מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דמעת עשוקים

מאת: דוד ישעיהו זילברבוש

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

דִמְעַת-עֲשֻׁקִים / דוד ישעיהו זילברבוש

נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלא בְסִפְרָתֶךָ.


(תהלים נ"ו, ט').

א.

ליל שבט, ליל רוח קר חרישית, ליל סתיו בעצם תקפו.

עתה בטרם בקר התנשא הרוח ויהמה כחלילים, וירב תאניה ואניה מבין עפאי עצי השדה. יחד כל גדר דחויה וכל חומה נבעה זעקת שבר יעוררו. וְרַבָּה הָעֲזוּבָה. גם את כל החי הניס הרוח מעל פני חוצות. הס מפניו כל רעש אופן ומרכבה מרקדה, והולכי על דרך חדלו ארחות.

ובכפר בצרת, אשר בקרבת העיר יאסי, עזובים בעת ההיא הרחובות מאין אדם. אין קול ואין צוחה בכל מקצעותיו בלתי אם יללת הרוח העושה שּׁמוֹת. האכרים תושבי הכפר, אשר הסכן הסכינו להעיר שחר, יאחרו היום קום. הנה המה מתהפכים על משכבם, הקור העז חודר מבעד לבקיעי חלונות בתיהם הקטנים וכמו יעירם להלחץ אל התנור אשר חמוֹ טרם נדעך כלו; הקור יחרידם רגע משנתם ויפיל עליהם תרדמה עזה.

אף קול הכלבים השומרים על בתי אדוניהם נחבא, לא יוסיפו לנבוח. כי אין יוצא ואין בא, אין עובר ואין שב. והמה התחבאו במלונותיהם ובאו במצע הקש והתבן מפני זעם הקרה ואכזריות חמת ממשלתה.

אל כל אשר נפנה תרדמה ומנוחה, חשכת עלטה וקפאון. כמו הקפיא הקור את כל הדם בעורקי החיים וכל היקום עליו עֻלְפֶה.

אבל ראו נא ראו: הנה עגלה גדולה וטעונה משא משרכת דרכה אל בית המלון אשר מחוץ לכפר. בכבדות תתנהג העגלה על רגבי הדרך ואפניה משתקשקים בהמולה ושאון.

“פתחו לי את השער יהודים!” קרא העגלון בקול עב ברדתו מהר מעל העגלה.

וידפוק אל שער המלון בשוט אשר בידו, וירקע ברגליו על הארץ, ויך כף אל כף, ויגרד בדל אזניו להחם את ראשי האצבעות אשר קפאו מקרח.

“יקחכם אפל ושידאַנים זרע שעירים, הכי נרדמתם שנת עולם? אל עמקי שאול תרדו, אתם הטמאים!”

ויתופף העגלון על החלון, אחרי ראותו כי אין פותח את השער, ויתופף בחזקת היד עד אם צללו לוחות הזכוכית, ויקלל קללות נמרצות וישפוך בוז ונאצות, חרפות וגדופים. אבל אין קול ואין עונה.

על פני החלונות התעלמו שלג וכפור, וכמאורות מתעים הבריקו הלוחות לאור מנורה כהה, אשר על שולי חבית גדולה, העומדת בתוך החדר. רק ברב עמל הביט העגלון אל הבית פנימה מבעד למקום המֻנָח בקצה אחד הלוחות, וירא והנה שני שוטרים מזוינים שוכבים לבושים בגדי השרד בלי כל מצע מתחתיהם ובלי כל כר מראשותיהם, והוד נחרם אימה.

הרוח, אשר בטרם רגע נח כמעט מזעפו, שב וייליל בקול נורא ופרוע מאד, ויפל פחדו על כל בשר. עתה שנן העגלון ברק עיניו, וכליותיו השתוננו כי צלמות ולא סדרים בכל הבית: חביות רבות מְנֻפָצוֹת אל כל מקצוע ופנה, ופיותיהן פתוחים גורעים נטפי יין. גם אגם דם ענבים יכסה את פני רצפת החדר.

כגבר עברו יין עמד העגלון והמאורות המתעים, המבריקים מעל הלוחות, הממוהו, ויחזו לו משאות שוא: הנה מִנֹגַה נגד המנורה המפיצה אור כהה יעלו מן היין האדום האדום קוים כהים אדמדמים וימלאו את כל הבית… הנה נהפכו פני השוטרים למשחית וכל שמלותיהם מגוללות בדמים. גם כותלי החדר ממסד ועד הטפחות דמים מלאו…. הנה יתנשא אגם הדם המכסה את פני הרצפה, הנה יתנשא לאט לאט ואף השוטרים והחביות והמנורה יֵרוֹמוּ מעל הארץ הַגְבֵּהַ הַגְבֵּהַ למעלה עד אם יחוגו וינועו על גלי הדם באין מעמד..

ובו ברגע נבהל העגלון החולם בהקיץ, כי – יד נגעה בכתפו.

ויסב את פניו וירא והנה מרדכי היהודי בעל בית המלון נצב בחוץ לקראתו וקולו מדבר אליו בנפש מרה: “למה תעמוד על דמי אחיך, תביט על האכזרים אשר השמו עלי גוי, ויציגוני ככלי ריק; למה תביט על אלה השכורים אשר שפכו לארץ מררתי גם שתו גם מצו את דמי עד אם לעו והמה מתגוללים בקיאם? … אם טרם פסה החנינה מבני אדם, אם טרם ספו תמו הרחמים מן בלהות, אם טרם נהפך גם לבך הבשר לאבן, אנא מהר נא והצילנו, אותי ואת שארית הפליטה אשר לי פן נגוע לעיניך בקרה!”

“שדים ורוחות רעות! … דמי היהודי שתו מצו… אי זה הדרך יצא בעל המלון פתח, וכל השערים והדלתות סגורים על מסגר?!” זעק לב העגלון בקרבו, בעמדו מחריש ומשתאה כאיש נדהם. וכמו לא שמע את כל דברי היהודי וינע את ראשי אצבעותיו “שתי וערב” כנגד לבו, וישנה וישלש מעשהו כמכונה בלי דעת וחשבון.

ונפש העגלון נבהלה מאד בראותו והנה כלי בית נטושים על פני השדה אשר ממול בית המלון, כרים וכסתות ומצעות-קש ותבן תלולים בלי סדרים; שלחנות עץ הפוכים על פניהם וספסלים ארוכים שבורי רגל; כדי יין, כוסות ובקבוקים, קדרות וקערות, רֻבָּם מְנֻפָּצִים לרסיסים. שכבת הכפור העלתה נצה ותהי כפורחת על הכרים והכסתות. אף על הכלים הנפוצים יתעלמו לבנת שלג ופתותי קרח. וכמו הויה במו יד אל זועם ופתאם זרקה בהם שיבה.

גם, הה זועה! הנה הכסת הגדולה אשר על המטה הנטויה לנפול, היא תתנפח ותתנשא לרגעים וכמו תִמָשֵךְ בכח על יצועה…

האם יַשֵׁב בה הרוח וינידנה ממקומה ויטלטלנה טלטלה כמעט?

לא אליכם כל עוברי דרך ארץ רומניה, לא אליכם ראות את המחזה הנורא הזה! הנה שם מתחת לכסת, תחבק אשה יהודיה את יונק שדיה, תחלוץ לו שד, תאמצהו למו לבה, תניעהו בחזקת היד, תרף רגע ממנו ותפרש כפיה כמתיאשת, תפח רוח שפתיה באפיו – אדיר כל חפצה כי ישמיע הילד קול בכי וזעקה.

ובאמצה את יונק שדיה למו לבה תניע גם רגליה לדעת את שלום שתי בנותיה השוכבות מרגלותיה. האחת כבת חמש והשניה כבת שלש שנים.

חולה האם האמללה מחלה עזה. קדחת נוראה עצורה בעצמותיה וכמעט תעצור כח להניע יד או רגל. ובכל זאת תאסוף שארית אונה למשוך את הכסת על ילדיה לַּחֲמָם. כמעט שמצאה ידה לאחוז רגע בכסת והיא תשוב ותנשאנה למען תוכל היא וילדיה לשאוף רוח, ואז תנשום ותשאף יחד, ואז תתגבר עליה מחלתה. כמעט תשיבנה עד דכא, והיא מר תתיפח, וכמו תפח נפשה. אולם קול יללת בנותיה יבא באזניה ורוחה ישוב אליה גם תחליף כח.

מה אמולה לבתך אם אמללה באמללות. כחץ שנון יורד קול היליל אל חדרי לבך, ישים המון מעיך כמרקחה, ירעיש את דמי עורקיך כים נגרש, ובכל זאת – לוא בכה אף יונק שדיך תמרורים, לוא הקיפה יללתו את כל הארץ, או לוא רק יהגה, לוא רק יצפצף קולו, לוא רק יפצה פה… אבל הה! שוא תניעיהו אם רחמניה, שוא תנסי באצבעך לפתוח שפתיו. מתים בל יחיו. הילד כבר נאלם דומיה, כבר היה למטיל קֶרַח.

“המנחשים צפעונים ושרפים מעופפים נבקש רחמים?!” נשמע פתאום קול עלמה בחמת כחה.

ומרדכי איש מדה, עטוף באדרת שער כלה קרחה, הוא עומד קודר שחוח ופניו סרים וזועפים כגבר אשר דרכו נסתרה.

עתה לשמע דברי העלמה התעורר מרדכי, עתה היתה מבוכתו ויתמודד ויתאמץ לעמוד הכן על עמדו, וכמו הופיעה נהרה על פניו החורים כשיד בהביטו אליה בחן ותחנונים.

וכרגע חננה העלמה את קולה בלעג שפתים; אל מול העגלון הנדהם והנפעם ממראה עיניו וממשמע אזניו שלחה אצבע בשומה דברתה אל אביה ותאמר:

“אנא אבי יקירי, הבט נא וראה את תום פניו. רומני הוא, שה תמים. לאלהי הרחמים והסליחות הוא נושא את כפיו הטהורות, ולו, להרומני זרע בֵרַך “אלהי האהבה והחנינה”; לו יתחננו כיום הזה יהודים ארורים, זשידאנים, זרע שעירים… שׁמו שמים! הכי לא שאול יחטא הקדוש מבטן אמו אם יתן ליהודים זעומי אלהים חנינה?! … הנח לו אבי יקירי. הנה אנכי אמהר כרגע ארוץ היערה! לפני דוב שכול וארי משחית אתנפל, לנמר טורף אתחנן, בחיק פתן אשפוך שיח. את צורי החלמיש ארוה דמעותי. ידעתי כי את לבם ארכך, המה ירחמונו. מעיהם יהמו ליהודים רצוצי המשפט, נחומיהם יכמרו על גורל העם הבזוי והשסוי על לא חמס עשה. המה ימהרו לרוחתנו לישועתנו. ומה מיד הרומנים נבקש, והמה לא יאבו ולא יוכלו רחם, כי לבם שמיר ונפשם נחושה ובקרבם ערוך תפתה?!”

“אבל לא!” התעוררה פתאם עוד הפעם בחמת רוחה, ומברק עיניה השחורות הלכו אימים על העגלון הנדהם, ויתחלחל מאד.

– “אסתר יקרתי, הרפי מאף ועזבי חמה…” נסה אביה אליה דבר.

אבל העלמה בעברת אפה לא שמעה דבר מדברי אביה, ובטרם חשב העגלון להתעורר מתמהונו, בטרם מצאה ידו לבקש חשבונות על כל מראה עיניו ומשמע אזניו, בטרם הִוָדעוֹ אי מזה באה העלמה המדברת רתת, והנה ידה כבר אחזה בפי מעילו ותקרא בעז קולה: “מהר נא אכזר אין לב ואת כל החפצים, אשר אתה רואה בזה, תן על עגלתך ונסע העירה!”

האם שער העגלון עד כה ועד כה בנפשו כי “היהודים הארורים” יעניקוהו ממיטב כספם על כל הטוב והחסד אשר יעשה עמהם או כי שמע במבוכתו גם את הבטחת מרדכי כי שכרו נכון לפניו?

כגֹלם אלם הלך אל כל אשר הוליכתהו העלמה וכמו בבלי דעת ובבלי חשבון עשה בחפזון את כל מעשהו. גם היא וגם מרדכי אביה עזרו על ידו, ובעוד רגעים אחדים היו כלם נכונים לדרכם.

עוד הפעם נחתה זרועה על הנדהם ותושיבהו על העגלה לימין אביה. היא ישבה על המושב אשר הוכן לו, ותדפוק את הסוסים בחזקת היד.


“גזרה היא שיצאה מלפני שרי הממשלה” התחמץ לבב מרדכי בשבתו על העגלה תפוש ברוב שרעפיו "דבר מלכות לכל הפקידים אשר על הכפרים לבלי תת לכל “זר” היות בעל מלון או בית משקים במושבותם. ואנכי – האאמין למשמע אזני? האמנם כי גם אנכי בזרים נחשבתי?… אמנם ואמנם! הלא כה אמר הפקיד האכזר בפשטו על ביתי חצות לילה וישלח בי את חבר השודדים אשר ברגליו; הלא כה הריעו עלי כעל איש דמים ומרמה ויגרשוני מן גו ויוציאו את אשתי השוכבת על ערש דוי ואת ילדי הרכים והענוגים באכזריות חמה מבית מלוני וינפצו את כל כלי ויהרסו את הוני ורכושי וישברו בשטף אף ובעברת זדון את חביות היין וישחקו שחוק מלאכי הבלהות בהשתפך ייני חלבי ודמי על רצפת הבית; הלא כה קרא הפקיד הבליעל אחרי מלא כי “מצות הממשלה עליו חזקה לגרש את “היהודי הזר” מהסתפח בנחלת בני עם הארץ”.

“גזרה היא שיצאה מלפני שרי הממשלה!… האמנם כי כבר נוחלה אבדה תוחלתי, וכל חזיוני ותקותי לראות בישע בני עמי היה לי כמו אכזב? התם כל משפט ואפסה כל צדקה מן הארץ?… הה; משפט וצדקה, צדקה ומשפט! גם אכזר אשר נתנני לחרם ולמשסה הצטדק כי שם לו את משפט שרי הממשלה לקו ולו הצדקה להפוך עלי בלהות…”

“או אולי נספה אנכי בלא משפט הממשלה, אולי רק מתגרת יד הפקיד הבליעל נגזרתי, אולי רק זדון לבו השיאהו להשיא עלי שּׁאת-פתאום ואבדון בהשבעו לי לנקום את נקמתו ממני ואנכי לא עשיתי לו מעודי רעה קטנה או גדולה…”

כאוחז בראש שבלת בהטבעו בשבלת מים ואין מעמד, כן אחז הפעם מרדכי בנחמתו זאת ואור תקוה נשקף לו כברק באישון לילה בהוסיפו חשוב:

“ואנכי את נקמתי אקום מכם!” קרא הפקיד בחמה שפוכה בעזבו את ביתי בפעם האחרונה, אחרי אשר שפכה עליו אסתר בוז…"

“אמנם כי כן בקנאתו ורוע לבבו עשה בי האכזר שפטים נוראים ולא במשפט… אבל האם אין גבוהים עליו,?… נשבעתי בקדשי אם אנוח ואם אשקוט עד אם אוציא כאור משפטי. אל עיר המלוכה אשים פעמי, אל שרי הממשלה אגיש עצומותי, לפני הדר כבוד הוד המלך אשפוך מרי שיחי, והמה – הן לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישרו”.

“גם גבריאל בני ילך עמי” באה עתה עצה בלבבו “הלא הוא כבר “למד דעת”, הוא ללשוננו יגביר, הוא ידע לכלכל דבריו, הוא יהיה לי לפה”.

“אבל לא!” התנחם כרגע “אין לי כל חפץ במליצים. המה יבינו לשכל מלי [כנראה צ”ל – מבלי, הערת פרויקט בן-יהודה] בהתעטף עלי נפשי ובהשתפך לבבי לפניהם על העול והחמס והשוד אשר הביא הזד האכזר בחמת רוחו ועברת זדונו; המה יבינו משפט, המה יכירו וידעו כי לי הצדקה, המה יראו ויוכחו כי – לא “זר” אנכי בארץ מולדתי".

ויסב מרדכי את פניו אל הכפר ואל בית מלונו ואנחה עמוקה התפרצה מקרב לבבו באמרו כמו לנפשו: “מי יודע? אמנם הימים הראשונים, הימים הטובים, נפלו ואבד כל זכר למו. בני הדור החדש לא יבינו אל לבות בני הדור הישן. הנערים ירהבו בזקנים ויתחכמו עליהם, גם לשונם לשון תהפוכות. אך בזאת יתהללו כי מרמה תמתיק בפיהם ואת הישרה יעקשו… אמנם הימים הראשונים, הימים הטובים, נפלו…”

וברגע ההוא ויעברו כל זכרונות ימי חייו לנגד עיניו, והמה מרו ועצבו את רוחו עד דכא.

לא תמול הוא מרדכי היהודי בבית המלון אשר מחוץ לכפר בצרת. הוא יושב בבית ההוא מעודו ועד היום הזה. שם חבלתהו יולדתו; מבעד החלונות האלה ראה העולל אור התבל בגיחו מרחם אמו; שם במקצוע התנועע ערש היונק ותשר מינקתו באזניו שירי העם אשר בתוכו הוא נולד, שירי הרומנים המלאים כליון עינים ומפח נפש, שירי העם הממשך והממורט, שירי נודד מֻרדף בלי חָשָׂךְ התועה בסבכי היער, בשבתו תחת אחד השיחים ומפלח כליות ולב באנחתו הארוכה והממושכה על אבדן דרכו, כבודו ומנוחתו; על האלון אשר לפני הבית התרפק הילד בהחלו זחול על ידיו ועל רגליו החוצה, וירא את השמים הנטוים ממעל לראשו וישתאה אל תכלת מראיהם ואל המאורות הגדולים והקטנים, אל הירח והכוכבים, בהלם אורם על פניו; ושם אל אגם המים אשר מאחורי הבית הביט הנער הקטן בערב יום צח וירא את השמים וכל צבאם מבריקים לנגד עיניו ממעמקי האגם, ויושט הנער את ידו הקטנה והרכה אל תוך המים לאחוז באחד הכוכבים ולתפשו, אבל כמעט שלח ידו וידלהם – ולבו עליו דוי כי הירח אסף פתאם נגהו במימי האגם והכוכבים עוד אינם.

מבלי משים דלו הפעם עיני מרדכי למרום והנה עלה השחר מבין עבים קלים ותוגה חרישית על כל סביביו. כמו יהגה השחר אך נכאים וְיַגֶה כל אשר יקראהו לאורו; הירח פנים קלקל, עין הכוכבים כָֹּהה תכהה ומראה השמים שָבַת מִטָהֲרוֹ.

אילת השחר הנשּקפה בהוד יפיה ונעם זהרה, יעלת החן המשּביעה בצחצחות כל נפש; אילת השחר אשר תרנין כל לבב, תשיב כל רוח ותמלא פני תבל ששון ישע ותרועת שמחה וגיל ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים; אילת השחר המבשרת נכון היום ומוצא השמש להפיץ אור על הארץ ומלאה ולהביא מרפא וחסן ישועות לכל היקום אשר על פני האדמה; זאת הנשקפה נתנה עצבת לנכאה הלבב, היא דכאה רוחו וַתְנַדֶה ליום רע ועברות כי עוד אחת מעט והנה – השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ינערו ממנה אל עמקי שאול, כי חנפה תחתיהם.

השחר פרוש על פני מרדכי והנה כדונג מראיהם. כל תנועה וכל גיד חדלו רגע בקוי פניו, ותויהם חָדֵלו. גם עפעפיו כמעט קפאו בחוריהן, נצבו בלי נוע. אות הוא כי לבו חלל בקרבו וקרח נורא עצור בעצמותיו. היאוש האיום וכל גבורי אפו, בלהות צלמות ותהו יליל ישּימון, תקפוהו ברגע ההוא ויהפכו עליו לילה.

האמנם כי בעלות זכרון ילדותו על רוחו השּכיל מרדכי משפט לראות בדמותו את סמל מצב היהודים בארץ מולדתו, וַיִתַר לבי ממקומו בחשבו לדעת כי כל מאורי אור אשר ראום היהודים בשנת תרל"ח עולים לפניהם מעיר ברלין בירת אשכנז, בהתאסף יחד שלוחי הממשּלות לכרות ברית השלום, הנה עתה המה מבריקים לנגד עיניהם ממעמקי האגם אשר מימיו ישרצו שרצים וכל שקץ טמא וגם תנינים גדולים למיניהם, והיה כשלוח איש יהודי את ידו אל תוכו לאחוז בכוכבים המתעים אשר בו והנה חשכו המאורות, ובכפו בּא תנין נורא השולח חמת לשונו לכלותו מנפש ועד בשר ולהאביד כל זכר לו; האמנם?

האמנם? ! הן לא בעל מחשבות עמוקות הוא מרדכי בעל בית המלון, אלהים עשהו ישר והוא לא יבקש חשבונות רבים, הוא יודע את אשר לפניו, יודע עת ומשפט לכל חפציו, יודע גם לחשב דרכו ולכלכל דבריו בדעת ובלא שפתי חנף ומרמה. נפשו ישרה בו, לבו תמים וגם ברוחו נכונה, על כן הגיון לבו ומפתח שפתיו מישרים. אבל רוחו לא יאבר נֵץ, לא יגביה עוּף ולא ידרוש במופלא ממנו, גם לא יעמיק חקור ולערוך דמות אזלת מבינתו.

אכן לב רַגָש נתן לו אלהים ומבלי דעת נפשו יפעלו עליו כל מראות הטבע וכל מקרי החיים פעֻלּה נמרצה. ובכן עתה בראותו את כידו לפניו, כי שבע חרפה ואכזריות חמה עד בלי די; בהלוך נפשו תמס על העמל והאון אשר המיטו אנשים רעים וחטאים על מחמדי עיניו ומחמלי נפשו; בהתרגזו על אחיו בני ארץ מולדתו כי ידיהם היו בו לצודהו הרס על לא עול בכפו; בהתחמץ לבבו על כל תקותיו כי עלו פתאום בתהו והיו כלא היו; בהגרשו בבוז וקלון מבית כבודו וכבוד אבותיו; בהפרדו באישון לילה מן המקום אשר בו קשורים כל זכרונות ימי חייו; עתה הֻטַל האמלל למראה הטבע, עתה נפעם בבוא חשבון כל המעשים לפניו, כי נטל עליו לשבת בדד בפנת העגלה ולחפש רוחו. וברגע ההוא, בהתגבר עליו יגונו, עֻלְפָּה נפשו וקפאון בא בעצמותיו.

נורא היה מצב האמלל ברגע ההוא. עוד אחת מעט והנה גם מקור רעיוניו יבש וכמעט אבדו עשתונותיו. רק העגלון אשר ישב לימינו ובעלות השחר הניע את ראשי אצבעותיו שׁתי וערב כנגד לבו, הוא הדפו מבלי משים בכתף ויעוררהו לתחיה.


כבר האיר הבקר וקול דהרות הסוסים נשמע על רצפת האבנים בעברם דרך רחובות העיר יאַסי לבוא אל אחד המבואות הצרים אשר על ה“גשר האדום”. ושם לפני בית קטן ודל עצרה העלמה במרוצתם.

בְּהֵעָצֵר העגלה לפני הבית יצאה אשה זקנה, מבֹהלה ודחופה, פתח. ועתה – עטי בידי ינוע ודברי לעו מִתַאר את פני המחזה. אסתר אשר זה מעט החזיקה בכפל רסן הסוסים, ותבהילם, ותדפקם בחזקת היד, ותתאזר עז להראות כי כביר כל לבה, עשוי הוא לבלי חת, הנה עתה התנפלה כמתעלפת על צוארי הזקנה, וקול נורא התפרץ ממעמקי לבבה.

קול כשועת עיף ויגע בכרעו פתאום תחת סבל משאו, הרגיז את הרוח.


ב.

“וגבריאל בני איהו?”, שאל מרדכי את פי הזקנה, אחרי בואו אל הבית.

“מדוע השכים היום קום ויעזוב את ביתו בהיות הבקר? אנה הלך, אנה פנה? איפה אבקשהו, איפה אמצאהו?” הוסיף מרדכי לשאול, אחרי ראותו כי אין עונה.

“הגידי נא מה זה היה לבני יקירי?”, קרא מרדכי בלב נרעש ונפעם.

אבל הזקנה לא ענתה דבר, כי אם הטתה את ראשה הצדה. עיניה דלו למרום ואת ראש אצבעה התיכונה שמה על רקתה ואת בהן ידה החזיקה בקנה צוארה ותחל להריע בקולה: “אמת כי אתה הוא דין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה”. וכה הרעימה נפלאות ותשפל ותרם קולה ותבך מרה ותרנן ברעדה עד כלותה את תפלת “ונתנה תוקף” ועד הרימה קולה לשאוג כאריה: “ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה.”

נפלא היה המחזה. הזקנה אשר כבר היתה כגל של עצמות יבשות, ורק ברק עמל עמדה על רגליה, גם קולה שַׁח מִזקֶן; הנה ברגע ההוא החליפה כח, כמעט עמדה הכן, לעיניה היה ברק וגם את קולה השמיעה ברעש.

ובכל זאת לא נבהלו במאד מאד לא מרדכי ולא אסתר בתו למראה פני הזקנה ולשמע קול רנתה, כי אם נדו לה ויניעו אחריה ראש. וכמו הסכן הסכינו מתמול שלשום לשמוע כזאת מפיה, וכמו ידעו כי לא לארך רגעים תבעתה הרוח הרעה. אבל זכרון מעשים מקדם בא לפניהם, למראה הזקנה ולשמע תעתועיה, ויוסף עצבת על תוגת נפשם ודאבון לבבם.

הנני ואגיד. הזקנה היא שרה, אֵם מלכה אשת מרדכי בעל המלון, והיא אלמנה מאישה זה כחמש עשרה שנה. ארץ רוסיא היא ארץ מולדתה. שם היתה לאברהם האיש. והאיש אברהם תופש תורה וירא אלהים. ויקר מקרהו בשנת ה' תרי"א כי נקרא לבא אל בית אחד העשירים אשר בעיר גלץ להיות מלמד לבניו.

בימים ההם ומצב המלמדים בארץ רומניה היה בטוב וגם כל יודעיהם חשבו שמם וינחילום כבוד. ולאברהם יצא שם בכל העיר בתורתו ויראתו את אלהים, וירא ברכה בעמלו ויתענג על כל כבוד. על כן חיו אברהם ואשתו ימים רבים חיי נחת ושלוה. אף ראו באשרם. כי מרדכי בעל המלון התימר בכבודם ויקח את מלכה בתם יחידתם לו לאשה.

אברהם המלמד היה גם מטיב נגן, ויהי הוא העובר לפני התיבה בבית הכנסת הגדול, וישמח אלהים ואנשים בנגינותיו הנעימות ובטוב טעם תפלתו. ושרה אשתו אף אם לפעמים תתגר בו מדון על לא דבר, בכל זאת היה הוא כל גאותה, כבודה ומרים ראשה. וטרם לכתו לבית הכנסת לערוך תפלה, אז חדלה תמיד רגז ותשעשעהו כאשר תשעשע אם רחמניה את יונק שדיה. היא השקתהו ביצים חיות אף שמה מטפחת עבה על צוארו. ובהכינו פעמיו ללכת שלחתהו עד מפתן דלת ביתה ותזהירהו פעמים אין מספר לבל יפתח בחוץ פיהו, אחרי כן הביטה אחריו מבעד האשנב ותשמור צעדיו כאשר ישמור הכילי את אוצר חמדתו. ובבאה אל עזרת הנשים ותשמע את תהלת אישה מפי רעותיה, כי התברכו בו, אז לבשה נפשה גאות וכמו התמוגגה בטובה. תפלת לחש אהבתה לו. ותקשב ותשמע כל מלה וכל הגה היוצאים מפיהו בכח או בהדר, וכמו יחוג אף ינוע לבבה על פי טעמי נגינתו. גם בימי החגים והמועדים, עת כבדו ראשי בית הכנסת את אברהם לשלוח יין אל ביתו אחר התפלה, או כטוב לב שרה במשתה היין, ולטוּבה ושעשועיה את אלוף נעוריה אין קצה. אז הפגיעה באישה בחן שפתים כי יְשַׁנֶה באזניה את רנתו ונעם לחשו. ויהי כפתוח אברהם את שפתיו להרנין קולו ותבא רננה גם על שרה אשתו ובסתר לבבה בלי נשמע קולה הרנינו כל קרביה וכליותיה אחריו.

אברהם המלמד ושרה אשתו מצאו להם כן ויהי שלום בעצמיהם ושלוה במגורם, ולא התחרו את איש אף לא קנאו באשרו. גם כל יודעיהם יוכלו להשבע כי לא הוא ולא היא שמו לבם אל תהלוכות הממשלה בארץ מכורתם. אחת היתה להם אם ימשול נסיך לבית גהיקאַ או אחד הנסיכים לבית סטוּרדזאַ ישב לכסא. המה לא ששו אלי גיל בהתאחד שתי הארצות מאלדוי וואלאכיא תחת ממשלת הנסיך קוּזאַ אף לא הורידו דמעות בנפול קוזא לפני בני עולה. גם לא עלה על רוחם לחות דע בבחירת נסיך חדש, ואולי לא ידעו אף לא שמעו את שם הנסיך המושל. טובה היתה להם שמועה אחת טובה על אדות מלכה בתם יחידתם מאלפי תהפוכות בבית הממשלה. ובכל זאת בהסב גלגל הממשלה אל נסיך ארץ נכריה נהפך גם עליהם אופן, ופתאום באו להם השוד והשבר.

ויהי בשנת ה' תרכ"ו, היא שנת 1866 למספר עם הארץ, בעלות הנסיך קרל לבית הוהנצולר על כסא ממשלתו, אז נפתחה פתאום הרעה ליהודי רומניה, ואש המשטמה חֵמָה יצאה על בית ישראל; אז הזידו שרי הממשלה לסמוך את ידם המגואלה בדם לבב עמם על ראשי היהודים ולהתודות עליהם את כל חטאתיהם. ובתתם, על אפס חמתם, חקה אחת ומשפט אחד לכל ילידי הארץ, הבדילו את היהודים לרעה ויכתבו בספר שווי הזכיות את הסעיף השביעי לאמר: כי אין לבני ישראל המשפט להתחשב בין האזרחים ובסוד הרומנים לא תבא נפשם כי גרים המה בארץ. גם הפקודה ויצאה בימים ההם מלפניהם אל כל משרתיהם עושי רצונם לבער “הריקים הפוחזים” מקרב הארץ. ובכן הפקידים, אשר הבינו אל התקף אשר תתן הפקודה לקים את דברי הסעיף השביעי, המה מצאו למו ידים לכלות כל חצי חמתם ביהודים ולשלוֹח בבזה ידיהם. בכל מקום אשר דבר הממשלה הגיע הסיתו הפקידים את ההמון ביהודים לשלול שלל ולבוז בז וגם להכות את העשוקים שוק על ירך.

רבה היתה בימים ההם המהומה בכל מקום אשר בני ישראל נחתים שמה. הן אף בעיר בוקרסט, בירת הממשלה, החריבו פורעי הפרעות את בית התפלה החדש ויכו ביהודים מכות רעות ונאמנות. ושוטרי העיר עמדו מנגד ולא כהו בם. וכמו לעגו בסתר לבבם לְמִסַת נקיים עמדו על עמדם, החרישו הביטו כבלע אספסף אנשים רעים וחטאים חיל אחיהם היושבים לבטח אתם. אולם כל אלה השמות והשערוריות, הרעות והפרעות, כאין וכאפס נחשבו לעמת אכזריות חמת הפקידים אשר בּעיר גלץ, היושבת על מבואות נהר הדאנוי. כשחק מאזנים מול הררי אלף, כמר מדלי מול ים זועף בשאון דכיו. שם בעיר גלץ רבה רעת בני הבּליעל עד לבלי חק, כי הפילו גורל על יהודים תמימים וישרים וימציאו עליהם תנואות כי “ריקים ופוחזים” המה, ויתפשו רבים מהם חיים ויטביעום גלוי לעין השמש ולעיני כל העם במצולות נהר הדאנוי. הלא אכזריות זדונם כתובה על ספר דברי הימים לבני ישראל בארץ רומניה.

גם אברהם המלמד מרוסיא, אשר ביתו ברחוב-החוף, נקרה אל המהפכה, בצאתו לְתֻמוֹ פתח, ויתנפלו השוטרים עליו ויטילוהו אל הנהר.

עין ראתה ותתחלחל בהלחם האמלל עם הגלים אשר שטפוהו, והוא מפרפר בין החיים והמות. כמעט יפרש ארבות ידיו לשחות ותהום רום ידיהו ישׂא ויצודהו למדחפות. אבל השוטרים אבירי הלבב שחקו על משבתו ויחמדו לצון למו – על פאות ראשׁ היהודי המסלסלות והארוכות כי נטבלו במים ותארכנה עד למאד.

ויהי עד כה ותתפרץ שרה מבֹהלה ודחופה אל החוף, ותזעק מרה, ותבך ותילל בקול נורא ופרוע, וגם הכינה פעמיה לקפוץ אל תוך הנהר ולהציל נפש בעלה מרדת שחת. אולם הנה אחד השוטרים החזיק בה ויחבקנה בזרועותיו, ומרעיו שחקו עליה בכל פה. רגע בשבר רוחה וכאב לבה התעוררה שרה על תופשה ותאבק עמו בכל מאמצי כחה, גם כמעט התגברה עליו להתחמק מבין עצומיו. אבל פתאום שוטטו עיניה בכל מרחבי הנהר לתור אחרי אישה, ואיננו, כי שבלת המים שטפתהו וירד תהומות. והנה רפו ידיה ובלא כח התעלפה בין זרועות השוטר ותט ראשה הצדה ותריע בקולה: “אמת כי אתה הוא דין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה”, עד כלותה את תפלת “ונתנה תוקף” ועד הרימה קולה לשאוג כאריה: ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה".

אכן הפעם נצבו גם השוטרים האכזרים כנדהמים וכל שחוק גלה מהם. המה נבהלו למראה פני האמללה, אשר עשתנוֹתיה אבדו, נחפזו לשמע קוֹלה הפרוע אף אם לא הבינו רננת שפתיה ואמרי פיה. גם – אגיד לפושעים האלה ישרם ולא אכחד כי הפעם המון מעיהם ורחמיהם אליה התעוררו וישיבוה את ביתה.

לא ארכו הימים ונפשה כמעט נחה מזעפה. אור נגה במחשכי רוחה ושגעונה כמעט סר מעליה, אבל בינתה טרם שבה אליה כְתֻמָה. גם העת וגם המקרים והמסבות לא הצליחו להקים סערת כליותיה לדממה ולחדש בקרבה רוח נכון כימי קדם. לבה לא חדל רגז ורוחה בקרבה לא נתן דמי לה' וילחך לשדה ושמנה ומוח עצמותיה כצמר יאכלהו סס. היא העתיקה מושבה עירה יאסי להיוֹת בקרבת מגורי מלכה בתה יחידתה ולדעת פעם בפעם את שׁלומה. ושם בבית משכנה הקטן והדל היא יושבת שוממה זה כחמש עשרה שנה, שם באחת הפנות תכרע תרבץ תחתיה לא לעתים רחוקות וכמעט תִתַם לִגְוֹעַ בהמותה בלחש ובחרדת קדש את כל הרנה והתפלה אשר השׁמיע אברהם אישה במקהלות.

אמנם גם מעט צרי ונטפי מור נמצאו לשרה האמללה על פצעי לבבה. בימים ההם וישלח מרדכי חתנה את גבריאל בנו עירה יאסי לבקר את בית הספר ו“ללמוד דעת”. ושרה, אשת המלמד מרוסיא, אף אם בתחלה התמרמרה ולבה עליה דוי כי נכדה בן בתה ישפיק בילדי נכרים ולא יהגה יומם ולילה בתורת אל חי, גם נפשה ירעה לה וֹלבבה הגה אימה פן יתערב חלילה בגוים וילמוד מעשיהם, בכל זאת היה הוא לה למשיב נפש ולנחמתה האחת בעצבה ויגונה. הן זאת השיבה אל לבה: “אולי חשבה אלהים לטובה כי שלחני למחיה לפני הנער הזה. אנכי אהי נר לרגלו ואור לנתיבתו, אנכי אשמור רגליו מלכד, אנחהו במעגלי צדק ויראת ה', אעיר עליו כי יערוך תפלה יום יום וישמור את כל החקים והמצות, והוא יהיה יהודי נאמן לעמו ולדתו ומרדכי אבותיו לא יסור אף אם ילמוד חכמה ודעת”.

לא מפי ספרים וסופריהם למדה שרה את הגות לבבה. מלמדה להועיל הוא יושב בקרבה פנימה, ושני פנים לו: אהבת האם וחפץ החיים. לבה אף אם יהגה נכאים כל היום, בכל זאת כל עוד לא מת בקרבה ישיש כי ימצא לו חפץ בחיים, ואהבת האם היא כסתה על פשעים רבים ותמציא לה נֹחם וישע בשוּמה את מטרתה לפניה ובתתה לה ענין לענות בו לבל תגוע תחתיה בשבתה כל היום באפס מעשה.

גם אסתר אחות גבריאל באה פעם בפעם עירה יאסי ותתמהמה בבית אמה זקנתה ימים רבים. ושרה אהבה את נכדיה מכל אהבה ולכל בהם חיי רוחה. ידיה מלאות עבודה, כל ימי היותם בביתה, והשביעם רצון ולהשלים כל חפציהם, גם להורותם את הדרך אשר ילכו בה למצוא חן בעיני אלהים ואנשים.

לא אכחד כי לא על נקלה מצאה הזקנה חפצה בנכדיה. הן שונים המה דרכי בני הנעורים מדרכיה, וגם אלה הילדים נבדלו בתכונת נפשם מכל בני גילם. ואף גם זאת כי הילדים המה יפרדו במעט איש על פי דרכו. מנעוריהם כבר התנכרו גבריאל ואסתר במעלליהם כי לא רק מחֹמר מלכה, אמם, כי אם גם מחֹמר מרדכי אביהם קרָצו. כי שניהם אמיצי רוח וכבירי כח לבב, כי לא באפס יד יַטֵם איש אל כל אשר יחפוץ, כי לא נוצרו ללכת בעינים עצומות אחרי מדריכיהם. אבל כבר שם יוצרם בבטן פדות ביניהם ויתן אותותיו אותות גם בהלך נפשם. אסתר, הנערה, אף אם גם היא לא תבוש לדבר את המתגרים בה בשער, אף אם גם חפצה חזק, אבל היא לא תגרה מדון. בה אמץ רוח וטוב לבב נפגשו, ושניהם יחד, אמץ רוחה וטוב לבבה יֵרָאו לעיני כל המתהלכים אתה. לא כן גבריאל, הנער. הוא גם הוא טוב לבב אבל הוא לא יעביר את טובו לעיני רואים. הוא יראה למו רק את אחוריו, ופניו לא יֵרָאו בלתי אם לאנשים הבאים בסודו ובחקר תהום נפשו יתהלכו. על כן היה אמץ רוחו בעיני כל רואיו לקשי ערף ופנים, וכח לבבו לחזקת לבב.

בראשית בואם ביתה שרה ותצו האם הזקנה במפגיע על הילדים לעשות בכל אשר תורם. אבל המה לא חרדו לקולה. ונהפוך הוא, כי היא חלה ורגזה מפניהם, ותהי אובדת עצות. גבריאל הוא נער פוחז, מהיר חמה וקשה ערף. הוא עונה עזות על כל מצות שפתיה, הוא הולך שובב במשחקיו את הנערים בני גילו, יקרא למהלומות בשמעו נאצה מפי רעיו, ירקד כאיל בלכתו, יזעק בקול גדול כטוב לבו עליו, יפתח את דלת הבית פרצים בבאו, וירוץ כצבי מודח בצאתו, מבלי סגור את הדלת מאחריו. הוא ירבה שאון והמוּלה בבית מבלי שוּם לבב אל הזקנה כי עצביה רפו, ולכל רעש ושאון יחרדו ויתגעשו. אף, הה לשבר! הן הוא ימלא לפעמים פיהו שחוק על תעתועי הזקנה בשבתה מַשְׁמִים בפנת חדרה ומשמעת קול רננה בחרדת קדש. ואסתר, היא אמנם מצניעה לכת, היא תספור צעדיה בהתהלכה בבית אמה זקנתה לבל תסב שאון ולבל תדאיב את לבבה, היא אמנם לא תענה עזות ולא תשחק עליה, אבל היא גם היא קשת ערף, היא גם היא לא תסור למשמעתה. תמאן הלוך אחרי צו. ובשמעה מצות שפתיה תשב על מושבה בפנים נזעמים ולא תניע יד או רגל – אף אם תשמור מחסום למו פיה ולא תשיב דבר להמרות עיני כבוד האם הזקנה.

היו ימים אשר שרה כמעט התנחמה על קחתה את הילדים קשי הפנים אל ביתה. כי כבד ממנה הדבר לחנכם על פי דרכה, והמה יפריעוה ממנוחתה הנעימה לשבת בודדה כל היום, הוגה ברוחה הקשה נכאים והומה את רנתה ותפלתה. אבל “לאט לי לילדים האלה!” השיב אותה רוח מבינתה עד מהרה “לא בחיל ולא בכח, לא ברעש ולא בסופה ושערה תקחי את לבם כי אם בקול דממה דקה, בחן שפתים, באהבה ושעשועים”. ושרה האם הזקנה שנתה לאט לאט את דרכה, וישנו גם המה את טעמם לפניה. כרבותה היא להראות את אהבתה להם בשובה ונחת כן דבקו נפשותיהם בה וכן שמעו בקולה ויחדלו מהמרות אמרי פיה. ועתה גם עתה נראה את הפדות אשר בין אסתר הנערה וגבריאל הנער. אסתר, היא באהבתה את הזקנה תקשיב רב קשב לכל מוצא שפתיה ולא לעתים רחוקות תשמור למלאות משאלות לבבה עוד טרם תדרוש. אף היא בהיותה לבדה אתה בבית תשמיע אחריה בהוד קולה, בקול כחלילים, את כל הרנה והתפלה אשר תהמה נפשה. לא כן גבריאל. הוא גם הוא יאהבנה אהבת נפש. ובכל זאת גם עתה יתפרץ מפניה, יתגר בה ויכעיסנה בהבליו. ורק אחרי עשותו מעשהו זר מעשהו יסור למשמעתה וכל עצתה ימלא.

ונפש הזקנה קשורה בנפשות גבריאל ואסתר גם יחד כשלהבת בגחלת. היא האחת אשר ראתה ללבב גבריאל נכדה כי טוב הוא, ותדע דרך עמו. הלא הנמר הטורף היה לשה תמים כמעט נגעה בו יד להחליק את לחייו. היא, בראותה כי כל מתג ורסן לא יצלחו על הנער השובב לשום מעצור לו, ולכל שוט לשון אין שלטון ברוחו השוטף לכלוא את הרוח, ותבחר לשון רכה ומתק שפתים.

גם באו ימים אשר גבריאל לקח את לבבה, ואף קשי ערפו ומשובת לבבו הוטבו כמעט בעיניה, ותעצום לפעמים בחפץ לבב אחת מעיניה מראות במעלליו ומהמבט אחריו. הן הנער הזה, עם כל קשי ערפו ומשובתו בביתו, הוא שוקד על הלמודים, הוא תלמיד מקשיב בבית הספר, הולך מחיל אל חיל. כל מוריו יגידו תהלתו כי שאר רוח לו ויתרון הכשר דעת. על זאת תעידנה תעודותיו הנתונות לו שנה בשנה.

מה עצמה אהבת האבות לזרעם אחריהם, ומה גדול כח החיים על לבות בני האדם! מי מלל לשרה, אשת אברהם המלמד מרוסיא, כי יבאו ימים אשר היא תשיש על נכדה בן בתה בשמעה כי יגבר חילים בחכמות הגוים ושפות זרות? הן גבריאל הוא עתה מחמד לבבה ומחמל נפשה, הן היא תאבה עתה סלוח לו גם על פשעים הגדולים בעיניה, הן היא תעביר על נקלה את חטאתו, כי רחקו יום יום דרכיו מדרכי אבותיו. “הלא המורים יכבידו עליו לפעמים אכפם לעשות דבר אשר לא כתורה” תנסה שרה להצדיקהו בלבבה “והוא מה כי אלין עליו?…” “הלא תלמיד בית הספר הוא ואין תלמיד צדיק בארץ אשר יעשה את כל החקים והתורות והמצות וישמור כל משמרת ומשמרת למשמרת, והוא – הלא טוב טוב הוא מבני גילו כי יערוך תפלה יום יום גם ירחץ כפיו בטרם יאכל לחמו, יברך ברכת המזון, ויקרא קריאת שמע על מטתו…” “הלא אף אם יפר לפעמים חק ישא האל הטוב לפשעו, יסלח לעונו כי נער הוא. גם כל יודעיו יעידו עליו כי הוא יהי לכבוד ולתפארת לבית ישראל. ומי יודע את טוב לבבו וחין ערכו חוץ ממני?…”

וכיון שעבר גבריאל ושנה נעשה גם בעיניה כל מעשהו כהיתר – לו ולא לה. גבריאל היה נער יפה תאר וטוב מראה, נער אשר חן ועז על פניו ילינו, נער אשר הודו כזית, גבהו כארז וחסנו כאלון. – אל יהי הדבר הזה קל בעיני כל יודע תכונת נפש הנשים. שרה הזקנה התענגה על נכדה בראותה כי עלמות רבות נשאו אליו עין ונפש; היא לבשה גאות על יפיו וחסן תפארתו וגבה קומתו ותתפאר עליו כי נקי ובר לבב הוא גבריאל נכדה ולא ישעה אל אחת העלמות התופפות אשר תאמרנה ללבבהו במזמות תחבלותיהן. אבל הלא כל בנות הדור החדש עלמות תופפות הנה בעיניה. וגבריאל הופיע תמיד על דבריה ויבחר לו מהתלות על כל הליכותיהן, משובותיהן, תעתועיהן ותמרוקיהן, וישחק שחוק גדול אחרי כל התוליו. ובשחוק פיו ולעג שפתיו על היונות הפותות לקח את לב הזקנה שבי, ותהי לו נפשה לשלל, ויקן לו “מכתב סליחה” על כל הפשעים והעונות והחטאים אשר עשה ואשר יעשה.

הנה כי כן הסכן הסכינה שרה במצב אלמנותה. את כל מעינה שמה בגבריאל נכדה, ובהיותו הוא בבית נסו כמעט יגון ואנחה מלבה, וגם שחוק קל נראה לפעמים על שפתיה הנובלות. בכל זאת בשבתה בודדה בביתה, אך יצוא יצא ה“נער השובב” מן הבית, תשוב הרוח הכהה לפעמה ודרך עצב בה. גם כמעט תירא רע, כמעט תזנח משלום נפשה, והיא תרגז תחתיה. לבבה כים נגרש, כל מתניה ימלאו חלחלה, עיניה תתחבאנה עמוק עמוק בחוריהן וכמו עוד אחת מעט והנה הֻכתה עוד הפעם בשגעונה.

“אך מחלה קלה היא, רפיון העצבים, ולא תאנה אליה כל רעה”, אמרו כל רואי ענות לבבה ומצוקת נפשה בלבשה חרדות.

ואמנם כל עוד רק יָרְאָה רע, כל עוד חזו לה עיניה משאות שוא היתה חרדתה עד ארגיעה. אבל עתה בבוא עליה שואת-פתאום, עתה בבוא עליה השוד והשבר, עתה בראותה את אסון בתה יחידתה, עתה שבה הרוח הרעה לבעתה, עתה שבה להריע בקולה: “אמת כי אתה הוא דין ומוכיח”.


“אמת כי אתה הוא דין ומוכיח – ברוך דין האמת”, הניע מרדכי במו שפתיו על יונק השדים, השוכב חלל לפניו.

“אמת כי אתה הוא דין ומוכיח”, הניע אחרי אשתו ראש, בראותו אותה והנה היא שוכבת על ערש דוי ומדברת בחֻמָה גדולות, תחנונים ורתת, ריב ושלום, אהבה ומשטמה. וכל דבריה עולים בלולים יחדו כאבעבועות בסיר נפוח.

“אמת כי אתה הוא דין ומוכיח ויודע ועד” חשבה גם אסתר בלבבה, בשבתה אצל מטת אמה, עיפה ויגעה, וראשה נטוי על כף ידה הימנית, “אתה יודע ועד כי זכה אנכי מעון, ולא באשמתי הביא הבליעל שואה על בית אבי. אתה יודע ועד כי רבות דברנו אנכי ואמי יקרתי על לב אבי כי יקדם את פניי הרעה ונעזוב אנחנו וביתנו את הארץ הָעֲקֻבָּה מדם יושביה. אתה יודע ועד כי רבות רבות נלחום נלחמתי עם נפשי בטרם השיבותי בוז אל חיק הפקיד הנבזה וחדל אישים…” אתה יודע ועד", זעק לבה נוראות בקרבה, “לך נקם ושלם! העל אלה תחריש תתאפק? אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשך?!…”


“הנה פלאי הרופא, יהי הוא המלאך הטוב”, נשמע קול איש קורא על מפתן הדלת, “אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה והוא יפקד פקידים בכל מדינות מלכותו וישלח אל כל עיר ועיר, מקום אשר דבר המלך יגיע, משרתיו עושי רצונו – כמו שנאמר כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ…”

“חדל לך ממשל משלים!”, קרא אליו הרופא בשחוק שפתים, ויברך את כל יושבי הבית בשפת יהודית לשלום.

– “אנכי חפצתי רק להגיד את אשר עם לבבי, כי כבוד הרופא הוא מלאך שלוח מאת הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם”.

– אם כן כבר הגדת את אשר חפצת להגיד ועתה שים יד למו פיך".

“פקודת כבוד הרופא המלאך השלוח מאת הרופא לשבורי לב תשמור רוחי”, קרא האיש בבהלה כמו ירא פן לא יתנוהו לכלות את דבריו. ואמנם כאיש חיל השומע בקול המפקד צבא מלחמה, נסוג אחור אל אחת הפנות, מקלו ומגבעתו בידו האחת ושתי אצבעות ידו השנית שם על שפתיו לשמור מחסום למו פיהו.

“הוא איש טוב לבב ונאמן רוח”, פנה הרופא אל מרדכי, “אבל אמלל הוא…”

הרופא שם את אצבעו התיכונה על מצחו לאות כי אין ברוחו נכונה. אולם פתאום נוכח לדעת כי אין איש מכל אנשי הבית שם את לבו אל דברי ה“ממשל משלים” ואף לא שעו אליו.

“השמעת, אדוני הרופא, דבר האסון אשר קרנו?”, הניע מרדכי במו ראשו.

– “מחלת האשה איננה אנושה”, הגיד הרופא כמו לנפשו אחרי מששו את, דופק יד ימינה, מבלי השב על דברי מרדכי, “לעת כזאת קדחה אש בעורקיה אבל מנוחה דרושה לה. בלי כל ספק תבא מחלתה בלילה עד המשבר ומחר ונראה איך יפול דבר. השמרו לכם פן תשמיעו קול גדול והסבותם רעה לה. אולי אבוא גם בערב אם תמצאו חפץ בי. רק מנוחה דרושה לה, מנוחה ומרגעה”.

הרופא, ושמו פלאי, נודע לכל באי שערי עיר יאסי. הוא רופא מצוין לכל תחלואי הגו ומחבש גם לעצבת לב ורוח נכאה. בידו סמים מעשי רוקח להעלות רפאות תעלה לבשר איש ובפיו דברים נחומים, להצמיח ישע לגבר אשר דרכו נסתרה. גם איש מופת הוא לרבים מבני גילו כי הוא חולה על שבר עמו וכל היום ישית עצות בנפשו לגהות ממנו מזור.

