מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"בעקבות משיחא"

מאת: אחד העם

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

1

“בעקבות משיחא חוצפא יסנא”.

במאמר הקדמוני הזה כבר השתמשו רבים לשם קנטור כלפי מתנגדיהם, עד שניטל עוקצו מרוב שמוש, ועל כן הנני מוסר מודעה מראש, שלא לשם כך חזרתי עליו כאן, אלא אדרבא, רוצה אני להעיר, שבאמת מגלה מאמר זה את הקשר הטבעי והתמידי שבין שני חזיונות חברתיים, שהאחד מוליד בהכרח את השני, כסבה את המסובב. וככל אמת אבייקטיבית, גם זו אין בה איפוא לא גנות ולא קנטור, אלא דברים כהויתם.

מה שאנו קוראים בשם “חוצפה” הוא על הרוב לא תכונה רעה מקורית, הבאה עם האדם משעת יצירתו, אלא מדה המתפתחת אחרי כן מתוך אמונה נפרזה של אדם בערכו, בכחו, באמתות דעותיו וכו' – אמונה המביאה אותו לעמוד בקומה זקופה יותר מדי לפני גדולים וטובים ממנו ולגנות ולבטל בהבל פיו כל מי שאינו מודה לו. ולפי שרוב בני אדם, כשהשנים כתקונן והרוחות שקטות, אינם יכולים לעצום עיניהם מראות, שהעולם והחיים צריכים למוד ונסיון ושלא הכל שוים במדרגת התפתחותם, בכשרונותיהם וידיעותיהם, – לכן נחשבה מדת ה“חוצפה” לגנות בעיניהם, בהיותה מעידה אם על גאותנות יתרה שבלב בעליה: כאלו עולה הוא על הכל בתלמוד ונסיון ואין להרהר אחר דבריו, – או על טפשות יתרה שבלבו: כאלו אינו יודע כלל, שיש מה ללמוד ולהבין בחזיונות החיים ולא הכל מוכשרים לשפוט על הכל בשוה.

אבל לא כך היא המדה “בעקבות משיחא”, כלומר, כשהמון בני אדם, שנלאו נשוא עוד במנוחה תלאות החיים, מוצאים או ממציאים להם איזה “משיח”, שיפדה אותם מכל צרותיהם. ואחת היא אם נראה להם המשיח בצורה של עצם פרטי או של עצם קבוצי או אפילו רק בצורת איזו “שיטה” חדשה בדרכי החיים, – בין כך ובין כך, לפי שנושאים עיניהם תמיד אל “משיחם” זה ורואים בו מקור הישועה, וממילא גם סמל האמת והטוב, ואת עצמם הם חושבים להולכים “בעקבותיו” ומאמיני אמתותיו – הרי זה מבטל בעיניהם כל ההבדלים שבין אדם ואדם ואין יתרון עוד לחכם על בער, לזקן על נער, אחר כי אלו ואלו הם כקליפת השום לפני ה“משיח” ואלו ואלו עושים – או צריכים לעשות – אזנם כאפרכסת בשביל לשמוע תורתו ולהאמין. אין צורך לאדם עוד לא בדעת יתרה ולא בנסיון ארוך בשביל שידע להבחין בין אמת ושקר, טוב ורע, אלא הכל בשוה באים ולוקחים את האמת ואת הטוב מן המוכן באוצרו של “משיח”, וכל המשנה ממטבע שבאוצר זה, אפילו הוא זקן ויושב בישיבה, בידוע שבדאי הוא, והכל, אפילו תינוקות של בית רבם, רשאים לירוק בפניו ולדונו כזקן ממרא. העומדים מחוץ למחנה ה“משיח” משתוממים על “קלקול המדות” שבא לעולם פתאום, כי “ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד”, ומגנים את הדבר בשם “חוצפה”. אבל ה“משיחיים” עצמם אינם רואים ואינם יכולים לראות במנהגם זה שום דבר מגונה, בהיותו באמת אך תולדה מוכרחת מאמונתם היסודית, שהמשיח משוה קטן וגדול ואין עוד בעולם “עליונים” ו“תחתונים”, אלא – “אחים במשיח” ו“אויבי המשיח”.

שני החזיונות האלה, התגלות ה“משיח” והתרבות ה“חוצפה”, קשורים איפוא זה בזה בהכרח טבעי, ועל כן אנו מוצאים שניהם כאחד תמיד בכל מקום ובכל זמן, מימי קדם ועד עתה. אותם “החסידים הראשונים”, רובם “עמי הארץ”, שהלכו “בעקות המשיח” הפרטי, אשר עמד בישראל בסוף ימי הבית השני, היו בועטים בגדולי אומתם וחכמיה בבוז וקלסה לא פחות מן ה“חסידים” האחרונים, עמי הארץ כמותם, שהלכו בעקות ה“משיח” הקבוצי, אשר נגלה להם בדמות ה“צדיקים”, העומדים בין ישראל ואביהם שבשמים להקל עול הגלות ולקרב את הקץ. ואלו ואלו יש לנו דוגמתם גם בדור הזה, שאף הוא דור של משיח הוא, או ביתר דיוק: – דור של משיחים, אם כי גם המשיחים החדשים וגם החוצפה החדשה צורה אחרת להן, כי על כן “הזמנים משתנים”.

