דף הבית > יוצרים > שושנה שרירא > פרוזה > והיו הנעליים מאושרות

מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
שרירא, ש'. (אין תאריך). והיו הנעליים מאושרות. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-01-16. http://bybe.benyehuda.org/read/1721
MLA:
שרירא, שושנה. "והיו הנעליים מאושרות". פרויקט בן-יהודה. אין תאריך. 2018-01-16. <http://bybe.benyehuda.org/read/1721>
ASA:
שרירא, שושנה. אין תאריך. "והיו הנעליים מאושרות". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-01-16. (http://bybe.benyehuda.org/read/1721)

והיו הנעליים מאושרות

מאת: שושנה שרירא

מוגש ברשות פרסום [?]

מצב זכויות יוצרים:

שפת מקור: עברית

סוגה:


© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי .

יומן מכתבים

1942–1946 “בא שובב אחד וזרק אותי — זאת אומרת את הנעל השמאלית, למרחקים והנה כבר אני בידי הירח שיחזירני לנעל הימנית שלי.”

**סופרת תל־אביבית צעירה מתכתבת עם בעלה הטרי

חייל בבריגדה היהודית**

עורכת: אילת אלגור גורפינקל

הקדמה: אני, אתה והצנזור

מאת אילת אלגור גורפינקל[1]

סיפור על אהבה ופרידות בקרב הבוהמה התל־אביבית, במערכת עיתון ובַּצבא — קורם עור וגידים בחליפת מכתבים אינטימית, בין הסופרת והעיתונאית שושנה שרירא, למשפטן החייל, אריאל כהן. במכתבים מוזכרים כתביה של שרירא, ואף כותרת ה “יומן ” חוברה בידי כהן, כתגובה לאגדה “הירח נועל נעל ” פרי עטה:

“עמרם השובב עשה את הנעל השמאלית לכדור, ובעט בה השמימה. הנעל נתקעה ברקיע ונשארה תלויה שם ” (“הבֹקר לילדים ” 27.3.1945).

“יקירתי, בשעה שקראתי, תיארתי לי שמדובר עלינו. תארי לך שאת נעל ימנית ואני נעל שמאלית. בא שובב אחד וזרק אותי למרחקים, וגם אני נשארתי ‘תקוע בשמים ’: הסתובבתי בין עננים, בגשם ובשמש, והנה כבר אני בידי הירח שיחזירני לנעל הימנית שלי, ויהיה כתוב בסוף הדבר: ‘והיו שתי הנעלים מאושרות’ ”.

סיפורנו מתחיל עם פרוץ מלחמת העולם השניה (1939), כאשר שרירא בת ה־ 22 פרסמה סיפורים ומאמרים בעיתונים המרכזיים “דבר [2]” ו “הארץ ” ובכתבי עת ספרותיים, והתקבלה כחברת מערכת בעיתון “הבֹקר [3]”. כהן בן ה־ 26 למד בבית־ספר למסחר, עבד בחשבונאות וחיפש מקצוע לחיים. להנאתו קרא פילוסופיה, וסייר בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים שהילכו עליו קסם.

בעיצומם של ימי האימה מפני פלישת הגרמנים לארץ ישראל נישאו השניים, בשנת 1941. כהן התנדב למסגרת הארץ־ישראלית של הצבא הבריטי, שהוגדרה ככוח מגן להגנת ארץ־ישראל וסביבתה. עם גיוסו ב־ 6.11.1942 החלה חליפת המכתבים ביניהם — ימים ספורים בלבד אחרי ניצחון בעלות הברית בקרב אל־עלמיין, האירוע שהסיר את האיום המידי מעל ארץ־ישראל [4]. מאז ואילך, השתנו כמה פעמים מטרות השירות הצבאי.

בני הזוג נמנו על “החוגים האזרחיים ” ביישוב היהודי, שנטו לפלורליזם בפוליטיקה ובאידיאולוגיה.

ב “יומן המכתבים ” נוכח גורם שלישי עלוּם — הצנזור:

“אני, אתה והצנזור קוראים את המכתב. ואני איני מכירה את הצד השלישי שאֵרח לנו לחברה!”

פרידות קטנות (נובמבר 1942 — מאי 1944 )

ה “יומן ” נפתח בצעדים ראשונים. כהן מתאמן בטירונות ושרירא מתגלה כסופרת מתחילה וחברת מערכת עיתון טריה, שמסקרת אירועי תרבות, מתרגמת ידיעות, וכותבת כתבות ספרותיות ראשונות. בני הזוג התראו לעתים מזומנות ולכן מכתביהם מקוטעים, אך מציגים תמונה ברורה של חיי היומיום שלהם, לפני שקרו המאורעות הגדולים.

ובכן, תל־אביב של שרירא והסובבים אותה היא “עיר ללא הפסקה”:

“הקריקטוריסט שלנו היכה את המזכיר האדמוני עד שאיבד את הכרתו ”; “הייתי בנִשפיה. רקדנו. י. אורלנד שר משיריו”.

התקיימו קונצרטים והרצאות ומפגשי סופרים, והיתה בתל־אביב גם אגודה של “בונים חופשיים”.

“ריקי ‘לה, יש להם מועדון נהדר. הדליקו אבוקות שחורות, נאמו, שילבו ידיים, ניגן עוגב, שרו תפילות בעברית וכו ’. נשים אין שם”.

גיבורי ה “יומן ” מבקרים בתיאטראות “הבימה ” ו “האֹהל ”, בבמת יום שישי של “עיתון העיתונאים ” וב “מועדון העיתונות ”. הם נופשים בשפת הים ומבקרים גם ביפו הערבית, ובפרברי העוני שבסביבת מערכת עיתון “הבֹקר ” על גבול יפו.

כדי להשתתף באירועים הרבים והנוצצים היה לשרירא צורך להתמודד עם דרישות האופנה, והקשיים הכלכליים דחפו אותה למצוא פתרונות יצירתיים:

“ריקי יקירי, קניתי לי צווארון לבן אוריגינלי מאד, ריקי, ולבשתיו עם שמלתי השחורה. כולם חשבו שזו היא שמלה חדשה, שעושה רושם של נזירה”.

מכתבו של העיתונאי סיימון מגלה טפח מהיחסים ששררו בין שרירא לבין עמיתיה למקצוע — גברים רובם ככולם:

“מִרשעת יקרה! כמה ‘חָללים ’ נפלו בעונה זו? …נדמה לי שמזומן לך ‘נֵתח ’ תל־אביבי בדמות וִינֵר. תאצילי עליו ממיטב קרירותֵךְ כי המסכן סבל מהחום…”.

כאילו מעולם אחר הגיעו מכתביו של כהן:

"פימפי היקרה, אתה נמצא בין המוני אנשי צבא כולם פחות או יותר זרים לך. אתה מרוחק מהחיים הפרטיים שבעיר או בכפר. ויום אחד אתה חוזר עייֵף ולֵאֶה מהאימונים לצריף שלך, שָׂם ברשלנות את הרובה, הכידון ואת מסכת־הגז למקומם…והנה מגישים לך חבילה מהבית, מאשתךָ האהובה: אינך עוד טיפה אחת בים של חָאקִי. הקורפורל, הסרג ’נט — כל אלה נראים בעיניך כבובות עלובות…

אנו עורכים בינינו ערבי־ויִכוחים, שיחות, חוגי־תנ "ך, עונג שבת, ריקודי־הורה וכו ‘, וכו ’. סימן שהחברה מתרגלת לצורת חיים צבאית.

תשלחי לי מַשהו! כל העולם קורא את דבריך, רק אני אינני יכול לקרוא אותם, מפני שלא מגיעים אלי. כמה זה פרדוקסי, כמעט טראגי־קומי!".

מכתביו וסיפוריו על הטירונות שימשו לאשתו חומרי גלם לכתבה “מיומנה של אשת חייל ” (“הבֹקר” 11.6.1943):

"…אותו היום היתה דממה גדולה בביתנו, דממת חדרים מרוהטים שבעליהם עזבום…כי בבוקר…יצא מיכאל לאֵי־שם לבדיקה רפואית.

…השולחן ערוך לארוחת שְנים…ואֵין האשה אוכלת. הקולות המגיעים מחדר המדרגות מקבלים תוספת הֵד. כי יושבת אני ומאזינה לצעדים המדשדשים שם, שלא כמנהגי…

ושוב אני כותבת: המצאתָ לך חבר?…

אתה כותב שחלונות הצריף פתוחים לרווחה בחורף, השמיכה דקה. אל המצע הקשה כבר הסכנתָ, אך טרם הסכנתָ לשיחות לילה מאוחרות, כאשר חייל המוטל על משכבו סח לחברו, החייל השוכב לא הרחק ממנו, על עצמו, על ביתו ועל הרהורים שונים ומשונים העולים על דעתו. ומי שאֵחר לשוב מהקולנוע שבמחנה ודעתו בדוחה עליו, נתקל ברגלי זה…ואווירה של פנימיה משתררת בצריף הגדול…".

התגובות מהצבא לא אֵחרו לבוא:

“הרבה אנשים קראו כאן את ה ‘יומן ’ שלךְ, וכולם חושבים שזה מתאים בדיוק להם. מצפים בקוצר רוח להמשך…”.

ועוד תגובה: “חבר אחד התבטא בהתלהבות רבה על [הסיפור ] ‘היאור הירוק’ שהינהו, לפי דעתו, אחד הדברים הטובים…”.

“היאור הירוק ” הוא סיפור לירי מיוחד במינו, החורג מכל המקובל והמצוי בסיפורת של דור מלחמת העצמאות [5]", מתרחש במציאות דמיונית ומתאר בעיקר את הלך המחשבה של הגיבורים:

“…אימה כבדה צנחה עליו פתאום…מפני הבדידות…ובני־האדם הפכו בעיניו אך לבובות מרקדות במרחקים, כמוקיונים על חבל….היה רגע כנצח למיכאל הכָּפות…הבדידות הִזדקרה לפתע בפניו, ואמרה: לי אתה, לעולם…”.

בחודש נובמבר 1942 הגיעה ארצה קבוצת ארץ־ישראלים (שהוחלפו בנתינים גרמנים ), שהעידו כי התרחשה השמדה שיטתית של העם היהודי באירופה. הסוכנות היהודית פרסמה הודעה רשמית, והעיתונים החלו לכתוב על האסון. שרירא היתה בין העיתונאים הראשונים שראיינו את הבאים — בעיקר נשים — ופרסמה סדרת כתבות ב “הבֹקר ” בשם: “יום אחד בגיטו ” — על קורות נערה בגיטו ורשה.

כעבור כחודש וחצי התפרסם סיפורה “הנערה מהגיטו ” בכתב העת הספרותי “גִליונות ” (הדפסה שניה ב “ידיעות אחרונות ”), המתבסס על אותם חומרים בלבוש אמנותי. לגיבורת הסיפור קראה שושנה שרירא בתיה, ודמותה התבססה על סיפורה של מלכה פינגרהוט — אחת מבנות הקבוצה — שנשלחה לארץ־ישראל בטעות. האשה בעלת השם הזהה שהיתה אמורה להגיע אל בעלה, נשארה באירופה ונספתה.

" ‘…גברתי, הן ידעת שאינני בעלך, וגזלתְ איפוא את התעודות מידי אשתי ’!

‘…אולי אתה גזלתָ…? גזלת…את בעלי ממני, את זה שאליו נסעתי ’.

‘אינני מבין דבר. יש לך או אין לך בעל ’?

‘יש או אין, לא אדע. כנראה שאין. ואני הייתי סבורה שיש ’.

הוא הסתכל בי כאילו החליט בנפשו שאיני שפויה בדעתי…".

הנערה מגיטו ורשה שניצבה מול פני “הבעל ” הנדהם מביעה קשת של תגובות נשיות, שמפתיעות אף אותה עצמה. הם מחליפים ביניהם רק מילים בודדות, וכל השאר קורה במחשבותיה. במבט לאחור כתבה שרירא:

“הייתי רפורטרית צעירה המראיינת את פליטי־השואה. שאלתי עצמי אם אני עושה נכון, שאני מקשרת בין דבריהם הטרופים לבין מציאות שהניחו אחריהם, כיד הדמיון הטובה עלי. זו נחשבה לרפורטז ’ה ספרותית. החומר שבידי עובר מכלל כתיבה של סתם — כמו במכתב או בעיתון או ברשימה — אל כלל ספרות, ברגע שמתרחש מַשהו בדרך שלא התכוונתי אליו במוּדע ”.

תגובתו של עמית, ידיד וחייל — אריה טבקאי — על הסיפור “הנערה מהגיטו ”, הדגישה את

נדירותה של נקודת המבט הנשית באותם ימים: “גיליתְ לנו פינה מעולם האשה — אני, לא שיערתיהָ מֵעודי ”.

כעבור למעלה משנה, התגלגל הסיפור לידי מאיר פינגרהוט, הבעל במציאות, שביקש משרירא להכיר לו את בתיה שלה.

בחודש פברואר 1943 הגיעו ארצה “ילדי טהרן ”. פגישותיה עם הבוגרים שבין היתומים “ילדי טהרן ”, הניבה סדרת כתבות ב “הבֹקר ” על קורותיהם וחוברת בשם “אודים ”, שכללה יומנים וסיפורים פרי עטם בעריכתה. “היתה לך הזכות להיות ראשונה לפרסם חוברת עלינו”, כתב לשרירא מאיר אהד בפתח ספרו “יזכור לילדי טהרן”.

השפעת השואה חילחלה לאיטה ליישוב היהודי בארץ. התפיסה הרווחת כי החיים בארץ מהווים התחלה חדשה מנותקת מהעבר בחו "ל, נסדקה. מתחת לפני השטח התחולל שינוי הדרגתי עצום. באוטוביוגרפיה מקוטעת ובמבט לאחור כתבה שרירא:

“ ‘היה היה ’ פעם יישוב עברי בארץ. אנחנו היינו עברים. מאז מלחמת העולם השניה אנחנו יהודים כמו האחרים שבגולה. פתאום נעשית העבריה יהודיה עשוקה מעיירה שבגולה ”.

דממת הקץ (יוני 1944 — נובמבר 1944)

שני אירועים דרמתיים קרו בפרק זמן זה: במישור האישי — מות אביה של שושנה, שמואל שרירא, ובמישור הכללי — התכנסות הגדודים הארץ־ישראליים במצרים במסגרת של יחידה לוחמת, והפלגה לחזית.

“ריקי היקר, יודע אתה כי עבר עלי משהו כה נורא, שעד היום לא השתחררתי ממנו, ועדיין כל חותמו עלי. והנה שינוי כזה בחייך. לצורת חייך הקודמת כבר התרגלנו כמעט במשך שנתיים ימים, והנה שוב עלינו לשאת משהו חדש, כאילו לא היה די במה שעבר עלינו עד כה”.

הכל קרה במהירות הבזק. חלפו רק ימים ספורים מאז שבריטניה הכריזה על הקמת הבריגדה ועד להתארגנות הגדודים ליצירת המסגרת החדשה במצרים באוקטובר 1944.

"פימפי היקרה מכל, המלה ‘מולדת ’ נשמעת פה אלף פעמים ביום, ולכל אחד מאתנו כאן ה ‘מולדת ’ היא אחרת… אַת המולדת שלי. אַת ליווית אותי באשר הלכתי. פניך היפות והאצילות היו לפני עיני רוחי, וקולך נשמע באוזני ללא הפסק. את היא המולדת, שעזבתי אותה כשם שהאיכר משאיר את אדמתו אשר נותנת לו את תוכן חייו. ואותך עזבתי למען המולדת ה ‘גדולה’, אשר דורשת ממני (אולי בצדק ) שאפרד לזמן קצר ממולדתי ה’קטנה’ היקרה.

…אני שוב חזק כמו שהייתי, ואני רוצה שגם את תהיי כמוני. אל תזניחי את הכתיבה, הרי זוהי תעודתך. אבא רצה שתכתבי…את הולכת בדרכו. היא תיתן לך מנוחה נפשית וסיפוק רב".

“אינני סובלת לרווחתי מאימת המוות, הוא מין ‘חבר ’ שנתלווה אלי בדרכי בחיים. אך לכתו בדרך־כל־הארץ של אבי, נטל ממני את קְהלי הטוב — את השַֹש לקראת כל מילה שלי, הַנִכתבת ”, הסבירה שרירא במבט לאחור.

הפרידה הגדולה (נובמבר 1944 — אפריל 1945)

האוניה שהובילה את הבריגדה היהודית לאיטליה הפליגה מאלכסנדריה ליעד בלתי ידוע באירופה.

"אני יכול לתאר לי כמה התרשמת מהעובדה שאני נמצא באיטליה, כשם שאני נדהמתי כשנודע לי הדבר… באוניה היו גם חיילים של אומות אחרות (אתם ערכו התחרויות בשירה ). היחסים היו ידידותיים. היו ביניהם יהודים רבים שהתפעלו מאד מרעיון הבריגדה.

פימפי ’לה שלי, פתאום ראינו את עצמנו לפני פרובלימה חדשה: לישון בערסלים…בעלי הגוף הגמיש קפצו בתנופה אקרובטית לתוך הערסל, אבל באותו הרגע נפלו ארצה. הערסל הסתובב בו ברגע וגירש מתוכו את הזר שאינו מאומן לישון בו.

…ראיתי שמעל לגופי תלויים ששה או שמונה איש בערסלים, מתנודדים ומתנועעים, והם כולם במרחק כמה סנטימטרים מגופי. נוסף לכל, גם האוניה התנודדה כאילו היא עצמה היתה מונחת בתוך ערסל; ובסימפוניה של נדנודים זו נרדמתי.

אצל כל אחד ואחד היו המחשבות מרוכזות סביב הגורל המשונה המוציא אותנו מהארץ בערב השלום. ומתוך כך נוצר גם מצב רוח מיוחד אצל כל אחד, ומצב רוח כללי, משותף. וכמו תמיד, גם הפעם נחלקו לשני מחנות, לאופטימיסטים, המעודדים, המאמינים בטוב, ורואי שחורות, מנבאי רעות, מצד שני. ולכל צד היו תיאוריות משלו, וסיסמאות משלו. אני השתייכתי לאופטימיסטים ".

האוניה הגיעה ליעדה בטרנטו שבדרום איטליה:

"וכמנהג היהודים, התחלנו כבר בפעולה פילנטרופית. אנו עושים פעולה להזנת ילדים יהודים במקום. ככה אנו מביאים ברכה לכל מקום אשר אנחנו באים, ויפה להיות

נדיב־לב ".

“ריקי, אני כותבת וזה מציל אותי. אין לך מושג כמה זה מעסיקני, אחרת הלא אפשר היה להשתגע בשעות הבדידות. מסרתי ללמדן [עורך כתב העת ”גִליונות “] סיפור. גיבור הסיפור ‘שבוע בגבעה ’ הוא חייל. הסיפור מתאר את [קיבוץ ] ׳כפר־החורש׳ שביקרתי בו לפני שנה ונחתי שם”.

יוחנן החייל קיבל חופשה לשבוע ימים כדי לשוב ולבקר את חבריו בגבעה.

" ‘לא הרבה כתבתָ’, אמרה אורָה.

‘לא, לא הרבה ’…

’מבינה את, לא היה רצון לכתוב מכתב ולהתחיל ב ‘חברים, אני בקו הבריאות’…

מאסתי באיגרות, כי הנה יענה לי זה וישיב זה, ואני איני יודע ממי יש לי לצפות לתשובה.

‘דבֵּר, דבר, אוהבת אני להקשיב לדבריך, אך כשאתה מחבקני אתה דומה לעכביש גדול האורג את קוּריו סביבי’.

אכזרית אורה, כעמירם ילדהּ ברומסו רמש בכף־רגלו הקטנה. ומאז נהרג הרועה — הבחור של אורה — אין היא רואה עוד כל אדם בפני עצמו, אלא את כולם יחד כיחידה אחת. כאילו מיזגה את כל בני־האדם יחדיו שיעמדו כנֵד אחד מזה, והיא מזה. וכשיוחנן פושט יד לקראתה היא מפרפרת — מפרפרת במין מערבולת משלה סמויה מן העין, ואינה רוצה להחלץ ממנה. כי טוב לה במערבולת זו של דמיונות העבר, ההווה והעתיד המעורפל.

…וכך הוא בא אל הגבעה וחוזר אל מחנוֹ כלעומת שבא. והוא ירא אפילו לכתוב לה איגרת".

"שושנה,…נדמה לי שזה הסיפור הראשון שלך על הכפר. קראתי פעמיים והמלצתי להרבה חברים, וכולנו תמימי דעה שהסיפור הוא טוב, כי הוא מציאותי ואמיתי, ואפשרי. מובן שהכרתי את נוף ‘כפר החורש ’. הזכרת לי הרבה חוויות יפות. מחשבותיו של יוחנן הנמצא שם במקום שבעלך עתה, הן כנות…בספרו לאהובתו למה לא כתב! ומהי הכתיבה לַכְּלל, לַפְּרט [בקיבוץ ]. השתתפנו בצערו, וצחקנו הרבה (קראתי את זה בחֶברָה)…

ומה נשמע אמזונק ’ה אצלך? בידידות שבתאי״ (“מצפה הים”).

שונה לגמרי תגובת כהן הנמצא באיטליה, לסיפור:

“תפיסתי כל־כך נשתנתה לעומת קריאתי בזמנים קודמים. הסיפור הוא עמוק מאד ומקיף כמעט את כל שטחי החיים, ולמרות זאת ראיתי לפני רק תמונה אחת: את הפרידה האכזרית — את הנסיעה ל ‘מחנה ’. הפרובלימות הפרטיות כל־כך התגברו עלי, שלא השפיעו עלי כל המומנטים האמיתיים של הסיפור. זכרתי את שעת הפרידה הנוראה, ואת ‘ימי החסד ’ שקדמו לה. לא יכולתי להשתחרר מכל הרשמים שנוגעים אלי, או כאלה שחשבתי אותם כהשוואה אלינו”.

רוב ביקורי שרירא ב “בתי ההבראה ” של קיבוצים באותן שנים, נשאו פרי בצורה של סיפורים וכתבות.

הבריגדה התאמנה בסביבות העיירה פיוג ’י במשך כמה חודשים, במהלכם קיבלו החיילים חופשות קצרות לבקר בסביבה.

"יקרה, תכתבי לי משהו על רומא, הרי היית שם. וכשאהיה שם ואראה את הדברים שיש לראות, תהיה לי נוסף על חרדת הקודש בפני מעשי האמנים, גם הנאה נוספת בהרגשה שגם את היית באותם המקומות ושרגליך דרכו באותו המקום בו תדרוכנה רגלי. אגיד לך עוד דבר, אבל זה כל־כך משונה שלא תאמיני. אני רוצה לעשות גם טיול מיוחד לותיקן ולהתקבל לראיון אצל האפיפיור. זה מצלצל כבדותא, אבל דיברתי עם כמה וכמה חיילים

יהודים וכולם סיפרו לי שהאפיפיור מקבל ברצון חיילים יהודים לראיון, ומשוחח אתם בעברית על דא ועל הא, שואל מה נעשה בארץ־ישראל ומתעניין בגורל היהודים. האין זה דבר מעניין לדבר עם האפיפיור?

נזכרתי שכתבת פעם מאמר על ‘מרתף העצמות היבשות ’ אשר ברומא [שם ביקרה אחרי ששמעה מביאליק על המקום ]. כתבי לי, בבקשה, איפה הוא ומה שמו הרשמי, הייתי רוצה גם שם לבקר. אגב, גילו עכשיו את פֶּסל משה למיכלאנג ’לו, ושוב הוא יועמד לראווה. כל השמועות שהתהלכו בעולם בקשר עם הפסל התבדו".

הפינה הבלעדית של שרירא בעיתון “הבֹקר” היתה מדור אקטואליה בשם “חיים קטנים”, שזכה להדים רבים. היא פרסמה בו עשרות סיפורים זעירים על אישים ועל אלמונים: פרטיזנים, חיילים, פליטים, וגם על אמנים, קטעים הומוריסטיים ועוד. אחד מהם נקרא: “אשת השבוי ”, על אשה מיוצאי תימן המחכה במשרדי “הועד למען החייל ” למנהלת שתתפנה.

"ובחדר הסמוך המנהלת, אשר אשת השבוי תְאֵבה להתקבל אצלה לראיון, יושבת בישיבה. כשהאשה מבקשת שיכניסוה פנימה, נרתעים הפקידים בבהלה: ‘חלילה לך להיכנס… שם ישיבה’!

בינתיים מספרת אשת השבוי על ששת ילדיה. על ילדהּ שחלה בדלקת המוח והוא משותק בחלקו. היא הניחתהוּ בבית ואין מי שיטפל בו, בעוד היא יושבת כאן ומצפה למנהלת שתתפנה. מספרת היא על בעלה השבוי מזה 5 שנים, וכבר שבעה חדשים לא קיבלה ממנו מכתב. על חמשת ילדיה המתגוללים ברחוב: על אם וששה ילדים המתכסים בלילות חורף קרים בשתי שמיכות, על מזרון שחסר לה להשכיב עליו את ילדיה, על מחלתה, ומסיימת: ‘די, כבר אין לי כוח לסבול… אינני יכולה יותר…’“ (”הבֹקר ", 17.1.1945).

“בתשובה לרשימה זו הופיעה משלחת במערכת למחאה עליה. הם מסבירים את הסיבות הגורמות לסידורים כה משונים בועד לטיפול במשפחת החייל, אבל כל ההסברות אינן משכנעות כלל. כפי שאתה רואה, רשימה בעיתון עושה את שלה, ומשפיעה בהרבה”.

“פימפי היקרה, כמעט ששכחתי לכתוב על המאמרים מהעיתונים ששלחתְ לי. את כותבת שהסיפור החדש ”אלמנוּּת " יהיה הטוב שבסיפוריך; האם הוא עוד יותר יפה מ׳היאור הירוק׳?״

“יקירי, הסיפור עצוב ומלא שְכּוֹל כמצב רוחי השנה” (“אלמנוּת ” — הדפסה ראשונה ב “גִליונות ”, הדפסה רביעית 2003: “ שאני אדמה ואדם”).

"…לאלמנה נדמה, כאילו הושיבוהָ על בימה, ושמו את התמונה הגדולה [של ירושלים ] לתפאורה. וכך עליה לשבת תמיד לעיני כל, בלי שתהיה לה בחדרה פינה משלה לחסות בה בהֵחבא… ועומדת האשה נפעמת בפתח חדרה — ביתה שלה, ואינה יודעת אם נכנסה,

אם יצאה, כי הפתח עדיין פתוח. ירושלים מזה וירושלים מזה, והיא בתווך — קטנה, אלמונית, ולובשת בגדי אלמנוּת…"

“יקרה, קראתי את הסיפור שלךְ. יש בו כל־כך הרבה פרטים כאילו היה זה קטע מתוך רומן או ביוגרפיה. זהו סיפור מעמיק המראה את התהום שבין שני דורות, ותגובתה של האלמנה המסכנה. המיתוס הירושלמי המשתקף בציור הגדול אשר בחדרה נגע לי ללב, כי הוא משמש מוֹטִיב־לווי לסיפור כולו…”.

מסע בין בתי חולים (אפריל 1945 — מאי 1945)

כהן עבר במכתביו על תקופת החזית בשתיקה וביצירת מצג־שוא שהוא רחוק ממקום של סכנה:

"הסעודה הגדולה הולכת ונגמרת. כבר ניגשים לקינוח־הסעודה… אני במקרה אינני נמצא בין המְבָשְלִים וגם לא בין הסוֹעדים. אני בסך־הכל במצב־רוח טוב. לא פעם עודדתי מיואשים ותמכתי ב ‘ברכים כושלות’. ובשעות סכנה, בשעות קשות ומלאי זוועה, השפעתי על אחרים לטובה ולמופת, כי השקט הפנימי וההומור לא עזבוני. ואם שמרתי על עצמי קצת, עשיתי זאת רק למענך, פימפי’לה, כי רק למענך החלטתי שכדאי לחיות. לא הייתי בחזית זמן רב, רק חודש ימים, עד שחליתי והובילוני לבית־החולים.

…הגעתי לבית־חולים כללי גדול [ברימיני ] ונדהמתי (בנעימות) כשהרופא ניגש אלי ושאל אותי בעברית מה שלומי )! גם הוא תל־אביבי .( הוא לא היה בבית כבר כארבע שנים. משם נסעתי הלאה…הפעם באנית־חולים. נהניתי מאד. ממה בעצם נהניתי אינני יודע. ייתכן כי בגלל קבלת הפנים היפה שהיתה שם לכולנו.

[בבית החולים הכללי בבַּארי ] האחיות טוענות כי החדר לא מסודר ומלוכלך, ואנו טוענים כי מזמן לא היינו בחדר כה יפה ונקי. כשהמלחמה עם האחיות מתחילה אני נמצא בטיפול, כך שאני יכול להשתתף רק בשלבים האחרונים. מובן מאליו שהמלחמה נגמרת בניצחון האחיות. אפשר פה להכיר אנשים מכל קצווי העולם. בחדר שלי שכבו מייצגי כ־ 6 אומות, ומעניין שתמיד אפשר למצוא שפה משותפת. ובמקרה שכל השפות אינן מועילות, מדברים איטלקית".

ניצחון פירוס (מאי 1945, יום הניצחוןאוגוסט ואריה 1945)

"ריקי, ריקי, ניצחון, ניצחון. זה עתה שמעתי את נאומו של צ ’רציל מלונדון.

תל־אביב קיבלה את הניצחון לא בהתלהבות יתרה, כי זכרה את קורבנות פולין ואירופה כולה, היהודיים. הוקמו עמודים שחורים נושאי נר תמיד, ורק במקומות בודדים רקדו בחוץ והתהוללו במקצת. על המדרכה לפני קפה האמנים “כסית ” רקדו בלט גרטרוד קראוס ונתן אלתרמן. קהל רב התאסף. גם רובינא שרה שם. ריקוד בלט זה שאני מתארת לפניך היה בשעה שתיים בלילה באמצע הרחוב. מכוניות עם חיילים אמריקאיים התעכבו והכל יצאו לראות את הריקוד. שלונסקי [6] היה שיכור והתנצל לפני כל הזמן, מתוך חשש שאכתוב כנראה נגד זה ".

"יום הניצחון. פימפי היקרה, לפני שנים מספר לא העזנו לתאר לעצמנו, ועתה כשהתגשמו חלומותינו — אדישות. מעניין הדבר, שגם יתר החיילים, גם ארץ־ישראלים וגם אנגלים, קיבלו את הידיעות האלה בשוויון נפש. הסברה היא, כנראה, שאנחנו התרגלנו למפלות הגרמניות בהדרגה. נדמה לי שאנחנו קרובים מדי — הן מבחינת הזמן והן מבחינת המקום — למעשים, כדי שנוכל לדון עליהם ולתפוס את הגדוּלה ההיסטורית שבהם. אנו חסרי מרחק פילוסופי.

…הגעתי לפלוגה שלי אחרי טלטולים רבים לאורך כל איטליה. אני שמח שחזרתי. שוב אני צוחק ומחייך, כי ישנם ידידים מסביבי. מיד כשבאתי ביקשוני להיות מדריך במקצועות כלכליים. היו בכיתה 40 תלמידים, ודווקא מהדרגות הצבאיות הכי גבוהות.

את שואלת מה ניסיונותינו עם הפליטים היהודים. ישנם פה פליטים רבים, ואנחנו גם עושים פעולות רבות. על רוב הפעולות הללו אסור לכתוב כי הן אינן לֵיגַליות ודומות להברחה בגבול וכו ’. נפגשתי עם משפחת פליטים כשהייתי באוסטריה. הם ראו את הסמל היהודי שעל זרועי השמאלית עם מגן־דוד, וניגשו אלי. הם וגם ילדתם הקטנה עברו את כל שבעת מדוֹרי הגהינום. ברוֹב המקומות חיו כנוצרים — במקומות נידחים, בסתר. הם היו מורעבים…

ב־ 27 ליולי עזבנוּ את קמפורוסו — מקוֹם החניה האחרון שלנו למרגלות האלפים. נסענו בשיירה ארוכה, ארוכה, שעשתה רושם אדיר על כל אשר ראה אותה. במכונית שהיתה בראש כל גוש התנוסס דגל עברי גדוֹל, וכל המכוניות היו מסומנוֹת בצורה ברורה בצבעים הלאומיים ובמגן־דוד גדול בצבע צהוב. השיירה האדירה עברה בעיירוֹת הגרמניוֹת, וכל הגרמנים הסתכלו בנו במבט ריק ומלא שנאה. בפי כל גרמני היו המילים: “Die Juden kommen ” — ‘היהודים באים ’ ".

“יקירי, רואה אתה מקטע העיתון המצורף [׳מסע הבריגדה היהודית׳ ] שלא רק אני קראתי במכתבך את הקורות אתכם, אלא עוד עשרים אלף איש בארץ. מקוה אני שאינך כועס עלי ששיתפתי בעניין זה אף את קוראי. כל אחד שואל מאין התגלגלה בחורה לבריגדה”.

על ההבדל בין כתיבה לכתב־עת לכתיבה עבור עיתון “הבֹקר ”, אנו לומדים ממקרה הסיפור “קיץ בהרים” “הבֹקר” ( 17.8.1945):

“הרי מעשה רגיל הוא שהעורך מוציא את הקטע הפיוטי והנאה ביותר. ואף כאן קרה אותו הדבר. את תאור הבוקר בגבעה זו, שהוא באמת יפה עד להפליא, הוציא העורך כי אמר שהתאור מורכב מדי בשביל הקורא של העיתון, והוא מתאים לירחון. כתבתי שלמרגלות [קיבוץ ] מעלה החמישה הופכת הארץ עם בוקר לארץ אגמים ופיורדים, ועוד כל מיני קישקושים. אבל הוא מחק כיד העורך הטובה עליו. תאר לעצמך שהמגיהָ רץ אלי למעלה [מהמרתף ] בבהלה ואמר שקרה דבר נורא, הוציאו את התאור היפה ביותר. צילצלתי אל העורך אבל לא יכולתי לשכנעו. כזה הוא מזלו של הכותב בעיתון”.

אירופה מושפלת (אוגוסט 1945 — ספטמבר 1945)

הבריגדה נשלחה ליעדה האחרון: ארצות השפלה, הולנד ובלגיה. יחידתו של כהן הוצבה לזמן מה ליד אנטוורפן, העיר השניה בגודלה בבלגיה ועיר נמל מרכזית. מאחר שבלגיה היתה בת ברית של היטלר, נתפסה הבריגדה בבלגיה כחלק מצבא כיבוש.

"החיילים היהודים אינם סובלים את הבלגים כי הם כולם פרו־נאצים ואנטישמיים, בדיוק ההיפך מההולנדים. היהודים המקומיים סובלים מהאוכלוסיה, ובמובן זה מקבלים עזרה רבה מהחיילים הארץ־ישראלים. הודות לאנשי הבריגדה הם בטוחים בפני התפרצויות של האספסוף הבלגי. בכלל איש לובש מדים יש לו באירופה כל הזכויות, ורק הוא בלתי תלוי בפורענות.

אם זכינו לראות דבר מעניין, אזי הוא רק בעובדה כי זכינו לראות את אירופה בהשפלתה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. כמה ארצנו הקטנטונת היא מלאת חיים ועניין, לעומת העולם הרקוב האירופאי! לאיזו תחיה היסטורית אנו עדים בארץ־ישראל, בשעה שאירופה גוססת במלוא המובן ומכל הבחינות! פימפי היקרה, אין לך מושג כמה רע באירופה, כי המלחמה הרסה את הכל. האנשים עניים ואין כל עניין בתרבות. אין סחורה, וגם אין כסף כי לכסף אין כיסוי. אין רכבת, אין אוניה, אין אוטו. כל התנועה והתחבורה היא במאה אחוז צבאית. בתל־אביב ישנם יותר תיאטרונים מבכל בירות אירופה".

כמו בתחילת ה “יומן ” כך גם לקראת סיומו, מוצגת תל־אביב כעיר תוססת וכמושא לגעגוע, ואירופה מוצגת כאנטי־תזה לתל־אביב. גיבורי ה “יומן ” התל־אביביים מבלים ועובדים בבתי הקפה הבוהמיים ברחוב דיזנגוף: “כסית ” ו“קנקן ”; ונפגשים בבתי הקפה של יוצאי גרמניה: “בלזם ” ברחוב אלנבי ו “באום” בכיכר דיזנגוף; וב “פילץ”, גן מלון סן־רֵמו ו “גינתי־ים” (במלון גת־רימון ) היוקרתיים, על שפת הים.

“ריקי יקירי, אנחנו גרים דווקא בעיר די יפיפיונת. כיכר דיזנגוף פורח, גן מאיר פורח, בשדרות רוטשילד פורחים פרחים. ישבנו בכיכר לונדון…ים, שמים תכולים ואנשים ונשים בשמלות צבעוניות, כאילו הכל מצויר על כלי חרסינה”.

אנשי רוח בעולם המערבי פרסמו בסיום המלחמה מאמרים על החיים שיתהוו אחרי המלחמה וכיצד יש לבנות עולם טוב יותר; שרירא הביאה לקוראיה במאמריה את עיקרי הדברים ואת השקפת עולמה. אף עורך “ידיעות אחרונות ”, ד “ר עזריאל קרליבך, ביקש ממנה לכתוב מאמר ביקורת על הקובץ ”קציר“ (ספרי החודש ) בעריכתו, והתבטא ברוח מבודחת: ”אם ל ‘שחוט’ אזי מהר־מהר". היה כאן יותר מרמז לעטה המושחז והביקורתי.

לקראת כתיבתו של מאמר על הומור במלחמה, לפי מה שקראה על הנושא, שאלה את בעלה: “ריקי, היש מקום להומור אצלנו לאחר שואת הגולה?”

תשובה מעמיקה לשאלה זו, נתנה שרירא לאחר שנים רבות: “השואה והתקומה פגעו בהומור היהודי המופלא. זו ביגון וזו בששון”.

זה אינו המקום היחיד שנשאלו ב “יומן” שאלות שיעסיקו את שרירא במשך שנים רבות. וחלק מהדמויות שנזכרו בו, שימשו השראה לגיבורי הרומנים והסיפורים העתידיים שלה.

סיפורי “היאור הירוק” (אוקטובר 1945 — אפריל 1946)

“נמאס לי כבר שכל סיפורַי מפוזרים בכל מיני מקומות. ריקי, יש לי ידיעה משמחת. גמרתי עם [המו ”ל ] ליינמן שלקראת החורף יוציא את קובץ סיפורַי (250 עמוד ). כעת עלי לגשת לסידור סדר הסיפורים וקביעת החומר שיכנס בו. זה גרם לי התרוממות הרוח. …בכל פינות הארץ אירעו התפוצצויות ובמערכת היתה מהומה. דווקא היום, נדברתי להיות אצל למדן ולשוחח עמו על צורת סִפרִי" (1.11.1945).

שרירא מספרת כאן על ספר הביכורים שלה “היאור הירוק”. רוב הסיפורים הנכללים בו מוזכרים ב “יומן המכתבים”, והוא מהווה מעין סיכום של עבודתה הספרותית בתקופת ה “יומן”. העורך יצחק למדן פרסם רבים מסיפורים אלו, ותיאור הקשר ביניהם שזור ב“יומן ” כולו. אך עבור שרירא היה למדן “אחד מהעורכים החביבים והאבהיים, אבל לא הנערצים עלינו [הצעירים ]. פרקנו מעלינו את כל ‘ממזריהם’ שהשתילו לנו”. יעקב כַּהַן היה העדין שבעורכים…ושימש מעין מפלט לצעירים, שכבר בעטו אז במימסד הספרותי".

העורך הנערץ עליה היה אברהם שלונסקי. היכרותה עם שלונסקי החלה עם שובה מלימודיה באוניברסיטת לונדון כמוסמכת לספרות ושפות.

“מצאתי לפני עורך ביישן, נבוך — אז היה עורך ספרותי בעיתון ‘הארץ’ ופרסם לי אצלו [ב־ 1938] סדרת מאמרים בשם ‘נשים בספרות’, בעיקר בספרות העולם”.

ידידותה אתו התהדקה מאוחר יותר, במהלך שנת 1959, בזמן שערך את הרומן פרי עטה “שערי עזה”.

שרירא מצאה לה עם שובה ארצה שני “מורי דרך” לכתיבה, בדמותם של המשוררים שלונסקי וחלפי:

"שני חברים — שניהם ידידַי…לא אהובַי. מסוממי קצב ומלה ואינטואיטִיבִים… חלפי היה פקעת־יצרים כלואים: מרקיד אותי ביפו, לעיני כל. ולאחר קונצרט קלאסי בבית ידידים, רוקד אתי ולס על פני כל שדרות רוטשילד, בחצות״.

ב“יומן” משתקף הקשר שהלך והתהווה עמו. במכתבו אליה לבית ההבראה של קיבוץ “מעלה החמישה” הוא מגלה טפח מאופי השיחות שניהלו: “הנני מְחדֵר עכשיו במקום יפה לרוחי השוחרת לפחות מנוחה לאוזניים. נגולה דאגה מלבי, ויוקל לשאר הדאגות…להסתדר ביניהן ולהמשיך לגרום לי דאגות…ועכשיו במטותא ממך לספר לי: מה נשמע אצלך? מובן מאליו שלא אוכל לשמוע ממרחק כה רב, בכל אופן אָטֵה אוזן ואקשיב…”.

את המשורר והשחקן אברהם חלפי כינתה שרירא “מרטיר־של־החיים”. החשיפה ל “משורריה” תרמה כנראה לסגנון הכתיבה שפיתחה באותם ימים, של פרוזה־פיוטית־חידתית, ואולי אף לכתיבה האינטואיטיבית, שלדבריה אפיינה אותה כל ימיה.

“את כותבת שירים בפרוזה. אולי תוכלי לכתוב גם שירים בלי פרוזה? אבל, שירים בפרוזה יותר אורגינליים וגם יש לך דבר שאיש אינו יכול לחקות”, הגיב בעלה בהתלהבות. אך בשנות השלושים והארבעים, היה קשה להיות פרוזאיקון־פייטן ולהחזיק מעמד [7].

שושנה שרירא שהתחנכה בתל־אביב הקטנה, פילסה את דרכה כסופרת וכעיתונאית בעולם של גברים. החוקר אבנר הולצמן ציין במכתבו אליה מ־ 5.3.1998, שהיא היתה מספרת־אשה כמעט יחידה בדורה. עולם העיתונות אף הוא היה באותם ימים עולם גברי. שרירא מספרת לבעלה כי “בשיר הומוריסטי נקראו שמות חברי המערכת בפני ההנהלה…ועלי אמרו: כשושנה בין החוחים”.

מכתבי כהן חושפים את הערכתו ועידודו, הבלתי־צפויים מַשהו על רקע התקופה, לשאיפותיה הספרותיות ולדעותיה העצמאיות של אשתו. מכתבי כהן מעידים גם בבירור על השתלבותו בכור ההיתוך של הגדודים הארץ־ישראליים. שפתו הולכת ומשתבחת, הוא מדגיש שחשוב לו להיות בחברת דוברי עברית, והוא משבץ במכתביו מטבעות לשון וביטויים שהיו מקובלים בגדודים.

סופים (אפריל 1946 — יוני 1946)

כהן חיפש תחום כלכלי מאתגר להתמחות בו מאז שהגיע לארץ־ישראל. הוא החליט לזנוח את מקצוע עריכת־דין שלמד בפראג, ובמהלך שירותו הצבאי עלה בידו להתקבל ללימודי ראיית חשבון אקדמיים בהתכתבות. פרשת לימודיו מהווה נושא בפני עצמו ב “יומן ”. כך הכין כהן לעצמו קרש קפיצה לחיים האזרחיים והפך למדריך מבוקש בגדוד במקצועות הכלכליים. בתחילת מרץ 1946 חלה התפתחות נוספת:

“פימפי’לה, מפקדת הבריגדה דרשה אותי לחודש ימים באופן דחוף. נלחמו פה בגדוד רבות כדי למנוע את זה, אבל מפקדת הבריגדה עומדת על כך שאבוא מיד. זה באנטוורפן (יש לי תמיד מזל לעיר הזאת ). איזה ‘איש חשוב ’ יש לך שדורשים אותו בכל מקום, אפילו במטה החי”ל".

גם שרירא זוכה להזמנה מיוחדת: “שלום רב שושנה, …הממשלה הבריטית החליטה להזמין לביקור באנגליה קבוצת עיתונאיות מארץ־ישראל. בלא לשאול את פיך, רשמתי את שמך בראש הרשימה”….אני חושב, כי ‘הבֹקר’ לא יוכל לשלוח אחרת, מאחר שאת העיתונאית היחידה שיש לה כרטיס עיתונאי ראוי לשמו. הם מחפשים לפחות שתי עיתונאיות ערביות. אחת היא לולו עבול הודה… ועוד אחת נוצריה… ברשימה שתישלח ביום החמישי ללונדון, נמצא, מלבד שמך, שמה של ברכה חבס, שולמית לבארי ועורכת עולם האשה.

בידידות ג. צפרוני" (17.5.1946).

“סוף־סוף הגענו לאן שרצינו. לא אקבל חופש ארצה. זו ידיעה טובה כי הקפיאו אותי. אני נוסע הביתה”… ו׳הנה כבר אני בידי הירֵח — שיחזירני לנעל הימנית שלי׳ “ (6.1946). פרשיות אלו ואחרות לא באו לסיומן בגוף הספר, ואחריתן מוצגת בסוף ה ”יומן".

תודות

אני מודה בראש ובראשונה לפרופ’ עוזי שביט על ליווי עריכת “יומן המכתבים”, הנחייתו בגיבוש החומר, והזמנת ארכיונה של שושנה שרירא יחד עם פרופ’ חגית הלפרין למשכנו במרכז לחקר הספרות והתרבות העברית ע״ש לאורה ושוורץ קיפ באוניברסיטת תל־אביב.

תודה רבה לפרופ ’ נורית גוברין על הערותיה ל “כתב היד” ולהקדמה, שתרמו לגיבושם הסופי.

תודה רבה לד “ר מרדכי נאור, על קריאת ”כתב היד" והמלצתו להוציאו לאור.

תודה מיוחדת ליועצים המקצועיים:

לד “ר הדר מקוב חסון על כתיבת ”אחרית דבר“ השופכת אור על דמותה של שושנה שרירא כסופרת ועל תפיסת עולמה, וכן על יעוץ כללי בתחום הספרות העברית ל ”יומן " כולו. בחירתה בשושנה שרירא כאחד הנושאים המרכזיים במחקרה לדוקטורט הפכה אותה לבת־שיחה נפלאה על אמי.

לד“ר מאיר חזן על הערותיו ותיקוניו בתחום תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל, שהאירו חלק מהמכתבים באור חדש, ועצותיו לגיבוש עקרונות הההדרה של ה”יומן" על חלקיו השונים.

לאלון קליבנוב על הערותיו המאלפות בנושא הבריגדה היהודית בספר כולו ובמאמר מיוחד המוקדש לראשוניות ולחלוציות שבהקמתה, לתרומתה הייחודית לטיפול בניצולי השואה ולתרומתה להקמת צה“ל. הערותיו הקיפו גם סוגיות באמנות, ביטויים בשפות זרות, וציונים גיאוגרפיים שנזכרים בספר. לשמחתי הרבה הוא חש קירבה רבה לגיבורי ה”יומן" תוך כדי עבודה עליו.

תודותי לדן פתיר, עיתונאי בכיר ויועץ תקשורת, חוקר ואוצר, על עזרתו בגילוי זהותו של הצייר מולא צייטלין, ולהיסטוריון ניר מן על תולדות “החלמה”.

תודה לשלומית אפל, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב, על עזרתה, ולאירית קרידי על יעוץ לשוני לארגון הראשוני של המכתבים.

תודה מקרב לב לבני משפחתי על עזרתם בעריכת ה“יומן”, הערותיהם הבונות והעזרה הטכנית.

הקדמה: תודות •

שושנה שרירא ואריאל כהן (במדים) על שפת הים בתל אביב, 1942.

פרידות קטנות: נובמבר 1942 — מאי 1944

“ריקי יקירי, התקבל בשבילי מכתב במערכת ”גִליונות “ מחיָל במדבר [מצרים?], שכמובן איננו מכיר אותי, אבל כתב לי מכתב תודה בו הוא מספר שקרא את דברַי לפני פלוגתו ובעיני רבים ניצנצו דמעות…”.

נובמבר 1943, “גִליונות”

אִיגרות חוה

ישבה חוה בשעות־בין־הערביים שבין יום ולילה, בשעות צלמוות ושְכול…בנוֹתנה עיניים קִצרות־רְאיָה באופקֵי העולם הרחוקים והרחבים. “לבי לוֹֹ ”ֹ, אמרה, "לַבלתי — יָדוע, לַלא־אהוב, לַזָר…המתחנן אלי: הַרהרי בִּי אשה — בִּי…הלוחם. בי הניזון מקולה של אשה ברדיו, ממנגינות קְלוקלות, מתצלומי אשה בעיתון מצויר שאני פורש בג ’ונגל של בורמה…וחוה־אשה…רושמת איגרות:

לךָ הטס במרומֵי רקיע!

לא אֵדע מי אתה. אך יום אחד הושיבָני אֵי־מִי על־ידךָ במטוס. היום, אמר לי קול, תֵשבי בַּזה. פחד רב תקפָני, וישבתי. אז המראתָ מבלי לדעת שכאן אני, בת־חוה תקוּפַת־מוֹרָא. לא ידעתי מה אני עושה כאן. שתקתי שתיקה גדולה. דוממת הייתי, למען לא תֵדע כי על־ידךָ אני, וציפיתי לַבָּאות. עינַי הוכו בסנוורים, זמזום שואג עלה באוזני. אך כאשר פגע בךָ הרסיס ואתה גחנתָ לצדי, ראשךָ שמוט על כתפי הצרה, ידעתי מדוע הובֵאתי הנה: נשאתי בעוֹל גופךָ הפצוע וחיוך הפִּיוס בפניךָ, כי חלמתָ שאני על ידךָ.

ואיגרת שניה כתבה: לךָ הספן על סיפון האוניה!

אליךָ באתי…במסך העשן הסמיך, שערי מָלוח וגלים מלחכים את רגלַי. וכשנצמדתָ אל קורָה בודדָה הצפָה בים ורציתָ לחיות…החזקתי בךָ בידי הרפָה — יד אשה — כהִתרפְקִי במָחול…ואני שורַרתי לקול יללות רוח־הים המִטלטלת, עד…בוא עִלפונךָ בידי מצילךָ.

ואיגרת שלישית כתבה: לחיָיל במדבר!

שָם אצלךָ במדבר לא הייתי מעודי. שם בוודאי החול בנחיריים, ושֶלי דַקים ורוטטים מדי. שם זקנךָ גדל פרא ומים אין. שם הייתָ בודד ודבקתָ במכונית אחת גדולה: “חביבתי”, קראתָ לה, וכיניתָ אותה בשמי “חוה” — כי אהבתָ. שם למדתָ לשכוח את דמותי, ולכיירה מחדש כאלילה שאין בה מְתוֹם. שם חקקתָ את דמותי בחול הרךְ, וליטפתָ תבנית־חול מתפוררת. שם חוֹללתי אני לפניךָ בפטה־מורגנות כבת בדויים. שם הִשקתיךָ חלב גמלים, בידיו השעירות של גבר…שם שיקף ים כחול או ירוק את צללי אישונַי. שם הייתי ולא הייתי מעודי.

ואיגרת רביעית כתבה: ללוחם בשדות שלגים

…אנוכי לבנה וברה כשלג. אני אולי רכה, ידי תפוחה, שערי בהיר ומתבדֵר כפתיתי שלג ראשון. גופי חם. את כובע הפרווה על ראשךָ — אני במו ידי תפרתיו. רדידךָ שעל צווארךָ אני ארזתיו באמתחתךָ. את גרבי הצמר סרגתי במו ידי…לוֹ, לעוד אחד ולעוד אחד.

ואיגרת חמישית כתבה: לפרטיזן!

עמךָ בודאי יושבת אחת כמוני, אך נועזת יותר. אמיצה היא, ועולה מידי יום ביומו על הגרדום. אתךָ שם אחת ההולכת למות — אשה אחת כמוני במערות, בהרים. היא גם מזמרת לך שיר. רגליה נתונות במגפיים כבדים, ואינה יכולה לחוֹלל לפניךָ כאוות נפשה. כזו יושבת עמךָ, אך לא לךָ נועדה. היא תלך הרחק לבלי שוּב, היא הולכת, ואתה נופֵח את נשמתךָ ערירי ומשווע אלַי.

ואיגרת שישית ואחרונה כתבה: ללוחם בגיטו!

איך אכתוב לו והוא…איננו עוד //אחת כמוני מוטלת רטוּשה לימינו…//אחת כמוני מגרה את עיניו לפני לכתה אחריו…//אחת כמוני אמרה לו: “חכה אל תניחֵני כאן יחידה, אני ירֵאה!”//ועוד אחת כמוני לא הזילה דמעה למענו, כי הדמעות ליוו תינוקות שהלכו ולא שבו…//ומה תאמר לו אחת כמוני? והוא כבר הלך ממנה והלאה…כי רוצה חיים הוא…

והרי הוא מבקשֵני ממרחקים: ‘בואי! בואי עמי לארץ־צלמוות. בואי, חוה, כי ירא אני ללכת מִזה ’. ואני מושיטה יד לרְפאים…לאיש שאין עוד רוח־חיים באפו. והיד אינה נאחזת בי, אינה נצמדת עוד אלַי בחיבתה כי רבה. כי היד צוננת. אני…לרְפאים הושטתי את ידי.

[8] [9] [10] [11] [12] [13][14]

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין ) נובמבר

1942] אֵרִיךְ [אריאל ] כהן. פלוגה ב ’ הגדוד השלישי.

No. 38215 Pte Erich Kohn 26th COY, Pal. Buffs[15], M.E.F.

שלום רב לך פימפי ’לה,

אני יושב עתה באוהל בערב שבת, וכותב לך לאור מנורת נפט קטנה. המזוודה שלי משמשת כשולחן־כתיבה, קרשי המיטה מושבִי. כולם יצאו, ואני היום Tent-Orderly [16].

עד כה גרנו באוהלים, ורק עכשיו אנו עוברים לצריף. תנאי הכתיבה הם לא טובים, וכמעט אי־אפשר לכתוב מכתב בנוכחות ה“חֶבְרֶה”. את יכולה לתאר לך איזה רעש ושאון שורר אצלנו. בהזדמנות זאת אני רוצה להסביר לך מדוע אינני יכול להרבות בדברים. הסיבה העיקרית היא שאסור לכתוב כל דבר העלול להביא לאויב איזו שהיא אינפורמציה; המכתבים עוברים דרך צנזורה המפקחת על כך. אבל אין כמעט שום דבר אשר לא עלול לתת ידיעה בלתי־ישירה לאויב!

אני הולך ומתאזרח בצבא. התרגלתי כבר לַכל, אפילו לדברים שנראו בעיני קשים ביותר בהתחלה. העבודה היא די קשה. אנו קמים בכל בוקר בשעה ½5 (גם לזה התרגלתי). היום עובר בתרגילים, שעורים, התעמלות וכו ‘, ובשעה ½5 (אחרי ארוחת הערב ) אנו חופשיים לגמרי. יש כאן לפעמים הרצאות, חוגים שונים למקהלה, מוזיקה וכו ’. בזה תיארתי לך בערך את אורח־חיי.

קשה לי לתאר לך כמה אני מאושר שיש לי בתל־אביב בית שאוכל להתגעגע אליו. והמחשבה התמידית עליך והדאגה לשלומך נותנות לי תוכן בחיים. שום השפעות חיצוניות אינן עלולות לגזול ממני את המחשבה היקרה הזאת, אשר מלווה אותי ואשר משמשת לי מקור לא־אכזב של עידוד ותקווה.

ה“חֶבְרָה” היא טובה. כולם בחורים שנכנסו במלוא הכרתם לשורות הבטליונים העבריים, וגם אני מתגאה בזה שהנני ממלא את חובתי למרות הקורבנות הכרוכים בזה; והקורבן הגדול ביותר הוא שאינני יכול להיות אתך.

קשה לי לחיות בלעדיך. קשה לי יותר לשאת את הגעגועים בלבי מאשר את כל התלאות שבחיים הצבאיים.

רגש של דאגה עמוקה לשלומך אוכל את נפשי. לוּ הייתי יודע שאת נמצאת במקום בטוח ובתנאים טובים, הייתי נרגע במקצת. ואפילו אם תכתבי לי שאצלך הכל כשורה, הריני יודע שלא תוכלי לכתוב לי דברים העלולים להדאיג אותי. אבל אני מבקש אותך שתכתבי לי על הכל — על הצרות והשמחות — על כל החיים!

הידיעות הפוליטיות [על נסיגת הגרמנים בצפון אפריקה ] משמחות מאד בזמן האחרון, ואם המצב יימשך, אזי גם הניצחון לא יבושש לבוא.

אנו מקבלים עיתונים עבריים, בייחוד את “הצופה”[17], שהוא נהפך כאן משום מה “ללחם היום־יומי” שלנו. אנו שוכחים כמעט שהיינו פעם אזרחים.

קיבלתי זריקות נגד טיפוס ועוד כל מיני מחלות, סך הכל ארבע זריקות. כֻּלן עברו בשלום.

כתבי לי בבקשה איך את מסדרת את התקציב. ההשכרת כבר את החדרּ [18]? הקנית כבר מעיל? עוד מעט יהיה קר ואת מוכרחה להיות לבושה טוב! אל תחסכי על חשבון אוכל!

מה אצלך? הרי החיים בעיר הם רבגוניים, ושם תמיד מתרחש משהו. בעיר יש גם “רכילות ”, אנשים שונים באים לבקר, מבקרים אצל אחרים, בתי־קפה, תיאטרון וקולנוע.

ביחס לחופש [הראשון ], דחו אותו לימי החנוכה. המלה “חופש ” היא שיא האידיאלים אצל כל בחור ובחור בפלוגה שלנו. כל אחד מתגעגע הביתה, ויש גם הרבה בעלי משפחה שרוצים לראות את משפחותיהם.

כמה יפה יהיה הזמן שנבלה יחד! אני כבר סופר את הימים. כל יום מקרב אותנו יותר.

אני גומר את המכתב מפני שעוד מעט יבואו ה “חֶבְרֶה” מהקולנוע.

כתבי לי! כל מכתב שלך הוא בשבילי חג.

תשמרי על עצמך ולהתראות בחופש שלי!

מה שלום ההורים, הידידים [שלהם ] והידידים שלנו? דרשי בשלום כולם!

באהבה, שלך ריקי

נ.ב. את כותבת עכשיו הרבה?

שלמה המלך 12, תל־אביב 10.11.1942

שלום ריקי’לה יקירי!

סוף סוף קיבלתי היום את מכתבך. ציפיתי למכתב בקוצר־רוח כי רציתי לדעת כיצד אתה מרגיש את עצמך. כולם מתעניינים בך. ממכרה אחת קיבלתי זר פרחים בשמעה שהתנדבת לצבא, כי אמרה שאנו ראויים לכבוד רב ולהוקרה. גם מכרים אחרים שמעו על מאורע זה ביראת־כבוד.

בעיתון [“הבֹקר ”] עכשיו העבודה מעניינת מאד. הידיעות המשמחות מהחזית משרות עלינו מצב־רוח נפלא. בודאי גם מצב־רוחכם טוב כשלנו. בשעות הבוקר אני כעת טרודה מאד כי העורך [19] שלי נותן משום־מה אמון רק בי, וכאשר הוא מצלצל הוא דורש רק אותי לטלפון, ואיננו רוצה למסור דבר לאיש. היום אפילו רבו אתו בגלל זה ואמרו לו שאני עסוקה בעבודה אחרת, אבל הוא עמד על דעתו שרק עלי יסמוך, וימסור את הידיעה רק לי. כמובן שהעניין נעם לי מאד.

השכרתי היום את החדר [בדירתם ] לשתי בחורות העושות רושם טוב. המחיר הוא: שכר הדירה [כולה ] יחד עם חשמל. כלומר, המחיר במילואו כפי שדרשנו. כפי שאתה רואה, אסור להתייאש. לאחר שנגמר עניין החדר, היו אצלי הורַי ושתינו יחד תה. הרבינו לדבר עליך. בכל יום באים כל מיני אנשים לבקרני, בעיקר המשפחה.

ריקי ‘לה, הסתדרתי בחדר אחד לא רע. את הארון הוצאתי למסדרון. אינני מבלה כלל, ואני משתוקקת לשבת בחדרנו, כשם שאני יושבת עכשיו, יחידה, ובבית שורר שקט גמור, ורק שאון זבוב אחד בודד המזמזם ורוקד סביב המנורה. מה נעימה שלוה זו. כיוון שהשכרתי את החדר, עלי להסתגל למציאות אנשים זרים בבית. זה הדבר הקשה לי מכל. כי הבית השליו היה יקר לי מכל, ואינני יכולה לסבול כל אדם זר המסתובב בד ’ אמותי. אבל במשך הזמן בודאי אתרגל.

בדרך כלל אין לי מה לעשות. אבא [שמואל שרירא [20][ משיג לי ספרים ואני קוראה.

בר־יוסף [21] היה כאן, והוא דורש בשלומך. הוא הזמינני להצגת “האֹהל ”] בסמטאות ירושלים.[ אני כותבת את המאמר שהבטחתי ל “האֹהל ”, אבל עדיין לא גמרתיו.

כתוב לי ביתר אריכות, וכתוב מכתבים מבלי לחכות לתשובה. וכעת שלום, ושמור על עצמך.

שלך באהבה שלך פַאֶימְפ

תל־אביב 1.12.1942

ריקי יקירי!

חיי מתחילים רק כעת להיכנס למסלול של מנוחה וסדר. אני מחכה לבואך, ואינני יודעת כלל כיצד לקבל את פניך. בשבת האחרונה חיכיתי לך כל היום, והקשבתי לכל הצעדים בחדר המדרגות. כמה פעמים רצתי אל הדלת לפתוח [22], כי הייתי בטוחה שאתה הוא זה. הן כתבת שתבוא! כמובן שהאכזבה היתה קשה קצת. אם לא תבוא בשבוע זה באמת תפקע סבלנותי. הרי עוד מעט כבר תשכח את פרצופי, את קולי, את הכל. אני כבר מתכוננת לבואך בסוף שבוע זה. אעשה כל מיני הכנות, וראה אל נא תאכזבני.

ידיעות הזוועה מפולין מדכאות כאן מאד את מצב הרוחות [“חצי מיליון יהודים נרצחו בחודשים האחרונים [23]”]. תרגמתי את ידיעות הזוועה הללו בשביל העיתון וידי רעדו. כולנו היינו בימים האחרונים קודרים מאד. אינני יכולה להסתכל בפרצופו של משתמט. והרי אתה יודע שבסביבתנו יש הרבה משתמטים.

ימי אֵבל לאומי [24] כעת. מצב־הרוח במערכת מפאת המאורעות בפולין קודר. הקשבתי אתמול בערב לשידור הנאומים באסיפת הנבחרים בירושלים, וכאשר התפלל החזן “אל מלא רחמים ”, זלגו דמעות מעיני. אותה שעה הרגשתי גם שמץ קלוש של שמחה, שאתה לפחות עושה משהו בתוך כל הזוועה הזו, וממלא את חלקך. אמנם אין בידינו להקל כרגע על עינויי המעונים של אירופה, אולם לפחות האפשרות בידנו לעשות משהו לטובת השגת המטרה העיקרית. לא היו אלה רגשות משפחתיים אנוכיים, כי אין לי שם קרובים שאכירם ושגורלם האישי יכאיב לי.

מחר ביום הצום, נתחיל לעבוד בהקדם ונקדים לשוב הביתה. מחר יצא בודאי עיתון אֵבל קודר מאד. עלי להקדים אפוא לבוא למערכת.

קול השכנות הנשמע מהחדר השני מרגיז אותי.

ריקי ’לה, נקווה לעתיד יפה מזה, שלא תהיה פרידה כזו של עכשיו. אני מתכננת כבר אפילו

תוכניות לביתנו בעתיד שיהיה מרווח ונאה. יתכן שדווקא משום שאתה ממלא כעת את חובתך, יהיה עתידנו מזהיר, ללא פגם, ומופלא יותר.

אני משגיחה על ביתנו, משתדלת לייפותו בקטנות, ומבלי להוציא אף פרוטה. מה מאושרת אני שאתה מתגעגע אל ביתך, ביתנו. הוא באמת חמוד, וכל חפץ הנמצא בו יקר לי והוא ראוי לחג מיוחד. האם לא השכיחוך עוד חבריך את אשתך, ולא שכחת שיש לך פִימְפ?

ריקי, שמור על בריאותך, ואכול היטב. אל נא תשאיר מחצית המנה כפי שאתה רגיל לעשות. והעיקר אל תשכח להתגעגע אלינו, קצת בערב וקצת בבוקר, אלי ואל ביתנו ואל הכל מכל כל.

ריקי, אולי נבלה כאן יחד את ימי החנוכה? מה נפלא יהיה. הזוכר אתה את שיר החנוכה ששרנו כשהתאספנו לסעודה בשנה שעברה [25] [“ימי החנוכה חנוכת מקדשנו…”] שגם ניגנוהו ברדיו? אותה מנגינה עממית ששרנו, שכל־כך מצאה חן בעיניך? היא ממש סמלית בעיני לשמחה משפחתית.

ריקי, אפילו הרדיו מתגעגע אליך. הוא נראה כל־כך עצוב וקַטַנְצִ ’יק, כאילו נתכווץ בפינתו כחתולה קטנה, ומחכה לך. המון פעמים קניתי לך שושנים באגרטלים, שושני תה ושושנים ורודות בהירות, אבל הן נבלו כבר הרבה פעמים ואחרות באו במקומן, ואתה עוד אינך בא.

הייתי רוצה מאד שתמצא לך שם חבר. אם מצאת לך כבר חבר כזה, דרוש בשלומו בשמי.

אני מרבה כעת לכתוב, כי תקף אותי במקצת רצון היצירה.

הסופרים שואלים כולם לשלומך. הורי דורשים בשלומך באהבה, ומשתוקקים לראותך.

שלך באהבה, המחכה לך פימפי.

פ.ס. ריקי ’לה, כולם כל־כך גאים בך. כל הבית ברחוב שלמה המלך 12 מתגאה בך, כך אמרה לי היום גברת ד"ר בֶּקֶר [הרופא ], וביקשה למסור לך את דבריה. הורי והוריך [26] וכל ידידינו דורשים בשלומך.

הבֹקרעיתון יומי, ירושלים 6.12.1942

שלום רב לך, שושנה.

…שמחתי מאד לשמוע על התאקלמותו של אריךְ [אריאל ] בצבא. אני מתאר לעצמי, כי הרגיש את עצמו כ “מלך בגדוד ” בשובו לבלות את חופשתו הראשונה לאחר חודש ימים…

אשר לקורס הקצינים (כמובן, כל הנשים הצעירות והנחמדות רוצות שבעליהן יהיו לקצין ), העבודה בקורס שכזה מפרכת מאד ואין איש בטוח בהצלחתו. בקורס האחרון לא הועילו בהרבה המלצות הסוכנות [27]. עליך לדעת כי הנכשלים מהקורס יוצאים ברוח נכאה.

שאלת הקורס היא שאלת “מזל”. ואשר למזל, בוודאי יש לו, לאריך. וההוכחה הטובה ביותר כי — “מצא אשה, מצא טוב”…

הנני מאושר ממש, שידידַי לא שכחוני. לפחות מטלפנות אליי יפהפיות…

בטוחני כי אינך גלמודה כיתר “אלמנות הקש”. וברגמן [28] הנחמד, המחזר הנוכחי והלבבי, ממלא את חובתו המשפחתית והאנושית. אחרת, אני מתאר בנפשי, כי עוד יימצאו בתל־אביב ואולי גם בירושלים, כמה “מטורפים” אשר יואילו בחסדם להילוות אלייך בערבים, ולהנעים לך את הזמן.

שלכם בידידות, ג. צפרוני [29]

תל־אביב [חנוכה] 20.12.1942

שלום לך ריקי יקירי!

ריקי’לה, עד עתה התקיימתי על שרידי זיכרונות החופש שבִיליתָ כאן, אולם כעת אני רוצה כה שתבוא שנית.

אתמול נסענו מטעם אגודת העיתונאים לטיול לרמת־גן. התארחנו בבית ההבראה “החלמה [30]”. שם נערכה מסיבת חנוכה נאה עם לביבות וברכה על הנרות.

ביום ו ’ אחר הצהרים ערכה ההנהלה שלנו מסיבת יום הולדת לאחד המנהלים. הוזמנו כל חברי המערכת ומשפחותיהם, והמנהל [31] שאלני כמה פעמים אם אתה בעיר ואם תוכל לבוא למסיבה. מכיוון שלא היית כאן הלכתי לשם יחידה.

קיבלתי המון מחמאות. אחד המנהלים ניגש אלי ואמר לי שראני יום אחד לפני כן באולם “אֹהל־שם [32]” והחליט שאני יפהפייה. מר קרופניק [33] קרא במסיבה שיר הומוריסטי שבו תוארו חברי המערכת לפי שמותיהם, כדי שהמנהלים יכירום. עלי אמר: “כשושנה בין החוחים”. כולם מחאו כף ואמרו שזה מוצלח מאד, אבל הביטוי בנאלי וכבר שמעתיו הרבה פעמים במערכת.

בינתיים היה אצל הורַי אברהם פוגל [34], מפקח על מזון בעיריה, והורי מספרים שכל הערב ישב וסיפר בשבחי (אני בטוחה שאינני ראויה לכל־כך הרבה דברי שבח ). הוא סיפר ששמע עלי מפי אנשים רבים המעריכים אותי, וכי אני תופסת עמדה “כבוּדה”. הורי כמובן נהנו מאד שיכלו לשבת ערב שלם ולדבר על בתם. אבא מרגיש את עצמו, תודה לאל, יותר טוב.

בכלל אני טובלת כאן במחמאות. מכר אחד אמר לאחותי כאשר שמע שהתגייסת:" מה?

סיור עיתונאים ומסיבת חנוכה ב״החלמה״, רמת גן.

שושנה שרירא במרכז.

בעל שיש לו אשה כזו מתגייס? מטורף!" הוא נתכוון בזה לתת לי מחמאה ואל תשים לב לדבריו. שטויות.

קיבלתי מהממשלה, תשלום אשת חייל בסך שלוש לירות, 33 גרוש ו־ 3 מיל. כפי שאתה רואה הסכום איננו גדול.

לתיאטרון לא הלכתי, מפני שביקור בתיאטרון — שהיה לנו תמיד מאורע כה חגיגי ורב חוויות — אני רוצה להותיר לשעה שתבוא הנה לחופש ונלך יחד. אני מחכה לך אפוא בזה, ועליך להזדרז, כי כבר חודש כמעט שלא היינו בתיאטרון. קולנוע הוא עניין זול יותר, ולא אכפת לי ללכת לשם באיזה תנאים שהם ובאיזה מצב־רוח שהוא.

המלצרית הבלונדית [35] בבית־הקפה [“בלזם”] פורסת בשלומך. הייתי שם עם אמי [36], והיא שאלתני עליך. דרישות השלום כה רבות עד כי לא אפרט אותן.

אין לך מה לדאוג, אני מצוידת כעת כהלכה לקראת החורף. לאחר שראיתי מעילים שונים, שמעתי שאחותי החליטה שוב למכור את מעילה [37]. הלא תזכור את מעילה שלבשתי פעם ושמצא חן בעיניך? החלטתי שמעילה יפה יותר מכל מה שראיתי ומשובח יותר באיכותו. עתה שבתי עם מעיל זה הביתה לאחר ששילמתי את מחירו במזומנים, והוא הדור ומפואר מאד ובדיוק לפי מידתי. אני נראית בו “smart” מאד.

ריקי’לה, אכלתי היום חַלְבָה ונזכרתי שהיא כל־כך אהובה עליך. אולי אפשר לשלוח לך טרנספורט של מיני־מתיקה?

כולם מתעניינים בך. להתראות ריקי, במהרה.

שלך באהבה ונשיקות פימפי

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין ), ללא תאריך ]

שלום רב וברכה לך פימפי’לה!

שמחתי מאד מאד שעניין החדר סודר סוף־סוף. אין לך מושג כמה זה הקל עלי. תיכף קיבלתי מצב־רוח טוב עד כדי כך, שה “חֶבְרֶה” שמו לב, ושאלו אותי מה זה אתי שאני פתאום עליז ושמח.

תודה רבה לך עבור החבילה ששלחת לי. שמחתי נורא כשקיבלתי אותה. היתה לי ממש הרגשה של חג. לא כל־כך בגלל המתיקות שבתוכה, אלא בגלל העובדה שקיבלתי ממך משהו — איזה שהוא סימן, רמיזה — יחד עם דברים “של ממש”. רק מי שיודע את ההווי הצבאי יכול להעריך את זה.

אתה נמצא בין המוני אנשי צבא כולם פחות או יותר זרים לך. אתה מרוחק מהחיים הפרטיים שבעיר או בכפר. נעשיתָ מספר בין המוני המספרים, איש השוּרה, חייל. ויום אחד אתה חוזר עייֵף ולֵאֶה מהאימונים לצריף שלך, שָׂם ברשלנות את הרובה, הכידון ואת מסכת־הגז למקומם, מתכונן לשיעור הבא וחוזר ברוחך על חידושי הדְריל [38] של היום, והנה מגישים לך חבילה מהבית, מאשתך האהובה.

איזה חג, איזו שמחה!

הרגשה אחת משתלטת עליך, מחממת את לבך: יש נפש טהורה אשר זוכרת אותך לטובה ודואגת לשלומך, שם בעורף. אינך בודד. ומיד עולים רגשות, והרגשות מציפים את לבך: גאווה לגבי כל אלה שלא קיבלו כלום מהבית, אבל גם רצון לשתף את יתר החברים בשמחה, געגועים, חששות לשלום ביתך, זיכרונות נעלים — וכל מחשבותיך בבית. אתה שוכח את כל האווירה הסובבת אותך, הרובה, המסכה, הכידון, מכונת־הירייה, כל אלה אינם אומרים לך ולא כלום. אינך עוד טיפה אחת בים של חָאקִי. הקורפורל, הסרג ’נט [39] כל אלה נראים בעיניך כבובות עלובות. כמה הם מסכנים! הם אינם מקבלים כלום מבתיהם!

ויחד עם זה אתה נזכר באחריות שאתה נושא כלפי הבית שיצאת להגן עליו. אתה שוב נזכר בנשק, אבל הפעם אינך רואה ברובֶה שלך אמצעי בו מענים אותך בדְריל. הפעם אתה מרגיש שהרובה הזה יוכל להגן גם על הנפש היקרה לך שם בעורף, אם המצב ידרוש את זאת. מתחוור לך שאתה עושה את חובתך גם כלפי ביתך הפרטי, וגם זה נותן לך סיפוק רב. ובשעות היום הנותרות אתה במצב רוח מרומם, עובד טוב מתמיד, וחדור רגש של ביטחון כלפי עתיד משפחתך. בזה רציתי לתאר לך, פימפי’לה, את השמחה הגדולה שגרמת לי על ידי החבילה.

אבל, מצד שני אני כועס ששלחת לי כל־כך הרבה דברים. למה עשית לך הוצאות גדולות כאלה? חבל באמת. הרי התוכן הסמלי הוא חשוב, ויש לי מספיק אוכל! חבל שלא שמת מכתב בתוך החבילה, מפני שאין לי עתה שום ידיעות על הנעשה אצלך! אבל, עוד פעם, תודה רבה לך על החבילה [40].

חדשות המלחמה: ב־ 17.12.1942 נשא שר החוץ הבריטי נאום בבית הנבחרים בו גינה את רדיפת היהודים במזרח אירופה.

דרשי בשלום הוריך! לפי העוגה ראיתי שגם להם יש חלק בחבילה ומסרי להם את תודותי!

אצלנו נפתחה ספריה נהדרת עם חדר קריאה מפואר, ואני מבלה כאן יחד עם כמה חברים את רוב הזמן הפנוי. על ידי כך קיבלו החיים צורה יותר מסודרת. יש ספרים טובים מאד שהייתי מייעץ לך לקרוא (אם לא קראת אותם כבר). כשאבוא לחופש אביא לך רשימה של כמה ספרים, בעיקר אנגליים.

חבר אחד [צ ‘מרינסקי ] שבחיים הציביליים היה מורה בפתח־תקווה, והוא מכיר אותך (לפי שמך ) [שרירא ], וקורא את [כתבי העת [41]] “גִליונות”, “מאזנים”, “כנסת” וכו’, התבטא בהתלהבות רבה על [הסיפור ] “היאור הירוק” שהינהו, לפי דעתו, אחד הדברים הטובים שב “כנסת” האחרון.

אנו עורכים בינינו ערבי־ויִכוחים, שיחות, חוגי־תנ "ך, עונג שבת, ריקודי־הורה וכו‘, וכו’. סימן שהחברה מתרגלת לצורת חיים צבאית. החברה מתחילה להראות גם סימנים של התגבשות מסוימת. יש בינינו כ־ 5 עד 6 איש שמתעניינים בכל התופעות וההזדמנויות התרבותיות, ואנחנו התחברנו.

מחר יש Inspection ואני מוכרח לצחצח את כל הדברים שלי. לכן אגמור את המכתב.

פימפי’לה, אני מתגעגע אליך מאד, מאד. אז, להתראות ונשיקות רבות.

באהבה, שלך ריקי

תל־אביב 26.12.1942

ריקי יקירי!

מתפלאה אני שאינכם מקבלים חופש כלל. אמא בישלה אתמול מאכלים החביבים עליך, כי היתה בטוחה שתבוא. קיוויתי שמחר נלך יחד ל“האדמה הזאת [42]”, ואפילו הזמנתי כרטיסים במערכת מתוך ביטחון מלא שתבוא.

אינני יודעת אם “הבֹקר” בא לידיך, כי פרסמתי שם שורת מאמרים [“יום אחד בגיטו ”[43]]. השלישי יצא בשבוע הבא [44]. זיו־אב והפטמן [המזכיר והעורך ] אומרים שהצלחתי מאד וכי הם כתובים יפה מאד. כמובן שנעים לקבל מחמאות כאלה. הנני שולחת לך היום שני עיתונים עם מאמרַי.

הוצגתי בפני מקבל פרס ביאליק, הסופר ח. הזז [45].

השמעת את הבדיחה האחרונה מדוע אין בשר בתל־אביב? כי השוורים יושבים בעיריה, הבהמות הלכו לצבא והחמורים יושבים ב“גינתי”[46]. אני מקווה שהבדיחה צנזורית בהחלט, לא כן?

ריקי’לה, סלסלתי את שערותי, מה דעתך על מעשה זה? תראה ותשפוט. הכל אומרים שהתסרוקת הולמת אותי.

ביום ראשון היו לי אורחים צ. [צפרוני ] וס. [סיימון [47]] מירושלים. הם באו למערכת, והודיעוני שהם מוכנים לבוא אחה“צ לתה. ערכתי להם קבלת־אורחים ברוב הדר — קפה ומיני סנדוויצ’ים שונים ופירות. הזמנתים גם לארוחת־ערב אבל הם סרבו, ועמדו בכל תוקף על רצונם שאסעד עמם בערב אצל ”פילץ"[48]. כמובן שנאלצתי להסכים. הלכנו לשם בלווית

עוד גברת אחת, אשתו של הכנר שוקן. שם היה שמח מאד. רקדנו שם ופטפטנו. אבל הרי אתה מכירני, שאינני אוהבת ביותר את המקומות הסנוביים הללו.

מזג אויר לא כל־כך נאה וכעת אפילו מטפטף גשם. האם גם לי אסור לכתוב על מזג אויר במכתבי?

אתמול היו אצלי הוריך ואחיך ודיברנו אודותיך.

ריקי’לה, בוא מהר לבלות אתנו כמה ימים. הורי והוריך דורשים בשלומך ומחכים לך.

שלך באהבה פימפי.

[ירושלים ]

שושנה, מרשעת יקרה!

….כמה “חללים” נפלו בעונה זו? המילאו נעליך הצבעוניות את תפקידן המקווה?

…נדמה לי שמזומן לך ‘נֵתח ’ תל־אביבי בדמות וִינר. תאצילי עליו ממיטב קרירותך, כי המסכן סבל מהחום והזיע באכזריות איומה.

סיימון.

תל־אביב 17.1.1943

ריקי’לה יקירי!

אני כותבת לך אחר שקמתי ממחלת הצטננות קלה. במערכת נתרחשו בינתיים מאורעות שונים. הקריקטוריסט שלנו [מולא צייטלין [49]] היכה את המזכיר האדמוני [50] במידה כזו עד שאיבד את הכרתו ולקחוהו למגן־דוד־אדום, עשו לו ניתוח וכעת הוא שוכב בבית ומחלים. המכֶּה טען שהוא נוקם בזה את נקמת כולם.

לשמע סיפור זה נזדעזעתי מאד, אם כי כידוע לך, אינני רוחשת רגשי ידידות למוּכֶּה. בכל זאת סבורני שאין זו הדרך הנכונה להִיפרע מאיש. לתימהוני לא הצטער איש על המקרה, אלא להיפך, מעין שמחה כבושה ביצבצה מפני כולם. כמובן שמאורע זה הטיל גלים, ונוסח העבודה השתנה. אם כי הייתי חולה, השתדלתי שלא להעדר מהמערכת. כלומר, בבוקר

קריקטורה של שושנה שרירא 1943. ציור מאת מולא צייטלין.

חדשות המלחמה: בין ה־ 14–24 לינואר 1943 התקיימה ועידת קזבלנקה במהלכה החליטו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, וצ׳רצ׳יל, ראש ממשלת בריטניה, להמשיך במלחמה עד כניעת

עבדתי ואחה"צ שכבתי במיטה. כעת האווירה קצת יותר נעימה, אם כי עדיין רווית סיבוכים וחיכוכים שאינם פוסקים. מדייקים כעת הרבה יותר בתשלום וזה הוא עניין חשוב. כי כעת יודעת אני שבדיוק ב־ 15 לחודש הנני מקבלת משכורת.

היום קיבלתי צ’ק מצחיק מאד מהממשלה על סך 35 גרוש. סכום מיקרוסקופי זה הצחיקני מאד. ואם כי הסתכלתי בה הרבה פעמים נוכחתי שהסכום הוא באמת 35 גרוש. כנראה שאלה הם מין דמי חנוכה מאוחרים מה “פיי־מאסטר”.

בינתיים שלח לי צייר המערכת [צייטלין ] קריקטורה שלי [51]. מה דעתך, כדאי לשימה מתחת לזכוכית ובמסגרת? כמובן שלא תוכל להשיב על שאלתי כי לא ראית אותה. היא לא רעה, אבל לא דומה בדיוק לדיוקני, כלומר, יכולה להיות גם של אשה אחרת, אם כי יש ונדמה שהיא מעניינת.

אצל אחיך [52] בנשף לא הייתי. ניגשתי במקום זה אל הורי, וניגשנו ל “עיתון־העתונאים ”[53]. נהניתי מאד לראות כיצד הקהל איננו מניח למרצה יהודי שרצה לדבר פולנית, לפתוח את פיו. כל השידולים מצד העורך [הפטמן ] לא הועילו, הקהל צעק: “ידבר עברית! ואם איננו רוצה הרינו מוותרים עליו!”. וצריך אתה לדעת, שוולקוביץ זה, שבא מקויבישב [54], היה צריך להיות מסמר הערב, בכל זאת ויתרו עליו, רק משום שרצה לדבר בשפה זרה. הוא ירד מעל הבמה, ואחר אינצידנט זה הלכתי.

השבת עברה עלי היום, כמעט כולה בישיבה בבית, ובערב, כלומר כעת, בוודאי אכתוב.

דרוש בשמי בשלום המורה מפתח־תקווה, ותודה לו בשמי על מחמאותיו. שמחה אני שמצאת לך חֶברה מתאימה. להתראות.

שלך באהבה ונשיקות פימפי.

גרמניה ללא תנאי. הוחלט על פתיחת חזית שנייה מדרום, על הרחבת ההפצצות על גרמניה ועל סיוע לסין.

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין ), סוף דצמבר 1942]

שלום רב לך פימפי’לה,

מהחופש נשארה לי הרגשה נעימה. במידה מסוימת נרגעתי. ראיתי שאת גרה בחדר יפה ומסודר בלי דוחק, וגם השכנות אינן כל־כך נוראות.

קראתי את המאמרים [בסדרה “יום אחד בגטו”]. הם יפים מאד, ותאוריים מאד. יש להם רק “חסרון” אחד: הקדרות שבַּתוכן עצמו. העלילה היא מעציבה. אבל זה לא חסרון שלך, התוכן מזכיר לנו את המציאות כמות שהיא [“ילדת החיט והחייטת שמעבר למחיצה, בת השלוש, נותרה בחיים, כי היא בת לבעלי מקצוע המצויד בכרטיסי עובדים. והיא נשלחת למעון ילדים הנמצא תחת פיקוח הגסטפו. למה אתם עוזבים אותי נשמעות קריאותיה…אני רוצה להיות אתכם כשיהרגו אתכם ”]. לוּ הייתי קורא את המאמרים בתור בן־אדם ניטרלי, הייתי בודאי מניח כי המחברת היתה בעצמה במקומות האפלים הללו, כל־כך חי ומשכנע התיאור.

תשלחי לי עוד דברים שתכתבי. אני נהנה כפליים כשאני קורא אותם בעיתון!

מה שהתרחש במערכת שלך אינו מפתיע אותי כלל וכלל. במקום מלא אינטריגות ומזימות מוכרח הדבר פעם להתפוצץ, ומבחינה אגואיסטית אפשר להגיד שזה לטובה.

על עצמי אין לעת עתה מה לכתוב. אני בריא ועושה את חובתי בנאמנות, אם כי לא תמיד ברצון.

אני כבר נהנה מהמחשבה על החופש הבא. אַל נשכח את רעיון ה “פיקניק”! כבר התחלתי לקרוא עיתון כדי לדעת מה נשמע בתל־אביב. אשתדל לדעת הכל בכדי לבוא הביתה לתל־אביב כ “אזרח”.

מה שלומך? ומה שלום הוריך? אמנם לא אקבל תשובה על כך במכתב, אבל עצם השאלה נותנת לי סיפוק. בתור אופטימיסט אני מצפה לתשובה חיובית במאה אחוז.

פימפי’לה, כל זה כתבתי בחיפזון רב, אל תכעסי שזה כל־כך מעט. אז שלום ולהתראות.

באהבה, שלך ריקי.

תל־אביב 24.1.1943

שלום ריקי!

לפי חשבוני אפשר כבר לצפות בסוף שבוע זה לבואך לחופש. מקווה אני שבפעם זו לא נבזבז את הזמן על ביקורים.

הקריקטורה כבר תלויה בחדרנו, אם כי מסופקני אם במקום הנכון שימצא חן בעיניך.

חדשות המלחמה: ב־ 27.1.1943 החלו התקפות האוויר של חיל האוויר האמריקאי על גרמניה.

היום הלכתי לעבודה כרגיל ותרגמתי [ידיעות ] “רוֹיטֵר”. נשארנו, ד "ר רוזנבלום [55] ואני במערכת ולא נסענו יחד עם כולם לסיור לירושלים לאוניברסיטה, היות ולא היה מי שימלא את מקומי. רק בשעה אחת־עשרה יצאנו בטקסי לירושלים. בסיור כמובן שכבר לא הספקנו להשתתף, אבל הלכנו לקבר אוסישקין במערת ניקָנור [56], ובסעודה החגיגית שמענו את דברי הפרופסורים.

כיבוש טריפולי [אתמול ] שימח אותנו מאד ואבא היה ממש בגילופין. אני רגשנית פחות אבל בכל זאת הייתי גם כן חגיגית.

צבי הופיע פתאום אתמול, והביא 4 לוחות שוקולדה כה ענקיים, עד כי נדמה לי שאצטרך לאכלם שנה תמימה. משקל החבילה היה עצום.

בקצרה אוכל לומר לך שאצלי הכל בסדר. להתראות בקרוב.

בנשיקות ובאהבה פימפי.

[מחנה טירונים, סרפנד (צריפין )] ינואר 1943

שלום רב לך פימפי’לה,

אנו עובדים כעת קשה מאד. הרי אנחנו עומדים לפני הבחינות הסופיות ואנחנו מתכוננים בכל המרץ לקראתן. אחרי הבחינות אקבל חופש גדול [שבוע ], ואחרי החופש הזה יחולו עלי תנאים של חייל, לעת עתה אני רק ריקרוּט [57]. יהיו לי תנאי חופש לגמרי אחרים ויותר טובים. בקיצור, תקופת הסבל הולכת ונגמרת.

אני כבר סקרן מאד לראות את הקריקטורה שלך. המקום שהיא תהיה תלויה בחדר איננו כל־כך חשוב, אני סומך על טעמך. עד כה הרי חוללת נפלאות בחדר שלנו. המנורה הסינית עם הבובות [שסרגה ] — כל הזמן לנגד עיני, מעשה ידי אמן ממש. וגם יתר הדברים שבחדר. בכלל, החדר בשלמותו, ובעיקר הפִּימְפּ שגר בחדר הוא כמובן, החפץ הכי יפה והכי יקר.

בנוגע לפוליטיקה, גם אצלנו מצב רוח טוב. כיבוש טריפולי הוא בלי ספק צעד גדול לקראת טיהור אפריקה מה “צִיר”[58]. נקווה שהמלחמה תיגמר בקרוב ואז הכל יחזור לקדמותו.

ב־ 2.2.1943 נכנעו הכוחות הגרמנים המכותרים בסטלינגרד. זו היתה אחת מנקודות המפנה במלחמה.

הראיתי כאן את התמונה שלנו. וכל אלה שהראיתי להם אותה אומרים שאת יפה מאד ואלגנטית. וגם הצילום עצמו מוצלח מאד היות והוא טבעי.

הנשף של הקומפני [59] יהיה בחופש הבא. אפשר לבקר שם.

דרשי בשלום כל אלה ששנינו חושבים אותם לראויים לכך. תהיי תמיד בחברה, ותהיי בריאה ועליזה.

בינתיים, פימפי ’לה, שלום ושלום, ולהתראות

באהבה ונשיקות רבות, שלך ריקי.

נ.ב. יש פקודה חדשה שצריך לכתוב את הכתובת כולה באנגלית. ואל תשכחי לכתוב על המעטפה באיזו שפה המכתבים כתובים. ריקי

תל־אביב 9.2.1943

שלום לך ריקי’לה!

נתחדשו כאן כמה דברים. מזכיר המערכת כבר חזר לעבודה. הסיבוכים והסכסוכים התגברו עוד יותר, אך כיוון שאלה הם סכסוכים כלליים שאינם פוגעים בי במיוחד, אין אני מצטערת עליהם צער אישי.

אצלי היה היום busy day. הרֵי סיר רונלד סטורס [60] עכשיו בתל־אביב ונערכה לכבודו מסיבה במועדון [העיתונות ][61]. היה לי הכבוד שהוא יבקש את נשיא האגודה [62] להציגני בפניו. כמובן שהוצגתי, והוא אמר שהוא מתפלא לראות בתל־אביב לא רק עיתונאים אלא גם עיתונאית. באמצע המסיבה ביקש להעביר בין המסובים ספר לִיקוטים פיוטיים שקיבל בירושה מלורנס איש ערב [63]. וביקש לתת תחילה לי לראות את הספר. הודיתי לו על אדיבותו. וכאשר פתח את דבריו פנה תחילה אלי, lady וג ’נטלמן, וביקש את המתרגם לציין במיוחד את הימצאותי. אחר המסיבה לא נפרד מאיש, אך אלי ניגש במיוחד כדי להיפרד ממני פרידה אישית.

ושוב הודיתי לו, כמובן באנגלית, על תשומת לבו היתרה. אמש הרצה הרצאה מעניינת על המקרא, הומרוס, דנטה ושקספיר. קיבלתי הזמנה והלכתי לשמוע. ההרצאה היתה מבריקה מאד, מלאה חידודים וציטטות בארבע לשונות.

כל זה היה בבחינת מאורע פוליטי כמעט.

לא ידעתי כלל שיש לכם בחינות וכל העניין כל־כך רציני. אני מקווה שתעמוד בהן בהצלחה. כולנו כבר סקרנים מאד לראות בך את המעבר מרקרוט לחייל ממש.

מתי כבר נזכה לראותך? לפי חשבוני כבר לא היית 5 שבועות בבית והגיע איפוא הזמן לשוב מעט גם הביתה, לא כן?

תרגמתי סיפור [מתח ] אנגלי [64]. ליינמן [65] אמר שהתרגום יפה והוא צריך כעת הרבה תרגומים מאנגלית. אמרתי שאסכים לתשלום [הצנוע ] רק בתנאי שיוסיף וייִתן לי להבא תרגומים באופן קבוע. לזה הסכים.

ריקי, חוויותי אינן רבות ולא אוכל לכתוב עליהן כי נתעסקתי יותר מדי בתרגום, כלומר, בעבודה מכנית פילולוגית. נחפזתי השבוע מאד בתרגום כי רציתי להיות חופשית בבואך לחופש.

אבי מצפה לך בקוצר רוח. הוא אופטימי כרגיל, גם מבחינה כללית וגם מבחינה פרטית.

ריקי, כמעט שאינני יודעת עליך כעת דבר, כאילו שכחת על ביתך ועל משפחתך.

להתראות בקרוב. הורי דורשים בשלומך באהבה, וכל מכרינו שולחים לך פריסות שלום.

שלך באהבה ונשיקות, פימפי.

PAL /38215 L /C KOHN E./‘C ’ COY 3 RD (JEWISH ) Br./

THE PALESTINE REGT./M.E.F.ׁׂ

[הרגימנט הארץ־ישראלי [66], “אי שםבארץ־ישראל ]

מרץ 1943

שלום רב לך פימפי’לה יקירתי,

אחרי החופש הנהדר הגעתי למחנה, וכולי חדור עדיין זכרונות על ימי החופש שלנו. אמנם התרוצצנו יותר מדי. אמנות הבילוי איננה מפותחה עדיין אצלנו — היא עוד בגדר של ניסיונות, אבל אין דבר. כל הניסיונות הראשוניים האלה, גרמו לבילוי יפה לשנינו.

קראתי את הספר [67] של “ילדי טהרן” והוא יפה מאד. נהניתי ממש, ונתתי את הספר לצ ’מרינסקי ל “ביקורת ”. אבל הוא לא החזיר לי אותו עדיין.

מוטב, פימפי ’לה, שלא תשלחי לי את ה “מאזנים”, מפני שזה יכול במקרה ליפול לידי צ ’מרינסקי ואז הוא “אבוד ”!

תתארי לך מה שקרה לי. נתתי לכביסה זוג מכנסיים וחולצה ולבסוף נתברר ששניהם אינם. נגנבו במכבסה או משהו. בקיצור, עובדה היא ש:

1) יש לי עכשיו רק זוג אחד של מכנסיים וחולצה אחת.

2) היות ו־

א ) אסור לי לכבס בעצמי את הזוג שנשאר לי.

ב ) אין לי גם זמן לכך. יתכן שאבוא לחופש בבגדים לא כל־כך נקיים.

3) אסור לי גם למסור את הזוג היחידי שנותר, למכבסה, מפני שהיא גם כן out of bounds [68].

במצב קשה כזה אצטרך לכבס לי את הדברים בבית. לכל האסון הזה נוסף עוד, שגם במכנסיים הקצרים אינני יכול לבוא, מפני שאינני יכול ללבוש אותם (הם צרים מדי ). אם יהיה לי מזל, אקבל מכנסיים וחולצה חדשים לפני שאסע לחופש, אבל גם אז לא אוכל ללבוש אותם מפני שהחייט לא יתקן אותם בזמן קצר כזה, ובלי תיקון בכלל לא אוכל ללבוש אותם.

אבל, נעזוב את הטרגדיה של התלבושת. אני אבוא לחופש, נקי או מלוכלך, אבל אני אבוא.

קישקשתי לך כבר יותר מדי. יש לי משום מה מצב רוח הומוריסטי, ולכן כתבתי לך את כל השטויות האלה. עוד מעט יהיה לשנינו חג חשוב, פימפי ’לה, תנחשי מה!

שלום, שלום ויהי אלהים אתך עד שאבוא.

נשיקות רבות, מריקי שלך באהבה

להתראות!

[ללא תאריך “אי שם” בארץ־ישראל, מאי 1943]

פימפי’לה,

אל תכעסי עלי שהייתי חולה דווקא ביום החתונה שלנו [69]. הגורל רצה בכך. אבוא ביום ששי לחופש.

אני שמח נורא שאהיה שוב בבית בריא, ונוכל לשמוח.

שלום, שלום, ואלף נשיקות.

באהבה, שלך, ריקי

להתראות.

אני after -sick ולכן אסור לי לעזוב את המחנה לשלשה ימים.

[“אי שםבארץ־ישראל.] 2.6.1943

שלום רב לך פימפי’לה,

החופש היה נהדר וחזרתי למחנה ברגש של סיפוק נפשי, בייחוד אחרי החוויה שהיתה לנו ב “הבימה ” בערב שלפני נסיעתי. בילינו את החופש הזה במנוחה נפשית. הבחורים שדיברו אתנו בהצגת “הבימה ”, אמרו פה אחד שאת יפה ועדינה גם יחד.

פימפי, אמרת לי לפני שנסעתי שתתחילי לכתוב הרבה, הרבה. מוטב שתכתבי במידה. אבל, בעיקר, תשלחי לי משהו! כל העולם קורא את דבריך, רק אני אינני יכול לקרוא אותם מפני שלא מגיעים אלי. כמה זה פרדוקסי, כמעט טראגי־קומי!

כאן, יש די הרבה עבודה, ואני יושב מול מכונת־כתיבה כמעט כל היום. אני מתרגם מאנגלית לעברית ומעברית לאנגלית. תאמיני לי, שאני לפעמים אינני יודע באיזו שפה אני מדבר. ביחוד כשפונים אלי באמצע בשפות שלישיות ורביעיות. כבר ביקשתי מכמה אנשים בפנייתם אלי, יגידו לי במלה אחת באיזו שפה הם מדברים. הקצינים האנגלים מדברים רק אנגלית וזה דווקא מקל עלי, מפני שאני יודע תמיד באיזה שפה לדבר אתם. ויש מקרים קשים ביותר, כשבן־אדם פותח באידיש ומשתמש בכל מיני ביטויים פולניים, עבריים, אנגליים,

ואפילו ערביים. כך אמר למשל אחד: “מַיי פושקה. a propos. איס עפעס נישט alright. אֶפשר… הַאב אִיך א שטיק זיפת. נישט מַפְּסוּת אים גאנצען [70]”.

אינני יודע כמה שפות כלולות במשפט זה. בכל אופן, יש שם לפחות מלה אחת בפולנית, עברית, אידיש, אנגלית, צרפתית וערבית.

אבל, צחוק בצד, אני כבר מת לבוא הביתה, ולראות אותך שוב. אני משתגע מרוב געגועים אליך, פימפי.

אגב, כאן מצפים בקוצר רוח להמשך ה “יומן” [“מיומנה של אשת חייל”[71]]. כולם שואלים עליו.

לא קיבלתי חופש בשביל הערב מפני שאני לבדי במשרד. אבל אני אבוא באופן בלתי־ליגלי. אעשה “[72]absent” קטן. אני מקווה שאשיג איזה שהוא אוטו.

שלום לך, פימפי ’לה, תכתבי לי! להתראות.

באהבה, שלך ריקי.

תל־אביב 6.7.1943

שלום ריקי יקר!

מקווה אני שתבוא לשבת. בינתיים קיבל אבי חום, והרי אתה יודע כמה אנחנו נבהלים כאשר הוא חולה [73]. היום כבר הוטב לו, והוא יוצא החוצה. כמובן שבימים האחרונים ישבתי כבר רק על ידו ואינני יוצאת לשום מקום.

בשבת בא אלינו לוריא [74] הוא לקחני לטיול לבת־ים בעגלה ערבית. היה יפה, אבל כשחזרתי בערב, אחר טיול אחה "צ, שמעתי שאבא חולה וכמובן שכל רעננותי מן הטיול פגה.

לא קיבלנו שום דואר, מלבד מכתב מטבקאי ממלטה [75].

את המשך “היומן” [“מיומנה של אשת חייל”] אינני כותבת עדיין, ואינני יודעת אם אכתבנו.

אינני כותבת כמעט לגמרי. סיימתי סיפור לילדים בשביל “דבר לילדים [76]”, אבל צריך לעבדו ולכך אין לי סבלנות.

הכל דורשים בשלומך. להתראות.

שלך באהבה פימפי.

[חיפה?] 12.7.1943

שלום פימפי יקירתי,

התחשק לי פתאום “לדבר” אתך אף על־פי שעתה מאוחר בלילה. ניסיתי אתמול להשיג אותך בטלפון [במערכת ] אבל לא הצלחתי.

אני מבלה את הזמן בעבודה במשך היום, ובקריאה (לפעמים אפילו בשמירה ) במשך הלילה. לעת־עתה יש לי קצת עבודה בנמל [חיפה?].

פימפי, סוף־סוף הסתפרתי אחרי שקיבלתי הרבה נזיפות מה־ר.ס.מ.[77] שלי, אבל הספָּר סיפר אותי “ברחמנות” ויש לי למרות הכל מראה קצת אנושי.

מלבד העבודה הצבאית והעניינים הצבאיים, רוב האנשים הורגים את הזמן בבטלנות וגומרים את חוק יומם באימרה: “שוב חלף יום”. החוק הזה חל כאן על כולם, מגדול ועד קטן, מהקצינים ועד החייל האחרון. כל אחד קורא לתהליך זה בשם אחר. יש אומרים: “אנו הולכים ומתבגרים ”, ויש אומרים: “אנו הולכים ומזדקנים”. אולם זה היינו הך, ותלוי אך ורק בגיל של כל אחד ואחד.

בכלל, נמאס לי כבר כל העסק, אני מקווה שבקרוב אהיה שוב ציבילי. יש לי רק נחמה אחת שאני מנצל את הזמן ללמוד. בודאי לא הייתי יכול להקדיש כל־כך הרבה זמן ללימוד לו הייתי עתה ציבילי. האנשים כאן אינם מבינים את זאת ואומרים לי שאני “מבזבז את החיים שלי בלימוד”. הם חושבים שמצאו שיטה יותר טובה לנצל את הזמן על ידי שתיית אלכוהול [78]. אבל כל זה אינו מפריע לי, כל זמן שהם נותנים לי מנוחה. הלימוד מתקדם יפה. קיבלתי בינתיים שלושה שעורים בחזרה מהקולג’ בירושלים וכולם בהצטיינות, ואני לומד כבר דברים מסובכים מאד.

אני בעצם שקוע בלימודים וכשאני מפסיק לזמן מה לקריאה בספרים, חושב אני עליך.

ובחושבי עליך נעשה לי צר על הלב שאינני אתך יחד. ובסוף המחשבה יוצאת השמחה לבואי הביתה. הגלגל הזה מסתובב וחוזר חלילה יום יום, ערב ערב.

אתמול לקחתי ספר ויצאתי למושבה סמוכה. נהניתי מהטבע, או יותר נכון, מהאשליה שאני נמצא בטבע. נדמה לי שאנחנו (זאת אומרת, בני דורנו ) קהים מדי כדי ליהנות מעצם הטבע. הרינו מסוגלים אך ורק ליהנות מהתכונות שהסופרים והמשוררים מייחסים לטבע. התברר לי, שבמושג “טבע” הנני כולל את הרומנטיות שבטבע, את הזכרונות (שלי או של אחרים), את הסגולות שמייחסים לו, את משחק צבעוניותו, אבל את עצם הטבע לא הצלחתי לחוש, ומזה ראיתי כמה רחוק אני מהטבע — אין גישה ישירה, אין חוּש, אלא מחשבה.

פימפי, אינני יודע מדוע אני כותב לך את כל השטויות האלה, אבל הריני “מדבר” אתך, ובדיבורים מותר להגיד גם שטויות, לא כן? יש סגולה למכתבים שהם קצת מקילים, כי אין באפשרותי לראות אותך. אף לוּ לא הייתי שולח לך את המכתב הזה אלא זורק אותו אחרי כתיבתו, היה מביא הקלה מסויימת.

עד לחופש הבא ישתנה אצלך הרבה. הוריך יעברו לרמת־גן [79] ואת תהיי לבדך בבית. אני דואג מאד לזמן שתהיי לבדך בתל־אביב. איך תאכלי, ואיך תסתדרי? כל זמן שההורים בתל־אביב, יש לי רגש שאת מופקדת בידיים נאמנות, שמתייחסים אלייך באהבה כנה, שיש לך מקלט בזמן שאינני יכול להיות אתך. אינני רוצה שתהיי בודדת.

גם אני מרגיש כאן בודד במדה רבה. לפעמים נדמה לשנינו שההווה שלנו דל, עלוב. אינני חושב כך, גם כיום יש לנו עניין. אבל, יש לי אמונה שלמה שעתידנו יהיה מזהיר. אי־אפשר להגיע לכל משאלה באופן ישר. יש מעצורים בדרך, אכזבות, קשיים — כל אלה מהווים חלק של ההצלחה העתידה.

פימפי, אם את רוצה, אתעניין בנוגע לאפשרות נסיעה לסוריה. וחיילים יכולים לקחת אתם את משפחותיהם. מה דעתך על זה?

מה נשמע עם הדרמה [התנכ "ית ]?

די נלך לישון, ליל מנוחה.

שלום לך פימפי’לה, ואלהים ישמרך כל זמן שאני אינני יכול לשמור על שלומך.

דרישות שלום לבביות להורים ואיחולים לדרך, והבראה שלמה! ולהתראות בקרוב!

באהבה ונשיקות רבות מאת ריקי שלך

נ.ב. הרבה אנשים קראו כאן את ה “יומן ” שלך, וכולם חושבים שזה מתאים בדיוק להם. מצחיק, מה?

[“אי שם” בארץ־ישראל ] 28.7.1943

שלום לך פימפי יקרה,

אני שולח לך את המכתב הזה ישר לבית־ההבראה [בכפר־החורש [80]]. היות ואינני חושב שנתראה עוד לפני נסיעתך, רוצה אני לתת לך כמה “הוראות ” להבראה, שאת זקוקה לה כל־כך.

באופן “מדעי ” ההבראה שלך מוכרחה להיות מורכבת לפי חשבון האחוזים:

שינה, אכילה ומנוחה 80%

קריאה קלה, לרבות משחקים חברתיים — 10%

טיולים 3%

שיחות עם אנשים 6%

“רכילות” תל־אביבית 1%

ס "ה 100% הבראה

דאגות, צרות, רוגז, צער, יחד 0%

100% הבראה

אם תחיי שם לפי הרצפט הזה, בודאי שתבריאי ותחזרי בריאה ושמחה.

בינתיים הסתדרתי ברוב נוחיות. יש לי חדר שבו אני גר לבדי ללא הפרעה. בחדר יש שני ארונות גדולים, שולחן עם ספסל, מרפסת גדולה, ואור חשמלי. על יד החדר יש מזדרון קטן ומצד ימין בית־אמבטיה. בכל בוקר בא מישהו לנקות את הרצפה, חלונות וכו ’. סידרתי את הדברים שלי בארון, אבל הם תופסים שם רק מקום קטן מאד. בארון השני אינני משתמש כלל. אינני יודע כמה זמן ימשך מצב הנוחיות, אבל לעת עתה הוא כך. אינני יכול להתאונן.

יש לי גם אפשרות של מקלחת חמה. אמנם עד כה לא השתמשתי בה, מפני שבחום השורר כאן אני מעדיף מקלחות קרות. את הכביסה שלי אני מוסר למכבסה. אני מקבל 50 סיגריות לשבוע וכל זה ללא תשלום. לו הייתי יכול לאכול באותו הצריף שלי, הייתי חושב שאני נמצא בבית מלוֹן.

הקורפורל (הממונה עלי בעבודה) גר בחדר אחר של הדירה. אתמול בערב הוא הזמין אותי לשתות אתו תה. קיבלתי את ההזמנה ברצון. הוא סיפר לי על ביתו באנגליה ועל כל דבר שאפשר לדבר עליו. יש לו כלב גדול, יפה, והוא בא להעיר אותי בכל בוקר. מעניין שהכלב הזה קיבל אימון צבאי מלא, למשל השיניים שלו הושחזו באופן מיוחד והן שטוחות כדי שיוכל להעביר מכתבים ממקום למקום. הוא התחנך גם לתת עזרה ראשונה לכל אדם, כשהוא רואה שהוא חסר אונים. הוא אוכל ושתה אך ורק לפי פקודת בעליו. בקיצור, כלב ממושמע בהחלט.

פימפי’לה, תארתי לך את ההווי שלי, אז תבריאי ותיהני מהחופש שלך, ותכתבי לי על הכל!

אני מקוה שלקחת לך דברים חמים ללבוש, מפני שבסביבה ההיא קר מאד מאד. חוץ מזה יש שם ערבים ואת מוכרחה להיזהר!

להתראות ואלף נשיקות מאת ריקי שלך

תל־אביב 30.7.1943

לשושנה ידידתי שלום וברכה!

…בכיכר ב’ בנובמבר [81] מתנוססת כתובת ענקית, מאירת עיניים בזו הלשון: “שושנה שרירא נמצאה בכפר החורש”. כלומר הלכה לאיבוד ונמצאה בעזרת השם. רואה אני בחוש כי מחייכת את. חייכי לך באוות נפשך. יפה החיוך לארשת פינוק, ומאציל לך טוּב־לב לפחות בו ברגע. עכשיו רואה אני בחוש כי הקדרת פניך: “אריכא פותח כבר בעקיצות”.

…איזה שמות פרטיים ומזופתים נתנו לבתי קפה שלנו על שפת ימה של עירנו החמודה!

כיצד הריעותם לכבוד מפלתו של מוסוליני [82]?

בידידות, יוסף אריכא [83]

כפר החורש 2.8.1943

הורים יקרים מאד!

… רק אתם מתעצלים לכתוב לי.

…התזונה טובה (עוגות בכל יום ), מטיילת בכרם ובחורשה ועדיין לא היפלתי “חללים”, אם כי, אומרים, שבהשוואה עם “מעשי הגבורה” של אחרות, הרי “חללַי” דווקא רבים.

ביום ראשון היפלתי מיד “חלל”…אחרי כן מרצה מאנשי ההסתדרות אף הוא נפל “חלל ”. אחרי כן הופיעו עוד שניים, קיבוצניק [84] מהשומר הצעיר ועורך דין, ושניהם נפלו “חללים”.

…הלכנו לטייל ברגל לנצרת. ביקרנו שם בכנסיות ובמנזרים…שתינו קפה תורכי…ולא הפסדנו אף ארוחה.

הנוף כאן יפה מאד, ומיוחד במינו.

…הרי יודעים אתם שמאז ומתמיד רגילה אני שיפנקוני, וגם כאן מפנקים אותי ביד רחבה. אני נמצאת בחדר טוב…השרות נפלא ישר מהעצים והכרם. לבי עדיין לא “נשבר ”, והנני מתבטלת, מתווכחת בענייני ספרות ואמנות, ומוכיחה קבל עַם וְעִדה שהנני אשה תרבותית…

[מכתב קטוע משושנה ]

משרד הגיוס הכללי, אוגוסט 1943

גב’ שושנה שרירא כהן

עליך להתייצב ביום 18.9.1943 בחצר הסמינריון למורות ברחוב בן יהודה.