ידעתי את כל העמל והשוד אשר המיט עליכם הפקיד, איש הדמים, שב עתה הרופא להשיב על דברי מרדכי במנוד ראש, “כבר ספר זה הממשל משלים באזני את כל התלאה ברוב דברים. אבל מי כמוני יודע אכזריות הרומנים, עזי הנפש, המלקקים בחמת לשונם את שארית דמנו וּמְגָרְמִים אף את עצמותינו היבשות ולא ידעו שבעה?”

לשמע דברי הרופא האחרונים נפלו פני מרדכי, ואסתר הרימה ראש וכברקים נוצצו עיניה באמרה גם היא:

אמנם כי כן! שוד ורצח, חמת עכשוב ומרורת פתנים; את כלם בלל מלך הבלהות וייצר את הרומנים, משרתיו עושי רצונו… העידותי בכם כוכבי מעל, אתם הכוכבים אין לב אשר הבטתם והחרשתם בְהָכֵן שר הטבחים במת מוקדה לרבבות צדיקים על לא חמס עשו, אתם אשר ראיתם ענוּת מדכאים ומחוללים על מאנם לבגוד בגד בברית אבותיהם; העידותי בכם אם לא תפתחו כיום הזה פה ותגידו לדור כי גם אתם רגזתם תחתיכם בראותכם הפעם את הנבלה אשר עשה בן הבליעל…"

דבריה האחרונים לא עברו על פתחי פיה, כי קולה נחבא בעברת זעמה, והיא חרקה שן ותתגעש כדוב שכול עת נחת חץ רעל בבשרו ופצעו יזוב דם. אבל הרופא הביט בה, והכרת פניה, מראה עפעפיה הכהה, קוי התכלת הסובבים את גבות עיניה, הגידו לו את כל, לא כחדו… וירגז גם הרופא תחתיו באמרו בנפש מרה:

“אבל הרגעי נא עלמה כבודה ועדינה. הן אמך חולה ומנוחה דרושה לה, גם אַתְּ, עלמה עדינה, חולה את, שכבי על משכבך והנפשי עד אם תחליפי כח”.

“האמנם כי אנכי חולה? בריאה ושלמה אנכי!”, הגידה אסתר בבטחה, ותנסה לקום על רגליה ולעמוד הכן. אבל כרגע התנודדה כשכור, והרופא נגש אליה, וישפל קולו בחמלת לבבו לאמר: הרגעי נא. אל נא באפך. את הנעשה אין להשיב. חוסי על אבותיך האמללים. מחר אבוא ונבקש יחד עצות להטיב עתידות לעמנו האמלל, אולי יושע גם בית אביך…

כל מתבונן ברגע ההוא אל פני הרופא הכיר כי בקש למצוא רק דברים ריקים ונבובים לנחם את האמללה מעצבה ויגונה ולהמציא לעת כזאת מעט מרגוע לנפשה הסוערה.

“לא רק רפאות תעלה”, אמר מרדכי אל הרופא בצאתו מן הבית, “כי אם גם עצת נפש אבקש ממך אדוני הרופא”.

“מחר ונראה איך יפול דבר”, הביעו שפתי הרופא במבוכה, ויפטר מפניו.


ג.

“הימים הראשונים, הימים הטובים, נפלו ואבד כל זכר למו. בני הדור החדש לא יבינו אל לבות בני הדור הישן”. חשב מרדכי עוד הפעם בלבבו, בשבתו כחצות הלילה על מטת אשתו החולה.

כאשר הגיד הרופא כן היה. מחלת מלכה באה בלילה עד המשבר ואחרי אשר הֵמַסָה ערשה בזעת גוה שכבה כמתעלפת על משכבה ותנם שנתה. גם על אסתר ואחיותיה הקטנות נפלה תרדמה עזה, בהיותן עיפות ויגעות מעמל הדרך והקור והתלאה אשר מצאתן אמש. אף הזקנה האמללה רבצה בפנתה, כפות ידיה משֻלּבות על ברכיה, ראשה כפוף, ושמורות עיניה סֻגָרוּ. רק מרדכי שמר את מטת החולה, ובנומה שנתה ישב על מושבו ויחפש רוחו לבקש עצות לימים יוּצרוּ ויעבר כל זכרונות ימי חייו לנגד עיניו…

לא תמול הוא מרדכי היהודי בבית המלון אשר מחוץ לכפר בצרת. על כל כר נרחב השתרע הנער. על כל גבעה העפיל לעלות. אצל כל פנה התחבא בשעשועיו את הילדים בני גילו. כמעט ידע הנער קרוא אבי ואמי ויהי מפתח שפתיו רומנית, שפת מינקתו מבנות עם הארץ. תושבי הכפר אשר באו ביום שבתם ומועדם אל בית אבותיו למשוך ביין את בשרם, המה שעשעו את הנער העברי על ברכיהם. עשן מקטרתם עלה באף הנער ויזורר שבע פעמים וישחקו בו כצפור. שיחותיהם עלו באזניו ויפתח גם הוא שפתיו עמהם, וישתוממו השומעים על חכמת לבבו ועל שכל מליו, ויתענגו עליו ויגידו תהלתו בקהל רב.

מרדכי הנער היה נער את כל ילדי שכניו, את בני איוואן ואת בני גריגור, ואבותיו לא כהו בו, באהבתם אותו, ובדעתם כי לא נער שובב הוא מרדכי וישחית דרכו. כל רעיו שחרוהו כבוד וגם אבותיהם ששו עליו בהתרועעו את בניהם לחברה. הן יתרון הכשר דעת ושאר רוח לנער העברי על כל ילדי הכפר הבוערים. ויהי הוא השופט ביניהם בקראם למהלומות; ויהי הוא גם המצביא למו בצאתם גדודים. על פיו יחנו ועל פיו יסעו. הוא המכין למו חרבות-עץ וקשתות כלולות בשלל צבעים, הוא המלמד ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה, הוא המאסף לכל מחנותם.

ויגדל הנער ויגבהו דרכיו מדרכי כל בני גילו. הן בשמעו הוא לקח מפי מלמדו שמעו המה שריקות העדרים ובהניפו הוא עט ללמד ידיו כתוב עברית ושפת הארץ הניפו המה מגל וחרמש. ובכל זאת התרועע מרדכי עמהם גם בימי בחרותו. פעם בפעם יצא השדה לראות את שלומם, ויתהלך אתם כאת אחים – אף אם המה כמו נגיד כבדוהו.

הנה כי כן כבדתהו גם מגדוסיא, הנערה הקטנה והדלה, בת איוואן הארוך, על כל כבוד. והיא שמרה אהבתה לו בלבה מימי שעשועי ילדותם. כי על כן לא נועזה עתה אף להביט בפניו, ובשאלו לשלומה התאדמו פניה כדם.

עברו למרדכי ימי הילדות והנעורים, ימי השחרות והבחרות, וכבר היה לאיש; כבר הלכו אבותיו בדרך כל הארץ וכבר לקח לו אשה ויהי הוא לבעל בית המלון אשר הנחילוהו אבותיו; ויהי מרדכי האיש את אשר היה מרדכי הנער. כאח היה לכל תושבי הכפר, כאח – הגדול מאחיו. אליו המה באים לבקש עצה מפיהו; לפניו המה שופכים מרי שיחם בצר למו והוא ינוד למו גם ידבר נחומים על לבם; ריב כי יהיה להם יביאוהו אליו והוא ישכיל משפט; גם בחור כי יאהב בתולה, אל מרדכי היהודי בעל בית המלון יבאו והוא ינחם בעצתו במה יזכו את ארחם, ויורם דעה במה יתרצו אל אבותיהם.

תם לבבו וישרת נפשו ובור רוחו עשו לו את כל הנפשות האלה. מרדכי היהודי מלמד גם בינה את תועי הלבב אשר דרכי החיים לא ידעו ורובי תורת התבל ויצוריה ומסבותיה ומקריה האחוזים והסבוכים כמו זר נחשבו למו. לו שיח ושיג עם כל האורחים הסרים אל בית מלונו. הוא נוסע פעם בפעם העירה, ובכל עת מצוא מתאספים אליו תאבי חדשות והוא משמיע באזניהם מפורש ושום שכל את כל הדברים אשר ראה ואשר שמע. אף היהודי ימתיק דבריו בפיו, יחוה דעו על כל המעשים והמקרים לרוח יושבי הכפר, יגיד משפטו על הליכות המדינה, על תהלוכות השרים והסגנים וחורי הארץ. אף יחמוד לפעמים לצון לו להרנין לב שומעיו. וכברקים יצאו דבריו. כנפים יעשו למו התוליו בכל הכפר והיו לשעשועים לכל התושבים, שיחם והגיגם כל היום.

מרדכי היהודי הוא רוח החיה בגולמים האלה, הוא הנר לרגלי הכסילים המתהלכים בחשכה, הוא מטיבם ואיש חסדם. גם הכומר הזקן, ידיד בית אבותיו, יכיר מעבדיו, ימשכהו חסד ואחוה, ידבר עליו טובות באזני העם. ואף בהתאסף יחד זקני הכפר ביום מועד להתיעץ על תהלוכות עדתם ישמרו שפתי מרדכי היהודי דעת ולכל מוצא פיהו ייחלון.

היו ימים לישראל בארץ רומניה אשר ישבו לבטח עם שכניהם בני עם הארץ ואין מחריד. עם הרומנים הוא מעולם עם שוקט ובוטח. אדמתם שמנה ופוריה, עמקיהם עוטפים בר, אסמיהם מלאו שבע, יקביהם תירוש יפרוצו גם צאנם ובקרם יעשו פימה עלי כסל. חלקם שמן ומאכלם בריא וכוסם רויה. על כן לא ילכו בגדולות, לא רמו עיניהם ולא גבה לבם. אף שנאת הדת וקנאת איש מרעהו לא מצאו קן בלבותם וזרם עריצים ורוח פריצים לא יבואו אליהם.

בימים ההם וארץ רומניה עודנה נפרדה לשתי ארצות הנקובות בשמותן: מאלדוי וואלאכיא. שתיהן היו למס עובד לממלכת תוגרמה, רק כי נסיך הוקם על כל אחת מהן. ותהי העיר יאסי בירת הראשונה והעיר בוקרסט בירת האחרונה. אצילי הארץ, המה היו השרים המושלים על ידי הנסיכים, המה הרועים על ידם את צאן מרעיתם, המה המנהלים את כל סדרי הממשלה והליכות המדינה כלבבם, המה החוקקים חקים והנותנים משפטים על פי דרכם ומעלות רוחם. הן רק למו היה המשפט לבחור ולהבחר, על כן בחרו מביניהם נגידים ושרים כחפצם. ויהי כל יתר בני דלת העם, כילידי בית כילידי חוץ, כסוחרים כעושים במלאכה, כהני הדת ודורכים בגת, יהודים וארמנים, כלם סרים למשמעתם ומיחלים לפקודתם. רק פדות קטנה שמו האצילים האלה בין איש לאחיו, רק יתרון מעט נתנו לבני אמונתם על בני אמונה אחרת, לא נכרו אותותם לעינים. הלא אם נראה חשבון נדע כי חקה אחת ומשפט אחד היו לכל בני עם הארץ – להיות נכנעים תחת ידיהם.

האצילים היו בימים ההם אדוני הארץ, להם הגדולה והמשרה, הכח והעז לרדות בעם כטוב וכישר בעיניהם. בכל זאת אם נתבונן אל דברי ימי הארץ ההיא ואם נביא במשפט את כל מעשי האצילים נוכח על נקלה לדעת כי טובים המה ממעשי בני גילם בארצות אחרות. כי בעת אשר בני גילם בארצותם לגוייהם יסרו את בני דלת העם בעקרבים יסרום המה רק בשוטים, בעת אשר בני גילם הפשיטו את עור העם מעל עצמיהם שרטו המה בבשרם רק שרטת. אמנם גם המה נתנו לעם חקים לא טובים אבל לא חקקו חקקי און ומשפטים לא יהיו בהם. משפטיהם הכבידו על בני דלת העם אבל לא שמו מועקה במתניהם. חקיהם העמיסו סבל מסים על סוחרי הארץ אבל נתנום גם השב רוח ועשות עשר. גם המה הוגיעו את האכרים בעבודתם אבל לא הכריתו אכל מפיהם, לא הריקו נפש רעב ולא החסירו משקה צמא. טובים היו ליושבי ארץ רומניה עוללות אציליהם מבציר ארצות אחרות. כי על כן לא התפרצו מפני אדוניהם גם לא התמרמרו ולא התאוננו רע עליהם, ועל כן לא המה ולא אציליהם רדפו את היהודים, לא המה ולא אציליהם בקשו תואנות להתגולל ולהתנפל עליהם ולבחור בהם את השעירים המשתלחים לעזאזל.

אף הנקלה זאת בעינינו כי כהני הדת לא שפכו מעולם ממשלתם בארץ ההיא, כי לא היה להם חלק ונחלה בהליכות המדינה, כי לא היה להם שומע מאת האצילים ולא היה בידם הכח לרדוף באף את “זעומי האלהים” ולצוד חרם את עם חרמם – והמה לא הסיתו את ההמון לקנא קנאת הדת.

ארץ רומניה נודעה מאז בשם “אוצר תבואת הארץ לעמי אירופא”, ובכן היו היהודים במסחרם ומשלח ידיהם כאנשי הבינים בין האצילים והעם וכאנשי הבינים בין הארץ הזאת וארצות אחרות. המה הצמיחו ישע רב לארץ מושבם וגם רבים מהם עשו באמונה ובישרת לבב את כל מעשיהם. על כן כבדום האצילים ועל כן משכום בני העם אחוה.

גם האכרים יושבי הכפרים לא ידעו כל קנאה וכל שנאה ליהודים היושבים בתוכם. לא אכחד כי קללה ובוז תחת לשונם, כי מאז נצורה הקללה על דל שפתם לאמר: “אל השדים, ושידאנו!” אבל לבם בל עמם וכל שנאת הדת רחוקה מכליותיהם. ותהי קללתם את היהודים קללת אנשים מלמדה. אף לפעמים תהי קללתם בפיהם לאות אהבים ושעשועים, לאות ידידות ואחוה. כאשר יקלל אחד העם את אחיו כטוב לבו עליו במשתה היין ובקללתו יתופף על שכמו, יחבקהו וישקהו מנשיקות פיהו. האכרים יושבי הכפרים נתנו מאז כבוד וגם גֹדֶל ליהודי היושב בתוכם ואף המה הגינו עליו גנון וְהַצֵל מידי הריקים והפוחזים בעם אשר יבאו אל בית המשקים לשתות יין וכסבאם סבואים יעטו כלמות על עמם, כי שתו לשכרה וישכחו לשלם שכר משתיהם. הרומני הנאמן עם עמו יעשה לפעמים כל תועבה וכל נבלה, יבא במחתרת, ישוד צהרים, ושכר משתה היין ישלם.

ומרדכי היהודי היה אהוב ורצוי לכל תושבי הכפר, כי יליד מושבם הוא. ויגדל כבודו בעיניהם כי איש חכם ונבון הוא וכי מצאוהו נאמן לפניהם. גם לפני הפקיד הזקן אשר על הכפר נשא מרדכי חן וחסד ויט עליו שלום. ראה הפקיד כי היהודי בעל המלון הוא תמים דרך וישר לבב, כי הוא האחד אשר לא טפש כחלב לבו; ראה ויבן כי היהודי יודע להלוך נגד החיים עמו בשלום ובמישור, כי קנה לו את לב העם לאהבה אותו ולדבקה בו, על כן בחר גם הוא בו לתת לו את בריתו שלום.


החולה פקחה עתה עיניה ותבט סביבה. גם הניעה את ראשה כמו נסתה להגביהו. אבל עוד ראשה עליה ככרמל והתנומה שבה ותאחז שמורות עיניה. ומרדכי אסף את רוחו אליו לבל ישמיע הגה פן יפריענה ממנוחתה. הוא התבונן מרחוק בעפעפיה וירא כי אור נגה עליהם. התבונן כי חדלה האש הזרה מהצת בם, כי כלה אדם לחייה וילך ופניה הפכו לבן, וירא כי הקדחת סרה והחולה תשוב עד מהרה לאיתנה. בלב מרדכי באו אמץ ותקוה. רוח חדשה נוססה בו ויוסף חשוב: “מחר ואקח דברים עם הרופא. עצתי תקום. גם הוא יופיע עליה. אל עיר המלוכה אשים פעמי, אל שרי הממשלה אגיש עצמותי.”

אבל גבריאל בני איהו, מדוע לא שב היום לביתו? או האם העתיק מושבו מבית הזקנה ואנכי לא ידעתי? מתי, ומדוע עשה כזאת? הה! בני הדור החדש לא יבינו לבות בני הדור הישן… ומי יודע אם יבינו גם השרים החדשים אל לבי? אולי…

כל עצמות מרדכי רחפו בעלות הרעיון הנורא על רוחו. הוא נפעם כי לבו יסיתהו בשפק פן גם במקום המשפט שמה…

“לו חי הנסיך גהיקא כיום הזה, לוא היה הוא המלך בתוכנו!”, נאנח מרדכי אחרי רגעים אחדים בשברון מתנים.

אלכסנדר גריגור גהיקא, הנסיך המושל לפנים על חבל אדמת מאָלדוי, הוא היה מושל צדיק, דורש טוב לכל עמו ומושך חסד לכל החוסים בצלו. שבט מישור היה שבט ממשלתו ויהי כל ישעו וכל חפצו להפיל את שבט הנוגש מידי האצילים ולהסיר מעל העם את עול סבלם. ויהי אחרי “מלחמת חצי האי קרים” והימים ימי שנת תרט“ז–תרי”ז – היא סוף שנת 1856 ותחלת שנת 1857 למספר עם הארץ, בהתאסף יחד באי כח הממלכות האדירות אל העיר פריז, בירת צרפת, לכרות ברית שלום ולעשות סדרים חדשים באירופא; בעת ההיא באה המצוה גם אל נסיכי שתי הממשלות אשר בארץ רומניה כי יקראו את ראשי העם ונכבדיהם לאספה למען יתיעצו על מצב העם ומחסוריו ואת כל עצותיהם ומועצותיהם ישימו לפני האספה הגדולה אשר בפריז הבירה. אולם הנסיך גהיקא הנאור וטוב הלבב, הוא דאג לעמו פן יתנכלו האצילים, אשר בידם הממשלה, וידברו הות נפשם, פן יעמיקו עצה לסתיר מצוקות בני דלת העם. על כן התנדב לנשאות ביום אחד את ראשי רבים מסוחרי בני עם הארץ אל גרם מעלות האצילים למען יוכלו גם המה להבחר בסוד היועצים ולחות דע לטוב העם. אף גם זאת השכיל עשה כי שלח בסתר דברו אל כל קהלות העם לקדש מועצה ולהביע את חפציהם ומשאלות לבבם באזניו על ידי איש עתי ואחרי כן יגיש הוא עצומותיהם אל בית המועצה.

גם אל הפקיד אשר על הכפר בצרת בא דבר הנסיך. לב הפקיד היה טוב על בני עדתו ואת שלומם וטובתם דרש, אבל מפני חמת האציל אדון הכפר הוא ירא. נפשו גחלים להטה למלאות פקודת המושל אבל לבו יהגה אימה. על כן צפן הפקיד את סודו בלבבו ימים רבים ויהי אובד עצות. ויהי היום ולא יכל עוד הפקיד כלכל סודו ויגל את מסתריו באזני מרדכי היהודי איש שלומו אשר בטח בו.

ומרדכי בן שלשים שנה בימים ההם, שבע רצון ומלא עלומים, אמיץ כח ואמיץ לבב. גֹבה לו ותאר והדר לו, כלו אומר עז ותם וענוה צדק. וישמע מרדכי מסתרי הפקיד – ולבו גבה ורחב.

וממחרת היום ההוא והשוערים אשר על חצר הנסיך משתאים מחרישים בראותם והנה איש יהודי נגש וקרב אל פתח השער ובידו האות אשר נתן הנסיך למתי סודו על ידי משרתיו עושי רצונו. ויהי האיש ההוא גבוה משכמו ומעלה על כל בני גילו. מבנה גוו איתן, עז ותם על פניו ילינו והוא הדור בבגדי חמודותיו. פאות ראשו תעטרנה את פניו רצון. מעיל ארוך כמדו ילבישהו הוד. נקי הוא המעיל מכל חלאה וכתם ועליו חגור אבנט שחור המאזר בעוז מתניו. זקן ארוך ושחור יעדהו גאון וגבה. מגבעת גדולה רחבת-שולים על ראשו ונעלים גבוהים עד המפשעה על רגליו.

“קום עמוד על רגליך והגד נא לי שאלתך ובקשתך”, האיר הנסיך פנים לו בראותו כי נפל אפים ארצה.

“הוד הנסיך הואיל ברב חסדו ובטוב לבבו”, השיב מרדכי בקול סמוך ובטוח, “להודיע לבני עמו כי אזניו קשובות לכל משאלות לבבם ומאויי נפשם. על כן דרכה גם נפשי עז לבוא ולהתחנן על עמי”.

"האמנם?, שאלהו הנסיך בתמהון “האמנם כי בך בחרו אחיך בני אמונתך להיות למו לפה ולהמליץ ואנכי לא ידעתיך מתמול שלשום ואף את שמעך לא שמעתי בלתי היום?”

ויעמוד מרדכי על רגליו ונפשו לבשה עז וגבה באמרו:

“הלא הדר כבוד הוד הנסיך יודע כי אחי היהודים, המסתופפים בצל הממשלה הרוממה, נועצו יחדיו לבלי הִבָּדֵל מיתר אחיהם בני הארץ ולבלי התאונן מאומה באזני קרואי האספה אשר בפריז הבירה. בנים נאמנים אנחנו לארץ מולדתנו, ובטוב לכל העם ייטב גם לנו. אנחנו על יושר לבב הוד הנסיך ועל חסדי השרים נשענו, אנחנו לא נבדלנו מכל העם באהבתנו וחובתנו לממשלת הארץ וגם המחוקקים והמושלים לא ישימו פדות בינינו”.

“אולם אני עבדך העומד לפניך”, הוסיף מרדכי בקול תחנונים, “באתי להתחנן על אחי בני עמי האכרים ילידי כפר מושבי. נענים המה האכרים תחת ידי אדונם האציל. הוא הקשה בימים האחרונים את עולו עליהם, והמה לחפשתם מיחלים בסתר לבבם אף אם לא ירגנו במו פיהם, אף אם מזמותיהם לא תעבורנה על דל שפתם. כי גוי שומר אמונים המה ולא למדו לשונם לצעוק חמס על העול הנעשה להם… הן גם אנכי נדרשתי ללא שאלוני, כי המה לא שלחוני ולא שמו דבריהם בפי. נחומי נכמרו עליהם בדעתי את מצוקת לבבם ומרת נפשם, מעי יהמו למעמדם ומצבם כי ברע המה, ואנכי ידעתי כי אין בלשונם מלה להוכיח צדקתם בשער, כי כרחל נאלמה המה לפני גוזזיהם, לא ידעו פתוח פה.”

ויציע מרדכי את כל פרשת מצב העם וענותו ומצוקתו לפני הנסיך, בתם שפתים ובלשון אמת, ככל אשר עם לבבו. ותהי דברתו פשוטה מכל המחלצות אשר ישימו המליצים על דבריהם, סוּרָה מכל הניבים הנאוים והנאמים הנעימים אשר ימתיקו נואמי נאֻם בפיהם. כי שפתו שפה ברורה, שפת לבב תמים.

מדי דברו את דבריו לא גרע הנסיך עין ממנו, התבונן בו מכף רגלו ועד קדקדו, התבונן בו – וכמעט רגע חרה אפו על היהודי הנמצא ללא בקשוהו והוא “עונה עזות”. הן עם כל טוב לבבו ורוב חסדו הוא “הדר כבוד הוד הנסיך” ומעודו לא נועז איש מבני דלת העם להישיר עפעפיו נגדו, אף כי להשמיע באזניו תוכחות בבטחה ושלות השקט כדבר איש אל רעהו. אולם לאט לאט התעוררה גם בלבב הנסיך האמת על הכזב והחלקות, ובור לבב על שפתי חנף ומרמה התגבר; לאט לאט לקח מרדכי את לבבו עד אם שב להאיר פניו אליו. וכהתמו את דברתו נגש אליו הדר כבוד הוד הנסיך ויתופף בטוב לבבו וברב חסדו על שכמו לאות כי הוטב בעיניו וכי ראה דבריו ישרים ונכוחים. אף הבטיחהו במו פיהו כי ישים לבו למועצותיו וכל חפציו ישלים…

מרדכי ראה גם את “הקסם” אשר על שפתי הנסיך, ראה את שחוק החן אשר רחף על פתחי פיהו בהפטרו מפניו – ולאֹשר לבב היהודי אין קצה.

לא ארכו הימים והפקיד אשר על הכפר בצרת קרא מעל אחד מכתבי העתים כי הנסיך הואיל לדבר על תושבי הכפר בצרת טובות בבית המועצה וכי נגֹלו לפניו כל דרכיהם והליכות חייהם דבר לא נעדר. גם, האח! הנה אף אותו זכר לטוב וימלא פיהו תהלתו כי ינחה את בני עדתו במעגלי צדק, כי על מי מנוחות ינהלם ללמדם ארחות בינה ולהטיב מצבם על פי דרכם.

“אי זה הדרך בא אל הדר כבוד הוד הנסיך הרוח לדעת את כל זאת?” השתומם הפקיד בלבבו.

הפקיד קרא, ויוסף לקרוא, וישנה וישלש את כל הדברים האלה, כמו לא יאמין למראה עיניו ולמשמע אזניו. אף באזני אשתו ובני ביתו קרא פעמים ושלש את כל הכתוב על ספר-העתים. ופעם בפעם מדי קראו הרים את קולו בהשמיעו את כל אשר יצא מפי הנסיך על אדותיו, הטעים את שמו “הנדפס” מפורש באר היטב.

ולא יכול עוד המאֻשר להתאפק בששון גילו וירץ בכבודו ובעצמו אל בית המלון ויקרא את כל הכתוב גם באזני מרדכי היהודי. ולב מרדכי פחד ורחב לשמע הדברים האלה. כפסל שיש ישב בלי נוע על מושבו ויקשב וישמע כל מלה וכל הגה; על פניו נהרה, עיניו הפיצו ברקים, צקון-לחש על שפתיו וכמו חופף עליו כבוד ה'.

“אי זה הדרך בא אל הדר כבוד הוד הנסיך הרוח לדעת את כל זאת?”, השמיע הפקיד מבלי משים את תמהון לבבו גם באזני מרדכי.

ומרדכי לא השיב דבר, ויהי כלא שומע, כי תפוש הוא ברוב שרעפיו וכמו יחילו כל כליותיו בקרבו בתחנתם כי ישוב ויקרא לפניו את כל הכתוב – ואזניו לא תמלאנה משמוע.

“עתה ידעתי!”, קרא הפקיד פתאום ברננה בשומו עין על מרדכי וימחא כפים, אתה הסבות בכל אלה, לך רק לך גליתי את סודי, אתה כבודי ומרים ראשי! "

וישש הפקיד מאד על אמץ לבב היהודי. ומן היום ההוא דבקה נפשו אחריו ויבקש קרבתו כמו אח ורע. אתו אך אתו התהלך, עמו התיעץ על תהלוכות ביתו ועל הליכותיו עם בני עדתו, יחדיו המתיקו סוד וישיתו עצות בנפשם להישיר לפני העם דרכו.

גם אל בית מלון מרדכי בא עתה הפקיד פעם בפעם ויתענג על חברת היהודי התמים. אף את ילדיו, את גבריאל ואת אסתר, אהב הפקיד אהבת נפשו. ידיד נאמן היה הפקיד למרדכי ויהי לו חלק כן במשוש נפשו וכן בעצבת לבו.


מלכה היתה האשה השניה למרדכי. אותה לקח לו בשנת תרט"ז, בהיותו איש בן עשרים וחמש שנה. כי אשתו הראשונה מתה עליו והיא היתה עקרה לא היה לה ולד. ומלכה אשתו השניה כבת שש עשרה שנה בקחתו אותה לו לאשה, ותלד לו את גבריאל בנו בכורו עוד טרם מלאו לה שבע עשרה שנה. ואף בעת אשר ילדה לו את אסתר בתו כמעט מלאו לה שמונה עשרה שנה.

מלכה, בת אברהם המלמד מרוסיא, היתה ההפך ממרדכי אישה כן במבנה גוה וכן בתכונת רוחה. היא גם היתה יפת מראה וטובת תאר, אבל כל בדי עורה ויצורי גוה וכן כל רשמי פניה רכים וענוגים. היא גם היא טובת שכל וטובת לבב, אבל רפת רוח, ולמראה פני כל אכר, הבא אל בית המלון וקרדומו בידו, תלבש חרדות ותירא מגשת אליו. היא תרים עיניה אל אישה בהביטה אליו. סמל תכנית הגבורה וההוד הוא בעיניה. גם הוא יביט עליה כעל ילדה קטנה ונעימה. ותהי אהבתו אותה כאהבתו את הילדים אשר ילדה לו. ובכל זאת “אתתך גוצא גחין ולחיש לה”. מרדכי לא עשה דבר מבלי שאול את פי מלכה אשתו, אבל היא לא ידעה נפשה ויהי כמצחק בעיניה כי יבקש עצה מפיה. “הלא הוא איש” אמרה מלכה תמיד בלבבה “ואנכי רק אשה, ומה בינת אשה?”

מרדכי הלך בדרכי אבותיו הישרים והתמימים וישמור לעשות את כל החקים והתורות והמצות. ויהי לבו תמים עם אל ועם עמו נאמן הוא. מרדכי לא העמיק חשוב ולא בקש חשבונות רבים ביראתו את אלהים ותם דרכיו, אף לא באהבתו את עמו בני אמונתו ואת אחיו ילידי הארץ. הוא את עמו בני אמונתו אהב כאהבתו את בני משפחתו וגם לאחיו הרומנים רחש לבו אחוה וידידות, ובארץ מולדתו דבקה נפשו. הוא בטוב לבבו קם על נדיבות ויתעורר לחמלה על כל עני נודד אשר עבר דרך בית מלונו, הוא הביאהו בית וישביעהו מטובו ויעניקהו גם מכספו כפי מסת נדבת ידו. דעת לנבון נקל כי נתן היתרון לאחיו בני אמונתו. הן הוא היהודי האחד בכל הכפר ובלעדו לא ימצאו היהודים העניים כל מאכל אשר יאכל.

לא לעתים רחוקות ישב הפקיד בבית מרדכי, באחת הפנות, ובשתותו כוס יין או בשעשעו את הנער גבריאל על ברכיו התבונן אל בעל המלון בתתו לחם ויין לאורחיו העניים בלא כסף ובלא מחיר. עור פני היהודי קרן, גם יאיר פנים לאוכלי לחמו, ובנדבת רוחו יאיץ בם כי יאכלו לשׂבַע ולא ישאירו שריד לאכלם. ראה הפקיד כי גם מלכה אשת מרדכי עוזרת על יד בעלה להשביע את העניים רצון; ראה כי הנער גבריאל ירוץ לקראת כל אורח זר ויושט לו את ידו הרכה “לשלום” כמעט דרכה רגלו על מפתן הבית והנער לא ידעהו מתמול שלשום בלתי אם כי יהודי הוא; ראה כי עת תערוך מלכה להאורחים שלחן תחזיק אסתר הילדה הקטנה בכנף בגד אמה ולבה ירון לעמתם. היא מתרפקת על אמה ומסתרת את פניה “אל תחת הסינר” בהביטם המה אליה, אבל רגע רגע תתגנב להתבונן מסתר חביון עזה על “דודיה” וכבוד אלהים חופף על עפעפי הילדה הנעימה בראותה שחוק שפתם; ראה הפקיד – וישם את הליכות ביתו לנגד עיניו, ויערוך מערכה מול מערכה את עַנְוַת בעלת המלון לעמת גבהות לבב אשתו וקשי ערפה, את הליכות היהודיה עם עניים מרודים לעמת העינים הרמות ולשון התהפוכות אשר תַראה אשתו האצילה לבני דלת העם, את שמחת האבות הישרים והתמימים בהדבק נפש בניהם “בדודיהם” הזרים אשר לא ידעום מתמול שלשום, ויהי מספרם כארבה לרוב, לְעֻמַּת חרון האף, אשר יבער באשתו על בנותיה בבוא אחיו עצמו ובשרו, היושב בסתר המדרגה, לפעמים אל ביתו, והילדות התמימות תנסינה לרוץ לקראתו ולקדם פניו כי דוד הוא; ראה הפקיד – ויקנא במרדכי קנאה תמה וברה על שלותו ואשרו.


בכל זאת באו ימים אשר זה הפקיד הואיל לשנות במעט את טעמו לפני מרדכי ולא נשא פניו ממום, על כן יחזיק בדרכי אבותיו ולא יְזַכֶּה את ארחו להיות ככל העם, על כי ינזר מן היין אשר יגע בו אחד מבני עם הארץ, על כי לא ישנה את בגדיו הארוכים, על כי לא ישלח את גבריאל בנו אל בית הספר ללמוד לשון ודעת.

אף, שומו שמים! הן מרדכי ספח אל ביתו מלמד יהודי “פרא אדם” אשר “בשפת עגלונים” יורה את גבריאל ואת אסתר תורה וספר.

פקיד יקר! אי זה הדרך צלחה עליך פתאום הרוח ותהי מטיף להשכלה?!

הימים ההם ימי בכורי השנאה החדשה לישראל בארץ רומניה. בשנת ה' תרי"ט התאחדו שתי הארצות מאָלדוי וואלאכיא תחת ממשלת הנסיך אלכסנדר קוזא. ויהי האיש מ. קוגולניטשנו נשיא בית המחוקקים. הנסיך קוזא היה איש הפכפך בדרכיו ויחלף את שריו ויועציו עשרים מונים. בכל זאת שמר בריתו לקוגולניטשנו כי מצאהו נאמן לפניו, גם דגול הוא מכל בני גילו היודעים בינה לעתים והליכות הממשלה בארץ ההיא.

לב הנסיך קוזא וכן גם לב קוגולניטשנו טובים היו על היהודים ואת שלומם וטובתם דרשו. אולם אך זאת רעה חולה כי רבים מהעומדים בראש העם יביטו עליו מֵרוּם גבהם ויראו רק אפס קצהו, רק את תארו מחוץ, רק את הקסם או הכתם אשר עליו או אשר הדביקו בו זרים והוא לא ידע, אבל את כבודו פנימה, את לבב העם ומחסוריו לא ידעו. כי על כן גם בטוב לבבם וברב חסדם ימצאו לפעמים תנואות ויחפאו עליו בשגגה ובבלי דעת דברים אשר לא כן; כי על כן יראו לפעמים צל עונות כעונות ועל כן יחטיאו את מטרתם.

מ. קוגולניטשנו למד בינה-לעתים בעיר פריז וידע את רֻבֵּי היהודים היושבים בארץ צרפת כי “אנשי המעלה” המה, כי אזרחים נאמנים המה לארץ מולדתם וכי שנו את שמותם ואת בגדיהם ואת לשונם. ובכן היו יהודי צרפת לקוגולניטשנו למופת. ויהי כל ישעו וכל חפצו להפוך ביום אחד את לבב כל המון בני ישראל ולשנות את תארם ואת דרכם. “על היהודים החובה”, היתה ראשית דברו בשנת תר"כ, “להסיר את בגדי הקדם אשר המה לובשים, לשלוח את כל בניהם אל בתי הספר אשר לממשלה למען ילמדו דעה בינה והשכל; עליהם החובה להתקדש ימים רבים עד כי יטהרו לפנינו ויהיו נכונים לקבל את משפט האזרחים.”

אמנם מה נכבד היום בהגלות נגלות כבוד הצדקה ואור המשפט אל גוי ממשך וממורט, אל עם ישראל הבזוי והשסוי! אבל לוא ידע המחוקק את לבב העם, לוא ידע את מרדכי היהודי בעל המלון, כי גם מתחת לבגדי הקדם יתחבא לב טהור מלא אהבה לארץ מולדתו; לוא ידע כי דתי היהודים ודתי המלכות נשתוו, כי הראשונים אינם נוגעים באחרונים אף כמלא השערה אם רק ישובו המחוקקים עד צדק משפט; לוא חשב לדעת כי לא ביום אחד ישליך עם כלו את מורשת אבותיו אחרי גוו ככלי אין חפץ בו, כי לא ברגע קטן יקיא גוי בא בימים את החלב שינק משדי אמו להכניס תחתיו חמאה זרה, חמאה של השכלת עמים צעירים ממנו, כי עם כלו לא ישנה פתאום את הגיוני לבבו, חזון רוחו והלך נפשו, סדרי חייו והלכות ביתו על פי מצוה או גזרה שתצא מלפני אחד השליטים; לוא נתן אל לבו כי כאשר לא יולד גוי שלם פעם אחת בכל הליכותיו ומדותיו, כי כאשר עד עתה פשט צורה ולבש צורה לרוח העת והמקרים והמעשים והמסבות אשר פעלו עליו, כן רק ביד מקרים אחרים ומעשים אחרים ומסבות אחרות לפעול על לבבו לאט לאט ולשנותו על פיהם; לוא חשב לדעת כי גם יהודי צרפת לא היו בראשונה את אשר המה עתה, כי בראשונה נתנה הממשלה להם חקה אחת ומשפט אחד עם כל אזרחי הארץ ואחרי כן שנו המה על יד על יד את דרכם על פי החפץ אשר מצאו בחקים ומשפטים האלה; לוא חשב לדעת את כל זאת כי עתה נתן ליהודים משפטי האזרחים מבלי כל שאלה רק יען כי אנשים המה ככל ילידי הארץ, יען כי יתנו חלקם במסים וארנוניות ומוציאים את מבחר בניהם להורג בעד ארץ מולדתם. על כן גם חלק ונחלה להם בארצם וממשלתם. אמנם כן! אחרי אשר כבר נתן להם חקים טובים ומשפטים יחיו בהם, אחרי אשר פתח להם את אוצר החיים, אחרי אשר פתח את כל בתי הספר לפניהם, אחרי אשר חשבם לבני הארץ היה לו לתת למו את עצתו הנאמנה, כעצת האב הדואג לבניו, כי יבאו ללמוד חכמה ויתאמצו לדעת מצוא חפץ בחיים. הן אם נביא חשבון כל המבקרים בבתי הספר ובתי המדרש למדעים נראה לדעת כי כרֻבָּם כן לא ילמדו את הדעת רק למען הדעת, כי גם חפץ אחר יְחַייֵם, כי גם מטרתם לנגד עיניהם לעלות בדעתם וחכמתם אל גרם המעלות ולהציב למו יד בחיים. ובכן איך נגיד לעם היושב בארץ אשר משפטו עוד נגזל לעין השמש; איך נגיד לו: הסר מעליך את כל חפציך, חדל לך ממסחרך ומשלח ידך, ולך בוא אל בתי הספר לבלות את ימיך בדעת שפות רומא ויון, בדעת חשבון תקופות ומזלות, בדעת קרוא בשמות כל אבן דומם וכל רגבי עפר וכל עוף השמים ובהמות שדי וחיתו יער למיניהם, בדעת המשפטים או חקי הצבא ותחבולות מלחמה? האם ילמוד איש דעת רק – לדעת את מכאובו? האם ילמוד דעת כל עוד ידע כי חכמתו בזויה ודעתו כאין וכאפס נחשבה לו, כי בתי הפקודות סגורים לפניו על מסגר, כי לפתח בתי הספר רובץ כרוב משלש וקורא אליו בקול: לא תעלה במעלות על כס המורים! כי בחיל הצבא יעפיל לעלות עד למעלת שר עשרה ולא יוסיף?

ובכל זאת דבר יצא מפי קוגולניטשנו כי אל היהודים החובה ללמוד דעת ולשנות את דרכי חיים. ואמנם רבים מהיהודים שמעו בקולו ויחליפו את שמלותיהם לכבוד היום הגדול, לכבוד אור החפש המתעתד לְהִבָּקֵעַ בעת שיעלה רצון מלפני הממשלה. גם רבים מן הצעירים שנו את דרכם וקרא זה אל זה ואמר: ביתה הספר לכו ונלכה, אל דרך גויי הארץ נלמוד ונהיה כמוהם!"

אולם הפקידים אשר כל דברי קוגולניטשאנו היו להם כדבר אלהים, המה לא אמרו הון. גם ששו כי מצאו תואנה להתגולל על היהודים. ויהי פתגמם כל היום גם אל היהודים מבני הדור הישן הנחשלים אחרי הדור החדש: “למדו גם אתם דעת, שלחו את בניכם אל בתי הספר ולא תהיו בוגדים בעם אשר אתם יושבים בתוכו.”

אף הפקיד אשר על הכפר בצרת, אף הפקיד אשר ידע את מרדכי היהודי ולבו לא מלאו ללכת עמו קרי, אף, הוא החל פתאם להאיץ במרדכי כי “ייטיב דרכו” וכי ישלח את גבריאל בנו אל בית הספר ללמוד דעת.

בתחלה שחק מרדכי מטוב לבבו על עצת הפקיד ויאמר: “אך התולים עמך ולצון תחמוד לך, אדוני. הן כבר זקנתי ואנכי לא אסור מדרכי אבותי. גם גבריאל בני הוא כהיום הזה נער בן שש שנים והוא ילמוד תורה גם כתוב עברית ושפת הארץ, והוא ילמוד דעת להלוך נגד יושבי הכפר החיים עמו. כי אותו אנחיל את בית מלוני. ולמי כל חמדתי אם לא לבני אשר יהיה אחרי?”.


“השמעת מלכה?”, פנה מרדכי פעם אל אשתו בשחוק שפתים, “אדוננו הפקיד ייעצני לשנות את דרכי וללבוש בגדים כאחד מחורי הארץ. התאהביני, אשתי יקרתי, אם אחדש נעורי ואהי כאחד המתיפים? את פאות ראשי אסיר מעלי, בגדים קצרים אלבש, אקצר בעליונים ואאריך בתחתונים, אשים כלי מחזה על עיני, גם איטיב את שפמי, וכבודי יהי חדש עמדי”…

מלכה שחקה שחוק גדול, ותט את ראשה אליו, כילדה המתרפקת על אביה, כטוב לבו עליו, והוא ימשכנה אהבים ויבחר מהתלות לבעבור הרעימה כמעט.

“גם אַת מלכה, יקרתי, תטיבי דרכך כאחת מנשות האצילים, תטיבי מקלעות שער ראשך, תקרעי בפוך עיניך, תתני חכליל על לחייך, תשימי מצנפת רבת-הנוצה על ראשך וצעיף מעשה שבכה על פניך. ואז יחדו נצא במחול, נפזז ונכרכר שלובי זרוע ונטיב את לבנו…”

ויהי כדבר מרדכי את דבריו האחרונים ויושט את זרועו לימין אשתו וכמו יבקשנה כי תנסה עתה לצאת עמו במחולות. ומלכה הוסיפה לשחוק מטוב לבבה, וגם הפקיד לא יכול להתאפק משחוק בראותו את שעשועי התמימים.

“אדוננו הפקיד הגיד לי”, הוסיף מרדכי, “כי מאת הממשלה היתה שוּמה לשלוח את כל הנערים אל בתי הספר, וגבריאל בננו יהי לרופא, לעורך דין לשופט או לשר מפקד צבא מלחמה, לפניו נכרע ברך ולמראהו נסיר את המגבעת…”

אולם הפעם גלה פתאום כל שחוק מבעלת בית המלון, בת אברהם המלמד מרוסיא, ובפנים נזעמים השמיעה את דבריה בתור שאלה: “האמנם? לא השחוק הוא!…”

“האמנם”, הוסיפה אחרי רגעים אחדים בכבד שפתים, “האמנם כי “גזרת שמד” יצאה מלפני הממשלה על היהודים?… לא דבר נקל הוא… אולי נברח מזה ונבואה אל ארץ אחרת במקום לא תבואנו יד הממשלה…”

מרדכי השתומם לדבריה. הן מעודו לא שמע דברים זרים כאלה. גם זאת הפעם הראשונה כי אשתו תחדל שחוק ותביע הגות לבבה.

“את האמת אגיד”, השפילה מלכה קולה, “כי לבי יחיל מאד בקרבי. הלא העתים שנו ומי יודע מה תהי אחרית היהודים בארץ הזאת. גזרות מתחדשות לבקרים…”

“הלא רק התולים עמדי”, השיב מרדכי אמריו לה במבוכה. כמו היה כל חפצו להשקיט את המית לבב “הילדה הפותה” ולהרגיע את רוחה הנפעמה על לא דבר. והנה גם בלבבו בא רגז לא ידע שחרו, ודבריו לעו.

“גם הפקיד הוא ידידנו”, התמלטו מבלי משים עוד דברים אחדים מבין פתחי פיו, “באלהים בטחנו ולא נירא אדם”.

“אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה”, שבה מלכה על פתגמה ותחריש.


עברו שנות מספר וכמעט היה את לבב שרי הממשלה להקים את דבריהם ולתת ליהודים ילידי הארץ משפטי האזרחים, והנה שנת 1866 באה, שנת המהפכה, שנת המהומה והמבוסה לישראל יושב ארץ רומניה.

ויהי הפעם כשמוע מרדכי את ענות אחיו היהודים בערים ובכפרים, כי חבר מרצחים ושודדים בצהרים פשטו עליהם בכל מושבותם ויכום שוק על ירך, גם גזלו חמסו הונם ורכושם בשבתם בטח עמהם; אז התחמץ לבב התמים ומעיו המו לאחיו האמללים הנרדפים על צואר, גם נפשו ירעה לו על הרומנים כי שובבו משובה נצחת לרדוף את אחיהם היהודים.

לנפשו לא ירא מרדכי אז מפני חמת המציק. כי שטף המים הזדונים אליו לא הגיע. הפקיד היה מגן וסתרה לו. גם תושבי הכפר חשבוהו ולבם לא מלאם לעשות לו רעה קטנה או גדולה. בכל זאת נלאה מרדכי כלכל ויתאונן רע באזני הפקיד על החמס והשוד אשר יעשו בני עולה ביהודים. אולם הפקיד הגיד לו לא בסתר כי היהודים אשמים בעשותם מעשיהם זרים מעשיהם, כי מחזיקים המה בכל ישן נושן, כי מונעים את בניהם מן ההגיון, ודעת דרכי ההשׂכלה לא יחפצון.

“והרומנים?”, שאל עתה מרדכי בתם לבבו, “האם סרו המה כלם ממשובתם, האם ילמדו המה כלם את בניהם דעת?”

הפקיד נבוך. כי שאלה תמה כזאת לא עלתה עד עתה על לבו, ולא היו בפיו תוכחות.

“אבל”, ענהו אחרי רגעים אחדים, “שמעתי אומרים כי היהודים נואלו להגיש עצומותיהם אל בני חברת “כל ישראל חברים” אשר בפריז בירת צרפת. גם אל אחיהם אשר בממלכת אנגליה שלחו דבריהם, ועל ידם הבאישו את ריחנו בעיני ממלכות אירופא.”

“אמנם”, הוסיף הפקיד, “לוא למדו היהודים דעת כי עתה לא עשו נבלה כזאת ולא פשעו בארץ מולדתם, גם לא הביאו על נפשם רעה.”

הכרת פני מרדכי הישר באדם ענתה כי מענה הפקיד לא הרגיע את רוחו. הן בכל זאת נפשו אבלה על התלאה אַשר תמצא את היהודים ועל הרומנים כי השחיתו את דרכם. תשובות מתשובות שונות רחפו על שפתיו, אבל גם מבוכתו היתה עתה. הן גם לו היטב חרה על היהודים האמללים כי פנו בצעקתם אל מליצי ארצות אחרות לתת את שם ארץ מולדתם לשמצה ולגדופים ולא בחרו למו דרך ישרה לפנות אל שרי הממשלה אשר “למשפט ישורו” בעיר בוקרסט הבירה.

“ערפם גיד ברזל, טח מהשכיל לבותם ואזנם כבדה משמוע בקול דורשי שלומם וטובתם”, התמרמר הפקיד כמו לנפשו, “ובוגדים באדם יוסיפו, יחנכו גם את בניהם על פי דרכם הנתעבה, על כן ירד חמסם על קדקדם ויספו מבלי הדעת.”

ומרדכי שמע את דברי הפקיד אבל שמר מחסום למו פיהו ולא השיבהו דבר, החשה התאַפק וכאבו נעכר.


“ידעתי כי הפקיד נתעה בשוא”, אמר מרדכי בלבו בשבתו בדד, “שגגה היא מלפניו כי ישים אשם נפש האמללים. אמנם גם המה התעו אשר עשו להבאיש את ריח הממשלה הרוממה בעיני זרים. אבל הלא המה עשו זאת בשגגה ובבלי דעת. לב הותל הטה עקלקלותם, כי בא כשואה פחדם… אך מה מני יהלוך אם אשלח את גבריאל בני עירה יאסי “ללמוד דעת”? ילמדו הנערים את אשר ילמדו… אולי באמת אך בזאת חפצים שרי הממשלה. נפיק אנחנו רצון מהם והמה כל חפצינו ישלימו. הלא שרים למשפט ישורו ושלומנו וטובתנו המה דורשים…”


כמוצא שלל רב שש הפקיד על מרדכי, בשמעו ביום המחרת מפיהו כי נכון הדבר מאתו למלא עצת הממשלה, וממהר הוא לעשותו בשלחו את גבריאל עירה יאסי. הן איש טוב לבב היה הפקיד, ובאמנה רק את שלום היהודי וטובתו הוא דרש. גם את גבריאל הנער אהב ויאמצהו כבן לו. הוא בכל לבבו ובכל נפשו חפץ כי מרדכי היהודי יט מדרך אחיו בני אמונתו ולא יהי גם הוא וגם בנו לבוגדים בארץ מולדתם.

צוו נא על הפקיד הזה ויגד על דברתו כי יודע הוא דרכי היהודים והליכותיהם. הוא כפתי תמים האמין לכל הגה היוצא מפי השרים היושבים ראשונה בממשלת ארץ מולדתו. דבר יצא מפי קוגולניטשנו כי אל היהודים החובה ללמוד דעת, אם כן הלא השכיל ברוב חכמתו כי בוערים באדם המה. המה לא אבו כלם שמוע בקולו, אם כן עם קשה ערף הם ובוגדים בארצם וממשלתם. “הלא על זאת יעידון ויגידון מעשיהם הנוראים כי בבוא עליהם השוד והשבר צעקו אל אויבינו לעזרה ויעטו על ממשלתם כלמות ונאצות”.

“ואת אסתר הילדה הנעימה”, קרא הפקיד בששון לבו, “תשלח יום יום אל ביתי לשמוע לקח חנם אין כסף מפי המורה לבנותי.”


אמנם גם שניהם שכחו כמעט רגע כי יעצו עצה ואת פי נשותיהם טרם שאלו. מלכה אשת מרדכי בת רוסיא היא, ובנעוריה בית אביה לבשה חרדות בשמעה מפי זקנים אגדות זרות ומרגיזות כל לבב על דבר ילדי העברים “שנשבו לבין הנכרים…” על כן תפחד כל היום מפני “גזרת שמד”. ואשת הפקיד היא בת אצילים. אותה תחזיק שַׁמָה, תאחז פלצות לשמועה כי ילדה עבריה בת הזשידאן בעל המלון תרמוס חצרות קדשה, תבוא ביתה לשמוע לקח ולהתהלך את בנותיה, המקֻדשׁות מרחם להטות גרון ולשאת ראש גא גא מאד, להגדיל פה ועקב על כל דל משפחות.

