מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אהבת דוד ומיכל: שיר שלישי

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אהבת דוד ומיכל: שיר שלישי / יהודה ליב גורדון

הֵן שָׁם יֵט שֶׁמֶשׁ לִמְקֻצְעוֹת שָׁמָיִם

וּקְרָנָיו אֶל סַלְעֵי הַיָּם נִפָּצוּ,

וּשְׁבִיבָיו שָׁבוּ מִנִּבְכֵי הַמָּיִם

וַהֲמוֹן כּוֹכְבֵי אוֹר בָּרוֹם יִתְרוֹצָצוּ.

בֵּין בַּדֵּי שִׂיחִים הַצְּנוּפִים כַּצָּפֶת,

כִּפְנֵי יֶלֶד תָּמִים כִּי יִשְׁתַּעְשֵׁעַ,

יִפְעַת עֲרָבוֹת וּתְכֵלֶת נִשְׁקֶפֶת

וּרְנָנִים יַשְׂבִּיעוּ אֹזֶן שׁוֹמֵעַ.

אַךְ רָאשֵׁי הָרִים כַּעֲנָקִים יַעֲמֹדוּ

וּלְמֵזַח יַחְגֹּרוּ עָבֵי שָׁמָיִם

וּשְׁחָקִים כַּעֲנָקִים עַל צַוָּאר יַעְנֹדוּ,

עוֹד יָפֹזוּ מִזְּהַב שֶׁמֶשׁ עַרְבָּיִם.

כִּפְנֵי גִבּוֹר עֹז כִּי יִתַּם הַדֶּרֶךְ,

כִּיקַר חֶסֶד אֵל. כִּפְנֵי קֹשֶׁט סֶלָה,

כַּעֲלִיצוּת אִישׁ לֵאלֹהוֹ יִכְרַע בֶּרֶךְ;

כֵּן הוֹד הַשֶּׁמֶשׁ עֵת תָּסוּר אֹהָלָה;

וּקְשֵׁי יוֹם רַבִּים לָהּ יִשְּׂאוּ עֵינַיִם,

כִּי כִּיפִי צַלְמָהּ תּוֹחַלְתָּם יַכִּירוּ,

כִּי הִיא הַסֹּכֶנֶת בִּדְבִיר הַחַיִּים

וַאֲפֵר הָעֲתִידוֹת קַרְנֶיהָ יָסִירוּ.

אֶל סוֹד אֲדֹנָי בָּעֶרֶב הִיא בָאָה,

אֶל אוֹצַר שַׁדַּי בּוֹ עִתִּים נִצְפָּנוּ;

וַתַּקְשֵׁב וַתִּשְׁמַע ­– וּבְעֵת יָצָאָה

חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם הִיא תִפְתָּר לָנוּ.

וּבְמַעֲרֵה-גֶּבַע צֵל שִׁטָּה נוֹשֶׁנֶת

עַל רֹאשׁ גַּבְנוּן רָם מַה-יֵּשֶׁב שָׁם עֶלֶם,

נִבְלוֹ בִּימִינוֹ אֶל רֹאשׁוֹ מִשְׁעֶנֶת

וַעֲצָמָיו לִרְגָעִים יִרְהוּ כַּצֶּלֶם?

הַס, רוּחַ סֹעָה! אַל אָזְנִי תַּפְרִיעַ –

כֵּאֲנָחָה שָׁמַעְתִּי בִּלְבַב הַיָּעַר!

דֹּם, שֶׁמֶשׁ נֶחְבָּא עַל קַצְוֵי רָקִיעַ –

כֵּדִּמְעָה אֶחֱזֶה עַל לֶחֱיֵי הַנָּעַר.

הוֹי מָרֵי נֶפֶשׁ וּקְשֵׁי יוֹם וָרוּחַ,

שִׁכְנוּ בַסֶּלַע וּתְנוּ רֹאשְׁכֶם מָיִם,

וִיחִי לִבְּכֶם אָז, גַּם רוּחֲכֶם יָנוּחַ,

כִּי נִטְפֵי טַל אוֹרוֹת נִטְפֵי עֵינָיִם.

נַעַר אַדְמוֹנִי הוּא וִיפֵה עֵינָיִם –

דָּוִד הָרֹעֶה – מִי לֹא יַכִּירֶנוּ?!

אַךְ מַה-יַּחֲפֹשׂ בִּפְנֵי שֶׁמֶשׁ עַרְבָּיִם?