רצוי שתבואי בשמלת חאקי, חולצת חאקי, גרבי ספורט בצבע חאקי, נעליים שחורות, בֵּרֵט כחול".

גדוד מס ’ 2 של חיל הנשים [85].

תל־אביב 2.11.1943

ריקי יקירי!

היום מלאה שנה להתגייסותך. אינני יודעת במה אברכך! דומני שהברכה הטובה ביותר היא שתמהר לשוב הביתה. לא תארנו לעצמנו שנינו שתעבור שנה ואתה עוד תהיה בצבא.

כבר מלאו שבועיים מאז היית בבית. מה קרה? אני מקווה שאינך חולה. כולנו כאן מצוננים, מנוזלים (מלשון נזלת) ושוטפים את הגרון. האם כבר קיבלתם מדי חורף? כי בערבים כבר די קריר.

מחר אפגש עם עורך “גִליונות” למדן [86] ואיוועץ אתו בעניין סִפרי [87], אני רוצה שיעזור לי בעריכתו ובסידורו.

טרם ניגשתי לכתיבת הדרמה התנ“כית. בינתיים אני קוראה הרבה תנ ”ך, לפעמים 4 שעות או 5 שעות ליום. ריקי, הרי נתתי לך תנ"ך, האם אתה קורא בו כפי שהיית רגיל? כדאי שתקרא. אני מוצאת בו עניין רב.

אינני זוכרת אם כבר כתבתי לך שהייתי בנִשפִיה בביתו של מזכיר אגודת הסופרים, המשורר א. ברוידס [88]. היה שם גם ש. שלום [89] ששוחח אתי על שירתו ועל מחלתו, ועוד על כל מיני דברים. רקדנו. י. אורלנד [90] שר משיריו, בחורה אחת שרה שִירי־כושים באמריקה, ואכלנו דברים טובים. אחרי־כן הלכנו אל ש. שלום ואורלנד דקלם משיריו.

מדוע אינך כותב אף מלה?

ריקי, איזה מין בעל אתה אם אפילו אינך כותב מכתבים לאשתך ואינך בא הביתה?

כאן רעשה כל העיר מהתפטרותו [91] של בן־גוריון. מה דעתך על זה?

בחג שמיני עצרת [שמחת תורה ] נערכה מסיבת העיתונאים השנתית החגיגית בגן סן־רֵמו [92], והוזמנו אליה כל “פני” העיר, פרנסיה ונכבדיה. קניתי לי צווארון לבן אוריגינלי מאד ולבשתיו עם שמלתי השחורה, וכולם חשבו שזו היא שמלה חדשה, שעושה רושם של נזירה. שמלתי עשתה רושם אדיר, וכל אחד חושב שהיא נעשתה במיוחד לכבוד המסיבה. רק אני ואתה יודעים שבעצם חדש רק הצווארון.

אני קוראת עכשיו ספר חדש של ארנולד צווייג [93] [“הקרדום של ונדסבק”], שתורגם על ידי אביגדור המאירי [94] מכתב יד גרמני. הספר כתוב טוב מבחינה טכנית אבל אינני אוהבת לקרוא על החיים בשנים האחרונות בגרמניה. זה עושה לי מצב רוח רע מאד.

נדמה שלא היית כבר בבית נֵצח.

הורי, הוריך ואחותך דורשים בשלומך. מכרינו שולחים לך תמיד פריסות שלום אבל אני שוכחת למסור לך.

תבוא מהר, אנחנו מחכים לך ודואגים נורא.

שלך באהבה, להתראות, פימפי

תל־אביב 14.11.1943

שלום ריקי יקירי!

מתי כבר תשוב ותבוא?

הייתי בעין־השופט ובכפר חסידים בטיול מטעם קרן־היסוד. נסענו שלוש שעות וחצי לשם ואותן השעות בחזרה ועייפנו כהוגן. לפי בקשתי נסעו במיוחד לכפר הנוער הדתי [95], ושם מצאתי את הילדה מטהרן שאת שיריה פרסמתי בחוברת “אודים”. היתה לי אפשרות לשוחח אִתה רבע שעה בלבד אבל גם זה היה כדאי.

התפלאתי מאד על ה “בוס” שלי [מזכיר המערכת ] שנתן לי רשות לנסוע. אבל אחרי כן התברר שהעיתון נסגר בפקודת הצנזורה. אין עבודה כי כידוע לך כל העיתונים סגורים [96], אבל בכל זאת אני הולכת למערכת, כי אינני רוצה לקבל עכשיו חופש על חשבון שנת 1944.

ביום ה ’ בערב הייתי ב “אהל שם” באזכרה לטשרניחובסקי [במלאת 30 יום למותו ].

ריקי ’לה, סוף סוף התחלתי לכתוב את הדרמה התנ“כית [97] [”אמנון ותמר“]. ברוב התרגשותי כתבתי שתי מערכות בערב אחד. אבל הן עוד אינן שוות פרוטה, אבל עצם הרעיון כבר מתחיל להתפתח. אולי אצליח בדרמה ויציגו אותה, מה דעתך? בכל אופן אני שמחה שניגשתי לכתיבת הדרמה. צריך לעבד אותה, ללטשה, לשכללה ולכתוב אותה על טהרת הלשון התנ”כית, וזה לא כל־כך קל.

אבא הירצה אתמול על התנ"ך [98] והלכתי לשמוע.

מערכת ״הבֹקר״ 1939. מונטאז׳ מתוך הספר: ״פני תל־אביב בקריקטורות״.

״כשושנה בין החוחים״ — שושנה שרירא מס׳ 14.

חדשות המלחמה: ב “ועידת קהיר” שנערכה בין ה־ 22–26.11.1943 נפגשו רוזוולט, צ’רצ’יל וצ’אנג קאי שק, מנהיג סין, במהלכה דנו במבצעים נגד יפן ובעיצוב מפת אסיה לאחר הניצחון הסופי.

מהשכנות [בדירתם ] אני רוצה מאד להיפטר כי אינני יכולה עוד לסבול אותן.

ריקי, כל אחד אומר שתמונתך שהצטלמת מוצלחת מאד.

ריקי, אולי כדאי שתקנה לי נעליים מעור נחש (מס. 36 ) על פקקים? אולי גם זוג גרבי־משי? אם תראה שזה ביוקר, אל תצטער ואל תקנה. אבל חשוב מכל שתבוא הביתה. כבר לא היית שלושה שבועות. אם לא תבוא תיכף ומיד אז יהיה פה נורא, ואני אהיה במצב רוח איום! ובינתיים היה שלום וכתוב לי.

שלך באהבה פימפי.

פ.ס. דרישת שלום מהורי.

[“אי שם” בארץ־ישראל, ללא תאריך ]

פימפי,

קראתי היום שה “שֵף” שלך סגר את העסק [99] לזמן בלתי ידוע. הידיעה הזאת הבהילה אותי מאד. תכתבי לי בבקשה מיד על הדבר. אני אסע ל “טיול ”[100] קטן לכמה שבועות. זה יהיה בוודאי בזמן הקרוב ביותר. אינני יודע עתה אם עלי לנסוע בכלל, כל זמן שמצבך אינו מתברר. כתבי לי איך המצב, ואיך זה ישפיע על עבודתך. מה שלא יהיה, אני מוכרח להיות עוד בבית לפני שאסע. אני מקווה שהדאגות שלי אינן מוצדקות.

נצטרך לתכנן תוכנית שנתראה כאן, בסביבה.

כבר הבטיחו לי מכאן כל מיני מכתבי המלצה. כמה מצחיק לא כן?

דרישות שלום לבביות להורים. שלום.

באהבה, ריקי

[מלטה?] 24.11.1943

לשושנה שלום

"…אתם שם חיים בתקוה שהמלחמה נגמרת היום מחר. אֵלי אלי, כמה זמן תימשך עוד מלחמה זו.

…באיזה גיל בערך, בא המות בפעם הראשונה לדפוק על דלתו של האדם? אני בחודשים האחרונים הרגשתי בדפיקה זהירה זו. מנחשת את שאני מדוכא. ייתכן שכן.

…"קראתי את נערת הגיטו [101] שלך (ב ‘גִליונות’). גילית לנו פִינה מעולם האשה — אני בכל־אופן לא

שיערתיהָ מעודי….היהיה לך משהו בגיליון העשור של ‘גִליונות ’ (בדצמבר )? ובכלל, ספרי לי אם ידוע לך משהו על חוברת זו. מצאי בבקשה את סיפורי “צבר בצבא” ב “דבר לילדים”…

בידידות, אריה טבקאי.

תל־אביב 27.11.1943

שלום ריקי יקירי,

קיבלתי את מכתבך המלא דאגה. אבל אין כל יסוד לדאגתך. ה “שֵף” שלי סגר את העסק רק באופן זמני ובשבוע זה מתחילים שוב בעבודה. כסף ישלמו לנו כרגיל ולא הפסדנו דבר. פשוט התבטלנו שבוע אחד. התפלאתי מאד כאשר ראיתי מה רבה הבהלה שתקפה אותך, אם כי היא די מובנת.

אצלי הכל בסדר. ריקי, אני ממשיכה בכתיבת הדרמה התנ"כית.

מרדכי [102] קיבל מכתב מפולין שכל משפחתו נרצחה. כותבים לו אחיו ואחותו הצעירה, שהם היחידים שנשארו בחיים. תוכל לתאר לעצמך איפא באיזה מצב רוח הוא. היו לו שם אב, אח, אחות, גיס, דודים ודודות ואיש לא נשאר. מרוסיה ומפולניה אין לנו כל מכתבים.

השבוע קיבלתי ממך הרבה מכתבים וזה באמת טוב, אבל העובדה שלא באת לשבָּת מרגיזה מאד.

מחר יש קונצרט התזמורת. קיבלתי כרטיסים ואינני בטוחה אם תבוא מחר, וזה עושה לי כמובן מצב רוח נורא. ינגנו את הסימפוניה “לנינגראד” לשוסטקוביץ ’[103], נגינת־בכורה. ריקי, תשתדל בכל כוחך לבוא. כותבת אני שטויות כי הרי יודעת אני לבטח שלא תקבל את מכתבי זה עד מחר, אבל בכל זאת אולי תרגיש אינסטינקטיבית בבקשה זו ותבוא.

גמרתי את קריאת “מלחמה ושלום” לטולסטוי.

ריקי תבוא מיד.

שלך באהבה ולהתראות, פימפי

חדשות המלחמה: ב “ועידת טהרן” שנערכה בין 28 בנובמבר ל־ 1 בדצמבר 1943 נפגשו לראשונה צ’רצ’יל ורוזוולט עם סטלין. במהלכה גובשה אסטרטגיה למאבק מקיף נגד גרמניה

[קהיר ] 11.12.1943

שלום פימפי, יקרה!

אני נמצא כאן [104] רק שלושה ימים ואני מלא רשמים חדשים. עולם חדש.

במשך היום אסור לי לעזוב את המחנה, ובערב הכל סגור. המקומות שאני מעונין בהם הם כמובן “Out of bounds ”.

אודה ולא אבוש שהמקום איננו עושה עלי רושם עז כפי שתארתי לעצמי. גם החברה היהודית אשר במקום (יש כאן שני מועדונים לחיילים יהודים [105]) אינה מוצאת חן בעיני. היא יותר מדי אינטרנציונלית — תערובת בלתי מסודרת של אנשים, לשונות, וכו ’ וכו ’. יתכן כי מועדון יהודי מוכרח להיות כזה. תארתי לי את המועדון כדבר רציני ואת הפגישות בו כמאורעות חגיגיים בהחלט. והיות ואין הדבר כך אשתדל לשכוח שהייתי שם, ועל ידי כך אולי לעורר בי את האשליה הקודמת.

הבחורים מתייחסים כאן אלי יפה מאד, ומשתדלים להקל עלי עד כמה שאפשר. לולא אדיבותם של הבחורים, הייתי מרגיש כאן רע מאד. הכל רשמי ואין פרטיות.

פה אי־אפשר ללמוד, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת מקום מתאים. כפי שתארתי לי מראש, אני עובד כאן בתור פקיד במחלקות שונות (במקום אנשים שנסעו לחופש וכו’), ומתוך כך אני צריך ללמוד את כל התורה.

עד כמה שהספקתי לראות, אין המחירים כאן זולים יותר מאשר במקום אחר, בייחוד לפני חג המולד. הדבר הראשון שעשיתי הוא, שקניתי בשבילך מתנה ומחר אשלח אותה בדואר בצורת [106]Christmass parcel.

ביום א’ יש לי יום חופש אבל אז רוב החנויות סגורות. הקדשתי את הימים האחרונים לחיפוש אחרי מתנה יפה בשבילך, בלשון הרשימה שנתת לי, “תכשיט”. יש שפע של דברים בבזאר אבל כולם “תכשיטי” זולים מפח, או ממתכת יקרה ואז היו כל־כך יקרים שלא יכולתי לקנות אותם. אבל אפילו היקרים מעובדים בצורה זולה. חוץ מזה הסתובבתי בעיר וחיפשתי חנויות “מודרניות”, ושם אי־אפשר היה להשיג דבר אשר עולה על היום־יומי, מְפוּקח, אירופי. אבל היות והדבר הכי חשוב לי הוא שאביא לפימפי’לה שלי דבר־מה כמזכרת, דבר שיש לו ערך סמלי ואמנותי גם יחד, לכן המשכתי לחפש עד שסוף סוף מצאתי משהו דווקא בחנות הודית. זה בעצם חפץ תועלתי, אבל הוא נצחי ואמנותי [107]. אל תצפי לדבר יוצא מן הכלל, אחרת תתאכזבי!

הנאצית. בפני סטלין הוצגו התוכניות לפלוש לצפון צרפת ולאחר מכן לדרומה. סטלין הבטיח להצטרף למאבק נגד יפן עם תבוסת גרמניה.

ועוד דבר חשוב, קניתי לי תיק־כיס קטן ובו מקום מיוחד לתמונה. והעברתי את תמונתך לתיק. עתה פימפי כבר לא מתגוללת בתוך הקיט־בֵּג שלי, אלא אני נושא אותה אתי בכל מקום.

הייתי אתמול בקולנוע וראיתי סרט יפה, מהסוג של “קזבלנקה”, שראינו יחד. ראיתי גם מקומות היסטוריים חשובים והתרשמתי מאד, מאד. בייחוד ממקום אחד שהוא ידוע מאד בהסטוריה ושמסמל את כל הסביבה כאן [פארק הפירמידות בגיזה?]. ביליתי שם שעות, שעות!

איך בעבודה? האם הם עדיין מנוולים כמו שהיו?

האם את כותבת את הדרמה? אל תכתבי שתי מערכות בערב אחד! חבל על כוחותייך וחבל על המערכות. תכתבי בנחת ותהני מהדברים יותר.

אני כל־כך רחוק ממך, זה נורא, לא כן? בתוך המחנה משעמם לי מאד, אין לי בעצם אפילו כסא ושולחן. אני גר בחדר בלי כלום עם עוד שני חיילים אנגלים בתוך קסרקטין. תכתבי לי. אני כאן כל־כך מסכן, לבד, ואני “עוד קטן”.

אני מקווה שאוכל לתת לך חומר רב ל “חיים קטנים”[108]. כתבי לי בראש ובראשונה על החיים ה “קטנים ” הפרטיים שלך, איך את מרגישה, מבלה וכו ’. פימפי ’לה, כל טוב, להתראות בקרוב מאד.

באהבה, שלך ריקי

תמסרי דרישת שלום ממני לכל אשר לפי ראות עיניך אני מתכוון לדרוש בשלומו.

ריקי

[קהיר ] 21.12.1943

שלום, שלום, פימפי, יקירתי,

הערב ערב חנוכה הוא. החלטתי לחוג אותו ביחידות ולא הסכמתי להצטרף לחברים אשר רוצים לבלות אותו בשאון הכרך. אם לא ניתן לי לחוג את החג בבית, הריני מעדיף להתייחד ברוחי אתך. זה משרה עלי רוח חגיגית וזו בודאי הצורה הראויה ביותר לחוג את החג כאשר אני נמצא בנכר. אני עתה לבד, לבד, ואת, פימפי, משמשת לי אור החנוכה. במצב רוח חגיגי זה מוסר אני לך את ברכות החג הלבביות והנאמנות שלי ומתפלל שאלהים ישמרך.

כמה יפה היה החג כשחגגנו אותו יחד עם הוריך. זוכר אני עדיין את כל הפרטים. את הסיפורים [109] היפים של אבא, את הארוחה החגיגית, את האורחים שהיו אצל הוריך, ואת השיר: וכו ’ [“ימי החנוכה חנוכת מקדשנו”]. זה היה בחג החנוכה הראשון שחגגנו יחד. הזוכרת את?

כל הזכרונות האלה עולים בעיני רוחי ואני נהנה, נהנה מאד.

בעיר נערכים מספר נשפי חנוכה, אולם הם אינם מושכים אותי כלל וכלל. אינני רוצה לטעום שוב את האינטרנציונליות הזרה בייחוד בחנוכה. אמנם הנשפים הם נשפי חנוכה, אולם הם קודם נשפים, ובתור הזדמנות לנשף בחרו בחג הזה.

אני מתאר לי שאתם חוגגים את חנוכה בשמחה. אני מקווה כך. כי החג יטהר את הכל וגם יבריא את כולם.

פימפי, להתראות וחג שמח.

אלף נשיקות מאת ריקי

תל־אביב 25.12.1943

ריקי יקירי!

היום קיבלתי את מתנתך היפהפיה בחבילה ושמחתי מאד מאד. כמובן שרצתי מיד לדואר, שילמתי 30 גרוש דמי מכס וקיבלתיה. הייתי סקרנית מאד לדעת מה יש בפנים וכל הדרך קרעתי ממנה חתיכות נייר כדי להציץ פנימה, עד שלבסוף העפתי מבט על הכתובת וראיתי שכתוב שם מה שיש בפנים. ריקי, השתוקקתי מאד מאד לכר כזה. עוד היום אשתדל למלא אותו כדי שבבואך הביתה כבר תוכל לשבת עליו ולשיר “הוי מה שיש לנו”[110].

באותו יום ג ’, ערב חנוכה שכתבת אלי מכתב וחשבת עלי, עמדתי אני, פימפי, בבית מפואר אחד והרציתי הרצאה בפני קהל שומעים על “נשים בספרות”. אומרים שזה היה מוצלח

מאד. יושבת־הראש [של “חבר ידידות הלשון והתרבות העברית”] היתה נרגשת מאד ואמרה שהרצאה כזו כבר מזמן לא שמעו והציעה לכתוב על ההרצאה ביקורת בעיתונות. לאחר שדיברתי שעה ורבע רציתי להפסיק, אבל השומעים ביקשוני להמשיך, ואחת מן הקהל קמה והציעה שאתן מין שורת הרצאות בצורת סמינריון. מורה אחת ניגשה אלי ושאלתני מאין לאדם צעיר כמוני כל־כך הרבה ידיעות והשכלה. בקיצור, זו היתה הצלחה מזהירה, ואל תשכח שזו היא ההרצאה הראשונה בחיי בפני קהל שומעים זר.

בתחילה, כאשר רק באתי הסתכלו בי בחשד ואמרו שאני המרצה הצעירה ביותר שראו בעיניהם. אבל כאשר סיימתי את דברי, הציעה לי אשה אחת [111] לצייר אותי ושניה רצה אחרי שארצה במקום שני, והזמינו אותי אלפי הזמנות להרצות בכל מיני מקומות. אבא ואמא היו כמובן מאושרים מאד.

לאבא עשו בדיקה והיא דווקא איננה טובה כל־כך, וחבל מאד שהרופא אמר לו שתוצאות הבדיקה אינן טובות כל־כך. אני משתדלת כמובן לעודדו ולעודד את אמא, ואינני מאבדת את חושי.

היתה כאן ועידת סופרים [שנתית ]. ראיתי את ברש [112] והוא אמר לי שסיפורי [“מנוח ורוחמה”] יכנס ל “מאסף הסופרים” בין הסיפורים הראשונים. שמעונוביץ [113] שהוא עכשיו נשיא אגודת הסופרים, התלוצץ אתי ואמר שאני ראויה לנזיפה מכיון שלא השתדלתי שיבחרו בנשים לועד האגודה.

לחינם אתה חושב שאנחנו בילינו את חג החנוכה כל־כך יפה. לא התאספנו השנה לסעודה, לא שרנו ולא רקדנו. הוזמנתי לנשף שלא הצליח כלל, ואף אני כמוך לא טעמתי כלל טעם של חג.

ריקי’לה, כשאתה אינך בבית אין מרגישים בו כלל טעם של חג, וגם אני יושבת בבית די בודדה או בחברת הורי. ריקי, כמה אנחנו מסכנים שנינו, לא כן? להתראות בקרוב, ותודה רבה רבה בעד המתנה.

שלך באהבה ונשיקות פימפי

תל־אביב 20.2.1944

שלום ריקי!

קיבלתי היום את מכתבך השלישי. מה יפה שאתה כותב לי. כבר יש לנו מנורה נהדרה, אצילה, ועושה רושם עתיק, ובודאי תמצא מאד חן בעיניך. על המנורה, ריקי, יש תחריט בעל נושא תנ"כי. כמה זה נפלא, לא?

נתקבל בשבילי מכתב במערכת “גִליונות” אחר פרסום “איגרות חוה ”[114] שלי, מכתב מחייל במדבר [במצרים?] שכמובן איננו מכיר אותי, אבל קרא את “גִליונות ” וכתב לי מכתב תודה בו הוא מספר שקרא את דברַי לפני פלוגתו ובעיני רבים ניצנצו דמעות. בכלל מלא המכתב התפעלות. קראתיו להפטמן והוא אמר שזה הוא מכתב נפלא. גם אבא התפעל ממנו, כי הוא כתוב בטעם רב ובעברית נפלאה. אבא היה ממש מאושר.

ריקי, אני הופכת את ביתנו הקטן להיכל אמנות חמוד.

לחוברת העשור של “גִליונות” שלחתי סיפור [“ ‘צבר’ למחצה”[115]] שמצא חן בעיני העורך [למדן ]. ביום ו ’ שעבר נערכה מסיבת “גִליונות ” לכבוד שנת העשור. והייתי בהרצאתו של ראש העיר [116] באגודה, כי הוא הרי “הבוס” שלי ואסור לי שלא לבוא ולהעליבו. הוא ציין את בואי ואמר, שתמיד יש בת יחידה, גם במועצת העיריה יש רק בת יחידה אחת.

ריקי, אתה עשית רושם נפלא על רחל [117], היא ממש מתפעלת ממך.

שלשום בבוקר היה גנב בבית הורי וגנב מנורה מחדר המדרגות. זה מעצבן כמובן את אמא מאד. יש המון גנבים בתל־אביב ואני מפחדת להיות יחידה בבית.

ריקי ’לה, תבוא מהר הביתה. אולי יהיה מזג אויר טוב, ואז נשוט בסירה על הירקון ונבלה נפלא.

מחר אהיה אצל הציירת המציירת אותי [רו־דה?], ואולי כבר תגמור מחר את התמונה. יפה היה אילו הספיקה לגמור אותה לפני שתבוא ואתה היית מספיק לראותה. להתראות, והורי דורשים בשלומך.

שלך באהבה פימפי

פ.ס. הורי דורשים בשלומך באהבה.

מכתב למערכתגִליונות” 28.2.1944

אל: שושנה שרירא, שלום רב!

השבוע הגיע למחננו “גִליונות ” מס ’ י’ [פברואר 1943] וקראתי את מאמרך [118] היפה “הנערה מהגיטו”. כן, אני הוא, “הבעל המדומה”, שגזל מבתיה שלך את בעלה…". אומנם, אין בידי להשיב לה את בעלה…אולם, רצוני עז להכיר אותה (בבואה לא נתנו לי להיכנס לעתלית ). וגם להגיד לה, שאיני כועס עליה, וגם לא עלה על דעתי לכעוס עליה.

…כבר מזמן הנני מחפש אותה, אבל לא ידעתי איפה להתחיל. וכעת, נדמה לי שאת תוכלי לעזור לי בזה. אם תוכלי להודיע לי (בלי פרסומת רבה ) את כתובתה של מלכה פ. שהגיעה ארצה לפני שנה ושימשה לך גיבורה בסיפורך היפה, אודה לך מאד מאד.

בכבוד רב ותודה למפרע, מ. פינגרהוט

כתובתי: מ. פינגרהוט, פלוגת הנוטרים במשמר החוף, חיפה ת.ד. 50.

[“אי שם” בארץ־ישראל ] 8.3.1944

שלום פימפי יקרה,

הגעתי אתמול אחה"צ למחנה החדש, עדיין לא הספקתי לעמוד על טיב האנשים ועל תפקידי

בעבודה. יש גם סידורים שמאפשרים לי ללמוד, ואני חושב שיהיה לי גם מספיק זמן לכך, מפני שכולם עובדים כאן מעט. אמנם יש רק מנורות נפט, אבל התרגלתי אליהן.

פימפי, אני במצב רוח טוב. אני גר באוהל של ששה איש וכבר הסתדרתי שם בנוחיות יחסית.

עשיתי “ניקוי כללי” באוהל שלי, ועוד התקדמות חשובה במצב הניקיון אצלנו באוהל — מצאנו חתול, לקחנו אותו אלינו, האכלנו אותו ו “חינכנו” אותו. עתה הוא מגרש מהאוהל את כל העכברים. בשעות העבודה הוא ישן על השולחן ובלילה הוא מתרוצץ ורודף אחרי עכברים. כולם משחקים אתו, והוא עצמו מאושר שמצא לו “קורת גג”.

מה את כותבת פימפי? אפילו ראש עיריית תל־אביב [119] יודע זאת, רק אני לא.

דרישות שלום לבביות להורים. אני שולח לך ולאבא [שמואל שרירא ] את ברכותי ליום הולדתכם [בפורים ]. קשה לי לכתוב על זה, מפני שמכתבי לא יוכל להביע אף שמץ מהאיחולים והברכות הבאות מקרב הלב בצורה של שפה, מילים או משפטים. אינני רוצה לכתוב לך ולאבא סתם פסוקים נדושים ופרוזָאיים של ברכה, ואת בודאי מרגישה שרק את הטוב שבעולם אני מאחל לשניכם. להתראות.

שלך באהבה, ריקי

[“אי שם” בארץ־ישראל ] 10.5.1944

שלום רב, פימפי, יקרה,

חבל שאיננו יכולים לחוג יחד את ל "ג בעומר, את החג שלנו [120]. זה יהיה בעוד יומיים. למותר לשלוח לך במכתב את הברכה שהנני מברך אותך (או, יותר נכון: אותנו), מפני שהמכתב אינו מביע ולא כלום, וגם הצנזור איננו צריך לדעת את כל רחשי לבי.

מה שלום אבא [שרירא ]? אני בדאגה רבה ביחס למצבו. נזכרתי גם ביונה שלנו. האם יצאו כבר אפרוחים? היונה היא סמל של תום, והיא גם תביא בריאות לאבא. בינתיים שלום פימפי ולהתראות, וברכות הבראה לאבא.

באהבה ריקי

דממת הקֵץ יוני 1944 — נובמבר 1944

״עקבתי אין־אונים אחר גסיסתו של אב [שמואל שרירא ] במיטב ימיו״.

״כשאבי נפטר בביתנו, ראיתי לראשונה בחיי רגלי־מת מכחילות אשר ביצבצו מתוך שמיכה למרגלות הגופה. כפות־רגליים כחולות אלה נשארו מאובנות בזכרוני: אצבעות וכפות וצבע כחול, שהוא כנראה צבעו של המוות. בלילה שלפני־כן עלו גניחות ונחרות עזות מחזהו, ולעת בוקר: דממה. דממת אין־קץ. דממת־הקץ. הדממה הגדולה לאלהים. שכן כך עושה את דרכה נשמת־האדם ומוחזרת לחלל, ליקום. אולי לשימוש חוזר באדם אחר.

איני יודעת כיצד ולמה, אלא שרחיפתה של נשמת־האדם יש לה שובל של כחול, של תכלת, ואין לה ריחוף של כנפיים, ולא משק אברוֹת, אלא דומיה גדולה ונצחית. אבי השיב כך את נשמתו בחללה של ארץ־ישראל — משאת־נפשו מנעוריו.

אבי נפטר בד׳ סיון [23.5.1944] בייסורי מחלה קשה, ובייסורי־מועקה נפשית לפני פלישת בעלות הברית לאירופה, כאשר עוד קיווה שאפשר להציל את שארית־הפליטה היהודית בפולין: שלוש שנים לפני החלטת האו״ם על הקמת המדינה היהודית.

השנה לא נפרוש בחג השבועות ענפי אקליפטוסים על הרצפה, עד כי האריחים הצבעוניים לא יֵראו כלל. ולא נציב זרי פרחים על שולחנות ושִידות, כמנהגנו מאז ומתמיד.

אנו נריק מביתנו עשרות עציצים קטנים — את הגדולים נשאיר בחדר עבודתו ובסלון — ונביאֵם, ארבעים במספר, לבית הקברות בנחלת־יצחק כדי לאזרחוֹ שם עם אדמת חצֵרו ועם צמחי גינתו. קברו דמה למשתלה. אין פלא שהכל נחמס למחרת היום.

אינני סובלת לרווחתי מאימת המוות. הוא נמצא עמי תדיר המוות. מין חבר שנתלווה אלי בדרכי בחיים. אך לכתו בדרך־כל־הארץ של אבי, נטל ממני את קְהלי הטוב — את השַש לקראת כל מילה שלי הנכתבת״. (מעזבונה)


״כמה מאות אנשים…השתתפו בלוויה.

הארון נישא על כפיים מבית המנוח עד בית־הכנסת ברחוב בוגרשוב (עיתון? ב.ק.)״.

״בהבלגה על מכאוביו ויסוריו הקשים…הוא העמיד פנים שקטים ושלווים.

שעות מספר לפני צאת נשמתו עוד דיבר ושוחח עם מקורביו ועם בתו הסופרת הצעירה שושנה שרירא על פרטי יצירתו הספרותית האחרונה — ׳מבוא לכתבי הקֹדש׳ — ספר לימוד ועיון שחיבר והכין לדפוס (עיתון? גור אריה שדה [121])״.

״אנו מבכים מרה את מותו של מנהלנו, הסופר והחוקר, מר שמואל שרירא ז״ל…

חבר המורים והתלמידים של ביה״ס הריאלי מונטיפיורי, רמת גן״, ״דבר״ יוני 1944.

שושנה,

קבלי את תנחומי מעומק לבי. יותר משנאמר — אינו נאמר ולא יכול להאמר.

כי מה אפשר לאמר לאדם בימי יתמותו הראשונים?

יצחק למדן

[“אי שם” בארץ־ישראל ] 6.6.1944

פימפי, היקרה מכל,

חזרתי למקום בלב כבד. כאילו מרחק עצום של זמן היה עובר מזמן שעזבתי את המחנה בפעם האחרונה. ונדמה לי כי העולם השתנה בינתיים מסופו ועד סופו. שעברו בינתיים שנים. ולמעשה אני מרגיש את עצמי כאילו הייתי מזקין במשך השבוע הנורא [“השִבעה”] שעבר עלינו בשנים רבות.

רק בקושי יכול אני להתרכז בעבודה, ולבי מלא חרדה בזוכרי שהשארתי אותך לבדך בבית, ללא שומר, ללא מנחם.

לכן, עשי כפי שדיברנו: בערב תתעמקי בעבודת כתיבה ותתמידי בזה. תראי כי זאת הדרך הטובה ביותר. תנהיגי לך שיטה שבכל יום צריך לכתוב בשעות מסוימות. הזוכרת את את דבריו של בר־יוסף? אין ברירה אחרת. תתרגלי לכך ותראי שבדרך זאת תצליחי, אף אם לא מהיום הראשון.

אין עתה תפקיד חשוב ויחד עם זה נאצל יותר בשבילי, אלא הדאגה לך ולאמא. אני אמנם נמצא במצב קשור, אבל גם במצב זה יש ויש אפשרות בידי לעזור ולעשות מה שמוטל עלי. אל תגידי לא, אלא תכתבי את האמת.

הידיעות בעיתון [122] משמחות מאד מאד, אבל אני חושש מאד שיש לך הרבה עבודה בתרגום הידיעות הללו.

אני כותב לך מכתב יבש ומלא פרטים קטנים, בכוונה, כי אין לי יכולת לכתוב עתה על העניין הגדול אשר מכאיב לנו כל־כך, הפצע עדיין עמוק מדי כדי להתבטא בכתב. ומה שלא אכתוב, בוודאי לא תשֵגנה המלים שלי את העניין אשר בלב. ואנחנו — בינינו — איננו זקוקים להסביר איש לרעותו את הרגשותינו. כי אף פעם לא היו לנו רגשות ומחשבות משותפים וזהים כל־כך כעתה, כשאנחנו קשורים, נוסף על הכל, באסון משותף לשנינו. אקווה להיות בבית בעוד כמה ימים, בינתיים אכתוב לך שוב.

תשגיחי על בריאותך, פימפי ’לה, וישמרך אלהים.

שלום שלום, שלך באהבה ריקי

תל־אביב 12.6.1944

ריקי יקירי!

אנחנו כבר נרגענו במקצת. ניסיתי ערב אחד ללכת הביתה לישון שם, אבל ישבתי עד שתים־עשרה־ומחצה על כסא, מבלי לקרוא, מבלי לעשות דבר, וחשבתי. אחרי כן הצעתי לי את המיטה ושכבתי לישון, אך לא עצמתי עין כל הלילה. לכן החלטתי לשוב אל אמי ולישון אצלה.

בשבוע שעבר, ביום א’, התחלתי לעבוד. עבדתי כל השבוע אם כי הייתי חלשה מאד.

בדיוק באותו היום ששבת אל המחנה היתה הפלישה [לנורמנדי ] ואני נתכבדתי כמובן בתרגום הידיעה הסנסציונית הזו. המלאכה איפוא מרובה, וביקשוני אפילו לעבוד שעות נוספות. כמובן שדווקא כיום קשה לי לעבוד עבודה נוספת, ביחוד כשאמא החלשה בבית, ומצפה בכל יום בקוצר רוח לשובי הביתה.

באתי אתמול הביתה, ומצאתי במקרה בכיס מעילו של אבא רשימה מעניינת שהוא כתב על מצב רוחו ועל השקפתו, על מחלתו וימיו האחרונים. כמובן שהתרגשנו מאד כאשר קראנו אותה. אני מצאתיה במקרה, וכמובן שאת ה “שוֹק” הראשון סבלתי אני. אחרי כן קראתיהָ לאמא. [“רק מוגי לב מעלימים עין מהסימנים המובהקים ביותר המבשרים את התקרבותו של יום פקוּדה, ופתי מאמין לרופאים ולבני הבית! גם אין הזקנה קופצת על כולם בגיל שוה. הרי סוף כל אדם למות, מה איפוא תִּיתֵּנה לו שנים רעות אלו של התנוונות גופנית ורוחנית? לא המוות הוא המסוכן ביותר, אלא ההתנוונות של ימי הזִקנה — המעמסה הנופלת על בני הבית…”]

קיבלתי מכתב תנחומים מהצבא, משוּרר ומלרנר [123]. מכתבים רבים מוסיפים להתקבל.

ביום ה ’ הייתי באזכרה לאבא “בחברה ליֵדע עם [124]”. ליוָני לשם צבי. המורה רפאל סופרמן אמר דברים פשוטים ויפים. עולי והֹלין ערכו אף הם אזכרה לאבא.

חדשות המלחמה: ב־ 25.8.1944 שוחררה פאריז על ידי כוחות בעלות הברית.

בא צבי, ומרדכי, ולוריא. כולם באים בבת אחת, או שאין איש בא.

חשבתי רבות בנוגע למצֵבה, ואפילו עלה כבר איזה רעיון על דעתי — צבי הבטיח לבדוק תמונות של מצבות עתיקות, אולי נעשה משהו ברוח זו.

בעניין כסף אין לנו תודה לאל כרגע דאגה מידית. בשבת בבוקר היה אדון רבינוביץ [125] וכמנהגו תמיד הוא מקל עלינו את המחשבה, מסיר ומסלק את כל הדאגות ומוכיח לנו שהכל בהיר ויפה, וכי אין כל מקום לחששות. הוא השפיע על אמא טוב מאד ועשה לה מצב רוח מצוין, וגם לי אמר דברים מרגיעים.

ריקי ’לה, תשתדל לשוב הביתה. אביך מסר לי דרישת שלום ממך. לא ראיתיו אך הוא שלח לי פתקה ע "י שליח ובה נאמר שפגש אותך. השתדל לבוא הביתה, דרישת שלום מאמא.

שלך באהבה, פימפי

23.6.1944

לשושנה

"הייתי רוצה להקל עליך, לו במעט, את כאבך הגדול. אבד לך אבא וידיד.

לא פעם השתוקקתי להפליג עם אבא בשיחה. זכרתי אותו שביקר פעם בביתנו בעיירה בוהלין בתור מנהל הג ’וינט. על־פי־רוב לא אהבו את המנהלים האלה. מנהל הג ’וינט הזה נעשה פתאם קרוב ללב, בהיוודע שהוא נושא בעול בתי־הספר של “תרבות ” בסביבה שלנו. ואין דבר שהיה יקר לנו כמו בתי הספר ההם, העניים ומלאי הסבל, אבל מלאי האור.

ולא הדור ההוא בלבד זוכר את אבא. זכה והקים דור של תלמידים ורעים בארץ־ישראל…

התאוששי שושנה.

בידידות, אריה טבקאי

תל־אביב אוגוסט 1944

שושנה חביבה שלום לך וברכה!

…שמחתי שמצאת את אריךְ בירושלים. הייתי רוצה לראותו כבר במחיצתך לגמרי, אבל בינתיים חשוב שהינהו בארץ, ושיש לו היכולת לבוא לעתים קרובות הביתה ובקביעות. גם הזדמנות כזאת להיפגש בירושלים בשליחות [126]… חשובה.

הבריגדה היהודית: ב־ 20.9.1944 הוקמה ״החטיבה היהודית הלוחמת״ (חי״ל ), שנקראה בפי כל הבריגדה היהודית (Jewish Brigade Group ).

…בינתיים נשמח מהספר [“מבוא לכתבי הקֹדש [127]” לשמואל שרירא ].

הספר יידפס בדפוס “אחדות” ובלי עיכוב מצד מישהו. העורך [פיאנס ] יערוך, והמוציא לאור יוציא.

ברגמן אמר לי שהוא שבע רצון מהיחס של הגב ’ פלאִי [128] להשביע רצון בכל המובנים. ישנם מומנטים שגם מלאך רע עונה אמן, בפרט שחלילה לי להשוות מישהו למלאך, אפילו טוב, ישבו נא להם המלאכים במקומם המכובד ואל יכמירוּ פילוגים בבני אדם.

יבושם לך המקום בכפר גלעדי. שתהיי בריאה ותיכנסי למסלול החיים כמו שכתוב:

“ובחרת בחיים…”.

שלום רב, בידידות יחיאל רבינוביץ

[בורגאל ערב [129], 40 ק "מ מאלכסנדריה, מצרים, סוף ספטמבר 1944]

שלום רב, פימפי ’לה יקרה,

הנה, המכתב הראשון שאני כותב לך מהנכר. עד כה לא כתבתי לך לא מפני שלא היתה לי אפשרות טכנית, אלא מפני שלא יכולתי להתרכז עד כדי כתיבת מכתב בשפה ברורה ומובנת.

בבורג׳ אל ערב נאספו הגדודים הארץ־ישראלים, מתגייסים חדשים וותיקים, להקמת הבריגדה היהודית.

בימים האחרונים הכל השתנה [130]. בימים האלה התהלכתי בדרכי מחשבה שאינן שייכות במאומה לכל אשר התרחש מסביבי. אפילו התלאות שבדרך, הטלטולים, והעבודה המאומצת שהיתה לנו פה באלה הימים, לא יכלו להשפיע עלי. לא הרגשתי שום עייפות והנני בריא ושלם בגופי, אבל, לא כן ברוחי.

אני בנכר. ואני מרגיש את כל הכובד של המושג הזה. אני בארץ זרה שאין לי שום רגשות ושום יחס נפשי אליה. מולדתי היא ארץ־ישראל עם כל אנשיה, ערים, כפרים, הרים ועמקים — הארץ וחייה, תרבותה ותחייתה מתרדמת אלפי השנים.

אלא שברגע זה, אינני חושב על כל הדברים האלה. אין אהבת מולדת מדעית או מופשטת. היא נמדדת לפי אותו הדבר היקר שעוזבים בה. לכן, אהבת המולדת מזדהה עם אהבת המרכז הזה. אני עכשיו רציני מאד. המלה “מולדת” נשמעת פה אלף פעמים ביום, ולכל אחד מאתנו כאן ה “מולדת” היא אחרת. ובאותה הרצינות החגיגית, ברור לי שאַת המולדת שלי — אַת ולא הגבעות ולא ההרים בארץ־ישראל.

אודה ולא אבוש, מיום שעזבתי את הארץ חשבתי רק עליך. את מילאת את כל השעות הארוכות של הרהורי. את ליווית אותי באשר הלכתי. פניך היפות והאצילות היו לפני עיני רוחי, וקולך נשמע באוזני ללא הפסק. אֶת תמונתך היחידה שאני נושא תמיד על לבי נשקתי וליטפתי בכל רגע שיכולתי להתייחד עם עצמי. כי את היא המולדת שעזבתי אותה, כשם שהאיכר משאיר את אדמתו אשר נותנת לו את תוכן חייו. ואותך עזבתי למען המולדת ה “גדולה”, אשר דורשת ממני (אולי בצדק ) שאפרד לזמן קצר ממולדתי ה “קטנה” היקרה, המולדת שלי.

בנאום פרידה [131] לפני שעזבנו, קרא לנו בן־גוריון את המילים המלהיבות: “אינכם עוזבים את ארץ־ישראל, אתם לוקחים את ארץ־ישראל אתכם!” לא יכולתי להתנחם בדבריו היפים. אינני משלה את עצמי. כל זמן שאת אינך אתי גם מולדתי איננה אתי, ונשארים רק הגעגועים, הדאגה והכאב בלב.

פימפי יקרה, כל אשר אעשה אעשה רק למענך. ואם יש שמץ של נחמה בדבר, כל זמן שאני בחוץ־לארץ יש לי מטרה: הדאגה לשלומך.

מצפוני אוכל אותי יומם ולילה על שהנך לבדך בבית, וכל זה באשמתי. עשיתי מעשה שגם עתה נראה יפה בעיני, התנדבתי לצבא כדי לעשות דבר־מה עבור המולדת. ואינני רואה בכך שום מעשה גבורה. עשיתי את חובתי הלאומית ותוּ־לא. אבל עתה רואה אני את הדבר באור לגמרי אחר. לא אגיד שעשיתי מעשה רע, אולם מתברר לי כי את היא הגיבורה. את היא אשר מקיימת את הבית שלנו בזמן שאינני בבית, בזמנים הקשים והגורליים ליישוב ולעם. את נושאת את כל זה בגאון, בסבל ובאצילות נפש. את, ועוד בנות־ישראל כמוך אתן הגיבורות שביישוב. אתן פאר עמנו וגרעין תקוותנו.

אני נמצא פה יחד עם כל הגדוד שלי [השלישי ]. בשלמותו כולם שמחים וששים. אבל כשאני מנסה לדבר עם אחד מהם ביחידות, הרי כל אחד מגלה את דאגותיו לבית, למשפחה, לקרוביו. את יודעת, פימפי אֶת הפתגם הישן־נושן: “צרת רבים חצי נחמה”. אינני לבד. יש רבים אשר בלבם אותו הכאב שבלבי. כעין קשר בלתי נראה מקשר אותנו, ולכן מקרב איש לרעהו — ומין הרגשה של עוול או אכזבה השתררה על אחדים. אנו מאוחדים ומעל לראשנו מתנוסס דגל עברי — זה הינהו הצד החגיגי — ואת כאבם הם רומסים ברגליהם, כדי להשכיחו מן הלב.

יתכן כי מוקדם מדי לדבר על כל זה. הרי עדיין לא שככו הרוחות, ואני רחוק מלהיות מיושב בדעתי. והדאגה לבית, לשלומך, איננה נותנת למחשבות אחרות להתפתח.

מדאיג אותי גם שלא קיבלתי ממך עדיין שום מכתב. תכתבי לי בבקשה, תכתבי.

פימפי ’לה, בחיי בן־אדם יש תמיד תקופות של עליה וירידה. והמחזור הזה חוזר חלילה. נדמה לי שאני נמצא עתה בתקופה של ירידה נפשית. תקוותי היא שכבר השגתי את שיאה. לפעמים נדמה לי שאני היצור הכי אומלל בעולם. דיכאון כבד משתלט עלי וסיבוכים נפשיים רודפים זה את זה, מוחי קודח ואני מרגיש רֵיקות — ריקנות פהקנית. והמשונה הוא שכאשר אני מתגבר על המחשבה בהיגיון, אין כל סיבה אובייקטיבית לדיכאון זה. כשהמשבר מגיע לנקודת השיא, נזכר אני שוב שאינני בין האומללים. להיפך, אני נמנה על המאושרים ביותר כל זמן שאני יודע שאת נמצאת בבית בביטחון וזוכרת אותי לטובה, קוראה את המכתבים שלי ועוקבת אחר כל מה שנעשה אתי. אני עדיין נמצא בתוך המשבר הזה ולכן לא אוכל לתארו בדיוק. אמנם יודע אני שמכל משבר יוצא האדם יותר מזוקק משהיה קודם, אבל, עובדה זאת איננה עשויה להקל עלי.

די, עכשיו נהיה שמחים.

אל תכעסי עלי שאני כותב לך על עינויי הנפשיים, הרי החלטנו שנשוחח על הכל. ואם אני שופך את לבי לפניך, נעשה לי הרבה יותר קל על הלב, וכל העולם מקבל בעיני צורה אחרת.

שוב שכחתי להיות שמח. אני רוצה לפלס את הדרך לשמחה — שמחה בלתי אמצעית,

טבעית, אופטימית, רחבה, מחייכת. בסוף אצליח גם בזה. אני מבטיח לך שמחר אכתוב לך מכתב יותר שמח.

אינני מבין את החיילים אשר מתאוננים על דברים של מה בכך כחוסר מים, [סופות ] חול, או סביבה משעממת. עוד לא הגעתי לידי כך שאשים לב לקטנות ממין זה. לא השלמתי עדיין עם העובדה שאני בנכר. הדברים עצמם עברו עלי בקלות. הרי לא הייתי נוכח ברוחי. מחשבותי היו בבית. לא דיברתי עם אדם, וחשבתי. ושוב עברו לפני עינֵי־רוחי אותם הימים מלאי האושר התם בהם שתקנו־צחקנו. ראיתי אותך, את חיינו, את עניינינו. וזכרתי את שיחותינו על העתיד שלנו מפגישתנו הראשונה ועד הרגע בו דיברנו וצחקנו כאשר הסתלקתי הביתה לפני נסיעתי — את טיולינו, תוכניותינו, שמחותינו, את העונג התם בו בנינו את קיננו, וגם את השעות הקשות והנוראות שעברו עלינו לפני זמן לא רב.

פימפי, שנינו מאמינים כי כל דבר הוא לטובה. האופטימיזם היהודי לימד אותנו זאת, והניסיון הפרטי שלנו אישר את זאת. תהיה זאת סיסמתנו בכל דרכינו. המלחמה עצמה נמצאת בשלבה האחרון. קרוב היום בו אבוא הביתה לתמיד. ואז תהיה לנו סטיספקציה שלמה. נתהלך בקומה זקופה ובהכרה שגם אנחנו הקרבנו קורבן במאמץ הגדול לקראת עתיד היישוב, ובצדק נוכל להתפאר במעשה זה.

הדברים התרחשו בפתאומיות כזאת, שאינני יכול לתפוס איך כל זה קרה.

לאור המצב, והעובדה שאינני יודע שום תאריך מדויק מתי אוכל לבוא לחופש, החלטתי שאכתוב לך מכתב בכל יום. לא רק את רגשותי אלא גם את מיטב מחשבותי אשקיע במכתבים היום־יומיים, מפני שרגעי הכתיבה יהיו לי רגעי שמחה, התוודות ונופש, בהם אדבר אליך באופן חופשי וישיר. בכל יום. כשתקומי בבוקר תמצאי מכתב ממני בקופסת הדואר, ואכתוב לך על כל דבר שאפשר לכתוב. אנא, תכתבי לי גם את. על כל דבר, ולא תהיה לך שום צרה או דאגה בלי שאשא אותה אתך יחד. מכתביך יהיו לי כאור השמש בהיותי כאן, ואצפה להם בכליון עיניים. דרישת שלום ונשיקות לאמא. יברכך אלהים וישמרך.

שלך, באהבה ריקי

תל־אביב 4.10.1944

ריקי’לה,

מכתבך האחרון הנהדר מהנכר מדאיגנו כל־כך. הוא כתוב במין מצב רוח מחושמל כל־כך, עד כי אינני יודעת כיצד לענות עליו. דומני שאתה במצב קשה מאד. נדמה לי שעלי להקל על מצב רוחך, ואינני יודעת כיצד אעשה זאת. באשר לי עצמי, הרי יודע אתה כי עבר עלי משהו כה נורא, שעד היום לא השתחררתי ממנו, ועדיין כל חותמו עלי. והנה שינוי כזה

בחייך. לצורת חייך הקודמת כבר התרגלנו כמעט במשך שנתיים ימים, והנה שוב עלינו לשאת משהו חדש, כאילו לא היה די במה שעבר עלינו עד כה.

ריקי, מדוע אתה מלא כל־כך חרדה? ומדוע אינך יודע מתי תבוא הביתה? מקווה אני שבאלה הימים תבוא לחופש ארוך, כי דווקא בחגים נעים שתהיה בבית, כי אנו שרויות במצב רוח קשה ורק אתה יכול להקל עלינו את עול החג העצוב.

מכתבך הנהדר! נדמה לי שמעולם לא כתבת ולא אמרת לי כל אותם הדברים הכלולים במכתבך האחרון. דומני שאיני ראויה לדבריך. ריקי, האמנם הנני כזו בעיניך? ואני לא ידעתי. בזמנים האחרונים כה קטונתי בעיני עצמי, כה הרגשתי את עצמי עזובה, עד כי אין לי אפילו העוז לכתוב ולהשתתף בעיתון או בירחון.

ריקי, משום־מה קשה עלי הכתיבה מאז שאבא איננו, כאילו אינני מאמינה בכוחותי. חבל שאיבדתי כל־כך את האמונה בעצמי, כי בלי אמונה זו אין ליצור דבר. סיפורים רבים התחלתי לכתוב ולא גמרתי. נפגשתי עם מרגלית [132] ושוחחנו על התוכנית שהציע לי [לכתיבת קומדיה ], אבל בינתיים היינו עסוקים ולא התחלנו בה עדיין. ריקי, התחלתי לכתוב רומן [133] אולי הוא יצליח, אבל אינני יכולה לרכז את עצמי בכתיבה. אני ממלאת בקריאה את רוב שעות היום, ונדמה שאינני רואה כלל את החיים היות ועיני נתונות רק בספר.

הערב אלך לשמוע הרצאה של פרופסור מ “מכללת לונדון” על האמנות האנגלית. קיבלתי הזמנה מהמכון הבריטי. אולי זה יהיה מעניין.

כבר התרגלתי לשאת בעול. פעם הייתי ילדה מפונקת וחשבתי שהדאגות נולדו לא למעני, וכי לי לא נשאר אלא להתענג על החיים ולהנות ממותרותיהם — מהאמנות ומהיפה. בינתיים תכפו הדאגות. בינתיים למדתי לשאת בעול כל מיני התחייבויות. להשגיח על מה שמתפקידי להשגיח ועל מה שאין מתפקידי לעשות. למדתי אפילו להיות אחראית. ועכשיו עלי אפילו להיות אחראית לאמא. אפילו ליעץ לה, להרגיעה, לעודדה, ולמלא למענה את כל החסר לה. וגם זה למדתי. והכל אני עושה מתוך תקווה חבויה שבלב שעוד יבואו ימים טובים מאלה. אנו נתנסינו בנסיונות קשים והרי מגיע לנו שגם לנו יהיה פעם טוב, לא כן?

מאז הלך מאתנו אבא אני מרגישה את עצמי תלושה ועזובה עוד הרבה יותר, ובכל זאת

אני מחזקת את ידי אמא ורוצה לחזק את ידיך. ריקי, יהיה טוב. ריקי, התחזק למעננו ואל תשקע במרה־שחורה. שמור על רוחך, וישמרך אלהים. אמא מרגישה יותר טוב.

שלך באהבה, פימפי

דרישת שלום מאמא.

[בורגאל ערב ] 30.9.1944

שלום רב פימפי ’לה,

הנה הגיעה שעת הערב ואני מתיישב לכתוב לך מכתב, או כפי שאני קורא לכתיבת מכתבים: “לשוחח” איתך. שעת ה “שיחה” הזאת היא השעה הבהירה והיפה ביותר של היום, מפני שבה אני שוכח את כל הסביבה המשעממת ואני כולי אצלך בבית.

יום הכיפורים היה אצלנו חגיגי מאד. בנוכחות הרב הצבאי התפללו חיילים רבים ובעיניהם דמעות. אינני יודע מדוע כה הרבה [134] אנשים שבדרך כלל אינם דתיים ביקרו [באוהל בית הכנסת ] ונשארו עד הסוף. מעניין הדבר שגם סיבה כגון מרחק מהבית משפיעה על לבותיהם של אנשים חסונים וקשוחים. גם אני הזדעזעתי והתרגשתי כאשר הגיע לאוזני קולו המסולסל של חזן צעיר בשירו את “כל נדרי”. הייתי כֻּלי בבית. התפילה חיממה אותי. התרגשתי מאד. היה זה מאורע מפחיד ומעודד גם יחד.

אחר כך התחילו שוב החיים הפרוזאיים, הפשוטים.

מה את עושה ואיך את מרגישה? מה שלום אמא? האם היא עוד משתעלת? היא צריכה להיזהר בתקופת המעבר בין קיץ לחורף ולא להתהלך בגשם או רטיבות.

כתבי לי, בבקשה, על מהלך העניינים ביחס לספר [“מבוא לכתבי הקֹדש”]. האם כבר התחילו להדפיס אותו? הרי הבטיחו שיתחילו בהדפסה בחג הסוכות. היו לך הרבה צרות והתרוצצת בעיר מסכנה, אבל זה מפעל חשוב מאד והדבר צריך להעשות. חבל שאינני יכול להשתתף. אבל יש מפעל לא פחות חשוב מזה שאני כן יכול להשתתף בו אפילו מכאן וזה גורם לי סיפוק רב — הקמת המצבה. אני מקבל עתה יותר תשלום משקיבלתי קודם ובחשבון שלי מצטבר כסף. כשיהיה שם סכום ראוי למשלוח מיד אשלח אותו. אל תגידי “לא”, הרי כבוד גדול לי להשתתף בקרן המצבה.

וכשמדובר על כסף, כתבי לי בבקשה, מה מצבך הכספי יחד עם אמא. תכתבי לי בבקשה את האמת. לא ישנתי לילות מפני שחששתי שאין לך די כסף חס ושלום. כתבי לי בפרוטרוט בבקשה גם איך מתייחסים אליך בעבודה.

האם את כותבת עתה? את מוכרחה לכתוב. ועוד דבר: יש לי בקשה גדולה פימפי, תשלחי

לי בבקשה את הדברים שאת כותבת, אם יהיה לך עותק מיותר. מה שלא תכתבי, סיפור או מאמר, כל דבר שאקרא ושאדע שידך כתבתו יגרום לי שמחה אין קץ.

עדיין אני שרוי במצב של הרהורים בלי סוף. הם לא קיבלו עדיין צורה מגובשת. משונה הדבר. כל מחשבה עוברת “גלגולים”, ולבסוף מנצחת האופטימיות הנצחית, התקווה והשמחה לקראת דברים כמוסים עדיין.

היום הגיעו חבילות “שי לחייל” מארץ־ישראל וחלקו אותן בין החיילים. גם אני קיבלתי חבילה נאה, מילדה בת שש. מה שהלהיב אותי ביותר הוא שהילדה הזאת גרה בתל־אביב ברחוב שלמה המלך. אכתוב לה היום מכתב תודה ואבקשה כי תבקר אותך בבית. את בודאי אינך מתנגדת. היא כתבה לי גם מכתב נחמד. בחבילה היו זוג גרביים, סבון וכו’. תודתי היא כנה, כי כל דבר הבא מארץ־ישראל משמח ומעודד. כמה נעים הוא לדעת שיש נפשות ביישוב שזוכרות אותנו. מצד שני, יש גם כאלה ש “דואגים”[135] לנו יתר על המידה.

בעוד כמה ימים תיפתח אצלנו ספריה די גדולה.

צצה תקווה חדשה שאקבל חופש שבעה ימים, בימים הקרובים ביותר. עצם התקווה הזאת נותנת לי אומץ לב,

אפסיק את המכתב ואמשיך מחר. היי שלום, ותשמרי על עצמך. תתני נשיקה ממני לאמא. להתראות.

שלך באהבה, ריקי

תל־אביב אוקטובר 1944

ריקי יקר!

כמה זמן יהיה לך מצב רוח כל־כך רע? אתה כותב על יום הכיפורים מתוך דיכאון כה רב. מצד אחד נעים לראות שהתחלת להרגיש טעם ביהדות המסורתית, בשירת החזן, בכל ההווי של בית כנסת ותפילה יהודית. אך נדמה לי שכל זה בא לא מתוך הנאה, אלא מתוך סבל ואיזה צער כמוס. כתוב לי ביתר בהירות על הרגשתך. ריקי, עד שלא אדע שאצלך הכל בסדר אהיה במצב־רוח רע.

אינני רוצה בשום פנים ואופן שתחסוך כסף כי הכל דרוש לך. סבלך די גדול שם ואין צורך עוד להחסיר מעצמך את מעט הרווחה המינימלית שיכולה להיות לך. גם לאמא אל תדאג. היא אינה חסרה דבר, כי אני כבר משגיחה על כך.

אינני קונה כלום לביתנו כי עלי לחסוך. אבל יודע אתה מה גדולה חיבתי לחפצי אמנות ולכן החלטתי לעשות לי מין קופה קטנה שבה אני חוסכת פרוטות וגרושים למטרה זו. העניין מוצא חן בעיני ונותן לי סיפוק רב. כי רק מפרוטות קטנטנות אפשר להגיע למשהו. ואני משתוקקת לכל מיני דברים יפים. הרי גם אתה כך, לא כן? כל מיני ספרי אמנות וחפצי אמנות, וכל העולם היפה הזה הניתן בקלות רק לאנשים סְפורים.

כאן מתהלכות שמועות שונות [136] הגורמות לנו מצב רוח לא מרומם ביותר. אך נקווה שיהיה טוב.

בעבודה הכל בסדר.

מרוב כעס על זה שאתה בנכר שפכתי את כל זעמי על המשתמטים, בעיקר על צבי [ברגמן ] המסכן. אמרתי שהם יושבים בבית ושולחים אתכם אל המחנות. אבל מצב רוח כזה אפשר להבין. כעת כבר קצת נרגעתי.

שלום, דרישת שלום חמה מאמא.

שלך באהבה ובנשיקות, פימפי

[בורגאל ערב ] 20.10.1944

שלום רב פימפי היקרה מכל,

הגעתי למחנה [אחרי חופשה ] ומצב הרוח הרע חלף הלך לו. אני שוב בשלי. אני שוב חזק כמו שהייתי, ואני רוצה שגם את תהיי כמוני. נישא־נא שנינו את העול הזה בהדר וגאווה.

את רואה, הכל מתהפך. הצער על יציאתי לנכר נהפך לשמחה לקראת שובי. הדאגה לשלומך ובריאותך — לתוכן חיי. כמה עלוב הייתי לו לא היה לי למי לדאוג. אם כי דאגה כשלעצמה, נשארת דאגה, היא מאפשרת לי להתגבר על כל הקשיים. אינני שם לב לשום דבר, וזה כנראה משפיע גם על יתר האנשים פה, ומתבטא בזה שהם נותנים לי חופש גמור ומנוחה כאילו הייתי אחד שלא מן ה “מנין”. נוסף לכך התחלתי להתייחס לכל דבר במין הומור, לקבל כל דבר מהצד המגוחך. הנה, היום צחקתי צחוק לבבי יחד עם עוד כמה חברים, וזה מביא לידי מחשבות בהירות, דעת צלולה ואופטימיזם. ובתוך השעמום הזה איש מוצא את רעהו, וגם אני התחלתי להתחבר עם מעט אנשים. בייחוד עם צבי כורך, שהוא חבר נאמן, ולא פעם עשה בשבילי מעשי ידידות. אביו של צבי כורך רצה מאד לראות אותך, הוא שמע עליך ונדמה לי שגם קרא כמה מהסיפורים שלך. הוא מהטיפוס ה “ישן”, ציוני ותיק ופעיל מאד.

עדיין לא הייתי במקום “תרבותי” ולא יכולתי להתעניין בקניית דברים.

יום יום זוכר אני דברים רבים שצריך לכתוב עליהם במכתב, אבל כשמגיע הערב ואני מתיישב במנוחה לכתוב, הדברים נעקרים מזכרוני. המחשבה יותר קלה. היא איננה צריכה לסלול לה דרך על גבי נייר. וכשאני מתחיל בסלילת הדרך אובד לי הכיוון. אבל הרגשתי היא כמו שהיא באה לידי ביטוי באותם הרגעים הפנויים בהם אני משוחח אתך ברוחי — שיחות (או, מוטב להגיד מחשבות בצורת דיאלוג ) האורכות לפעמים שעות שלמות. שעות מלאות אושר — אם גם אושר מדומה, לא מציאותי — מלאות ביתיות. בשעות אלה יושב אני אתך על הספה. שנינו משוחחים, צוחקים, שותים תה ואוכלים עוגות, מעשנים סיגריות ומדברים על דברים של מה בכך ולפעמים על עניינים של “רכילות”; מתכננים תוכניות תוך כדי שיחה קלה כמעט במשחק, ואווירה של אושר ביתי שורה על הכל. או שאנחנו שוב מתכננים תוכניות גדולות מרחיקות לכת, ואז רואה אני את עצמנו יושבים בקפה “בלזם” כשאנחנו מעמידים פנים רציניות, ומדברים על עניינים שברומו של עולם. כאילו לא יכולתי עדיין לעכל את כל זה, תמיד עולות בזכרוני התמונות האלה.

אינני יודע מדוע אני כותב לך את זאת, פימפי. אני כותב מה שעולה על דעתי. כשאני רחוק ממך, מרגיש אני שהייתי נותן את כל העושר שבעולם לראות אותך.

התחבבו עלי טיולים ביחידות. אני הולך, הולך, ועד מהרה מצב רוחי הוא טוב. או, יותר נכון, אין לי בכלל מצב רוח, לא טוב ולא רע. מצב רוח הוא ביטוי של חולשה. אני מנסה להיות למעלה מזה, ולכן לא להיות תלוי בו. אני חזק, חזק מאד, גם ברוחי וגם בתקוותי, ורק לפעמים תוקפת אותי חולשה כשאני חושב על הבית, עליך. ומיד אני מתחזק בחושבי כמה מאושר אני שיש לי בית, לעומת כל אלה שאפילו זה אין להם בדרכיהם בנכר [137].

שוב התחלתי ללמוד וגם לקרוא ספרים. סימן שאני שוב מה שהייתי. וגם את פימפי אל תזניחי את הכתיבה, הרי זוהי תעודתך. היא תיתן לך מנוחה נפשית וסיפוק רב. הכתיבה תיתן לך גם שוויון רוחני. אינך יכולה להעריך את הברכה שהיא מביאה. בסוף היא תגרום שמחה גם לך וגם לאמא — וכמובן שגם לי.

אגב כתיבה, פגשתי היום את [המשורר ] חומסקי [138]. ישבתי בחנות הסיטונית של “נאפי ”[139] (N.A.A.F.I.). והוא ניגש אלי ושוחחנו. הוא מתכונן להוציא עתה ספר עבה של שירים בשם “אי־שם”. סיפר הרבה בשבחו וכו ’ וכו ’. הוא דורש גם בשלומך. הוא חושב שהוא גאון.

דרישת שלום לבבית לאמא. שלום, היי בריאה.

שלך באהבה, ריקי

[בורגאל ערב ] 27.10.1944

שלום, שלום רב, פימפי יקרה,

חיכיתי בכליון עיניים למכתבך, הרי את יכולה לתאר לך באיזו מתיחות וחרדה אנו מחכים כאן למכתבים מהבית.

מכתבך הביאני לידי הרעיון לכתוב לך הפעם במכונת כתיבה משתי סיבות: ראשונה, מכיוון שהכתב יותר ברור ומסודר, קל לקריאה, ושנית, מפני שאני רוצה להוכיח לך שאינני חי כאן בשיממון וחוסר כל, אלא שאני נהנה אפילו מדברי “מותרות” כמכונת כתיבה עברית.

מצב רוחי הוטב בהרבה, ואני מלא תקווה ואמונה שהכל יסתדר על הצד היותר טוב. אני שקט, ומצפה לקראת הבאות במנוחת־נפש סטואית.

ספר סיפורים" זה רעיון כביר. אבל היזהרי מפני חוזה העלול להכשילך חס ושלום, התייעצי עם אחרים, כדי לדעת איך לשאת ולתת. אבל אני מפחד שתעמיסי על עצמך יותר מדי עבודות בבת אחת, וזה יכול להזיק גם לך וגם ליצירות. למשל אם תעבדי בדרמה, בהוצאת ספר ובתרגום באותו הזמן, נוסף על עבודתך הרגילה, תתעייפי מזה. אני דוגל בשיטה של השלמת דבר אחד והתמסרות לדבר מסוים. הרי את כותבת גם רומן. עכשיו נזכרתי שלא סיפרת לי עדיין עליו, על תוכנו ומגמתו. ונוסף על כל אלה את מתרוצצת בקשר עם ספרו של אבא. השתמשי בכוחותיך בחוכמה, ותתעסקי בעיקר בעבודות שאת מרגישה שהן הולמות את כיוון כשרונותיך, ובהן את מרגישה את עצמך בטוחה ביותר.

את כותבת לי על חששותיך ביחס אלי ועל השמועות המתהלכות בין הבריות. אני חושב שהשמועות הן מקור כל רע. הן חולפות ועוברות מפה לפה ב “גלגולים” שונים ובתוספת המצאות. אנחנו, היהודים הננו עם עצבני ודמיוננו ניזון מאסונות העבר במקום להיזון מתקווה לעתיד.

יצאתי לעיר אחת [אלכסנדריה? איסמעליה?] וחיפשתי חנויות מתאימות כדי לקנות תכשיט, בלשון הרשימה שנתת לי. התאכזבתי מאד. לא ראיתי שום דבר חוץ מעגילים שגם הם לא היו לפי טעמך ודרשו עבורם מחיר מופרז. חשבתי שמעשה יותר טוב ויותר אחראי הוא לשלוח את הסכום הביתה. פימפי, לו היית יודעת מה רבה שמחתי שאני אהיה עתה במצב לשלוח כסף הביתה.

מה שלום אמא, היש לה חֶברה? מלבד אהבתי אליה, אני מעריץ אותה כאשת־חיל במובן המלה הנעלה ביותר.

היא מופיעה בדמיוני כדמות אגדתית, מפוארת, בעלת כל אותן הסגולות שעלינו לחונן ולרומם. דמות אצילה ועדינה, ויחד עם זה חזקה כסלע, העומד בפני כל הרוחות והשתוללות הטבע. כוח הסבל שלה ומסירותה האמהית הן בין החוויות האדירות ביותר שהיו לי בחיים. ישמרנה אלהים. תמסרי לה ממני נשיקה.

חדשות הבריגדה: ב־ 31.10.1944 עלו אנשי הבריגדה על אניות שהובילו אותם מאלכסנדריה לאיטליה.

כתבי לי, בבקשה, על הכל. שלום ולהתראות.

שלך באהבה ריקי

תל־אביב 2.11.1944

ריקי שלי!

היום אצלנו תאריך חשוב. לא רק יום הצהרת בלפור, כי אם גם שנתיים להתגיסותך. ריקי, אתה כבר כל־כך הרבה זמן בצבא! ואינני יודעת במה לברכך מלבד הברכה הוודאית שתשוב מהר בריא ושלם הביתה. אבל זו היא הברכה, ואין כל צורך בטובה ממנה. גם אמא מברכת אותך.

ריקי, מה מצב רוחך היום? בודאי גם אתה תכתוב לי ביום זה.

יש לי בשבילך היום גם “חיים קטנים” שאני מצרפת לכאן [“ביקור”[140]].

שני המכתבים האחרונים שקיבלתי ממך באמת הרגיעוני במקצת. אינני יודעת אם אתה משתדל להסתיר ממני את סבלך, או שבאמת הוטב מצב רוחך.

יש לי בזמן האחרון מצב רוח לקרוא המון ולכתוב. תקפני מרץ יוצא מן הכלל: במשך כל השבוע שעבר לא יצאתי אף ערב אחד מן הבית, קראתי כשנים־עשר ספרים, ומתוך ספונטניות כתבתי אמש מאמר באמצע עיבוד המערכה השלישית של הדרמה [התנ "כית ].

בינתיים קיבלנו כולנו ברכות ממך לשנה החדשה. כולם מודים מקרב לב. מה טוב שאתה מוצא לך חברים, אבל מתי תבוא הביתה?

ריקי, אתה כותב שאתה נמצא רק במחנה ומטייל יחידי, למה אתה מתבודד? תצא קצת להתבדר ותהיה עליז ושמח. אני בטוחה שיהיה טוב. אמא אומרת שאני הופכת יותר ויותר דומה לאבא, והרי אתה יודע שאבא שלי היה אופטימיסט מאין כמוהו ואני החלטתי לחקותו.

התזכור אותו יום שני שהתגייסת שהיה גשום מאד, סגרירי ועצוב? אז ראינו לפנינו סוף

חדשות הבריגדה: ב־ 4.11.1944 נסעה הבריגדה מנמל טרנטו למחנה אימונים בעיירה פיוג ’י, הנמצאת כ־ 70 ק״מ דרומית־מזרחית לרומא.

העולם. אבל בינתיים החדרנו בתוכנו אמונה שלא יהיה עוד בעתיד כה עצוב, ובאמונה זו יש טעם.

אמא דורשת בשלומך. להתראות.

שלך באהבה ובנשיקות

שלך באהבה פימפי

תל־אביב 6.11.1944

ריקי יקירי!

מצב רוחי הוטב ובשיחותי עם אמא אנחנו מרגישות כבר יותר מעודדות. קראתי לפניה את המלים שכתבת עליה במכתבך, ובעיניה ניקוו דמעות לשמע הדברים. מה יפה כתבת עליה! היא היתה רוצה להביע לך משהו בתשובה, אך הרי אתה יודע שהיא מתקשה בכתיבת עברית, וכי היא יכולה לבטא את עצמה רק ברוסית. ולכן תקבל ממני את דברי תודתה. היא היתה נרגשת מאד.

קיבלתי משכורת מהצבא. החודש בסך 8 לירות ארץ־ישראליות ו־ 35 גרוש. כפי שאתה רואה קיבלתי הוספה שבאמת מקלה בהרבה. שילמתי אתמול תשלום [חצי שנתי של המשכנתא על ] הבית [של אמה ].

עורך ספרו של אבא [דוד פיאנס ] במקרה חולה כעת אבל מקווה אני שלא תחול הפסקה בהדפסת הספר. השבוע יודפס כבר שליש ממנו.

כפי שאתה רואה, ריקי’לה, אני דואגת לכל, ומפקחת על כל העניינים מבלי לשכוח שום דבר.

אנו מטפלים כאן ביצירת חוג ספרותי מובחר של ששה אנשים אצלנו בבית, לשם פגישות פעם בשבוע, אבל זה עוד בגדר רעיון שלא הוצא אל הפועל. כשיהיה משהו אודיע לך.

ריקי, בבואך העירה אל תבזבז כסף. רק על עצמך תוציא כסף, אך לא עלינו, מוטב לחסוך. אנו כאן גם כן משתדלות שלא להוציא כסף, והשנה לא קנינו מתנות לאיש. אמא רק ראתה חלוק מחו "ל צבעוני, שנראה בעיניה ממין טוב מאד והיא השפיעה עלי לקנותו. הוא בעצם חצי־קיצי חצי חרפי, כי הוא בהיר, אבל עבה ומתאים לעונת סתיו ואביב, ודבר כזה עוד לא היה לי.

מסרתי ללמדן [141] סיפור. גיבור הסיפור הוא חייל, ריקי. הסיפור “שבוע בגבעה ”[142] מתאר את כפר־החורש שביקרתי בו לפני שנה ונחתי שם. יש לי רצון לשלוח חוברת גם לכפר עצמו כדי שידעו לפחות שתיארתי את נופם הנהדר ולכתוב: “לכפר החורש אשר את נופו כה אהבתי, וניסיתי בכוחותי הדלים לתארו ”, ולחתום, כהקדשה על הסיפור בכתב ידי. מה דעתך? הם ראויים לכך.

ויש לי רצון רב לכתוב משהו על אבא ליום השנה, ודבר כזה צריך לכתוב בזהירות ובצורה מיוחדת במינה, ועל כן אולי מוטב להתחיל בהקדם.

ריקי, מתי תיגמר המלחמה? כבר כל־כך נמאס כול זה. ומתי תבוא לחופש? כתוב לי מיד והרבה.

להתראות, דרישת שלום מקרב לב מאמא.

שלך שלך פימפי

הפרידה הגדולה נובמבר 1944 — אפריל 1945

[איטליה ] 15.11.1944

פימפי, יקרה, שלום רב,

היום הגעתי למצב מנוחה כזה שמאפשר לי לכתוב לך ברחבות על קורותי. אספר לך את ה “אודיסיאה” בפרספקטיבה של עבר ובמסגרת הקצובה על ידי חוקי הצנזורה. יתכן כי פה ושם תשימי לב שהשמטתי תאור חשוב, ואז תדעי, שעשיתי זאת בכוונה כדי שאוכל להעביר את המכתב הזה דרך הפתח הצר של הצנזורה.

ביום בהיר אחד עליתי על אוניה והפלגתי ללב הים [143]. עשיתי זאת ברגשות נוגים ובלבי חשבתי: מתי אזכה לשוב? מתי אהיה בבית? האין זאת הזכות הפרימיטיבית ביותר של כל אדם להיות בבית?

אבל התאוששתי וחשבתי שגם עלי למלא תפקיד, כשם שכל אדם צריך למלאו אם אינו רוצה להוציא את עצמו מן הכלל.

אכן, עליתי על האוניה. הטלתי על עצמי את כל ה “רכוש” שלי, ועמוס בנטל, בצעדים קטנטנים ובהיסוס־מה, עליתי על הספון. ולמרות הכל, הפלגתי ללב הים לא מתוך כניעה לגורל, אלא תוך אמונה בגורל.

גם אצל חברַי, אצל כל אחד ואחד מהם, היו המחשבות מרוכזות סביב הגורל המשונה המוציא אותנו מהארץ בערב השלום [144]. ומתוך כך נוצר גם מצב רוח מיוחד אצל כל אחד, ומצב רוח כללי, משותף. וכמו תמיד, גם הפעם נחלקו לשני מחנות, לאופטימיסטים, המעודדים, המאמינים בטוב, ורואי שחורות, מנבאי רעות, מצד שני. ולכל צד היו תיאוריות משלו, וסיסמאות משלו. אני השתייכתי לאופטימיסטים, כשם שעד כה אני נמנה עליהם. מצדנו, הכל היה בסדר. אלא שמעטים אלה שלקחו על עצמם את התפקיד היותר קל לנבא רעות, ביצרו את עמדותיהם באידיאולוגיות. כך שמענו מפי אלה מלים תבוסתניות, סיפורים על [הסכנות האורבות להם מפני ] טורפדו של האויב, טיבועַ אניות, צוללות, וכו ‘, כו ’.

והנה, התארגנו קבוצות שהכניסו את האִימרה האידית “גוט שפעט ” [“מאוחר מדי ”], וחזרו על הביטוי בכל הזדמנות. לבסוף הכניסו הם עצמם הומור והנהיגו את הבטוי “גוט שפעט” כדרישת שלום משלהם. במקום “גוד מורנינג ”, “גוד אפטרנון ”, “גוד איבנינג”, אמרו בקיצור: “גוט שפעט ”, בהרימם את היד להצדעה ידידותית. והיה ביניהם לץ אחד שאהב יותר מכל

להתלוצץ על חשבון המצב. הוא הלביש את הפסימיזם שלו בהומור. לפעמים ניגש אלי ואמר: הרואה אתה את הים הרחב הזה? כשאני חושב על זה, חושכת עיני הזאת — והוא מצביע על עינו השמאלית — עיני הזאת — בהצביעו על עינו הימנית — כבר מזמן חשכה כששמעתי שנפליג בים.

ובנוסח זה התלוצצו כולם, דרך הנסיעה בים, ואני רבצתי בפינה בודדת והרהרתי. אחר כך התחלתי לקרוא, גם כן בבדידות. רק לפעמים ניגש אלי חבר זה או אחר וניהלנו שיחה על דא ועל הא.

כשהאוניה החלה להתנועע, “פרצה ” על האוניה מחלת הים וגם אני נפלתי קורבן והקאתי פעמיים. אחר כך התרגלתי ואכלתי את הכל. אבל, כדי “להקל ” על מחלת הים, או כדי להשכיחה מלבנו, קיבלנו על האוניה זריקות נגד כל מיני מחלות (רק נגד מחלת הים לא מצאו שום זריקה ).

כולנו היינו רגילים לישון בלילה במיטה (או מה שנקרא אצלנו “מיטה”), בכל אופן, על דבר מוצק. אבל פתאום ראינו את עצמנו לפני פרובלימה חדשה: לישון בערסלים. העבודה הקשה ביותר היתה תפיסת מקום לתליית ערסל. לא היו ווים במספר מספיק. כל אחד קפץ על וו אחד ובסוף ראו שאמנם כבשו ווים, אבל הווים לא התאימו. כעבור זמן מה, כשהתגברו גם על הקושי הזה, ניגשו לעצם הפעולה, לשכיבה בערסל. ועתה ראו שאין זה כל־כך קל. בעלי הגוף הגמיש קפצו בתנופה אקרובטית לתוך הערסל, אבל באותו הרגע נפלו ארצה. הערסל הסתובב בו ברגע וגרש מתוכו את הזר שאינו מאומן באופן מיוחד לישון בו. היה מחזה מצחיק מאד לראות את כולם קופצים. מטפסים ונתפסים בווים וחבלים, עד שלמדו את התורה הזאת.

אבל לא כן אנוכי. ראשית כל, לא נדחקתי לערסלים. שנית החלטתי שלא אישן בערסל. אני פרשתי לי את ה “מיטה” על השולחן. שכבתי לישון והנה, ראיתי שמעל לגופי תלויים ששה או שמונה איש בערסלים, מתנודדים ומתנועעים, והם כולם במרחק כמה סנטימטרים מגופי. הערסלים מעל לראשי תלו שתי וערב, הסתחרר ראשי כשהיבטתי עליהם. נוסף לכל, גם האוניה התנודדה כאילו היא עצמה היתה מונחת בתוך ערסל; ובסימפוניה של נדנודים זו נרדמתי, עד שהקיצותי על ידי צעקותיו של אחד משוכני הערסלים אשר מעל לראשי. הוא רצה להודיע שהוא רוצה לקום ולכן העיר את כולם שהיו מסובכים בתוך הערסלים.

באותה האוניה היו גם חיילים של אומות אחרות ואתם ערכו התחרויות בשירה. היחסים היו ידידותיים. היו ביניהם יהודים רבים שהתפעלו מאד מרעיון הבריגדה.

העיקר, הנסיעה בים עברה בשלום וירדנו בחופי איטליה. שוב ראינו הווי חדש, נוף חדש. האוכלוסיה היא עניה עד מאד. יותר מכסף שווה כאן סיגריה. בסיגריות קנינו את הכל. פירות, ערמונים, עוגיות וכו ’. נזדעזעתי כשראיתי ילדים קטנים בלתי מלובשים ורעבים, מתרוצצים בקור ובגשם. יש כאלה שאומרים שאין לרחם על האויב. אבל, אני אף פעם לא

חשבתי שהעם האיטלקי אויב ישראל. עובדה היא שעד היום האיטלקים פה אינם יודעים מה הוא יהודי. הממשלה האיטלקית הזדונית [145] כבר הלכה, ואין לנו, ליהודים, חשבון מיוחד עם העם האיטלקי. מלחמתנו היא אך ורק בעם הגרמני. ושם לא רק בעם, אלא גם בכל יחיד שבעם.

סטיתי מן הדרך. כן, איטליה. שוב התרגלתי לצלצול פעמוני בתי הכנסיה, אף התרגלתי לשפה האיטלקית. ומעניינת התופעה שגם יתר החברים, לרבות ילידי הארץ, קולטים לתוך שפתם היום־יומית מלים איטלקיות, כשם שבארץ משתמשים במלים ערביות. כך, למשל, במקום “חַלַס ” אומרים “פִינִיטוֹ ”[נגמר ], ובמקום “מָפִיש ” אומרים “נִיֶאנְטֵה ” [אֵין ]. וסיגלו לעצמם את פירורי השפה הזאת כאילו היו שוכנים בה שנים (חס ושלום ).

לא ראיתי שום עיר באיטליה. ואני מקווה להיות במקומות שונים, ביחוד מקווה אני להיות פעם ברומא, הריני חולם על זה שנים. חבל רק, שאיננו יכולים להיות כאן יחד, פימפי, בימים יותר בהירים, בשלום. אבל גם זה עוד יבוא.

נדהמתי מתוך התלהבות כשנודע לי שכאן באיטליה מופיע עיתון עברי יומי בשם “לחיָל ”. אני, כמובן, חתמתי על העיתון ורבים אחרים עשו כך. חשבתי כי לא יאומן כי יסופר — עיתון ממש, עיתון סדיר, עם ידיעות של “רויטר ” ו “פלקור [146]”. במכתב הבא אשלח לך כמה אכסמפלרים.

איטליה פעם היתה נושאת על כתפיה את כל התרבות והשלטון באירופה. ועכשיו היא כה עניה ודלה שאין דוגמתה. מאחרי התפארת החיצונית נתחבאה הדלות של העם. והנה דוגמא לאילוסטרציה: כשאנו חוזרים מחדר האוכל מקיפים אותנו נשים וילדים רבים המבקשים שניתן להם לאכול את שיירי האוכל שלנו. הילדים מסתכלים בנו בהבעת רעב. מחזה איום ונורא. אנו מחלקים לילדים האיטלקים אוכל ביד רחבה. כבר התרגלתי למחזה זה, כפי שהאדם מתרגל לכל צרה. מובן מאליו, שבעיני האוכלוסיה העניה והמדולדלת נראים אנחנו, החיילים האבירים, נדיבים ועשירים. החל בתנאי שיכון וכלה בצורת הלבוש, הכל נראה אצלנו כדברי מותרות, לוקסוס בזבזני, לעומת שוכני העוני הללו.

אבל הסחתי את דעתי גם מזה. כל זמן שיש עוד ילד אחד בארץ־ישראל שאינו אוכל לשובע. כל זמן שבתפוצות חיים עשרות אלפי ילדים יהודים בתנאים כאלה ואולי גרועים מהם, אין עלינו לדאוג לאומות אחרות. הרי זוהי הגישה הבריאה לכל עסקי האנושות, העמדה היהודית הציונית.

לפי כל הסימנים לא היו רגילים בני המקום הזה ליחס טוב או אדיב ביותר מצד החיילים (של האויב ). יש רבים ביניהם המשתוממים על היחס הטוב מצדנו, מתפלאים שאנחנו איננו קלגסים. רק לעתים, כשהתקרבתי לחצר איטלקית, הזעיקו את כל אנשי הסביבה להסתתר בפנים החצר. כנראה היו עדיין באִילוזיה שקלגסי האויב באים לשדוד ולרצוח.

יצאנו לתפקיד לאומי. ואיפה שלא נהיה, נמלא את המוטל עלינו בנאמנות. אמנם קשור הדבר בעובדה הכאובה של יציאה מהארץ, אבל, התחלנו ונצטרך גם לגמור. על עצם היציאה יש דעות שונות. הקיצונית האחת היא, שאנו יוצאים לפי רצוננו. והדעה שבקצה השני היא ש “מכרו אותנו לנכר ” אינני יודע בעצמי לאיזו משתי הדעות הקיצוניות אני נוטה. אבל כשאני נוטה לדעה השניה, מקווה אני שלפחות יצליחו להשיג את המחיר השווה.

בכל מצב ובכל הזדמנות נופיע כיהודים, ויותר מזה כיהודים המייצגים את ארץ־ישראל ומביאים את רוחה לכל מקום בו נימצֵא — כגוש לאומי, חטיבה מדינית — מביאים אנו אתנו את שפת המולדת. איפה שאנו נמצאים, בכל פינה נידחת של ארץ האויב, יתנוסס דגל עברי ותישמע שירה עברית [147].

פימפי ’לה, עכשיו, בכותבי את המכתב הזה, הביאו לי את המכתב שלך [מ־ 4.10.44]. אני רוצה לכתוב לך על כל דבר שאת כותבת. גם את כותבת במכונת כתיבה. אני מוצא בהחלט כי זאת היא השיטה הכי ברורה. אמנם טוענים שמכתבים כאלה חסרי אישיות, “קרים ”, אבל אינני מסכים. הכתיבה הריהי רק אמצעי. היא איננה מטרה. וצריך לכתוב בצורה הכי ברורה והכי קלה לשנינו. אני כותב יותר מהר ואת קוראת את המכתב ביתר קלות, וכך לשנינו יותר נוח.

אינני מוציא כמעט שום כסף, מפני שאין על מה להוציאו, ובינתיים הסכום בחשבון שלי גדל. הריני שולח אותו הביתה, ואינני רוצה לשמוע ממך שאינך רוצה זאת. את כותבת לי ששילמת את תשלום הבית. האם את מתכוונת לתשלום הגדול בשביל הבית של אמא? פימפי, אם שילמת את הסכום הזה, אז הרי לא נשאר לכן כסף בבית.

ספרו של אבא [“מבוא לכתבי הקֹדש ”] — שליש של הספר [מודפס ], זה כבר הרבה. הספר ייגמר במהרה. שלא תשכחי לשלוח לי ספר אחד כשייגמר. פה כולם כבר יודעים על הספר, ומעטים יודעים גם על חלקך בהוצאתו. צבי [ברגמן ] בודאי מוסיף לעזור לך בסידורים הטכניים, לא כן? את באמת דואגת לכל ומפקחת על כל העניינים. את אשת־חיִל במלוא מובן המלה.

עבודה: האם נתנו לך תוספת [יוקר ][148]? הרי מגיע לך. הדברים התייקרו ובכל המקומות בודאי הוסיפו על המשכורות. פימפי, את צריכה לדרוש את ההוספה בכל תוקף. מוטב להרעיש את ה “שֶפים [149]” שלך במכתבים וביקורים. אל תהיי כל־כך עדינה במובן זה, הרי גם ה “שפים ” שלך אינם עדינים ביותר. בְּרַכּוּת וצניעות לא תשיגי שום דבר. אחרי ששאלת תוספת־היוקר תסודר, אמצא מנוח.

כתיבה: את המאמר על אבא [ליום השנה ] תכתבי, פימפי, לא כעין “הערכה ”, אלא בצורת שיר בפרוזה. כך אני מתאר לי, תהלום הצורה את הנושא. איך את חושבת? לא כתבת לי על יתר הדברים שאת כותבת או מתכוננת לכתוב. על כל פנים, בקשתי היא שתשלחי לי את הדברים, אם תוכלי להשיג העתקה נוספת.

את שואלת על מצב רוחי ועל צורת החיים שלי כאן. אנסה לספר לך עד כמה שמותר לי. מצב רוחי כמו שהיה כשכתבתי לך בפעם האחרונה על אותו הנושא. אני שקט ובוטח בגורל הטוב. אני תפילה שכל זה לא ייקח זמן רב ושאלהים ישמרך במשך הזמן הזה. כל דבר בחיים יש לו משמעות וחשיבות, וגם התקופה הזאת כבר נוטה לקיצה, והיום קרוב, בו שוב נבנה יחד את קיננו בשמחה ובאושר, אם ירצה השם.

תנאי החיים החיצוניים שלי הם טובים. אינני גר באוהל אלא בבית. אינך צריכה לדאוג לי. אני נמצא גם במקום בטוח, ובנוף נהדר. האוכל הוא טוב. גם מקלחות חמות יש. בקיצור, אני מסודר באופן חיצוני טוב מאד. בעיקר שמח אני שמצב רוחך גם כן הוטב, וזה שוב מיטיב את מצב רוחי.

קיבלתי פה את המכתבים שכתבת לי מזמן, בעיקר בימים הראשונים להיותי בנכר [במצרים ], הצטערתי מאד שהמכתבים הראשונים שלי השפיעו עליך ועל מצב רוחך. את כותבת שם שחייתְ חיים בהם חשבת שלא למענך נוצרו הצרות. אני חושב עד עכשיו שכך הדבר. צרות באמת לא נוצרו למענך. אבל, חשבתי הרבה על הדבר הזה, ובאתי למסקנה שכל אדם מוכרח לעבור תקופה כזאת, אפילו האדם הכי מאושר בעולם. יש אסונות במשפחה, מקרים שונים שקורים בחיי כל אדם ואדם, בלי יוצא מן הכלל. ובתקופה כזאת חושב הנפגע תמיד שהוא היצור הכי אומלל בעולם. ההרגשה היא טבעית. אסור לנו ליפול ברוחנו. הסבל האנושי הוא אחד הפרקים ההירואיים בהיסטוריה של האנושות, והסבל הפרטי של כל איש ואיש הוא גם פצע וגם נשק, כאב וגם התגברות עליו, שיממון וגם ראשית פעולה לקראת עתיד. סדר הטבע הוא אכזרי, וכל משמעותו היא שאך מעל חורבות של חיים הרוסים צומחים חיים חדשים. קשה לבני־אדם להשלים עם החוק הזה למרות שהם מתקיימים עליו אלפי שנים. החוק גם איננו נותן נחמה, הוא רחוק מזה. אולי הוא עלול לגרום להתמרדות פנימית, אבל גם היא נובעת מאותו חוק הטבע.

כשבא לידי מכתבך זה, חשבתי בלבי: איך אפשרי הדבר שאת חושבת על עצמך כל־כך רע. מדוע קטונתְּ בעיניך, ולמה אינך מעריכה את עצמך אפילו הערכה הכי צנועה? הרי את עולה על כל יתר הבחורות, בכשרונך וגם ביופיך, בת למשפחה כה מכובדת בישראל. היי חזקה עוד זמן מועט, ותראי שישתנה מצב רוחך הנוכחי. הרי פרושים לפניך עוד כל החיים, ותזכי לעתיד רב־אושר ומזהיר.

ומה אצלנו בבית? החדר הוא טוב בחורף, לא תסבלי מקור.

אסיים את המכתב. תמסרי נשיקות לאמא ותהיי בריאה, תשמרי על עצמך, אל תעבדי יותר מדי. תאכלי דייסה בכל בוקר ותשתי חלב. אלהים ישמרך.

להתראות, פימפי.

באהבה, שלך ריקי

כתבי לי, בבקשה.

תל־אביב 19.11.1944

ריקי יקירי!

כבר יותר משבועיים שאין לי כל מכתב ממך. הרבה אנשים כאן קיבלו מכתבים ורק עליך ירדה מין דומיה. מדוע שכחת את הבטחתך לכתוב לי מכתב מדי יום ביומו? האם אתה מדוכא כל־כך? והלא הבטחתני להיות עליז ושליו, ולקחת את המהלומות הניתכות עלינו ברוח שקטה. אומרים שהרחקתם לנסוע, ואפילו נסעתם לאירופה.

אצלנו הולך הכל למישרין, גם הדפסת הספר מתקדמת, ומבחינה זו נרגעתי. אני משתדלת שלאמא לא תהיינה כל דאגות, לא כספיות ולא אחרות, וגם בעצמי אני מטפלת במקצת, וקניתי לי כמה דברים לחורף. אני מספרת לך זאת כדי שלא תדאג ולא תחשוב שאנו יושבות כאן בערום ובחוסר כל. אמא אינה רוצה השנה בשנת האֵבל לקנות לה דבר, אבל אני משגיחה שלא יחסר לה מאומה. החלטנו להיות חסכניות וצבענו בעצמנו כבר בגדים הנראים כעת כחדשים כדי שלא נצטרך לקנות. לתת לצבוע עולה כעת הרבה כסף ולנו עלה העניין בפרוטות. כי הרי יש לי בגדים אדומים וּורודים שאינני לובשת אותם כעת וצבעתים לחום. השתעשענו כל־כך ממעשה קימוץ זה ונהנינו מאד, עד שזה היה כאילו בילוי זמן. ריקי, אני סורגת לי כעת ארנק אפור, הרי תזכור את המנעול לארנק שנתן לי צבי [ברגמן ], וכעת אהיה אלגנטית מאד במעיל אפור, נעלים אפורות, כובע אפור וארנק אפור, יפה?

אני נורא מתלהבת מהסריגה ועושה את הארנק גדול ומפואר מאד. כאשר תבוא הביתה תראנו, ובודאי ימצא חן בעיניך.

בינתיים יש בשורה. רוזה ואהרון ואילן חוזרים מקיבוץ גבת הביתה [150]. כמובן שאני שמחה מאד שהם יהיו כאן, כי הרי אתה יודע שהם קרובים לנו כאח ואחות. עמם אפשר להתיעץ, להעזר, וגם לאמא יתווספו שני אנשים קרובים כאן שאפשר להיפגש עמם. והלא אתה זוכר בודאי כמה הם מסורים לנו.

ריקי ‘לה, מה מצב רוחך? האם אתה עוד שומר על אומץ־רוחך ועל תוקף פנימי, שלא להיגרר אחר יאוש ומצב רוח רע, להיות איתן ברוחך כמונו, כאמא ואני, שאנו מקבלות כבר את כל הרע הזורם עלינו בשפע במין שלווה של מי שמקבל עליו את גזר־הדין? ובאמת שמחה אני להודיעך שהצלחנו להשתלט על רוחנו, להעלות אפילו חיוך על השפתיים וכו ’. בקרוב יתפרסם סיפור שלי ב “גִליונות ” [“שבוע בגבעה ”] ואשלח לך. כתבתיו עוד בשנה שעברה אך עִבדתיו כמה פעמים. [העורך ] למדן אומר שהוא נהנה מאד מקריאת הסיפור וישמח לפרסמו, וכבר מדפיסים אותו. גיבור הסיפור הוא חייל, ריקי. נראה איך ימצא חן בעיניך.

היום מת הסופר א. א. קבק [151], הרי אתה זוכר את ספריו. ומותו הפתאומי באמת מדכא. ספרו האחרון [“בצל עץ התליה ”, כרך שני: “תולדות משפחה אחת ”] נמצא כעת על שולחני. ועוד לא קראתיו.

שמעתי הרצאה של מכס ברוד [152] על גוסטב מאהלר, וביקרתי פעם אחת אצל מרתה הופמן [153].

לגב ’ פוגל הזקנה [ידידת הוריה ] קרה אסון. בנה שברוסיה נהרג בחזית הרוסית. כמובן שהיא היתה מדוכאה מאד ואנחנו בקרנו אצלה.

גב ’ בוּקִימֶר [“בת־עיר ”], קיבלה גם כן מכתב נורא שכל משפחתם נרצחה בפולניה. גם אצלם היינו לנחמם.

[מכתב קטוע ]

תל־אביב 21.11.1944

ריקי’לה יקירי!

מכתבך מאיטליה כל־כך הדהים אותי שפשוט לא ידעתי כיצד להגיב עליו. הוא הגיע אחרי שבועיים.

מדוע שלחו אותך לחו "ל כל־כך רחוק מעבר לים?

ריקי, לא תארתי לעצמי שיקרה דבר כזה.

שלושה שבועות לא היה ממך כל מכתב. בינתיים נפוצו כאן כל מיני שמועות, ובמערכת סיפר לי אחד שקיבל מכתב מאחיו שבצבא מאיטליה, אך אני לא תארתי לי לעצמי שישלחו גם אותך.

כאשר הגיע היום מכתבך התרגשנו כולנו. אמי באה אלי במרוצה ושתינו ישבנו והרגענו אחת את השניה, והחלטנו שאסור לנו להתרגש, אלא להתנהג באותו אומץ לב כרגיל, כשם שכבר עשינו השנה. התהלכתי כמה פעמים על פני החדר, כי היה כל־כך קשה להתרגל לרעיון שאתה נמצא הרחק מכאן על אדמת אירופה. ריקי, עדיין קשה לי להביע את חוויתי.

כדי להקל על עצמי בשיחה עם אחרים, רצתי מיד אל הוריך. זו היתה שעת צהרים ומצאתי את כל המשפחה. אמך כמובן בכתה, אך אביך הרגיע אותי שאין זה נורא כל־כך, ואולי אתה נמצא בדרום איטליה. בינתיים סיפרו לי שיש לך באיטליה משפחה גדולה היושבת בפלורנץ. אחות אמך נישאה בווינה ליהודי איטלקי, המהנדס אריגו לוי [חבר אגודת דוברי אספרנטו ]. יש לו שלוש בנות. בזמן האחרון התקרב דודך לענייני ארץ־ישראל, והפך לציוני ביחוד לאחר שנפגש עם חיילים מארץ־ישראל, והוא כותב מכתבים לאביך. הוא נמלט מטרייסט לפלורנץ [154].

כתובתו היא:

ING. ARRIGO LEVI, C/o CAV. CORMELE, BERNABO, FIRENZE, VIA CALIMALA 2, ITALIA

כתוב לדודך שיבוא לבקר אותך ושאתה תבקר אצלו.

השתדלתי לכתוב אותה באופן ברור כי אני מעוניינת שתמצא לך שם את בני משפחתך, שלא תהיה בודד ותוכל לבקר אצלם ולנוח בביתם בימי חופשה קצרים, כאשר לא תוכל לחזור הביתה. ריקי’לה, אל תתעצל למצוא אותם, בודאי אתה זוכר את דודתך אחות אמך. היא תוכל להשגיח עליך ולטפל בך. תבטיח לי שתמצא אותם, כי יש ערך רב לבני משפחה. מלבד זה כדאי לבקר בפלורנץ הנפלאה, אבל רק לאחר שתחלוף הסכנה, כאשר כבר לא יפציצוה.

ריקי, זכורני אותם הימים שהייתי באיטליה, ברומא, בנאפולי, בפומפי, בכל אותם המקומות הנהדרים, שבודאי אתה רואה אותם עכשיו. אבל אני הייתי בתנאים אחרים, לא בארץ חרבה ולא בימי מלחמה, אלא בימי שלום יפים.

אל תשכח בבואך לרומא לראות את הכנסיה [155] הקטנה שיורדים אליה למרתף העשוי כולו עצמות־אדם [כנסיית סנטה מריה דֵלָה קוֹנְצֵ ’צְיוֹנֵה די קָפוּּצ ’יני ], אל תשכח לשוט לאי קאפרי הנהדר. והעיקר, ריקי, אל תשכח שיש לך פימפי, החושבת עליך תמיד.

כתבתי לך החודש הרבה מכתבים, כמובן לפי הכתובת הישנה, ואינני יודעת אם הגיעו אליך. הייתי רוצה מאד שלא תיפול ברוחך ותקבל את כל המצבים כמונו.

מקווה אני שאולי תצליח אגודת העיתונאים בלחצה על ההנהלה, אם כי מכל צד משתדלים דווקא להפריע לי ולמנוע את מתן תוספת היוקר. הרי אתה יודע שבעולם זה אין בני־האדם הטובים מרובים, והרשעים יש להם הנאה מיוחדת להרע לאחרים, מבלי שתהיה להם טובת הנאה מזה. סתם רועַ לשם רוע. וכן גם במקרה שלי מנסים לחתור ולקלקל, ובראש ובראשונה כמובן ה “בוס ” האדמוני [מזכיר המערכת ], השונא כפי שהוא אומר, אנשים אוניברסיטאיים.

ריקי ’לה, שלח לי צילומים שלך.

הוריך יכתבו לך היום מכתב, מסרתי להם את כתובתך. אמא שלי דורשת בשלומך בכל לבה.

שלך בנשיקות, שלך באהבה, פימפי שלך

פ.ס. שמור על עצמך, ריקי, ואלהים ישמרך. יש לי רצון להתפלל תפילה לשלומך, ריקי… ריקי… ריקי.

איטליה 23.11.1944

פימפי יקרה שלי,

הלכתי היום אחרי הצהרים לכפר הסמוך כדי לקנות תפוחים, וכשחזרתי לפנות ערב למשרד, ראיתי שם המון רב של אנשים המצטופפים מסביב לאחד שמקריא שמות ומוסר מכתבים. נתקבלו בבת אחת מכתבים רבים שהתעכבו משום מה. ובין המכתבים האלה היו גם שני מכתבים ממך, שניהם מהתחלת החודש הזה.

במכתבים אלה הגיעו גם ה “חיים הקטנים ” [“ביקור ”] שציפיתי להם והתפעלתי מאד מהם. הם כל־כך יפים, למרות שהם כל־כך קרובים למציאות וכמעט אמיתיים. הרי זה נחשב בדרך כלל פרדוקס שתאור כל־כך קרוב לאמת יכול להצליח. אני נורא נהניתי מזה.

עד כה לא זזתי מהמקום בו אני יושב באופן תמידי. את הדברים היפים של איטליה מקווה אני לראות בעוד זמן מה, ואז אכתוב לך על כל דבר ואשלח לך מה שאוכל לשלוח. אבל אני רוצה לעשות טיולים קטנים ולראות מקומות היסטוריים. ראיתי אצל אחרים שהיו כבר במקומות היסטוריים ידועים ומפורסמים, שהשיגו שם חפצי אמנות ואלבומים. גם אני אשיג דברים כאלה ואשלח לך.

באופן מקרי הספקתי לראות את “עיר ההריגה ”, את קסינו [156]. אני זוכר שהעיתונים כתבו על המקום הזה במשך שבועות רבים והנה, עתה ראיתי אותו במו עיני. המקום עשה עלי רושם מזעזע. לא נשארה אבן אחת שלמה, פשוטו כמשמעו. אין עומדת אפילו פינה אחת של בית, אין שמץ של יצור חי, עי־מפולת, אי־שממה שלא ראיתי כמותו מימי. פעם חיו כאן אזרחים שלווים, ועתה אין פה סימן של חיים. באותו הרגע חשבתי מה היה רב מזלנו במלחמה הזאת שארץ־ישראל לא היתה לשדה־קרב. את זאת ידעתי להעריך אחרי שראיתי מקום שעברה עליו זוועת המלחמה.

מה שלום אדון רבינוביץ [157], האם הוא בריא? תמסרי לו דרישת שלום לבבית ממני, אני כל־כך אסיר תודה לו שהוא דואג לך, ושהוא ידיד גדול.

כתבי לי, בבקשה, על כל הדברים. אני כל־כך מאושר כשאני קורא על כל הדברים שאת כותבת. כל מכתב הוא כמנגינה, ממש כצלילים מהבית.

בעצם זה נורא שאני כל־כך רחוק ואינני יכול לבוא הביתה, לראות אותך ולשוחח ארוכות. אבל, מצאתי לי נחמה. החלטתי החלטה שלא אתן לעבור לשוא לזמן שאני נאלץ להיות פה. החלטתי למלאו וללמוד ביתר מרץ. אינני רוצה להתבטל כרוב האנשים פה. גם בדברי אמנות, ציור ופיסול יכול אני ללמוד כאן הרבה, ואשתמש בכל הזדמנות כדי לחדור לרוח האמנות האיטלקית מכל התקופות. גם המוזיקה האיטלקית מושכת את לבי, אבל מובן מאליו שלא אבקר בשום אופרה או תיאטרון בשנת האבל.

פימפי ’לה, יקרה, כך שנינו נמלא את הזמן באופן פרודוקטיבי כדי שלא יתבזבז לשוא. ותהיה לנו בזה נחמה וגם הבטחה לקראת העתיד. נדע לפחות בימים הטובים העתידים לבוא, שגם בימים אלה עשינו מה שעשינו והתקדמנו התקדמות רוחנית ומעשית.

העיקר שלא תחלי לי חס וחלילה. תשמרי על בריאותך. דרישות שלום לבביות לאמא. היי שלום וישמרך אלהים. שלום. מחר אכתוב לך שוב.

תמיד שלך, באהבה ריקי

אשלח לך את כל העיתונים שאני מקבל הביתה, מדי שבוע בשבוע.

[איטליה ] 25.11.1944

פימפי, יקרה שלי,

יושב אני ועובד, ובתוך העבודה התחשק לי פתאום לכתוב את המכתב הזה.

אנשים שזה עתה חזרו מטיול לרומא הביאו אתם ספרי אמנות ואלבומים נהדרים, ושלחו אותם כבר הביתה. קינאתי בהם נורא מפני שרציתי להיות ראשון שישלח את הספרים האלה. לפי מה שראיתי ישנו כאן אוצר שלם של ספרים אמנותיים בכל השפות. פימפי, את תשמחי נורא שתקבלי אותם.

תכתבי לי משהו על רומא, הרי היית שם. וכשאהיה שם ואראה את הדברים שיש לראות,

תהיה לי נוסף על חרדת הקודש בפני מעשי האמנים, גם הנאה נוספת, בהרגשה שגם את היית באותם המקומות ושרגליך דרכו באותו המקום בו תדרוכנה רגלי. יש לי כבר אלף תוכניות. כבר עיינתי במפות שונות כדי למצוא את המקומות הידועים לי לפי שמם, וללמוד שמות והסברים חדשים כדי שאבוא שמה מוכן.

אגיד לך עוד דבר, אבל זה כל־כך משונה שלא תאמיני. אני רוצה לעשות גם טיול מיוחד לותיקן ולהתקבל לראיון אצל האפיפיור [158]. זה מצלצל כבדותא, אבל דיברתי עם כמה וכמה חיילים יהודים וכולם סיפרו לי שהאפיפיור מקבל ברצון חיילים יהודים לראיון, ומשוחח אתם בעברית על דא ועל הא, שואל מה נעשה בארץ־ישראל ומתעניין בגורל היהודים. האין זה דבר מעניין לדבר עם האפיפיור?

נזכרתי פימפי ’לה, שכתבת פעם מאמר על “מרתף העצמות היבשות ” אשר ברומא, כתבי לי, בבקשה, איפה הוא ומה שמו הרשמי, הייתי רוצה גם שם לבקר [159].

כתבי לי איך את מרגישה בעבודה ואיך מתיחסים אליך שם. אל תתני להם להתעלל בך. תִראי את עצמך חזקה ובלתי־תלויה, רק זה עושה רושם.

שוב לא קיבלתי מכתב ממך במשך כל־כך הרבה זמן. בעצם אינני צודק, הזמן אינו כל־כך ארוך, זה רק נדמה לי, מפני שאני תמיד מחכה למכתב.

אני שולח לך עיתונים [“לחיָל ”] של השבוע. הם בעצם אינם מעניינים אבל לנו הם חשובים, כי אין לנו עיתון עברי אחר. אמנם גם בעיתון זה מרבים בשטויות ומתארים אותנו כגיבורים וכדומה. אבל, החומר הזה מגיע לעיתון מארץ־ישראל, שם עדיין מאמינים ש “גיבורים ” אנחנו. אני “גיבור ” פרוזאי מאד. הכל כאן משעמם ושלוות החיים מביאה אותי לפעמים עד כדי עצבנות. את יודעת את השקפותי על גבורה וגיבורים. כן, אודה, אני “גיבור ” שכל מחשבתו וכל מטרתו היא לבוא הביתה, לשוב אליך. המלחמה כבר הולכת ונגמרת. עוד מעט ותגמר פרשת “הגבורה ”, ושוב נחיה חיים נורמליים.

תדרשי בשלום כל אלה אשר מחבבים אותנו.

דרישת שלום לאמא.

תשמרי על עצמך.

את אוכלת עוגות קטנות, כמו שאנחנו אוהבים לאכול?

פימפי, הפיל הקטן שנתת לי לפני נסיעתי [160] מביא לי מזל והוא נמצא תמיד בכיסי, מחובר לצרור המפתחות. הוא התלכלך קצת ואני מוכרח לרחוץ אותו.

די פטפטתי היום. שלום, שלום ולהתראות בקרוב.

אלף נשיקות מריקי שלך

חרביה [“מצפה היםלימיםיד מרדכי”] 27.12.1944

שושנה,

…טוב שהמלצת על סיפורך האחרון [“שבוע בגבעה [161]”]. נדמה לי שזה הסיפור הראשון שלך על הכפר. עד היום כמעט שלא התוכחתי על עבודתך הספרותית מפני שעולמך היה לי זר ורחוק, ונדמה לי שכל מה שכתבת היה יותר סובייקטיבי. התרחקת מן המציאות, כמו שאמרת לי פעם בכפר־החורש [ביולי 1943]…

הנני מחשיב מאד את הסיפור הזה כי הנני רואה בו…צעד לקראת המציאות האוביקטיבית.

אגיד את האמת: קראתי פעמיים והמלצתי להרבה חברים. וכולנו תמימי דיעה שהסיפור הוא טוב כי הוא מציאותי ואמיתי, ואפשרי. מובן שהיכרתי את נוף כפר החורש…הזכרת לי הרבה חוויות יפות. מחשבותיו של יוחנן [החיָל, שבא לחופשה ], הנמצא שם במקום שבעלך עתה, הן כנות…בספרו לאהובתו למה לא כתב! [ובהסבירו לה ] מהי הכתיבה לכְּלל, לפְּרט [בקיבוץ ]. השתתפנו בצערו — וצחקנו הרבה (קראתי את זה בחֶברָה ).

…תסלחי לי מאד שאני נכנס לרשות אחרים וכי מה אני אם לא פועל פשוט ואיכר בלי השכלה מספיקה בכדי להתווכח…אבל להיכנס לרשותי, לכפר זה הקרוב והידוע לי כל־כך ברוחי ובגופי, מותר לי בהחלט.

…הכפר מבטא את..איחוד האדם עם הטבע.

…עבודתי בשמירת השדות…היא עבודה קשה מאד ואחראית, תמיד צריך להיות על הסוס ביום ובלילה. לפני שבוע ברח לנו סוס והסתובבתי כל הלילה בין כפרים ערביים. תארי לך שאין זו הרגשה טובה להסתובב לבד בכפר ערבי בלילה. חברי שומר שדות מרוחמה הוכה מכות רצח.

…כמעט בכל צוהרי יום אני מסייר בכפרים ערביים, לומד את מנהגם ואת שפתם. כל יום הנני מוזמן למקום אחר. יש להגיד כי הם מכניסי אורחים נפלאים ויש ללמוד מהם הרבה.

ומה נשמע אמזונק ’ה אצלך?…לא אושיט את ידי לברכה לך כל זמן שלא תבקרי בביתי זה…

להתראות בחרביה.

