מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
שטיין, א"ש. (). חבר ארתור. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-06-25. http://bybe.benyehuda.org/read/2246
MLA:
שטיין, אברהם שמואל. "חבר ארתור". פרויקט בן-יהודה. . 2018-06-25. <http://bybe.benyehuda.org/read/2246>
ASA:
שטיין, אברהם שמואל. . "חבר ארתור". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-06-25. (http://bybe.benyehuda.org/read/2246)

חבר ארתור

מאת: אברהם שמואל שטיין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

חבר ארתור / א"ש שטיין

א

בטרם אביב

ודאי נזדמן לך, הקורא, לטעום מטעם תחושתם המופלאה של ימי בטרם אביב, הרוויה צפייה סתומה, המשחררת ומצמיחה כנפים, הנושאת עמה רווחת-גיל ובשמי-לבלוב? עוד החורף הממושך, כבד הקור-והסערות לא חלף כליל. השלגים היו פה ושם משטח של רפש ובוץ, ושכבת הקרח המוצקה בנחלים נתרסקה גושים גושים צפים על הגלים המבהיקים. ויש אשר רוח רעננה, מלטפת – תרעיד לפתע את בדי העצים הערומים. חלושה היא הרוח וכוחה מועט, אך חום בלטיפתה, לטיפת אהובת-נפש, עריבה, מתוקה. ובנחירים כבר מרטיטים בשמי אביב הנולדים והוא ניבט משמים מתבהרים, מתגבהים, מתעמקים, הוא מרחף באויר וזוהר בקרנים הראשונות של שמש חדשה, מבשרת התנערות ויקיצה ליקום…

וגם אל היער העבות חדרה הרוח החדשה. קרני שמש האביב – נצנוציהן נוטעות תקוות-אור במאפליתו, מחממות שכבות הכפור והטחב שנערמו בו בירחי החורף והלילה הארוכים, הקודרים, ומן הירק הצעיר כבר מרימות ראשיהן, ביישניות וצנועות, סגליות ראשונות – ובשורה בהן…

היער העבות – התחום היהודי הגדול ברוסיה רבתי על אורח חייו הקרושים מדורות, שנתעבה ונתכווץ וקפא- כמו, שסערותיו ומלחמותיו שככו, אך מעיינות אדירים של חיות, של יצרי-חרות ופדות, של מרד ושאיפות עזות, של געגועים ותקוות קסומות, הומים וסוערים ומפכים במעמקיו, מתחת לכסות הקודרת, בתוככי רוסיה רחבת-הנופים, הכנועה והמרודה בעניות והנאנקת בעקת עריצים ונוגשים.


בטרם אביב…

המאה הי"ט, העתירה בגדולות ובנצורות בכל שדות החיים והמחשבה, מתקרבת אל קצה. ממרחקי מערב אירופה מגיעים גם לכאן, אל עיירות התחום. רוחות-בטרם-אביב ומעוררות כיסופים חדשים ועזים, מה עזים. האדמה השחורה, הכבדה, הדשנה, של המוני העם היהודי במזרחה של אירופה כמתעוררת מתרדמה ארוכה, עוד מעט ותלבלב ותדשיא דשא ותצמיח פרחים מופלאים – פרחים מרהיבים בתוך מרחב הקוצים והדרדרים של דכוי-הדמים, המצוק וההשפלה אשר לממשל הצארים, הלא הם פרחי היצירה החדשה של היהודים בשתי לשונותיהם; הלא היא ההתעוררות הלאומית והאנושית לגילוייה; הלא הוא השיר החדש הנישא על שפתי המתמידים, חובשי בית המדרש, ופרחי תנועת הפועלים היהודית הצעירה, הסוערת, הלוהטת. הלא הוא האדם היהודי החדש, שהוא גם המשך וגם בשורה, הצעיר היהודי, הנלבט עם עצמו ובו נתעצמו ליבוטי הקיום היהודי, עתיד קיומם של מליונים כיהודים וכאנשים.

אכן עוד סוערות, משתוללות סופות-הזעף של הרשע וכבלי העבדות – גושי פלדה! – אפס, היש כוח אשר יעמוד בדרכה של תאוות החירות והצדק המתעוררת בלב המונים וכובשתם ומצמיחה להם מחלפות שמשון? בדור כזה גם הנמושות אוזרים עוז, גם חלושי האופי והרוח גבורים הם ועזי-נפש ושואפי-גדולות ואדירי-אמונה. כי הצמיחה הרוחנית והחברותית מרווה כל נפש וזוקפת כל חומה.

תמורות וזעזועים מפתיעים, חמורים, כאובים, מתחוללים בחיי היהודים, והמכריעה שבהם, אולי, ההליכה הגוברת והולכת אל העבודה – לבית המלאכה ולבית החרושת, שאף היא, חוזרת ומעוררת גלי מרץ רדום החותר לאפיקי-פורקן נרחבים, לשינוי ערכי-חיים, לזקיפות קומה ולחיי כבוד. סבות ותוצאות הכרוכות ואחוזות זו בזו. בטרם אביב…


בשנים ההן קם ועולה המרכז היהודי הגדול וארשה, שהיתה לימים אם קהלות ישראל בפולין, הגדול במניינו, ביצירתו ובתנופתו בישובי היהודים על אדמת אירופה, הרחובות הישנים, שחותם הכפר טבוע בהם, לובשים צורה חדשה וקצב חדש של חיים ופעילות מתפעם בהם, רובעים חדשים קמים ונבנים ובכללם רובע נאלבקי, על סביבתו וסימטאותיו, מרכז המסחר היהודי, הדלות והעוני, העבודה והעמל – שהם מן הגורמים המכריעים בקידומה של הבירה! בנקאים יהודים מברלין, מפאריס ומלונדון, – בדרך הנדידה היהודית המסורתית מן המערב אל המזרח, מארצות מפותחות לאזורי הפיגור – מזרימים הון למפעלים החדשים, שתוצרתם כובשת והולכת את השוק הרוסי הגדול. הם סוללים דרכים למסילת הברזל, מפתחים קשרי המסחר, אשר האצולה הפולנית מואסת בו.