אָשְׁרוֹ וּמְנוּחָתוֹ כִּי גָזוּ מֶנּוּ!

שָׁלוּחַ כַּצְּבִי, קַל רֶגֶל כָּעֹפֶר,

אַךְ רוָחַ לַמֶּלֶךְ מָצָא מַרְגוֹעַ,

עָלָה הַמְנַגֵּן אֱלֵי רֹאשׁ הַר שָׁפֶר

הַנִּשְׁעָן לִדְבִיר מַלְכוּת בַּמִּקְצֹעַ.

וּבְפִיו יָשִׁיר וִינַגֵּן עַל נִבְלֵהוּ

לַרְנִין אֶת נַפְשׁוֹ כִּי חֻבְּלָה נֶעֱטָפָה:

כִּי גַם רוּחוֹ הַטּוֹב סָר מֵעָלֵיהוּ

עֵת מִיכַל כַּשַּׁחַר אֵלָיו נִשְׁקָפָה.

שָׁם תַּחַת שִׁמְשׁוֹת בֵּית שֶׁמֶשׁ-חַיֵּיהוּ

עֵינָיו כִּמְפַלֵּל בַּשֶּׁמֶשׁ נִטָּעוּ:

שָׁם יִשְׁפֹּךְ בַּכִּנּוֹר הֶגְיוֹן רוּחֵהוּ

וּבְקוֹל יוֹנִים הֹגוֹת מִלָּיו נִשְׁמָעוּ:

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁלֹּא הֶעְפִּיל גָּבוֹהַּ,

לֹא בִּקֵּש לוֹ הוֹד לֹא מָצָא לוֹ נֹהַּ,

לֹא הֵמִיר הַדָּבְרוֹ בִּדְבִירֵי מֶלֶךְ

וּבְכִסֵּא וּבְשַׁרְבִיט דָּרְבָן וָפֶלֶךְ.

בְּנוֹת רֹעִים יִנְוֶה נֹעַם וָאֹשֶׁר,

שָׁם תָּנַח הַצְּדָקָה, יִשְׁכּוֹן הַיֹּשֶׁר,

שָׁם יֹאמַר הַלֵּב:“רַב לִי!” בִּמְלֹא שֹׁעַל,

שָׁם זָרָה תַּאֲוָה, שָּם נָכְרִי הַמָּעַל.

וּבִשְׁאוֹן הַחַיִּים רֹגֶז וָעֵשֶׂק!

לִשְׂבֹּעַ בַּטּוֹב לֹא יִתֵּן הַחֵשֶׁק,

בַּעֲקֵב הָעֹשֶׁר אֹחֶזֶת יַד עֹנִי

וּבְצֵל תַּאֲוָה בִּקְּעוּ בֵיצֵי צִפְעוֹנִי.

וּדְבִיר מָלֵא עֹשֶׁר מַה-יִּתֵּן לָנוּ?

לֹא יוּכַל יַשְׂבִּיעַ הָעֲלוּקָה בָּנוּ:

בֵּית מֶלֶךְ בָּאתִי וּמְנוּחָה שֻׁדָּדְתִּי

וּבְחָרְמֵי אַהֲבָה אֵין תִּקְוָה נִלְכָּדְתִּי.

מִי יַמְרִיא לַמָּרוֹם יִסַּק שָׁמָיִם

יִגְרַע אֵלֵינוּ שֶׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם,

מִי סִתְרֵי עוֹלָם יַחֲשֹׂף אֶל עֵינֵינוּ

וּכְבוּדָה מִפְּנִימָה מִי זֶה יַרְאֵנוּ?

מִי יִתְּנֵנִי רֹעֶה אָשׁוּב בֵּית לֶחֶם,

אֶתְפֹּשׂ מַקְלִי בַּכָּף, יַלְקוּט עַל שֶׁכֶם,

בַּאֲגַם בָּאָחוּ אֶל צֹאנִי אָשׁוּבָה,

כִּשְׁתִיל זַיִת רַעֲנָן אָשׁוּב אָנוּבָה.

וּמִי יִתְּנֵךְ רֹעָה, אַתְּ יוֹנַת אֵלֶם!

לִרְעוֹת שׁוֹשַׁנִּים שָׁם בֵּינוֹת לַתֶּלֶם,

נֵרֵד בַּנְּרָדִים,בַּכְּפָרִים נָלִינָה!