בידידות, שבתאי [וינר ]

תל־אביב 28.11.1944

ריקי ’לה היקר לי,

סוף סוף קיבלתי ממך מכתב מפורט וגדול מה־ 15 בחודש זה, ועלי לומר שהמכתב באמת מרגיע במקצת, כי יש בו מן הרוח האופטימית שבסתר לבי ציפיתי שתגלה אותה ותקל גם עלי. מכתבך מלבד שהוא משפיע כל־כך לטובה הוא גם מעניין וציורי מאד. ריקי תמשיך לכתוב לי מכתבים כאלה, כי הם כל־כך מקלים על הכל.

יחד עם מכתבך נתקבל גם מכתב מלונדון. במכתב כותבים לך שמאשרים את קבלתך [לתוכנית הלימודים בראיית חשבון [162]].

ביחס ללימודיך, נודע לי שלמקצוע זה [ראיית חשבון ] יש ערך גדול מאד וכי אנו עושים בחוכמה שאתה לומד זאת. כמה אנחנו פקחים!

אתמול קיבלנו באגודת העתונאים דרישת שלום מכם. באו הקפטן משה כספי ושני סרג ’נטים שמסרו פריסת שלום מהחיילים באיטליה. קיויתי למסור לך על ידם דרישת שלום אבל הם חוזרים לאיטליה רק בעוד שלושה חודשים. הקשבתי בעניין רב לכל אשר סיפרו כאילו מסרו לי ממך פריסת שלום אישית.

– מוזר שאתה מזכיר לי לשלוח לך ספר של אבא. כיצד יכול לעלות על דעתך שלא אשלח?

– לא חשבתי כלל לכתוב על אבא [ליום השנה ] הערכה, אלא דווקא דבר ציורי־פיוטי — תאור שברגש ולא מאמר. מתפלאה אני שהעלית על דעתך שאכתוב רשימה יבשה על נושא כה יקר לי, ביחוד שרשימה יבשה בכלל זרה לרוחי.

– המצבה תהיה בדמות ספר בתוך אבן ירושלים טבעית ומחוספסת, בלתי מהוקצעת, שצבעה חום בהיר. קשה לי לציירה כי עדיין אינני יודעת בדיוק מה יהיה מראיה. היא תעלה בודאי כ־ 50 לירות ארץ־ישראליות.

ריקי’לה, רוצה אני לתאר לי בדמיוני שחייך שם אינם קשים ובכל זאת אינני מצליחה. ומכל נוחיות שיש לי כאן אינני נהנית מכיוון שאני נזכרת בך ובכל הסבל שאתה סובל.

ריקי’לה, קנה לך כל מיני דברים והשגח על בריאותך. כדאי מאד שתבקר ברומא, היא נפלאה.

ריקי, מתי תקבל חופש לבוא הביתה? הרי בעצם המרחק איננו גדול ובארבעה ימים אפשר להיות כאן. אנו מחכות לך כאן. ומתי בכלל תיגמר המלחמה? כל־כך נמאסה עלי.

דרישת שלום חמה מאמא.

שלך פימפי האוהבת אותך בכל לב

[איטליה ] 29.11.1944

שלום, שלום, פימפי ’לה, יקרה

ברוך השם, היום קיבלתי מכתב ראשון ממך אחרי שנודע לך איפה אני נמצא. פימפי, אני יכול לתאר לי כמה התרשמת מהעובדה שאני נמצא באיטליה, כשם שאני נדהמתי כשנודע לי הדבר.

אל תחששי לשלומי, הכל יהיה טוב, כשם שדברים אחרים פתאום נהפכו לברכה. לבי כואב רק על שהשארתי אותך, פימפי ’לה, לבדך.

יש כאלה שחושבים שארצנו תיגאל אך ורק אם אנחנו נעזוב אותה. אם כן, נתמלא מבוקשם, ונעשה הצעד הראשון לגאולה.

את מוסרת לי את הכתובת של הדוד שלי. רוב תודות לך. אני זוכר את הקרובים מטרייסט (שם הם גרו לפני המלחמה ). ראיתי אותם לפני כ־ 12 שנה [163]. יש לי אמנם קושי רב להתקשר אתם — אסור לי לעת עתה לגשת אליהם מפני שהם גרים באיזור שהוא אסור בכניסה בשבילי. גם מכתב אינני יכול לכתוב להם מפני שאסור לנו פה לכתוב מכתבים לאוכלוסיה המקומית. אבל בינתיים מצאתי דרך: אני אגשור גשר על ידי הרב הצבאי. זוהי אמנם דרך יותר איטית אבל חוקית. בכל אופן אתקשר אתם איך שהוא. וחוץ מזה, לא יעבור זמן רב והאיזור הזה יהיה חופשי לכניסה, ואקח חופש כדי לבקר אותם.

אני רוצה לבקר את כל המקומות שציינת במכתבך [מ־ 21.11.1944], מעניין ששאלתי אותך באחד ממכתבי הקודמים על שם הכנסיה הקטנה ברומא העשויה כולה עצמות־אדם. והנה, את כותבת לי אותו הדבר. כמה מחשבותינו זהות, לא כן? לא אשכח לראות אף אחד מהמקומות הללו, וגם לא — כפי שאת כותבת — “שיש לי פימפְ ”. ייתכן שאשכח את כל הדברים שבעולם, אבל לעולם לא אשכח את הפימפְ. הרי את המחשבה היחידה שלי במשך כל הימים והלילות. פימפי, אתך אני קם בבוקר, עליך אני חושב בכל מעשי ביום, בלכתי לישון אני נותן לך ברוחי נשיקת לילה טוב, ובלילה אני חולם עליך. אינני מרבה לדבר עליך. אך ורק ליחידים מזכיר אני אותך. אין לי שום סיבה וחשק להזכיר אותך לפני המון האנשים פה. אינני נוהג כרוב האחרים המראים את תמונות בחורותיהם לכל אדם ומספרים מעשיות — נסים ונפלאות — על בחורותיהם. כשם שכהן שומר את קודש הקודשים בלבו ואינו מביא אותו לשוק, כך אני נושא אותך בחובי, ואיני מפקיר את הקודש הזה. אינני מראה את תמונתך לאיש. אני רוצה שתהיה כולה שלי.

כמנהג היהודים, התחלנו כבר בפעולה פילנטרופית. אנו עושים פעולה להזנת ילדים יהודים במקום. ככה אנו מביאים ברכה לכל מקום אשר אנחנו באים, ויפה להיות נדיב־לב.

אצלנו בפלוגה מצאתי בין ה “קיבוצניקים” איש אחד מגְבַת. הוא סִיפר לי על רוזה ואהרון [בני דודיה ], ואמר ששלומם טוב, אבל לא הזכיר באף מלה אם הם חושבים להישאר שם או לא. הייתי פשוט מאושר כשקראתי שרוזה ואהרון חוזרים מהקיבוץ לתל־אביב. הם ידידים מסורים ותהיה לך גם חברה נעימה, וגם לאמא. השאלה הזאת העיקה עלינו כל הזמן ופתאום היא נפתרה, בבת אחת. אני מדגיש ביותר את ידידותם של הטקסרים הצעירים אשר הוכיחו את ידידותם במעשה.

תתחדשי, יש לך דברים חדשים ללבוש. לא היית יותר מדי חסכונית? חבל שאינני יכול לקנות לך פה שום דבר, מפני שאין מה להשיג.

זה נורא מה שכתבת לי על [בנה הנעדר בחזית רוסיה של ] הגב ’ פוגל [164], הרי זאת טרגדיה. קשה לה בודאי לשאת זאת, היא כבר לא כל־כך צעירה. גם פה קיבלו אנשים רבים ידיעות דומות על משפחתם בפולניה ורוסיה, כנראה מתגלים הדברים רק עכשיו.

תשלחי לי את כל הדברים שאת כותבת!

כמה משתוקק אני הביתה לארץ־ישראל. אני אוהב את השמש הנצחית, את הארץ. יפה לראות ארצות שונות אבל לא בתנאים כאלה, כשהפימפְּ כל־כך רחוק.

דרישות שלום לבביות לאמא, תהיי בריאה ושמחה. שלום, שלום, להתראות בקרוב.

שלך באהבה ריקי

תל־אביב 1.12.1944

ריקי יקירי שלי!

אני מקנאה. אביך צלצל אלי שהם קיבלו מכתב ממך בתאריך יותר מאוחר משקיבלתי אני. הוא סיפר לי שמצב רוחך כנראה טוב וכי אתה מבקש שנתראה לעתים קרובות.

כאן חוגגים כעת מלאת 70 לד “ר ויצמן. ובגן מאיר בתל־אביב נערך טקס מִסקר המגויסים החדשים [165]בנוכחותו של ויצמן. הייתי שם. בעזרת כרטיס העיתונאי שלי הצלחתי לפלס לי דרך בין ההמון הרב ולהגיע אל הבמה. שוחחתי עם הקצין הממונה על המגויסים לבריגדה, כי הודות לך הרי יש לי קשר לחי”ל ואני רואה את עצמי שותפה לו.

ריקי’לה, אני גאה בך נורא. פתאום התחלתי לראות את הכל בעיניים אחרות. כאילו לבשתי מדי תִפארה. כאילו לא יכולתָ להגיע למעלה רמה מזו. נדמה לי שגם אתה התאוששת. ונדמה

לי שאם אני הגעתי לכך אם כי בקושי, הרי בודאי שגם אתה, למרות כל הסבל שעובר עליך, צריך להתעודד. כזה הוא גורלנו.

ריקי’לה, אילו ידעת מה צמאות אנו לידיעות ממך, היית מרבה לכתוב.

הביקרת כבר אצל דודך בפלורנץ?

בקרוב תצא חוברת מאה של “גִליונות ” ואני מכינה כבר סיפור. ביום ששי זה התכרבלתי על ספתי וכתבתי כל היום כמעט סיפור ארוך מאד [“אלמנוּת ”[166]]. נדמה לי שהוא לא רע. בכלל יש לי עכשיו המון חומר לסיפורים ונדמה לי שגם הכתיבה הוטבה, התפתחה, וכי שוב אינני כותבת ברשלנות אלא ביתר רצינות. אני גם קוראה המון ומשגיחה על אמא. וכמובן שיש אלף אלפי דאגות קטנות ומטרידות.

ריקי אל תחסוך הכל בשבילי. אני מסכימה להפריש מהסכום שחסכת בשבילי לנסיעות שלך ולביקורים. השתדל לראות את כל הארץ על כול מכמני התרבות והאמנות שבה, ולצורך זה אל תחסוך.

קניתי לי כובע, נעליים, וסרגתי לי ארנק נהדר, פשוט יש לי רצון לצלמו ולשלוח לך תמונות. איש איננו מאמין שאני סרגתיו במשך כמה שעות בלבד. בבית־קפה ראוהו שתי נשים ושאלוני מנין לי כשרון כזה וממי קיבלתי את הדוגמא. השיבותי כמובן שהדוגמא הי פרי דמיוני וכי בדרך כלל אין זה מקצועי. בחנות אחת הציעו לי לעבוד במקצוע זה, שכן אני סורגת במהירות כזאת ובצורה כה יפה. הסברתי כמובן שאין זה מקצועי וכי אני רק חובבת.

אני משקה את העציצים מדי יום ביומו ונֶבט חדש ניבָט בעציצך שנטעת פעם. אני מטפלת בחרדה בעציץ זה, כי הוא שלך, והנני מסתכלת בכל יום לגידולו. זה הוא מין ריקי קטן וירוק מאד הפורח בחורף, אם כי קר כעת. פורח בכל שעה למרות הגשם והצינה.

ריקי, המָצאת לך ידידים? ביחוד בארץ זרה יש להימצא בין ידידים.

ריקי, מה מוזר לחשוב שאתה באירופה. מוזר, מפחיד ומופלא כאחד. מחשבה זו מעוררת פחד מקפיא, ויחד עם זה גאווה ואפילו קנאה. כן, הייתי רוצה להיות עמך שם. מדוע לא אשתתף גם אני במאורע כה כביר? ריקי, יודעת אני שהלכת אתה גם במקומי, ומדוע בכל זאת תישא אתה בכל הסבל, ואני אשב כאן ואחיה חיים אזרחיים ריקים? אל תיבהל, אין בי כל כוונה להתגייס [167]. יודעת אני שמקומי בבית וכי עול כבד מוטל עלי לשבת ליד אמא, לדאוג לה ולכל אשר לנו. ובכל זאת רציתי להביע בדברי אלה באיזו מידה אני משתתפת מכאן, מרחוק, בכל העובר עליך. יודעת אני שלהיות חייל בבריגדה היא זכות גדולה ובכל זאת מה קשה להסתגל לרעיון!

בשבת היו אצלנו הפוגלים, והודו לי על הרשימה “חיים קטנים” [בחזית רוסיה ] שכתבתי על הנושא הנוגע לאמם ואחִיהם. [גב ’ פוגל ] הזקנה אמרה שרק אני הבנתיה.

היום אפגש עם ידיד הורי הזקן ר. [רבינוביץ ] ואתו אוועץ בכל ענייני הכספיים. אגב, היתה כאן במערכת הצעה שההנהלה תקנה בשביל כל החברים איגרות־חוב ממשלתיות העולות בעשר לירות ארץ־ישראליות, ואנו נשלם חצי לירה לחודש להנהלה. ההגרלות כידוע לך הן ארבע פעמים לשנה ואפשר לזכות ב־ 500 או באלף לא "י, אבל ההנהלה עדיין אינה מסכימה. בעצם היה טוב לו קנו. אולי היה משחק לי המזל והייתי זוכה ומתפטרת מכל חובות הבית. אבל אינני מקווה כלל להצלחות כאלה.

הספר [“מבוא לכתבי הקודש”] הולך ונדפס אבל ההקדמה עוד לא נכתבה. חברו של אבא [רובשוב [168]] שצריך לכתוב אותה, עוד לא כתבה.

כעת שלום, דרישת שלום חמה מאמא, מכולם.

שלך, שלך, שלך שלך…אוהבת אותך פימפי

תל־אביב 3.12.1944

ריקי יקירי!

כבר יש לי “פרימדונה ” [עוזרת־בית ]. הוי כמה אני מאושרת. בשעה אחת היא מספיקה לעשות נפלאות וביותר מזה אין צורך, לא לי ולא לאמא. כמובן שהונח לי ואיני צריכה יותר לדאוג לניקוי ולשטויות כגון אלה.

אתמול בבוקר ישבתי יחידה בקפה “באום”[169]. בינתיים באו גם אחיך וַלטר, אשתו והקטנה [חנה ] וישבו ליד שולחן סמוך לשלי. דיברנו מעט, כי אני קראתי ספר וּוַאלטר קרא פרטיטורה של “טאנהויזר ”[170]. אחרי כן באה שושנה [171] ופטפטנו קצת וישבנו באור השמש.

ריקי, שמעתי שרבים מכם לומדים איטלקית. אתה כבר יודע בודאי יותר איטלקית ממני. בודאי אתה כבר מקשקש שפה חמודה זו. אומרים שיש לכם שם פנאי וכולם לומדים משהו, שפות או דברים אחרים.

הבוקר הטלתי לתיבת הדואר מכתב אליך והנה אני כותבת לך שוב. ראיתי כאן אורגינל של צבעי מים שקיבלה אשה אחת מחייל באיטליה — יצירה של צייר איטלקי מודרני. האמנם משיגים כגון זה?

אני קוראה עכשיו ספר, מכתבים של ד. ה. לורנס. הם לא רעים. שטחיים אבל לפעמים יש פה ושם הערה מוצלחת.

אמא אומרת שעליך לאכול הרבה כי אינך נראה טוב, כפי שהיא זוכרת אותך מהחופש האחרון. ראיתי שצורכי מזון ודברים טובים אסור לשלוח, כך כתוב בעיתון. אז מה כן מותר, ומה כדאי לשלוח לך?

ריקי, מתי יש תקווה לקבל חופש? כתוב לי הרבה כשם שאני עושה.

אני ואמא חושבות עליך המון ומדברות תמיד אודותיך. היא מברכת אותך בכל לבה שאלהים ישמרך, וזו גם ברכתי אני.

שלך, שלך, שלך…באהבה רבה, פימפי

איטליה 3.12.1944

שלום, פימפי’לה שלי,

היום יום ראשון לשבוע, ולכן גם הערב אין לצפות למכתב ממך. חבל. תקווה אחת פחות. אבל מחר בודאי יהיה מכתב או אפילו יותר מזה, מפני שלפעמים מתאספים כמה מכתבים ובאים יחד.

פימפי, תארי לך, כמה חומר יהיה לנו לספר אחד לשני, כשנתראה בפעם הבאה. הרי נצטרך לחלק את הסיפורים לכמה ימים, או שבועות.

מה נשמע בתל־אביב? הגמרו כבר את הגן הגדול ברחוב המלך ג ‘ורג ’ [“גן מאיר ”]? ושביתת־המורים, האם כבר נגמרה? קראתי בעיתונים שבאים הרבה עולים חדשים לארץ־ישראל.

ומה בחוג הסופרים? קראתי על מותו של הסופר קבק. אני זוכר את ספריו, הם יפים, אמנם לפעמים מאריכים מדי אבל הוא היה אחד המספרים הגדולים לא־כן? ומה עושה הדור הצעיר, ביחוד מיושבי “קנקן ”[172]? את נפגשת אתם לפעמים?

מה שחסר לי פה יותר מכל הדברים היא מוסיקה. הרי זה מגוחך שפה, דווקא בארץ־המוסיקה, איני יכול לשמוע אף מנגינה, כלום. רדיו אין לנו פה, ולנשפים אינני הולך, כך שאיני שומע מוסיקה לגמרי. אבל, אפשר לחיות גם כך, ואני חושב שעוד מעט יהיה לנו גם רדיו.

בשבת, זאת אומרת אתמול, עשיתי טיול יפה אצלנו בסביבה. ראיתי כמה כפרים. הם כולם

באותו הסגנון, ובכולם שורר אותו העוני. האנשים שראיתי שם מקיימים את גופם רק מעשב וערמונים.

פימפי, עלה רעיון חדש במוחי. אולי את צריכה רפואה מסוימת בשביל אמא, שמעתי שאפשר להשיג פה רפואות גרמניות שהגרמנים השאירו פה. כתבי לי, ואני אנסה להשיג אותה באחת הערים.

בנוגע לדודי בפלורנץ כבר התקשרתי עם הרב הצבאי והוא יעשה את שלו.

אני מחזיק כל הזמן את הפיל הקטן אצלי בכיס, הוא הטָלִיסְמָא [173] שלי, הוא קשור יחד עם צרור המפתחות שלי. שלום, שלום, פימפי, להתראות.

באהבה ונשיקות מריקי שלך

דרישת שלום לאמא. מה היא עושה? יש לה די חברה להתבדר? שלום עד מחר.

איטליה 5.12.1944

פימפי, היקרה מכל,

ברוך השם, קיבלתי היום את מכתבך (מיום 28.11.1944), כבר חיכיתי כמה ימים למכתבך והתנפלתי על מחלקת הדואר בכל יום. יש, למרות הארגעה, נימה של דאגה במכתבך. את גם כותבת לי שאת רואה כיצד אני סובל. אינני סובל משום דבר. יש לי חדר משלי עם חשמל בתוך בית, התנהגות מצוינת מצד כולם, זמן חופשי, אוכל טוב, עבודה נוחה במשרד, שקט בערבים. אני משוחרר מכל תפקידים אחרים. יש ספריה, אולם קריאה ו “נאפי ”. יש באמת כל שדרוש לחיים מסודרים. יש רק סיבה אחת שאינני רוצה להיות כאן, והיא מפני שאני רוצה להיות בבית. אבל את זה הייתי רוצה אף לו הייתי יושב בארמון מלכים.

הנה, עד עכשיו התפתחו כאן העניינים בהחלט לטובתי (touch wood ), עד כדי כך שלא ציפיתי לכך. וכל הזמן מלווני הרעיון שרק את הוא המלאך הטוב המשגיח שלא יאונה לי כל רע. כואב לבי על כך שאחרים לא הצליחו בסידורם כמוני.

לא השתדלתי. אפילו במלה אחת לא הזכרתי לאיש מה חפצי. ובכל זאת, נשארתי יחידי כאן הנהנה מכל הנוחיות. אני כמעט מתבייש בפני עצמי, כי מדוע לא היטיב הגורל עם אחרים? ובכל פעם עולה המחשבה שאך ורק הודותיך מצבי הוא טוב ממצבם של אחרים. כי רק את יכולה להביא לי מזל, כשם שהבאת ברכה לכל החיים שלי.

בעוד ימים מספר אעשה סוף־סוף את הטיול הראשון. יותר מכל מושכת אותי רומא. אגב,

גילו עכשיו את פֶּסל משה למיכלאנג ’לו [174], ושוב הוא יועמד לראווה. כל השמועות שהתהלכו בעולם בקשר עם הפסל התבדו.

פימפי, את מוסרת לי על המסיבה [175] בה מסרו דרישות שלום. אני רק חושש שהם דיברו שם “שטויות ”, והאריכו לספר על “גבורה ” ועל “חזית ”.

למרות כל הנוחיות החיצונית, נראה לי כי כל העולם רֵיק מפני שאת אינך פה. אינני רוצה ליהנות מכל יפי איטליה כשאת אינך יכולה ליהנות ממנו יחד אתי. תארי לך כמה יפה זה היה לו היינו הולכים יחד, שלובי זרוע, לכל המקומות היפים באיטליה. אז הייתי נהנה מהכל הנאה מלאה. אמנם לא זכיתי עד כה לראות כלום, אבל ברור לי שבכל הנאה יהיה גם מקצת כאב על שאת רחוקה ממני ברגע זה.

סרגת לך ארנק יפה, פימפי. אני יודע שכל דבר שאת עושה הוא יפה ומלא טעם. ובלי שראיתי את הארנק, יכול אני להגיד שהוא אינו רק היפה בכל תל־אביב, אלא גם בכל איטליה (אם בכלל מצוי כאן דבר כזה ).

עם דודי בפלורנץ עוד לא יכולתי להתקשר. את כותבת לי, שאולי הוא יכול לעזור לי. אבל לפי המצב שלי אינני חושב שיש צורך או שיש במה לעזור; אבל, אולי אני יכול לעזור לו.

עכשיו מאוחר מאד, השעה היא 11 וחצי ואני אלך לישון. אמנם אינני עייף באופן מיוחד, אבל מחר צריך בכל זאת לקום ולעבוד קצת. מחר אמשיך את המכתב. לילה טוב, תהיי לי בריאה.

דרישות שלום לבביות לאמא. להתראות בקרוב.

אלף נשיקות מריקי שלך

תל־אביב א’ חנוכה 10.12.1944

ריקי יקר!

אינני יודעת מדוע אתה קובל שאינני כותבת לך. בכל שבוע אני שולחת שני מכתבים. אשלח לך מוספים ספרותיים מיום ששי מהעיתונות בארץ.

בינתים הייתי בעיריה, וסידרתי בעניין מסים שאמא חייבת, שנשלם מדי חודש בחודש. קיבלוני שם יפה מאד, כי רבים מהאנשים שם היו מחבריו של אבא. כאשר נכנסתי שאלוני מיד אם אני בתו “הסופרת ”, וכאשר עניתי שכן, עשו לי מיד את כל הסידורים: קיבלוני בלי תור, וישבתי על כסא. אפילו לקופה לא נתנו לי ללכת ושלחו שליח לסדר את הכל ולהביא לי את הקבלה.

אני כל־כך מאושרת שאתה לומד, ושמחתי גם להחלטתך להתעניין בתולדות האמנות האיטלקית. הרי אתה יודע מה חביבה עלי האמנות וכי אני מתענינת בה. השתדל לראות ככל האפשר יותר ולנצל את ישיבתך שם. האם באמת מצב רוחך טוב או שאתה רוצה להרגיעני? כל הזמן שאלה זו איננה נותנת לי מנוח.

כתבתי מאמר גדול ונפסלתי, ולכן אין לי מה לשלוח לך. הייתי קצת מצוננת, לקחתי “אספירין ” כמנהגך (אני הולכת בדרכיך ). רציתי רק לשכב ולא יכולתי לכתוב דבר. כשאתחזק קצת אשוב לכתיבה ולדרמה. לא החסרתי אף יום עבודה אחד.

יותר טוב שתכתוב בדואר רגיל מכתבים גדולים ומפורטים. כי המכתבים הקצרצרים בדואר אויר רק מרגיזים כי אינם מספרים על הנעשה אצלכם, ומגבירים רק את הצימאון. בכלל טוב שתכתוב גם בדואר אויר וגם בדואר רגיל.

אינני זוכרת מה שם כנסיית־העצמות ברומא. אבל אם תשאל שם על הכנסיה הנמצאת למטה [176], מתחת לקרקע, בודאי יראו לך את מקומה, כי הכל יודעים היכן היא. אל תשכח לבקר בכל מקום. קח לך “גייד ” או מפת העיר, ולך ממקום למקום, כי חבל להחמיץ הזדמנות כזו. בקר גם בקריית הותיקן לא רק בכנסיית סט־פייטרו ובמוזיאון. בקר בכל הגלריות, וביחוד תראה הרבה בבואך אל דודך, לפלורנץ, שם יש המון לראות. ריקי, הכבר היית אצל דודך בפלורנץ? אבל אני מפחדת שתסע לשם, שם מסוכן. אולי תסתפק בזה שתכתוב להם מכתב שיבואו אליך?

ואל תשכח את פומפי ואת קפרי. ואת נאפולי. ואפילו בפיזה כדאי להיות ולראות את המגדל הנופל [הנוטה ], גם אני ראיתיו. גלויות הנוף המקומי אינן מעניינות אותי כי יש לי תמונות קטנות מרומא. מעניינים רק אלבומים עם רפרודוקציות.

סלח לי שאני כותבת בכתב מכונה, אבל יודעת אני שכתב ידי מאד לא ברור, ולפי רמזיך ראיתי שאתה מעדיף לקבלם בכתב מכונה. קרא לך בפינה, כדי שאיש לא יראה שאנחנו כל־כך “מכונתיים ”.

בערב שבת היתה אצלי שושנה [חברתה ]. דיברנו עליך, וכדי להטיב את מצב רוחי סיפרתי לה, שלאחר המלחמה, החלטנו אתה ואני, שתהיה לנו דירה יותר גדולה ונוכל לקבל אצלינו אנשים. סיפרתי ופטפטתי על העתיד, כי רציתי לעשות לעצמי מצב רוח יותר טוב. היא

שאלתני אם אביך עוזר לי בכל בלבול הראש הכספי שיש לי. והיא אמרה שאני טפשה שאני נושאת בכל העול מבלי להעזר, וכי מפני גאוותי העצמית הטפשית, אני מוגיעה את מוחי יותר מדי.

ריקי, אביך שאל אם יש לי צורך במשהו. אבל אני כמובן אתביֵש להגיד לו. אתה יכול להגיד לו שיעזור לנו במשהו אבל לי לא נעים. אביך שאל את אמי אם יש לנו צורך באיזה דבר. וגם אמא השיבה בשלילה. הרי אתה מכיר אותנו שלעולם לא נבקש דבר. בעניין התרגום שהמליצה אחותך [של מודעה מסחרית ], לא יצא עדיין שום דבר. שָדֵה [177] אמר לי שאני עושה שטות שאינני פונה אל “הועד למען החייל ”. מה דעתך? האם לפנות אליהם או לא? לא נעים לי ולא נאה לי!

כתוב לי הרבה, והיה רק שמח, ואל תדאג לנו, אנחנו דואגות יפה לעצמנו ואין לך מה לחשוש לנו. ומה שכתבתי בעניין החומרי הרי זה רק לשם הקלה בלבד.

הספר הולך ונדפס, אבל בעצלתיים.

אני קוראה עכשיו את “ספר יהודי אמריקה ” ויש שם סיפור של מורה שלי לשעבר. הסיפור יפה ואני רוצה לכתוב לו זאת. ובכלל כדאי לבוא עמו בקשרים ספרותיים. הוא יושב באמריקה ופעם כבר כתב לי ושאלני אם אני ממשיכה בכתיבה. הוא ניבא לי עוד בהיותי תלמידה שאהיה סופרת. האם לא כדאי לכתוב אליו?

אתמול היתה אצלי רבקה [178]. היא הסתכלה בתמונתך העומדת על מדף הספה והתפעלה ממך מאד. שכחתי לספר לך שקניתי מסגרת קטנה והצבתי את תמונתך על מדף הספה על יד הבובות הכחולות. הבובות שומרות עליך ואתה עליהן, והמראה יפה מאד. היא הסתכלה הרבה מאד ואמרה שלא ראתה עוד פנים בעלי הבעה כה עדינה. אחרי כן אכלה אתי ועם אמא ארוחת ערב, והבוקר חזרה לירושלים.

לחדרנו לא נוסף כעת דבר כי אינני רוצה להוציא כסף. אני משתדלת לחסוך בשביל תשלום הבית [של אמה ].

אמסור לידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] את דברי ההתפעלות שלך ממנו. לוּ ידעת כמה הוא מתעניין בך, בספר, ובכל הנעשה אצלנו! הוא משתדל להרגיעני ולומר לי שהמלחמה עוד מעט תיגמר, תשוב הביתה, והכל יהיה בסדר.

כעת “חנוכה”. כמובן שאין אצלנו חגים השנה [בשנת האבל ]. בכל זאת החלטתי לתת שני ספרים: ספר סיפורים לקטנים לרוחל ’ה, וספר לזהבותה [אחייניותיה ]. אלה יהיו דמי חנוכה.

כי הרי אתה מבין שילדים קטנים אינם יודעים אֵבל מהו, והם סובלים אם אינם מקבלים איזו מִנחה בחג. אשיג את הספרים במערכת.

ברדיו השמיעו אתמול ניגוני חנוכה, כך שמעתי מהבתים הסמוכים. לא אמא ולא אני איננו פותחות את הרדיו ואיננו שומעות דבר.

התזכור את השיר “חנוכה, חנוכה ”, אותה מנגינה עממית ששרנו אותה פעם במצב רוח טוב, ושכל־כך מצאה חן בעיניך? היא ממש סמלית בעיני לשמחה משפחתית, ביתית שליוה. התזכרנה? בודאי שמעת אותה ברדיו. שרים אותה במילים באידיש: “חנוכה / הוי חנוכה /היום־טוב אשיינעֶר /הפְרֵילִיכֶר אַלוּסְטִיגעֶר נִיטוֹ נאָך אַזֵיינעֵר…”[179]. התזכור?

נשיקות ואהבה מאמא וממני פימפי

איטליה 12.12.1944

יקרה שלי

פימפי ‘לה, הייתי ברומא אבל רק זמן קצר מאד, כמה שעות. ביליתי שם רק חצי יום. יותר לא יכולתי להישאר. אבל אפילו במשך השעות האלה הספקתי להפיק תועלת מקסימלית. החלטתי שאת הותיקן, את כנסיית סאן פייטרו וכו ’, לא כדאי לבקר כשהזמן כה מוגבל. לכן ראיתי רק את הקולוסיאום, את פאלאצוֹ ונציה, פורום רומנום, שער קונסטנטין ושער טיטוס. הסתכלתי על כל הפאר החרב של ימי קדם. המדריכים נתנו הסברות בלתי מדויקות, ואני מלאתי לי בעצמי את החסר.

ראיתי הפעם את הצד האכזרי של העיר, והשתוממתי על ההסטוריה המסוגלת לזווג את האכזריות הברברית עם האמנות הנשגבת. מובן מאליו שגם את המקומות המועטים האלה, לא הכרתי במשך זמן מוגבל כזה. בקרוב מקווה אני להיות ברומא למשך ימים מספר ולעיין בדברים ביתר שיטתיות — לבקר בכל המקומות שלא זכיתי לראות עדיין, ולכתוב לך על הכל! הרי זאת היתה רק “קפיצה דרך אגב ”. כאילו העליתי טיפה אחת מתוך הים הגדול.

אבל אני מאושר שהספקתי במשך שעות אלה לקנות אלבומים אמנותיים. לא היה מבחר רב ובחרתי דברים שמצאו חן בעיני יותר מיתר הספרים. כמעט שלא עיינתי בהם מפני שנחפזתי לשלוח אותם אליך כדי שיגיעו עד לחג החנוכה. מיהרתי עד כדי כך לשלוח אותם באותו היום עד ששכחתי לכתוב הקדשה. טיפש כמוני! אבל תסלחי לי פימפי על כך. אני מתנחם בכך ששום הקדשה לא היתה יכולה להביע את אהבתי כתוכן הספרים עצמם.

ודברי ההקדשה שלי היו מחווירים בפני שפע האמנות של הציירים האיטלקים. אני מקווה שיגיעו במצב טוב.

זאת רק התחלה צנועה של שורה ארוכה של ספרי־אמנות שאשלח לך מפה, כשתהיה לי הזדמנות להיות שוב בעיר, וזמן מספיק לפשפש בספריות. אני רוצה שתיהנו מהדברים היפים שבעולם וגם ספריתנו האמנותית תגדל עד להפליא.

שוב כבר שבוע שלם לא קיבלתי שום מכתב ממך. כתבי לי, בבקשה, כתבי!

את ה “גִליונות ” לא קיבלתי עדיין. אני מחכה להם בכליון עיניים.

היי “ילדה טובה ” ותשמרי על עצמך. שלום שלום ולהתראות.

באהבה רבה שלך ריקי

תל־אביב 17.12.1944

ריקי יקירי!

בערב שבת קיבלתי ממך מכתב [מ־ 5.12.1944]. חבל שאין לך אפשרות להתקשר עם דודך. אולי בינתים כבר קיבלת איזה ידיעות ממנו?

כאשר אני רוצה להיטיב את מצב רוחי, ולנחם את עצמי אני מהרהרת בביתנו לעתיד לבוא לאחר המלחמה. התעורר בי רצון לבנות לנו אצל אמא קומה שניה רק בשבילנו. לבנות לנו אולם אחד גדול משני חדרים שיהיו לנו מובדלים רק על ידי וילון ועוד חדר שלישי, כדי שיהיה לנו בית נאה. עם חדר קטן במטבח, מין חדר אוכל קטן. כל־כך נעים לחשוב מחשבה כזאת. ואני מתארת לי בדמיוני כיצד אסדר את הבית במעט רהיטים — במינימום — כדי שיהיה מרחב, אבל בטעם. מהרהרת אני בוילונות, במנורות, בתמונות, בספרים, במרבדים, ועושה כל מיני חשבונות שהכל יעלה במינימום של כסף ויהיה יפה עד להפליא. גם כעת כל הנכנס לחדרנו משבח את הטעם הטוב, ואומר שאפשר לכתוב באוירה כה נאה יצירות נפלאות. ומתעוררות בי תקוות, שבעתיד, כאשר יהיה יותר מרחב, אוכל לסדר את ביתנו פי אלף יותר יפה — בנוסח קצת סיני עם עציצים, פרחים וכדים וכלי אמנות. וכך אני נרדמת מתוך מחשבות נאות.

למה חשבתי על קומה שניה? כי אמא גרה למטה ואינה רוצה להיות יחידה, ובאופן כזה נהיה אתה יחד, ולא יחד. כלומר, היא תגור למטה ואנו נאכל אצלה ונגור למעלה. ואני מהרהרת בכל הדברים האלה: שנסתדר נאה, ואתה תעמוד בבחינות ותשיג עבודה, וירווח לנו קצת. אז יהיו לנו גם ספרי אמנות. נסדר לנו כותל שלם למן הרצפה ועד התקרה מאצטבאות, כמו אצל דודי [פנחס טקסר ] ונעביר אלינו, כרצונה של אמא, גם את ספרייתו של אבא, שתהיה כולה במקום אחד. יחד עם ספריית אבא תהיה לנו כמובן ספריה גדולה שתמלא

בודאי קיר שלם, ונוסף לזה, הלא נרכוש לנו במשך הזמן עוד ספרים. ריקי, כמה נעימות המחשבות. כשתשוב הביתה ונתחיל לבנות בית כפי שתארנו לנו פעם בדמיוננו בכל מנעמי האמנות והטעם הטוב.

ריקי ’לה, אחותך כבר בקרוב בודאי תלד ואני סורגת לה מתנה יפה, נעלים קטנות וחמודות. עלי עוד לקשט מעט את הנעלים בצמר לבן. מעולם לא עשיתי נעלים כאלה אבל ראיתי דוגמא בחנות העולה בהרבה כסף, והחלטתי שאוכל לעשותה במו ידי שתהיה לא פחות יפה ותעלה לי בפרוטות.

שושנה התחילה לבוא אלי לעתים קרובות. סוף סוף קראה השבוע את סיפורי [“היאור הירוק ”] והיא מלאה התפעלות וגם אביה כך. הם אמרו שלא ידעו כלל שאני מיטיבה כל־כך לכתוב. והיא עושה לי פרסום עצום.

אתמול נערכה כאן אזכרה לשחקנית היהודיה הגדולה בפולין, אסתר רחל קמינסקי [180], שקראו לה לפני המלחמה הקודמת, בשעתה, “מלכת התיאטרון היהודי ”. נכח גם בנה [יוסף קמינסקי ], כנר ראשון בתזמורת הארץ־ישראלית. ח. רובינא [181] דקלמה לזכרה. היה רגע כל־כך עגום, עד כי נצנצו דמעות בעיני כל.

רובינא היתה לבושה שחורים, עגילי זהב ענקיים באזניה, וכל הופעתה הדורה, מלכותית כל־כך, שזה מכבר לא ראיתי דמות כה מפוארת בעיני. זה היה אחד הערבים היפים ביותר. קהל עצום התאסף בבית “הבימה ”. אני נכנסתי כמובן בקלות עם כרטיס העתונאי שלי וגם שושנה אתי, והיתה לנו הרגשה שנכחנו בערב ממש הסטורי. תמונת השחקנית המנוחה הוצגה על הבמה. וד "ר אלכסנדר גולדשטיין מנהל קרן היסוד [182] סיפר על זכרונות ושיחות עמה.

כל־כך הצטערתי שאתה לא היית שם אתי, בודאי שהיית מתרשם מאד.

בשבוע שעבר היו אצלי יום אחד חלפי [183], שהביא לי “אספירין ” כי שמע שאני מצוננת ויום

שני בא קריב [184], המבקר הספרותי. שניהם התפעלו מטוב טעמו של ביתנו. אחרי כן באה רחל [קראמפף [185]], הסופרת האידית, וגם היא אמרה שחדרנו חמוד מאד.

לא הייתי עייפה כי הלא יש לי כבר פרימדונה בלשונך, ואינני צריכה לעמול כל־כך בסידור החדר. אינני עובדת קשה והבית מסודר, ומפני כך גם חביב עלי הרבה יותר כי איננו גורם לי עוד עמל כה רב. אמנם הרבה אני עוד עושה בעצמי, אבל את העבודה במים קרים ועבודה שחורה, היא עושה.

זהבותה [אחייניתה ] קיבלה מסבתא שלה זו הפעם הראשונה מתנה יקרה היאה לגדולה, טבעת יהלומים, ותאר לעצמך מה גדולה גאוותה.

ריקי ’לה, יש אצלנו הוראה שכבר מותר לכתוב על מזג האוויר. ולכן אספר לך שאצלנו יורד כעת גשם, אבל אתמול, בשבת, היה ממש יום קיץ נהדר, יום שמש וממש חם. בכלל יש לנו החורף ימים יפים מאד וגשמים יורדים בלילה.

עיינתי כבר בעיתונים ששלחת לי. הידיעות כמובן אינן מעניינות אותי, רק מכתבי החיילים והחומר הפנימי שלכם, כי כל השאר ידוע לי.

הקיבלת כבר את מוספי יום ששי ששלחתי לך?

מה לשלוח לך עוד, ומה מצב בריאותך?

וריקי, השתדל לראות את פלאי איטליה. אל תשכח את קאפרי. מסור לה דרישת שלום, כי הרי אני הגעתי ברגל לאנה־קאפרי, השתרעתי על הפסגה, והחלטתי שזה הוא המקום המקסים ביותר בעולם. טייל באי נפלא זה, וישאר לך זכרון נפלא.

אמא מברכת אותך בכל לבה וגם ברכתי, אהבתי, ומחשבותי אתך.

שלך שלך פימפי

איטליה 18.12.1944

פימפי ’לה יקרה שלי,

קיבלתי היום שלושה מכתבים ממך בבת אחת [מתאריכים 1.12.1944, 3.12.1944, 10.12.1944] וקראתי אותם עד שלמדתי אותם “בעל פה ”. בעיקר הדאיג אותי המצב החומרי שלך. בנוגע ל “ועד למען החייל” [בקשת הלוואה להוצאת “מבוא לכתבי הקֹדש ” לאור והקמת המצבה ], תכתבי לי את הפרטים הדרושים (עם תאריכים וכו ’) ואני אפנה ואדרוש שיפעלו מיד. בצורה זאת לא יהיה לך אתם שום עסק. עזרתם אינה נדבה, מפני שהכספים ניגבים על ידי מס ההתגייסות, ואת העזרה מקבל אני ולא את.

במובן הטיולים, יותר גרוע אצלי מאצל כל האחרים. על ידי עבודתי במשרד קשור אני למקום, ואינני יכול לזוז אבל לעומת זאת יש לעבודתי כל־כך הרבה יתרונות (אינך יכולה לתאר לך כמה יתרונות יש לעבודה שלי, לעומת עבודות אחרות בצבא ), שכדאי לוותר על קצת חופש מקומי. אני היחידי פה שאינו עושה אימונים. בזמן האחרון יש לי קצת יותר עבודה, ובימים אלה אני עובד אפילו הרבה מאד. אבל גם זה אינו נורא.

פה משעמם נורא. אין פשוט כלום. אנחנו מקבלים אמנם עיתונים, וגם ספריה יש לנו, אבל זה אינו ממלא עדיין את החיים.

היו פה כמה חגיגות חנוכה. לא השתתפתי באף אחת מהן, אבל סיפרו שהיו מוצלחות מאד. רק מבחוץ הסתכלתי בגאווה לאומית על המנורה המוארת הענקית המתנוססת על אחד הבתים, וחולשת על כל הסביבה.

יש לי פה בעצם רק חבר טוב אחד והוא צבי כורך. אנחנו מיודדים ויש לנו גם הרבה קווים משותפים. אביו מירושלים כותב לי תמיד דרישת שלום. פימפי, כתבת לי על רבקה שהזמינה אותך לירושלים. זה טוב מאד, ואל תשכחי לבוא למשפחת כורך, הם אנשים נחמדים. הם מכירים אותך גם בתור סופרת ומתפעלים ממך מאד. יש להם בית פתוח בשבילך בכל עת, והם ישמחו מאד מאד לראות ולהכיר אותך. את יכולה ללון אצלם מתי שאת רוצה. הם גם כתבו לבנם שהם מחכים לך.

מצאתי שיטה חדשה לכתיבת מכתבים. עד כה כתבתי מכתב רק בשעה מסוימת ובתנאים מסוימים, למשל במשך העבודה לא כתבתי כדי שהכתב תהיה לו צורה אחידה. אבל שיניתי את השיטה והנני כותב לך את המכתבים בכל עת, גם באמצע העבודה. אכתוב לך בכל מצב — בעבודה, במנוחה ובכל מצב רוח. זה יהיה גם יותר דומה לשיחה. כי גם על דברי חולין אכתוב, על שטויות וקטנות, כמו שמדברים. פימפי ’לה, אני כותב לך את זאת כדי שלא תתפלאי אם תקראי מכתב שהוא כֻּלוֹ “צֶרְדְרֵיט ”[186]. למשל, את המכתב הזה התחלתי לכתוב אתמול בערב, המשכתי הבוקר בעבודה, עכשיו — אחרי־הצהרים. לשיטה הזאת יש עוד יתרון אחד, שאחזיק את המכתב תמיד מוכן, אכתוב אותו בהמשכים קטנים וייכנסו בו כל מיני פרטים, והעיקר, שלא אשכח לכתוֹב דברים שעד הערב נשכחים. לכן יקרה לפעמים גם, שאפסיק באמצע הנושא (בשעת מסירת הדואר ) ואמשיך באותו הנושא במכתב החדש.

יהיה זה כעין יומן, שבמקום להשאיר אותו אצלי (או לשרוף אותו בסוף, כמו שאחרים עושים פה ), אשלח אותו אליך בהמשכים. המכתבים יאבדו על ידי כך את האופי של מכתבים, ויתנו תמונה יותר אמיתית של החיים. מה דעתך על זה? מהיום והלאה אעשה כך.

איך העציץ שמעל השולחן שלנו? האם כבר קם לתחיה? את כותבת לי כל־כך יפה שהבובות שומרות על תמונתי. כשמזכירים את שם “תל־אביב ” מתעוררים אצלי געגועים, והמלה “ארץ־ישראל ” בפי כולנו.

ועוד דבר חשוב, פימפי ’לה, שרציתי לכתוב לך לפני שבוע ימים, ולא כתבתי מפני שלא רציתי לגרום לך כאב. אבל הדבר הוא חשוב וצריך לטפל בו. במקום קרוב למחנה שלי ישנו צייר־אמן [Gugliolino Gatti ], שיש לו מומחיות מיוחדת בציורי רפרודוקציה של צילומים. כשנותנים לו צילום של בן־אדם, הוא מצייר בצבעי־שמן תמונה אמיתית ומדויקת, בכל גוֹדל רצוי. ראיתי כמה תמונות שהוא עשה והשוויתי עם הצילום האוריגינלי, ונוכחתי שהוא עושה זאת באמנות רבה.

בקשר עם זה חשבתי שצריך לקחת צילום של אבא ולעשות ממנו פורטרט בצבעי־שמן, מפני שאין ממנו שום תמונה מעשה ידי־אמן. אמנם אולי אין עתה הזמן הרצוי והמתאים, אבל תמונה כזאת היא נחוצה. הייתי רוצה לחכות עם זה עד לסוף שנת האבל, אבל אינני יודע כמה זמן אהיה במקום הזה, ואינני יודע אם תהיה אחר כך הזדמנות כזאת. פימפי ’לה, לו היית רואה את התמונות שלו היית רואה שצריך לעשות את זה. תמונה כזאת היא דבר נצחי. נלחמתי עם עצמי זמן רב עד שהחלטתי להציע לך את זה, מפני שלא רציתי לגרום לך צרה. אבל את ההזדמנות הזאת צריך בהחלט לנצל. אבא היה צנוע מדי כדי לתת לאמן לצייר אותו [187], אבל אנחנו רוצים לזכות אותו באותן הזכויות שניתנו לכל האישים הגדולים.

אם ההצעה הזאת מוצאת חן בעיניך, תתני לאמא לבחור בצילום ותשלחי לי אותו, ואני אסדר את יתר הדברים ואשלח לך את הפורטרט. גם תכתבי לי איזה גודל את רוצה או הערות אחרות למשל ביחס לרקע וכו ’.

חבל שלא יכולתי עדיין להתקשר עם הדודה שבפלורנץ. הדבר הוא עדיין בידי הרב הצבאי, ואם ישיג איזה שהוא קשר, נקבע אולי פגישה במקום “נייטרלי ”.

אני מקווה שעוד מעט יהיה שלום ותיגמר פרשת ה “גְבורה ” שלי, אחזור הביתה והכל יהיה בסדר.

די, פימפי, אני שולח את המכתב, וכבר מתחיל לכתוב מכתב חדש. שלום, שלום, להתראות בקרוב. נשיקה לאמא.

שלך, ריקי שלך

תל־אביב 19.12.1944

ריקי יקירי!

שוב אתה קובל, שמכתבַי אינם מתקבלים בזמן ואני יודעת, שאני כותבת פעמיים בשבוע. לפי חשבוני, כבר היית צריך לקבל בהיותך באיטליה, לא מכתב אחד, כפי שכתבת, אלא עשרות מכתבים שכתבתי לך.

דיברתי אתמול עם אביך בטלפון ונדברתי אתו שמחר אהיה אצל הוריך. אתמול כבר סרגתי מתנה חמודה לאחותך, נעליים קטנטנות סרוגות בכחול לבן. וכעת אני מתפללת, שייוולד לה בן. כי אם תיוולד לה בת, אצטרך לסרוג מחדש נעליים ורודות. הן חמודות מאוד וארזתין בקופסה נאה והכל מוכן.

היו לנו ימי גשם, אך כעת יום נאה. צבי [ברגמן ידידם ] חלה וכעת אלך בוודאי לבקרו.

אתמול הייתי באזכרה מטעם אגודת הסופרים לא.א. קבק. היה קהל רב, דיברו בורלא, ברש, קריב ושמעונוביץ וקראו קטעים מספריו.

ריקי, אני חושבת הרבה מאוד על אבא שלי. כל לילה לפני שאני נרדמת אני מהרהרת בו ובלילה האחרון שלו. קשה לי מאוד להשתחרר מהמחשבה הזו. כנראה, שאצל כל אדם בצערו יש תקופה שלווה ואחרי כן חוזר כל הצער מחדש, מין תגובה אחר הרגעה מסוימת. וכעת קשה שבעתיים. אני משתדלת דווקא לשכנע את עצמי שאין כל טעם בצער שאני מצערת את עצמי וכי זה רק הורס, והוא בוודאי שאיננו רוצה בזה, וכי מוטב שאכתוב ואלך בדרך זו שהתווה לי ושמח עליה כל־כך. אך בכל זאת, היעדרו כל־כך מורגש בכל דבר, בכל פינה. הוא כל־כך חסר לכולנו. וכשאביך צלצל אלי ואמר לי: ‘אבא מדבר ’, נדהמתי כל־כך. לבי התחיל פועם ורק בקושי נרגעתי כאשר הוסיף את שמו, והבינותי שלא ייתכן שאבי יטלפן אלי, כיוון שכבר איננו. ובכל זאת, הייתי נרעשת ונרגשת כל־כך כאילו נדמה היה לי באמת שאבא מדבר אלי בטלפון, כי קולו בטלפון איננו מוכר לי, כמעט שלא שמעתיו.

אני מצערת את אמא במחשבותי על אבא. היא דווקא מחזיקה את עצמה יותר טוב ממני, אבל אני משתדלת להעלים ממנה את מחשבותי. ייתכן, שכאשר יצא הספר, אירגע במקצת. ההקדמה לספר [“מבוא לכתבי הקֹדש [188]”] כבר הולכת ונכתבת אף היא, ואולי בקרוב יראה אור.

הרי תבין, ריקי, אבא היה הרוח החיה, האופטימית העליזה בביתנו. בהומור שלו היה מקל עלינו בכל. וכעת עצב ויגון, וקשה לשאת את המועקה…אך אשתדל להתגבר על רגשותי. מציקה לי כל הזמן ההרגשה שחשתי להבהיל רופא ולא נמצאתי לצידו של אבא ברגעו האחרון. שרציתי להרגיע את אמא. החזקתי בה כדי למנוע ממנה רגעים איומים וכדי שלא תדע שכבר הגיע קצו. ואמנם הצלחתי למנוע ממנה במשך זמן־מה ידיעה זו, אך בינתיים לא הייתי על ידו. ומחשבה זו כל־כך מענה אותי ומציקה לי, שאינני יכולה למצוא לי מנוח. אם כי, אני יודעת ידיעה ברורה שכבר לא היה אז בחיים. בכל זאת מאמינה אני אמונה כמוסה שבוודאי היה מרגיש במציאותי — מין הרגשה מסתורית. ואחרי כן כבר היה מאוחר.

ריקי, אני מצערת אותך וחבל. אל תשים לב לדברים. הנה כתבתי לך ופרקתי מעלי במקצת את המועקה ואולי אשתחרר מהמחשבות המציקות לי. בעיקר קשה לי לפני שאני נרדמת כשאני מהרהרת בכל הדברים הללו. אבל אשתדל לדבר בהומור כמוהו, להשרות מצב רוח טוב על סביבותי, להיות אופטימית, לחקותו ככל האפשר, כדי שבביתנו תשרור עליצות וערנות. אשתדל בכל כוחי ולא אדכא את אמא בצערי. תשתדל גם אתה, להיות רק שמח ואופטימי. שתינו מברכות אותך בכל לבנו.

ריקי, אני קוראה עכשיו ספר מעניין מאוד על התיאטרון. הרי התיאטרון חביב כל־כך על שנינו, ומעניין להכיר כהלכה את תולדותיו. הספר יצא באמריקה.

מתי תטייל ותראה את פלאות איטליה?

אולי כדאי שאביך יכתוב לדודך [בפלורנץ ] שאתה באיטליה?

שלך באהבה רבה פימפי

תל־אביב 21.12.1944

ריקי יקירי!

אתמול לפנות ערב ביקרתי אצל הוריך, כפי שקבעתי מראש ע “י הטלפון עם אביך. שתינו קפה ושוחחנו עליך ועל כל מיני דברים. בעיקר דובר על צבי ברגמן [189]. הוא חולה אנוש ושוכב ב ”הדסה "[190] יש לו מחלה קשה מאד, דלקת מוח. אתמול בצהרים ביקרנוהו בבית

החולים, רוזה [191] ואני. הוא בהכרה מלאה, משוחח, בוכה הרבה, מזיל דמעות, ועל פי רוב מדבר דברים מובנים, חצי רוסית חצי עברית. אך יש ודברים מתערפלים. חצי ראשו, ידו ורגלו משותקים. זו היא מחלה מדבקת, ואין איש יודע כיצד חלה בה. במשך שבוע היה לו ארבעים חום, עד שלקחוהו לבית־החולים. רוצים להעבירו לירושלים, כי שם אולי יש מומחה למחלה זו. אך בינתיים הוא עוד בתל־אביב. הבוקר צלצלתי ואמרו לי שאין כל שינוי. אבל מסבירים שאם אין שינוי לרעה הרי גם זה טוב.

אביך היה אצלו וידע על מחלתו והיה גם בבית־החולים, אבל לא רצה לספר לי. ורק כאשר אני התחלתי לדבר בדבר, גילה שהוא ואמך כבר יודעים הכל. כמובן שדיברנו הרבה על המכה. לא יכולנו להרגע. כי אין איש מבין מדוע עלתה לו ככה. לא די שאיננו מקבל כל מכתב מבני משפחתו מפולניה, בעוד אחרים מקבלים ידיעות, ועליו לשער שאיש לא נשאר, הרי עוד באה עליו מחלה כה איומה. אמא ואני איננו יכולות כל היום לשכוח את הדבר. כל־כך צר לנו עליו. מי יודע אם יצליח להרפא מזה. ואם אפילו ירפא, אין לדעת באיזה מצב ישאר.

אחותך מצפה יום יום ללידה, היא נראית טוב. גם גיסך [192] היה וכולנו שוחחנו, אמנם בקושי, כרגיל, כי כמעט שאין שפה משותפת. אותו היום היתה לנו מסיבת עיתונאים עם בן־גוריון וסיפרתי להם על רשמיו מבולגריה. גם על זה כתבתי “חיים קטנים ”.

אתמול בצהרים בא צעיר [למערכת ], וסיפר לי שאחת מ “ילדות טהרן”, שמשיריה נתתי בחוברת “אודים ” שפרסמתי, הרי תזכור? מתה אחר מחלה של ארבעה ימים ב “אפיקים ” גם ידיעה זו ציערתני מאד. בודאי אכתוב עליה כמה שורות בעיתון.

אני מצרפת בזה את רשימתי על גב ’ סולד [“הזקנה”[193]].

ראיתי שצרות בעולם יש די והותר, והחלטתי שיש לשמוח על בריאות ועל מצב שקט באופן יחסי. מצטערת אני על מכתבי האחרון אליך שבו ציערתיךָ עם מחשבותי על אבא. אך כעת נרגעתי. פשוט ראיתי שהעולם סביבי מלא צרות. ריקי, למראה כל הצרות מסביב החלטתי שיש להיות תקיפה, שליוה, בריאה, לכתוב ולעבוד, ולא להשתקע בעצבות. ואמנם כך אני עושה. וגם אתה עשה כמוני.

אמא מברכת אותך.

שלך באהבה פימפי

ריקי מזל טוב. לאחותך נולדה בת. היא מרגישה את עצמה טוב.

תל־אביב 26.12.1944

ריקי יקירי!

מכתבך העליז [מה־ 12.12.1944] באמת מעודדי מאד. “נגעתי בעץ ” שלא תפגע בך עין רעה. נהניתי שביקרת ברומא. בעבר ראיתי במקצת מיופיה. מקוה אני שעוד תוסיף לבקר בה ולראות את כל שכיותיה.

לא הייתי במערכת כשצלצל אלי חייל ואמר שיש לו מה למסור מבעלי. בכלל חושבת אני שכדאי לשלוח הכל ישירות ולא דרך אנשים זרים.

ריקי לא הייתי במערכת מפני שהייתי בלוויה. הרי יודע אתה כפי שכתבתי לך שצבי ברגמן היה חולה מאד. בסך הכל היה חולה שבוע וחצי. שבוע שכב ב “הדסה ”. ועכשיו בשורה נוראה בפי. הוא איננו.

ריקי תאר לעצמך כמה אנו שבורים כאן. הן היה ידידנו המסור כאח לנו, ורק בן 35. ובאופן כה חטוף מת. ביקרתיו פעמיים בבית החולים רבים ביקרו אצלו. גם יעקב כַּהַן [194] ורעיתו. יום יום הייתי מצלצלת ל “הדסה ” לשאול לשלומו. ובבוקר יום ט ’ טבת, 25 לדצמבר, הוצאתי כמנהגי בבוקר את העיתון [מתיבת הדואר ] וראיתי מודעה מבהילה שצבי ברגמן איננו. הוא מת בח ’ טבת 24.12.1944. ההלוויה נערכה למחרת היום ב־ 2.30 אחה “צ. היתה הלוויה מפוארת. כל סלתה ושמנה של תל־אביב באה. אילו היה רואה זאת היה זה בודאי גורם לו הנאה. שופטים וראשי משטרה נשאו את ארונו, ורבים הספידוהו. היה אֵבל נורא. עדיין קשה לנו להתרגל. תאר שלעצמך, שהוא עם כל טוב לבו ומסירותו ביחוד אלינו, מת ערירי. הכל נמשך שני רגעים. רופא מכר שלי סיפר לי שעמד על ידו ולא יכול היה להצילו. כנראה שהיתה לו מחלת לב והרופאים לא ידעו וחשבו שיש לו פצע במוח. בדקוהו גדולי הרופאים, פרופסורים, וגם ד ”ר מרכוס [195], ומשום מה כולם טעו בדיאגנוזה.

רוזה, שהוא היה בן דודה, רצוצה. רוזה בכתה על־יד קברו של צבי ואמרה: כמה בלתי צודק הוא מותו, אחר שכל משפחתו איננה. כמה בלתי צודק. זו היא ההרגשה המעיקה עלינו. איזה אי־צדק.

אתמול ביום הלוויה היינו שתינו חצי יום בהדסה בגשם וברוח, כי הגשמים אצלנו נמשכים כבר חודשים ללא הפסקה.

ריקי מה אומר לך, אינני יכולה לדבר. אני שותקת. קשה לי לדבר מלה. אך יודעת אני שצבי היה איש אמת טהור, וידיד מסור לכל אדם וביחוד לנו. וגם אותו איבדנו.

שלך, האבלה בכל נפשה, פימפי

פ.ס. ריקי כמה חבל שאין לי בשבילך היום מלה רכה, הן מכתבך כל־כך שמחתני. אבל יש בלבי כאב כה קשה. הרי אינני יכולה להבין מה טעם במותו של אדם כה צעיר שעוד לא טעם את טעם החיים. לא הספקתי אפילו להיפרד מעליו. ולא יכולתי להצילו. רוצה אני לכתוב עליו בעיתון ואין לי הכוחות הנפשיים לכך. פשוט אני המומה ומאובנת. דווקא אמא מרגיעה אותי ואומרת שכך באים אסונות בחיים וכי מלבד זה יש שמחה, עליזות ואושר.

שלך באהבה פימפי

איטליה 30.12.1944

פימפי ’לה, היקרה מכל,

קיבלתי ממך מכתב כה עצוב ומלא דאגה [מה־ 21.12.1944], שאני ממהר לכתוב לך ולעודד אותך. את כותבת לי שקשה לשאת את המועקה בבית ושהשתרר עצב ויגון. פימפי, אל תקחי את הדברים ברוח כזאת, מפני שזה עלול להשפיע גם עליך וגם על אמא לרעה. את חושבת יותר מדי בזמן שיש אך ורק תרופה אחת: השכחה והֵסח הדעת.

יש פתגם לטיני האומר: “השנים מרפאות כל פצע ”. אינני חסיד האימרה הזאת אבל יש בה קורטוב של אמת. אנחנו איננו יכולים לעכל כה מהר את הדברים כמו שהם מוגשים לנוּ, ביחוד כשהם דברים שקשה לעבד אותם ברוחנו בכלל. לכן אני אינני אומר, כמו שטענו הרומאים חסרי הרגש, שהשנים מרפאות כל פצע, אבל מאמין אני שרק הזמן יכול לסגל לנו את הבנת דברים, ורק הוא יכול לשנות (ולפעמים לטשטש ) את התמונה הנחרתת בלוח נפשנו. רוח האדם זקוקה לזמן. הזמן משנה את אופן קבלת העניינים והחוויות, והתגובה האישית של כל אדם ואדם קובעת את השפעת החווייה על נפשו, במסילתו של הזמן.

פימפי ’לה שלי, אם תתני למחשבות ולמרה שחורה להתגבר עליך, ישפיע הדבר מאד לרעה, וגם בחיי יום־יום תסבלי מזה, ונוסף על הכל, גם עבודתך הספרותית תסבול מזה. עשי לך פרינציפ שתישאי את הסבל בראש מורם ותהיי בעיני עצמך כגיבורה, כמנצחת.

נכון אמרת, שאבא רצה שתכתבי, והוא רצה שתמשיכי בדרכיו. וכשם שכתיבתך היתה

אחת הסיבות שאבא האריך בחייו בשנים האחרונות, כן תהיה כתיבתך אמצעי וגם מטרה להנצחת זכרו. דעי שמוטל עליך התפקיד הזה, ואז תמלאי אותו בשמחה, כי אז את יודעת כי את הולכת בדרכו וממשיכה לשאת את עולו התרבותי.

אמנם חורף עתה והוא תמיד מעורר מחשבות נוגות, אבל אחרי חורף בא קיץ, וגם אחרי זמנים קשים אלה תבוא רווחה. את זוכרת את הפתגם הפרימיטיבי שיצרתי לי? “אחרי גשם באה השמש ”, זה חוק פיסי ולכן אני מאמין בו אמונה שלמה. עוד מעט וגם לנו תזרח השמש.

פימפי, עכשיו קר לי קצת ולכן אני יושב במעיל החורפי וכפפות־צמר וכותב לך. אולי זה מורגש גם בכתב ידי.

בזמן האחרון יש לי הרבה עבודה מפני שאני יושב במשרד לבדי, אבל העבודה היא גם יותר מעניינת משהיתה קודם, ומכל צד שומעים שהאדמיניסטרציה של היחידה שלי היא הטובה בין כל הפלוגות.

אני רוצה לשלוח לך תמונה גדולה של נוף, תמונה המפארת את כל החדר. אבל אסור לי לשלוח תמונה יותר מדי גדולה, מפני שאינם מקבלים אותה בדואר.

שלום, פימפי, נשיקה לאמא. אלהים ישמרך מכל רע.

לעולם שלך ריקי

תל־אביב 1.1.1945

ריקי יקירי!

אני כותבת אליך ביום הראשון לשנה החדשה. יהי רצון ששנה זו תהיה טובה מאותה שנה מחרידה שעברה עלינו. אמנם אנו היהודים יש לנו ראש שנה משלנו, אך בכל זאת כידוע שנת האזרחים משפיעה גם עלינו מכמה בחינות. והעיקר ריקי שבשנה זו, בתחילתה, בהקדם האפשרי, תיגמר המלחמה ותשוב הביתה. אמא ואני מברכות אותך ברכה זו מקרב לב שתמהר לשוב הביתה אלינו. אינני כותבת בדואר אוויר, כי אמרו לי שאין דואר אוויר לצבא.

קיבלתי ממך ארבעה מכתבים רשומים [עם המחאות ], תודה רבה, רבה. כבר הנחתי זאת לקרן המצבה. אבל חוששת אני שאתה מקמץ מדי בשבילנו.

אתמול מלאו שבעה ימים למותו של צבי. רוזה, אהרון ואני הלכנו לשם, הצגנו כל אחד עציץ ליד הקבר. היה יום מעונן, ירד גשם, ושלושתנו ניצבנו ליד הקבר הרענן דומעים וקפואים כשטיפות גשם גדולות זולפות על פנינו. הרגשנו כאב לב כזה שלא פצינו פה. כך עמדנו דוממים. אחרי כן תקענו את העציצים באדמה, למראשות הקבר וליד הטבלה, ואילמים חזרנו הביתה. ביום השלושים בודאי יהיה קהל רב. אולם ביום השבעה באנו רק אנחנו. אני

הייתי יוזמת הדבר, כי אמרתי שאין בזה משום טקס אלא פשוט תשומת לב למקום, שלא יהיה עזוב. הרגשתי כי עלי ללכת אל קברו. הן היה לנו ידיד כה מסור.

אני מצרפת במכתב זה את רשימתי עליו שפרסמתי ב “הבֹקר ” ביום “השִבעה”[196]. הכתיבה על צבי היתה קשה לי מאוד ועלתה לי בבריאות. אבל רבים שבחוני על דברי. מזכיר המערכת אמר שאיננו מאחל לעצמו שיכתבו עליו יותר טוב.

ריקי, כותבת אני לך דברים עצובים מאוד אך מה אעשה. כל זה עוד מזוועות השנה הקודמת, שנה איומה לנו ולמשפחתנו. אספתי את כל הרשימות והמודעות והמאמרים שהופיעו על אבא ואדביק באלבום שאתה נתת לי. כן אספתי את כל המודעות והרשימות על צבי. ידידנו היה, ומחובתי לעשות זאת. וגם אותם אדביק במקום המתאים לזכרון. בכלל, כפי שאתה רואה מבקרת אני לעתים תכופות בבית העלמין, כי יש לי אצל מי לבקר שם.

יומים נשארה אמא אצל הדודה [אחותה ] כי הרגישה חולשה, אחר האבל על צבי. בינתים כבר נרגענו במקצת. גם אמא שנחלשה בשבוע שעבר מהאסון, נרגעה כבר מעט. התחלנו להתעודד, לשוחח שיחה שאינה רק על מות ועל אסון, ולעודד את עצמנו.

מכתבך האחרון העליז [מ־ 12.12.1944] היה נחמד ויכול היה לשמחני לולא בא בשבוע האסון.

מה יפה שטיילת ברומא. ריקי, קיבלתי כאן את מדריך הטיולים ברומא שיצא בעברית לחיילים אצלכם. כתבתי עליו אפילו רשימה קלה בעיתון, אבל לא חתמתי. היא אינה מעניינת ולא אשלחנה לך. הייתי רוצה שתבקר עוד ברומא ותראה בה הכל לפי המדריך, ולא תחסיר דבר. ריקי, אומרים ששם אפשר לקנות אוריגינל בצבע שמן או מים במחיר סיגריה, האם נכון הדבר? אם כך קנה ויהיה במה לפָאר את ביתנו. אומרים ששולחים משם פְּלאות: כריכות עור לספרים, אלמוגים אמיתיים מנאפולי בפרוטות, אלבומים, ממש טונות של כל מיני עבודות עור ואמנות ותכשיטים. אולי כדאי שגם אתה תבדוק דברים אלה, שמא יש חפצי אמנות מעניינים, עתיקות בזול, כל זה כל־כך מעניין בשביל ביתנו.

ראיתי את [המשורר ] חומסקי. היות ולא הספיק לקנות שוקולדה מסר לי [ממך ] עשרים גרוש. אני מודה מאוד על רצונך לכבדני בשוקולדה, ריקי.

עניין הספר [“מבוא לכתבי הקֹדש”] מתקדם לאט לאט. כבר מדפיסים ויחד עם זה עושים הגהות. אבל חוששת אני מפני שגיאות דפוס ואינני יודעת מה לעשות שלא תרבינה. אנשי דפוס זה אינם זהירים כל־כך. קודם היה צבי מקפיד על הכל ורץ לשם, וכעת נתאלמָנוּ כולנו.

מהעבודה אני הולכת תמיד לדפוס. צריך להשגיח שם. כי בכל פעם יש קלקול. רובשוב [197] כתב הקדמה יפה מאוד. כן לא נשאר לי להתייעץ אלא עם שָדֵה. הוא רץ ומתעניין, ודואג לכל מיני עניינים שלי. הוא מסור מאוד. בבואו הוא מרגיע גם את אמא.

רות [אחותו ] כבר בבית. יש לה ילדה נפלאה. בקרתי אותה. הבאתי לה פרחים ונעלים קטנות סרוגות לילדה. הילדה [אמירה ] חמודה מאוד ואמך מתרוצצת סביבה. לא יכולתי לבקרה ב “אסותא ” כי התאבלתי על צבי ושכבתי כל היום. כמו כן אסור היה לספר לאחותך על האסון מפני שזה יכול להזיק לחלב. אבל בבואה הביתה, חצי שעה אחרי זה באתי, והעמדתי פנים כאילו לא קרה כלום. שמחתי. ברכתיה, וישבתי קצת ושתיתי קפה עם אמא.

ריקי, גמרתי את הדרמה [התנכ "ית ], ועכשיו אתחיל לעבדה מחדש. היא דורשת סבלנות, עבודה ומרגוע נפשי, וצריך להרגע. אני חושבת גם להתחיל לכתוב על אבא [ליום השנה ].

אצלנו ירדו במשך חודשים גשמים. היום בפעם הראשונה קצת בבוקר אבל עכשיו אני רואה שוב עננים, שמים מעוננים, המקדירים את המחשבה ואת הרוח.

מה עם לימודיך? לפי חשבוני אתה צריך כבר להתחיל בחזרה. האם שילמת שכר לימוד [לשנת הלימודים 1945]? ואולי אין לך? כאשר תקבל את ה־ 75% של שכר הלימוד בחזרה תשאירם ברשותך ואל תשלח אלי, כדי שלא יחסר לך כסף.

הרבה אנשים מתעניינים בך ושואלים עליך. אני מספרת כל מה שאפשר לספר והם שמחים. “נגעתי בעץ ”[198] כל הזמן שקראתי את מכתבך.

אומרים כאן שאתם גרים בארמונות עתיקים, כמה זה רומנטי! וכי שם אתם יושבים בתוך גנים נהדרים! הרי זה ממש אגדה. ואצלנו אין כל אגדה. אצלנו מציאות יבשה ואפילו טרגית. אבל, אין דבר, אני רואה כבר שמש. כלום יודע אתה מה פרושה של שמש אחרי חודשים של גשמי זעף וקדרות? יש לך הרגשה שפרקת מעליך את כל האסון, הטִירדה, הכובד, וקמת לתחיה. כמה נפלא! שמש, שמש, שמש.

ריקי, אני כבר כל־כך סקרנית לראות את האלבומים. פשוט אני מתפקעת. מתי כבר יגיעו? כמה נפלא לראותם ולהוסיפם לספריתנו.

מאז לויית צבי לא ראיתי את שושנה. כנראה שאיננה רוצה לבקר בבית אבלים. באו לנחמני סערוני [199] וחלפי. סערוני לא מצאני. מלבד זה לא היה איש. ישבנו לבדנו ודיברנו כל מיני דיבורים עצובים. כעת חדלנו מזה. צריך לשמור על העצבים.

כן, כעת צריך להתעניין בשתי מצבות. שני קברים לנו בבית־העלמין. אבל צריך להתעודד ריקי, שמחני לפחות במכתביך!

שלך באהבה ממני ואמא פימפי

איטליה 5.1.1945

שלום, פימפי ’לה, היקרה מכל,

אני מקדיש את השורות האלה לידידנו הוותיק, לאיש הישר וטוב הלב, צבי ברגמן.

פימפי ’לה, הידיעה על הילקחו של צבי באה לי באופן כה פתאומי שהזדעזעו כל עצמותי בשעת קריאת מכתבך [מ־ 26.12.1944]. אני זוכר שכתבת לי במכתב קודם שצבי היה חולה, אבל לא יחסתי לכך שום חשיבות, כי לא פיללתי שהוא היה חולה אנוש. כבר שלשום קיבלתי את הבשורה, ועד הערב לא כתבתי, כי לא הייתי מסוגל לכתוב מרוב התרגשות ומרוב אֵבל.

זוכר אני אותו מהיום הראשון שהכרתיו [בבית הוריו ]. כי הוא הוא אשר הביא את שנינו יחד, בשעה טובה. איש שיחה נעים היה ואהוב על כל חברה, הרואה עניין רב בידידיו הרבים, וביחוד בנו, שלנו היה מסור בנאמנות ודבקות.

למרות אמנותו המבריקה לבדח חברה ולהכניס רוח עליצות, לא היה מעולם גאוותן, אלא הצניע לכת בכל דרכיו. היה עניו מדי כדי להתפאר במעשיו, אלא שידע לפאֵר אחרים. ידידיו נהנו מדבריו וסיפוריו, מאוצר בדיחותיו והלצותיו! ויותר מכל הערצתי את טוּב מצב רוחו. מעולם לא הכביד על עצמו או על אחרים במרה שחורה. הוא היה תמיד עליז ורוחו היתה טובה עליו. וגם אנחנו בין ידידיו האבלים. כה רבים היו ידידיו וכה גלמוד היה במותו, כי לא השאיר אחריו בני משפחה קרובים.

ואבֵל אני שבעתיים כי יודע אני שהוא היה אחד מידידינו. הוא השגיח עליך ועזר לך כל־כך הרבה. וכמה צר לי על מותו הטראגי. אני רחוק ממך ומרגיש כי אחד מעמודי התווך של בניין ביתנו נפל — אחד מידידינו היקרים, מעוזרינו הנאמנים שעל עזרתו סמכתי. וכל

זמן שהוא היה לידך, פימפי, היה לי רגש כי בידיים טובות את. ואוי ואבוי לי כשאני חושב שנעשית בודדה יותר.

ועתה כשאין לצדך הידיד והעוזר הנאמן, אני תפילה כי אחזור אליך במהרה. ומי יתן ויכולתי כבר לקחת על עצמי את העזרה וההשגחה שידידנו צבי העניק לך, בזמן שאני לא יכולתי להיות בבית.

יהי זכרו מבורך.

שלום פימפי ’לה, מריקי המתאבל על ידידנו

איטליה 8.1.1945

פימפי ’לה, יקירתי,

עד עכשיו היה לי תמיד קר בחדר, לא היתה הסקה, עד שהחלטתי להכניס תנור. הזמנתי תנור לגמרי פרימיטיבי עשוי מפח שמן, אבל הוא מחמם את החדר כל־כך יפה שזה פשוט תענוג לשבת בחדר. זה היה רעיון גאוני, מפני שעכשיו סוף־סוף אני מרגיש את עצמי קצת כמו “בן־אדם ”. אני במצב רוח יותר טוב מפני שאני יושב בחדר מחומם. כאילו קמתי לתחייה. מעולם לא חשבתי שתנור יכול להשפיע עלי עד כדי כך. מקודם ישבתי במעיל החורפי שלי ועם הכפפות על ידי, ועתה יושב אני על יד התנור ונהנה מהחום. מהיום שהתנור הגיע, כאילו השתניתי כולי, כאילו נפסק הקיפאון שבאווירה. האש מזמזמת ומזכירה במקצת פינה ביתית.

כמובן, יש לי גם אורחים רבים יותר משהיו לי. יש גם שמביאים לי עצים להסקה, בקיצור, נכנסו חיים חדשים לתוך המשרד. אנשים החלו לעוץ עצות איך להסיק ומה לעשות כדי להשיג חומר הסקה, עד שהחלטתי לתלות פתקה על יד התנור בזו הכתובת: “הבו עצים, לא עצות!”

העיקר שאני יכול גם להתרכז יותר, ואינני צריך לחלום על חדר מחומם. האנשים באים ומביאים ארגזים ריקים ועצים, ועל ידי כך חם אצלי בחדר.

קיבלתי את הבשורה על הולדת בת לרות [אחותו ]. אמנם היתה השמחה מהולה באבל, אבל זוהי הדרך בעולם הזה, אֵלו אבלים ואֵלו שמחים.

קיבלתי את מכתבך הארוך מ “ראש השנה האזרחית ”, פימפי ’לה, ואת שתי הרשימות מהעיתון. הרשימה על צבי [200] היא נהדרה, מעולם לא קראתי תאור כה עדין ויפה על אדם יקר שנפטר. הרשימה היא אמנותית ממדרגה ראשונה. כתבת כה יפה, שקראתי וחזרתי לקרוא את הרשימה ולא שבעתי ממנה. שוב לא יכולתי להיות אתך בשעות הקשות. כמה

זה נורא. ואני גם מודה לך, וגם לאמא על הברכות לשנה האזרחית שלפנינו. יהי רצון והברכה תתמלא ואחזור כבר הביתה. הרשימה על הנריאטה סולד, היא נחמדה וכולה עדינות תמימה.

אהיה ברומא בשבוע הזה, אבל רק ליום אחד. אשתדל לחלק את הזמן ולהספיק לראות את המכסימום. רק אתמול החלטתי לשלוח לך את המדריך העברי לרומא, והנה את כותבת לי שכבר קיבלת אותו במערכת. אינני יודע אם אוכל ביום אחד להתנהג לפי המדריך. היות וזמני שהוקצב לי לרומא כה קצר, החלטתי לראות הפעם רק את הותיקן, בפעם הבאה את המוזיאון, ובמשך הזמן תהיה לי תמונה כללית. מובן שגם אקנה בשבילך דברים, אמנם כרגע אין לי הרבה כסף, אבל אסתדר.

מעתה והלאה אסור לשלוח את העיתון “החיָל ” לארץ־ישראל, הצנזורה אסרה אותו. אבל אני ממשיך בינתיים לשמור את העיתונים שיגיעו אלי, ואשלח אותם בבת אחת כשהצנזורה תרשה. יש סיכויים שבעוד שבוע או שבועיים שוב יהיה מותר, ואמשיך לשלוח אותו בכל שבוע.

עכשיו הגיע הזמן שתנוחי, תירגעי מהכל. אחרי מה שקרה את צריכה לשכוח את הכל ולא לחשוב על דבר, לפחות לזמן מה. את כותבת לי שכבר גמרת את הדרמה [התנכ “ית ] ושצריך לעבד מחדש. בעצם זה דבר כל־כך גדול, ואת מזכירה אותו כלאחר יד, כאילו זה היה דבר צדדי, יום־יומי. הרי זה הישג. זאת יצירה! מתי תשלחי לי לקרוא את הדרמה? פעם גם יציגו אותה ב ”הבימה "!

הבית בו אני גר: הנה, זוהי שאלה שאסור לי בהחלט לכתוב עליה. כל שאני יכול להגיד הוא שזה אחרת משאת מתארת לעצמך. אין כל רומנטיקה ואין כל יופי.

סוף סוף הגיעו ה “גִליונות ”. קראתי את הסיפור [“שבוע בגבעה ”] בעיון רב. נוכחתי כי תפיסתי כל־כך נשתנתה לעומת קריאתי בזמנים קודמים, שהנני תופס את העניינים אחרת, לגמרי אחרת.

הסיפור הוא עמוק מאד ומקיף כמעט את כל שטחי החיים, ולמרות זאת ראיתי לפני רק תמונה אחת: את הפרידה האכזרית, את הנסיעה ל “מחנה ”. הפרובלימות הפרטיות כל־כך התגברו עלי, שלא השפיעו עלי כל המומנטים האמיתיים של הסיפור. נעשיתי עבד לגעגועי. זכרתי את שעת הפרידה הנוראה ואת “ימי החסד ” שקדמו לה, את הכל, הכל. הרי אי־אפשר לתאר את הכל במלים. לא יכולתי להשתחרר מכל הרשמים שנוגעים אלי, או כאלה שחשבתי אותם כהשוואה אלינו.

את רואה, פימפי, כמה אינני מסוגל עכשיו לקרוא במנוחת נפש דבר שמזכיר לי את צאתי מן המולדת, או את פרידתי ממך. כך אנחנו נעשים פה לחד־צדדיים, ממש כפופים לרגשות חזקים שאפשר להרדים אותם, אבל הם מתעוררים בכל פעם מחדש.

העיקר שהסיפור יפה מאד. יותר מדי יפה, מפני שהוא מתאר את ההווי הארץ־ישראלי, וחלק

מן החיים בארץ־ישראל: פימפי ’לה, כמה אני מתגעגע לנוף הארץ־ישראלי. אני מתגעגע אפילו למדבר. הלוואי ויכולתי לשבת עכשיו במדבר בלהט השמש ובאבק־החול.

את רואה, הייתי כבר כמעט בטוח שהחבילה של “גִליונות ” אבדה בדרך והנה פתאום הגיעה הנה, אחרי גלגולים רבים.

אני מאושר שיש לך כבר “פרימדונה ” ואינך צריכה לעבוד כל־כך קשה, וגם על אמא זה מקל. די, אני עיף מאד ואלך לישון. שלום רב, ולהתראות. ישמרך אלהים.

שלך באהבה ריקי

תל־אביב 9.1.1945

ריקי יקירי!

אתמול שלחתי לך מכתב רשום עם צילומו של אבא. מקווה אני שתקבלו בקרוב ותמהר למסור את התצלום לצייר שיציירו, רצוי בגודל טבעי על רקע כהה.

אצלנו כעת הכל בסדר, הספר נדפס, אני עובדת וגם נחה אחה "צ. נרגענו כבר. התחלנו אפילו להצהיל מעט פנינו ולהיות כשאר בני האדם. אולי גם ימי השמש והחמה משפיעים לטובה. גם אמא מרגישה כבר יותר טוב.

אביך הסביר לי שהם מחפשים סידור בעניין מכונת הכתיבה [201]. לחלק את השימוש בה לימים שאני אשתמש, ולימים שהם ישתמשו בה. במקרה יש לי כיום צורך רב במכונת־הכתיבה. אני כותבת כעת הרבה, מאמרים, רשימות וסיפורים. גם ב “גִליונות ” יתנו לי שכר סופרים, באופן שקיומי תלוי בהרבה מאד בכתיבה־במכונה. אינני יכולה כרגע לוותר עליה, כל זמן שאין לי אפשרות לקנות אחרת. צריך אתה לומר לו שאני מתקיימת לא רק מתרגום אלא מכתיבה. וכי לדעתי, נאה יותר להתקיים מכתיבת מאמר או סיפור מאשר מתרגום מודעת פרסומת מסחרית בפרוטות, שהוא רצה להציע לי. אולי הועידוני האלים לתפקיד טוב יותר מתרגום מסחרי.

הוא אמר לי: “הרי אינני פונה אליך בכתב ודורש בכוח ”.

ואז השיבותי: "אין כל צורך בשימוש בכח, אפשר לבוא ולקחתה מידי כי איננה שלי. אולם אני איאלץ לקנות לי מכונה, כלומר לקחת הלוואה בבנק ולקנותה, כי בלי מכונה אינני יכולה לעבוד.

בינתיים שלח לי העתק בגרמנית מהמכתב שכתב לך. למזלי כתוב המכתב בכתב־מכונה ולכן יכולתי במקצת להבין את הכתוב, אם כי אינני יודעת גרמנית.

הוא חוזר ומדגיש כל הזמן שכל חפץ שהוא משאיל הוא שלו ונשאר שלו. מלבד זה הבינותי בסוף המכתב, שהוא כותב שבתור אב לא סבל מבחינה חומרית, אלא מהאכזבה שנתאכזב ממני. המשפט שלפני זה איננו מובן לי. עלי לומר לך, ואתה בודאי יודע בעצמך, שאני נתאכזבתי מיחס הוריך עוד בשבוע הראשון להכרותי אתם. ולכן המלה אכזבה אינה חדשה בשבילי, אבל קשה לי להבין מדוע אני מכזיבה. מה רע עשיתי, מלבד זה שנערמו עלי הררי צער וסבל כל השנה הזאת? ובכן אינני יודעת מי מאוכזב יותר.

הוא כותב ש “עבודה איננה חרפה כי ממנה מתקיימים ”. הצדק עמו, עבודה, לא רק שאיננה חרפה אלא בעיני כבודה גדול. אבל לא עליו לספק לי עבודה כאשר בנו מבקש ממנו לעזור לאשתו. עבודה לספק לי יכול כל אדם זר. עבודה יש די, אולם אינני יכולה לעבוד הרבה, אני מתעייפת וזקוקה למנוחה.

מה אומר לך, קראתי את המכתב הגרמני פעמיים. קראתיו גם לפני אמי, וכמובן שעונג רב לא גרם לשתינו. אולי תצליח אתה להסביר לו את עמדתי. סאת יסורים גדולה היתה לי השנה ולכן אינני יכולה לסבול מקטנות כאלה. אמי נפגעה מאד. היא אומרת שאין לי מה להפסיד. תוכל להבין כבר את דעתה אם הגיעה למסקנה כזאת. כל התענינותם ברות [אחותו ], ובצדק.

אין לי כאן עם מי לשוחח ולפני מי לשפוך מעט את לבי. ובכלל על נושא משפחתי אינני נוהגת לשוחח עם איש. אבל אתמול נפגשתי עם ידידנו הזקן אדון רבינוביץ, וכאשר שאלני מדוע אני עצובה כל־כך סיפרתי לו. הוא אמר שאתה לא היטבת לכתוב, שכתבת ברמזים. שאביך לא הבין. הוא אומר לי שלא אגרום לי צער ואשכח את כל העניין. אני מנסה לשמוע לעצתו ולשכוח את הכל במהירות האפשרית.

חזרתי כבר במצב רוח טוב הביתה, והנה מצאתי את ההעתק הגרמני של מכתב אביך בתיבה.

אבל נחדל מנושא זה. אינני רוצה להקדיש שעה קלה זו שיש לי לשיחה עמך לפחות בכתב, לכל מיני אינטריגות. ריקי, סיפרתי גם לידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] על הבחינות הקרובות שלך, והוא שמח מאד. הוא באמת משמש לי כעת אב עלי־אדמות, ומסירותו והתענינותו, עוברות כל גבול. מה מאושרת אני שלפחות נשאר למשפחתנו ידיד נפלא זה.

אתמול בערב הלכתי להרצאה “על המשבר הרוחני בתקופתנו ”, מאת אחד ממרצי האוניברסיטה [העברית בירושלים ]. חשבתי שאשמע דברים חדשים, אך בעצם לא שמעתי אלא דברים שעוד לומדים לא באוניברסיטה אלא בגימנסיה.

מתי כבר יבואו גם לנו ימים טובים? היש לך סיכויים בקרוב לקבל חופש? מתי כבר תהיה פעם בבית? ריקי, נדמה לי שאתה עצוב מאד וסובל שם, אלא שאינך מגלה לי. ספר לי הכל.

ריקי, אל תכתוב מכתב חריף לאביך. צריך רק להסביר את עמדתי. כלום יש טעם במריבה עם אב? לו ידע אביך להעריך אותי בקצת מן הקצת, היה מתייחס אחרת. אבל השקפתו

רחוקה ממני ת "ק פרסה. מאין לו להבין לרוחי? אני והוא שני טיפוסים שונים שלא נבין לעולם איש לרוח רעהו. הוא בעל גישה מעשית, ריאלית, חומרית ותוּ לא. ובכלל, הכי טוב שלא נצטרך טובה מצד מישהו אפילו לא מצד הורים.

ריקי, אל תריב עם הוריך, לא כדאי. הורים הם הורים. תשתדל להסביר להם בנחת.

אמא מברכת אותך בשלום ובבריאות, ואף אני מתפללת לשלומך.

שלך פימפי

איטליה 13.1.1945

שלום, פימפי ’לה, יקרה,

קיבלתי אתמול את המכתב הרשום [מבית הספר בלונדון: אישור סיום חובות לימודיים ומועדי בחינות בארץ־ישראל בחודש יוני 1945]. התרגשתי מאד כשקיבלתי אותו. וברגע הראשון הייתי כל־כך המום שלא ידעתי מה לעשות. אחר־כך התחשבתי בדבר ביתר ישוב דעת, חיפשתי בספרי־הפקודות בענייני חינוך, ומצאתי את הדרך הנכונה.

מיד פניתי לקצין החינוך של הגדוד שלי, כי הכל מוכרח לעבור דרכו. גם את הכסף יש לשלוח דרך קצין החינוך. הוא קיבל את העניין לידיו והבטיח שיסדר מה שיש לסדר. אמנם אמר לי בנימה פסימית, כי: “בחינה איזו שהיא איננה סיבה לקבל חופש ”. אבל, אני סומך על שלשה דברים: ראשונה, שאולי הוא טועה בהנחה הזאת. שנית, שאני מקווה להיות עד אז בארץ־ישראל, ושלישית, שאפילו במקרה שאהיה פה, אוכל להתייצב לבחינות ברומא או במקום אחר באיטליה. בכל אופן אעשה מה שאפשר לעשות, את יכולה לסמוך על זה, פימפי ’לה. את דמי ההרשמה עבור שנת 1945 כבר שילמתי.

אני נהנה נורא מהתנור החדש שלי. סוף־סוף קמו עצמותי לתחייה, כולי נעשיתי אחר, וגם המחשבות שלי עברו ממצב של קיפאון לתהליך המסה. נכנסו חיים חדשים בחדרי, ואני מרבה לחלום בהסתכלי לתוך האש המהבהבת והמשווה ביתיות לַפִּינה בה אני יושב. ומכל הדברים כאן נעשה התנור הדבר החביב עלי ביותר, מלבד תמונתך והפיל הקטן הלבן שמביא לי מזל.

בסוף המכתב שלך כתבת הערה קצרה על תמונתו של אבא. את כותבת לי שאת רוצה רקע כהה רמברנדטי. הייתי היום (היום שבת ) אצל הצייר ודיברתי אתו על העניין. הוא [Gatti ] הבטיח לי להכניס בציור הזה את כל אישיותו, ויעשה מעשה אמן. הסברתי לו שזה יהיה הציור הראשון בצבעי שמן של איש גדול בישראל [202], ושיתחשב עם התפקיד המכובד המוטל

עליו. התווכחנו הרבה זמן על צבע, רקע, גודל וכו ’. אני אשגיח על מלאכתו מההתחלה, ולא אתן לו מנוח עד שתהיה זאת תמונה־פורטרט ממדרגה ראשונה. הוא כבר הלך להשיג בשבילי בד לציור. אני אהיה הראשון שעבורו יצייר על בד, מפני שקשה מאד להשיג בד לציור. אני רק מקווה שישיג את החומר הדרוש לו. בינתיים אני מחכה לצילום [של שמואל שרירא ]. בעצם הייתי צריך לבקש עוד תמונות אחרות לשם אילוסטרציה של האישיות.

לפני שיתחיל הצייר לצייר, אסביר לו הרבה דברים. אנסה להציג לפניו את אישיותו של המודל. “אעמוד לו על הראש ” במשך כל הזמן, ולא אתן לו לעשות שום דבר בלי שיתיעץ אתי מקודם. בצורה כזאת אני רוצה ליצור פורטרט אמיתי וחי, ויחד עם זה אמנותי. ציור איטלקי בהיר, מחייך, מֵקל, שמשי, על רקע הולנדי, רציני כבד, חגיגי. מיד לכשאקבל את הצילום נתחיל פה במפעל.

היום הייתי צריך לצאת לטיול לרומא. היינו כבר בדרך, ובאמצע הדרך החזירו אותנו בתור עונש. היתה זאת מעשיה שלמה. צחקתי הרבה. שוב נדחה הדבר לשבוע ימים. בנסיעתי זכיתי לראות הרבה שלג. עולם עטוף לבן, שלא ראיתיו זה כ־ 11 שנים. הלוואי ולא הייתי זוכה לזכות זו. בעצם אינני מצטער שלא נסעתי היום לרומא, מפני שבין כך היה לי כל־כך מעט כסף שלא הייתי יכול לקנות הרבה דברים.

החיים כאן הם “עשירים בשעמום ”, היום קנינו אגוזים ופיצחנו כמעט במשך כל היום. כמה זה מצחיק!

עכשיו אני קורא את הסיפורים של יצחק שינברג [203] “מארץ אל ארץ ”. הם אינם יפים ואף לא מעניינים כסיפוריו הקודמים, אבל כתובים בשפה נהדרה.

כתבי לי, פימפי ’לה, מה מתרחש בבית, איך “היחסים הדיפלומטיים ” עם בעל הבית שלנו. השמעו כבר על בתם הנמצאת אי־שם בארץ־האויב? כתבי לי נא על הכל. נשיקה לאמא. שלום ולהתראות, פימפי ’לה.

שלך באהבה רבה ריקי

תל־אביב 14.1.1945

שלום ריקי יקר!

חשבתי שכבר אוכל לבשרךָ שהתמונה [ששלח, חצר כפרית מאת Gatti ] תלויה על כותל חדרנו. אבל המסגרת עוד אינה מוכנה. מסגרת אחת שיש לכץ קטנה מדי, ולכן הייתי מוכרחה לחכות עד שתסתיים תערוכה. והיום יורידו [מתערוכה ב “גלריה לאמנות כ ”ץ “] מסגרת כהה בסטייל ישן עשויה פיתוחים, שתתאים לתמונה. היום אחה ”צ אגש אליו לקחתה. אין לי כבר סבלנות לחכות.

שומעת אני שהאימונים אצלכם קשים מאד, ושמחה אני שאתה לפחות אינך מתנסה בהם, אבל דומני שגם אתה עובד הרבה מאד.

בינתיים הזמין אצלי למדן בשביל “גִליונות ” מאמר על הנעשה כעת בספרות האנגלית היפה. סיפרתי שקראתי הרבה בעניין זה ועמדתי על כמה נקודות, והוא מעוניין שאתן לו את המאמר בשביל החוברת של החודש. מלבד זה כתבתי היום בשביל עיתוני מאמר על “פני הדור לעתיד לבוא ”, לפי המאמרים המתפרסמים כיום בכתבי־עת אנגליים. הנושא מעניין והשקעתי את עצמי בו ראשי־ורובי. ריקי, כפי שאתה רואה אני דווקא כותבת וזה מציל אותי. אין לך מושג כמה זה מעסיקני, אחרת הלא אפשר היה להשתגע בשעות הבדידות. קריאה וכתיבה הם הצלה. לוּ הייתי חופשית וחושבת ומהרהרת בכל, כי אז הייתי שוב מתכנסת באותו מצב רוח שהייתי בו כאשר כתבתי לך מכתב על הרהורַי על אבא. כעת אני משתדלת למלא את שעות הפנאי לא בהרהורים אישיים אלא במחשבה כללית, ספרותית, עולמית — כל מה שאתה רוצה, ובלבד שלא להרהר בצרותינו ובעניינינו האישיים, כי לזה אין כוח.

ריקי, ההחל כבר הצייר בציור תמונתו של אבא? הרי שלחתי לך צילום במכתב רשום! ואני רוצה שיצייר גם אותך. וריקי, שלחתי לך “מאזנים ” ו “גזית ”[204], אולי תמצא בהן עניין.

אני מאמצת את עצמי להתלוצץ, להעמיד פנים עליזות, אחרת לא אצא מהמרה השחורה. ואמנם אני עושה חַיִיל.

שמעתי שכל הכפפות ששולחים מאיטליה קטנות מדי ואי אפשר לשאתן. היזהר שלא תקנה קטנטנות שנשליכן החוצה. אבל אני אוהבת חפצי אמנות יותר מאשר ענייני תלבושת. כלי אמנותי, תמונה, או חפץ אמנותי משמחים אותי כידוע לך יותר. אבל בכלל אינך צריך להוציא עלי כסף אלא על עצמך, ביחוד כאשר עליך לשלוח כעת כסף ללונדון, שכר בחינות.

אני מסתובבת הרבה בסמטאות, מסתכלת כאן בחיי הפרברים. סיורים אלה מעניינים מאד ונותנים לי חומר ועניין. כעת ימי החורף יפים עד להפליא, ימי שמש לא קרים. בעירנו תל־

אביב יש הרבה מה לראות. איזה עולם פרברים מופלא, זקנים וזקנות, מאורות דלות ועוני וכו ’. אני מנצלת כפי שאתה רואה, את המעט שיש לנו כאן, אולי תנצל גם אתה ותראה את כל השפע שיש לראות אצלכם.

דרישת שלום לציירים שאתה מבקר אצלם, אולי גם אתה התחלת כבר מושך במכחול ציירים? חַה, חַה, חַה, ריקי, עוד תהיה לי צייר ותצייר לי תמונות.

וכעת שלום וכל טוב וברכת־אֵם מפי אמי וכל הברכות מפי.

שלך האוהבת אותך פ. פימפי

איטליה 15.1.1945

פימפי’לה,

היחס מצד הורי מכאיב מאד, אף על פי שזוהי פרשה ידועה לי וסבלתי ממנה מהרגע הראשון. כתבתי להורים שלי מכתב ברוח זו ואני משתדל לתקן עד כמה שאני מצדי יכול לתקן. אני כבר מתחיל להאמין שבכל משפחה שבעולם הדברים אינם כתיקונם, כאילו זה היה חוק טבעי. בנוגע למכונת הכתיבה, אין שום ספק ואין ויכוח, המכונה נשארת אצלך. את צריכה אותה ואיש לא יקח אותה ממך.

שלחתי לך בתוך ה “גִליונות ” מאמר קצר, קטע מעיתון “המשקיף ”[205], שם יש כמה תיאורים שעברו את הצנזורה מפני שהם בעיתון מודפס, אבל במכתב אינני יכול לכתוב על זה. בכתב ידי זה נחשב כגילוי סודות.

כמה נהגים שהיו ברומא הביאו אתם רפרודוקציות של ציירים בקאפֶּלָה הסיסטינית. שוב קינאתי בהם נורא, שאני אינני יכול להגיע שם. התמונות הן כה נהדרות שהסתכלתי בהן שעות. למרות שלא הייתי שם, יודע אני כבר כמעט את כל הציורים בעל־פה, ואפילו את ההסברוֹת, כי לתמונות האלה היו מצורפות הערות בשפה אנגלית. וגם הביאו רפרודוקציות של הקירות של כנסיית סנט. פייטרו. שעות הסתכלתי ב “יום הדין ” של מיכלאנג ’לוֹ ולא יכולתי לשבוע, אף כי לא ראיתי את התמונה בצבעים. והיו שם גם פרטים של הציור, כל פרט ופרט לחוד. היה זה בילוי זמן עילאי. גם סיפורי התנ "ך, גם הם בפרטים. המדונה שבקפלה הסיסטינית ועוד ועוד. כשאהיה שם ואשיג תמונות אשלח לך אותן עם כל ההסברות.

כתבי לי מה את עושה ואיך בעבודה. אני כבר מוסר את המכתב, מפני שהדואר נשלח.

שלום לך ולאמא פימפי ’לה, מריקי שלך

תל־אביב 16.1.1945

האלבומים האלבומים נפלאים!

שלום ריקי יקר שלי!

כתבתי לך השבוע מכתב ואין לי בעצם מה להוסיף אבל בכל זאת הנני כותבת עוד הפעם, ולוּ רק בשביל לספר לך שהיתה לנו כאן ישיבה גרנדיוזית עם בן־גוריון באולם בנק אפ "ק [206]. שמעתי שזה יהיה משהו גרנדיוזי, ולכן לבשתי את שמלת המשי השחורה ואת הפרווה, והופעתי בכל הדרי עם נעלי עור הנחש על רגלי. וטוב שהופעתי כך, כי כולם התלבשו הדר. אבל כל זה לא חשוב. העיקר שלא היה מעניין.

את הישיבה ארגנה קרן היסוד. צלצלתי יום לפני כן למזכיר קרן זו, שאלתיו אם זה הוא מַשהו חגיגי, כי למסיבות אינני הולכת השנה. הוא אמר שזה לא יהיה חגיגי כלל אלא שיהיה לערב זה ערך פוליטי וכי עלי לבוא. ובכן סמכתי עליו ובאתי. אבל כמעט שלא שמענו דבר, מלבד הודעתו של בן־גוריון, שהעיתונות מסלפת את פני היישוב. הוא דיבר קצרות, ואת שאר הזמן בילינו באכילה ובשתיה ובשיחות חוּלין טפשיות.

בינתיים בא הקץ לימים היפים ושוב ימי סגריר וגשם, וקור ועגמומיות וגועל נפש.

בינתיים קיבלתי מהפיי־מאסטר שוב חוזה [207], שצריך להחתים במשטרה. במשטרה שאלוני אם אני היא הכותבת בעיתון, ומיד סידרו לי את הדבר בלי תור ובלי שאחכה אף רגע אחד.

ריקי, איזה אושר. קיבלתי היום ארבעה אלבומים עם רפרודוקציות. תודה, תודה, תודה, כמה נפלא!

ריקי, סילקתי ממוחי את כל הצרות. אני נחה אחה "צ, אינני מתרגזת, הולכת לישון יותר מוקדם, ובאמת מרגישה הרבה יותר טוב. הכל אומרים שפני הוטבו.

ריקי, כותב לי מכר אחד שהוא הכיר בסיפור “שבוע בגבעה ” את נוף כפר־גלעדי, טיפש שכמותו, הוא לא הבין כלל שזה הוא נוף כפר־החורש, כיצד יכול היה להעלות על דעתו שהנוף הוא של כפר־גלעדי? יש לי עכשיו סיפור על כפר־גלעדי [208] אבל עוד לא גמרתיו,

הוא עוד דורש הרבה עבודה. אינני יכולה לעסוק בו משום שעלי לגמור סיפור אחד לפניו [“אלמנוּת ”], שאינני יכולה לסיימו, כלומר לצאת ממנו. הוא נגרר ונגרר ואיננו רוצה להגיע לכלל סיום מתאים, אם כי לפי דעתי הוא הטוב בסיפורי עד עכשיו, העדין והשקט ביותר.

את המאמר ללמדן [על הנעשה כעת בספרות האנגלית היפה ] עוד לא כתבתי. אין לי סבלנות לשבת לכתוב. ניסיתי לכתוב את המאמר בשכיבה, אבל לא הצלחתי. עלי לכתוב על דברים שקראתי מזמן, ולכן אין לי את ההתלהבות הראשונה שכבר פגה, וכעת אני אדישה מדי לדברים.

שלחתי לך את רשימתי בעיתון על נדודי ילד מטרנסניסטריה [209]. באותו היום [שנדפס ] צלצל אלי עורך עיתון הילדים [210] שלנו, ושאלני רשות לפרסם את הרשימה בעיתון לילדים, כמובן בשכר, ואני הסכמתי. כנראה שמעתה אתחיל לכתוב שם סיפורים לילדים, וזה משמחני כאילו התחלתי בתקופה חדשה בכתיבה.

דרישת שלום חמה מאמא.

שלך, שלך, שלך, פימפי

תל־אביב 21.1.1945

ריקי יקר שלי!

האלבומים נפלאים. עוד לא הספקתי בעצם לעיין בהם כהלכה, כי יש שם המון רפרודוקציות ואני אוהבת להסתכל יפה בכל אחת מהן. ריקי ניסיתי לקרוא את ההקדמות באיטלקית לאלבומים. קצת קשה אבל בכל זאת מבינה אני את התוכן. ביחוד מצאו חן בעיני פסלי ימי הבינים. הנייר משובח ולכן מתקבלות הרפרודוקציות טוב מאד. כשאתה קונה תשים לב לנייר, כי בנייר משובח הרפרודוקציה בולטת יותר. המדונות השונות מעט מעניינות מאד מאד, והן ניתנות אפילו בצורה מוגדלת. יש שם ניואנסים דקים ותפישות שונות. זה פשוט מלמד ולא רק מהנה את העין.

מה נפלא שספריית הספרים האמנותיים שלנו הולכת וגדלה. הייתי רוצה שיהיו לנו יותר אלבומים מתקופת הרנסנס. מלבד זה שמעתי שבאיטליה יש הרבה אלבומים מיצירות הציירים הספרדים. ואני אוהבת מאד את הציירים הספרדים ולסקז, אל־גרקו, גויה ועוד. אולי תמצאם ותשלח, ריקי? זה לא עולה הרבה כסף ואתה יכול להרשות לעצמך.

ריקי, התמונה [“חצר כפרית ”] מתנוססת בחדר.

מחר, ביום השלושים למות צבי, מפרסמת אני רשימה מדבריו בשם: מסיפורי צ.ב. [צבי ברגמן ] ז "ל [211]. מחר נעלה אל קברו. יודע אתה כמה סבל גורם לי ביקור בבית־הקברות, אבל מה לעשות, יש ללכת. מי ילך אם לא אנחנו, הקרובים לו ביותר. רוצה אני שוב לקחת עמי עציץ, ובשבילך ריקי, אשים שם גם כן עציץ או ירק, כמנהג היהודי. בינתיים מורגש מאד חסרונו בביתנו. באמת נתייתמנו שוב מאדם קרוב שהיה נכנס, מספר לנו מעשיות ומעודדנו מאד. ואותי היה מוביל לכל מקום שלא אצטרך לצאת יחידה. עכשיו, אין איש.

ובכל זאת התאוששתי. התעודדתי. אני משתדלת לצאת ולבקר בהרצאות. הערב יש הרצאה של אביגדור המאירי על הדרמתיות בתנ "ך. בודאי אהיה שם. או לשבת בבית־קפה ולשוחח, כי אי אפשר לקרוא כל־כך הרבה. קריאה מרובה מייגעת.

יש לי כעת את האוטוביוגרפיה של קלאוז מאן, בנו של תומס מאן. הספר שטחי וקל, אולם יש שם פרטים מעניינים ואינטימיים על תומס מאן [212] ועל אנשי הרוח בצרפת, אנגליה, גרמניה, אמריקה — שיחות עמהם, הערות קולעות ותאורים. זה מעניין מאד. נותנים לי כעת בספריה את כל הספרות החדישה באנגליה ואמריקה ואני בולעת הכל.

את לוריא אינני רואה, הוא עסוק בתרגום ספר על באך.

ריקי, הגשם מרגיז נורא. תמיד גשם. מתי תוכל לקבל חופשה? איך מתקדמת תמונת אבא? האם כבר מציירים אותה?

יודע אתה, יותר מעניין מגרביים, כפפות או מכל מיני דברים כאלה, תמונת צבע שמן של צרור פרחים באגרטל. אני נורא אוהבת פרחים מצויירים, לוהטים או חיוורים, בצבעים

חצר כפרית 1945, Gatti, איטליה

עשירים, מלאים. אולי תראה דבר כזה. תמיד השתוקקתי לתמונה כזאת. האם הציירים האיטלקים אינם מציירים פרחים? האם שכחו באירופה לצייר פרחים?

וריקי, אני מתביישת לומר לך, אני נורא רוצה עגילים שחורים. נורא. מתביישת אני בכל הבקשות הללו, הלא אין לך כסף ואני אינני שולחת לך, כי אני אוספת לתשלום הבית [של אמה ].

שלחתי לך “חיים קטנים ”, על אשת שבוי [213] [“מספרת אשת השבוי על ששת ילדיה. על ילדה שחלה בדלקת המוח והוא משותק בחלקו. היא הניחתהו בבית ואין מי שיטפל בו, בעוד היא יושבת כאן ומצפה למנהלת שתתפנה…”]. בתשובה לרשימה זו הופיעה משלחת במערכת למחאה עליה. אני לא הייתי, אבל ראיתי את מכתב ההסברה [214] שנתקבל משם [מהועד למען החייל ]. הם מסבירים את הסיבות הגורמות לסידורים כה משונים בועד לטיפול במשפחת החייל, אבל כל ההסברות אינן משכנעות כלל. כפי שאתה רואה, רשימה בעיתון עושה את שלה, ומשפיעה בהרבה.

וכעת ריקי שלום, שלום ותבוא אלינו במהרה ותכתוב לנו, ותשמור על עצמך, ותהיה במצב רוח טוב, ותשמור על בריאותך.

שלך שלך, עם מיטב איחוליה של אמא

שלך באהבה, פימפי

פ.ס. בינתיים ריקי, חזרתי הביתה והנה שוב קרה אסון במשפחתנו. מת היום הדוד פִינִי, אבא של אהרון ומשה, בעלה של הדודה חנה [פנחס טקסר ]. הלא זוכר אתה כיצד היה מדבר עמך חצי רוסית וחצי יידיש?

במשך חמשה רגעים מת, מבלי לחלות, מבלי להתלונן. פתאום נפל ואיננו. היום היתה הלוויתו.

ריקי כל־כך קשה לשאת הרבה אסונות שממטירים על משפחתנו. כה קשה.

שלך האבלה מאוד, פימפי

תל־אביב, 26.1.1945

ריקי יקירי!

כבר כתבתי לך על האסון החדש שקרה לנו. הדוד פיני מת. בהגיעי אל הבית יצא אלי משה [215] ואמר לי: “אבא מת ”. תאר לעצמך מה נזדעזעתי. אתה זוכר בודאי איזו נפש עדינה היה. יהודי למדן, לומד וקורא תמיד. כל השבוע אני הולכת שמה כי הם יושבים “שבעה”.

יומיים אחרי כן היה יום השלושים לצבי [ברגמן ]. בערב היתה אזכרה לצבי באגודה המאסונית [216] “ברקאי”. זו הפעם הראשונה שאני רואה את מנהגי המאסונים בהיכלם. יש להם מועדון נהדר, יעקב כהן שם פעיל מאד. כל הטקסים נראו מוזרים מאד בעיני. נזכרתי ב “מלחמה ושלום ” לטולסטוי, הספר בו מתוארים קידוּשי פייר באגודה מאסונית. מה אומר לך, לא תארתי לעצמי שיש כדבר הזה באמצע תל־אביב. כל זה היה תמוה מאד בעיני. באתי שם עם רוזה כבנות משפחה, כי נשים אין שם. אין לי מצב רוח לתאר טקס “סולמֶני ” זה. הם הניחו כל אחד ענף ירוק על מרבד, הציגו פרחים לבנים, הדליקו אבוקות שחורות, נאמו, שילבו ידיים, ניגן עוגב, שרו תפילות בעברית וכו ’.

אני מצרפת כאן מאמר שכתבתי בשביל עיתוני [“כפיות של דבש בחבית של זפת ”[217]], העורך מתפעל ממנו.

בלילה אחרי הלוויה לא ישנתי כל הלילה. התהלכתי לבושה, לא הצעתי מיטה, ואור חשמל דלק אצלי בחדר עד אור הבוקר. בבוקר הייתי לבושה והלכתי מוקדם מאד לעבודה. כולם התפלאו שבאתי כל־כך מוקדם.

שוב אני כותבת, כי הכתיבה מוציאה אותי מכל דיכאון וצער. היא אפילו נותנת מין חדוה בלב. קשה לתאר זאת. זוהי חדוות יצירה סמויה, קדושה, שמותר להרגישה אפילו בשעת אבל. יש לי המון נושאים לכתיבה ונדמה לי שהייתי כותבת כל היום. ולכן אינני מגיעה ליאוש, לצער, ויכולה להצהיל פנים — אם לא כלפי חוץ הרי לפחות כלפי פנים. צהלה לא שטחית חסרת רגש ומהות, אלא צהלה טבעית מלאה חיים, בריאה, יוצרת.

ריקי, אין לך איפוא מה לדאוג לנו. אנו נתגבר על כל זה ויהיה טוב. אמא מברכת אותך.