זרם של יהודים נוהר לוארשה – מליטא, מרייסן, מווהלין, מפודוליה ומאוקראינה, ממוסקבה, מיקאטרינוסלב, מסמולנסק. הם נמלטים מפרעות ומגזירות. הם מתערים בקרב יהודי פולין, אף כי אינם “נוסעים” לרביים שלהם ואינם חוגרים אבנט במתניהם ותפלתם מתונה יותר…עקת משטר הצארים היא כאן, באיזור שליד הויסלה, חלשה יותר מאשר על אדמת המקור של “אמא רוסיה”. רוחות הליברליות של המערב קבועות כאן יותר. ועוד זכור חלקם הרב של יהודי וארשה במרד 1863, זכור הפטריוט הגדול ר’ בריש מייזליש, רבה של וארשה. ונוהרים לוארשה גם יהודים מעיירות פולין עצמה לחפש בה תעסוקה ופרנסה.

הרי ר’ ישעיה פריבאֶס, מחסידי קוצק, שייסד בככר גז’יבּוֹב את ביתו הנודע, שיצאו לו מוניטין בגדולה, בתורה ובחסידות. הרי משפחת בנקאים יהודים כקרוננברג וואֶרטהיים וטאֶפּליץ, בית נתנסון ובית רוזנבלום. נכדו של ר’ עקיבא אייגר מניח יסוד לתעשיית המלט, והרי יאן בלוך, מחלוצי התעשייה בפולין ומסוללי התחבורה ברוסיה, ושם לו בחכמת הכלכלה, מלכים שואלים לעצתו והוא מיוזמי השלום בעולם…מועמד למשרת שר הכספים באימפריה של הצאר, והוא מזמינו אליו, לארמונו, בפטרבורג. בלוך מרצה לפני הצאר השקפותיו ותכניותיו – שלום עולם, ברית עמים, שליחות ישראל בעמים…אך הנה נעלם הצאר, נרתע. בלוך חוזר לוארשה, למפעליו ולספריו. מה רב שדה העשייה אשר לפניו! אך ראשית חכמה ומעשה – דעת, ואחד משליחיו לחקר מצב יהודי פולין הלא הוא י. ל. פרץ, שהניח זכר למסעותיו בצרור הרשימות “מעגלת הדואַר” והוא שמימן את הוצאת “יידישע ביבליאטעק” שלו… ואף כי משומד הוא טורח במוסדות צדקה ליהודים ואהבת המוני העם מפעמתו, כי הרוח החדשה, רוח בטרם אביב, המנשבת בדור הזה אינה פוסחת גם על הפלוטוקרטיה היהודית, היא שזה מקרוב פשטה לבושי המסורת, ניגון החדר עוד מתנגן בלבה וחזקים החוטים המקשרים אותה עם המוני העם מתוכם צמחה ועלתה. הרי זה פסיפס מגוון ביותר של אומה בשלל טפוסים, דמויות, גילויי אופי ודרגות תרבות. פרחי חסידים בהמוניהם שקודים על התורה, הזקן מגודל ופיאות מסולסלות משתלשלות על הלחיים, קפוטה ארוכה לגוף וכובע יהודי לראש, ממלאים בהמוניהם ה“שטיבלעך” – והבנות יש ונתפסות הן לתרבות רוסיה ופולין ונסחפות בשאיפותיהם של עמי הרוב לעצמאות ולחירות. אולם הללו שבאים מן המזרח ואינם בושים בלשון יידיש, הם הם המניפים את דגלי הסוציאליזם וציון ברחוב היהודים.


כאן, על אדמת פולין, אין אחיזה עמוקה להתבוללות. בוארשה קובע מושבו העלם מזמושץ’ העיר, יצחק לייבוש פרץ, משוררם האהוב של המוני העם, החופר מטמונים מקרקע נשמתם, יצחק לייבוש פרץ, משוררם האהוב של המוני העם, החופר מטמונים מקרקע נשמתם, וביתו ברחוב צאֶגלאַנא מרכז-משיכה ומרכז-יניקה לפרחי ספרות ולשוחרי תרבות ואור; וכאן עולה כוכבו של אברך המשי מוישיגוֹרוֹד, שתורתו בכרסו, אך הציץ ונפגע – נחום טוביה סוקולוב. בן י“ח בא העילוי הצעיר מפלוצק לוארשה, והוא כבר מראשי המדברים, אמן ההסברה, ב”הצפירה“ היומית ובשבועון בלשון הפולנית ”איזראַעליטאַ“, ומנושאי בשורת הרצל באסיפות הראשונות לציונות ב”אולם האנגלי“ ברחוב נוביניאַרסקאַ, כאן הוא נפגש עם המוני קוראיו, רובם חסידים ויראים. בסידרת מאמריו הבלתי-נשכחת ”למרנן ורבנן“ הוא מבקש לכבשם להשקפות החדשות. ב טרקלינו של ה”אדון העורך“ שותים בצמא דבריו מי שעתידים ךהיות ראשי היהדות בפולין העצמאית, ב”ערבי יום בּית“ – ובמסגרת האגודה להשתלמות ”ספרות“ הוא עומד בויכוחים עם יריבים, ובכללם עם ראשי ה”בונד" במחתרת, שלדברם מתייחס סוקולוב בכובד ראש ובכבוד – וכאן מתחוללת ראשית המערכה בין הציונות לבין ה“בונד” על נפש יהדות פולין.

חמור יותר הוא המאבק הרוחני עם היהודים אשר נצטרפו אל המפלגה הסויאליסטית הפולנית. “נזדמנתי – מספר נחום סוקולוב – עם הרמאַן דיאמאנט מראשי הפ. פ. ס. – בביתה של ידידה ותיקה, – אלמנתו של גוסטאוו קרפלס (היא אחות סטאניסלאוו מנדלסון, מראשי הפ. פ. ס. אף הוא וחתנו של סוקולוב) – ואיזו זרות, איזו איבה!”

