מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שלמה המלך והדבורה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

הוקלד לפי מהדורת דביר תשכ"ה.

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה תַּחַת תְּאֵנָה בְגַנּוֹ, לָנוּם אֶת-תְּנוּמַת הַצָּהֳרַיִם, וּשְׁנֵי שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ עוֹמְדִים עָלָיו דּוּמָם מְרַאֲשׁוֹתָיו וּמְנַפְנְפִים בִּמְנִיפוֹת,לְהָשִׁיב מֵעָלָיו אֶת-הַזְּבוּבִים. וַיְהִי אַךְ נֶאֶחְזוּ שְׁמוּרוֹת עֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲבֹר דְּבוֹרָה קְטַנָּה מְשׁוֹטֶטֶת, וְהִיא לֹא הִשְׁגִּיחָה בַמְנִיפוֹת, וַתֵּרֵד וַתֵּשֵׁב עַל אַף הַמֶּלֶך וַתַּעַקְצֵהוּ. וַיִּיקַץ שְׁלֹמֹה וַיִּתַּר מִמְּקוֹמוֹ. וַיֵּדַע אֶת-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לוֹ, וַיִּחַר אַפּוֹ. כִּי חַד הַכְּאֵב מְאֹד –– כְּפִי הַמַּאֲכֶלֶת! וְגַם אַפּוֹ בָצֵק וַיֶּאְדַּם כְּרִמוֹן. וַיְבַקֵּש שְׁלֹמֹה אֶת-בַּת הַמֶּרִי לְיַסְּרָה כִּזְדוֹנָה; וַיְחַפֵּשׂ וַיְמַשֵׁשׁ –– וְאֵינֶנָּה, כִּי עַד כֹּה ועַד כֹּה וְהַפּוֹחֶזֶת נִמְלְטָה עַל נַפְשָׁהּ וַתֵּעָלֵם.

וְאַף הַמֶּלֶךְ עוֹדֶנּוּ תּוֹפֵחַ וְצָבֶה מֵרֶגַע לְרֶגַע, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, עַד הֱיוֹתוֹ כְקִשּׁוּא. וַיִּזְעַף לֵב הַמֶּלֶךְ בְּקִרְבּוֹ וְכָל-פָּנָיו הָפְכוּ חֹמֶץ.

אָז יְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ בַּחֲמָתוֹ לְהַבְהִיל אֵלָיו אֶת-כָּל-הַדְּבוֹרִים וְאֶת-כָּל-הַצְּרָעִים וְאֶת-כָּל-הַגִּזִים וְאֶת-כָּל-הַיַּתּוּשִׁים וְאֶת-כָּל-הַיַּבְחוּשִׁים וְאֶת-כָּל-הַבַּקוֹת הַדַּקּוֹת וְהַדַּקּוֹת מִן הַדַּקּוֹת אֲשֶר בְּגַנּוֹ ואֲשֶר בְּכָל-סְבִיבוֹתָיו,הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים.

וַיֶּחֶרְדוּ מִקִּנֵּיהֶם וּמִּכַּוְּרוֹתֵיהֶם כָּל-הַדְּבוֹרִים וְכָּל-הַצְּרָעִים וְכָּל-הַיַּתּוּשִׁים וְכָל-יֶתֶר בְּנֵי הַזַּמְזוּמִים לְמִינֵיהֶם, וַיִּנְהֲרוּ מֵאֲשֶרהֵם שָׁם מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק, וַיֵּרְדוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת, הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים, כְּכוֹכְבֵי הַשָּמַיִם לָרֹב, מַלְכָּה מַלְכָּה וּנְחִילָהּ, מַחֲנֶה מַחֲנֶה וּנְגִידוֹ, וְכֻלָּם בְּהוּלִים, וְכֻלָּם הוֹמִים, וְכֻלָּם מְזַמְזְמִים, וְכֻלָּם שׁוֹקְקִים, מִשְׁתָּאִים לָדַעַת: מָה הַדָּבָר? מַה-זְּ-זֶה וְעַל מַה-זְּ-זֶה?