שלך באהבה, פימפי

איטליה 27.1.1945

שלום שלום, פימפי היקרה,

הנה עבר עלי שבוע של עבודה מאומצת. ורק בקושי יכולתי לעזוב את הבית לזמן קצר. בינתיים לא “הלך ” הכל כפי שרציתי. לא היה לי זמן לטייל בשבת, אלא רק “הסתלקתי ” לפעמים, והתגנבתי לצייר שאני עומד אתו במשא ומתן תמידי.

המצב הוא כזה: הצייר אינו יכול להשיג בד לציור. יתר האנשים מזמינים אצלו תמונות מצויירות על נייר! אני בהחלט סירבתי, והוא הבטיח לי להשיג בשבילי בד ברומא. בינתיים היו עוד כמה אנשים ברומא לחפש בד לציור ואיש מהם לא השיג. הייתי לגמרי מיואש וכבר הסכמתי שיצייר על עץ, אבל גם את העץ הוא צריך לקנות במקום מיוחד ואינו תמיד בנמצא. הארץ היא כה עניה שאי־אפשר להשיג פה חתיכת בד.

כך נדחה העניין עד היום. מה אספר לך פימפי, התרוצצתי והתווכחתי עם הצייר עד שבאתי לידי הסכם כזה:אם לא אשיג בד עד תחילת חודש פברואר, יצייר את התמונה על כל חומר שאפשר להשיג (בד פשוט, על קרטון עבה או עץ ). אם אצליח להשיג לו בד, ישתמש כמובן בבד לציורים (יש בד מיוחד שבו נדבק הצבע ).

פימפי ’לה, עכשיו אסביר לך גם מדוע יש לי תקווה להשיג את הבד. עשיתי צעדים נמרצים בנוגע לחופש לרומא. פניתי לממונים עלי והסברתי להם, ועכשיו אמרוּ לי שאסע השבוע — ייתכן שמחר אקבל כבר את האישור הרשמי. עכשיו כשעניין החופש לרומא הולך ומסתדר.יש לי גם מצב־רוח יותר טוב. עוד אתמול חשבתי שאצטרך לחכות שבועות, אבל בינתיים השתנה המצב לטובה.

כן, כדי להמשיך בעניין תמונה: הצייר טוען שהצילום אינו מדויק מבחינה פוטוגרפית. הוא היה רוצה לראות צילומים אחרים של אבא. לא כדי לצייר לפיהם, אלא כדי לעמוד היטב על האופי והקווים. באין ברירה הראיתי לו גם את הצילום שלך, פימפי. הוא אומר שיש דמיון רב ונעזר לעת עתה גם בצילום הזה. אם אפשרי, תשלחי לי בבקשה, עוד אחד או שני צילומים של אבא לשם אילוסטרציה. אולי הם יגיעו עוד לפני שהוא יגמור את הציור. הוא ישתמש ביתר הצילומים רק לשם לימוד־עזר, אבל יצייר רק את הצילום האחד שנמצא אצלי עכשיו. הוא הדגיש גם שלא חשוב לו מאיזו תקופה הם הצילומים הנוספים. הוא רוצה רק לדעת לפני כמה שנים בערך נצטלמו. את רואה שהצייר מתייחס לעניין בכל הרצינות ודווקא זה משמח אותי. הדרישות הגדולות שלו הן סימן שהוא רוצה להתמסר לתמונה.

שלשום בא איש להציע לי רפרודוקציות. אמנם כתבת לי שאינך אוהבת כל־כך רפרודוקציות כמו ציורים אוריגינליים, אבל רק רפרודוקציה אחת הייתי מוכרח לקנות, פשוט לא יכולתי להתאפק ורציתי שגם את תיהני ממנה. היא רפרודוקציה פוטוגרפית בצבעים אוריגינליים של “יום הדין ” למיכאלאנג ’לו אשר בקפלה הסיסטינית. פימפי, התמונה הזאת היא לפי דעתי שיא התמונות, בכל אופן הציור הנהדר ביותר שראיתי מימַי (בעצם לא ראיתי את האוריגינל עדיין!). היא הרפרודוקציה הכי טובה הקיימת מציור זה, אף על פי שישנם שיבושים ברפרודוקציה, כגון הצבעים האדומים זזו במקומות מספר ממקומותיהם. אבל הצבעים הם צבעי האוריגינל ואפשר לראות את פרטי התמונה היטב. אני זוכר את התמונה בעל־פה, כל־כך הרבה הסתכלתי בה. למרות שלא קיבלתי שום הסברה מומחית על התמונה, שמעתי מפי אלה שהיו ברומא את סיפור התמונה הזאת:

מיכאלאנג ’לו קיבל על עצמו לצייר את התמונה והאפיפיור העמיד לרשותו את הקפלה הסיסטינית. שם היו כבר אז תמונות של ציירים גדולים ומיכאלאנג ’לו קיבל רשות למחוק את כולן ולצייר מחדש. אבל הוא עשה אחרת: השאיר תמונות קודמות בשני קירות, כדי להדגיש את ההבדל בין תמונות אלה ותמונותיו הוא. הוא התחיל לצייר, אבל לא ראו כלום מהציור. היה לו סוד תערובת צבעים שהוא צייר ולא נראה שום דבר, אלא אחרי שבועות מספר צצה תמונה שלמה. לכן עומדים עד היום בפני השאלה איך יכול היה לצייר בשעה שלא ראה כלום בשעת הציור. במובן זה הוא מזכיר לי את בטהובן, שגם הוא לא שמע אף צליל אחד בשעה שחיבר את היצירות הגדולות שלו.

הפריעו לו בעבודה שני אנשים שאותם גם הנציח בתמונה הגדולה “יום הדין ”. קרדינל אחד וצייר־יריב, ששניהם הסיתו נגדו את האפיפיור באומרם שהציור הוא “פורנוגראפי ”. אבל לבסוף הלהיבה התמונה גם את האפיפיור עצמו והוא נתן למיכאלאנג ’לו להמשיך ביצירה משך שנים מספר.

והתמונה עצמה, יום הדין לפי הנוסח הנוצרי: באחרית הימים ישב ישו הנוצרי וישפוט את העולם משפט צדק. הוא יושב במרכז העולם, ידו מורמה בהבעת אימה כלפי כל החוטאים וגם בהבעת רחמים וחנינה לתועים. אבל יותר מכל מביעה תנועת ידו שילומים לצדיקים, עבור כל סבלותיהם שסבלו עבורו. מאחוריו יושבת המדונה, יפה וענוגה, כמייצגת את האמהוּת האלהית והאנושית גם יחד.

מסביב לכס־השופט שהוא מרכז התמונה, נאספים כל הקדושים הנוצרים (יודעי דבר יודעים את שמו של כל אחד ואחד מהם ). כך, למשל, מוסר פטרוס את מפתחות השמים שהופקדו בידיו. יותר למטה, מצד ימין, מופיעים כל אלה שמתו בעינויים, על קידוש השם. וכל המרטירים האלה מביאים אתם את ה “מסמך ” [אטריבוט ] היחידי שיש בידיהם: הנה זקן [218] שפשטו את עורו מגופו, מביא את העור לפני השופט, אחרים מביאים אתם אמצעי עינוי בהם נתענו. אני רואה בפני כל אלה הבעה שואלת, כמעט מאשימה. מבטם החודר ושואל גם יחד מופנה כלפי השופט. והוא מעביר אותם למקומותיהם הראויים בשמים, באותה תנועת יד מורמה, המבטיחה להם חלק במלכות השמים.

למטה, מצד שמאל, רואים אנחנו את תחיית המתים ועלייתם השמימה. כדברי יחזקאל, קמות העצמות לתחייה [“חזון העצמות היבשות ”]. בקבריהם שומעים המתים את תרועת החצוצרות המבשרות את הגאולה, ואפילו במערה האפלה נראה ראש־עצמות [גולגולת מוארת ], מאיר וקם לתחיה. הגיעה שעתם לתקומה.

מצד ימין למטה רואה אני את הגיהנום, את העולם התחתון לשם כל הפושעים והחוטאים מושלכים ביום הדין. הוא מזכיר — לפי הציור — את האינפרנו [הגיהנום ] לדנטה (ביניהם — מוקף נחש ענקי — גם הקרדינל השונא של מיכאלאנג ’לו. בדרך לגיהנום — יושב ומכסה עין אחת בידו הצייר היריב, המתפקע מקנאה, כשאוחזו השטן מאחור).

רק אשה אחת (מלבד המדונה ) מופיעה על התמונה, היא אהובתו של מיכאלאנג ’לו, מצד שמאל, בערך באמצע הגובה. היא מקימה מעפר אחת הדמויות שמתו וקמו לתחיה, בדרכם השמימה. הבעת פניה אינה ברורה לי. היא ועוד שני אנשים שהזכרתי, אלה שלושה הם היחידים המביאים אקטואליות של תקופת מיכאלאנג ’לו לתוך התמונה.

למעלה מצד שמאל רואים את מלאכי השמים הרבים ביניהם, כדי להשיג את המזכרות של מות ישו, את הצלב בו הוא נצלב, את בגדיו וכתרו. מצד ימין למעלה, רואים שוב את המלאכים המתאמצים להציל את העמוד בו היה ישו קשור במשך דינוֹ עלי אדמות. אומרים שעמוד זה ישנו בכנסיית סט. פייטרו. התמונה כולה יש לה צורה של לוחות־הברית, כי היא מביעה כולה דין ומשפט.

מעניין שאצל מיכאלאנג ’לו מופיע כל איש כאתלט ממש. הם כולם בעלי גוף בריא. אפילו ישו עצמו והמדונה בעלי גוף חזק ובריא, וגם אהובתו של מיכאלאנג ’לו אינה בהתאם ליופי נשי לפי מושגנו.

אבל יותר מכל הפליא אותי שמיכאלאנג ’לו ידע את האנטומיה של הגוף האנושי. כל שריר, כל גיד, בולטים אצלו בתמונה לעומת תמונותיהם של אחרים, למשל רפאל, שאצלם רואים כי ידיעתם את מבנה הגוף האנושי אינה מספיקה. לבסוף, מיכאלאנג ’לו היה פַּסָל ולמד היטב את צורתו הפלסטית של גוף־אדם.

פימפי ’לה, כל־כך נחרתה התמונה הזאת בזכרוני שאני יודע כל פרטיה. ובשעה שאני כותב לך, עכשיו, התמונה עצמה כבר יומיים בדרך אלייך. התפעלתי כל־כך מהתמונה שרציתי לכתוב עליה. למרות הכל רוב הפרטים שבתמונה אינם ברורים לי, כי לזה צריך הסברה מומחית.

יפה שהספר [“מבוא לכתבי הקֹדש ”] מתקדם, אבל כמה חבל שצבי איננו עוד ולא יכול לעזור לך בעבודה הקשה. הרי את כל־כך הרבה מתרוצצת! אל תתאמצי כל־כך הרבה. שמחתי מאד כשקראתי שאת יושבת במנוחה ביום שבת בקפה “באום ”. רק במנוחה תעשי הכל, מנוחה נפשית. הרי אנו מאמינים אמונה שלמה שהכל יהיה טוב, ואסור לנו לחטוא בפרינציפ הזה! הנה, המלחמה נגמרת, והכל יהיה טוב.

את כותבת לי שאני אצטייר אצל הצייר. זה מצחיק נורא! מה יש כאן לצייר? אבל הרי אין לי זמן, ובכלל, זה לא כדאי.

כמעט ששכחתי לכתוב על המאמרים מהעיתונים ששלחת לי. הפרשה על נדודי הילד [מטרנסניסטריה ] היא מרתקת יותר ממה שקראתי במאמרים אחרים בעיתון. וגם את “החיים הקטנים” על אשת השבוי קיבלתי. זה קצר ויפה, וגם מלא מגמה. את כותבת [במכתבה מ־ 16.1.45] שהסיפור החדש [“אלמנוּּת ”] יהיה הטוב שבסיפוריך; האם הוא עוד יותר יפה מ “היאור הירוק”[219]?

שלשום הסתפרתי לפי פקודה מ “גבוה ” אבל זה לא כל־כך נורא, אפשר לסבול את זה עוד.

מה שלום אמא? הנה, עוד לא כתבתי לה מכתב, מנוול שכמוני!

אני שמח כבר נורא לקראת ביקורי ברומא. סוף סוף אזכה לראות את כל הפאר וההדר של העיר, על אוצרותיה האמנותיים. שם אלך גם לקהילה היהודית בנוגע לקרובים שבפלורנץ.

שלום, שלום פימפי ’לה, להתראות, תהיי “ילדה טובה ”.

באהבה רבה, שלך ריקי

תל־אביב, 2.2.1945

שלום ריקי יקר!

אתה מצער אותי שאתה כותב שיתכן שלא תוכל לבוא [לארץ־ישראל ] לבחינות ביוני [מכתבו מ־ 13.1.1945]. עליך לעשות את כל המאמצים כדי להשיג אז חופש. ראשית תהיה קצת בבית ושנית, תוכל לעמוד בבחינה. אתה כותב על שלוש אפשרויות: אולם לא שמעתי על בחינות ברומא, ואינני חושבת שתערכנה שמה. האפשרות השניה, אף היא אינה מתקבלת על הדעת שעד אז תיגמר המלחמה. ולכן עליך לעמוד בכל תוקף על דעתך שיאפשרו לך לנסוע ולהיבחן. סוף סוף אתה לומד ברשות הצבא ולא יתכן שלא יניחו לך להבחן. תפנה לכל האינסטנציות שיש לפנות עליהן ועל תתייחס לזה באדישות. אדישותך כלפי העניין שכל עתידנו מבוסס עליו, מפליאה אותי מאד. ריקי, למה אתה מצערני. כלום לא תוכל להסביר במכתב לשלטונות החינוך מה רב הוא ערך הבחינות בחייך, וכי כל עתידך תלוי בה? אני מציעה לך לחשוב על זה היטב.

בט “ו בשבט הייתי בביה ”ס החקלאי מקווה ישראל. זו היא כבר מסורת, שביום זה אנו [העיתונאים ] מוזמנים שם לארוחת צהרים ומסיירים במקום. הבאתי הביתה זר שושנים

נפלא. מַכרתי [220] גרה שם בבית קטן בגן הבוטני המרוחק משאר הבניינים, והוא מוקף עצים, פרחים וירק.

אחרי כן הייתי בועידת ההסתדרות [221] ושמעתי את בן־גוריון. שם ראני רובשוב [עורך “דבר ”], ושאל מה עם ספרו של אבא. הוא הצטער לשמוע על העיכובים.

לאמא כבר הוטב, וגם אצל הדודה כבר נרגעו קצת לאחר האסון. יש לי המון תוכניות לכתיבה, והכתיבה מצילה אותי. אולם אתמול נרדמתי אחר הצהרים וחלמתי על אבא חלום נורא, טוב שהתעוררתי. כנראה שוודאות זו על [מות ] אבי חדרה לחובי, אל תת־הכרתי שלי ואינה נותנת לי מרגוע בשנתי. אולם כלפי חוץ נרגעתי.

אני מקווה כעת ע "י כתיבה רבה יותר, להרוויח קצת כסף. הצטערתי לשמוע שלא היתה לך אף פרוטה. ריקי, אינך צריך לשלוח לי ולהישאר בלי פרוטה.

בדבר תמונתו של אבא אתה גורם לי עונג רב. מה מאושרת אהיה לקבל את התמונה. חבל שאין להשיג בד, כי בד קל יותר לשלוח, מקפלים אותו, בעוד שעץ תופש מקום. תמונה זו תביא לנו אושר ונחמה רבים מאד. אני מצפה לה בכמיהה יוצאת מהרגיל.

אצלנו קר מאד, גשם ואתמול התחוללה סופה כזו עד כי החשמל כבה. במקומות רבים בארץ יורד שלג ולכן לא רק לך, ריקי, קר, אלא גם לי. גם אצלנו חורף קשה מאד.

ריקי, מתי תבוא הביתה? האין כל תקווה? אמא מברכת אותך ואני.

שלך באהבה, פימפי

תל־אביב, 7.2.1945

שלום ריקי יקירי!

שוב אני שולחת לך “חיים קטנים” [“הפרטיזנית מצפת ”[222]]. אני כותבת כעת רשימה כזו אחת לשבוע. הרשימות אינן פיוטיות ואף אין בכוונתי לומר דברי שירה, אלא להצביע על פינה קטנה אחת בחיי המעשה, בחיים של ממש. ומעניין שהתגובה היא גדולה מאד. אנשים זרים שולחים לי חומר, מכתבים, כל מיני עצות. כנראה שיש קוראים למדורי הצנוע הזה.

תודה, תודה, תודה ריקי, בעד הרפרודוקציה [יום הדין למיכאל אנג ’לו ], שקיבלתיה עוד לפני בוא מכתבך המספר עליה. היא יפה מאד. אני ראיתי גם את האוריגינל. אולם את דעתי לא שיניתי, שאינני מיחסת חשיבות רבה לרפרודוקציה בודדה. רפרודוקציות, כאשר

הן באות במספר רב, באלבום, ומראות את התפתחות יצירתו של האמן, הן מעניינות. אולם הרפרודוקציה הבודדת, האחת, קודם כל אפשר להשיגה גם כאן ושנית, היא תמיד נופלת מאד מהאוריגינל ומבישת אותו. נדמה לי כמעט שצר לי על מיכאלאנג ’לו שמציגים אותו בצורה כזו.

מבינה אני לרוחך שהתפעלת ממנה. גם אני התפעלתי כאשר ראיתיה למעשה. היא נמצאת על קיר. מסתכלים [שם ] בתקרה בעזרת מראה. אולם הרפרודוקציה נופלת בהרבה. מוטב, דבר מקורי שניתן בו כל מאמצו של האמן מכלי ראשון. ולכן אני מתנגדת לקניית רפרודוקציות בודדות ואפילו טובות. לדעתי, הצבעים פוגמים במקצת.

קראתי את ההסבר המפורט שלך על התמונה בעניין רב, ועוד אשוונו בזהירות לתמונה עצמה, כי עדיין לא הספקתי לעשות זאת.

כתבתי מאמר גדול בשביל למדן [עורך “גִליונות ”] על “העולם המודרני בהגות ובאמנות ”. המאמר ארוך ויבוא בודאי בהמשכים. למדן כבר קיבל את מאמרי וכנראה שיִדָפֵס, אבל עוד לא פגשתיו אחרי זה. בינתיים אני ממשיכה לקרוא ולכתוב. הימים עכשיו יפים ובהירים. אתמול בבוקר לא עבדנו, היה עוצֵר [223] באזור המערכת שלי בתל־אביב ולכן לקחתי את אמא לשפת הים וישבנו שתינו בכיכר לונדון [224], זו היא גינה שאתה בודאי זוכר אותה על שפת הים. אמא לא רצתה לשבת השנה, בשנת האֵבל, בבית־קפה. ישבנו בשמש ונהנינו מאד. הגעתי לכלל מסקנה שיותר טוב להתבטל מאשר לעבוד. היה כל־כך נחמד.

ריקי, ריקי, ריקי, יש חדשות נפלאות. הרוסים מתקרבים כבר לברלין. ועוד מעט ותגמר המלחמה. כאן מדברים כבר המון על סוף המלחמה. כל אחד אומר שעוד מעט, בעוד חודש אפילו תיכנע גרמניה. ואתה תשוב הביתה ונתחיל הכל מהתחלה. ונסדר לנו בית כמו שרצינו והכל יהיה כבר רק טוב.

ביום ג ’ היתה אצלי ד. והיינו יחד בהרצאה על התיאטרון העברי. דיברו עזרא זוסמן [225] (הוא לא היה אבל קראו את הרצאתו ) ולאה גולדברג. היה מעניין מאד. מולי ישב רוזוליו [226], אבל מכיון שאינני מכירה אותו, לא דיברתי עמו אף מלה אחת. הוא רק הגיש לי מדי פעם בפעם אש לסיגריה. חבל שאינני מכירה אותו, הוא עושה רושם טוב מאד. אחרי ההרצאה נכנסנו לבית־קפה, אולם הסוף היה רע ומר, כי איש לא רצה ללכת ללוות את ד. הביתה. הסוף היה שמכר שלה הציע לה שתיקח על חשבונו טקסי הביתה. אני רציתי ללכת ללוותה, אבל

הרי אני אשה ואינני יכולה ללכת בחצות לילה. גאוות האשה שבה בלי כל ספק נפגעה. היא חזרה לביתה בטקסי, והיתה משום מה מרוגזת עלי. אותי ליוו הביתה, אבל היה לי צר מאד עליה.

עוד מעט וכבר אביב. גם זה מעודד את הרוח. אביב ושמש ואור ואולי קצת עליצות. ריקי, תהיה במצב רוח טוב. גם אני כך. השתחררתי מאימת החורף ונכנסתי לברכת האביב.

שלך שלך, פימפי

דרישת שלום לבבית מאמא.

איטליה 9.2.1945

שלום פימפי’לה יקרה,

חזרתי מחופשתי ברומא ולכן לא יכולתי לכתוב לך במשך כשבוע ימים. כשחזרתי מצאתי פה שני מכתבים שלך שהגיעו בינתיים. נדהמתי כשקראתי את המכתבים המבשרים אסון חדש במשפחה [מה־ 21.1.45 ו־ 2.2.45]. חבל, חבל מאד, איש טוב וישר היה הדוד פיני. אמנם לא הכרתי אותו היטב כי לא היתה לי אתו שפה משותפת. אני זוכר אותו כשהוא לוחץ את ידי בהכנסי לחדרו ומזמין אותי לשבת. רק מלים ספורות דברנו יחד, כי לא הבנתי את שפתו האידיש־רוסית, אבל הרגשתי תמיד את הלבביות שבדבריו. זוכר אני את מנהגיו. תמיד היה מטייל אחרי הארוחות בתוך החדר, ואחר־כך מתיישב בפינה שקטה ומתייחד עם ספר, על־פי רוב מספרות תלמודית.

פימפי’לה, שוב קרה אסון חדש במשפחה, אבל אל תצטערי, את מוכרחה להיות חזקה. כדי לנחם אותך אשלח לך עוד מעט דבר שישמח אותך מאד.

אינני מסוגל לכתוב היום לטקסרים, אכתוב להם מחר או מחרתיים, כי אינני יודע מה לכתוב והבשורה היא טריה מדי. אחשוב קצת ואז אכתוב להם.

מובן שהרשמים שהתרשמתי בהם מביקורי ברומא ניטשטשו כשהתבשרתי בשורת האסון. היום אתן לך רק סקירה קצרה על הטיול, פימפי, טיול נחמד זה היה.

שהיתי ברומא עצמה רק שני ימים. ראיתי את כל שאפשר להספיק לראות בכוחות אנוש במשך שני ימים. אציין רק איפה שלא הייתי: בכנסיית עצמות־אדם [סאן פייטרו אין וינקולי ], בקפיטול ובמוזיאון שבפאלאצו ונציה. במקומות אלה לא ביקרתי מפני שפשוט לא נשאר לי זמן. שני ימים ברומא אינם מספיקים כדי לראות את הכל וישנם דברים רבים שהספקתי לראות רק בשטחיות. אינני יכול לתאר את הדברים עכשיו, במכתב זה, כי לזה נחוצה דעת צלולה שאין לי כרגע. מחר אתאר לך את הביקור עצמו.

למרות הכל הספקתי לעשות גם כמה קניות ושלחתי לך את הדברים, הם כולם לפי הזמנתך

[מכתבה לא נשמר ]. אני מקווה שיתאימו. גם לאמא שלחתי משהו שלא תסבול מקור. פימפי, זאת הפתעה, לא אגיד מה שלחתי. נחשי! רק שני דברים לא יכולתי להשיג: עגילים וספר־רפרודוקציות של הציירים הספרדים. יש המון דוגמאות של עגילים, אבל לא יכולתי למצוא את הדוגמה שחיפשתי. יש רק עגילים צבעוניים כמעשה מוזאיקה עם פרחים וכו ’. הרוצה את עגילים כאלה? תכתבי לי אם את מסכימה להם.

הצלחתי גם להשיג בד לציור, וכשחזרתי היתה דרכי הראשונה לצייר. מסרתי לו את הבד והוא כבר התחיל בעבודה. אם התמונה תצליח כמו שקבעתי עם הצייר, אזי יהיה זה פורטרט נהדר. אין לי כבר מה לקבוע עם הצייר. דיברנו על כל הפרטים. הוא יצייר את התמונה במשך כשבוע ימים ולא יִגַע בשום דבר אחר, אלא יתמסר כולו לתמונה. היום נסע לקנות צבעים שחסרים לו. התמונה תהיה בגודל טבעי והרקע כמו שאת קבעת. אהיה אצלו יום־יום לשם ביקורת וּויכוח. מי יתן ותצליח התמונה בהתאם למאמצינו.

את התמונה אשלח בצורה מגולגלת, בתוך גליל. פימפי ’לה, את תצטרכי לתת את התמונה למתוח על מסגרת עץ ולשים מסגרת מסביב. אארוז אותה בזהירות כדי שלא תינזק. בעוד שבוע ימים בערך תהיה כבר בדרך אליך.

בנוגע לקרובים שלי [בפלורנץ ] תיפתר השאלה מאליה. אהיה, כנראה, בקרוב בקרבתם לזמן־מה, יחד עם כל החבריָה.

בנוגע לבחינות עשיתי כבר את כל הצעדים שאפשר לעשות [להיבחן בארץ־ישראל ]. לדאבוני אין מייחסים פה לדברי חינוּך חשיבות יתירה, ולכן מלחמתי עוד יותר קשה. המנטליות השתנתה כליל, ואין מביטים על הדברים כמו שהביטו עליהם שם, ב “מזרח התיכון ”. איפה שנוגעים בדבר שקשור עם נסיעה לארץ־ישראל, נתקלים בהתנגדות עזה. בכל זאת, אני עושה מה שצריך לעשות, ומקווה שלבסוף אצליח. אני מנצל את הזמן המועט העומד לרשותי רק ללמוד, כי גם אני יודע היטב שכל העתיד שלנו תלוי בו.

תודה רבה בעד הקטעים מהעיתון ששלחת לי. המאמר על הספר “טרנספורמיישן ”[227] הוא עדין ומאלף גם יחד. רק הכותרת היא משונה וגסה [“כפיות של דבש בחבית של זפת ”]. אפשר להרגיש מיד שלא נכתבה בידיך. אגב, כשנכנסתי היום לחדרו של צבי כורך אמר לי שאביו כתב לו שקרא מאמר נהדר בעיתון (כנראה התכוון למאמר ההוא ), ושיהיה בתל־אביב ויבקר אותך.

לא ראיתי עדיין ציור “טבע דומם ” של פרחים כמו שאת רוצה. אם יהיה עוד זמן, אזמין ציור מיוחד אצל הצייר [Gatti ]. אבל לעת עתה אני מרכז את הכל מסביב לפורטרט של אבא.

מה את עושה? ומה שלום אמא? הסובלת את מהקור? תדליקי את השמש החשמלית כשאת יושבת בערב בחדר. מחר אכתוב לך יותר על ביקורי ברומא. שלום רב ולהתראות בקרוב.

שלך, באהבה, ריקי

[איטליה ] 13.2.1945

פימפי ’לה, יקרה,

היום הוא היום השלישי ליצירת הפורטרט של אבא. הציור מתקדם יפה מאד. הבד שהבאתי לו מתאים והצבע נתפס בו היטב. הצייר הצטייד גם בצבעי שמן חדשים. כבר רואים את התמונה בצורתה הגולמית. היה לי וויכוח רב אתו בנוגע לצבעים ובאנו לידי הסכם מסוים. הצילום אינו מדויק, וזה מקשה על עבודתו. אבל בכוחות משותפים ייגמר הפורטרט. הוא אמר לי שזה שנים רבות לא התאמץ כל־כך ולא השקיע כל־כך הרבה כוחות. כבר עכשיו רואים את ההבדל בין הפורטרט של אבא ובין יתר הציורים שנמצאים בחדרו. כל אלה נראים תפלים וחסרי גוון לעומת התמונה הזאת.

אני התפלאתי בעצמי איך זה אפשרי שבן־אדם שלא הכיר את אבא יצייר אותו וזה רק מצילום קטן.

לא ראיתי את התמונה עדיין באור היום, מפני שרק בערב יש לי פנאי לגשת אל הצייר, אבל בעוד יומיים אראה אותה גם באור היום.

השגחתי על כל פרט ופרט. הצייר אמר שמעולם לא היה לו קונה כל־כך קְִריטִי כמוני. לעומת זאת, אמרתי לו שאסור לו לחסוך בשום דבר, ושאני אחראי לכל ההוצאות המיוחדות שתהיינה לו בקשר עם התמונה. הצעתי לו מראש מחיר יותר גבוה משהוא לוקח אצל כל איש אחר, כי אני דורש ממנו שיעבוד שבוע שלם אך ורק על התמונה של אבא. בעוד כארבעה ימים תהיה התמונה גמורה ואחר כך אצטרך לחכות עוד שניים או שלושה ימים עד שהצבע יתייבש כליל.

ביחס לרקע היה לי גם כן ויכוח אתו. הוא בעל אופי ולכן הוא עומד על שלו ואינו רוצה לסטות מהשיטה שלו. לבסוף הגענו לפשרה: הרקע יהיה בכל אופן כהה, אבל לא יהיה מאה אחוז רמברנדטי. הוא אינו מסכים למעשה שעטנז בין צייר הולנדי ואיטלקי. לכן יעשה את הרקע בצבע דומה לזה של רמברנדט, אבל הולם את הציור האיטלקי.

אני משתדל להשפיע עליו בעיקר שהציור יהיה ציור חי, שלא יוכר שהוא נעשה לפי צילום. ועד כה הצלחתי להסביר את הכל.

פימפי ’לה, היות והתמונה היא על רקע כהה, אי־אפשר לשים אותה במסגרת שחורה. אני מציע מסגרת בצבע זהב, אבל חלקה, בלי ציורים בתוך המסגרת, ובלי פיתוחים.

כן, עוד משהו ביחס לתמונה. היות ומסגרת בצבע זהב עושה רושם חגיגי, צריך לדעתי עכשיו, בשנת האבל, לענוד סרט שחור על המסגרת בצורה שהוא יהיה תלוי מעל לשתי הפינות העליונות.

רציתי לספר לך איך ביליתי ברומא, אבל אכתוב לך על זה במכתב הבא. “אַת לי ילדה טובה?” ולא קר לך כבר? אל תעבדי מאוחר בלילה! אל תצטערי ואל ייאוש, הכל יהיה טוב. להתראות פימפי ’לה.

שלך באהבה, ריקי

תל־אביב, 15.2.1945

ריקי יקר שלי!

ריקי, התמונה של אבא מוצלחה? אני סומכת על טעמך.

האלבום האחרון מהרנסנס שקיבלתי ממך אתמול, הוא נהדר, איזה רפרודוקציות יוצאות מן הכלל! דומני שהוא היפה שבכולם. כל־כך התרגשתי כאשר קיבלתי אותו שלא שבעתי מראות עוד ועוד ועוד. הנייר הוא משובח ולכן מתקבלות הרפרודוקציות כל־כך נפלאות. יש לנו כבר ספריה אמנותית קטנה, כעשרה ספרים בערך.

ריקי, אומרים שהמלחמה נגמרת באפריל, כמה נחמד! ועוד מעט תשוב אלינו הביתה לגמרי, לגמרי, לגמרי.

רות [אחותו ] צלצלה לי שהיום תמלאנה לאביך ששים שנה. הם עורכים הערב נשף והזמינוני. הסברתי שהשנה אינני הולכת לנשפים. אסתפק בזה שאשלח להם היום בשם שנינו זר פרחים נהדר עם ברכות לבביות. מה דעתך? דומני שזה מספיק.

ריקי, ה “חיים הקטנים ” שלי על הפרטיזנית [מצפת ] עורר הד. קיבלתי מכתבים. שושנה קיבלה מכתב מאמה של הפרטיזנית הכותבת לה במלודרמטיות רבה, שנשים שקראו את הרשימה התעלפו ועיני גברים חזקים זלגו דמעות.

ראיתי את למדן עורך “גִליונות ”. הוא אומר שמאמרי [“העולם המודרני בהגות ובאמנות ”] הוא עבודה כבירה וכי בימי שלום היה מפרסם אותו כחוברת מיוחדת. הוא ידפיסנו בחוברת המאה של “גִליונות ”, ואומר לי שהוא מעניין מאד, וכי כאשר הזמין אצלי מאמר השאיר לי שלושה עמודים כי חשב שאכתוב רק רשימה קטנה. אולם נוכח שכתבתי ממש תיזה מעניינת מאד. האורך הוא גליון דפוס [228]. אני קצת מתרגשת להדפסת המאמר, מפני שהוא “חשוב ” כל־כך, ולא כתבתי עוד מעודי דבר כה חשוב ורציני. למדן אמר לי שלא ציפה שאדם צעיר כמוני יוכל לכתוב סקירות כאלה על מצב הפילוסופיה, האמנות והספרות בעולם מודרני,

כשם שעשיתי אני. דברים אלה משמחים את אמא ומעודדים אותה. וגם אני כבר אינני נכאה כל־כך כמו שהייתי, ואני כבר מתלוצצת ומחייכת, אם כי עוד לא צוחקת בכל פה, אבל נעשיתי כבר שוב אדם חי ולא יצור מלא צרות ופגעים.

ריקי ’לה, היית כבר ברומא? אני רוצה כל־כך שתראה את כל המקומות היפים. וריקי, תקנה לך תיק עור בשביל ספריך וניירותיך. זה דבר נחוץ מאד. ועור שם הרי בזול. ואולי יש שם גרבי צמר בשביל אמא? כאן אין להשיג.

הידד! האגדה שלי לילדים [“הירח נועל נעל ”] נתקבלה. העורך של עיתון הילדים אומר שיש לי הומור ודמיון וכי מבקש ממני שאכתוב לו בקביעות אגדות לילדים. יש לי כבר ארבע אגדות לילדים כתובות. זה גם מכניס הכנסה קטנה. ומלבד זה כל־כך נעים לכתוב סיפורים לילדים, לא ריקי? ומקווה אני שלאחר שאפרסם כחמש אגדות אוכל להוציאן בספר לילדים.

מסרתי עוד מאמר לעורך שלי [“הסופר הצעיר בן דורנו — האוטוביוגרפיה של קלאוס מאן ”[229]], גם זה חשוב, לא? אני כותבת המון ויש לי מצב רוח לכתוב ומרץ רב.

מה עם התשובה מקצין החינוך? היש סיכויים שתבוא [לבחינות הגמר בארץ־ישראל ]? שמחה אני שיש לך תנור המחמם אותך.

קיבלתי ספר עם הקדשה [“מחיצות”] מאת הסופר צ.ז. [צבי זבולון ] וינברג [230].

אולי אשלח לך גופיות חמות ולבנים חמים? הרי שם קר, או פיג ’מות? כתוב לי ואז אשלח.

דרישות שלום לחבריך הקרובים לרוחך. אמא מברכת אותך.

שלך, שלך תמיד, פימפי

איטליה פברואר 1945

פימפי’לה, יקרה,

הפורטרט גמור, והנהו מוכן כבר 4 ימים. חיכיתי עד היום מפני שלא הספיק להתייבש כליל. מחר יהיה מוכן למשלוח ואקח אותו לדואר. אני אינני יכול לדוּן על התמונה. אני יכול להגיד רק שהצייר טרח מאד והשתדל להשיג מה שהיה בכוחו. היה זה תפקיד קשה, מפני שהצילום הקטן שלפיו צייר, לא היה מדוייק מדי. כל אלה אשר ראו את התמונה (וביניהם ציירים — יש שני ציירים בגדוד השני ), אמרו פֶה אחד שהתמונה היא חיה. בקושי האמינו חדשות הבריגדה: בערב פורים ב־ 26.2.1945 סיימה הבריגדה את אימוניה בפיוג’י ויצאה לחזית בצפון איטליה.

שצוירה לפי צילום.[231] אמרו שהוא הציור הטוב ביותר שצייר זה הוציא מידו. ובאמת אפשר להגיד שהתמונה בתור תמונה היא יצירה טובה. ולי נדמה שגם הדמיון הוא מוצלח.

הצייר עצמו דורש בשלומך, פימפי, ומקווה שהציור יגרום לך נחת־רוח. הוראותיו הטכניות הן: צריך לתלות את התמונה במקום גבוה (כדי להסתכל בה מלמטה ) והאור צריך לבוא מצד ימין.

היה לי אינצידנט קטן עם התמונה. אי אפשר היה להשיג פוליטורה סופית (varnish) שצריך לשים על התמונה אחרי שנגמרה. אם התמונה מוצאת חן בעינייך, פימפי (אני מקווה שכן ), אז תגידי לזה שימתח אותה על המסגרת, שישים על התמונה את הפוליטורה. אחרי הפוליטורה היא תבריק ותהיה גם מוגנת בפני אור והשפעת אויר. את הצילום אשלח לך במעטפה לחוד, במכתב רשום. בזה נגמרה פרשת הפורטרט. אני מאושר שהצלחתי לגמור את התמונה של אבא בזמן.

ברומא הייתי שני ימים. זאת תקופה כה קצרה, ומגוחך הוא להגיד שבמשך שני ימים אלה “ראיתי ” את רומא. אבל ניצלתי את הזמן והספקתי לראות את המכסימום שאפשר לראות בזמן כזה. היינו קבוצה קטנה של אנשים והחלטנו שניקח יחד מורה־דרך. קנינו לנו בסקוויטים כדי לא לאבד זמן לארוחת צהרים, והלכנו. התחלנו במוזיאון של הותיקן. שם בילינו שש שעות. עברנו משם לכנסיית סנט פייטרו, איפה שבילינו בערך שתי שעות. היינו גם בקפלה הסיסטינית ובסנט־פייטרו “אִין וִינקולי”, משם הלכנו ישר למאוזוליאום, משם לפאלאצו ונציה והגענו בערב, שבורים ורצוצים, למקום הלינה. למחרת בבוקר השכמנו, עשינו סיור במקומות העתיקים, מקומות החפירות בוויה אַפִיה, וגם בתוך רומא: הפורום, הקולוסיאום, שערי קונסטנטינוס וטיטוס. ירדנו לגיטו, ראינו את בית־הכנסת הגדול ושבנו לקלוב החיילים הציוני. שם אכלנו קצת והתפזרנו לכמה שעות. בינתיים סידרנו קניות וכו ’, חזרנו שוב לקלוב, אכלנו ארוחת צהרים, ושוב יצאנו לראות דברים. ראינו תערוכה מודרנית של ציירים ופַסָּלים בני־תקופתנו, ובערב יצאו כולם לראות את “אַאִידה ” באופרה המלכותית. אני ביליתי את הערב בחדר־קריאה וחדרי נופש של ה “אלכסנדרס־קלוּב ”[232] וחיכיתי עד שאנשי קבוצתי חזרו מהאופרה, אז עלינו על המכוניוֹת ונסענו בחזרה.

היו אלה שני ימים של בילוי אינטנסיבי. הרשמים שקיבלתי היו עזים. ההסברות קצרות עד כמה שאפשר וברורות. הן נחתו עלינו כברד. מובן שלא יכולנו לעכל מיד את כל החומר. היה זה מאורע נעלה, אבל מעייף עד מוות. עד היום לא יכולתי להשתחרר מעושר אמנותי זה, ועד היום מנסה אני לצרף יחד את כל הזכרונות. יש לי זכרון טוב ואני מתחיל רק עכשיו “לעכל ” את הרשמים. עברתי ברוחי עוד פעם על הכל, ואין להבין כמה ספגתי מכל זה! אינני מעז לכתוב על הדברים עצמם, מפני שזה מעשה ללא סוף, אין התחלה ואין סוף לאוצר האמנותי וההיסטורי של רומא.

החיים ברומא חיי כרך הם גם במצב הנוכחי. אם כי אין תנועה ציבילית ברחובותיה — אין אוטובוסים, יש רק כרכרות מעטות, והיא הסיבה שמתעייפים ברומא. צריך ללכת ברגל לכל מקוֹם, ורק לעיתים מזדמנת כרכרה. העוני ברומא אינו כה עצום כמו ביתר המקומות של איטליה. החיים היהודיים ברומא מפותחים מאד, הודות למספר רב של חיילים ארץ־ישראלים. כמו שהיה פעם במצרים, כן שומעים ברומא בכל פינות העיר את השפה העברית. טיטוס בזמנו לא חלם על כך שחיילים יהודיים, ארץ־ישראלים, יציפו את רומא כחלק מצבא־הכיבוש. אולי זאת היא הסָטִיסְפקצִיָה ההיסטורית היחידה הראשונה שניתנה לנו מאז חורבן הבית השני. אמנם יש גם צד שני למטבע. שוררת גם דֵמורליזציה בין היהודים, המקומיים וגם בין הפליטים שנטפלו הנה. ושיא הדמורליזציה הוא — שהרב הראשי של רומא התנצר. זה עשה רושם מזעזע על היהודים, וביחוד על החיילים. חרפה ובושה. אפילו העיתונות האיטלקית גינתה את המעשה הנבזי הזה.

הקלוב לחיילים יהודיים ברומא הומה מבוקר עד לילה. הוא מרכז החיילים היהודים, גם מצבאות אחרים. אבל ברובם הם ארץ־ישראלים. החיילים הארץ־ישראלים נתחבבו על כל איש. רכשו להם שם טוב בכל רחבי הארץ הזאת. הם נדיבי לב וזקופי קומה. חושבים אותם לגאונים, מפני שכולם מדברים כבר איטלקית בזמן שאנגלים ואמריקאים מתקשים בשפה.

היום קיבלתי גם את “גזית” ו “גִליונות”. תודה רבה, פימפי ’לה, אקרא בהם בימים הבאים. גם את ה “חיים קטנים” קיבלתי, על ה “פרטיזנית מצפת”. אני מבין היטב, שכותבים לך מכל הצדדים על המדור הזה. הוא המדור התרבותי ביותר בעיתון “הבֹקר”, אף על פי שהוא נקרא בשם צנוע “חיים קטנים ”.

מצאתי רק עגילים “מקושקשים” מסוג זה:

מוזאיקה, פרחים בצבעים אדום, ירוק וכו ’.

פימפי, הרוצה את כאלה? גם צמידים יש באותו הנוסח.

המלחמה תגמר עוד מעט ואחזור הביתה. הכל יהיה טוב. תשמרי על עצמך. דרישת שלום לבבית לאמא.

שלך, האוהב אותך, ריקי

איטליה 2.3.1945

פימפי ’לה יקרה,

קיבלתי את מכתבך יחד עם “החיים הקטנים” פימפי, המאמר הקצר על “המטריה ”[233] מבדח מאד.

רוצה אני לברך אותך ליום הולדתך [בפורים ]. אמנם איננו יכולים וגם איננו רוצים לחגוג השנה את יום הולדתך — הריהו גם יום הולדתו של אבא [ז "ל ] — אבל לפחות ברכה צנועה ומקרב לב רוצה אני לברך אותך מהנכר הרחוק. וכפולה ומכופלת היא הברכה לימי שלום וחיי בית שאננים. יושם קץ לאסונות במשפחה, תחיי חיים מאושרים ומלאי תוכן, תצרי יצירות אשר תאשרנה אותך, תהיי בריאה ורעננה, ויתן אלוהים שאוכל להיות לצדך ולעזרך בקרוב.

את יום הולדתך הבא נחגוג יחד ונשמח שבעתיים למאורע הזה. וגם נזכור את הימים העצובים בהם בילית השנה את יום ההולדת שלך, ונשמח לחיות חיים חדשים ולבנות את ביתנו, אף מעל חורבות העבר.

את שואלת מה לשלוח לי. אני חי פה בתנאים הרבה יותר פרימיטיביים [234] משהיו לי קודם. כל דבר נוסף רק מכביד מפני שאין מקום בשבילו.

איננו מקבלים עכשיו את העיתון העברי [“לחיָל ”], אנחנו קוראים רק עיתונים אנגליים. את העיתון העברי אסרו כבר מזמן לשלוח בדואר לארץ־ישראל ולכן הפסקתי לשולחו. הוא גם איננו כל־כך מעניין. אולי הוא מעניין בארץ־ישראל בתור “קוריוז ”, כי שם אפשר לקרוא

מכתבים ותלונות מידי חיילים [235], על התיאטראות ברומא, רבנים שמתנצרים, נאומים של אנשי צבא, ועוד.

כרגע הודיעו לי בטלפון שהגיע דואר. אני מסיים מפני שאני מתוח מאד אם יש לי מכתב.

מסרי דרישת שלום לבבית לאמא ואלוהים ישמרך.

שלך באהבה, ריקי

תל־אביב, 5.3.1945

ריקי יקירי!

כשמתחיל השבוע אני מתחילה לצפות למכתב ואין. לפני שבוע ציפיתי, ציפיתי, עד אשר קיבלתי שניים. אולי גם השבוע יהיה ככה. מה אתה אומר, ריקי?

מכתבך האחרון [מה־ 9.2.1945] האומר שאתה מתקרב אל קרוביך, הדוד והדודה [236], הדאיגני מאד.

בשבת בבוקר בא אלינו ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] והביא לי את ההגרלה הממשלתית שקנה לי ליום הולדתי. מחרתים אני יכולה לזכות בהרבה כסף, ריקי, ואנחנו נהיה קצת עשירים מזה. אבל אינני מאמינה במזל כזה. בכל אופן נחיה ונראה.

הגשתי מכתב להנהלה עם דרישה להגדיל את משכורתי, היות והנני מפרנסת כעת גם את אמא. תשובה על כך עדיין לא קיבלתי.

אתמול היתה צריכה להיות ישיבת ההנהלה שלנו ואני יושבת ומצפה שיודיעו לי את התוצאות, אם יש העלאה [במשכורת ] או לא. הדפוס מבטיח לי שהשבוע יגמור את הדפסת הספר. בינתיים הציע לי [המו "ל ] ליינמן בכל הרצינות לתרגם ספר [ספרות יפה ]. עניתי בחיוב, כי חושבני שכדאי לקבל ולהרוויח קצת יותר כסף. הוא נותן לי בחירה חופשית ולכן חושבני שאתרגם משהו לפי רוחי, אבל עוד לא החלטנו.

רציתי לחיות בשלום עם אביך וטלפנתי אליו. שאלתיו אם קיבל את פרחינו [לרגל מלאת לו ששים שנה ]. הוא סיפר לי שקיבל המון ברכות, מאתים מברקים מכל מוסדות היישוב ופשוט קשה לו לענות על כולם ולכן לא ענה עוד לנו. מחר כנראה אהיה עם אמא אצל הוריך לברך את אביך למלאת לו ששים שנה.

באו אלינו בהצעה לבנות לנו בבית אמא עוד שתי קומות בתנאי שהאנשים יגורו שם למעלה כמה שנים, ארבע או שש שנים. אם אנו לא נצטרך להשקיע בבניין כסף, כי אז נסכים, כי הרי זה כאילו השכרנו את האויר למעלה. אבל לקחת הלוואה ולהשקיע כסף בבניין, זה לא נוכל. כאשר נודע לי על הצעה זו הזמנתי את ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ]. הוא בא ונועצנו בו. גם הוא אומר שאם ירצו לבנות כדי לגור שם כ־ 6 שנים אפילו, כי אז כדאי, אבל להשקיע כסף בבניין לא כדאי. גם דעתה של אמא היא כזאת.

ללרנרים [237] קרה אסון, נולד להם ילד מת. היא חולה ונמצאת בבית הבראה. מצב רוחם רע מאד. הוא נראה נורא. הזמנתיו לבוא אלינו וקצת “לשפוך את לבו ”. הוא אמר שיבוא היום. הם אנשים טובים שסבלו כל ימיהם מכל מיני צרות והנה באה עליהם צרה חדשה. כנראה שיש אנשים מסוימים שיש להם זכיון על הצרות.

חשבתי שאמא והדודה חנה, שלשתיהן קרו אסונות כה קשים, תבֵינה האחת לרוחה של חברתה ותרגענה זו את זו, אולם דווקא להפך. בשבתן יחד הן מרגיזות אחת את השניה ובהיפרדן, זו בוכה וזו בוכה. חבל מאד.

ריקי, אצלנו כבר ימים נפלאים. לפתע פסקו הגשמים בשושן פורים והתחילו שני ימי חמסין כהלכתו, עם שמים מעוננים וחום. היום הוקל החום ויום יפה אבל עודנו לובשים בגדי חורף. איך אצלכם?

בעוד חודשיים התשלום [הדו שנתי ], ועלי שוב לעמוד על הגובה, להראות את גדולתי, לשלם את תשלום הבית [של אמה ] ולהכין את הסכום הדרוש למצבה. מקווה אני שאעמוד בכל אלה. בכל אופן, לא קנינו אמא ואני מאומה כל החורף, ומקווה אני שבדרך זו נוכל לעשות את המאמץ. אמנם עוד מוקדם לדבר אך מקווה אני שלפסח אקבל חצי חודש משכורת נוסף, והכל יסתדר על מקומו בשלום. כי הרי חג הפסח אצלנו השנה איננו חג כלל. ולכן לא נצטרך להוציא כמעט כל כסף מיותר, מלבד על ההכנות ההכרחיות. ריקי, התהיה אתנו בליל הסדר? לו היית אתה אתנו, היה קצת יותר קל, כך אנחנו שתינו בודדות, ואינני יודעת אם נשב לבדנו או נלך אל הדודה, כי הרי גם שם בית אבלים. וריקי, בעוד חודשים וחצי תמה שנת האבל. האם תבוא לפחות לגילוי המצבה על קברו של אבא?

מתי תיגמר סוף סוף המלחמה? כבר נמאס עד מוות. כל האנשים הם בבית ורק אתה לא. אני רוצה כבר שיהיה לנו בית באמת משלנו ולא סתם חדר שיש לי, בודד ועלוב.

אתה מבקש שאספר לך על ביתנו, אבל לא נתחדש בו דבר. מלבד צרורות הפרחים שקיבלתי ליום הולדתי. אמנם עכשיו, לקראת האביב, אני מסדרת את הארונות והספרים מחדש. כל ספר וספר מנוקה ומסודר על מקומו, והבית יהפך כמובן מיום ליום יותר אביבי, חי

ובהיר. השמש מוסיפה לו אור. העץ הצץ בחלוני בודאי יתחיל בקרוב לפרוח ויוסיף הרבה נוי בפריחת הלילך שלו. וכל זה יהיה יפה. כדאי לך לבוא לראות. כבר לובשים בגדים קצת יותר קלים ורוחות אביב קלות כבר נושבות אצלנו. גם זה מרגיע ומעודד.

הֵדרנו עצמנו בשנת האבל מכל תיאטרון וקולנוע, ואל תחשוב שקל הדבר. המוח זקוק לבידור וחושבני שכאשר נשוב לחיי אמנות, ביחוד לאותה הנאה גדולה לשנינו בתיאטרון ובקונצרט, נתעודד מעט, נהיה פחות מרוכזים במחשבה ובשיחה, ונדע מעט שעות של קורת רוח. ריקי, אתה קיימת יחד עם אמא ואתי את שנת האבל. אבל רוצה אני לבקשך מאד מאד שלאחר ה־ 26 במאי, ד ’ סיון, תתחיל ללכת לאופרה, לקונצרטים ולהצגות. אתה לומד וסובל כל־כך במחנה ומוכרח להתבדר. עשה זאת ונצל את כל האפשרויות ליהנות מחיי האמנות באיטליה. כי אין זה רק בידור, אלא גם גירוי לדמיון, מחשבה ומין “טוניק ” מחזק במצבנו אנו.

התמונה של אבא: אני הצעתי שתהיה תלויה אצל אמא, אבל אמא רוצה שתהיה תלויה אצלנו. אני חושבת שלכתחילה תגרום לי התמונה סבל רב לראותה, כי כל־כך לא התרגלתי לרעיון שאבא איננו, והנני סובלת עוד כל־כך מזה עד כי קשה יהיה לי לראותו בתמונה בגודל טבעי. ועוד ריקי, עוד לא התחלתי לכתוב עליו. כיצד אכתוב, ויש לי כאב כזה בלבי בכל רגע שאני מעלה את פניו לנגד עיני? אינני יכולה כלל לחשוב מחשבה קלה שבקלות עליו בהכרה. מתחת לסף ההכרה קיימת תמיד מחשבה זו, כי אני חולמת עליו חלומות מכאיבים שהוא חולה מאד. ומלבד זה אני חולמת שאני תמיד בבית־הספר ובגמנסיה [נורדיה ], ומכיון שהיה גם מורי, הרי זה “הכי ” קשור ביחד, וקל מאד להבין את החלומות.

היה כאן הקצין [שלמה ] רבינוביץ [238]. רציתי לשלוח לך על ידו משהו ודרישת שלום, צלצלתי ורצתי אך לא מצאתיו. בכל פעם היה במקום אחר בארץ, ולבסוף כאשר טלפנתי באחרונה אמרו לי שכבר הפליג. האם אתה כועס עלי? הרי יש לי כל־כך הרבה ריצות, אז אין פלא שלא הצלחתי בזה.

ועכשיו אסיים, אני מצפה למכתבים ממך. אמא ואני נועלות את הכפפות, ונהנות מאד.

שלום, שלום ולהתראות, וברכות ואהבה מאמא וממני.

שלך, שלך, שלך באהבה רבה, פימפי

תל־אביב 8.3.1945

ריקי יקר!

התמונה של אבא נתקבלה. נושא המכתבים נכנס ואמר: “נחשי מה הבאתי לך היום? מגילה ”.

מיד הבינותי מה שיש בתוכה. תוכל לתאר לעצמך באיזה לב חרד פתחתי את הגליל, כי ידעתי שתמונת אבא בתוכה. ברגע הראשון הרגשתי אכזבה מרה, כי התמונה חמורה מדי. היא מביעה את אישיותו התקיפה של אבא אך לא את אנושיותו, את חדוות־החיים שלו, את טוב לבו. כל זה כמובן איננו. דמעות צער נוצצו בעיני, ידעתי כי אין זה אבא ואמרתי אפילו בקול רם: “לא, לא, לא ”.

אולם אחר שנרגעתי והוספתי להסתכל בתמונה ראיתי שנעשתה עבודה יפה, שהדמיון רב מאד, וזו היא גם דעתה של אמא. רצתי מיד אל אמא להראות לה, ואל עושה המסגרות להתקין מסגרת. אעשה כפי שביקשת, מסגרת מוזהבת עמוקה קצת, חלקה ופשוטה. כי סגנון עתיק עשוי תחריטים כמו שעשיתי לתמונה הקודמת [חצר כפרית ], אינו הולם תמונה זו שהיא מודרנית, בצווארון הפתוח והפרום ובכל סגנונה. העבודה יפה, ואבקשך באמת למסור את הערכתי לצייר. מקווה אני שבעתיד עוד ניתן צילום אחר לציור ואולי יתקרב צייר יהודי קרוב יותר אל מהותו של אבא מהצייר הגוי. בכל אופן יש הרבה תוכן בתמונה, הצבעים למשל, הצליחו מאד, ממש עד כדי שלמות. הם מוסרים את שזפונו, את שערו הלבנוני־אפור, אינם זולים, אינם מזוהמים, אלא טהורים נקיים, הולמים אותו. מבחינה זו לא הרגשתי כל פגיעה באישיותו של אבא. וזה הוא הישג גדול מאד מצד הצייר. החוטם קצת צר יותר מדי, אסקטי [239] בשבילו והפה חמור, קפדני, בשעה שפיו של אבא הביע נדיבות לב. ואין אותו חיוך סמוי, של תלמיד חכם יהודי, אין. יש רק אישיות תקיפה, אדירה ללא ריכוך, ללא הבעה אנושית. ובכל זאת, יש לנו דבר נהדר, תמונה נהדרה.

היום או מחר תהיה המסגרת מוכנה ואני נרגשת מאד למחשבה לתלותה בחדרנו. כדי שהאור יפול מימין וכדי שהתמונה תתלה בגובה כפי שביקשת, היא צריכה להיות מעל לספה. עדיין לא החלטתי היכן לתלותה. איש עוד לא ראה אותה. הרגשתי גם יִראה סתומה להשאירה אצל עושה־המסגרות. היה כל־כך קשה להיפרד ממנה. אבל הבינותי שאם רצוני לקבלה במהרה בחזרה עלי להשאירה אצלו עד שיתקין את כל הדרוש.

ריקי, עוד קשה לי לתאר את כל רגשותי לקבלת תמונה זו, הרושם כה טרי, כה מכאיב וכה קשה לביטוי.

עוברים עלי כעת ימי טרדה מרובים. טוב שמר שָדֵה עוזר לי. אנו רוצים שספרו של אבא יצא לפסח. [לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה ]. בהתיעצות עם רובשוב הוחלט לתת בספר זה תמונה גדולה של אבא. ישבנו במערכת “דבר” שעה שלמה וחשבנו מה שם נקרא להוצאה שלנו. לבסוף אמר שהיות וכל ספרי אבא שמם “מבוא” כי אז נקרא להוצאה בשם הוצאת “מבואות ”. נדמה לי שהצלצול נאה וההמצאה מתאימה. זו היא הוצאה מיוחדת להוצאת ספרי אבא. יש לטפל גם בעטיפה ובכריכה. יהיו שני מינים, עטיפה פשוטה לספרי לימוד וכריכה מהודרת יותר למִנחות. הראשונה חצי בד, השניה בד. ריקי, אתה שמח שסוף סוף יוצא ספרו של אבא לאור?

וגם בעניין המצבה עלי לרוץ ולהתרוצץ. אינני יודעת גם באיזה אותיות לבחור גם בשביל הספר וגם בשביל המצבה. כי קיויתי תמיד שבזה יעזור לי צבי והנה גם צבי איננו.

מההנהלה [בעיתון ] קיבלתי היום מכתב שדנו בבקשתי להעלות את המשכורת והחליטו להשאירה כמו שהיא. כמובן שנפגעתי ונעלבתי מאד. כל־כך נדהמתי למראה הדבר שהמלים נעתקו מפי. בהעלאה זו תליתי כל־כך הרבה תקוות. נודע שכל מבקשי הבקשות להעלאה קיבלו אותה התשובה ולכן הוקל לי במקצת. זו היא כמובן חוצפה, אבל מה לעשות. יש לי כמובן, אמר לי המנהל, היכולת לערער על ההחלטה. אני אפגש עם כמה מהמנהלים ואדבר עמם.

ריקי, אומרים שבעוד חודש תיגמר המלחמה, כמה זה נפלא. אתה תבוא הביתה, ויהיה לנו בית ומשפחה. עכשיו אין זו משפחה. אני מרגישה את עצמי כל־כך בודדת, הכל על ראשי, כאילו לא הייתי נשואה כלל. אין לי כל עזרה. כאשר יש גבר בבית הוא מנהל אותם העניינים המוטלים עלי. יש לי רצון להתפנק קצת, לא להתעניין בכל העניינים הקשים והרציניים הללו, שבשום פנים ואופן אינם מעניינה של אשה. נמאס עלי כל העול הכבד. וריקי, האם אינך רוצה לשוב הביתה? אל ביתנו?

בנוסף על כל הצרות, השבוע טלפן אלי למדן שמאמרי [“העולם המודרני בהגות ובאמנות ”] כל־כך גדול, שהוא חושש שלא יהיה לו מקום בשבילו בחוברת המאה. דבר זה כבר לא השפיע עלי. ילך לכל הרוחות. כן יהיה המאמר, או לא יהיה. יעשה מה שהוא רוצה.

בביתנו כבר הרסו לגמרי את המקלט אפילו [את קיר המגן ] בחדר המדרגות. וכל סימני המלחמה נסתלקו.

בעל הבית נכנס אלי, ותוך כדי שיחה שאלני היכן נולדתי. כאשר אמרתי שברוסיה, השיב: “כמובן, בארץ־ישראל אין גאונים נולדים ”. הסמקתי מאד לשמע המחמאה ואמרתי לו תודה ושאינני ראויה לה כלל, כי אני רחוקה מאד מלהיות גאון. אבל הוא עמד על דעתו שלא אהיה צנועה כל־כך וענוותנית. אמא נהנתה כמובן מאד ממחמאה זו.

שלום ריקי ולהתראות במהרה.

שלך באהבה וברכות מאמא

שלך, שלך בנשיקות, פימפי

שמואל שרירא 1945. ציור מאת Gugliolino Gatti, איטליה, שמן על בד.

איטליה 9.3.1945

פימפי ’לה, יקרה,

את כותבת ש “הזקנת ” בשנה — טפשונת. הרי את עדיין כל־כך צעירה. אמנם, התבגרת וזה יפה מאד, כי כל בגרות היא התקדמות [מכתבה לא נשמר ].

את שואלת אותי אם תמונתו של אבא מביעה את כל התכונות האנושיות שלו וגם את אהבת־ישראל. אינני יכול לתת תשובה ברורה, כי הייתי יותר מדי מעורב ביצירתה, כך שנדמה לי, אני מדגיש, לי, שכל התכונות שאהבתי והערצתי באבא מובעות בציור. ולשאלה שהצייר עצמו הוא גוי, יש לי נחמה אחת: שאף צייר ארץ־ישראלי לא היה יכול לצייר את התמונה כמו צייר איטלקי, שהמשפחה שלו היא משפחת ציירים מדורי דורות. אבל, הביקורת הסופית היא בידך, כמובן, ואני מאד משתוקק לשמוע אותה.

אני יכול לתאר לי שביום השלושים למותו של הדוד פיני שוב סבלתן, אבל מה אפשר לעשות נגד הגורל האכזרי הזה? די, פימפי, את צריכה לשכוח את הכל, כי אי־אפשר שתכאבי כל הזמן. את צריכה להתפזר מצד אחד, ולהתרכז בדברים אחרים, מצד שני. את צריכה לטייל הרבה, זה מבריא ומרגיע את העצבים. עכשיו הוא הזמן היפה ביותר בארץ־ישראל, הטבע מוריק בתחילת אביב. עשי הרבה טיולים, תיהני מהם מאד!

את שואלת מה אני עושה. יש לי עבודה רבה, לפעמים אני עובד עד הערב, אבל גם זה ישתנה בודאי עוד מעט. כל הסימנים מראים שהמלחמה צריכה להגמר, כי הידיעות בעיתונים הן כל־כך טובות שהן עולות אפילו על מה שקיוו האופטימיסטים הגדולים ביותר.

קראתי בעיתון ארץ־ישראלי שדב חומסקי שוב הוציא ספר שירים [“אי שם ”[240]]. האם קראת את השירים? מה דעתך עליהם? היי בריאה. ישמרך אלהים.

אלף נשיקות, מריקי שלך באהבה

דרישות שלום לבביות לאמא. הגידי גם לה שלא תדאג כל־כך הרבה. פה מופיעים לפעמים עיתונים אמריקאיים באידיש. הרוצה את שאשלח אותם לאמא? אמנם הם באים הנה אחרי שלושה חודשים בערך.

תל־אביב 9.3.1945

ריקי יקר,

כל־כך קשה לשאת את המרחק הגדול הזה שאין יודעים מה מתרחש אצלכם.

בימים הקרובים ביותר, לפסח, יוצא ספרו של אבא. כל היום אני רצה בעניין עטיפה, אותיות, כריכה, תמונה של אבא שתבוא בראש הספר ועוד כל מיני קטנות וגדולות.

מלבד זה אמר לי המנהל [בעיתון ] לערער על התשובה השלילית של הנהלתנו, לא מטעמים משפחתיים, כי אמרו לי שטעמים אלה אינם מתקבלים, אלא מטעמי עבודה. תאר לעצמך שהמנהל בעצמו טלפן אלי להזכיר לי למסור את המכתב בזמן, כדי שידונו בו באסיפה הקרובה, כלומר מחר, ביום א ’.

באתי אליו, מסרתי את מכתבי, והוא אמר שאני צודקת בטענותי וכי ההתנגדות בינתיים סולקה.

בשעה טובה ומוצלחת קיבלתי ספר [241] לתרגום [No Directions ]. בחרתי בו בעצמי, והמו “ל [ליינמן ] אמר שהוא בטוח שיוכל לסמוך בהחלט על טעמי. הבטחתי לתרגמו בשלושה חודשים ואין זה דבר קל. אבל בודאי תגרום לי עבודה זו גם הנאה. השבוע התפרסם סיפור קטן שלי בעיתון לילדים, עיבוד לקטנים מה ”החיים הקטנים “ [”על ארבע "] על הילדה והכלב [242]. תבוא מהר הביתה. להתראות בקרוב.

שלך באהבה, פימפי

איטליה, 14.3.1945

פימפי ’לה, יקרה שלי,

קיבלתי את מכתבך הארוך והעצוב [מ־ 5.3.1945]. מדוע המכתב כה עצוב? הרי כתבתי לך, שאת מוכרחה לשכוח. אסור להיזכר תמיד בצרות, כי אחרת מתקלקלים כל החיים. הנה הגיע האביב ואתו כל התקוות המקיימות את הנפש.

אנחנו נוטים לפעמים לקבל דברים מסוימים בכבדות בזמן שהם עצמם אפסיים או קלי ערך.

דבר אחד חשוב למדתי בחיי צבא: להעריך דברים לפי חשיבותם. לא לפי חשיבותם הסוביקטיבית אלא חשיבות תכליתית. הצבא הוא הארגון היחידי המשתמש בכל המדעים, ורותם את כל תוצאות החקירות והנסיונות המדעיים לעגלתו. הוא מפוכח ואינו נותן מקום להזיות. זה רחוק מלהיות אידיאלי, אבל רק ההתמדה בשאיפה לקראת המטרה מביאה

תוצאות. אין כל מקום למחשבות לוואי המשפיעות על כושר הפעולה, אלא שוב אותה ההתמדה המביאה איתה גם את האמון בתוצאות.

התחלתי רק בצבא במנהג שלא להיגרר אחרי מצבי רוח; ואפילו כשהשתרר עלי מצב רוח, לא היה בידו להסטותני אף כמלוא הנימה, מהאמונה בכל הדברים בהם אני מאמין, המהווים את תוכן חיי ותקוותי. לכן, פימפי, אל יאוש, הדברים יסתדרו על הצד היותר טוב, וזה יהיה יותר מוקדם משאת מתארת לעצמך. אל תחטאי באמונתך־אמונתנו, ואל־נא תרמי את עצמך בהצהירך כי אמונתך רופפת. תראי את הדברים באותו האור שאני רואה אותם. אל תתני למפלות קטנות להשפיע על עצמך.

הנה, ישנה מדינה בעולם שהפסידה בכל הקרבות, אבל ניצחה בכל המלחמות [צרפת?]. גם אנחנו צריכים לסגל לעצמנו את האמנות הזאת, גם בחיינו הקטנים, הפרטיים, וגם בשאיפותינו בכלל. עוד נזכה לימים יפים ומלאי אושר, אבל שנינו מוכרחים להאמין בכך, אמונה איתנה.

לבי כואב לי על אמא והדודה חנה [אחותה ], וכמה זה מצער שאינן יכולות לנחם אשה את רעותה. אבל הן סבלו אותו הסבל באותה תקופה, ובקלות מתקבל על הדעת כי אינן יכולות להתנחם. הן היו צריכות להמצא בחברה של אנשים שיעודדו אותן ויפזרו את מחשבותיהן.

זה סימן יפה ש [המו "ל ] ליינמן מציע לך לתרגם ספר בשבילו, אבל שוב אני מזכיר לך שאסור לך להעמיס על עצמך יותר מדי עבודה. רק אם יש לך באמת פנאי ויחד עם זה הנאה אמנותית, עשי זאת. על כל פנים תהיי זהירה במשא ומתן עם ליינמן, אל תקבלי מראש את כל התנאים שלו, אולי תתיעצי עם אדם היודע את הדברים מנסיונו, בעיקר מנסיון עם ליינמן.

האם את מבקרת לעתים קרובות בקפה בלזם? כמה נחמד היה כשישבנו שם בשבתות לפני הצהרים, לא־כן?

מה שלום הרדיו שלנו? וגם הבובות. אני נזכר עכשיו, שאנו צריכים מקרר [קרח ] בשביל הקיץ.

די, פימפי ’לה, שלום ולהתראות.

שלך, באהבה, ריקי.

ד "ש לבביות לאמא, גם לטקסרים ולפוגלים, וכמובן לידידנו הוותיק האדון ר. [רבינוביץ ].

תל־אביב 18.3.1945

ריקי יקר!

מקווה אני שאתה כבר כותב או שמכתבך כבר בדרך.

בינתיים עשה כ “ץ [הבעלים של ”גלריה כ “ץ ”] מסגרת מוזהבת לתמונתו של אבא, וצבע למעלה את הזהב במין מעטה אפרורי כדי שלא יבריק מדי. מלבד זה עשה [ציפוי ] “וַארְנִיש ” וכבר קיבלתיה. אבל תאר לעצמך שלא רצה לקחת אף פרוטה בשביל המסגרת. הוא אמר שזו היא מתנה לנו מאשתו וממנו. כי אשתו היתה תלמידת אבא. כמה זה יפה מצדם. החלטתי שלאות־תודה אתן להם בצאת ספרו של אבא, ספר. הם ראויים לו, לא כן ריקי?

בינתיים מתרוצצים שָֹדֵה ואני מהבוקר עד הערב בעניין הספר [“מבוא לכתבי הקֹדש ”]. יש אלף אלפי עניינים. צריך להכין קְלִישֶה [גלופה ] לתמונה בראש הספר. ועכשיו שביתה בצִינקוגרפיות [243]. צריך להגדיל צילום קטן. זה כבר עשה ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ]. צריך להכין עטיפה נאה, לדאוג לאותיות, לבחור שתי מיני כריכות. ביום ו ’ הוכרחתי להפסיק את העבודה באמצע כי שדה קרא לי ללכת אל מנהל מחלקת החינוך [ד "ר מ. סולובייצ ‘יק ] שהיה בתל־אביב כדי שיהיה אישור [244] של מחלקתו לספר, אולם אין הדבר נעשה בִּין־יום. היום ירוץ שָֹדֵה למפקח מחלקת החינוך. ביום ו ’ התראינו בעצם עם כל מפקחי בתי־הספר בארץ. אני החלטתי כבר לותֵר על האישור, אבל מר רובשוב מיעץ לי לחכות ולקבלו.

מלבד זה היו כל מיני עניינים טכניים וחוקיים, פרטים קטנים וקטנטנים שהיה צריך להוסיפם לספר ולא היה לי אפילו עם מי להתיעץ. במקרה עשה לי רובשוב הכרה עם איש אחד מֵבין בדבר, ואליו טלפנתי והתיעצתי עמו. תאר לעצמך שהוא בשבילי לגמרי אדם זר, אבל לא היתה לי כל ברירה.

יש ימים שאני נמצאת בתנועה בלתי פוסקת. מלבד זה הלא צריך עוד לבוא אל אמא ולשבת אִתה שלא תהיה יחידה. ומלבד זה כבר התחלתי אפילו לתרגם את הספר [No Directions ]. הוא יפה, כתוב טוב, רענן, ואני נהנית לתרגמו.

בינתיים דורשים ממני משהו לעיתון לפסח.

נפגשתי עם למדן, והוא רוצה מאד שאכתוב בחוברת המאה [של “גִליונות ”] על אבא. אנסה, אבל לבי כואב וקשה לי אפילו לחשוב על כך. פשוט אינני מסוגלת. אמנם רשמתי כמה עמודים אבל דומני שלא הצלחתי ולא רציתי אפילו להראותם ללמדן. מה אוכל עוד להגיד עליו ולתאר? עוד מוקדם מדי. קשה לי אפילו להעלות מחשבה זו על הדעת.

אפילו אתמול, בשבת, לא נחתי כי שדה בא, ורצנו שנינו אל העורך [פיאנס ] שיבדוק את

חלקו האחרון של הספר. ההדפסה כבר נגמרה כולה, יש רק לסיים את השער. דומני שיצא דבר יפה. הספר עושה רושם רב. הוא מכיל 320 עמוד והעורך אומר עליו שהוא יצירה חשובה מאד.

ריקי, מכל זה תבין מה טרודה אני. אפילו אין לי פנאי לחשוב אף שהות קלה עלינו, על עצמנו. לי אין פשוט אף רגע אחד למחשבה על הנעשה עמנו. ועכשיו ערב פסח ולמזלי עוד היתה הפרימדונה [עוזרת־הבית ] עסוקה ולא באה לא אל אמא ולא אלי, וגם עבודה זו הוטלה עלי.

נשארנו כל־כך בודדות שפשוט קשה להוציא לפועל את הדבר רק על דעת עצמי. אבל אין ברירה, הורגלתי לשאת בעול. כזה הוא המצב ריקי. אבל בכל זאת מאורע גדול וחשוב הולך וקרב, הספר יוצא, וזה הוא באמת מפעל כביר בימינו.

ספר לי מה עם החופש שלך לבחינות [בארץ ], היש תקווה? הרי זה כל־כך חשוב ומעודד. היית בא גם הביתה והיינו מתראים. פשוט קשה לי לחלום על אפשרות כזאת. מתי זה כבר יהיה?

ברכות מאמא.

שלך באהבה, פימפי

איטליה 18.3.1945

פימפי, יקרה,

קיבלתי שלושה מכתבים ממך. כמעט את כולם בבת אחת. בזמן האחרון אני עובד עבודה די מאומצת [245] ולעתים לא נשאר לי זמן רב לדברים פרטיים, שאני בין כך מסדר אותם בלילה. אל תדאגי אם תקבלי ממני מכתבים קצרים, אני כותב לפעמים מכתב בהפסקות, ואין אף מכתב שאני יכול לכתוב ברציפות.

חבל שהתמונה של אבא לא הצליחה כפי שקיוויתי. אחרי הביקורת החריפה שמתחת עליה הרגשתי כאילו “התחרבנתי ” עם כל הדבר. אבל, אין דבר. גם אחרי החרבון יש לי סיפוק שעשיתי את שלי במסירות רבה. ועתה, בשעה טובה ומוצלחת, יוצא ספרו של אבא לאור. זה יהיה חג גדול, דווקא בחג הפסח! כמה זה סמלי!

השנה מלאת הצרות חולפת ויבוא זמן יפה, בקרוב. גם אני כבר משתוקק לזמן יפה, בכלל חדשות הבריגדה: פעולות לחימה יזומות של החי״ל בין 19 — 23 למרץ 1945 נחלו הצלחה.

כבר שכחתי איך זה לחיות כמו כל בן־אדם נורמלי. אבל החדשות הן מצוינות, המלחמה נגמרת בקרוב, אולי בקיץ ואולי עוד לפני זה, כמו שאומר צ ’רצ ’יל. עכשיו זה רק עניין של קצת סבלנות.

כשאחזור הביתה אם ירצה השם, יהיה לי כל־כך הרבה לספר לך שאינני יודע מתי נמצא לנו זמן לספר את כל אלה. תוכלי לכתוב על זה אלף “חיים קטנים ”.

שוב אני נמצא במקום כזה שאי־אפשר לראות כלום ואפילו לקנות בלתי אפשרי פה. יש לי פעמיים בשבוע “נאפי ”, שם אנו קונים את המצרכים שלנו. אי אפשר לכתוב על חיינו פה, אבל לספר בעל־פה אוכל הרבה, הרבה. פימפי ’לה, אני מתגעגע כבר נורא הביתה. אני אינני כותב על זה הרבה, מפני שאינני רוצה סתם לחזור על אותו הדבר.

מה שלום קפה “בלזם ”? הרי זהו המקום בו רקמנו את כל תוכניותינו. וכל התוכניות הללו הן בתוקף עדיין.

אל תדאגי לשום דבר, לבסוף הכל יסתדר. תעשי לך לפרינציפ שלא לדאוג!

אם את מרגישה שקשה לך לכתוב על אבא, אל תכתבי עליו. אי־אפשר להתנהג לפי צו בדברים קרובים ללב. תכתבי רק אם את תרגישי הקלה, רווחה בזה. אחרת מוטב שלא לכתוב.

פימפי ’לה, אגמור את המכתב. דרישת שלום לבבית לאמא. שלום ולהתראות בקרוב.

שלך, באהבה, ריקי

איטליה 24.3.1945

פימפי ’לה, יקרה,

נדמה לי לפעמים כאילו לא הייתי רואה אותך כבר שנים, כל־כך לאט עובר הזמן. ובאמת הגיע זמן לבוא הביתה.

שמעתי שהעיתונים ואפילו הרדיו שוב “פתחו פה ” ומספרים עלינו פה מעשיות שונות. אל תיבהלי לשמע כל ההצהרות והמאמרים שיופיעו בעיתונים בימים הקרובים. אם יש בזה גרעין של אמת, אזי זה אינו נוגע אלי [246]. בעיתונות העברית, כשמדובר על חיילים יהודים, מודגש המניע הפוליטי בכותרות הראשיות.

אנחנו נמצאים כבר חודש חמישי בגלות, והננו חסרי עידוד מצד היישוב העברי — חסרי

מגע. אין לנו אותו הרגש שיש לחיילי כל ארץ אחרת, שמולדתם עומדת מאחוריהם [247]. אותי אינה מטרידה השאלה הזאת. אני אינני מאשים את היישוב, מפני שהיישוב צעיר מדי, ואין לו מדינה. ונוסף על כל זה, יודע אני שגם אני לא הייתי מתעניין באופן מיוחד בגורל החיילים לוּ הייתי יושב בארץ־ישראל. אלה שהתנדבו צריכים למצוא בהתנדבותם סיפוק אישי ולא לקוות להשתתפות אחרים. הרמה התרבותית, הפעילות בשטחים רוחניים, היא אפס. גם הפעילות הזאת, יוזמתה יכולה להיות אך ורק בארץ־ישראל. חבל לי על הבחורים הצעירים, בני 18 שצריכים לקבל פה את חינוכם. אלה, ה “ילדים ” שבינינו, סובלים פחות מהאחרים, כי הם “מתחנכים ” פה. וכעת, אני אינני יכול אפילו להתרכז בדברים כאלה, כי יש דברים יותר קרובים למציאות ויותר דחופים בשבילי.

רק לעתים רחוקות “נזכר ” אני שאני חייל. אחרים באמת מרגישים כחיילים, למרות הרגשתם כי הם רק “בנים חורגים ”[248] של היישוב. אלה הם בחורים נהדרים. הקרבתם היא אמיתית, אף כי חד־צדדית.

אני חי פה בתנאים פרימיטיביים, אבל זאת רק תקופת מעבר. אני משער — זה מצלצל מוזר מאד — שבמשך שלושה השבועות הבאים תיגמר המלחמה.

אני יושב כאן ליד האוהל שלי, בקרבת חצר־איכרים כשריח־הזבל עולה אלי והוא נעים מאד. האוהל הקטן משמש לי גם דירה וגם משרד. עוד מעט יהיה לנו חג הפסח. הפעם הוא יהיה עצוב ועלוב. זוכר אני את ה “סדר ” שבילינו עם אבא [249]. חבל. הפעם לא יהיה חג. אצלנו מתכוננים לערוך גם כאן מין “סדר ” פרימיטיבי [250], אבל אני לא אשתתף בו.

מה תעשו בליל הסדר? האם כבר חשבתן על זה?

קיבלתי את הספר של רבינדרנת טגור [251] [“הבית והעולם ”] מתנה ממך. תודה רבה, כבר קראתי חלק ראשון ונהניתי מאד. ביחוד בסביבה הזאת פה, זה ספר המביא עידוד ונחמה גם יחד.

יש עכשיו קושי רב במשלוח מכתבים וגם בכתיבתם.

ד "ש לבבית לאמא. שלום, להתראות.

אלף נשיקות, ריקי

תל־אביב 26.3.1945

ריקי יקר מאד!

הימים לפני פסח [252], אבל הידיעות שהופיעו היום בכל העיתונות על כניסת הבריגדה באופן פעיל למלחמה ועל פעולתה בחזית — אשר מילאה כל לב יהודי גאווה — החרידו אותי עד מאד. עלי להודות שאולי איני יכולה להתעלות עד הגובה הדרוש, להיות גאה במאמץ עַמי מבלי לחרוד לשלומך, ומבלי לדאוג לך.

ריקי, אתה הרגעתני במכתביך האחרונים, אבל מהעיתונות אני רואה שאתם באזור מסוכן מאד. עדיין קשה לי לבטא מה שחשתי למקרא הידיעה המפוארת המתנוססת בראש כל עיתון היום [“החי ”ל נוטל חלק מלא באופנסיבה הגדולה באיטליה "].

תאר לעצמך באיזו הרגשה קראתי את הידיעה. בהרגשה מעורבת של התרגשות ופחד איום. ריקי, מה יהיה? אני כל־כך חוששת לך. איפה אתה? האם אתה שומר על עצמך? אני מנסה להרגיע את עצמי ולכתוב מתוך שלווה מסויימת, אינני יודעת אם אצליח.

ריקי, תחת רושם הדברים האלה אינני יכולה לכתוב על שום דבר אחר. הבוקר לא קיבלתי הביתה עיתון ולכן ראיתי את הידיעה באחור, רק עכשיו. אמש לא יצאתי מן הבית. סלסלתי את שערותי והייתי אחרי זה עייפה. תרגמתי את הספר לערך כשעה אחת בערב, ושכבתי לישון. ולכן לא ידעתי את מה שידעה אמש כל העיר, שהחי "ל פועל בחזית.

תמונת אבא כבר תלויה גבוה מעל לספה. נדמה שהמקום מתאים. ולצדה תמונת השמן הקטנה של אותו הצייר [חצר כפרית ]. חשבתי שעל קיר אחד טוב שתהיינה שתי תמונות מטיפוס אחד. מלבד זה הולם הנוף הקטן התלוי נמוך את התמונה הגדולה והמפוארה התלויה למעלה.

אמא ואני שרויות בצער שאיננו יכולות לשלוח לך חבילת ממתקים לחג. סידרנו תוכנית מה לשלוח אבל זה אסור. אסור לשלח שוקולדה וממתקים לחייל. ואין איש יודע מדוע.

תרגום הספר [No Directions ] מתקדם. יש חמישה פרקים, תרגמתי כבר את הפרק הראשון, אבל עלי עוד לעבדו. אני רוצה כל־כך שיהיה יפה, עד כי אני חולמת עליו בלילה.

מה שכתבתי על אבא [ל “גִליונות ”], לפי דעתי עוד לא הצליח. זה מעט סנטימנטלי, ולא כדאי להדפיס. אחכה עד שאהיה מסוגלת לכתוב. בינתיים אינני יודעת אם יש לי סיפור בחוברת המאה של “גִליונות ” או לא.

אני כותבת על כל הדברים הללו אבל אינני יכולה להרהר בהם. מעסיקה אותי אותה ידיעה אחת קשה שאתם בחזית. ריקי, ריקי, ריקי, אינני בוכה. אני השנה בכיתי יותר מדי. פני שלווים. אבל אני חשה במין קיפאון כזה שמרגיש אדם אחר מהלומות רבות בזו אחר זו. כתוב לי הרבה מכתבים והרגיעני. רואה אני שמתקבלים מכתבים רבים מחיילים המספרים הרבה, ורק אני מקבלת מכתבים קצרצרים וכלליים כל־כך.

אני כותבת הרבה במערכת וזה קצת מטמטמני. היום למשל אכתוב על “הומור במלחמה ”, לפי מה שקראתי על הנושא. היש מקום להומור גם אצלנו לאחר שואת הגולה? החלטתי לכתוב לעתים קרובות בעיתון על נושאים שונים ספרותיים וכלליים. לעת עתה אין כנראה כל תקווה לקבל הוספה [למשכורת ], אבל כאשר יראו שאני משתתפת לעתים קרובות בעיתון וחותמת, ואפילו לא בשם מלא, בלבד שיכירו שזו אני, אולי אצליח בבקשתי. לעת עתה העבירו את הבקשה לאינסטנציה גבוהה ואין כל תקווה. אבל אין שאלת הכסף כדאית שאדאיג את עצמי עליה, בעוד שיש לי דאגות הרבה יותר מעיקות.

ריקי, כתוב מיד מה אתך. מה שלומך. מה מעשיך, ואם לא אונה לך כל רע. איזה מין חג פסח יהיה לנו כאן כאשר אנו יודעות שאתה בחזית? פעם הייתי רצה במקרה כזה אל הוריך, אבל כעת לא אעשה זאת. מה הם יועילו לי? במה ירגיעוני?

אני מנסה לשכנע את עצמי שיש רק דרך אחת במקרה כזה. להתמלא באותה רוח אמונה יהודית גדולה, האומרת שלעולם אל תעזבך האופטימיות היהודית, כי היא המחזקת, המעודדת והמאפשרת להמשיך ולחיות.

ריקי, אינך כותב על רגשותיך, על העובר עליך במחשבה וברוח. כל זה סתום ומסוּתר. וכך אסור. הרי כבר לא התראינו זמן רב כל־כך, עוד לא נפרדנו לזמן כה ממושך, ומוכרחים אנו לשוחח לפחות באמצעות הכתב. לי הכתיבה קשה יותר, משום שהיא גם מלאכתי, אני עוסקת בה תמיד. ואני משתוקקת לדבר דווקא בעל־פה — דווקא פנים אל פנים. אבל אתה, האם אינך משתוקק לפעמים להעלות על הכתב את החבוי, את שאינו נאמר בקול רם?

כתוב לי והרגיעני, ושמור על עצמך מאד מאד.

ברכות־אֵם מפי אמא וברכות אהבה מפימפי שלך

תל־אביב 1.4.1945

ריקי יקר שלי,

כעת פסח והיה “סדר ”. אינני יודעת היכן אתה יושב בפסח והיכן ישבת ב “סדר ”. הרהרתי בכך כל ה “סדר ”. ישבנו אצל הדודה. אהרון ניהל את ה “סדר ” כבקיא ויודע וכמנוסה. בקול ברור קרא בהגדה ובקול לבבי. חששתי מפני אֵבל שתי המשפחות, שיזילו דמעות ויתעצבו, אבל הפעם היה העצב כבוש בלבבות. איש לא אמר מלה. כל אחד זכר את אביו שלו ואת דודו. כל אחד התגעגע בלבבו אל אותו “סדר ” חגיגי ונפלא שהיה בעבר ואשר לא ישוב עוד, אך בגלל הקטן, אילן, אשר שאל את הקושיות בקול תקיף ונאה, לא בכו כלפי חוץ, אלא דממו. קשה היה לגרש אותה התמונה מנגד עיני כיצד ישבתי לצדו של אבא בליל ה “סדר ” ושרתי עמו את דברי ההגדה והוא שאלני שאלות שונות, התבדח וסיפר מעשיות. איזה ימים מאושרים היו אלה, יפים, יפים עד מאד.

ריקי, ואתה לא היית עמנו ב “סדר ”. בודאי חשבת על אותו הדבר אף ב “סדר ” שלך. ריקי, כל־כך קשה היה לנו ליל ה “סדר ”, כל־כך קשה להיות תמיד רחוקים ובודדים. ביחוד החג החילוני קשה מנשוא. אילן הקטן אמר “שהוא יצא לחוץ לארץ, ינצח ויביא את הדוד אריך הביתה ”. כך ממש אמר. הוא איננו פוסק לדבר עליך, אתה גיבורו.

מין עייפות משונה ירדה על כולנו, כנראה מתוך מאמץ נפשי כל־כך רב, בשעה אחת־עשרה הלכנו הביתה ואני נפלתי על המיטה ונרדמתי עייפה, מין עייפות שאינני זוכרת מעולם כמוה.

בגלל אמא שמרתי על שלוות רוחי. לא בכיתי, לא אמרתי מלה, לא הזכרתי אף כל שהוא את העבר. כאילו נאלמתי לגמרי. ואמנם שמרתי על המנוחה שלא נבוא לידי התרגשות דווקא בימי החג.

ביום ו ’ האחרון היינו אמא ואני בטאבו. היה עניין הירושה. ריקי, אדם הרי איננו יודע מה יקרה עמו, ועלי כאילו לצוות צוואה. הכל שייך לאמא במשך כל ימי חייה עד מאה ועשרים שנה, ורק באופן פורמלי הסכמתי שזה ירשם על שמי. אתה צריך לדעת את זה כי אתה האיש הקרוב לי ביותר. ואני כותבת זאת במכתב, כי הרי אין אדם יודע מה הוא גורלו ועלי להבטיח בכתב את זכותה של אמא על הכל במשך כל ימי חייה, כי בעצם רכושה הוא זה ולא רכושי. קשה לי לכתוב על כל הדברים הללו. אבל אסור להיות סנטימנטלי. נושאת אני כיום באחריות לפרנסתה של אמא וגורלה, ואני מרגישה שעלי לזכור כל דבר ודבר, ולהבטיח את קיומה לתמיד, יקרה עמי מה שיקרה. אמא אמרה שלולא הכירה אותך ואת טבעך, לא היתה עושה כדבר הזה, אבל היא יודעת איזה אדם טוב אתה ויכולה להיות בטוחה שלא תתנגד לעולם שאנו נישא בכל הוצאותיה ונדאג לה בכל.

אמא יקרה לי מכל, ואני רוצה שלה יהיה תמיד יותר מאשר יש לי, להקל על חייה כדי שתראה בטובה לפחות בימי זקנה ושיבה. היא המחזקת אותי כיום, המשגיחה עלי והמעודדת אותי לכל. אנה הייתי באה בלעדיה? אבא לא השאיר צוואה אבל ידע שאין עליו לצוות עלי דבר, כל אשר לי גם לה, כספי כספה, ומה שיש לי יהיה גם לה. האחריות שהוטלה עלי היא שהשפיעה עלי מצב רוח כזה. אבל מה לעשות.

ידידנו הזקן מר ר. [רבינוביץ ] נשא בכל הוצאות הסידורים. אין לי מושג אפילו בכמה זה עלה, אבל החשבון כנראה מנופח. הוא איננו מספר לי על כך ואומר שבענייני כספים יש לפנות רק אליו. כזה הוא האיש, לכן תבין מדוע גדולה כל־כך הערצתי אליו. מה הייתי עושה בלי דאגתו האבהית? אפילו המקומות בבית־הקברות עוד לא שולמו, והוא נתן מכתב שהוא אחראי שהכל ישולם כדי שיתנו רשיון להקמת המצבה.

מצב רוחי קשה אולי מפני שהיום אחה "צ אסע לנחלת־יצחק כדי לראות את האבן למצבה שהובאה ממחצבות ירושלים. הנסיעה קשה לי ולכן יסע אתי ידידנו פוֹלטוֹרָק. הלא אתה בודאי זוכר אותו. הוא גם מין קרוב־משפחה [בן עיר ]. ביקשתיו שיסע עמי, ומלבד זה יסע כמובן האיש שאצלו הזמנו את המצבה. עלי לשלם עוד שלושים ושש לירות. אני מקווה שבאיזה אופן שהוא יהיה לי הכסף.

ריקי, אתה כותב שיש בדעתך להתחיל לחסוך, חושבת אני שאסור לך לעשות זאת. חייכם כה קשים. ממכתבי האחרון בודאי הרגשת כיצד השפיעה עלינו הידיעה שהחי "ל נכנס לקרב. אינני יכולה עוד להוסיף לדבר על כך. בינתיים אצלנו מבול של גשם, איך אצלכם ריקי? ריקי, אני רוצה לקוות שאינך באזור של סכנה, אני רוצה כל־כך להאמין בזה!

תאכל שוקולדה והרבה פירות. לא עליך לחסוך בהם. דיברתי על כסף אבל לא התכוונתי שאתה תשלח לי. ריקי, תוציא על עצמך.

אין אצלנו השנה אביב, רק גשם וגשם וחורף. היו שני ימי חמסין משונים ושוב גשם. חשבנו שכבר קיץ אבל טעינו.

הכל מתפעלים מעבודת הצייר בציור תמונת אבא, אבל הכל אומרים שאין הוא מביע את הבעת פניו של אבא, כי הארשת שבתמונה זעומה מדי, ארשת של תלמיד־חכם, אבל לא תלמיד חכם יהודי. בכל זאת, התמונה מפוארת, ומרעיפה על כל החדר מעין רוחניות או התעלות־הרוח.

בערב שבת היתה אצלי רבקה והלכנו ל “כסית ”[253]. לקחנו אתנו את “פאוסט ” הגרמני ואת “פאוסט ” העברי [254], והיות והיא יודעת גרמנית, השווינו. אתה זוכר שגם אתה השווית פעם ולא מצאת כל טעם בתרגום?

ישבתי אתמול אחה “צ בקפה ”באום " עם רחל [255] [הציירת ].

חוברת המאה של “גִליונות ” כבר יצאה. יש לי שם סיפור ששמו “אלמנוּת ”. דומני שלעומת “היצירות ” האחרות הבאות בחוברת, סיפורי אינו נופל כלל. אבל תראה ותשפוט. לי עצמי קשה מאד לבקר את עצמי. הסיפור עצוב ומלא שכול כמצב רוחי השנה.

כך סוף סוף נדמה לי שאני מתקרבת לאט לאט אל המנוחה. אם כי כבר שבוע לא תרגמתי את הספר שקיבלתי לתרגום, לא היה לי פנאי. צריך לגשת לתרגום ביתר מרץ. אבל הידיעות על הבריגדה, ריקי, השפיעו עלי כל־כך קשה. לא היה לי מצב רוח ולא רצון לעשות משהו, כאילו לא כדאי שום דבר אם אתה נמצא בסכנה כזאת.

שכנתנו [אשת הרופא ] אשר נתתי לה ספר לחג כי היא שולחת לי תמיד פרחים, שלחה לי לחג תיבת שוקולדה כה ענקית וכה מפוארת שעוד לא ראיתי כמוה. אני מצטערת שהיא בזבזה כל־כך הרבה כסף. באמת אינני יודעת מדוע זכיתי לפאר כזה. משהו שעוד בוודאי לא ראית. ריקי, הייתי רוצה שגם אתה תאכל ממנה. מתי, מתי תבוא הביתה, מתי? מתי כבר, מתי כבר? מתי?

ברכות מאמא.

שלך, שלך באהבה, פימפי

איטליה 2.4.1945

פימפי ’לה, היקרה,

אני כותב לך היום מכתב שהוא מוקדש לידיעה מסוימת שהופיעה בעיתונים העבריים בארץ־ישראל. הנה, התגלגל לידי עיתון “ידיעות אחרונות ” בו מבשרים שאנחנו נמצאים “בקרב ”. אני לעת־עתה לא שמתי לב לזה, אבל חשבתי, שאם עיתון כותב דבר כזה בעמוד ראשון, אזי זה מוכרח להיות נכון. אבל, למרות כל החקירות מצדי, נאלצתי לקבוע שאני בהחלט רחוק מכל דבר שנקרא בשם כל־כך מפחיד [256].

החי״ל נמצא בגיזרת בריזיגלה. הבריגדה מיועדת להשתתף במתקפה הגדולה של בעלות הברית.

הזהרתי אותך שלא תשימי לב לכל הידיעות המתייחסות אלינו כאן, מפני שהן מבושלות ומתובלות בהתאם לתפריט הפוליטי, ומפני שיש לנו מטבח משלנו [257], בו מבשלים תבשילים גם לאורחים זרים [258].

חשבו שמן הצורך להרתיח את המים היטב, כדי שריח־הבושם יחדור אפילו לשולחנות המרוחקים ביותר שבאולם, וגם כדי שהבועות תעלינה בחלל לתפארת המְבשל. למזלנו, יש לנו טבחים [259] טובים, והם יודעים לעשות מאכלים טעימים אף מחומר מועט. הם מוסיפים הרבה פלפל ועוד תבלין ובשמים, ומצליחים להכין ארוחה [260] המעוררת תיאבון ומעלה ריח־ניחוח. אבל יחד עם זה קשה לעכל את הארוחה, כי אנשים הרגילים למאכלי־בית אינם סובלים את המאכלים החריפים [261] האלה.

ועוד דבר חשוב: הסעודה הגדולה [262] הולכת ונגמרת. כבר ניגשים לקינוח־הסעודה. והיות ויש כמה טבחים בעלי אמביציה, רוצים הם עוד להראות את כשרון הבישול, כי עוד מעט האורחים יתפזרו לכל הרוחות. הם שבעים למדי, ואינם רוצים עוד באווז צלוי.

סוף־סוף להניח את הסכינים והמזלגות [263] הצדה, ולעשן סיגרה שלווה.

אני במקרה אינני נמצא בין המְבָשְלִים וגם לא בין הסוֹעדים [264]. לפעמים עולה אלי ריח המטבח [265] מרחוק. יש שאני עסוק בחצר המטבח בעבודות צדדיות (שאינן קשורות לאמנות הבישול עצמה ). הלהבות מהתנורים אינן מגיעות אלי. רק את הבועות רואה אני לעתים, ואת הריח הנודף מהדודים אני מרגיש.

את רואה, פימפי ’לה, שבתוך “האידיליה ” הזאת אני מלא הומור. אני גם נמנה עם הבלתי־מחונכים אשר לא למדו להחזיק ביד מזלג וסכין [266]. לכן צורת האכילה היא כה מגושמת שהוּצאתי מכלל האוכלים המנומסים היודעים להשתמש בכלי־האוכל ללא פגם.

את רוצה לדעת מהי צורת חיי? חיי הם מאד פרוזאיים. אני גר באוהל משלי. אינני נמצא יחד עם אנשי הפלוגה שלי, אלא אני מין “סניף ”. מפה אני מסדר את כל ענייני המשרד וענייני הדואר. עבודתי היא יותר עצמאית משהיתה קודם, כי אין כאן איש אשר יחתום על המכתבים החשובים. הנוף הוא נהדר אבל אינני שם לב אליו. רק לעתים אני נזכר ש “צריך ” לשים לב.

על יד האוהל ישנה חצר איטלקית (מוזר להגיד כך, אבל מוצדק, מפני שהאוהל מלווני אל אשר אני הולך, בזמן שהחצר היא רק “זמנית ”). בחצר ישנן פרות יפות, לבנות עם קרניים גדולות, שלא ראיתי כמותן. יש פה גם כלב־שומר, שבמקום לשמור הוא מתחיל לשחק עם כל אשר עובר על ידו. במרחק־מה יש עוד בית — או מה שהיה פעם בית.

עבודתי היא רבה אבל שלווה. וחוץ מהסביבה, הנוף, האוהל וכו ’, איננה יוצאת מגדר הרגיל.

פימפי ’לה, אני הקדשתי את המכתב רק לעודד אותך, כדי שתראי ש “השֵד אינו כל־כך נורא”.

פֹה אחד רוצה לישון ומבקש שאכבה את האור, לכן תהיי עליזה. להתראות.

בנשיקות ואהבה, שלך ריקי

איטליה 8.4.1945

פימפי ’לה, יקרה שלי,

קיבלתי את מכתבך האחרון [מ־ 26.3.1945] בו את מלאה דאגה וחרדה. אל תדאגי לי, אצלי הכל בסדר ואני בריא ושלם.

אני עדיין לא שיניתי את אורח חיי. יש לי יותר עבודה וגם קצת פחות נוחיות. כל איש עושה את עבודתו וגם אני ממשיך בעבודתי כאז וכתמיד.

בשבוע האחרון לא יכולתי לכתוב לך הרבה, מפני שלא היה לי אור בערב ובמשך היום הייתי עסוק מאד. בימים האלה אכתוב לך מכתבים קצרים אם לא אוכל לכתוב בערב — רק דרישות שלום קצרות. אבל כשתהיה לי הזדמנות לכתוב יותר, אכתוב מכתבים ארוכים. הנה, גם עכשיו “הגנבתי ” את המכתב הזה בתוך עבודתי.

מה שלום אמא? אל תתני לה לקרוא עיתונים, מפני שהם יעצבנו אותה. משם נראה הכל כל־כך שחור, והיא אינה יכולה לתאר לעצמה איך אני חי פה. אני רק מקווה שידידינו ומכרינו הטובים לא יתחילו “לטחון ” לפני אמא על הדברים שנעשים פה.

פימפי, את המתנה ששלחתי לך כהפתעה שלחו לי בחזרה מפני שהיא יותר מדי כבדה, לא קיבלו אותה בדואר. אני מחפש דרכים אחרות לשלוח אותה.

תמסרי שלום ממני לכל אלה שהתייחסו אליך יפה.

תשמרי על עצמך ותשמחי יחד אתי, כי עוד מעט אנו גומרים את המלחמה. שלום ולהתראות בקרוב.

שלך באהבה רבה, ריקי

מסע בין בתי חולים אפריל 1945 — מאי 1945

מדור ״חיים קטנים״ בעריכת שושנה שרירא — עיתון ״הבֹקר״

השושבין 4.6.1945

בחנותו של הסנדלר האדמוני, ששיערו פרוע כדרך אמן וגופיה אפורה ומכנסי חאקי לגופו, התנוססו שלטים צבעוניים רבים. ובתווך שלט לבן, פשוט ואכזרי, ואותיותיו שחורות ואינן משתמעות לשתי פנים: ״בלא הקפה״.

צינה נעימה שררה בחנות, שמקומה בגאראז ’ לשעבר של בית־מידות, כי פיתחה האחד פונה לעבר צפון. לכתחילה עבד את עבודתו מבלי לפצות פה, שכן אינו מרבה בדיבורים עם לקוחות אלא בענייני פוליטיקה בלבד. ערמת נעליים, בייחוד סנדלים ונעליים לבנות מאשתקד, לחידוש, נערמה סביבו. עבד הסנדלר את עבודתו בשתיקה. אך כאשר הופיע שוער הבית, מטאטא גדול בידו, וטאטא את המדרכה המובילה לחנותו, ברך את בעל המלאכה הטרוד ושאלו: ״מה היה לך שיצאת לחג השבועות אל מחוץ לעיר? הרי לעולם אינך זז ממקומך. שמעתי שנסעת לחיפה״.

״נסעתי ולוואי שלא הייתי נוסע. טלטלתי את עצמי מעיר לכפר, מכפר לשכונה, משכונה לקריה, יום יום שהיתי במקום אחר. הייתי אפילו שושבין בחתונה… ״.

״וכי מי נשא אשה? ״

״אברהם… ״.

״אברהם נשא אשה? מה פירוש? הרי אשה ושני ילדים לו בפולין״.

״נשא אשה, אמרתי לך. אמרתי לך. צעירה. לא גרושה ולא אלמנה. וההם ’שם ’…בוודאי כבר אינם. והכלה משתכרת כהלכה, מניקוריסטית היא… ״.

״אמנם כן… אבל כיצד מלאו לבו….? ״

״על הכותל״, המשיך הסנדלר כמספר סיפור, ״התנוססה תמונת האשה והילדים, ולא הרחק ממנה הועמדה החופה. כסבור אתה שאינו מתגעגע אליהם? אינו אוהבם? אך מאס בחיי רווק, בארוחות במסעדה. נמלך בדעתו ונשא אשה״.

״גם יעקב נושא אשה. אף לו אשה וילדים ’שם ’….ומקצוע אין לאשתו זו. זאת מקיבוץ״.

השניים נשתתקו ושקעו בהרהוריהם. לבסוף אמר השוער בקול חרישי כמדבר בינו לבין עצמו: ״מוזר היה אילו הופיעו לפתע כל אותן הנשים בריאות ושלמות… ״.

״אינם יכולים לחכות עוד מעט… שמא… אולי… ״.

״והרי מ ’שָם ’ אין כל ידיעות. כסבורים הם שלא נותר איש, ובונים את חייהם מחדש. כך, כך, נשים, ילדים. והוא צועד לחופתו כחתן עול־ימים. ועוד זקוק לי, לשושבין! חיכו לי בכיליון עיניים, כי איחרתי. ובעוד הוא מבטא בחריקת שיניים את המילה ״שושבין״ ’ המשיך לרקֵע את הנעליים. חברו גמר לטאטא את המדרכה ונסתלק בברכת שלום.

שוב שתקו בני אדם, ורק שלטים דיברו בלשון צבעונית קיימת ועומדת — חוזרת תמיד על אותם המשפטים: ״בלא הקפה״, ״בלא הקפה״; ״משחת נעליים מובחרה״, ״משחת נעליים מובחרה״; ״תיקון מִנעלי גומי״, ״תיקון מנעלי גומי״…

אך הסנדלר שתק שתיקה עקשנית.


״לסבלות האדם צריך כוח רב. אפילו שלא אתה הסובל הזה, והוא רק מתחנן לשיתופך עמו…והוא משווע למילים רכות ומבינות להטעימו נחמה כלשהי, פדות כלשהי, כדי שהגוף לא יקרוס בעקבות עינויי־הנפש״ (מעזבונה ).

איטליה 9.4.1945

פימפי ’לה, יקרה,

אני כותב לך את המכתב הזה השכם בבוקר במצב משונה מאד. אחה "צ אצטרך לנסוע מפה.

מה אספר לך? הצד הימני של הפנים החל להתנפח. “הצטננות השרירים שבצד הימני של הפנים ” — בשם המפואר הזה קרה לזה הרופא הספציאליסט שהייתי אצלו, ואמר שאי־אפשר לטפל בזה בפלוגה שלי, ושצריך לרפא את זה בחשמל, והטיפול יקח כמה שבועות. והיות ואין באזור החזית [267] מכשירים כאלה, ישלחו אותי לריפוי לבית־חולים, כנראה רחוק מפה בעורף. ההצטננות באה עקב עבודה מאומצת במזג אוויר גרוע בלילה, בשעה שהיה לי חום.

הנה, פימפי ’לה, שוב דבר חדש. אבל אל תדאגי, הכל בסדר. ואגיד לך בגלוי, שאחרי העבודה המאומצת של השבועות האחרונים לא יזיק לי להיות בבית־חולים ולנוח. משם גם אכתוב לך מכתבים ארוכים, מפני שיהיה לי פנאי וגם נוחיות. בכלל אני מתגעגע לישון פעם במיטה אנושית.

חדשות המלחמה: ב־ 9.4.1945 החלה המתקפה הגדולה של בעלות הברית, שכללה את הבריגדה היהודית.

אל תיבהלי ואל תחשבי אותי ל “חולה ”. כל הדבר הזה הוא יכול לְהֵירָפֵא גם תוך כדי עבודה יום־יומית רגילה. אבל, את יודעת שבצבא ישנו חוק שכל “חולה ” מוכרח לבוא לבית־חולים, מפני שביחידה אין זמן וגם אין אמצעים לטיפול.

אין דבר, “גם זוּ לטובה ”.

מחר או מחרתיים אודיע לך את הכתובת החדשה שלי למשך כמה שבועות. לכן אל תכתבי לי לכתובת הרגילה, עד שתקבלי ממני מכתב מבית־החולים.

“תהיי לי ” ילדה טובה, ואל תעבדי יותר מדי. אכתוב לך מיד כשאגיע למקומי החדש.

דרישות שלום לבביות לאמא. היי בריאה, להתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 9.4.1945

שלום ריקי יקר!

הבוקר חזרתי מירושלים. נסעתי לשם ביום ששי בצהרים והיות והייתי צריכה להיות במחלקת החינוך [של הסוכנות ] כדי להשתדל בעניין קבלת אישור לספרו של אבא, נשארתי גם ביום א ’ בירושלים וחזרתי רק היום, יום ב ’, לתל־אביב.

ירושלים כל־כך נפלאה כעת. בדרך אליה פורחים כל מיני עצי פרי, תפוחים, מִשמשים בפריחות לבנות וּורודות. וכל מיני פרחי שדה סגולים, צהובים ולבנים מלבלבים כעת לִבלוב כה יפה עד כי העין רואה כל הדרך בהרים שלל צבעים חיוורים כצבעי מים, וענוגים מאד.

ריקי, השבוע יש לנו שבוע גדול. יוצא כבר ספרו של אבא בשעה טובה ומוצלחת. לעת עתה קיבלה רק אמא ספר אחד בכריכה הדורה. הכורך עוד לא גמר לעשות את הכריכות והסכים לכרוך רק ספר אחד בשבילה. לי עוד אין ספר, כי ספר ראשון נתתי לה. השבוע בודאי אשלח גם לך ספר, עוד לפני שאקח לי ספר הביתה.

שתי הכריכות, גם ההדורה וגם בחצי בד בשביל בתי־הספר, יפות ועדינות מאד. דומני כעת שהצלחנו מאד בכל. אתמול שהיתי שעה ארוכה ב “מחלקת החינוך היהודית ”, ושם ביררו את כל עניין האישור. מתברר שבמחלקה יושב איש אחד המכירני מלונדון. כך סיפר לי שָדֵה, ולכן כאשר נסעתי ירושלימה שאלתי מיד עליו [268]והוא קיבלני יפה מאד והתעניין

וחקר את כל העניין והבטיחני להצעידו בכל המהירות האפשרית. רואה אתה שטוב מאד שיש מכרים. הוא סיפר לי שפעם השתתפנו שנינו ב [שנתון ] “כנסת ”, הוא כתב מאמר ואני סיפור, ומלבד זה הוא קורא את כל סיפורַי ועוקב אחר כתיבתי. יפה שהוא מתעניין.

אחר־כך הייתי ב “מחלקת החינוך הממשלתית ”. גם שם יש לי מפקח מכר. ועוררתי גם את תשומת לבו לספר. גם הוא קיבלני ברוב פאר והדר והתעניין מאד. הוא אומר שבתמונה זו של אבא בספר אני כל־כך דומה לו כאילו היינו איש אחד. תוכל לתאר לעצמך כמה נעמו לי הדברים הללו. הוא הבטיח לקרוא את הספר ולעשות את כל הדרוש.

ראיתי בירושלים את ידידנו צ. [צפרוני [269]] אמנם ביום ששי פגשתיו רק במקרה בבית־קפה, אבל למחרת תיקנתי את המעוות וטלפנתי אליו. התאכסנתי אצל רבקה [270], היא קיבלתני יפה מאד, והרגשתי את עצמי אצלה מצוין. במוצאי שבת הזמין ידידנו צ. [צפרוני ] את שתינו לארוחה במסעדה הערבית [בעיר העתיקה ], הלא אתה זוכר אותה ריקי? ורבקה נהנתה מאד מהמאכלים. אחרי כן ישבנו שלושתנו [271] בבית, פטפטנו ואכלנו פירות שימורים.

על הנסיעה החלטתי פתאום. גם אמא יעצה לי לנסוע היות והבינה שכדאי שבעצמי אגש למחלקת החינוך כי איש לא יֵטיב לסדר לי את העניין משאוכל אני לסדרו. כנראה שמכירים אותי, ריקי, והטוב ביותר הוא שאטפל בעניינים באופן אישי.

ריקי, כמה נפלא שספרו של אבא יוצא סוף סוף, אפשר לומר אפילו שכבר יצא, כי בינתיים

לא הייתי בתל־אביב ואיני יודעת דבר. אולי הוא כבר הוצא למכירה, אולי הוא כבר נמצא בחלון ראווה, מי יודע?

אנחנו נורא דואגות לך. במידה שמתרבות הרשימות מהחזית והתאורים [272], הולכת דאגתנו וגדלה. מרבים כעת לכתוב על כך בעיתונים בלי סוף.

למה אתה כותב שאני מאשימה אותך כאילו לא הצלחת בציור תמונת אבא? העבודה היא מצוינת, וגם התמונה לדעת הכל טובה. אבל כמובן בשבילי היא זועמת מדי ואינה מביעה את כל אישיותו של אבא. אבל אין לבטלה בשום פנים ואופן. היא יפה, ואולי אפילו יפה מאד, ומשרה על כל חדרנו מראה מיוחד במינו. היא השתלטה על פני ביתנו כחופפת עליו.

ידידנו שָדֵה שלח לנו לחג מבחר ענקי של כל מיני סיגריות, יפה מצדו, לא ריקי?