“מדוע אין הבחורים האלה – צעירי הציונים – הולכים אל מובילי החול על גדות הויסלה, כאן ימצאו עבודה די והותר עם תיקונו של ערוץ הנהר וויסותו, יראו כאן כוח ידם ועבודתם” – “משום שהם רוצים לירדן” – השיבותי לו. ודיאמאנט פורץ בשצף קצף:“ אם כן זרים הם, ואין לנו ולהם ולא כלום”…

ומסביב לשני המאורות – י“ל פרץ ונ. סוקולוב – דור של סופרים ועסקנים צעירים, אבני-שתייה: הרי שלום אש ונומבּרג ופרישמן ובעל מחשבות וחיים צ’מרינסקי, ואברהם רייזן ועוד ועוד. ומן האוניברסיטאות באים יצחק גרינבוים וד”ר גרשון לוין, העורך דין הרטגלס וד“ר מינץ, אברהם פודלישבסקי והשל פארבשטיין וד”ר קלומל. וכאן כבר מחשובי המרכזים של התנועה החדשה אשר קמה לעם היהודי – תנועת הפועלים הסוציאליסטית, החילונית והיידישאית – ה“בונד”.

והרי עוד “בית” – בית שפרינצק. ממוסקבה, אחרי הגירוש, דרך קישינוב באה והשתקעה בוארשה. המשפחה, משפחת משכילים מן המעמד הבינוני. לא הרווחה והעושר של בית פריברס ולא הדלות והמצוק של הפועל ואיש העם היהודי. זה המעמד הבינוני היהודי שכולו תסיסה וערות, ובניו אחוזי תאוות השכלה וחירות – ולהט מהפכני ונכונות הקרבה ויפי רוח. אין ענין יהודי שהוא זר לה, למשפחה זו, ועם זה שאיפות וזרמים ומאוויים שונים גרים בכפיפה אחת תחת קורת גג ביתה. הרי האב, מעורה בבעיות הזמן, קורא בכתבי עת בעברית, רוסית ויידיש ו“בבית הקפה של קוטיק”, בעל “הזכרונות”, הוא בא במגע עם חוגי האיטליגנטים והסופרים הצעירים. ובבית גדלים הילדים – שתי בנות ובן – והם סופגים האורה אשר אביב ונעורים עומדים בה, הערצה לספרות רוסיה כרוכה באהבת משטר הדיכוי, אהדה למלחמת שחרורה של פולין כרוכה באהבה דרוכה וערה לעניני העם היהורי – והימים ערב באזל וערב “בונד” וצומחים הניצנים הראשונים לתנועות ולזרמים שחתכו בגורל העם, סופרים ועסקני צבור שטבעו חותמם בדורות האחרונים בתולדות עמנו מצמיחים כנפים.

מרכז הבית האחות הבכירה, מאריה (מניה) שפרינצק, וסביבה חוגים של חובבי ציון ושירי ציון בבית, והיא עומדת בקשרי מכתבים עם רבים ובכללם אחד-העם והיא עצמה כותבת שירים ברוסית. ומן הצד האחר בן-בית הוא כאן גם ליפא נובוגרודזקי, מראשוני מייסדיו של ה“בונד” בוארשה ושירי עדלשטאט, המשורר המהפכן-האנרכיסט ומוריס רוזנפלד ונעימות פועלים נשמעות בו ליד המכונות בהן מייצרים פועלים מוצרי סדקית.

ומבאי הבית הקבועים גם אברהם קוטיק, שבנו יחזקאל, הוא המוציא לאור, יחד עם איש ה“בונד” בראֶסלאֶר, (האח והאחיות), את הקבצים הליגאַליים הראשונים של ה“בונד” “ווינטער-אווענדען” (ערבי-חורף) – ספרי השכלה עממיים ביידיש.

אחד ממוקדי הפעילות הצבורית הצעירה בוארשה היהודית היא אז אגודת “חינוך” – המקימה את “החדר המתוקן” הראשון. חוגים שונים מתרכזים בשדה זה. הם מזמינים את ד“ר יוסף לוריא לשמש מנהלו של בית הספר, שהוא ושמריה לוין ולייב יפה מחוגה של מאריה שפרינצק והוא מגשים כאן אחר-כך חלומו על הוצאת כתב-עת ביידיש: השבועון הציוני בהוצאת ”אחיאסף“ – ”דער יוד“ (עד לגליונו ה–20, נובמבר 1899 שימש עורכו י. ח. רבניצקי שחזר לאודיסה). כתב-העת ”עשה היסטוריה“ בהתפתחות ספרות יידיש ועתונותה ושימש אכסניה – אותה השעה היחידה ברחבי רוסיה – לדור הצעיר של הסופרים והיוצרים. לימים הוצא לידו ירחון לספרות ומדע פופולארי (”די יודישע פאמיליע“) וכן הוצאה עממית של השבועון, שנתמזגו כעבור זמן עם ”פריינד“, העתון היהודי הנודע בפטרבורג. 1906 הוזמן ד”ר יוסף לוריא לשמש עורכו של השבועון “דאס יודישע פאלק – ארגאן פאר אלע יודישע אינטערעסן” בוילנה, שגם בו העלה את קרנה של לשון היידיש וספרותה כגורם לאומי יוצר. מכאן עלה לישראל, מורה בגימנסיה ביפו ואחרי-כן ראש “ועד החינוך”.