לשעבר היה המשיח למעלה מן השכל ומן הטבע, והאמונה בגאולה שתבוא על ידו היתה מיוסדת לא על מופתים הגיוניים, אלא על “מופתים” מעשיים: על “שדוד מהמערכות” והפרת חקי הטבע, ועל כן לא היו ההולכים בעקבותיו צריכים להתחכמות? בשביל לעמוד בפני מתנגדיהם, אלא היקש הגיוני אחד היה בידם, שבו היו משיבים אחור כל הטענות שבעולם: “מי שכחו גדול לבטל את הטבע, הרי אין מעצור לו להושיע גם שלא כדרך הטבע, ועל כן אין מקשים עליו מן הטבע”. היקש פשוט כזה יכול גם שוטה וקטן ללמוד על רגל אחת – והרי הוא עומד כבר במחיצתו של “משיח”, הולך בעקבותיו ומספר נפלאותיו, ככל שאר המאמינים. ולפיכך היתה גם ה“חוצפה” של ה“משיחיים” לפנים פשוטה וגלויה ולא היתה זקוקה לבקש לה “צורה” מלאכותית: פלוני כופר או מפקפק באמתו וכחו של ה“משיח” – וכי צריך הדבר לטענות ומענות? בן-אדם כזה, יהיה מי שיהיה, נבלה טובה הימנו, וכל הקודם לפגוע בו בדבור ובמעשה הרי זה משובח.

עכשו נשתנה הדבר. לא לחנם עברו על האנושיות ארבע מאות שנה של עבודת השכל החפשי וגלוי מסתורין של הטבע. עכשו אפילו “משיח” אינו יכול לצאת מגבול השכל והטבע ומוכרח לבסס “גאולתו” על מופתים הגיוניים ולתת לה צורה של “שיטה” המיוסדת על המדע והנסיון. בעיקרו של דבר אמנם נשאר הכל כשהיה: הבסיס האמתי של ה“משיחיות” הוא גם עתה, כמאז, האמונה בגאולה קרובה, אמונה הנובעת לא מתוך מופתי השכל, אלא מתוך הצורך להגאל. אבל הזמן גורם, שאין האמונה יכולה עוד להתעלם מדרישות השכל והמדע וצריכה אף היא לדבר בלשונם של אלו, בשביל להניח דעתם של בני הדור. וכה נולדות בימינו “שיטות משיחיות מדעיות”, שלא הרי זו כהרי זו, והצד השוה שבהן, ש“מדעיותן” של כלן מסופקת אמנם מאד, אבל מספקת היא למאמינים, אשר באמת אין להם צורך אלא בדרכי-דבור מדעיים, בטלית מדעית חיצונית, שתהא “כסות עינים” לאמונתם. ומכיון שנמצאו דרכי-הדבור הדרושים וה“טלית” מוכנת, הרי המאמינים אוחזים בטלית זו בכל כחם וכל חוט וחוט שבה קודש-קדשים הוא, שכל הנוגע בו לא ינקה. כאלו מרגישים הם שלא מדעתם, שאם ירבו הידים למשמש בטליתם ולבדוק כל חוטיה לאור ההגיון והמדע האמתי, לא ירבו הימים ותהפך כולה קרעים קרעים, – והאמונה מה תהא עליה? לכן אנו מוצאים בכל מחנות ה“משיחיים” גם בדור הזה, לא פחות מבדורות שעברו, משטמה עזה לכל נסיון של “בקרת” בקרב המחנה מבפנים ו“חוצפה” בלי גבול ביחס להעומדים מבחוץ, אלא שלפנים היו זו וזו ערומות ולא התבוששו, ועכשו הן מתעטפות בטלית של מדע והגיון ונראות מפני זה כחדשות: פלוני נדון ברותחים ונערים יתקלסו בו לא על כי נגע ב“משיחם” – חלילה! חירות הדעות הוא יסוד היסודות – אלא מפני שעושה תורתו פלסתר ומזייף את “האמת המדעית”. והאמת המדעית היא, כידוע, רק אחת יחידה ומיוחדת: הלא היא כתובה וחתומה לדורות ב“מניפסט” פלוני, או ב“פרוגרמא” פלונית – ואין אחריה כלום2