וְהַמֶּלֶךְ בַּחֲרוֹת אַפּוֹ רָקַע בְּרֶגֶל וַיִּקְרָא:

“הָס!”

וְדִמְמַת אֱלֹהִים נָפְלָה פִתְאֹם בְּכָל-הַמַחֲנוֹת. אֵין נוֹדֵד כָּנָף וּמְזַמְזֵם. אָז הִכִּירוּ וַיֵּדְעוּ כֻלָּם כִּי אָכֵן גָּדוֹל וְעָצוּם הָאַף, עָצוּם וְרַב עַד מְאֹד.

וְאַף הַמֶּלֶךְ פָּשָׁה בֵּינָתַים הוֹסֵף וּפָשֹׁה וַיְהִי כְּנֹאד מְמֻלָּא עַד שׂפָתוֹ חַדוּדֵי זְכוּכִית וּמְחָטִים דַּקִּים וְלוֹהֲטִים הַבּוֹקְעִים לָצֵאת. וַיִּצְעַק הַמֶּלֶךְ בִּכְאֵבוֹ וּבַחֲמַת אַפּוֹ הַבּוֹעֵר:

“מִי בָכֶם בֶּן הַבְּלִיַּעַל אוֹ בַּת נַעֲוַת הִמַּרְדּוּת אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ, אוֹ מְלָאָה לִבָּהּ, לַעֲשׂוֹת לַמֶּלֶךְ כֹּה!”

וּבֶאֱמוֹר הַמֶּלֶךְ “כֹּה!” וַיַּגַּע בֹּהֶן יָדוֹ אֶל הַנֹּאד, כְּמַרְאֶה בְאֶצְבַּע: רְאוּ, מָה עֹוַלַלְתֶּם לַמֶּלֶךְ!

רֶגַע הֶחֱרִישׁוּ הַדְּבוֹרִים, כִּי נִדְהֲמוּ מְאֹד מִפַּחד הַמֶּלֶךְ וְגַעֲרָתוֹ; וְאוּלָם בָּרֶגַע הַשֵּנִי הִתְאוֹשְׁשוּ מְעַט, וַתַּעֲבֹר הֶמְיָה חֲרִישִׁית מִמַּחֲנֶה אֶל מַחֲנֶה, הֶמְיַת מְבוּכָה וְתִמְהוֹן לֵבָב; הוֹי, הוֹי, מִי וָמִי עָשָׂה אֶת הַתּוֹעֵבָה? מִי הוּא זְ-זְּ-זֶה וְאֵי-זְ-זְּ-זֶה הוּא?

וְעַד הֵם מְזַמְזְמִים חֶרֶש וּדְבוֹרָה קְטַנָּה הִתְנַשְּׂאָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, וַתִּישַׁר וַתָּעָף עַד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד וַתֹּאמַר:

“הִנְנִי בְיָדְךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אָנֹכִי הַחוֹטֵאת!”

“אַתְּ?! –– נָהַם שְׁלֹמֹה כַכְּפִיר וְאַפּוֹ כְּלַפִּיד יִבְעָר –– עַל אַף הַמֶּלֶךְ? וְלֹא יָגֹרְתְּ מִפְּנֵי הָאַף?”

“אַל בְּאַף, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! חָלִיָלה לְבַת אֲמָתְךָ מִפְּגֹעַ בְּזָדוֹן בְּאַף מְשִׁיחַ יְיָ, כִּי רַק מֵאִוֶּלֶת וִּמִבְּלִי דַעַת. וַאֲנִי דְבוֹרָה קְטַנָּה וְרַכָּה, יָמַי מִסְפָּר, וּסְכָלָה, סְכָלָה אֲנִי מְאֹד. לֹא לָמַדְתִּי עוֹד דַּעַת לְהַבְחִין בֵּין אַף לְפֶרַח וּבֵין אַף לְאַף. וְאַף כִּי אַף אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר רֵיחַ לו כְּשׁוֹשָׁן וּמַרְאֵה לוֹ כְּתַפּוּחַ. הֲתֵחָשֵׁב לִדְבוֹרָה בַּת לֹא בִּינוֹת לְחַטָּאת, אִם בְּשׁוּטָהּ אַחֲרֵי עֵינֶיהָ חָמְדָה רֶגַע אֶחָד בְּלִבָּהּ אַף נֶהְדָּר וּמְפֹאָר כָּזֶה, וַתַּעַט אֵלָיו לָמֹץ מִמֶּנּוּ קֹרֶט צוּף?”