באוירה זו גדל הנער יוסף, שיד לו עם החוגים השונים, אזנו כרוייה להתרחשות הצבורית הרעננה סביב, קולטת הדי הוכוחים והסיסמאות, שירי ציון ושירי הפועלים ולבו דופק עם רחשי לב העם. העובד לדורו עובד לכל הדורות. הנער הולך לשמוע מה בפי המטיפים הנודעים (חזן ויצחק ניסנבוים, שטיין וד“ר פוזננסקי) בבתי הכנסת שהם חיפוי נוח מתגרת ידה של המשטרה הצארית. הוא מהלך על פני ה”בורסות", מקומות הריכוז של העובדים היהודים והוא מייסד חוגים ומשתתף בויכוחים עם צעירי האינטליגנציה של הדור, אם בביתו של זליג ויצמן (בו היה חוג לחקר גורמי ההתפתחות בתולדות ישראל) ואם בביתה של פועה רקובסקא (ב–1890, והיא אם צעירה לשני ילדים, ניתקה נישואיה, הוסמכה מורה, מפתחת רשת של אגודות נשים, מתרגמת ליידיש, מראשונות המטיפות לחיבת ציון ומפיצות הלשון העברית). כן, בבית זה, באחד הויכוחים – יוסף שפרינצק היושב- ראש ובר ברוכוב ושמואל ניגר ויצחק גרינבוים המשתתפים בדיון – קשת מזהירה בצבעיה של גווני שאיפות חרות ותקומה לישראל ולפועל. והימים – ימי אוגנדה, רעיון חדש פושט וכובש לבבות, רעיון הטריטוריאליזם, ואז נשמע לראשונה – מפיהם של חסידי ציון ותלמידי אחד העם לשעבר – הדיבור: געפגר’ט לאנד… והדרכים נפרדות, המחנות מתגבשים, גובר ריב הלשונות, תהומות נפערים.

והצד השווה לאינטליגנציה העממית הצעירה הלא הוא – תאוות ההשכלה והחירות, אהבת העם ואיבת משטר-החרפה הצארי, מסירות לעברית וליידיש כאחת, נאמנות למהפכה ולתחיית העם היהודי. האינטליגנציה הצעירה של יהדות פולין בסוף המאה, שאינה מחקה את “אירופה”, כדרך שנהגו המשכילים ואינה מתבטלת בפניה, אך הקולטת את מיטב תבואתה ויוצקתה בכור העצמי שלה; המאמינה בלשדי החיים התוססים בקרקעיתו של העם, הצוללת לתוכה ומגלה אוצרות יופי ויצירה ותום ומסירות-נפש, ועל כן גם נקלטה בעם ושכר רב ראתה בעמלה.


בתחום היהודי החשוך במעמקי רוסיה וגליציה כבר פועלים בשנים ההן, בסוף המאה, חוגים ראשונים של סטודנטים ו“משרתים”, הלא הם העובדים היהודים והשכירים הראשונים שעוד תמול שלשום היו מחובשי בית המדרש, הישיבות והקלויזים, הם כבר קוראים ספרי “טריף פסול” בעברית וברוסית, ברושורות ראשונות ביידיש בנוסח הטפת מגידים. ליד ספר תורה בבית כנסת הם נשבעים אמונים לקיים נדר שביתה. בחוגים מרצים לפניהם ה“אינטליגנטים” ו“האינטליגנטים למחצה” על יסודות תורת הטבע, שסגולה בה לנתק אדם צעיר מאסורי אמונות תפלות ולהשתית עולמו הרוחני על יסודות תורת הסוציאליזם ומלחמת המעמדות. ומתארגנות ה“קופות” הראשונות, איגודי העובדים הראשונים והצלב האדום הפוליטי לתמיכה באסירי מלכות, ומופיעים שירי העם הראשונים – שקינה בהם על מר גורלו של העובד וביטוי לזעם הקיפוח, העלבון והסבל – ניצני התנועה הסוציאליסטית היהודית הגדולה, רבת ההוד והגבורה, ההתמכּרות וההקרבה, מניצני התחיה בחיי העם. וכבר אנו עדים לשביתות המאורגנות הראשונות של רבבות אנשי-עבודה יהודים צעירים – שביתות באוירה רוחנית וחברותית הרחוקה, מה רחוקה, מעולם מושגיו של ארגון עובדים לוחם גם בחיי עם הרוב אשר סביבם. פועלי העור והסיגריות, האופים והנגרים והצורפים ופועלי הדפוס היהודים – העזו! – הם העזו למרוד, להתכנס לאסיפות-חשאי ולהציג דרישות: ליום עבודה של י“ב שעות ולהעלאת שכר, והם כבר זכו גם בהישגים, ומשמשים דוגמה בעמידתם הנחרצת לפועלי עמים אחרים, עוד הם שקועים בטבורה של העיירה הכנועה, הדמומה, המקבלת באהבה יסוריה, עוד צעד ביניהם לבין ”המתמיד“, לבין ”באנצ’ע שוויג". מניין ההעזה הזאת, מה מקורו של יקוד ההתלהבות הזה?

והרי גם בתנועה המהפכנית הכללית הדגולה מצטייר הכלל היהודי לא כעם, אלא כעדה מפגרת, אדוקה בדתה ובמנהגי אבותיה, עדת טפילים, חנונים ותגרנים. והא הדין בספרות רוסיה, זו הנוטעת אהבה לאדם ולסובל, המעוררת להשכלה ולאור. לשונו של העם ז’אַרגון מאוס, העברית – לשון רפאים. התשועה היא בהשכלה הרוסית – בלבוש סוציאליסטי. היכן גנוזים הניצוצות הטבעיים של הסוציאליזם, היכן הערובה לעתידה של רוסיה ולשיחרורה, וממילא לשיחרור היהודים“ – הווה אומר:בכפר. ויש גם הסבורים, שרוסיה תפסח על שלב ההתפתחות הקפיטאליסטית – ובמישרין תקפוץ מן הכפר הפיאודלי אל ממלכת הסוציאליזם. שעל כן לא יפלא, אם אף נמצאו מהפכנים אשר קראו אל העם – ”אחים מהפכנים, לא משום כך יש להכות ביהודי על שיהודי הוא… יש לבכות בו על כי הוא שודד את העם, על כי הוא מוצץ את דמו של איש העם…קומו עזרו לנו לנקום נקמתנו בבעלי האחוזות, בזזו את היהודים, הרגו את סרדיוטי הצאר"…

האם לא כך נאמר בתקופה הפרעות בשנות השמונים בכרוזיה של תנועת “נרודניא ווליא”, זו התנועה החלוצית הנעלה, שביקשה לשמש פה לעם למאווייו, למלחמתו – והשראתה על ראשי ה“בונד”? ומצויים מהפכנים יהודים, אשר במר נפשם ונחיתותם ועוז תשוקתם להתמכּר כליל לעם ולזון המהפכה אף…המירו דתם. “ללכת אל העם?”, אל העם הרוסי, פירושו ללכת אך הכפר, ולפיכך יש גם לאחוז מקצועות המקובלים עליו. מה דחוק מצב רוחם, מה רב העוז הנדרש מראשוני נושאי החלום של תנועת פועלים יהודית! העובד היהודי בבית המלאכה הזעיר, נטול היציבות והמעמד, שסיפורי המעשיות של שמ“ר, או פרק תהלים וקטע מ”חיי אדם" משבת לשבת מזונו הרוחני, תולעת יעקב אחוזת-הפחד – הוא יהיה לוחם?