מה שלומך? אינך כועס שנסעתי בלעדיך לירושלים? אבל הלא הייתי מוכרחה. מה יפה שם עכשיו באביב. בבוקר של השבת יצאנו רבקה ואני לקטמון, ושכבנו שם בחורשה כל הבוקר. היה נפלא. נשבה רוח קלה ומרעננת ונהנינו נורא. אחרי־כן הסתכלנו שם בחוילות החמודות וגניהן המלאים עצים פורחים וערוגות משובצות פרחים. מצאתי שם פרח צהוב נהדר שמעולם לא ראיתיו בארץ רק באנגליה, וחשבתי שכלל איננו בנמצא בארץ. מין נרקיס מתורבת, גדול וצהוב, שמשי מאד. אספנו פרחי שדה, מוֹלַלנו אותם והרחנו בהם ריח שדה נפלא. ריקי, מקווה אני שגם אתה מטייל בשדות ורואה גנים, פרחים ועצים.

אחה “צ נסעתי לגן החיות הקטן והעלוב של ירושלים וטיילתי בדרך לאוניברסיטה. בערב היה סמפוזיון באוניברסיטה ורבקה רצתה ללכת לשם. הנושא הוא ”על הכפר ". הלכנו. הפרופסורים הכבודים הרצו הרצאות אקדמאיות, ללא שום השראה וללא שום חידושים. אמרו דברים מעליבים המורידים מערכם של אנשי הכפר, ולא יותר מזה. היום ההמשך, אבל היום אני כבר בתל־אביב ולא אשמע יותר.

ברכות לבביות מאמא וממני .

שלך באהבה ונשיקות, פימפי

בית־חולים כללי בבַארי, איטליה 16.4.1945

שלום, פימפי ’לה יקרה,

אני מקווה שקיבלת את מכתבי הקצר [מ־ 9.4.1945], כי אחרת היית נבהלת בקוראך את כתובתי החדשה.

אני אתחיל בדבר מרגיע מאד: אני מרגיש טוב מאד. אחרי נסיעה ארוכה הגעתי לבית־החולים הזה: הייתי בשלושה בתי חולים בדרך והתגלגלתי הנה בדרך ארוכה. נסעתי באוטו,

ברכבת וגם — באוניה. והנסיעה היתה מעניינת, אם כי שנוא עלי שאנשים מתייחסים אלי כאל חולה.

רק בדרך הרגשתי את עייפותי שהצטברה במשך הימים הקודמים. אלה היו ימים מלאי עבודה יומם ולילה, עבודה מאומצת ועצבנית. במשך שני ימים — בנסיעה — לא היה לי חפץ אחר אלא לישון וישנתי כאבן.

ובכן, הובילוני לבית־חולים [ברוואנה ] ומשם שלחו אותי לבית־חולים כללי. נכנסתי לבית־חולים זה ולתמהוני אמרו לי שם שיחזיקו אותי רק עד ליום מחרת וישלחוני הלאה, יותר לעורף. כך הגעתי לבית־חולים כללי גדול [ברימיני ]. נדהמתי (בנעימות ) כשהרופא ניגש אלי ושאל אותי בעברית מה שלומי! אם כן, הרופא היהודי הזה קיבל אותי לטיפול. גם הוא אמר שלא יוכל להחזיקני בבית־חולים זה, כי שם לא יכלו לאחסן חולים לזמן ארוך, היות ופצועים מהחזית ############## [נמחק על ידי הצנזורה ].

אם כן, החליט לשלוח אותי עוד יותר לעורף, לבית־חולים של “בסיס ”. אבל התנהג אלי יפה מאד, שאל אותי על שלום תל־אביב (גם הוא תל־אביבי ). הוא לא היה בבית כבר כארבע שנים.

היום אני כבר מרגיש מצויין, וגם ההתנפחות של הלחי כמעט אינה נראית. באותו בית־החולים נשארתי רק כמה שעות ונסעתי הלאה, הפעם ברכבת. הגעתי שוב לבית־חולים אחר [באַנקונה ]. גם שם אמרו כי לא יחזיקוני כי ישלחוני הלאה. והפעם נסעתי באנית־חולים. אוניה זו היתה נחמדה. כולה לבנה, נקיה. ובתוך אוניה זאת בית־חולים גדול, עם כל המחלקות הרפואיות שבבית־חולים כללי. מהנסיעה עצמה לא נהניתי ביותר מפני שאסור היה לי לעלות על הסיפון, אבל בפנים נהניתי מאד. וממה בעצם נהניתי אינני יודע. ייתכן כי בגלל קבלת הפנים היפה שהיתה שם לכולנו.

אבל עצם האווירה של בית־חולים נותנת הרגשה של חולה, אפילו לי, שחשבתי את עצמי כבר כבריא. כבר מזמן לא הייתי רגיל לטיפול כה מרוכז. דאגו לי יותר מדי כאילו הייתי חולה אנוש. אמרתי לאחיות שאין כל צורך לטפל בי ולפנק אותי, יש לי הרי רק מחלה קטנה והיא אינה מונעת ממני לחיות חיים נורמליים. אבל האחיות לא ידעו שום רחמים. הן הסתובבו מסביבי, מדדו את החום, וכל פעם שקמתי מהמיטה שלחו אותי מיד בחזרה. הביאו לי אוכל למיטה. גיששו את הדופק. בכל פעם נכנסה אחות אחרת עם מדחום, טבליות. בלעתי את הכל כמצווה עלי. בבוקר רציתי לקום ולהתרחץ, אבל כבר הופיעה אחות ממחבואה, תחבה לי מדחום בפה, הביאה לי ארוחת בוקר למיטה וגערה בי שאסור לי לקום. כך דאגו לי האחיות, מלאות זריזוּת מקצועית. לפעמים מצאתי את מצבי גרוטסקי מאד. אמרתי לאחיות שאם נכנסתי כבריא, יתכן כי אצא כחולה. ולוּ היו יודעות עברית הייתי מוסיף שמקצוע האחות הרחמניה הוא רחוק מלהיות “רחמני ”, לפחות אלי.

אבל, כל זה נאמר בצחוק. למעשה הערצתי את יחס האחיות לחולים. הן דואגות לחולים

ממש כאמהות. הסתכלתי בחולים הרציניים, באינוולידים, בתוססים מחום. כמה מאושרים היו, כמה הבהיקו עיניהם כשניגשה אחות בחיוך לבבי ושאלה אותם מה רצונם, מה שלומם. לחולים אנושים אלה היתה האחות כשמש הזורחת, כמלאך הישועה. והחולים דבקו באחיות כי הן היו כל עולמם במחלתם. גם באוניה היה רופא יהודי, אבל לא ארץ־ישראלי.

ירדתי מהאוניה ונכנסתי לבית־החולים בו אני נמצא עכשיו [בבַארי ]. פה אשאר זמן מה, עד שייגמר הטיפול. מעניין שגם פה ניגש אלי רופא בפנותו אלי בעברית. והוא הוא הרופא המטפל בי. גם הרופא הזה אמר לי שעלי להזדיין בסבלנות, כי זה טיפול איטי, אבל הכל יהיה בסדר. פני כבר קיבלו את הצורה הנורמלית. יש לי עוד קצת כאבים, אבל אלה הם כאבים קלים, כמעט “סמליים ”.

פה קיבלתי מהרופא יותר חופש אישי. זאת אומרת מותר לי להתהלך ואינני צריך לשכב כל הזמן במיטה (לאכזבתן של האחיות ). אבל פה השתמשתי בניסיוני מבתי־החולים הקודמים ומיד כשנכנסתי הסברתי לאחות בשפה מקצועית שהנני “sitting case ” ובשום אופן לא “stretcher case ”[273] גם אמרתי שאני בעצם בריא, ובכלל אינני יודע מדוע הביאוני הנה אחרי טלטולים רבים. במקרה אני נמצא בחדר יחד עם עוד כאלה שמרגישים את עצמם די בריאים. בין החולים לא גיליתי עדיין אף ארץ־ישראלי אחד.

כך אני בינתיים “חולה ” ונראה כי שום כוח שבעולם לא יוכל לשכנע את הנהלת המוסד אחרת.

את הפלוגה שלי עזבתי ברגע כזה שקשה היה להם למצוא מיד מישהו במקומי, ועכשיו קשה הדבר שבעתיים. אינני יודע מה שנעשה בכלל עם הפלוגה. אלהים יודע.

אבל סוף־סוף יש לי דאגות משלי. פימפי ’לה, עוד לא קיבלתי מכתבים ממך, מפני שאני מחכה שישלחו אותם מהפלוגה הנה. תכתבי לי, בבקשה, ישר לבית־החולים, לפי הכתובת בראש המכתב.

אכתוב לך עכשיו בכל יום. פימפי ’לה. העיקר, תכתבי לי על הכל. כבר לא יקח הרבה זמן ואהיה בבית.

דרישות שלום לבביות לאמא.

שלך, באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 15.4.1945

ריקי’לה יקר מאוד!

העיתונות ממשיכה להודיע בשורות איוב [274] מכם. תאר לעצמך מה הוא מצב רוחנו.

קיבלנו בשבוע שעבר את שני מכתביך המרגיעים. כלומר בעצם רק האחד מהם מרגיע

[מ־ 18.3.1945] והשני [מ־ 24.3.1945] כתוב בדיכאון קשה מאד. אינני מבינה כלל מדוע יש לכם הרושם שנשכחתם וכי אין איש מתעניין בכם. מלבד המשפחות, המתהלכות כאן מלאות דאגה הרי כל העיתונים מלאים ידיעות, רשימות [מפי לוחמים ], ותאורים על הבריגדה. בדרך כלל ההתענינות כה גדולה. מנין מצב רוחכם הקשה? מתפלאה אני מאד שכתבת שלא תשתתף “בסדר ” של פסח. הרי זה הוא מנהג שבמסורת שאין בינו לבין אֵבל דבר. אפילו בבית הדודה האבֵל, ערכו “סדר ” כהלכתו. כמובן בלי שירה ובלי שמחה. אבל אינני מבינה לרוחך מדוע החלטת לא להשתתף ב “סדר ”. האם זו היא חגיגה, או נשף?

מקווה אני שבינתים התחשבת והבינות שהאֵבל [275] אינו מבטל “סדר ” של פסח. אגב ראיתי כאן תמונות מצוירות מ “סדר של פסח ” שלכם, ולא מצאתי אותך. חיפשתי בין כל הפנים ולא מצאתיך.

כאן אנו יושבים, ביחוד במערכת, ומצפים בכל רגע לכניסת האמריקאים לברלין. אנחנו מכינים כבר חומר לקראת מאורע גדול זה, ומצב הרוחות מרומם. האם גם אתם מרגישים כמונו?

ריקי, בשעה טובה ומוצלחת כבר שלחתי לך ביום ה ’ שעבר, כלומר ב־ 12 לאפריל את ספרו של אבא [“מבוא לכתבי הקֹדש [276]”]. בטוחה אני שתשמח מאד לקבלו. שלחתי לעת עתה ספר בכריכה רגילה של חצי בד, כי עוד אין בידי כריכה מהודרת של בד שלם. כעת אני עסוקה בפרסומת — בחלוקת ספרים לאנשים שיכתבו עליו. בכמה עיתונים כבר הובטח הדבר. ב “ידיעות אחרונות ” סיפר לי העורך שהוא ידידי [ד “ר עזריאל קרליבך ][277], שיתן פרק שלם מן הספר עם רשימה קצרה לפני זה. גם לשאר העיתונים מסרתי באופן אישי לידידים שלי ובאופן כזה הבטחתי יתר התענינות: ב ”משמר “ לשלונסקי [278] [עורך ”הדף לספרות "],

ב “הבֹקר ” לקרופניק [279] [העורך הספרותי ] ולהפטמן [עורך ראשי ], ב “דבר ” לרובשוב [העורך הראשי ]. הוא שמח כל־כך עד כי רץ על פני כל המערכת להראות את הספר לחבריו בעבודה. המפיצים נותנים לי מעט מאד אכסמפלרים. מלבד זה שלחתי ספר לפרופ ’ קלויזנר [280] ולעורך “מאזנים ” ויטלבסקי, כולם חברים וידידים אישיים של אבא.

בשבת זו באו מכרים לברכנו לצאת הספר. תאר לעצמך שאמרתי לאמא והיא הסכימה לי, שיש לתת ספר לד "ר מרכוס; שהיה מסור כל־כך לאבא במשך שש שנות מחלתו, טיפל בו ללא לאות, והיה פנוי תמיד ללכת אליו.

כאשר באתי אל ד "ר מרכוס ונתתי לו ספר היה נרגש כל־כך שפשוט לא היו מלים בפיו.

כולו קרן מאושר ושאל: — “זה בשבילי?”

השיבותי: — “כן ”.

– “ ורק השבוע יצא ואת הבאת לי?”

– “כן, רק השבוע.”

שש פעמים לחץ את ידי והודה והיה נרגש בצורה בלתי רגילה.

אמרתי לו: “אתה נתת לו שש שנים לכתיבת הספר.”

תבין שגם לי היה קשה מאד הדבר — עצם ההליכה אליו תחת נטל הזכרונות והשיחה עמו. אבל בכל זאת התגברתי על כך, כי יודעת אני שאבא העריכו מאד והיה בודאי נותן לו ספר.

ידידנו הזקנים ר. [נחמה ויחיאל רבינוביץ ] התרגשו מאד כאשר סיפרתי להם על כך. הם אמרו שזו היא מדרגה, מין מדרגה גבוהה מצדי ועליית־הנפש.

בינתים הלכנו אמא ואני לנחם אבלים את דוד לוין מנהל הסמינר, הן תזכרנו. בנו ברוך לוין נפל בחזית הבריגדה. האבל שם כה קשה. האב בוכה בלי סוף ומורט את שערות ראשו. ביקור זה השפיע עלינו השפעה מדכאה כמובן. הוא שאלני אם אני מקבלת מכתבים, כי יש לו בן שני בבריגדה והוא מתעניין בנעשה שם. כל־כך צר היה על ההורים השכולים. גם בעינינו עמדו דמעות.

כפי שאתה רואה ריקי, גם אנו איננו שבעות כאן נחת. אמרו לי שבשבוע שיצא הספר הבראתי, כי אנו חשות בחדוה פנימית המפעמת אותנו. אמא בוכה מרוב שמחה על שיצא הספר. הלילה חלמה וראתה את אבא בחלומה שמח מאד. בשבת בבוקר ערכה את השולחן לאורחים, אפתה משהו צנוע מאד, והכל שתו לחיים לספר ולבריאותך, ריקי.

בינתים ראיתי את המו "ל הצעיר ל. [ליינמן ] ידידנו, והוא אומר לי שמכירת ספרו של אבא כנראה מצליחה מאד, כי ראהו כבר בידי רבים. בינתים הודיעו לי המפיצים שבשבוע הראשון נמכרו כבר 250 ספר וכי יש עוד הזמנות רבות. אם המכירה תתנהל כך גם להבא, כי אז נוציא אולי מהדורה שניה שתכסה את ההוצאות ויהיה קצת גם רווח.

באשר להוספה על משכורתי אין כל חדש. יש להם כנראה פנאי. רק ב “גִליונות ” התחלתי לקבל תשלום קטן, אבל בכל זאת יותר טוב מלא כלום. אפילו שתי לירות בעד סיפור, זה גם כן משהו.

היום, בדיוק חודש ליום השנה למותו של אבא. מכינים כבר את המצבה.

בינתים מציע לי המו “ל ל. [ליינמן ] להוציא ספר שלי לראש־השנה. ספר סיפורים. מה דעתך ריקי על הצעה כזו? — בתנאים הרבה יותר טובים משהציע אז [באוקטובר 1944]. כלומר ללא השקעה מצדי, ואולי עוד ברווח שלי. אבל קשה לי עכשיו לחשוב על זה. אמנם אני במצב רוח של הוצאת ספרים ואמא רוצה מאד שאוציא ספר, והיא מזכירה לי שאבא ז ”ל רצה כל־כך שאוציא ספר והתעניין בכך מאד, ועוד האשימני באדישות יתרה בעניין זה, בכל זאת אינני יודעת אם להתסבך בעניין שני.

בינתים עומדת אצל שכננו כבר קומה שניה ואני מקנאה בו מאד. הייתי משתוקקת שגם לנו תהיה קומה אצל אמא שנוכל לגור בה יפה ובנוחיות, יחד עם אמא הגרה למטה [281].

ריקי, עוד מעט אתה שב כבר הביתה ועליך להיות במצב רוח טוב. יש לי המון רעיונות. אני מלאה מרץ, פעילה, ואינני יודעת מה לעשות קודם. יש לי כל־כך הרבה נושאים. אבל חבל שאתה כותב לי כל־כך מעט. כל נשות החיילים מקבלות מכתבים גדולים תאוריים, ורק אני מקבלת עוללות. האם אין לך מצב רוחך לכתוב לי?

תרגום הספר [No Directions ] מתקדם [282]. את הכסף אקדיש להבראה לאמא ולי בקיץ. הוא [ליינמן ] נתן לי עוד חודש ימים ועלי לגמור בו את התרגום. אשתדל לגמור אותו. אם כי ימים רבים אינני עושה דבר.

ריקי להתראות בקרוב בשמחה, ואני מברכת גם אותך בצאת ספרו של אבא היות ואתה בן. לא כתבתי כלום כי אתה כאילו מקבלו מאבא בעצמו.

ברכות מאמא.

שלך באהבה רבה, פימפי

תל־אביב 18.4.1945

ריקי יקירי שלי,

הקיבלתָ כבר את ספרו של אבא?

היום חזרתי מנחלת־יצחק [מבית העלמין ] וראיתי את המצבה מוקמה. כעת הזמנתי את הגנן לשתול שם פרחים. העציצים עומדים מן הצד ומשמשים מעין גדר ירוקה סביב השטח הקטן הסמוך למצבה. היא גרנדיוזית בפשטותה, יפה עד להפליא, אותיות חומות על גבי אבן טבעית בלתי מעובדת, ששיוו לה צורת ספר. הפַסָּל עשה מצבה פשוטה ויפה מאד. היא אמנם בלתי רגילה, אבל ללא צעצועים ועיטורים. הפסל השקיע בה עבודה מרובה, ויחס הבונים אותה היה אדיב מאד. היום גם כתבתי להם מכתב תודה כי הם באמת ראויים לו. הם האנשים היחידים שלא גרמו לי צרות ותלאות; הכינו את המצבה בהקדם של חודש ימים ובצורה יפה מאוד. פשוט אינני רגילה כבר שמשהו יוצא לפועל בלי צרות, טרדות והתרגזויות. חבל שאינך יכול, ריקי, לראותה, כי היית גאה בה, בטוחני, ואולי גם גאה קצת בטעמה של פימפי שלך.

כך סיימתי שני מפעלים, הספר והמצבה. כעת כבר הונח לי קצת ואוכל באמת לנוח, אבל עלי לתרגם את הספר ולסיימו עוד עד מחצית החודש הבא. מקווה אני שאספיק.

ריקי ’לה, מה שלומך? אנחנו דואגות לך נורא. הבחינות ב־ 30 ביוני, התבוא הביתה? אינך כותב על זה דבר.

גם אתה גאה במפעלים האלה? הספר הוא מפעל חשוב מאוד, ועוד מעט ותופענה ביקורות בעיתונות. אלה הם דברי אזכרה מתאימים ביותר, כי מדברים הם על דבר חי, ספר חי וקיים ולא על חוסר מציאות. נדמה לי שעל ידי כך החיינו את אבא והוא עמנו, נכון ריקי? מדברים עליו כאילו עוד היה בחיים; עליו, על ספרו, על תמונתו שבספר, ההקדמה של רובשוב, פרשת חייו על כל הקשור בה.

ברכות מאמא.

שלך באהבה, פימפי

וריקי, שמור על עצמך, בשם אלוהים, שמור על עצמך.

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה, 19.4.1945

שלום רב, פימפי, יקרה,

כמעט שכבר התרגלתי לחיי בית־החולים. הוא בית־חולים גדול מאד, ומתייחסים אלי יפה באמת. למדתי גם את הרוטינה היום־יומית והיא: קמים בשש וחצי בבוקר, מתרחצים ואוכלים. עד כה אין כל דבר יוצא מהכלל. אבל אחרי ארוחת הבוקר צריך לסדר את המיטה.

וזה עניין לא קל. צריך לסדר אותה יפה ואם מישהו רואה שלא הצליח בסידור המיטה, אין לו ברירה אלא לפרק אותה ולהתחיל מחדש, עד שיצליח לסדר אותה לפי כל הכללים. ובאמת המיטות מסודרות בצורה כל־כך מסובכת, שהגעתי למסקנה כי המציאו את השיטה הזאת כדי להעסיק את החולים. ואצלי הקושי רב ביותר, מפני שבשמונה וחצי צריך אני להיות בחדר החימום לטיפול, ועד אז צריך החדר להיות מסודר. והיות והייתי רגיל בזמן האחרון “לסדר ” את “מיטתי ” לפי תנאי חזית, אני צריך להתרגל לצורה יותר תרבותית.

ועם סידור החדר מתחילה גם המלחמה עם האחיות. האחיות טוענות כי החדר לא מסודר ומלוכלך, ואנו טוענים את ההיפך, כי מזמן לא היינו בחדר כה יפה ונקי. כשהמלחמה עם האחיות מתחילה אני נמצא בטיפול, כך שאני יכול להשתתף רק בשלבים האחרונים. מובן מאליו שהמלחמה נגמרת בניצחון האחיות. וכשהיא נגמרת נכנס הרופא ועושה את ה “סיבוב ” הראשון — שואל שאלות, מודד את החום וכו ’ וכו ’. כשהרופא עוזב, מודיעה האחות שצריך להתכונן לביקורת המַטְרוֹנה. המטרונה (היא בדרגת קולונל ) נכנסת, שואלת את כל אחד ואחד איך הוא מרגיש והולכת לחדר הסמוך בלִוית צרור אחיות.

אבל, לפני שאפשר לנוח אחרי כל הקבלות הרשמיות מביאים תה לשתות, והרי זאת חובה. בכלל נותנים לי פה הרבה אוכל ואני אינני יכול לאכול אפילו את החצי. כמובן שזה גם כן גורם לגערות נוספות מצד האחות. בינתיים החדר שוב לא מסודר, צריך אם כן לסדר אותו מחדש. וכשגומרים את הסידור, מביאים ארוחת צהרים.

אחרי הארוחה נגמרים העינויים האלה, וכל איש נעשה פחות או יותר חופשי. במקרה היה לי השכל לתפוס ברגע האחרון את שני ספרי הלִימוד שנשאתי אתי בפלוגה, ופה יש לי הזדמנות מצויינה לעבור על כל החומר של שני הספרים האלה, וכך לחזור על חלק חשוב של הלימודים, ובזה אמלא פה את רוב זמני החופשי.

פימפי ’לה, השמש זורחת והשמים כחולים ללא ענן. כמה אני אוהב מזג אוויר כזה. רק שמש, בלי רוח וגשם, כי זה מזכיר לי את הקיץ בארץ־ישראל. הרופא הרשה לי לטייל גם קצת בחוץ. כן, אנו מתהלכים פה כולנו במדים כחולים עם כותונת לבנה ועניבה אדומה. כמה זה מצחיק!

מה שלום הידידים שלנו?

החדשות הן כה טובות, שפשוט תענוג לקרוא עיתון בימים אלה. המלחמה היא רק שאלה של ימים, עוד מעט תיגמר.

אני כבר מחכה בכליון עיניים למכתב ממך. הרי הייתי כשבוע ימים בדרך, ולא קיבלתי שום מכתב מהבית.

דרשי בשלום אמא. האם יש לה כבר חברה? שלום, פימפי ’לה, עד מחר. תהיי בריאה ושמחה. להתראות בקרוב!

באהבה רבה, שלך ריקי

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה 20.4.1945

פימפי ’לה, יקרה,

היום אחרי־הצהרים אעשה טיול קטן בסביבת בניני בית החולים. מזג האוויר הוא נהדר, אין רוח והשמש זורחת. מצאתי לי כבר חדר קריאה, לשם אני עולה כל בוקר אחרי הטיפול ולומד בשקט ובמנוחה. יש פה גם ספריה, אבל בה נמצאים אך ורק “בלשים ” וכמה עיתונים מצויירים. כבר הספקתי גם לקרוא כארבעה בלשים, אבל עתה אני שבע מהם.

הבוקר כבר בא הרופא ואמר שהוא מאד שבע־רצון ממני, אבל הטיפול יימשך עוד זמן ידוע. שאלתי אותו כמה זמן אצטרך להיות פה. והוא לא נתן לי שום תשובה מדויקת. אמר שזה דבר אינדיבידואלי. והיות ואני “מקרה ” קל, הוא מניח שהטיפול יתקדם מהר.

פימפי ’לה, בדרך הנה עברתי בהרבה מקומות שזכרתי אותם עוד מלפני כ־ 11 שנים. הנה למשל, בעיר אחת (אסור לי לכתוב איזו עיר ) והיא, כשאר הערים, הרוסה ובמקום בתים ישנם רק גלי־אבנים. אבל הבית שבו גרתי עומד עדיין, והוא הבית היחידי בכל הסביבה.

לא קיבלתי אמנם את המכתבים שלך מהפלוגה, אבל אני מתאר לי שאת מתמסרת לתרגום הספר. אל תעבדי יותר מדי! ותעבדי רק אם העבודה מעניינת אותך. האם את מבקרת בהרצאות ובכלל גם הולכת בחברה? האם את יושבת גם בקפה “בלזם ”? הרי הוא ה “פרלמנט ” שלנו, לא־כן?

כבר מזמן לא ראיתי שום עיתון ארץ־ישראלי, אינני יודע מה שנעשה שם. קראתי תמיד את הכרוניקה המקומית ביתר עניין מאז שאני בחוץ־לארץ, כי רק היא נותנת תמונה על החיים וההווי בעיר. רציתי לשלוח לך כמה קטעים מהעיתונות המקומית פה, בהם כותבים עלינו, אבל מתברר כי אסור לי לשלחם מטעמי “ביטחון ”.

איך אַת [מסתדרת ] עם השכנה [283] בבית?

אני כותב לך עכשיו בכל יום, והיות והחיים פה חד־גוניים כותב אני רק שטויות. כשאחזור אספר לך שעות וימים על כל מה שראיתי, כי על כל אלה אסור לי לכתוב (ואולי גם אסור לי לספר, אבל אז אני אהיה מוכן להפר את כל חוקי הצנזורה ).

פימפי ’לה, שלום, שלום ותכתבי לי. שלום, שלום ותכתבי לי.

שלך, באהבה רבה, ריקי

ד "ש לבבית לאמא. פימפי, האם אמא נמצאת בחברה?

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה, 22.4.1945

פימפי’לה, יקרה,

היום אני במצב־רוח יותר טוב משהייתי אתמול. ראשונה, מפני שביקרתי בפעם השניה אצל הבחור המסכן, והוא מתחיל להשלים עם גורלו, וראיתי אפילו חיוך קל בפניו. ושנית, מפני שהודיעו היום ברדיו כי הצבא הרוסי לוחם כבר ברחובות ברלין.

[מכתבו מ־ 21.4.1945, בו סיפר על הגעתו של ארץ־ישראלי קטוע רגליים לבית החולים. לא נשמר ]

הבחור [צבי סווט [284]] הוא גם כן תל־אביבי — התלונן שאין לו חומר קריאה. היו לו כמה ספרים שמסרו לו חברים, אבל אינו רוצה בהם. במקום לתת לו לקריאה ספרות יפה מסרו לו מיני סיפורים בלשיים. לכן אני כותב היום לרב הצבאי שישלח לו ספרים טובים ומובחרים, וכן עיתונים עבריים. שמעתי גם שבסביבה נמצאת פלוגת A.T.S. ארץ־ישראלית [285]. אנסה להתקשר אתה ולבקש מהבחורות שתבקרנה אותו.

אין מה לראות פה וגם אסור לסור למקום ציבילי, הכל פה “out of bounds ”. אבל מתייחסים פה אלינו יפה מאד, כמעט שדואגים לי יותר מדי. הייתי מעדיף יותר חופש אישי ועצמאות. אבל זהו משטר של בית־חולים. הייתי רוצה להצטלם בתלבושת הכחולה שלי, אבל לא מצאתי עדיין איש עם מצלמה, והצלמים המקומיים גם הם “out of bounds ”.

בספריה המקומית מצאתי רק שני ספרים שלפי דעתי ראויים לקריאה: הראשון הוא “קנדיד ” לוולטיר והשני הוא “קניגסמרק ” למֶזון [A.E.W. Mason ]. יתר הספרים הם בלשים וכדומה. אני ממלא את זמני באופן יותר פרודוקטיבי מיתר הפציֶנטים. אני לומד וקורא ספרים טובים.

די. מחר — יש לי חוש כזה שדווקא מחר — אקבל את מכתביך. בוודאי מכתבים שכתבת לפני 3 שבועות או יותר. אבל עכשיו הדואר יעבוד יותר טוב.

תשלחי לי תמונה אם בינתיים הצטלמת, בבקשה. לי יש רק תמונה אחת, זאת שאני נושא בתיק שלי.

אסיים את המכתב. כי אם אמשיך, אכתוב סתם דברים בטלים, כי אני מרגיש ריק נורא. לכן אמשיך מחר. שלום פימפי ’לה, להתראות בקרוב.

שלך, באהבה רבה, ריקי

ד "ש לאמא.

תל־אביב 22.4.1945

ריקי יקר מאוד!

כבר שבוע שאין לי מכתב ממך. למה אתה מדאיגנו כל־כך. התנחמתי רק בדבר אחד, שהייתה כאן שביתת דואר ואולי לא חילקו משום כך בסוף השבוע מכתבים. ריקי, נורא לא יפה שאינך כותב הביתה.

שני כתבים צבאיים מעיתונים עבריים חזרו מאירופה. הם היו בבריגדה. שאלתי אותם עליך, אבל הם לא מסרו לי דרישת שלום. למה לא ראית אותם, ריקי? עכשיו יוצאים עוד שני באֵי־כוח עיתונים, האחד, שלנו. ייתכן שידידינו מירושלים צ. [צפרוני ] יטוס בקרוב אליכם בשליחות המערכת.

חבל שלא שולחים אותי. תאר לך ריקי, שהייתי מופיעה אצלכם פתאום במדי “כתב מלחמה ”, כלומר, “באטל דרס” [battle dress ] נשיים עם כתובת על הכתף “וו ­­­אר קורספונדנט ” [war correspondent ]. יש לי נורא רצון לטוס אליכם, אבל אשה בוודאי לא ירצו לשלוח. בכל אופן, במשך כל יום אתמול, בשבת, הייתי בקדחת נוראה מתוך תקווה קלושה שבקלושות, שאולי ישלחו גם אותי. אבל התקווה קלושה מאוד. אמנם צריך לדעת אנגלית וצריך לדעת לכתוב והכל טוענים שיש לשלוח אותי, ואתמול ב “גינתי [286] אפילו שאלוני רבים אם אני טסה, ועורך ”ידיעות אחרונות “ [ד ”ר עזריאל קרליבך ] אפילו הפיץ את השמועה שאני טסה לאירופה לבריגדה, אבל לעת עתה אין כל יסוד לשמועה.

אמא, כמובן, נבהלה נורא ואינה רוצה לשמוע על זה דבר. הרגעתיה ואמרתי לה, כי בין כך לא ישלחוני. ריקי, מה יפה היה, אילו היינו נפגשים אצלכם. לא היית מכיר את פימפי שלך במדי צבא של כתב־מלחמה. כולם אומרים, שהייתי נכנסת להסטוריה ככתבת המלחמה העברית הראשונה. אבל, כנראה, שהדבר לא יתגשם. ריקי, האם היית רוצה שאבוא אליכם? אם יציעו לי, אסכים. אבל העורך שלי בוודאי לא יעלה כלל על דעתו את המחשבה לשלוח אל הבריגדה אשה.

היה לי, אפוא, אתמול יום של התרגשות.

בינתיים הציעו לי עבודת עריכה מעניינת לשעות של אחר הצהרים. הציעו לי בתור עבודה

נוספת עריכת ירחון, בשעות אחה “צ. עורך ”ידיעות אחרונות ", הטוב בעתונאי הארץ, שהתיעצתי עמו, הציע לי לקבל את ההצעה לעבודה חלקית אחר הצהרים, ואמר שמה שלא אדע, היות והעבודה היא עצמאית מאד, אפנה אליו והוא יעזור לי בכל. הדבר נאה מאוד מצדו ואני מעריכה אותו מאד, כי לקבל הצעה כזאת ממנו הרי זה ממש מדרגה. הוא עודד את רוחי ואמר לי שעלי להיות בטוחה בעצמי, כי אין הרבה אנשים מוכשרים בארץ; נתן לי המון מחמאות על כתיבתי, אמר לי שטוב אני עושה שאני כותבת, וכי יש צורך באנשים כמוני וכו ’ וכו ’. כמובן שנתעודדתי קצת, ביחוד לאחר ששמעתי שאוכל להתיעץ עמו בכל.

אחר־כך התברר, ששם יושבת חבורת “יֵקִים ”, השומרים על טהרת הגרמניות אפילו בירחון עברי. מיד שאלוני אם אני יודעת גרמנית. את ישיבות המערכת הם רוצים לנהל בגרמנית. וכאשר אמרתי שלדעתי צריכה מערכת של עיתון עברי לנהל את ענייניה בעברית, אמרו לי שזה הוא שוביניזם. תבין בעצמך שהעברית יקרה לי יותר מכל עריכה כזו והודעתי שאני מסתלקת. מלבד זה, כבר קרוב הקיץ ויהיה קשה לי לעבוד עבודות נוספות. אמא אומרת שמוטב שאכתוב יותר סיפורים ואפרסמם.

כן ריקי, כולם אומרים שהסיפור שלי ב “גִליונות ” [“אלמנוּת ”], הוא הטוב שבחוברת. תאר לך. סופר אחד אמר לי שהליקויים הקודמים שהיו אצלי נעלמו כעת. מה דעתך על דברי שבח כאלה?

ריקי, אבל קשה לי להתרכז מפני שאתה נמצא בסכנה כל־כך גדולה. אתם בחזית, זה אנחנו יודעים. מעולם לא תיארתי לעצמי שתגיע למקום סכנה כזה. אמא ואני משתדלות להתרגל למחשבה, אבל קשה מאוד.

בינתיים חזר מאירופה, טבקאי [287], אחר שהיה בבית־חולים חצי שנה. הוא לא נפגש אתך. הציעו לו תעודת שחרור אבל הוא דורש שיחזירוהו לאירופה. חבל שלא התראיתם. הוא קיבל חופשה לשבועיים וסיפר לי על מצב הרוחות.

ריקי, ספרו של אבא נמכר יפה. הכבר קיבלת אותו? הלא שלחתיו אליך במכתב רשום. כתוב לי רק אמת על בריאותך, ואל תסתיר מאתנו דבר.

אמא הרגישה את עצמה שוב לא כל־כך טוב, היא התרגשה מדי לצאת הספר ובכתה. מחר אהיה עמה אצל פרופסור XX [כך במקור] , כי רופא הבית, שכננו, אינו בר סמכא בנידון זה. היום כבר הוטב לה. הוא אומר שכל זה עצבנות, כי לחץ הדם ירד. בגללה אני קשורה מאוד לבית, אינני יכולה לצאת, אפילו למקומות שעבודתי תלויה בהם, כי אין מי שיישאר עמה. זו היא במקצת טרגדיה, כי לי קשה מאוד להסתגר בבית. בעניין זה אינני יודעת באמת מה עושים. היא זקוקה לאדם שיימצא עמה תמיד, ואני לרגל עבודתי אינני יכולה לעשות זאת.

נשארו עוד שלושה שבועות וחצי ליום השנה של אבא ז "ל…התבוא עד אז הביתה? הרי הרוסים כבר בברלין.

אתמול, בשבת, היו הוריך אצל אמי, אך אני לא הייתי. חבל. לא ידעתי שיבואו. אביך קורא עם המורה שלו [לעברית ] בספרו של אבא, כך סיפר לי בטלפון.

אקבל חופש בתחילת הקיץ ובסופו, כלומר, ביולי וכנראה בספטמבר. מקרית ענבים [288] הודיעו לאגודה [289] שאין מקום בשביל חבריה. אנסה אולי להשיג במעלה החמישה. אינני רוצה להתרחק מאד מאמא. שם אין יער, אלא חורשה קטנה בלבד וצעירה.

ריקי, אין לי בגלל דאגה לך “ראש ” לתרגם את הספר [No Directions ] ואני מוכרחה לעשותו, כי המו "ל דוחק. צריך לשבת במשך כמה ימים ולגמור את העניין, אבל כל־כך קשה להתרכז. וריקי ’לה, אולי אתה כבר תהיה עד אז בבית וניסע יחד? בעד התרגום עוד לא קיבלתי את כל הסכום, כי הנוהג הוא לשלם את החלק השני עם צאת הספר. קיבלתי רק עשרים לירות. אבל גם זה היה חשוב מאד.

עצוב אצלנו, אם כי עכשיו תקופת האביב, ואם כי רבים הניצחונות בחזית וקץ המלחמה קרב. כל זה מפני ששלחו אתכם למקום סכנה.

ריקי, רוצה אני לבקשך, שתשמור על עצמך מכל משמר. שתתרחק ככל האפשר ממקומות סכנה, שתזכור שמלבד שאתה אחראי בפני עצמך, אתה אחראי בפנינו, הקשורות אליך. ריקי, כתוב בכל יום מכתב, אולי יגיע משהו לתיבת המכתבים הריקה שלנו.

להתראות בקרוב בבית, מן המתפללות לשלומך שתשוב בקרוב מאד בריא ושלם, מאמא וממני.

שלך באהבה, פימפי

איטליה 23.4.1945

פימפי, יקרה,

הייתי כמעט בטוח שאקבל היום מכתבים, אבל נתבדתה תקותי. עוד מעט אתחיל לדאוג. המכתבים שכתבת לפלוגה מגיעים קודם לחזית ושם ישנם עתה דברים חשובים אחרים, כך שהדואר מתעכב. אני מתנחם בתאוריה הזאת באם היא נכונה או לא.

לפציֶנט שלי הוקל. אין לו כבר כאבים כה גדולים. היום ביקש אותי שאכתוב לו מכתב

באנגלית למפקד פלוגתו, בו הוא מבקש להעניק אות הצטיינות לקצין האנגלי שהציל את חייו, על ידי זה שנתן לו עזרה ראשונה בחזית, ואחר־כך נשא אותו על גבו במשך למעלה משעתיים עד שהגיע לקווים שלנו. הוא והקצין היו מאחורי קווי האויב. עצם המכתב ומגמתו הרגיעו אותי. כי אם הבחור מודה בעד הצלת חייו, סימן כי חייו יקרים לו גם במצב הנוכחי. ביקשתי בשבילו מהרב הצבאי גם תנ "ך למרות שהוא איננו רוצה. אני חושב שלבסוף ידפדף בו וימצא בו נחמה רבה.

השארתי את התנ "ך הקטן שלך בארגז המשרד של הפלוגה. אבל הוא בידים בטוחות. כתבתי לפלוגה שישגיחו עליו.

אנשי הצלב האדום הביאו לבית החולים פטפון [290] שעובר מחדר לחדר. אנשי החדר שלי מנגנים בו כל הזמן, גם עכשיו. ישנם סך הכל שמונה תקליטים והם חוזרים כל הזמן על אותן המנגינות. זה משעמם מאד, אבל הבחורים פה נהנים מהמנגינות הנאה שלימה.

הבחורים רואים שאני כותב יום־יום הביתה ואומרים שאני בעל טוב. אני טענתי לעומת זאת שאפשר לקרוא לי פטריוט [291], אבל לא בעל טוב. כי לוּ הייתי בעל טוב, לא הייתי מתגייס. אבל בשעה שהתגייסתי חשבתי שאפשר להיות גם פטריוט וגם בעל טוב. עכשיו אני רואה שזה קשה. אבל עוד מעט תיגמר תקופת הפטריוטיזם, לפחות בצורה זו שלו.

פימפי ’לה, הקיץ מתקרב. אני מקוה להיות בקיץ בבית! שבעתי לראות תילי־חרבות ועיי־מפולת. מחר אכתוב לך שוב. היי בריאה ושמחה, להתראות בקרוב.

באהבה רבה, ריקי

ד "ש לבביות לאמא.

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה 24.4.1945

פימפי’לה, יקרה,

גם היום חיכיתי לשווא למכתבים. המנגנון של הדואר עובד יותר לאט משחשבתי. יש עוד צרה אחת, שאי־אפשר לקבל פה מעטפות ירוקות [292], וצריך לכתוב את המכתבים דרך הצנזור המקומי. רק לפעמים אני משיג גלויות־אוויר.

אני בכלל כבר אינני מרגיש חולה, הטיפול מתקדם מצויין, והרופא והאחיות שבעי־רצון. בכל בוקר בשעה שמונה וחצי אני הולך לטפול “פיזיותרפי ”. כבר תיארתי לך את המכשיר, הוא דומה למכונת סלסול תמידי ומחמם. החימום הוא דווקא נעים מאד. הזהירו אותי רק מפני רוח פרצים, וזוהי כנראה הסיבה שאין נותנים לי לצאת מבית־החולים.

בינתים נכנסו לבית־החולים עוד שני ארץ־ישראלים. אני מדבר אתם זמן קצר לפני־הצהרים. בעיקר הטלתי עליהם חובה לבקר את הפצינט שלי [סווט ], אחרי־הצהרים, מפני שאני נמצא אצלו תמיד לפני־הצהרים. הוא היה כבר היום שמח ומלא חיים. אתמול אחה “צ כבר ביקרו אותו בחורות מה־ A.T.S.. הבחורות תסדרנה תורנות ותבקרנה אותו תכופות. והוא, המסכן, מודה לי כל הזמן, ואומר שמעולם לא עשה לו איש טובות כמוני. היום אמר שאני עושה למענו ”יותר מדי ", ושמעולם לא קיווה למצוא בסביבה זרה אדם שיעזור לו כה הרבה. אבל אני הרי עושה רק חובה אנושית פשוטה, ותו־לו.

שוב חדשות טובות. עוד מעט תיפול ברלין, מגרמניה כבר לא נשאר כלום. המלחמה נגמרת.

פה כבר עורכים התערבויות על תאריך גמר המלחמה, מחכים בצפיה רבה ל־ “V Day ”[293].

במצבי עכשיו, בתוך השעמום של בית־החולים, מהוות החדשות את אלמנט החיים, כי הן באמת מכניסות חיים בשממה.

האחיות כבר ניצחו במלחמתן. פתחנו “בנסיגה כללית ” והתרגלנו ל “סדר החדש ”. החדר שלנו עכשיו מסודר ונקי להפליא. לשמחתי גם הוציאו את הפטפון עם שמונת התקליטים מהחדר.

האיטלקים בדרום איטליה אינם עושים עלי רושם טוב.

פימפי ’לה, תכתבי לי על הכל, בבקשה. שלום, עד מחר.

באהבה רבה, שלך, ריקי

ד "ש לאמא, וגם לכל הטקסרים. האם התנחמו קצת לאחר אסונם?

איטליה, 21.4.1945

אריך, יקירי,

צר לי מאד שעד היום לא כתבתי לך…פשוט לא היה באפשרותי. מאז “עזבתנו ” המשכתי ונשאתי בעול בכוחות עצמי — והעבודה מרובה וקשה, וביחוד ל “ירוק ” כמוני כשתפס את כסאך. בנדון זה אינני צריך להרבות, כי מי כמוך יודע כיצד המשרד בולע את קורבנותיו. עד אתמול הייתי לבדי. אבל נעזוב את החולוניות הרגילה, ואת אורח חיינו “הנפלא ”, ונשמע יותר טוב על כל המתרחש אצלך.

ובכן, מה שלומך, יקירי? ואיך מצב בריאותך? אל תיכנע! עד לשבועות האחרונים החזקת מעמד ויש להמשיך עד לגמר המלחמה. אני לא יודע את מקום בית החולים שלך. יתכן שהנך נמצא בקרבת מקום והייתי רוצה לבקרך, אבל “הסודיות ” הצבאית כנראה שאינה מאפשרת.

אריך, ועתה — שאלה לי אליך — כל מכתביך וגם חבילה (כנראה ספר ) הגיעו לידי והנני שומר עליהם. בִיקשת שלא יעבירו לך את הדואר ולכן הוא נמצא תחת פיקוחי בשלמותו. האם הנך רוצה שאעביר לך את הכל לפי כתובתך הנוכחית? בנדון זה אחכה לתשובתך, כי מן הניסיון הנני יודע שרבים עוזבים את ביה "ח מבלי שהדואר ימסר לתעודתו. כתוב על כך.

הננו נמצאים ב־ rest.[294] לא אבינה למה קוראים לזה rest. וכי נהנים אנו בפועל ממושג זה?

הנני מסיים ודורש בשלומך ומקווה לראותך בקרוב.

בידידות, זבולון [צ ’מרינסקי ]

מסור שלום לאשתך. כולם דורשים בשלומך.

שלום רב לך!

אני מודה לך מאד עבור מכתבך ומקוה מקרב לבי שתחזור בקרוב אלינו.

נאמנותך לעבודה ראויה לציון, ואני מבקשך לטובתך לשכוח אותנו למשך הזמן שהנך נמצא שמה, לנוח ולהבריא.

אל תדאג לעניינים כאן. הכל יהיה בסדר כשתחזור.

אני מאחל לך הבראה מהירה.

סרג ’נט מוג ’נר

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה 25.4.1945

שלום פימפי’לה,

אתמול קיבלתי מכתב מצ ’מרינסקי בו הוא שואל אם להעביר את הדואר בשבילי לבית־החולים. חשבתי שאני משתגע מזה. השארתי הוראה שישלחו לי את הדואר הנה מיד אחרי שאודיע להם את הכתובת. הם לא הבינו את זאת. עד עכשיו חכיתי לשוא. מיד כתבתי

ל ’צמרינסקי שישלח לי את הדואר הנה במהירות האפשרית. צ ’מרינסקי ממלא עתה את מקומי. אצטרך לחכות עתה כ־ 5 ימים עד שהדואר יגיע הנה.

כבר שלושה שבועות לא קיבלתי מכתב, ולכן אני כאילו יצאתי מהעולם. אינני יודע כלום, כלום.

בינתיים אני מנצל את הזמן ולומד. כשאחזור הביתה אהיה מומחה במקצוע שלי.

אני מרחם על הצנזור שאני בין כך גורם לו עבודה רבה בזמן האחרון.

אסיים את המכתב. מחר אני כותב שוב. היי בריאה ועליזה, להתראות.

שלך באהבה, ריקי.

ד"ש לאמא.

הראתי את תמונתך לקצין אחד והוא אמר שאת יפה מאד.

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה, 28.4.1945

פימפי ’לה, יקרה,

הריפוי שלי מתקדם כל־כך מהר שהרופא ישלח אותי בעוד כמה ימים מפה. הוא אמר לי שאני צריך לנוח עוד (כאילו לא הייתי נח עד עכשיו ), ולכן לא ישלח אותי בחזרה ליחידה, אלא ל־ convalescence depot [295], שם אצטרך להיות זמן מה לפני שאחזור ליחידה.

אני חושב שאעזוב את בית־החולים בעוד 3 או 4 ימים, כמה אני מסכן שאני רודף אחרי הדואר והדואר רודף אחרי, ועדיין לא קיבלתי אף מכתב אחד. פימפי ’לה, היות ואינני יודע לאן אסע מפה, תכתבי לי את המכתבים לכתובת הרגילה, זאת אומרת לפלוגה שלי כאז וכתמיד. אני אסדר פה שישלחו אחרי את כל המכתבים שיגיעו אחרי שאעזוב.

היום קצת מטפטף בחוץ גשם, לכן אסור לי להסתובב בחוץ. בכל זאת ביקרתי את הפצינט שלי. מצאתי אותו היום בשינה עמוקה, לכן מיד הסתלקתי. זאת היא הפעם הראשונה שהוא ישן שינה טובה, שנת ישרים. בינתיים יסדתי “תנועה ” מסביב לבחור הזה. כמעט יום־יום מבקרות אותו בחורות של A.T.S וחברים מבית־החולים. הוא קיבל כבר ספרים, מתנות, ממתקים, ואת כל מה שנחוץ לו. לכן אוכל לעזוב את המקום, כי כבר יהיה מי שידאג לו.

פימפי ’לה, מתקרב יום השנה לאבל אבא ולא אוכל להיות אתך. עוד מעט נתראה ובכלל כבר נישאר יחד. לעת עתה אני רק מחכה, מחכה.

רק החדשות מרעננות אותי, הן כל־כך טובות! ומעולם לא היה גורלי כה קשור בחדשות כמו עכשיו, כי המלחמה נגמרת באלה הימים, ופירוש הדבר: הביתה.

היי בריאה, ועליזה. תמיד תהיי עליזה.

אני מנשק אותך באהבה, ריקי

נשיקה גם לאמא. תכתבי לי עליה.

[בית־חולים כללי בבארי ] איטליה 29.4.1945

פימפי ’לה, יקרה,

מחרתיים אעזוב את בית־החולים הזה ואסע לזמן קצר למחנה־הבראה. משם בוודאי אסתובב בכל מיני transit camps [296] עד שאגיע ליחידה שלי. לוּ ידעת כמה אני מתגעגע כבר לבוא הביתה, כל־כך נמאסו עלי פה החיים. הם מלאי שעמום, ריקנות. אני מתפרנס באופן נפשי רק מחלומותי לקראת העתיד.

אני שמח שאוכל כבר להיפרד מחיי בית־חולים. שוב אוכל להיות קצת חופשי. אבל אני מוכרח להגיד שסך־הכל הייתי בטיפול טוב מאד ונהניתי מיחס יוצא מהכלל. אפשר היה פה להכיר אנשים מכל קצווי העולם. בחדר שלי שכבו מייצגי כ־ 6 אומות, ומעניין שתמיד אפשר למצוא שפה משותפת. ובמקרה שכל השפות אינן מועילות, מדברים איטלקית.

רק פעם הייתי עד לתופעה מחפירה: שני הארץ־ישראלים התחילו לדבר גרמנית. צעקו וצחקו לפני כל האנגלים בגרמנית.

האנגלי ששכב על ידי שאל אותי: “באיזו שפה הם מדברים?”

עניתי לו: “עברית ”, כי לא רציתי לבייש את כבודנו.

והאנגלי אמר: “מעולם לא ידעתי ששפתכם כל־כך דומה לגרמנית ”.

אינני יודע אם אמר זאת ברצינות או באירוניה. על כל פנים, אמרתי לשני היהודים שאני מתבייש בהם.

אבל בדרך כלל עושים החיילים הארץ־ישראלים רושם טוב מאד. הם פופולריים בכל מקום ומספרים עליהם (כמו תמיד על יהודים ) אגדות, אבל במקרה שלנו האגדות הן יפות. אנחנו פה 3 ארץ־ישראלים. במקרה שני הבחורים הם גבוהי קומה, כך שאני הנמוך ביניהם, והאנגלים הסיקו מזה מסקנה ברורה — לפי שיטה “אינדוקטיבית ”, שהארץ־ישראלים גבוהי קומה, כולם כאחד, כמו האוסטרלים. לו היו רואים את הבחורים בפלוגה היו חושבים אולי אחרת. אבל גם את האילוזיה הזאת השארתי להם.

קראתי אתמול את הספר העברי היחידי שבא פה לידי, סיפורים של קרל צַ ’פק [297]. אמנם קראתי אותם גם בשפה האוריגינלית, אבל נהניתי מהתרגום העדין.

פה במקום היה “שוק ”. הרחוב המה מרוב אנשים. רציתי לקנות משהו בשבילך פימפי, אבל לא היה מה לקנות. ברובם הם חפצי משק בית זולים, ולא כאלה כמו בבית, אלא סחורת־מלחמה, הכל עשוי מפחים משומשים מודפסים בכתובות של פירמות. היה זה שוק דל מאד. אבל, היות ומזמן לא ראיתי חיי־רחוב, נהניתי מהמראה כאיש היושב בתיאטרון ונהנה מהצגה. אלה הם התענוגות שלי. אני נהנה כשאני רואה קטע מחיים נורמליים, אף אם המראה עלוב ומביע עוני ודלות.

אבל מה לי מכל הדברים שנעשים פה, כשאני מחכה למכתבים כמו שיהודי מחכה למשיח. תארי לך, זה השבוע הרביעי שלא ראיתי עדיין מכתב, הודות לשטות שעשו בפלוגה. לפעמים תפשתי את עצמי במחשבות כה טפשות שצחקתי לעצמי. למשל, התחלתי לתאר לי את המכתב הבא. ברוחי ציירתי לי את הצורה המדוייקת, ספרתי מכתבים, ניחשתי תאריכים וכו ’ וכו ’. עד כדי כך אני כמֵהַ למכתב. החלטתי שהמטרה הראשונה היא — לקבל מכתב. אחר־כך אראה מה הלאה.

מחרתיים אני נוסע הלאה, ואין לי מושג באיזה מקומות אהיה אחרי שאעזוב את מחנה־ההבראה. אבל הדואר שבא מהפלוגה בדרך אלי, ישיג אותי וגם ישיגו אותי מכתבים שכתבת ישר לבית־החולים.

אני בסך־הכל במצב רוח טוב. לא פעם עודדתי מיואשים ותמכתי ב “ברכים כושלות ”. ובשעות סכנה, בשעות קשות ומלאות זוועה השפעתי על אחרים לטובה ולמופת, כי השקט הפנימי וההומור לא עזבוני. ואם שמרתי על עצמי קצת, עשיתי זאת רק למענך, פימפי ’לה, כי רק למענך החלטתי שכדאי לחיות. אבל שעות הזוועה כבר עברו ולא יבואו עוד.

משונה שאני מרבה בזמן האחרון לכתוב על עצמי, כאילו זה היה כה מעניין. אבל אני עושה כך רק מפני שאין לי כל ידיעה ממך ואין כל ערך לשאול סתם שאלות בזמן שמכתבים יגיעוני מחר או מחרתיים.

היי בריאה ועליזה כמוני.

גם לאמא אני מוסר שהיא צריכה להיות עליזה ושמחה ואופטימיסטית, כי זאת הדרך הכי חכמה בחיים. שלום ולהתראות.

שלך באהבה, ריקי

חדשות המלחמה: היטלר התאבד ב־ 30.4.1945 בבונקר בברלין, בעוד שהלחימה על העיר מתנהלת במלוא עוזה.

תל־אביב 30.4.1945

ריקי יקר!

עונה אני לך עכשיו בבת אחת על חמשת מכתביך האחרונים [מ־ 16, 19, 20, 21, 22 לאפריל 1945]. הידיעה על בית החולים הבהילה אותנו מאד. אני חששתי מיד שנפצעת. רק אחרי המכתבים האחרונים התחלתי מאמינה לך שחלית. אבל גם מחלתך מדאיגה. ריקי, האם אתה כבר בריא?

רק עכשיו מתגלה האמת שהיית בחזית. ריקי, כמה זה נורא. טוב לפחות שכעת אתה נמצא רחוק ממנה ושיום יום מצפים לשביתת הנשק. אתמול לא סגרנו כל היום את הרדיו במערכת כי היו שמועות על שביתת נשק.

בינתיים שלחתי לך את ספרו של אבא ומי יודע לאן שהגיע.

מה יפה שביקרת את הארץ־ישראלי הפצוע האומלל. ברכהו בשמי. אינך צריך להסתיר ממני דברים כאלה. להפך, לכתוב יותר פרטים. אתה עושה רושם כמסתיר הכל מפנַי: חוויות, מקרים, רגשות — הכל, ואינני יודעת מדוע.

ספרו של אבא הולך ונמכר. היתה כבר ביקורת אחת טובה בתוספת־עֶרב של “דבר” של זמורה [298].

מהללים נורא את סיפורי ב “גִליונות ” [“אלמנוּת ”] ואומרים שיש לי עתיד גדול. אינני יכולה לשלוח לך כי בידי רק חוברת אחת, וכעת ששינית את כתובתך אינני יודעת אם תגיע לידך. וריקי, מחר ל "ג בעומר, אתה זוכר? 4 שנים לנישואינו.

ריקי, שתחזור בריא ושלם הביתה, ברכות מאמא.

באהבה, פימפי

שמור על בריאותך.

[מחנה החלמה בטרני, דרום איטליה ] איטליה 1.5.1945

פימפי’לה, יקרה,

הגעתי כבר למקום החדש. אחרי שסידרתי את כל הפורמליות, ניגשתי לרופא, והוא אמר שימשיך בטיפול. חשבתי שכבר אפטר מהרופאים, אבל אני רואה שהמקום הזה דומה מאד לבית־חולים. אמנם המקום הרבה יותר נעים, יותר חופשי, אבל ישנה השגחה רפואית על כולם.

פגשתי פה הרבה ארץ־ישראלים. סיפרו לי חדשות מהגדודים — ברובן חדשות לא־טובות.

אני באמת אינני יודע מדוע מחזיקים אותי פה. אני בריא במאה אחוז. אבל משום מה מוצאים לנחוץ עדיין לטפל בי. מחר אגש בפעם הראשונה לטיפול מתחת לאותה “מכונה לסלסול תמידי ”, שהיא כבר ידועה לי מימי בית־החולים.

האווירה נעימה יותר, מפני שאינני רואה סביבי חולים, והחיים מתנהלים בצורה יותר “נורמלית”. פה גם אין אחיות, ובכלל חדל הפינוק של בית־החולים.

אני כותב את המכתב בעמידה. אני עומד בתור לפני המשרד והיות וחבל על הזמן (מחכים שעות!). האנגלים שעומדים על ידי מביטים על המכתב בתמהון. בוודאי שוברים את ראשם באיזו שפה אני כותב. אבל איש לא “העז” עדיין לשאול אותי.

דואר לא הגיעני בבית־החולים וכך אצטרך לחכות הלאה. אני מתהלך “בלי ראש” מפני שאינני יודע מה נעשה אצלך, לכן אני עצבני. בעוד שלושה ימים יִמְלָא חודש מאז קיבלתי את מכתבך האחרון.

עוד מעט יקראו את שמי ואצטרך להיכנס למשרד. לכן אני מפסיק את המכתב. היי בריאה.

אלף נשיקות מריקי שלך

ד "ש לבביות לאמא.

תל־אביב 6.5.1945

ריקי יקר

החודש יום הולדתך, והריני מקדימה לברכך בשמי ובשם אמא באריכות ימים, אושר ובריאות, כי מכתבי משום מה מאחרים להגיע אליך ואתה קובל שאינני כותבת.

אם כי קיבלתי ממך השבוע יום יום מכתב [מ־ 24, 25, 28, 29 באפריל 1945], ותודה תודה רבה בעד זה, וכל מכתב היה בדרך רק שמונה ימים, אתה שכחת שבל "ג בעומר השנה מלאו ארבע שנים לנישואינו. האמנם שכחת ריקי, או שאין בידך לוח עברי? רוזה ואהרון שלחו לנו שושני־תה יפים מאד, איחלו לך בכרטיס הבראה שלמה והרבה ברכות לשנינו ולשובך הביתה. הוריך היו אצלי לפנות ערב עם רינה [האחיינית ] והביאו קופסת שוקולדה.

כתוב לי על הכל. הכל מעניין אותי מאד. מקרהו של החייל הפצוע נגע מאד ללבי. התרגשתי מאד למקרא הדברים. ברכנו בשמי ואמור לו… רוצה אני לומר לו משהו לבבי ואינני יודעת מה, כה קשה לדבר בכנות מבלי לומר דברים המצלצלים כפראזות. ריקי, נשק לו בידו בשמי.

ריקי, האם אתה כבר הולך ומבריא?

כמה נפלא, החזית האיטלקית התמוטטה [299]. ועכשיו אתה כבר רחוק מהחזית, נכון?

התרגום [של No Directions ] מתקדם, אני עובדת עכשיו הרבה, עוד לא גמרתי לתרגמו בפעם הראשונה, ועלי עוד לעבדו פעם או פעמיים. אמנם המו "ל אומר עכשיו, שאוכל להגישו בכל שעה שארצה, אבל אני רוצה לגמרו לפני ימי הקיץ.

שוב קיבלתי המון מחמאות על סיפורי ב “גִליונות ” [“אלמנוּת ”]. סערוני, המבקר הקשה, אומר שהפעם הוא מוכרח לומר שמשהו רציני יצא ממני. תאר לעצמך שמבקר קשה זה אומר לי שכתבתי סיפור טוב, וכי הוא שוב מתחיל להאמין בי [300].

כאשר התמוטטה החזית האיטלקית צלצלה אלי גב ’ ד "ר צוקרברג [השכנה ] כדי להודיעני. אבל אני ידעתי, כי שמעתי ברדיו. ביום ו ’ האחרון פשטה שמועה ששביתת נשק, וכי כבר תלו דגלים ברחובות העיר. רצתי הביתה לבשר את הבשורה לאמא, אבל הרדיו לא אמר בצהרים דבר, וראינו שאין יסוד לשמועה.

ריקי, שלחתי לך את מאמרי על קלאוס מאן, בנו של תומס מאן ואתה אינך מזכיר דבר [“הסופר הצעיר בן דורנו ”]. כנראה שלא קיבלת מאומה.

אני נורא, נורא כועסת שהשארת את התנ “ך בידי זרים. הוא יקר לי ורק לך נתתיו, כי הוצאתו עברית מקורית. נתתי לך את העברי ולעצמי השארתי את המסיונרי, אם כי ההוא אהוב עלי יותר. ואתה לא הערכת את זה, והשארתו בידי זרים. איך אתה הולך לבית־חולים בלעדיו, בלעדי התנ ”ך? אין יהודי נפרד מתנ “ך, וביחוד לא מזה שנתנו לו למִשמרת לפני צאתו למלחמה. וביחוד לא זה שניתן לו מידי אשתו. ריקי, מה עשית? כיצד יכולת לשכוח אותו? הרי זה כאילו שכחת גם אותי. והוא היה כל־כך חביב עלי באותיותיו המרובעות. כה אהבתי לקרוא בו ומנעתי מעצמי תענוג זה רק כדי שיהיה בידיך. והנה אתה מפקירו לזרים. הלא קיבלתיו כאשר סיימתי חוק לימודַי בבית־ספר עממי, והוא זכרון לי: בטקס חלוקת התעודות נתן לנו קלויזנר את התעודות ואבא שלי, שהיה ראש ועד ההורים, נתן לנו את התנ”כים. תנ "ך זה נתן לי אבא בעצם ידו [301]. ואיך יכולת לשכוח אותו? ריקי, אני קרובה לדמעות מרוב צער. זה הוא עלבון כזה לא ישוער גם לאבא וגם לי. תשיגנו במהירות האפשרית ותשלחנו הביתה במכתב רשום. הוא יקר לי נורא, וכעת שבעתיים.

סלח לי על התרגשות זו, אבל ידיעה קטנה זו שבמכתבך הממתני. איך אפשר לשכוח תנ “ך? ראית יהודי בלי תנ”ך? לכן איני תמהה שאתה כותב שאין לך מה לקרוא בבית החולים, אילו היה לך תנ “ך לא היית אומר כך, היה לך לקרוא בלי סוף. יהודי בלי תנ ”ך? הוי ריקי, למה דווקא אתה צריך להיות יהודי בלי תנ "ך?

הדודה חנה ואמא מרגישות בכל פעם התקפות, ובכל פעם “פַּניקה ” במשפחה. אבל התרגלנו גם לזה.

אומרים לי שאני נראית כעת הרבה יותר טוב. כנראה שכחתי מכל העמל של הספר, המצבה ודאגות הבית. היתה לי שנה איומה וקשה מאוד מכל הבחינות, וכעת הוקל לי וההקלה באמת ניכרת בפני.

אני רוצה לכתוב ולכתוב. הכתיבה הצילתני ממרה שחורה, ממרירות, מצער ומיאוש קודר במשך שנה זו. אני רואה בה גם המשך לרצונו של אבא, והיא כעת ממלאה אותי כולי. אולי ריקי תכעס על משפט זה, אבל אני חושבת שהיא גם הצילתני מחרדה לך, להימצאך בחזית. כי באותם הימים כאשר הגיעו ידיעות כה קשות מהבריגדה, ישבתי ועסקתי בה. בבטלה היינו בודאי אמא ואני משתגעות. אבל מכיון שהייתי עסוקה בכתיבה הצילני הדבר וגם ראיתי בו תוכן רב.

חושבת אני שכאשר תשתחרר מעול בית החולים מוטב לך לטייל קצת באיטליה. כדאי להקדיש לכך שבוע שבועיים, אפילו אם תאחר לשוב הביתה, ולראות, לראות, לראות. כך היה כותב לי אבא ללונדון. תאר לעצמך כמה רצו הורי לראותני [302] בכל זאת מנעו מעצמם את זה בהקדם, וכתבו לי לטייל, לראות ולראות ולראות, עד כמה שאפשרי יותר, לנצל את האפשרות לבקר מקומות. מאותה הסיבה אני עושה זאת כעת, מתוך רצון שתראה הרבה הרבה ככל האפשר. ברכות להחלמתך המהירה מאמא וממני. שמור על בריאותך והיזהר שלא תצטנן.

שלך פימפי

אינני רוצה לשלוח מתנה ליום הולדתך לבית החולים, שמא לא תמצאך. ולכן אשמרנה בשבילך כי הרי אתה כבר חוזר הביתה.

ניצחון פירוס מאי 1945 (יום הניצחון) — אוגוס 1945

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה [7.5.1945] יום הניצחון [303]

פימפי’לה, היקרה מכל,

אחרי זמן ממושך של צפיה ומתיחות — ביום היסטורי זה, היום, בבת־אחת, קיבלתי את מכתבך [מ־ 30.4.1945] ואת הספר של אבא. ולכבוד זה לבשתי בגדים קיציים חדשים. אינני יודע במה להתחיל, כי יש כה הרבה נושאים. אתחיל בחלק הפרטי, האינטימי, וארחיב במשך המכתב.

ראשונה, יום הנישואים שלנו: פימפי ’לה, היה בזכרוני שיום נישואינו הוא באמצע חודש מאי, ולא העליתי בדעתי שזה יכול להיות לפני זה, הודות לסביבה הגויית בה אני נמצא, והודות לעובדה שאין לי כאן לוח עברי. לא חלמתי על כך של "ג בעומר כבר היה ועבר. סלחי לי. אני מברך את שנינו ליום זה. זו הפעם האחרונה שאנו חוגגים את היום בצורה נפרדת, ובשנה הבאה כבר נחגוג יובל קטן, 5 שנים.

קיבלתי את ספרו של אבא. [“מבוא לכתבי הקֹדש ”] דפדפתי בו קצת, אבל לא יכולתי להתרכז מתוך ההתרגשות. זה הוא ספר שצריך לקרוא במנוחה נפשית וברוגע. ללמוד ולא לקרוא. לכן אתחיל לקרוא בספר בימים הקרובים. אבל את ההקדמה [של רובשוב ] קראתי. היא כתובה בפשטות ובאמיתיות. בגאווה רבה קראתי בסוף ההקדמה עליך פימפי. גם את נכנסת בעמודי הספר. חוץ מהשבח המגיע לך, הרי את דאגת להוצאתו בהקדשת כל כוחותייך לספר. כל איש יֵדע כי את היא שליווית את הספר מיום היוולד הרעיון עד ליום הוצאתו לאור [304]. הכריכה והדפוס יפים ונאים.

את כותבת שהספר כבר נמכר והולך. איזו הצלחה בשבילך, איזה רגש של סיפוק. ואני מתגאה בך. אין דרך יותר טובה להנצחתו של אבא ביישוב העברי, מהפצת תורתו ופרי מחשבתו ביישוב ובנוער ביחוד. אבל אני חושב שמכירתו הגדולה תתחיל בהתחלת שנת הלימודים. תודה רבה בעד הספר ששלחת לי. אמנם קטונתי מלהבין אותו, אבל במשך הזמן אלמד ממנו.

העיקר שעכשיו תנוחי, זה חיוני. חבל שאינני יכול לקרוא את סיפורך החדש בגִליונות [“אלמנוּת ”]. את רואה שכל העולם תולה בך תקוות. עוד מעט תהיי ה סופרת בישראל.

ביחס לאפשרות שתקבלי תפקיד של “כתב מלחמה ” [מכתבה מ־ 22.4.1945]. קודם הייתי בוודאי אומר “לא ”. עכשיו, כשהמלחמה נגמרה, הייתי אומר “כן ”. אבל אני חושש שהתפקיד איננו אקטואלי יותר. חוץ מזה נשאלת גם עכשיו השאלה, מי היה נשאר עם אמא. אבל עצם הרעיון להיפגש פה באיטליה הוא עצום! ביחס למחלה שלי, אין לך כל צורך לדאוג. אני כבר בריא לגמרי, ומחזיקים אותו עדיין במחנה ההחלמה מתוך סיבות בירוקרטיות, לא בריאותיות.

ביחס ל “אמת ”: אני מודה ומתוודה שרק פעם, רק בעניין אחד, שיקרתי לך, וזה היה ביחס לחזית. עכשיו, כשנגמרה המלחמה, אפשר להגיד זאת. כן, הייתי בחזית, וראיתי את שדה הקטל. אבל, פימפי ’לה, החלטתי אז שלא אכתוב לך את זאת כדי לא להדאיג אותך. לא הייתי בחזית זמן רב, רק חודש ימים, עד שחליתי והובילוני לבית־החולים.

אינך צריכה לחשוב שאני משקר ביחס למחלה. המחלה (לשעבר — היא כבר איננה ) היתה כפי שכתבתי לך. מוזר הוא הדבר, אבל אני לא נפצעתי, אלא הצטננתי. אפשר גם ברעם תותחים להצטנן — מצב גרוטסקי, אבל אמיתי.

לו היה פה צלם הייתי מצטלם ושולח לך תמונה כדי להוכיח לך שאני שלם ובריא ושפני נשארו כפי שהיו, וכֻּלי אותו ריקי שהיה קודם. הרעיון הזה הובא לי על ידי אנגלי אחד שדרשו ממנו מהבית שיצטלם, כדי לשכנע אותם שהוא בריא. ובאמת, אצטלם בהזדמנות הראשונה שתבוא לידי.

על החזית עצמה אינני יכול לכתוב משתי סיבות. ראשונה, כי הצנזורה עדיין אינה מרשה, ושנית, כי אלה הן חוויות שאפשר לספר עליהן בעל־פה, אבל קשה מאד לכתוב.

לפני שנים מספר לא העזנו לתאר לעצמנו ועתה, כשהתגשמו חלומותינו — אדישות. מעניין הדבר, שגם יתר החיילים, גם ארץ־ישראלים וגם אנגלים, קיבלו את הידיעות האלה בשוויון נפש. הסברה היא, כנראה, שאנחנו התרגלנו למפלות הגרמניות בהדרגה. מותו של היטלר [ב־ 30.4.1945] היה רק בין התוצאות הטבעיות וההגיוניות של המסע.

נדמה לי שאנחנו קרובים מדי — הן מבחינת הזמן והן מבחינת המקום — למעשים, כדי שנוכל לדון עליהם ולתפוס את הגדולה ההיסטורית שבהם. אנו חסרי מרחק פילוסופי. איננו רואים את היער כי אנו נמצאים בסבך העצים העבותים שלו.

פה הכריזו על שני ימי חג לכבוד יום הניצחון. בפי כל איש שומעים את המלה “V.E. Day [305]”. גמרנו את המלחמה וגמרנו אותה בכבוד! עכשיו אני יודע רק דבר אחד: הביתה!

תכתבי לי, בבקשה, אם לשלוח לך כבר עכשיו מה שהתאסף. לי, למזלי, אין על מה להוציא כסף, כי אין פה כלום. אמשיך מחר. דרישות שלום לבביות לאמא. להתראות.

באהבה, שלך, ריקי

תכתבי לי בבקשה לפלוגה, לא למחנה־ההחלמה. יש עוד מכתבים שלך בפלוגה שלא הגיעוני.

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה 8.5.1945

פימפי’לה,

היום הוא היום השני לחג הניצחון. כל איש חגג את החג לפי מנהגו. האנגלים וגם חלק של הארץ־ישראלים הלכו “לשתות ”, והשתכרו. אחרים הלכו לנשפים שנערכו אמש. והיו כאלה שנשארו במקומם כאז וכתמיד, וביניהם הייתי גם אני. לא ראיתי כל סיבה להתהוללות, וחשבתי שצריך לחוג את הניצחון בשמחה עצורה. המלחמה, לפחות עד כמה שהיא נוגעת לנו — נגמרה, ונגמרה תקופה של פעולה מדינית ומאורגנת להשמדת היהודים, שהצליחה בהשמדת יותר משליש של עמנו.

יש לי רגש של ריקנות. רגש שמשתלט על כל איש בשעה שהוא משיג את המטרה. אמנם ישנה עוד מלחמה בעולם, אבל בשבילנו, בשביל העם היהודי, נגמרה המלחמה. מהיום והלאה אין לנו את “הלהבה הקדושה ” בלב, המטרה לנקום את נקמת המיליונים שנשחטו. מצד שני, יתחיל עכשיו האבל על היהדות האירופית שנעלמה מן העולם.

אין כל ספק כי הניצחון הוא שלם. הוא שלם בעיקר מפני שהעמים השולטים בעולם ינהגו בגרמנים בצורה שלפי דעתנו היהודית היא הצורה הראויה והנחוצה. אבל הניצחון היה לנו, ליהודים, ניצחון־פִּירוּס [306]. אמנם ניצחנו, אבל איבדנו את מיטב אנשינו. כל החגים היהודים שאנחנו חוגגים המלמדים אותנו כי “נצח ישראל לא ישקר ”, מזכירים רק “היטלרים ” קטנים, ננסים ממש, בהשוואה לגרמנים ה “מודרניים ”, עד כמה שאלה נוגעים בנסיונות השמדת היהודים. לא נולד עדיין הגאון שיוכל לתת לנו חג כה גדול וכה שמח שיהלום את השמדת ההיטלריזם מעל פני העולם.

אולי מסיבה אחת לא היה זה חג מסורתי — מכיוון שלא התרחש בזמננו שום “נס ”. שום “נסים ” לא עזרו להציל את היהדות האירופאית, והעולם החליט להשמיד את היטלר רק ברגע שנוכח כי הוא מסַכן את העולם כולו. לא למעננו לחמו העמים, אלא למען עצמם. רק לנוּ היתה הזכות ללחום למען היהדות. אף על־פי שמלחמתנו היתה קצרה וכוחנו אפסי לעומת עוצם צבא האויב. השתתפותנו היתה לכן בעיקר סמלית.

אני כבר רוצה לצאת מפה, אבל הדבר נדחה מיום ליום. היום, למשל, חג, ושוב עלי לחכות למחר, לשאול את הרופא.

אני רואה את כל העולם בעיניים כל־כך אופטימיות! אין לך מושג. את זוכרת שהחלטנו להיות תמיד אופטימיסטיים! הנה, אף רגע, אף דקה אחת מזמן שהתראינו, לא עזב אותי האופטימיזם וליווה אותי בהצלחה עד כה, וילווני הלאה. פימפי ’לה, רק הודות לאופטימיזם שלי, ורק הודות לאינספירציה שלך, שגם היא מתבטאת באופטימיזם, החזקתי כה יפה מעמד אפילו בשעות קשות. ונוסף על כך, לא נשבר כוחי ולא נפלתי ברוחי אף לרגע קט. ועתה, הנני חזק ובריא, מלא תקוות ומלא מרץ, מביט לקראת העתיד בביטחון פנימי. במלוא מרץ אתחיל לבנות לעצמנו עתיד ברגע שאחזור הביתה. את היסוד בניתי פה על ידי הלימודים ההולכים ונגמרים. אהיה מוכן לבחינות, אם אפשר, עוד בקיץ.

די, אסיים היום ואמשיך מחר. שלום שלום. היי בריאה ותשמרי על עצמך, וגם אמא. להתראות.

בנשיקות ואהבה, שלך ריקי

תל־אביב 8.5.1945

ריקי, ריקי, ניצחון, ניצחון. זה עתה שמעתי את נאומו של צ’רציל מלונדון.

ריקי, כמה נפלא. מתי תבוא הביתה? עכשיו הרי אין זה אלא שאלה של ימים או שבועות. מקווה אני שלא חודשים.

ריקי, כל־כך קשה לבטא מה מרגישים כרגע. אתמול סאנו רחובות תל־אביב, דגלים מתנוססים על כל הבתים — דגלי יהודה, בריטניה, אמריקה ורוסיה. ישבתי אמש בחברה. שתינו כוסיות קוניאק. ואם אמנם לא יצאנו מכלינו, כי הניצחון בשבילנו הוא עגום מאד מבחינת הקורבנות שהקרבנו וההשגים שהשגנו, בכל זאת היתה התפרקות הרוחות.

שמעתי עכשיו ברדיו מה נעשה כרגע בלונדון, את ההמונים החוגגים והמריעים לכבוד צ’רצ’יל.

העיקר שניצחון. בודאי גם אתם משתגעים משמחה, סוף סוף בא הקץ לתלאה איומה זו. מחר יום חג בארץ, אבל אנחנו נעבוד ולא נשבות ממלאכה, כי הרי עיתון הוא מצרך חיוני ויצא גם מחר.

ריקי, לעת עתה אומרים ניצחון ולא שלום, אבל גם השלום קרוב, וילך ויתממש לאט לאט. העיקר שאין כבר פעולות איבה באירופה.

מה אומר לך, מלבד מלה אחת זו ניצחון הכוללת הכל. ומלבד סערת רוחות זו שנתקפנו בה, הכוללת למרות הכל כל־כך הרבה צער וסבל, הרי זו שמחה גדולה. אתה חוזר הביתה.

חוזר, חוזר. אבל בושה לשמוח, זכר המיליונים שאבדו. בושה להצהיל פנים. ובכל זאת טוב, טוב, טוב.

מיטב ברכותיה של אמא שלך.

להתראות, פימפי

ושוב ברכות ליום הולדתך.

פ.ס.

קראו לי אל ה “ועד למען החייל ” ומסרו לי שנתקבל ממך מכתב [מינואר 1945] בו אתה מבקש הלוואה לצאת הספר ולמצבה. הזמינוני לשם. ומיד כאשר גילו את שמי השני, (שמי שבכתב: שרירא ) קיבלוני בכבוד מלכים. הם הסבירו שהלוואה אינם נותנים, אבל חשבו לתת ערבויות ועצות. הוכרחתי להודות שהספר כבר יצא. ובכלל אמרו שלא ידעו מי אני. כיון שהם כבר יודעים הרי אינם מוצאים צורך לייעץ לי, כי הם בטוחים שאני בעצמי יש לי די קשרים וידע להסתדר.

בינתיים הציגו לפני שם את כל הקצינים והרבנים, שהכריזו פה אחד שקראו את מאמרַי, וביקורי שם הפך למין מעמד חגיגי אמנם, אבל חסר ערך. הודיתי להם על כל הכבוד והלכתי לדרכי. להתראות.

שלך, פימפי

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה 10.5.1945

פימפי’לה, יקרה,

הנה, עד כה חיכיתי לגמר המלחמה ועתה אני מחכה אך ורק לרגע בו אשוב הביתה.

הייתי היום אצל הרופא לשם “Regarding ”. במחנה זה מחלקים את האנשים לשלשה סוגים. אלה שמיד אחרי מחלה נכנסים לסוג ג ‘. היום נכנסתי כבר לסוג ב ’. וכשיתן לי סוג א ’ אצא מפה, סוף־סוף. אני מעונין כבר לבוא בחזרה לפלוגה מפני שמשם אנהל את הפעולה לשיבתי הביתה. אני בינתים לומד, וחוזר על חומר שכבר למדתי.

היום ביטלו את הצנזורה ביחידה. אבל היות ואינני יודע אם זה חל גם על מכתבים לארץ־ישראל. זאת היא ההקלה הראשונה שניתנה, שני ימים אחרי שביתת הנשק. את רואה, פימפי, שהעולם חוזר מהר מאוד למסלולו הרגיל.

מה עושים ידידינו, המשפחות פוגל, רבינוביץ, ואיך הדודה חנה? ואיך מצב בריאותה של אמא? לוּ היה אפשרי להפגיש אותה עם בני גילה, היתה משוחחת ומוצאת את מנוחתה הפנימית.

רציתי לכתוב לך שיר, אבל הוא כל־כך לא־הצליח שזרקתי אותו מיד. אתמול התחלתי לקרוא את הספר של אבא לאט, לאט. וראיתי שהוא כתוב בצורה כה ברורה, שהבנתי הכל.

האם את מבקרת בתערוכות? מה נעשה בשטח זה בארץ־ישראל? האם את כבר מטיילת על שפת־הים? או אפילו כבר מתרחצת בים?

תכתבי לי על הכל, בבקשה. היי בריאה ותהיי גם עליזה. גם אני עליז, כי אני בוטח שעוד נשמח ונהיה מאושרים. כבר עברו כל הזוועות והסכנות, ואני מתכונן לבוא הביתה בזמן קרוב מאד.

שלום ולהתראות, דרישת שלום לבבית לאמא.

באהבה רבה, שלך, ריקי

תל־אביב 14.5.1945

ריקי יקירי,

תל־אביב קיבלה את הניצחון לא בהתלהבות יתרה, כי זכרה את קורבנות פולין ואירופה כולה, היהודיים. הוקמו עמודים שחורים נושאי נר תמיד, ורק במקומות בודדים רקדו בחוץ והתהוללו במקצת.

על המדרכה לפני קפה האמנים “כסית ” רקדו בלט גרטרוד קראוס [307] ונתן אלתרמן. קהל רב התאסף. גם רובינא שרה שם. אבל אני לא הייתי שם אותה שעה. ריקוד בלט זה שאני מתארת לפניך היה בשעה שתיים בלילה באמצע הרחוב. מכוניות עם חיילים אמריקאיים התעכבו והכל יצאו לראות את הריקוד. איש בודאי לא תיאר לעצמו שרוקדת הרקדנית הגדולה ביותר בארץ ובוינה, עם אחד המשוררים המוכשרים ביותר. בודאי חשבו שאיזה בחור ובחורה משתוללים ברחוב.

רקדו גם קלצ ’קין, אשתו של מסקין [308], שלונסקי [309] היה שיכור והתנצל לפני כל הזמן, מתוך

חשש שאכתוב כנראה נגד זה. אמנם הוא זוכר את מיליוני הקורבנות, אבל הן אלפיים שנות עבדות ואולי אבדון גמור היו צפויות לנו לולא ניצחנו, ולכן מצווה להשתכר ולהתהולל. רקדו פולקלוריסטים זקנים, מוסיקאים, ציירים וכו ’. עמדתי מרחוק. רציתי לקלוט את התמונה כדי לדעת מה היה.

בתל־אביב נערכה גם תהלוכת ניצחון. גם לשם הלכתי מבלי להשתתף [310]. עמדתי על יציע לא רחוק מרוקח [ראש העיר ] וראיתי את כל המחזה לרגלי. המחזה היה צבעוני וציורי מאד. ראיתי חובה לעצמי לראות כיצד מקבל היישוב שלנו דבר זה, מבחינה מקצועית גרידא.

מתפלאה אני מאד שאינך מזכיר אף במילה אחת את ביקורה של רובינא [311] אצלכם. דומני שאתה החייל היחיד שאינו מספר על כך. כלום לא ראית אותה, ולא מסרת על ידה דרישת שלום?

חבל שאינך מקבל את מכתבי, כי בינתיים אינך משיב עליהם ושנינו כותבים כסומים לתוך חלל האוויר.

ריקי, בשבוע הבא יום הולדתך. כבר ברכתיך אבל עוד כמה ברכות אין בהן כדי להזיק. ואולי המכתב ההוא אבד. ברכות מאמי, מהוריך וברכות מלב מלא, ממני. מי יתן ותשוב במהרה בריא ושלם אלינו ונבנה ביתנו מחדש. ריקי, ואולי השנים הבאות לטובה, תשכֵּחנה לך את תלאות המלחמה.

הרי אני, כאין וכאפס לעומתך שהיית בבריגדה, בחזית, שעשית משהו בפועל במלחמה זו, בעוד אני ישבתי בעורף. לי יש רק חלק קטן שבקטנים במעשה שלך, שפרנסתי את אמי ואת עצמי ואפשרתי לך להיות שם. שלא העמסתי עליך עול כבד. דומני שכך, לא כן, ריקי? אבל אתה זכית זכות גדולה. כעת לאחר הניצחון, לאחר שרחקה ממך הסכנה, דומני שטוב עשית: השתתפת בגוף, לא רק ברוח, במלחמה זו. ביחוד בבריגדה היהודית. אומרת אני זאת בגאווה, ורואה בו אחד מהישגיך הגדולים, הגדולים. כן, אין רק רוח לאומיות דוברת מפי, אלא שמנסה אני לראות מעשה זה שלך ברוחו של אבא, שהשבוע, ביום ד ’ 16.5.1945 בשעה 4 אחה "צ, נגלה את מצבתו. מנסה אני לראות את השתתפותך במלחמה כפי שהוא היה רואה אותה, מתוך גישה מוסרית ולאומית טהורה. ובגישה זו אני רואה כי עשית מעשה טוב וטהור, מעשה שגאוותך וגאוותנו עליו.

ריקי, אמנם חייך היו קשים שם, אבל כלום חיינו כאן היו קלים? הרי עלינו עברו, ביחוד בשנה האחרונה, תלאות בלי סוף, ואתה ראית את אירופה בשחרורה. אתה ראית חיילים

בסבלם, כפי שאתה כותב על אותו חייל פצוע שאתה מטפל בו ברוח, ויוצר סביבו אווירה חמה. אתה ראית רבות, בעוד שאני ראיתי רק עורף שבע, שאנן, ודאגתי לענייני הפרט שלנו, לביתנו. אבל כך נחלקו התפקידים, בינך וביני. ואני נטלתי עלי את הדין.

אומרים לי, שאני נראית טוב מאד, כי הבראתי, אבל אינני יודעת מה מראה פניך אתה, ואם אמנם הבראת כפי שאתה כותב, או שיש ברצונך לעודדנו.

תאכל הרבה ותבריא, וריקי, שמעתי שבאיטליה יש חגורות משי יפות, מצוירות, פשוטות. ראיתי אחדות מהן שהובאו הנה. אולי תשיג לי אחת או שתיים מהן, הן כה אורגינליות.

ושוב ברכות מאמא וממני.

שלך באהבה, פימפי

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה 16.5.1945 יום השנה לאבל.

פימפי ’לה, היקרה מכל,

ליום השנה לאבל הכבד שלנו אני רוצה לכתוב לך ואינני יודע כיצד. כי מה אוכל לכתוב שיתן שמץ של ניחומים? איך אוכל להביע מחשבה בצורה ההולמת את גודל האסון, בשעה שאנו מתאספים ברוחנו לזכור ולבַכּות אותו?

נוסף על הכאב הלכו אחרי אבא ידידיו הטובים מחוג המשפחה, ואני עדיין בנכר.

אינני יודע כיצד לכתוב. אינני אמן השפה. ואף לו הייתי יודע כיצד לכתוב, לא הייתי יודע מה לכתוב. אין מלים בפי. אינני יכול להביע כל מחשבה על מהותו של אבלנו. ניסיתי קשות, אבל רואה אני כי לא יעלה בידי. כדי לדבר על זכרו של אבא נחוצים שני גורמים אשר אין לי: גודל רוח והתעלות לאוביקטיביות.

היות ונבצר ממני לספר על חייו של אבא, רוצה אני להביא לפני עיני־רוחי את אשר קרה מיום שאבא הלך מאתנו ואיך התקדש זכרו לעתיד.

היתה זאת שנה רעה מכל רע, כי היכה אותנו הגורל במכות נוספות; במותם של צבי ברגמן והדוד פיני, ובאותה שנה יצאתי לנכר ונשארת עם אמא. נשאת בעול הקשה בשעה שלא יכולתי להיות לצדך.

למילוי רצונו של אבא ולהנצחת זכרו, ניגשת להוצאת ספרו. לקחת על עצמך את כל הדאגה ואת כל האחריות הכבדה להצלחת המפעל, כי ידעת שספר זה הוא הזכרון החי לאבא. כ "כ ניגשת להקמת המצבה, באותה מסירות ובאותו המרץ. על ידי מפעלים אלה הבטחת כי שמו ומעשיו של אבא ישארו לעולם בין הבריות.

והיום, כשמלאה שנה להילקחו של אבא, שוב מתייחדים אתו ידידיו ורעיו, סביב קברו.

והוא כבר מוריק ופרחים צנועים מקשטים אותו. ומצבה מאבן־ירושלים מבשרת את שמו של אבא ואת השנים שאלהים נתן לו.

ככל גדולי ישראל כן גם אבא לא זכה לראות את אשר היה גורם לו שמחה ונחת אין־קץ. הנה רק ביום השנה הושמד הנחש הגרמני שחנק מיליונים מבני עמנו. ליום זה, שהוא לנו כמו חג פורים חדש, לא זכה אבא. וגם לא להוצאת ספרו, מפעלו הגדול, שהופיע על במת היישוב ביום שנה זה.

ובין האוצרות שאבא השאיר לעולם, ישנו נכס יקר. אני אסיר תודה ומלא גאווה שאבא הפקיד את היקר מאוצרותיו בידי. הרי את פימפי ’לה, היית יקרה לאבא מכל. והאהבה שבה גידל אותך, נשאה את פריה. את הולכת בדרכיו ומחייה את זכרו. בפעילותך הספרותית את מנציחה גם אותו, וממשיכה במפעלו לתפארת הספרות העברית.

אבל למען זכרו של אבא, שהוא יתבטא בעקר בעבודתך הספרותית, עליך לחזור למסלול של החיים. נגמרה שנת האבל ואת מוכרחה לקבל את כל הרשמים והחוויות שאדם חי זקוק להם, כי אחרת יקטן כוח יצירתך. את זקוקה לקונצרטים ולתיאטרון, וגם לקולנוע. לא לשם תענוג גרידא, אלא מפני שאת צריכה להחזיק את עצמך ואת רוחך על הגובה. את מוכרחה לחזור לשיווי המשקל, כדי שתהיי פרודוקטיבית.

כמה צר לי שאינני יכול להתאבל היום אתך יחד. על רגשותי אינני יכול לכתוב, כי פשוט אין לי מילים לתארם, והם מטושטשים וטבולים בזכרונות נוגים, שלעולם לא אוכל להפוך אותם לשפה מתבשרת.

שלום רב, פימפי ’לה, להתראות בקרוב.

היום אני מתייחד עם זכרו של אבא, וברוחי אני אתכן, אתך ועם אמא.

שלך, באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 16.5.1945

ריקי יקר,

יום קשה לנו היום. היום בשעה 4 אחה "צ הננו עולים לקברו של אבא, לגילוי המצבה. חבל שלא תהיה עמנו. ואני הייתי בטוחה שביום זה כבר תהיה כאן.

קשה לי לכתוב עכשיו. כל הלילה התרגשתי והרהרתי באותו הלילה לפני שנה. קשה לי לחשוב שביום זה אני יושבת ועובדת כרגיל, ואין לי פנאי להתיחד עמו במחשבתי. ואולי אסור לי. אולי אינני מסוגלת לעשות זאת בלי צער רב. חרדה אני מאוד לאמא שטקס זה יעבור עליה ללא התרגשות יתרה. ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] ואשתו יבואו בשעה שלוש וחצי בטקסי לקחתנו לבית הקברות. רואה אתה שהוא מקל עלינו בכל. שוב נלבש מלבושי

אֵבל ואלמנוּת שחורים ונצא לשם. ובכל זאת הרי הספר כבר יצא, והרי הוא חי בלבנו. לא נשברנו כליל ואנו ממשיכים גם אותו בארץ החיים.

רובשוב הודיעני שיהיה, אבל אמר שהפעם אולי לא ינאם, ינאם כנראה קרופניק.

ריקי, נזכרך שם ונניח בשבילך ענף ירוק, כאילו השתתפת עמנו. זהו מנהג יהודי. מקווה אני שהגנן שתל שם פרחים. לא הייתי ולא ראיתי. הזמנתי רק על ידי הטלפון שישתול שם אמנון ותמר סגולים. קשה היה לי ללכת לשם פעם נוספת, כי כל ביקור פרושו כאב ראש והתרגשות במשך כל השבוע. הודעתי טלפונית להוריך. אביך יבוא. כבר כתבתי לך השבוע מכתב והנה מכתב שני, שרתוק אמר לנו כאן בועידת העתונאים [312] שבקרוב יתחילו לשחרר את החיילים הותיקים, האם אתה נמנה על הותיקים, ריקי?

מחר יופיע ב “הבֹקר ” מאמרו של קרופניק על ספרו של אבא, וב “ידיעות אחרונות ” של ד “ר קרליבך. כמה אנשים ביקשו ספר והם מוכנים לכתוב. גם ב ”הארץ " אמרו לי שהספר כבר נמסר למבקר. המכירה נמשכת ריקי, כלום אפשר לדבר ביום כזה על ענייני מכירה וכתיבה, אבל הרי הכל קשור באבא, במפעלו.

מנהל הסמינר ידידנו שבנו נפל בחזית, אמר לידידים שלנו שהוא לא ישאיר אחריו מאומה. הנה אבא השאיר שלושה ספרים וספר רביעי בדמות בת. כן, ריקי, כך הוא אמר.

מחר יתפרסם גם מאמר שלי ב “הבֹקר ” “ספרות — תעמולה פוליטית [313]” אמנם אין המאמר מתאים לשבוע כזה, אבל הוא נכתב לפני כמה שבועות ועכשיו מפרסמים אותו.

על אבא עוד אינני יכולה לכתוב. “אין לי המנוחה הדרושה והשלווה הבהירה ” (לדברי וורדסוורת ) הדרושה לכך. הרי אתה בעצמך אמרת לי שיש לכתוב לא באבל ולא תוך צער, אלא אפילו מתוך חדוות חיים.

אני כל־כך נרגשת עד כי לא אוכל לכתוב היום יותר. מוחי ואצבעותי, אינם נשמעים לי. יש בי רעד פנימי וחיצוני שאינם נותנים מנוח. בודאי תבין לרוחי, ובודאי אתה מרגיש היום כמוני.

דרישת שלום מאמא

שלך באהבה, פימפי האבֵלה

[מחנה החלמה בטרני, דרום ] איטליה 17.5.1945

פימפי ’לה, יקרה,

היום קיבלתי ידיעה שנמצאים בדרך אלי תשעה מכתבים. סוף־סוף אקבל את כל המכתבים ואדע מה שנעשה בבית, כי פה קיבלתי רק מכתב אחד ממך שכתבת לבית־החולים [מ־ 30.4.1945].

כבר אין לי טיפול, ומחזיקים אותי פה מתוך מין מסורתיות. אי־אפשר להבין מדוע אינם שולחים אותי כבר מפה.

כל החיילים הארץ־ישראלים רוצים לנסוע הביתה. לדאבוני ישנו איש [314] אחד הדואג לנו יתר על המידה. וכשם שהצליח להוציא אותנו מארץ־ישראל בזמן מלחמה, כן הוא משתדל עכשיו, בימי שלום, שלא נחזור כל־כך מהר הביתה — כי זה “כבוד ” גדול לנו לא להיות בבית.

היום דיברתי עם בחור־שנפצע בחזית בצורה שלא יהיה מסוגל לעבוד לפרנסתו ולפרנסת משפחתוֹ. הוא פנה לאנשי הסוכנות, ואלה הבטיחוּ לו שיתענינו בדבר, והוסיפו כי: “אינם יכולים להבטיח מאומה ”. הבחור אמר לי בדמעות בעיניו, שכנראה יצטרך לבקש נדבות. זהו הצד האמיתי. הפצועים הללו יהיו למשך חודש או חודשיים “גיבורים לאומיים ” ואחר־כך יהיו פושטי־יד.

אם יש ל “ידידנו ” ש. [שרתוק ] אמביציה להיות מדינאי ולהבריק כלפי חוץ, עליו גם לשאת באחריות בעד כל הקורבנות שהוא מקריבֹ. ובוא יבוא היום והמשפחות האומללות הללו תידפקנה על דלתותיו ותידרושנה את שלהן. ואוי ואבוי לו אם לא יפרע את חשבונו. כן, יש לנו מדינאים קטנים, הרוצים לעשות פוליטיקה גדולה. וזה היה תמיד אחד הגורמים העיקריים לכשלונות בתולדות הציונות.

די קשקשתי. אני רק קצת מושפע מדברי הבחור שפגשתי היום. דרישת שלום לבבית לאמא. זה הכל, שלום ולהתראות.

שלך באהבה, ריקי

[מחנה מעבר בבארי ] איטליה 27.5.1945

פימפי’לה, יקרה,

אני כבר “בדרך”. עזבתי את מחנה ההחלמה ועתה אִטלטל ממחנה למחנה עד שאגיע לפלוגה שלי.

אתמול קיבלתי שנים־עשר מכתבים שלך, ושמחתי נורא שסוף־סוף הגיעוני. גם המאמרים

בעיתונים הגיעו אלי. אמנם באחור רב, כי הם הסתובבו בכל איטליה עד שהשיגו אותי. המכתב הראשון הוא מתאריך 9.3.1945. קראתי את כל המכתבים, אבל לא הספקתי עדיין לקרוא את כל המאמרים, כי הגיעוני אתמול בערב ולא היה לי אור לגמור את כולם. הספקתי רק לקרוא את המאמר על בנו של תומס מַאן [“הסופר הצעיר בן דורנו — האוטוביוגרפיה של קלאוס מאן ”], והוא מעניין ואמיתי מאד, וגם נותן קָרקטריסטיקה מוצלחה מאד של הדור שלנו.

בנוגע לתנ “ך, את כועסת עלי. אבל אינך יודעת את הנסיבוֹת שגרמו לכך שלא לקחתי אותו אתי, לכן אני רוצה להסביר אותן [מכתבה מ־ 6.5.1945]. ה ”חזית ", נחלקת לשני חלקים: קַו ראשון וקַו שני. לקו הראשון מותר לקחת אך ורק דברים שלא יפֵרו את חוקי הביטחון אם יפלו לידי האויב. מצד שני לוקחים לקו הראשון אך ורק דברים שאינם בעלי ערך רב, כי שם בקלות הם אובדים, נשמדים, נשרפים. לכן, כאשר עברנו לקו הראשון, השארתי את כל הדברים היקרים לי בקו השני, כי שם היו פחות או יותר בטוחים. וכך עשו כל החיילים, הן לפי פקודה והן לפי רצונם. בקו הראשון הכל הֶפְקֵר. אין אפשרות, אין זמן ואפילו אין הזדמנות לשמור על חפצים, לא מפני הפצצות וגם לא מפני החלפה, גניבות, או מפני האויב. באותו היום שחליתי, לקחו אותי בג ’יפ של הצלב האדום מהקו הראשון ישר לְרָבֵנָה [לבית־חולים קדמי ]. לא יכולתי לבקש שיעבירוני קודם לקו השני שאקח את הדברים שלי, כי באותו הג ’יפ ישבו פצועים שהיו זקוקים לעזרה רפואית מידית.

כך קרה שהתנ “ך נשאר בקו השני. כל מה שיכולתי לעשות היה שכתבתי מיד מכתב שישמרו עליו היטב, כי בינתיים נסעתי דרומה לרִימִינִי, אַנְקוֹנָה וכו ’, עד שהגעתי לבַּארִי לבית־החולים. אבל על מכתבי לא קיבלתי תשובה, כי בינתיים צ ’מרינסקי שעבד במקומי נפצע, וגם הוא עבר לבית־חולים. כשנודע לי הדבר, כתבתי עוד מכתב למשרד הפלוגה בבקשה שישמרו את התנ ”ך במקום בטוח עד שאבוא. זהו המצב לפי שעה, ולפי בקשתך אשלח לך אותו מיד כשיבוא לידי בדואר רשום.

פימפי, ביחס להערה שלך שאני היהודי היחידי שאין לו תנ “ך, רוצה אני לקבוע את העובדה שבפלוגתנו הנני החייל היחידי שיש לו תנ”ך.

בין החיילים הארץ־ישראלים הנמצאים אתי שוררת התמרמרות רבה. בשביל כל צבאות העולם (לרבות כושים ) כבר נתפרסמה תוכנית השחרור, רק בשביל הארץ־ישראלים עדיין לא. ישנן נקודות שחרור שלפיהן ילכו החיילים הביתה בתור מסוים, אבל היות וביחס לארץ־ישראלים לא התפרסמה עדיין תוכנית השחרור, לא ידוע שום דבר. קיבלתי מכתב מצבי כורך [חברו ] ובו הוא מתאונן על אותו הדבר: “למה רק אנחנו מופקרים?”

חיילים אנגלים ששאלו אותי על תוכנית השחרור שלנו לא האמינו לדבר כשאמרתי להם שאין תוכנית. וזה באמת לא יאומן כי יסופר. גם עד עכשיו התאונַנו על חוסר היחס לחיילים. עד כה ניצלו את כל העניין לשם תעמולה בעיתונים [315]. אבל עכשיו זה עובר כל גבול.

כל מה שנאמר ונכתב עלינו (עד כמה שקראתי עיתונים ארץ־ישראליים רוב הדברים הם שקרים ), עשוי רק לטשטש את המצב האמיתי. החיילים בחזית אינם “גיבורים ” אלא עבדים פשוטים העושים מה שמצווה עליהם. האנשים הטובים וה “נדיבים ” הדואגים כל־כך לפרסומת, אינם דואגים למה שבאמת כואב לחייל — דאגה למשפחתו. משפחות החיילים מופקרות ואיש אינו שואל עליהן. בזמן שחיילי כל האומות מתהלכים בראש מורם כי בבית דואגים לקיום משפחתם, ישנם חיילים ארץ־ישראלים המתהלכים כמו צללים, כי הם דואגים לבני משפחתם תוך חרדה רבה. הם יודעים שאם יקרה להם משהו, לא יהיה איש שיטפל בענייניהם. לשם אילוסטרציה, לפני כשבוע ימים הודיעו לי מהפלוגה שחייל אחד, תל־אביבי, התאבד בפלוגה. הסיבה היא מצבה הכספי של משפחתו. המתאבד הוא עורך־דין מתל־אביב.

אנשי הסוכנות המציאו פרָאזות חדשות: “להמשיך בתפקיד ”, “להחליף בתפקיד ”, “יש עוד מלחמה עם יפן ”, “על כבוד החיילים ”. הסוכנות גייסה את החיילים בסיסמה “מלחמה בהיטלר ”’, כנראה נוח לה עתה לשנות את הסיסמה. אני מתפלא שהסוכנות לא גילתה עדיין אינטרסים חשובים בבּוּרְמָה [316]. אבל נשכח את כל אלה: מעניין אותנו רק המצב הנוכחי, מצב השחרור.

לפני זמן לא רב ביקר “בחזית ”[317] (כמובן אחרי הקו השני ) “ידידנו ” ש.[שרתוק ], ונתן על כל השאלות ששאלו אותו תשובות חלקלקות ודיפלומטיות. ועוד כל מיני אנשים קִישקשו דיבורים ריקים על “עתיד החייל ”, על “העברת המתים לארץ־ישראל ” (במקום להעביר לארץ־ישראל את אלה שנשארו בחיים!). כן ביקרה פה חנה רובינא שלא יכולתי לראות אותה, כי הייתי באותם הימים בתפקיד בחזית. היא היתה היחידה ששיחקה בכנות ונאמנוּת.

זהו מצבנו. אנו הושלכנו לנכר בשעה שהיה לזה מסווה לאומי. ועתה, כשגם מסווה זה אינו קיים, איש אינו חושב להחזירנו. ידענו שאנחנו ‘בנים חורגים ’ ליישוב העברי והשלמנו עם זה. אבל עתה נשמעות זעקות מצד היישוב שלנו כי צריך להעלות ארצה את שרידי היהודים באירופה. אבל מדוע לא להעלות אותנו? הרי היינו בנים נאמנים ליישוב, וגם עתה הננו מוכנים לעלות ארצה כמעפילים.

ביחס אלי, אני אתחיל בהיאבקות־איתנים למען שחרורי, כשאגיע לפלוגה שלי. עד כה היה לי רקע מוסרי להיות חייל. מעתה והלאה הוא פשע להיות חייל, פשע כלפייך וכלפי ביתנו. תלך־נא הסוכנות מחי “ל אל חי ”ל — אני אלך הביתה.

פימפי, התאור של ליל־הניצחון עם הריקודים לפני קפה “כסית ” היה אוריגינלי מאד [במכתבה מ־ 19.5.1945]. החגיגה שלנו כלל לא היתה חגיגית, כי בשביל החיילים תיגמר המלחמה כשיחזרו הביתה.

היום אקרא את כל יתר המאמרים ששלחת לי ושהגיעוני בבת־אחת. מתי אוכל לקרוא את הסיפור שכתבת ב “גִליונות ” [“אלמנוּת ”]? הרי כל העולם מהלל אותו.

הלילה התחילו עכברים לאכול את ספרי הלימוד שלי. במקרה לא נגעו בספרו של אבא. אצטרך להמציא שיטה שהעכברים לא יגיעו.

פה משרתים אותנו שבויים גרמנים. מובן שהקפדנו להראות באופן ברור שאנחנו יהודים. איננו מדברים אתם, כמובן, אף מלה. רק אם אחד מהם פונה אלינו, הוא מקבל תשובה קצרה:“shut up”.

תהיי לי בריאה ותנוחי הרבה, ותאכלי הרבה. להתראות בקרוב. שלום שלום.

באהבה רבה, שלך ריקי

27.5.1945

שלום לך אריך היקר!

נראה לי שקבעת לך מקום במחנה ההבראה לזמן ממושך, ואין ביכולתך לשוב אלינו במהרה. אני מקוה שהנך מתרפא ולא תצא מכל העניין חולה, בפרט עליך להשתחרר מן הרעיון של חולניות, כיוון שאין לו לאדם לתת למוחו מחשבות שהוא בבחינת חולה. קשה להשתחרר מן הפסיכופתולוגיה הזאת. על־כן חזק ואמץ ושוב במהרה.

אנו יושבים במקום נאה ביותר באלפים האיטלקיים, הכל נאה מסביב, אלא שאנו יושבים ומפהקים פיהוק גדול ומחכים למשיח צדקנו, הוא ה־ [318]discharge, אלא שזה מתמהמה ואינו בא כלל.

על גבול אוסטריה אנו יושבים ומשכינים שלום בין תושבי המקום.

יום יום אנו רואים שיירות עצומות של חיילים גרמנים עלובים המובלים “כצאן לטבח ”, ועיניהם יוצאות מדאבון לב למראה הדגל הכחול לבן המתנוסס על מפקדת הגדוד. לדעתי, הרי זו היא תעודה גדולה עבור עמנו שאויבינו רואים אותנו בשדותיהם.

ויכוח גדול נתעורר בין הוכחנים הגדולים שבגדוד, על צורת הנקמה באויבינו טרם היכנסנו לאוסטריה ולגרמניה, ויש כבר דעות קיצוניות שונות, וגם נעשו כבר כמה וכמה מעשי שטות [319] שאינם הולמים לגמרי את כבודנו.

כתוב לי כמה זמן בדעתך לשבת עוד במקום ההבראה, ומתי בדעתך לחזור.

אם אתה נהנה שם, המשך לשבת וליהנות, כי כאן אין החיים מעניינים כל־כך.

כתוב אם קיבלת את הספר ששלחו לך, ואם רצונך בעוד משהו.

והריני שלך, הברא והצלח. שלום.

סרג ’נט מוג’נר

[מחנה מעבר בברינדיזי ] איטליה [ללא תאריך ]

פימפי’לה, יקרה,

אני עדיין נוסע ונוסע. התנועה מתנהלת בקצת קושי. אני עובר מרכבת לרכבת ומתקדם באטיות. ואני אינני לבד. בינתיים הצטרפו הרבה ארץ־ישראלים שגם הם חוזרים ליחידה שלהם, ואנחנו בתוך תנועה של אלפי חיילים מכול האומות. התנועה היא עצומה כי מובילים שבויי מלחמה בכל הכיוונים. בתוך המערבולת אני מוכרח להיזהר שלא “ללכת לאיבוד ”, כי אני רוצה סוף־סוף להגיע לפלוגה שלי. הנסיעה היתה עד כה די מייגעת כי קשה לדאוג לנוחיות הפרט בשעה שמתכנסים אלפים. אבל חוסר הנוחיות אינו מפריע לי כל־כך. אני מרגיש את עצמי כה מיותר פה. איש אינו צריך בי.

לפי מזלי, שוב אני עובר את כל השממות של איטליה ועד כה לא ראיתי מקום או עיר

שאינה הרוסה כולה או בחלקה. אבל כשאגיע לפלוגה אבקש חופש כדי לראות את ונציה, פלורנץ, רומא ונאפולי. מגיע לי כבר מזמן חופש ארוך.

פימפי ’לה, בעוד חצי שעה נוסעת הרכבת שלי ולכן הכתיבה שלי קצת מבולבלת. במשך כמה ימים לא כתבתי לך מפני שפשוט לא היה לי מתי לכתוב, וגם לא מקום, וגם לא היתה תיבת דואר.

עכשיו אמר לי אנגלי שיושב על ידי, כי הוא מתפלא על השקט הפנימי שלי שבמצב כזה אני כותב מכתב. הרכבת נוסעת בעוד 25 רגעים. כולם כבר נכנסו חוץ מאלה שרוצים לקנות בבתים פירות או אגוזים. אני יושב ליד הרכבת (בפנים אי־אפשר לכתוב, כי אלה הם קרונות להובלת בהמות ) עם הבלוק ביד וכותב.

בעוד כמה ימים אוכל לשלוח לך עשרים לירות. אני רוצה שתשתמשו בזה בשביל ההבראה.

היות והרכבת כבר תיסע בקרוב, אפסיק את המכתב. להתראות בקרוב.

אלף נשיקות מריקי

תל־אביב 29.5.1945

ריקי יקירי!

קיבלתי את מכתבך העגום והיפה מיום האבל, יום מלאת שנה למותו של אבא [מ־ 16.5.1945]. אף אני כתבתי לך מכתב ותיארתי את אשר עבר עלינו באותו היום. הקיבלת אותו? מכתבך מלא רגש ומעלה אותי מעלה מעלה. קטונתי מכל החסד הזה.

בינתיים שמענו כאן ידיעה לא משמחת שהבריגדה באוסטריה. היש אמת בדבר? מדוע אין מחזירים אתכם הביתה אלא שולחים עוד יותר רחוק? כעת נדמה לי כבר שאיטליה סמוכה מאד אלינו, ממש בשערי ארצנו. אבל אוסטריה! כל אותן ארצות דוברות גרמנית מתועבת, מעוררות בי דאגה. ריקי, איפה אתה כעת? רוצה אני לקוות שאתה באיטליה, לפחות.

ביום ו ’ האחרון הלכתי בפעם הראשונה אחר למעלה משנה, לראות סרט שהוצג ע “י החברה ל ”סרט הטוב ". קיבלתי שתי הזמנות והזמנתי את שושנה, כי אמא לא רצתה ללכת. הציגו סרט על פלישה ומלחמה במזרח הרחוק, אחרי כן סרט קצר ויפה מאד על ונציה, ולבסוף סרט על טוסקניני. בעצם לא סרט כי אם קונצרט שלו לכבוד שחרורה של רומא. אבל בתמונות שונות הראו את מבע פניו בשעה שהוא מנצח. במוסיקה היו מעורבים כל המנוני עמי הברית.