ויהי עד כה ועד כה ותבא השמועה על דבר האסון הנורא אשר קרה את אברהם המלמד מרוסיא, אבי מלכה, ותרב המהומה והמבוכה בבית מרדכי. מלכה היתה שוממה, והיא נאנחה כל היום כמו לנפשה: “אולי נברח מזה ונבואה אל ארץ אחרת במקום לא תבואנו יד הממשלה” ומרדכי גם הוא כהלום רעם. הרעה נגעה עד נפשו ולא יכול מצוא בפיו דברים נחומים לאשתו האמללה. אולם כמעט פתח את פיהו להשכילה דעת כי הנעשה אין להשיב והיא עתה שוא תפחד פחד לא היה פחד, והנה היא תניע במו ראשה ותשיב בשפל קולה: “אין כל פחד לנגד עיני, אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה.”

אכן מרדכי הבין הפעם אל המרירות אשר בתשובת פי אשתו, ויתעצב מאד אל לבו. ויצר לו כי יַחֵלּ דברו אל הפקיד על אדות גבריאל בנו. הן איככה יוכל וראה בדאבון לבב אשתו, איככה יוכל ויוסיף יגון על שבר רוחה בשמעה כי הואיל הלוך אחרי צו אשר כגזרת שמד הוא בעיניה והיא תַמֵר על בנה כהמר על אבדן כלי חמדתה?

אולם לא ארכו הימים וגם מלכה האשה הטובה ראתה ללבב אישה כי איננו כתמול שלשום, כי תוגה חרישית תנוסס בו והוא סר וזעף. ותשב להתרפק עליו ותתאַמץ להסתיר יגונה בחבה ולהצהיל פנים לו.

“נפשי תאבל על אמך האמללה כי בודדה היא”, אמר מרדכי לעת מצוא אל אשתו, “עדי בשחק כי אדיר כל חפצי לכלכל את שיבתה ולהמתיק לה את מרורות חייה, אבל בעד כל כפר לא תאבה ולא תאות לבוא אלינו הכפרה ולבלות את ימי זקנתה בחברתנו…”

“אמנם אנכי כבר דאגתי לה”, נאנח מרדכי בשברון מתנים, “בהיותי אתמול בעיר יאסי שכרתי לה מעון. גם הבטחתיה כי כל יהבה ומחסורה עלי ובקשתיה כי לא תחסר את נפשה מטובה. אבל לבי עלי דוי כי תשב בודדה ואירא פן חלילה תתגבר עליה עצבת לבבה…”

מלכה התבוננה אליו בעינים חודרות קרב ולב עמוק, פניה חורו, וקולה מלא חלחלה בהורידה לארץ ראשה ותשח אמרתה לאמר:

“האין בפיך עצה?”

“אבדה כל עצה ממני!”, התאונן מרדכי בנפש מרה ויבליע את דבריו בין שניו.

שקט ודממה נוראים רגע קטן על כל סביבם. שניהם נאלמו דומיה בלי נשמעה גם נשמת רוח אפם.

“אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה”, פתחה מלכה שפתיה עם אישה אבל… ידעתי כי נפשך קשורה בבית מלונך… הן לא לעצת אשה פתיה כמוני ייחל איש חכם ונבון כמוך… אך אולי נשלח את גבריאל בננו עירה יאסי… אמי האמללה תאהבהו אהבת נפשה. הוא יהי נחמתה בעניה והיא תנצרהו כבבת עינה, היא תעיר עליו…"

ובדברה את דבריה האחרונים כוננה מבטיה כחצים שנונים אל אישה. וינע לבבה כנוע גלגל המכונה על אפניו בראותה כי פניו נהרו כמעט רגע.

“אם גם אַת בזאת חפצת”, השפיל מרדכי קולו במבוכה גלויה, “הבה! יצליח אלהים את דרך הנער והיה חסן ישועות לארצו ולעמו.”

“אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה”, הפתגם השגור תמיד בפי מלכה, הוא רחף גם עתה על דל שפתיה. אבל רוחה קצרה מכאב לב. מפיה נעתקו מלים, ובלי אמר ודברים עשתה בחפץ כפיה להכין לנער צדה לדרך ולערוך את כל חפציו מחוט ועד שרוך נעל, הכל על מקומו יבא במלתחה, דבר לא נעדר.

גם מרדכי נלוה אל הנער להביאו העירה. בהיות המסע נכון אז אמצה מלכה את הנער אל לבה בכל מאמצי כחה, אולם – לא נשקתהו מנשיקות פיה.

ויהי כי החלו אפני העגלה לנוע ותעמוד מלכה לפתח הבית הכן כנציב שיש, ותבט אחרי הנוסעים, מבלי הנד עפעף, עד אם נעלמו מעיניה. והנה פתאום בא רעד בעצמיה ותחרד אל הבית ותחבק את אסתר בתה בכל עז ותמטר עליה עתרת נשיקות, ותורד כנחל דמעה.

“האף אין זאת בתי יקרתי?”, נאנחה מלכה תמרורים, “אַתְ לא תעזביני ולא תפרדי ממני עד עולם.”

והילדה ילדה כבת תשע שנים, היא הביטה באמה בתמהון וגם עיניה זלגו דמעה, מבלי דעת על מה אמה תעורר בכי.

“הלא גבריאל אחי ישוב אלינו יחד עם אבינו היקר”, נחמתה אסתר בקול בוכים.

הנער ישוב אלינו. הוא לא ירחיק לכת, לא ירחיק דרכיו מדרכי אבותיו. נפת תטופנה שפתותיך, בתי יקרתי!”, ותחבק מלכה עוד הפעם את בתה ותנשקנה בכל פה.

“הנער יהי בבית אמי ימים רבים”, שבה מלכה ותאמר, “אמי תאהבהו, היא תשמור עליו…”

“הגם אותי תשלחי, אמי יקרתי, עירה יאסי לחיות בבית האם הזקנה ימים אחדים?”, הצהילה הילדה פניה אל אמה ותשם נשיקה בוערה כאש פלדות כחותם על לחייה, “הלא גם אותי תאהב אמי זקנתי כאהבתה את גבריאל ואף אנכי אֲהֵבָה אהבת נפשי.”

“הנער נער הוא”, הֲשִׁיבַתָה האם במבוכה מסתרת, אליו החובה… להיות בעיר יאסי… אבל אַתְ ילדה, את תשארי בביתי… בכל זאת אם תישרי לכת, אם בקולי תשמעי ולא תסורי מדברי ימין או שמאל, אשלח גם אותך לפעמים…"

“הלא אנכי שומעת בקול אמי יקרתי ואסע עירה יאסי!”, הצהילה הילדה קולה ותרקד כאילה במשוש לבה ותשק את אמה פעמים אין מספר ותרץ להגיד את שמחת לבה אל השפחה הזקנה אשר בבית.


כשוב מרדכי הביתה וימצא את אשתו והיא צופיה הליכות הבית. ידיה מלאות עבודה, לא תנוח ולא תשקוט אף רגע. מרדכי התבונן בפניה וירא כי חמרמרו מבכי. אבל היא לא שאלתהו לא לשלום אמה ולא לשלום הנער כי אם הוסיפה לעשות מעשיה ביד חרוצים יתר הרבה מלפנים. וגם הוא החריש. וכמו היתה דומיתה קדושה לו ולא נועז לפתוח שפתיה עמה ולהפריענה מעבודתה.

“אכן לא ילדה פותה היא” המו שפתי מרדכי בהתהלכו לבדו על פני הככר אשר לפני בית המלון “הנה נא ידעתי. היא טובת שכל אבל ילדות היתה בה ולבה יהגה אימה. היא תחרד לכל עלה נדף ואת צל ההרים תראה כהרים… אכן לא הִשָׁה אלוה חכמה ורגשות לבב אבל היא תתחכם הרבה ואת הגות לבבי לא תבין…”

מרדכי! שים נא ידך על לבך. הן אתה תתחכם הרבה כי תֵשֶׁל נפשך, הן גם לבבך לא יוכל השקט, גם אתה לא תדע שָׁלֵו, גם נפשך זנחה משלום, גם אתה תירא רע, תראה מגור מסביב ולא תדע מאין תפתח הרעה.


עברה שנה.

“עתה ידעתי כי איש אתה!” קרא הפקיד בשאון עליזים ויתופף באחוה על שכם מרדכי היהודי “עתה ידעתי כי לבבך שלם עם ארץ מולדתך, כי דגול אתה מרבבות אחיך. הנה גבריאל הוא נער רב הכשרון. כל מוריו הגידו תהלתו בתעודתם אשר נתנו לו. הנער הזה יהי לך לצבי ולגאון.”

ומרדכי התבונן בו בדומיה. עיניו כמו קמו, כי תפוש הוא ברוב שרעפיו.

“גם אשתי ששה אל הנער בהביאי אותו היום אל ביתי” הוסיף הפקיד מבלי התבונן אל מרדכי. “גם בעיניה מצא חן ושכל טוב. כי יפה תאר ויפה מראה הוא וחכמתו רבה מאד. שפתנו אתו והוא יודע לדבר צחות ולבחור לשון ערומים כאיש בא בימים. אשתי קרבתהו כמו בן נדיבים ושועי ארץ, ותתן את בנותי הילדות להשתעשע בחברתו. וגם נפשות הילדות דבקו בו וכאת אח תתהלכנה אתו… אבל הלא הבטחתני כי תשלח גם את אסתר בתך, הילדה הנעימה, לשמוע לקח מפי המורה לבנותי, ומדוע לא תקים דבריך?… גם אשתי הופיעה היום על עצתי.”

הבטחתי ואקימה!", ענה מרדכי במבוכה.


סופיא אשת הפקיד ששה אל גבריאל הנער העברי. סופיא הופיעה על עצת בעלה כי ילדה עבריה בת הזשידאן בעל המלון תבוא יום יום ביתה ותשמע לקח יחד עם בנותיה.

אמנם לא דובר שקרים הוא הפקיד ויכזב. אם לא תאמינו כי לא תדעו חקר ללבב אם-הבנות, שאלו ליודע חכמת הנפש ויגידו לכם כי בטרם תדע הבת קרוא אבי ואמי לא ידע לבב אמה שָׁלֵו. תדאג לה, תחזה לה חזיונות, תבנה בשמים מעלותיה, תנעץ קנה בתהום נפשה, תעלה עליו שרטון ותבנה עליו כרך גדול שּׁברומי. אחר כל נער אשר רוח נוססה בו תדרוש ולפניה תדוץ התקוה בשלל צבעיה. אף תתהפך מסבות בתחבלותיה להשכיח את כל משפט והגיון, בחלום לבבה לישר לפניה הדורים…

או אולי תצפון סופיא סוד בלבבה, אולי תעמיק לסתיר עצת און… הן היא תטור איבה למרדכי היהודי, ועברתה שמורה לו מאז. כי חָטָא לכבודה חטאה לא תוכל כל אשה כַּפְּרָה… אולי… הן היא לפתע פתאום שנתה את דרכה…

"גם, שמעו והשתוממו! מלכה אשת מרדכי, מלכה בת המלמד מרוסיא, מלכה הממאנת להתנחם על גבריאל הנער כי “יתערב בגוים”, מלכה אשר מיום עזב הנער את ביתה התנפלה בכל עזוז אהבתה על אסתר בתה. כי בה תשים כל מעיניה, היא שיחה והגיגה כל היום, ממנה לא תגרע עין ולב, באהבתה תשגה תמיד; גם מלכה לא תעצור את אסתר הנערה מלכת אל בית הפקיד ולא תפריענה משמוע לקח בחכמות זרות. הן אסתר היא נערה, והנערה תלמוד את אשר תלמוד, כי אם כה ואם כה לא תהיה “רב”.

דעת לנבון נקל כי מלכה לא חדלה יום יום מהאצל גם מרוחה על בתה חמדת נפשה. מלבד אשר למדתה יראת שדי, ותספר באזניה את כל אשר שמעה בנעוריה בית אביה, ותקרא לפניה את ה“צאינה וראינה” ואת ה“נחלת צבי” ואת ה“תם וישר” מדי שבת בשבתו, הנה גלתה לפניה גם את כל לבבה. וכאשר גדלה הנערה ותגדל גם חכמתה, כן חשבתה אמה כאחות לה, ולא כסתה ממנה דבר מכל הגיוני לבבה וחזיוני רוחה והליכות נפשה. וגם אסתר היתה כאחות וכבת לאמה גם יחד.

בת מקשיבה היתה אסתר, ויהי כל הגה היוצא מפי אמה קדוש לה מכל קדש, ויהי משוש דרכה להרנין את לבבה ולהשיב נפשה. היא חוננה בלשון למודים ותדע להמתיק את כל דבריה בפיה. ובלילות החרף הארוכים, בהיות מרדכי בחדר המשקים וידבר וישוחח את האכרים תושבי הכפר או את האורחים הנוטים ללון, אז ישבה אסתר לפני מלכה אמה בחדר המטות ותספר באזניה מכל אשר קראה בספרים ואשר שמעה מפי המורה בבית הפקיד. ומלכה הקשיבה רב קשב לכל מוצא שפתיה, אף אם לא לעתים רחוקות היו כל דבריה לה כספר החתום ולא הבינה לשכל מליה.

ברבות הימים נוכחה אסתר לדעת כי אמה תמצא חפץ ב“ספורי מעשיות” ותבקש את המורה כי יתן לה ספורים למקרא. אבל המורה גער בה. כי חלילה לה מקרוא ספורים והיא עודנה נערה צעירה לימים.


המורה היה אשכנזי בא בימים. ואלה תולדות בואו ארצה רומניה: מנעוריו היה לו הכשרון ללמוד לשונות בני קדם, והוא ישב כלוא בחדרו כל היום ויהגה בשום לבב לדעת כל שפה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה. ויהי הפעם וילך אחד העשירים אשר בארץ אשכנז למסעיו בארצות הקדם, וישת העשיר את ידו עליו וישאהו באניה היורדת על נהר הדאנוי עד לעיר גלץ, להיות לו לפה ולמליץ בארצות הזרות. ויהי כבואם עירה גלץ וינפשו שמה ימים אחדים מעמל הדרך, בטרם ירדו הים באניה לבא מצרימה. אולם בצאת המליץ לשוח ברחובות קריה, כי אדונו ישן, ויבא אל אחד המרתפים אשר מספרם רב בעיר ההיא. שם ימצא כל איש לחם ויין, כל מאכל אשר יאכל וכל משקה משמח לבב אנוש, מעדני בשר ומטעמי חלב, חמאה וחריצי גבינה, תפינים ולביבות מרבכות בשמן, יין אדום ולבן, יין מתוק לחך ויין מר כלענה; שם ימצא כל היום אנשים מאנשים שונים המתגודדים אגודות אגודות ומרבים שאון, משמיעים נגינות שותי שכר, משחקים בקוביא, קוראים רגע רגע לריב ולמצה ולא לעתים רחוקות גם למהלומות; וכעבור עוד רגע והנה המה יושבים על מושבם ומצלצלים את כוסותיהם אחת אל אחת ומחבקים ומנשקים איש את אחיו ומטיילים חנגא לבהדי בעלת המשקים בריאת הבשר; שם ימצא בחדרים הנשענים על יד חדר האכל והמשתה… אבל המליץ לא שם לב אל כל השאון וההמולה. כי הוא מצא אוצר יקר ונחמד אשר השכיחהו תבל ומלאה. הן בגשתו אל בעל המשקים לבקש ממנו כי ימכור לו מזמרת הארץ והנה בידו ספר עב אשר עָלָיו בלו מרב ימים והוא מתעתד לקרוע ממנו אחד העלים לצור בו גבינה. המליץ ראה אותות שפת רומא ויבהל מאד, ויאחז בזרוע בעל המשקים להשליך מכפו טרף. בעל המשקים נבהל גם הוא, כי חשבהו למשגע ויגער בו בזעף אף ובחמה שפוכה. וכבר אמר לאחוז בציצת ראשו ולשום מקומו אחורי הדלת והמזוזה.

“לא לגזול את רכושך באתי”. הצטדק המליץ במבוכה נוראה “אבל הספר יקר ערך הוא וחלילה לך מהשחיתהו.”

“ומה לך ולספרי?” קרא בעל המשקים “אנכי קניתיו בכסף מלא ובידי לעשות בו ככל הישר בעיני”.

“אם כן נקבה עלי מחירו ואתנה ככל אשר תשית עלי”.

“סלח נא אדוני” חנן פתאום בעל המשקים קולו ויעמד את פניו כמצחק “האמנם תדמה כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי? האמנם תדמה כי באמת היה את לבבי לקרוע את הספר לקרעים? אנכי עשיתי זאת בערמה לנסותך אם איש חכם אדוני. גם אנכי ידעתי את חין ערך האוצר היקר אשר בידי. הנה זה אתמול היה בביתי אחד השרים ויאמר לתת לי חמשים פרנק ואנכי לא נרציתי לו בלתי אם יתן שמונים, וגם הבטיח כי עוד בא יבא לקנותו. אבל אנכי אחכם ממנו. כי עתה, אחרי אשר עזב את ביתי, אנחם גם אני אל לבי ושלם ישלם כסף ענושים עשרים פרנק. כי אם יחסר אגורה אחת ממאה לא אקח. ואם גם הפעם יעמוד על המקח ויחפוץ להתחכם עלי ולעזוב את ביתי אז יוסיף ויוסיף לשלם כסף ענושים בעד כל מלה ומלה”.

הכרת פני המליץ ענתה בו כי נבוך הוא מאד ולא ידע שית עצות בנפשו.

“את האמת אגיד” השפיל המליץ קולו “כי לא איש אוצרות אנכי ואין ידי משגת לשלם מחיר רב כזה בעד הספר, אף כי יקר הוא, אבל…”

“אבל אם אין יד אדוני משגת לקנותו” לא נתנהו בעל המשקים לכלות דבריו “ילך אדוני בשם ה' לדרכו, כי לא עת הרבות דברים לי. הלא תראה אדוני כי העבודה רבה עלי בביתי”.

ויפן אליו ערף ויהפך את הספר בידו פנים ואחור גם הפיח בו להסיר את האבק מעליו, ויטמנהו בארגזו, ויסגור את הארגז על מסגר, וינסה את המנעול פעמים מספר, כמו יחרד על המטמון ויירא פן יחרוג הארגז ממסגרותיו.

והמליץ עמד כעל גחלים בוערות ולבבו הולם פעם.

“אדבר נא עוד דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בי” הגיד במבוכה “אחת אשאל אותה אבקש כי תשאילהו לי ואשימה בביתך עיני עליו ואקרא בו כשעה חדא ואתן בשכרך חמשה פרנק”.

רגעים אחדים הביט בו בעל המשקים, וכל רואה הכיר כי שחוק קל מרחף על שפתיו והוא יעצור בו בכל מאמצי כחו לכל יסכל ערמתו, ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר בלשון רכה ומתק שפתים:

“הסכת נא ושמע אדוני. רואה אנכי מדבריך כי חכם גדול אתה ואחשוב זאת לכבוד כי באת ביתי ומצאתי עת לקחת דברים עמך. על כן מאשר יקרת אף נכבדת בעיני אפנה לך חדר אשר בו תשב לבדך באין מפריע, ותקרא מעל הספר כנפשך שבעך, רק כי תתן לי עשרה פרנק, ומאה תתן לי לערבון. הלא תדע אדוני הלא תבין כי אחרי אשר תקרא בספרי מהחל ועד כלה אשיב לך את מאת הפרנקים. וגם זאת אעשה לך כי אף אם תקרא בו ימים אחדים לא אוסיף על שכרי. ואם יבא השר לקנותו מידי, אבקש סליחה ממנו ואגיד לו כי יבא אחרי ימים מספר”.

ויהי כאשר פתח המליץ את כיסו לתת את מאת הכסף על יד בעל המשקים לערבון, וירא בעל המשקים כי הון לא מעט נמצא באמתחתו. אז נהרו פניו ויקרא לאשתו בחן שפתים לאמר: “גשי נא אלי, יונתי, כי דבר נחוץ לי אליך”.

ותגש היונה בצורת אשה שפלת קומה ובריאת בשר כפרה מריאה ותשאל בשפת רומניה לאמר: “מה שאלתך ומה בקשתך אישי יקירי?” ותרא את האדון המליץ ותשאל: “ומי הוא זה האדון הנכבד?”

בעל המשקים דבר אשכנזית ואשתו רומנית.

“האם שומע אדוני רומנית?”, שאל בעל המשקים.

“לא!”

“הלא הגדתי, חכמת אדם תאיר פניו” העתיק בעל המשקים לפניו את דברי אשתו “גם אשתי הכירה כרגע כי איש חכם אתה אדוני. אבטח ולא אפחד כי אדוני תלמוד על נקלה שפת רומניה אם אך תשב בארץ ימים אחדים. הלא גם אנכי אשכנזי הנני ובבאי ארצה רומניה לא הבינותי אף מלה אחת בשפת הארץ ועתה יודע אנכי לדבר כן”.

“גם אדוני אשכנזי אתה, אם כן תן לי ידך לשלום”, קרא האדון המליץ בשמחה גלויה.

“כבר פנו את החדר לאדוני” באה האשה להגיד.

ויושט המליץ עוד הפעם את ידו לבעל המשקים באחוה ויצא מאת פניו.

“לאט לי לסכל הזה!”, אמר בעל הבית אל אשתו בשפת רומניה “שמרי נא את הצפור לבל תמלט מן הפח בטרם נמרוט את נוצתה”.

כעבור שעה והנה נשמע קול מתדפק על דלת החדר.

“יבא נא”, קרא המליץ מבלי גרוע עין מן הספר.

הדלת נפתחה והנה עלמה רבת החן ולבושה הוד הופיעה בהדרה, וכל טוב הבית בידה: בקבוקי יין עד אין מספר וקערה מלאה תפינים וממתקים, פת לחם וספל חמאה וחריצי גבינה גם בשר צלי עשן וקרבים מְמֻלָאִים. ואת הכל הקריבה לפניו על השלחן והיא התיצבה מרחוק לדעת במה יבחר האדון.

“סלח נא אדוני” בחרה העלמה מלים “פן אפריעך מעבודתך”.

עתה הרים המליץ עיניו והוא מרעיד משתומם כי ראה פני העלמה “כראות פני מלאך ממרום”, והוד קולה בא באזניו “כסוד שיח שרפי מעל”, ויקד וישתחו ויניע ידיו וראשו, כי היתה מבוכתו.

“הנה הבאתי אל אדוני כל טוב הארץ, יבחר נא אדוני באשר יטעם לחכו.”

“דברי נא אתי אשכנזית”, התחנן המליץ, “כי רומנית אינני שומע.”

“אדוני איננו שומע רומנית”, הביעה היא אשכנזית בלעגי שפה, “ואנכי שמעתי לאמר על אדוני כי חכם גדול הוא מאין כמוהו”.

“מאד ינעם לי לשמוע תהלתי מפי בת השמים!”, היה את לבב המליץ להגיד ברגש. אבל במבוכתו שכח את דבריו ולא העלם על דל שפתיו.

“ומי הגיד לך כזאת?”, שאל בתם שפתים.

“אבי יקירי מלא פיהו תהלתך, ומי כאבי יקירי יודע חין ערך אנשים כאדוני?… אבל מה הספר הזה אשר לפניך?”

העלמה הטתה את ראשה אל השלחן ותצנח מעל לכתפות המליץ להתבונן בספר, וכמו מבלי משים התרפקה עליו ולבבו פחד ורחב, ותגדל מבוכתו שבעתים.

“אדוני תהתל בי. הלא אדוני קורא בספר כתוב רומנית” הגידה בחן שפתים.

“חלילה לי מהתל בך” הצטדק המליץ ויגמגם בלשונו “הספר לאביך הוא, והוא כתוב בשפת רומא. רק כי אותות שפת ארצך שאולים המה משפת רומא.”

“ואדוני יודע לקרוא שפת רומא!” השתוממה העלמה ותשרוק שפה “אמנם אדוני חכם גדול הוא, חכם מאין כמוהו. הלא אבי יקירי יגיד תמיד כי רק ארץ מולדתו, ארץ אשכנז, היא מלאה חכמים אשר שמעם יצא בכל אפסי תבל… אבל מדוע לא יטעם אדוני מאכל ומשקה? הלא ירעב גם יצמא אדוני, האף אין זאת?”

זה עתה שם המליץ את לבו אל אשר לפניו.

"אבל למי כל אלה לפני?, שאל בתמהון.

"למי כל החמדה הזאת? לאדוני! הלא אדוני ירעב גם יצמא בשבתו כל היום "להגות בספר החכמה " ונחומי אבי יקירי נכמרו על האדון החכם פן תדבק לשונו לחכו.

ובטרם מצא עת להודות לה ולאביה על חסדם והיא כבר פתחה פי אחד הבקבוקים ותרק מיינו אל הכוס.

“יבחר נא אדוני באשר יטעם לחכו”, שחקה בחן שפתים.

“אולי אוכל להרהיב בנפשי עז ולבקש מאת פני העלמה הכבודה כי תטעם גם היא מן היין ומכל מאכל” התחנן הנפעם.

“סלח נא אדוני פן אפריעך מעבודתך…”, הניעה העלמה במו ראשה לקראתו, ותפן ותצא חיש מהר מן הבית.

“… רבונו של עולם חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא!”, זעק לב המליץ בקרבו.

“סלח נא אדוני פן אפריעך מעבודתך!”, נשמע הפעם קול בעל המשקים, בבואו החדרה וירא כי המליץ תפוש הוא ברב שרעפיו, “אבל הלא רואה אנכי כי מלאת את הכוס יין הטוב, ואדוני טרם טעמת ממנו.”

“אנא אנא!”, ענה במבוכה, “לא תפריעני במאומה… האמנם כי אשכנזי אתה?”

“על ארץ מולדתי גאותי, עליה תפארתי, בכבודה אתימר כי היא מלאה גבורים וחכמים, כי אין בכל ארצות תבל מָשְׁלָה.”

“אם כן תן לי את ידך לשלום ושב נא ממולי שבת אחים גם יחד!”

“סלח נא אדוני פן אפריעך מעבודתך!”

אבל הוא לא מהר לעזוב את הבית, כי אם אחרי אשר הפציר בו אחיו בן ארץ מולדתו הכין מושבו על הכסא ממול “בן הארץ המלאה חכמים”. גם בטרם רגע כבר היתה גם כוסו מלאה “יין הטוב”.

“רואה אנכי”, פתח בעל הבית את פיהו, "כי כל איש יותר שהוא חכם הוא שלומיאל. הרק נא אדוני את כוסך אתי לכבוד ארץ מולדתנו ".

“תחי ארץ אשכנז! יחי הרמן הגבור המנצח!”, קרא בעל הבית וירק את כוסו.

“יחיו כל חכמי ארצנו, חוקרי הלשונות הנודעים לשם ולתהלה בכל אפסי תבל! יחי גם אדוני החכם!” הריק את כוסו השניה.

גם המליץ לא יכול עוד התאפק,וישת גם הוא לחיי בעל הבית בן ארץ מולדתו, וירק את כוסותיו אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש. הן בעל הבית הראהו לדעת כי אחיו בן ארץ מולדתו הוא, כי כהרמן הגבור המנצח לכד את כל המבצרים אשר על פי הבקבוקים ויבקיע אליו את כל סוללות החמאה והגבינה, וכאחד החכמים חוקרי הלשונות נסה לבוא עד חקר לשון פר צלי עשן ולשון בן בקר רך וטוב.

“גם בתך אחי היא כלילת יופי, משוש כל רואיה. כבת השמים נגלתה אלי!”, קרא המליץ כטוב לבו ביין “נריק נא כוס גם לחייה!”

אבל בעל הבית היה פתאום כלא שומע וישאלהו לאמר:

“הגד נא אדוני אנה פניך מועדות, הבאת להתישב בארץ הזאת או כי תשוב אחרי ימים אחדים לארצנו?”

“לא זאת אף לא זאת, כי נוסע אנכי אל ארצות הקדם.”

“אל ארצות הקדם?!”

“ומה זה תשתומם?… נריק נא כוס לחיי בת השמים!”

ויקם בעל הבית מכסאו ויפן שכמו לצאת.

“אחי! מדוע תנוס מפני?”

“אנכי חשבתיך לחכם ועתה רואה אנכי כי כסיל ובער אתה אדוני.”

“אנכי כסיל ובער?!”, התרגז המליץ.

“הלא זאת רעה חולה לארץ מולדתנו כי חכמיה יעזבוה ויחרפו את נפשם למות, ברדתם הים באניות ובבאם אל ארצות הפראים להיות טרף למלתעות כפירים ושׁני לבאים, הולכי על ארבע והולכי על שתים. הלא עון פלילי הוא כי אנשים אשר יצרם אלהים מבטן להיות קדש הלולים לעמם ולשפת ארצם, יבערו ויכסלו לשום נפשם בכפם, להיות משחק לכל רוח סערה וסופה אשר תבא מן החדר להרתיח את הים ולנפץ את האניה אל הסלע; לבוא אל ארצות אשר בהן חייהם תלואים להם מנגד ועל כל מדרך כף רגל רעה נשקפה להם, שאול ואבדון נגד פניהם. פה נחש עלי דרך ושם שפיפון עלי ארח, פה יפער תנין לועו לבלי חק ושם…”

“חדל לך, אנא חדל לך!”, קרא המליץ ברעדה כי סמר בשרו מפחד וכל עצמותיו רחפו.

“לא! למען ארצי לא אחשה ולמען עמי לא אשקוט…”

“חדל לך! אנכי אשוב אל ארצי ואל מולדתי…”

“הלא כבר הגדתי” חנן עתה בעל הבית את קולו “כי כל איש יותר שהוא חכם הוא שלומיאל. שוב אדוני לשלום! אבל האמנם תדמה אדוני כי אין כל מטרה לנגד עיניך בשבתך אתנו ימים רבים? מי ינהל את הצאן האובדות ומי יקבץ את השיות הנדחות בארצות זרות, מי יורה דעת שפת אשכנז ומי יבין שמועות והליכות גבורינו וחכמינו מאז ומעולם לעתיקי שדי ארץ מולדתם, לבנים ולבנות הנולדים לאשכנזים בארצות פזוריהם, והמה יגדלו ללא תורת שפתנו וללא דעת דברי ימינו. כי על כן יתבוללו בעמים זרים ויתכחשו לצור מחצבתם. הנה בתי היא בת אשכנזי, הבוער באש אהבתו לעמו ולארצו, והוא נדח אל ארץ אשר יושביה לא ידעו את שפתו ולא יבינו את לשונו, ולבבו יתחמץ כל היום כי גם בתו יוצאת חלציו התנכרה לו, כי שפת ארצנו כמו זרה נחשבה לה. בלעגי שפה תדבר, באין מורה בעיר הזאת ללמד בני אשכנז דעת וספר. לא אנכי הוא האחד בעירנו אשר כסף לא יחשוב למען בתו, לוא היה בזה מורה חכם כמוך אדוני. רבים הם אשר אתנו, אבל הלא אך זאת רעה חולה כי חכמי ארצנו ינועו על ארצות הקדם, ארצות הפראים להיות טרף…”

“ובתך?! האמנם כי תבקש תורה מפי, זאת בת הש…”

“לאט לי לנערה הזאת. חלילה לך מהלל אותה על פניה, כי תמה וברה היא ומעודה לא נועז גבר להשמיע חנף באזניה. כי אנכי השומר לראשה, ואוי אוי לו לאיש אשר יעוז בהותו להעיב ברוח שפתיו את זהר רוחה ובור לבבה…”

בעל הבית קם עוד הפעם מכסאו וישלח את ידו הימנית ממול המליץ כמו היה האויב לקראתו והוא יכין גוו למלחמה.

“חלילה לי מעשות כדבר הזה” דבר המליץ תחנונים ויתחלחל מאד “הן אין בתך אתנו בבית ואנכי הגדתי באזניך את אשר עם לבבי”.

“חמה אין לי עליך אדוני. ידעתי כי אדוני איש ישר לבב ותמים דרך אתה. כי על כן מצאתיך נאמן לפני לתת את בתי לשמוע מפיך לקח בשפת ארצנו”.

עוד הפעם קמה סערת רוח בעל הבית לדממה וישב לשבת על מושבו.

“הידעת עצתי, אדוני?” הוסיף לאמר בחן שפתים, וימרץ את דבריו לתת למו טוב טעם “אדוני איננו שומע רומנית. האף אין זאת?”

“אמנם כי כן!”

“אבל היש את לבבך ללמוד את שפת הארץ אשר בה תשב?”

“יש ויש, הלא תדע הלא תבין כי…”

“אם כן” לא נתנהו בעל הבית לכלות דבריו “ישּ עצה בפי: אתה, אדוני, תלמד את בתי אשכנזית והיא תלמדך רומנית”.

“היא תלמדני רומנית ואנכי אלמדנה אשכנזית!” קרא המליץ בששון לבב “אם כן אחי תן לי את ידך לשלום!”

“יחי גואל שפתנו הקדושה בארץ נכריה, יחי אדוני החכם המשיב לב בנים על אבותם!”, קרא בעל הבית וירק את כוסו בכל פה.

“תחי גם שפת הארץ הזאת, תחי המלמדת אותי להועיל!” ברך המליץ על כוסו השניה.

“תחי גם לשוננו היקרה כי לא בצמא נשתה, תחיינה כל הלשונות, לשון פר צלי עשן ולשון בן בקר רך וטוב!” חמד בעל הבית לצון לו, וכעבור רגעים אחדים ויחבקו אישּ את אחיו וישקו גבר את עמיתו, וכמעט התמוגגו באחוָתם ואין קצה לאהבת רעים בני ארץ אחת…

אמנם מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אולם, אהה. לא לעולם חסן הטובה ואם מעוז בנעימות כי תעמוד לדור דורים? ימים מספר ישב המליץ בבית “אחיו בן ארץ מולדתו”, ישב כל היום בחדרו, לא יצא פתח, ויתענג על כל טוב. שלחנו מלא דשן וכוסו רויה. נפתחו השמים לפניו וירא מראות האלילים ובנותיהם, ככל החזון אשר חזה בן המלך בגנת עדן, שם במערה החצובה בנקיק סלע איתן אשר בהררי אלילי יון. לנגד עיניו עברו כל מלחמות האלילים בתענוגותיהם עד אם נצחו האראלים את המצוקים ונשבה צרור כספו. ויתעורר האמלל מחלומו הנעים והנה גן עדנו היה למדבר שממה. יליל ישימון בקרבו פנימה, ותהו בכיסו המלא. הוד פני “אחיו בן ארץ מולדתו” נהפך למשחית והנה הוא רומני מלידה ומבטן, ערום כשועל ואכזר כיעני במדבר. הספר הכתוב בשפת רומא, האוצר היקר, שארית מחמדי ימי קדם, קרוע הוא לקרעים וידי בעל המשקים מלאות עבודה לצור בו גבינה וחמאה. אולם על השלחן לפניו פסת ניר כתובה “באותות שפת הארץ השאולים משפת רומא” הלא הוא: חשבון המעון והמאכל והמשתה. ובעל הבית עומד על גבו בפנים נזעמים ומבקש ממנו כי ישית נוספות עוד שתי מאות וארבעים וארבעה פרנק על המאה אשר נתן לערבון; הכל כפי החשבון הערוך לפניו.

“אבטח ולא אפחד כי אדוני תלמוד על נקלה שפת רומניה אם אך תשב בארץ ימים אחדים”, נבא לו בעל הבית בראשית בֹאו אליו. ואמנם נבואתו קמה ונהיתה. המליץ האמלל הבין עתה את כל החרפות והגדופים ואת כל הקללות והנאצות אשר שפכו עליו בעל הבית ו“יונתו” ו“בת השמים” גם יחד.

רק ברב עמל נמלט מידם וילך לבקש את האיש העשיר אשר בלויתו בא הנה. כי עתה גמר אמר לשום נפשו בכפו ולרדת הים באניה, גם לבוא אל ארצות הפראים. אבל, הה, האיש איננו, כי כבר הלך למסעיו ויקח לו מליץ אחר תחתיו, אחרי אשר בקשהו ימים אחדים ולא מצאהו.

ובכן ראה המליץ לדעת כי גם בארץ הזאת מטרתו לנגד עיניו לקבץ את השיות הנדחות ולהורותן דעה. ויהי המליץ למורה.

ומן העת ההיא כבר עברו כעשרים שנה והוא כיום הזה מורה בבית הפקיד אשר על הכפר בצרת. אמנם יודע הוא שפת רומניה על בוריה, וגם בשפות אחרות גבר חילים, וזאת כל תפארתו בהתהללו למצוא יום יום כללים חדשים בדקדוקי הלשונות, אבל את טעם האנשים החיים אתו ותכונת רוחם לא ידע ולא יבין גם אם אלף שנים יחיה וגם אם תמצא ידו לברוא שפה חדשה אשר לא היתה כמוה מיום ברוא אלהים שמים וארץ.


“הלא אדוני המורה איש טוב לבב אתה”, אמרה אסתר בתם שפתים “סלח נא לי אדוני כי חידות לי היום דבריך, נשגבו ממני. הכי צעירה לימים אנכי ואשחית את דרכי בקראי את הכתוב בספרי חכמים ונבונים? הן כל ספר וספר הוא המלמד לאדם דעת”.

“אבל חלילה לך מקרוא ספורים, כי – הלא צויתיך!”

“הכי לא אחת היא אם אשמע דבר מפי איש או אקראהו מעל הספר? הן גם אדוני תספר באזני לפעמים ספורים נעימים והמה כאבני חן לי. כי כאשר אשמעם מפיך כן אספר אותם באזני אמי יקרתי וארנין את לבבה”.

“באזני אמך תספרי כל דבר אשר תשמעי מפי?!”, נבהל המורה, “ומי הגיד לך לעשות כזאת?…”

“מי הגיד לי לעשות כזאת? המכסה אנכי מאמי יקרתי דבר?… הלא לבתה אמולה והיא עצובת רוח. גם הן למענה נכספה נפשי לחדשות ולספורים אשר ימשכו את לבבה, ואף היא מקשבת יום יום את תורת פיך כי אשנן אותה לפניה בשבתי בערב על מטתה”.

“אבל אנכי אורך דברי חכמה והספורים האלה יורוך אהבה!”

“אהבה!”, התחננה העלמה בחן וענוה צדק, “הלא אדוני המורה איש טוב לבב אתה ויקר רוח. תן נא לי ספורים כאלה למקרא, ולמה ימנע אדוני ממני את הטוב?!”

“את הטוב?”, קרא המורה בבהלה, “וצעירה לימים כמוך כבר יודעת היא מה טוב?”

“ומה טוב מאהבה?! לא צעירה לימים אנכי. אמי יקרתי תלמדני יום יום לדעת מה אהבה. ומי ידע ומי יחוש אהבה חוץ ממנה? כל היום תטופנה שפתיה אהבה, כי הלא תמלא כל חדרי לבבה וכל בה חיי רוחה. היא קוראת לפני מדי שבת בשבתו דברים משיבי נפש ומרהיבי לבב מעל “ספר הישר”. הלא כתוב בספר ההוא עזוז אהבת יעקב אבינו לרחל אשתו כי עבד בה את לבן אביה ארבע עשרה שנה ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. היא מספרת תמיד באזני את גֹדל אהבת שרה אמה לאישה, כי בנפול אבי זקני, זכרו לברכה, לפני בני עולה אבדה אשתו עשׁתונוֹתיה, הכתה בשגעון…”

לוא שמע כזאת חכם לבב ונבון דבר מפי עלמה תמה וברה כבת חמש עשרה שנה, כי עתה ידע מה תֹם ובֹר לבב, כי עתה מלאה נפשו רגש נעים לא תדע כל שפה תכנהו ולבבו ירום וגבה מאד. אבל המורה האשכנזי “המת באהלה של תורה” התקצף ויתגעש בקראו:

“לא לך להורות אותי דעת!… ראי הזהרתיך לבל תקשיבי לדברי ההבל והתעתועים אשר תקרא אמך באזניך מעל הספרים הכתובים יהודית נשחתה, פן תחבלי ותהי יהודיה פתיה ונבלה כאמך וככל היהודיות בנות עמך הבוערות מאדם ולא בינת איש להן, כחיות השדה…”

“הגם אתה אדוני המורה בעוכרי עמי?” קראה העלמה ברגש “הגם אתה תעות משפט?!”

“אבל הסכת נא ושמע אדוני המורה” הוסיפה לאמר אחרי רגעים אחדים בפנים נזעמים ובקול סמוך ובטוח “עד היום הזה כריתי אזן לשמוע תורת פיך, בהאמיני בך כי מפתח שפתיך מישרים וכי גבהו מחשבותיך ודרכיך ממזמות גברת הבית, אשת הכסילות, ומנכלי כל הרומנים האכזרים ואנשי התככים. אולם חלילה לך מנגוע בכבוד עמי טהור הלבב וחלילה חלילה לך מטפול שקר על אמי היקרה… חלילה לך מחלל את שמה בשאתך אותו על דל שפתיך כי קדוש הוא!”

“הנה נא ידעתי”, התגעש המורה בזעף אף ובחמה שפוכה, "כי כל ספרי היהודים פגול המה, משחתם בם, וכל שוגה בהם ישחית דרכו על הארץ. על כן היה העם הזה לעם סורר ומורה, עם עקש ופתלתל, עם בזוי ושפל, עם…

המלים האחרונות נאלמו פתאום על דל שפתיו. כי היתה מבוכתו ויתחלחל מאד: למראה פני העלמה הֻטָל כי גידי מצחה שׂרגו, מעיניה התמלטו כידודי אש, ושּפתיה חלו ורגזו עד מאד. היא לא הגידה דבר אבל כל כליותיה בקרבה המו ורעשו אחריו: “הנה נא ידעתי כי איש כסיל ובער אתה אדוני המורה, איש טמא שפתים, נבל ולא חכם, לא אוסיף ראות פניך!”

ובהסתירה את פניה ממנו התפרצה מן הבית במנוסה ובחפזון, מבלי ראות את אשר לפניה ומבלי הבט אחריה.

“מה קול הקריאה הומה?”, שאלה סופיה גברת הבית את פי המורה. והיא עמדה עד עתה מאחורי הדלת ותקשב ותשמע את כל השיחה והמריבה.

“מורה יקר!”, הוסיפה בלעג שפתים, “ומדוע התרגזת על אהובתך, יונתך, תמתך? הן אנכי פגשתיה בחוץ אבלה וחפוּית ראש. פניה סרים וזועפים והיא קוראת בקול גדול כמו לנפשה: נבל הוא, לא אוסיף ראות פניו!”

“אין דבר גברתי!” ענה המורה בחלחלת שפה, “פקודת גברתי שּמרה רוחי והיא… קשת פנים וחזקת לבב… היא… בקשה ממני כי אתן לה ספורי עגבים למקרא, היא… עלמה משרכת דרכיה. לא ידעתי אי זה הרוח עבר עליה להשחית את דרכה. ואנכי… חשבתיה תמיד לנפלאה בבנות עמה… אמה, אמה היהודיה, היא…”

וסופיא גברת הבית, אשה גבהת קומה ובריאת בשר, היא מתהלכת בצעדי און אנה ואנה לארך החדר. מקטרתה בפיה ובה תעלה עשן בכל פה. תראה תביט בהתנשא ענן עשן הקטרת והוא מְתַמֵר ועולה עד לספון הבית. גם תשכיל את שפתיה להעלותו ארחות עקלקלות עד כי ילפות דרכו עקלתון; היא התיצבה פתאום הכן לנכח המורה הנפעם ותתבונן בו רגעים אחדים ואחרי כן התפרץ שחוק גדול מפתחי פיה, שחוק לעג ובוז אין מָשְׁלוֹ, שחוק פרוע אשר החריד את האמלל כלו. עד אם חִנְנָה קולה ותתופף על שכמו באמרה:

“שקר אתה דובר, הפתי באשכנזים… אבל המה אין לי עליך. הן אף אם כסיל ובער אתה, ככל בני עמך, בכל זאת אהוב ורצוי אתה לי מכל היהודים הנבזים וחדלי אישים. וגם היהודיה הזאת היא מאז לצנינים בעיני. שקץ אשקץ את כל היהודים זעומי האלהים ותעב אתעבם כי חרם המה…”

“וגברתי” התאונן המורה בנפש מרה "הן צותה עלי במפגיע כי אשמור מחסום למו פי לבל הבזות את היהודים באזני הנערה הזאת. כי על כן משכתיה עד עתה חסד, וגם מצאה חן בעיני כי שאר רוח לה ויתרון הכשר דעת, והיא שקדה על הלמודים ותעש חיל כן בשפת רומניה וכן בשפת אשכנז. אף הטתה אזן לשמוע מפי תורת השפות הזרות וידיה רב לה בלשונות בני…

“אויל ופתי! הן לא לשמוע מפיך תהלת היהודיה הבזויה באתי הפעם!”

“גם גברתי הלא צותה עלי היום לאמר”, הוסיף המורה להתאונן “כי עתה באה העת לשנות את דרכי עם הנערה ולהבינה בינה כי לא טוב היות יהודיה. וזה החלי לעשות, והנה היא מתמרמרת ושופכת בוז וקלון מרבה להכיל עלי ועל גברתי ועל כל עם הרומנים…”

עוד הפעם התהלכה הגבירה בחדר תפושה במזמות לבה, וגם המורה העמיק חשוב, וכמעט שכח רגע מי היא המתהלכת לפניו, עד אם קראה בקול חודר כליות ולבב:

“אשכנזי!”

“הנני!”, השיב כמתעורר מתרדמתו.

“הידעת את היונים?”

"ידעתי וידעתי! הן עם היונים הוא עם מעולם, עם אשר שפתו שפת בני אלים ובנות השמים, בה כתב הומירוס…

“פתי נפלא בפתאים! חדל לך מדבר הבלים! הסכת נא ושמע לדברי. הידעת בת מי אנכי? בת איש יוני!”

“בת איש יוני היא גברתי ואנכי לא ידעתי”, השתומם המורה בשובו על דבריה מבלי דעת וחשבון.

“בת איש יוני אנכי ואבין את אשר לפני, ממני לא יבצר מזמה…”

“מגברתי לא יבצר מזמה.”

“על כן” הוסיפה בקול סמוך ובטוח “הנה זאת עצתי שמענה ואתה דע לך. אסתר היהודיה אף אם היא בת עם עברתי וחרמי, אף אם היא כשקוץ משומם בעיני, בכל זאת אמצא חפץ בה כי תבא אל ביתי. אולם גם זאת לא נכחדה ממני כי, אם היא אחת גזרה על נפשה לבלי הוסף ראות פניך, לא תצלח עליה כל לשון להטות את חפצה החזק מצור ולפתותה כי תַחֵל דברה ותדרוך על מפתן הבית אשר אתה מתגורר בו. ובכן יען כי כסיל ובער אתה ולא שמרת לדבר את הדברים אשר שמתי בפיך, מבלי הוסף ומבלי גרוע, כי כמעט החלות לדבר אליה בשפה אחרת וכבר הוצאת את כל רוחך. על כן הרעות לנפשך. והיום תעזוב את ביתי לבקש לך מקום לגור באשר תמצא. השמעת?! היום! לא תלין פה!… הן אנכי אספח מורה אחר לבנותי, מורה בן ארצי ועמי אשר יבין ללמד גם את אסתר דעת…”

“הבעבור היהודיה הבזויה בעיניך תאמרי לגרשני מהסתפח…”

אל תשאל דבר, ראה צויתיך!… הבית ביתי והבנות בנותי, ובידי לעשות בהם ככל הישר בעיני מבלי תת משפט וחשבון. לאשכנזי אוילי כמוך."

"וגם אַתְ גברתי… כבר חפצתי לגלות למוסר אזניך כי תביטי תחרישי באהוב מאריא בתך את גבריאל הנער היהודי, ה…

“שים בעפר פיך ודום, אתה כסיל ובער! מהר ואסוף את כל חפציך, ובעוד שעה ויצאת מביתי אל אשר ישאוך רגליך לבלי שוב עוד עד עולם!”

ותפן ותצא.


“אחת נשבעתי”, חשבה סופיא דרכה בשבתה בודדה בחדרה, “אחת נשבעתי לנקום את נקמת כבודי ממרדכי היהודי על אולתו ופחזותו, על קשי ערפו ועז מצחו… הן היתה כזאת כי בת יוני תצהיל ליהודי, בזוי עם ומתעב גוי, פנים והוא ישיב חרפה אל חיקה?… נקלותי בעיניך יהודי נבזה וחדל אישים על כן אראך נחת זרועי כי עזה ועברתי כי קשתה; אראך כי בת יוני תדע נקם, כי כל תוכל בערמת פיה, כי ממנה לא יבצר מזמה!… התפאר נא עלי כי לבבך עשוי לבלי חת וכל כלי יוצר עליו לא יצלח, אבל אנכי מצאתי את חצי הרעל אשר ימחצוהו לבלי הרפא.”

“וגם אלהים ירצה את מעשי. אנכי אסיר מאחריך את לבב בניך אשר עליהם תחיה. גבריאל כבר נאחז בפח אשר טמנתי לו והוא לא ימיש צוארו ממנו כל עוד רוח באפי, כי בחבלי תחבלותי יִתָמֵךְ. גם אסתר לא תמלט מידי. אם בעבותות חזקים לא תאסר ויתרים לחים תחשוב לתבן הנה אכין לה רשת מעשה שבכה בשלל צבעים רקמה, חבלי בוץ וארגמן, מכמורות שש ומשי, מוקשים עדוים בעדי עדיים וכל שכיות החמדה…”

"אמנם כמעט נואלתי כי שמתי את ראשית דברי בפי המורה הפתי, והוא נבהל על פיהו ולא ידע לכלכל דבריו במשפט. גואלי ומושיעי! הן עוד אחת מעט והנה אולתו סלפה מזמתי ותסכל עצתי ותחבל כל תחבלותי… אבל, האח! גם מעז יצא מתוק. בת יוני תדע להוציא גם מזולל את היקר לה. הנה עתה תאמין בי אסתר. אנכי אשלח להגיד לה כי בגללה גרשתי את המורה בחרפה מעל פני, כי היטב חרה לי על הָעַוָל אשר לא ידע בשת וישלח פיהו ברעה לשפוך בוז על יהודים תמימים וישרים… מי אפוא יכזיבני על פני? האחד היודע את ערמתי הוא האשכנזי הפתי והוא הלא נוקש באמרי פיהו ולא יבוא לראות פניה פן ישבע קלון מכבוד…

“מרדכי! אם תסק שמים ואם תציע שאול שם ערמתי תאחזך ולא תרף ממך עד אם תכריעך תחתי, עד אם תקרע סגור לבך לקרעים. ובהמרותך תלן עיני אף תשבע ותשכר מדמך…”

מקטרתה אשר בפיה כבתה והיא לא שמה לבה להפיח בה כי תעלה עשנה. מזמת לבה הציתה אש זרה בכליותיה ודמי עורקיה, ועיניה הבריקו כעיני צפעוני אורב על טרפו.


סופיא בת איש יוני! אמנם כי בעלי מזמות ותחבולות היו אבותיך מעולם וגם אַת בת עמך אַתְ, גם לך ערמה. ומזמה כי על כן תתנקשי בנפש גבריאל הנער לצודהו חרם. ושתים הנה תחבולותיך: את כבוד אביו, איש עברתך, ימיר בקלון ויוריד את חיתו בלא עת ביגון שאולה. וגם נפש יקרה תצודי למאריא בתך בזוית המראה וחסרת הלבב. גם על אסתר תחמסי מזמות. כי רעה עינך ביפיה וְחִנָּה, וחכמתה תועבה היא לך. אבל שוא תתהללי כי כל תוכלי בערמת פיך. הפעם תפקי פליליה, הפעם לא תקום עצתך, הפעם תנפצי את ראשך אל לבב הסלע אשר לאסתר היהודיה. הנה היא נסעה עירה יאסי ושמה תתמהמה ימים אחדים בבית אמה זקנתה לָשִׁיר אחריה בהוד קולה את הרנה והתפלה אשר השמיע אברהם המלמד מרוסיא בהשתפך עליו נפשו להתפלל על עמו “כי בלעום זדים כעוגה בלי הפוכה, כי בימי קיסר לא עלתה ארוכה, לעשרה הרוגי מלוכה”. הנה היא שבה וחבל ספרים כתובים בשפת יהודית “נשחתה” בידה.