אכן, הם מעיזים למרוד במלכות ותחושת שותפות חדשה צומחת בהם – השותפות עם משפחת פועלי העולם, שאין התבוסה מכרעתה. הם כבר שמעו על התקוממותם הראשונה של האורגים בליאון העיר ועל עמידתה של הקומונה בפאריס – ושתיהן הובסו באכזריות דמים. אך ברחבי אירופה שואבים מליונים פועלים נסיון וכוח, הכרה והשראה, מתבוסות אלו. הנה נשבר ה“חוק נגד הסוציאליסטים” של ביסמארק, קנצלר הברזל, החוק שנועד לשמש מחסום-עד לגידולה של תנועת הפועלים; נתאוששו פועלי צרפת, גדלים כבושיה של התנועה המקצועית באנגליה ותוסס – בלא הפסק – במחזורים גואים – מרי הפועלים והאכרים ומרדם ברחבי הממלכה של הצארים, המפגרת בהתפתחות משקה ומשטרה. הענין פשוט לכאורה – הדחת משטר הרודנות ומיגורו – כרוך בתהליך סוציאלי מורכב ומסועף צאד, רצוף נסיונות ואכזבות, הישגים וכשלונות והיא, ביסודה, מלחמת מעמדות מובהקת; וכל קטע במערכה על קיצור יום העבודה, על העלאת השכר, על זכויות סוציאליות חלקיות על חופש הארגון – כרוך בחזית המערבית, המכרעת, של המהפכה, שהיא פוליטית וכלכלית, סוציאלית ורוחנית כאחת; שאינה כמובן, מעשה חד-פעמי, “פוטש”, ואין פירושה קונסטיטוציה או “דומה” חדשה. עוד ב–1899 בישר גיאורגי פליכאנוב, כי המהפכה העתידה לבוא נגד משטר הצארים תהא מהפכת פועלים, או שלא תהא כלל. מי יפקפק בכך? יודע הפועל היהודי הצעיר, כי ארוכה הדרך ורבים מוקשיה, יסוריה ודאים ושכרה מפוקפק. האין עצם היחלצו לימין הסובלים, האין עצם התמכרותו למען הצדק והחירות שכרו?

ואל תוך הזרם הגואה הזה נמזג והולך האפיק היהודי הסוער, הפורץ במישרין מן התהום של שעבוד דורות, מלחץ כפול ומכופל – לאומי ואנושי, מן הגיטו, מן העיירה, מן הקלויז, אך גם מבית הורים אמידים, שוחרי השכלה והתבוללות:

הגדוד היהודי בצבא המהפכה הרוסית – ה“בּונד”.


הרי אחד מהם, אחד מרבים, מסוללי הדרך הראשונים, והוא כולו חציבת מקור, רגב מרגבי האדמה הכבדה של המוני העם – צמח ועלה כאלון. מאנשי הבראשית, מאנשי הרציפות, מאנשי היסוד. עד זקנה ושיבה שוטט סבו בעגלתו ובסוסיו על פני ביצות פולסיה ויערותיה. הוריו מצד אמו – בדיג עסקו, בסירות חרשו אגמיה של ליטא ונהרותיה. גם אביו בנעוריו, בעל עגלה פשוט היה, ואחר כך במריצה ובאת עבד בסלילת מסילת הברזל בקו וילנה – מינסק. וילנה ומינסק – מן המרכזים היהודיים המובהקים, ממרכזי ההתנערות היהודית; הראשונה – סימנה הניתוח העיוני הדק, האינדיבידואליות הרגישה, הנטייה לטירור – ולהגירה; ואילו האחרת – הדבקות בחיי המעשה ובמלחמת ההמונים, חיים יענקל הלפאנד שמו וכינויו – ליטוואק.

חינוכו בחדר ובישיבה (איישישוק, סלונים, סלוצק, וולוז’ין) – ומכאן לקלויז של ראמיילה (ראמיילעס קלויז) בוילנה. דומה, אוצרות של מרץ חנוק ואומץ לב, שכל וחריפות חוברו בנער זה, הצולע על רגלו, ועל הכל – מעיינות של יפי נפש ונכונות- הקרבה עצמית ותחושה חריפה לצדק וליושר – אוצרות-עם רדומים המתעוררים למגע רוחות-בטרם-אביב…

עוד הנער אדוק במצוות, מפליא בכשרונותיו בתלמוד, כל לילות חמישי קודש ללימוד בקלויז – וגאוות ההורים עליו: “מתוכנו עתיד לצאת רב”…אך המתמיד הצעיר כבר נתפס בשבי המגינות החדשות, הסמויות, הקוסמות, המרחפות בחלל. ולא הוא בלבד, בבית ראש הישיבה, ר’ בן ציון וולטמאן (ר’ בענצל חריף) עצמו, כבר קוראים הבנים והבנות, בסתר, בספרי ההשכלה ובספרות יידיש. עוד הוא ממשיך ללמד “זמנם” בבתי עשירים יהודים בכפרים נידחים, אף מנסה להרוויח לחמו במגידות וכינויו בפי כל – חיים יענקל דער הינקעדיקער מגיד, היינו יעקב המגיד הצולע, אך רוחו כבר לא עמו, והוא נמשך אחר העולם החדש, עולמם של ה“משרתים” המסתודדים, הצעירות העובדות בסריגה, החולמות ומפליגות בשירים חדשים ומזדמנות לאסיפות-חשאי;הוא כבר יודע על חבלי לידתה הראשונים של המהפכה, הוא כבר שמע על צעיר אחד ושמו אברהם ליאֶסין (וואלט) ועל חוגיהם הראשונים של פועלים יהודים בוילנה בהנהגתו של לייב יאָגיכעס, ויל מרטוב (צדרבוים-ארז), שכבר רמז על הצורך בארגון עצמי, מיוחד, של פועלים יהודים, שאין יודע טיבו וצורתו ויעודו – מה זר ומוזר הרמז!