בְּחֹמֶץ פְּנֵי הַמֶּלֶךְ נִגְלוּ כֹּה וָכֹה שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה צִחְצוּחֵי דְבַש וַחֲצִי רֶגַע נִדְמָה כִּי בְאֶחָד מִן הַקְּמָטִים הַדַּקִים אֲשֶר מִסָּבִיב לְזָוִיּוֹת שְׂפָתָיו כְּאִלּוּ חָתְרָה לַעֲלוֹת גַּם בַּת-בַּת-שְׂחוֹק כָּל-שֶׁהִיא. אֵין זֹאת כִּי אִם יָשְׁרָה בַּת-הַדְּבוֹרָה הֶחָרוּצָה בְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ. וְאוּלָם הַמֶּלֶךְ זָכַר כְּרֶגַע אֶת-עֱזוּז אַפּוֹ וַיִּרְעַם פָּנָיו וַיֹּאמַר:

“וּמַה בְפִיךְ עוֹד, הַפּוֹחֶזֶת? רוֹאֶה אֲנִי כִּי שְׂפָתֵךְ אִתָּךְ. אֵין זֹאת כִּי אִם לָקַחַתְּ אֶת-לְשׁוֹנֵךְ מִזְּקֶנְתֵּךְ אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, מְנוּחָתָהּ כָּבוֹד.”

וְהַדְּבוֹרָה הוֹסִיפָה אֹמֶץ וַתְּדַבֵּר:

“וְלוּ יְהִי כִּי חָטָאתִי, הַאֵין תִּפְאֶרֶת מְלָכִים נְשׂא פֶשַׁע? תִּקְטַן וְתִצְעַר נָא אֵפוֹא הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ גַּם חַטַּאת בַת אֲמָתְךָ הַדַּלָּה כִּקְטֹן שִׂכְלָהּ וִּכְצְעֹר יָמֶיהָ וְהַאֲרַכְתָּ לָהּ אֶת-אַפְּךָ אַךְ הַפּּעַם. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יָבֹא יוֹם וּמָצָא אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ חֵפֶץ וּמוֹעִיל גַּם בִּקְטַנַּת אֶרֶץ כָּמוֹנִי וַהֲשִׁיבוֹתִי גְמוּל לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.”

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִצְהִילוּ כֹה אֶת-לֵב הַמֶּלֶךְ עַד כִּי סָרָה כִמְעַט מֵעָלָיו כל-רוּחוֹ הָרָעָה, וּבְתִתּוֹ קוֹלוֹ בִּשְׂחוֹק עָנָה וַיֹּאמַר:

“אִי עַזַּת מֵצַח? הֲבָךְ יִמְצָא הַמֶּלֶךְ חֵפֶץ וּמוֹעִיל? אִם אַתְּ תִּגְמְלִי לוֹ? נוּסִי כְרֶגַע, וְאִם אַיִן…”

עוד הַדָּבָר בְּפִי הַמֶּלֶךְ וְהַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם וְאֵינֶנָּה.

וְאוּלָם הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר הֵחֵל לִצְחוֹק, צָחוֹק צָחַק עַד אֵין כֹּחַ, וַיּתְנוֹדֵד כְּלוּלָב בְּיַד מְנַעְנְעוֹ מֵרֹב צְחוֹק, וּבְתִתּוֹ יָדָיו עַל חֲלָצָיו קָרָא:

“הוֹי, הוֹי, סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת! רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים! הַשְׁמַעְתֶּם? הִיא תָּשִׁיב גְּמוּל לַמֶּלֶךְ!…”

וּכְטוֹב לֵב הַמֶּלֶך בִּצְחוֹקוֹ, וַיּּשָּׂא גַם לְכָל-הַדְּבוֹרִים בַּעֲבוּר הַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה בַּת הַחַיִל וַיְּשַלְּחֵן מֵעָלָיו בְּשָׁלֹום.