עוצי עצת-שאול בת היוני ותֻפר. כי עם אסתר היהודיה ספר “מנורת המאור” וספר “חובת הלבבות”. גם “יוסיפון” “ושארית ישראל”. ואף – רגזו תחתיכם כל המורים הפתאים ושערו מאד! – אף ספורי-אהבים לא יחסרו. הלא המה: “דוד אל ראי” “יעקב טיראדו” “האנוסים בספרד” “היהודים באנגליא” ועוד כהמה וכהמה. כלם מתורגמים שפת יהודית. את כלם תקרא באזני אמה, ועל כלם תופיע תורת פי בת אברהם המלמד מרוסיא; על כלם תציץ דמעת בת עינה; על כלם תזיל טל עפעפיה, טל אורות, טל חרמון שיורד על הררי ציון להצמיח תורת-אמת על תלמי לבב בתה הצעירה לימים ולהפריח אהבה לעמה ולדתה – אהבת עולם לא תִמָחֶה, לא תמוש ולא תמוט!!!


באה שנת ה' אלפים תרל“ז לב”ע, היא שנת 1877 למספר עם הארץ. בשנה ההיא התנדבה ממלכת רוסיא להלחם מלחמת מצוה בתוגרמה עם עברתה, ולקרוא דרור לנוצרים, יושבי ארצות מזרח אירופא, לבל יכנעו עוד תחת ממשלת המחמדים.

גם ארץ רומניה היתה עד העת ההיא למס עובד לתוגרמה, והיא גם היא בין ארצות מזרח אירופא תתחשב. ויעברו צבאות רוסיא דרך הארץ ההיא לעבור את נהר הדאנוי, ויבאו עד עיר המבצר פליבנא, ויצורו עליה ימים רבים, וילאו להבקיענה אליהם. אז נקראו גם צבאות רומניה לעזרה לרוסים אנשי בריתם, ולמלחמה בעד חפש ארצם וממשלתם.

מרדכי היהודי שש אלי גיל ויתרונן ברעדה, בשמעו כי אחיו היהודים אף אם נענים המה תחת סבלות הממשלה, בכל זאת מתאזרים עתה עז במלחמת ארץ מולדתם, כי רבים מצעירי בני ישראל התנדבו לצאת בצבא, וכי חברת “ציון” פתחה את אוצרה, ותפזר כסף רב לבנות בתי חפשית לנפצעים במלחמה, וגם חובשים שכרו למו לשום תחבושת על פצעיהם ולרפא מחץ מכתם. שמח לב מרדכי ויגל כבודו כי גם אשת נסיך הארץ הכירה מעבדי היהודים, ודגלה עליהם אהבה וחסד, להיות כאם וכפטרונית לאהלי החפשית, אשר הטו על שדה המלחמה להיות למסע אחרי המחנות.

גם מרדכי החרה החזיק אחרי אחיו להראות את אהבתו לארץ מולדתו כן בדבר שפתים וכן בפועל כפים. גבריאל בנו כבר כלה בעת ההיא את חק למודיו בבתי הספר הכללים ויבא אל בית מדרש המדעים. ואת בנו זה קרא מרדכי אל ביתו וינשקהו מנשיקות פיהו נגדה נא לכל קהל עדת הכפר, בהתנדבו גם הוא לצאת למלחמה ולדגול על צבאות בני ארצו ועל מחניהם. הוא לא שם לב אל בכי מלכה אשתו ויללתה, הוא לא פנה אל תחנוני אסתר בתו, אף לא שעה אל עמל סופיא ומאריא בתה לסכל עצתו ולעצור המסתרים בעד גבריאל לבל יחרף נפשו למות “ולהמית במותו נפשות רבות הקשורות בנפשו.” הן אף אם אשת הפקיד יסרתהו למשפט ותגד לא בסתר כי חלילה לו לגבריאל בנו להשליך את נפשו מנגד והוא לא כאחד העם הוא להיות למטרה לחצי האויב, כי עמו תמות חכמה המקֻדשה להאיר לארץ ולדרים עליה"; הן אף אם אמרה סופיא לעשות בתחבולותיה מלחמה ולשית בחלקות ללב האב, הוא באחת כי “חלילה ליהודי מהיות בוגד בארצו וממשלתו. ואם חָכַם בנו ושאר רוח לו, עליו להיות למופת ולאור מאיר לכל בני עם הארץ. וזאת מטרתו ותפארתו ומשוש דרכו”.

וגבריאל תלמיד בית מדרש המדעים היה למופת לכל צעירי תושבי הכפר. כי מרדכי והפקיד קראו ביום ההוא עצרה וידברו על לב בני עם הארץ כי יתאזרו ביום קרב.

כגבר עברו יין היה מרדכי היהודי ביום ההוא. את יקב היין פתח ויתן לכל היוצאים למלחמה שתיה כדת בלא כסף ובלא מחיר. ויחבק את כלם, ויברכם ממעמקי לבבו, וישלחם בדרך, בין להקת האכרים ונשיהם וטפם, עד צאתם מן הכפר. ויחבקם עוד הפעם בנפש גחלים מלהטת, ויבט אחריהם בלב הולם פעם עד הרחיקם לכת ועקבותיהם לא נראו עוד.

“הפעם תשליכני עצתי ומקור עשתונותי יבש!” התמרמרה מלכה בלבבה, אחרי אשר כבר עששה עינה מכעס ופניה חמרמרו מבכי, והיא יושבת שוממה כהלומת רעם וברקים, “אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה? אבל לבי לא יתן דמי לי. אירא ואפחד פן חלילה תסתתר בינתו והוא בשגעון ינהג. הה! נפשי מרה לי ואין מנחם. אנה ננוס, איפה נברח מפני חמת המציק המחדש עלינו גזרות רעות ושנאת חנם ועון ושמד חדשים לבקרים… מי יודע אם אשוב לראות את פני “הנער השובב”… אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה… ואני כאשר שכלתי שכלתי… הה! גבריאל, גבריאל, בני האובד!”

מלכה התחלחלה, ונפשה נבהלה מאד. כי מבלי משים שבה להזכיר את שם “הנער השובב”, וארובות עיניה נפתחו ומקור ראשה פרץ דמעה. הן מיום עזבו את בית אבותיו “ללכת עירה יאסי” לא בטאה אמו את שמו בשפתיה, ובכל אהבתה העזה לו לא נשקתהו מנשיקות פיה. כי אם פעם בפעם, מדי שובו הביתה, חבקתהו בכליון כליות, וקול מליה נחבא, לא פתחה פיה מקצר רוח ומכאב לבב.

“הפעם” אמרה גם לאסתר בלבבה, “יודעת אנכי את לבב אבי כי תמים הוא ואת נפשו כי זכה; הפעם יודעת אנכי כי רוחו אמיץ וכח לבו כביר, כי תֻמַת ילדים ואֹמץ גבורים ברוחו נפגשו, ורננת צפרים והמית-הים-לגליו בנפשו נשקו; הפעם יודעת אנכי כי רק בתֹם לבו וטֹהר רוחו לא יראה און בממשלת ארצו, וחמס הרומנים אנשי הדמים והמרמה לא ידע ולא יכיר. אבל לבבי תועה, פלצות תבעתני פן יבא יום ואחד האכזרים יעיר בשבט אפו את הילד התם משנתו, ואז תתקפהו חשכת הערפל, ונפשו… שעו ממני רעיוני שוא… אולי יש תקוה. אולי ישובו הפעם האכזרים ממשובתם ויחדלו עשׁק רש וגזל משפט, אולי תפקחנה עיניהם לראות צדקת ישראל ויחדלו הרע, אולי ילמדו היטב… לעת כזאת אלי החובה לנסוע עירה יאסי ולבקש תחבולות להסתיר את הדבר מעיני הזקנה האמללה, כי נפשה קשורה בנפש הנער וחלילה לה לדעת כי חייו תלואים לו מנגד פן תְבַעֲתָה הרוח הרעה…”

“הפעם תסתתר עצתי, ערמתי התבלעה, מזמה נדחה ממני ותושיה תמוגגני!”, קראה סופיא גם היא בשבתה בודדה בחדרה, "גואלי ומושיעי! מעודי לא פללתי ראות איש יהודי כי יוציא בחפץ לבב להורג את בנו יקירו אשר עליו כל גאותו ומשוש חייו, גם כי יפזר הונו ורכושו לשכורים בוערים בעם ברדתם כבהמה בבקעה אל גיא ההרגה והמה תועי לבב לא ידעו מה אהבת ארץ מולדת. כצאן לטבח יוּבלו בידי היהודי המשנה את טעמו לאהוב את הארץ אשר תקיא אותו ולנשק את שבט נוגשיו. הן גם אנכי ידעתי את הרומנים כי בזויי עם ושפלי רוח המה. ומי מהיונים בני עמי יחשבם עם בני אדם וישית לבו אליהם? אנכי אמאס את הרומנים לשית עם כלבי צאני ואת היהודים תתעב נפשי תכלית תועבה… בכל זאת נפלא הוא מרדכי היהודי גם בעיני. נפלא הוא בתארו ומראהו, נפלא הוא במעלליו ונפלא הוא גם בהלך נפשו וחזיוני רוחו… יהודי נבזה! נפשי אויתיך אף רוחי בקרבי אשחרך… כי על כן תערב עלי נקמתי אשר אקום ממך. על כן בהמרותך תלין עיני ונפשי תשבע ותשכר מדם לבבך בהתעטפו כחלל לפני, על כן תמתק לי מררתך בהשתפכה לארץ…

“אבל גם מכעס בנו ובתו תֵכַה עיני. מאסתר הנערה כבר סבותי כמעט את לבי ליאש. אמרתי אסתירה פני ממנה אראה מה אחריתה. כי גיד ברזל ערפה ולבבה נחושה. ועתה הנה גם גבריאל הנער הקניאני באפס יד. גם הוא היה לי לחגא ויקף עלי ראש ותלאה. גם זה אָהַבְתִי נהפך בי ומזמותי עִוָה… ארז קשה מרדכי פרי ישוה לו! מי מלל כי הנער המשתובב בעלות עליו עול, כי הנער הפרא אשר כל פקודה וכל צו למורת רוח המה לו, כי הנער הפרא אשר כל מתג ורסן לא יצלחו עליו לעצור בעד שטף מרוצתו, כי הנער הסורר אשר כל לשון תקום אתו למשפט תוסיף אמץ בלבבו לבלי סור מדרכו ולעשות את הישר בעיניו; מי מלל כי הוא יוביש פתאום עצתי, ומצות שפתי אביו תהי קדושה לו מכל תחנוני ומכל דמעות עיני אהובתו… גואלי ומושיעי! הן את הנער היהודי משכתי חסד, כבן אמצתיהו לי, שעשעתיהו אף רוממתיהו ואנכי לא ידעתי כי אש אני חותה בחיקי וגחלים על ראשי, ואנכי לא ידעתי כי בנפש בתי הוא. הלא עתה היא יושבת שוממה כל היום ומעיה יהמו לאהוב נפשה כי הלך בדרך, אשר, בלעדיך גואלי ומושיעי, מי יודע אם ישוב עוד… גם כל תנחומות שפתי מהבל המה בעיניה, וגם כל ריבות פי מאפס ותהו נחשבו לה. מיום לכתו בצבא גדלה אהבתה אליו שבעתים, ואנכי מה אעשה אפוא?!…”


ולמרבה שמחת מרדכי אין קץ לשמועה כי באה כי צבאות הרומנים עתקו וגם גברו חיל ביום קרב, כי הראו את זרוע גבורתם ועז נצחם במלחמה, כי המה לכדו בגבורת ימינם את הסוללות אשר מסביב למבצר פליבנא ויפנו דרך לרוסים, צבאות בריתם, לבוא שעריו כמבוֹאי עיר מבוקעה. כמתהולל רץ מרדכי היהודי ביום ההוא מבית לבית ויבשר לכל תושבי הכפר את התשועה הגדולה, וכמשתגע התנפל על צוארי הפקיד ויחבקהו בזרוע כח.

ותפעם רוחו מגיל ורעדה בשמעו כי בכל עיר ועיר מקום אשר דבר הגבורה והנצח הגיע היתה אורה שמחה ששון ויקר ליהודים יושבי הארץ, כי כבדו את היום ההוא באורים ויצהלו וירנו ויריעו תרועת גיל ויקראו הידד. והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ביום שמחת לבם על פדות ארצם ועל גבורת צבאותיה על שדה קטל.

“לא יאמר עוד ליהודה בוגדה”, קרא מרדכי במצהלות לבבו באזני הפקיד, “ולישראל לא יאמר עוד מְשֻׁבָה, כי ליהודה יקרא חפצי-בה ולישראל דרושה!”


בימים האחרונים דבקה נפש הפקיד במרדכי היהודי ביתר שאת וביתר עז. כי מחלה מסֻתרת אכלה חצי בשרו ויתהלך כצל עלי אדמות. נפש סופיא, חברתו ואשת בריתו, נקעה ממנו, ותציקהו מבלי תת אותו השב רוחו ובלוע רֻקו, ותסת בו גם את בנותיו לשחק עליו ולהכעיסהו גם כעס לבעבור הרעימהו. ויהי לו ביתו כתפת, ויירא ויפחד כל היום תמיד מנגוע בכל מאכל אשר יאכל ובכל משקה אשר ישתה פן תתן אשת בריתו בברותו ראש ולצמאו תשקהו מי-לענה. ויסבוהו מצרי שאול וינידוהו מוקשי מות ותקץ נפשו בחייו. ויבקש האמלל מפלט לו אל בית אוהבו היהודי וישב שם מבקר ועד הערב ויאכל את לחם חקו וישת את משתהו וישפוך את שיחו בחיק היהודי ויתאונן באזניו כי “צלו סר מעליו” וכמת נחשב בין החיים.

גם כבר היו ימים אשר חדל מהתאונן וישב כל היום משמים ועיניו חדרו אל התהו והבהו…

אמנם השמועות האחרונות החיו כמעט גם את רוחו הכהה, מכאובו הוקל במעט מעליו ויצהל לפעמים פנים וישב להתערב עם זקני העדה ולשבת במסבת בני ביתו. רק כי היום שכנה עננה כבדה על מצחו בהניעו במו ראשו על דברי מרדכי האחרונים, ויען ויאמר:

“אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ועם הששים על פדות ארצם אל תתערב. פן יאמרו עליך הרואים כי ערום תערים לכסות את מערומיך. כי גם בדרך שהבוגד שמח לבו חסר ואמר לכל בוגד הוא, כי ביום עברות ישחק היהודי לאיד ארצו וממשלתו וביום טובה יעט אל השלל, כעיט על הפגרים, ויקרא בקול גדול: גם לי חלק ונחלה בתוככם, כל נתח טוב ירך וכתף לי הוא!”

“מה זה בפיך פקיד יקר. מה תדבר תהפוכות ונשמת מי יצאה ממך?!” קרא מרדכי בבהלה, ויפג לבו.

“לא מלבי בדיתי מלים”, השיב הפקיד דברו בכֹבד שפה וכֹבד ראש “תמול בהיותי בעיר יאסי שמעו אזני כזאת וכזאת מפי שרים ונגידים וחורי ארץ. אמנם אנכי רבתי את ריבך ואת תהלתך הגדתי בשער כי לבך טהור ושמחתך ברה וכי נפלא אתה בבני עמך…”

“שקר הדבר!” קרא מרדכי בקול פחדים “לא טוב מכל בני עמי ולא נופל אנכי מהם. שקר טפלו עלינו זדים. אל אלהים הוא היודע והוא יוציא כאור צדקנו ומשפטנו כצהרים!”

ואסתר שומעת פתח הבית וכל מתניה מלאו חלחלה.

גם הפקיד נבעת לקולו.

“רב לי אמותה הפעם אחרי ראותי בישע בני עמי!”, הסב הפקיד אמריו, "גם צעירי בני הכפר המתנדבים לצאת בצבא שבו היום בריאים וכן שלמים כל עמת שהלכו. לא נפקד מהם איש, ואף שערה קטנה משערות ראשם לא נפלה ארצה. וזאת היתה באשרנו…

“האמנם כבר שבו? מתי? אים? וגבריאל בני איהו?”

“המה שבו עתה, לבשתנו ולחרפתנו, כי פגרו מלכת ויבאו אל שדה המערכה בעת אשר כבר נעשה שלום להאויבים והארץ שקטה ממלחמה. בצאתם את הכפר משכו ידם את חבר ריקים ופוחזים ויתהוללו וישתובבו משובה נצחת. כלי חמס מכרותיהם וירבו שוד בכל מקום אשר דרכה כף רגלם בו. רק גבריאל הוא האחד אשר נפרד מעליהם בראותו את תעלוליהם הרעים ויקדם לבוא המערכה בעוד עת. ובכל זאת גם הוא שב בשלום והוא בריא אולם. מפיהו שמעתי את כל זאת בהיותי אתמול בעיר יאסי. נחפז הוא לשוב אל ביתו רק כי עבודתו תעצרהו יום או יומים ועל פי צוה את הברכה לכם.”

“איש טוב מבשר טוב!” קראה מלכה בשמחה “האמנם ראה אדוני הפקיד את פני הנער כי טובים המה?”

“ראיתיו ושׂבַע שמחות את פניו.”

מלכה נבהלה, כי ששון לבה עבר כל גבול, והנה לפניה כל פנים סרים וזועפים. מרדכי הוא כאיש נדהם, לא יפתח פה, וגם הפקיד נעצב אל לבו ומפתח שפתיו סחרחר.

“אמנם לא רק בשורה טובה מוצאת בפי”, אמר הפקיד אחרי אשר עזבה מלכה את החדר “כי אם גם שמועה רעה: הממשלה תועיד את שנינו למשפט. כי אנשים רעים וחטאים הביאו את דבתנו רעה אליה לאמר: כי אנחנו בעוכרי הארץ, כי הואלנו ונזיד על המתנדבים לצאת בצבא להשקותם לשכרה למען עצור בעדם מלכת המערכה.”

“אל אלהים! הגם אותך הכו בני בליעל בלשון?”, קרא מרדכי בתמהון לבב, “אמנם מפני חמת המשפט לא נירא ולא נחת. הן שרים למשפט ישרי וגם כל בני הכפר יענו כחשם בפני המלשינים.”

“בני הכפר!”, נאנח הפקיד בשברון מתנים, “דור תהפוכות המה, בנים מאמינים בשוא נתעים. גם אותם הסיתו בנו בני הבליעל. כי נהפכו בלשונם כקשת רמיה ויאמרו כי אנחנו בזדון הוצאנו את מבחר בחוריהם להורג והממשלה לא בקשה זאת מידם… הן רבים מהם נסבו היום על ביתי, וישאלו ברעש והמולה לשלום בניהם, ויקראו עלי לריב ולמצה. וגם כבר הכינו דרכם להתנפל על ביתך ולעשות בך שפטים. הן עוד מעט וסקלונו גם שנינו לולא זקני הכפר שהיו לנו לעצור בעד שטף אפם ועברת זדונם, ולולא כי בין כה וכה והמתנדבים הריקים והפוחזים שבו פתאום אל ביתם.”

מרדכי היהודי לא השיב דבר, אף לא שאל על המסיתים והמדיחים מי ומי המה, רק כי נפגשו עיניו בעיני אסתר בתו ופניה לבנים כשיש, והיא מבטת עליו בחמלה ורחמים אין קץ, והיא מתבוננת אליו בעינים מפיקות פחד ותחנונים גם יחד, ונפשו נבהלה מאד.


שנת תרל“ז עברה ושנת תרל”ח באה. צירי ממלכות אירופא התאספו ברלינה להתיעץ על גורל ארצות המזרח, ויקראו למו דרור מתחת עול סבלות תוגרמה, ויהי בהתאספם לאספה ותתעורר חברת “כל ישראל חברים” אשר בפריז הבירה, ותשלח אנשים-עתים יודעי דעת ומשפט לדבר על לב הצירים ולהעיר את המון מעיהם ורחמיהם אל היהודים רצוצי המשפט אשר בארץ רומניה. גם אמנם זכרו הצירים את היהודים לטובה ויכתבו בספר הברית והשלום גם את הסעיף הארבעים וארבעה באר היטב לאמר: כי ממשלת רומניה לא תהי לממלכה בלתי אם תתן חקה אחת ומשפט אחד לכל תושבי ארצה מבלי שום פדות בין עם ועם ובין בני אמונתם לבני אמונה אחרת.

ותחי רוח היהודים יושבי רומניה, וירן לבם לקראת גאולתם ופדות נפשם. כי עוד אחת מעט והנה הונח להם מעצבם ומרגזם, והנה אפס המץ כלה שוד, והנה חלק כחלק יאכלו מטוב הארץ עם כל אחיהם בני ארץ מולדתם. אולם עברו ימים חלפו ירחים בְּצִפִּיָתָם יחיל ודומם לקראת המשפט והחפש, ותאות לבם רחוקה מהם ותוחלתם ממֻשכה. הן כבר באה שנת תרל"ט והשיח והשיג בין שרי הממשלה וצירי הממלכות על אדות היהודים טרם חדלה. שרי הממשלה מתנכלים לעבור ברית, מתהפכים מסבות בתחבלותיהם, וצירי הממלכות ממאנים להופיע על מועצותיהם ולתת להם כתר מלוכה בטרם קימו וקבלו עליהם את כל דברי ספר הברית והשלום. ובכן נועצו שרי הממשלה לשלוח את השר בויריסקו, אשר היה בימים ההם הפקיד על הענינים החיצונים, אל חצרות מלכי אירופא ולהוליך בערמתו את יועציהם שולל.

עתה נוכחו היהודים לדעת כי שוא ששו משוש לא היה משוש, כי הבל כל המשפטים הכתובים על ספר טרם צאתם לפעולות אדם, כי אין מבצר עז ומשגב מבטח להסתר שם מפני אנשי מרמה ועקשי לבב, כי משפט וצדקה כפלגי מים המה ביד איש תככים אל כל אשר יחפוץ יַטֵם, כי ראש דברו תם וענוה-צדק ואחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש.

פרנץ סולצר בספרו דברי ימי ארץ דאציא אשר מעבר להררי אלף (וויען 1781 צד 367 עד 368) וכן מ. קוגולניטשנו בספרו דברי ימי ארץ מאלדוי (1852 Istoria Moldovei ) מוכיחים לדעת באותות ובמופתים כי רבים מבני ישראל באו ארצה רומניה בימי קדם, בימי ממלכת רומא, ויאחזו בה ויולידו בנים ובנות המתיחשים עוד כיום הזה למשפחותיהם. גם מלבד אלה הן על פי השר בויריסקו, בדבריו עם הנשיא גמביטה, חיו בשנת 1879 מאה וחמשים אלף נפשות יהודים בארץ רומניה, ילידי בית, המסתופפים בצל הממשלה. פי בויריסקו הוא המספר, ידו היא הכותבת את כל דברי מסעיו זכרון בספר אשר שלח אל בית המחוקקים 17/29 אויגוסט לשנת 1879; פיו הוא המספר כי בקחתו דברים עם השר סליסבורי, שאלהו השר בתמהון לאמר: “הן תהיה כזאת? הנה לכם אנשים אשר אבותיהם ואבות אבותיהם חסו מדור דור בצל ממשלתכם ואִתם תמאנו למנותם את אזרחי האַרץ יען כי יהודים המה?”1 פיו הוא המספר כי “חכמתו” עמדה לו להרגיע את רוח שרי אִירופא בהבטחתו כי הממשלה “תתאמץ” להקים את דברי ספר הברית והשלום ולתת לכל היהודים ילידי בית חקה אחת ומשפט אחד עם כל אזרחי הארץ, לא תגרע דבר. וגם את מצב היהודים “ילידי חוץ” תשנה לטוב בתתה למו חקים טובים ומשפטים יחיו בהם.

אף כל המחוקקים נוסדו יחד למלאות אחרי הבטחתו “הנאמנה” ולהבין בינה כי אך טובת היהודים ושלומם המה דורשים. הלא אצורים כל דבריהם בספרי הזכרונות אשר באוצר הממשלה2 הלא כתוב שם בשפת צרפת לאמר “הננו נכונים לשנות את הסעיף השביעי מספר הזכיות ולהטיב את מצב היהודים יושבי ארצנו בכל. הבה, נבאר את דברינו ונבחר “שפה ברורה”: בני ישראל יושבי רומניה נפלגו מאז לשלש מפלגות. המפלגה האחת זרים les etrangers אשר ממלכה אחרת להם למעוז, והמה מתגוררים בארץ ולא יאחזו בתוכה. המפלגה השניה בני ילידי חוץ אשר כבר קבלו עליהם עול ממשלת הארץ les sujets roumains והמפלגה השלישית ילידי בית המתיחשים לתולדותם בארץ מדור דורים les citoyens. ובכן עד עתה לא היה לראשונים כל משפט באַרצנו לא לקנות אחוזת שדה או כרם ולא להיות בעלי בתי משקים או בתי מלון בכפרים, וכן רבים החקים המעיקים אשר גדרו דרכם בעדם להאחז בארץ. וכל זאת רק יען כי יהודים המה. אולם כעת בשנותנו את הסעיף השביעי נטיב מצבם, לאמר, כי אין הבדל ופדות בין ילידי חוץ אם יהודים או נוצרים או מחמדנים או בני אמונה אחרת המה; לכלם משפט אחד וחקה אחת לסחור אל הארץ ולהאחז בה. וכן גם במפלגה השניה. הן אם נביא את כל משפטיה בחשבון נדע כי עד עתה היו גם המה רצוצי משפט וכזרים נחשבו בארץ. לא להם המשפט להיות עורכי דינים, מורים בבתי הספר אִשר לממשלה או מודדים המפקדים להציב גבולות בארץ. ומלבד זאת היתה ביד הממשלה לשום עליהם מס היהודים. לא כן עתה בהיות רומניה לממלכה, היא תתן למו חקים טובים ומשפטים יחיו בהם, ומלבד המשפטים אשר לכל הזרים הסוחרים אל הארץ, תתן להם גם את משפטי כל החוסים בצל כנפיה. ( Ils auront de plus que les etrangers, et comme sujets Roumains. ) להם ינתן המשפט לקנות אחוזת בית וכרם בערים, את המשפט להיות עורכי דינים, ועוד ועוד משפטים רבים כהמה וכהמה. ואם יכירום המחוקקים לאזרחי הארץ אז תבֹּרך חלקתם כי כל משפטי האזרחים יתנו למו…”

כל הקורא את הדברים האלה בכתבם ובלשונם ישתומם לשמוע שפה ברורה אשר כל מלה ומלה היא כדברי האורים והתומים דמשתמעי לתרי אפי; ישתומם לראות ספר רשום בכתב אמן וכוין פתיחן ליה לכל ערמה ומרמה, מזמות אנשי און ומשובות נוכלים; ישתומם לשמוע דברים חלקים מחמאות ורכים משמן וכל הגה והגה הוא אליה וקוץ בה להכאיב כל חלקה טובה; ישתומם לראות שושני חמד המרהיבים כל עין ולוקחים כל לבב בהדר יפעתם והוד תארם והמה מחביאים בצלם נחשים צפעונים ושרפים מעופפים; ישתומם וישתומם כי שרי אירופא הופיעו עליהם… הן מי בער ולא יבין את המרמה אשר תמתיק בפי איש לאמר: “בהיות רומניה לממלכה תתן לכל אלה אשר כבר קבלו עליהם עול ממשלת הארץ את כל משפטי הזרים וגם יותר ממשפטי הזרים וככל משפטי החוסים בצל כנפיה?” גם אֵיפה המה המשפטים אשר תתן רומניה למפלגה השלישית, לילידי בית המתיחשים לתולדותם בארץ מדור דורים? האם אין כל שאלה על משפטיהם יען כי בנים המה לארץ מולדתם, ומי יתעה בשפק כי האם הרחמניה תדאג לפרי בטנה וכל מחסוריו עליה?

אַמנם אֵם רחמניה לא תשכח חנות. אבל, הה לשבר! הן בעליה עשו חמס. כי שרפו פתאום בהבל פיהם את ספרי היחש אשר לבניה. וארץ המולדת אִלֶמֶת כי אין פה לה, אלילה אשר כל רוח אין בקרבה וידה אזלת להורות לכל עמי הארץ את בניה הנולדים על ברכיה.

אמנם כי כן. גם הסעיף השביעי מספר הזכיות אשר הבדיל בשנת 1866 את היהודים הזרים לרעה, גם הוא הכיר את ילידי הארץ, הנקראים בשפת רומניה בשם Pomanteni indigeni, ויתן למו משפטים יחיו בהם. לא כן עתה אחרי אשר הבטיחו מחוקקי רומניה לשנותו גם לטובת היהודים הזרים ואחרי אשר שרי אירופא האמינו בם על דברתם, ובהבטחתם “הנאמנה” השפיקו לתת להם את חפצם אשר אליו כלתה נפשם; הנה עתה, אחרי אשר כבר היתה רומניה לממלכה, עשו בערמה וישנו את הסעיף השביעי לאמר:

“ממלכת רומניה לא תחשוב לאיש את אמונתו ודתו לשטנה בבאו לבקש מידה את משפטי האזרחים.”

סימן א. “כל איש זר, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית, החוסה בצל כנפי ממשלה אחרת כאשר איננו חוסה, יחד נשתוו להתחשב באזרחי הארץ במלאותם אחרי הדברים האלה:”

סעיף א. “איש איש יערוך אל בית המחוקקים מכתב בקשה ובו ימנה מספר לכל הרכוש אשר לו, יגיד משפטו ומעשהו או משלח ידו וגם יביע חפצו להאחז בארץ רומניה.”

סימן ב. ואלה האנשים אשר לא עליהם החובה להתמהמה בארץ ימים רבים ולהביא את הראיה המפורשת בסימן א' סעיף ב':

סעיף א. כל איש אשר יביא אל הארץ מלאכת מחשבת או המצאה אשר חפץ בה או יתרון הכשר דעת, וכן האיש אשר כונן בארץ בית מסחר או בית חרושת המעשה אשר רב תבואות בהם."

סעיף ב. “כל איש אשר נולד ואשר אמון בארץ וגם אבותיו ישכנו מאז בארץ ומימיהם לא שמו למו ממשלה אחרת למחסה.”

סימן ג. “משפט האזרחים לא ינתן לאיש כי אם בסוד המחוקקים ורק לו ולא לזרעו אחריו3.”

סימן ד. “המחוקקים יתנו דת אשר תודיע אל הזרים במה יזכו את ארחם לשום משכנם על אדמת רומניה.”

סימן ה. “רק לרומנים או לאלה אשר יזכו במשפטי האזרחים המשפט לקנות אחוזת שדה או כרם.”

ותהי ראשית ערמתם לשלול מכל היהודים ילידי הארץ את זכיותיהם אשר היו להם. הן כל היהודים זרים המה בארץ ועליהם להביא ראיה, כמבואר בסימן א' סעיף ב'. וגם לתת תקף למזמת תבליתם נתנו דת כי כל איש ואיש אשר יערוך מכתב בקשה אל בית המחוקקים לזכות במשפטי האזרחים כיליד הארץ ולא כזר, עליו להביא תעודה מבית הפקודות אשר בעירו כי נולד הוא בארץ וכי אמון הוא בארץ וכי אבותיו ישכנו בארץ ומימיהם לא חסו בצל ממשלה אחרת, גם כי זך וישר פעלו ולא עולתה בו. דעת לנבון נקל כי הפקידים המבינים אל חפץ הממלכה לא יתנו לאיש יהודי את התעודה הדרושה. וגם אם יצלח ביד אחד מאלף להטות את לבב הפקיד לתת תעודה לו, הנה בהעריכו את מכתב בקשתו אל בית המחוקקים יניחוהו שם בקרן זוית ושנים על שנים תעבורנה בטרם יגידו משפטו כי – לא יזכה בעיניהם. הן רק לזרות אבק בעיני שרי אירופא נתנו בראשית ממלכתם את משפטי האזרחים לששים ושמונה יהודים נטילי הכסף אשר הכו את הכפתור עד כי רעשו הספים וגם את אוצרם הטוב פתחו להראותם לדעת כי הביאו אל הארץ “המצאה אשר חפץ בה”. אבל מאז ועד היום הזה הנה בראות מחוקק את מכתב הבקשה הערוך לפניו וישאל את פי רעהו לאמר: “האם יהודי הוא המבקש?” והיה אם ישיבהו “כן” וכבר נחרץ משפטו לשבט ולא לחסד.

ובכן היו מאה וחמשים אלף יהודים, על פי מספר בויריסקו, ילידי הארץ המתיחשים לתולדותם בארץ מדור דורים, כדגי הים כרמש לא מושל בו. בצל כנפי ממשלה אחרת אינם חוסים וממלכתם לא תגן עליהם. ונהפוך הוא כי תקבעם נפש. שריה יחמסו מזמות למרר את חייהם במסים וארנוניות. מחוקקיה יחקו יום יום חקקי עמל להכרית אכל מפיהם, ופקידיה ימלאו אחרי עצת הרשעה, ישובו יהפכו ידם כל היום להפוך עליהם בלהות.


ומרדכי היהודי ידע את כל אשר נעשה אבל לא הבין בתם לבבו אל מזמות שרי הממשלה ולא הביאם במשפט על כל נעלם. הן “לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישרו.”

הפקיד אשר על הכפר בצרת נפל בימים ההם למשכב ויהי חליו חזק. סופיא “חברתו ואשת בריתו” העמידה את פניה כאובדת עצות ותשמור את מטת החולה כל היום, לא עזבתה אף רגע פן “יהרוס היהודי טמא הנפש לחללה” בגשתו אל הגוע כצאת נפשו. ובכל זאת הצליח החולה ברב עמל לקרוא את מרדכי היהודי אליו. ויתחזק וישב על המטה באמרו: “הנה קרבו רגעי למות, ועתה עצתי אמונה כי תמהר לערוך מכתב בקשה אל בית המחוקקים ואנכי בעוד יש לאל ידי אתן את חותמי על התעודות אשר תשים לפני ואעיד עליך כי לא זר אתה בארץ מולדתך וכי דגול אתה מרבבות אחיך בני אמונתך.”

בלב מרדכי התחולל סער. הוא ראה גם ידע כי רוח הפקיד נאמנת לו ואת שלומו וטובו הוא דורש, אבל היטב חרה לו כי נתעה בשוא לטפול על רבבות אחיו בני אמונתו חטאת, ועל כן יחשוב אותו לְדָגוּל מהם, נפשו ירעה לו כי המשפט המעוקל על בני ישראל לא יעזבהו עד יומו האחרון וַיִצָר לו לדבר ברגע ההוא משפטים אתו ולאדיב את נפשו בהוכיחו אולתו על פניו. על כן בחר הפעם מלים וישיבהו רכות לאמר: “כדבריך אעשה, אדון יקר רוח! אמנם לא כמחשבותיך על בני עמי מחשבותי, אמנם אך אולת היא בעיני להביא תעודות כי לא זר אנכי בארץ מולדתי. אנכי ידעתי כי לב השרים טוב ולא יעותו משפט. אזרח אנכי בארץ כאבותי ואבות אבותי מימי קדם ומי בער לו ולא ידע כי לא זר אנכי. גם כמוני יהודים לאלפים בארץ, כלם אזרחים נאמנים המה לארצם וממשלתם ככל אחינו בני עם הארץ. לוּא יבקשו השרים מכל בני עם הארץ תעודות החרשתי, אבל מה זאת כי רק מיהודים יבקשו תעודות? אין זאת כי אִם חרה להם על צירי ממלכות אירופא על אשר יתערבו בהליכותיהם עם ארצם ורגע באפם נתנו דת להביא תעודות. אבל כשוך חמתם יראו לדעת כי כל תעודה אך למותר… בכל זאת בדעתי כי עצתך אמונה לי אעשה כדבריך, בקומך מחליך. הן מחלת אדוני איננה אנושה. בעוד ימים אחדים תשוב לאיתנך ותתהלך בחוץ. האל הטוב ישלח את מלאכו וירפאך כי איש טוב לבב אדוני ותאריך ימים על הארץ.”

שפתו שפת צדיק תמים משיבת נפש וברכתו נובעת ממקור לבבו, כי לא ידע חנף ושפת שקר זרה לו. אבל, אהה! בדברו את דבריו האחרונים כבר התנודד הפקיד ממושבו כי תקפה עליו מחלתו. כל רואהו הכיר כי מתאמץ הוא להחליף רגע כח ולהשיב למרדכי דבר לבל יאחר עשות מעשהו פן יעביר המועד, פן יקדמנו… והנה המלים נאלמו על דל שפתיו, כי אמנם קדמוהו מוקשי מות.


ויקם פקיד חדש אשר לא ידע את מרדכי. ויהי הפקיד ההוא אישׁ צעיר לימים אשר זה מעט צאתו מבית הספר, ודעת רוח האנשים זרה לו בלתי אם קנאת עמו לו לקו ושנאת היהודים למשקלת.

“גדול כבוד היהודי הארור בעיני תושבי הכפר”, אמר הפקיד החדש אל לבו בראשית באו, “גדול כבודו בעיניהם יען כי המה אנשים ישׁרים ותמימים והיהודי מִתַמֵם ושבע תועבות בלבו. הן מי לא ידע את היהודים הנוכלים ואנשי התככים, העלוקות המוצצות את דמי האכרים בלי חמלה ובלי דעת שבעה? גם זה היהודי הארור לקח במרמה את לבב העם ובערמתו לקח לו קרנים למשול בם ולפסוע על ראשיהם. הבה! אנכי אקדש עליו מלחמה, אנכי אשליך משניו טרף, אנכי אפקח את עיני העם המֻכה בסנורים, אגלה את נבלותו וזמת תבליתו לעיניהם עד אם אדיחהו משאתו ולא שם ולא שארית לו.”

“אמנם כי צדקת במשפטך על היהודי הארור” הגידה סופיא בגלותו את לבו לפניה “גם לבי עלי דוי בראותי את בני עמנו כי נואלו לתת את עור בשרם למורטים. הן היהודי הערום כשועל ואכזר כיעני במדבר יתחמם מִגִזָם ירחץ הליכיו בזעת אפם, יעשה פימה עלי כסל מחלבם ומוח עצמותיהם, ישתה וישכר מדמם, גם ימלא חוריו כסף וירבה לו הון רב ועצום מיגיעם, והמה עומדים לפניו נענים ונגשים כרחלים נאלמות לפני גוזזיהן. מעי יהמו לאמללים האלה, בני עמנו, אשר נפלו בידי זר והוא יגזור על ימין ועל שמאל, יאכל ויטרוף ואין מציל. אהה לשיות הנדחות! אין זה כי אם מעשה כשפים. אומרים אמור כי כל היהודים מכשפים המה וקסמים בידיהם לצודד נפשות לפורחות. והיהודי בעל בית המלון הוא נותן ביינו סמים מעשי רוקח וגם נחש ינחש בלחשיו. והיה כל אשר ילקק בלשונו מן היין אשר קסם בו וברגע ההוא יתנה אהבים את היהודי ויתמכר לעשות ככל אשר יצוהו וללכת אל כל אשר ישלחהו. היהודי הארור כרת ברית אֵת מלאכי הבלהות ועם שעירי שחת ושדי תפתה עשה חוזה…”

“הה גם באישי עטרת תפארתי, זכרו לברכה, שלח זה הנבל יד, גם עליו העביר כוסו והוא לא ידע להזהר מקסמיו ולהטיו”, השמיעה סופיא קול בוכים, ותשת מטפחתה הלבנה על עפעפיה למחות את הדמעה – אשר עין לא ראתה.

סופיא ובנותיה טרם עזבו את בית הפקודות. ואַכזריסקו, הפקיד החדש אשר אשה טרם לקח, הוא שׂשׂ כי מצא מעון לו בבית האשה הכבודה, וארוחתו ארוחת תמיד על שלחנה. כי אמנם היא שמרתהו מכל משמר ותאמצהו כבן לה, ותשת בחלקות לו למשכהו ברשת ערמתה, ותחבל מזמות לעשותו לשבט אפה ומטה זעמה על מרדכי היהודי איש עברתה.

“הרגעי נא ודומי אשה כבודה ועדינה!”, נִחֲמָה אכזריסקו בהטיבו את שפמו, “הרגעי נא ודומי, למה תבכי, למה תזכרי ראשונות והנעשה אין להשיב? אין הצר שוה בנזק אשה כבודה ועדינה כמוך כי תכאיבי את לבבך. אנכי אפיל את הקסמים מידו, וכפר בריתו את מלאכי הבלהות, וחזותו את שעירי שחת ושדי תפתה לא תקום. כי עמהם יחד בדי שאול ירד ותקומה לא תהי לו עוד.”

“ידעתי כי איש חכם לבב אתה אדוני ויודע משפטי בני האדם”, נאנחה סופיא בהתרפקה על הפקיד כאם על בנה, “כי כמעט באת וכשר מפקד צבא מלחמה ראית כרגע את האויב אשר לפניך, ותחבולות תבקש לעשות אתו כלה. על כן יקרת אף נכבדת בעיני וכבני אהבתיך. אבל אל תדמה בנפשך כי באפס יד תתגבר עליו. אנכי חדלתי מדאוג על הנעשה, ודאגתי לאדוני. כי לבי יהגה אימה פן חלילה יגיח האויב מן האורב ויסכל את כל מועצותיך. הלא תדע אדוני כי היהודי מכשף הוא וחובר חברים מחכם; פן תטעם מיינו והרעות לנפשך…”

“מכשף הוא, חובר חברים מחכם”, השמיע אַכזריסקו בשחוק קולו, “אנכי לא רק מיינו אשתה כי אם גם מדמו, כי לא אירא ולא אחת.”

וסופיא כבר הבעירה אש בקנה מקטרתה, ותשב הכן על מושבה, ותעלה עשנה בכל פה, באמרה:

“אדוני! עוד הפעם אגיד תהלתך באזניך כי דגול אתה מרבבות בני גילך הצעירים לימים. וזאת תפארתך כי כחך חדש עמך לעשות ולפעול הרבה הרבה, ושאר רוח לך לעלות מעלה מעלה ולהנשא עד למעלת ראש הפקידים באחת הערים הגדולות בארץ. ואם ירצה אלהים את מעשיך תהי ברבות הימים כאחד השרים והמחוקקים אשר המשל ופחד עמהם וכל העם יכרעו לפניך ברך ובזמירות יריעו לך. רק חזק ואמץ כי תעשה תמיד דבר ולא חצי דבר, כי בטרם תצא לפעולתך תנסה כחך וכח מנגדיך, תבקש לדעת עת ומשפט לחפצך, תשית עצות בנפשך, תבקש חשבונות רבים, תשוה לנגדך את כל החתחתים והמעקשים העומדים לשטן על דרכך, תתיעץ ימים רבים על צפוניך בטרם יִמָלֵך לבך עליך לעשות. אבל כמעט החלות את אשר החלות לא תנוח ולא תשקוט, לא תיעף ולא תיגע עד עשותך ועד הקימך מזמות לבך – עד אם יראה פעלך עליך והדרך על כל סביביך.”

“אמנם קטנתי מכל התהלה אשר פזרת לי ברב טובך, אשה כבודה ועדינה” השיב הפקיד שבע רצון “אבל כאחת הנביאות תדברי. מלבי הוצאת מלים. אחת אמרתי כי עשה אעשה וגם יכול אוכל. הנה כה יאיר פתח דברי: אשרי אדם יפיק חשבון ואת נועצים חכמה. על כן אחשוב זאת לי לטובה ולברכה כי עצת אשה חכמת לב כמוך תתמכני”.

“לכבוד גדול מאין כמוהו יהיו לי דבריך” השיבה סופיא בנחת "ולבי יהי תמיד ערום נגדך, לא אכסה ממך דבר. כי על כן גם הפעם אחוה דעי אף אני. הלא תדע אדוני כי כמוני כמוך נתעב את היהודים ונשנאם תכלית שנאה על אכלם את עמנו, עם הרומנים, בכל פה, על חיותם משוד עניים ומאנקת אביונים, על כי בנים כחשים המה לא אמון בם, על דכאם את גואלנו ומושיענו, על קשי ערפם ומשובת זדונם ועל כל הרעות הגדולות והנוראות אשר המה עושים מאז לכל גויי הארץ בלהטיהם ובכשפיהם, בתתם מי-לענה בבארות המים למען תפרוץ המגפה בשכניהם ובזבחם עלמות נוצריות לשתות את דמן בליל שמוריהם; הלא תדע אדוני כי ליהודי הארור בעל בית המלון שמורה עברתי… על לקחו מעל ראשי את עטרת תפארתי, את אישי מחמל נפשי ומחמד לבבי, את נשמתי וחיי רוחי, את האב לבנותי היקרות…

וקול מליה נחבא – במטפחתה הלבנה אשר בה הסתירה את פניה להשמיע קול בוכים, קול כקול יללת תנים ובנות יענה. ואחרי רגעים אחדים הרגיעה את רוחה ותוסף לאמר:

“אמנם גם אם תסגור הארץ בעדי בריחיה לעולם, לא אדע שלו כל עוד יתהלך היהודי הבליעל באשמיו, באין משבית ומתנקם. בכל זאת נפשי ירעה לי אם איעצך לבל תתגר בו, כי איש צעיר לימים אתה ואירא לנפשך פן לא תתיצב בפני להטיו ולחשיו, והמכשף יקרא את גבוריו לאפו ויצודך חרם.”

“אבל אנכי לא אירא ולא אחת. כי בכשפים לא אאמין ובגבורי אפו אשים תהלה. גם את האמת אגיד כי אין נפשי אל כל העלילות אשר מצאו אבותינו ביהודים עם חרמם, כי לא נחש ולא קסם ולא אכזריות חמה בהם, כי אם ערמה ומזמת רשע וחמס אנשי און ועשות עשר ולא במשפט. כי על כן זאת תהלת ממלכתנו להתחכם להם ולכספם וזהבם, ולהכות על קדקדם, לבל יוסיפו לעשוק דלים ולרצץ אביונים בעם; כי על כן יחקו שרי הממשלה חקים להכחידם מן הארץ ועל כן יודע אנכי גם אני את חובתי לעמי וממלכתי ולא אנוח ולא אשקוט, לא איעף ולא איגע, עד אם אבער את המשפחה הרעה הזאת מקרב עדתנו. ובזאת אתהלל, בזאת ארומם, בזאת אנשא. הנה עתה תהי ראשית מעשי כי אדבר השכם ודבר על לב העם כי יתעוררו מתרדמתם ויפקחו עינים לראות כי אך שוא נחלו להם בתתם אמון בבן לא אמון בו, ביהודי הזר לארץ מולדתו ובוגד בה בגד בוגדים. אנכי אסית בו את ההמון להוציא בלעו מפיו, לקחת ממנו בחזקת היד את אשר לקח הוא מהם בערמה. אנכי אעשה בתחבולות מלחמה. וגם את הכומר הצעיר אשר בעוד ימים אחדים יבא לקחת עמדת הזקן, רפה הכח, גם אותו אקרא אלי ואשים את דבריך, אשה כבודה ועדינה, בפיו. יטיף הוא בשם האמונה את כל אשר יטיף. יגיד כי היהודים מכשפים המה, יגיד את אשר יגיד אף אם אנכי בכשפים לא אאמין ואל כל העלילות לא אשים לב, בדעתי כי בשקר יסודן ולא כן בדיהם.”

“הנה נא ידעתי כי אין חכם ונבון כמוך!” קראה סופיא בעליצות לבב, ותכונן מבטיה על אַכזריסקו. “אבל בכל זאת אל יתהלל החוגר כמפתח. גם חלילה לך משוּם תָהלה בכשפים. הן פנים אל פנים ידעתי את היהודיה אשר ברב כשפיה ובעצמת חֲבֻרֶיהָ פרשה רשת ליד מעגלך ותקח את לבך שבי ותהי לה גם נפשך לשלל.”

" את היהודיה?!", שחק אַכזריסקו שחוק שובב “ומי זאת הנשקפה? הן גם לבי וגם נפשי לי המה ואיש לא שלח בהם יד לקחת אותם, כי מה לו ולהם?”

וסופיא בחנתהו בעינים חודרות קרב ולב עמוק באמרה:

"הידעת אדוני את העלמה היפה-פיה אשר בחברתה השתעשעת אתמול כשעה חדא ותרב שיח ושיג לחדות בשמחה את פניה; הידעת את הנערה אשר הוצק חן בשפתותיה ופתחי פיה נוטפים יין הרקה, היין הטוב ההולך לדודה למישרים, המשקה רֵעָהמשיב נפשו, ואף שַׁכֵּר, למען “יתנה אהבים אתה ויתמכר לעשות ככל אשר תצוהו וללכת אל כל תשלחהו”; הידעת זאת הנשקפה "?

“חידות לי דבריך, נשגבו ממני לא אוכל להם!”, אמר הפקיד במבוכה.

“הטרם תדע כי ארנסטינא היא יהודיה?”, השמיעה סופיא בשחוק קולה.

“היא יהודיה?!”

“היא אסתר בת מרדכי היהודי בעל בית המלון אשר בכפר בצרת!”, הטעימה את דבריה.

והפקיד אכזריסקו נבוך, אין בלשונו מלה.

“חלילה לצעיר לימים כמוך היום מֵהָסֵב את לבבך ליאש ממעשיך על דבר יהודיה יפה-פיה” הוציאתהו סופיא ממבוכתו בלעג שפתים, “היהודים יהודים ארורים וזעומי אלהים המה, אבל בנותיהם אהובות ונעימות כבנות אלים. האין כל עצה? דבש מצאת בגוית האריה, שסע את האריה כשסע הגדי ואת הדבש רְדֵה אל כפיך.”

“גם מליצה תוסיפי היום, אשה כבודה ועדינה, על חידותיך!” התאונן אכזריסקו.

לא במליצה ולא בחידות אדבר, שפתי שפה ברורה. הנה זה עתה התפארת אדוני כי לא תירא ולא תחת, כי עשה תעשה וגם יכול תוכל, וכמעט נֻסֵיתָ במסה קטנה תלאה, ידיך רפו וגם רוחך רפתה מעליך; הבזאת יתהולל המתהלל?

“אם כן עוצי נא עצה!”

"התישר בעיניך עצתי באמרי: “הנח לו ליהודי כי לא תוכל לו?!”

“האנכי הפקיד לא אוכל ליהודי מוג הלבב כשפן?”, השיב אכזריסקו ויעדה גאון וגבה בהטיבו את שפמו, "מה לי ולנערה היהודיה? רגע בראותי אותה…

אכזריסקו לא כלה את דבריו, כי היתה מבוכתו, וסופיא ראתה ותבן ללבו באמרה:

“חלילה לך מעשות שקר בנפשך לאמר כי רק רגע בראותך אותה ואתה לא ידעת כי יהודיה היא עִוְרָה יפעתה את עיניך. שים נא אדוני ידך על לבך וראה אם לא יפעם לשמה ולזכרה. על דברים כאלה לנו הנשים המשפט. אם החלות לאהוב אין אתה שליט ברוחך לכלוא את הרוח. כי אהוב תאהוב אותה כל עוד נשמה באפך. גם שתום-עין הוא אליל האהבה והוא יכונן חציו על יתר לירות במו אפל ללבות הנאהבים ולא יראה אם יהודיה או אחת מבנות עמנו היא בחירתו רצתה נפשו בה.”

