מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[אתה מזכיר גבורות תבן]

מאת: אנאקראון , תרגום: שאול טשרניחובסקי (מיוונית עתיקה)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: יוונית עתיקה

[אַתָּה מַזְכִּיר גְּבוּרוֹת תֵּבֶן] / אנקריאון, תרגם שאול טשרניחובסקי

אַתָּה מַזְכִּיר גְּבוּרוֹת תֵּבֶן,

הוּא עַל פּוּלְמוּס טְרוֹיָה שׁוֹרֵר.

אֲנִי – עַל מַגֵּפוֹתַי אָנִי.

לֹא פָּרָשִׁים, אַף לֹא רַגְלִים,

לֹא חֵיל-יָם עָלַי כִּי יָעֹז –

חַיִל אַחֵר הִכְרִיעַנִי –

לִגְיוֹן זֶה שֶׁעֵינָיו נָאוֹת.

אנאקראון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אנאקראון (מחבר)
רקע
אנאקראון

יצירותיו הנקראות ביותר של אנאקראון

לכל יצירות אנאקראון בסוגה שירה

לכל יצירות אנאקראון

יצירה בהפתעה
רקע

משיח קטן

מאת ראובן ברינין (פרוזה)

בבית-מלון הנודדים שבקופנהגן הסבה עליה את עיני אשה עבריה צעירה לימים, ששערותיה היו לבנות ככסף. בחיקה התנמנם ילד קטן, שלא הסירה את עיניה מעליו, ולא שמה לב לכל הנעשה והנדבר סביבה. מסקירתי הראשונה הרגשתי והכרתי, כי איזו טרגדיה נוראה ואיזה רעיון-קבוע צפונים בלב אשה זו, ואכנס אתה בדברים.


– אתה שואל אותי, אדוני, מדוע הלבינו שערותי בשנות אביבי ומדוע פני ילדי קמוטים, כמושים וירוקים כשעוה? – הוי, אדוני, על שנינו, עלי ועל משיחי הקטן, קפצה זקנה במשך של חמשים שעות, שנדמו לי כנצח נצחים…

האשה הצעירה-הזקנה הפסיקה את דבריה ותסלסל בחבה את שערות ראש יונקה, שהיה צמוד אל זרועותיה ויתרפק עליה בכל כחו הדל, כאילו היה ירא פן יגזלוהו מידי אמו.

חנקתי בקרבי את השאלות השונות, שהיו נכונות להתפרץ מפי למשמע דבריה, ולא ערבתי את לבי לעורר את זכרונותיה העצובים. עברו רגעים אחדים, והאם הנודדת הבליגה על יגונה, שגזל מפיה את חשק-הדבור, ותחל לספר:

– – – בעלי נהרג בימי הטבח בעיר א. הוא היה אחד המגינים. ובשעה שהגין על חיי אחינו רצחו את נפשו הוא. והאסון שקרה כך קרה: ביום הפורענויות נפל לידו אחד ההוליגנים. בעלי היה נכון להמיתו באקדחו, אולם הרוצח כרע לפניו על ברכיו ויתחנן על נפשו; אז רעדה ידו הנטויה של המנוח. נעלה היה מכחו להרוג אדם. ובהשבע הנבל שבועי שבועות בשם אלהיו ואמו שלא יגע ביהודים לרעה, אם אך ימלט על נפשו, הוריד בעלי את כלי-זיינו. אז קם הרוצח ויך במטיל ברזל על קדקדו אחת ושתים. וכעבור יום אחד מת בעלי בבית-החולים העברי, באמצו את ילדנו, שהיה אז בן שלשה חדשים, אל לבו… ועד רגע יציאת נשמתו הצטער רק על גורלי אני ועל גורל ילדנו. ובצערו זה מת באביב ימיו בהיותו עוד מלא תקות לימי חופש לכל בני האדם. אולי ידעת, אדוני, את בעלי! מזג טוב כזה ונפש טהורה כזו לא תמצא בכל העולם…

דמעות האם, ששמו מחנק לגרונה, נפלו על לחיי הילד, שגופו הדל והרזה נראה כשלד של עוף…

– – – כן, אדוני, הרבה הייתי יכולה לספר, ויש שהייתי רוצה לספר ימים ולילות מכל אשר עבר על ילדי, אך למי אספר אם אין האנשים פה מרגישים בצערי… לכל אחד ואחד מהם יש חבילות חבילות של צרות ופגעים משלו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.