בן י“ז הוא נוטש לחלוטין חלום הרבנות ומגמתו – עבודה, עבודת כפיים ממש, בדומה לאינטליגנטים רוסים צעירים שנטשו אוניברסיטאות ונוחיות חייהם ומגמתם – ”הליכה אל העם”. הוא קורא רוסית, הוא מתרגם מרוסית, הוא מחבר הכרוזים הראשונים ביידיש לפועלים יהודים, בשלש קופיקות הטופס מעתיקים את הכרוזים ומדביקים אותם, אחר קבלת שבת, בבית הכנסת, לבל יתלשום לאלתר…המונח כרוז (פרוקלמציה) עוד איננו בנמצא ברחוב היהודי, אך טעמם של הכרוזים שהציפו אחר כך ערים ועיירות ברחבי רוסיה כבר עומדים בתור בכרוז הראשון, המעורר מהומה ובהלה ב“שול-הויף”.

אף התיבה אכספלוטטור, היינו מנצל, חסרה בהרצאה שהתקין בשביל בת ראש הישיבה שלו – והיא מעירתהו על פסול זה…

מה מסופר בכרוז זה? – העבודה באפיית מצות ערב חג החירות בתנאים הקשים והמשפילים השוררים בה, שילדים ונערים צעירים רבים עובדים בה בתנאי פרך! וכך היה הנער הצעיר, בן בעל העגלה, בחור הישיבה המתמיד, המגיד הצולע – מהפכן, מחלוצי תנועת הפועלים היהודית…ומיטב שאיפתו – לזרוע אור והשכלה במשכנות העוני החשוכים של התחום היהודי, להרים את העובדים היהודים משפל מצבם ועניים, למזגם במחנה הגדול והגדל של מקדשי שם חרות האדם והפועל, – מחנה הלוחמים במשטר הצארים – אבי הדיכוי והניצול.

השנה – 1894, והוא כבר עומד בשתי רגליו על קרקע הסוציאליזם, מתרגם ליידיש, לצרכי הסברה לעובדים יהודים צעירים, בחוגו של גוז’נסקי (הוא ה“מורה” וכינויו הנודע “לנו”) את “תקופת ההומניזם והריפורמציה” לקרל קאוטסקי. כאן הוא נפגש באלכסנדר קרמר (ארקאדי) – מייסד ה“בונד”. שנה אחר כך הוא מתקין (ומעתיק בכתב ידו) פרקי “שיחות על כימיה” – אף הם לצרכי הסברה בחוגים, מטעם ה“זשארגאנישער קאמיטעט” – ארגונה של קבוצת סוציאליסטים-דימוקרטים יהודים ודוד פינסקי בכללם, המתקוממים נגד ההנחה שאין מקום להסברה לפועלים אלא ברוסית. הוא מייסד את איגוד עוזרי המסחר (פריקאזשטשיקעס) היהודי, פעיל באסיפות סתרים, גדל ועולה עם חלוץ תנועת הפועלים היהודית שהיה במעצבי דמותה ודרכה – ה“בונד”. הוא ממוציאיו לאור של העתון הראשון של ה“בונד” – “די ארבעטער שטימע”, שקם ביזמתם של פועלים עצמם דוגמת ה“בונד” עצמו – עם יחיאל מיכאל קפלינסקי, שנודע כעבור שנים כפרובוקטור של ה“בונד”. באמתלא של אוסף כספים למען חבר חולה הוא מייסד “ספריה” חבוייה במחתרת, לצעירים.

ב–1896 – והוא כבר טועם את טעם “מספר 14” בבית הסוהר לאסירים פוליטיים בוילנה, שלוחמים יהודים רבים נתנסו בו. יסורי הסוהר מחשלים התנגדותו של הצעיר בעל-הנפש, מעמיקים תחושת שותפותו עם כלל הלוחמים לצדק ולחירות, מעוררים בו כוחות רוח חדשים ומלהטים איבתו למשטר הדכוי, שאינו אלא כלי שרת בידי בעלי האחוזות והעשירים, יהודים כנוצרים, – וכשלהבת הבהירה יוקדת חיבתו לעם הפשוט, הסובל והמושפל, היקר ביקרים. ושוב מאסר, ב- 1900 כאשר ה“בונד” מפרסם כרוזו נגד שליח הצאר, סרדיוט המשטרה זובּאַטוב, המנסה אף הוא לארגן “תנועת פועלים” יהודים, שחוד מחצה יהא מופנה לא נגד משטר הצאר אלא נגד המעבידים ובעלי ההון. הוא מגורש לסיביר, בגל המאסרים בקשר עם ההפגנות והתגובות שערך ה“בונד”. על היריות באסירים מגורשים שהועבדו בפרך במכרות הזהב על נהר הלנה, בסיביר. גם כאן אין השיר יורד מעל שפתיו ואין שמחת החיים, מורשת ביתו, עוזבתו. כל אשרו – עזרה לזולת, התמסרותו לאידיאה הקדושה.

“היכן הוא ליטוואַק, הבונדאי – שואל מנדלי מוכר ספרים במסיבות הנערכות לכבודו? בראותי אותו אבן כבדה נגולה ויורדת ממני – מחייה נפשות!” – אכן, מחייה נפשות, מעודדן, מסערן – זה יעודו של ליטוואַק, שחייו קשורים בחיי ה“בונד” והוא מחרף נפשו במערכותיו עשרות בשנים ונאבק עם יריביו הרבים, יהודים ולא יהודים, מצוייד בשכל שנון, באופי פלדה, במסירות אין קץ.