“אבל אשה כבודה ועדינה, מה לך כי גחלים את חותה על ראשי?”, היה את לב אכזריסקו לשאול את פיה. אולם היא הוסיפה להעלות עשן רב מקנה מקטרתה ולא גרעה עין ממנו בהוסיפה כרגע לאמר:

“אמנם ידעתי את לבך אדוני, יקרת אף נכבדת בעיני, כי יקר רוח וגם חכם ונבון אתה הדגול מרבבות בני גילך. ואנכי לא לאדיב את נפשך דברתי את דברי. גם את לב אסתר בחנתי, וידעתי אפוא כי אהבת נפשה תאהבך, וחלילה לי לכבות ברוח שפתי את האש הקדושה אשר הציתה האהבה הטהורה בכליות שניכם. אנכי רק זאת חפצתי כי נמצא עצה לבל תפריעך אהבתך ממעשיך ומעבודותיך לעמך ולארצך.”

“אבל אין כל עצה!” הגיד הפקיד פתאום. וכמו התפרצו מבלי משים הדברים מפתחי פיו.

“ולי עצה ותושיה!” השיבה סופיא בגאון “הלא צעיר לימים אתה, שפתותיך נפת תטופנה, וגם ערמה ומזמה לא נצפנו ממך. ובכן דבר נא על לבה כי תמיר את דתה ללכת אחריך. הן את קלונה וקלון בית אבותיה תמיר בכבוד. וגם לנפשה תחיש פדות, בהפתח לפניה ארובות השמים ותצא מאפלה לאורה. תטהר מטמאתה ותעלה מעמקי שאול אל מרומי שחקים…”

“האח מה נמרצו דבריך, אשה כבודה ועדינה, ואמרי פיך מה נמלצו!”, קרא אכזריסקו ושחוק קל רחף על שפתיו, “רוח כהני הדת דובר בך ומלתם על לשונך… אבל טובה עצתך ואשמענה… גם בזאת תבחן הֲתֵאָמֵן אהבתה לי אם לא.”

“לאט לי אדוני יקירי! הלא כה דבריך: אשרי אדם יפיק חשבון ואת נועצים חכמה. גם אמנם איש חכם לבב ובעל מזמות אתה. ובכן אל תבהל על פיך ואל תמהר להוציא דבר לפני אסתר בלא עת. אל תדמה בנפשך כי היהודיה היא יונה פותה, כי לבה כדונג ביד איש אל כל אשר יחפוץ יטהו. נפשה קשורה גם בנפש אבותיה בעבותות חזקים ולא ינתקם איש כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש. אך אם אתה לוּ שמעני: מחנה כבד לפניך, ומצדות סלעים משגבו, עשה בתחבולות מלחמה. שים דבריך בפי הכומר הצעיר, וגם אנכי אהיה עמו והוריתיו את אשר ידבר להסית את ההמון במשפחה הרעה הזאת. אולם אתה אדוני תכרה בסתר שוחה לרגלי היהודי הנבזה. והיה במחשך מעשיך, כי חרש תדבר על לב הצעירים ללכת עמו בחמת קרי. עליך אדוני החובה להבינם דעת כי כל אוכלי היהודים לא יאשמו, והכח בידם לשלול שלל ולבוז בז כנפשם שבעם, באין פוצה פה ומצפצף. אולם לעיני היהודי ולעיני אסתר בתו תַעֲמֵד את פניך כמו תהי מגן למו; והיה אחרי אשר יַשִׂים עליו ההמון הפרא נוהו, ויפילהו למשואות לבל הוסף קום, אז תופיע אתה כמושיע למרדכי ולכל מרבית ביתו, ואז יתרפס האב, ותתרפס גם הבת לפניך. ואז – יגדל חסדך על היהודיה העניה, ואת כפות רגליך תנשק אם תפרוש כנפיך עליה.”

“לא תמול היא סופיא האשה הכבודה והעדינה. לה עצה ומזמה, לה חכמה ותושיה. לא יבושו כל הבוטחים בה!” אמר אכזריסקו אל לבו בצאתו את הבית.

“לא תמול אנכי האשה הכבודה והעדינה” אמרה גם סופיא בלבה בשבתה בודדה בחדרה, וכל רשמי פניה ותנועותיה העידו כי שבעת רצון היא, “לא תמול אנכי ואתה אדוני צעיר אתה ונבזה, חרפת אדם ובזוי איש ככל הרומנים בני עמך. תועבה לי היהודיה הארורה ותועבה גם אתה לי כי בחרת בה. מארת אלהים רובצת על היהודים, וחלאת שחת על הרומנים טמאי השם ורבי המהומה. טמאתם בנפש שניהם על כן היו לה לנדה ולתועבה… לא תמול אנכי, ואת אסתר היהודיה ידעתי כי תבוז תלעג לך אדוני הפקיד, ותם לריק כחך למשוך אותה אחריך. אחת תהדפך היהודיה מפניה ולא תשנה. וזה כל ישעי וכל חפצי. הן אנכי הפקדתי בהלה על היהודי, ואתה “חכם הלבב וגדל העליליה” אתה “הדגול מרבבות בני גילך” תהי החרב הנוקמת נקם כבודי בידי. בת יון אנכי ולי ערמה ומזמה ולי נקם ושלם. הנה ערמתי תעמוד לי וסכסכתי את הפקיד הבער ביהודי הערום ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו, וגברה יד הפקיד וְשָבַר ליהודי מטה לחם ויביא שואה עליו ועל ביתו. והיה כהתמו שודד יושד, כי את היהודיה אשלח בו לשבור גאון עזו, ואת ההמון אסית בו להתפרץ מפניו ולעשות בו שפטים. נבל! גם עליך תעבר כוס זעמי, כי נער שובב ופרוע אתה. בראשית באך אל ביתי הסתוללת ביוזיפינא, בתי הצעירה, ותשת בחלקות לה, ותנבל את פיך לדבר אהבה ונבלה באזניה, וכמעט ראית את אסתר, ואת יוזיפינא העטית כלמה, כי הסתרת פנים ממנה, ותבכר את היהודיה זעומת אלהים על פני בתי היונית… צעיר אתה אכזריסקו ונבזה, גם ממך נקם אקח, וידעת את ידי כי קשתה ואת ערמתי כי כל תוכל!”


נוראה היא חמת לשון עכשוב. בטרם רגע תתגנב אל הדם ותרעילהו. תפיל את הלב חלל וכל צרי גלעד לא יגהה ממנו מזור. אבל נוראה ממנה לשון רמיה! היא תחדור ברגע קטן אל אלפי אלפים ורבוא רבבות לבות ההמון, תבאיש מקורם, ותחולל בקרבם דבר וקטב מרירי, להשיא מות ואבדון על ישרים ותמימי דרך.

לא ארכו הימים וירא מרדכי היהודי ויתבונן אל פני זקני הכפר כי אינם אתו כתמול שלשום. רבים מהם מנעו קרבתו ויחדלו מבוא אל ביתו, ורבים מהם שמו לו עלילות דברים, ויאטמו אזניהם משמוע, באמרו להוכיח צדקתו ולהשיב את לבם אליו. והצעירים השובבים, המה באו יום יום אל ביתו, וישתו וישכרו, ויגרו מדון ויכעיסוהו תמרורים, ויקללוהו קללות נמרצות בבאו על שכר משתהו. מפיהם שמע את כל הנאצות והגדופים אשר ישפוך הכומר הצעיר יום יום באזני צאן מרעיתו עליו ועל עמו ודתו. מרדכי הבין כי הכומר הפך את לב עדתו לשנוא אותו, ולבו התחמץ וכליותיו השתוננו כי כהן הדת יטיף שקר ויפיח כזבים, כי שומר אמונים יגביר ללשונו ללא אמונה וללא אמת וללא חסד וללא דעת אלהים בארץ.

בימים ההם התהלך מרדכי כצל ויהי כגבר אשר דרכו נסתרה.

“אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה” נאנחה מלכה בנפש מרה “אולי תנסה דבר אל הפקיד החדש כי יעמוד לימיננו ויעצור בעד הכומר לבל יוסיף לשלח מדנים ואנחנו לא עשינו לו רעה.”

ומרדכי החריש ולא השיב דבר.

“אל הפקיד החדש אנסה דבר?!” המו כל כליותיו בקרבו “אבל בני הדור החדש לא יבינו את לבות בני הדור הישן. בשפה אחרת ידברו ולשונם לשון תהפוכות.”

אמנם אכזריסקו האיר לפעמים פנים אל היהודי, ויט אליו חסד לחמוד לצון לו ולהתל בו, כהתל איש בנערו משרתו, אשר נשא חן לפניו להסתולל בו רגעים אחדים. אולם לב היהודי “טפש כחלב” והתולים שנאה נפשו. מפץ וחרב וחץ שנון איש דובר מהתלות על לב רע. חסד אכזריסקו הדאיב את לב מרדכי התמים הרבה יתר מדבת מחרפיו ומשטיניו. ויבעט היהודי בטוב האדון הבוטה כמדקרות חרב, ותקוט נפשו גם בתנחומות שפתיו המלאות לעג השאננים ובוז הגאיונים. ויוקר מרדכי היהודי את רגליו מבוא ביתה הפקיד ולא יכול דברו לשלום.

“או אולי נכפר את פני הכומר במנחה” הוסיפה מלכה לְתֻמָה “אנכי שמעתי כאלה רבות.”

ומרדכי התחלחל.

“מה זה בפיך? כדבר אחת הילדות תדברי. האם פעלנו און, האם גנבים או שודדי יער אנחנו, כי נשלח שחד למשופטינו?!”

“אמנם אנכי רק אשה ומה בנת אשה”, הצטדקה מלכה ותחריש.

גם אסתר היתה בבית, ותקשב ותשמע את דברי אבותיה, ולבה הולם פעם. אבל לפיה תשמור מחסום, כחק לבת ישראל ישרה ותמימה לבלי הַשְׁמֵעַ את העולה על רוחה באזני אבותיה והמה לא בקשו עצה מפיה.

לא ילדה היא אסתר עוד כי אם נערה אשר כבר למדה דעת, נערה אשר כבר עברו עליה עשרים שנה ושתי שנים וגם דרכי תבל ואנשיה לא כמו זר נחשבו לה, נערה אשר מלבד הספרים, אשר בהם תהגה, הורוה גם המקרים והמסבות והחליפות בינה לדעת להלוך נגד החיים ולהבין יצרי איש ומעלליו, נערה אשר גם מאת היוצר חוננה בשאר רוח ואמץ לבב. והיא כבר הציבה גבולות לתכונת רוחה. היא לא תפגע אדם אבל גם לא תבהל על פיה לברך אותו בבקר השכם או לחלל את שמו בלא משפט. היא משפט וצדקה תאהב ומשפט וצדקה תבקש גם מאת כל איש. על כן תתגעש על זדון ומרמה, תתקצף על חמס ורשע, ולבה יזעף על עמל ואון, וכל הנוגע בה ובמשפחתה ובעמה אשר לא כדת לא ינקה. היא ידעה את סופיא ומזימותיה כי נעות המרדות היא, ואת אכזריסקו כי עֻפְלָה נפשו לא ישרה בו. אבל גם שניהם דברו אתה טובות והיא לא תתחר בהם. גם ידעה כי יוזיפינא תשא בסתר לבבה אל אכזריסקו עיניה, והוא לא ידע, או יעמיד את פניו כלא יודע, לעורר בה רוח קנאה בהרבותו שיח עם אחרת. כי על כן חדלה היא מבוא ביתה סופיא ומבוא בדברים עם אכזריסקו. אולם עתה בשמעה את דברי אבותיה, אמרה בלבה: הן מאריא וגם יוזיפינא כבר שחרו את פני פעמים אין מספר לבוא אל ביתן, ואנכי מנעתי חפצן מהן, יען כי זה הפקיד היה עלי לטורח ודברי תעתועיו היו לי לזרא, חלקת שפתיו תועבה לי, חנף ושפת שקר לא אוכל. וגם את מזמות סופיא ידעתי כי היא שלחה ב“יהודיה הבזויה” את הפתי הזה לדבר באזניה את הבליו והבלי הבליו לנבל את שמה, ולהבאיש ריחה. אף אולי תבער יוזיפינא ותכסל, ועבר עליה רוח קנאה בהלאותו אותי בשקריו וכזביו. ואנכי למה לי כל החרדה הזאת… בכל זאת עתה אלך אני ואנסה דבר אליו, ואשמע מה בפיו אולי יאבה ואולי יוכל הושע לאבותי.

ועתה נחפשו4 מזמות אכזריסקו, נגלו שוליו על פניו, והתחפש לא יוכל:

כמעט נגשה אסתר וקרבה אל בית סופיא ותחרד יוזיפינא לקראתה, ותקרוץ בעיניה לבוא עמה אל החדר הנשען על יד חדר הפקיד, לאמר כי דבר סתר לה אליה.

“ואנכי סתרים אשנא!”, אמרה אסתר בפנים זועפים.

אבל יוזיפינא שמה יד למו פיה, לאות כי תחשה תתאפק כמעט רגע, וכמו משכתה בכח החדרה ותסגור את הדלת אחריה.

מאריא ויוזיפינא, שתי בנות סופיא, שונות היו אשה מאחותה כן במראיהן וכן בתכונות נפשן. מאריא הבכירה היתה סמל תכנית אמה: גבהת קומה ובריאת בשר, בזוית מראה ורעת לבב, רק כי גם פתיה היא ופניה נזעמים תמיד כמו יזעף לבה על תבל ומלאה. ויוזיפינא הצעירה, היא כפסל מעשה צעצועים, לא גבהה בקומה ולא בריאת בשר אבל יצורי גוה מחֻטבים תבנית פסל. גם תאר והדר לה, ותהי אך שמחה. לבה טוב עליה תמיד ושחוק קל מרחף על שפתיה. תתיפה כל היום, תשמור על בגדיה פן יעלה עליהם גרגר חול או אבק, תחליק את פניה, תיטיב את שער ראשה ותשיב רגע רגע את ידה עליו כילד על צעצועיו. אף לולא הפריענה איש כי עתה נצבה כל ימיה ממול הראי המלטש להביט בפניה ולהתענג על זיו תארה וכליל הדרה, והיא לא תיעף ולא תיגע, לא תכשלנה ברכיה ולא תרפינה ידיה. כל רואה יכיר כי סכלות לא-מעט היא נחלת שָׁפְרָה עליה. הנה היא תפושה שני ועדנים וכל רוח אין בקרבה. אולם טובת לבב היא, על כן אהובה היא לאסתר מאמה ומאחותה. וכמו נכמרו נחומי אסתר עליה תמיד ויצר לה לערוב שמחתה בהמרותה אמרי פיה או בהוכיחה את הבליה על פניה.

“שמעי נא רעותי”, נחפזה יוזיפינא להגיד באזני אסתר, “אכזריסקו דבר אהבה באזני בטרם נסעו מזה, וישבע שבועי שבועות כי אין כמוני בכל הארץ ליופי. האף אין זאת רעותי כי גם הוא יפה תאר ויפה מראה הוא מאין כמוהו?”

אסתר החרישה.

“האף אין זאת רעותי כי אַת לא תשיתי לבך אליו?”, מהרה יוזיפינא להוסיף על דבריה, בהביטה בראי המלטש אשר ממולה.

“ומה לי ולו? אנכי יהודיה והוא בן עם אחר. וגם לא אביט אל מראהו ואל יפי תארו.”

“האמנם כי אַת לא תביטי אל מראהו ואל יפי תארו?”, קראה יוזיפינא בששון, והיא לא ידעה כי אסתר משחקת עליה “הטיבות רעותי אשר עשית. אַת יהודיה ואת בן גילך תמצאי לך בבני עמך. ואכזריסקו הלא רק באהבתו אותי משחק הוא בי, בהסתירו לפעמים פניו ממני להתעלס אתך בדברי אהבים. הן במו פיהו הגיד לי לפני ימים אחדים כי לבו ונפשו נתונים נתונים המה לי וכל עוד נשמה באפו לא יחל דברו ואהבתו לאחרת לא יתן.”

“האלה המה המסתרים אשר אמרת לגלות באזני?” שחקה אסתר “יקרתי! אם באמת ובתמים יאהבך אכזריסקו ואם בחנת את לבו לדעת כי נאמן הוא, יהי לך אשר לך, יצו ה' את הברכה לכם, ולמה זה הכברת מלים, ומדוע תשימי סתר לדבריך להגידם באזני, בהיותנו לבדנו בחדר ואין איש אתנו, ובהיות הדלת סגורה על מסגר? חי נפשי כי נפלאת אַת בעיני היום. הן גם השחוק הקל גלה פתאום מעל פתחי פיך וכמו תתרגזי ממנוחתך ולא תדעי שלו”.

“אולם הן לא נתתיני לכלות דברי. אנכי הסתרתי את דברי מעיני מאריא אחותי, בדעתי כי תקנא בי את קנאתה ותתנני לחרפה ולשנינה בעיניו. רק כי גליתי את אזן אמי וידעתי היום והשבותי אל לבבי כי בשובו עתה ממסעיו יקח בביתו דברים עם אמי ויתחנן לה כי תתן את ברכתה, ותאמר קשר לכל אשר יאמרו לבותינו קשר. על כן גרסה נפשי לתאבה לשמוע את דבריהם, ואבוא בלאט החדרה, וגם אותך משכתי אחרי פן תבקשני מאריא אחותי, והיה אם לא תמצאני תשים לי עלילות דברים לבעבור הרעימני.”

"אודך יקרתי על חסדך אשר עשית עמדי למשוך אותי אחריך. ואנכי אף אם סתרים אשנא מעודי בכל זאת לבל תחסדיני כי…

ברגע ההוא נסבה דלת חדר הפקיד על צירה ושתיהן אספו את רוחן אליהן, ותשמענה גם את קול סופיא בבאה אחרי אכזריסקו ותשאל:

“השלום לך ידידי הצעיר?”

“שלום. וגם חדשות אתי.”

“האמנם?… ומה זה בידך?”

“חבל עתונים, ובם צפון ישע רב לעמנו. בם נגרש את זבובי המות מארצנו ולא יוסיפו עוד לשום רעל בכוס חיינו.”

“האח! גם אתה אדוני תדבר אלי היום במליצה חידות.”

“אל דרכך אשה כבודה ועדינה למדתי. אולם קראי נא את הדברים האלה מעל העתון הזה, אז תראה ונהרת, ושמח לבך, כי תלמיד מקשיב ומבין אנכי ולא נצפנה גם ממני מזמה לבוא אל מחוז חפצי.”

וסופיא הרימה את קולה וַתַטְעֵם כל מלה בקראה:

“מבית המשפט”.

"העיר פולטישׁיני היא עיר מלאה יהודים זרים כמטה מלאה פשפשים. והפשפשים האלה ירימו ראש בארצנו. להם העשר, להם הכבוד, להם כל שכיות החמדה ולהם כל הבתים הרמים והנשאים. המה יירשו ארץ ולנו אין חלק ונחלה בתוכה, המה ישתררו עלינו וגם ימשלו בנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. כי לא יישנו אם לא ירעו לעמי הארץ, ואם לא יקריבו את חלבם ודמם לאלהיהם אלהי הנקמות. וגם ימצאו להם כן לשלוח בבזה את ידיהם שנה בשנה, בימים האחרונים לירח יולי, עת ינהרו אליהם סוחרים רבים לערוב מערבם ולמכור מרכלתם ביום השוק אשר בעיר ההיא. אז ימצאו תנואות על הסוחרים שאינם בני בריתם למוץ כעלוקות את דמם, בהוסיפם על כל חדר צר, אשר בבתי משתיהם, שכר שבעתים, ועל כל מאכל ומשקה שבעים ושבעה.

“בטרם כל” הגידה סופיא בשחוק שפתים “הנני להעיר את אזנך, אדוני הפקיד, כי הסופר הזה פתי נפלא בפתאים הוא. ואולתו תסלף דרכו להחטיא את מטרתו אשר שם לפניו. הן כל קורא יכיר כרגע כי רוח הקנאה והשנאה ליהודים עם עברתו דובר בו והוא יפיח כזבים. מי לא יבוז לסכלות מליו בהגדילו במו פיהו למצוא בכנפי היהודים נהרי נחלי דם והוא מראה כתם אשר גם אדום אין לו. כי מה חטאם ומה פשעם בהוסיפם על שכר המעון ביום השוק עת כל איש הבא ירבה בשכרו בחפץ לבב למען ימצא לו מקום ללון, ומי ישלם להם שכר החדרים בכל ימות השנה, בהיות החדרים פנויים ואין איש אורח אשר ישלם גם חצי מחירם?…”

“ואנכי… אין את נפשי לריב את ריב הסופר” השיב הפקיד, בלי מצוא חפץ בדבר שפתיה.

ותוסף לקרוא:

"ויהי בשנה העברה ויבא גם האדון פופנא, איש יוני, עירה פולטישיני, וישכור לו עלית קיר בבית המשתה אשר לאחד היהודים. ויהי היוני איש אמיץ לבב וטהר רוח, איש אשר אהבת עמנו בוערה כאש בלבבו, ואת היהודים ישנא תכלית שנאה. כי זרים המה ואת לשד הארץ ינקו. ובכן נלאה היוני נשוא את העול אשר יעשו היהודים בעמנו, ובכל פעם מדי באו אל בית המשתה אשר בו התארח, וכן בבאו אל בתי המשתה אשר ליהודים אחרים בעיר הזאת, ויעט במעיל קנאת עמו, וידבר משפטים את היהודים השודדים בצהרים, ויוכיח פשעם וזדונם להם. ויתקצפו היהודים ויתגעשו, כי חרה להם על מוכיחם ומלמדם להועיל. ויעז היהודי בעל המלון את פניו ללכת אל בית המשפט, בבקשתו כי שופטי העיר יתנו צו לאורחו לעזוב עד מהרה את ביתו.

“ויהי כשמוע היוני את כל אשר עשה היהודי הארור לו, ותבער חמתו בו וקנאת עמו אכלתהו. ובעצם היום הזה שלח להגיד לבעל המלון כי ממהר הוא לשום פעמיו, וכי יקראהו לבוא כרגע אל עלית הקיר וישלם לו את שכר המעון. ויהי אך החל היהודי לעלות במעלות אל חדר העליה, והוא תפוש במזמות לבו למנות את מספר השקלים אשר יקח בערמה מיד היוני ואת הנוספות אשר ישית עליו, והנה פתח היוני את דלת חדרו ויור כדור עופרת אל חזה העולה במעלות אליו. ובראותו כי היהודי טרם נפל חלל, כי מכסה הוא בזרועו את פצע לבבו, ויתחכם ויור כדור שני ויקוב חור בזרועו. וכרגע התעלף היהודי וימת. ויקם שאון בעיר, ויחרגו הפשפשים ממסגרותם, וגם שוטרי העיר נלוו אליהם, ויתפשו את היוני וימסרוהו אל בית הכלא.”

“אנחנו לא נביא במשפט את מעשי שופטי העיר על עמדם לימין היהודים ויושיבו את היוני בחצר המטרה על חמת רוחו בקנאו את קנאתנו, אף לא נוכיח את הבוגדים מבני עמנו על מכרם את נפשם למלך הבלהות ויעידו כי היהודי הצדיק והיוני הרשע. נשמור מחסום למו פינו, בדעתנו כי יד היהודים בכל היא ובוגדים באדם יוסיפו למכור את עמם בעד נעלים; נשמור מחסום למו פינו אחרי אשר הראינו לדעת כי טרם פסו אמונים מבני עמנו, אחרי אשר כבר ישבו הנשבעים כסאות למשפט ויצדיקו את הצדיק.”

“הנה ביום עשרים וחמשה לירח יאנואר שנה זו, שנת 1880, הובא האדון פופנא מבית האסורים לעמוד לפני כס המשפט והוא הודה במו פיו כי ידיו שפכו את הדם, אבל כל יודעיו ידעוהו כי לא מרצח הוא מתמול שלשום, והוא הפעם נלאה נשוא את חמס היהודים, ויקם ויעמוד על נפשו בראותו את היהודי עולה במעלות אליו. בדעתו כי היהודים יצפנו לנקי חנם למלאות בתיהם שלל וגם את נפש בעליו יקחו”. גם הסנגור הגיד לא בסתר “כי אף אם לוא בזדון עשה היוני את מעשהו לא יתכן לְחַיֵב את ראש נוצרי על דבר אשר רצח נפש יהודי נבזה, אשר כספחת היא לחברת האנשים.”

“ואמנם האזרחים הנשבעים הוכיחו הפעם גלוי לעיני העם לדעת כי רומנים נאמנים המה היודעים עת ומשפט. הן אחרי אשר המתיקו רגעים אחדים יחדו סוד בחדר הנועד להם, באו אל הבית ויודיעו כי כלם כאיש אחד נמנו וגמרו כי היוני חף מפשע ודמים אין לו. והנשבעים הושיטו ידיהם לו לאות ברית שלום וגם רבים מהם חבקוהו בזרועות פתוחות.”

“ואף גם זאת כי בצאת היוני בחוצות קריה ששו לקראתו כל רואיו ויגידו כי רק בעזרת אנשים כמוהו תהי לאל ידנו לפתור על נקלה את שאלת היהודים המתחוללת כעת כסער על ראשנו, השאלה אשר עמי אירופא ישיאו אותה עלינו בזדון לבם ויתלוה ממעל לראשנו כחרב של דימקולס…”

“הכי לא הגדתי משפטי כי לאויל יהרג כעש ופותה תמית קנאה?”, העירה סופיא בכלותה את הקריאה, “לוא חכם הסופר כי עתה לא שפך במאמרו את חמתו על היהודים להבזותם ולעשותם ברוח שפתיו כדגי הים כרמש לא מושל בם; לוא חכם כי עתה ספר את הדברים בהויתם מבלי כל כחל וכל שרק וכל פרכוס והקוראים יראו וישפטו. הן עתה השחית דבריו ויזרעם על צחיח סלע. הן כל קורא יכיר כי עברתו שמורה ליהודים ובזדון לבב יהפוך משפח למשפט, צעקה לצדקה.”

“וגם אנכי כבר הגדתי כי אין את נפשי לריב את ריב הסופר” השיב אכזריסקו במבוכה “אולם חידות לי היום דבריך, אשה כבודה ועדינה, כי תגידי צדקת היהודים ואנכי לא פללתי לשמוע כזאת מפיך.”

וסופיא כבר הבעירה אש בקנה מקטרתה ותעלה עשנה בכל פה באמרה:

“אם אתה אדוני החכם והנבון לא תחפוץ לריב את ריב הסופר לא ארבה דברים גם אנכי, אף אם אחת דברתי כי לבי ערום נגדך, אדוני, ואת כל מחשבותי לא אכסה ממך. אולם הגד נא לי אדוני מה יסכנו לך אלה הגליונות? הן ידעתי כי חכם ובעל מזמות אתה ולא לשוא הבאת אותם במספר רב כזה. או האם באמת תאמר לגרש בהם את הזבובים? הן הימים ימי חרף וכל זבוב לא יראה ולא ימצא בבתינו…”

אכזריסקו שחק שחוק גדול ויען:

“ידעתי, אשה כבודה ועדינה, כי לצון תחמדי לך לבעבור נסות אותי היש את לבבי ישּר לעשות את מעשי במועצות ודעת. הנה אנכי הבאתי את העתונים לבעבור תִתָם ביד הכומר איש סודי והוא יקראם באזני העם, למען יראו וידעו כי כל הורג יהודי לא יוקם, כי אין בו חטא משפט מות.”

“אם כן” הגידה סופיא, “לא לשוא השמעתי משפטי באזניך כי המאמר הזה פגול הוא, לא ירצה לפעלך. הן בקרת תהיה לו, ובני העם ישפטו כמוני כי שונא הוא הסופר ליהודים מתמול שלשום, על כן יחפא עליהם דברים אשר לא כן.”

"ואת אשה כבודה ועדינה אך צחוק תעשי לי היום. הן מה לעם ולמשפט ובקרת? בני ההמון רק למשמע אזניהם יוכיחו ולא יעמיקו חקור. או האם כל הדברים אשר שמתי עד היום הזה בפי הכומר באמת יסודם? הכומר יטיף לאמונה והעם יאמין בו וישמע בקולו להתגולל ולהתנפל על אנשי עברתו…

“הלהסית את ההמון כי יתנפלו על מרדכי היהודי בעל בית המלון ויכוהו נפש, תאמר?!” התגעשה סופיא בקול גדול “האמנם כי בית מרדכי היהודי המה זבובי המות אשר אמרת לגרשם מעל הארץ? ואתה הלא אמרת תמיד אדוני, כי אוהב אתה את בתו היהודיה מכל אהבה ויקרה היא לך מכל יקר וכי לא תנוח ולא תשקוט עד אם תמיר היהודיה את דתה ללכת אחריך ולתת את ידה לך. החתן דמים אתה אדוני?”

“ולמה תתרגזי אשה כבודה ועדינה?”, השיב אכזריסקו אמריו לה בנחת שפתים, “הרגעי נא ודמי. לאסתר היהודיה תכלה נפשי, כי נעלה היא ביפיה וחנה ובחכמת לבבה על כל בנות גילה. אבל – דבש מצאת בגוית הארי שסע את הארי כשסע הגדי ואת הדבש רדה אל פיך…”

וברגע ההוא נשמעה מן החדר הנשען אנקת דומיה, יוזיפינא, כי מתעלפת היא. והדלת נפתחה בזרוע כח ותתיצב אסתר על המפתן. ולמראה פניה הֻטל אכזריסקו. כי גידי מצחה שרגו, מעיניה התמלטו כידודי אש, ושפתיה חלו ורגזו עד מאד בקראה בקול איום ומוזר: “נבל אתה אדוני הפקיד, אכזרי מכל היענים במדבר. אבל עצתך לא תקום ומזמתך לא תהיה כי עמנו אל, וחמסך על קדקדך ירד!”

וסופיא נחפזה לבוא אל חדר בתה המתעלפת. אולם בכל “מבוכתה והמון מעיה” על יוזיפינא האמללה לא הסירה את קנה מקטרתה מפיה, וכל מתבונן יכיר כי שחוק קל יסתתר מתחת לשפתיה.

סופיא היונית לא נפעמה לא למראה עיניה ולא למשמע אזניה. הן היא ראתה את אסתר בבואה אל ביתה, וחדר מושבה לא נסתר מעיניה, הן היא ידעה כי אסתר שומעת ועל כן בחרה לשון ערומים. אף נפשה לא נבהלה מאד למראה בתה המתעלפת, כי… הלא כן ארחות כל הבתולות בנות הדור החדש, זו כחן לאהוביהן…


לא ארכו הימים והקול נשמע כי סופיא ובנותיה עזבו בבקר השכם את בית הפקודות ואת הכפר, בהעתיקן את מושבן עירה יאסי. ובעצם היום ההוא בא אכזריסקו הפקיד מבהל ודחוף, סר וזעף, ביתה מרדכי ויגד ליהודי כי נכון הוא לתת לו תעודה כתובה וחתומה בטבעתו, וכי הוא יאסוף חתימות מכל זקני הכפר לְאַשֵׁר ולקים את דברי התעודה כי היהודי יליד הארץ הוא המתיחש לתולדותיו בארץ מדור דורים, וכי אזרח נאמן הוא לארצו וממלכתו; אף הבטיח אותו כי נכון הוא להורותו את הדרך אשר ילך בה למצוא חפצו ולקבל מאת הממשלה משפטי האזרחים.

ומרדכי נבעת משמוע את אשר לא פלל, גם נבהל מראות את אכזריסקו והנה שֻׁנֶה עז פניו. אל אסתר יכונן מבטיו, אליה יאיר פנים וכמו יתחנן לה כילד המתחטא לפני אבותיו כי תשא לפשעו ותופיע הפעם על עצתו. אולם אסתר נֵעוֹרָה ממושבה כארי מתעורר מסבכו וקול שחוק לעג ובוז התפרץ מפתחי פיה בקראה: "משרש נחש יצא צפע!… האתה הוא אכזריסקו?… כן. ידעתי את מזמותיך אשר תחמוס עלינו. מאתך לא נקבל גם את הטוב כי חסדך חטאת ובכוס טובך תרעלה… לוא שמע אבי לעצת אמי יקרתי כי עתה כבר עזב את בית מלונו, את הנוה השאנן בין משכנות לבאים; כי עתה כבר עזב גם את ארץ רומניה הָעֲקֻבָּה מדם בני ישראל הנקיים…

“ואנכי את נקמתי אקום מכם!” קרא אכזריסקו בחמה שפוכה וימהר לעזוב את הבית.



כבר האיר הבקר אל בית שרה האלמנה והמחזה טרם שֻׁנה במאומה. הזקנה האמללה עודנה יושבת על מושבה כהלומת רעם, זרועותיה על ברכיה וראשה מסתתר בין שתי כפות ידיה. גם מרדכי יושב אל כסאו אצל מטת אשתו החולה וראשו עליו ככרמל. כבר עיפה נפשו לזכרון הבלהות. רגע רגע תאחז השנה שמורות עיניו והוא יניע במו ראשו ושפתיו לא תחדלנה מלצפצף: “ואנכי את נקמתי אקום מכם, קרא אכזריסקו, ואנחנו לא עשינו לו כל רעה”.

וישנה וישלש את פתגמו זה עד אם היה מפתח שפתיו סחרחר וקולו לא נשמע עוד, כי כבר תקפתהו תרדמה.


ד.

“ומי אלה האנשים אשר לפני, מה להם פה ומי להם פה?!”, השתומם מרדכי בלבו, ברגע הקיצו משנתו וירא והנה נערה עבריה תטיב את משכב מלכה אשתו, וירא והנה איש יהודי נצב לימינה ובידו צלוחית מלאה שקוי מרפא וכף אחת קטנה, והנה האיש ההוא כבר פתח את פי הצלוחית ויט את ראשה למלאות את הכף ולתתו אל פי החולה.

“מי אתם האנשים הטובים?… ומי נתן בידך את שקוי המרפא?” פנה מרדכי בשאלת פיהו אל האיש.

והאיש לא שעה אל שאלתו וכבר מלא את הכף ויתנהו אל פּי החולה באמרו:

"אמשול לך משל למה הדבר דומה…

“האתה הוא הממשל משלים אשר היית אתמול בביתנו ותבשר כי הרופא ימהר לבוא?”

…. כן, כן… כמו שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל."

כמו מבלי משים עבר עד ארגיעה שחוק קל מאד על פתחי פי מרדכי בראותו את בהלת הממשל משלים, כי בהחלו הוא לשאול לשמו ויירא האיש ויצר לו פן יהי לו משלו כעצם בגרון לא לבלוע ולא להקיא על כן נבהל על פיהו, וככלות מרדכי את דבר שאלתו כלה האיש את משלו בדבריו האחרונים, וישום וישאף יחד כמו הוסרה אבן מעמסה מעל לוח לבו.

“מתי באתם הנה, מי נתן בידך את שקוי המרפא, ומי זאת הנערה?”

עוד הפעם אמר האיש לפתוח במשל פיהו, אבל הנערה הביטה אליו בחן ותחנונים ודבריו נאלמו על דל שפתיו.

“אנכי רק אשר בלבי חפצתי להגיד”, השפיל קולו כילד המתחטא לפני אבותיו.

“טוב הדבר. כבר הגדת אשר בלבבך, ועתה, אנא, אבי יקירי הואל נא בטובך לשמור פתחי פיך ואנכי אפתח שפתי עם אדוני ואהי לך לפה לפניו.”

“לא זרים אנחנו בבית הזה”, האיר פתח דברי הנערה למרדכי בנעם קולה, “אל כתף הבית הימנית היה החדר מעון לנו, ומאז הסכן הסכנו לבוא אל חדר הזקנה ולחדות את פניה כעבור עליה הרוח הרעה. אבי הוא איש טוב לבב ויקר רוח, הוא ירחם כל אמלל וקשה-יום, הוא יראה בָעֳנִי כל עצוב רוח וימהר לרוחתו לישועתו בכל אשר לאל ידו.”

אביה אשר ישב דומם, אצבעו שמורה על פתחי פיהו, ויתענג על חכמת בתו כי תדע לכלכל דבריה בדעת ותורת חסד על לשונה; הוא הטה ראשו הצדה וַיְחַנֵן פניו אליה. כמו ישחר פניה לבל “תוסיף על מהללו”. והיא הבינה ללבו ותוסף לאמר:

“שם אבי הוא אלקנה ורבים יקראוהו בשם הממשל משלים, ושמי הוא שפרה. פלאי הרופא היה פה בבקר השכם וידרוש לשלום החולה ויבשר כי שלום בעצמיה וכי עד מהרה תשוב לאיתנה. וישלח את אבי להביא שקוי מרפא מבית המרקחת ואותי הושיב על המטה לשמור את משכב החולה.”

“היום בבקר השכם היה פה הרופא, ואנכי לא ידעתי ולא שמעתי מאומה בבאו ובצאתו!”, השתומם מרדכי.

“הרופא פלאי הוא איש טוב לבב מאין כמוהו” השיבה שפרה, “הוא דגול מבני גילו. והוא שמר צעדיו בבאו אל הבית לבל יפריע את מנוחת הישנים, וגם צוה עלינו לבלי השמע קול עד אם תקיצו משנתכם. הוא גם הוא הביא באמתחתו קהוה טחון דק ופתותי נפת ויצו עלי להכין חמים, בטרם יתעוררו הילדים מתרדמתם פן יבכו בקול וירבו שאון בבית.”

“מה נפלא הוא זה האיש פלאי הרופא!”, חשב מרדכי בלבו מדי דברה את דבריה, הוא למד דעת והוא יודע להשכיל להיטיב. הן רופא ישגיב בחכמתו לקודרים ישע ומי כמוהו עוזר לנענה ונגש. הוא ייטיב גהה בתנחומות שפתיו ורפא ירפא בתבונות כפיו. בפיו ארוכה לכל שבר ובידו רפאות תעלה לכל איש מכאובים וידוע חולי. הן יצדק הממשל משלים באמרו כי כל רופא הוא מלאך שלוח מאת הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. אשרהו אם יודע הוא את מטרתו וטוב לו אם ימלא את תפקידו. לוא היה גם גבריאל בני כמוהו! הן גם הוא למד דעת ומדוע בחר לו להיות עורך דין?" הן גם הוא טוב לבב ויקר רוח ולוא היה לרופא…

“הכי לא תדעי”, שם פתאום מרדכי דברתו אל שפרה, “הכי לא תוכלי הגד לי, איפה הלך גבריאל בני, איפה אבקשהו, איפה אמצאהו?”

וברגע ההוא התעוררה החולה ותפקח עיניה ותבט סביבה כמו תתור אחרי דבר-מה, כמו תבקש גם היא את ה“נער השובב.”

ושפרה מצאה לה ידים להתחמק ולהמלט אל התנור, להכין שמה את החמים, פן יתבונן בה ברגע ההוא מרדכי, אבי גבריאל, ויראה כי פניה אדמו.

“הלא כבר הגדתי לך כי יום המסה בבית מדרש המדעים קרוב לבוא, והנער השכים קום היום בטרם בקר, ללכת אל אחד מרעיו ולהתעתד אתו יחדו ליום הפקודה כי יבא ומוריו יתנו לו תעודה להערכת המשפטים ויסמכוהו לחכם.”"

הנה לזכר שם גבריאל התעוררה רגע גם הזקנה ותרם ראשה ותבט נכחה כנפעמה ותגד בבהלה את הדברים אשר זה עתה שמענו מפיה.

היום בטרם בקר השכים קום! ומתי הגידה לי כזאת?” התפלא מרדכי על דבריה. אולם כרגע השכיל משפט כי הזקנה נבוכה, והיא לא תדע כי כבר עבר יום חלף לילה, ובכן תקן את דבריה באמרו בקול כמו לנפשו:

"תמול בטרם בקר השכים קום ויום המסה בבית מדרש המדעים יהי היום או מחר כי על כן לן גם הלילה בבית רעו והוא לא ידע דבר מכל התלאה אשר מצאתנו… אלהים חֲשָׁבָה לטובה! הועל לא יועיל לנו הנער במאומה ולמה לי להפריעהו ממעשיו… הן אנכי הסתרתי עד עתה את תהלוכות הפקיד מעיניו בדעתי כי מהיר חמה הוא גבריאל, ואירא פן יתגר בו ויוסיף פשע שפתים על חטאת מרי אסתר אחותו… והיה כיום הזה אחרי אשר ישמע ואת כל הרעה אשר עשה לנו האכזר ונגעה השמועה עד נפשו ותהלמהו כרעם וברקים. ואנכי מה אעשה אפוא?!…


“היום בטרם בקר” “תמול בטרם בקר השכים גבריאל קום” “יום המסה קרוב לבוא” “הוא יהי היום או מחר. כי על כן לן גם הלילה בבית רעו”.

“מה גדלה אהבת הזקנה האמללה לגבריאל נכדה! גם במבוכתה הָרַבָּה עוד ברוחה נכונה לעשות בנפשה שקר ולסבב בכחש את מרדכי אביו למען כסות באהבתה על פשע הנער ועל משובתו. הלא תדע נפשה מאד כי לא היום ולא תמול כי אם זה לפני עשרה ימים עזב גבריאל את ביתה לשום משכנו בבית… הה! לבי לבי!”

כה תהמה שפרה ותשוח עם לבבה בהעמיקה הבט אל האש אשר על האח, כי תאזר זיקות, ותעמיק תרחיב המדורה עד אם תרתיח את הסיר להעלות אבעבועות אבעבועות. כי אש תבער בלבבה בהגיגה:

“יודעת אנכי את משכנו, כי נעו מעגלותיו ושאול צעדיו יתמוכו. אבל היעמוד לבי לעמוד בפרץ לפניו, אם תחזקנה ידי להחזיק בו כי ישוב מאון, ואנכי נערה עניה ורפת כח, נערה לא לֻמדה ולא חלק לה בבינה?… גם מה לי לעשות עוד ולא עשיתי? שלשום לעת ערב פגשתיהו בלכתו לשוח עם…”

"מה יחיל לבי בקרבי לזכר הערב ההוא! ידעתי כי קטנתי אנכי מאהבתו. כי הוא איש חכם לבב, גבר מלא כח והוד. לפניו תדוץ התקוה בשלל צבעיה. עלמות רבות גדולות וטובות ממני, בנות שועי ארץ ונכבדי עם, נושאות אליו עין. ולי אין כל בלתי אם לבי ונפשי והמה הלא כבר נתונים נתונים המה לו והוא לא ימצא חפץ בהם… אמנם מה נואלתי! מדוע לא התנפלתי לרגליו, מדוע כסתה בשת פני ולא שפכתי לפניו שיחי כי ירחם על הזקנה האמללה, כי יחוס על אבותיו הנאהבים והנעימים ולא יעטה עליהם בושה? מדוע לא הגדתי את אשר עם לבבי כי – יבחר באשר תמצא חן בעיניו, אך לא בעלמה בזוית המראה כזאת והיא בת עם אחר


“מה זה תעמיקי חשוב, נערה טובה, הלא האש אשר על האח כמעט כבתה ואַת לא תשימי לב?” שמעה שפרה פתאום קול מאחריה. והקול קול הדוקטור פלאי.

“או התדמי נערה יפה”, הוסיף בחן שפתים, “כי תרתיחי את הסיר למראה האש אשר נצתה בלחייך?”

ותתחלחל שפרה ופניה חורו, כי לא ראתה בבוא הרופא הביתה, ותשפל ראשה לארץ כבשת גנב כי ימצא בגנבתו הראשונה.

“הלא אִיש זקן אנכי בא בימים ושער ראשי כבר הפך לבן ולי תוכלי לגלות את כל לבך”, חמד הדוקטור התולים לו בראותו את מבוכתה, “ידע נא גם הדוקטור את אשר בלב צעירה לימים בעצם תֻמָה. אולי ימצא גם לה רפאות תעלה בבית המרקחת. הן לא תמול אנכי, וגם לי בת גדולה אשר תעמיק לפעמים חשוב.”

“ידעתי כי אדוני הדוקטור איש טוב לבב הוא והתל יהתל בנערה פתיה כמוני” השיבה שפרה בנפש מרה, ותתאמץ להעלות שחוק קל על שפתיה בנפחה באש פחם.

הפעם הבין הרופא כי לא השחוק הוא להדאיב נפש נערה תמה וברה במהתלות שפתים, והיא כבר תדע מכאובי אהבה מסֻתרת; הפעם התבונן בפני שפרה וירא והנה על מצחה תשכון עננה כבדה אשר תעיב את זהר תכלת השמים אשר בעיניה, וירא והנה בימים האחרונים הויה בה יד נעלמה ותשׁלח בלחייה רזון ותגלה שחוק מפתחי פיה ותגע בהוד פניה לרעה ותרפה גם את ידיה מעשות את מקלעות שער ראשה בטוב טעם כדרכה מאז; הפעם בקש תחבולה להתחמק ולהפטר מפניה מבלי גלות את מעלות רוחו, ורק מן השפה ולחוץ השמיע את דבריו באמרו:

“רבות מחשבות בלב נערה צעירה לימים ועצת אביה היא תקום. הדאגה לזקנים היא וכל צעירה לימים תרחיק מעליה דרכה, תשט מעליה ותעבור כי זרה היא לרוחה ותביא רקב בדמי עלומיה.”

“החולה תשוב עד מהרה לאיתנה, בעוד יומים או שלשת ימים תקום ותתהלך בבית על משׁענתה”, הגיד הרופא בעברו על פני מרדכי, “ועתה ירט הדרך לנגדי כי נקראתי לבוא אל אחד החולים אשר ברחוב הזה. אחר הצהרים אשוב ואבוא ואז אם תהיינה עתותי בידי אִתמהמה פה כשעה חדא ונדבר את דברינו.”

“מה טוב לבך! במה אקדם פניך אדוני הרופא ובמה אכף לך על כל הטוב והחסד אשר אתה עושה עמנו?” המו כליות מרדכי אחרי הרופא בצאתו מן הבית, “אמנם אלה האנשים הלומדים דעת לומדים גם היטב. הן גם שרי הממשלה חכמים ונבונים המה וגם לבם טוב, המה לא יעותו משפט ולא יטו דין. הן לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישרו.”

עוד הפעם באה התקוה ותפח רוח חיים בעצמותיו.


“סלח נא לי אדוני הרופא”, עצרה אסתר בעדו בצאתו, והיא חכתה לקראתו בחוץ, “סלח נא לי כי דבר נחוץ לי אליך. עיפה אנכי ויגעה מאד. והנה מאז הבקר שכבתי על מטתי בעינים עצומות. שמעתי את דבריך אל שפרה, בבואך ראשונה בבקר השכם, שמעתי גם את דבריך אל אבי, בהיותך זה עתה בביתנו. אבל אנכי שכבתי על מטתי ולא הניעותי יד או רגל. כי כל יצורי גוי כבדים עלי ככבד אבן ונטל החול; שכבתי וחשבתי דרכי ודרך אבותי, וראה זה מצאתי כי אבי יקירי הישר באדם והתם בכל תמימי הלבב, הוא עוד יחוש עתידות לו, עוד ישים מבטחו בשרי הממלכה כי “למשפט ישרו” והמה יתקנו את אשר עות עליו האכזר באכזרים. אמנם לא לי המשפט לחות דעי אם אבי יאמין בשוא נתעה או כי יש תקוה. רק אחת ידעתי כי מקרב לבי נכרתה האמונה בחסד לאומים לעם בני ישראל, ונפשי ירעה לי על אבי התם והישר פן תהי שוא תמורתו, פן יצא גם מעיר בוקריסט וידיו על ראשו ואז… לבי לא יתנני לבטא את הרעה בשפתי.”

“אולם גם זאת יודעת נפשי מאד כי עתה הוא בכל רע וחלילה לנו מהכאיב את החלקה הטובה אשר בו, חלילה לנו מהיות לשטן על דרכו. חלילה לנו מֵהָמִית ברוח שפתינו את אמונת לבבו. כי הוא רק בתמתו ותקותו יחיה, וטוב כי לאט לאט תִכָּזֵב תוחלתו ולא נקפדנה כאורג באפס יד. גם אירא ואפחד מאד פן נעציב את רוחו על חנם והוא לא ישמע בקולנו. כי לבו לא יוכל השקט וכל עוד רוחו בו יצפה בצפיתו אל אנשים ישרי לבב האוהבים משפט וצדקה. גם אמי החכמה בנשים תכנה את רוחו ולא עצבתהו מימיה, כי למדה לשונה להופיע על כל עצותיו ולא תמרה אמרי פיהו. על כן אחת אמרתי: אללי לי כי במרי נפשי השמעתי אתמול באזניו דברים כמתלהמים על כל דבר אשר יקדש בעיניו והוספתי עצבת ויגון על פצע לבבו… ועל כן בדעתי כי אבי יבקש היום עצה מפי אדוני הרופא על דבר מסעו לבוקריסט חכיתי הפעם לקראת אדוני להזהירך פן תנסה אליו דבר להניא את לבבו ממסעו.”

“אנכי גזרתי על נפשי לשאת בדומיה את כל המכאובים והחבלים אשר חלקו לנו אנשים רעים וחטאים באפם, לא אתמרמר אף לא אתאונן עוד באזני אבי. לבבי טרם חלל בקרבי אבל שקט נורא בא בו. בכל זאת אירא להתאמץ להצהיל פנים לעיני אבי בדעתי כי לא תצלח בידי. אירא לנסות דבר אל אבי ולא-רוחי, כי לא הסכנתי לדבר אליו בלב ולב והוא איש חכם לבב וידע את מזמתי, וכל דברי יהיו לו כעשן לעינים. רק בידך אדוני הרופא לעשות כזאת. בך יאמין, ואת נפשו תחיה באמצך את לבבו. גם אולי תואיל אדוני ברב טובך לתת על ידו מכתבי מליצה אל מיודעיך בעיר ההיא. יסע, והאל הטוב יצליח את דרכו!”

בכל עת דברה את דבריה עמד הרופא ממולה מחריש משתאה לאמרי פיה ולשכל מליה ולתם שפתיה; אל פניה התבונן כמו לא האמין לשמוע כזאת מפי נערה בת כפר. וכהתמה לדבר בחר הוא מלים לו ויאמר:

“כל דברי פיך ישרים ונכוחים. כדבריך כן אעשה וכן אשמור לדברי”.


כמעט שעבר הרופא, כמעט שהסבה אסתר עיניה מנגדו לשוב הביתה, והנה שפרה יוצאת פתח הבית דרך המסדרון, תצעד לבוא אל חדר משכנה והיא תרמוז בעיניה אל אסתר כי תבא אחריה.

החדר אשר בו ישכון אלקנה הממשל משלים ושפרה בתו הוא חדר צר ושפל מאד. גם התנור והכירים אשר במקצוע החדר יכילו רבע ארכו ורבע רחבו. בכל זאת רבים המה כלי הבית ומשטר וסדרים להם, איש איש יבא על מקומו הנועד לו: ממול התנור מטה מוצעת כרים וכסתות לרוב עד כי יעלה לספון החדר שיאה. ועליה מכסה בד לבן כשלג הסרוח אל עבר פניה עד ירכה. לצד המטה תבה עשויה במקצועות ומשוחה בששּר, וארבע שדרות לה. מכסה לבן מעשה רוקם יכסה אותה ועל המכסה, לשני עבריה מזה ומזה, מסודרים כלים מכלים שונים בהדר וטוב טעם: גביעי זכוכית מנוצצים בברק הזהב אשר עליהם וכוסות מצוירות בשלל צבעים, בכפתורים ופרחים, פקעים ופטורי ציצים; כלם מסודרים בטוב טעם, גביע וכוס, כן לשני עבריה. ומבינות לטורי הגביעים והכוסות תבריק מנורה גדולה כעין נחשת קלל, וכמו תתנשא על כל המחנות החונים לדגלה ובהדר גאונה תשים עליהם משמר כי יעמדו הכן ולא יצאו פרצים. ושם מאחורי המנורה יתנוסס ראי מלטש ומסגרת זהב-לא-טהור סביב לו. הוא תלוי על הקיר והוא יכפיל למראה עינים את כל הכבודה אשר לפניו להרהיב כל עין ראי; הוא מראה גם את הברק ואת הטהר ואת הנקיון אשר על מחבות הנחשת וקדרות עשת ברזל ודוד וקלחת ומכתש נחשת התלוים בסדרים ממולו על הכותל אשר אצל התנור, כי כולם הוחדו גם מורטו בתבונות כפים למען היות להם ברק; הוא מראה את הלובן אשר על קיר התנור ואת השחור המשוח על רקועי הפחים המכסים את הכירים ואת החמר האדמדם אשר על קרקע החדר כי זך הוא מכל אבק וגם תואר מחוגות וחלאים מעשי ידי אמן לו; הוא מראה – כי יד חרוצים תהפוך גם אהל דל לנוה שאנן.