הערב יהיו אצלי שושנה, חבר שלה והצייר סימה [320]. שושנה ביקשה שאזמין אנשים ספורים,

בעיקר את חברהּ. עשיתי כרצונה ולמענה. זו תהיה מסיבה קטנה ושקטה מאד, כי רציתי לעזור לה. אולי תִּיבָּנה מזה. בחדרנו הקטן אין מקום ליותר מארבעה אנשים. בינתיים עלי להתכונן ולהכין, והרי אתה יודע את מנהגִי, שאני מכינה תמיד הרבה ונדמה לי שלא הכינותי מאומה.

אמא משתוקקת נורא שנגור איתה יחד. היא היתה רוצה שהשכנים [השוכרים ] יצאו. שנחדש את הבית. שנפתח קיר אחד ונעשה לנו אולם גדול משני חדרים, והיא תגור בחדר הפונה אל הים. ונגור יחד. אבל השכנים אינם יוצאים ואין תקווה למימוש תוכנית זו [321]. או שהיתה רוצה שנגור בקומה השניה, שנבנה לנו כרצוננו.

בינתיים איננו יודעים מה טעם השלום. מאומה לא נשתנה. המחירים אפילו עלו. דירות אין. אין כל הקלות. כאילו נמשכו ימי המלחמה, ואתם אינכם חוזרים הביתה. העיתונים מביאים ידיעות המעכירות את הרוח, ואין כל טעם לשלום.

תודה, תודה, בעד העיתון ששלחת לי [“לחיָל ”]. הוא יפֶה. כלומר יפָה התמונה שמתחתה מדובר על אומץ לבה של הבריגדה היהודית. וריקי, יש לי חלק בזה, כי הרי אתה היית בבריגדה.

בחרדה רבה קראנו שאתה כותב שהיית חודש בחזית ובשדה הקטל [מכתבו מ־ 7.5.1945]. ריקי, קשה מאד לעלות דבר זה על הדעת, ואתה לא כתבת מאומה. מדוע אתה מקמץ כל־כך במלים ובתיאורים, בשעה שמותר לכתוב על הכל. אתה מגלה לנו מפעם לפעם טפח על מה שעבר עליך. אבל אינני יודעת מדוע אתה מקמץ בפרטים, כנראה שטעמך עמך.

וכעת ריקי, שלום ולהתראות ותהיה בריא וברכות מאמא.

שלך באהבה, פימפי

תל־אביב יוני 1945

ריקי יקירי,

מצב רוחך במכתבך האחרון ] מ־ 17.5.1945 ] הוא משום־מה קשה מאד. אני מבינה לרוחה של פסימיות זו, אבל אם אנו כאן בבית לא נתפסנו לפסימיות, אינני יודעת מדוע תעשה זאת אתה, דווקא לאחר המלחמה ולאחר הניצחון. אתה מתרעם על המוסדות ועל המדינאי ש. [שרתוק ] כאילו כולם היו מעונינים רק בהצלחת הקריירה של הפרט ולא הכלל. מרגישה אני שאתה מפריז, ואינני חושבת שכול הפצועים יעזבו לנפשם וכן שהחי "ל לא השיג הישגים. הוא השיג, ועליך להרגיש סיפוק־מה שגם אתה היית בין שורותיו.

מחרתיים הבחינות שלך בתל־אביב. מבין אתה כמובן שאנו מצטערות. ראשית, על שאינך כאן ושנית, על שאינך מתפטר מבחינות אלה בהקדם. חבל, חבל מאד שלא הצלחת לקבל חופש, ביחוד כאשר הבחינות נערכות בעצם אחרי תום המלחמה. תצטרך כבר להיבחן, נדמה לי, בדצמבר הבא. האם באיטליה אין בחינות מסוג זה?

בינתיים מצאה הממשלה לנחוץ לקצץ לי שבעים גרוש מהמשכורת באופן פתאומי. מילא, לא נתרושש מזה.

אני אוגרת כסף לחופשתנו, כי בחודש יולי נצא אמא ואני לחופש. ואני ממהרת גם לגמור את התרגום, כי אחרת לא נוכל לנסוע. הימים כבר חמים ולא קל לתרגם. עובדת אני לפעמים עד שעה אחת בלילה, כי ביום על־פי הרוב באים ומפריעים לי. לעת עתה אינני קונה לי לקיץ מאומה מחשש שהכסף לא יספיק. השתדלתי לשוות רעננות לחפצי מהשנה שעברה.

ביום ה ’ בערב הייתי בקונצרט התזמורת בניצוחו של לואי כהן מלונדון, והסוליסטית אלה גולדשטיין. התוכנית היתה די מעניינת. חבל ששלחו לי רק כרטיס אחד והייתי צריכה ללכת יחידה, אבל פגשתי שם מכרים ולא הרגשתי את עצמי בודדה. כנראה שגם הערב אלך לקונצרט אם ישלחו לי כרטיס. כפי שאתה רואה, אני יוצאת במקצת לחיים, אם כי לקולנוע אינני הולכת עדיין. צריך באמת לראות משהו.

אמא מרגישה יותר טוב, אבל קובלת, כרגיל, על בדידות.

מהספר [“מבוא לכתבי הקודש ”] יש לי ידיעה משמחת: כרכו עוד 300 אכסמפלרים. כלומר, נשארו לכריכה רק מאתיים. בעלת ההוצאה [ברכה פלאי ] סבורה שספרים אלה ימכרו עד התחלת שנת הלימודים, ולכן היא חושבת שכדאי להדפיס מהדורה שניה לקראת שנת הלימודים הבאה. אני תולה בזה תקוות רבות, כי כעת יש מטריצות [322], ההוצאות לא תהיינה כה גדולות ואולי ישאר משהו. בדבר התנאים עוד לא דובר, כי בחודש זה על ההוצאה למסור דו “ח כספי לידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] ואף לדבר אתו בעניין המהדורה הבאה. מלבד ההנאה החומרית, יש כאן סיפוק רב שהספר נמכר, ושיהיה נפוץ בעוד אלף אכסמפלרים, כי בעצם הבטחתי לאבא ז ”ל להוציא אלפיים אכסמפלרים, ועד עתה הוצאנו רק אלף.

פרסום רב לא עשתה ההוצאה [“מסדה ”] לספר, ובכל זאת הוא נמכר יפה. כאשר באתי וסיפרתי בשורה זו לאמא, השפיעה עליה יפה מאד. מצב רוחה הוטב בהרבה.

ריקי, רק אתה מצער במצבי הרוח שלך.

הכל מתעניינים בך ריקי, ושואלים היכן אתה ומה מעשיך. האם אתה כבר בריא? בריא לגמרי?

הייתי רוצה שתישאר במחנה נופש עד שתשוחרר ותשוב הביתה. מתי זה כבר יהיה? בינתיים השתדל לטייל ולראות ולשמוע הרבה. הרי איטליה מלאה את כל שכיות החמדה של האמנות.

כתוב לי ובוא מהר הביתה, וברכות מאמא.

באהבה רבה, פימפי

תל־אביב 10.6.1945

ריקי יקר,

שוב מכתב ממך [27.5.1945] ומצב רוחי נורא. אינני יודעת מדוע אתם מפריזים כל־כך. אין המשפחות כאן מתות ברעב ועצבנות כזו מצדכם היא מיותרת בהחלט וגורמת רק צער למשפחות. בכל אופן, לך ריקי, אין כל סיבה להיות עצבני כל־כך. מנהלת אני כאן את ענייני כהלכה, ואינני נצרכת לעזרתו של איש. גם השחרור כבר לא רחוק. כעת אתה צריך רק להשתדל לראות עד כמה שאפשר יותר דברי אמנות — לשמוע וליהנות משהִיָׂה זו באיטליה לאחר המלחמה, כי זכות גדולה נתגלגלה לידיך להיות באירופה מיד אחר הניצחון, ולראות מה שאתם רואים משם. העיקר לראות ולא לשבת בעיניים עצומות. ברצון הייתי מתחלפת עמך ונוסעת שמה במקום לשבת כאן במערכת ולדפוק על מכונת כתיבה. הרבה יותר מעניין לראות את המצב מקרוב בשער האירופי ששמו איטליה. אני כאן צריכה רק לחלום על מסע כזה ואתה כבר מתנסה בו.

הייתי רוצה שלא תכתוב לי מכתבים כה מדכאים, דברי התנפלות וזעם על מוסדותינו וכו ’. לא נכון שאין עושים דבר. ואינני מאמינה גם שאותו צעיר, החייל בבריגדה, התאבד מפאת מצב משפחתו, בודאי היו גם סיבות אחרות.

במקרה שלך, בודאי שאינני מבינה מה כל הרעש. לוּ הצלחת להיבחן ברומא כי אז בכלל הייתי נרגעת והעתיד לא היה מבהיל אותי כל־כך. דווקא בנקודה זו נדמה לי שאתה אדיש מדי וכותב על נושא זה כאילו על עניין בעל חשיבות ממדרגה שלישית. כדאי שתצא במקצת מאדישות זו, תיסע לרומא, תתעניין כהלכה בעניין ותשתדל להיות שם בעוד מועד ולהיבחן.

אנו דואגות כאן לשלומך, כי נדמה לנו שהיית חולה רציני ואינני יודעת אם החלמת לגמרי. אולם מלבד זה יש לחשוב שהרע כבר עבר, ואין כל סיבה כעת להתחיל להצטער ולדכא זה את זה בדאגות שאין להן שחר. אני אינני ממטירה עליך מכתבי דאגה, אך אתה תוקף משום מה כל מוסד ומוסד ביישוב כאילו עשה לך רעה. איש איננו רוצה להשהותכם באירופה. רוצים רק שתוכנית החי "ל לא תלך לאיבוד. מדוע אתה איפוא מתמרד על

המתגייסים עכשיו? אינני מסכימה לדעתך. הם יתגייסו ואתכם ישחררו. המכתבים שלך מרים כלענה. מדוע? אל תתרגז על המדינאי ש. [שרתוק ] כי אינך יודע מה הם הטעמים לפעולותיו ומה מניע אותן. מוטב למתוח פחות ביקורת מרחוק, כי אינכם יודעים את כל העניינים הכרוכים בדבר.

בעניין התנ "ך, עלי באמת לבקש את סליחתך. לא הערכתי כראוי את התנאים שהיית בהם ולכן התרעמתי על שהשארת אותו שם. תחזיקנו ברשותך ויהיה עמך תמיד. רק אל תאבדנו.

כאן הודיעו בעיתונות שעוד מעט יפרסמו גם את תוכניות השחרור שלכם. רואה אתה, איפוא, שאין מה להתרגז. בכלל אינני יכולה לשאת את המרירות הנודפת מהדברים שאתם מספרים לנו. כאן עושים הרבה ובודאי יעשו, ואין מה להתמרמר.

ריקי, אל תשכח להיות בפלורנץ. הרי נורא מכל יהיה אם תשוב מאיטליה מבלי לראות שם דבר. חבל, חבל מאד.

כבר התחלתי להתרחץ בים. אני הולכת לשם יום יום, אמנם מבלה אני בעניין זה רק שעה אחת היות ואין לי פנאי, עלי לתרגם, אבל הרחצה משפיעה עלי טוב מאד. נשזפתי קצת, ואני מרגישה יפה.

השבויים כבר חזרו ארצה והיתה כאן שמחה גדולה. רק אתם אינכם חוזרים.

לנו הונח (בלא עין הרע, טאץ ’־ווּד ) מכל התלאות. כולם אומרים שהבראתי. פשוט אין כל־כך הרבה דאגות וצרות כמו שהיו ומלבד התרגום מאומה אינו מטרידני כעת.

ושוב אני מבקשת סליחה בעניין התנ “ך, התרגזותי באה מחוסר ידיעה. חונכתי בבית שאין לו יקר מהתנ ”ך, הרי זוכר אתה את השקפתו של אבא, ולכן נפגעתי כל־כך מזה שהתנ "ך לא היה עמך. אבל כנראה שלא הכרתי תנאי חזית ולא ידעתי מה שעבר עליך. וזה הוא הדבר היחידי שאני יכולה לומר לזכותי.

קראתי קצת מהתרגום וראיתי שהוא די יפה. יתכן שאפילו יפה, אבל אינני יכולה לחלק מחמאות לעצמי. רק תרגום ראשון הוא [של ספרות יפה ] ואולי קשה. יתכן שבעתיד, אם אקבל תרגום לחודשי החורף, לא יהיה לי קשה כל־כך. ואולי לא יהיה צורך בכך, אולי יוטב מצבנו? לא כן, ריקי?

אמא מודה לך על התענינותך בה ודורשת בשלומך. תבוא מהר הביתה ואל תתעצבן.

שלך באהבה, פימפי

PAL /28215 L /C Kohn E./‘C ’ COY 3 RD (Jewish ) Br.

The Palestine Regiment /C.M.F.

קמפורוסו [איטליה ] 15.6.1945

פימפי’לה, יקרה,

הגעתי לפלוגה שלי אחרי טלטולים רבים לאורך כל איטליה.

התחלתי את ה “טיול” בטְרָנִי, בדרום־איטליה, מקום בו הייתי במחנה ההבראה. משם עברתי לבָארִי, משם לִבְרִינְדִיזִי. בברינדיזי עליתי על אוניה והגעתי לֶאַנְקוֹנָה. משם נסעתי ברכבת לרימיני, פוֹרְלִי, רָאווֶנה, פֶרָארָה. משם המשכתי באוטומובילים, טנקים וכלי־רכב דומים דרך אוּדִיֶנה לגבול האוסטרי. עברתי את הגבול והגעתי עד לסביבת קְלָגֶנְפוּרְט אשר באוסטריה. מאוסטריה חזרתי דרך העיר וִוילָך לאיטליה. מצאתי את פלוגתי בכפר קטן שנמצא למרגלות האלפים האיטלקיים, לא רחוק מהגבול האוסטרי. לפי מזלי כאז וכתמיד, כל המקומות הללו הם איי־מפולת, כך שלא זכיתי לראות עיר בשלמותה. האודיסיאה היתה ארוכה — היא ארכה שלושה שבועות.

שמחתי כשהגעתי לפלוגה כדי לנוח קצת מהתלאות. בפלוגה קיבלו אותי בשמחה רבה. כולם שמחו שחזרתי. סיפרו לי גם על מה שהתרחש בפלוגה מאז שעזבתי אותה. הם סבלו מאד כשהתחילה ההתקפה הגדוֹלה. אני הלכתי לבית־חולים ב־ 8 לאפריל, וההתקפה התחילה ב־ 9 לאפריל. במקרה לא היו אבדות רבוֹת. כשהגיעו למצב יותר סטאטי התארגנו מחדש, חנו בסביבת בולוֹניה ונסעו משם לחופש לפלורנץ. אחר־כך נשלחו למקום הנוכחי, לגבול איטליה־אוסטריה.

יש פה הרבה גרמנים. בזמן הראשון נערכו פה פוגרומים עצומים בבתים הגרמניים. פחד־מוות רובץ על הגרמנים של המקום [323]. כשהייתי באוסטריה — הייתי שם סך הכל יום אחד — פגשתי הרבה ארץ־ישראלים. גם שם נערכו כמה פוגרומים. ואני אינני מקנא בגרמנים במקומות שבהם נמצאים אנשי הבריגדה. היחס לגרמנים הוא קר כקרח. ישנם “מקילים ” במובן זה, אבל אני בין המחמירים. ראיתי הרבה ילדים גרמנים רעבים ולא נתתי להם לאכול, למרות שהיה לי עודף של מנוֹת־אוֹכל. לילדים איטלקים חילקנו אוכל ביד רחבה, אבל פה אין רחמים. גם הילדים שלהם אויבי־נפש לנו. כל גרמני שהתקרב אלי כדי להחניף נרתע אחורנית כששמתי את ידי על הנשק. בשנאה מוחלטת כלפי כל איש, אשה וילד עברתי בין חורבות הערים האוסטריות. מעולם לא שפעה ממני שנאה כזאת, כמו באותו היום שביליתי באוסטריה. היה לי אינצידנט עם חייל יהודי שטייל עם בחורה גרמניה. הזהרתי אותו שמיד יעזוב אותה. היות והוא סרב, כיוונתי את נשקי כלפי הבחורה ואמרתי לה בגרמנית, שאם לא תסתלק מיד אירה בה. היא כמובן מיד ברחה לבית הכי קרוב. לחייל אמרתי את מה שהיה בלבי. מוזר ומחפיר הדבר שבני עמנו כבר שכחו שאנשים אלה רצחו 6 מליון יהודים! נדמה לי שבאותו יום התפרצה בי כל המשטמה ששמרתי בחובי במשך 12 שנים [324].

שמחתי מאד ופני התבהרו כשעברתי שוב את הגבול וראיתי כתובות איטלקיות. מצאתי את פלוגתי, ונגמרה השנאה, כי הייתי שוב בין אנשים משלי. שטח הגדודים העבריים משתרע על מקוֹמוֹת מספר. בכל מקום מתנוססות כתובוֹת עבריות ודגלים עבריים.

ניגשתי למשרד הפלוגה ואמרתי: “הנני ”. כולם שמחו, ובקשו ממני שאקח את העבודה בידי. אמרתי מיד שחפצי לנסוע הביתה. אמרתי להם גם שנגמרה דבקותי בעבודה. הסכמתי לעבוד במשרד באופן זמני, אבל יחד עם זה רוצה אני להתחיל מיד בפעולה להחזרתי ארצה. אין כאן שום תפקיד צבאי [325]. האנשים מתבטלים רוב היום, ומבלים בחינוּך. זאת אומרת, ישנם קורסים שונים בהם מקבלים האנשים הדרכה מקצועית, אבל רק חלק מהם מבקרים בקורסים. מיד כשבאתי התנפלו עלי אנשי משרד ההשכלה, וביקשוני להיות מדריך במקצועות כלכליים.

בימים הקרובים נזוז כנראה דרומה לאיטליה ואני שמח מאד לקראת זה, כי אני אינני רוצה להיות בסביבה מורעלת מגרמנים. כל הגרמנים מדברים איטלקית פה, כדי שלא יכירו אותם. הם טוענים שיש להם מוצא יהודי וכו ’ וכו ’. חבל על כל יום בו אני מסתובב פה באירופה הארורה.

קיבלתי היום שני מכתבים שלך שהיו פה בשבילי. אני בטוח שישנם עדיין מכתבים הרודפים אחרי בכל הדרך הארוכה שנסעתי. היה באמת קשה להתכתב כששיניתי את כתובתי בכל רגע.

עדיין לא התאזרחתי בפלוגה. אני חדש, ואני שמח שסביבי יהודים.

פימפי, אגמור את המכתב הזה ואכתוב לך כל יום. דרישות שלום לבביות לאמא. שלום פימפי ’לה, היי בריאה, להתראות בקרוב מאד.

שלך באהבה רבה, ריקי

עוד קצת סבלנות ואהיה בבית.

קַמְפוֹרוֹסוֹ [איטליה ] 16.6.1945

פימפי’לה יקרה,

לאט לאט אני מתחיל להסתגל לתנאי חיי הפלוגה.

הרכיבו במשרד ההשכלה הגדודי כיתה גדולה ללימוד הנהלת־חשבונות, ובאו אלי בבקשה שאדריך אותה. זוהי הכיתה הגדולה ביותר בין כולן ומבין כל המקצועות. לקורס שלי נרשמו בערך פי שניים יותר אנשים משנרשמו לקורסים אחרים. מה דעתך על זה? בעצם לא יזיק לי אם אעבור על חלק מהחומר (אם כי בצורה פרימיטיבית ), ויחד עם זה אתרגל למונחים בעברית. התפלאתי מאד שבחרו דווקא בי מכל הבריגדה, וכל זה עוד לפני שהגעתי לפלוגה, על סמך הידיעה שאני עומד בקרוב לחזור. הנה המכתב, אני מצרף אותו [להלן ].

כל האנשים הקובעים דברים פה השלימו עם העובדה שאינני מעונין פה בשום דבר, למרוֹת זאת רוצים שאעבוד הלאה במשרד הפלוגה. הוסיפו לי פקיד למשרד, כך שעבודתי מועטה מאד, ונתנו לי את כל הנוחיות. אני משוחרר מכל הפרוצדורות הצבאיות, המסדרים וכו ’. היום התחלתי ב “עבודה ”, מה לעשות.

מחר אכתוב את בקשתי הגדולה החדשה, לשלוח אותי לארץ־ישראל ולשחררני מהצבא. מחר גם אלך לגדוד ואבקש חופש לפלורנץ. אנחנו כנראה נחנה בקרוב בטְרִייסט. אני גם קצת עייף אחרי הנסיעה המייגעת ואחרי ההתרגשות מהרפתקאותי באוסטריה, ובכלל עם הגרמנים. טוב שיתנו לי פה לנוח, לפחות לזמן־מה.

שכחתי לכתוב לך שלפני שבוע ימים הייתי באופרה וראיתי את “לה בוהם ”. נהניתי מאד מאד, כי מזמן לא ראיתי אופרה.

פימפי ’לה, גם קראתי היום את המאמרים מהעיתונים ששלחת לי. הם יפים מאד ותמיד הם מרעננים את רוחי כשאני קורא אותם. הם הצלילים מהבית [326].

הנוף שלנו מפואר ויפה, הרים גבוהים ומוריקים, יערות ואוויר צח. ולמרות כל אלה אני מתגעגע למדבר השומם, לחום, לאור השמש. תמיד אותם הגעגועים.

אני כבר רוצה לזכות ליום בו אראה אותך שוב, פימפי, שוב נתחיל לחיות חיים נורמליים ונהיה מאושרים.

היי שמחה ותסעי להבראה ותנוחי. שלום, ולהתראות.

שלך, באהבה רבה ובנשיקות, שלך, ריקי

החטיבה היהודית הלוחמתגדוד עברי שלישי

משרד ההשכלה הגדודי — 13 ביוני 1945

החטיבה היהודית הלוחמת

גדוד עברי שלישי

13.6.1945

למפקד פלוגה ג ’.

הנידון: הדרכה — פנקסנות.

נהיה אסירי תודה לך אם תואיל לשחרר את ל /ק א. כהן למשך שלוש שעות בשבוע כדי להדריך קורס לפנקסנות [327] בתוך מסגרת תוכנית ההשכלה הגדודית.

השעורים יתקימו ביום א ’ בשבוע בשעות 09:10–08:10, וביום ג ’ בשבוע בשעות 11:55–09:20.

לתשובתך החיובית אנו מחכים.

קצין ההשכלה הגדודי

גדוד עברי שלישי

עט /עט

קַמפוֹרוֹסוֹ [איטליה ] 17.6.1945

פימפי’לה, יקרה,

קיבלתי היום מכתב שלך [מ־ 10.6.1945] וגם את “החיים הקטנים ” [“הֵאר ד ”ר "[328]]. תודה רבה, פימפי ’לה.

את אומרת שאני מתעצבן יותר מדי. זה יתכן, אבל כשהגעתי לפלוגה, לפני שלושה ימים, ראיתי שיתר החיילים — ביחוד בעלי משפחה [329] — מעוצבנים באותה המידה. כל זמן שהיתה מלחמה, היתה לי הצדקה פנימית, אמרתי לעצמי שזהו שירות לאומי. עתה אני נראה בעיני עצמי כאילו הייתי מפקיר אותך לגורלך.

בכל זאת אני שמח שחזרתי. שוב אני צוחק ומחייך, כי ישנם ידידים מסביבי. אינני צריך לפחד שיגנבו לי את הכל כמו במחנות־טְרַנְזיט בהם עברתי, וגם אינני צריך להתהלך עם

נשק כמו באוסטריה. סוף סוף אני בין יהודים. אני בין אנשים משלי. אמנם קמפרוסו הוא כפר נידח, אבל היות וישנם הרבה בתים והם כולם לרשותנו, ישנה רווחה רבה, גם האוכל פה מצוין.

כבר אני שקט ושליו. היום היה יום־שמש ושכבתי קצת על הדשא שמאחורי הבית. בנוגע לבחינה שלי, הייתי אצל קצין החינוך (למעשה ביליתי אצלוֹ את חלקו הגדול של היוֹם ). עדיין אין הודעה על בחינה ברומא. אם תהיה בחינה, אקבל חופש לרומא. אינך צריכה לחשוב שאני מזלזל בעניין הבחינה. אני עושה מה שבאפשרותי, אבל יותר מזה אי־אפשר לעשות.

אני מאושר שאתן נחות עכשיו קצת.

את מתקדמת כה מהר בתרגום, ואם את בעצמך מוצאת שהוא טוב, אזי הוא בוודאי מצוין.

זה רעיון גדול להוציא את ספרוֹ של אבא [“מבוא לכתבי הקֹדש ”] בהוצאה שניה. אולי יכולים לטפל בזה אנשי ההוצאה בלי שתידרש מצדך עבודה והתרוצצות? אבל העיקר הוא שהספר מוצא חן בעיני הקהל וקונים אותו בהמונים.

אל תדאגי לעתיד. אני דואג הרבה יותר להווה. ביחס לעתיד אני שקט בהחלט, כי אני יודע שאסתדר היטב ואת לא תצטרכי לעבוד בכלל. ואם תעבדי, אזי תעשי זאת רק לפי רצונך.

פה קר ויורד גשם. אבל אני שוב חוזר למצב־רוחי הטוב, אחרי שקיבלתי את מכתבך.

לפלורנץ אסע כנראה בשבוע הבא, אני כבר מצפה לקראת זה כל־כך הרבה זמן! שלום ולהתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 18.6.1945

ריקי יקירי שלי,

זה למעלה משבוע ימים שאין מכתב ממך. אינני יודעת אם אינך כותב או שהמכתבים אינם מגיעים במועדם. תבין איפוא, שמצב רוחי כבר איננו מזהיר. וכאשר שואלים אותי עליך, אני משיבה: “איננו כותב ”. ומתשובתי אולי מבצבץ משהו מהחשש שבלב, מדוע אינך כותב? אפילו אם עברת ממקום למקום הרי יכולת בינתיים לכתוב מכתב, כדי שלא יתעכב עד הגיעך למקומך הקבוע.

אולי כבר נבחנת, אולי כבר קרוב שובך? יש ואני חושבת שמכתב מתעכב משום שאתה כבר בדרך הביתה.

אצלי תקופה קדחתנית כי ממהרת אני לגמור את התרגום לפני החופש. הייתי אצל המו "ל [ליינמן ] והבטחתי לו למסור לו את כל החומר בעוד שבוע. מלבד זה הרי עלי ללכת בשליחות המערכת למקומות שונים.

החלטתי להוציא את אמא למקומות שונים, ולקחתיה להצגת “פֵדְרָה ”[330] ב “הבימה”, שבה היינו אמש, ולהצגת “בר־כוכבא ”[331] ב “האֹהל”.

הצגת “פדרה ” עשתה עלי רושם רב, כלומר לא ההצגה ולא “הבימה ”, אלא ח. רובינא המשחקת את פדרה. יש לי הרושם שאשה זו יכולה להביא מהפכה מוסרית בנפשו של אדם, להביאו לידי משבר מוסרי ולהעלותו אלף מונים. חזרתי אמש נרגשת מאד הביתה. איני זוכרת הצגה שהשפיעה עלי כל־כך. חבל שאינך יכול לראותה. אולי מציגים את זה ברומא ושם משחקת איזו יורשת של אלאונורה דוזה [332]? אם כן, תלך ותראה.

בקולנוע לא היינו ואין תשוקה רבה ללכת. אבל להצגות תיאטרון אנו הולכות, ביחוד כאשר אני מקבלת כרטיסי חינם במקומות מצוינים.

הספר [“מבוא לכתבי הקודש ”] הולך ונמכר. שוב היתה ביקורת בשני עיתונים על הספר, ב “הארץ ” וב “המשקיף [333]”. בסך הכל כבר היו ביקורות בחמישה עיתונים וירחונים. ב “דבר ” תהיה בקרוב ביקורת שניה.

עם הדרמה [התנ “כית ] שלי עוד אין כל חדש. לא היה לי פנאי להראותה למישהו. ב ”גִליונות “ בחוברת האחרונה נתפרסמה רשימה על אבא של קרופניק ומאמר שלי ”מהיום למחר — העולם המודרני בהגות ובאמנות “ בחתימת ש ”ש. זה הוא אותו מאמר ארוך שכבר סיפרתי לך עליו מזמן, אבל העורך [למדן ] קיצצו באכזריות, וכפי שהוא כיום אינני חושבת שכדאי לשלחו אליך. נשאר בדיוק הרבע, ורבע זה אינו כדאי כלל שידפיסוהו.

בקרוב תידפס רשימתו של שָדֵה על אבא בחוברת שמוציאים עולי והלין, עם צילום.

ריקי, בינתיים קיץ, כבר חם ואני מתרחצת יום יום בים. נשזפתי קצת, ושחיה קלה מדי יום ביומו משפיעה עלי לטובה. אני הולכת בדיקנות השעון יום יום אחה "צ לים. זה אצלי ממש פולחן. אתה, שאינך אוהב להתרחץ בים בודאי לא תבין את זה, אבל אני אוהבת מאד את מימיו, ואחרי כן לשכב בבגד־ים בכסא מרגוע בשמש. זה מהנה אותי נורא.

מה שלום צ ’מרינסקי? ההבריא כבר מפצעיו? היש לך פנאי לקרוא? לשלוח לך הוצאות עבריות, כגון “גזית ” ו “מאזנים ”, האם בכלל יש לך עניין בהן? היש אצלכם בכלל חומר קריאה?

חדשות מבריטניה: מפלגתו השמרנית של צ’רצ’יל, ראש ממשלת בריטניה הנערץ, הפסידה לליבור בבחירות לפרלמנט.

קראתי מכתב של חייל מאחד הגדודים שלכם, שכתב דברים מעניינים מאד על פגישה עם יהודי הגולה מכל התפוצות. האמנם אין לך הזכות להיפגש עמם, לראותם ולעזור להם?

ריקי, מדוע אתה שותק? כל אחד מתלוצץ שאתה שכחת שיש לך אשה בבית ומטייל עם אחרות. אני אמרתי שזה עוד לא אסון לטייל ולבלות, חוששת אני רק שאולי אתה שוב חולה, וזה יותר גרוע.

כתוב לי מהר, מהר, מהר. פריסת שלום מאמא.

שלך באהבה, פימפי

פוֹנְטֶבָּה [איטליה ] 27.6.1945

פימפי’לה, יקרה,

היום היה יום מוצלח. קיבלתי את מכתבך [מיום 18.6.1945] ובאותו הזמן אישרו את החופש שלי לפלורנץ. אני מתכונן לנסוע לפלורנץ ובדרך גם לונציה. מגיע לי חופש של 8 ימים. בדרך כלל אין נותנים חופש לאיטליה דרומית מונציה. החופש כרוך בקושי רב, כי באיטליה אסור לגור אצל ציבילים ובמחנות צבאיים ישנם מקומוֹת במספר מוגבל. אבל לא יחול עלי החוק ההוא, היות ויהיה לי איפה לישון בפלורנץ.

אני רוצה להיות שוב באיטליה האמיתית. אינני סובל פה את הפרצופים הגרמניים. הגרמנים כה חצופים ומתנהגים כאילו היו מנצחים במלחמה הזאת. איטליה היא גם יותר שמשית, דומה לארץ־ישראל, ולכן אני נמשך לדרום.

אני מאושר שכבר הנחתי את הנשק. שוב אין לי רובה ולא אקדח, אין כלום. אני עובד בעבודתי הקודמת בפלוגה [ג ’], וכולם שמחים שאני שוב במשרד. חזרתי למצב־רוחי הקודם. ושוב אני שמח כבימים הטובים. שוב זזתי למקום אחר, והוא קרוב מאד למקום שבו הייתי קודם.

הגיעני עיתון הילדים של “הבֹקר ” עם הסיפור שלך על הירח הנועל נעל [334]. הוא סיפור נחמד נורא, פימפי, ונוסף על זה ראיתי בו מין סמליות. בשעה שקראתי אותו תיארתי לי שמדובר עלינו. תארי לך שאת נעל ימנית ואני נעל שמאלית. בא שובב אחד וזרק אותי — זאת אומרת את הנעל השמאלית, למרחקים. וגם אני נשארתי “תקוע בשמים ”; הסתובבתי בין עננים, בגשם ובשמש, וגם הייתי בין “כוכבים ”, והנה כבר אני בידי הירח שיחזירני לנעל הימנית שלי, ויהיה כתוב בסוף הדבר: “והיו שתי הנעלים מאושרות ”.

ה “חיים הקטנים ” ששלחת לי במכתבך האחרון [“השושבין ”[335]] הם עמוקים מאד, וכלל

אינם “קטנים ”. את כבר מתחילה לפתח סגנון משלך, יש לך כבר אישיות ספרותית שלפיה אפשר להכיר מיד את כתביך.

את שואלת מה ניסיונותינו עם הפליטים היהודים [336]. ישנם פה פליטים רבים, ואנחנו גם עושים פעולות רבות. על רוב הפעולות הללו אסור לכתוב כי הן אינן לֵיגַליות ודומות להברחה בגבול וכו ’. נפגשתי עם משפחת פליטים כשהייתי באוסטריה. הם ראו את הסמל היהודי שעל זרועי השמאלית עם מגן־דוד, וניגשו אלי. הם וגם ילדתם הקטנה עברו את כל שבעת מדוֹרי הגהינום. ברוֹב המקומות חיו כנוצרים — במקומות נידחים, בסתר. הם היו מורעבים. הובלתי אותם למקום שיכולתי להאכיל אותם מהמנות שהיו אתי. אחר־כך לקחתי אתי עוד חייל והבאתי אותם לחנות־מכוֹלת גרמנית. אמרתי להם שיבחרוּ מכל טוב. הם עשו כך ומילאו את התרמילים שלהם. בשעה שהיינו עדיין בחנות נפרדתי מהם, והראיתי להם דרך בטוחה. כשהם התרחקוּ כך שאיש לא היה יכול לרדוף אחריהם, פנינו שנינוּ, אני והחייל הארץ־ישראלי השני, ליציאה. הגרמני התחיל להקים צעקה שצריך לשלם. אני הסברתי לו שאנחנו יהודים הבאים לנקוֹם את נקמת עמנו, ושהוא ישתוק אם חייו יקרים לוֹ. באין ברירה הוא שתק, ואנחנו עזבנו את המקוֹם.

הקצינים הגרמנים עדיין הולכים ברחובות עם אקדחים וצלבי־קרס, היות והם מורשים לכך על ידי שלטונות הכיבוש (!!), לא יכולנו לעשות נגד זה שום דבר. לפחות לא באופן גלוי.

שלחתי לך גם גלויה. יותר גלויות אינני יכול להשיג, כי יש פה חנות אחת גרמנית ושם איננו קונים, לכן שלחתי לך את זאת שהביאו לי מכפר איטלקי סמוך.

בינתיים נתתי שני שעורים בהנהלת־חשבונות. היו בכיתה 40 תלמידים, ודווקא מהדרגות הצבאיות הכי גבוהוֹת. זהו הקורס הכי גדול של כל הגדוד. כולם התפעלו וביקשו שאתן להם עוד שעורים. אחרי השעור השני נכנס קצין החינוך הגדודי וביקש אותי לבוא למשרדו. כשבאתי אליו סיפר לי שביקש עלי אינפורמציה במשרדי הגדוד. שם אמרו לוֹ שבכל הגדוד ישנו רק פקיד אחד היודע לעבוד לפי שיטה וזה אני. הוא עצמו (קפטן אריה שמו ), קצין החינוך הגדודי, מחפש אדמיניסטרטור לכל מרכז החינוך, וחושב רק אותי למוכשר לתפקיד הזה. אמר לי שהוא רוצה לקבל אותי מיד, שהוא צריך אותי באופן דחוף, ושאתן לוֹ מיד תשובה. אבל אני כבר למדתי הרבה תוֹך כדי ניסיונותי בצבא, ואמרתי לוֹ:

“כל זמן שלא יציע לי מקוֹם שבו משלמים יותר, אינני מוכן לעזוב את המקום בו אני נהנה מכל הנוחיות”.

זוהי הפעם הראשונה שאני פועל אך ורק בצורה אגואיסטית. מספיק נתתי את ידיעותי כדי לעזור לאחרים בקַרְיירה שלהם. הנכון עשיתי?

הספר של אבא נמכר טוֹב וגם מופיעות בעיתונות ביקורות: כל זה מוסיף על הברכה שבספר אחרי העבודה והאהבה שהשקעת בוֹ. הייתי רוצה לקרוא את דברי הביקורת הללו. אני בעצמי מתקדם גם בקריאת הספר עצמו.

צ ’מרינסקי כבר הבריא ועובד. היום ביקר אותי צבי כורך ואמר שאני נראה מצוין, כמו בימים הטובים בארץ־ישראל. כנראה השפיעה עלי המנוחה אחרי ימי הנדודים, וגם האוויר הצח.

היום ירד גשם כל היום, בלי הרף. אני שמח שאסע עוד מעט לפלורנץ השמשית — שאעזוב את האַלְפּים הקודרים. טוב שאת הולכת יום־יום לים. את תסעי לחופשה [במעלה החמישה ] ובאותו הזמן אני אצא לפלורנץ. כמה זה היה אידיאלי לוּ היינו נוסעים יחד לפלורנץ. אהיה ששה ימים נקיים בפלורנץ. אני נורא שמח לקראת זה.

תבלי את החופש יפה ותבריאי. תחשבי שנסעתי אתך. אני ברוחי תמיד אתך. אסיים את המכתב כי כבר מאוּחר. שלום לך ולאמא. שלום שלום, להתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

חדשות הבריגדה: הפליטים שטופלו על ידי חיילי הבריגדה שוכנו במחנה צבאי עליו השתלטו חיילי הבריגדה בעיירה פונטבה. חיילי הבריגדה דאגו שם לכל צורכיהם, ממזון ועד שעורי עברית.

פונטבה [איטליה ] 29.6.1945

פימפי’לה, יקרה,

אני כולי כבר פלורנטיני. אני מתכונן לנסוע לפלורנץ. אסע ביום 5 ליולי ל־ 10 ימים, מהם אבלה 4 ימים בנסיעה הלוך ושוב, ו־ 6 ימים בפלורנץ עצמה.

אני פה בעיירה קטנה. הפלוגה שלי היתה פה בזמן שהייתי במחנה־ההבראה. אין כאן כלום, ובכלל קשה להבין ממה האנשים פה חיים. החנויות ברובן סגורות, ואם אחת פתוחה אזי היא ריקה — מראה רגיל מאד באיטליה.

ישנה הודעה שכבר פורסמה תוכנית השחרור, אבל עדיין לא ידוע מה היא. ישנן שמועות שאומרות כי עד לנקודה מס ’ 40 נוסעים מיד ארצה. ביניהם גם אני נמצא (ככל שהניקוד היה גבוה יותר, לפי שקלול של נתונים, השחרור היה קרוב יותר ). בגלל כל אלה יש לי מצב־רוח טוב.

האם את מוסיפה לבקר בתיאטרון?

ה־ E.N.S.A. העברית [337] מציגה רוויו בשם “דרישות שלום מתל־אביב ”. הם עכשיו בונציה וסביבתה. הם יגיעו גם הנה, אבל לפי מזלי לא אהיה פה באותו הזמן. במקרה זה אני מעדיף להיות בפלורנץ. אני מתעניין עכשיו בספר על פלורנץ ודברי ימיה, כדי להתכונן לביקור שלי.

שלחתי לך מין עיתון שמתיימר להיות בטאון [338] הבריגדה. בארץ־ישראל יכול להיות לעיתון כזה ערך של קוּרְיוֹזִיטה. פימפי ’לה, גם העיתון העברי “לחיָל ” מתקבל אצלי, אמנם באחור של ימים מספר. האם את רוצה שאשלח אותו אליך? העיתון עצמו אינו שווה הרבה מפני שאין בו עכשיו עובדים קבועים. רק עובדה אחת ראויה לציון, והיא כי העיתון מודפס בבית־הדפוס של הותיקן [339].

הבית שבו אני גר היה שייך לאיטלקי־נאצי.

אני אסיים. אני כבר מתכונן לנסוע הביתה. שלום פימפי ’לה, ולהתראות בקרוב מאד.

באהבה רבה, שלך, ריקי

[פונטבה איטליה ] 4.7.1945

פימפי’לה, יקרה,

מחר בבוקר נוסע אני לפלורנץ. ואחרי המכתב שלך מאתמול אסע בלב שקט. אני כבר מזמן חולם עליה. בדרך אהיה בונציה ואולי גם בבולוניה ומילנו. אחרי חצי שנה אראה שוב מקוֹם אנושי — עיר וחיים נוֹרמליים, אחרי כל הֹשַמוֹת והחורבות שנפל בחלקי לראות.

אני כותב לך על נייר משונה זה רק מפני שיש בכך סמליות, שאנו מתכתבים על חֹורבוֹת הנאציזם. נייר זה הוא אחת ממזכרות השלל שנכבשו על ידי הבריגדה מידי הגרמנים.

האם אין לך תמונה שלך? יש לי רק אחת גדולה ואחת קטנטונת.

תתחדשי. הארנק שעשית מקש של כובע היה רעיון יפה מאד. אני מתכונן לקנות עכשיו בפלורנץ דברים פלורנטיניים אולי דומים לזה.

כמה חבל שאינך נוסעת אתי לפלורנץ. פימפי, את יכולה לתאר לך כמה מאושרים היינו לוּ היינו מטיילים שלובי זרוע ברחובות פלורנץ! דווקא פלורנץ, שפירושה העיר הפורחת, הפרחית.

כבר ארזתי את כל החפצים. נוסע אני בקבוצה מאורגנת עד לפלורנץ, אבל שם אני נפרד מכולם ואלך לדרכי. לקרובים אני אגש רק אחרי שראיתי את כל העיר היטב, כי לזה צריך “חופש אישי”.

אכתוב לך מפלורנץ, כי משם אפשר לשלוח דואר. שלום.

נשיקות ואהבה רבה, מאת ריקי . שלך ריקי

9.7.1945

בקר טוב לך, כבוד מעלתך במעלה החמשה,

כמעט שעמדתי להפר את הבטחתי לכתוב לך באשמתו של המלאך חַדְרִיאֵל (קְרִי מלאך החדרים ),

אשר בלבל את כל תוכניותי במשך הזמן האחרון וגם את מוֹחי למַדַי. אבל הנה חָדַרְתִי לְחֶדֶר, והנני מְחַדֵר עכשיו במקום יפה לרוחי השוחרת, לפחות, מנוחה לאזנים.

אשרַי שאין רעש במקום בו אני גר, וגדולה תקותי שאוכל שם בשקט לקרוא ו (אם ירצה השם ) לכתוב. על כל פנים נגולה דאגה מלבי. ויוקל לשאר הדאגות שאינן נעלמות עם השגת חדר בלבד, להסתדר ביניהן ולהמשיך לגרום לי דאגות.

אך אין זה אלא הלצה, או יותר נכון מליצה של העט השבע, המטיל מלים על הניָר.

ועכשיו במטותא ממך, לספר לי מה נשמע אצלך?

מובן מאליו שלא אוכל לשמוע ממרחק כה רב, בכל אופו אָטֵה אוזן ואקשיב.

סַפְּרי סַפְּרי וסַפֵּרִי,

אַט אַט ואַל תמַהֵרי.

אפשר את זוג השורות הנ "ל לשיר גם במנגינה רומנטוֹ־סנטימנטלית (הכל עובר חביבי ), אך איני יודע לדאבוני לפי איזה מפתֵח מוזיקלי.

אגב רק אתמול שמעתי טנגו “חַבִּיבִּי ” (חביבי כמובן במִלעֵיל )

אל תבכֶּה חַבִּיבִּי (מלעיל ),

הכל עובר חַבִּיבִּי.

בהתחשב עם הלחן העצוב ועם השקפת העולם הפֶּסימיסטית הצעתי לקרוא לטנגו זה Tango Shopenhauer.

בעצם מרגיש אני שהגיע תורך להפסיקני ולומר: “שטויות מדבר אתה חלפי”.

ואת משכנעת אותי, ואני מפסיק. שלום.

חלפי [340]

[הניקוד במקור ]

קמפרוֹסו [איטליה ]ֹ 18.7.1945

פימפי’לה, יקרה,

אכתוב לך עכשיו על הטיול שלי לפלורנץ. נסעתי עם קבוצה של אנשים שנסעו לאותוֹ הכיוון, אבל לא הייתי קשור אליה, אלא רק לצורך הנסיעות הלוך ושוב. ב־ 5 לחודש נסענו

מכתבו של אברהם חלפי לשושנה שרירא לבית ההבראה ב״מעלה החמישה״

כמעט יום שלם והגענו באותו ערב לבוֹלוֹניה. שם לא ראיתי הרבה, כי לא היה זמן, ולמחרת בבוקר המשכנו בדרכנו והגענו בצהרים לפלורנץ.

מיד כשהגעתי הלכתי לחפש לי דירה. מצאתי חדר די יפה ושכרתי אותו ל־ 6 ימים. אחרי־הצהרים הלכתי לקלוב החיילים היהודי. הקלוב נמצא ברחוב הראשי Via Cavour 2 בבית נהדר, ומעל לגזוֹזטרת הבית מתנוסס דגל עברי ענקי. שם התיישבתי ואכלתי, אחר־כך עִבדתי לי תוכנית למשך זמן שהותי בפלורנץ. עיינתי במפת פלורנץ, ובמחברוֹת שוֹנוֹת על כל המקומות החשובים שם. היות והייתי עייף, החלטתי ללכת רק למקום אחד בכדי שלא אצטרך להתרוצץ מדי. הלכתי לכנסיית Santa Maria del Fiore שהיא במרכז העיר. אמנם סגנונה הוא מעשה־שעטנז, מין תערוֹבת של סגנון גותי ומורי, אבל היא עושה רושם כביר: היא צבעונית מבחוץ, ובנויה משיש בשלושה צבעים שוֹנים. סובבתי את הכנסיה סביב סביב, והשתוממתי שבני־אדם יכלו ליצור יצירה כה צבעונית וכמעט פגנית בימי הביניים. המראה נהדר ביותר מבחוץ, מחזית הכנסיה. בפנים לא מצאתי שום־דבר מיוחד מלבד הרצפה שהיא רצופה אבני שיִש. רק אחר־כך, כשהשתתפתי בקבוצת מטיילים בעיר, הסביר לנוּ המדריך שהרצפה נעשתה בהתאם לתוכנית של מיכאלאנג ’לוֹ. אבל, מי שראה את כנסיית סנט־פִייטרו ברומא, אינו יכול עוד להתפעל משום כנסיה אחרת. ולכן לא עשה עלי פְּנים הכנסיה רושם יוצא מהכלל. אבל אמרו, שהתמונות והפסלים החשובים הוצאו משם לזמן המלחמה.

ביום הבא הלכתי לטייל בעיר, סתם לראוֹת את הרחובות. העיר היא נחמדה. עוד לפני שהגעתי לפלורנץ ידעתי שהעיר הזאת תהיה החביבה ביותר עלי מבין כל ערי איטליה. הרחוֹבוֹת, האנשים, הבניינים, כל אלה כאילו מחייכים. בכלל, פלורנץ היתה אולי אחת הערים המעטות שאף בימי הביניים האפלים לא חדלה מלהיות עליזה ו “עולמית ”, הודות לעצמאותה הפוליטית. אחרי־הצהרים השתתפתי בקבוצת מטיילים עם הסברוֹת. הסבירו לנו שבפתח ה־ Battistero [בית הטבילה ] שבוֹ עד היום הזה נטבלים ילדי פלורנץ אחרי היוולדם, היו דלתות [341] עשויות ברונזה, אבל הן סולקו לזמן המלחמה ועדיין לא הוחזרו. היסודות שלו הם מהמאה האחת אחרי הספירה הנוצרית. מסביב לבניין ישנם סַרקוֹפגים מימי הרומאים, מהמאה השלישית בערך.

משם הלכנו לביתו של דנטה. אמנם ביתו אינו קיים יותר, אלא בנו באותו המקום רקונסטרוקציה שהיא דומה לביתו, או יותר נכון לבית־הכלא שלו, כי שם עצרוהו עד שברח צפוֹנה.

אחר־כך ראינו את ה־ Palazzo Vecchio . הוא בניין משפחת Medici [342]. אבל בתוך הבניין איןֹ כלום. את הכל הוציאו משם ועדיין לא החזירו. הסתכלנו בציורים שעל הקירות והתקרה. גם בניין זה שנבנה בימי־הביניים, חסר אותה הקדרות של ימי הביניים שאנו רגילים לראות בבניינים מתקופה זאת. שם היו חיים כל דוֹרות משפחת מדיצ ’י, אבל את הנִיהוּג של העיר פלורנץ העבירוּ לבניין סמוך ה־ Palazzo degli Uffici, שם בדרך כלל נמצאת גלריה מפורסמת של פסלים ותמונות, אבל גם בניין זה הוא ריק עכשיו.

ה־ Palazzo Vechio יחד עם ה־ Loggia dei Lanzi, ששימשה פעם במה לתעמולת בחירוֹת, מהווים את יסוד ה־ Piazza della Signoria — הכיכר העתיקה של העיר. שם עמדוּ פעם הפסלים [343] של בנוונוטו צ ‘ליני, פַּסָל המתכת הגדוֹל של פלורנץ (חטיפת נשי סבינה, פרזיאוס עם ראש מדוזה וכו ’). זה היה הפורום של העיר.

מ־ Palazzo degli Uffizi בנו מעבר מעל לנהר ארנו, דרך הגשר [הישן ] Ponte Vecchio, עד ל־ Palazzo Pitti שנבנה על ידי משפחה פלורנטינית עשירה והוא כעת מוזיאון של תמונות מפורסמות. הגלריה פיטי כמעט שלמה, כי רק תמונות מעטות הוצאו משם. בגלריה Pitti הייתי אחרי ההסברות עוד פעם, והסתכלתי היטב באוריגינלים המפורסמים של טיציאן, בוטיצ ‘לי וכו ’; ישנם שם ציורים של כמעט כל בני משפחת מדיצ ’י. שמתי לב שהבעת פניהם של המדיצ ’ים היא פשוטה וגסה, ולא יכולתי להסביר לי את זאת. אמנם המדיצ ’ים היו בהתחלת שלטונם סתם סוחרים עשירים, אבל הם ידעו להפוך את עושרם לאוֹשר אמנותי כה רב. וחוץ מזה הם כולם כל־כך מכוערים.

באותו הבניין ישנה עתה תערוכה של אמנים מודרניים, בעיקר מהאסכולה הצרפתית. ישנם הרבה אוריגינלים של גוגן, סזאן וכו ’.

ראיתי עוד הרבה דברים — את יתר הכנסיות שגם הן מעניינות, את ה־ San Lorenzo [344] וכו ’ וכו ’.

זה לקח כשלושה ימים. אחר־כך סידרתי את הקניות. פימפי ’לה, קניתי בפלורנץ רק דברים פלורנטיניים טיפוסיים, ובעיקר החלטתי שאקנה רק דברים בשבילך, ללבוש או לענוד, ולא דברים בשביל הבית. ישנם ביניהם אולי גם דברים חסרי־טעם, אבל השתדלתי לבחור את היפים ביותר.

בקהילה היהודית אמרו שמוציאים לקסיקוֹן של אישים יהודים. נתתי להם את כל הפרטים הדרושים על ספרו של אבא. וכדי להבטיח שישלחו לי את הלקסיקון, שילמתי להם את המחיר למפרע, כי אחרת היו אולי שוכחים או מתעצלים לשלוֹח.

בדרך כלל, נהניתי מהעיר פלורנץ הנאה רבה. זוהי עיר חביבה ונאורה גם יחד. בשעה שכל העולם היה עטוף קדרות של ימי הביניים, היתה פלורנץ עיר חופשית ודמוקרטית, אוהבת אמנות ועשירה בכל. ואפילו בתקופת האסקטים [345] זכתה העיר לאישיות כ־ Savonarola [346]. בניניה בהירים ובנויים על ידי האדריכלים הידועים של תקופת הרנסנס. זוהי העיר שבה פעלו גדולי הרוח: דנטה, בוקאצ ’יוֹ, פטררקה, וגדולי המדינאים כמאקיאוולי. הציירים והפסלים הגדולים שבגדולים — ליאונרדו דה וינצ ’י, מיכאלאנג ’לו, אנדריאה דל סארטו, בנוונוטוֹ צ ’ליני — נתנו לעיר את הצורה האצילית שהיא מתפארת בה עד היום הזה.

פימפי ’לה, אני נורא שמח שהייתי בפלורנץ, כי זה כאילו הייתי רואה עולם חדש שעליו רק שמעתי וקראתי. גם את היית בפלורנץ. האם גם את התרשמת בצורה כזאת?

הצטלמתי בפלורנץ ושלחתי לך תמונה. היא מאד לא הצליחה אבל זה לא נורא. יש לי כאן עוד חמש תמונות ואשלח לך אותן כולן. שכחתי לכתוֹב לך הקדשה, אבל אכתוב אותה על גבי תמונה אחרת מבין 5 התמונות שיש לי עוד פה. מתי את תשלחי לי תמונות שלך?

שני ימים לפני עוזבי את פלורנץ הלכתי לדוד ודודה שלי. לא היה קל למצוא אותם, כי הכתובת ב־ Via Calimala היא מקום עבודה, ולא מקום עבודתו של הדוד אלא של שותפו אדון בֶרְנָבוֹ. אבל היות וגם ה ’ ברנבוֹ לא היה שם, קיבלתי אחרי חיפושים רבים את הכתובת הפרטית של דודי, וגם בה לא היה מספר הבית הנכון. לבסוף מצאתי אותם ב־ Via Landina 8. הם מיד הכירו אותי ושמחו נורא. הבאתי להם דברים שונים בעיקר לאכילה: קוֹנסרווים, ביסקוויטים וכו ’. היות ובאיטליה קשה להשיג דברים כאלה, גרמתי להם שמחה רבה. אכלתי אצלם באותוֹ הערב. הם סיפרו לי על הגהינוֹם שעברו. הם התפזרו, ועד היום גרה הבת הכי מבוגרת שלהם במוֹדֶנָה; אבל במקרה הגיעה לפלורנץ באותו היום שאני הגעתי. כך ראיתי את כל המשפחה, את ההורים ואת שלוש הבנות. הבת הצעירה עומדת להתחתן ב־ 20 לחודש זה, והם הצטערוּ נוֹרא שלא אוכל להיות בטקס הנישואין. היא הקריינית ברדיו פלוֹרנץ, ולפני שראיתי אותה נתנו לי לשמוע אותה ברדיו. זה היה אצל השכנים שלהם, כי להם אין רדיו. הם השאירו את כל הרהיטים בטרייסט ובאו לפלורנץ בלי דבר. אבל בינתיים מצבם שופר, והם שוב חיים חיי רווחה (עד כמה שזה אפשרי באיטליה כיום ).

רצו להזמין אותי לאופרה אבל ההצגה התקיימה רק אחרי שנאלצתי לעזוֹב את פלורנץ. הבנות מוכשרות מאד, אחת מתעסקת בפיסול, והשניה בציור ורישום, השלישית, הכי צעירה, לומדת לשחק על הבמה, וגם ברדיו היא משתתפת בתוכניות של מחזוֹת. אִתן יחד הלכתי עוד פעם ל־ Palazzo Pitti והן נתנו לי הַסברוֹת משלהן. הן מבינוֹת הרבה. בעצם סירבתי בהתחלה ללכת אתן למען שמן הטוב בעיר. לא רציתי שהאנשים יראו אותן מהלכות עם חייל. כי באיטליה כל אשה המתהלכת עם חייל בריטי נחשבת לזוֹנה. אבל למרות זאת אמרו ההורים שלהן שהם רוֹצים שבנותיהם תלכנה אתי, אף אם זה יגרום לרכילות בעיר. עשיתי זאת באי־רצוֹן, ואני בטוח שזהו הקורבן הכי גדול מצד הקרובים שלי.

אחר־כך נפרדתי מהם והם דורשים בשלום כולם. פימפי ’לה, הראיתי להם את תמונתך והם אמרוּ שאת יפה מאד מאד! את יכולה להתגאות בזה שבנות פלורנץ אומרות כי את כל־כך יפה.

למחרת בבוקר נסעתי למילנו ונשארתי שם יום וחצי. מילנו היא עיר גדולה, ממש כרך, וראיתי שם את הדברים ההיסטוריים שאינם כה רבים. בעיקר הכנסיה המרכזית שהיא גם כן אחת היצירות הגדולות באיטליה. הקתדרלה עושה רושם כביר מבחוץ. היא בנויה כולה בסגנון גותי. היא ניזוקה במקצת על ידי הפצצוֹת, אבל זה לא נורא. גם המנזר [סנטה מריה דה לה גרציה ] שבו נמצאת התמונה המפורסמת של ליאונרדו “הפת האחרונה ” [הסעודה האחרונה ], הרוס לגמרי, וכמו בדרך נס נשאר האולם הזה בלי להינזק.

כמה חבל. ראיתי במילנוֹ תמונת שמן של פרחים לבנים, טבע דומם, ציור שקט לגמרי. השתגעתי לקנות את התמונה, אבל לא נשאר לי כסף והייתי מוכרח לוותר, כי היא היתה די יקרה.

חזרתי למחנה במצב רוח טוב שבטוב. היה לי חופש יפה. שוב ראיתי קצת חיים, ערים, ובעיקר את שכיות החמדה של איטליה.

כשהגעתי למחנה הודיעו לי שבינתיים חלה ריאורגניזציה של כל הגדוד, וכי העבירוּ אותי לפלוגה ב ’ של הגדוד, ״בכוח ", בזמן שהייתי בחופש (כמו תמיד ). שם אני אגור, אבל עבודתי תהיה במשרד ההשכלה הגדודי.

קיבלתי את מכתבך היפה שהוא כמו שיר, עם כל החלומוֹת לעתיד [מ־ 10.6.1945].

ביחס לבחינות, יודע אני עכשיו שבאיטליה לא התקיימו שום בחינות. אבל העיקר שאני מוכן, ואבחן מיד כשתהיה לי הזדמנות. עכשיו אני יושב בעצמי במשרד החינוך ומנהל את העניינים, כך שיש לי ביקורת, ואני רואה את הנוֹלד.

שלום ולהתראות בקרוב, בקרוב. נשיקות לאמא.

שלך באהבה רבה, ריקי

את “אאידה ” באופרה לה־סקלה במילנו לא ראיתי כי נדחתה, חבל.

פוֹנְטֶבָּה [איטליה ] 23.7.1945

פימפי ’לה, יקרה,

עדיין זוכר אני את החופש היפה שביליתי בפלורנץ ומילנו. לא הרבה אנשים זכו לחופש כזה.

ישנן שמועות שהבריגדה תזוז למקום אחר. חבל יהיה אם נעזוב את איטליה. סוף־סוף, מכל ארצות הנכר היא הארץ הכי יפה ובהירה, ואולי הכי דומה לארץ־ישראל.

אני מנהל משא ומתן ביחס להעלאה בתשלום, ואינני מוכן לקבל את המשרה כל זמן שלא יבטיחו לי זאת. אני נחשב כפקיד הכי טוב בכל הבטליוֹן [347], והפעם אני רוצה שישלמו בעד עבודתי. כך אני “משחק ” איתם, ולעת־עתה אני מסרב להתחיל כל זמן שלא יהיו ברורים תנאי העבודה.

רצו למשוך אותי בכל מיני תחבולות והבטחות, אבל אמרתי להם בגלוי כי הבטחותיהם אינן משפיעות עלי, וכי הבטחות כבר קיבלתי בלי סוף. אני רוצה לראות עובדות. כי פה אין לי עסק עם ג ’נטלמנים אלא עם קלגסים.

בינתיים קיבלתי עוד הצעה, לעבוד במשרד פלוגה ב ’. אבל אני סירבתי. כך אני מסתובב “בלי עבודה ” ומחכה להחלטותיהם.

במשרד ההשכלה הגדודי כבר מוכנים לקונצסיוֹת [348]. שאלו אותי אם אני מוכן לעבוד אם יעלו אותי לדרגה של קורפורל [349]. גם לזאת סירבתי, כי יש לי כבר תשלוּם של קורפורל וה “כבוד ” שבדרגה אינו מעניין אותי כלל וכלל. אני רואה בכל המקומות פקידים שאין להם אפילו חלק קטן מידיעותי, שמסתובבים כסרג ’נטים וסרג ’נט־מייג ’ורים. לכן גם אני לא אהיה מוכן לעבוד במחיר יותר זוֹל. מה דעתך על כך? האם אינני צודק? עכשיו, בתקופת השחרורים בין כך הכל תפל.

שלשום הלכתי עם צ’מרינסקי לטיול בהרים. הטיול היה נחמד מאד. שכבנוּ בדשא עד הערב ואחר־כך חזרנו דרך שבילים מעוקלים “הביתה ”. הוא דורש בשלומך. אני מוכרח להגיד שמבין החברה הזרה והמוזרה פה, הוא אחד המעטים שאפשר לדבר אתם ואפילו להתחבר קצת.

תהיי שמחה, הרי נתראה עוד מעט. לפי החשבון הכללי עלי לקבל בשעת השחרור מהצבא כ־ 100 לירות ארץ־ישראליות ואני משתדל להגדיל את הסכום על ידי חסכונות. אינני יכול לשלוח הביתה כסף בהמחאות דואר, אלא אך ורק בהעברה דרך ה־ paymaster, זה לוקח כחודש ימים עד שזה מגיע. לכן יתכן שלא קיבלת אפילו את המשלוח ששלחתי לפני כשלושה שבועות.

אני שולח לך סמל של הצבא הנאצי, של רגימנט הררי גרמני [350] שבוֹ לחמה הבריגדה ולקחה אותו שלל. זאת מזכרת מימי המלחמה.

שלום, פימפי ’לה, תהיי בריאה. דרשי בשלום אמא.

אלף נשיקוֹת. שלך, ריקי

קמפורוסו, [איטליה ] 24.7.1945

פימפי ’לה, יקרה,

בקרוב נזוז מפה. לאן, אינני יודע. חבל שאנחנו עוזבים את איטליה. אבל מצד שני, אם נגזר עלינו שנהיה עוד תקופה קצרה בחוץ־לארץ, אזי אולי מוטב שנראה ארץ אחרת.

מהיום והלאה כתבי לי בבקשה, לפי הכתובת של מכתב זה. במקום C.M.F. Commonwealth Monitoring Force ] צריך לכתוב B.L.A., זאת אומרת, בשפה מלאה, British Liberation Army [צבא השחרור הבריטי ].

שוב קיבלתי הצעה חדשה. ביקשו ממני שאעבוד במשרד של פלוגה אחרת. זאת כבר ההצעה השלישית במשך שבוע אחד.

איך האנשים בעבודה? כתבת לי שמזכיר המערכת [351] יבוא הנה [מכתבה לא נשמר ]. אמנם איננו מחבבים אותו ביותר, אבל הייתי רוצה לראות אותו ולדבר אתו, כי הוא הרי רואה אותך יום־יום, ובכל זאת יכול לספר לי עליך, לפחות, איך את נראית ואיך מצב־רוחך. כמה חבל שאת לא נסעת במקוֹמוֹ.

אנחנו מאחסנים פה הרבה פליטים, ובכל יום מופיעים חדשים, המונים־המונים. הם מתפעלים ומתפלאים, כי לא ראו עדיין חייל יהודי. מחר תהיה מסיבת־פרידה, כי אנחנו עוזבים את איטליה.

פימפי ’לה, במידה מסוימת אני “מקנא ” בהם, כי יש להם סיכויים לבוא לארץ־ישראל לפני הרבה מאתנו. חוץ מזה הם עתה באיטליה ויכולים לשבת בה כמה שהם רוצים.

האם יש לך לפעמים חשק לשמוע קונצרט של מוזיקה המודרנית? שמעתי כמה קטעים של סימפוניה היפר־מודרנית. בהתחלה היה נראה לי כאילו היה מישהוא משפשף ברזל בחרסינה, אבל במשך הזמן התחלתי להבחין מין הרמוניה ואפילו מנגינה. אבל בכל זאת אינני יכול להשלים עם סוג זה של מוזיקה, כי היא עושה רושם של ציור קוביסטי.

שוב חם לך בוודאי, כי אפילו אצלנו פה שורר חום עצום, אבל בלילות קר מאד.

פימפי ’לה, את הרי כבר חזרת מהחופשה. אל תעבדי בלילות, כי אחרת שוב תאבדי ממשקלך. את צריכה לשמור על עצמך ועל בריאותך.

פימפי ’לה, אני כל־כך שקט עכשיו בזמן שאחרים עצבניים — עצבנות שלפני הנסיעה. אותי זה אינו יכול להביא לידי התרגשות, כי בדרך כלל אינני שם לב לדברים המתרחשים פה מסביב. אני חי לי פה חיים “משֶׁלי ”, כאִי בתוך ים גדול.

זה הכל להיום, שלום פימפי’לה.

שלך באהבה, ריקי

תל־אביב 23.7.1945

ריקי יקירי,

חזרתי מ “מעלה־החמישה ”. בבית מצאתי מכתבים שלך [מ־ 4.7.1945 ו־ 18.7.1945]. שמחה אני מאד שאתה מטייל, רואה הרבה ונהנה שם. אמנם הנאתי לעומת הנאתך היא דלה מאד, אבל בכל זאת נהניתי גם אני מחופשתי. למדתי ללכת יפה בהרים בשבילי עזים, לראות שקיעות נפלאות לוּטוֹת באֵדים וכו ’. ביקרתי במנזרים רבים, ראיתי עתיקות ופטפטתי צרפתית ואיטלקית עם נזירים. אתה בודאי כבר מדבר יפה איטלקית, לא כן ריקי? קיבלתי שני קילו, וקילו שלישי וחצי הספקתי להפסיד מכל טיולי בהרים.

ריקי, נזיר באחד המנזרים הזמין אותך ואותי שנבוא למנזר להתארח בו בוויק־אנד. הוא שוחח אתי בענייני דת, ואמר שכאשר אתה תשוב מהצבא נבוא שנינו לשבת קצת אצלם בחיק הטבע. אני שימשתי מתורגמן מצרפתית ונכנסתי אתו בשיחה. כאשר שאלני אם ראיתי כנסיות התחלתי לספר לו על הכנסיות המפוארות שראיתי בעולם ועשיתי עליו רושם אדיר.

כפי שאתה רואה ראיתי גם אני משהו, ושמעתי סיפורים רבים. ופטפטתי והתבטלתי נורא. באמת הייתי רוצה לשבת שם כל ימי. אמנם לעסוק באיזו עבודה, אך לשבת שם, בנוף הנפלא שהתגלה שם לעיני.

וכאן בעיר כל־כך צר ומחניק ומשעמם. ממכרינו ראיתי רק מעטים. את לוריא עוד לא ראיתי. הוא עסוק בתרגום ספר שני [352].

תודה, תודה, תודה, בעד הדברים שקנית לי, ריקי. אני קצת מקנאה בך, ריקי, שאתה רואה עולם.

בינתיים אנו חושבים לגשת כאן בכל הרצינות להוצאת ההוצאה השניה של ספרו של אבא, כי לאחר הכל ישאר חוב של מאה וחמישים לירה מהוצאת המהדורה הראשונה. הספר עלה כשש־מאות וחמישים לירה, זהו הון גדול בשביל ברנשית כמוני.

בהבראה התיידדתי עם שתי משפחות בקבוצה, אנשים תרבותיים ונעימים מאד. בכלל עולים אנשי הקבוצה בתרבות על המבריאים. פינקוני שם נורא, ובכלל הרגשתי את עצמי שם מרכז העולם. כל אחד רצה להיות בחברתי, לשוחח אתי, והאשימוני שאני מתבודדת ומתרחקת. בקיצור, הייתי ילדת הפינוקים של בית ההבראה. לבסוף הבאתי אפילו תועלת לקבוצה: הייתי במטעים, נעשיתי קצת מומחית בענייני ירק ועצים, ושמעתי כל־כך הרבה הסברות עד כי כאשר המדריך לא ידע כמה הסברות. עזרתי לו.

השנה לא קניתי לי עוד אף שמלה ובכל זאת אמרו שם כולם שאני הדורה נורא, ומתלבשת באופן יוצא מן הכלל. הופעתי עם חמש־עשרה חולצות, החלפתי יום יום חולצה — ממש תערוכה. והיו לי כל מיני מטפחות צבעוניות עד כי אנשים חשבו שאצלי גרדֵירובה ענקית. אינני רוצה להוציא כסף על תלבושות כי עלי לאסוף כסף לתשלום הבית [של אמה ]

מעלה החמישה 1945

שזמן פרעונו בנובמבר. והרי אתה יודע שהתשלום גדול. בכל זאת אינני נבהלת ואינני מדאיגה את נפשי.

ריקי, מה יפה היה לשבת בכפר. היה לי כל־כך טוב שם וכאן אני מרגישה את עצמי כעת רע מאד. כל העירונים משעממים אותי נורא. אין לי רצון ללכת לבית־קפה והחלטתי לקרוא הרבה.

בעיקר שמחה אני שאתה מבלה טוב ושאתה כותב שבקרוב תשוב. הבאמת תשוב בקרוב? אנשים כאן אינם נותנים תקוות מרובות, ולכן קשה לי ממש להאמין לדברי הכתוב במכתבך. אבל מקווה אני שאתה יודע אל־נכון, וכי בקרוב תחזור הביתה.

תודה על הקומפלימנטים שקיבלתי מקרוביך. נשזפתי קצת ופני טובים וקיבלתי המון מחמאות.

כל אחד שאל עליך, וגם הנזיר אמר שהיה רוצה לראות את האיש שאשה כמוני בחרה בו. חה, חה, חה, מה דעתך עליו? הוא אמר לי שאני מתרגמת ונואמת בעברית כעורך־דין, ואמר לי שאני “פאַם דִי מוֹנד ”[353] שטויות, מה?

בעניין ההצעה שהציעו לך, חושבת אני שאם היא מעניינת אין להתחשב בתשלום ולקבלה. הרי בין כך בעבודה שלך אינך מקבל תשלום, ובכן מדוע תעמוד בתוקף על דרישתך? הרי יודע אתה שבמשפחתו של אבי אין מעריכים כסף. אינני יודעת מדוע אתה מדגיש דווקא את הצד הכספי שבדבר ולא את הצד האחר. סבורני שלעבוד בפעולה חינוכית יותר מעניין מאשר בעבודה צבאית, ולכן אינני מבינה מה היא דרישתך ומה הוא כל העניין. אולי תפרש ותסביר לי את העניין ואוכל להביע בו גם את דעתי. שמחתי מאד והייתי גאה על כי בחרו דווקא בך ולא באחר, ולכן אינני מבינה מה הוא מקור סרובך.

ריקי, כתוב לי בפרטי פרטים על הכל, וספר לי על טיוליך ורשמיך, אני מצפה למכתביך הבאים.

וריקי, לפתע, אחרון אחרון חביב, מצאתי את צילומיך. אני מוצאת שאתה נראה יפה מאד, והצילום לא רע בכלל, אפילו יפה. נדמה לי שאתה נראה בריא ואין כבר אותה קדרות שהיתה חופפת על הפנים אשתקד. יפה יפה יפה ששלחת צילום. תודה תודה תודה בעד צילומיך. פריסת שלום לבבית וחמה מאמא.

שלך באהבה, פימפי

B.L.A.

קמפורוסו [איטליה ] 25.7.1945

פימפי ’לה, יקרה,

קיבלתי היום את מכתבך העליז ומלא החיים ושמחתי כל־כך שאת במצב רוח טוב, פימפי ’לה. קראתי את המכתב במין אכסטזה של שמחה, הרי את גילית בו את כל הפילוסופיה האופטימיסטית של החיים. המכתב הוא כולו שמש ואור, ואני קפצתי מרוב שמחה שאת שמחה, כי אני יכול לשמוח רק כשאני יודע שגם את שמחה.

מחרתיים אני עוזב את המקום. יתכן שלא תקבלי ממני מכתב במשך שבוע ימים בערך. אני יודע שמחרתיים נהיה באוסטריה, יותר לא ידוע לי. יש שמועות שונות ביחס למקום התעודה שלנו, אבל אני אינני מתעניין בכך, כי אני בין כך “אינני פה ”.

לצבי כורך קרה אסון, אמו מתה. הוא קיבל אתמול את הטלגרמה [354]. משתדלים עתה להשיג בשבילו חופש ארצה. העניין מסתבך כי היחידה זזה מכאן לשטח אחר, אבל חושבים להשאיר אותו באיטליה. מחר אדע מה מצבו. אביו חולה מאד ובכלל הכל הולך רע אצלו. הוא באמת מסכן.

היי בריאה. אכתוב לך מיד כשאוכל למצוא מקום שאפשר לשלוח מכתב. שלום ולהתראות, ונשיקות לאמא

שלך, באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 29.7.1945

ריקי יקירי,

איזה דברים נפלאים שלחת לי. קיבלתי את המטפחת, את הכפפות, את הענק, את העגילים ואת הסיכה הנפלאה; את הרפרודוקציות היפות ביחוד הספרדיות והצרפתיות שלא היו לנו עד כה. כמה נפלא. ריקי, יש לך טעם יוצא מן הכלל. כל מה שאתה שולח כל־כך יפה עד שתענוג לשאת את זה. לא כגברים אחרים שאין להם כל טעם. אתמול בשבת כבר נשאתי את הענק על חולצה ורודה וחצאית פרחים והיה יפה מאד. ריקי, מטפחת כזו עולה כאן הון. ומלבד זה לא הייתי מרשה לעצמי לקנות מותרות כאלה. ולכן אני כל־כך מאושרת שיש לי קצת מותרות יפהפיים. וריקי, בין הרפרודוקציות מצאתי דברים נפלאים שהביאו אותי לידי התלהבות רבה. מה יפה שספרייתנו האמנותית הולכת וגדלה. מירון סימה הצייר אמר לי שקנית דברים נפלאים, ביחוד חשוב אלבום האמנות האטרוסקית. הוא מתפעל ממנו נורא.

בשבוע שעבר קיבלתי כבר אישור [355] מטעם מחלקת החינוך לספרו של אבא ז "ל. מיד כתבתי

בקשה לועדת המשנה לספר העברי שיקציבו לי נייר להוצאת המהדורה השניה. אומרים שהשבוע תהיה החלוקה. נימקתי את בקשתי בזה שעם בוא האישור ולקראת שנת הלימודים החדשה כבר אזל כמעט הספר מן השוק ותלמידים לא יוכלו להשיגו. השבוע אפגש בודאי עם ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] כי רוצה אני לדבר אתו על מכירת ההוצאה השניה למו "ל [אחר ] כדי שלא תהיינה לי שוב ריצות והתרוצצויות. כמובן שעלי להוציא מזה את החוב שנשאר בסך מאה וחמישים לירות ומלבד זה רווח־מה. אחרת לא כדאי.

אמא רוצה נורא שגם אני אוציא ספר. היא אומרת שעכשיו השעה המתאימה. שידידנו ר. [רבינוביץ ] יעזור לנו, וכי אסור כבר לדחות את העניין [356], ביחוד לאחר שאבא ז "ל התחיל מטפל בו ורצה בו כל־כך. מה דעתך?

טיולך שמחני מאד. כמה טוב שאתה מטייל ורואה דברים יפים ונהנה. כל הזמן היה נדמה לי שאתה סובל שם מאד מאד, ולא ידעתי במה להקל עליך. אבל גם חיינו כאן היו קשים. פוגל [357] אומר שאני מנהלת את ענייני באופן יוצא מן הכלל. הוא אומר שאני אשה שאפשר לסמוך עליה בכל, וכי הראיתי נפלאות. הפוגלים אינם יכולים לשכוח את מראה המצבה הנפלאה. הם מתפעלים שאני כבר חושבת על הוצאה שניה של הספר, מתפעלים מזה שלקחתי את אמא ואת עצמי לבית הבראה לשבועיים (בלי עין הרע ), מזה שהספקתי לתרגם ספר, ושאני כותבת ויש לי תוכניות לכתיבה, וחושבת על הוצאת ספר שלי. כל זה לדעתם הישג לא קטן, ביחוד כאשר המדובר הוא בפִּימְפּ לא כל־כך גדול ולא כל־כך זקן, לא כל־כך חזק וקצת חלש. בפִּימְפְּ שבקיץ הוא עייף ואין לו קצת כח וחם לו, והוא עובד ומתרוצץ נורא.

מצב רוחך משפיע עלינו כאן יפה מאד. כל מכתב קודר שהיה מגיע ממך היה מדכא אותנו. ולכן תבין שטיוליך ומעשיך שם באיטליה יש להם השפעה רבה גם עלינו.

החופש הבא שלי בספטמבר. יש לי רצון לנסוע ל “בית דניאל ”, בית ההבראה היפה לאמנים ולסופרים בזכרון־יעקב על יד דורה שווארץ [358], התזכור את המקום ריקי? בודאי לא שכחת.

השבוע אשלח לך את חוברת המאה של “גִליונות ”, עם סיפורי האחרון [“אלמנוּת ”]. אם תוכל, תשלחנה אלי בחזרה. אומרים שזה סיפור טוב וקיבלתי עליו המון מחמאות. השבוע אשב כנראה לעבד שני סיפורים [359].

כל מה שקנית בעל ערך ויפה עד להפליא. אבל ריקי, את העגילים אשא רק עם שמלת ערב כי מתביישת אני לשאתם סתם כך ביום. אבל מה מאושרת אני שיש לי עגילים פורחים כאלה, ועדינים כצבעי פסטל. והסיכונת החמודונת היא כליל הפשטות והיופי. והמטפחת על הראש…

אתמול עמדתי לפני המראה של אמא והתקשטתי בכל הדברים. אמא אמרה שיש לי מראה של מלכה מזרחית. ענדתי הכל ונהניתי נורא. היה המון יופי — מפני שקיבלתי את כל אלה ממך. דווקא ממך. שחשבת עליהם ובמחשבתך הוספת לכל לוויית יופי ונוי.

גם אמא שמחה נורא מפני שהיא יודעת איזו טפשה אני וכמה אני אוהבת קישוטים כאלה. היא מכירה את חולשתי זו.

יום יום אני מסתכלת ברפרודוקציות מפני שגם אתה הסתכלת בהן. רבות מהן מזכירות לי את האוריגינלים שראיתי לפני המלחמה, והן מעוררות אסוציאציות וזכרונות. כמה מהם הייתי רגילה בכל יום א ’ בשבוע ללכת לראותם בגלריה הלאומית בלונדון והיו אהובות עלי מאד.

רוצה אני לכתוב פיליטון על מעלה־החמישה ולכתוב משהו רציני לגליון העשור, במלאת עשר שנים לעיתוני, לכבוד חג סוכות. חומר זה, אמר לי העורך, צריך להכין בהקדם. ורוצה אני לתת שני סיפורים, האחד ל “מאזנים ” והאחד ל “גִליונות ”. וכל זה לעשות החודש, לפני החופש הבא שלי. רואה אתה שמלאכתי מרובה והיא דורשת מנוחת נפש, שלווה ופנאי, הרבה פנאי. מלבד זה אני קוראה, ויושבת עם אמא, מפטפטת אתה ומעסיקה אותה הרבה מאד. אף זה גוזל הרבה זמן.

ריקי, כאשר תשוב אתה הביתה (מתי זה יהיה? ) יהיה הכל אחרת ואני לא אהיה כל־כך עזובה ועומדת ברשות עצמי. הכל לא יהיה מוטל רק על שכמי, נכון? לא אהיה מוכרחה לעשות הכל בעצמי, ועל דעת עצמי.

ושוב תודה, בעד המתנות היפות. וברכות מאמא.

שלך באהבה, פימפי

טורְנֵי [בלגיה ] 3.8.1945

פימפי’לה, יקרה,

הנה, הגענוּ למקוֹם החדש, אחרי נסיעה איטית במשך ששה ימים רצופים. הנסיעה היתה מעניינת מאד וגם קצת מייגעת. והנה פרטי ה “טיול ” שעשיתי באירופה:

ב־ 27 ליולי עזבנוּ את קמפורוסו — מקוֹם החניה האחרון שלנו, למרגלות האלפים. נסענו בשיירה ארוכה, ארוכה, שעשתה רושם אדיר על כל אשר ראה אותה. במכונית שהיתה בראש כל גוש התנוסס דגל עברי גדוֹל, וכל המכוניות היו מסומנוֹת בצורה ברורה בצבעים הלאומיים ובמגן־דוד גדול בצבע צהוב.

עוד באותו היום עברנו את הגבול האיטלקי. פימפי ’לה, חבל שאין לי פה מפה, כי אז רק יכולתי לתאר לך בדיוק את הדרך. אבל אני זוכר הרבה דברים ואשתדל למסור אותם בנאמנות.

נכנסנו לאוסטריה. עברנו דרך ווילך ל־ Lienz. שם לַנוּ באוהלים קטנים שהקמנוּ כאשר הגענו. מזג־האוויר היה יפה מאד. העיר עצמה אינה מעניינת, היא קטנה והרוסה. ביום הבא המשיכה השיירה את דרכה השכם בבֹקר. היינו באלפים הגבוהים וראינו נוף נהדר, אבל סבלנו ממזג־האוויר, כי באותו היום היה קר וכל היום ירד גשם. הגענו בערב ל־ Innsbruck, עיר גדולה באוסטריה בשטח הכיבוש הצרפתי. הגשם והרטיבות היו כה גדולים שהחלטתי לישון בצריף סמוך. הקמנוּ את האוהל, אבל השארנו אותו בלילה ריק. אחרים הלכו לבתים בסביבה. רק מעטים ישנו באוהל, למרות הפקודה לישון באהלים.

בערב טיילנוּ ברחובות אינסברוק. החיילים הצרפתים והאמריקאים (ובאופן תיאורטי גם אנחנו ) קיבלו “רשות ” להתיידד עם האוכלוסיה, אבל אנחנו עמדנו כולנוּ על הגובה ולא כיבדנו את הגרמנים אפילו במבט אחד. נרטבנוּ כהוגן כשחזרנו בלילה מהעיר למחנה, סחטנוּ את המים מתוך הבגדים שלנו והלכנוּ לישון, מי בצריף, מי בבית, מי באוהל. כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שצריף גדול בסביבה בוער בלהבות אש. כנראה מישהו מאיתנו החליט להשאיר לגרמנים מזכרת בצורת שריפה.

משם המשכנו את דרכנו מערבה ולכן שוב חצינו את הגבול האיטלקי. מיד ראינו פנים בהירים, שוחקים. שוב איטליה, שוב “בבית ”. האיטלקים זרקו לנו פירוֹת לתוך המכוניוֹת — הכל לשם קבלת־פני־הבריגדה. נכנסנו לחלק האַלְפים הנקרא דוֹלוֹמיטים. הם מצטיינים ביפי־נוֹף יוצא מהכלל. וגם מזג־האוויר השתפר. מכל זה הרגשנו שאנחנו באיטליה, שוב בין אנשים המחבבים אותנו. באותו היום, הוא היום השלישי לנסיעתנו, עברנו את מעבר־ברנר ונכסנו לבָּווארִיה הגרמנית.

השיירה האדירה עברה בעיירוֹת הגרמניוֹת, וכל הגרמנים הסתכלו בנו במבט ריק ומלא שנאה. בפי כל גרמני היו המילים “Die Juden kommen ” — היהודים באים. פחד מוות היה טבוע בפני גרמנים רבים. הכביש היה רחב מאד, אחד הכבישים המודרניים שהיטלר בנה למטרות אסטרטגיות.

עברנו את האלפים הבָּווארִיים, את Oberammergau, מקום “פלאים ” של הקתולים, את Garmisch Partenkirchen והגענו ל־ Ulm, מקום החניה. לא היינו בעיר עצמה וגם לא ראינו אותה, כי הגענו בלילה ובבוקר המחרת המשכנו.

עברנו הרבה ערים בגרמניה [הדרומית ], ביניהם: Augsburg, Kaiserslautern, Mannheim, Ludwigshafen, Heidelberg. לא יכולנו לתהות על כל עיר ועיר, כי נסענו בשיירה.

אחרי־כן, חנינוּ עוד פעם בגרמניה. היה זה ב־ Kaiserslautern. מקוֹם החניה היה מלא אוכלוסים אזרחיים, כי היו רגילים כך לבקר את החיילים האמריקאים שהתיידדו אתם.

אבל לזוועת כולם (גם האמריקאים ) הגיעה למקום הבריגדה היהודית. משטרת הבריגדה גרשה את כולם מיד מהמקוֹם. ביקשנו את סליחתם של האמריקאים שאנחנו מגרשים את ידידיהם, אבל הסברנו להם כי אנחנו יהודים וכי שום גרמני לא ידרוֹך על אדמת מחנה־יהודה. בכל אותו לילה לא העיז גרמני בעיר לעזוב את ביתו או להימצא ברחוֹב.

בשעת הנסיעה ברחובות הערים הגרמניות נעצרה כל תנועה, כי רוכבי־האופנוע הרבים שלנו השתלטו על רחובותיהן. היה זה מסע־ניצחון ממש, והגרמנים הביטו באין־אוֹנים על שורה ארוכה, ארוכה, על דגליה, סמליה, על נשקה הכבד ועל הבחורים הגאים שישבו בתוך המכוניות הכבדוֹת, חמושים ומזויינים. בעיר אחת סגרו חנוונים את חנויותיהם, באחרת אספו האמהות את ילדיהן. אבל בכל מקום היתה בהלה עצורה בפני הגרמנים.

נשמנו שוב לרווחה כשעברנו את הגבול הצרפתי. נסענו דרך ערים גדולות — Longwy, Charleville, sedan. בכל המקומות האלה התקבלנו בתרועוֹת שמחה. הביאו לנו פרחים, פירוֹת. החיילים זרקו לאוכלוסים סיגריות וסוכריות בלי הרף. פנים צוהלים וצוחקים, שמחים, עליזים. הניפו מטפחוֹת, הרימו את ידיהם בשמחה לקראתנוּ. וגם אנחנו הפגנוּ אותה השמחה. באנוּ מגרמניה לצרפת, מחוֹשך לאוֹר. רוכבי האופנוע הושיבו ילדים על אופנועיהם, שיחקו אתם. בתי־ספר שלמים התקהלו ברחובות כדי להריע את תרועות שמחתם לקראתנו. היתה זו חוויה נעימה ועמוקה. ראינוּ עם צרפתי נאוֹר ושוחר־דרוֹר. בצרפת לַנּוּ לילה אחד במחנה טרנזיט אמריקאי, והמשכנו את דרכנו דרך ערים ועיירות צרפתיות. בכל המקומות הללו בלי יוצא מן הכלל, קיבלנו את קבלת־הפנים השמחה והבהירה הזאת.

עברנו עוד גבול אחד, הפעם הגבול הבלגי. הגענו ל־ Tournai [360] אשר בבלגיה ובה אני יושב עכשיו וכותב את המכתב הזה. זוהי התחנה הסופית של טיולנוּ. גם בבלגיה התקבלנו באותה הלבביות, הרי אנחנו נחשבים חטיבה של צבא השחרור הבריטי.

בכל המקומות אשר עברנו ראינו את סימני המלחמה — הריסות בתים וגשרים. העיר היחידה שבה עברנו ושהיא כולה הרוסה היא Mannheim בגרמניה, שהיתה פעם עיר תעשיתית גדולה [361] ועתה רואים רק את קירות הבתים שעמדוּ פעם. אבל, יתר הערים שעברנו בהם אינן הרוסות אלא רק בחלקן. הצטערתי להיווכח שגרמניה (לפחות החלק שאנו ראינו ) אינה מגיעה לדרגת־הרס של איטליה. ובאמת, מכל הארצות שראינו עשתה עלינו איטליה רושם של ארץ חרבה והרוסה מכל הבחינוֹת. דווקא העם האיטלקי החביב קיבל את מנתו כפל כפלים, בגלל פשעיהם של אחרים.

בכל המכתבים מאיטליה כתבתי לך, פימפי ’לה, שהכל הרוס. שאיטליה חרבה. ולצערי אינני יכול לכתוב שגרמניה חרבה, כי, ישנם מקומות רבים שאין כמעט סימן למלחמה.

בדרך פגשנו הרבה פליטים יהוּדים. פגשנו יהודים רבים שלא היו במחנות, אלא חיו בצורה עצמאית. היהודים הללו ידעו כבר שהבריגדה עומדת לבוֹא. כולם קיבלו אותנו בהתלהבות, והרבה מהם בדמעות רינה. מצבם בדרך כלל איננו רע, אבל עכשיו אין שוכנת באלפים, בגבולות איטליה־אוסטריה הבריגדה, אשר הבריחה אותם לאיטליה. כולם מחכים לסידור דומה. בגרמניה עצמה, ביחוד בעיר Landsderg, ישנו מחנה פליטים גדול.

אבל אל נשלה את עצמנו. הפליטים הללו סבלו מדי והרבה מהם אינם מקפידים על חוקי היושר. אפילו הילדים שביניהם אינם תמימים. אבל אין לנו שום ברירה. אלה הם שרידי העם ואנו מוכרחים לקחת את העם שלנו כמות שהוא. הם צריכים להתרגל לתנאים יותר נורמליים ולסביבה פרודוקטיבית. ואם לדור הזה לא יהיה תיקון אזי נחכה שלילדיהם תינתן הזכות לקבל חינוך יהודי טהור.

יש ביניהם גם הרבה מתבוללים שאינם רוצים לנסוע לארץ־ישראל. בייחוד היהודים ההונגרים רוצים לחזור להונגריה. רואים אם כן כי אפילו מכה היסטורית כזו של היטלר לא השפיעה על הלך רוחם של יהודים אלה. הם שוב סומכים על אירופה.

אני אינני רואה שום ברכה באירופה — אפילו בשביל האירופאים לא. אירופה היא עתה ריקה, ריקנית, חסרת כל עתיד או אמונה בעתיד. היא משועבדת למעצמות־חוץ, ואין לה כל סיכויים לקום לתחייה רוחנית. אין לאירופה אישים גדולים אשר ביכולתם לנהל את ענייני האחווה. ואם ישנם אישים כאלה אזי אינם רוצים להתחיל בפעולה במצב של שעבוד.

ויחד עם זה לא נמחק עניין הפחד בפני גרמניה. כי ברור כשמש שהמחתרת הגרמנית [362] כבר התחילה בפעולה לקראת המלחמה הבאה. למעשה נחלה גרמניה כבר את הניצחון הראשוֹן אחרי שביתת־הנשק — את התיידדות [363] צבא הכובשים עם האוכלוסיה (fraternization ).

בגרמניה כמעט אין למצוא גברים בגיל צבאי. הרחובוֹת הומים גברים זקנים, נשים, וילדים. נשמח שלפחות את הגברים שמסוגלים לשאת נשק, הוציאו מגרמניה (כ־ 5 מיליון מהם נפלו בחזיתות ). אבל הדור הצעיר כבר הולך וגדל. בעיר Mannheim ראינו ילדים כבני 12, משחקים בקבוצוֹת ליד הריסות הבתים משחק “חיילים ”. הם אינם זקוקים לחינוך צבאי, הם חיילים מבטן ולידה, הקַלגסוּת היא בדמם מילדותם הרכה. ובכל זאת אני מקווה שהפעם למד העולם את לקחו ולא יתן לגרמנים להתקומם שוב.

חדשות הבריגדה: חיילי הבריגדה מהווים את הגורם המרכזי בארגון המוסד לעליה ב ’ והזרמת כספים לגורמי סיוע באיטליה לצורך ההעפלה לארץ־ישראל.

אוֹמרים שהבריגדה נוסעת בעוד זמן קצר להולנד [364]. שם היא כבר תשאר עד להחזרתה לארץ־ישראל שגם היא קרובה מאוד, לפי אותן השמועוֹת. קבוצות אחדות כבר התחילו להשתחרר מהצבא ואני מקווה להיות בין הקבוצות הבאות. עכשיו מאוחר בלילה ומחר השכם אצטרך לנסוע.

עדיין לא קיבלתי מכתב ממך, כי על ידי הנסיעה נדחה קצת הדואר מארץ־ישראל.

שלום ולהתראות, ונשיקות גם לאמא.

שלך, באהבה רבה, ריקי

פימפי ’לה, אם יש לאחד מידידינו לסדר דבר־מה בבלגיה, כתבי לי, בבקשה. אסדר מה שיהיה באפשרותי.

ריקי

טוּרְניי [דרום בלגיה ] 4.8.1945

פימפי’לה, יקרה,

אנו גרים במנזר גדול, בניין ענקי ועתיק־יומין. אבל הסידורים שבתוך הבניין הם מודרניים. המנזר הוא כה ענקי עד כי איש אינו מתמצא בו, וכולנו מתהלכים בתוכו כבתוך מבוך. בית כנסיה גדול מצורף לבניין המנזר. הוא סגור כעת. באותו מנזר חנה פעם צבא גרמני ולכן כל הכתובות שבתוכו הן בשפה הגרמנית.

החיילים חושבים כי העיר עצמה משעממת. כמעט שלא רואים איש ברחוב. היו רגילים לערים איטלקיות שבהן היו חיים תוססים, ושכל החיים התנהלו ברחוב. פה ישנה אוכלוסיה של “יושבי־אוהל ” — אנשים סולידיים אשר אינם מתיידדים כה מהר, אבל כולם חביבים.

כולם מצטערים על שעזבנו את איטליה. איטליה נתחבבה על כולם. היא ארץ יפה ועשירה בשכיות חמדה, אנשיה חביבים והיא תמיד שטופה אור שמש. פימפי ’לה, אני רוצה שניסע יחד לאיטליה ונראה יחד את הערים רומא, פלורנץ, ונציה, מילנוֹ.

אתמול היתה לי שיחה עם שני נזירים צרפתים. הם שמחו מאד שהמנזר נתפס על ידי יהודים, כי הם, לדעתם, אנשי דת, ואינם וַנְדַלים פגנים כמו שהיו הגרמנים. אבל בדרך כלל איש אינו רוצה להאמין כי אנחנו יהודים. ראשונה, כי תיארו לעצמם יהודי כיצור “עם קרניים ורגלי סוס ” כפי שלימדה אותם התעמולה הנאצית. ושנית, כי לא חשבו שיש עדיין כה הרבה יהודים בעולם. אבל אפילו הפליטים היהודים לא יכלו לתפוס את הדבר שהיהודים באים מארץ־ישראל כחיל־משלוֹח, כבני־חורין לנקום נקמה ולהציל נפשוֹת יהודיוֹת. העובדה הזאת נראית יפה מדי בעיניהם, כה יפה שאינה יכולה להיות אמת. ובכל זאת הננו מגשימים את חלומותיהם של יהודים נרדפים באירופה. ופליטים מסכנים אלה, עוד לפני שמבקשים את הצלתם, מבקשים את נקמתם.

אלה שהיו בבריסל בירת בלגיה סיפרו כי שם הקימו יהודי בלגיה שער ניצחון לבריגדה היהודית. כן, יפה כשיש בריגדה יהודית (כל זמן שלא נמצאים בתוכה ). מחר אסע בתפקיד יחד עם צ ’מרינסקי מטעם “ועד ההשכלה ” לבריסל [לועד המרכזי של הבריגדה ], הייתי כל־כך רוצה לשלוח לך משם מתנוֹת, אבל אין כרגע עלי כסף ואצטרך לדחות את זאת להזדמנות אחרת. דווקא ישנם פה דברים מקוריים ויפים.

פימפי ’לה, האם ספרו של אבא נמכר יפה? האם את הולכת בחברה?

אולי את יכולה לעשות עכשיו “טיול ” הנה? שמעתי שברכה חבס [365] נמצאת באירופה מטעם העיתון “דבר ”. אולי באמת אפשר לסדר דבר כזה. בימי חזית לא רציתי שתבוֹאי, אבל עכשיו בהחלט אפשר. היֵש סיכויים שתבואי הנה?

היי לי בריאה, ולהתראות, להתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

דרישות שלום לבביות לאמא.

חדשות המלחמה: ב־ 6.8.1945 הוטלה פצצת אטום על הירושימה. ב־ 9.8.1945 הוטלה פצצת אטום על נגסקי ביפן. תמה מלחמת העולם השניה.

תל־אביב 5.8.1945

ריקי יקר,

למה אתם שוב זזים הלאה, ריקי? אינני רוצה שתסע לאוסטריה. שם כמעט ארץ אויב מסוכנת [מכתבו מ־ 25.7.1945]. כאן שמעתי שאתם נוסעים לבלגיה. חושבת אני שכבר יותר טוב בלגיה מאשר אוסטריה. נורא מרגיז אותי שאתם זזים מאיטליה. לאיטליה כבר התרגלתי, ונדמה לי שזו היא נפה מרוחקת של ארץ־ישראל, נאמר מין גליל מרוחק במקצת — כאילו היתה ארצנו ארץ רחבת ידיים ויש לה אזורים נידחים כגון איטליה וסיציליה. אבל אוסטריה ובלגיה הן באמת רחוקות. ביחוד בלגיה רחוקה. כבר קרובה לאנגליה. אגב, אם תהיה שם כדאי לך לעבור בארבע שעות מאוסטנד את הלאמאנש לאנגליה, ולבקר בלונדון ובאנגליה בכלל. אולי גם תוכל להיבחן שם.

כמה טוב שהספקת לבקר באיטליה ולראות משהו. אבל חבל שלא היית בפומפי. אני למשל במקום לשבת בפלורנץ ששה ימים, הייתי יושבת שם פחות ומבקרת בערים אחרות באיטליה. אבל זהו עניין של טעם ושל שיטה. טוב בכל אופן שראית מה שראית.

ריקי, תרשום לך דברים מעניינים כדי שתזכור לספרם לי ולא ישכחו מלבך. הכל מעניין אותי. יפה שאתה וצ ’מרינסקי מטיילים ורואים נופים יפים [מכתבו מ־ 23.7.1945]. טייל הרבה ותנוח ותראה ותתרשם מכל מיני דברים.

ריקי, תודה, תודה, קיבלתי את מעיל הגשם הנפלא. ואני כבר משתגעת שירד גשם ראשון שאוכל לשאתו. הוא יפה וצבעו עדין מאד ומשקף את צבעי השמלה, דומה למין קצף לבנבן מעל לכל תלבושת. ותודה בעד הכובע והסנדלים והחגורות. הצמיד אחר שנשאתיו פעם אחת קצת נשבר, אבל בודאי אוכל לתקנו. ומה קנית בשביל עצמך?

תודה בעד חוברת “המאבק ”[366]. היא מעניינת אותי. אני מתפלאה רק שהיא ערוכה כל־כך רע מבחינה סגנונית, ואף מבחינה ספרותית. האמנם אין ביניכם מישהו שיוכל לטפל בה ביתר זהירות? אפילו תרגום דבריו של המפקד הוא נורא — מין תרגום מילולי שאיננו כלל עברית.

מזל טוב, מזל טוב, למשה [בן דודה ] נולד בן. חיק ’ה אשתו היתה שלושה ימים ב “הדסה ”. אנחנו דאגנו נורא, ואמא והדודה בכו כמובן. אבל הכל עבר בשלום. הילד [אריק ] הוא גדול ובסדר גמור וגם לחיה שלום.

ריקי, ביום ה ’ שעבר התחתן טבקאי. הוא נשא לאשה אחת מחברות הקיבוץ שלו. מאלה שהגיעו ארצה בשנת המלחמה הראשונה — צעירה וסימפטית. נסעתי לשם ויחד עם הזוג נסעתי במכונית משא של הקיבוץ אל הרב. החתונה היתה כהלכתה. היה גם דב שטוק [367]

מ “דבר ” שסיפר לנו כל הדרך כל מיני מעשיות ופולקלור וגם [הסופר ] אריכא [368] היה ושימש אחד העדים, מצד החתן. אחרי כן ערך הקיבוץ שולחנות בגן תחת כיפת השמים עם מנורות חשמל, מקושטים בפרחים ובכל טוב. בילינו שם כמה שעות נעימות מאד. שמחתי מאד שהוא נשא אשה כי היה בודד ומצב־רוחו תמיד עכור.

אני מוסיפה להסתכל ברפרודוקציות היפות, הן נהדרות. וריקי, כל אחד אומר שאתה מפנק אותי ושולח לי כל מיני דברים ושזה יפה מאד. כולם אומרים שהדברים שקנית הם בטעם רב. הצבעים כולם יפים והולמים אותי מאד. ריקי, הפִימְפּ עכשיו נורא מקושט, כמו בובה. לא ראית אותי עם כל הדברים. חַה, חה, חה, כמה אני מצחיקה. כובע [369] כזה ששלחת לי, ראיתי כאן אצל אשת רופא הבריגדה שלכם [רחל הציירת ]. כנראה שקניתם אותם באותו המקום.

תבוא מהר הביתה, מהר מהר, ופריסת שלום חמה מאמא.

שלך באהבבבבבבבהההה… פימפי

טורני [בלגיה ] 11.8.1945

פימפי ’לה, יקרה,

עדיין לא קיבלתי ממך מכתב מאז שהגעתי לבלגיה. הדואר התעכב הודות ל “טיול ” הפתאומי. בעוד כמה ימים נהיה בהולנד ואומרים שמשם נוסעים לארץ־ישראל. אבל בינתיים חל שינוי כביר בעולם. הומצאה פצצה “אטומית ” שתקבע כנראה את הלך הרוח והאידיאולוגיה של הדורות הבאים. נראה שהודות להמצאה זאת המלחמה ביפן תיגמר תוך ימים מספר, ויהיה שלום בעולם. כמה זה מוזר, הרי כמעט אי־אפשר להאמין! ואיזה שלום! כל המדינות תפחדנה מפני פצצה אטומית. בניגוד לכל התיאוריות הדורשות כי תנאים כלכליים וחברתיים קובעים את סדר העולם, ישתלט עתה בעולם הפחד מפני פצצה — זאת אומרת המצאה פיסית שאין לה כל קשר עם צורכי העולם הממשיים. קראתי שיהודים עסקו בהמצאה זאת. חבל שלא המציאו את המצאתם בשביל העם היהודי, כי אז היינו סוף־סוף פותרים את השאלה היהודית לצמיתות. אבל יהודים תמיד נתנו את המצאותיהם לעמים אחרים.

יש לי דווקא מצב־רוח טוב. באירופה כרגיל מזג־אוויר רע, כבר ארבעה ימים רצופים ניתך גשם עז מהשמים ורק היום התבהרו קצת. מבלגיה עצמה לא ראיתי עדיין שום דבר. הנסיעה שלי לבריסל נדחתה.

אנחנו גרים במנזר גדול עם גן־פירות ענקי. יום־יום אחרי־הצהרים הולך אני לטייל בגן חדשות הבריגדה: בקיץ 1945 החליטו הבריטים לפרק את החי״ל.

וקוטף מהעצים שזיפים ואגסים. גם עגבניות ועוד מיני ירקות צומחים כאן. ביחוד אהוב עלי מקום אחד בדשא, מתחת לעץ ענֵף של שזיפים. שם אני שוכב עם ספר וקוטף שזיפים מהעץ תוך כדי הושטת־יד. המקום הוא אידילי וגם בודד, כי יתר החיילים וביניהם ביחוד ה “קיבוצניקים ”, מעדיפים “לבלות ” בעיר. בכלל נעשיתי “חקלאי ” ולמדתי להבדיל בין מיני ירקות ועצי־פרי. למדתי להעריך טבע. הייתי רוצה שתהיה לנו גינה עם פרחים. גם את רוצה כך?

אגב היתה פה ברכה חבס ונתנה שתי הרצאות. ההרצאות היו תפלות ויום־יומיות. בעצם נתנה סקירה על עובדות שאפשר לקרוא בכל עיתון. היא כל־כך פרוזָאית (קוראים לזה פה “פועלית ”). סנסציות אחרות לא התרחשו פה.

העיירה הסמוכה משעממת מאד. אין בה כלום, רק בתים בנויים בסגנון בלגי, זאת אומרת בתי לבֵנים עם קישוטים צבעוניים מסביב לחלונות. אבל הרחובות ריקים מאיש. החיים מתנהלים בתוך הבתים.

פימפי ’לה, עדיין אין לי שטח פעולה קבוע. לעבודות צבאיות לא יקחו אותי, כי הם יודעים שבהן אינני יכול להצטיין ביותר. וכך אני סתם “מייעץ ” במשרדים שונים.

הפעולה הגדולה ביחס לפליטים נפסקה. אולי תתחיל בהולנד, אבל לעת־עתה אני חושב גם את עצמי ל “פליט ”, וגם אני מחכה ל “סרטיפיקט ” לעלות לארץ־ישראל.

לוּ הייתי מגיע למקום הזה לפני חודש ימים הייתי בודאי יכול להיבחן בלונדון. אבל העניין לא הצליח וגם באיטליה לא נערכה שום בחינה.

להתראות. היי ילדה טובה. נשיקות גם לאמא. שלום שלום.

שלך באהבה, ריקי

את הולכת לתיאטרון? אל תחמיצי שום הזדמנות!

אירופה מושפלת אוגוסט 1945 — ספטמבר 1945

עיתון ״הבקר״, 16.8.1945, תיאור מסע הבריגדה מאת שושנה שרירא על־פי מכתבו של כהן מ־ 3.8.1945.

״…רואה אתה מקטע העיתון המצורף שלא רק אני קראתי במכתבך את הקורות אתכם, אלא עוד עשרים אלף איש בארץ. מקוה אני שאינך כועס עלי ששיתפתי בעניין זה אף את קוראי. הצנזורה העבירה את החומר… ״.

[אנטוורפן, בלגיה 1945]

פימפי’לה, יקרה,

עשינו היום טיול קטן לבריסל ולאנטוורפן, צ ’מרינסקי ואני. רצינו לראות מה שיש לראות, אבל התברר לנו שבשתי הערים האלה אין מה לראות (כפי שניחשתי קודם ). לכן נרפאנו מלבקר ערים לכמה שבועות נוספים.

בריסל עצמה היא עיר שבאופן תיאורטי אפשר להשיג בה כל דבר, אבל באופן פרקטי אין מה לראות ובעיקר אין לקנות, כי המחירים הם עצומים — כמעט פנטסטיים. שמחתי שלא רק אני אומר תמיד שבאירופה אין מה לראות, אלא גם צ ’מרינסקי אמר אותו הדבר כאשר עברנו על כל שכיות־החמדה שבשני הכרכים הללו.

בארץ־ישראל בוודאי כל אחד חושב שפה יש מה לראות. אבל כל איש בלי יוצא מהכלל, בא לאותה המסקנה כי אירופה עכשיו נתונה לריקנות הטיפוסית שלאחר המלחמה. היא מתבטאת בחוסר עניין בכל עניין תרבותי. והיות ואין לאירופה שום תרבות שהיא יכולה או רוצה להביע, אין בה שום מאורעות תרבותיים — אפילו שטחיים מאד. בתל־אביב עצמה ישנם יותר תיאטרונים מבכל בירות אירופה. וכשיש הצגה בתיאטרון, אזי האולם מלא חיילים. לתיאטרון לא הלכתי עדיין, כי שם מציגים קומדיות מקומיות מדרגה שניה ושלישית. גם אלה שהיו בתיאטרון החליטו כי יותר לא ילכו. המוזיאונים סגורים. הספריות מלאות חומר זול, וההרצאות הן פוליטיות־מפלגתיות גרידא. בקיצור, ראינו את מה שיש לראות והתוצאות הינן דלות מאד.

פימפי ’לה, כמה אנו רוצים כבר לברוח מהמקום הזה, מאירופה כולה. אם זכינו לראות דבר מעניין, אזי זכינו לראות את אירופה בהשפלתה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. כמה ארצנו הקטנטונת היא מלאת חיים ועניין, לעומת העולם הרקוב האירופאי! לאיזו תחיה היסטורית אנו עדים בארץ־ישראל, בשעה שאירופה גוססת במלוא המובן ומכל הבחינות! הכל פה שחור, פראי, ללא תקווה וללא תקומה. חיי הפרט כה דלים באירופה שאפילו את הכושים באפריקה המרכזית יש להעדיף. יש להם עוד לשד חיים ומעוף לעתיד לבוא. אבל פה אין כל תקווה כזאת. במקום כל נסיון תרבותי מרבים לדבר על המלחמה הבאה, ומתכוננים לקראתה באופן נפשי (ואולי גם באופן פיזי ).

נוסף לכך מצטיין העם הבלגי באופן מיוחד בחוסר אדיבות ואנטישמיות. האנשים שלהם קודרים ורודפי בצע. הנשים שלהם מכוערות, תלבושתן מחוסרת כל טעם, פניהן מצופות שכבה עבה של צבעים ומשחות, כובעיהן צעקניים בשלל צבעים זולים, בעיקר ורודים בהירים, ירוקים ואדומים. די, אין לספר יותר על כל זה, כי מזמן התרגלתי לכל התופעות הללו.

שמחתי לקראת שובי הביתה גוברת על כל הרגשות הללו, ולכן אני במצב רוח טוב. כי בכל שעה מתקרב היום בו אפליג ארצה.

ישנם כל־כך הרבה דברים שאינני יכול לכתוב לך כי הם אינם צנזוריים.

כעת אני יושב בקלוב אחד באנטוורפן. השעה מאוחרת והרכבת שלי נוסעת בשעה 11:15. צ ’מרינסקי יושב על ידי וכותב מכתב. שאלתי אותו מה הוא כותב על טיולנו הביתה. והוא קרא לפני פרק ממכתבו בו הוא שופך את חמתו על אירופה ועל העם הבלגי. לפי כל זה ראיתי כי הפלאתי במכתבי להתבטא בעדינות יוצאת מהכלל בתארי את בירות אירופה. אני מוכרח לסיים את המכתב, כי עוד מעט צריך לגשת לתחנת הרכבת ולנסוע “הביתה ”.

ישנן שמועות שאנו נוסעים לאיטליה, ומשם הביתה. הלוואי וזאת אמת!

כשאבוא הביתה נעשה קודם טיול לשבועיים ונתבודד מכל העולם, ואז אספר לך המון.

היי במצב רוח טוב. בקרוב נתראה, וכבר נישאר יחד לעולם ועד.

דרישות שלום לבביות לאמא.

להתראות, ואלף נשיקות מריקי שלך באהבה. ריקי

היק וַן הולנד [הולנד ] 20.8.1945

פימפי ’לה, יקרה

המשכתי את ה “טיול ” שלי והגעתי להולנד שלשום אחרי־הצהרים. נסענו דרך בלגיה לים הצפוני, לבלנונברג, אוסטאנד, רוטרדם, ושוב אנו על שפת הים ב “חומה האטלנטית ”, בנמל ששמו Hoek van Holland.

מקומנו לא רחוק מהעיר Dan Haag, אבל אני לא הייתי שם עדיין.

הנסיעה דרך בלגיה היתה די מעניינת, כי זוהי ארץ צפופת אוכלוסין ולכן מוצאים ישובים בכל מקום. אבל, מצד שני הארץ היא שפלה בעיקר, וסגנון הבניינים כמעט אחיד. גם כמה מקומות הרוסים ראינו בבלגיה וגם בהולנד. אבל שוב אני מוכרח להגיד שאף אחת מארצות אלה לא נהרסה כאיטליה המסכנה.

הקונטרסט בין הולנד ובלגיה נראה לעין רק בדבר אחד חשוב: בזמן שבלגיה היא גם עכשיו ארץ עשירה [370], נשארה הולנד אחרי המלחמה מחוסרת כל. העוני שבהולנד מזכיר את איטליה הדרומית. החנויות ריקות והילדים יחפים וקרועים. אין מזון ואין את המצרכים החשובים ביותר. דווקא הולנד שהיתה ארץ עשירה בכל, שוממה לגמרי.