וכי יכולים אנו להתרעם על ה“משיחיים”, בגלל כל זה? וכי אפשר לחשוב להם לחטאה מה ששאיפתם ל“גאולה” עמוקה כל כך עד שמולידה אמונה סמויה כזו, המשעבדת לה את הכל? – לא להתרעם עליהם אנו צריכים, אלא לקנא בהם, במאושרים הללו – יהי שמם “ציונים מדיניים”, “סוציאלדימוקרטים” או אחד משאר השמות הידועים. אשריהם, שהמשיח עומד אחר כתליהם, והגאולה דופקת על דלתותיהם, והאמת פרושה כשמלה לפניהם, למגדולם ועד קטנם. אבל כמה קשים החיים בדור כזה למי שאינו מהם למי שאינו יכול ללכת בעינים עצומות בעקבות משיחם של אלו או של אלו; למי שאינו שומע קול מבשר גאולה וישועה שלמה, לא מקרוב ולא מרחוק, לא לדורו ואף לא לכשיעלו עשבים בלחייהם של בני בניו; למי שהאמת והמדע וההגיון עדיין הם בעיניו “אלהים אדירים”, העומדים מעל לכל המחנות ושופטים בצדק את כלם, ולא עבדים ל“משיח”, לרוץ לפניו בדגלים ובשופרות!…


  1. פרק זה ושלאחריו נדפסו ב“השלח” כרך ט"ז חוב‘ ב’ (אדר, תרס"ז).  ↩

  2. בשעה שכותב אני דברים אלו עומדים אחדים מטובי הסוציאלדימוקרטים האשכנזים ומתודים בקהל על חטאים אלה של מפלגתם, שהם הסירו מאחריה לב רבים מאוהביה ועזרו למפלתה הגדולה בבחירות האחרונות שם.אבל חרטה זו לא תצילם מן החטא גם להבא, בהיות הדבר מונח בטבעה של כל מפלגה “משיחית”. ודי לנו להסתכל במה שנעשה מסביב לנו, בשביל להוכח, שאין דבר זה מיוחד לאשכנז בלבד ולא למפלגת הסוציאלדימוקרטים בלבד.  ↩

אחד העם
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אחד העם
יצירה בהפתעה
רקע

מחנך ודרכו

מאת זאב כרמי (זכרונות ויומנים)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף

הספר הזה, שקראנו לו “מחנך ודרכו”, הוא ספר זכרונותיו של זאב כרמי ז"ל, שכתב בסוף ימיו.

רב‑פעלים היה האיש, חולם ולוחם, ורבי‑חליפות היו חייו, יליד עיירה קטנה ונידחת באוקראינה, קיבל חינוך לא רגיל, ובגיל בר‑מצוה עזב את בית הוריו, השתלם בעצמו ועמד אחר‑כך בבחינות אכסטרניות למורים. בימי מלחמת רוסיה‑יאפאן נדד לאנגליה, ואחרי אכזבות קשות ומרות בלונדון החליט לשוב לרוסיה, התגלגל במקרה לגאליציה, שקיבלה אותו בלבביות. שם התחיל בהוראה מבורכת, מצא את רעיתו, ויחד אתה עלה ארצה בראשית העליה השניה. אחרי נסיונות ראשונים בארץ נשלח לשנה אחת להורות בביה“ס “אליאנס” בבירות כמורה לעברית, חזר לארץ, לגליל, כמורה ומנהל בית‑ספר תחילה ביבנאל ואחר‑כך במנחמיה, בה ישב ופעל עד סוף מלחמת העולם הראשונה. משם עבר להורות בראשון‑לציון, עבד בה שנה, ואחריה הגיע לחיפה, השתקע בה עד סוף ימיו והיה מבניה‑בוניה. כאן ייסד את ביה”ס “העממי א”, מוסד שהוא ציון דרך בחינוך העברי בארץ. הוא ניהל אותו במשך 27 שנים. לבסוף היה מנהל המחלקה לחינוך הראשון של עירית חיפה עד לפרישתו ב-1956. זאב כרמי נפטר בג' בתמוז תשכ"ד והוא בן שמונים. הוא השאיר אחריו מפעל‑חיים בר‑קיימא ומשפחה מושרשת באדמת המולדת.

רבים מפרקי הספר מרתקים ביחודם, בכנותם, בהומאניות העמוקה שלהם והם אוצר בלום לתולדות עם ישראל בגולה ובארץ. לתולדות החינוך בישראל ועדות חיה לנפתוליו של אדם בארצנו, בשני הדורות האחרונים.

המחבר מעלה בצורה חיה שפע של דמויות, רחוקות וקרובות, שנתקל בהן בימי חייו הארוכים. על כולן מאירה באור‑יקרות אישיותה של רעיתו פִּרחה כרמית ז"ל.

מתוך הוקרה עמוקה לאישיותו הראשונית של כותב הזכרונות הרינו מגישים את ספרו לקורא. והיו זכרונות אלה עדות לדורות.

יעמדו על הברכה המסייעים להוצאת ספר זה: משרד החינוך והתרבות, משפחת זאב כרמי ומועצת עירית חיפה וראשה.

משה רינות

מנהל המחלקה

לחינוך ולתרבות

ילדות נעורים ובחרות בגולהלראש הדף

ילדות עיירת מולדתי

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.