ומלבד כל אלה הנה גם שלחן קטן בתוך החדר אל מול החלונות הפונים אל הרחוב וגם הוא מכוסה במכסה ארגמן מעשה חושב. כסא גדול לראשו ושני כסאות מצדו האחד וספסל ארוך ורחב למושב יום ולמשכב לילה מצדו השני. על הספסל ההוא מרבד בד עב ושני קצותיו מחוברים לשני צדיו. עליו תשב שפרה יומם, שם בקצהו תשב אל מכונת התפירה אשר לה, ועליו תרפד יצועה לילה. על קצה הספסל ההוא ישבה שפרה ימים רבים ותזמר משכיל בעבודתה על מכונת התפירה, בשבת גבריאל אל השלחן ויאץ בה כי לא תחדל לשיר באזניו, כי תנעים זמירות ואת לבו תרנין; שם על משכבה?לילות עשה לו דמיונה כנפים ויחזה לה חלומות נעימים כי באור פני גבריאל תראה חיים, כי הוא ירומם אותה משפל מצבה, כי יקים הבטחתו לה “להטיב גורלה” אחרי אשר יציב לו יד בחיים. הן מי כמוה יודעת את טוב לבו ויקר רוחו? והוא אף אם ישית שמרה לפיהו ולא ימצא חפץ בהתגלות לב, הלא תבין היא אל מה ירזמון מליו ומבטי עיניו החודרים כליות ולב. הכי לא יהלל אותה כל היום במו פיהו על כי תכלכל היא בעבודתה את אביה האמלל מיום אשר מתה עליה אמה, ועל כי תשים לב אל הנקיון אשר בבית, ובחפץ כפיה תעשה הכל כאשר לכל? הכי לא הגיד במו פיהו כי האיש אשר יקחנה לאשה יהי מאשר וחלקתו תברך בארץ, כי טובה היא לו מכל הנערות המלומדות? הכי לא…

ועל הספסל ההוא יושבת שפרה, מיום עזבו את בית הזקנה, ותאנח בשברון מתנים על קשי יומה כי הֲדָפָה; שם על משכבה בלילות יבעתוה חזיונות נוראים, מיום ראותה אותו בלכתו לשוח עם…

ועל הספסל ההוא יושבות עתה שפרה ואסתר ומביטות בדומיה אשה בפני רעותה, עד אם תפתח אסתר שפתיה עמה, ותשאל בתמהון: “מה זה היה לך שפרה, מדוע פניך דלים ורעים?”

כמו היה הקסם בדברים האלה לקרוע סגור לבב ולפתוח מקור עינים, הנה התנפלה פתאום שפרה על צוארי אסתר ותבך תמרורים.

“מה לך כי תבכי נערה טובה ויקרה?” שאלה אסתר במבוכה.

“כי יתומה אני, אין לי אם”, השיבה שפרה ברב עמל. כי קול מליה נחבא בזרם הדמעות, אשר שב להתפרץ ברב כח.

“יתומה אַת, רעותי!” הניעה אסתר במו ראשה והמון רחמיה אליה התעוררו, “כן כן יתומה אַת, על כן תבכי אמללה באמללות…”

אסתר החרישה רגעים אחדים, כי ישבה כנפעמה ומעיה המו לרעותה הבוכיה במר נפש.

“לו יכלתי גם אני לבכות על שברי,” נאנחה אסתר, “לוא נמס לבי כמים לכבות כמעט את האש העצורה בעצמותי. אמנם שברי גדול מני ים. אש עולם תוקד בקרבי לא תכבה. אולם כגדל שברי כן יגדל לבי להכילה, וכרוב שאתי כן תרבה נפשי עצמה וכן יוסיף רוחי אמץ לשאת אותה בדומיה.”

“בכל זאת לא אבין לרעך”, שבה אסתר לפתןח שפתיה עמה אחרי ראותה כי כבר נתנה פוגת לבכיה, “מדוע קראתיני לבוא אחריך? יודעת נפשי מאד כי כל בת ישרה תשוה את אמה לנגדה תמיד וזכרה לא ימוש מעל לוח לבה. אבל הן לא תמול ולא שלשום מתה עליך אמך ומה ימריצך כי תעציבי עתה את לבך וכי התגבר עליך היגון להכאות את רוחך?”

“יתומה אני”, התאוננה שפרה “אין לי אם, כי אשפוך לפניה מרי שיחי וכי אבקש מפיה עצה ותנחומות במצוקת נפשי כי רבה…”

ברגע ההוא כוננה אסתר את עיניה על רעותה, וכברקים יצאו מבטיה בשאלה אותה פתאום: “הידעת מה היה לגבריאל? איפה יתמהמה כיום תמים?”

“ידעתי וידעתי”, השחה שפרה אמרתה ותורד לארץ ראשה, “שלשום לעת ערב פגשתיהו בלכתו לשוח עם”…

“הנער השובב!” התגעשה אסתר ותחרוק שן. אולם כעבור רגע התמודדה על מושבה ושלות השקט נחה על פניה הלבנים כשיש, באמרה:

“טוב, רעותי היקרה. יודעת אנכי יתר מאשר הגדת. טוב עשית כי לא גלית את אזן אבי מכל אשר ידעת. היום לפנות ערב נלכה יחדו אל משכנו ושם נתראה פנים אתו!”

“הניחי לי!” התחננה שפרה ברעדה, “לכי אַת, ולא אני… פן יקצוף עלי אחרי הודעו כי אנכי הכיתיו בלשון וגליתי את מחבואו.”

אל תיראי ואל תפחדי, כי אתך אני. וגם הלא השחוק הוא אם תאמרי “כי הכית אותו בלשון” ואַת תשמרי עליו לבל יפול ברעה…

“הגידי נא לי יקרתי גם את זאת,” הוסיפה אסתר אחרי רגעים אחדים בקול מוצא כל חדה “הגידי נא לי גם את זאת: האמנם כי יום המסה בבית מדרש המדעים כבר היה וכבר קבל גבריאל את תעודתו להערכת המשפטים?”

“שלשום.” השפילה שפרה קולה.

“אם כן טוב הדבר. לפנות ערב נתראה פנים אתו, וגם אביך ילך עמנו!”

ובדברה את דבריה האחרונים התנשאה ממושבה ותפן לצאת באמרה: “נחפזה אנכי לשוב הביתה ולראות את שלום אבותי פן ידאגו לי. ואַת שפרה יקרתי מנעי היום רגליך מבוא אל חדרנו פן יוסיף אבי לשאול את פיך על דבר גבריאל ויראה מבוכתך. כי לא תדעי להזהר.”

עוד היו בפי שפרה תוכחות. אבל אסתר מהרה לעשות דרכה. ורק בעמדה על מפתן החדר, וכבר פתחה את הדלת, הסבה עוד הפעם את פניה ותוסף לאמר: "השמרי לך פן תגידי את דברינו לאביך. לא תגידי לו בלתי אם כי יהי נכון ללכת עמנו לפנות ערב אל המקום אשר נראהו!


אלקנה אבי שפרה, אשר פי כל בשם “הממשל משלים” יכנהו, הוא קנה לו, או יותר נכון לאמר, אביו הנחילהו את שמו החדש, עוד בהיותו נער. והשם הזה רדפהו על כל מדרך כף רגל ויעשהו לאמלל כל ימי חייו. בן איש עשיר וירא אלהים היה אלקנה, ואביו אהבו מאד. כי שאר רוח היה לו ויעש חיל בלמודים. אולם אבי אלקנה היה איש אשר ידיו לא רב לו בתורה, וגופי הלכות לא ידע. על כן שם כל מעינו באגדה, ויהי ממוקירי שם המגיד מדובנא וממכבדיו על כל כבוד; ועל כן היתה אך זאת משאת נפשו כי אלקנה בנו יהי חכם כהמגיד מדובנא וישא משלו על כל דבר מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצֵא בקיר. גם לאלקנה הנער נעמו דברי האגדה והמדרשים המושכים את הלב מהסוגיות העמוקות וההלכות המחודדות אשר בשני התלמודים. על כן שנה באהבתם וימלא נפשו מהם עד אם נסה גם הוא את כחו לפני אביו לפתוח במשל פיהו. ואז שמח לב האב על בנו ויגל כבודו וידעהו בשם “ממשל משלים” ויתפאר בו באזני כל באי ביתו.

ואביו לא ידע כי בנפש בנו הוא, כי בעד גורלו יחתום, והוא מביא עליו רעה אשר לא יוכל להמיש צוארו ממנה עד יומו האחרון. הן כל עוד היה הנער נער חשבו לו כל השומעים את משלו לחכמה, אם טוב ואם רע היה, אולם בבאו באנשים והוא לא ידע לבחור לו מלים כי אם לפתוח במשל פיהו וישחקו עליו רבים וינודו לו ויניעו אחריו ראש "כי אך משגע הוא הממשל משלים, איש לא יצלח לכל דבר בלתי אם להכביר אמרי רוח ולהרבות דברים ריקים אין בם מועיל. ויהי כרבותם המה לנוד וללעוג לו כן התאמץ הוא להרבות משל על משל ולהראות את חכמתו. ומשוגתו זו היתה בעוכריו. הוא היה איש טוב לבב, איש תם וישר אשר מזמה לא ידע וכל תחבולה רחקה ממנו. ויהי בבוא אליו איש תככים, אשר ישכיל לעשות חנף ולשונו תצמיד מרמה, ויהלל את משליו באזניו וירוממהו תחת לשונו כי אין חכם ונבון כמוהו, אז קנה את לבבו לאהבה אותו ולדבקה בו, וכל חפציו השלים; אז לא חשב אלקנה כסף וכל עמל ותלאה היו משחק לו רק למען ימציא למחמל עיניו את משאלות לבבו. ואמנם כל עוד לא אזל הכסף מכיסו רבים היו אוהביו אשר “התענגו על משליו”, אולם כמעט רשׁש האמלל וידל, וכל רעיו רחקו ממנו ומיודעיו מחשך, ונוספו גם המה על מלעיגיו. ועתה ידע אלקנה מה אמלל הוא. כבר נפקחו עיניו לראות את רעת האנשים גם הבין משפט כי אף אם לפעמים יטה איש אזנים קשובות לאמרי פיו וגם טוב יאמר להם; עתה הבין משפט כי רק בפניו טוב טוב יאמר ואוזל לו אז ימלא שחוק פיהו. ובכל זאת לא חדל הוא ממשוגתו ולבו לא חדל מהיות טוב לכל האנשים וגם על רוחו לא עלה להשיב בוז אל חיק מחרפיו.

אלקנה הממשל משלים היה גם טוב שכל, הוא מבין דבר לאשורו רק כי דעת שפתיו לא ברור מללו. על כן שגו רבים פליליה כי אמנם השהו אלוה חכמה והליכות עולם כמו זר נחשבו לו. הנה שוא דאגה אסתר לשפרה רעותה פן תגיד את דבריה לאביה והוא לא ידע לשום מחסום למו פיהו ויספר את הדברים באזני מרדכי; שוא פחדה פחד לא היה פחד. אמנם שפרה לא תגיד לאביה דבר אבל אביה אלקנה, הממשל משלים, אשר דעת שפתיו לא ברור מללו, הוא יודע הכל. הוא יודע את לבב בתו, גם אוהב הוא את גבריאל וכאב את בנו ירצהו. שפרה תסתיר את יגון לבבה מעיניו וגם הוא מבקש עצות לכסות את הדבר מעיני בתו. רק כי תחת אשר שפרה הנערה יושבת בחבוק ידים, כי לא תוכל לעשות דבר, הנה הוא לא ידע שָׁלו. הוא שמר צעדי גבריאל מיום עזבו את בית הזקנה. גם זה יומים מיום אשר עמד גבריאל במסה ולא שב אל בית הזקנה ינוע לבב האמלל והשקט לא יוכל. הנה זה יומים יארוב לו במסתרים, יתהלך אנה ואנה ברחוב בית משכנו החדש. יחיל ודומם אולי יצא גבריאל בדד פתח, ואז יגש אליו וישא עליו משלו להשיבהו מעון ולהשיב את לבו על לב אבותיו. הנה היום לפנות ערב גדלה מבוכת לבב אלקנה והוא סובב סובב הולך ולבו הולם פעם. אל חלונות החדר הפונה אל הרחוב השקיף ואין אור בו רק כי מהחדר הנשען יצאו קוי המנורה דרך הדלת הפתוח והוא יכונן מבטיו לראות אם בודד גבריאל בחדרו; הנה כבר נגש אל השער הקטן אשר בחצר הבית, כבר נגעה ידו בכפות המנעול ויפתחהו, והנה כלב נובח לקראתו. ויבהל אלקנה וינע ויעמוד מרחוק. ותבא פתאום עצה בלבבו ויקן חלת לחם וישלך אותה לפניו ויאלם הכלב דומיה. ויתגנב אלקנה אל החצר והנה הוא עומד נרעש ונפעם מאחרי החלון, אחרי ראותו כי גבריאל לא לבדו הוא בבית. גבריאל יושב על אחד הכסאות, תפוש ברוב שרעפיו, פניו זועפים, ועל השלחן אשר לפניו מלא ספל חלב ועוגות משוחות בחמאה. העלמה היושבת לימינו תתרפק עליו ותפצר בו כי יאכל וגם ישתה, אבל ידו לא תגע בכל אכל ומשקה, וגם לא ישיב אותה דבר, ויהי כלא שומע.

“הזאת אהבתך לי כי תאדיב את לבי ותמרר את נפשי?” התאוננה העלמה, "הן כל היום לא בא אכל אל פיך ואתה עצוב רוח, משמים תשב וכאלם לא תפתח פה. התוכל וראית באבדן עשתונותי? הלא טוב לבב אתה ויקר רוח… אנשקך מנשיקות פי…

וברגע ההוא וישמע אלקנה קול צעדים הבאים משער החצר, וירא תמונת אשה, גבוהה בקומה ולוטה באדרת שער, עוברת על פניו לבוא הביתה. והוא התחבא מאחורי אחת החביות אשר בחצר עד עברה.

סמר בשר אלקנה הממשל משלים מפחד. גם הקור התגבר בנשף בערב יום, וכל עצמותיו רחפו. כמעט היה את לבבו לשוב על עקבו. אולם כמו חֻזק במסמרות נטועים אל עמדו ולא נע ולא זע ממקומו. הנה האשה גבהת הקומה כבר הסירה את אדרתה מעליה וכבר העלתה אש בקנה מקטרתה והיא מתהלכת בחדר בצעדי און ומעלה עשן בכל פה. הנה התיצבה לנכח גבריאל ותישר עפעפיה נגדו באמרה:

"שמע נא בני!… בני אקראך, כי כבן אמצתיך לי ברגע ראותי את פניך, כי ברכה בך וכי כיונק מארץ ציה עלית לפני. גואלי ומושיעי הוא עדי בשחק כי כל שנאת הדת רחוקה מכליותי, כי אוהבת אנכי את היהודים כאהבתי את בני עמי, ולוא הואילה הממשלה הרוממה להטות חסדה ליהודים בני ארצה ולתת למו משפטי האזרחים כי עתה הייתי אנכי הראשונה אשר נתתי את בתי ללכת אחריך ולקבל עליה את דתי היהודים. הלא אלהיכם אלהינו, הלא אל אחד בראנו, הלא אב אחד לכלנו, ומדוע נפרד איש מעל אחיו?

מאריא הרימה את ראשה ותבט בפני אמה בתמהון. אבל היא לא שמה לבה אליה, ותוסף לאמר:

“בן עשרים וארבע שנים אתה היום גריגור בני. את מבחר ימי בחרותיך בלית בבית הספר. היית תלמיד מקשיב ומבין, היית תלמיד שוקד על הלמודים, ותגבר חילים עד כי עלית על כל בני גילך בחכמתך ובדעתך. בבית המדרש למשפטים הקשבת לקח, וכל המורים מלאו פיהם תהלתך. הנה שלשום שלחוך לחפשי ויכירו מעבדך, וירוממוך בתור איש המעלה. אולם אחרי כל אלה תהי ככלי אין חפץ בו כל עוד לא תסיר מעליך את הכבלים אשר שמו עליך בני בריתך. לנפשך תרע ולבני עמך הועל לא תועיל.”

– “אבל אבותי!” השפיל גבריאל קולו.

– “הן גם אבותיך דורשים טובתך, והמה הלא גם המה יודעים כי לא תוכל להיות עורך דין כל עוד יהודי אתה.”

– “שמע נא בני,” הוסיפה אחרי רגעים אחדים בשבתה היא על הכסא לימינו, בינו ובין מאריא בתה, ותאר אליו פניה בחן ונעימות, ותחליק בידה את תלתלי שער ראשו, כמנהל לבית אֹסף חיתו טרף ברדתו אל הסוגר להטות אכל על פי הליש. "שמע נא בני, הן חכם לבך וגם נפשך יקרה, הלא תדע כי אבותיך ירצו את מעשיך, כי גם המה יקירי רוח ואתה תכלכל את שיבתם בהיותך לאיש, אתה תוכל גם להועיל לבני עמך ולדרוש משפטם. אנכי כבר הכינותי הכל כאשר לכל. אזרח תהי בארץ וגם לבית אביך יתנו השרים משפטי האזרחים. בבית הראש לכהנים הייתי עתה, והוא נשבע לי כי כל חפציך ישלים. עצתי היא כי למחר בבקר השכם תתקדש לבוא במסרת ברית…

– “למחר בבקר השכם?!” “ואנכי הלא כבר הגדתי כי לא אעשה דבר בטרם אראה את פני אבותי. מחר בבקר השכם אסע אנכי אל הכפר בצרת!”

“גברתי! גברתי!” נשמע קול השפחה מבית המבשלות “זשידאן ארור ובזוי מתפרץ אל הבית. משגע הוא. הוא קורא בקול כי דבר נחוץ לו אל האדון גריגור מרקוביטש, והוא קורא את האדון בשם גבריאל בן-מרדכי.”

“את גבריאל בן מרדכי אתה מבקש” אמרה סופיא אל היהודי בנחת קולה בעמדה על מפתן הדלת “בלי כל ספק הטית מני ארח או כי איש בליעל הוליכך שולל. גבריאל בן מרדכי? איש אשר כזה לא יִמָצֵא בביתי.”

"אמשול לך משל למה הדבר דומה לתינוק שנשבה לבין הנכרים…

“הרפי ממני פתיה. הניחי לי!” גער גבריאל במאריא אהובתו, אשר החזיקה בו בכל כחה “הדוב שכול אני אם תנין כי תשימו עלי משמר זה ימים אחדים לבל אצא פתח? עוד אחת מעט ותביאוני בחחים ותתנוני בסוּגר!”

ויהדוף את מאריא מפניו, ויהדוף גם את סופיא מן הדלת בחזקת היד לבוא אל בית המבשלות. ואל אלקנה שם דברתו לאמר:

– “ומה הוא הדבר אשר לך אלי?”

– בוא אתי אל בית הזקנה, כי נבקה רוחה בקרבה בשמעה את האסון אשר קרה לבית אביך. אמשול לך משל למה הדבר דומה… למאבד עצמו לדעת…"

– "ומה הוא האסון? ואבי איפא הוא?

“אויה לי, מאריא מתעלפת, היא שוכבת כחלל על הארץ. בואו לעזרה, הושיעו, הצילו.” צעקה יוזיפינא בקול גדול והיא באה מחדר המטות, כי שמה הטיבה את שער ראשה ואת פניה ואת בגדיה לנכח הראי המלטש.


– “ומה הוא האסון אשר קרה לבית אבי? ואבי איפה הוא?” קרא גבריאל במבוכה בהיותם בחוץ, “הגד נא את דבריך בשפה ברורה!”

– "אמשול לך משל למה הדבר דומה…

ובטרם כלה האמלל את משלו והנה… כבר חנו עליו עיני שפרה בתו ועיני אסתר בת מרדכי לעצור בעד שטף דבריו.

וגבריאל נבהל מאד בראותו פתאום את פני אסתר אחותו וכי שנו עד למאד.

“אחותי היקרה!” קרא גבריאל בבהלה.

כבר פרש ארבות ידיו וכבר הטה ראשו מלפניו להתנפל על צוארי אסתר אחותו. והנה היא התחמקה ותסוג עשרה צעדים אחורנית.

המנורות אשר לראשי העמודים לשני צדי הרחוב, הפיצו אור כהה, כי לוחות העששיות השביתו מטהרם בנשוב עליהם הרוח הקר. ולבנת השיש אשר על פני אסתר היתה כמראה הדונג.

“חדל לך, אל תגע בי. לא עת שעשועים היא לנו.”

“למחר בבקר השׁכם קדשתהו נעות המרדות להיות נכון…” לחשה שפרה באזניה בקול רועד, “כן ספר לי אבי ברגע הזה.”

– “יודעת אנכי יתר הרבה מאשר יגיד לי איש… מחר בבקר השכם!”

רגע שֻנו פניה, גידי מצחה שרגו, מעיניה התמלטו כידודי אש, ושפתיה חלו ורגזו עד למאד. אסתר חשה בנפשה כי מנוחתה עזבתה, כי סער מתחולל בקרבה, כי דמי עורקיה יתגעשו, ותאסוף רוחה אליה ותשוך בשניה את שפתה התחתונה עד אם קמה הסערה לדממה, עד אם שׁאפה רוח, עד אם חדלו שפתיה רגז, עד אם החליק רוח צח חרישית על פניה. אז נגשה אל גבריאל בשחוק שפתים ותתופף על שכמו ותחנן קולה לאמר: “אך זה אמיץ לבב בגבורים, איש אשר שאר רוח לו, איש יודע להלוך נגד החיים! מחר בבקר השכם יהי הוא אור מאיר לבני עמו. הוא ילך לפניהם לנחותם הדרך אשר ילכו בה והדבר אשר יעשו למצוא חן וחסד בעיני שרי ארץ רומניה כי יסמכו את ידם עליהם לתת גם למו חלק ונחלה בארץ מולדתם.”

גריגור מרקוביטש! גם בהתחשבך באזרחי הארץ חלילה לך פן תשכח כי אחות יהודיה היתה לך. ולמען לא תהי לך היהודיה הבזויה לחרפה הנני להראותך דעת כי גם אותה לא השה אלהי העברים דעת וחכמה, כי גם הואִ יודעת דרך הרומנים וארחות משפטיהם זכו בעיניה.

היהודי לא יעלה במעלות על כס המורים פן תגלה חכמתו עליו וכל חלקה טובה יכאיב בלבות בני הנעורים המקדשים מרחם לרעות חזירים.

בתי הפקודות סגורים לפני היהודי על מסגר. היהודי לא ישב כסאות למשפט, פן לא ידע “עול” בשת, ויצדיק את הצדיק, ולא יכיר בן אמונה אחרת לפני בן אמונתו, להטות דין ולעות משפט.

אם יחשוף היהודי את זרוע עזו וגבורת ימינו על שדי קטל, אם יפיל אלף אויבים מצדו ורבבה מימינו בגיא ההרגה, אם ישחק לרעש כלי תותח ויתקלס ללהב חנית חרב וכידון בצאתו לקראת נשק, אם יעשה בתחבולות מלחמה ללכוד ערים בצורות ולהבקיע אליו מבצרי עז, הוא עד שר החמשים לא יגיע כל עוד ידע את אביו, כל עוד יכיר את אמו, כל עוד לא יבגוד בגד בברית עמו פן יִוָדַע בגוים כי גם היהודי באשר הוא יהודי לא ינוס מנוסת חרב בהריחו מלחמה.

על כן רק אנשי בוגדות היו ויהיו בארץ רומניה למורים בבתי ספר החכמה. רק מפירי ברית ועוברי חק היו ויהיו לשופטים בבתי המשפט. רק הנסים מן המערכה אל מחנה האויבים היו ויהיו למפקדים צבא מלחמה. רק מטי דין היו ויהיו לעורכי המשפטים. הן רק בזאת יבא היהודי אל קדשי בני רומניה, רק בזאת יזכה את ארחו להיות אזרח נאמן ככל אִזרחי הארץ הזאת בהשליכו שקוצים אל הבאר אשר ממנה שתה מים חיים, בהעטותו חרפה ובוז על יקהת אם, במלאו פני עמו כלמות ורק, בבגדו בגד בוגדים בברית אבותיו. האף אין זאת גריגור מרקוביטש? מחר בבקר השכם תהי אזרח נאמן כהאדון אכזריסקו הפקיד על הכפר בצרת, מחר בבקר השכם!"

וגבריאל הוריד לארץ ראשּׁו כפושע לפני כס המשפט.

“כן, כן, מחר בבקר השכם יסע אביך לדרכו,” קרא הדוקטור פלאי מעל המרכבה, בעברו על פניהם, וישמע את דברי אסתר האחרונים, ויצו להרכב לעצור בעד מרוצת הסוסים.

“מחר בבקר השכם?!” התפלאו כל השומעים.

“אשתו תשוב עד מהרה לאיתנה. כבר סרה מעליה הקדחת, והיא תדבר תשוחח כאחד האדם. הזקנה כמעט חדלה רגז. גם הנה עתה בהיותי בביתם באו שלשה אנשים מזקני הכפר בצרת וישפכו חמתם על האכזר ויחתמו את ידם על תעודה כי מרדכי היהודי הוא יליד הכפר המתיחש לתולדותיו בארץ מדור דורים וכי זך וישׁר פעלו. ותחי רוח מרדכי אביך בראותו את זקני הכפר כי רוחם נאמנת לו. גם אִמך הופיעה על עצתו למהר דרכו. ואנכי נתתי על ידו מכתבי מליצה לדוקטור גסטיר ולדוקטור שורצפילד, ותקותי חזקה כי המה לאַ יחשכו מנפשם כל עמל ותלאה לעמוד לימינו ולהושיע לו בכל אשר לאל ידם.”

“אבל הגידו נא לי מה זה היה לבית אבי?” קרא גבריאל ויפרוש את כפיו כמתיאש.

“הגם אתה פה בן-מרדכי?” הושיט הרופא את ידו לו, “ואנכי לא ראִיתיך בבית אביך לא היום ולא תמול!”

“מחר בבקר השכם יסע האב אל העיר בוקריסט לבקש משפטי האזרחים”, הגידה אסתר בלעג שפתים “והבן יגיע מחר בבקר השכם על נקלה אל מחוז חפצו. הוא לא יענה בדרך כחו. הוא יכבד וישב בביתו ויתענג על אהובתו “רבת החן,” והשרים טובי הלבב יבאו ויתנו לו כבוד אזרח. הוא לא יעשה מאומה בלתי אם… ימיר את דתו כאשר יחליף איש את בגדיו.”

“נערה פתיה!” התרגז עתה גבריאל "בבלי דעת אַת חותה גחלים על ראשי, וכהתל בנער לא בינות תהתלי בי על חנם. ומדוע לא תדברי אלי בשפה ברורה? הגידי נא מה נהיתה!

"אמשּׁול לך משל למה הדבר דומה…

גם עתה לא נתן הרופא לאמלל לכלות את משלו, כי אל גבריאל פנה ויאמר:

“נכונים אַתם כלכם, גם אַתה וגם אסתר אחותך וגם אלקנה הממשל משלים, ואִיש מפי רעהו לא תצילו דבר. בוא נא ושב אתי על המרכבה ואנכי אספר באזניך את כל דבר האסון מהחל ועד כלה. ואחרי כן תשוב עם מרכבתי אל בית אביך.”

ואל אסתר שם דברתו לאמר: אל תיראי ואל תפחדי יקרתי. אנכי ידעתי את נפש האדון בן מרדכי כי הוא לא יעשה כדבר הזה. גם שניכם תתעברו על ריב לא לכם. כי אף בהמיר איש יהודי את דתו לא יתנו לו השרים את משפטי האזרחים עד אם תעבורנה עליו בבריתו החדשה עשרים וארבע שנים, ויבאו ימים אשר אין לו חפץ בהם. כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא יהי אזרח בארץ עד אם יגדל ויהי לאיש. – לא לצון חמדתי לי. הנה זה היום קראתי מעל עתון רומני את המשפט הזה אשר חרצו המחוקקים על אחד המומרים וישיבו את בקשתו ריקם.

“מחר בבקר השכם!” התגעש גבריאל בשבתו לבדו במרכבת הדוקטור לשוב אל בית אביו, “מחר בבקר השכם אסע אנכי אל הכפר בצרת – לנקום את נקמת דם אבותי השפוך מאת האכזר הנבל בנבלים!”


ה.

הסתו עבר.

שַׁפְּרוּ מליצותיכם אתם הנותנים אמרי שפר. הנה עת הזמיר הגיע ומי לא יקדם פניו בתודה, מי לא יריע בזמירות לו; הנה חדש האביב בא ומי לא ירנן ולא ירעע לקראתו? הן לו נאוה תהלה כי מי כמוהו מפליא לעשות; מי כמוהו נורא עלילה על הארץ ומלאה? החדש הזה יחדש פני האדמה, יחדש נעורי כל היקום, יחדש רוח ששון גם בקרב בני אדם.

וגם לבני ישראל החדש הזה ראש חדשים. בו יירשו בני ישראל משנה ששון; בו יחגו את חג האביב, את חג החגים, את חג החרות.

ואם לא חג החגים הוא? הן הטבע לא יפריד בני אדם למשפחותם לתולדותם. הוא בשם אבי כל היקום ידגול ודגלו עליו חֵרוּת-לבלי-חק. רוח צח כי יפוח ישיב גם את נפש “יליד שם” והדודאים יתנו ריח אף לחוטם אשר גב לו ממעל.

או האמנם כי בארץ אשר ישלוט האדם באדם לרע לו ונוספו גם סדרי הטבע על שונאי האמלל; האמנם כי במקום הרשע מבקשים גם מוסדי ארץ את נפש הנרדף לספותה; האמנם כי רגע באפם מתקוממים אף המה לו להפוך עליו בלהות?

חדש האביב לשנת תרמ"א הוא החדש מאי 1881 למספר עם הארץ.

והנה גם לתולעת יעקב אשר היתה למרמס תחת רגלי השליטים אשר בארץ רומניה, הנה גם לה היה החדש הזה חדש האביב, ראש החדשים. והחדש הזה ראש החדשים הוא המחדש על ישראל כעס ומכאובים; הוא המחדש עליו עלילות צורריו ומנדיו, עלילות שוא אשר השיאו עליו שונאיו חנם בזדון לבבם להאביר לו ניר ולהכחידו מגוי; החדש הזה הוא המחדש על היהודי בארצות הדמים את עלילות הדם להפוך את חגו לחגא ואת ששונו לאסון.

בחדש ההוא שִׁכְּחוּ מְכַתְבֵי עמל מועד למוּעדי רגל, העושים לשקר עט סופרים השביתו שבת ליגיעי כח.

בחדש ההוא התחוללו סערות תימן על ראש בני ישראל יושבי ארץ הצפון, ארץ רוסיא, והנה עננים ורוח זלעפות, נפץ וזרם, משובת עריצים ומהפכת זרים. “להקת היחפים” פשטו על מושבות עם אלהי יעקב, הכו בהם מכת חרב והרג ואבדן, ויעטו על השלל ויבוזו את יגיעם ויהרסו את בתיהם, הרסו ולא חמלו, והנה אנקת חללים, שועת עשוקים, יללת עוללי טפוחים, קול דמי מדוקרים בראש חוצות. ואלה המתאמרים למאשרי העם וקסמים בידם להראות לעיניהם מאורות מתעים ומדוחים, אלה אשר קסת הסופר היתה לקשת בימינם לירות חצים ואבני אלגביש לישרי לב, אלה אשר שבט הסופרים היה בידם לשבט אף ומטה זדון להכות כל היום על קדקד יעקב, אלה הטובלים את עטם בדמי נקיים וחמת עכשוב תחת לשונם להסית את המון הריקים והפוחזים ביהודים היושבים לבטח אתם; אלה הזדים ובני הבליעל ששו בפרוע ההמון פרעות בישראל, ששו כי עצתם קמה ונהיתה. ששו כי זֵרוּעֵיהֶם הצמיחו ראש ולענה, ששו ולשונם כאש אוכלת להגדיל המדורה.

ושעיר אשר בארץ הצפון אל רעהו בארץ רומניה יקרא: אדמוקדי יקיד זיל קוץ גם קרך וצלי! מלא גם אתה את הדוד מבחר עצמות בית ישראל, הרבה העצים, הדלק האש, העמק הרחב מדורתה, התם הבשר, רתח רתחיהם והרקח המרקחה והעצמות יחרו!…

צוררי היהודים ברומניה מצאו להם עתה כן, החליפו כח, מלאו את כל מערכות ישראל. ויעשו בערמה, ויתחננו במו פיהם לבני דלת עם הארץ, ויחליקו למו לשון, אף השבע השביעו אותם כי יעצרו בעד שטף רוחם ולא יגעו ביהודים לרעה ולא יפילו משערת ראשם ארצה פן יאמרו בגוים כי גם עם הרומנים עם שובב ופרוע הוא ואין שלטון ברוחם לכלוא את הרוח.

וזעם לשונם זו לעגם כקשת רמיה החריד את ישראל ויפל פחדו עליהם הרבה יתר מחרפותיהם ונאצותיהם.

הן גם שרי הממשלה הואילו עתה ברוב חסדם ובגדל לבבם להגן על יהודי ארצם גנון וְהַצֵּל פן יפרץ בם ההמון, הן אף המה שלחו דברם לכל הפקידים אשר בארץ כי יעמדו על המשמר ויעידו בעם פן יהרסו אל “עם עברתם” לנקום מהם את נקמתם; הן אף המה נזהרו מאד לבלי תת עוד לאחד היהודים משפטי האזרחים פן ישמע העם ויתעבר ועל כל בני ישראל יצא קצפו להביא עליהם שאה לא ידעו, להֻמם ולאבדם.

“רוח ההמון הוא כנחל גפרית”, הצטדקו שרי הממשלה כל היום על פי העתונים אשר רוחם דובר בם, “ההמון שואף נקם. כי הזרים הפשיטו את עורם מעל עצמיהם אף לחכו את לשדם ומוח עצמותיהם. ומה יעשו אלה הזרים ליום פקודה כי יפקדו בני ההמון בשבט פשעם וישיבו להם כרעתם. גם אנחנו חלילה לנו לגרות בבני העם מדון. כי מי הקשה אל ההמון וישלם ולמה לנו כל החרדה הזאת על אדות זרים אשר לא מבני ארצנו.”

האמנם כי בני ההמון עמדו הכן כלם כאיש אחד לפרוע פרעות בישראל? הלא אתם הצוררים תחזו לו מהתלות, הלא אתם תערימו סוד על עם אלהי יעקב לשלח רצח בעצמותיהם, ועור כבשה תמה תלבשו למען כחש למען עַוֵר את עיני המליצים אשר יקומו להם.

הדור אתם ראו! הנה מן היום ההוא, אשר החלו השרים לדאוג ליהודי ארצם ולהגין עליהם כנשר על גוזליו, השיבו את כל מכתבי בקשותיהם ריקם. כי כלם זרים, יחד אנשים אין מועיל בם, אין יליד הארץ אין גם אחד.

ובכן בחדש האביב, עת יציץ כל ציץ ויפרח כל פרח, הנה צץ המטה פרח הזדון גם בארץ רומניה המברכה והחמס קם למטה רשע להסיע כל תקוה מלבות היהודים. הנה עתה נוכחו האמללים לדעת כי נוחלה אבדה תוחלתם בשרי הממשלה, כי גם בשרי אירופא שקר מבטחם; עתה ידעו כי אזלת יד חברת כל ישראל חברים להושיעם ממצוקותיהם, והיא לא הסתירה רגע פניה מהם בהיות החובה אליה חזקה להמציא ישע ומפלט להאובדים והנדחים בארץ הצפון; עתה סַבּוּ יהודי רומניה את לבם ממצוא מנוחה בארץ מולדתם עתה נועצו לברוח מן המהפכה ולתור למו ארץ אשר לה יאמרו זאת המנוחה וזאת המרגעה מעצבם ומרגזם.

יהודי רומניה סבו את לבם ליאש ממצוא מנוחה בארץ מולדתם. שרי הממלכה יחדשו לבקרים את פקודותיהם להוציא לחמם מפיהם ולהשביעם ממרורים, יערימו כל היום עליהם סוד לשום מועקה במתניהם ולהשבית מארץ זכרם. אולם היעזבו כלם את הארץ ביום אחד? העשירים בעם לא ימהרו לעזוב את רבצם כי הרעה טרם נגעה עד נפשם. הן גם החקים המעיקים בקטן יחלו ובגדול יכלו. על אלה האוכלים לחמם בזעת אפם וכל עמלם רק לפיהם תכבד ידם בראשונה, ועל אנשי האוצרות ונטילי הכסף באחרונה. בעת אשר כבר השיבו משפטי הרשע את העניים עד דכא הנה העשירים המעטים עוד ימצאו להם כן, בצל כספם יחסיון וידם תמצא לעצור בעד שטף המים הזדונים לבל יהרוס לגשת אליהם. ואלה האמללים המתמלטים בעור שניהם, אנה יפנו, אנה יברחו מפני חמת המציק?

אמנם האמלל לא יבקש חשּבונות רבים עת אכף עליו המחסור להיות נודד ללחם. הוא יתעה אל כל אשר ישאוהו רגליו. הוא ינוס בבהלה מן המהפכה וכל אור מתעה הנראה אליו ממרחק הוא בעיניו כאור שבעת הימים. אבל כמעט נמלטו אחד אחד והנה ארצות רבות סגרו את שעריהן לפניהם פן ירבו ויעצמו במאד מאד ויפלו למשא על ארצם החדשה.

ותהי הזעקה גדולה ומרה ותהי מהומה ומבוכה בבית ישראל ויהי העם בוכה למשפחותיו ויהי כל העם נדון על ארץ המקלט אשר ינוסו שמה.

“לארץ אמריקא!” הרימו רבים נס, “אל ארץ החפש!”

“אבל מי יודע אם תהי לנו תקומה גם בארץ ההיא, מי יודע אם נציב לנו יד בארץ אשר גם שפתה וגם הליכותיה זרות לנו?!” פרשו האמללים כפים, "הן גם מעוז אירופא כבר היה לנו לבשת, ומי לידנו יתקע אם לא תהי לנו ברבות הימים גם החסות בצל התבל החדשה לכלמה. ואיך נרחיק גדוד בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפינו מעבר לים, והכסף מאין ימצא, כי דלונו ונורש ומחסרונו בא כאיש מגן? אל מי נפנה לעזרה ומי יתמוך בימיננו?

ותהי מהומה ומבוכה בבית ישראל, עד שקמו מקרבם אנשי רוח וישימו אל חכם שופר ויריעו בקול גדול ולא יסף ויתנבאו במחנה לאמר: “שובו לבצרון אסירי התקוה, שובו לארץ אבותינו צבי כל הארצות, שם לא תבואנו יד עמל ושם ינוחו יגיעי כח. כגן עדן היא הארץ, עובד אדמתה ישבע לחם. זאת המנוחה וזאת המרגעה! איש תחת גפנו ותחת תאנתו ישב; יזרע שדות ויטע כרמים ומעמל כפיו יראה ישבע!”

מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם!

אחה ה' אלהים! לא עם אוהב לנוד עמך ישראל אבל עם מֻרדף בלי חשך, עם הולך בלא כח לפני רודף מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. לא עם בוגד בארצו וממלכתו הוא העם הזה אבל קללת “נע ונד תהיה בארץ” רובצת עליו מיום לכתו בגולה. כמעט יאחז באחת הארצות ויאמר פה אשב כי אויתיה, פה אעשה את הישר בעיני אלהים ואדם ואתערה כאזרח רענן; כמעט יציץ ופרח ישראל לצבי ארצו ולגאון ממלכתו והנה צורריו ריקם יפיחו בו ויבלעוהו ממקומו, והנה חבלי רשעים עִוְדוּהוּ, יחד עליו יתמלאון, למשאות אותו משרשיו – ואתה ה' אלהים עד מתי?!

ו.

הסתו עבר, וחם שמש האביב, ונמס הקרח מעל פני האדמה וכל פתותי כפור ושלג נגוזו. גם כל רמש הרומש על הארץ יקיץ לתחיה, בשלוח השמש קרנים אל מעבה מחבואו, וחם לו. רק מלבות האמללים טרם עבר הסתו, עוד נטוי הקרח הנורא לפתחם וכל קו וכל קרן אור אליהם לא יגיע.

שרה הזקנה, אשת המלמד מרוסיא, יושבת שוממה כל היום בפנת חדרה, ראשה יסתתר בין שתי כפות ידיה ורוח מבינתה כבר שת חשך סתרו. היא כבר חדלה לשיר, אף נאלמה דומיה ולא תשאל אף לא תשיב דבר גם למלכה בתה יחידתה. כל אוכל תתעב נפשה ואף ידה לא תגע בו. רק מעט החלב אשר תשקה אסתר אותה יום יום יתן לה כח להאריך ימיה, עוד כמעט רגע ועוד כמעט רגע ובשבתה על מושבה תִתַם לִגְוֹעַ.


“אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה,” תשנה מלכה פעם בפעם את פתגמה, עת תשתוחח עליה נפשה, והיא תשיח את לבבה. אולם כל הרואה את הקמטים אשר העמיק היגון בפניה כמו יחרשו חורשים על גבו ואף רגע לא ישבתו מעבודתם, הוא יכיר כי גם פתגמה זה כבר חדל מהיות נחמתה, כי פתגמה נצור על דל שפתיה ולבה בל עמה, כי המכאובים הרבים התגברו גם על פתגמה וכחו סר ממנו.

אתא ליל התקדש חג הפסח.

מלכה התאמצה להצהיל פניה בלילה ההוא. הלא חג היום לה'! היא הלבישה את הבנות בגדי חמודותיהן. ותלבש גם היא את הבגד הלבן, ותשם את מטפחת המשי על ראשה, את המטפחת הלבנה בפטורי ציצים רקמה. הלא המה הבגד והמטפחת אשר תלבש מלכה רק שתי פעמים בשנה: ביום הכפורים ובליל התקדש חג הפסח.

ידיה מלאות עבודה. היא רפדה את יצוע מרדכי “להסיבה” גם ערכה הכוסות על השלחן כדרכה מימים ימימה: את הכוס הגדולה לאליהו הנביא בַּתָוֶךְ ואת הכוס הקטנה ממנה למרדכי, אל מול רפידתו. ושם בקצה היצוע, לימין מרדכי, העמידה את הכוס אשר הוכנה לה. וכן לכל אנשי הבית. הכל על פי המשטר והסדרים כשנה בשנה. ואף את המעיל הלבן אשר ילבש מרדכי בלילה ההוא שָׂמָה על הכר אשר למראשותי רפידתו, דבר לא נעדר.

ערוך השלחן כדת החג, פרוסה המפה; מנורת נחשת קלל תאיר את כל המחזה והמערכה. איש איש יושב על מושבו וגם את הזקנה הושיבה אסתר ברב עמל ממול מלכה אמה. רק מושב מרדכי ומקום גבריאל נפקדו. הלא כל המושבות הוכנו וכל הכוסות נמלאו יין אדום. ועתה נלוו אל כוסו של אליהו עוד כוסות רבות המפיצות נגה לאור המנורה. וכמו משַקְרוֹת עינים לאמר שתו ביין מסכנו – ויד לא תגע בהן.

ותהי חרדת אלהים בכל הבית.

מלכה נפעמה פתאם למראה המקומות הנפקדים, ונפשה נבהלה כמֻכה ירח הנודד בחלום חזיון לילה, עת יעירהו איש מתרדמתו, והוא עומד בחוצות קריה פשוט עד הכתנת, וכל יצורי גוו כבדים עליו ככבד אבן, וראשו עליו ככרמל. כי עיף ויגע הוא בעבודתו הזרה לרדוף רוח. “הלא היא ידעה נאמנה כי מרדכי אישה וגם גבריאל בנה וגם… לא ישובו אל ביתם לימי החג, ומי מסך בקרבה רוח עועים לעשות מעשיה זרים מעשיה?!” ותהי כנדהמה, לא פתחה פיה. ותתבונן אל אמה הזקנה היושבת ממולה, זרועותיה נשענות על השלחן, וראשה מסתתר בין כפות ידיה – ותוסף מלכה חרדות וכל עצמותיה רחפו…

הלא כבר הסכינה מלכה לראות את אמה במצבה הפרוע ומדוע התחלחלה עתה בהתבוננה אליה?

אסתר, אשר ישבה בלילה ההוא בראש השלחן לשמאל אמה ולימין הזקנה, היא כמו הכינה נפשה אל כל החרדה הזאת ותשא בשרה בשניה. ותעצור בעד כל אנחה לבל תתפרץ ממעמקי לבבה. ובכל זאת זנחה עתה משלום נפשה. עיניה משוטטות כתועה. היא תביט חליפות אל אמה ואל הזקנה, כמו תערוך דמות לשתיהן, והנה גדלה מבוכתה, והנהכוס אחת קטנה מאד ומלאה יין העומדת בין כוס אביה וכוס אמה תמשוך את עיניה אליה – והיא נבהלה מאד.

ומלכה ראתה כי אסתר מתבוננת אל הכוס הקטנה וכי היתה מבוכתה, ותתעורר גם היא ותשח מעפר אמרתה לאמר:

“הלא תגידי לי, בתי יקרתי, ולמה תכחדי ממני דבר. האמנם כי את שמואל בני הקטן, יונק שדי, גזלו האכזרים בליל המהומה מבין זרעותי והוא עתה נשבה לבין הנכרים?… אביך בקש תחבולות להסתיר ממני את אסון הילד, והוא הגיד לי בטרם נסעו מזה, כי הילד מת. אבל אנכי ידעתי גם ידעתי כי הנכרים יגדלו את היונק בביתם, ואחרי שנים אחדות ישלחוהו אל ארץ רחוקה לעבוד בצבא. גם ימירו לו את דתו והוא לא ידע. הה! בני בני! אף את אמו לא יכיר בהגדלו… לבי לבי לך נפש זכה וטהורה!”

עתה שמעה אסתר את הפתרון לחידת הכוס הקטנה ותבן לה כי אמה, בחלותה ואש קדחה בעצמיה, לא ראתה אף לא ידעה כי הובל הילד לקברות. והיא בחיים חשבתהו, ורוחה הכהה חזה לה חזות קשה, מחזה אחד מהמחזות אשר עיניה ראו בנעוריה בית אביה המלמד מרוסיא…

“הן אבי לא יכזב לך, אמי יקרתי, ומדוע תכהי את רוחך על לא דבר?” אמרה אסתר בנפש מרה. ומבלי משים שוטטו עיניה עוד הפעם פעם אל הזקנה ופעם אל מלכה אִמה. וכרבותה לערוך דמות כן רגז לבה בקרבה.

“על לא דבר!” התמרמרה מלכה בין שניה. ותקח את הכוס הקטנה בידה, ותאמר להריקה אל הצלוחית. אבל ידה רעדה עד למאד, ותתנחם כרגע, ותעמידנה אצל כוסו של אליהו.

ודממה עמוקה שבה – דומית מות.


“הלא הגדתי לך דבורה” הפריעה רחל, ילדה כבת חמש שנים, את הדומיה, בשומה דברתה אל אחותה הקטנה ממנה “הלא הגדתי לך כי אחרי כלות הארוחה יפתחו אֵת הדלת ואליהו הנביא בא יבא לשתות מכוסו. כן ספרה לי היום חנה רעותי.”

“ואנכי לא אשכבה לישון עד אם אראהו. הלא מלאך הוא וזקנו ארוך ולבן ככסף. גם יביא תשורה לכל ילד ישר השומע בקול אביו ואִמו. ואנכי הלא שומעת אנכי בקול אבותי, ואחדל לבכות אם תצוה עלי אמי!” הרנינה דבורה קולה כצפור.

– “גם אנכי לא אשכבה לישון. אולי יביא אתו גם את שמואל אחינו הקטן. הן אבינו הגיד לי כי מלאכים העלוהו עמהם השמימה. ואולי יביאוהו אליהו המלאך בכנפיו למען נתראה פנים אתו.”

– “הלא תראי הלא תדעי,” הוסיפה רחל בקול סמוך ובטוח, “כי אמנו הציגה כוס קטנה מאד אל כוסו של אליהו, למען ישתה גם שמואל אחינו בבאו עמו.”

– “ואנכי רעבה מאד,” התאוננה פתאם דבורה בקול בוכים, “מתי יבא אבינו וגם גבריאל אחינו, ואנחנו נאכל את הארוחה וגם נשתה יין?”


“הלא חג היום לה' ומה לך שפרה כי תבכי היום, ולא תתני פוגת לך, גם לא תקראי אף דבר מכל דברי ההגדה?” נשמע קול אלקנה הממשל משלים מן החדר השני "הלא חג היום לה', וחלילה לבת ישראל לבכות ביום מועד. וגם מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. אמשול לך משל למה הדבר דומה…

אם כלה אלקנה את משלו בבהלה ולא נשמע אל חדר הזקנה או כי הפריעתהו שפרה בתו, הנה עתה שב על ספורו ביציאת מצרים, ויחל במקום אשר כלה בראשונה, ויוסיף להרנין קולו ברעדה:

“ואת עמלנו אלו הבנים כמה שנאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון.”

“ואת עמלנו אלו הבנים” הרנינה אחריו שרה הזקנה אשת אברהם המלמד מרוסיא בקול רעדה, בהרימה פתאם את ראשה ותבט סביבה בעינים מלאות זיו ומפיקות נגה, “כמה שנאמר כל הבן הילוד היארה תשליכוהו…”

ובטרם עצרה כח לכלות את דברי הכתוב, ותקצר רוחה, ותתנודד מעל כסא מושבה. ושחוק קל רחף על שפתיה, ועור פניה קרן, בהטותה את ראשה הצדה, וכמו על כנפי רננות התעופפה נשמתה, ותגוע, ותמת.


“ומה לך שפרה כי תבכי היום ולא תתני פוגת לך? הלא חג היום לה' וחלילה לבת ישראל לבכות ביום מועד” שאל אלקנה את פי בתו גם ביום הראשון לחג הפסח בבואו מבית התפלה.

אולם הפעם לא פתח אלקנה במשל פיהו, ולא שאל עוד בתמהון ובקול גדול. ותהי שאלת פיהו רק מן השפה ולחוץ. הן עתה יודעת נפשו על מה היא בוכיה, הן ביום ההוא כבר נודע הדבר בשער בת רבים, הן נהיתה חדשה אשר ישׁיחו בה היום כל יושבי שער עיר יאסי, הן גם העתונים יודיעו את החדשה ויטו עליה קו להטות משפט. הלא היא:

"גריגור מרקוביטש שפך בוז וחרפות בקהל עם על אכזריסקו הפקיד אשר על הכפר בצרת, ויתעבר אכזריסקו ויעד לו עדים וַיוֹעֵד על פיהם את מחרפו למלחמת השנים. גם התנו ביניהם כי בנפול האחד לפני אויבו החובה על העדים להסתיר את הדבר עד אם ימצא לו המנצח ידים להמלט על נפשו אל ארץ אשר שמה לא תבואהו יד המשפט. ותהי המלחמה לפני ימים אחדים ויקדם גריגור מרקוביטש את פני אויבו ויכריעהו. והוא כבר עבר את הגבול לנוס ארצה אמריקא.