וְהַמֶּלֶךְ מָרַח בַּעֲצַת הָרוֹפְאִים עַל אַפּוֹ אֶת-אֲשֶׁר מָרַח, וַיֵּרָפֵא, וַיָּשָׁב אַפּוֹ וַיְהִי כְּבָרִאשׁוֹנָה. וּבְְרֹב הַיָּמִים וְלֹא זָכַר הַמֶּלֶך אֶת-בַּת הַדְּבוֹרִים וַיִּשְׁכָּחֶנָּה.

ב

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַתָּבֹא מַלְכַּת שְׁבָא מֵאַרְצָהּ וְאֲנָשֶׁיהָ עִמָּהּ, וּמַשְׂאוֹתֶיהָ בְיָדָהּ, לִרְאוֹת אֶת-שְׁלֹמֹה בְּהֵיכָלוֹ וּלְנַסּוֹתוֹ בְּחִידוֹת, כַּכָּתוּב על סַפֶר מְלָכִים וְכַשּׁנוּי בְּתַרְגּוּם שֵׁנִי. וַיְהִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּחֲנָה אוֹתוֹ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה בְּכָל–חָכְמוֹתֶיהָ וְחִידוֹתֶיהָ וּנְכָלֶיהָ הָרַבִּים וְלֹא יָכְלָה-לּוֹ, כַּכָּתוּב, וַתְּנַס אֵלָיו בָּאַחֲרוֹנָה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. וַתִּתֵּן בְּיַד הַנְּעָרִים וְהַנְּעָרוֹת אֲשֶׁר הֵבִיאָה אִתָּה מֵאַרְצָהּ אֲגֻדּוֹת פְּרָחִים, כֻּלָּן מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, זוּלָתִי הָאַחַת מַעֲשֵׂה שָׁמָיִם. אַחֲרֵי-כֵן עָרְכָה אוֹתָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מַעֲרָכָה מוּל מַעֲרָכָה וַתֹּאמַר:

“הִנֵּה לְפָנֶיךָ, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בִּידֵי הַנְּעָרִים וְהַנְּעָרוֹת אֲגֻדּוֹת פְּרָחִים, מֵהֶם פְּרָחִים חַיִים ומֵהֶם פְּרָחִים מְלֶאכֶת יַד אָדָם. הֲלֹא תַכֶּר-נָא, הַמֶּלֶךְ,לְמַרְאֶה עֵינַיִם בֵּין אֵלֶּה וּבֵין אֵלֶּה.”

וּמְלֶאכֶת הַפְּרָחִים מַעֲשֵׂה הָאָדָם הָיְתָה שְׁלֵמָה וְתַמָּה עַד לְהַפְלִיא,מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת, לֹא שֻׁנּוּ בִּמְאוּמָה מִפִּרְחֵי הַשָּׂדה וְהַגַּן. וַיַּבֵּט שְׁלֹמֹה, וַיִּתְבּוֹנֵן עַד בּוֹשׁ, וְלֹא יָדַע לְהַכִּיר. וַיִּצֶר לִשְׁלֹמֹה מְאֹד וַיֵּרַע לו רָעָה גְדוֹלָה.

עוֹדֶנּוּ מִתְמַהְמֵהַּ, וְהִנֵּה לָקְחָה אָזְנוֹ, אֹזֶן הַמֶּלֶךְ לְבַדָּהּ, כְּקֹל הֶמְיָה דַקָּה עוֹלֶה מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן. וַיַּסֶּב הַמֶּלֶךְ אֶת-עֵינָיו אֶל מוּל הָעֵבֶר הַהוּא, וַיִּצְהֲלוּ פָנָיו פִּתְאֹם, וַיִּלְחַשׁ לְאִישׁ יְמִינוֹ:

“מַהֵר פְּתַח אֶת-הַחַלּוֹן.”

הַחַלּוֹן נִפְתַּח וְאֶל הַחֶדֶר נֶחְפְּזָה לָבוֹא דְבוֹרָה קַלַּת כְּנָפַיִם, אֲשֶׁר לֹא רָאָה אִישׁ זוּלָתִי הַמֶּלֶךְ, וַתֵּרֶד הַדְּבוֹרָה כְרֶגַע וַתַּעֲמֹד עַל אַחַת מֵאֲגֻדּוֹת הַפְּרָחִים.