פגשנו הרבה יהודים פליטים אבל אני מוכרח לציין שלא שבעתי נחת משיחותי אתם. הם ברובם אינם רוצים לשמוע על ארץ־ישראל. אי־אפשר לשכנע אותם. הם תקיפים בדעתם.

לכן אינני יודע מה אנחנו רוצים מהם. אלה הם הרפתקנים ללא מעצור. כולם רוצים לנסוע לצרפת, אנגליה או אמריקה אבל לארץ־ישראל אינם רוצים לעלות.

כשבאתי הנה קיבלתי שני מכתבים שלך, אחד מלפני 4 שבועות, והשני 3 שבועות. [מ־ 29.7.1945 ו־ 5.8.1945]

ספר סיפורים: אני אינני רוצה חס וחלילה להשפיע עליך לרעה, כי את יודעת שאיש לא היה שמח כמוני לוּ היית מוציאה את הסיפורים שלך בספר. אבל אני יודע שמוטלות עליך כל־כך הרבה עבודות שהייתי רוצה לשחרר אותך מהעבודות הללו ולא להוסיף עוד על כל זה. נראה לי שאי־אפשר לעבוד במערכת, להוציא שני ספרים, לכתוב סיפורים ודרָמה וגם לדאוג לענייני הבית, לטפל באמא וכל זה בבת־אחת.

באירופה אין כל הובלה אלא צבאית ולכן לא יכולתי, למשל, לנסוע לפומפיי, פשוט, מפני שאין כל אמצעי תחבורה: גם פה אותו הדבר, אין רכבות ואין אוניות אלא להובלת צבא, לכן השאלה החמורה ביותר בטיולים היא ההובלה.

אני שמח נורא שהמתנות מוצאות חן בעיניך אבל, אני חשבתי בדיוק להיפך, כי כל זה מעט, והייתי רוצה לשלוח לך הרבה, אבל, כבר לא היה לי כסף.

אצלך כל־כך חם ואצלי כל־כך קר. פה כל־כך קר שצריך ללבוש בערב את מעיל החורף. זה פשוט נורא. כולם פה מתגעגעים לאיטליה ומשתמשים עד היום בפראזות איטלקיות. פה הכל “נורדי ”, ואנו רגילים לשמש ולחינניות דרומית־מזרחית. הרחובות בהולנד ריקים מאדם.

תפקיד הפלוגה הוא לשמור על שבויים גרמניים [371]. תפקידי אני אינו ברור עדיין. גם אינני רוצה לקבל שום תפקיד קבוע, ואינני רוצה להיות קשור לשום דבר. עבדתי כמה ימים

ב־ [372]AMGOT [Allied Military Government for Occupied Territories ], מפני ששם ביקשו אדם היודע אנגלית וגרמנית. אבל גם משם הסתלקתי מהר, כי אינני רוצה שיגלו שאפשר להשאיר אותי במקום כזה. אני “יושב על המזוודה ” ורוצה שכולם ידעו זאת, ולא ידרשו אותי לשום תפקיד אלא ישלחו אותי הביתה.

אני עייף נורא ועכשיו כבר מאוחר בלילה. לכן אני אפסיק ואמשיך מחר.

פימפי ’לה, היי בריאה, וישמרך אלוהים עד שאני עצמי אוכל לשמור עליך.

דרישות שלום לבביות לאמא.

שלך באהבה. ריקי

תל־אביב 20.8.1945

ריקי יקר שלי,

מכתבך מבלגיה היה כמובן הפתעה, ולא הפתעה. מצד אחד ידעתי שיתכן שתהיו בבלגיה, ומצד שני חששתי כל־כך שתיסע לגרמניה, שלא העזתי לקוות שתצליח לא להיות בגרמניה.

ריקי, מכתבך [מ־ 3.8.1945]. מעניין מאד והביאני לידי התרגשות רבה שוב אני חושבת שזכות גדולה זכית שאתה בבריגדה היהודית. אינני מפריזה בסנטימנטליות לאומית, אלא מדברת מבחינה לאומית. ויש לי באמת הרגשה כנה שמה שעובר עליך כעת, ומה שאתה רואה בעיניך מבחינה יהודית כללית, אלא הן חוויות גדולות.

ריקי, תוסיף לכתוב מכתבים גדולים ומפורטים. רואה אתה מקטע העיתון המצורף [“מסע הבריגדה היהודית ”[373]] שלא רק אני קראתי במכתבך את הקורות אתכם, אלא עוד עשרים אלף איש בארץ. מקוה אני שאינך כועס עלי ששיתפתי בעניין זה אף את קוראי. הצנזורה העבירה את החומר מבלי שאמסור לה את מכתבך. אני פשוט אמרתי שכתבתי את רשימותי על יסוד מכתב שקיבלתי ממך, והכל הסתדר, ולמחרת היום הופיעה הרשימה בעיתון.

ריקי, את הרשימה בעיתון כתבתי בחטף, כי אנו רצינו להיות הראשונים המסקרים את מסע הבריגדה באירופה. מיהרנו לשלוח העתקות לצנזורה לירושלים וכאן בתל־אביב, ולכן וכתבתי את מה שכתבתי מבלי לקרוא פעם שניה, ולכן הרשימה לא כל־כך מעניינת מבחינה ספרותית. אל תכעס עלי שאני כותבת שטויות.

כל אחד שואל מאין התגלגלה בחורה לבריגדה!

ריקי, אתה מזמינני לאירופה, הייתי רוצה לבוא, אבל אין לי מזל כמו לברכה חבס.

באשר לרשימתי המצורפת כאן על “מעלה החמישה ” [“קיץ בהרים ”[374]], הרי מעשה רגיל הוא שהעורך מוציא את הקטע הפיוטי והנאה ביותר. ואף כאן קרה אותו הדבר. את תאור הבוקר בגבעה זו, שהוא באמת יפה עד להפליא, הוציא העורך כי אמר שהתאור מורכב מדי בשביל הקורא של העיתון, והוא מתאים לירחון, ולכן השמיטו. כמובן שהדבר קילקל לי את כל מצב הרוח. כמעט שהחלטתי בכלל לא להדפיסה, אבל לבסוף הרשיתי לו להכניסה לעיתון.

כתבתי שלמרגלות “מעלה החמישה ” הופכת הארץ עם בוקר לארץ אגמים ופיורדים, ועוד כל מיני קישקושים. אבל הוא מחק כיד העורך הטובה עליו. תאר לעצמך שהמגיהָ רץ אלי למעלה [מהמרתף ] בבהלה ואמר שקרה דבר נורא, הוציאו את התאור היפה ביותר. צילצלתי אל העורך אבל לא יכולתי לשכנעו. כזה הוא מזלו של הכותב בעיתון.

אתמול היתה מסיבה בסוכנות בירושלים מטעם קרן היסוד [375]. נודע לי שם שעד אוקטובר אין תקוה לקבל נייר [להוצאת המהדורה השניה של “מבוא לכתבי הקֹדש ”], היות והחלוקה הראשונה כבר נגמרה, ובקשתי איחרה לבוא. אני אמנם מאוכזבת מאד אך אין השד נורא כל־כך, אפילו באוקטובר אפשר להספיק. אתמול בירושלים ראיתי את ידידנו צ. [צפרוני ]. הוא דורש בשלומך. אחר המסיבה בסוכנות נסענו לקטמון ושתינו שם תה. התוכנית היתה לשוב בשעה 7 לתל־אביב, אבל הרי אתה יודע את מנהגם של עיתונאים. התאחרנו וחזרנו רק ב־ 11 ורבע.

לפני ראש השנה יש כינוס סופרים ב “מעלה החמישה ” אני חושבת שאסע, בייחוד שיש לי עתה מכרים ב “מעלה החמישה ” ואני מרגישה את עצמי כמו בבית.

אומרים שאני נראית טוב. ואתה, ריקי? אני נורא רוצה לנסוע אליך. ריקי, אני הייתי בבריסל. ביקרתי אצל שושנה [חברתה ]. העיר חמודה. טיילנו שם, ראינו את הפגודה. לא הספקתי להיות בהולנד, רק בבלגיה הייתי.

אל תשכח לראות בהולנד את כל פלאי האמנות. אני כל־כך שמחה שיש לך הזדמנות לראות הרבה. תוכל לראות את טובי היצירות האמנותיות הפלמיות, רמברנדטים בלי סוף, ורובנסים שאתה אוהב ואני לא כל־כך אוהבת, ובכל זאת כדאי לראות הכל.

ריקי, את עשרים הלירה ששלחת לי עוד לא קיבלתי. אולי תוכל לברר מדוע מעכב אותו הפיי־מאסטר ואיננו משלם. לתשלום הבית אני צריכה שמונים לירות, ואתה מבין איפוא שהיו מועילות לי מאד. מצד שני אתה כותב שאין לך פרוטה וכנראה רוקנת את עצמך לגמרי. אל תוסיף לשלוח לי, ותחסוף בשביל נסיעה לאנגליה.

למה אינך כותב, כשם שכותבים כולם, מה תורך לשחרור? יש איזה עניין עם נקודות. וגם כתבת שהעמדת תנאים, ולא סיפרת לי אם תנאיך התקבלו ואם עברת לעבוד במחלקת החינוך.

ריקי, כאן פושטות השמועות שהממשלה אולי תיתן הלוואה בסך של 300 לירות לחיילים בשביל לבנות דירה למגורים, והסוכנות תוסיף על זה. אילו יכולת בשובך לקבל הלוואה כזאת היינו בונים לנו קומה שניה בביתה של אמא. כאן סיפרו לי חיילים שהם קיבלו מגרשים ומשלמים משהו בשבילם, ואנחנו איננו משלמים אז בודאי אין לנו מגרש. כדאי שיהיה לנו באיזה שהוא מקום מגרשון בשביל וילה מרוחקת ויפה, מעבר לירקון או במקום אחר, נכון ריקי?

עניין המהדורה השניה של ספרו של אבא אינו קל. שדֵה ור. [רבינוביץ ] עומדים כשני

עמודים מוצקים לימיני. כמה אני מאושרת שיש לי ידידים [376] כאלה. שניהם שואלים עליך תמיד, מה אתה כותב ומתי תשוב.

אכתוב לך כתובת של קרובי מכר שלנו, המבקש שתוודא אם עודם בחיים, ותמסור להם את כתובתו שיכתבו לו ארצה. המכר הוא מאיר ורטה, בחור שאני מכירה עוד מימי לימודנו של שושנה ושלי בבית הספר העממי [“גאולה ”]. הוא מבקש שתמצא שם את בת דודתו, בעלה ומשפחתה.

Salomon Mauer,Helena Mauer, Panlette Mauer

הבת בגיל 13. הכתובת האחרונה משנת 1940: Liege, 53 Rue Curtius

S.M. עבד בהנהלת בי "ח על יד ליֶאז.

אמא מרגישה לא רע אם כי החום נורא. גם לי חם נורא. דרישת שלום מאמא.

שלך באהבה רבה ובנשיקות. שלך פימפי

היק ון הולנד [הולנד ] 25.8.1945

פימפי ’לה יקרה,

קיבלתי ממך במקום החדש כבר את המכתב השלישי, ואני שמח שהדואר עובד פה יותר טוב מאשר באיטליה.

אין לך מושג כמה רע באירופה. בארץ־ישראל חושבים בודאי שפה יש מה לראות, אבל למעשה אין כלום, כי המלחמה הרסה את הכל, גם את הערים וגם את התרבות. כך למשל בערים הגדולות וגם בעיר הבירה בהולנד אין אופרה. האנשים עצמם עניים ואין כל עניין בתרבות. אין סחורה וגם אין כסף, כי לכסף אין כסוי. כך הארץ מתנוונת ורק החיילים הבריטיים נחשבים ל “עשירים ”, כי להם יש סיגריות. אבל יש צרה שגם לנו מוכרים סיגריות רק לפי מנות.

בעד קופסה של סיגריות מקבלים 20 גולדן (2 לא “י ), אבל אי אפשר להשיג בעד הכסף שום דבר. רציתי לקנות אלבום יפה, והוא עולה 170 גולדן (17 לא ”י ), לכן לא יכולתי לקנות אותו. כל זה רק לשם אילוסטרציה על המצב פה. אפילו באיטליה היה המצב יותר טוב.

אין לך מה להצטער שאינך רואה את אירופה עכשיו, מפני שהיא כולה חוּרבן. לעומת זאת, הייתי רוצה כבר לעשות יחד טיולים, למשל לקיסריה. פה יורד גשם כל הימים וקר בלילות, בכלל גועל נפש.

הולנד היא ארץ משעממת שאין לך מושג. הנוף הוא חדגוני, האנשים משעממים, והרחובות מתים. הייתי שלשום בהאג, הסתובבתי ברחובות העיר וחיפשתי חנויות. ישנן חנויות, אבל אין מה לקנות בהן. נוסף על כל אלה המטבע ההולנדי אינו שווה כלום. רציתי לקנות תמונת שמן וספרים אמנותיים, אבל בכל האג לא מצאתי מקום כזה. ראיתי אמנם ציורי שמן הולנדיים אבל הם כל־כך פשוטים שלא רציתי לקנות אותם. ישנו רק דבר אחד שהוא מעניין בהאג — בית הדין הבין־לאומי.

נעלי עור: באירופה אין נעלי עור. אפשר להשיג בשוק השחור זוג נעלים בעד סכום שהוא בכסף שלנו בערך 50 לירות ארץ־ישראליות. כל אירופה מקנאה בנו, בחיילים, בגלל נעלי העור הטובות שלהם. ואפילו הנעלים של השוק השחור הן כה גרועות שאי־אפשר לנעול אותן. וכך יתר צורכי תלבושת. חייל יכול להשיג דברי תלבושת אך ורק אם הוא קונה אותם בשוק השחור, כי הכל נמכר על נקודות.

פאריז ולונדון: אין זה כל־כך קל לגשת לפאריז וללונדון כמו שאת חושבת. אמנם המקומות האלה קרובים מפה, אבל אין במה לנסוע. אין רכבת, אין אוניה, אין אוטו. כל התנועה והתחבורה באירופה היא במאה אחוז צבאית בלבד.

ביחס לבחינות תסמכי עלי שאנצל את ההזדמנות הראשונה האפשרית. אני כבר מתחיל לעבור על כל החומר מחדש, כדי לא לשכוח אותו. הוא די מפוצל, ואם לא אעבור עליו אשכח הרבה פרטים.

תהיי בריאה וגם אמא, ולהתראות נורא בקרוב.

שלך, באהבה ריקי

תל־אביב 27.8.1945

ריקי, ריקי, ריקי

ראיתי כל מיני חיילים מהבריגדה שבאו לחופש הביתה. ראיתי סמלים של הבריגדה ורציתי אפילו לשאול אותם מאיזה גדוד הם, אם כי תארתי לי שאם לא מסרו דרישת שלום ממך בודאי שאינם מפלוגתך ואינם מכירים אותך. כולם באים. באים כל הבעלים. באים וחוזרים. ורק אתה לא. ריקי, מה שלום הולנד? בליל שבת יצאתי כרגיל עם אמא. בפעם הראשונה לקחתיה לים. ישבנו שם בכיכר לונדון, שריח פרחים ועצים שרוי בה תמיד. היה ליל ירח בהיר מאד. כיכר זו, כפי שאתה זוכר בודאי, היא על שפת הים בעירנו. מראה המקום הזכיר ממש סיפור ילדים דמיוני. פרחים פורחים מכל צד, ים, שמים תכולים ואנשים ונשים בשמלות צבעוניות, כאילו הכל מצויר על כלי חרסינה בצבעי מים בהירים. התפעלנו מאד. התבוננו באנשים, פטפטנו והחלטנו שהמראה יפה עד להפליא. אנחנו גרים ריקי דווקא

בעיר די יפיפיונת ולא מכוערת. היא הולכת והופכת יפה יותר משנה לשנה. כיכר דיזנגוף פורח, גן מאיר פורח, בשדרות רוטשילד פורחים פרחים, בכל מקום פריחה רחבה, גדולה, משלהבת, וריח הבושם נִישא למרחוק. ועוד מעט תפרח גם אצל אמא גינה קטנה. כפי שאתה רואה יפה הוא העולם, יפה עד להפליא. רוצה אני להדביק בך מהאופטימיות שלי, ביחוד לאחר שראית הרבה וקלטת מראות נוף יפים. אבל אפשר לשבת גם בפינה קטנה זו שלנו ולהתפעל מהרבה יופי.

אני רוצה שתחזור רענן, אופטימי, ולא מדוכא ופסימי. כל מה שהיה, היה לטובה. ואל נראה שנים אלה כמבוזבזות. שום דבר לא בזבזנו, להפך, קלטנו רשמים וחיים. וריקי, כתוב לי הרבה על שיחות שיש לך ופגישות ועל הכל.

עוד מעט יתחילו לרדת גשמים ראשונים ויהיה עולם יותר רענן וטהור. כל הדברים ששלחת לי נורא מיָפים אותי וכולם מתפעלים איך אני מתאימה את התכשיטים והחגורות לצבע שמלותי. אגב כולן ישנות וחושבים שהן חדשות. אומרים לי שאני מתלבשת יפה והקיץ לא קניתי לי מאומה.

ריקי ועוד דבר חשוב. היום אפגש עם י. למדן ואשמע מפיו את דעתו על הדרמה שלי שמסרתי לו לקריאה, ומיד אכתוב לך מכתב. מפחדת אני מאד מפני דעה שלילית. אם כי הוא עוד איננו בעיני הפוסק האחרון, בכל זאת אני חרדה מאד לדבריו. בינתיים עוד לא כתבתי שום דבר בשביל גליון ראש השנה של עיתוני, ונשארו לי רק ימים ספורים. הסיפורים שבידי אינם מתאימים לעיתון. אבל אצטרך למצוא עצה.

ברכות מאמא.

שלך באהבה. פימפי

תל־אביב 30.8.1945

שלום ריקי יקר שלי,

בודאי כבר קיבלת ממני מכתב השבוע, אבל נתחדשו דברים שונים. קיבלתי מי. למדן את הדרמה. הוא אומר שהיא דרמתית, הלשון תנ “כית טובה, אבל העיר לי הערות ביחס למערכה הראשונה ואני רואה שהוא באמת צודק. לדעתו יש לעבדה מחדש ואולי יצא משהו רציני. מסרתי לו סיפור ארוך [”וכעת לא כלום "].

יש צרות כרגיל ביחס למהדורת ספרו של אבא השניה. הוצאת “מסדה ” החליטה כנראה שכדאי לה להתעשר על חשבוננו. הם רוצים ללכת לבוררות. יתכן שיהיה צורך לקחת עורך־דין. לא די להם שהרויחו כסף ואנו לא קיבלנו אף פרוטה, להיפך, השקענו. הרי הם טוענים שלהם זכות ההוצאה הבאה, ולנו ישלמו רק 15% שכר סופרים. כמובן שידידנו ר. [רבינוביץ ]

שחתם על החוזה איננו מסכים, כי מה זכות יש להם על הספר לאחר שלא קנו כלל את הזכות. בכל אופן העניין קשה, אבל אני כבר הורגלתי בצרות ואינני מתרגשת מכל העניין.

מלבד זה אמא ואני מתעסקות בשטויות. אנחנו מדברות על זה שצריך לצבוע את כל החלונות והדלתות בבית אמא, שיהיה רענן ויפה. צריך לצבוע בצבע שמן את הקיר הפונה לים כדי שלא תהיה לחות ועוד כל מיני דברים. אנחנו רוצות לפאר את הבית ככל האפשר.

וריקי, עוד מעט מתחילה שנה עברית חדשה. אני רוצה לברך אותך שתבוא בשנה זו במהרה הביתה, שתהיה שנה טובה באמת ומאושרת ולא נוראה כל־כך כשתי השנים האחרונות שהיו מלאות אסונות וצרות. ריקי, שנה זו בודאי תהיה טובה. כי ראשית תשוב הביתה, והיא תהיה בשבילנו שנת קִימוּם והקמת ביתנו, נחלתנו — בית קטן מוקף פרחים ועצים, וחדרים יותר גדולים, ויופי אסתטי, וקישוטים, והכל מכל כל. וריקי, אולי אזכה השנה להוציא ספר סיפורים.

היום קיבלתי מכתב מפרופ ’ קלויזנר. הוא כותב שמפאת האבל על מות אשתו (הדבר קרה רק לפני שלושה חודשים ) לא כתב לי מכתב תודה בעד ספרו של אבא ששלחתי לו. הוא מודה לי על שלא שכחתי אותו, מזמין אותי לבקרו בירושלים וכותב שהוא קורא את דברַי תמיד בעונג רב. עלי לומר את האמת שהתרגשתי מעט למקרא מכתבו. כי המכתב כתוב בצורה אישית מאד ואפילו חבֵרית, והוא חותם את שמו בפשטות בלי כל התארים ובברכת שנה טובה. יפה מצדו, לא ריקי? אולי באמת כדאי לבקרו כאשר אהיה בירושלים? מה דעתך?

מקווה אני שאולי נקבל הענקה למלאת עשר שנים לעיתון. ריקי, תהיה אופטימי. תבוא מהר הביתה ותבלה יפה את החגים בין יהודים. בברכת שנה טובה מאמא וממני.

שלך באהבה רבה, פימפי

מהדורה שניה של ספרו הראשון של אבא ז "ל, זה נפלא, לא כן?

הוק ון הולנד, [הולנד ] 31.8.1945

פימפי ’לה, יקרה,

קיבלתי את מכתבך [מ־ 20.6.1945] יחד עם שני הקטעים מהעיתון. התאור של מעלה־החמישה כתוב כה יפה שקראתי אותו אולי שלוש פעמים. וגם התאור של מסע הבריגדה עשה רושם טוב מפני ש “תרגמתְ ” אותו לשפה יפה. לפני יומיים בא אלי צ ’מרינסקי וסיפר לי כי אשתו כתבה לו שב “הבֹקר ” הופיע תאור של המסע [377], ומתוך החתימה, כך היא כותבת לו, “חשדה ” בך.

פימפי, אינך צריכה להיות מרוגזת על שלא פרסמו דווקא את החלק הכי יפה במאמר על מעלה־החמישה [378], כי זהו סימן מובהק שהקטע המושמט היה יפה מדי בשביל העיתון. את צריכה לקחת את הדברים האלה בקלות, כי את יודעת כבר איך — האנשים.

את כותבת לי שאחסוך בשביל עצמי. בשביל עצמי אינני חוסך, כי אינני חי לעצמי. טיול לאנגליה אינו תלוי בסכום כסף, כי חייל באירופה אינו משלם בעד כלום. נסיעות אפשריות על ידי סידור צבאי בלבד. אוכל אפשר לקנות בכל “נאפי ”, בעד סכום שמהווה בערך את החלק החמישי של סיגריה אחת. בכלל באירופה אין חשבונות של כסף, מפני שאין ערך לכסף. ולקנות אי־אפשר כלום, כי הכל נמכר בנקודות.

הטיול לאנגליה יהיה תלוי ברשיון פרינציפיוני מהמפקדה. עד כה אף איש מהבריגדה לא קיבל חופש לאנגליה. מצד שני ישנן שמועות שיהיה חופש לאנגליה אבל בתנאי שהמבקשים יתחייבו בכתב שיוותרו על חופש לארץ־ישראל. מובן שבתנאים אלה אני מוותר על אנגליה. בינתיים התברר שכל חייל כשמגיע תורו להשתחרר, ישתחרר איפה שלא יימצא, אפילו אם הוא נמצא באותו הזמן בחופש. לכן אקבל כל חופש לארץ־ישראל, כי אין לי עתה החששות שהיו לי קודם, שחופש כזה עלול לדחות את השחרור.

בחודשיים שעברו השתחררו כבר 16 נקודות, וארבע נקודות נוספות נמצאות במצב הכן. השחרור שלנו אינו מזוהה עם קבוצות השחרור של האנגלים, למרות שהוא מבוסס על אותם הנתונים. רק הקצב הוא אחר אצלנו ואותו קובעת (לצערנו ) הממשלה בארץ־ישראל בהתייעצות עם הסוכנות. הסוכנות כמובן איננה מתלהבת משחרור החיילים. היה יותר קל לגייס, כי את העול והאחריות לחיילים קיבלה על עצמה הממשלה הבריטית. אולם עם שחרורם של החיילים, הסוכנות תצטרך בפעם הראשונה לשאת בעול ממשי ובאחריות לגבי החיילים המשוחררים.

מתי תתני גם לי לקרוא את הדרמה [“אמנון ותמר ”]? את ה “גִליונות ” [עם הסיפור “אלמנות ”] לא קיבלתי עדיין, הסיבה היא בודאי שעיתונים באים באוניות, בזמן שמכתבים באים הנה כולם בדואר אוויר.

תסעי לראש השנה למעלה־החמישה [לכנס הסופרים ], זה מעניין מאד.

חבל שאיננו יכולים לייצר אקלים “ממוצע ”, הנה אני כל הזמן “קופא ” מקור, ולך חם.

בשבוע הבא אני רוצה לנסוע לאמסטרדם. אמנם אין לי משיכה מיוחדת למקום, אבל סוף־סוף צריך לראות את העיר ואת אוצרותיה. התופעה איננה רק אצלי. איש מאתנו אינו רוצה לראות ערים חדשות. יש רק דרישה אחת ויחידה: הביתה! המרחק מפה להאג הוא כמעט אותו המרחק מכאן לרוטרדם. היחידים שנוסעים העירה הם בחורים שמתהלכים עם בחורות בעיר וקובעים אתן פגישות בכל ערב. אבל אנחנו יושבים במחנה ובסביבתו,

כי פה יש לנו ספריה וגם רדיו. יפה לראות את הערים פעם או פעמיים, אבל יותר אין מה לעשות.

ביחס לעבודה שלי, אין לספר הרבה. לפני שעזבנו את איטליה השתייכתי לסטאף (stuff )של החינוך הגדודי, אבל כשעזבנו את איטליה נתבטל הסידור.

בדרך כלל אינני סומך כלל וכלל על ההשערה שיהיו לנו איזה שהם יתרונות חומריים על סמך שרותי בצבא. לכן אני מתייחס ללימוד המקצוע שלי ברצינות כזאת ומשקיע בלימוד זה את כל רגשות האחריות שלי. אבל אם כן יבואו יתרונות כאלה, אזי יהיו לנו בגדר הפתעה נעימה. בכל אופן אני עומד פה על המשמר (במובן פיגורטיבי בלבד! ) ומעיין בכל הצעה.

ביחס לסוכנות יש לי קצת “משפט קדום ” ולא הייתי רוצה להיות קשור אליה או תלוי בה באופן פרטי. אינני מדבר על קשר פוליטי, אבל בתור חיילים רימתה [379] אותנו הסוכנות במידה כזאת, שאינני רוצה להיות נתון לחסד הבטחותיה. לכן לא הייתי רוצה וגם לא מייעץ לאף איש לחתום על איזה שהוא חוזה שבו מופיע שמה של הסוכנות. וזאת איננה דעתי בלבד, אלא דעתם של עוד 15 אלף חיילים.

פימפי ’לה, לפני כמה ימים קיבלנו את ה “איטלי־סטאר ” — כוכב איטליה, בעד שרות בחזית איטליה. חוץ מזה את ה־ 1945–1939 סטאר, ובקרוב נקבל את ה־ “ויקטורי סטאר ” — כוכב הניצחון. כמובן שאלה הן שטויות, אבל, תארי לך שהרִיק יביא לך שלוש הצטיינויות הביתה. קיבלנו את השניים לעת עתה בצורה של בד, מין פס צבעוני. כולם יוחלפו במדליות מתכת אחרי השחרור מהצבא. אני אתן לך את כל המדליות, כי את ראויה יותר ממני.

עוד מעט תהיה שנה חדשה. אני מברך אותך ואת אמא בכל הברכות שבעולם. זהו ראש השנה האחרון שבו אני במדים. תהיי לי בריאה, ואינני רוצה שתהיי גלמודה. את צריכה ללכת בחברה, לתיאטרון, קונצרטים וקולנוע.

קיבלתי בינתיים הודעה שצבי כורך כבר נסע הביתה לחופש.

שלום ולהתראות. ד "ש לבביות לאמא.

באהבה רבה, שלך ריקי

שימי לב לשינוי קטן בכתובת שלי! כבר אין כותבים B.L.A. אלא שינו את האותיות ל־ B.A.O.R (British Army of the Rhine ).

ב־ 2.9.1945 נחתם רשמית הסכם הכניעה של יפן.

תל־אביב ספטמבר 1945

ריקי יקירי שלי,

ריקי, מתקרבת השנה העברית החדשה, שנת שובך הביתה, כמה טוב. ודווקא לפני החג אינך כותב לי, מדוע? השכחת שצריך לברך את אשתך בברכת “שנה טובה ”?

היום היתה ההגרלה הממשלתית וכמובן שלא זכיתי לא באלף לא "י, לא בחמש מאות, לא במאתיים וחמישים ואפילו לא מאה. לא חשבתי כלל שאזכה, ובכל זאת השתעשעתי במחשבה חמודה שאם אזכה בגורל, אבנה לנו דירה אצל אמא ואפתיע אותך בשובך בדירתנו המרווחת. כנראה שזה לא יצליח בידי. אני הלא רק פימפְּ ואינני יכולה להוציא לפועל תוכנית כה נועזה בידים ריקות.

חלום שווא היה זה. אני בעצמי בָּזה לחלומות של כספים. אף פעם לא התפללתי לזכויות של כסף, וערכו איננו רב כל־כך בעיני שאחלום עליו. בכל זאת יהיה הכל בעתיד, נכון ריקי?

היום דיברתי בטלפון עם ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ], ומתברר שהצרות בקשר למהדורה השניה של ספרו של אבא ז "ל כנראה תבואנה לקיצן. ההוצאה מוותרת כנראה על דרישותיה ותסתפק שוב רק בהפצה. אמנם היא דורשת אחוז גדול אבל אנו לא ניתן לה, ותהיה מוכרחה להסתפק באותם האחוזים. אבל שאלת הנייר [380] היא כעת מורכבת מאד, ושדֵה נסע בעניין זה ירושלימה.

ביום א ’ הייתי בכינוס סופרים ב “מעלה החמישה ”. אני כבר מרגישה את עצמי שם כבת־בית. המורה המקומי, מכר שלי, בירך בשם הקבוצה. הרפתנים באו לראותני. מזכיר בית־ההבראה בא לברכני בשלום. והתראיתי עם כל סופרי ירושלים. היה אפילו עגנון. אבל הכינוס עצמו לא היה מעניין ולא חוויה שתישאר בזכרוננו לאורך ימים. טיילתי שוב במטעים ובחורשות ושמעתי קצת גם נאומים לא משכנעים, לא מזעזעים ולא מעוררים למשהו. חזרתי הביתה רצוצה, עיפה, רעבה, ורציתי רק לישון, לישון, בלי סוף ובלי גבול.

הרדיו החמוד שלנו קצת מקולקל בזמן האחרון, למשל כעת הוא מנגן קצת מתוך חריקה קלה אפילו מירושלים, כאילו הצטנן, והוא קצת צרוד.

בגינתה של אמא פורחות חבצלות לבנות והבאתי כמה מהן הנה אל חדרנו וריחן מתפשט על פני כל הדירה — ריח ענוג מאד. מחר אני מתחילה לצבוע אצל אמא את כל הדלתות והמשקופים ואת ארונות המטבח בצבע בהיר ורענן. אני רוצה שהכל יבהיק ויהיה בהיר וצח. אמנם העבודה מרובה ואינני יודעת איך אעשנה בעצמי, אבל להזמין בעל מלאכה יעלה בכסף רב. אעשה כמו אהרון [בן דודה ], במו ידי. אהרון כבר הביא לי מברשת ואני מוכנה לעבודה. ריקי, תראה איזה יופי יהיה שם כאשר תשוב. הכל יהיה צבוע לתפארה. לא תכיר את הבית. והכל עושה פימפי.

היום קיבלתי את תמורת ההמחאה ששלחת לי. תודה רבה רבה, בשם אמא ובשמי. היא תעזור לנו לתשלום הבית בעוד חודשיים. אני מקווה שאאסוף באיזה אופן שהוא את הסכום הדרוש.

ריקי, תכתוב לי מהר ותבוא הביתה, ושנה טובה ומבורכת, שנת שובך הביתה, מאמא וממני.

שלך באהבה, פימפי

תל־אביב 9.9.1945

ריקי יקר,

כבר יותר משבועיים שאין ממך אף שמץ של מכתב, אף לא מלה קצרה או פתקה קצרה. וכל היודעים שאין לי מכתב ממך, מנחמים אותי שאף משאר חיילי הבריגדה אין מכתבים וכנראה שחל עיכוב בדואר. אבל בכל זאת התפלאתי שאפילו לא ברכתנו לשנה החדשה. מה קרה?

אולי אתה כבר בדרך הביתה ולכן אינך כותב? יתכן שהדואר עמוס הרבה מכתבים לימי החג [381] ולכן איננו מחלק את מכתבי אנשי הצבא. וזהו באמת מעשה מחפיר. נכון, ריקי?

שלחתי להוריך בשם אמי ובשמך ובשמי כד קטן עם שושנים וברכה לשנה החדשה. מקווה אני שקיבלו. אבל יתכן שהם בכלל נסעו לקפריסין.

החג עבר עלי במנוחה רבה השנה. ישנתי הרבה בבוקר. רבקה באה וגם שושנה. יצאנו לבית־קפה. בערב החג קיבלה אמא פרחים ובקבוק יין ואני חבילה של קופסות סיגריות, מידידנו ֹשָדֵה. אפילו השכנה שלחה לי פרחים נהדרים לחג. יומיים של מנוחה השפיעו עלי טוב מאד וקשה קצת לשוב לעבודה ולסדר־יום של חולין.

איך עבר עליכם החג? האם התארחתם בבתי יהודים בהולנד או בבלגיה? מעניין אותי מאד לדעת.

ריקי, האם תספיק לשוב ארצה לבחינות של דצמבר או תיסע אז לאנגליה?

אמא שתלה כבר קצת פרחים אדומים. אבל החום עוד גדול ואינני יכולה עוד לגשת לטיפול בגינה. אני מחכה שירד איזה גשם ויהיה פחות חם. קיצצנו קצת גם את ענפי העצים, אבל הם גבוהים מדי, ואפילו בעמדנו על כסא אין אמא ואני מגיעות אל העצים הגבוהים.

כאן כל־כך חם. הקיץ היה חם מאד, ממש קשה לשאת את החום. ואפילו עכשיו אין כל סימני סתיו.

צרות המלחמה נעלמות לאט לאט. לחג כבר היו לנו חלות לבנות, אמנם יקרות מאד, וגם סוכר לבן. ולשולחן היה כבר במקצת מראה של ימי שלום בהירים.

כתבתי משהו לחג אבל אחרתי ולכן לא נכנס מאומה משלי לעיתון החג, אם כי הוא היה די גדול. אבל לא אכפת לי, כי כתבתי במהירות רבה ועיבדתי בו במקום, ולכן לא הייתי שבעת רצון כל־כך ממה שכתבתי.

מה אתה עושה כל היום? ועל מה אתה חושב? האם גם בהולנד יש לכם גן עצי פרי ושזיפים? שמענו כאן, שבהולנד רעב נורא ואני מפחדת נורא שאולי גם לכם, אפילו בצבא, אין מה לאכול.

שלחתי לך חוברת “גִליונות ”, חוברת “גזית ”, “מאזנים ” ו “במה ”. האם קיבלת את כל זה?

וריקי, אני רוצה להצטלם ולשלוח לך תמונה — להצטלם דווקא בכובע הגדול ששלחת לי. הוא הולם אותי נורא וסידרתי אותו כל־כך יפה [מעוטר בסרט רקום ].

אצלנו בחדר יופי, אם כי לא נוסף שום דבר חדש. אבל הוא מתוק נורא. ואני יושבת על הכורסא ורואה כל מיני דמיונות על הבית שלנו בעתיד לבוא. אני מטכסת במוחי כל מיני עצות כיצד לבנות לנו קומה שניה אצל אמא ואינני מוצאת. כל הבניינים שבונים מסביב משפיעים עלי. התחילו לבנות כאן ולהעלות קומות שניה ושלישית, ולכן נתקפתי אף אני במצב־רוח כזה, אם כי ללא כל תקווה להוציא את זה לפועל. אצל אמא יש אויר ואצלנו בדירה הרי אתה יודע שאין טיפת אויר. וקומה שניה שם הפונה למערב, צפון ומזרח, בודאי שהיתה טובה הרבה יותר משלנו. ושם אפשר לסדר אפילו ארבעה חדרים, כלומר, הרביעי קטן אבל שלושה מרווחים. הוי, כבר אין לי סבלנות לחכות לדירה מרווחת ומאווררת!

האם ראית את מרגלית [382]? הוא היה באיטליה. שמעתי שכבר חזר משם.

אמא מרגישה יותר טוב. היא רגילה לחֶברה ולאנשים רבים שיבואו ביחוד בחג, והפעם באו רק רחל ורבקה מכרותי, ומלבד זה לא היה איש. ובשבילה, הרגילה לבית מלא אורחים, זה מאכזב מאד. אינני מבינה באמת מדוע זה היה כך. בכל זאת עלי לומר לך שהיא מחזיקה את עצמה מצוין. ישבה עם הדודה [אחותה ] כל היום, הלכה לבית הכנסת בבוקר, והשלימה עם גורלה.

אמש כשכבר התכוננתי ללכת לישון, באו אלי שושנה וחבר שלה בשעה עשר וחצי, ודרשו שאעשה להם תה. אני כבר הייתי בחלוק. שתינו תה, פטפטנו, גם עליך, ומסרו לך דרישת שלום.

ריקי, כתוב לי מיד, מיד. שלך באהבה רבה ובברכת שנה טובה, וברכת שנה טובה ומבורכת גם מאמא, שנת שובך הביתה.

שלך באהבה, פימפי

בית־חוליםמחלקה אורתופדית

רוטרדם [הולנד ] 14.9.1945

פימפי ’לה, יקרה,

נדמה לי כאילו לא כתבתי לך כבר המון זמן, אבל יש לזה סיבה מיוחדת. את רואה לפי הכתובת שאני נמצא שוב בבית־חולים. אבל אינך צריכה להיבהל. הסיבה להליכתי לבית־חולים פשוטה ופרוזָאית מאד: לפני כשבוע ימים החלטתי לנסוע להאג כדי לקנות אלבומים ואולי גם תמונת שמן, אבל כנראה “האֵלים לא רצו בכך ”, וכשהגעתי להאג וירדתי מהמכונית הפגנתי את ה “לא־יוצלחיות ” בזה שנקעתי את הברך הימנית. היו לי באותו הרגע כאבים איומים, אבל אחרי שנחתי קצת החלטתי שאני שוב בסדר. בכל אותו המעשה ליווני צ ’מרינסקי שאמר להראות לי חנויות. המשכתי בדרך והסתכלנו בחנויות אבל הכאב גבר, ושמתי לב שהברך נפוחה. צ ’מרינסקי (צריך להגיד לזכותו שהוא דאג לי כְּאֵם באותו המעשה ) השיג מכונית צבאית שהובילה אותי למחנה. הרופא בדק את הברך ואמר שישלח אותי למומחה. הגעתי למומחה והוא קבע שזה נקע פשוט ושלח אותי לבית־החולים שבו אני נמצא. התֵירָפִּיה היא פשוטה מאד, הרגל צריכה רק לנוח. כך אני שוכב כבר כששה ימים בבית־החולים. אינני מקבל שום רפואות. הרופא בא בכל יום וקבע שהברך הולכת ונרפאת. אני כבר מתהלך באופן חופשי (בשני הימים הראשונים יכולתי להתהלך רק בעזרת הקַבַּים. זה היה מצחיק נורא ). אמנם אני עוד קצת צולע, אבל אין לי כבר כאבים. הרופא אומר שבעוד שבוע ימים כבר אהיה בריא. גם הנפיחות כבר ירדה, ובכלל עוד מעט שוב אצא מבית־החולים.

לא כתבתי לך במשך כל הימים האלה, מפני שלא היה לי נייר ולא מעטפות. בוודאי הגיעו בשבילי מכתבים לפלוגה ואני חושב כי אקבל אותם בקרוב. פימפי ‘לה, אני נמצא ברוטרדם ורואה מתוך החלון את התנועה שבאחד הרחובות הראשיים של העיר. התנועה (ברובה רק צבאית ) מתנהלת בעצלתיים ונדמה שכל האנשים מפהקים מתוך שעמום. ממולי, בדיוק מול בית־החולים עומד בית־כנסיה בנוי בסגנון וולוני־בלגי־הולנדי, והרבה אנשים הולכים להתפלל אליה. היא בנויה מלֵבנים ואיננה מצטיינת בשום דבר יוצא מהכלל. ביום א ’ בכל שבוע זורמים המונים לתוכה. והכי גרוע שאני צריך לראות אותה לפני כל היום. לו היו משכיבים אותי לפחות לפני הכנסיה במילנו!

וזהו מראֵהָ:

וכו ’. אין לי כבר סבלנות להמשיך. את רואה שהכנסיה איננה גאונית.

אצלי היה היה ראש השנה פרוזאי מאד, כי ביליתי אותו בבית־החולים. הרב הצבאי לא מצא לנחוץ לבקר בבית־חולים והעדיף לבוא לנשף בהאג. למרות שאין לרבנים הצבאיים שלנו כל תפקיד אחר מלבד ביקור חולים, רגילים אנשי הבריגדה שנמצאים בבית־חולים

להסתפק בכומר נוצרי. הודות לנאמנותם ומסירותם של ה “רבנים ” הללו לא יכולתי לכתוב לך כשבוע ימים כי לא היו לי מעטפות, ולדברים כאלה צריך לדאוג רב צבאי.

שוב אני קורא פה המון ספרים אבל רק באנגלית, כי אין כאן ספרים עבריים (הודות לרבנים הצבאיים ). יש לי רק התנ “ך הקטנצ ’יק שלך ואני קורא בו (את ההשראה לקריאת התנ ”ך נתנו לי מבקרי הכנסיה אשר ממולי ).

מה שלומך, ואיך הכתיבה? אני כבר משתגע לקרוא את הדרמה.

אני כותב במיטה, ולכן כתב ידי אולי עוד יותר מכוער משהוא תמיד. אינני יודע מה שנעשה בארץ, כי אין לי עיתון עברי.

היי תמיד בריאה, וגם אמא. להתראות, להתראות

שלך באהבה רבה, ריקי

אל תכתבי לי לבית־החולים, אלא לכתובת הרגילה שלי.

בית־חוליםמחלקה אורתופדית

רוטרדם [הולנד ] 16.9.1945

פימפי ’לה, יקרה,

קיבלתי שני מכתבים ממך [מ־ 27.8.1945, 30.8.1945]. הביא לי אותם צ ’מרינסקי לבית־החולים, אבל לא הביא לי עדיין נייר ומעטפות. הדואר בהולנד אינו פועל בסדר, לא כמו באיטליה — המכתבים באים אחרי שבועיים או שלושה.

אני כבר בריא ומתהלך באופן חופשי ורוצה לעזוב את בית־החולים בעוד יום או יומיים. בינתיים הפלוגה שלי שוב עברה למקום חדש.

כל־כך כואב לי שיש לך צרות עם הוצאת הספר. וגם עם התשלומים של הבית. מדוע אלהים רוצה שיהיו לך כל־כך הרבה צרות? פימפי, את מוכרחה להתייחס בקלות לכל. וכשאבוא הביתה אקח ממך את כל הדאגות הללו.

הולכות וגוברות השמועות שאנחנו נוסעים לארץ־ישראל. בכלל אני אופטימי נורא היות וקראתי פה הרבה ספרים — בעיקר ממיטב הספרות האנגלית — ולא איבדתי את מצב רוחי הטוב גם בבית־החולים.

כתבת לי שאת צובעת ועושה כל־כך הרבה דברים. אבל מתי את עושה את כל זה? הרי את כותבת כל־כך הרבה. הכל לוקח זמן!

אל תצטערי שלמדן מצא דברים בדרמה [התנ "כית ] שהם טעונים תיקון, הרי זה היה הניסיון הראשון שלך, ובלי ספק גם שיקספיר עצמו עשה שגיאות בדרמה הראשונה שלו. אם יציגו את הדרמה שלך אז תהיי שיקספירית קטנה.

המכתב שקיבלת מפרופסור קלויזנר הוא דוקומנט חשוב. לא כל איש זוכה למכתבים ממנו.

קראתי בעיתון שהיו שוב התפוצצויות בארץ־ישראל [383], היזהרי ואל תעזבי את תל־אביב. וגם קראתי שיהיו הגבלות בתפוצת המזון בארץ. תקני דברים ב “נאפי ”, כי שם תקבלי גם תוצרת שאיננה בשוק.

כבר מזמן לא קיבלתי עיתון עברי. ה “גִליונות ” עדיין לא הגיעו, אני נורא מצפה להם. העיתון העברי של הבריגדה [“המאבק ”] שוב מופיע, אבל אני אינני מקבל אותו הנה.

קרה דבר מצחיק נורא. חסכתי קצת כסף כדי לקנות לך מתנות, אבל בינתיים החליטה הממשלה ההולנדית לבטל בכלל את הכסף. וכדי לא לאבד אותו מסרתי אותו לצ ’מרינסקי והוא ישלם אותו לקופת־החיילים בתור דמי חבר חודשיים ליותר משנה! לפחות תהיה לי מנוחה מהם!

פימפי ’לה, את יושבת בקפה “בלזם ” לעתים קרובות? הרי הוא הפרלמנט שלנו, לא־כן?

מה שלום אמא? דרשי בשלומה בדרישות שלום לבביות.

אני מסיים את המכתב, מפני שאין לי מקום לכתוב.

שלום ולהתראות ואלף נשיקות מריקי שלך

להתראות!

בית־חולים מחלקה אורתופדית

רוטרדם [הולנד ] 7.9.1945

פימפי ’לה, יקרה שלי,

אני כותב לך שוב במיטה, אבל אני מרגיש מצוין, ועושה כל מיני תרגילים ברגל, לפי פקודת הרופא. הוא אמר שעוד מעט ישחררני. עדיין ישנו לפני אותו המראה המשעמם של הכנסיה ההולנדית־בלגית־ואלונית, גותית־רומנסקית וכו ’, יחד עם הרחוב ההולנדי המשעמם עם האנשים חסרי החיים, הילדים המלוכלכים והיחפים, והדו־אופנים הטיפוסיים בהולנד:

נוסף לכך יורד גשם כל הימים והשמים מעוננים. פה ושם נשמע קול של אוניה מפליגה, כי, כך הסבירו לי בינתיים, אנו נמצאים פה בסביבת הנמל. ממולי, בצד שמאל, ישנה חנות מכולת. היא לגמרי ריקה, אין בה כלום והאנשים יושבים בפנים, כנראה מפני שאין להם מקום אחר לשבת בו.

גם אצלי בפנים הבניין אותו השעמום. פעם בא רופא ומתלונן על האחות ופעם באה אחות ומתלוננת על הרופא. כששניהם באים, מתלוננים על החולים וכשהם עוזבים, מתלוננים החולים על בית־החולים. בתוך אווירה כה “נעימה ” אני מבלה את הימים.

היות ואין נותנים לארוחות ירקות, ביקשתי מהאשה המנקה את החדר שתקנה לי בחוץ עגבניות, והיא באמת הביאה לי קילו עגבניות. נתתי לה שתי קופסאות סיגריות (כיום 10 לא "י ), אבל היא איננה עושה רושם שהיא מרוצה, אז הוספתי לה עוד.

פעמיים ביום באים לסדר את המיטה לפי כל הכללים והדקדוקים, ומסדרים אותה תמיד כך שיהיה עד כמה שאפשר פחות נוח. לכן כל איש מסדר אותה אחר־כך לפי רצונו, עד שבאה האחות ונותנת “מנה ” לכולם ומסדרת את המיטות מחדש. ואחר־כך שוב מסתדרים לפי כללי הנוחיות, וחוזר חלילה.

היות ואני שוכב במחלקה אורתופדית ולכל יתר האנשים ישנה מחלה של פרקים שונים בגוף, כולם כמעט צריכים לעשות “התעמלות ”. בשעת ההתעמלות הזאת נראה החדר שלי ממש כבית־משוגעים. זה מרים את הרגל כל הזמן בכיוון אחד, זה מותח את היד בכיוון אחד וחזרה, אחר עושה תרגילים כאלה ברגליים שצריך להשתמש בשתי מיטות, לכן הוא מקרב מיטה אחת לשניה ומתחיל בתרגילים. בזה הוא מפריע, כמובן, לזה שעושה את התרגילים במיטה שלו. ויש שאחד קם מהמיטה ועושה מאמצים נואשים להתהלך, נשען על כל דבר שבא לידו, הופך כסאות ושופך תה מהספלים. אחרי שעת־התעמלות נראה החדר כמו אחרי קרב.

באה האחות ושואלת מה אי־סדר זה, ועונים לה שכל אלה הן תוצאות ההתעמלות. היא טוענת שצריך להתעמל רק אחד בזמן אחד. מסבירים לה שכך לא תהיה מנוחה בחדר במשך כל היום, כי מישהו תמיד יתעמל ויפריע לאלה השוכבים בשלווה. הויכוח נגמר איך־שהוא, והאחות יוצאת ושוכחת לסגור את הדלת, מה שגורם לרוח פרצים חזקה. היא כבר איננה ואחד מאיתנו מוכרח להתנדב לסגור אותה. הצרה היא שכל אחד משאיר את הדלת פתוחה. לכן המצאנו שיטה כזאת: זה ששוכב הכי קרוב לדלת משתמש בקומבינציה של שתי קַבַּים וסוגר בהן את הדלת. אבל לשם כך הוא צריך להזיז את מיטתו יותר קרוב לדלת, מה שגרם למחאות מצד האחות. היא אמנם השלימה עם הרעיון שהמיטה תהיה יותר קרובה לדלת, אבל פסקה לעומת זאת, כי הדלת תישאר פתוחה, כי צריך להשגיח שעושים את התרגילים. זה שוב גורם לרוח פרצים וברוח פרצים איש אינו עושה תרגילים. הבוקר, למשל, החלטנו לא לעשות תרגילים. לכן עשינו רק אי־סדר בחדר, כדי שתהיה לו צורה כמו אחרי התרגילים.

האחות אמנם האמינה שעשינו תרגילים, אבל קיבלנו “מנה ” שהחדר אינו מסודר. לבסוף הצהרנו פה אחד: או תרגילים או סדר. את שניהם יחד אי־אפשר לקיים.

פימפי ’לה, זאת היא תמונה מההווי של בית־חולים. צחקנו רבות מכל השטויות האלה והצחוק טוב לבריאות, אפילו אם יש לו סיבה כל־כך טפשית.

די, קשקשתי מספיק שטויות, אבל שאלת אותי איך החיים פה, והנה זוהי תמונה ריאליסטית של חיי בית־החולים. אבל אני מנצל את הזמן יפה וקורא הרבה.

התכוננתי לכתוב מכתב ארוך, אבל עוד מעט מכבים את האורות (גם זאת אחת הצרות בבית־החולים ) ומחר בבוקר הולך הדואר.

כתבי לי, בבקשה מה אצלך, הכל, הכל. נשיקות לאמא,

שלך באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 18.9.1945

ריקי יקר,

כל־כך קשה לכתוב אליך כאשר כבר חודש ימים כמעט שאין ממך אף מלה אחת. רציתי לטלגרף אבל מ “הועד למען החייל ” אמרו לי לחכות, והסבירו שקיבלתם עונש ואתם יושבים במאסר בית, ולכן אסור לכם לכתוב הביתה. אני מבינה שלא עשיתם כל מעשה רע מבחינה מוסרית יהודית ולאומית שלנו. אני יכולה לתאר לעצמי, וכפי שאף שמעתי, נקמתם את נקמת עמנו, ועל כך נישא אף אנו בעונש שקיבלתם אתם כאילו נקמנו אף אנו את נקמת מליוני הקורבנות. ריקי, איני רוצה שתיפול ברוחך. מן המעט שהגיע הנה אלינו מבינים אנו על מה ולמה אתם מחשים. להיפגש פנים אל פנים עם רוצחי עמנו ולא לנקוף אצבע, קשה. לראות את אנשי הגסטפו, אשר שפכו דם בני עמנו ועינום בכבשני־המות ובתאי הגזים, כשהם נהנים מכל טוב ואינם באים על עונשם, לא קל. אני מבינה לרוחכם. ביחוד קשה לקרוא כאן בעיתון שפושעי המלחמה נתבעים לדין בגלל מעשה רצח בודד זה או אחר של גוי, ושוכחים את כל המיליונים שעונו על ידם, אך ורק משום שמיליונים אלה הם יהודים.

כתוב לי מיד כי הדמיון שלנו כאן פועל בלי סוף וכל מיני דברים עולים על דעתנו. מקווה אני שאתה לפחות מקבל את מכתבי אם אני איני מקבלת את מכתביך. אינני מבינה מדוע ראויות המשפחות לעונש. בכל אופן לאחר ששמעתי שיש סיבה כללית לכך ולא פרטית, נרגעתי במקצת. אבל משום כך עברו עלינו החגים ראש השנה ויום כיפור בעצב. אינני יכולה אפילו להיוועץ בהוריך מפני שהם נסעו לקפריסין. רוצה אני במכתבי לעודד את רוחך. יש לי הרושם שעל ידי כך אני שותפת עמך במעשה. בטוחני שאף שאר הנשים כמוני תשאנה שתיקה זו שלכם מאונס, בדומיה, מתוך ידיעה שהסבל הוא אף סבלנו אנו כאן.

[השחקן ] מרגלית, אשר חזר הביתה, אמר לנו: “כשם שהיו אומרים פעם זה וזה הוא ממשפחה מכובדת, ממשפחת הבעש ”ט [הבעל שם טוב ], או ממשפחת יצחק אלחנן, או הרב מלַאדי, כך יאמרו כיום: אלה הם ממשפחת חייל עברי, וזהו הגדול ביִחוסים ". יש לי הרגשה שאמנם צדק בדבריו, וכי אנו כאן גאים בכם וביחוסנו, שהננו משתייכות אליכם — משפחה אחת.

ריקי, תישא בגאון את הסבל שהוטל עליך ואל תדאג לי. אצלי הכל כשורה. אני מתכוננת בשמחה לקראת שובך הביתה ועושה את כל ההכנות. וההכנות מסבות עונג רב לאמא ולי. אני משפרת את ביתה של אמא שיהיה בהיר ועליז לקראת בואך. כבר צבעתי את כל ארונות המטבח ועשיתי תיקונים — זכוכית חדשה במטבח. אפילו את צינור הברזל במרפסת צבעתי והוא כעת בהיר ומבהיק. צבע מוסיף כל־כך הרבה נוי לבית ומרענן ומחדש אותו. תחשוב גם אתה על הימים הבאים כאשר יחזירו אותך הביתה, ואל תדאג לגורלנו. אני מנהלת את הכל בסדר גמור ומכינה לך קן חמים, יפה ונחמד. יש לי אלף אלפי תוכניות בראש לסידור ביתנו בעתיד, והראש ממש מתפוצץ מתוכניות. והעיקר שאני ניגשת למעשה, לפעולה, ואפילו אם בצורה מצומצמת מאד. הושפעתי מהסופרים הנורבגים אשר תיארו את המתיישבים הנורבגים הראשונים באמריקה, שבנו בתיהם לאט לאט, לבנה אחר לבנה. כך אף אני נוקטת בשיטה זו, לבנה על לבנה.

בליל שבת היה יום הולדתה של שושנה. היא ערכה מסיבה קטנה, ונתתי לה ספר ופרחים כי רציתי לעודד את רוחה. היא הזמינה את חבריה לעבודה וכמה חברים וחברות, הכינה הכל יפה מאד וישבנו עד שעה מאוחרת. צר לי מאד עליה שאיננה מוצאת לעצמה אחיזה בחיים. קראתי בזכרונות על ביאליק שאמר פעם: “כאשר אני רואה בת ישראל כשרה מגיעה לפרקה ואין לה גואל, הנני פורש לקרן־זוית ובוכה ”. הדברים נגעו אל לבי. חבל שאינה מסתדרת, כי המצב הנוכחי גורם אף סבל רב לאביה. בכל אופן השתדלנו לשמחה, והיא קיבלה מתנות רבות וזרי פרחים.

לסוכות תהיה לי רשימה בעיתון [“שמחת תורה פרטיזנית ”[384]]. ואגדה בעיתון "הבֹקר

לילדים “ בשם ”סודה של ניצת התפוז [385]" נדמה לי שכך. מסרתיה זה מכבר ואיני זוכרת בדיוק את השם.

חזק ואמץ. אמא ואני מנשקות אותך באהבה.

שלך פימפי

בית־חוליםמחלקה אורטופדית

רוטרדם [הולנד ] 22.9.1945

פימפי ’לה, יקרה,

היום קיבלתי ממך מכתב [מ־ 9.9.1945] וגם הגיעו ה “גִליונות ” וה “גזית ”. עוד לא הספקתי לקרוא את רוב הדברים, קראתי רק את הסיפור שלך [“אלמנוּת ”] ועוד כמה דברים. הסיפור מלא הווי אמיתי. בעצם לא הייתי קורא לו סיפור אלא “תיאור ”, כי אין בו עלילה מספקת כדי לכנותו סיפור. ויש בו כל־כך הרבה פרטים כאילו היה זה קטע מתוך רומן או ביוגרפיה. מצד שני, זהו סיפור מעמיק המראה את התהום שבין שני דורות, ותגובתה של האלמנה המסכנה. המיתוס הירושלמי המשתקף בציור הגדול אשר בחדרה נגע לי ללב, כי הוא משמש מוֹטִיב־לווי לסיפור כולו. אין לאלמנה בסיפור כל שיחה ישירה ובצדק, כי כל הנעשה הוא רק באספקלריה הנפשית של האלמנה. מכשירי הכתיבה והכתבים של בעלה הפרופסור, התמונה הירושלמית ותמונת בנה, ממלאים תפקיד של “אנשים ” חיים המדברים אליה. שיא האמנות, לכן, הוא תיאור הביקור (שהוא מסמל ביקור “טיפוסי ” ) בבית בנה, בלי העלאת שיחה, בלי שימוש במרכאות כפולות. אמנם ידעה האלמנה כי בנה נתון בעולם אחר, אבל היתה הרי מסתפקת במראה פניו להזכיר נשכחות. רגש הרזיגנציה חולף, והיא מוצאת את מנוחתה בחדרה בחצר הירושלמית, מוקפת בדברים האהובים עליה, בזכרונות מימים עברו — שביניהם היא מאושרת. הדברים המעטים אשר בחדרה ממלאים את חייה, כי הם מסמלים את מה שהמציאות הכוזבת אינה יכולה להעניק לה. זה היה סיפור נפלא. ובין כל הדברים שקראתי ב “גִליונות ” הוא היפה ביותר.

קראתי גם את סיפורו של אריכא [“יצרים ”]. נדמה שאריכא [386] שואב את רוב השראותיו מבית־המטבחיים. הוא וולגרי.

קראתי עוד שיר אחד, יפה של רבינוב [387] [“לנפש מזמור ”]. יותר לא הספקתי, כי ה “גִליונות ” הגיעו רק לפני הצהרים.

את מתלוננת שהמכתבים אינם מגיעים אלייך, באמת נכון שהדואר אינו פועל בסדר. אינני יודע מדוע זה, אבל אני כותב לך יום־יום. בוודאי הפסיקו את דואר האוויר בין הולנד וארץ־ישראל.

אני כבר מתהלך באופן חופשי בלי לצלוע, אבל הרופא אינו נותן לי עוד לצאת מבית־החולים, כי הוא טוען שאני צריך “להתרגל ” ללכת אחרי ששכבתי במיטה.

אינני רוצה שתעייפי את עצמך בצביעה, כי את עוד “קטנה ” ואסור לך להתעסק בעבודות כה קשות. גם בגן אולי העבודה קשה מדי בשבילך ובשביל אמא? כשאבוא אסדר לאמא את כל הגינה, למרות שאינני מבין כלום בזה.

פה אין לי גינה עם פירות כמו בבלגיה, כי בלגיה היא עשירה באופן יחסי, והולנד כה עניה שאיש שלא היה פה איננו יכול לתאר לעצמו. אין לך מושג באיזה עושר חיים בארץ־ישראל, גם אני לא ידעתי לפני שהייתי באירופה שלאחר המלחמה. אנשי צבא נחשבים ל “עשירים ”, כי יש להם הכל בשפע, בעיקר אוכל. אוכל אין להשיג בהולנד אפילו תמורת סכומים אסטרונומיים. ובאמת הולנד רעבה ללחם. דווקא הארץ שהיתה מלאה כל־טוּב פעם.

אל “תשברי לך את ראשך ” על הבניה שלנו. כשאחזור אמצא עצה ואני כבר עכשיו חושב על זה. בעצם כל הזמן חשבתי על זה איך נסדר לנו בָּיְתוֹן משלנו.

את [השחקן ] מרגלית לא ראיתי ולא ידעתי שהיה פה. כנראה היה באיטליה בזמן שהייתי בבית־החולים בבַארִי.

היי בריאה, ולהתראות.

שלך, באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 23.9.1945

שלום ריקי יקר מאד,

אחר הפסקה של חודש ימים קיבלתי ממך מכתב מה־ 20 לאוגוסט מהולנד. תוכל לתאר לעצמך מה עבר עלי כאן לאחר שחודש ימים לא היה מכתב. מכתבך נראה כהמשך למכתבים האחרים ולכן נרגעתי.

ריקי, מה הולנד בעיניך? שמענו ששם רעב נורא. הולנד ארץ מעניינת ורוצה אני שתלמד להכירה. הראית כבר את גלריות האמנות של הולנד? הרי ארץ זו מצטיינת בציור. אולי תוכל לרכוש איזו תמונה, אם אינה עולה בכסף רב, כמובן איזה אוריגינל ולא רפרודוקציה.

רפרודוקציות כדאי לקנות באלבומים בשביל הספריה שלנו. כל זה כמובן אם יש לך כסף, אם לא, אל תקנה מאומה ואל תחסוך. האם היא עוד כה נקיה וצחה כמו ששמענו עליה? והאם מראה איכריה כה חמוד כמו בציורים?

אתה כותב לי שלא אתעייף יותר מדי. אבל מה לעשות והנה נוסף עוד עניין. הוצאת “אמנות ” רוצה להוציא את שני ספריו הראשונים של אבא ז “ל [”מבוא לספרות העתיקה [388]“ ו ”תולדות הספרות התלמודית [389]"] והשבוע אני צריכה לחתום על חוזה [להוצאת מהדורות חדשות ]. היום תהיה לי ישיבה עם ידידנו ר. [רבינוביץ ] ועם ש. הֶר השותף לספר, בעניין חתימת החוזה.

החג לא עבר כאן בשמחה כי החדשות הפוליטיות בעולם היהודי אינן משמחות כלל, וכותרת העיתון של היום אפילו מעציבה מאד ומעוררת דאגות [“בריטניה סרבה להעניק 100,000 אשרות כניסה לעקורים באירופה ”]. ובכן, מצב הרוחות בארץ איננו מזהיר. אבל שום צרות שיטילו עלינו הגויים לא יוּכלו לנו, ואנו סופנו להגיע למטרה, נכון ריקי?

שושנה באה בערב החג אלינו עם מכר שלה. הוא התפעל נורא מיפי חדרנו, ואמר שעוד לא ראה חדר כה חמוד. עכשיו תאר לעצמך איך יראה ביתנו כאשר יהיה מרחב — חדר ענקי מחולק לשניים, עם מרפסת גדולה, עם עצים וירק בחלונות ופרחים. אבל לעת עתה עוד אין כל סיכויים. אצל אמא יושבים שכנים [שוכרים ], אצלנו יושבת שכנה, ואין חדרים ודירות בעיר [390]. הכל כמו שהיה בימי המלחמה, ללא כל שינויים מלבד חלה לבנה לחג. כי מהלחם השחור כבר באמת סבלתי. מאז שאני אוכלת חלה לבנה אני מרגישה מצוין. בימים אלה בודאי אצטלם כי אומרים שאני נראית טוב מאד.

בקיץ לא כתבתי הרבה, היה חום איום. אולי בחורף אכתוב יותר כי יש לי דווקא הכנה נפשית לכך, אבל חם ואי אפשר לשבת בערב לכתוב וביום אין פנאי. מישהו מאנשי הועד הלאומי אמר לקולגה שלי בעיתון, שכל מה שאני כותבת יש בו “נשמה יתרה ”. איזה קומפלימנט!

ריקי, כתוב לי הרבה הרבה, ובוא מהר, מהר הביתה, ושנה טובה טובה מאמא וממני, שנת שובך הביתה וברכות.

שלך באהבה פימפי

תל־אביב 30.9.1945

ריקי יקר,

כעת כבר מתקבלים מכתביך כסדר. בשבוע האחרון קיבלתי שלושה מכתבים, כנראה בעד כל הזמן. ריקי, רואה אני ששם המחירים עצומים. אל תקנה שום דבר, מכיוון שכאן הרבה יותר זול ובאותו הכסף אפשר לקנות המון דברים.

הוריך כבר חזרו מקפריסין. הייתי אצלם עם אמא בדיוק ביום שחזרו. הם נראים טוב מאד. בילו שם חודש ימים יחד עם רינה [האחיינית ]. הלכו יום יום לבתי־קפה, כפי שסיפרו לנו, והכל בסדר. אמך הראתה לי שלקחה אתה את התצלום שלך שנתתי לה מהתמונות ששלחת לי מפלורנץ. והיא אומרת שאיננה מפסיקה להתבונן בו.

הלכנו למחרת היום, אמא ואני, לידידנו ר. [רבינוביץ ], ושם קיבלונו, כמובן, בכבוד מלכים. ערכו לנו קבלת פנים מפוארת, וממש לא ידעו מה לעשות בנו.

בינתיים נפגשתי עם למדן והוא אמר לי שנהנה מאד מסיפורי [“וכעת לא כלום ”] וידפיסנו בקרוב.

בינתיים הודיעוני מההנהלה שקיבלתי העלאה [391]. אבל אל תתרגש, בסך הכל בשתי לירות, כלומר במקום שמונה, עשר, ומלבד זה תוספת יוקר. מקווה אני שזה שתי לא “י מלבד תוספת היוקר ולא יחד עמה. אינני יודעת אם גם ישלמו את ההפרש בעד החודשים שחלפו בינתיים מאז הגשתי הבקשה, כמעט לפני שנה. נדמה לי שהמנהל אמר לי בטלפון שאקבל את ההפרש החל מהחודש הזה. היום אלך לקבל משכורת ואשמע מה בפיו. בכל זאת הודיעני חגיגית: ”הקרח זז!" וגם אחד המנהלים שפגשני הודיע לי בחגיגיות כזו כאילו הוסיפו לי עשר לירות. לכתחילה רציתי בכלל לוותר על הוספה דלה כזו, אבל אחרי כן החלטתי שהם לא יתרשמו מוויתור, ואני רק אגרום לעצמי הפסד של שתיים, שלוש, או ארבע לירות לחודש (כי הרי יש גם תוספת יוקר העולה באופן אוטומטי עם העלאת המשכורת ).

אבל מה אומר לך, בושה לספר שאפילו הוספה כה דלה שימחה אותי. אין לזלזל גם בפרוטות. הם עשו בחכמה. נתנו את ההוספה בסוף השנה, כדי שלא יהיה נעים לי מיד בהתחלת השנה החדשה לכתוב שוב בקשה להעלאת המשכורת.

בינתיים אני ממשיכה בעבודת הצביעה. ראשה של אמא ושלי כבר סחרחר כגלגל, כי קנינו פעם צבע לא מתאים. בינתיים צבעתי כבר כמעט את כל המטבח. הוא בהיר ומבהיק. אף את המקרר, את השולחן, הכל צבעתי. תלינו נברשת ווילונות בהירים, והפכנו את מטבחה של אמא לבובה ממש. בינתיים אנו טרודות כל־כך בשיפורי הבית שאין לנו כוח לעמוד על הרגליים. אני צובעת ואמא עוזרת על ידי וגם היא קצת צובעת. ובכלל זה גורם רעש והפיכה בבית. עבודת הצביעה משעשעת אבל מעייפת. ואם כי אני עובדת “חינם ” ועולה רק הצבע, הרי גם זה עולה בכסף רב. כי מחיר הצבע יקר. בכל זאת מקווה אני שאחדש את פני הבית במהרה, כדי שיהיה מאיר עיניים ובהיר.

וריקי, קניתי לי שמלה חדשה לא יקרה כלל. ממש מצאתי מציאה לקראת הסתיו. היא בפרחים כהים, סגולים כחולים, ועל רקע ורוד כהה. הכל עושה רושם כהה ומתאים לסתיו ויחד עם זה כגן פרחים, ולזה אני עונדת על הצוואר כארבע שרשרות כסף כבדות. הייתי במסיבה השנתית הגדולה של אגודת העתונאים בסן־רמו, ואמרו לי שזה עשה רושם. את השמלה קניתי ברגע האחרון כאשר נוכחתי שאין לי מה ללבוש למסיבה, וגם כאשר שמעתי שקיבלתי הוספה וזה שינה את מצב רוחי לטובה. מלבד זה יש לי נורא רצון לקנות לי סָרָפאן חום כהה לחורף מצמר, שיתאים לפרווה. כבר ראיתי כזה ואולי אעשה לי. גם אמא נוטה לחשוב שזה דרוש לי.

התרגום כבר הולך ונדפס, כך אמר לי המו "ל.

ריקי, אתה כותב שאתם מתרשלים. הדבר עושה עלי רושם רע מאד. בתקופה איומה כל־כך כאשר המלאכה כה מרובה לפנינו אנו היהודים בשאלות הפליטים, והידיעות על העתיד הן יום יום מבהילות, אז אתם מתרשלים, ועושה רושם שאתם חיילים רעים. האם אתה חושב שבחוסר היעילות שלכם יש כדי להחיש את שובכם? אני אינני סבורה כך. ומדוע אתה בקבוצת [שחרור ] 39, הרי זה כל־כך מאוחר?

תבין ריקי, שבעינינו כאן, שהעיתונות מביאה לנו יום יום בשורות איוב על מצב ארץ־ישראל, בשעה שאנו שומעים על מצב הפליטים באירופה שהוא בכי רע, משונה שאתם יושבים ומשתעשעים בבטלנות. ועוד מפליא אותי שערים חדשות אינן מעניינות אתכם. אפילו אם הן חרֵבות. בכלל, אינני מבינה את הלך הנפש שלכם, את האדישות וחוסר העניין בכל. אנו כאן מתעניינים בכל הנעשה שם, ואתם משתעממים. בכלל, בחרתם לכם תקופה משונה להשתעמם בה. אפשר לומר עליה כל מה שרוצים אך לא שהיא משעממת.

באשר לספרים, לא טיפלתי כלל בספרִי. אבל אני רוצה לשוחח עם ידידנו ר. [רבינוביץ ] בעניין הוצאת ספרי, כי נדמה לי שאם לא אגש למלאכה זו מיד, לא אוציאנה לעולם לפועל. נמאס לי כבר שכל סיפורַי מפוזרים בכל מיני מקומות. אבל פשוט אני עייפה כעת בסוף הקיץ החם הזה, ואינני מעיזה לחשוב על כל מפעל חדש איזה שהוא.

וכעת ריקי, שלום, ותבוא במהרה הביתה ומיטב הברכות מאמא וממני.

שלך באהבה רבה פימפי

סיפורי היאור

הירוק

אוקטובר

1945 —

אפריל

1946

ספר סיפורים ראשון מאת שושנה שרירא 1947. ציור עטיפה: מירון סימה.

סימה: “הסקיצה משקפת בדידות מוחלטת ”.

תל־אביב 8.10.45

ריקי יקר,

שוב אינך כותב. שבוע תמים ואין מכתבים, וגם בשבוע שעבר לא פינקת אותי בהרבה מכתבים. אבל כעת אכתוב מבלי לחכות למכתבך כי יש לי ידיעה משמחת. גמרתי עם [המו “ל ] ליינמן שלקראת החורף יוציא את קובץ סיפורַי (250 עמוד ). כעת עלי לגשת לסידור סדר הסיפורים וקביעת החומר שיכנס בו. כמובן שאתייעץ עם למדן. בכל אופן, זה גרם לי התרוממות הרוח. על פרטי התנאים לא דיברתי, אולם דבר אחד ברור: לי אין כסף ואין מה לחשוב שאני אשקיע אפילו פרוטה אחת. ספריו הראשונים של אבא ז ”ל כבר נדפסים ע “י הוצאת ”אמנות “. באשר למהדורה השניה של הספר האחרון [”מבוא לכתבי הקֹדש "], עוד לא קיבלתי רשיון נייר מוועדת הנייר. היום אני כותבת בקשה לוועדה זו, שתקציב גם לי כמות נייר להוצאת סִפְרִי, ואני כמובן חגיגית. עוד לא החלטתי מה שם אקרא לספרִי.

אגב, באשר להוספה על משכורתי, קיבלתי תוספת של לירה אחת בלבד על משכורת היסוד, ושתי לא “י ומשהו יחד עם תוספת היוקר. כמובן שהתרגזתי כהוגן על תוספת דלה זו אחר שהבקשה נדונה שנה תמימה, ואמרתי זאת לשלושה מהמנהלים. הם מסבירים שהיות והשנה הבאה קרובה ידונו בודאי מחדש, ולכן לא נתנו לאיש הוספה כלל, ולכן ההוספה היא כה קטנה. בקיצור, הם אנשים לא כל־כך סימפטיים. היום אכתוב להם מכתב ”תודה " על ההעלאה ואביע את תמהוני על כי היא כה קטנה. המנהלים עצמם אמרו שאכתוב מכתב זה, ובישיבות התקציב הבאות ידונו בענייני מחדש. הם נתנו לי מחמאות על הרשימה שלי על הפרטיזן [היהודי [392]], אבל כנראה שמחמאות אינן משפיעות על משכורת.

אמש ראיתי את הסרט “מאדאם קירי ” [1943] שהציגוהו כאן בשנת האֵבל ולכן לא ראיתי אותו. מי שקרא את הספר איננו יכול להתפעל מהסרט, אבל משחקה של גריר גארסון יפה. אצלכם אין מציגים אותו, ריקי?

כמה תהיה מופתע כאשר פתאום יצא ספר של הפימפ! וספר גדול (בכמות. אינני יודעת אם באיכות ). אמא נהנית מאד מרעיון זה ומצפה בקוצר רוח לצאת הספר. המצב הפוליטי [393] בציונות מדאיג כאן את כולנו. מחר, לפני פתיחת מושב הפרלמנט הבריטי תהיה כאן עצרת מחאה ותיערך שביתה. מצב הרוחות בנדון זה ירוד מאד.

ריקי, אצלנו עוד קיץ, חם, רק בערבים קצת קריר. אנו לבושים עוד מלבושי קיץ, אם כי תיקנתי כבר את המלבושים לקראת החורף, נתתי לנקותם במכבסה וכעת הכל נקי ומגוהץ. כפי שאתה רואה יש לי פנאי גם לקטנות אלה. ואני עוד סורגת לי קישוטים סרוגים לחולצות סרוגות ישנות, כדי שתהיינה מחודשות ויפות. מלבד זה עלי לכתוב משהו בשביל מאסף הסופרים [“מעט מהרבה ” — מאסף סופרי ארץ־ישראל ] שיצא בעריכת ג. שופמן [394]. כבר התחלתי בזה בצורת קבוצת נובלות שתיקרא בשם “פרחי־ליל ”[395]. לעת עתה נכתבה הנובלה הראשונה משורה זו, “פרח לבן [396]”, והתחלתי ב “פרח אדום ”[397] אבל ליותר מזה לא הגעתי, אין פנאי, ובערבים אני עייפה.

יש לי גם ספרים רבים לקריאה, אבל אני קוראה כעת הרבה פחות מאשר בעבר, כי אינני מספיקה. לאמא אני משיגה ספרים רוסים, רומנים, והם מעסיקים ומעניינים אותה. זה משמחני מאד. נעים גם שחידושו של הבית משפיע עליה לטובה, כי הוא מתרענן ומרענן גם את נפשה. רק פרחים חדשים עוד לא שתלתי, אבל העצים פורחים ויש גם פרחים בגינה שנשתלו זה מכבר. הכל ירוק והבית [הדו־משפחתי של אמה ] מוקף כבר בירק כאילו היה ווילה העומדת בתוך גן גדול. משום בית אי אפשר לראות את הנעשה אצלנו. הירק מסביב לבית סוגר עליו לגמרי ומבדיל בינו לבין הרחוב והבתים מסביב, ידידנו הזקן ר. [רבינוביץ ] שהיה אצלנו עם אשתו, אמר שכאשר יושבים על הגזוזטרה לאור הנברשת החדשה, יש פריוַוטיות גמורה.

ואמא ואני מפטפטות כל הזמן על העתיד, כאשר תשוב בשעה טובה הביתה ואז נסדר את חיינו יפים ומלאי נוי וטעם. ריקי, אולי אפשר לקנות בדרכך הביתה בעברך על פני איטליה פַטפוֹן, כי אני רוצה נורא שיהיו לנו תקליטים טובים בבית ונוכל לשמוע אותם בפטפון. אבל תקנה רק בתנאי שיהיה מציאה זולה ולא ביוקר, כי אחרת לא כדאי. אני רוצה שנוכל לערוך בביתנו קונצרטים של תקליטים עם תה.

איך אתה מרגיש את עצמך בקור ובגשם שם אצלכם? האם אתה לובש מלבושים חמים ומשגיח על בריאותך? העיקר שתהיה במצב רוח טוב ולא תשוב רצוּץ בנפשך, אני רוצה שתהיה נפשך בריאה ולא מלאה מרירות והתמרמרות על הכל. תשמור על בהירות הנפש,

כי זה חשוב מכל. שנות המלחמה יכלו להחדיר בלב מרירות, וזו אינה מתנת־רוח משובחת. שמור על האופטימיות היהודית ועל תקוות טובות לעתיד לבוא. עברו עלינו שלוש שנים קשות, כעת תבואנה השנים הטובות. אני בטוחה בכך. רק כל הצרה היא שיש לי בעל שלא כותב לי מכתבים כל־כך הרבה זמן, וזה מדכא נורא.

להתראות בקרוב בבית, ברכות רבות רבות עד אין ספור מאמא.

שלך באהבה רבה, רבה, רבה ובנשיקות. שלך פימפי

נ.ב.: אני כותבת רק במכונה כי אין לי עט. עטי מקולקל.

פ.

בית־חולים כללי

אנטוורפן, בלגיה [אוקטובר ] 1945

פימפי ’לה, יקרה,

קיבלתי היום אחרי הפסקה ארוכה מכתב. גם יתר האנשים אינם מקבלים את המכתבים אלא אחרי תקופה די ארוכה. סיבת העיכוב איננה פה, אלא בארץ־ישראל. אינני יודע מה המצב בפלוגות, אבל יש לי חופש גמור לכתוב הביתה. אני חושב שהדבר איננו מתנהל על ידי הצבא אלא על ידי ממשלת ארץ־ישראל. אני יודע מתוך שיחות עם חיילים יהודים שגם מכתביהם אינם מתקבלים בארץ־ישראל, מה שגרם לפַנִיקה במשפחותיהם. אני מתאר לי שכל זה [קורה ] בקשר עם המצב החדש בארץ־ישראל, ומצבנוּ כאן באוֹפן מיוחד. לפי דברי העיתונים האנגליים שוררת מתיחות רבה ביישוב. היום קראתי שתהיה שביתה כללית ביישוב הארץ־ישראלי לאוֹת מחאה על נעילת דלתות הארץ בפני עליה.

כבר מזמן לא ראיתי עיתון ארץ־ישראלי, אין לי מושג מה שנעשה שם. כל הידיעות שיש לי מגיעות אלי דרך עיתונים אנגליים, ובהם ישנן ידיעות לא משמחוֹת כלל וכלל.

בעיתון “טיימס ” קראתי מאמר יפה, פרו־ציוני, שנכתב על ידי עתונאי אנגלי. אבל כל הרושם הטוב התקלקל כשקראתי על ידו מאמר כמעט אנטי ציוני, שנכתב על ידי יהודי (מגנס ) באותו העמוד. בזמן שהגוי תיאר את צִדקת דרישות היהודים, שלל ד "ר מגנס [398] את דבריו וחיזק את דבריו על ידי שמה של האוניברסיטה העברית בירושלים, מתחת לשמוֹ.

אני עדיין עושה התעמלות בכל יום, והרופא אומר כי עלי להישאר פה במשך שבוע ימים.

בעצם אין כל צורך בכך, מפני שאני מתהלך כבר לגמרי באוֹפן חופשי, אבל הוא אוֹמר כי שרירי הרגל אינם עדיין חזקים ולכן צריך לעשות התעמלות עוד שבוע ימים. בית־החולים איננו בעצם בית־חולים ממש, אלא מין מחנה־הבראה כמו זה שהייתי בו באיטליה.

פימפי ’לה, מותר לנו לצאת מן המחנה לשלוש שעות בצהרים. אלה הן בדיוק השעות שבהן המוזיאונים סגורים. לכן ראיתי רק את הרחובות וגם כמה משפחות יהודיות שעזרתי להן כמה שיכולתי.

את כותבת לי שהחדר שלנו נחמד [מכתבה מ־ 9.9.45]. מובן שהוא נחמד, אפילו נורא נחמד. אני זוכר בדיוק איך הוא נראה. תמיד כשאני פנוי ויש לי מצב רוח לחלום, אני חושב על העתיד. אני חושב שיהיו לנו שני מעונוֹת [399], אחד בעיר ואחד בכפר. מה דעתך על זה? (ואולי יהיה לנו גם חדר סִינִי?). ואת תהי כה עשירה בתלבושוֹת שתוכלי ללבוש מה שתרצי — שמלוֹת, פרווֹת, והכל. ואולי יהיה לנו גם חדר־אולם עם עמודים ופסלים מהצדדים ותמונות־שמן ענקיות על הקירות.

אגב, פימפי ’לה, אני מוכרח לקנות תמונת שמן לפני שאסע הביתה, ורדיו עם פטפון ומנורה מפוצלת ענקית, כמו בתיאטרון. מה דעתך על זה?

אולי צבי כורך ביקר אוֹתך בינתיים? לא ביקשתי ממנו שיבקר אותך, מפני שלא רציתי לנצל את נסיעתו הטרגית לצורך פרטי שלי. אבל חשבתי שאם הוא רוחש לי ידידות, אזי יעשה כך מעצמו. אבל מוטב לא להעמיד ידידים במבחן.

עכשיו את בודאי נהנית ממזג־אוויר יותר קריר, כי פה כבר התחיל קוֹר ממש וזה גוֹעל־נפש. היום הביאו הרבה קרונות פחם לבית־החולים ואני מקווה שיסיקו. אבל המסכנים הם הציביליים, כי להם אין פחם ואינני יודע איך יעברו את החוֹרף.

פה נותנים ארבע ארוחוֹת ליום ושש פעמים תה, ואני כבר חולה מרוב אכילה. אבל היות ואין נותנים פירוֹת וירקוֹת, אני לפעמים קונה בחוץ עגבניות ופירות. אלה הם החיים הפרוזאיים שלי. היום היה לי קשה לקום, משתי סיבות: ראשונה מפני שהיתה לי שינה כל־כך מתוקה, ושנית מפני שהיה בבוקר קר מאד. החלטתי לוותר על ארוחת־הבוקר, אבל לתמהוני קיבלתי עוד אוכל אחרי שקמתי והתלבשתי.

שוב זורחת השמש ויש לי מצב־רוח ארץ־ישראלי.

אני קורא הרבה ספרים, אבל רק באנגלית, כי אין כאן אף ספר עברי אחד. היום פָתרתי הרבה חידות שהיו באחד המגזינים האנגליים, על־פי רוב חידות מתימטיות. זה גרם לי תענוג.

יש לי פה גם קצת הומוֹר. בחדר שלי ישנו חייל אנגלי אחד שמרוקן את כל המאפרות ואוֹסף את זנבות הסיגריות כדי למכור אותם בגרמניה! ויש פה עוד אנגלי אחד שמתוך שש שנים שהוא בצבא, בילה ½4 שנים בבתי־חולים. הוא אומר שהוא מרגיש פה כמו בבית. ויש פה גם אחד שחתם על חוזה להישאר עוד שנתיים בצבא! תארי לך באיזו חברה אני נמצא פה! אין דבר, הזמן חולף והולך לו ובעוד זמן קצר כל הדבר יהיה רק אפיזודה.

היום הגיע הנה ארץ־ישראלי אחד. שאלתיו אם יש לו עיתונים ארץ־ישראליים והוא ענה שיש לו ושיביא לי אותם. הביא לי שני עיתונים: את “סִכּוֹת [400]” ו “עיתון מיוחד [401]”. שאלתי אם אין לו עיתונים אחרים, אזי אמר לי שהוא חותם רק על שני העיתונים האלה! אפשר להגיד שיש לו טעם עממי! כמה זה מצחיק! היום קיבלתי את עיתון “החיָל ”, הוא עכשיו מופיע בבלגיה. הוא עלוב מאד ואין בו מה לקרוא. יש בו סריה של מאמרים מאת ברכה חבס שהם משעממים. אינם מביעים כלום. בכלל אינני מתפעל מברכה חבס, ואינני יודע מה מוצאים בה אחרים.

לא החלטתי עדיין אם כדאי ללכת היום אחרי הצהרים לקונצרט. ישנו קונצרט של חיילים־אמנים בתוך בית־החולים. אבל במקרה קיבלנוּ הבוקר רדיו והאגלים מנגנים כמובן כל היום רק מוזיקה ג ’ז. ואולי אוכל לנצל את היעדרם דווקא בזמן הקונצרט כדי לנגן ברדיו מה שאני רוצה. הרדיו כל הזמן “מנגן לי בראש ” בלי הפסק. אבל לפחות שומעים את החדשות בזמן. כי בדרך כלל מגיעים העיתונים מאנגליה באחור של יומיים.

איך החיים בתל־אביב, פימפי?

צ ’מרינסקי שלח לי נייר ומעטפות. הוא מצא אלבום של רובנס בהוצאה גרמנית משנת 1943 עם הרבה רפרודוקציות וכתב לי שיקנה בשבילי גם כן. הוא עכשיו כל־כך ידידותי ודבק בי נורא. בעצם יחסו זה התחיל בימי החזית, כשהייתי היחידי שנתן לו עידוד וגם דרשתי אותו לעזרתי וסידרתי אותו על ידי כך, לפי רצונו, “מתחת לכנפַי ”.

הפלוגה שלי עברה בינתיים למקום חדש בתוך הולנד, נדמה לי שהיא נמצאת עתה בניימֶכן.

היום יום בהיר אחרי הרבה ימים של גשם. עכשיו בוקר. לפני הצהרים אצא לגן, שם יש ספסלים, אתיישב עם ספר על אחד הספסלים ואהנה מהשמש. אמנם השמש חלשה, ורחוקה מהשמש שאנחנו רגילים אליה, אבל בארץ עלובה זאת שמחים מכל דבר קטן. אני מתהלך בחליפה כחולה ונראה כמו ציבילי. אני נהנה נורא מהמראה הזה כי יש לי בחליפה הזאת צורה נורמלית, חופשית מ “אבק שריפה ”. אולי אצליח להצטלם בעיר ואשלח לך צילום. ייתכן שבבלגיה אפשר להצטלם. בהולנד אי־אפשר. יש אמנם צלמים בהולנד, אבל אין להם חומר.

מתי תשלחי לי צילום שלך? אולי תשלחי לי את הצילום בדואר רשום, כי מכתבים הולכים לאיבוד. או שהצנזור יכול לקבוע שהתמונה אינה בהתאם לחוקי הצנזורה שלאחר המלחמה. או שהם יכולים לחשוב שזוהי תמונתה של “מרגלת יפה המכינה את הקרקע למלחמה הבאה ”.

שוב את צובעת כמו צַבָּעית קטנה. זה מצחיק נורא, אבל זה גם טראגי, מפני שאסור לך לעבוד כל־כך הרבה.

מדוע לא שלחו אותך הנה? אגב, מזכיר המערכת שלך היה בכלל פה? לא שמעתי עליו.

כשתוציאי את ספר הסיפורים, אולי תוכלי לשפר את הספר בצורה חיצונית על ידי רישומים שונים.

בינתיים הגיעוני ידיעות שכפר־גלעדי נמצאת במצור [402] בגלל עזרת אנשי הכפר להעלאת פליטים לארץ. בכלל אומרים פה בארץ־ישראל “שמח ”. היי זהירה, אל תתהלכי ברחובות במקרה שתפרוצנה מהומות, בעיקר בסביבה של המערכת, שהיא כה קרובה ליפו! את מבטיחה לי שתהיי זהירה? הרי את עוד קטנה!

יש לי הרבה שוקולדה פה שקניתי ב “נאפי ”. כמה חבל שאינני יכול לשלוח לך אותה, מפני שאסור לשלוח תוצרת “נאפי ”.

אני רוצה שבכל שבת תעשי טיול קטן, לגמרי קטן, אבל שתספיקי ליהנות מאוויר צח.

הֶהיית בתיאטרון ובקולנוֹע? ראיתי מודעה שבאחד מבתי הקולנוע באנטוורפן מציגים את הסרט “פיגמליון ” עם לסלי הוורד את יודעת כמה אני אוהב את הסרטים שלו. אם אסתדר בזמן עם בית־החולים, אלך לראותו עוד פעם. את זוכרת שראינו את הסרט יחד!?

[מכתב מקוטע ]

כפר גלעדי 10.1945

שלום רב לך שושנה,

…מכתבך הראשון בא לי בדיוק שחשבתי לכתוב לך ולשאול אם נוכל להיפגש בבואי תל־אביבה.

…ביחס לשמועה שיָרו על הרופאים, ברצוני להגיד לך, שבשדה הקרב הייתי הרופא היחיד, ועלי לא ירו. היה זה יום מגוון מאד. אם נהיה יחד ניזכר גם ביום זה… (את יודעת, איני מחשיב לא גיבורים ולא גבורה ).

שלך איציק [403] [יצחק לב אל ]

אנטוורפן, [בלגיה ] 11.10.1945

פימפי ’לה,

בזמן שאצלנו, היהודים, השאלה המרכזית היא עליה לארץ, מבלה פה האוכלוסיה את זמנה בוויכוח אם הם רוצים במלך שלהם או לאו [404]. כמעט בכל חלון באנטוורפן תולה תמונתו של המלך ליאופולד, עם או בלי תוספת “יחִי המלך ”. הוויכוח הוא עֵר מאד בבלגיה, והאנשים “שוברים את ראשיהם ” על השאלה הזאת (באופן פיגורטיבי וגם באופן פִיזִי ). בעצם הוויכוח הוא מלחמת שני העמים המהווים את העם הבלגי, הוולונים והפלמים. ולסכסוך ישנה גם משמעות סוציאלית.

לדאבוננו, אנחנו לא הגענו לשלב כזה בו אפשר לדון על צורת קונסטיטוציה. לעת־עתה אנו נלחמים — לא לשובו של מלך אלא לשובו של העם עצמו, של המוני “עמךָ ”.

יש שאומרים שגם לנו נולד מלך [405] לפני 1946 שנים, זה שהנוצרים מכנים אותו Rex Judaeorum, מלך היהודים. הוא אמנם איננו מועמד לראש מדינתנו (העתידה לבוא ), אבל מצאו עֵדות חשובה על חייו או, יותר נכון, על מותו. קראתי בעיתונים האנגליים שפרופסור סוקניק [406], ראש המוסד הארכיאולוגי שליד האוניברסיטה העברית, מנהל את החקירה בקשר עם הלוחות בכתב־יד יווני [עם חריטת שמו של ישו ] שנמצאו [במערת קבורה ] בירושלים.

פימפי ’לה, את בוודאי מתפלאת על כל השטויות שאני כותב, אבל כך אני כותב בקלות, כמו בדיבור.

“החיָל ”, העיתון שמופיע בבלגיה, הוציא גליון “חג ” בן 12 עמודים. כנראה חושבים במערכת שלו כי עתה באה שעתנו לחגוֹג. ראיתי אותו אבל לא יכולתי לשלוח לך, מפני שהוא שייך למישהו אחר. אבל אולי אשיג אותו כשאצא מבית־החולים.

היום יצאתי קצת העירה. חיפשתי צלם. מצאתי אמנם צלמניה, אבל שם אמרו לי שאינם רוצים לצלם כי אין להם די פלטות, אינם יכולים להשיג, ועוד, ועוד, עד שיצאתי ושמחתי שאינני צריך לראות אותם.

עכשיו קיבלתי עיתון בו מוסרים על תחנת־שידור חשאית בארץ־ישראל המשדרת בכל יום בגלים קצרים של 45, וששידורם מתקיים בכל ערב בשעה תשע. העניין הארץ־ישראלי מתחיל להעסיק את העיתונות האנגלית במידה רבה. אולי יצא מזה משהו. עיתון אחד

כותב אפילו כי השאלה הארץ־ישראלית היא החשובה ביותר בין כל השאלות שהממשלה הבריטית צריכה לדון עליהן בעתיד הקרוב.

פימפי, מתי כבר תכתבי שירים? הרי את כותבת שירים בפרוזה, אולי תוכלי לכתוב גם שירים בלי פרוזה? אבל, שירים בפרוזה יותר אוריגינליים וגם יש לך דבר שאיש אינו יכול לחקות.

[מכתב מקוטע ]

עזריאל קרליבך [407]

ידיעות אחרונות מעון העורך: יהודה הלוי 88. 21.10.1945

…כיוון שאנו מתכתבים כבר, לינמן אמר לי שהוא דיבר איתך בדבר רצנזיה [408] על “קָציר ” ב “הבֹקר ”. המאסף עומד להופיע סוף־כל־סוף, בשבוע זה.

אם רשימתך על המאסף הראשון תופיע רק כאשר השני יהיה כבר בחלונות־הראוה, אפילו ביקורת קטלנית לא תעזור לך עוד מאומה… לכן: אם לשחוט אזי…מהר =מהר…

בתודה רבה ובדרישות שלום לבביות

עזריאל קרליבך

תל־אביב 21.10.1945

ריקי יקירי שלי!

החלטתי שאם גם השבוע, זה הרביעי, לא אקבל ממך מכתב, כי אז אטלגרף לך. אם כי אינני יודעת אם הדבר אפשרי. הן לא יתכן שלא תכתוב לי חודש ימים. במוחי כבר חלפו כל מיני מחשבות, שמא אתה חולה — אולי אתה בבית־חולים, חס ושלום, ולכן אינך כותב. ומצד שני, מחשבה בהירה, אולי אתה בדרך הביתה ולכן כבר אינך כותב. בינתיים מצב רוח ירוד וציפיה מבלי לדעת מה אצלך. זיו־אב [409] כתב אל אחד מחברי המערכת, שבאוסטריה פגש מאנשי גדודך והם מסרו פריסת שלום ממך, שאתה בחור טוב וחביב. נאלצתי איפוא להסתפק בדרישת שלום דלה זו. רב צבאי אמריקאי שהיה כאן באגודה שלנו, מסר דרישת שלום מהבריגדה והלכתי לשמוע. אבל דרישת שלום פרטית בשבילי לא היתה. ריקי, אומרים שזזתם לדרום, ויש אומרים שנסעתם לחופש לפאריז. אבל את האמת אין לדעת. אפילו כורך חברך אשר נסע הביתה לחופש, לא בא הנה למסור ממך דרישת שלום. אמנם אני מבינה שאבלו כבד, אך האמנם לא עבר כלל על פני תל־אביב ולא נכנס אלי אפילו לרגע קט?

אמא רוצה למכור את הרדיו שלה כי אין לה צורך בו ומאז האסון היא אינה מנגנת בו. נקבל סכום שיקֵל עלינו, כי כעת עוד אפשר לקבל בעדו משהו, ואחרי־כן לא יהיה שווה הרבה. דיברנו על כך עם מתווך, שיציע לנו קונה.

הצביעה מתקדמת בהצלחה רבה, כמעט שכבר גמרתי את הכל. חדרה של אמא נגמר. המטבח כבר צבוע כולו פעמיים. גם הנוחיות כך. את המסדרון צריך לגמור פעם שניה ועוד לצבוע את הארון באמבטיה. הכל מבריק ומבהיק מניקיון. אפילו את שני כסאות הקש שלנו שיש להם רגלי עץ, התזכרם ריקי? צבעתי בצבע לק יפה. כעת אני כמובן עייפה מאד מעבודה זו ועוד נשאר לי לצבוע את התריסים. את חדרי השכנים [השוכרים ] לא אצבע לעת עתה, אולי לפסח. כי ראשית אין לי כוח ושנית, עולה הצבע במחיר רב מדי. אם כי בריא יותר בשביל העץ שיצבעוהו לאחר כל־כך הרבה שנים. כעת אוכל אולי לגשת לטיפול בגינה. תקופה זו מתאימה לשתילה. רוצה אני לשתול שיחים בעלי פרחים.

ה “פרימדונה ” חולה וכל עבודות הבית מוטלות עלינו.

יש לי כאן הרגשה של בדידות רבה. את לוריא כבר לא ראיתי חודשים רבים. וגם מרדכי איננו בא. בכלל אין לי כאן חֶברה. אולי אתה תצליח למצוא לך בצבא ידידים וחברים. אני קובלת בפני אמא על שמאז שצבי ז "ל איננו, אין לנו ידיד נאמן ומסור. כול אחד טרוד בשלו ובענייניו.

ריקי, כתוב לי מיד, גם אמא דואגת נורא ושואלת אותי יום יום אם יש כבר מכתב ממך.

דרישת שלום אמהית ממנה וברכות. ואהבה ונשיקות ממני פימפי

תל־אביב 21.10.1945

גב ’ שושנה היקרה

שוב!

בשביל המאסף של אגודת הסופרים הנערך הפעם על ידי, הואילי נא לתת לי איזה חקר מתאים. אם אין לך בשעה זו מן המוכן כלום, עדיין יש שהות, ותוכלי להתרכז ולכתוב חקר חדש. עַני!! והִעָנִי נא!

בהוקרה ג. שופמן

[הולנד, נובמבר 1945]

פימפי ’לה יקרה,

סוף־סוף הגעתי לגדוד שלי ושוב מתחילה הפרשה היום־יומית בצבא. לשמחתי הרבה מאד מצאתי פה שני מכתבים שלך [מ־ 8.10.1945 ו־ 30.9.1945]. כבר מזמן לא שמחתי כל־כך כמו הפעם, כשכתבת לי על הוצאת ספר הסיפורים שלך. מזל טוב מזל טוב, בשעה טובה ומוצלחת. מתי זה יהיה?

ביחס לספרו של אבא, הרי זאת הצלחה כבירה, ואני בטוח שידידנו ר. [רבינוביץ ] עזר לך בהרבה. בכלל אינני יודע איך להודות לאיש הזה בעד כל המעשים הטובים שהוא עשה. לו הייתי יכול להיות אתך עכשיו, אזי הכל היה אחרת. אבל ישנן שמועות חזקות שנבוא הביתה לפני הזמן אפילו, זאת אומרת, לפני שהסוכנות רוצה אותנו בבית, כי האנגלים רוצים להיפטר מאתנו. בינתיים מחכים במתיחות רבה לתוצאות התפתחות העניינים של ארץ־ישראל. המצב הוא מתוח מאד וצבא רב זורם ארצה.

את כועסת עלי כי אני “מתבטל ”, ושאני וכן אחרים איננו רוצים לבצע פעולות. אבל אינך מבינה את המצב פה. עד כמה שנוגע לפעולות של ממש, כל איש ואיש עושה את תפקידו. רק ביחס לעבודה צבאית טפשית [410] מתנהלת התנועה הזאת! פימפי ’לה, מבין כל האנשים הללו אני נחשב בכל זאת כאחד העובדים הכי טובים, למעשה כפקיד הכי טוב שבגדוד. הנה, הגעתי למחנה ורציתי לחזור לפלוגה שלי, אבל לא נתנו לי, כי הודיעו לי שישנו ויכוח גדול על “עתידי ” בצבא. פירוש הדבר — ארבעה מקומות שונים רבים ביניהם בכל הרצינות, כי כל אחד רוצה שאבוא לעבוד אליו. משרד ההשכלה הגדודי כל־כך רוצה בי עד שהציע לי את הדרגה של סרג ’נט. לו הייתי הולך לפי לבי לא הייתי מקבל את ההצעה. אבל היות ומציעים לי דרגה בתשלום, אמרתי להם היום כי אקבל את הצעתם, ונראה שבעוד ימים מספר אקבל את ההעלאה.

אני מקווה שאינך כועסת עלי שאני “קריֶיריסט ”. לאמיתו של דבר אין בעולם דבר זר לנפשי יותר מזה. אני שונא דרגות ואת בעלי הדרגות. אינני רוצה לשבת ב “סרג ‘נטס ’ מֶס [411]” עם כל הקוֹפיוּת שבזה. אני כבר שנה שלמה מאז שעזבתי את ארץ־ישראל חי חיים טהורים בין האנשים ה “פשוטים ”, ורחוק הייתי מכל צורת החיים הנהוגה בין סרג ’נטים. רוב האנשים כשמגיעים לדרגה זו מושפעים על ידי האווירה הריקנית החדשה, והולכים ומתקלקלים. אני לא אתקלקל אצלם. ואם ירצו להשפיע עלי, לא אתן להם את ההזדמנות. ברצון אוותר על כל הדבר, אם לא יתנו לי להמשיך בדרך החיים הישרה והפשוטה שלי. עשיתי זאת רק מפני שאנחנו זקוקים לכסף.

המחנה הזה הוא בהולנד, ואנחנו נעבור בעוד שבוע למקום אחר, ייתכן שבלגיה.

אגב, נוסעת לחופש ארצה קבוצה של חיילים מפה. אבל כל אלה נוסעים על סמך סיבה מיוחדת, ברוב המקרים אסונות משפחתיים.

האם את רוצה שאשלח לך מפה פרחים? כמה אני טפש, מה?

הערים האירופיות אינן מעניינות אותנו מפני שהן ריקות וריקניות. אין בכל הארץ פה תיאטרון. לעומת זאת, הערים מלאות קבָּרֶטִים לחיילים. אבל עוד לא הייתי בקברט וגם לא אלך לשום מקום כזה. אגב, בעיר גנט ראיתי סרט יפה על נפוליאון ואהובתו הפולניה, עם צ ’רלס בואיי וגריטה גרבוֹ.

פימפי ’לה, היום רצו לתת לי כלב קטן במתנה. הוא קטנצ ’יק נורא. אבל לא קיבלתי אותו, ואמרתי שאכתוב לך אם את רוצה אותו. הוא עושה לכלוך בכל מקום, אבל הוא נחמד נורא.

את זוכרת שלפני כמה שנים שלונסקי כתב מאמר ובו התקיף את הריקנות בה מחנכים דור חדש בישראל? והביא בתור דוגמא את השיר לילדים מאת אנדה פינקרפלד “השפן הקטן ”. השיר הזה קיבל עתה פרס ראשון מכל שירי הילדים בהתחרות בין חיילים. אני שמחתי מאד.

היי בריאה ולהתראות בקרוב. דרישות שלום לבביות לאמא. שלום, שלום.

שלך, באהבה רבה. שלך ריקי

מיל [הולנד ] 26.10.1945

פימפי ’לה יקרה,

היום התחלתי לעבוד בעבודתי החדשה במשרד ההשכלה. העבודה איננה כעת מרובה וגם אינה קשה. מבחינת ידיעות הנחוצות לעבודה היתה עבודתי הקודמת הרבה יותר קשה. אבל כך זה בחיים. במדה שהתשלום יותר גדול, העבודה יותר קלה. איזה עולם משונה!

אני שנוא עתה משני הצדדים. הטוראים שונאים אותי (כנראה מתוך קנאה, כאילו יש מה לקנא בי! ) וגם הסרג ’נטים שונאים אותי מפני שהם מרגישים כי אינני רוצה להיות אחד משלהם. אבל כל זה אינו משפיע עלי. לעולם לא אסתגל לצורת חייהם.

פימפי ’לה, קראתי היום בעיתון כי החיילים היהודים שבארץ־ישראל שבתו לאות הפגנה.

מתקרב ה־ 1 לנובמבר, האם יש לך כסף בשביל [תשלום החוב על ] הבית?

היה לי רעיון שנעשה פעם קונצרטים בגינה בליל ירח, ונזמין כמה מידידינו. מה דעתך על זה?

פה שוב מקום רחוק מכל תרבות.

האם את רוצה שאשלח לך נעליים הולנדיות? האם את מכירה אותן? זה מצחיק נורא. הן גם מגושמות — הכל עץ.

אנחנו גרים בצריפים כאלה, ובפנים קר נורא אבל יש לנו תנור.

פימפי ’לה, שוב אני מקשקש לך וכותב שטויות. אבל, פימפי, מותר לי גם לכתוב שטויות, נכון?

הערב תהיה מסיבת שבת אבל אינני יודע אם אלך שמה. אולי אקרא, אלמד, או אעשה משהו אחר.

דרישות שלום לבביות לאמא,

בנשיקות, שלך באהבה ריקי

[ ניימיגן, הולנד ] 28.10.1945

פימפי ’לה, יקרה,

היום יש לי מצב־רוח יותר טוב, מפני שנפסק הגשם הנצחי ואפילו זרחה השמש במקצת. מובן מאליו ששמש זאת איננה יכולה להתחרות עם השמש הארץ־ישראלית, היא רק קריקטורה של שִמְשֵנוּ בארץ־ישראל.

הסביבה של מחננו שוממה לגמרי. אין שיח ואין עץ, ישנם ארבע ברזי־מים לאלף איש והמים שמֵנים. אין לסביבה שלנו גם החיִנניות־של־שממון שלַמִדבר שלנו. הנוף חסר־אופי מדי כדי לקרוא לו מכוער. אין פה נוף בכלל. בבוקר קר נורא והכל עטוף בערפל. פימפי ’לה, אחרי שתיארתי לך את הסביבה האידיאלית, רוצה אני לכתוב לך מה עשו כדי לאפשר לנו לחיות פה למרות הכל.

ראשית כל מתקיימים הרבה נשפים בערבים: נשפי הקראות, שירה וכו ’. שנית, אפשר לצאת בכל ערב לעיר הסמוכה ששמה ניימֵיגֶן. זוהי עיר הולנדית ככל הערים, בלי תיאטרון או איזה שהוא מוסד תרבותי אחר. הבתים היפים נתפסו על ידי הצבא, והאחרים מצטיינים בשעמום הולנדי טיפוסי. אבל יוצאים העירה כדי לראות ברחובות פרצופים ציביליים, כי פה במחנה אפשר “למות ” מרוב חיילים. מזמן שאני במחנה זה הייתי רק פעם אחת בעיר כדי לעשות מקלחת חמה.

רוב הבחורים פה תולים ליד מיטתם את תמונת הבחורה שלהם, לפי נוהג של PICK -UP ’S. אני אינני רוצה שכל אחד יראה את תמונתך. הייתי עושה זאת לו היה לי חדר לחוד, לעצמי, אבל כך זה אינו יפה להציג אותך לראווה לכל העולם.

היום בטח לא תתאונני על החום הגדול, כי בודאי גם אצלכם קריר. האם כבר יורדים אצלכם גשמים? מה שלום הרדיו? כתבת לי פעם שהוא צרוד. היש לך עוד הבובות היפות שעשית? תארי לך כמה אידיאלי יהיה הכל אצלנו בבית. אני משתגע מרוב שמחה לבוא הביתה. מה שלום כל האנשים, אנשי־שלומנו?

אגמור היום, כי אני רוצה ללכת להרצאת צ ’מרינסקי על “טשרניחובסקי משורר ההתחדשות”.

דרישות שלום לאמא.

שלך, באהבה רבה ריקי

תל־אביב 1.11.1945

ריקי יקירי שלי,

הרדיו מנגן מוסיקה צלולה של פונקיילי [412], הלילה אצלנו עוצר בדרכים ואתה שוכב חולה בבית־חולים. ריקי, בכיתי נורא שאתה נפלת ושוכב במיטה.

למה בכלל נתתי לך להתגייס. ואתה הבטחת לי שאם תתגייס תבוא בכל פעם, ולא תיסע לחוץ לארץ. ועכשיו אתה בחו "ל כבר שנה תמימה. וריקי, מחר תמלאנה שלוש שנים לשירותך בצבא. כל־כך הרבה ימים וחודשים. ריקי, אוכל לברכך רק באחת, שתחלים במהרה ותשוב מהר מהר הביתה בריא ושלם.

המכתבים שלך מתקבלים בסדר הפוך. המכתב האחרון הגיע ראשון וכך הכל הפוך, ורק היום הגיע מכתבך מ־ 14 בספטמבר המספר מה שאירע לך ומדוע נלקחת לבית־החולים. מסור תודה מקרב לבי לצ ’מרינסקי שטיפל בך כה יפה.

ריקי, בכיתי שאתה הולך על קביים ואני אינני עוזרת לך ללכת. ובכיתי על שאתה כותב שאין לך מה לקרוא. אני כבר שולחת לך חומר עברי. מחר אשלח לך שתי חוברות “מאזנים ” וחוברת “גזית ”. עיתונים יומיים פשוט לא עלה על דעתי לשלוח כי הם מגיעים אליך כל־כך מאוחר. אתה צודק ריקי, הזנחתי אותך ולא שלחתי לך חומר עברי. אבל מה אעשה והכל מוטל על כתפי — כל־כך הרבה עניינים. ולכן אינני יכולה להיות מסורה די הצורך. כל הספרים ועול הכסף, הכל על ראשי. היום שילמתי תשלום [המשכנתא על ] הבית, והרי אתה יודע שהסכום גדול מאד. שלמתי והתפטרתי לעוד ששה חודשים מדאגה זו. כמובן שזו היא פרוצדורה: הולכים לטאבו וחותמים על כל מיני תעודות ועניינים.

מלבד זה היתה היום התרגשות. בכל פינות הארץ אירעו התפוצצויות, ובמערכת היתה מהומה. מסילת הרכבת ניזוקה [413] ב־ 50 מקומות. חיבלו בבתי הזיקוק, ובהרבה נקודות בארץ היו התפוצצויות. ולכן יש הלילה עד להודעה חדשה עוצר בדרכים. דווקא היום נדברתי להיות אצל למדן ולשוחח עמו על צורת ספרִי. מהרתי לנסוע אליו לרמת־גן לפנות ערב לפני העוצר כדי להספיק לשוב הביתה, העירה, בעוד מועד.

הוא מציע לתת בהתחלה את הסיפורים הגדולים ואחרי כן לתת את הנובלות הקטנות [414]. מחר אהיה אצל המו "ל ואולי כבר יתחילו בהדפסת סיפורי הגדולים.

ריקי, כמה יפה שאתה קורא תנ “ך ושלקחת אתך לבית־החולים את התנ ”ך שנתתי לך. וריקי, אל נא תתרעם עלי שעוד לא שלחתי לך תמונה. משום שאין לי פנאי ללכת אל הצלם. בכל יום אני מחליטה להצטלם ומשום מה דברים שאינם סובלים דיחוי דוחים את הצילום. צריכה הייתי לשלוח שלוש תמונות למחלקת המודיעין בשביל כרטיס עתונאי חדש, אז נס שמצאתי אצלי במגירה שלוש תמונות קטנות ושלחתי אותן, כי אחרת לא הייתי מספיקה לשלוח. קיבלנו שאלונים, מלאנו אותם, וכעת יקבלו כולם כרטיסים ראשונים במעלה, ולא כפי שהיה עד עכשיו כרטיסים וכרטיסי המלצה.