הך הכפתור וירעשו הספים!

רומנול ספד על אכזריסקו כמספד על היחיד, וימלא פיהו תהלתו וירוממהו תחת לשונו כי מת מות גבורים, בהלחמו לא רק בעד כבודו כי אם גם בעד כבוד עמו וארצו כי הללוהו זרים.

תליגרפול התגעש, כי חרה לו על אשר נלחם רומני ביהודי מלחמת-השנים. הן היהודי הוא חרפת אדם ובזוי איש וכל הלוחם בו מלחמת כבוד את כבוד עמו הוא מחלל.

רוזבאיול שפך חמתו על העדים אשר לא מבני ישראל, כי לא נזהרו לשמור על היהודי הערום, פן התנקש בנפש אויבו ויהגהו לא כדת. גם חרף את כל היהודים, כי מוגי לבב המה כשפנים, ושואפים נקם כחיתו טרף, וכל מעשי אכזריותם בעקבה המה עושים. הן אם ידע היהודי הבזוי כי לו היתה הצדקה וכי כדת עשה מלחמה על מה זה נחבא לברוח ומדוע ירא מפני חמת המשפט? הלא דמים אין לו אם מלחמת כבוד הוא נלחם. וגם זה לכל עמי הארץ לאות כי היהודים בוגדים המה בארץ מולדתם, כי כצוענים המה וכל ארץ מולדת אין להם. הן הנקל להם לעזוב את ארץ מכורתם ולברוח אל אשר יהיה שמה רוחם לברוח.

וסופיא בת היונים התהלכה בחדרה אנה ואנה תפושה במזמות לבה ותעלה עשן מקנה מקטרתה בכל פה, ותשכל להעלותו ארחות עקלקלות, בשומה פניה אל בנותיה ותאמר: “עתה חדלו לכן מהתעלף בנותי היקרות. הן הצפרים כבר נמלטו מן הפח. אכזריסקו נבל היה, וימות מות נבלים, ואַת יוזיפינא בתי לא תקימי נבלתו בהתעטף עליך נפשך. וגם אַת מאריא, בתי יקרתי, הרגעי נא ודמי. הן היהודי הארור וקשה הערף, ככל בני עמו, הוא השכיל עשה כי הלך לעזאזל ולא יהי לנו עוד לפוקה ולמזכיר עון. מי יתן והיה גם את לבב אביו הנבזה ואת לבב אחותו הנבלה ללכת אחריו אל ארץ לא ישובון עוד. כבר נקוטתי בפניהם, כבר היתה המשפחה הרעה הזאת לזרא באפי ככל משפחות בית ישראל!”


אמנם! הלא כן ארחות כל הבתולות בנות הדור החדש. זו כחן לאהוביהן להתעלף לפניהם. ומי זאת תבער ותכסל להתם לריק כחה בהיות אהובה בשערי שאול או מעבר לים?

רק שפרה היהודיה, התופרת כתנות ומעמל כפיה תכלכל גם את אביה, היא טרם למדה אל דרך הבתולות בנות הדור החדש, ועיניה מקור דמעה על גבריאל בן-מרדכי כי הרחיק נדוד אל הארץ החדשה, לבה כים נגרש5 השקט לא יוכל. “הלא ירד הים באניה, שם חיות קטנות עם גדולות, שם תהום רום ידיהו ישא וכל משבריו וגליו על האניות יעבורו להשליכן מצולה.” "הלא יבא אל ארץ אשר לא ידעו אבותיו ושפת לא ידע ישמע. שם נפש הזר ברעה תתמוגג, שם תכלינה כליותיו בחיקו אל ארצו ואל מולדתו ואל בית אביו, שם יגוע בזלעפות רעב בראש כל חוצות ואין מרחם עליו ואין מודע ומכיר, שם תלכנה עלמות תופפות, הלוך וטפוף, נטויות גרון ומשקרות עינים

שפרה בשבתה בודדה בחדרה תְלַוֵהוּ בהלך נפשה בדרכו. ואל אלוה תשפוך בעדו שיח. לבה בית המקדש, קרביה המזבח, דמעותיה הנסכים, אהבתה נר התמיד, כליותיה הלוים המשוררים – והיא תפלה.


“מה לך שפרה רעותי כי תבכי ולא תתני פוגת לך?” שאלה גם אסתר את פיה כעבור ימי החג "הלא אַת אשמת בנפשך. הן גבריאל מאן לעזוב את הארץ. רק כי מצות אמי היתה עליו חזקה, **וגם אַת הופעת על עצתה. ** אמי רפת כח היא וכל שופט הוא בעיניה כמלך בלהות…

אסתר עצרה רגע במלין ואחרי כן הוסיפה ותאמר:

“אמנם גם אנכי ידעתי כי אין משפט בארצנו ליהודי. ידעתי כי אף אם יוכיח היהודי צדקו כאור ומשפטו כצהרים יטו הרשעים דין וירשיעוהו, לעשות בו שפטים – על לא חמס עשה. ובכל זאת היה כל חפצי כי גבריאל יעמוד למשפט. באחת, כי ידעתי מראש את אשר יעלילו עליו מְכַתְבֵי עמל הרואים רק און ביעקב ועמל בישראל, ידעתי מראש כי יטפלו זדים שקר על עונו באין מכזיב על פניהם. הלא שמענו את אשר כתב הרוזבאיול. וזאת שנית, כי ידעה נפשי מאד את נפש אמי, כי רק רגע, בחרדת לבה וברפיון רוחה, צותה עליו במפגיע לנוס אל כל אשר ישאוהו רגליו, ועוד אחת מעט והנה תמק בעניה. נפשה עליה תשוח וכליותיה ייסרוה קשה על הרחיקו נדוד. וגם את לבך ידעתי, רעותי… אנכי חדלתי מדאוג לאחי. ידעתי כי לוא היה פה לא קרהו כל אסון כהיום הזה וגם בלכתו בדרך למרחוק לא תאנה אליו רעה. הלא איש הוא, איש אשר אסף בחפניו הרבה חכמה ודעת, ובכל מקום בואו ימצא לחמו בעבודתו. גם אולי תורהו ארץ החדשה דעת האנשים ודעת דרכיהם ויחדל ממשובת נעוריו. אולי חשב אלהים את הרעה לטובה. ואיש כזה, אשר שאר רוח לו ויתרון הכשר דעת, יעלה כיונק לפני אחיו הנענים והנגשים בארץ מולדתו, ישגשג ויהי לגפן אדרת וישלח דליותיו ותארכנה פארותיו לסוכך גם על בני עמנו הנדחים אל ארץ החדשה. ובכן חדלתי אנכי מדאוג לו ודאגתי לכן.”

“ובשלישית:”

אסתר הוציאה מחיקה מכתב ותקראהו באזני שפרה. לא כלו כי אם אפס קצהו. והמכתב מכתב מרדכי אביה:

“… בתי יקרתי! ידעתי גם אני את החדשה אשר נהיתה, אף אם אַת אמרת להסתיר את הדבר ממני ולא הודעתיני מאומה על אדותיו במכתבך האחרון. ידעתי כי שדי המר לי מאד, ועתה גם “הנער” הכרע הכריעני. הנער אשר בו שמתי מבטחי והוא כל תקותי ותקות עמי, הנער אשר אליו התפללתי כי הוא יהי עורך דין ורק משפט וצדקה יבקש בעד עמו, הנער אשר נתתיו “ללמוד דעת” ולשון למודים… אך אתאפק ולא אתאונן. הן כבר מלתי אמורה כי בני הדור החדש לא יבינו אל לבות בני הדור הישן, לשונם לשון תהפוכות, גם דרכם דרך הפכפך וזר, והמה יתחכמו לזקנים וירהבו בהם”.

“האמנם כי רק בצעירים חכמה? האמנם כי אבד טעם מבני הדור הישן והמה לא ידעו מה משפט? רבים אומרים לי כי דמים אין לו וכיבמשפט הכה את אכזריסקו נפש, כי “מלחמת כבוד” הוא נלחם, וגם כבוד ינחל על גבורת ימינו, כי חשף את זרוע עזו ויכריע את לוחמו. את האמת אגיד כי לבי טפש מהבין לשכל מליהם. על דעתי כי חלילה ליהודי לנקום ולנטור לאויבו. אנחנו נסלח גם לקובעינו נפש, בחדלם הרע. אכזריסקו נבל היה וגם אכזר, אבל התחת אלהים אנחנו להשיב לו כרעתו? גם הן אלהים לא יחפוץ במות המת כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה.”

"אמנם את אשר אקרא אנכי “רצח” יקראו בני הדור החדש “נצחון”. והמה ימלאו שחוק פיהם בהתאונני על מעשה הנער. הלא לשונם לשון תהפוכות וחכמתם ודעתם היא שובבתם. ובכל זאת מי יתן ויאמנו הפעם דבריהם!… אם כה ואם כה, בתי יקרתי, מר לי מר. אם צדקתי אני בשפטי אללי לי כי כפי בני נגאלו בדם נפש אדם, ואם יזכו המה בדבריהם מה זה היה לנער, כי הוסיף פשע ואולת על משובתו וזדון לבו בהחבאו לברוח. הן חלילה ליהודי לברוח מן המשפט. לבי סמוך ובטוח כי היושבים כסאות למשפט לא יעשו עולה ולא ירשיעו את הצדיק אם יוכיח צדקתו לעיניהם. הן שרים למשפט ישרו. ואם אין בפיהו תוכחות עונו ישא! זה היום שאלתי את פי יודע דת ודין והוא גם הוא הגיד לי כי אין בו חטא משפט מות, כי אין עונו גדול מנשוא ורק שפטים קלים נכונו לו, אף אם ירשיעוהו השופטים. ובכן מה זה היה לו? הנקלה זאת בעיני הנער לעזוב את ארץ מולדתו?

"התראי בתי יקרתי כי לעצתך שמעתי ובמנוחת לבב ובנפש שוקטה כתבתי את הדברים האלה? אבל השבעתי אותך בתי אם תדעי את מקום מחבואו ואם לא תמהרי להגיד לי ועונך תשאי!… הה, הנער הכרע הכריעני!

“סלחי נא לי בתי יקרתי כי האדבתי את נפשך, כי לבי התרגז רגע. הן רוחי בקרבי לא יתן דמי לי ואיככה אוכל ואראה באבדן כל תקותי וששון חיי ומשוש דרכי, ואיככה אוכל ואראה באבוד משפט וצדקה מן הארץ? הה, משפט וצדקה, צדקה ומשפט!… בני הדור החדש לא יבינו אל לבות בני הדור הישן.”

"כבר שב לבי למנוחתו, והיי שלום בתי יקרתי, אל תעצבי אל לבך. קוי אל ה', דמי והתחוללי לו, אולי יש תקוה ואשוב עד מהרה לביתי ואקומם הריסותנו כבתחלה. נחמי את אמך היקרה בנשים מעצבה ומיגונה. הלא תראו כי משפט וצדקה טרם ספו מן הארץ…

"הגידי נא שלום גם לשכנינו הטובים, לאלקנה ולבתו, בשם אביך

מרדכי".

“נ”ב. מהרי נא ולכי אל הדוקטור פלאי ותני על ידו את מכתבי הסגור במעטפה, ובקשי מפיהו תשובה עליו. הלא איש טוב הוא, איש מורם מעם והוא לא ישיב פני דורשיו ריקם."

– “השמעת שפרה?!” – ועתה מחי דמעה מעל פניך. כי יחדו נלכה אל הדוקטור פלאי לשמוע מה בפיהו."

“עוד יש בלשוני מלה,” הוסיפה אסתר אחרי רגעים אחדים, “הלא תדעי הלא תביני כי הדמעות לא תועילנה ביום עברה. רק נערה פותה אין לב תרבה בכי בבוא אליה צרה. כי אזלת ידה ממצוא נחומים לנפשה, וכילדה אין אונים תפרש כפיה ותתיפח. הן החובה על כל בני אדם, אם גבר ואם אשה, להוסיף אמץ לעתות בצרה ולהראות לדעת כי הוא כסלע איתן בלב ימים. סביב יהמו יחמרו המשברים והגלים להפיצו בשאון דכים והוא על עמדו יעמוד, לא ימוט. הן כל מתרפה ביום עברה צר כחו וידיו לא תעשינה תושיה. לנפשו ירע ולאחרים לא יועיל…”

אסתר חשה בנפשה כי הגדילה במו פיה, כי גם היא טרם הכינה את לבבה להיות כסלע איתן בלב ימים; אסתר חשה בנפשה כי מבטא נבוב וריק התמלט מפתחי פיה, וכמעט חרה לה על נפשה. אולם אל שפרה הביטה ותרא כי כבר מחתה דמעה, כי פניה נהרו ונסו מעליה יגון ואנחה. ותרא אסתר ותבן לתמהונה כי דבריה הכו שרש בלבב רעותה וישנוהו לטוב, ותהי זאת נחמתה. ותשמור מחסום למו פיה, פן תחבל בזדון את הטובה אשר עשתה בשגגה.


“במה אקדם פניך אדוני הרופא ובמה אכף לך על כל הטוב והחסד אשר אתה עושה עמנו?” כתב מרדכי אל הדוקטור פלאי, “בבית הדוקטור גסטיר הייתי ויאר פניו אלי ויתן תקוה בלבי. גם דוקטור ???צפילד6, וכן כל האנשים, אשר אדוני הרופא קראת בשמם, והמה אנשים יקרי רוח ורמי המעלה, כלם אמצוני במו פיהם, וכלם משכוני חסד, ויואילו ברוב טובם לתת לי את הבטחתם כי יעמדו לימיני וימליצו טוב בעדי.”

“אבל אדוני הרופא, האמנם יש לי תקוה? סלח נא לי אדוני כגדל חסדך לפשע שפתי ואני גבר רואה עני בשבט עברתו. מיום באי אל העיר הזאת, המלאה תשואות, בא מרך בלבבי ואירא כל היום פן יביטו יראו בי האנשים העוברים על פני, בהתהלכי בחוצות קריה קודר שחח, והמה ישחקו עלי כעל משגע וחסר טעם. הן אל כל אשר אפנה ואל כל אשר אביט הנה מחזה נורא לנגד עיני, מחזה אשר החריד לבבי בעודני נער ואנכי יושב לפני מלמדי ושופך דמעות כמים: הנה תלת מאה אלפי שליפי סייפא עלו לטור מלכא וקטלו בה תלתא יומין ותלתא לילותא – ובאידך גיסא הלולי וחנני ולא הוו ידעי הני מהני. המחזה הזה יחלוף על פני רגע רגע ורב עצמותי יפחיד. אבל כבר יבש מקור דמעותי, כבר עששה מכעס עיני, ואיך אבכה. זה כחדש ימים ערכתי את מכתב בקשתי אל בית המחוקקים ואנכי יושב יום יום לפני הבית הזה, יחיל ודומם לישועתי, והנה כל תשועה רחקה ממני. הנני רואה מרחוק את השרים הבאים אל בית המועצה. כלם לבושי מכלול, כלם אהובים, כלם ברורים, ועל כלם חופף כבוד החכמה. קסם על שפתי כלם, שחוק קל משיב נפש ומרהיב לבב מרחף על פתחי פיהם. הנני רואה, ולבי יחיל בקרבי, וכל כליותי כמשק גבים יהמו וישקו. הן השחוק יעיד על טוב לבבם ועל אהבתם את המשפט והצדקה. הן שרים למשפט ישרו ומי כמוהם דואגים אל עמם ואל ארצם, ומי כמוהם דורשים שלומנו וטובתנו. הנני רואה את אושר כל משפחות בית ישראל התלוי ברוח שפתם, ולבבי יתחמץ בקרבי על האנשים הרעים והחטאים המכתירים את השרים ומוליכים יועצים שולל להוציא משפט מעֻקל על צדיקים וישרים, על נקיים ותמימים; הנני רואה ולבבי כים נגרש. הן לולא יראתי לגשת אליהם, לולי משרתיהם הרשעים העוטרים עליהם כי עתה התנפלתי לרגלם, כי עתה התחננתי בעדי ובעד עמי, כי עתה פקחתי את עיניהם לדעת כי שקר טפלו זדים על בני ישראל והמה לא זרים המה בארץ מולדתם…”

“כבר בקשתי עצה מפי אנשים רבים במה יתרצה איש אל המלך והשרים לבוא ולהתחנן לפניהם על נפשו ועל עמו והמה יביטו בי וידודו ממני. גם ישנם רבים אשר ישחקו עלי, רבים האומרים לנפשי אין ישועתה לו בממלכתו, רבים המגידים לא בסתר כי חזיתי לי משאות שוא ומדוחים וכי יודעים המה השרים את צדקת היהודים ומתכונים למרוד בה. האמנם?!… אבל לא! ידעתי כי שקר בפיהם…”

“ובכל זאת אגיד את האמת, אדוני הרופא, כי תקותי לבוא בשער המלך מוט התמוטטה, ואמונתי בתום לבות האנשים ובשפתי אמת אבדה. הן בני הדור החדש לא יבינו אל לבות בני הדור הישן. אמנם האנשים הנכבדים אשר אדוני הרופא המליץ בעדי לפניהם, המה רק המה מדברים נחומים על לבי. אבל… אגיד את אשר עם לבבי, ועם אדוני הסליחה. לבי יהגה אימה כל היום, לבי יתעני בשפק, בכל פעם באי אליהם, אם לא יתנוני גם המה לחסר טעם, ורק בחמלתם עלי יסתירו עמלי מעיני, אם לא רק בשפתם ינחמוני ונפשם יודעת מאד כי… רועה רוח אנכי ורודף קדים.”

"ואם לא רודף קדים אנכי אם עזבתי זה כירחים שנים את ביתי, אם עזבתי את מחמדי לבי ומחמלי עיני לאנחות ואנכי מתהלך כל היום משמים בחוצות קרית הממלכה מבלי עשות תושיה?

"רודף קדים! לא רודף קדים אנכי. יודע אנכי את אשר לפני. אבל דברי לעו. בני משוש חיי הכרע הכריעני!… לוא הייתי אנכי בביתי כי עתה לא הלך שובב בדרך לבו. הן מי כמוהו בן מקשיב…

“לא רודף קדים אנכי, אדוני הרופא, יודע אנכי את אשר לפני. אבל “תלת מאה אלפי שליפי סייפא עלו לטור מלכא וקטלו בה תלתא יומין ותלתא לילותא… ובאידך גיסא הלולי וחנני ולא הוו ידעי הני מהני.” גם העשירים בבני ישראל יושבי ארצנו, אלה אשר דברים להם עם המלך והשרים, אלה אשר הכח בידם לפקוח את עיניהם, המה עושים להם משתה ושמחה. איש לבצעו ולהות נפשו פונה, יושבים ספונים בהיכליהם ובחדרי משכיתם ומתענגים על כל טוב ומתהללים במשפטי האזרחים אשר נתנו להם אלה השרים. ואל כל החללים אשר הפילו החקים המעיקים ואשר יפילו יום יום לא ישימו לב.”

"יודע אנכי את אשר לפני. זה כירחים שנים הנני מתהלך משמים בחוצות העיר בוקריסט ומתבונן אל כל מעשי האנשים האלה. כבר נסיתי לדרוש מזוזות פתחי היכליהם ולבקש מלפניהם כי יעמדו לימיני ויורוני דרך לבוא בשער המלך אבל “להון הלולי וחנגי” ואין עתותם בידם להטות אזן לקול דמי אחיהם הצועקים אליהם…

“אדוני הרופא, האמנם יש לי תקוה?!”

"אולי יש עצה בפיך אדוני, הלא אדוני הרופא איש חכם אתה, ואדוני האחד אשר מצאתיו נאמן לפני, כי תבין ללבב האמלל בן הדור הישן, ושמו

מרדכי."

“נ”ב. את מכתבי זה כתבתי אל אדוני אתמול בערב, עת היה רוחי בי כהה וכמעט סבותי את לבי ליאש מכל תקוה. ועתה, האח, בשורה טובה מוצאת בפי. התקוה תדוץ לפני! הנה היום הייתי בבית הדוקטור גסטיר והוא הראה לי את אות הכבוד Bene=Merenti אשר נתן לו הוד המלך החפץ ביקרו. הידד! הלא אנכי כבר אמרתי כי לצדק ימלך מלך. אבל רק איש ולא אל הוא. הוא אוהב משפט וצדקה, לטובו ולחסדו אין קץ. אבל אנשים רעים וחטאים מוליכים את היועצים שולל והוא לא יוכל לדעת את מי הצדק. מהר נא אדוני הרופא וכתוב עוד הפעם מכתב מליצה בעדי אל הדוקטור גסטיר כי יתאמץ לבקש מלפני הוד המלך כי יתנני לבוא שעריו וכי יטה לתחנוני אזן קשבת. ואנכי ידעתי גם ידעתי כי הוד המלך יבין ללבי, בהתעטף עלי רוחי ובהשתפך נפשי לפניו. ידעתי כי ישועתנו קרובה לבוא; ואתה אדוני הרופא הלא איש טוב לבב אתה, איש דגול מרבבה האוהב את עמו בכל לבבו ובכל נפשו, מהר נא ועשה כחפצי.

“בבית הדוקטור גסטיר מצאתי היום איש אחד אשר לא מבני ארצנו, וי. בטלהיים שמו. גם הוא לקח דברים אתי. וראה זה פלא. הן גם הוא מבני הדור החדש, וגם איש זר, אשר זה שנה שבתו בארץ הזאת, ובכל זאת שמעה אזנו ותבן לאמרי פי. הוא הקשיב רב קשב לכל דברי ואמנם בתם שפתים ובתם לבב הבטיחני להיות בעוזרי. הוא גם הוא צוה על פי ברכת שלום לך, אדוני הרופא, אף אם לא ידעך אדוני פנים אל פנים ורק את שמעך שמע, כי אדוני איש חכם לבב ורב פעלים אתה.”

“הנ”ל".

“מעי יהמו לך הישר באדם, כי נתעית בשוא ואת כל ברק עץ רקבון תחשוב לאור מאיר לך!” קרא הדוקטור פלאי מנהמת לבו, אחרי קראו את המכתב.

ואל אסתר פנה ויאמר:

“ומה אשיב לאביך על מכתבו? הוא החרידני, הממני, בתם לבבו, וכל עצה אבדה ממני.”

ואסתר ישבה, תפושה ברוב שרעפיה, לימין שפרה רעותה, ותקשב ותשמע כל מלה וכל הגה אשר יצאו מפי הדוקטור בקראו את המכתב. רק לפעמים בא רעד בעצמיה, ותחזק ביד רעותה ברב כח, וכרגע שבה למנוחתה.

“בטרם כל,” הגידה אסתר אחרי רגעים אחדים, “עלי לדעת מי ומי המה האנשים אשר עליהם ישא אבי דבריו ואליהם הוא נושא את נפשו.”

“גם את זאת אגיד כי אדע. הדוקטור משה גסטיר הוא יליד בוקריסט. כאשר אחזה לי הוא כיום בן עשרים וחמש שנים. הן הוא נולד בשנת תרט”ז. בהיותו בן עשרים שנה, לאמר בשנת תרל“ו, כבר גלה חדשות ונצורות בחקר הלשונות, וגם בספרות הלאומית אשר לרומנים הציב לו יד ושם. בשנת תרל”ז עטרוהו מורי בית מדרש הפילוסופיא בעיר ליפסיא בכתר חכמה. אחרי כן בא אל בית מדרש הרבנים אשר בעיר בריסלו, ויקשב שם לקח שלש שנים. ובשנת תר“מ תארוהו מורי בית המדרש בשם רב ומטיף. ובכן חכים יתקרי ורבי יתקרי. ובשנה העברה אחרי כלותו חק למודיו בבית המדרש שב אל ארצו ואל עיר מולדתו ויקדש את עתותיו לתורה ולתעודה. הוא כותב את כל חקרי חכמתו על ספר, כן חקרי הלשונות וכן חקרי המדע. כבר הוציא ספרים אחדים לאור וגם כתב מאמרי מדע ודברי בקרת בספרי העתים האשכנזים והרומנים, וכל קוראיהם יהללום על כל תהלה. הנה זה אתמול השמיעו גם העתונים הצוררים ליהודים את תהלתו, וגם המה ספרו בקהל רב את אשר כתב אביך לי כי המלך הכיר פעלו ומעלליו בחכמה ובדעת ויתן לו אות הכבוד. הנה המה מספרים כבודו כי מראשית השנה הזאת, שנת 1881 למספר עם הארץ, החל לקרוא דברי תורתו באזני תלמידים וחכמים וסופרים בבית ועד לחכמים, ורבים מגדולי חכמי הרומנים באים לשמוע את לקחו ושותים בצמא את דבריו. הוא חבר לחברות רבות ונכבדות אשר בארצנו וגם את חברי “חברת חוקרי גלילות הארץ,” אשר המלך עומד בראשה, הוא נמנה. ומלבד זאת הוא כותב בשפת המדינה מאמרים רבים ויקרים למוצאי דעת בבאורי אגדות התלמוד וחכמת הקבלה. הוא הכותב בשפת המדינה את דברי ימי היהודים מראשיתם עד חתום חזון הנביאים, הוא המעתיק את סדר התפלות לשפת המדינה.”

והדוקטור אליהו שברצפילד? הוא יליד עירנו, עיר יאסי. אביו הוא המשכיל הנכבד על פני כל יודעיו, האדון בנימין שברצפילד, אחד השרידים מבני הדור הישן, אשר באו בימי נעוריהם אל הארץ הזאת ותורתם וחכמתם בידם. הדוקטור אליהו שברצפילד, הוא גם הוא איש צעיר לימים כיום הזה. הוא נולד בשנת תרט“ו. בהיותו בן שמונה עשרה שנים כלה את חק למודיו בבית הספר ויקדש את כל כחו ועתו ללחום מלחמת אחיו בני עמו נגד הצוררים הרבים הקמים עליהם. כמעט החל למשוך בשבט סופרים, כמעט הרים את ידו החזקה להכות על קדקד דוברי שקר ולמלאָות פיהם חצץ, וכל רואה פעלו הכיר כי ברכה בו. בשנת תרל”ד החל להוציא עתון ספרותי בשם Revista israelita, אשר מטרתו להאיר נתיב בדברי ימי היהודים יושבי רומניה. בשנת תר"מ נעטר בעיר בריסל בתאר דוקטור לחכמת המשפטים והליכות המדינות. ובשנה הזאת שב אל ארצו ואל מולדתו ויבא עירה בוקריסט ויהי לעורך עתון “האחוה” ( Fraternitatea ). העתון הזה הוא קדש לדברי הימים לבני ישראל ברומניה ולמלחמת מגן נגד צוררינו ומנדינו. הדוקטור שברצפילד מגלה חדשות ונצורות בדברי ימי היהודים הרומנים. גם הוא איש אמיץ לבב אשר בכחו לפעול ולעשות הרבה בחכמתו ובכשרונו הרב.

“וגם את תולדות האדון בטלהיים ידעתי היטב. הוא יליד עיר פריסבורג אשר בארץ אונגארן. הוא נולד בשנת תר”ז. לא ידעתי אל נכון אם תאר דוקטור לו אבל ידעתי כי שאר רוח לו ויתרון הכשר דעת. משנת השש עשרה לימי חייו החל להראות את כשרונו על במת המחזה, ויהי חבר לחברת משחקים אשכנזים, ואחרי כן לצרפתים, עד שבא בשנה העברה אל העיר בוקריסט כסופר ומזכיר לחברת משחקים צרפתים. שם ראו חכמים וסופרים את שאר רוחו ויקרבוהו כמו נגיד והוא מו"ל ספר העתי “היכל בוקריסט” בשפת אִשכנז. היכלו כלו אומר כבוד לו, כי הוא למד בימים מעטים את שפת ארצנו, וישם לו למטרה להראות את עשר כבוד הספרות הרומנית לעמי אירופא, בהעתיקו את מיטב ילדי רוח חכמיה וסופריה אשכנזית. על כן ינחל כבוד מאת הרומנים וגם אוהב הוא את אחיו בני עמו בכל לבבו, ופעם בפעם ישנן ברק עטו להגן עליהם ולהוכיח צדקתם וישרם.

הנה אלה המה שלשת האנשים אשר לפניהם דברתי טובות על אביך. כלם אנשים טובי לבב ויקרי רוח המה, כלם חכמים וכלם אוהבים את עמם אהבה עזה. אבל יד כלם תקצר מעשות תושיה. כי אין חכמה ואין תבונה, אין תוכחות ואין משפט לנגד אנשי זדון היודעים את האמת ומתכונים למרוד בה."

“ובכל זאת נתן הוד המלך את אות הכבוד לאיש יהודי!” הגידה אסתר בנפש מרה.

הנה היא עודנה תפושה ברוב שרעפיה והדברים האלה התמלטו מפיה. לא בתור שאלה כי אם בתמהון.

“הלא זה אשר אמרתי כי אביך האמלל באמללים יחשוב בתם לבבו ובר רוחו גם ברק עץ רקבון לאור מאיר לו. אם תבדיל הממשלה איש אחד לטובה יהי לה האיש הזה לכסות עינים לרצץ משפט אלפי אביונים. ואם שאר רוח לאיש אשר הכירה מעבדיו, הנה גם את כחו תרפה כי החפיאה את כנפיו בירקרק חרוץ ולא יעוז עוד להגביה עוף ולהוכיח את זדונה על פניה.”

“אם כן אין כל עצה!” התמרמרה אסתר, כמו תשיח את לבבה וכל עצמותיה רחפו.

“לה' הישועה!” הגיד הדוקטור פלאי במבוכה, אחרי ראותו את פני הנערה כי שֻנו מאד למשמע דבריו.

“הרגעי נא ודֹמי רעותי היקרה'” הגידה עתה שפרה בשפל קולה, “הלא זה משפטך, אַת חרצת, כי החובה על כל בן אדם אם גבר ואם אשה, להוסיף אמץ לעתות בצרה ולהראות לדעת כי הוא כסלע איתן בלב ימים…”

אסתר הביטה רגע בפני שפרה בתמהון, כמו תעה לבבה אם מפיה יצאו הדברים האלה. ומבלי השב על דבריה הגידה אחרי הרופא בקול כילד בקראו קריאת שמע על מטתו וכבר אחזה השנה שמורות עיניו: “לה' הישועה על עמך ברכתך סלה”.

וכמו נגע בה קוסם במטהו ויגרש מפניה כל עצב וכל יגון, הנה הרימה ראשה, הנה פתחה שפתיה בשלות השקט באמרה:

“והלא אדוני הדוקטור מבקש עצה מפי דבר מה תשיב לאבי.”

"הנני מבקש כזאת ממך, יקרתי, יען כי אַת הסבות במסעו, אַת דברת על לבי לבלי הניא אותו ממחשבתו, אַת אמרת: “חלילה לנו מהמית ברוח שפתינו את אִמונת לבבו, כי הוא רק בתמתו ותקותו יחיה, וטוב כי לאט לאט תכזב תוחלתו ולא נקפדנה כאורג באפס יד”. הנה נא ידעתי כי כל דבריך צדקו יחדו. יודעת אַת את נפש אביך ועצת נפש יעצת לו. אולם גם את זאת עלינו לדעת כי לא בתוחלת ממֻשכה יושע איש. אביך הוא איש ישר לבב ונאמן רוח. לו עין בוחנת וכליות יועצות. אבל גם תם ילדות וגם מקסם שוא יראו לעיניו מאורות מתעים וסלפו דרכו. ידעתי גם ידעתי כי תמצא ידנו להמשיך את תקותו לארך ימים. ואולי…. גם בלעדינו ימצא לו נחומים. הן היום היתה נפשו בכל רע ויקרא כמתיאש כי נוחלה אבדה תוחלתו והוא רודף קדים, ומחר וירא את אות הכבוד ביד הדוקטור גסטיר, ויקרא “האח, הידד, ישועתנו קרובה לבוא!” לא זה “אות הכבוד” הראשון ולא זה האחרון, לא אביך האמלל הראשון ולא הוא האחרון הקורא הידד למראה “אות הכבוד”, הנתן לאיש אחד מהם, עת לכלם הוכן מטבח, עת לכלם ערוך תפתה. כן ארחות כל האובדים והאמללים, כן ארחות כל קשי יום ומרי נפש וכן ארחות כל משפחות בית ישראל מאז ועד היום הזה. לא לי להביא מופתים על משפטי. כל היודע פרק בדברי ימינו למן היום אשר גלינו מעל אדמתנו להיות נעים ונדים בארצות זרים הוא ידע כי כדברי כן הוא. הנה זה עתה דברנו את דברינו…

“הנה כמעט שכחתי בתמהון לבבי להציג לפניכן את האנשים אשר ישנם אתנו פה ואתקן עתה את המעֻות אשר עויתי על חקי דרך ארץ: הנה האדון מנחם אבן אמוץ, האדון יוסף לבית אריה, האדון משה לבית המטות.”'

ואל האדונים פנה ויאמר: “זאת אסתר בת מרדכי וזאת שפרה בת אלקנה.”

אסתר אמנם ראתה את האנשים האלה בראשית בֹאה אל בית הדוקטור אבל לא שמה לב כי זרים היו לה, ועתה גם המה התישבו אל השלחן והדוקטור פלאי הוסיף לשום דברתו אל אסתר, באמרו:

“הנה האדונים האלה אנשים נכבדים המה, משכילים על דבר ה' וחולים על שבר בת עמנו. המה באים פעם בפעם אל ביתי ויחדו נשוחח ונועץ על ישראל סבא אשר עצמותיו מלאות עלומים וילדות היתה בו. רגליו התעוהו אל להקת נערים שובבים וחזקי לב הקוראים אחריו כל היום מלא. יחד עליו יתמלאון וידו אבן בו. כל פצעיו יזוֹבו דם, והנערים השובבים ככלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. יפליאו מכותיו ויחדשו עליו רגע רגע את משובתם וזדון תעתועיהם, להוסיף לו מכאובים ותחלואים, והוא עומד על עמדו וקורא בקול קורע לבב לעזרה אבל ממקומו לא ימוש. הנה זה הזקן נותן גוו למכים ולחייו למורטים ולא ירים יד או רגל להשיב למכיו כגמולם עליו או לעמוד על נפשו. והוא עומד ומתפאר עליהם כי כח אבנים כחו ובשרו נחושה, כי לא המה המכים הראשונים, כי בכל דור ודור קמו עליו נערים פוחזים וריקים ויכוהו מכות רעות ונאמנות, אבל הנערים האלה כבר מתו וזכרם אבד והוא עוד חיה יחיה ולא ימות. אשריך זקן נכבד כי עמד כחך בך לקבל כל החצים ואבני הבלסטראות אשר ידו בך הנערים האלה. אשריך כי עוד חיה תחיה לזעוק בקול גדול לעזרה. אבל אם אמיץ לבב בגבורים אתה מדוע לא תרים רגל לעזוב את להקת הנערים השובבים בעוד בך מתום, מדוע תעמוד כבול עץ ותחכה עד אם הפשיטו האכזרים את עורך מעל עצמיך ויגרשוך ערום ויחף מעל פניהם.”

הדוקטור עצר רגעים אחדים במלין, ואחרי כן הוסיף ויאמר:

“אבל ילדות היתה בו. הוא מבקש חסד וחנינה ולא משפט וצדקה. הוא על צעצועים ישיש כעל שלל רב. הוא חולם בהקיץ חלומות נעימים כי הנערים יגדלו וילמדו דעת ויתנחמו על משובתם ולא יוסיפו לענותו עוד.”

אסתר ישבה הכן כפסל שיש ולא גרעה עין מהדובר.

“ומה יעשה ישראל והוא שוכן בין לבאים?” פתחה אסתר שפתיה עמו “במה כחו גדול להשיב להם כגמולם עליו והמה גדולים ועצומים ממנו? גם אנה ילך מרוח עריצים ואנה יברח מפני חמת המציק והוא ימצא בכל מקום בואו להקת נערים שובבים אשר ימררו את חייו?”

– “מראשית כזאת אודיע כי עתה אין את לבבי להגיד משפט על כל דברי ימי ישראל ולהוכיח את אבותינו מה היה להם לעשות ולא עשו. הן את הנעשה אין להשיב. גם אין את נפשי לשאת מדברותי על כל בני ישראל בארצות פזוריהם. הן אם מעט ואם הרבה הונח להם לעת כזאת מעצבם ומרגזם. כל ישעי וכל חפצי רק להאיר אור במחשכים אשר בהם הושיבו צוררינו את יהודי ארצם. הנה אביך לפנינו. הנה אלפי בני ישראל אשר היו בכל רע, והחובה עלינו להשיב על שאלת פיהם: “האמנם יש לנו תקוה בארץ הזאת?” הן השכלת אשר דברת, יקרתי, כי בין לבאים אנחנו שוכנים, כי אזלת ידנו להציג בשער משפט ושומע אין לנו מאלה הרשעים כבדי הלב, כי אזלת ידנו להשיב להם כרעתם והמה גדולים ועצומים ממנו, או כאשר אמרתי אנכי כי אין חכמה ואין תבונה, אין תוכחות ואין משפט לנגד אנשי זדון ומרמה היודעים את האמת ומתכונים למרוד בה. וזאת עלינו להשיב לאביך וזאת עלינו להשיב לכל אלפי האמללים לבל ישימו מקסם כזב מחסם ולבל יחזו למו מהתלות למראה “אות הכבוד” אשר הואיל הוד המלך ברב טובו לתת לאחד מאלף אלפי אחיהם, עלינו לדבר השכם ודבר על לבם כי אבדה נוחלה תוחלתם מאויביהם, כי יבושו ממבטם לעזרת שרי אירופא. והיה אחרי אשר ידע אביך התמים ואחרי אשר ידעו כל אלה האמללים כי “השחוק הקל המרחף על שפתי השרים לא יעיד על טוב לבבם ועל אהבתם את המשפט והצדקה,” אז יצעקו המה בקול גדול לאמר: אנה נלך מרוח עריצים ואנה נברח מפני חמת המציק? ואז נשיב אנחנו להם: טרם אבד מנוס ממנו! עוד יש תקוה! הנה ארץ אבותינו לפנינו, ערש ילדותנו. הן לשמה ולזכרה תאות נפש כל בני ישראל, הן אל עבר פניה ישפוך היהודי שיח בהתעטף עליו רוחו, את שמה ישא בחרדת קדש על שפתיו ערב ובקר וצהרים, לה יקדיש את אנחתו לפני לחמו, אותה יעלה על ראש שמחתנו, את אבניה ירצה ואת עפרה יחונן; הנה היא לפנינו בכל מחמדיה, בשדי חמד וכרמי הוד. נבוא שעריה, נעבוד את אדמתה והיא כאם רחמניה תחלוץ לנו שד. היא תתן לנו את יבולה, היא תשביענו מטובה, היא תנחמנו מעצבנו ומיגוננו ולא נהיה עוד מחזירים על הפתחים בארצות זרים.”

עור פני אסתר קרן לשמע הדברים האחרונים. כמו נראה אליה כבוד ה' ואור שבעת הימים נגה מבין עפעפיה.

“סלח נא לי אדוני הרופא”, התעורר עתה האדון משה לבית המטות, “כל דבריך טובים ונכוחים, וכל חפצי רק כי יתבררו ויתלבנו הדברים. הן גם ארץ הצבי בידי זרים היא ומי זה לידינו יתקע אם לא ילמדו גם אדוני הארץ ההיא אל דרכי שכניהם, בבאנו שמה. וזאת שׁנית: היוכלו כל בני ישראל להיות עובדי אדמה, וגם רבים מהם כבר הסכינו לחיות חיי הערים הגדולות ואוהבים בהמון, על כן כבד מהם הדבר לשבת בכפרים ולעבוד עבודה בשדה. ובשלישית: הכסף מאין ימצא לכל אלה האמללים אשר כבר היו בכל רע, כי האכזרים הביאו שאה על ביתם ויציגום ככלי ריק?”

– בני, שאלות גדולות שאלת, ואנכי אשיבך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: באחת לוא היתה תקוה לבני ישראל בארצנו, לוא ידענו כי לא לארך ימים תאכל אש הקנאה והמשטמה כי עתה דרשנו ערבון כי בארץ הצבי ייטב מצבנו. אבל הלא עלינו להציל נפשות מעמקי שאול ומי יבקש חשבונות רבים. הן כבר עשינו הרבה אם נעמיד במרחב רגלם. וזאת שנית, בי גם ערבון משנה לנו: א) עובדי אדמה לא יבקשו גדולות, המה בשלום ובשלוה יחיו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ולא יעוררו לא קנאת עם הארץ ולא שנאת האצילים והאדונים, ב) אנשים אשר למדו ידם להניף ברזל, להרים אֵת ומחרשה לא יתנו גום למכים ולחייהם למורטים. ואלה המכים והמורטים יחשבו עם נפשם בטרם יגרו מדון. הלא זה כלל גדול בהליכות החיים. אם ישח איש הנכבד בנכבדים את גוו אז ירבו החורשים על גבו כארבה לרוב, ואם ירים הנקלה בנקלים ראש ונחת זרועו יראה, אז ינוּעו כל רואיו ויעמדו מרחוק – וגם יתנו כבוד לו. ועל השאלה השניה שהיא שתים אשיב גם אנכי תשובות שתים. אלה אשר כח ידיהם אין אתם לעבוד את האדמה ימצאו גם שמה למו כן, בשלחם את ידם בסחר הארץ, ולא ילכו בגדולות ולא יגבה לבם לבקש מותרות ושכיות החמדה, ואלה האוהבים בהמון ומהם כבד הדבר לשבת בכפרים – את אלה תחזיר הסרת הטבעת למוטב אם לא ישמעו בקול מ“ח הנביאים וז' הנביאים שיעמדו להם. ובכן לא נשארה לנו בלתי אם השאלה השלישית: “הכסף מאין ימצא לתמוך בידי העניים אשר בידם אין כל, וגם בידי אלה אשר לא תמצא ידם די קנות שדה וכרם וכל כלי המחרשה?” הנה על השאלה הזאת נשיב אנחנו כלנו יחד, על השאלה הזאת ישיב העם כלו. והעם כלו הלא עשיר הוא. נקרא אספות, נעורר את כל העם מתרדמתו ונשמע מה בפיהו.”

– אבל האם תמצא ידנו לעורר את כל עם היהודים יושבי ארצנו והוא מפוזר ומפורר בכל הארץ, גם איש לעברו תועה ואיך נקבץ את השיות הנדחות?" שאל האדון יוסף לבית אריה.

– “הן גם לזאת כבר שמתי לבי. זאת נעשה אפוא: נכונן חברה גדולה באחת הערים הגדולות, בעירנו או יותר טוב בעיר גלץ היושבת על חוף נהר הדאנוי. וכן נעורר את היהודים ליסד חברות אשר תהיינה כסעיפים לחברה הזאת בכל עיר ועיר. והיה מעשה כל החברות אחד, אשה את אחותה תעזורנה, יחדו תצאנה לפעולתן. ואז עשה נעשה וגם יכול נוכל.”

ומנחם אבן-אמוץ, איש צעיר לימים, איש אמון על ברכי התלמוד, איש אשר לא בבתי הספר כי אם בבית המדרש אסף בחפניו תורה וחכמה ודעת, איש אשר לא הסכין מעודו לדבר בשער, אבל יודע הוא עת ומשפט, מושך בשבט סופרים הוא, היודע לדבר צחות בשפת עבר ולהגיד משפט על גוי ואדם יחד, איש מצניע לכת, פניו מפיקים תם וענוה צדק וברק עיניו יעיד על שאר רוחו; הוא ישב בכל העת ההיא על כסאו ויקשב וישמע את כל הדברים האלה ויט בלבו את קו משפטו עליהם מבלי פתוח פה ודבר דבר. עפעפיו בחנו את כל היושבים אל השלחן וממתיקים סוד, וגם אל אסתר השגיח, ואל הגות לבבה וחזון רוחה התבונן, ויערוך אותה מערכה מול שפרה רעותה היושבת על מושבה ומפהקת פעם בפעם, כמו כל השיחה הזאת איננה ענין לה.

“הלא תגיד גם אדוני את משפטך,” פנה פתאום הדוקטור אל אבן אמוץ.

ואבן אמוץ לא נע ממושבו ויאמר:

“אדוני הנכבדים! צעיר אנכי לימים וגם לא איש דברים אנכי. אבל אחרי אשׁר כבדני אדוני הדוקטור לחות דעי הנני להעיר את אזנכם רק על דבר אחד, וגדול הוא אלי. כי בלעדו לא יצלח חפצנו בידינו ובו תלוי כל כבוד בית ישראל! על דעתי כי את הרבים מבני עמנו האוהבים בהמון לא תחזיר גם הסרת הטבעת למוטב, לאמר: לעבודת האַדמה בארץ הקדושה. המה לא יחישו עתידות למו ויבחרו דרכם אל התבל החדשה המלאה תשוּאות. הן לא נכחד ממנו כי לאנשים האלה יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם שכלו שאון והמולה מכל חיי השלוה והנחת אשר לאכרים. ובכל זאת כנור תלוי בחדרי לבב כל איש יהודי, כנור בת ציון אשר זו כחו מאז לעמו כי כמעט תנשב בו רוח והוא מנגן מאליו. אולם הנדודים, אשר שבענו בארצות גלותנו והמרורים אשר השביעונו צוררינו ומנדינו, מלאו את כנור לבנו חצץ, ומלחמת החיים אשר אנחנו הגברים לוחמים יומם ולילה לתת לחם לפי הנשים והטף היא תנתק לאט לאט את מיתריו ותשכיחנו לחשוב לנו כלי שיר, היא תמית כל רגש בקרבנו, הגברים. ובכן רק הנשים, בנות ציון, הנשים אשר להן חלק אלהים לב טהור מלא רגשי-עדן ורחשי הוד, בנות ציון אשר הגה פיהן הוא הרוח הצח על הים הסוער בלבב הגברים, חן שפתותיהן הוא מור ואהלות וכל ראשי בשמים על מחץ מכתם, ושחוק עפעפיהן הוא ששון הישע לרוחם הכהה ושקוי מרפא לעצמותיהם העיפות; רק בבנות ציון, בנות דבורה הנביאה אשת לפידות, רק בהן תלוי כל כבוד בית ישראל. לוא צלחה כיום הזה רוח ה' על בנות ציון היקרות להתנבא במחנה, לוא התנדבו לעורר את לבות הגברים לתחיה, לוא יסדו גם הנה חברות בכל עיר ועיר לכונן מושבות בארץ הקדושה כי עתה באה על ידן תשועת ישראל.”

מדי דברו רחף שחוק חן על שפתי הדוקטור וכל רואה הכיר כי יש את לבבו לחמוד התולי-אהבים לו על אבן אמוץ. הן בפתח דבריו הצטדק כי לא אִיש דברים הוא והנה ניבו נאוה לוקח לבבות ומצודד נפשות, והנה חניך בית המדרש נושא מדברותיו על תכונת לב הנשים והלך נפשן ודבריו חלקים מחמאות רכים משמן, וגם משפטו נכון. אולם טרם מצא הדוקטור עת לפתוח שפתיו, ויכונן מבטיו אל אסתר, והנה עיניה הבריקו כעיני איש מתהלך בחשכה ופתאם נפתחו השמים לפניו ומחזה שדי יחזה. וגם שפרה התבוננה אל אבן אמוץ ותחדל לפהק ותט אזנים קשובות לכל דבריו, ולבה גבה ורחב.

“כל דבריך ישרים ונכוחים!” הגידו כל השומעים פה אחד, כהתמו לדבר. רק אסתר ושפרה החרישו התאפקו. אסתר בסערת רוחה ונהמת לבה, הלא מבטא שפתיה אך למותר. מבטי עיניה הגידו הרבה יתר מכל שפה ולשון. ושפרה בענותה הרבה. בושת פנים כסתה להגיד משפטה בין הגברים המלומדים והיא נערה פתיה לא לֻמָדָה. גם הלא לה לבקש עצות כי גם גבריאל ישוב מארץ אמריקא אל ארץ ישראל. הן אם הוא לא ישוב אז החובה עליה לדאוג לו. מי יודע מה תהי אחריתו בארץ אשר לא ידעו אבותיו והוא שפת לא ידע ישמע…

“אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאלכסנדרוס מוקדון דאזיל למדינת אפריקי ומטא לההוא מחוזא דכולא נשי כי נפק כתב אבבא דמחוזא אנא אלכסנדרוס מוקדון הויתי שטיא עד דאתיתי למדינת אפריקי די נשיא ואלפי עצה מן נשיא כמו שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.”

כל השומעים שחקו. כי לא ידעו מתי ואי מזה בא אלקנה אל הבית. ואלקנה שחק גם הוא. ויגל לבו ותעלוזנה כליותיו כי הפעם נתנוהו לכלות את משלו במתק שפתים, וגם שחקו לדבריו, לאות כי הוטבו בעיניהם.

ואסתר בפנותה לצאת, שמה דברתה אל הדוקטור פלאי לאמר: “הן לא מפי תבקש עצה, אדוני הרופא, דבר מה תשיב לאבי. תשיב לו את הדבר אשר תשיב לכל אלפי האמללים. אבל לאט לך לאבי יקירי! כתב נא לדוקטור גסטיר את הדברים אשר שם אבי בפיך ובקשהו כי לאט לאט ירגיע את רוחו ויורהו דרכו לפנות ערף לארץ הזאת ולשום פניו לארץ הקדושה. וגם אנכי אבוא אחריכם למלא את דבריכם.”


ז.

אַחֲרֵי אַרְבַּע שָׁנִים.

מי כתב מגלת תענית? אמרו חנניה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות. אמר ר' שמעון בן גמליאל אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין.

אכן, אין אנו מספיקין לכתוב חללה של רשעת הרשות בארץ רומניה. לוא אחת גזרה ממשלת הזדון לגרש את היהודים מארצה כי עתה אולי התעוררו שרי ממלכות אירופא לעצור בה כי תקים את דברי ספר הברית, כי עתה אולי התעוררו גם אלה הנאורים המעטים אשר בבני עם הארץ ההיא לצעוק חמס על הזדים ועושי הרשעה, כי עתה אולי התעוררו כל היהודים בארצות פזוריהם להעלות את אחיהם האמללים מבור שאון ולהעמיד במרחב רגלם, כי עתה נגעה הרעה גם עד נפש עשירי בני ישראל יושבי הארץ ההיא ונמס הקרח הנורא הנטוי על ראשיהם וחם לבם לאחיהם העשוקים, כי עתה ידעי הני מהני ולא היו בהך גיסא הלולי וחנגי עת נפש חללים תְשַׁוֵעַ מזרוע מרצחים, כי עתה עזבו כל היהודים ביום אחד את ארץ הדמים בטרם אכלו זרים יגיעם, בטרם אזל הכסף מכיסם, בטרם תם לריק כחם, בטרם אבד מנוס למו; כי עתה התמלטו בעור שניהם וילכו באשר ילכו למצוא להם מנוח כמעט. אבל אי לך ארץ ששריך הסוררים עושים את מעשי אכזריותם במועצות וחשבון, בערמה ומזמה, בנכלים ותככים; אי לך ישראל שמעניך סורקים את בשרך במסרקאות של ברזל והמה תופרים שק על פצעיך לכסותם מעיני רואים, אי לך אמלל שמציקיך שורפים את גלמך בחבילי זמורות והמה נותנים ספוגין של צמר על צרבת המכוה – לבל תחדל תקוה כי עוד תקום ותחי.