אין המהפכן היהודי קשה-העורף נכנע ואין הוא נופל ברוחו גם תחת מכותיו הנחרצות של משטר הדמים, המנוון והבזוי – בתי סוהר, גירושים, רדיפות ונגישות, אלות קוזקים משתוללים, אימה – מה אתם מול צעיר יהודי שיקוד החרות ותחושת הכבוד והצדק אחזו בו?

ספק אמנם, אם הסכנה העיקרית למשטר צומחת מערי ישראל ועיירותיו בתחום – אך עליו, דוקא עליו, ניתך כל כובד זעמו. שהרי מכאן יוצאים התועמלנים, נושאי שלהבות המהפכה על פני מרחבי רוסיה הפרבוסלבית, האכּרית, שהרי כאן חוברו יחד מצוקה קיצונית וחלוציות עילאית ביקוד אש-בל-תכבה. ומנושאי האבוקות המובהקים בתחום היהודי – ליטוואק.


בבריסק על נהר הבוג נולד יוסף איזביצקי – הוא בייניש הנודע – לאביו שהיה מסגר עני ואחר כך עבד בקו מסילת הברזל ופוטר בשל היותו יהודי. אדוק היה וביקש שבנו ילמד תורה ויהיה רב. לומד הנער בבית המדרש בבריסק, אך הנה מגיעות כבר לאזניו שיחות ולחישות על האפיקורסים והמופקרים, אנשי “צער בעלי חיים”[1], שגמרו אומר למגר את שליטה של רוסיה, “הקבצנים חובשי המגבעות הרחבות והפלרינות” אשר, לפי השמועה, הרשות אוסרת אותם, מסיעתם לוארשה ושם מטילה אותם לתוך גלי הויסלה…החרדה ששיחות אלו מעוררות בלב הנער הרך גוברת משנודע לו, כי גם אחותו הבכירה, לאה, היא בברית עמם. . הוא הוגה רבות בה, באחותו הטובה, התופרת, שכל שכרה היא מוסרת להוריה – ולבו הומה בקרבו – לאה הטובה שלו אף היא מבקשת להתנקש בחיי הקיסר, וסופה – בגלי הויסלה…

לאור נר דל, בבית המדרש, ביחידות ובהסתר, מעיין יוסף במחברת מועטה, אותיות זעירות על נייר דק: “משפט ה–193 – נאומה של סופיה בארינא”. על שום מה הובאה נערה זו לדין? – על שום שביקשה צדק, חירות ושויון לעניים ולמקופחים – מה, איפוא, חטאה ומה פשעה? באזני שופטיה, הגנראלים, היא משמיעה בעוז ובאומץ אמונתה-אמיתה: – אתם תחרצו גזר דיני, לגרדום תוליכוני, ואני אצעד אליו בגאון, בראש מורם, כי לימין העניים אני עומדת.

ואין יוסף מרגיש, כי סופיה כבר אוחזת בידו, ומוליכה גם אותו עמה…

הוא ממשיך לימודו בבית המדרש, אך רוחו בל עמו כתמול שלשום. מושגים חדשים, סוערים, פרצו בחתף אל עולם העיון והפלפול התלמודי בו היה נתון עד עתה ואין הם נותנים לו דמי. והוא כבר מבקר, בלוית אחותו האהובה לאה, באסיפות-סתרים. ביער על שפת הבוג, מוצנע בין אילנות ודשאים, מאזין הנער לדברי הנואם הצעיר על עולם גדול הנלבט על שחרורו, לשירים חדשים, לסיסמאות נועזות, ורואה כיצד מעלים באש, בתום האספה, את הדגל האדום…ואחותו לאה חוזרת ומזהירתו לבל יספר, הלילה מאשר שמע וראה…

רב הדוחק בבית – ורבים יסורי היהודים בתחום המושב הנרחב, ורבה לאין שיעור מועקת המשטר ברוסיה הגדולה, שמליונים בה רעבים ומוכים ומושפלים ואילו המעטים, שכבת השליטים ועושי דברם ובעלי בריתם בעלי האחוזות, יונקים לשד העם ודמו ומשופעים כל טוב ותפנוקי תענוגות. היש נער יהודי בעל מצפון ולבו לא יתרתח בקרבו ולא ימרוד ולא יכמה לשתף עצמו במערכה הגדולה, האיומה, הקדושה? האפשר לעת כזאת להמשיך בשלווה ובנחת את הלימוד בבית המדרש ולצפות לחסדי שמים ולביאת הגואל“ – יחד עם קבוצת הנערים והנערות, בלכתם בשבילי היער, הוא סופג את צלילי השיר ”אל ה“בונד”, סופגם לעד, על המייתם הנוגה, על המרי התוסס בהם, על אמונתם אומן בנצחון הטוב:

בַּיָּם הַמָּלוּחַ שֶׁל דֶּמַע-אֵין-אשֶׁר

רוֹבֶצֶת תְּהוֹם בַּת-אֵימִים.

אָפֵס בָּה מָקוֹם לְעוֹד עֹמֶק וָחֹשֶׁךְ;

סֵמָּן בָּה – נַחְשׁוֹל שֶׁל דָּמִים.

חָפְרוּ אֶת הַתְּהוֹם בְּשָׁנִים בְּנוֹת אַלְפַּיִם

אֱמוּנָה וְשִׂנְאָה וּבָכָא;

שָׁנִים בְּנוֹת אַלְפַּיִם, טִפָּה טִפּוֹתַים

קָלְחוּ הַדְּמָעוֹת לְתוֹכָהּ,

מָלְאָה הַתְּהוֹם…. יְהוּדִים הִדְמִיעוּהָ,

אַךְ דְּעוּ בְּלִי טָעוּת לְהַבְחִין:

דִּמְעָה סְמוּקַת-דָּם – לַקַּבְּצָן שַׁיְכוּהָ,

לַגְּבִיר – זוֹ כַּשֶּׁלֶג תַּלְבִּין.