ריקי, למה אתה חולה לי? אני רוצה לשלוח לך דברים טובים לבית־החולים מפני שאתה שוכב לי חולה, מסכן ובודד, ופימפ רחוקה נורא. האם מותר כבר לשלוח דברים מתוקים? כמה אתה מסכן שנפלת ולא ראית את האג. טוב מאד שהביאוך מיד אל רופא ולבית־החולים. אסור להזניח נקע וצריך לרפא אותו כהלכה. תיזהר ריקי להבא.

במכתבך האחרון, כלומר שהגיע אלי ראשון, נאמר שאתה כבר בריא לגמרי, ובמכתבך הראשון שהגיע אלי אחרון, אתה כותב שהנך שוכב במיטה. תבין, איפוא, איזה מצב־רוח יש לי.

ריקי, מתי כבר תבוא הביתה לפחות לחופש?

אל תדאג לי, אינני נמצאת במקומות מסוכנים. אני יושבת בתל־אביב וכאן שקט. ובכלל, מלבד ההתפוצצויות היום שקט בארץ ואין מה לדאוג לנו.

בגינה עדיין אינני מטפלת, כי אין לי פנאי. אני גם מוכרחה לנוח אחרי העבודה בשעות אחה "צ. וכעת יום כבר קצר, בחמש חושך, ואין לראות בגינה מאומה. אבל משקים אותה והיא ירוקה.

אצלנו חם, ממש קיץ.

ציור הכנסיה שציירת יפה מאד ריקי, ונותן באמת מושג מהנראה בחלונך. כמה יפה שאתה משתף אותי במה שאתה רואה.

ברכות החלמה והבראה שלמה מאמא וממני.

שלך באהבה ונשיקות פימפי

פ.ס. תהיה לי בריא ושלם ותבוא הביתה.

לִיאֶר [בלגיה ] 8.11.1945

פימפי ’לה, יקרה,

את רואה ששוב עברנו למקום חדש, הפעם לבלגיה, לעיר ששמה Lierre אשר בקרבת אנטוורפן. הפעם הצלחתי לא לגור במחנה אלא על יד המחנה, בבית פרטי יחד עם חדשות בנושא ארץ־ישראל: ב־ 13.11.1945 הודיע בפרלמנט שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על מדיניות הממשלה הבריטית בראשותו של קלמנט אטלי ממפלגת הלייבור, בה תלה היישוב בארץ־ישראל תקוות למדיניות פרו יהודית. בווין אמר כי פתרון בעיית היהודים צ’מרינסקי. שם יש לנו חדר קטן מבודד מכל יתר חדרי הבית. עם הבלגים עצמם איננו באים בשום מגע, כי אנו שונאים אותם כשם שהם שונאים אותנו. החיילים היהודים אינם סובלים את הבלגים כי הם כולם פרו־נאצים ואנטישמיים, בדיוק ההיפך מההולנדים. אבל כבר מזמן התרגלנו לחיות חיים משלנו (עד כמה שאפשר לחיות באופן בלתי־תלוי ), והעולם הציבילי אינו קיים בשבילנו מלבד יהודי המקום.

באנטוורפן ישנה קהילה יהודית די גדולה עם שני בתי־ספר עבריים. היות ואין להם די מורים, יתכן שאחד החיילים יצטרך ללמד באופן זמני באחד מבתי־הספר הללו. היהודים המקומיים סובלים מהאוכלוסיה, ובמובן זה מקבלים עזרה רבה מהחיילים הארץ־ישראלים. הבלגים שונאים אותנו אבל מפחדים מאתנו. הם יודעים כי יהודי המקום יקבלו מאתנו את העזרה דרושה במקרה שמזדקקים לה. יהודי בלגיה יודעים היטב כי הודות לאנשי הבריגדה הם בטוחים בפני התפרצויות של האספסוף הבלגי. בכלל איש לובש מדים יש לו באירופה כל הזכויות, ורק הוא בלתי תלוי בפורענות.

פימפי ’לה, לא קיבלתי ממך מכתב במשך חודש שלם. אני מודאג מאד כי אינני יודע כלום על מה שנעשה בבית. גם אחרים מתלוננים כי אין להם מכתבים מהבית. הדואר פועל רע מאד, וכל מכתב הבא מהארץ נפתח על ידי הצנזור.

עתה סוף סוף נוצר משהו ממשי ביחס לשיכון חיילים. ישנן אפשרויות רבות. בכל המקרים צריך להיכנס בחוזה עם אחת החברות המוסמכות כגון “רסקו ” או “שיכון ”. אם החייל מתחרט על המעשה, יכול הוא לקבל את הסכום בחזרה בלי הפסד, אפילו עם ריבית. אם הוא בשעת שחרורו מחליט כי הוא רוצה להשתמש בשירותי שיכון, אז הוא מקבל הלוואה בתנאים נוחים. רוב החיילים בחרו לבנות על אדמת קק “ל [415], אבל אני מתנגד לזה בכל תוקף, כי אז לעולם לא נהיה על אדמתנו אנו, ויחד עם זה נצטרך להשלים עם כל שכנות שתוצע לנו. החייל המשוחרר יוכל לקבל הלוואה באותם התנאים על בניין שלם או חלקי שלא על אדמת קק ”ל, ויקבל הלוואה בתנאים נוחים יותר מכל איש אחר. בתשלומים צריך להתחיל לפני השחרור מהצבא. כתבי לי, בבקשה, מה דעתך על זה, מה את מעדיפה, ואיפה את רוצה לבנות — באיזו עיר וכו ’. אם אחתום על חוזה אשלח לך העתקה ממנו. אגב, לא צריך להיות חבר ההסתדרות, ובכלל אין הדבר קושר אותנו למשהו מיוחד.

ב “סרג ’נטס ’־מֶס ” כמובן מאד משעמם כי כולם משחקים קלפים. אני רק אוכל שם ומסתלק. בכל שבוע קונים שם “ויסקי ”, אבל אני אינני קונה כי אינני שותה. ואחרים אסירי תודה לי שאני מוותר על האלכוהול לטובתם. אני חושב שלעולם לא הייתי יכול להתרגל לעולם העקורים הוא קודם כל באירופה. בריטניה לקחה בחשבון את התנגדות הערבים לציונות, ובאותם ימים ניתנו רשיונות עליה לארץ ל־ 1500 אנשים בלבד, מדי חודש.

הזה. הם כולם יושבים ב “מֶס ” בכורסאות, וחושבים שמי יודע מי הם. למעשה הם ריקנים שבמקרה ניתנה להם בצבא נוחיות יתרה.

כשאני בא למקום צבאי ומתערב שם בין הטוראים, תמיד נמצא מישהו המסביר לי כי אסור לי להיות בין האנשים ה “פשוטים ”. ו “התיאטרון ” הזה נמשך בכל מקום. את יודעת, שאני בוחר לי את חברי בין אלה המוצאים חן בעיני, ואת אלה אני מוצא רק בין הטוראים. אני שונא את הסנוביזם המלאכותי של “עולם הסרג ’נטים ” ויתכן שפעם יורידוני בדרגה בגלל השקפתי הדמוקרטית. אבל לי לא איכפת שום דבר. קיבלתי כבר כמה נזיפות בגלל social intercourse with the ranks [416] וכנראה צפויות לי עוד נזיפות כאלה.

הסרג ’נטים כועסים עלי וקוראים לי “אינטליגנט ” (זוהי מלת־גנאי ), ואני קורה להם “קלגסים ”. כך המשחק נמשך ואני לוקח את הכל מהצד ההומוריסטי.

פימפי ’לה, אני דווקא אופטימי. סוף־סוף אם החזקנו מעמד עד כה, אזי נחזיק מעמד עוד קצת, הרי השחרור שלי מתקרב והולך והכל יהיה בסדר גמור. היי ילדה טובה. ואל תעבדי יותר מדי. וגם תכתבי לי! אני כבר מזמן מחכה למכתב.

אתעניין בפטפון חשמלי, אבל אינני יודע לעת־עתה איך אוכל להעבירו ארצה, כי הדואר אינו מקבל אותו. הוא כבד מדי.

היום קיבלתי תשובה מלִייז ’[417] [בדבר גורלה של משפחת מואר ]. היא כתובה בפלמית. אלך לתת אותה לתרגום. אני חושש שהתשובה היא רעה מאד, עד כמה שיכולתי לפענח. אבל אל תמסרי כלום כל זמן שלא יהיה לי התרגום המדויק.

דרישת שלום לבבית לאמא.

שלך באהבה רבה ובנשיקות אין־קץ, ריקי

ברידה־באן [ליד אנטוורפן ] 30.11.1945

פימפי ’לה יקרה,

כתבתי לך השבוע יותר מבכל שבוע אחר, כי הייתי מודאג מאוד. לא רציתי לשלוח טלגרמה כדי לא להבהיל אותך, וידעתי כי בין כך תכתבו לי מיד על המצב בבית, וכי תדעו שפה כולנו מודאגים. העיקר שאת בריאה ושלמה.

אנו יודעים פה הכל על המצב בארץ [418]. אפילו את שמות החללים והפצועים קראנו בדו “ח שהוצא פה על ידי העיתון ”החיָל "[419]. ביום שביתת הרעב, כבר ניתנה לנו סקירה מקיפה על מה שנעשה בארץ. אני יכול לתאר לי כמה נורא היה המצב בתל־אביב ובאיזה מצב רוח כל העיר. פימפי ’לה, מוטב שבכלל לא תצאי לרחוב כשיש מאורע כזה.

המצב הפוליטי ביחס לארץ־ישראל מדכא אותנו, כי עתה השערתנו מתאמתת כי רצו להרחיק אותנו מהארץ בעיקר מסיבות פוליטיות.

פימפי ’לה, אני כבר מת לראות את הציור שמציירת הציירת [רחל ]. אינני מתפלא שאחרים מקנאים בתמונה הזאת, כי אני מתאר לי שהיא נהדרה [מכתבה לא נשמר ]. טוב מאוד שבגיליון העשור [ל “הבֹקר ”] תופיע תמונה ליד כל רשימה. זה יעשה לך פרסום רב. הפרסום בעיתונות הוא הכי יעיל. לא כל סופר או סופרת זוכים לתמונה בעיתון.

באשר לשאלת השיכון (לא התישבות! שיכון הוא דבר עירוני ), חשבתי שעדיף לשלוח את כל הכסף הביתה. ועד כה עשיתי כך.

לא חסר לי כלום בחיים החיצוניים שלי חוץ מחדר חם, ואותו אי אפשר לקנות כאן בכסף. היות וביליתי שוב חודש וחצי בבית־חולים ירדה דרגת התשלום שלי למינימום, אבל כשחזרתי וקיבלתי העלאה לסרג ’נט, שוב אני מקבל משכורת שהיא יותר גבוהה מהקודמת.

ועוד דבר אחד רוצה אני לברר, כדי שלא תקבלי מושג לא נכון על המצב שלנו כאן. ישנם אנשים בבריגדה ששלחו הביתה פי עשר מתנות ממני ואולי אפילו יותר. אבל אלו לא רכשו את כספם ביושר. ישנם נהגים שמכרו את האוטומובילים שלהם וקיבלו עבורם סכומים אסטרונומיים. באנשים אלו אינני יכול להתחרות.

פימפי ’לה את כועסת עלי שאני מלגלג על הדרגה שלי. אני מלגלג על בעלי הדרגה, אבל אינני מלגלג על המשכורת. להיפך. לקחתי על עצמי את כל הצד הבלתי נעים בגלל המשכורת. הסכמתי לקבל את המשרה הזאת אך ורק מפני שהיא נותנת לי אפשרות להרוויח יותר, ולשלוח הביתה סכומים שממש יעזרו לך בכל התשלומים שלך. אמנם מורידים לי עתה מהתשלום דמי “סרג ’נטס ’־מֶס ” אבל זה לא ניכר.

בחיים שלנו פה אין מה לקנא. החורף מתקרב ולכולנו חסר חדר חם. אנו קופאים מקור כי בחוץ כבר הכל קפוא. אנחנו אמנם בסביבת אנטוורפן אך איש אינו נוסע שמה כי אין שם מה לעשות. ב־ YMCA [420] גם כן קר לשבת. בכל מקום קר ותנורים אין.

את מאשימה אותי במעשים בלתי אחראיים כלפי משפחתנו [מכתבה לא נשמר ], אבל כל מה שאני יכול לעשות עושה אני…במקרה עליתי בדרגה ולכן משלוחי הכסף יהיו יותר מורגשים וממשיים. אבל נדמה לי שאין חייל שני בגדוד שחי בלי כסף כמוני. ישנם אנשים שצוחקים ממני בגלל זה.

היחידי שיש לי איתו מגע אישי־חברי הוא צ ’מרינסקי. איתו אני יכול להחליף דעות. הוא הבחור הכי הגון מכולם. הוא עצבני נורא בזמן האחרון. מצב רוחנו רע, ואיש מכביד על רעהו. ולכן אין לי גם דרישה מיוחדת לחברות ולידידות כי את הפרובלמות שלי בין כך איש אינו תופס. כל אחד פה חושב רק על עצמו, ושורר מין מצב רוח כללי כלאחר יאוש. כל איש נמצא במחשבותיו בבית ולא־אכפת לו מה שנעשה פה. הודות לפרינציפים האיתנים שלי אני מחזיק מעמד באופן נפלא, בשעה שגל של דמורליזציה עובר על אנשי הבריגדה.

אני לומד לבחינה הסופית. אמנם לא עברתי עוד את הבחינה שלפני זה, אבל קיבלתי הודעה מוסמכת שאוכל להיבחן אך ורק בארץ־ישראל.

בינתים הולכות וגוברות השמועות שהולכים לפזר את הצבא הארץ־ישראלי. הלוואי וזה נכון. יורידו לנו שש נקודות או שיחישו את השחרור בצורה אחרת. מדוע דווקא אותנו, המתנדבים, מענישים בגלות עבור השרות שנתנו, בשעה ש “המשתמטים ” יושבים בבית וכבר חדלו מלהיות “משתמטים ”, מפני שהזמן כבר עבר.

פימפי ’לה, תשמרי על עצמך בימי מאורעות. אל תעשי עתה טיולים מחוץ לעיר, כי בתל־אביב עצמה ודאי כבר יהיה שקט, אבל לא בחוץ.

שלום רב ודרישת שלום לאמא. להתראות.

באהבה רבה, שלך ריקי

בלגיה 2.1.1946

פימפי ’לה, יקרה,

אחרי מחלה קצרה ופשוטה, שוב אני בריא ושלם. היתה לי הצטננות פשוטה, כי פה קר מאד ואין לנו בחדר תנור.

קיבלתי את העיתונים — ארבע חבילות שהגיעו בבת אחת. תודה רבה. קראתי חלק מהם ונהניתי. אבל מעיתונים מקומיים אני רואה שהמצב בארץ הולך ומחמיר מיום ליום. קראתי על התקפות הצבא על הישובים שלנו — והמתקיפים הם אותם החיילים הבריטים שאת תלבושתם אנו לובשים פה, ואיתם אנו מעורבים כאילו לא היה קורה מאומה. פה אנחנו אוכלים ומשוחחים אִתם בחיי יום־יום, ושם, אויבים בנפש הם.

לצערי, תקפה את אנשינו פה אדישות גמורה לגבי כל הנעשה בארץ. החיילים היהודים — במספר קטן של יוצאי דופן — שכחו את הכל. זאת אומרת, הם משכיחים מלבם את מה שנעשה במולדת. עד כדי כך הגיע הניוון הכללי והדמורליזציה של חיילי הבריגדה באירופה. כמעט שאין מזכירים כלל את הארץ, כאילו לא היה נוגע להם הדבר. וישנו מספר ניכר של חיילים שרוצים להישאר באירופה (! ) ולא לחזור ארצה. הם מעדיפים להשתקע בשוק השחור של אירופה על עבודה בארץ־ישראל. ואם ישארו פה עוד כמה חודשים יהיה ההרס עוד יותר גדול. אפשר להביע את המנטליות הכללית השוררת בין החיילים באימרה: “אחרינו המבול ”. ועל המעטים הממשיכים בחייהם הפשוטים כמוני, מסתכלים כעל “תופעה משונה ”. קוראים לי “נזיר ” או “אַסְקֶט ”, ומכנים אותי בכל מיני כינויי חיבה אחרים כי אינני משתתף בהוללות שלהם. איבדתי את כל החברים שלי שגם הם נסחפו עם הזרם. תקפה אותם שכרות. ואני רק תוהה ומנסה להסביר זאת באופן מדעי. הם חדלו לדאוג ליום מחר, בשעה שאני שקוע אך ורק בתוכניות לקראת העתיד.

קשר חברתי עם משפחות יהודיות אין לי, כי משפחות הגונות אינן מקבלות חיילים (ובצדק!), ויהודים אחרים שואלים רק על סחורה בשביל השוק השחור. אין לך מושג, פימפי ’לה, איזה שַמות עשתה המלחמה באירופה. ועכשיו גם הבחורים שלנו שוקעים באותו הבוץ. אבל היות ואינני יכול לדאוג לכולם, דואג אני לעצמי.

הייתי במצב־רוח כל־כך רע בזמן האחרון, בגלל העובדה שלא קיבלתי עדיין שחרור, לכן עשיתי צעד נועז וביקשתי חופש ארצה על סמך סיבות “חמלה ”, לפי המושג הרשמי (compassionate leave ). אני אחד מ־ 200 הקנדידטים שביקשו חופשת “חמלה ”. חופש רגיל ארצה קבעו על־ידי הגרלה (איזו שיטה טיפשית!). אבל בהגרלה לא נכנסתי מראש, כי כל אלה אשר עומדים להשתחרר בקרוב אינם באים בחשבון.

בלימודים (לבחינה הסופית ) התקדמתי כל־כך מהר שלא הספיקו לשלוח לי ספרים באותו הקצב, ועתה עומד אני בלי הספקה נוספת של חומר לימוד. הוא בוודאי יגיע תוך כמה ימים.

ניגשו אלי שאנהל קורס לאדמיניסטרציה צבאית ל־ 20 אנשים. אותו הקורס שבו הייתי פעם בקהיר בתור תלמיד. חושבים אותי למומחה היחידי בכל הגדוד. מה דעתך על כך, פימפי?

בעוד כמה ימים נעבור למקום חדש, כנראה שוב בתוך בלגיה. כל־כך קשה לי לשאת את הגלות פה, ועוד יותר קשה המחשבה כמה את סובלת. אני מתפלל לאלהים שיחזיר אותי סוף־סוף הביתה.

המצב אצלנו בבית כל־כך מצחיק שאין לך מושג. צינורות־המים התפוצצו מרוב קור, ולכן נוסף לקור אין לנו גם מים להתרחץ. לכן אני תמיד נוסע העירה להתרחץ, ופעם לשבוע לעשות אמבטיה חמה ב־ YMCA.

האין לך חשק לטייל ברחובות העיר העתיקה בירושלים? נזכרתי פתאום כמה נחמדה היא העיר העתיקה!

באחת מבתי־הקולנוע של אנטוורפן מציגים את הסרט “קזבלנקה ”, שראינו פעם יחד. הזוכרת את? היה זה באולם המכבי [421]. דווקא סרט נחמד.

האם את לבושה בבגדים חמים? שלא תצטנני ולא תהיי לי חולה!

אני מסיים כי שוב מאוחר ואני צריך להספיק לחשמלית האחרונה. שלום ולהתראות.

באהבה רבה, שלך ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] 11.1.1946

פימפי ’לה,

מזל טוב, מזל טוב. נתקבל הסיפור שלך ב “כנסת ” [“לב נבוך ”]. ולא סתם נתקבל, אלא נתקבל בשבחים מהעורך [יעקב כַּהַן [422]]. זה מעשה רב, פימפי. אני חגגתי פה את המאורע בשתי כוסות תה ושתי עוגות, כאילו הייתי גם כן משתתף בנשף הקטן שלכן לכבוד הסיפור [מכתבה לא נשמר ]. הכותרת החדשה [“לב נבוך ”] מזכירה לי סיפור של סטפן צווייג [423] שקראתי לא מזמן (בעברית ) על “שקיעת הלבב ”. פימפי ’לה, האם הוא עולה אפילו על ה “יאור הירוק ”? לפי דבריו, הוא עדיף ממנו אפילו. את נעשית מפורסמת נורא. את לי גאונית קטנה.

כבר כמה ימים לא קראתי בעיתון על ארץ־ישראל, ואני מניח שהכל נשתתק. אבל שאלת ארץ־ישראל עדיין עומדת ללא פתרון.

יש לי חשק לשלוח לך פרחים, אבל אין אפשרות. הייתי רוצה לשלוח, עציץ ענקי משובץ בצבע כחול.

בינתיים שוב זזנו למקום חדש גם הוא בסביבת אנטוורפן. כאילו לא היינו יכולים להיפרד מהעיר הזאת. עתה אני שומע כי יתכן שמחר נזוז שוב למקום חדש (כמובן גם הוא בקרבת אנטוורפן!).

חדשות בנושא ארץ־ישראל: מנובמבר 1945 ובמשך שנת 1946 פועלת ועדת חקירה אנגלו־אמריקאית לפתרון ענייני הארץ והעקורים.

לוּ היה לנו חדר גדול, יכולנו לערוך בבית הצגות קטנות של קטעים מתוך מחזות — מין הצגה סלונית כדוגמת התיאטרון הסיני.

בהתחלת פברואר אהיה בפאריז. ביחס לפאריז אני שמח רק לראות את הלובר, את ורסאיי, והצגה באופרה הגדולה. לקראת ה “אֶסְפְּרִי [424]” הצרפתי אינני שָׂשׂ, כי אני יודע שהוא איננו עוד. אגב, שמעתי שהלובר בפאריז סגור בחלקו הגדול.

באמריקה התחילו כבר בהפצת מכשיר טלוויזיה בין הקהל. אולי גם לנו יהיה מכשיר כזה בעוד כמה זמן, ונוכל לראות ולשמוע בבית הצגות. זה אידיאלי, לא־כן?

היי בריאה. דרשי בשלום אמא. להתראות בקרוב מאד.

שלך, באהבה רבה, ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] 18.1.1946

פימפי ’לה יקרה,

קיבלתי ממך אתמול מכתב, אבל שכחתי להביאו אתי לחדר־הכתיבה, לכן אכתוב לך בלי שמכתבך יהיה ממש בידי, סתם בעל־פה.

עברנו שוב למקום חדש, והפעם דווקא למרכז העיר אנטוורפן. אינני חושב כי נשאר פה יותר מ־ 3 עד 4 שבועות, כי המקום הוא יותר מדי נוח בשבילנו. יש לי חדר קטן עם עוד איש אחד, והעיקר שיש לנו שם הסקה מרכזית (ומה שמפליא עוד יותר, שהיא באמת פועלת!). אנו גרים בקומה הרביעית ויש גם מעלית בבניין, וממחר יהיו שם אפילו מים חמים. לוקסוס כזה קשה לתאר בצבא.

סוף־סוף איננו קופאים מקור כמו בבית הקודם. אני “קמתי לתחייה ”, כי כשלבן־אדם ניתנים הדברים האלמנטריים של קיום פיזי, הריהו כאילו משתנה לגמרי. זה השפיע על מצב רוחי כל־כך טוב שמתוך התלהבות קניתי כרטיס לאופרה למחר ל “אָאִידָה ”. בימים הקודמים חיפשתי רק איזה שהוא חדר מחומם, כדי לא לרעוד מקור. גם עניין האוכל סודר. עד כה הייתי מצורף לאוכל לפלוגה שמרחקה היה כ־ 3 מיל מביתי. לכן אז בחרתי לא לאכול ארוחת בוקר, ולפעמים גם לא היה כדאי לי לאכול ארוחת צהרים. לארוחת־ערב נסעתי העירה, ולפעמים ויתרתי על ארוחת ערב, כי בעיר מכריחים אותי לאכול בקלוב הסרג ’נטים ושם אינני רוצה לאכול. אינני בוחר בחברה שהיא מצטיינת רק בכך שלכל אחד ישנם שלושה סרטים על השרוול, ושבה כל אחד בולט בגסותו הטיפוסית לכל סרג ’נט. בסוף מצאתי את ה־ YMCA, שבו אפשר גם לעשות אמבטיה חמה.

כיום אני מוכרח לצחוק כשאני נזכר בימים הללו, כי היו ממש ימי עינויים. לקום בבוקר מהמיטה (או מה שפה נקרא “מיטה ” ) בקור של 10 עד 12 מעלות מתחת לאפס, ובלי תקווה לראות עד הערב חדר מחומם, היה בשבילי באמת ניסיון נוראי. לכן אני שמח שעכשיו הוטב המצב. ומכל הבחינות יותר טוב לנו פה. אמנם אוכלים גם פה עם סרג ’נטים ויחד עם קצינים, אבל פה הם יודעים להתנהג פחות או יותר.

שוב התחלתי להתעניין בספרים ובעיתונים ולהיות במצב־רוח קצת יותר טוב. אתמול הייתי גם בסרט יפה בצבעים: “פנטום האופרה ”. את בוודאי מכירה את הסיפור. העלילה היא מסביב לבית האופרה הפאריזאית. ישנם פרקי אופרות, תפאורה יפה ושירה נהדרת. נהניתי נורא.

את התלהבת כל־כך מה “ארואיקה ” [לבטהובן ] בניצוחו של מולינרי. מולינרי זה באיטליה לא ידוע כלל, מכירים אותו באמריקה ובעוד כמה ארצות. אין זאת אומרת כי איננו איש גדול, זה רק מאשר את האימרה: שהנביא בארצו [425]… (שכחתי את הנוסח המדויק ).

יש לנו פה פטפון, אבל אין תקליטים חדשים, ואת אלה שישנם, שמעתי כבר הרבה פעמים. עוד לא מצאתי פטפון חשמלי מתאים [לרכישה ], אבל עוד אמצא. אני חושב על זה כל הזמן. אני רוצה לקנות כזה שאפשר להשתמש ברמקול של הרדיו להשמעת המנגינה.

האם את מצוידת כהלכה לחורף? כשאבוא הביתה אטפל בך ואדאג שלא יחסר לך מאומה. החזקנו מעמד עד עכשיו, אז כבר נחזיק מעמד עד הסוף, לא־כן? קשה בעיקר העניין עכשיו, כשאין כל שמץ של “אידיאליזם ” להיות בצבא.

קראתי היום שתי הודעות שונות והפוכות על אותו המעשה. בעיתון העברי היה כתוב שאוניית מעפילים עם אלף איש נתפשה על ידי המשטרה. בעיתון אנגלי קראתי שאניית מעפילים [426] הגיעה ארצה ושכלם הצליחו להתפזר ביישוב.

מה שלום אמא? האם היא כבר נפגשת עם אנשים כדי לשוחח? דרישות שלום לבביות לה. שלום, פימפי ’לה, ולהתראות, להתראות.

שלך באהבה רבה, ריקי

תל־אביב 20.1.46

ריקי יקר,

מחר ימשך המו “מ בעניין ספרו של אבא. כבר הגישו לי [מ ”מסדה “] חוזה עם הצעה טובה [להפצת המהדורה השניה ] ומחר יש לי ישיבה קטנה עם ידידנו ר. [רבינוביץ ] הזקן ואנו ניוועץ בעורך־דין, ואחרי־כן נחתום אמא ואני על החוזה, ונוכל לנשום לרווחה כי נקבל סכום כסף עם חתימתו. מקווה אני שעוד החודש יסודר הדבר. בינתיים קיבלתי ממחלקת החינוך את החוזר [מס ’ 15, מתאריך י ”ב בשבט תש “ו ] הממליץ על ספרו של אבא [”מבוא לכתבי הקֹדש "] כספר לימוד לבתי־הספר.

קשה לי להבין מדוע משעמם לנסוע לפאריז? [מכתבו מיום 11.1.46.] יתכן שאתה רוצה להיות בזה אוריגינלי? אבל האם משעמם לראות את “הלובר ” על כל אוצרות האמנות שבו? האם משעמם לראות את “נוטרדם ”, את שאַרְטְר שאינה רחוקה משם — הכנסיה היפה בעולם, את מוזיאון רודן, את הפרברים השונים? האם כל זה משעמם? ריבונו של עולם, קשה לי להבין. תשתדל לנצל את הזמן כהלכה ולראות שם כל מה שיש לראות. ואל תזלזל בפאריז. למרות ריקבונה הרי היא מרכז אמנותי ותרבותי גדול וחשוב. כדאי אפילו לבקר אצל הצייר מארק שאגאל היהודי, אם יש לך הזדמנות כל שהיא להיכנס אצלו. אבל אל תאמר שמסע לפאריז הוא משעמם. סע וראה ופקח עין.

אמנם אפשר להבין שאירופה מאוסה, אבל אתה מפריז קצת. האמנם אין משפחה יהודית באנטוורפן שתקבל אליה חייל עברי? השתדל להכיר איזו משפחה, כי תמיד יש יוצא מן הכלל, ואפשר להתחבב ולקשור קשרים עם משפחה כזו.

על הניוון השורר אצלכם סיפרו לנו כאן הרבה מאד. אבל אני לא התרשמתי מזה. זהו מצב רגיל בימי מלחמה, ויש להתייחס בהבנה לדברים כאלה. ולמה לא לראות את המאור, את הפעולה החיובית של הבריגדה. הנה קראתי על מסע חבריה לפולין, וזהו בלי כל ספק דבר חיובי.

יום יום אני טרודה עכשיו שוב בפורטרט, שהציירת [רחל ] ממשיכה לצייר אותי. הדבר גוזל זמן רב — הליכה שעה [427], ישיבה וחזרה הביתה.

לאחר שאגמור את עניין ספרו של אבא ז “ל, ירווח לי ויהיה לי מצב רוח להצטלם ולקנות כמה דברים דרושים. עד היום לא העזתי להוציא אף פרוטה, אחת, מחשש שלא יהיה לי כסף לתשלום הבא [של בית אמה ]. כך, ריקי, גם אנו חיינו כאן אינם קלים. נסיעתך לפאריז דווקא משמחת אותי. תיסע ותראה ותצא מדיכאון זה ומהפסימיות השוררת אצלכם. ריבונו של עולם, אצלנו כאן יריות ופצצות [428], כלומר, כיום עוצר רק בירושלים. המצב הפוליטי ”מזופת ". ובכל זאת איננו פסימים. ומדוע תהיו אתם כל־כך פסימים?

פריסת שלום מאמא.

שלך באהבה פימפי

בלגיה 27.1.1946

פימפי ’לה יקרה,

הייתי באופרה וראיתי את “אאידה ”. אמנם היכרתי את האופרה הזאת היטב מאז ומתמיד, אבל זה כ־ 12 או 13 שנים שלא ראיתי אותה על הבמה. לכן היתה ההצגה ממש מאורע כביר בשבילי. מובן שהכוחות אינם פה ממדרגה ראשונה, אבל שכחתי את כל זה כששמעתי את המוזיקה הנהדרת של וֵרדי. התפאורה היתה טובה מאד. יותר טובה משציפיתי. פימפי ’לה, האם את מכירה את “אאידה ”? היא ממש אחד הענקים שבשטח האופרה. ישבתי ונהניתי הנאה מלאה, ולא רציתי לעזוב את האולם. הייתי רוצה להשאר שם בלי סוף.

בשבוע הבא אצטרך להרצות לפני חמש פלוגות על “ארגון האומות המאוחדות ”[429]. אספתי קצת חומר כדי להתכונן להרצאות, זאת אומרת חוברות שונות וגם ספר אנגלי שיצא לא מזמן ונקרא Peace Making.

אצלנו כולם מתחילים לקבל גְרִיפָּה [430], ושלושים אחוז מהבריגדה שוכבים בבית־חולים עם אדמת. פימפי ’לה, את יכולה אפילו להידבק מהמכתב שלי, כי ייתכן שגם אני מודבק מהגריפה ורק אינני מרגיש את זה, והנייר יכול להעביר את החיידקים (איזה רעיונות טפשיים יש לי!).

הנסיעה שלי לפאריז תידחה לעוד שבועיים בערך.

כבר מזמן לא קיבלתי מכתב. גם אחרים אינם מקבלים מכתבים, ומכתביהם אינם מגיעים הביתה.

האם את רוצה סיכה שהיא בצורת טוס? זוהי הסיכה היחידה שראיתי בכל בלגיה אשר מצאה חן בעיני. היא ככה: אבנים צבעוניות כחולות, אדומות וירוקות.

הגודל הוא בערך טבעי.

אהיה מאושר כשאבוא הביתה. גם את? להתראות בקרוב בקרוב.

שלך, באהבה רבה, ריקי

ד "ש לבביות לאמא

פאריז 17.2.1946

פימפי ’לה, יקרה,

שלשום עבר הגדוד שלנו להולנד ובאותו זמן נסעתי לפאריז. קהים אנחנו פה כלפי כל דבר. וגם לפאריז נסעתי בבחינת “עוד עיר אחת ”. את רואה, כה רצוצים אנחנו בנפשנו, שכל דבר אשר אינו קשור לַבָּית ולארץ־ישראל — חולין לנו.

מי היה יכול לתאר לעצמו שפעם אסע לפאריז באותה אדישות בה אדם מתייחס לאיזה שהוא עניין יום־יומי! בשעה שהודיעו לי שעלי לנסוע לפאריז, לא העליתי בדמיוני את ה־לוּבֶר, את [ארמון ] ורסאיי, את הפנתיאון [431] או נוטר־דם דה פאריז, כי אם חשבתי כי “פקודה היא פקודה ”, ונסעתי.

בדרך לפאריז הגיתי בכל הדברים האלה, עד שבסוף, כשממש התקרבנו לפאריז, חזרה אלי ההתלהבות. וכשהגעתי לפאריז הייתי ממש נלהב והחלטתי לראות את כל שכיות־חמדתה. אמנם הייתי כבר פעם בפאריז אבל הרבה שנים עברו מאז.

מצאתי פאריז אחרת לגמרי. פאריז אינה עוד העיר העשירה של הקונטיננט. היא עניה, ויש בה מחסור בכל. החיים פה סואנים אמנם לעומת החיים בערים אחרות, אבל אין להשוותם לחיים העליזים של ימי שלום. העוני מורגש בכל שטחי החיים החל מהצרכים החיוניים כמו אוכל והלבשה, וגמור באמנות (הגרמנים הוציאו מפאריז את כל פִסְלי־הברונזה כדי לעשות מהם תותחים ).

במשך יום וחצי שאני נמצא בפאריז הספקתי לראות את ה־לובֶר, [כנסיית ] מַדֶלֵיין, האינווליד [432], הפנתיאון, נוֹטר־דם, אייפל, פלאס־בורבון, את שני שערי הניצחון, גני לוכסמבורג ואת המונומנטים שבכיכרות העיקריים של העיר (וֶנְדוֹם, קונקורד, אופרה וכו ’).

בלובֶר עצמו אין אותו האוצר שהיה פעם, כי הרבה דברים נגנבו על ידי הגרמנים, ואחרים עדיין לא הוחזרו למקומותיהם. אבל נמצאים שם הדברים הידועים: “הניצחון ” מסמותרקי, הוֶנוס של מילו, המונַליזָה הידועה, ותמונות של רפאל, טיציאן, וַן־דייק, רמברנדט, רובנס.

אמנם הסתכלתי בדברים באופן יסודי, אבל אלך ללובר עוד פעם לפני שאסע מפה..

היום רוצה אני לראות את המוזיאון של רודן.

הכל חגיגי בפאריז, והאנשים חביבים. אחרי שביליתי כה הרבה זמן בבלגיה שבה אנחנו שנואים תכלית שנאה, מה נעים לראות עם שמתייחס לחייל ממש כאל גואל.

אבל יש לי רק חצי הנאה, כי אינך רואה איתי את כל הדברים היפים הללו. אני מתפעל מבניין העיר, כי הוא עשוי בשכל כה רב. הצורה היא גרנדיוזית.

פימפי ‘לה, הסתכלתי בבחורות הפאריזאיות אשר מטיילות ביום א ’ בבולבר־דה־קפוסין, שהן כה מפורסמות בגלל יופין, אבל לא ראיתי אף אחת מהן שיכולה אפילו להתקרב ליופי שלך. אמנם אין להן מראה וולגרי כמו לבחורות הבלגיות, אבל הן רחוקות מיופי טבעי. הן כה מלאות צבעים מלאכותיים שלפעמים חשבתי שפה מתהלכות בובות עשויות צמר גפן. וגם מצאתי שאין להן אותה האריסטוקרטיות שאני מעריץ, כי אם רק מין “אלגנטיות ” מעוּשָה, המתבטאת בהליכה סֵמי־בטלנית וזקופת־ראש, גאוותנית. מבטן עף מקצה לקצה בחופזה, כאילו היו העיניים מחפשות קהל־מסתכלים ליופי השקט הפסוודו־אריסטוקרטי.

שמלה אי אפשר לקנות בפאריז, כי כל הדברים האלה נקנים רק לפי נקודות. אבל אני כבר מחפש איזו מתנה [ליום הולדתה ]. אני רוצה להפתיע אותך, ולכן לא אגיד.

[מכתב קטוע ]

תל־אביב 24.2.1946

ריקי יקר שלי

שמעתי כאן בשורה משמחת מאוד. במסיבה אצל אחד מחברי המערכת שלנו שנשא אשה, פגשתי את הלוטנט־קולונל [אפרים ] בן ארצי [433] והוא מסר לי דרישת שלום ממך; ואמר לי שאתה מקבל חופש במרץ ותבוא הביתה. האם זה נכון? אני כל־כך שמחה שקשה לי פשוט להאמין לדבריו. למה אתה אינך כותב לי על כך?

הוא אומר שהגרלת חופש למרץ, שאתה בחור טוב, רציני ועובד הרבה, ושאצלך תמיד על השולחן ספרים רציניים מאוד.

כך קיבלתי ממך דרישת שלום באופן בלתי ישיר. זיו־אב הוא גיסו, והיות וביום שישי הבא אהיה שם במסיבה אולי אשמע ממנו פרטים נוספים. הוא אמר שהוא שמח מאוד להכיר את אשתו של סרג ’נט כהן. אגב, המסיבה נערכה בדירה מפוארת. היו כל חברי המערכת עם נשותיהם. זו הפעם הראשונה שנשאתי בחברה את עגילַי הבוכריים. זה היה אוריגינלי מאוד. למסיבה הבאה אשא את העגילים הצבעוניים שקיבלתי ממך מאיטליה.

ריקי, בעניין ספרִי יש לי שוב תוכנית אחרת. מציעים לי בהוצאה מכובדת מאוד בעלת תפוצה ענקית, להוציא רק 5,4 סיפורים גדולים. כי הם מוציאים ספר רק בגודל של 100 עמוד. אבל הם מפיצים ב־ 10 אלפים אקסמפלרים הוצאה עממית. זה יכול להכניס לי כסף למעלה ממאה לא "י — 50 משלמים כדמי־קדימה — ויחד עם זה יחדור הספר לכל שכבות העם ויכירוני. עלי לטפל עוד בדבר. הצעה זו שהציעו לי חשובה מאוד ואולי כדאי לקבלה ולהוציא בינתיים, כל זמן שהנייר הוא רע וההוצאות בלתי הדורות, רק קובץ כזה. לשם כך אינני צריכה לכתוב כל דבר חדש, אלא לתת את הברירה בין דברַי שכבר נדפסו. מה דעתך? קשה לי לפרט כעת פרטים, כי הכל עדיין בבחינת תוכנית בלבד.

היום קיבלתי מכתב רשום עם 4 לירות בהמחאות. תודה תודה. אבל חוששתני שאתה חוסך יותר מדי. רציתי לקנות משהו סִינִי לבית, אבל היה צורך תכוף בכסף בבית, ומסרתיו לאמא.

עברה עלינו מאז יום ו ’ סערה קשה. ירדו גשמים, נשבה רוח. בירושלים ובצפת ירד שלג. הגשמים היו סוחפים — נעקרו עצים וגגות, והיה חורף אמיתי, ממש אירופי. הנה, אתה רואה שגם אצלינו לא תמיד השמש זורחת. נקווה שיהיה מזג אויר יותר יפה, כי הלחות והקור כבר קשים מנשוא.

מסרתי לעורך [“הבֹקר ”] מאמר גדול לאחר שיתפרסם אשלחנו לך מיד [“בנתיבי הספרות העולמית [434]”].

היתה לנו כאן מסיבה מוסיקלית, ביתית ונאה. שם שאלה אותי בעלת הבית עליך ומתי תשוב ותבוא אתי יחד אליהם. מתי זה יהיה, ריקי? הקיבלת ממני את חבילת הסיגריות וגם חבילה מאביך? השבוע אשלח לך עוד חבילת עיתונים.

ריקי כשתבוא יהיה נפלא, כתוב לי בדיוק מתי אתה בא ואסדר לי שבועיים חופש. כי עלי להודיע על כך מראש, ולהכין חומר לתקופה זו.

להתראות, להתראות, בקרוב בבית, וברכות מאימא.

שלך באהבה רבה …פימפי

איינדהובן [הולנד ] 27.2.1946

פימפי ’לה יקרה,

חזרתי מפאריז ישר להולנד, מקום שהותנו ברגע זה. אינני יודע איפה להתחיל, ולכן אספר באופן כרונולוגי.

הימים בהם הייתי בפאריז היו לי ימי הנאה רבה. ראיתי את כל פאריז לאורכה ולרוחבה. נוסף על הדברים שכבר כתבתי לך עליהם, ראיתי את כל המוזיאונים שבפאריז, לרבות המוזיאון של גרבין שהוא כדוגמת המוזיאון הלונדוני של בובות השעווה, את הגנים של ורסאי והטריאנון, את גן לוכסמבורג הנהדר ואת האופרה. לקחתי כרטיס לאופרה “אאידה ”, אבל לאכזבתי שינו את התוכנית ברגע האחרון בגלל מחלת שחקנים, והציגו את פידליו לבטהובן שאינני מחבב כל־כך. אבל התפעלתי נורא מיופיו של הבניין — האולמות הנהדרים והקישוטים וציורים לאין סוף. התהלכתי שם כבעולם האגדות, כי האולמות יפים מדי.

במקרה הייתה השחקנית מרלין דיטריך [435] בפאריז ונתנה הצגה לחיילים. ניצלתי את ההזדמנות לראות אותה פעם in natura [436] והלכתי לאולם אולימפיה. היא שרה שירים שונים ודיברה על רשמיה. האולם היה מלא עד אפס מקום, וכל החיילים הריעו לקראתה בתשואות רבות.

פימפי ’לה רציתי לקנות לך טבעת מזהב, אבל בצרפת אין זהב ואסור למכור זהב. לכן קניתי טבעת מכסף עם אבני־בורמה. חוץ מזה שלחתי עוד כמה דברים ביניהם סיכה שקופה עם פרחים (בלי ציפורים ), המיועדת לאמא. לא עשיתי כיתר החיילים אשר הלכו לקנות “souvenirs ”, אלא החלטתי לקנות רק דברים אשר נחשבים בפאריז ל־ [437]dernier cri.

כשחזרתי להולנד נוכחתי לראות כי המקום הפעם אינו נוח ביותר. אנו גרים פה בצריפים של פח, וכל הארץ מכוסה שלג. אבל העיקר שמצאתי מכתב ממך [מ־ 20.1.1946], והוא מלא ידיעות נפלאות. מזל טוב, בשעה טובה ומוצלחת חתמת על החוזה בעניין ספרו של אבא ז "ל. זה מאורע גדול שצריך לחגוג. לבסוף העמל הרב שלך נשא פרי.

תודה רבה ששלחת לי חבילות סיגריות, אני משתוקק מאוד לעשן סיגריות ארץ־ישראליות, שאת טעמן מזמן כבר לא טעמתי. אבל, אל תשלחי לי שום דבר אחר בבקשה, כי לא חסר לי שום דבר בעולם חוץ מהפִּימְפּ שלי. ראיתי בפאריז ציור של מאדם פומפדור והיא היתה כה יפה שהחלטתי לקרוא לה מָאדָם פִּימְפִי־דוּר.

רציתי לקנות תמונת־שמן בפאריז, אבל עתה אין צבעי שמן בצרפת ולכן משתמשים בתחליפים זולים, ואת אלה לא רציתי לקנות. קניתי 40 רפרודוקציות קטנות של תמונות של ציירים צרפתיים. את פיקסו לא קניתי כי אינני סובל את התמונות “המשוגעות ” שלו.

רק עכשיו מודיעים לי שיש שוב צרות בארץ־ישראל [438]. היזהרי והישארי בבית בשעות עוצר, למרות התעודה [439] שלך!!

היום קיבלתי הודעה כי עלי להרצות בעוד כמה ימים על הנושא “המבנה הכלכלי של המזרח התיכון ”. אצטרך להתכונן קצת. אני גם ממשיך ללמוד כל הזמן.

אני רוצה שתהיי מאושרת ושלא תהיינה לך שום דאגות, שתחיי בראש פנוי כמו ילדה קטנה. ד "ש לבביות ונשיקה לאמא. להתראות בקרוב.

שלך, באהבה רבה, ריקי

אַיִנדהוֹבֶן [הולנד ], 6.3.1946

פימפי ’לה יקרה,

קיבלתי היום שני מכתבים ממך בבת אחת [מ־ 18.2.1946 ו־ 24.2.1946]. תודה רבה בעד הצילום היפה. הוא איננו כל־כך מוצלח מבחינה פוטוגרפית, אבל אני רואה לפחות שאת נראית טוב. יש לך רק מבט כל־כך עצוב.

[מפקד הגדוד ] בן־ארצי מכיר אותי אמנם די טוב [תגובה על מכתבה מ־ 24.2.1946], אבל בעניין החופש החליף אותי בטעות בבחור אחר ששמו כהן. הוא צריך עדיין לחכות זמן רב לשחרורו ולכן נכנס להגרלה ויסע בחודש מרץ לחופש. אני כועס עליו נורא שעשה לך תקוות־שוא.

ביחס להוצאה שהציעה לך להוציא את הסיפורים הגדולים שלך, אינני יודע מה לייעץ, כי את כותבת רק דברים מעטים [מכתבה מ־ 24.6.1946]. לפי כל מה שאת כותבת נראה שההצעה טובה מאד, אני רוצה שתהיה זאת הצלחה, הוצאת הסיפורים הראשונים שלך לאור. אבל צריך לבדוק היטב את החוזה.

פימפי ’לה, מפקדת הבריגדה דרשה אותי לחודש ימים באופן דחוף. אינני יודע מה כל זה. נלחמו פה בגדוד רבות כדי למנוע את זה, אבל מפקדת הבריגדה עומדת על כך שאבוא מיד. לכן הודיעו לי היום כי מחר אצטרך לנסוע. זה באנטוורפן (יש לי תמיד מזל לעיר הזאת ).

איזה “איש חשוב ” יש לך שדורשים אותו בכל מקום, אפילו במטה החי "ל. שם לפחות אגור בתנאים יותר טובים קצת. בימים האחרונים קר מאוד והכל מכוסה שלג. אומרים פה כי מזמן לא היה חורף כה קר באירופה.

מחר תהיה לי נסיעה ארוכה ברכבת, עד שאגיע לאנטוורפן. שוב אשב ב־ YMCA באנטוורפן. שם היו לי דווקא שעות פרודוקטיביות. משם כתבתי לך הרבה מכתבים.

הרשימה הקטנה שלך ב “חיים קטנים ” [“בזכותה ”[440]] לבבית מאוד, ואני מוצא שהיא יפה מדי כדי לכלול אותה בכותרת זאת. היא רשימה קטנה על נפש גדולה.

תמסרי, בבקשה, דרישות שלום לכל ידידנו, לא כתבתי להם מפני שלא היה לי זמן.

פה עיירה קטנה הולנדית משעממת, וכולם יוצאים פה מכליהם מרוב שעמום. רק אני תמיד עסוק, זאת אומרת אני תמיד מעסיק את עצמי.

אל תעבדי יותר מדי עכשיו, תנוחי מכל המאמצים הקודמים שלך! שלום ולהתראות.

באהבה ונשיקות. שלך ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] מרץ 1946

פימפי ’לה, יקרה,

הגעתי היום לאנטוורפן וכבר נמסרה לי העבודה החדשה. תפקידי להיות המרכז החינוכי לכל הבריגדה. היות ומחר שבת אתחיל מחרתיים לעבוד. אשאר כאן כשלושה שבועות.

פימפי ’לה, נתנו לי פה חדר לחוד מחומם, עם רדיו ואפילו עם מיטה אנושית. באירופה שורר עכשיו קור סיבירי. אבל דווקא עכשיו נעשו התנאים יותר נוחים, כך שאפשר לסבול את זה.

בזמן שאשב במטה הבריגדה אדאג לבקשתי לחופשת “חמלה ” לארץ־ישראל, כי מפה זה הרבה יותר קל.

אסיים את המכתב, כי רציתי רק להודיע לך ששוב “זזתי ”. עכשיו אני ממהר.

באהבה רבה, שלך ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] 17 למרץ 1946

פימפי ’לה יקרה,

אני נמצא כבר שבוע ימים במטֶה הבריגדה ובזמן זה היתה לי עבודה רבה מאוד, אבל גם מעניינת. כולם מתייחסים אלי יפה מאוד, ואפילו הסרג ’נטים פה די הגונים.

הכל מתנהל פה בשתי שפות (עברית ואנגלית [441]), כי ישנם אנגלים וגם יהודים־אנגלים בין העובדים.

אצלנו קר נורא והתנור שלי במשרד מעשן בלי הרף. אבל אני מעדיף לשבת בחדר חם מלא עשן על ישיבה בחדר קר עם אוויר צח. אצלי בחדר ישנה הסקה מרכזית, אבל ככל הסקה מרכזית היא אינה מספיקה לחמם את החדר, לכן אינני נמצא שם רוב הזמן.

ראיתי סרט נחמד נורא! אמנם הציגו אותו בארץ־ישראל כבר לפני שנים, אבל אז לא ראיתי אותו. הוא:Mrs. Miniver . למרות שהוא פחות או יותר סרט של תעמולה [442], הוא באמת אמנותי והתרשמתי ממנו מאוד מאוד.

ראיתי פה בכמה חלונות ראווה גראמופונים חשמליים, ברובם של פיליפס. היחידה שלי עכשיו נמצאת באינדהובן [443], איפה שנמצא בית־החרושת של פיליפס, לכן החלטתי לקנות אותו בהולנד. ואם אפשר בבית־החרושת עצמו.

כולם מזמזמים שיר חדש ששמו: סימפוני. אינני יודע את המילים אבל המנגינה היא:

כולם משתגעים מהמנגינה הזאת, מנגנים, שרים ושורקים.

איזו חוצפה ישנה לערבים שהם הציעו מדינה ערבית עם מיעוט יהודי! אבל יותר אני הזדעזעתי שקראתי ב־ Times את המכתבים של מגנס, שהם ממש חותרים תחת הפוליטיקה הציונית [444]!

קיבלתי את ה “מאזנים ” ואת ה “גזית ” תודה רבה. לעת־עתה רק דפדפתי בהם, אבל הערב אתחיל לקרוא אותם. אשלח לך אותם בחזרה כשאגמור את הקריאה.

כתבי לי על הכל! מפה אין מה לכתוב, כי אין פה כלום. דרישות שלום לבביות לאמא. שלום ולהתראות בקרוב.

שלך באהבה רבה, ריקי

[אנטוורפן, בלגיה ] 23.4.1946

נייר מכתבים: YMCA with

his majest’s forces

פימפי ’לה היקרה,

אני מסופק אם המכתב יגיע אליך, הרי עכשיו שביתת עובדי הממשלה בארץ. כמו שכל מכות הגורל ניחתות על ראשו של החייל כן גם השביתה הזו. אבל צריך להבין את השובתים, כי הם באמת צודקים.

בקשר עם עבודת החינוך בגדוד השלישי, BA דורש אותי בחזרה כל הזמן. הפעם אמרתי לו ישר כי אינני רוצה לחזור אליו יותר, ונתתי לו גם את כל הנימוקים. BA שונא את כל אנשי ה־ education כי הם מפריעים לו בתוכניות הצבאיות (כאילו היה לנו איזה שהוא תפקיד צבאי!). אך יחד עם זה הוא רוצה אותי בחזרה, כי הוא רוצה את עבודתי. לכן אמרתי לו ישר (בשיחה בלתי פורמלית ) כי אנשי מטה־הבריגדה מעריכים את עבודתי יותר, ובכלל יש פה יחס יותר טוב אלי, ואינני צריך לשמוע את ההתפרצויותיו נגד אנשי החינוך. אחר כך סיפר על על תוכניותיו וכו ’, כי הוא הרי איש אמביציוזי מאד. אמרתי לו שהתוכניות הן יפות וטובות, אבל לי יש רק תוכנית אחת — לנסוע הביתה.

החלפנו לבסוף כמה מילים יותר חריפות, והטלתי עליו את כל האשמה והאחריות להפרעות התמידיות בעבודת החינוך. אבל, אין כמובן בינינו שום הבנה לעניין עצמו, כי הוא איש צבא פרופסיונלי ורואה כל דבר מבחינת הקריירה הצבאית שלו בלבד. אחרי השיחה הזאת נתנו איש לרעהו חיוך אלכסוני, אמרתי שלום, והלכתי.

למזלי יש פה חבר אחד, שעובד גם הוא במשרד החינוך איתי יחד, שמו של הבחור אורי וינברג. הוא בחור נעים ואינטליגנטי מאד. אני שמח מאד שמצאתי חבר פה. גם הוא במצב דומה לי. הוא אמנם איננו נשוי אבל יש לו בחורה בתל־אביב שמחכה לו כבר חמש שנים, והם רוצים להתחתן מיד כשיחזור ארצה.

הוא בחור אידיאליסט כל־כך שאני פשוט מקנא בו. למרות שהוא כבר חמש שנים בצבא והוא סבל הרבה באותה תקופה, הריהו מאמין בשליחות החשובה למען העם וכו ’. והוא חושב שעדיין לא מילאנו את התפקידים הלאומיים בשלימותם. הוא נסע בפסח לברגן־בלזן (מחנה הריכוז ההיטלראי לשעבר ), שנהפך עתה למחנה הכשרת חלוצים. הוא נסע שמה בשליחות והיה שבע רצון מאד מהנסיעה.

הוא רוצה לקנות פטפון חשמלי, אבל זול, בשעה שאני רוצה לקנות את היקר ביותר שיש בבלגיה.

קראתי בעיון רב את המאמר שלך “בנתיבי הספרות העולמית ”. הוא לא רק מאלף בעובדות שהוא מביא אלא גם מלא מחשבה. דווקא מחשבה סינתטית (ולא אנליטית, כמו אצל רוב הסופרים היהודיים ). הוא מביא את הבעיות הלאומיות “על צלחת ספרותית ”, באספקלריה תרבותית מעניינת. המאמר הוא עמוק מאד ומגיעה לך ברכה מיוחדת.

כבר סוגרים פה ואני מוכרח לסיים. שלום ולהתראות בקרוב. ד "ש לאמא.

שלך באהבה רבה ונשיקות ריקי

סופים אפריל 1946 — יוני 1946

לב נבוך 1946 סיפורי קיבוץ ועיר

“כנסת לזכר ח ”נ ביאליק “. הדפסות נוספות: בקובץ הסיפורים ”היאור הירוק “ בשנת 1947, ” שאני אדמה ואדם — סיפורי נשים עד קום המדינה " 2003, מאת פרופ ’ יפה ברלוביץ.

…אמנם רבים נהנים מרווחי מלחמה, אך שכרו של יאיר דל…כנראה, חדל־אישים אני…ולחפש עבודה אחרת אי אפשר, מיד יכבדוךָ בתואר “משתמט ”. …ובינתים נעשות חליפותיו של יאיר דהות ובלות עליו ומלבושיה של נעמי אף הם דהים ובלים, ואף קישוטי־הלוואי שהיא מוסיפה להם אינם מועילים עוד הרבה. וּמשבּלה המסגרת, בלה הדמות.

…לאה, שכנה מלמטה מבחינה בהיבהוב הברק שבעיניה של נעמי ואומרת כאילו נשאלה: “כל זה משָם … משׂפת־הים ”.

…נעמי נרדמה וקדֵשות רקדו לפני עשתורת. ואסתר המלכה, לבושה בגדי מלכות, שוטטה כשהיא מנענעת את ירכיה וגלי הים לוחכים את רגליה, לוחכים וסוגדים לה…

למראה קצין של הצִי לבוש מדיו הכחולים וזקנקנו הבהיר והמחודד, היא מתחלחלת. הוא מֵסב ליד שולחן סמוך, מסיר את כובעו ומגלה את שׂיער־ראשׁו הגזוז, ממצמץ בעיני בן־הצפון שלא הסכין לאור המסנוֵר, ועוד מעט והוא משקיע את פניו עד עיניו בכוס־בירה גדולה….נעמי רואה שפניו בהירים, כמו נקלפו והקרימו עור חדש, ומין קדמוניות שופעת מזקנו זה — זקן קטן עם פרצוף — דווקא עם פרצוף של ישו, היא מהרהרת, כבתמונות הקדושים. …וכאשר קרב לא ידעה מה שאֵלה שאל, היא רק רצתה ללכת מִזה ולא להסֵב עם הנוכרי. רצתה לברוח, אבל חששה להכלימו, ונשארה יושבת ומאזינה לצלילי לשון נוכריה ולא־מובנת. אכן, בעצם נאבקה נעמי אותה שעה ביאיר, בלאה, ביאיר ובלאה יחדיו, בעשתורת ובאסתר המלכה, ושמעה רק בְּליל־מלים עולה מפי הנוכרי, בלי הבין דבר. ויודעת נעמי, שהוגש לה משקה, ואחר־כן צחקה, השד יודע על מה צחקה…תקליט בודד צירצר זמר־מחול איטלקי של ימי המלחמה — קדושה וטומאה כרוכות יחדיו: “הוֹי, מְר־יָה מַג־ד־לֵי־נָה ”…

נעמי כּיזבה ליאיר וסיפרה, שהיא מטיילת עם ילדים על שפת הים ומקבלת משכורת גדולה של ימי מלחמה. אך לעת לילה כשבעל־ביתם הדר מעבר למחיצת הקיר, הנתין האמריקאי, היה ניצב דום, לבוש פיג ’מה, ושר את ההמנון האמריקאי לאות נאמנות לארץ נתינותו, רעדה נעמי ומיהרה להצטמצם במיטתה…

… כשעלתה בסולם דק ותלול על גג הבריכה — בניין מעוגל ואטום — ראתה מלמעלה יישוב מתוקן, שבתיו נצבים במשטר, לפי תוכנית…קול זעקות משונות עולות משם. שמעה את קולו של משהל ’ה הקטן, שהגיע עם אמו למקום אחריה, ונמצא עדיין ב “אִיזולציה ” בלשון המקום, וטרם הוכנס לבית הילדים, והוא מצעק ופולט מלים גרמניות משובשות. הציצה מבעד לזכוכית הטבועה בדלת וראתה שהוא עומד ומכה את שרהל ’ה, אף היא ילדה פליטה, והיא כובשת את כאבה ואינה פוצה פה. התפרצה נעמי פנימה, תפשׂה בידו וגערה בו: “מה אתה עושה, משהל ’ה?”

והקטן העמיד עליה פנים תמהות, שמבוגרת היא כמו אמא ואינה מבינה דבר: “את לא מבינה כלום ”, אמר. “זה הכל בצחוק. אני הֶר שׁוּלְצֶה, גרמני, אנחנו משׂחקים במחנה והיא יהודי. ולכן אני מכה אותה ולה אסור לצעוק, כי אם לא כן אמית אותה ”.

ושרהל ’ה מנענעת בראשה, מסכימה: “נכון ”. ופניה סמוקים, כאובים, ולהט כבוש בעיניה. היכן קלטה להט זה? שואלת עצמה נעמי, מין גְבורה אילמת בתינוקת זו! “כך אסור לשחק ”, מתרעמת נעמי, “לא יפה להיות גרמני, אפילו לא במשׂחק ”.

ומשהל ’ה כבר שוכח את תפקידו, ובאותה קלות של התאקלמות והרגל לכל מצב חדש, הוא כבר מרבה דברים על נעליו, מקור גאותו: “רואה את, אלה נעלי, הן אמריקאיות, באמת, תשאלי את אמא! וכאשר אבוא לתל־אביב יהיו לי הרבה דברים, באמת יהיו!…”.

תל־אביב 26.4.1946

ריקי יקירי שלי,

הבוקר שמעתי ידיעה משמחת מאוד. משחררים אתכם. ריקי, משחררים בקרוב נורא. אתה בודאי יודע יותר פרטים ממני בעניין זה. על כל פנים אין כבר הרבה לחכות. דומני שהמספר שלך משתחרר ביוני. איך הפרוצדורה? כלומר, האם צריך לחכות ממש עד יום השחרור או חוזרים קודם הביתה ומחכים כאן?

הנה אתה רואה ריקי, שסוף סוף הקיץ הקץ על כל התלאה הזאת. ובאמת נוכל לומר שהמלחמה הסתיימה גם בשבילנו. כי עד היום לא הרגשתי כלל שהמלחמה תמה. לשלום לא היה עוד כל טעם ולא היתה לו כל צורה.

הערתי כבר אפילו לשכנה [בדירתם ] שאתה משתחרר והיא מוכרחה לחפש לה חדר אבל היא הודתה בפני שאינה מחפשת, כי אין. אולי כעת תחפש משהו, הלא יש לה בחור והיא בודאי תנשא לו. אגב, היא נתנה לי ליום הולדתי מצית נשי יפה ועדין בתוך נרתיק עור אדום. וחתנה שלח לי לחג הפסח פרחים נהדרים. הם חביבים מאד, אבל בכל זאת הלא אנחנו זקוקים לחדר, לא כן?

הלילה היו שוב יריות בתל־אביב, אצלינו זה כבר עניין רגיל [445]. הייתי עם אמא ברסיטל לריקוד של גרטרוד קראוס. באמצע נשמעו יריות, אך איש לא נבהל ולא זז ממקומו. היא אמן גדול והרסיטל היה מעניין מאוד לאחר שלא הופיעה זה 4 שנים. היא עמוקה מאוד ברעיונותיה ומומחית בביצוע התנועות. נהניתי מאוד. ריקי, כאשר תבוא אתה מוכרח ללכת לראותה.

יום לפני כן היה חמסין ואני הרגשתי, די רע. בכל זאת הלכתי בערב לשמוע את ילד הפלא הארץ־ישראלי, את זיגי וייסנברג בן ה־ 17. הוא פסנתרן מעניין מאד, ולמן הצליל הראשון שהשמיע, דימיֵינו השומעים לשמוע משהו מיוחד במינו. היה לי אם כן שבוע נאה.

גם חג הפסח כבר הסתיים. בחג היה לאמא קשה. היא הלכה מהבית כדי שלא יבואו אורחים ולא תאלץ לקבלם. תמיד קשה לה לקבל אורחים בחג כי היא נזכרת בימים ההם. ניצלתי את החג כדי לשבת לפני הציירת [רחל ]. היא שינתה את הפורטרט וממשיכה בו. אבל כעת אני מצוירת בו לא בשמלה הצהובה אלא בחולצה רומנית צבעונית. וגם הבעת פני שונתה

בסגנון שולמית קדומה [446]. נראה מה שיצא מזה. היא ממהרת לגמור לפני שבעלה [הרופא לִבני ] ישתחרר וישוב מהצבא. כי אז בודאי תהיה טרודה מדי.

שמעתי גם את התזמורת בניצוחו של המנצח הצרפתי שרל מינש מיצירות דביוסי הצרפתי, ומשל מוצרט וּויואלדי. בעיקר היה דביוסי נפלא (“סקיצות על הים ”).

עכשיו נדמה לי שכל הכתיבה כבר מיותרת. הרי בקרוב תהיה בבית.

ריקי, מתי יהיה לנו פטפון חשמלי שלנו שנוכל לנגן בו כל מיני תקליטים יפים ואוכל לשמוע לי את דביוסי בבית?

אמא שלי כבר מדברת איך יש להתכונן לקראת בואך. אבל לפני שתבוא עלי עוד לסדר כאן סידורים. ב־ 1 למאי אני משלמת שני תשלומים בשביל הבית [של אמה ] ואהיה חופשית למשך שנה תמימה מדאגות. מלבד זה אקבל תשובה מהמו “ל [ליינמן?] ואתחיל בהדפסה של ספרי. את מותר הכסף בעד התרגום שלי [”נתיבים בתוהו "] כבר קיבלתי.

תרשום לך את כל החומר שראית בשבילי, אולי אוכל לנצלו ולכתוב עליו. אל תשכח פרטי פרטים, כי כל החומר שראית ושמעת חשוב. אפשר לכתוב אפילו ספר שלם. נכתוב אותו שנינו, טוב ריקי?

בתל־אביב כבר קצת קיצי אבל לא לגמרי. בערבים עוד קריר. אני לובשת חליפה. אבל ביום כבר די חם. ביחוד גועליים החמסינים. טוב לך שאין לך חמסינים. ריקי, כאשר תבוא כבר אתרחץ בים. וכשאני מתרחצת בים אז אני מרגישה נפלא. וכבר יהיה לי בגד ים חדש, וכבר אהיה קיצית.

הייתי רוצה שתספיק לבוא ליום האזכרה לאבא בד ’ אייר. זה יהיה בחודש מאי. אז נעלה אל קברו. ואתה הרי אפילו עוד לא ראית את מצבתו.

וכעת ריקי, להתראות מהר, מהר, בביתנו שלנו.

ברכות מקרב לב מאמא וברכת “להתראות ” אף ממנה.

שלך באהבה רבה פימפי

תל־אביב 5.5.1946

פימפי ’לה, יקרה,

סוף־סוף הגענו לאן שרצינו כל הזמן להגיע.

לא אקבל חופש ארצה. זו ידיעה טובה. כי “הקפיאו ” אותי מפני שאני צריך לנסוע הביתה בעוד כמה ימים. די, גמרנו את הפרשה הזאת. את רואה שלכל דבר יש סוף וגם הסבל הזה נגמר עוד מעט.

שושנה שרירא 1946. ציור מאת רחל אלעזרית־לבני, שמן על בד.

אינני יכול להאמין לזה! שוב בבית — עם הפִּימְפְּ שלי. שוב בארץ־ישראל.

אני כבר מתכונן לארוז את כל הספרים שלי ולשלוח אותם הביתה, כי לא אוכל לקחת אותם אתי על האוניה.

נתפרסמה הצעת הוועדה [447], ושמעתי גם ברדיו על הצהרתו של אֶטְלִי [448] בנידון זה. אני מוכרח להגיד שהתוצאות הן יותר טובות משחשבו אפילו האופטימיסטים פה. אבל, מובן שרק עכשיו תתחלנה הצרות בקשר עם ההצעה הזאת. אבל, העיקר הוא שארץ־ישראל עלתה עכשיו על הפרק בפני כל העולם וזה יקרב את הפתרון ממילא. מובן גם שתהיה התנגדות עזה מצד העולם הערבי, אבל עצם התקיפות בה יתנגדו הערבים בכל מדינות ערב, תפגין בפני כל העולם שאנחנו מהווים בארץ־ישראל כוח שאין להוציא אותו מהחשבון. אל תצאי מחוץ לגבולות העיר, כי עתה יהיה בוודאי מסוכן בכל הדרכים.

סידרתי את כל העניינים כך שלא יוכלו לדחות את נסיעתי יותר. אני גם מחסל את כל ענייני העבודה שלי פה. בקיצור, אני מחסל את הגלות.

פשוט אינני יכול לכתוב יותר מרוב התרגשות. ד "ש לבביות לאמא.

שלך באהבה רבה. להתראות ריקי שלך

פימפי ’לה, אני שמח: הַהַהַ

[אנטוורפן, בלגיה ] 11.5.1946

פימפי ’לה, פימפי ’לה,

אני צריך לצאת לשחרור במשך הימים הקרובים! לא קיבלתי עדיין שום מכתב ממך אבל אני יודע שהודות לשביתה לא נתקבלו עדיין המכתבים.

העיקר — הגרמופון. ראיתי כבר את כל הפטפונים שבאנטוורפן. החלטתי לקנות מכשיר שוויצרי. המוצרים השוויצרים הם הכי טובים. כבר נתתי מפרעה ובחנות שומרים לי אותו. בעוד שלושה ימים יהיה לי כסף לשלם את העודף. אבל יש חיסרון אחד: המכשיר הוא גדול ולכן אצטרך לקחת אותו בלי התיבה, כי לא יתנו לקחת אותו על האוניה. יש חוק שאפשר לקחת רק דברים אשר נכנסים לתוך התרמילים הצבאיים.

הצורה היא לגמרי מודרנית. המַרְקָה Paillard — השוויצרית המפורסמת ביותר. הצורה (עד כמה שאני זוכר בעל פה ) היא מלמעלה:

צריך לחזק על לוח של עץ או על רהיט בארבעה ברגים. הוא נעצר באופן אוטומטי. אפשר לכוון את המהירות. הוא עובד על [מתח חשמלי ] 120, 150, 200, 220, ו־ 250 וולט. והוא עשוי רק בשביל זרם מחליף “alternative current [449]”. הוא רפרזנטטיבי נורא. הציור שלי רע מאד וקשה לקבל מושג מזה. הפטפון שלנו הוא הכי גדול מכל הפטפונים שראיתי. זאת אומרת, הפלאטה היא הכי גדולה ומתאימה לכל התקליטים. ה “יַד ” של הפטפון עשויה חומר מיוחד כדי לקלוט את מקסימום המנגינה ולסלק את הרעש כשהמחט “עושה קְרָאץ [450]”. בקיצור, המכשיר הכי מודרני.

אין לך מושג כמה אני מאושר שכבר אסע הביתה.

ד "ש לבביות לאמא. להתראות להתראות.

שלך באהבה רבה ריקי

תכתבי לי, בבקשה, כי עוד אקבל את המכתבים שלך.

ירושלים 17.5.1946

שלום רב, שושנה.

זה עידן ועידנים שלא כתבתי לך. התחלתי כך, בכדי לטשטש את רישומו של הגוון ה “עסקי ” של מכתב זה. נודע לי כי הממשלה הבריטית החליטה להזמין לביקור באנגליה קבוצת עיתונאיות מארץ־ישראל. ביקורה של קבוצה זו הוא אקטואלי ביותר ואני סבור, כי הוא יביא דבר זה בפני העיתונים בעוד כמה ימים, וייתכן, כי בהגיע מכתב זה אליך תדעי על הדבר. בלא לשאול את פיך, רשמתי את שמך בראש הרשימה ואני תקווה, כי הדבר בסדר גמור.

את מצדך צריכה לדבר עם הפטמן [העורך ] או עם זיו־אב [המזכיר ] או כל אדם אחר במערכת, בכדי שהמערכת תקבע את מועמדך המוחלטת.

לדעתי, את המועמדת הטובה ביותר ולא תהיה לך מלחמה גדולה על נסיעה זו.

אני מברך אותך בהצלחה ורואה אותך כבר מפליגה או טסה באווירון לונדונה.

בידידות, ג. צפרוני

ירושלים 21.5.1946

שלום רב, שושנה.

בקוראי את מכתבך מלא ההתרגשות, שמחתי מאוד. אבל, כעבור רגעים מספר הרגשתי אשם במקצת, הואיל ודברי עוררו כפי הנראה תקוות מידיות. יתכן, שלא נזהרתי בלשוני, אבל נסיעה זו איננה מחר. דבר אחד ברור לי, כי תסעי. אני חושב, כי “הבֹקר ” לא יוכל לשלוח אחרת, מאחר שאת העיתונאית היחידה שיש לה כרטיס עיתונאי ראוי לשמו. אינני רוצה להזכיר את כל יתר הסגולות, אשר כתבתי עליהן בתזכיר הקטן על “אישיותך ” לניוטון.

במזכירות הראשית עסוקים ובהולים בקשר להכתרת האמיר [451] ועניינים ארץ־ישראליים, עד אשר

לא יכולתי לראות את ניוטון ולהיוודע ממנו פרטים נוספים. הוא רק רמז לי, שהם מחפשים לפחות שתי עיתונאיות ערביות. אחת היא לולו עבול הודה (סוכנת בריטית, בתו של עבול הודה, מי שהיה ראש המיניסטרים בעבר הירדן ); השניה, הם רוצים נוצריה. כן נמסר לי, כי ברשימה שתישלח ביום החמישי ללונדון, נמצא מלבד שמך, שמה של ברכה חבס ושולמית לבארי, ועורכת עולם האשה. להרגעת רוחך, את מתנוססת בראש הרשימה.

תודה, תודה, תודה (בלשונך ) על זכרך אותי.

בידידות, ג. צפרוני

גב ’ שרירא היקרה

…שמועה חשובה יש לך לספר — טיסה לממלכה המאוחדת, דבר שאפילו המקורבים לרשות אינם יכולים להשיג בכסף מלא. אכן, זה נקרא מזל. וכמזל אמיתי בא בהיסח הדעת אף על־פי שאמרת בשיחתנו האחרונה שמן הישיבה הצנועה בפינה לא בא לך כל טוב עד כה…לנו הנשארים רק זכות הקנאה. אין לי מה “למסור ” ללונדון. אהבתי את העיר מאד…הספר שתרגמת עבר בידי כפי שהיו צריכים כל הספרים המופיעים בעברית…אין לי ספק שגם את ספרך האחר תוציאי לאור…היבבה על אי ההצלחה שייכת לעניין…

נסיעה טובה ומוצלחת ושיבה בשלום

שלך י. גולדשמידט [452]

גֶנְט [בלגיה ] 23.5.1946

פימפי ’לה יקרה,

בשעה שאני כולי שמחה שסוף־סוף אני נוסע הביתה, הרי רגשותי מעורבים ברגע זה. כי בחודש מאי התרחשו כה הרבה עניינים טובים ורעים, עד כי קשה לקבל מושג אחיד על יעודו של חודש זה לשנינו. הוא הוא החודש בו אנו מתאבלים על אבא ז "ל, וגם השנה האבל קשה לנו כי עדיין איננו ביחד כדי לשאת את האבל במשותף. והוא גם החודש בו התחתנו בשעה טובה ומוצלחת. והשנה הוא החודש בו אני חוזר הביתה כדי שנישאר כבר יחד לעולם. אמנם אינני משתמש בטרמינולוגיה עברית, כי חודש זה הוא חודש אזרחי, אבל נדמה לי שהוא החודש בו נחתם גורלנו — לטובה, אבל גם לרעה. הוא החודש בו הגורל מעניק לנו את חלקנו בעולם השמחה והאושר, אבל גם בעולם התוגה והכאב.

אחרי ההקדמה הסנטימנטלית (ואולי גם טפשית ) רוצה אני לברך את שנינו ליום הנישואין שלנו. והפעם היא איננה תיאורטית גרידא, כי אם ממשית, כי אני בא הביתה ושוב נחייה יחד, תמיד, תמיד. תארי לעצמך כמה יפה זה יהיה! קשה בכלל לתאר שזאת אמת! וכל הפרשה של הפירוד תהיה בעינינו כדבר שבעבר, כחובה לאומית שמילאנו ונתגאה בכך תמיד.

פימפי ’לה, נקבל על ידי כך חותם של “כשרות ” לכל ימי החיים. ולוּ לא הייתי מתגייס, היינו מתהלכים עד עכשיו וגם בעתיד ברגש של בושה פנימית. תראי שכל הסבל שסבלנו בגלל זה היה כדאי. נעשינו שותפים לדבר גדול, לדבר שיוצא מגדר החשבון היום־יומי האגואיסטי.

אני נמצא עתה בגֶנְט ומחכה ליום בו אסע לטולוֹן, להפליג משם באוניה לארץ־ישראל [453]. אשלח הביתה את כל הדברים חוץ מהתנ "ך הקטן שלך שאקח אותו אתי. גם את כל המכתבים שלך שמצאתי אצלי שלחתי הביתה בחבילה קטנה. שלחתי לך גם ארנק־עור אבל רק כזה לשימוש יום־יומי, כי הוא איננו כל־כך יפה. אבל הוא היפה ביותר שהיה אפשר להשיג באנטוורפן. הוא עשוי מחומר מצויין. בעקר איננו מוצא חן בעיני החלק מתחת למִתלה, כי הוא אולי נותן לארנק מראה של עממיות. תראי אותו, ותחליטי אם את רוצה לשאת אותו. שלחתי לך בדואר זוג נעליים חומות מאותו החומר ובאותו הצבע כמו הארנק. הזמנתי אותן אצל מומחה והוא עשה אותן בעבודת־יד. אבל אל תתאכזבי כי הן לפי טעם בלגי, ובבלגיה הן נחשבות כאלגנטיות ביותר.

בקשר עם ציור־השמן לא הצלחתי. הייתי במשך השבוע שעבר פעמיים בהולנד כדי למצוא את התמונה המתאימה. לפעמים ראיתי בחלון־ראווה מבחוץ ציור שמצא חן בעיני, אבל כשהסתכלתי בו היטב, ראיתי שהוא תוצרת המונית־מיכַנית וכי הצבעים זולים. בחנויות שאלו אותי אם אני צייר מקצועי, מפני שמתחתי ביקורת על התמונות. אבל אמרתי להם רק שאני בא מאיטליה ושטעמי קצת מפונק במובן זה.

הגרמופון נמצא אצלי והכנסתי אותו לתוך תרמיל־הגב שלי. הוא “התנהג ” עד עכשיו בסדר, כמו ילד טוב. אבל הוא כל־כך עדין שאני מפחד מאד פן יקרה לו משהו בדרך. אבל אעשה הכל כדי להביא אותו בסדר.

יש לי עוד הפתעה חשובה! קניתי תקליטים! יש לנו כבר בערך 25 תקליטים שנוכל לנגן. בחרתי אותם בזהירות רבה ולקחתי רק את הדברים הכי חשובים! כדי שיהיה לך מושג, אתן לך דוגמאות של תקליטים שקניתי: סימפוניה חמישית לבטהובן בשלמותה (4 תקליטים ); סימפוניה “האפנר ” למוצרט בשלמותה (3 תקליטים ); פתיחת “ליאונורה ” לבטהובן בשלמותה (2 תקליטים ); הפתיחה “קלע הכשפים ” לוובר; הפתיחה “הברידים ” (מערת פינגל ) למנדלסון; סויטה של פגניני מנוגנת על ידי יהודי מנוחין; סויטה “הנערה מארל ” לביזֶה (פתיחה ).

פרקי אופרות: “ריגולטו ”, “טראוויאטה ”, “כוחו של גורל ”, לוורדי — אָרִיוֹת מושרות על ידי אמֶלִיטָה גַלִי קורְצִ ’י; סצינת השגעון מתוך “לוצ ’יה דִי לַאמֶרמוֹר ” לדוניצטי — מושר ע “י טוֹטִי דַל מוֹנְטֶה; אריָה של ”מַאדאם באטרפליי “ — מושרת ע ”י אמליטה גלי־קורצ ’י; דואטים מתוך “ריגולטו ” ו “טראוויאטה ” פנטסיה מתוך האופרה “לַה בוהם ” לפוצ ’יני; אריה מתוך “הסַפָר מסֶבִיליה ” לרוסיני — אמליטה גלי־קורצ ’י; מארְש סלאבי לצ ’אייקובסקי; פרק מתוך “שקיעת האלים ” לוַוגנר.

פימפי ’לה, כל התקליטים האלה חדשים. תארי לך, אנו יכולים כבר לערוך קונצרטים בבית, כי המבחר נראה לי טוב והזמרות הן הראשונות בעולם! תתפללי שאצליח להביא הכל הביתה בשלום. את רואה שאני לוקח את העניינים ברצינות, כי האידיאל שלי הוא שיהיה לנו בית עשיר בכל. במשך הזמן נשלים את ספריית התקליטים שלנו.

אני רוצה לבלות את הימים הראשונים אחרי בואי הביתה רק אתך, ואינני רוצה בשום אורחים. הרי יהיה לנו כל־כך הרבה לספר, ואנו רוצים הרי שלא יפריע לנו איש. אבל אני חושש שזה יהיה קשה, כי אי־אפשר לא לקבל את האורחים.

אני מוכרח להפסיק כי סוגרים את הקלוב.

להתראות להתראות להתראות.

שלך באהבה רבה ריקי

ד "ש לאמא. אני כבר משתגע לבוא הביתה! סוף סוף .

ריקי.

[גנט, בלגיה ] 1.6.1946

פימפי ’לה, יקרה,

אני נוסע מחרתיים בבוקר. למשך השבוע הבא לא תהיה לי שום כתובת. עדיין לא ידוע אם האוניה תגיע למצרים או ישר לארץ־ישראל. אשתדל להודיע לך בטלגרמה.

היות ואני מוכרח לצמצם את חפצי למינימום של משקל, לא תכעסי עלי שלא אביא הביתה בידי שום דברים אחרים מלבד הפטפון והתקליטים?

אני מקווה שלא תהיינה צרות בקשר עם המכס בגבול הארץ־ישראלי. לשם ביטחון השגתי אישור בכתב ממפקד המחנה של החי "ל, בו הוא מאשר שהנני מחזיק את הדברים בצורה חוקית ושהם מיועדים אך ורק לשימוש משפחתי בבית.

השעה עכשיו בערך 3 בלילה וראשי אינו עובד עוד.

על כל יתר הדברים נדבר בעל־פה. להתראות. להתראות.

שלך, שלך. ריקי

ד "ש לאמא. סוף־סוף בבית!

נסיעתה של שושנה שרירא ללונדון במשלחת העיתונאיות לא יצאה לפועל.

בחודש אוגוסט 1946 התקבל אריאל לעבודה במשרד רואי חשבון “האפט את האפט ” בתל־אביב.

בשנת 1947 הוציאה שושנה שרירא לאור את ספר הביכורים “היאור הירוק ” בהוצאת מ. ניומן.

בשנת 1948 נקראו משוחררי הצבא הבריטי דרך הרדיו להתייצב לשרות פעיל. החלה “מלחמת הקוממיות ”. אריאל כהן גויס לצה “ל בדרגת קצין לחטיבת גולני. בשלב מאוחר יותר ניצלו את כישוריו המקצועיים לארגן את מדור התשלומים של צה ”ל, ואומרים כי הסְדרים שקבע שם קיימים בעיקרון עד עצם היום הזה.

בינואר 1953 ניגש אריאל לבחינות ההסמכה בראיית חשבון, שנערכו על ידי ועדה ממשלתית של מדינת ישראל, כמועמד מס ’ 193.

בשנת 1954 התקבל כחבר ל “לשכת רואי־חשבון בישראל ”.

בשנת 1955 עזבה שושנה שרירא את עיתון “הבֹקר ” ואת מקצוע העיתונאות, והתמסרה לכתיבת רומנים, סיפורים וביקורות ספרות בעיתונות היומית ובכתבי העת.

ספרו של שמואל שרירא “מבוא לכתבי הקֹדש ” יצא לאור במהדורות רבות ונלמד בבתי הספר התיכוניים כ־ 20 שנה.

הדרמה התנכ “ית ”אמנון ותמר " לא פורסמה, ונמצאת בעזבונה של שושנה שרירא.

בשנת 2001 הוכרה שרירא על ידי המרכז הביוגרפי בקיימברידג ’ אנגליה, כאחת מ־ 2000 הסופרים המיוחדים במאה העשרים — אריאל כהן הפך לאחד מרואי החשבון המוערכים בארץ.

שושנה ואריאל חיו יחד 55 שנים.

אחרית דבר

חיים קטנים על הנסתר והגלוי בכתביה של שושנה שרירא

מאת ד״ר הדר מקוב חסון[454]

“בכל עת שנקרא לידי ספר נוכרי, יהא זה ג ’ון אפדייק בספרו ‘נוצות יונה ’ ותהא זו קתרין אן פורטר וסיפוריה ‘הראי הסדוק ’…ואפילו הנועז שבכולם הנרי מילר — אני מקנאה בהם על כנותם, על יושר לבם, על שאינם מסתירים מעיני הקורא את יצריהם הרעים…ואילו אנו חוסים כבר חמישים שנה בצל עלי התאנה, שאין בהם לכסות על מערומינו אלא על תום ליבנו בלבד ”.

כך מסכמת שושנה שרירא ב־ 1966 את מצבה של הספרות העברית במאמר “מרתפי הותיקן של הספרות העברית ” שפורסם ב “דבר ” 10.4.1966. אכן, גם שרירא נאבקה בכתיבתה בין היצר לבין הצרכים הלאומיים שהכתיבו במידה רבה את שהתרחש בספרות הישראלית בראשיתה.

קריאה מעמיקה בכתביה של שושנה שרירא מגלה כי היוצרת הפיוטית ומכמירת הלב בעליבות־חייהם של גיבוריה בספרה הראשון — “היאור הירוק ” (1947) — פינתה דרכה לסופרת הבשלה, האירונית המאפשרת לארוטיקה, לביקורת ואולי אף לכעס לחלחל אל כתיבתה המאוחרת. כתיבה זו באה לידי ביטוי במיוחד בספרה האחרון “אלמני הקש הצהובים ” (1979; 2009), בכתבי יד בעיזבונה, וכן במספר סיפורים שנכתבו בשנות חייה האחרונות והתפרסמו לאחר מותה (בכתב העת “מאזנים ”). שושנה שרירא בחרה, אם כן, בז ’אנר של הסיפור הקצר בתחילת ובסוף דרכה כסופרת. עם זאת, קריירת הכתיבה המפוארת שלה שבאה לידי ביטוי גם בשלל רבדים נוספים — כתיבה עיתונאית, כתיבה לילדים, תרגום (היא היתה למשל המתרגמת הראשונה לעברית של “גאווה ודעה קדומה ” לג ’יין אוסטין ), כתיבת מחזות, ביקורת ספרות ותיאטרון — מעולם לא קפאה על שמריה. שרירא הגיעה לארץ־ישראל בגיל צעיר יחסית ואף אימצה ללבה את נופיה של תל־אביב, כדבריה: “בחרתי בארץ בנוף־הים כנוף ילדותי [455]”. אולם, בכתיבתה, היא נותרת לעתים קרובות כמתבוננת מן הצד המתעדת את ההתרחשויות הנעלמות מן העין, ולא את הגעשים הלאומיים שעיצבו במידה רבה את אופיו של הישוב הארץ־ישראלי. מבחינת שיוך ספרותי, שרירא כמו ס. יזהר (שעמו למדה בבית הספר היסודי ) ניצבה בצומת סגנונית ותימאטית, כפי שכינה זאת גרשון שקד, “שמסלולים שונים של דורות קודמים נפגשים בו והרבה שבילים של התחלות חדשות יוצאים ממנו ”[456]. התחושה המלווה את כתביה, בעיקר המוקדמים, ממקמת אותה כמי ששייכת לדור ביניים או דור כלאיים, כפי שמכנה זאת אחד מגיבורי הרומן “לחם האוהבים ”: “שקיימים שני דור־ישראלי: מי ששר בילדותו ”סלינו על כתפינו “, דור של ישראל ראשונה, ומי שלא שר בילדותו ”סלינו על כתפינו “, דור של ישראל שנייה, דור של גולה־למחצה [457]”. למעשה, על־פי החלוקה הקלאסית של ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית שייכת שרירא לדור הפלמ "ח, על אף שספריה המשיכו להתפרסם גם בעשורים הבאים. בחינת מכלול יצירתה של שרירא, לצד יוצרות כמו יהודית הנדל, נעמי פרנקל ורחל איתן, שהחלו לפרסם בשנות הארבעים והחמישים, מגלה שהן למעשה לא ניתנות לשיוך דורי אלא דווקא לאפיון תימאטי, הנובע מהנושאים החוזרים ועולים ביצירותיהן, ובמיוחד מתוך ניסיונן לשרטט ייצוגים גבריים ונשיים אלטרנטיביים, למודלים הספרותיים־לאומיים שמלכו אותה עת ברמה בספרות העברית, ובמיוחד לדמותו של הצבר.

הקריאה בחלופת המכתבים בין שרירא ובעלה, אריאל כהן, ובקטעים מעזבונה שנכתבו מפרספקטיבה מאוחרת וצורפו להם בעריכה, מאפשרת לנו התבוננות מגוונת ורב־שכבתית בדמותה של יוצרת ייחודית זו: האשה, הבת, הסופרת, העיתונאית והאזרחית, אבל לא פחות מכך גם ברגעים ההיסטוריים שהיא שותפה ולא שותפה להם, וכל זאת דרך זווית ההתבוננות המקורית שלה. ההגדרה המעניינת שהעניקה אילת אלגור גורפינקל, בתם של שושנה שרירא ואריאל כהן, לספר הזה — “יומן מכתבים ” — משקפת ללא ספק את אופיו הייחודי ואת החוויה שהוא מעניק לקוראים בני זמננו. לצערי, אין אנו קוראים היום את מכתביה של שושנה שרירא משום שאנו זוכרים שהיתה סופרת מפורסמת, עיתונאית אקטיבית, מבקרת מוערכת ומתרגמת חלוצית, שאנו חפצים ללמוד על חייה ועל פועלה. אך דווקא משום כך, בולטת כפליים תרומתו של “יומן המכתבים ”; המציע לנו התבוננות בפיסת זמן מכוננת בהיסטוריה היהודית והישראלית, אשר נכתבת לא בידי המרכז הספרותי־פוליטי אלא בידי השוליים התרבותיים כביכול, המציעים עבורנו כיום קריאה מרתקת ומאתגרת יותר.

מהקריאה במכתבים ברור לגמרי ששרירא לקחה חלק פעיל במִיליֶה הספרותי של תקופתה והאזכורים של פגישות ושיחות עם סופרים ומשוררים — שלונסקי, חלפי, שופמן ואחרים — מעידים בבירור על מידת מעורבותה בזירה זו. למרות זאת, שרירא, בניגוד לרובם, לא השתייכה לחבורה מסוימת אלא פילסה דרך משלה בתוך העשייה הספרותית של שנות הארבעים, והיתה מעין “זאבה בודדת ” שלא הכירה בגבולות פוליטיים שהשפיעו על המהלכים הספרותיים (ולראיה רשימת העיתונים מכל גווני הקשת הפוליטית בהם כתבה ). במידה מסוימת היא השתייכה ל “בלתי משויכים ”, לאלו ששיחקו שלא על־פי הכללים: יהושע בר יוסף, אברהם חלפי, יוסף סערוני ועוד. עמדה זו אף באה לידי ביטוי בכתיבתה המוקדמת. רוב המכתבים הנכללים כאן נכתבו ערב צאת ספרה הראשון “היאור הירוק ”. כאשר הסיפורים שנכללו בקובץ זה — בני הזוג אף דנים בהם במכתבים — הם סיפוריהם של הנידחים והמיואשים, המשתקפים בקובץ ושופכים אור על דמויות צדדיות, כמעט נעלמות, הניצבות בשולֵי החברה. גיבוריה של שרירא מצטיירים כאנשים פשוטים, לרוב ממעמד נמוך, המייחלים אל האושר בעוד זה נדרס בגסות על ידי אחרים [458]. הספר צובע ברגישות ובחדות מבט את תמונותיהן של דמויות שוליים שונות בחברה הישראלית דאז: האלמנה המזדקנת והנשכחת על ידי בנה וכלתה ב “אלמנוּת ”, הנשים המרומות על ידי גברים בכלל ומוסד המשפחה והנישואין בפרט ב “צבר למחצה ”, או “הנערה מהגיטו ” הממתינה לשווא לבעל המדומה המחכה לה בארץ־ישראל. קריאה חוזרת בסיפורים אלו, שמעולם לא זכו לניתוח מעמיק, מגלה כי הם אינם רק מפנים זרקור אל השוליים אלא בו־זמנית גם מאירים את המרכז הגברי־לאומי באור עכור למדי, כאשר זה מתגלה כאכזרי ובלתי מתפשר ביחסו אל האחר. לצד הקריאה ב “יומן המכתבים ” מסתבר כי עיסוקה של שרירא באנשי שוליים הוא נושא השב וחוזר בכל סוגות הכתיבה בהן שלחה ידה וכך, בספרות, כמו גם בחיים, מצביעה שרירא על הצדדים הנסתרים מן העין.

אינני רוצה להוציא כסף על תלבושות כי עלי לאסוף כסף לתשלום הבית

אחד מאותם צדדים נסתרים מן העין הוא זהותה המִגדרית של שרירא בחברה הגברית בה יצרה ועבדה למחייתה. במכתביה, שרירא משרטטת ביד אמונה את הסטנדרט הכפול אותו היא חווה כאשה יוצרת. מצד אחד היא מעוררת התפעלות בקרב הסובבים אותה על היותה אחת מהעיתונאיות הבודדות בתקופה כפי שמעיר בכיר בריטי המצוטט במכתביה: "הוא

אמר שהוא מתפלא לראות בתל־אביב לא רק עיתונאים אלא גם עיתונאית “(9.2.1943). ולפחות בחלק מהפעמים נראה כי היא מסומנת כמעין עיטור של כבוד לחברה הגברית שמסביבה. מצד שני, ברבים מהמכתבים היא חולקת עם בעלה את מאבקיה לשיפור תנאיה הכלכליים בעיתון ולהכרה בערך כתיבתה. הכתיבה, כך נראה, הופכת למקור פרנסה גשמי אך גם למעוז השפיות הנפשית: ”כפי שאתה רואה אני דווקא כותבת וזה מציל אותי. אין לך מושג כמה זה מעסיקני, אחרת הלא אפשר היה להשתגע בשעות הבדידות. קריאה וכתיבה הם הצלה “(14.1.1945). בעולם הגברי הסובב אותה, מדגישה שרירא את נשיותה, ומצטיירת כאשה מטופחת, אפילו גנדרנית, המקדישה תשומת לב רבה להופעתה בחברה התרבותית שהיא שייכת אליה: ”שמלתי עשתה רושם אדיר וכל אחד חושב שהיא חדשה ונעשתה במיוחד לכבוד המסיבה. ורק אתה ואני יודעים שבעצם חדש רק הצווארון “(2.11.1943). בד בבד, בחינה מדוקדקת של הערותיה מגלה כי עיקר מאמציה נסובים סביב הקניית מראה יוקרתי להופעתה בשעה שהיא סובלת ממחסור כלכלי (כמו רבות ממשפחות מגויסי הצבא הבריטי ). מאידך גיסא אותה אשה חיננית היא גם זו הנאבקת על אינספור עניינים קיומיים כלכליים, מקצועיים ואחרים באנרגיה כמעט בלתי נלאית. ”יש לי עכשיו המון חומר לסיפורים ונדמה לי שגם הכתיבה הוטבה, התפתחה, ועכשיו שוב אינני כותבת ברשלנות אלא ביתר רצינות. אני גם קוראה המון ומשגיחה על אמא. וכמובן שיש אלפי דאגות קטנות ומטרידות “(1.12.1944). דאגה אחת היתה, כאמור, נסיונותיה להתקדם בכתיבתה על אף ידם המסרסת של העורכים השונים עמם עבדה. כך, למשל, היא מתארת סיפור שצונזר על ידי יצחק למדן משום ש ”נראה לו חושני וחילוני מדי ולא היה די לאומי "[459].

אותם עורכים, מו “לים וסופרים הסובבים אותה — הם גם המאפיינים את יצירתה כנשית קְרי, כרגישה, עדינה וקטנה, כזו שלא מאיימת על הכתיבה הגברית ”הרצינית “. כך אברהם שלונסקי, עורך מדור הספרות ב ”הארץ “ מזמין ב־ 1938, משרירא, הבוגרת הטריה של לימודי ספרות באוניברסיטת לונדון, סדרת מאמרים על ”נשים בספרות “ דווקא [460]. לעניין זה כדאי גם לציין את שם מדורה בעיתון הבוקר: ”חיים קטנים “, מדור אשר נועד מלכתחילה לתאר את ההתרחשויות הזעירות בצד המהלכים הלאומיים וההיסטוריים המתרחשים במרכז. כלומר כעיתונאית ”מורשה “ שרירא, לפחות בתחילת דרכה, לפעול רק במסגרת המאשררת את נשיותה.[461] אולם דווקא הסיפורים הזעירים האלו אפשרו לשרירא חופש בבחירת נקודת המבט הלא שגרתית שלה — החופש לספר את סיפורם של אלו אשר קולם לא נשמע במסגרת הנרטיב הלאומי של צמיחה והתחדשות. לכן, על אף ששרירא משחקת על־פי חוקי המשחק הגבריים הסובבים אותה היא מצליחה להחדיר לתוכו קולות מושתקים, נרטיבים מחוקים, והתבוננות נוקבת בקצותיו הפרומים של המהלך הציוני. כהן מבחין גם הוא בפער בין שם המדור לתוכנו, כאשר הוא מעיר באחד ממכתביו: ”אני מבין היטב שכותבים לך מכל הצדדים על המדור הזה. הוא המדור התרבותי ביותר בעתון ‘הבקר ’, אף על פי שהוא נקרא בשם צנוע ‘חיים קטנים ’ (2.1945 )“. עם זאת, בראיון מאוחר שערכה עם ראובן קריץ שרירא מצרה על אובדן כתיבתה המוקדמת לטובת האירועים ההיסטוריים: ”לי עצמי היה צר על סיפורים אחרים שלא נכללו בקובץ (“היאור הירוק ” ) ושהיו קרובים ללבי. עשרות נובלטות לא נכנסו…אלה היו שנות המחתרת וקום המדינה והיתה התרחשות גדולה מדי במציאות ".[462]

מדוע תישא אתה בכל הסבל ואני אשב כאן ואחיה חיים

אזרחיים ריקים?

אחד המאפיינים המפתיעים ב “יומן המכתבים ” הוא העדרו הכמעט מוחלט של הנרטיב הלאומי. בבואנו לקרוא התכתבות שכזו בין חייל בבריגדה היהודית לבין אשתו העיתונאית בשיאן של תהפוכות לאומיות בארץ ובעולם, ובמיוחד בראי התגבשות הזהות היהודית החדשה שתוביל תוך שנים מועטות להקמת מדינת ישראל, איננו יכולים שלא לשים לב שאותה לאומיות בהתהוות היא מעין נעדרת־נוכחת במכתבים. כתיבתם של בני הזוג נעה סביב הפרטי, המשפחתי והאינטימי וממעטת לעסוק בהשלכות הלאומיות על חייהם. למעשה אריאל כהן הנרגש כותב לשרירא, עם הצבתו בחו “ל, כי הוא הבין זה מכבר ”שאת המולדת שלי, את ולא הגבעות ולא ההרים בארץ־ישראל “(9.1944), וגם ”הבחורים רואים שאני כותב יום־יום הביתה ואומרים שאני בעל טוב. אני טענתי לעומת זאת שאפשר לקרוא לי פטריוט, אבל לא בעל טוב. כי לוּ הייתי בעל טוב, לא הייתי מתגייס. אבל בשעה שהתגייסתי חשבתי שאפשר להיות גם פטריוט וגם בעל טוב "(23.4.1945). תיאורים מעין אלו לא רק סותרים מאפיינים בולטים של ספרות התקופה, אלא גם רבים מהמכתבים שכתבו חיילים אחרים ופורסמו — לעיתים כמופת לפטריוטיות ואהבת הארץ — במשך השנים [463].

בדומה לכתיבתה העיתונאית של שרירא המתאפיינת דווקא בספרותיות — הרפורטז ’ה העיתונאית או החיים הקטנים אותם היא מתארת מתבססים על המציאות אך פונים לשפת הספרות המטשטשת את אלמנט הדיווח — גם במכתביה, מסתבר, היא חומקת מהעדות העיתונאית כאשר היא עוסקת באישי, ברגעִי ובעולמם הפרטי של בני הזוג. לאורך ההתכתבות שרירא בוחרת לרוב להפריד בין הבית האישי להתרחשויות בזירה הציבורית על אף נוכחותו הכמעט בוטה של המאבק הלאומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בעקיפין בגיוסו של כהן (במובן זה ניתן אולי לראות בבריגדה, בניגוד למחתרות, מעין יצור כלאיים המשמר את הקשר בין אירופה להתהוותה של הזהות הישראלית החדשה, קשר, שכידוע, טושטש נמרצות על ידי הנהגת הישוב בהמשך ). בדומה, המאבק בבריטים ותקופת המחתרות הסוערת כמעט ואיננה מוזכרת בסיפוריה הראשונים של שרירא הסובבים בעיקר סביב הציר גולה מול ארץ־ישראל, והגעגועים לעבר, גם אם דמיוני, למול המציאות המאכזבת. נראה כי שרירא, בניגוד לרוב הסופרים בני דורה, נמנעה מתגובה מיידית להתרחשויות במישור הלאומי משום שהאמינה בצורך במתן פרספקטיבה לכתיבתה. לכן, דווקא בהמשך, ברומנים שלה, ובמיוחד ב “לחם האוהבים ” העוסק במובהק בתקופה, היא כבר מנסחת ביקורת המאתגרת את המעשה הלאומי כאשר היא בוחרת באנטי־גיבור, עולה חדש־ישן מפולין הנאבק בכוח לשמר את זהותו הגלותית בתקופת קום המדינה, ומערער לא אחת על נורמות ההקרבה והלחימה של תקופתו. במקביל, במכתבי בעלה מתערער זוהרה של אירופה כערש התרבות המערבית. אחד מהנושאים החוזרים במכתבים הוא ההשוואה בין אירופה ההרוסה בה “מאחורי התפארת החיצונית נתחבאה הדלות של העם ”(15.11.1944 ) לבין חיי התרבות והבידור השוקקים של תל־אביב. בעוד כהן מתאר חורבות, עוני ומחסור, אשתו מספרת על נשפים, בתי קפה ומופעים שהתרחשו בעיר מדי שבוע. מעניין לציין כי שניהם מתארים בדידות רבה ומנסים לחזק האחד את ידי השניה במציאת “ידידי אמת ” בחברה הסובבת אותם.

״יומן המכתבים״ יכול להיקרא, אם כן, כטקסט של היסטוריה חברתית ולאו דווקא של הקונפליקט הלאומי־פוליטי המאפיין את היסטוריוגרפיה של החברה הישראלית. על אף שההתבוננות היא כביכול מהשוליים, ניתן ללמוד ממנה רבות דווקא על המרכז. שרירא ובעלה אינם קוראים תיגר על ההתרחשויות הלאומיות — להיפך — הם לחלוטין פועלים בשמן, אולם הם מספרים סיפור אחר, של בדידות, של אינדיוידואליזם בחברה מגויסת ושל רצון להיאחז בנורמלי ובאינטימי, במקום בלאומי ובציבורי, וזאת מבלי לסתור את ערכי החינוך הציוני שספגו בבתי הוריהם [464] (ראו ביוגרפיות ).

אולי הועידוני האלים לתפקיד טוב יותר

סיפורה של ספרות הנשים הישראלית, כמו הספרות העברית החדשה בכלל, סבוך ומלופף בסיפור הלאומי. ספרות הנשים העברית שנכתבה, עד לפני כשלושה עשורים, מתוך עמדה תרבותית שולית (נשים יוצרות מעולם לא תפסו את מרכז הבמה של הספרות העברית ), הצליחה להציב אתגר של ממש לתפיסה הגברית־לאומית שהכתיבה את סדר היום התרבותי בישראל בעשורים הראשונים לקיומה. הקריאה ביצירתה המוקדמת והמאוחרת של שושנה שרירא לצדו של “יומן מכתבים ” מרתק זה מתקפת, מעמיקה ומאתגרת את דמותה ופועלה של אחת הסופרות הישראליות הראשונות. שושנה שרירא אינה רק סופרת מוכשרת, עיתונאית־אשה מהיחידות בדורה ודמות תוססת ואוהבת חיים, היא גם כותבת מרתקת הקוראת עבורנו את תקופתה, לא תמיד מהזווית המקובלת. ההשוואה לטקסטים שהיא כותבת תוך כדי המכתבים ולרומנים שייווצרו לאחריהם — “לחם האוהבים ” (1957 ) ו “שערי עזה ” (1960) — מעלה תמונה של שבר ואכזבה מחד וחושפת “שטחים מתים ” של אנשים נעלמים, גיאוגרפיות שכוחות וקולות מינוריים מאידך. כך ב “לחם האוהבים ” חותרת שרירא תחת מודל הגבריות הציונית ומציעה מזור חדש לגבריות הגלותית הפגומה, המאמצת את הלאומיות החדשה של האשה המזרחית דווקא, מודל אינדיבידואלי המחליף את הנרטיב הציוני שמשתיק את עבר שניהם. ב “שערי עזה ” היא כבר מציבה את האשה המזרחית במרכז הרומן ובונה סיפור של עלייה לארץ המתנער מאידיאולוגיה ודת, ומונע מסיבות אישיות ומשפחתיות [465].

הרומנים של שרירא דוחקים את הנרטיב הציוני הרשמי של יפי הבלורית והתואר, ומאפשרים הוויה שונה, עירונית, ששייכת ואינה שייכת, ופותח צוהר להתבוננות אלטרנטיבית בסיפור הלאומי של צמיחה ותקומה, מבית היוצר של סופרי דור הפלמ "ח.

שרירא, כמו יוצרות אחרות בשנים אלו, הקדימה את זמנה בכתיבתה המתוחכמת שהשמיעה ביקורת חדה, אך לעיתים מסווה היטב, על ימי “הבוקר שלמחרת ” בסיפור הישראלי.

בחינה מחודשת של יצירותיה של שרירא והוספתן לקאנון של הספרות העברית החדשה, עשויה לא רק להרחיב את האחרון, אלא גם לחשוף מסורות כתיבה מתחרות, המנכסות את הפואטיקה אך בה בעת מפרקות את תכניו של השיח הספרותי, שהיה כפוף במשך שנים רבות לנרטיב הלאומי.

הבריגדה היהודית

מאת אלון קליבנוב[466]

היישוב היהודי בארץ ישראל מנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כ־ 450000 איש. פרסום “הספר הלבן ” בשנת 1939 הביא להרעה משמעותית ביחסים, המתוחים ממילא, עם שלטונות המנדט הבריטי. המלחמה הקרבה טרפה את הקלפים, וב־ 28.8.1939, ארבעה ימים לפני פלישת הצבא הגרמני לפולין, כבר הודיע נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים וייצמן, לראש־ממשלת בריטניה צ ’מברליין: “היהודים עומדים לימין בריטניה הגדולה…ויילחמו יד ביד עם המעצמות הדמוקרטיות…הסוכנות היהודית מוכנה לעשות תכף ומיד סידורים להשתמש בכל הכוח היהודי, באנשים, בכושר טכני ובכל אשר להם. לסוכנות היהודית יש חילוקי דעות עם הממשלה המנדטורית. אנו רוצים לדחות חילוקי דעות אלה מפני צורך השעה ”.

הבריטים הגיבו בחוסר התלהבות, אולם ההישגים הגדולים של הצבא הגרמני בראשית המלחמה והמצב ההולך ומידרדר של האימפריה הבריטית, הביא לכך כי הבריטים לא יכלו לוותר על כוח אדם איכותי ובעל מוטיבציה גבוהה כפי שהיו בני היישוב היהודי בארץ־ישראל.

הנהגת היישוב עודדה את הגיוס לצבא הבריטי בכל דרך, מהסיבות המוסריות והמעשיות גם יחד. היה ברור כי יש להשתתף במאבק בגרמניה הנאצית, אך בו בזמן, גיוס לצבא הבריטי יאפשר למתגייסים רכישת ניסיון צבאי, שיהיה עתיד להיות בעל ערך רב, ולאפשר למתגייסים להיות “צבא בדרך ”.

עשרות אלפים, גברים ונשים, התגייסו לצבא הבריטי, אולם הבריטים נמנעו בקפדנות מלגייסם למסגרות לוחמות. הרוב המכריע של המתגייסים הופנו ליחידות עזר, בעיקר בתחום האספקה, התובלה, התחזוקה, המנהלה והשירותים למיניהם. התפקידים הקרביים, אשר לא רבים הצליחו להגיע אליהם, הוגבלו לתחומים הטכניים — הנדסה, חבלה, תותחנות חופים ונ "מ.

בספטמבר 1940 הוקמה פלוגת חיל רגלים ארץ־ישראלית ראשונה במסגרת רג ’ימנט בריטי ותיק — The Buffs (כינויו הרשמי של ה־ Royal East Kent Regiment ). למרות העובדה שהבריטים היפנו את החיילים הארץ־ישראלים לתפקידי שמירה ואבטחה, היוותה עובדת גיוס פלוגות עבריות של חיל רגלים סדיר, שלב משמעותי בדרך לבניית כוח צבאי יהודי בארץ־ישראל. בסופו של דבר קמו 15 פלוגות רגלים יהודיות. ב־ 1942 הורכבו מפלוגות אלה שלושה גדודי הרג ’ימנט הארץ־ישראלי, אשר היווה את הבסיס להקמת הבריגדה — החטיבה היהודית הלוחמת (החי "ל ) — בשנת 1944.

בסך הכל, התגייסו כ־ 38000 מתנדבים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, מספר עצום בהתחשב בגודלו של היישוב העברי בארץ־ישראל.

בעקבות פעילות נמרצת של משה שרתוק (שרת ), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, התרצו לבסוף הבריטים, וב־ 20 בספטמבר 1944 פרסם משרד המלחמה הבריטי הודעה רשמית, לפיה ממשלת הוד מלכותו החליטה להיענות לפניות הסוכנות היהודית בארץ־ישראל ולהקים חטיבה יהודית לוחמת (Jewish Brigade Group ), אשר תתבסס על הגדודים העבריים של הרג ’ימנט הארץ־ישראלי בתוספת יחידות שירותים יהודיות.

באותו היום, פרסמה הסוכנות כרוז שבו נאמר: “הוכרה זכותו של העם היהודי להופיע על דגלו במלחמה נגד הצבא הגרמני, פנים מול פנים אל מול תלייני עמו ”.

ב־ 28 בספטמבר 1944 מסר ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ ’רצ ’יל הודעה מיוחדת בבית הנבחרים הבריטי, כי הממשלה הבריטית החליטה להקים את הבריגדה וכדבריו, “לאפשר לבני הגזע שסבל מפשעים בל יתוארו נגדו ” לשאת נשק נגד גרמניה הנאצית.

היחידה החדשה שהוקמה, היתה מסגרת חטיבתית שמנתה שלושה גדודי חיל רגלים, גדוד ארטילריה, גדוד הנדסה וכוחות שירותים. בסך הכל מנתה יחידה זו, להלן “הבריגדה ”, כ־ 5500 איש. למפקד הבריגדה מונה קצין בריטי יהודי יליד קנדה, בריגדיר ארנסט פרנק בנג ’אמין (ששמו העברי היה לוי בנימין ).

המוסדות הלאומיים של התנועה הציונית ראו בהקמת יחידה זו לא רק בסיס להקמת “הצבא בדרך ”, אלא גם אמצעי לקשר עם יהודי הגולה שיזדקקו לעזרה אחרי תום המלחמה. דגש משמעותי הושם על הנושא הסמלי — תג יחידה שכלל מגן דוד צהוב, כביטוי של תגובה לטלאי הצהוב, אות ההשפלה המסורתי של היהודים. התג גם כלל את שם היחידה בעברית. כך הפכה הבריגדה, לא רק לעוצבה היהודית הגדולה ביותר, אלא אף ליחידה במלחמת העולם השניה, שפעלה תחת דגל וסמל יהודיים לאומיים, ושלחמה בפועל.

בתוך הבר