עַל שִׂפְתֵי הַמֶּלֶךְ זָרַח צְחוֹק קַל, וּבְהוֹרוֹתוֹ בְאֶצְבַּע עַל הָאֲגֻדָּה אֲשֶׁר יָרְדָה עָלֶיהָ הַדְּבוֹרָה קָרָא בּשִׂמְחָה, לְתִמְהוֹן מַלְכַּת שְׁבָא וְכָל-הַנִּצָּבִים שָׁם:

“הִיא אֲגֻדַּת הַפְּרָחִים הַחַיִים!”

כָּכָה הֵשִׁיבָה הַדְּבוֹרָה גְמוּל לַמֶּלֶךְ.


וּבַלַּיְלָה הַהוּא הוסיף שְׁלֹמֹה עַל מִשְׁלֵי חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר כָּתַב עַל סֵפֶר גַּם אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה:

בָּז לְדָבָר יְחָבֶל לוֹ.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

העששית העשנה

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

ברוסיה היה מורה לשון הקודש ועסקן ב“הגנה העצמית”; בניו-יורק נעשה לאופה.

היא נשארה שם עם ילדה והיונק אשר בכפיה.

הוא כותב לה: “רעיתי היקרה, הימים רעים, שכר-האדם לא נהיה, נופלים בחוצות מרעב, לא טוב אפילו למי שהוא אומן רגיל ומובהק, ומכל שכן לטירון כמוני. מסתמא יבואו ימים טובים מאלה, צריך לקוות, לעת-עתה התחזקי”.

היא מתחזקת, נוטלת את היונק אשר בכפיה (אל חזה אינה מרבה לקרב אותו, מפני שאין מה לתת לו משם) וסובבת על פתחי המכרים האחדים עם פּאפּירוסים למכור להם.

היא היתה משלחת את הילד במקומה. הוא כבר בן שמונה וחכים. אביו לימדהו אפילו כבר את השפה על פי השיטה הטבעית, והוא בוודאי יכול להיות לה לעזרה, אלא דא עקא, שהילד מוטל על הערש וממנה לא יזוע.

בעוד שהיה הוא אתה והם התגוררו בחדר המיוחד, המרווח, היה גם הילד עליז וחלים; עדין היה ופיקח, אבל עליז וחלים; על הכל שאל, הכל רצה לדעת, את הכל סקרו עינו המאירות, אבל עליז היה וחלים. אולם משעה שבאו אל העליה הצרה הזאת, בשכר שני שקלים לשבוע, משעה שהכניס הוא אותם הלום בדמעות יום אחד לפני נסעו – היה את הילד מצב אחר.

בכלל נשתנה הכל מאז לכתו. כלי הבית – מהם נשברו ומהם עברו וחלפו לידיים אחרות. נשארו: מיטת העץ החלקה והעששית שעל אדן-החלון. והנה העששית ניצבה זו, עם הגולה הלבנונה שעליה, נהיתה גם לעקשנית כל-כך, למטרידה כל כך, לעשנה כל כך…

מתחילה נתקצרה הפתילה, עד שבכדי שתידלק צריך היה למלאות את כל העששית נפט. נקל לומר: למלאות מדי לילה בלילה את כל העששית נפט – כאילו נפט אין לו מחיר ובידים יוקח. ברם אחר-כך הורע העניין עוד יותר ויותר, עד שגם מילוי הנפט לא הועיל ולא הועיל.

העליה הקטנה מלאה עשב-קטב. חצאי דמעות הולכים ונתלים בריסים, ומשם לא ילכו הלאה… ביום אין היא זוכרת את השייכות שבין העשן ובין מחלת הילד, אבל בנשפים… בנשף, אלמלא יראה היתה להישאר בחשיכה, היתה מפוצצת את העששית הלזו לרסיסים דקים מן דקים, עד שזכר לא ישאר לה. בעלת “להכעיס” כזו! רוצחת כזו! מחבלת היא את הילד.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.