“ממלכת רומניה לא תחשוב כל אמונה וכל דת לשטנה לאיש הבא לבקש משפטי האזרחים. בן ברית ושאינו בן ברית, כחוסה בצל ממשלה אחרת כאשר איננו חוסה יחד נשתוו בעיניה להתחשב באזרחי הארץ. רק כי על הזר החובה למלאות אחרי הדברים אשר שָׂמָה לפניו, ויליד הארץ יערוך את מכתב בקשתו אל בית המחוקקים, והמחוקקים יתנו לו כרגע את המשפטים אשר לו המה, את שווי הזכיות”. – הלא כתובים כל הדברים האלה על ספר החקים.

ואמנם ממשלת רומניה לא תחוק אף חק קל נגד ה“יהודים” להבדילם לרעה מכל יתר משפחות הארץ, היא רק תגן על אזרחי ארצה מחמס זרים. אם הזרים המה כל משפחות בית ישראל, אם בין מאה וחמשים אלף יהודים המתיחשים לתולדותם בארץ ההיא מדור דורים הכירו המחוקקים רק את פני ששים ושמונה בעלי אוצרות אשר הרבים בהם באמת ילידי ארץ אחרת המה, אם כל משפחות בית ישראל, ומרדכי בעל בית המלון אשר בכפר בצרת עמהם, נחשבו לזרים ברוח שפתי “השרים אשר למשפט ישרו”; האם בעבור אלה היהודים אין להממשלה המשפט לחוק חקים נגד הזרים לבל יתחרו את אזרחי הארץ, לבל יהי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?

בשנת תרמ"ד יצאה מלפני הממשלה גזרה על הזרים לבל יהיו סוחרים בשלמות בלות ומטלאות ולא רוכלים הנושאים מרכלתם מבית לבית.

מי בער ולא ידע כי המחוקקים כוננו חצם על יתר לירות לאלפי משפחות יהודים ולהמיתם ברעב? – ולא למשפחות העשירים כי אם להעניים בעם, לאלה האוכלים לחם צר בזעת אפם, לאלה המתנודדים תחת סבל משאם מבקר ועד הערב, בקיץ יאכלם חרב ובחרף קרח, והמה לא ייעפו ולא ייגעו לשרך דרכם להשתכר לתת לחם צר ומים לחץ לפי הטף, לאלה האמללים אשר הרבים בהם מתגרת ידי הממשלה נגזרו, לאלה המגורשים מן הכפרים בערום ובחסר כל ולא נותר להם בלתי אם הנשמה אשר באפם ואהבת היושר אשר בלבבם, ובכח זאת שארית הפליטה אשר להם מצאו עד עתה לחמם לפיהם ולפי עולליהם הרכים: ביושר לבבם בטחו הסוחרים ויתנו למו את סחורתם לממכר, ובנשמת אפם נשמו וישאפו יחד כל היום, בהתהלכם קודרים שחוחים תחת סבל המעמסה אשר על שכמם.

בצאת הגזרה החדשה באו על האמללים השוד והשבר. הילדים הרכים פורשים כפיהם לאבותיהם ובוכים ללחם, והאבות נמקים בשבר רוחם ונמוגים בזלעפות רעב על נפש עולליהם העטופים. ותהי הזעקה גדולה ומרה.

“אחינו הנענים והנגשים” כותב אלי אחד מידידי, “נהלכים כצל, נואשים מכל תקוה, אבדו עצות, ויהיו כאלמים לא ידעו פתוח פה, ויחדלו גם להתאונן על רוע גורלם מקצר רוח. וכמו מת לבם בקרבם וישכחו גם אנחה. והיה אם יבוא איש לבב לנסות דבר אליהם ולהזיל נטפי מור על פצעי לבבם, לברוא להם ניב שפתים, אז כמעט יפתח האמלל פה לשפוך מרי שיחו, והנחומים אשר אמר בעל הנפש לדבר על לבו יֵאָלְּמוּ על דל שפתיו. כי העולם חשך בעדו, קפאו דמי עורקיו, סמר בשרו ולשונו נאלמה.”

“אל אלהים! הכלה אתה עושה את שארית ישראל? היעמוד לב יעקב אם תחזקנה ידיו להלחם עם המשברים והגלים הסוערים בזעפם עליו, עם התנינים הנוראים הפוערים פיהם לבלעו כשאול חיים, והוא חדל אונים וחסר כח?”

“סלח נא לי, אלהי הרחמים והסליחות, כי רגע בכאב לבי וחמת רוחי אמרתי נואש. הן אין אדם נתפש על צערו. עת תאחז בשר איש פלצות למראה הבלהות והאכזריות חמת אנשי זדון מוט תתמוטט רגע אמונתו, ועמך אלהי הרחמים הסליחה… הן היום נסיתי דבר אל אחד האמללים וכמו לבש היאוש עור גידים ועצמות ויתיצב לפני כמו חי כמו חרון. ואם הפלא הוא כי אצל רגע מרוחו עלי, כי החזיקני שמה ותקצר ידי לשמור מחסום למו פי מחטוא בלשוני? הן לא מלאך כי אם בן אדם אנכי, לא לב אבן כי אִם לב בשר לי.”

“האקרא את האמלל בשם? הלא אל כל אשר נפנה תפגשנה עינינו אלפי אמללים כמוהו ואתה תדע כי לא יציר חזיוני הוא. הנה הוא עומד לפני כאיש נדהם ואַיה שפה אשר תוכל להביע את ענות לבבו ומצוקת רוחו. הוא יושב בעירנו, עיר גלץ, זה יותר משלשים שׁנה וכל יודעיו יעידו על בור לבבו וישרת נפשו. הוא סחר בימי עלומיו אל הארץ וירא גם ברכה בעמלו. אבל בימי המהומה, בשנת תרי”ט, בפרוע המון היונים פרעות בישראל, התנפלו השודדים כזאבי ערב על ביתו ויגזלו את כל הונו ורכושו, והוא רק בשמלתו לעורו נמלט על נפשׁו. אחרי כן מצא ימים רבים חית ביתו, במכרו גלומי טַבַּק, עד אם יצאה הגזרה על היהודים בשנת תרל"ג ותאסור עליהם אסר לבל ישלחו במסחר הזה ידיהם. אז נשבר מטה לחמו, ובימים מעטים אכל גם את יגיעו המעט, אשר רכש לו, וימכור את כל כלי הבית באוכל, להחיות נפשו ונפש ביתו. ותחם עליו עין שכנו, איש סוחר, וירא את עניו וידע כי ישר לבב הוא ויתן לו מסחורתו ויהי לרוכל, ויחי חיי צער עד היום הזה. ובכל זאת לא התאונן ולא התמרמר. ונהפוך הוא, כי בשלמו יום יום לסוחר את מחיר ממכרו וגם לחם יביא אל ביתו, נשא כפיו לאלהי השמים ויודה לו על חסדו וטובו. אולם עתה אחרי הגזרה הנוראה אבדה עצתו, עתה תמוגגהו תושיה. שלשום מכר את מכתש הנחשת במחיר מעט ויכלכל את אשתו ואת שלשת ילדיו בלחם לשני ימים והיום המה עטופים ברעב ונפשו ברעה תתמוגג. ארבעה ילדים היו לו וימת האחד זה שבוע ימים כי צבתה בטנו מחסר ומכפן… היבכה האב האמלל על הילד המת או כי ירבה בכי על הילדים החיים וכל עוד נפשם בם, בהתעטפם לפניו ומצפצפים בקול כצפרים נאנחות: לחם! לחם!.

“כמעט שעבר האמלל הזה מעל פני והנה חרפה שברה לבי בראותי את אחד השוטרים מכה איש יהודי, עני לבוש קרעים. היהודי העני לא יבכה ולא יזעק כי אם הולך שחוח לפני השוטר והוא מכה אותו באכזריות חמה ובשטף אף עד הביאו אל בית האסורים. העני הזה הוא תופר נעלים אבל לא סנדלר אמן. ידו לא תמצא לעשות נעלים חדשים והוא קונה נעלות בלות ומבקעות, נותן עליהן טלאים ומוכר אותן לאנשים אשר אין ידם משגת לקנות למו נעלים חדשים. מזה נמצא לחמו ולחם אשתו ושבעת ילדיו. דעת לנבון נקל כי בצער ולא בנחת, אבל בהיתר ולא באִיסור. והנה כיום הזה, אחרי אשר היה פתאם מסחרו לאיסור, נואל האמלל לעבור חק, כי אכף עליו פיהו ופיות ילדיו הרכים. ויהי אך יצוא יצא בחוצות קריה למצוא קונה, וירא השוטר את הנעלים בידו ואת ה”מזמתה" אשר הוא אומר לעשות, ויתפשהו, ויקח בחזקה את הנעלים מידו וישליכם אל אגם-הרפש, ויך את הפושע בעברת זדון ויתן אותו במשמר…"

בואו הנה בראטיאנו ורוסיטי, השרים אשר “השחוק הקל המרחף על שׂפתותיכם יעיד על טוב לבבכם ועל אהבתכם את המשפט והצדקה”; בואו הנה וראו, האם באמת הרעו אלה האמללים לעם, אשר המה יושבים בתוכו, אם מצאו לילדיהם הרכים פת חרבה בזעת אפם?… אבל הנה גם עתה מרחף השחוק הקל על שפתותיכם, הנה תתענגו על המחזה כמלאכי הבלהות על מצרי הנפש החוטאת בעמקי שאול, הנה תשבעו רצון כי עמדה לכם ערמתכם להוליך את שרי ממלכות אירופא שולל – ואתם הן לא נגד היהודים תחוקו חקים כי אם נגד הזרים!

לקול אנקת חללי הרעב התעורר אחינו, הנבחר בבית המחוקקים אשר בממלכת אנגליא, הסיר די ווארמס, וישאל את פי המיניסטר לענינים החיצונים לאמר: “האם תדע ממלכת אנגליא מכל הגזרות הרעות אשר ממשלת רומניה תחדש על יהודי ארצה? הכי נודעה לה גזרת הרוכלים אשר על ידה הכריתה הממשלה אכל מפי אלפי משפחות ישראל? הכי אין על רומניה החובה, על פי הסעיף הארבעים וארבעה אשר בספר הברית והשלום הברליני, לתת לכל היהודים ילידי הארץ משפטי האזרחים, וגם לתת לזרים, החוסים בצל ממשלות אחרות, המשפט לשכון בארץ ולסחור אליה? הכי לא תעבור ממשלת רומניה את דברי ספר הברית בגזרותיה על היהודים? ואם כדברי כן הוא, מה נועצה ממלכת אנגליא, אשר גם היא חתמה את ידה על ספר הברית, לעשות, להכביד אכפה על ממשלת רומניה כי תמלא את חובתה?”

ויען השר סליסבורי ויאמר: “ממלכת אנגליא כבר שלחה דברה אל צירה היושב בעיר בוקריסט, ותצוהו כי יודיע לה כל פרשת החקים החדשים. על כן לא תוכל הממלכה לחות דעתה בטרם יבא אליה דבר הציר.”

ומה הוא הדבר אשר השיב הציר לממלכתו?

עוד חזון למועד! הן מצות ממלכתו לא היתה אליו חזקה כי ישיב כרגע את דברו, הן לא ביום אחד ידע הציר הכל אל נכון ואליו החובה להבין דבר לאשורו ולדעת לכלכל דבריו במשפט. הן – רֵעַ נאמן הוא לרוסיטי המחוקק, ומפיהו יציל “דבר אמת”, הוא יורהו את אשר ידבר.

עוד חזון למועד. ומה יעשו אלפי האובדים עד שיעלה רצון מלפני הציר להשיב לממלכתו דבר? אי מזה ימצאו לחם לפיהם ולפי הטף אשר ברגליהם? הנה עד כה ועד כה והעתונים, אשר רוח הממשלה דובר בם, ישיבו על שאלת הסיר די ווארמס, ותשובתם זאת “תשיב נפש הרעבים” ולא ירעבו עוד ללחם. הלא מפי העתונים ישמעו ויוכחו כי רק בחזון לבם הרע נחלו למו שקר כי נפשם ריקה. הן נחת שלחנם מלא דשן וכוסם רויה ורק זדון רוחם השיאם לצעוק חמס על הממשלה. כי חרה להם אל אשר שמה הממשלה מעצור למו לבל ירדפו אחרי בצע מעשקות."

אמנם שאלת הסיר די ווארמס עשתה שלום לבעלי התריסין המנצחים זה את זה בהליכות הממשלה. והרשעים כים נגרש ויגרשו מימיהם רפש וטיט על היהודים עם חרמם כי בוגדים המה בממלכתם, על כן ישימו לה עלילות דברים להבאיש את ריחה בעיני ממלכות אירופא, כי שקר טפלו על הממשלה והיא הלא מלאה חובתה ותתן לכל היהודים ילידי הארץ את משפטי האזרחים. “הן גם ליהודים אשר לא מילידי הארץ לא תעשה רעה, הן כל ישעה וכל חפצה להגן על בניה מחמס זרים, והיא הלא גם על היהודים האזרחים תחסה.”


ח.

“ואנכי הלא כבר הגדתי כי אך זאת רעה חולה לעמנו” אמר הדוקטור פלאי אל אבן אמוץ "ילדות היתה בו. תמול אמר נואש והיום ימחא כף למראה אות הכבוד אשר נתן הוד המלך לאחד מאחיו או גם למראה השחוק הקל המרחף על שפתי השרים. מחר יפרש כפיו ויתיפח כי אבדה אמונתו בישע ארצו ולמחרת היום ההוא וישמע את שאלת הסיר די ווארמס בבית המחוקקים אשר לממלכת אנגליא ויקרא: “האח! הידד! ישועתנו קרובה לבוא!”

“אמנם ידעתי את נפש האמלל הטובע בים צרה” הוסיף הדוקטור אחרי רגעים אחדים “גם בראש שבלת יחזיק וישלה את נפשו כי הוא צורו ומעוזו, סלעו ומצדתו, משגבו ומפלטו. אבל הן לא נער הוא ישראל סבא וישעשע נפשו בברק שוא עת זהב טהור לפניו.”

“ואנכי לא ידעתי מה הוא הזהב הטהור אשר לפנינו.” העיר אבן-אמוץ “גם את האמת אגיד כי על דעתי לא ברק שוא היא התקוה כי באמת תצמח עתה ישועה לעמנו. הן הציר טרם השיב דבר לממלכתו, ואנכי שמועה שמעתי כי רבים מגדולי עמנו שלחו בסתר דבריהם אל השר סליסבורי להוכיח אותו לדעת כי ככל הצעקה הבאה אליו מפי הסיר די ווארמס כן עשו שרי הממשלה.”

“לא ברק שוא היא התקוה הזאת!” השיב הדוקטור בלעג מלא מרורות “גם אתה אדוני, יליד הארץ הזאת אתה. הלא שמענו את תשובת העתונים ואנכי ידעתי נאמנה כי זאת תהי גם תשובת הציר. ומלבד זאת, עוד צעיר לימים אתה אדוני, ואת ערמת אנשי זדון טרם תדע, ולמה זה איגע את נפשך להבל? אנכי ידעתי את הנעשה מאחורי הקלעים. אבל גם ידך גם ידי תקצר מהושיע… ממשלת רומניה “מלאה את חובתה ותתן ליהודים ילידי הארץ את משפטי האזרחים” והנה בחדש אדר לשנת תרמ”א ערך מרדכי, בעל בית המלון אשר בכפר בצרת, את מכתב בקשתו ועתה הימים ימי קיץ לשנת תרמ“ה, ומרדכי עודנו יושב בכליון כליות ומדיבת נפש יחיל ודומם לישועתו. זה האיש מרדכי הילד הגדול תם הלבב, סמל ישראל סבא אשר ילדות היתה בו, רואה יום יום לפניו אכזריות חמה ועברת זדון, יחרד רגע רגע למראה הבלהות אשר תהפוך כל גזרה וגזרה על אלפי משפחות אחיו; זה האיש מרדכי מתאונן כל היום על נפשו כי רודף קדים הוא, כי עזב את אשתו ואת בתו היקרות לו מחייו לאנחות, כי אוי ואבוי לו בדעתו כי אסתר הרכה והענוגה יושבת יומם ולילה ועובדת את עבודתה על מכונת התפירה, לכלכל את נפשה ואת נפש אמה וגם לשלוח אליו די כסף להחיות את נפשו בעיר המלוכה והוא מתהלך כל היום בחוצות קרית המלך קודר שחוח מבלי אשׁר תעשינה ידיו תושיה. ובכל זאת הוא מתגורר זה ארבע שנים בעיר המלוכה ואל ביתו לא יבא, ובכל זאת לא יתנהו לבו האמן כי מפי השרים תצאנה הרעות בזדון רוחם, והוא עושה בנפשו שקר כי רק אנשים רעים וחטאים הביאו את דבת היהודים רעה אליהם. והיה אם יפקחו עיניהם לחזות נכוחות וישובו מאון ויתנחמו על מעשיהם… הידעת אדוני מדוע? יען כי ילדות היתה בו, כמעט יאמר נואש והנה עץ רקבון מבריק לפניו והוא יקרא: “האח! הידד! ישועתנו קרובה לבוא!” הלא אך צחוק מכאיב לבב ומרגיז רוח עשה לנו זה האיש תם הלבב. בשנת תרמ”א עת כתבתי אנכי אליו, עת אסתר בתו כתבה אליו בדמע כי ישים פניו לארץ הצבי לעבוד את אדמת הקדש ולחיות חיי שלוה ונחת, וגם מלכה האמללה שנתה את פתגמה שבע פעמים, ובראשית כל מאמר הצטדקה כי רק אשה היא, ותוסף כי לבה יהגה אימה, כי העתים נשתנו וגזרות מתחדשות לבקרים “אולי נברח מזה ונבואה אל ארץ אשר שמה לא תבואנו יד הממשלה”, והוא: “לבו יחיל בקרבו לזכר אדמת הקדש, את עפרה יחונן, את אבניה ינשק, על כל שרידיה ומחמדיה מימי קדם ישפוך את לבו ואת נפשו, אבל… חלילה לישראל מעזוב את ארצו ואת מולדתו, פן יתן חרב בידי שונאיו להוכיח את השרים כי אמנם בוגד הוא בארצו וממלכתו, כי אמנם זר הוא בארץ מולדתו.”

– “אִבל הלא מרדכי הוא רק איש אחד, ואיך תשפוט, אדוני הדוקטור, מאיש אחד על כל העם?!”

– “מרדכי הוא רק איש אחד המשעשע נפשו בברק שוא עת זהב טהור לפניו, מרדכי הוא רק איש אחד אשר נפשו דבקה בארצו ומולדתו והוא מאמין באמונה שלמה כי מושלי ארצנו רק שוגגים המה ולא מזידים.” אבל אנכי אוכיחך כי מרדכי הוא אחד מכל אלפי אחיו. לא טוב הוא מהם ולא נופל הוא מהם. הלא אתה אדוני ידעת את כל עמלנו משנת תרמ“א ועד היום הזה להשיב את הנדחים אל המנוחה ואל הנחלה, הלא גם אתה אדוני היית עוזר לנו. דברנו השכם ודבר על לב העם הזה. גם כמעט הצליח חפצנו בידינו. אש קדש נצתה בכל לבות בני ישראל, ויתנבאו כלם במחנה, ויקראו כלם פה אחד כי “לבם יחיל בקרבם לזכר אדמת הקדש, את עפרה יחוננו, את אבניה ינשקו, על כל שרידיה ומחמדיה מימי קדם ישפכו את לבם ואת נפשם.” גם את בני הנעורים, אשר כבר הרחיקו לכת מדרכי אבותיהם וילמדו אל דרך הגוים לעשות במעשיהם ולהתכחש לצור מחצבתם, הנה גם אותם השיבו מדברותינו מאון ויצאו כמעט כלם חוצץ על דגל ישראל. ואף גם זאת כי עצתך אדוני קמה ונהיתה. גם חברות “בנות ציון” היו לנו. ויהי בשנת תרמ”ב בצאת מספר המשפחות הראשונות לכונן למו מושבה בארץ הקדושה אז גבה ורחב לבנו ונרעים בקול גאון: “זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו!” ובכל זאת הנה אחרי כל הרעש והשאון וההמולה התישבו עד היום הזה כשתי מאות נפשות ישראל בארץ הקדושה, כשתי מאות ממספר שלש מאות אלף נפשות היהודים הנרדפים על צואר בארץ מושבנו. ואנחנו נדע כי לא מעצלה ומרפיון ידים מאנו ללכת אל ארץ אחרת, כי אם יען כי הרבים מהם, אלה אשר נולדו בארץ הזאת, דבקה נפשם בארצם והמה מתרפקים על מולדתם כילדים בחיק הורתם, אף אם היא תרבה פצעיהם ותהדפם מעל פניה והמה זעקת שבר יעוערו כי כשל כח סבלם וימהרו לעזוב את האם האכזריה, המשכלת בניה, לבלי שוב אליה עוד. בכל זאת אם יאבו ואם ימאנו תעצור בהם יד נעלמה וכמעט יראו רגע שחוק קל על שפתיה, או כי תחליק בידיה את שער ראש אחד מהם, ובלב כלם תתנוסס התקוה כי עוד אחת מעט והנה תשוב לרחם אותם, כי רק רגע באפה, רגע כי הביאו אנשים רעים וחטאים את דבתם רעה אליה, התאכזרה להם, והיה אם תפקח עיניה לחזות נכוחות כי ישרים דרכיהם ולא עולתה בם והיא תשיב אהבה שבעתים אל חיקם."

“אנכי לא ארבה חקור.” הוסיף הדוקטור “אולי ישנם בהם גם אחדים אשר סבה אחרת תעצרם. ואנכי הלא מראשית כזאת הגדתי כי רק הרבים בהם, מאלה אשר נולדו בארץ הזאת, כילדים המה, כמרדכי בעל המלון, וכל עוד כחם בם יצעקו לעזרה, יתמרמרו על אנשים רעים וחטאים, אבל לא יעזבו את הארץ. כי ישעשעו נפשם בברק שוא. וזאת היתה עד עתה וגם תהי בעוכריהם כל עוד לא יחכמו לדעת אחרית דבר בראשיתו, לדעת כי במועצות וחשבון עושים השרים הסוררים את מעשי אכזריותם, לדעת כי אין חכמה ואין תבונה ואין תוכחות ואין משפט לנגד אנשי זדון ומרמה היודעים את האמת ומתכונים למרוד בה, לדעת כי מושלי ארצנו לא יגרשו את היהודים מעל פניהם אבל ישנו את טעמם כי יאמרו להם: שבו אתנו למען נוכל לשפוך עליכם את כל חמתנו, למען נכלה בכם את חצי רשעתנו.”

“שֵׁב מָרְדְּכַי הַתַם לִפְנֵי בֵּית הַמְּחוֹקְקִים וְחַכֵּה בְכִלְיוֹן כְּלָיוֹת וּמְדִיבַת נֶפֶש לִישוּעָתְךָ עַד אִם תִדַּל וְתִוָּרֵשׁ, עַד אִם בָּלוּ עֲצָמֶיךָ בְּשַׁאֲגָתְךָ כָּל הַיוֹם, עַד אִם יָבַש כַּחֶרֶשׂ כֹּחֲךָ וְאָז אוּלַי תְבַקֵשׁ מִפְלָּט לָּךְ – וְהִנֵה כְּבָר אָבַד מָנוֹס.”

"בוא אדוני וראה, הנה בראשית החלונו לדבר על לב העם כי יעזבו את הארץ המשכלת יושביה ויתלקטו אלינו העניים והאביונים בעם, אלה אשר כבר אבדו דרכם, אלה אשר כבר יבשו עצמותיהם מחסר וכפן. הנה אחת היתה להם אם נשלחם לאיי אפריקא או לאמריקא או לארץ הצבי. האמללים האלה רק לחם יבש יבקשו למו ויהיו נכונים לכל עבודה אם בשדה ואם במכרי ההרים. אנכי ידעתי את נפשם כי גם המה יפרדו מארצם וממולדתם בשבר רוח וכאב לב. אף אסתר בת מרדכי היתה האחת אשר כמוני הבינה אל לבותם. ואנחנו ידענו כי המחסור הכביד עליהם אכפו, ולוא היה אמץ בלבבם כי עתה בקשו קץ לחייהם גם בגלי הים; אנחנו ראינו את ענים ואת לחצם אבל ידנו קצרה להושיע את כלם ממצוקותיהם. העשירים קפצו את ידם מתת את אשר הבטיחו במו פיהם ונהי אובדי עצות. ונרם כשופר קולנו ונקרא לאלה אשר טרם אזל הכסף מכיסם: “עזבו אתם את הארץ בעוד מצויה הפרוטה בידכם, בטרם נדחה גם מכם תושיה! ולא אבו המה שמוע בקולנו. כי המה השלו את נפשם בתקות שוא כי עוד אחת מעט ויונח להם, בארצם ובמולדתם מעצבם ומרגזם, וחלילה למו לנוע על ארץ אחרת בעוד התקוה משחקת לפניהם. אולם עתה אחרי עבור ארבע שנות ראו רעה, עתה באים רבים מהם וקוראים ביליל קורע כל לבב: “תנו לנו יד לעזוב את הארץ!” והנה גם המה כבר היו לעניים ואביונים הנמוגים בזלעפות רעב וכבר העבירו את המועד.”

“ובכל זאת הלא תדע אדוני כי גם עתה נסינו דבר לתת יד לאמללים לברוח מן המהפכה. אף כבר אמרנו לשלוח אותם אל כל ארץ אשר נשלח. יבאו לאמריקא, יבאו אל כל ארץ אשר יבאו, רק כי ימצאו לחמם ולא יגועו לעינינו. אבל הנה ארץ אשכנז סגרה את שעריה בעדם ולא תתנם לעבור עד אם תדע כי די כסף בידם עד בואם אל האניה אשר על הים האטלנטי, והנה פתאם גזרה גם ארץ אמריקא, ארץ הדרור והחפש, לבל יבאו שעריה עד אם יהי די כסף בידם לכלכל את נפשם לירחים אחדים בטרם ימצאו למו עבודה בארצם החדשה. ועתה הכסף מאין ימצא לאנשים אשר יצאו מארצם וידיהם על ראשם והמה נודדים ללחם בארצות זרות? על כן אחת אמרתי, אבדנו כלנו אבדנו. הן גם כיום הזה אם נדבר השכם ודבר על לב אלה אשר עוד די כסף בידם לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, המה אל ממלכת אנגליא ישימו פניהם ומשאלת הסיר די ווארמס יצפו יחיל ודומם כי תבא ישועתם. עד אם – בהגיגי יתחמץ לבבי – תחדש הממשלה את גזרותיה ואז גם תבוסתם תהי, חלילה, שלמה וגם להם יאבד מנוס.”

ויהי קול הדוקטור פלאי מלא חלחלה בדברו את דבריו האחרונים, ובהוסיפו להתמרמר: “הה! ילדות היתה בו, ילדות היתה במרדכי בעל המלון, ילדות היתה בישראל סבא! אנכי ידעתי את הנעשה מאחורי הקלעים, ידעתי כי גם תוחלתנו זאת תכזב, ידעתי את ערמת אנשי הזדון אבל ידנו תקצר מהושיע…”

אבן אמוץ ישב על מושבו מבלי נוע ויכונן מבטיו אל הדוקטור פלאי מדי דברו. אחרי כן פתח את פיהו וישב אמריו לו בנחת קולו: “אדוני הדוקטור! פיך פתחת בחכמה ותורת אמת על לשונך. אבל הן גם אנכי יליד הארץ הזאת הנני, וידעתי היום כי לוא נתנה הממשלה את משפטי האזרחים ליהודי ארצה כי עתה הנקל היה לנו לעזוב את הארץ אם צר לאחד ממנו המקום לשבת פה, ולא נהיה גם בוגדים במולדתנו. האם לא יעזבו אשכנזים לאלפים שנה שנה את ארץ מולדתם ויסעו לאמריקא, או אל ארץ אחרת, לעבוד שם את האדמה? ומי יאמר עליהם כי בוגדים המה בממשלתם? הלא גם אדוני יליד ארץ אוסטריא אתה ואף אם רחוק אתה אדוני ממולדתך לא תחדל מהיות בן נאמן לארצך ולממשלתך. אולם עתה אוי ואבוי לנו כי נעזוב את המערכה. אנכי את הנעשה מאחורי הקלעים לא ידעתי, אבל לבי אומר לי כי תקוה נשקפה לנו. גם הן אלה השרים העומדים עתה בראש הממשלה לא לנצח ישרו, יבוא יום אשר אחד השרים הנאורים ישוב לקחת את רסן הממשלה בידו, ואז יונח לנו. הוא לא ישנא את היהודים, הוא ידע את צדקתם ואת אהבתם לארצם ומולדתם והוא ישוב ירחמם. ובכל זאת חלילה לנו להתרפות מעבודתנו לעמנו להביא את האמללים אל המנוחה ואל הנחלה. ארץ הצבי היא הארץ האחת אשר רב כחה למשוך אחריה את בניה הנדחים. ואם נכזבה תוחלתנו בשנות תרמ”א–תרמ“ב, לא בנו ולא באחינו האשם. כי ביקוד רוחנו חזינו לנו שוא ונשכח משפט. הן לא בסופה ובשערה ולא ברעש ושאון ולא באש פלדות ה' כי אם בקול דממה דקה. כל דעה חדשה תחולל סערה, ותגדיל שאון, תצית אש, אבל כל אלה הסופות והסערות רק להרוס ולעקור נועדו ולא לבנות ולנטוע. אחרי עבור הסערה תך הדעה על יד על יד את שרשיה בלבות העם ואם יד חרוצים תהי בה להסיר את החרולים והקמשונים העולים סביבה אז תהי כפורחת, תשגשג ותעשה קציר כמו נטע. הן ארבע השנים אשר עברו על הדעה החדשה בינה ובין ימי העם במה נחשבו. זה כאלפים שנה נודדים בני ישראל בארצות פזוריהם ומשנאיהם הרגיזו את האדמה מתחת לכפות רגליהם ולא נתנום לעבדה ולשמרה; זה כאלפים שנה רואים אנחנו את חיינו תלואים לנו מנגד בכל מקום בואנו; זה כאלפים שנה לבוש עם בני ישראל כלי גולה, מתניו חגורים, נעליו ברגליו, מקלו בידו וילקוטו על שכמו, מיראה פן תבוא בין רגע התאוה בלב אחד הנסיכים לגרש אותו מעל פניו והוא הלא ידע כי עליו להכין לו רכוש אשר ביד יֻקח, הוא הלא ידע כי גם ארץ אחרת לא תמצא חפץ בו אם לא יביא את כספו בידו – והאדמה מה תתן ומה תוסיף לו בהגלותו בארץ מושבו? ובכן עתה הנגיד עתה לעם אשר כזה: “שובו כלכם ביום אחד לבצרון והיו כלכם עובדי אדמה”? לאט לי אדוני הדוקטור לעם הזה! שתי מאות הנפשות אשר עלו מארצנו לעבוד את אדמת הקדש הֵנָה החלוץ לפני העם. לעת כזאת יגל לבנו לשמועה כי האמללים האלה הנדחים ממולדתם כריקים ופוחזים מצאו למו מנוחה ומעמל כפיהם יראו ישבעו. ואנחנו נעיד עתה את לבב העם כי יראו גם המה את המנוחה, אשר מצאו אחיהם, כי נעמה זאת העבודה כי תשביע לחם, ויעלו אחריהם. הן לא נרפים המה בני ישראל, לא על נקלה ימצאו לחמם בכל ארץ וארץ. לא בחפץ לבם ירדפו קדים. הן מי לא יתאוה תאוה כי נפשו בטוב תלין ובמנוחה יאכל לחמו?”

“אבל גם הארץ הזאת לא תשא עתה את כל היהודים יושבי ארצנו ולא כל העם יהיו עובדי אדמה…”

ובטרם מצא אבן אמוץ עת לכלות את דבריו, ויתנשא פתאום הדוקטור ממושבו, ויבהל מראות את אסתר בת מרדכי אשר באה ברגע ההוא אל הבית והנה פניה שֻׁנו, גידי מצחה שורגו, מעיניה התמלטו כידודי אש, ושפתיה חלו ורגזו עד למאד, בקראה בקול נורא ופרוע: “תאלתי לאכזרים!”

“אבל הרגעי נא עלמה כבודה ועדינה והגידי מה נהיתה.” התחנן הדוקטור פלאי במבוכה, ויתן לה כסא לשבת.

אולם תחנוניו היו אך למותר. אסתר התבוננה סביבה בעינים מפיצות שממון, וכמו ראתה זה עתה את הדוקטור לפניה ותאסוף רוחה אליה, ותשוך בשניה את שפתה התחתונה עד זוב דם, ולאט לאט קמה סערת רוחה לדממה, לאט לאט שאפה רוח, לאט לאט חדלו שפתיה רגז, והיא התמודדה ותעמוד הכן כפסל שיש, ולבנת מות כסתה את כל פניה, באמרה: סלח נא לי אדוני הרופא כי רגע בכאב לבי התרגזתי תחתי וארגיז אותך אדוני ממנוחתך. הן עתה כלתה אלינו הרעה."

אסתר הוציאה מכתב מחיקה ותתנהו על יד הדוקטור. והמכתב מכתב הדוקטור שברצפילד.

"… על פי מצות אביך הנני מודיע לך, עלמה כבודה את אשר קרה לו בימים האחרונים. ואַת תדעי ותשפטי כמוני כי אביך הישר באדם רק בתמתו ובאהבתו את היושר והמשפט התרגז ויעש אולת.

וזה הדבר:

"איש אחד יש בעיר באַקוי וראדו פורומבר שמו. והאיש הזה הוא המנהל לבית חרשת הניר בעיר ההיא. ותהי ראשית מעשהו, ביום בואו אל העיר ההיא, לגרש את כל היהודים מבית החרשת העומד תחת פקודתו. ומאז ועד עתה אין קצה למעשי האכזריות אשר הוא עושה ביהודים. כל יהודי אשר בבלי דעת יקרב אל בית החרשת וכרגע יתנפלו עליו הפועלים במצות מנהלם, ויעשו בו שפטים נוראים ואיומים אשר לשמעם תסמר שערת בשר כל איש אשר לבו טרם נהפך לאבן. ובכל זאת אם יגיש איש עצומותיו אל בית המשפט אין לו שומע מאת השופטים. המה יראו ויחרישו.

"ויהי היום, יום שמונה ועשרים לירח פעברואר שנה זו, שנת 1885 והעגלון יצחק דוידוביץ, נער בן שמונה עשרה שנה, עבר בעגלתו על פני בית החרשת וישהה בקרבתו רגעים מספר. פתאם התנפלו עליו שלשה פועלים יורידוהו בחזקת היד מעל מושבו ויביאוהו אל בית החרשת. שמה אסרו הפועלים, לעיני המנהל, את ידיו ואת רגליו בחבלים ויכוהו לחי ויפילוהו לארץ ויאחזו בציצת ראשו ויסחבוהו סחוב והשלך אנה ואנה עד אם נלאו מעשות מעשיהם ויצוו עליו במפגיע כי יכרע על ברכיו. ויכרע האמלל עד אם מעדו קרסליו ויפול מלא קומתו ארצה. אחרי כן חמדו הפועלים לצון למו וימשחו את פניו בשלל צבעים, להעיר שחוק בעיני כל רואה. אולם מעשיהם טרם הפיקו רצון מאת המנהל ויתן צו כי ירחצו את פניו למשעי ואחרי כן ישובו ויעמידוהו לפניו. ויהי בהביאם אותו לפניו ויקח פסת ניר ויעש בה קרעים מעשי שרשרת, ויתן את הניר על פני העגלון, וימשח את העור הנראה מבין הקרעים בגפרית בוערה. האמלל זעק זעקה גדולה ומרה, כי גדל כאב מִכְוַת האש מאד, ויפרוש כפיו לעזרה ויתחנן למעניו. אבל ראדו פורומבר עשה במנוחת לבב את מעשהו על המצח ועל הלחיים, על השפה העליונה והתחתונה. וגם על החזה הבעיר מִכְוַת-קעקע. ואחרי אשר מלאו כל רואיו שחוק פיהם, כי המנהל השכיל בתבונות כפיו להפוך את פני “היהודי הארור” למשחית, ויוציאוהו החוצה. בהיות האמלל בחוץ וירץ אל באר המים לרחוץ את פניו, אבל כמעט בא מעט מים על המכוה ויגדל הכאב עד להשתגע. וימהר הנער דוידוביץ אל בית הפקודות וישלחהו הפקיד אל רופא העיר. אבל הרופא לא שעה אליו ולא שת לבו למכאוביו, בדעתו כי מיד ראדו פורומבר באו לו. ויהי ממחרת וילך האמלל אל בית המשפט להגיש עצומותיו לפני הקטגור ולא מצאו שמה. ויבא אל בית משכנו, וימאן הקטגור לדבר אתו דבר עד אם יבא אליו בהיותו בבית המשפט. וירא הנער דוידוביץ ויבן כי גורלו יהי כגורל כל האמללים אשר מתגרת ידי האכזר נגזרו, וימהר וישם פעמיו אל עיר המלוכה לדרוש משפטו מאת ראש השופטים אשר בבית המחוקקים.

"ויהי בבוא האיש רב-הפצעים אל עירנו עיר בוקריסט ויראהו גם מרדכי אביך, ויתר לב הישר באדם ממקומו למראה האכזריות.

ולאסון אביך ראה ברגע ההוא והנה המלך רוכב על סוסו לבוא אל בית המחוקקים, ויחגור מרדכי שארית כחו וישא את הנפצע על כפיו וירץ לקראת המלך, ויתיצב לפני סוסו לסוך את דרכו מעבור עד אם יראה “הוד המלך” את המעֻנה. “הן לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישרו.” ויתפשוהו השוטרים ויאספוהו אל משמר.

“אנכי בקרתיהו בבית הכלא… רק ברב עמל הצליח חפצי בידי להרגיע את לבבו כמעט, רק ברב עמל נאותו השוטרים לנו להשיבהו עירה יאסי, והמה באחת כי זר הוא, ויחפצו לשלוח אותו מעל לגבול הארץ כאחד הריקים והפוחזים.”

“סלחי נא לי, עלמה כבודה. כבד היה ממני הדבר להדאיב את נפש הבת ולספר באזניה את אסון אביה, אבל בקשת מרדכי אביך היתה אלי חזקה לעשות כזאת, ותחנוני שפתיו קדושים המה לי בדעתי את תם לבבו וישרת נפשו. בלי כל ספק יבא אביך אל ביתו אחרי ימים מעטים, כי זה שלשום הובילהו השוטר מזה. מהרי נא ולכי אל הדוקטור פלאי ובקשיהו בשמי כי ישים לבו אל אשר יעשו השוטרים באביך, בבאו עירה יאסי… הוא יודע את הנעשה מאחורי הקלעים… אולי תמצא ידנו להציג בשער משפט…”

“הן עתה כלתה אלינו הרעה” הגידה אסתר במנוחה אשר החרידה את לבב הרופא, “ומה אעשה אפוא לאמי האמללה? איך אשא פני אליה? במה אפתח שפתי לספר באזניה את כל דבר האסון אשר קרנו?”

עתה התבונן הדוקטור פלאי אליה, וירא את הרזון אשר שלחו הימים האחרונים בלחייה, וירא כי מכאובי לבבה עממו את ברק עיניה ויגזלו את האודם משפתיה, ומעיו המו לה מאד.

“הרגעי נא עלמה כבודה ועדינה,” הגיד הדוקטור במבוכה, “את הנעשה אין להשיב, אולי חשבה אלהים לטובה, כי אביך יראה עתה את משוגתו. אנכי אבא היום אל ביתך ואקח דברים עם אמך, אולי תמצא ידי להמתיק לה את הממרורים. גם הן עלי לעמוד על המשמר…”

– “כבר בא שקט בלבבי! הנה על דבר אחד עלי להעיר את אזנך אדוני הרופא. הלא זה עשרה ימים עברו מיום אשר נשלח המכתב, וזה היום בא לידי. לא אוכל לדעת את סבת הדבר כי אחר לבוא. אבל על דעתי הדבר נחוץ. אולי כבר בא אבי אל בית הפקודות אשר בעיר הזאת; חלילה לנו להתרפות כיום הזה. ברגע קראי את המכתב נועצתי להפציר באמי כי תתנני לקרוא את אדוני הרופא. הלא ידעת אדוני כי אמי חולה היא את חליה. אם על אדוני טוב, לך אתי, מהר ולך, כי הדבר נחוץ…”

כל רואה הכיר כי מנוחתה עזבתה עד ארגיעה, ורוחה שבה לפעמה.

“בוא נא גם אתה אדוני אתנו,” הגיד הרופא בבהלה אל אבן אמוץ. וכמו באה רגע יראה בלבבו ללכת אתה לבדו.

“האמנם כי שמואל בני הקטן מת בליל המהומה?… הלא אתה תגיד לי דבר אמת, מרדכי יקירי… למה תכחד ממני דבר? הלא אמו אנכי… הילד הקטן כבר היה לנער… את אביו לא ידע ואת אמו לא יכיר… הה! לבי לבי!…”

ומרדכי נבעת מפני מלכה אשתו, נעוה משמוע חרדת קולה ושגיון דבריה.

“אבל מה זה תדברי הבל כאחת הילדות?! חנן מרדכי קולו ברעדה.”

– “אמנם אנכי רק אשה, ומה בינת אשה?…”

ופתגמה התמלט מפיה בבלי דעת, פתגמה כבר אבד כל כחו, והנה הפעם נהפך לה לחרדה, הפעם היה לה למזכיר אסון ולמעורר צלמי בלהות מתהום הנשיה, הפעם העביר לעיניה תמונת חייה וכל עצמותיה הפחיד. הנה היא יושבת, שם בפנת החדר, זרועותיה נשענות על ברכיה וראשה מסתתר בשתי כפות ידיה, והיא כנאלמה לא תשיב דבר על כל תנחומות שפתי מרדכי אישה, לא תשעה אל תחנוניו אף לא תפנה אל געגועיו; הנה היא יושבת – ותמונת שרה אמה, תמונת הזקנה האמללה לנגד עיני כל רואיה.

“הלא ידעת אדוני הרופא כי אמי חולה את חליה, עצביה רפו, והיא תחרד לקול עלה נדף, כי על כן ראשה עליה ככרמל ולבבה תעה, גם רוח רעה תבעתה לפעמים, והיא תחדל לחזות נכוחות…” הגידה אסתר בדרך בלכתם, “על כן עלינו לבחור מלין.”

וילבש הרופא משנה חרדה, ותלבש אסתר שממון, ויבהל גם אבן אמוץ, בבאם אל הבית ויראו את מלכה ואת מרדכי, בשבתם מחרישים, שוממים, ואיש לתמהון לבבו תועה.

את מלכה ואת מרדכי! אבל מי יגיד כי הוא זה מרדכי בעל המלון אשר בכפר בצרת? מי יגיד כי הוא זה בן הכפר אשר הרהיב כל עין בהוד קומתו ובחסן מבנה גוו, בתם פניו ועז תארו? מי יכירהו כיום הזה? הנה הוא רק צלו, הנה הוא רק צל בלהות המרגיז כל רואה, הנה קומתו שחה, עמודי גוו מוט התמוטטו, פניו קבצו פארור, עפעפיו ילבשו קדרות, פאות ראשו וזקנו גדל פרע, בגדיו פרומים וגם רפש וטיט יכסו אותם. הלא זה ארבעה עשר ימים הוא הולך רגלי מעיר המלוכה, אשר בה “לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישרו” והשוטרים אשר נלוו אליו חליפות בכל עיר ועיר האיצו בו כי ימהר דרכו ולא יכשל בלכתו.

“וגבריאל בני איהו?” שאל מרדכי אחרי עבור הבהלה הראשונה, “הכי לא בא כל מכתב מאתו ולא שמעתם על אדותיו דבר?”

“גבריאל!…” התעוררה אסתר משממונה, “הלא ידעת כי אלקנה הממשל משלים ושפרה בתו נסעו מזה וירחיקו נדוד לאמריקא זה כמשלש חדשים. והנה זה לפני ימים אחדים בא אלי מכתב מאת שפרה ובו תאמר כי ראתה את גבריאל בנו-יארק ויצו על פיה את שאלתו אלינו כי אנחנו נופיע על עצתו לשוב אל ארצו ואל מולדתו. יען כי הוא לא ידע שָׁלו וכליותיו תכלינה בחיקה כל היום לראות את ארצו ואת עמו…”

"בני! בני! קרא מרדכי ברעדה ופניו נהרו כמעט, “עתה אכירך כי בני עתה!”

אבל הנה מרדכי שם פניו אל אסתר בתו וירא את המנוחה החופפת עליה, וישם לב אל נחת קולה, ויבהל גם הוא. הלא אלה הפנים לבנים כפני מת וזאת המנוחה מנוחת קבר היא; הלא אלה השפתים מראיהן כתכלת וזה הקול קול היאוש הוא.

ובטרם מצא מרדכי דברים בפיהו לפתוח שפתיו עם בתו והנה נפתחה הדלת והאדון בנימין שברצפילד התפרץ אל הבית מבוהל ודחוף, ויפרש כפיו כמתיאש, ויקרא: “הן כבר נלאיתי לחפש אחריך אדוני הדוקטור ואנכי אובד עצות. הנה עתה באה אלי תלגרמה מבוקריסט כי הממשלה גזרה גזרת גלות על בני ועל האדון בטלהיים ועל הדוקטור גסטיר, וכן עוד על אנשים רבים, כי תעולל עליהם עלילות על אשר באו בדברים עם חברת “כל ישראל חברים” אשר בפריז להמליץ בעד עמנו הנענה והנגש.”

“ואנכי מה איעצך אדוני?” קרא הדוקטור פלאי במבוכה, "אנכי כבר הגדתי כי אין עצה ואין חכמה ואין תבונה ואין תוכחות ואִין משפט לנגד אנשי זדון ומרמה היודעים את האמת ומתכונים למרוד בה, היודעים את המשפט והצדקה ומזידים עליהם לרמוס אותם ברגלים.

"הלא זה האות השני אשר נתן הוד המלך לכבוד הדוקטור גסטיר, פנה הדוקטור פלאי אל מרדכי הנפעם ממשמע אזניו, “ועתה הגד נא לי אדוני: מה עשו בך השוטרים בבאך אל בית הפקודות אשר בעירנו?”

“המה קראו לַצַלָם וַיְצַלֵם את תמונתי. כאיש נדהם הייתי ולא ראיתי מאומה, בלתי אם כי אחרי עשותו את מלאכתו התפאר בה לעיני השוטרים, והמה שחקו שחוק גדול.”

כל הרואים את פני הדוקטור ברגע הזה נבהלו. כי לבנת מות כסתם ועיניו כמעט קמו בחוריהן.

– "הנה עתה תדעו את הנעשה מאחורי הקלעים. אנשי הזדון והמרמה הערימו סוד לעשות תמונות היהודים הזרים, המתאוננים רע על הממשלה, ולשלוח את התמונות האלה אל השר סליסבורי, כתשובה על שאלת הסיר די ווארמס. לאמר: ראה נא את תאר יהודי ארצנו ותדע תכונת רוחם והלך נפשם, ותדע כי בזויי המראה המה וכי מגואלים המה ברפש וטיט, ותדע משפט כי לא יזכו לבקש משפטי האזרחים.

– “וגם את תמונת האיש הזה שלחו למופת ולשנינה!” השתומם אבן אמוץ.

– ומה זה תשתומם? הלא השׂר סליסבורי רק את מראהו יראה והוא לא ידע את תולדותיו ואת כל אשר עשו בו האכזרים, והוא לא ידע כי מתגרת יד הממשלה נגזר וכי המה השחיתו את תארו באכזריות חמתם ועברת זדונם.

“תאלתי לאכזרים!” קראה אסתר בחמת אפה ותרקע ברגליה על הארץ.

“בני הדור החדש לא יבינו את לבות בני הדור הישן”, התאונן מרדכי אחרי רגעים אחדים בנפש מרה "לשונם לשון תהפוכות וגם דרכם הפכפך וזר.. אל נא באפך בתי יקרתי… חלילה לנו מהעביר קללה ומארה אבל… המה אומרים עלינו כי זרים אנחנו היהודים בארץ מולדתנו… רק הדבר הזה היה בעוכרנו כי… זרים משלו בנו… כי… המלך… זר הוא…

ה' תרט“ז–מ”ח.


  1. Documente officiale din corespondento diplomatico pag. 129. Bukarest 1880.  ↩

  2. Dokumente officiale din corespondenta הלא המה: diplomatica de la 2/14 Septemorie 1878 pana la 17/29 Julie 1880. Bucuresti 1880. וגם Memoire sur la revision de l'Article 7 de la constitution Raumaine. Paris 28 Aout 1879.  ↩

  3. הנה כי כן בארו שופטי בית המשפט העליון את המלה “אינדיווידועל” אשר בסימן ג' בבוא אליהם משפט איש יהודי אשר הניח את נחלתו לבניו אחריו: על פי הסימן החמישי אסור לכל איש זר לקנות אחוזת שדה או כרם, וכל הבנים אשר הורתם ולידתם שלא בקדושה, לאמר, אשר נולדו לאביהם בטרם זכה להתחשב באזרחים הַרי הם כזרים, וצואת אביהם בטלה ומבוטלה למפרע.  ↩

  4. “נחפשו”במקור המודפס – כנראה צ"ל נחשפו – הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  5. “נגרש”– כנראה צ"ל נרגש [הערת פרויקט בן–יהודה].  ↩

  6. שלוש האותיות הראשונות מחוקות – כנראה צ"ל שברצפילד [הערת פרויקט בן–יהודה].  ↩

דוד ישעיהו זילברבוש
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד ישעיהו זילברבוש
רקע
דוד ישעיהו זילברבוש

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד ישעיהו זילברבוש

  1. אישים ומאורעות (זכרונות ויומנים)
  2. מזכרונות ימי בחרותי (זכרונות ויומנים)
  3. מעשה באשה אחת (פרוזה)
  4. ערבה חבוטה (פרוזה)

לכל יצירות דוד ישעיהו זילברבוש בסוגה פרוזה

לכל יצירות דוד ישעיהו זילברבוש

יצירה בהפתעה
רקע

הטבעת

מאת שלמה שפאן (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. מובא ברשות בעלי הזכויות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

א

המלכה ילדה בן למזל טוב. פעמיים לפני זה הפילה את הוולד, ובית המלכות היה שרוי בדאגה לגורל הכסא. כי אין לך כסא מלוכה בלי יורש-עצר, המשתעשע סביבו בשעשועי ילדות כשהוא צעיר לימים, החומד אותו חמדה עזה בהיותו נער, והיושב עליו ישיבה כבדה ומכבידה, בבוא שעתו לקבל את ירושת המלוכה. כך מנהג המלכות מאז ומעולם.

על כן היתה השמחה גדולה בבית-המלוכה, כשנתבשרו בשורה זו של לידת הילד, שלפי דעתם של המילדים המומחים, שטפלו בענין במסירות נפש ממש, הוא עתיד להיות זרע של קיימא. בני המשפחה בירכו זה את זה, ואפילו התנשקו בנשיקות פה, לפי החוקים והדיוקים המנויים לפרטיהם בהלכות-המלוכה, בסעיפים הנוגעים לעניין, ושר מיוחד, ממונה על כך, היה מהלך בין הקרובים המרובים ומלמד אותם את החוקים ההם, ומחנך אותם ומאמן אותם בדבר הזה, משום שפרטי הלכות אלו אינם ידועים לכול, ואף אלו שידעום פעם כבר הספיקו לשכחם, שהרי לידתו של יורש עצר אינה שכיחה כל-כך, וזמן רב עובר בין פעם לפעם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.