מִפִּרְחֵי הַכַּרְמֶל זֵר לָךְ אָכִינָה".

כֵּן נֶפֶשׁ הַמְנַגֵּן אַט הִתְעַטָּפָה

רַק אֹזֶן הָרוּחַ שִׂיחוֹ שָׁמָעָה;

הָרוּחַ כַּצֵּל עַל פָּנָיו חָלָפָה,

אַנְחָתוֹ וּבִכְיוֹ אִתָּהּ נָשָׂאָה.

אַךְ לֹא לַשָּׁוְא יֶאֱנֹק לֵב חַף מִפֶּשַׁע!

כִּי עַל כָּל נֶעְלָם יֵשׁ אֹזֶן שׁוֹמָעַת,

יֵשׁ עוֹזֵר חֵלְכָּאִים, יֵשׁ מַלְבִּישׁ יֶשַׁע,

יֵשׁ מוֹחֶה דִמְעָה מֵעַיִן דּוֹמָעַת.

מַלְאָכָיו רוּחוֹת – הֵמָּה לוֹ יִשָּׂאוּ

כָּל רִנָּה וּתְחִנָּה הֶגְיוֹן וָרָחַשׁ –

הֵם גַּם אֶל אָזְנֵי בַת מֶלֶךְ נָשָׂאוּ

אַנְחוֹת נֶפֶשׁ רֹעֶה עֵת צָקָה לָחַשׁ.

כִּי לֹא עוֹד מוּזָר לִלְבַב בַּת הַמֶּלֶךְ

הָיָה דָּוִד הַמְנַגֵּן מֵאֶפְרָתָה,

לֹא עוֹד רֹעֶה אֹרַח וָהֵלֶךְ

כִּי אִם אֲהוּב לִבָּהּ, נַפְשָׁהּ רָצָתָה.

עוֹד דִּמְמַת הַשְׁקֵט מִסְּבִיבוֹ שָׁלָטָה

חִישׁ – בַּהֲדַר סַהַר בִּתְכֵלֶת רָקִיעַ

וּכְלִבְנַת שֶׁנְהָב בְּאֶשְׁנָב נִבָּטָה

וִיפִי קוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו הִגִּיעַ:

"אַל נָא, עֶלֶם נָבָר, אַל תִּתְיַפֵּחַ!

תַּאֲוַת נַפְשְׁךָ תַּאֲוָתִי גַּם אָנִי;

מִיּוֹם בִּדְבִיר אָבִי בָּאתָ אוֹרֵחַ

נַעֲלָמָה אֲנִי, יֵינְךָ עֲבָרָנִי.

בִּמְעוֹן סֵתֶר עַד כֹּה דּוּמָם חָיִיתִי,

עוֹד קָפְאוּ הֶגְיוֹנַי, עוֹד לֹא אָהָבְתִּי;

בִּמְאוֹר פָּנֶיךָ אוֹר גָּדוֹל חָזִיתִי,

הֱקִיצוֹתִי – לָנוּחַ עוֹד לֹא שַׁבְתִּי!

אִם אָמְרִי אֶשְׁכָּחֲךָ עָצְבִּי אָפִיגָה

וּבְבֵית סֵתֶר לֹא תֹאחֲזֵנִי עֵינֶךָ,

לַשָּוְא אַךְ אִיגָע, אַךְ שֶׁקֶר אַבְלִיגָה.

כַּאֲשֶׁר אֵלֵכָה שָׁם הוֹלְכִים פָּנֶיךָ.

וּמָה אֶתְחַמָּק? מָה אֲמָרִים אֶרֶב?

דֹּדֶיךָ, דָּוִד, טוֹבוּ לִי מִיָּיִן!

עַל כָּל הֶגְיוֹן לֵב עָמֹק בִּי בִּקֶּרֶב

רֻקָּמָה תַּבְנִיתְךָ כָּאִישׁוֹן בָּעָיִן.

מִבְּנֵי אָדָם כֻּלָּם הֵן יָפְיָפִיתָ

וּבִשִׂפְתוֹתֶיךָ הוּצַק חֵן וָשֵׂכֶל

בִּרְכוֹת טוֹב מֵאֱלֹהִים כִּמְעִיל עָטִיתָ –

עַל כֵּן אַהַבְתִּיךָ, נַפְשִׁי לָךְ תֵּכֶל.

אַל תָּשִׁית לֵב כִּי מֶלֶךְ הוֹלִידָנִי

וּבִנְוֹת רֹעִים כִּי גֻדַּלְתָּ אָתָּה,

אוֹ יָרוּם שִׁמְךָ לִמְרוֹם שִׁבְתִּי אָנִי

אוֹ מִמְּרוֹם שִׁבְתִּי אֵרֵדָה לָךְ מָטָּה.

חֲגוֹר חֶרֶב עַל יָרֵךְ, הַמְנֵצֵּחַ!

הָאַהֲבָה מָגֵן לָךְ רוּחָהּ בָּךְ תָּעֵר;

בִּדְבָרָהּ אֱמֶת תִּהְיֶה גַּם צוֹלֵחַ

וִימִינְךָ תּוֹרְךָ נוֹרָאֹת בַּשָּׁעַר.

עֲזוֹב כִּנּוֹר וָנֵבֶל וּלְמַד קָשֶׁת

וִיהִי הוֹדְךָ גִּבּוֹר לָחֶם וָקָרֶץ:

שָׁם בַּפַּס דַּמִּים הַגִּבּוֹר לִפְלָשֶׁת

מִשְּׂאֵתוֹ יָגוּרוּ אֵלֵי הָאָרֶץ,

וּבְהֵיכָלוֹ נָמוֹג גַּם לֵב הַמֶּלֶךְ,

וּלְהַכּוֹת אוֹיְבוֹ זֶה אִישׁ כִּי יַצְלִיחַ

בֵּיתוֹ יַעַשׂ חָפְשִׁי, אוֹתוֹ שַׂר פֶּלֶךְ,

בִּתּוֹ לוֹ אִשָּׁה – בִּשְׂכָרוֹ הִבְטִיחַ"…

טֶרֶם כִּלְּתָה – וּשְׂפָתֶיהָ נֶאֱלָמוּ

כִּי גֶדַר הַצְּנִיעוּת פָּרְצוּ מִלֶּיהָ,

מִמִּכְסֵה בּוּשָׁה פָּנֶיהָ רָעָמוּ

וּבְחָסוּת חֶדְרָהּ חִישׁ נָעוּ רַגְלֶיהָ.

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

מעלות ומורדות

מאת יהודה ליב גורדון (פרוזה)

א

בשפלה תשפל העיר

העיר בית-חורון אשר אנהגך אביאך היום אליה, קוראי הנאמן ההולך אחרי בכל אשר אלך, איננה העיר העתיקה בארץ אחוזת אבותינו על גבול אפרים ובנימין אשר בנתה שארה בת אפרים ושב ובנה אחריה שלמה המלך, כי אם עיר חדשה בגבול מושב בני ישראל בארץ מולדתנו. כבית-חורון הישנה כן גם בית-חורון החדשה יושבת במורד הר תלול ונחלקת לשתי ערים סמוכות ונראות זו לזו. העיר האחת הנקראת בית-חורון עליון מַגבהת לשבת בראש ההר, כחייט שעלה לגדוּלה היושב בכותל מזרח, ומַשפלת להשקיף על אחותה הכורעת לרגליה בתחתית ההר ונקראת בית-חורון התחתון. מדוע נקראה בשם בית-חורון העיר הקדמונה? אם מאשר היו בה חורי עפר הרבה או מאשר היו כל יושביה חורים. או אם מאשר החורים ישבו בה לפני? פשר הדבר הזה לא אדע, יען כי מעודי לא הייתי בעיר ההיא; אבל בעיר בית-חורון החדשה אשר בשעריה אתה עומד עמדי היום, הקורא, בה הייתי ונהירין לי שביליה כשבילי דאַשרי ואוּכל להעיד כעד ראיה ששמה נאה לה והיא נאה לשמה, לפי שרוּבּה כּכוּלה מלאה חורים אשר יתחבאו שם בני ישראל. אמת כי בעיר העליונה יתנוססו בתי אבן אחדים בעלי קומה ובעלי צורה בנויים לתלפיות מעשׂי ידי אמן: בבתים ההם ישבו “פני העיר”, הם הקצינים אשר שׂמלה להם; אבל בתי מספר ההם בטלים בששים בהמון בתי החומר אשר בעפר יסודם הנמשכים כקני עופות בצלע ההר מזה ומזה ויפוצו לרגליו. ואִלו היה בית-המקדש על מכונו וכהנים בעבודתם היה הכהן הגדול מתפלל גם על יושבי המקום הזה שלא יֵעשׂו בתיהם קבריהם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.