יַלְדֵי מַשְׂכִּילִים, רַבָּנֵינוּ, גְּבִירֵינוּ,

שׁוֹלְחִים אֶל צִיוֹן אֶת אָחִי.

זֶה שִׁיר מְיֻשָּׁן וְעַתִּיק שֶּל שׂוֹנְאֵינוּ:

“הַגֵּטוֹ לַזִּ’יד הַנִּצְחִי!”

לִפְקֹד הַמֵּתִים הַקָּרִים יִשְׁלְחוּנוּ

בְּקֶבֶר שֶׁל אֶרֶץ קְדוֹשָה.

וְעֵת מְשַׁוְעִים מִכְּאֵב יִשְׁמְעוּנוּ –

כַּכֹּתֶל כָּל אֹזֶן חֵרְשָׁה.

יַהֲדוּת וּמָשִׁיחַ – כְּבָר מֵתוּ הַשְּׁנַיִם.

מָשִׁיחַ אַחֵר מִתְגַּלֶּה:

פּוֹעֵל יְהוּדִי, “קָרְבַּן-גְּבִיר”, עַד שָׁמַיִם

אֶת נֵס הַחֵרוּת מַעֲלֶה.

הוּא אֶת כָּל הָעוֹלָם יְשַׁחְרֵר מִנִּי חֹלִּי,

הוּא יַחְדֹּר לַתְּהוֹם הָאָפֵל,

יְחִי מִנִּי רוּסְיָה עַד לִיטָא וּפוֹלין

הַבּוּנְד הַיְהוּדִי הֶעָמֵל!

אכן, אמונה חדשה צומחת ועולה בלב הנער, ושני המורים אשר באו זה מקרוב לבריסק מוילנה להרביץ בקרב הפועלים את התורה החדשה, ללכדם ולארגנם ולשמש להם פה במערכות החריפות עם יריביהם, מגבירים אמונתו זו. יוסף כבר פסק לימודו בבית המדרש, הוא מסתופף עתה בצילם של המורים ושל הפועלים הצעירים. כעבור זמן מועט והוא מוצא עצמו שוב בבית המדרש – נואם לפני מאות רבות של פועלים ובעלי מלאכה יהודים על עניני שביתות, המלחמה במשטר הרודנות, המהפכה. נאומו מתובל במשלים מן הגמרא, נאומו להט אש יוקדת של שוועת עשוקים וסובלים. הרי זה נוסח דבריהם ורוח נאומיהם של מהפכנים צעירים מחוננים כמותו, העתידים להיות מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים היהודית, והם באו זה עתה מן הישיבה ומבית המדרש, שכורי האור החדש הזורח בנשמתם בתוך המאפליה מסביב – בחורי ישיבה לשעבר, שהם הפרוליטארים המובהקים, נטולי פניות אישיות, דרוכי הקרבה עצמית, לפי שסבר אהרן ליברמן בעל ה“אמת”. כמוהו כברוך טשארני-וולאדאֶק, הנודע עתה בכינויו “לסל הצעיר”, כרבים אחרים, והוא מספר מעשה במחברת מועטה שגילה באקראי נער צעיר, מחובשי בית המדרש, אצל אחותו הבכירה, והיא שפתחה לו שערים לעולם חדש, נרחב…הגיעה השעה שההמון היהודי הסובל והמדוכא יפרוק העול ויצעד, בשורה אחת עם המוני המדוכאים והסובלים ברוסיה של הצאַר, לקראת עתיד חדש, זוהר…דמעות מנצנצות בעיני השומעים שעה שהוא מתאר קשי מצבם של היהודים ויסוריהם, כל אחד מרגיש כאילו המדובר בו, בענינו הוא, במצוקתו, ביאושו. “כאשר דיברת על יסורי האשה – אומרת לו אחר כך אחותו לאה – הרגשתי שאתה מדבר על אמא שלנו”…

אך למחרת היום נקרא יוסף למפקד המשטרה. המפקד נוזף בנער הצעיר, מאיים מתרה. יוסף מרגיש, כי הקרקע בוערת מתחת לרגליו בעיר מולדתו ובלילה, בעגלת אכרים, הוא עוקר מבית הוריו – אל מרחבי המהפכה הרוסית, אל שדה-העשייה רב - הקרבנות של ה“בונד”: מעיר לעיר, מבית סוהר לבית סוהר – ובתקופת- הביניים, בין מאסר למאסר, פעילות בלתי-פוסקת, שאחת תכליתה: ליכוד הכוח, זקיפות קומה, כוננות לקרב.

שמו כבר הולך לפניו ברחבי התחום היהודי. שמעו מגיע גם לי“ל פרץ. ”מה מאד הייתי רוצה לראות את בייניש במו עיני" – אומר פרץ.

בליל ירח כוסף מזדמנים השנים בגן הסאכסי בוארשה. שעה ארוכה מפסיעים הם בשדרות המוצלות. בייניש מספר לפרץ על הפועלים היהודים, על אנשי ה“בונד”, על היהודי החדש הלוחם, על האסיפות ביערות, השביתות ובתי הסוהר. פרץ מסתכל באיש-שיחו הצעיר, שראש גדול לו וזקן בהיר ועיני תכלת חולמות. הוא שואלו:

– בספרי הנביאים קראת?

– כן, למדתי בבית המדרש.

– איני רוצה לצאת ידי חובה בכתיבה בלבד – אומר פרץ – אני רוצה לבוא במגע בלתי-אמצעי עם האנשים, לדבר אליהם.

– אתה עלול להכשל – מזהירו בייניש – להחבש לשנים ארוכות בבית הסוהר, אתה צפוי לגירוש בסיביר.

– נו, ואתה? מדוע אין אתה חושש?

– אני?…מחייך בייניש – אם אני אכשל יבוא אחר במקומי, אולם אתה, פרץ, לך אין חליפה!

– איני יכול לעמוד מן הצד.

מיכלביץ בּיינוש (יוסף איזביצקי) חניך ישיבה, יליד בריסק. היה שנים במאסר ובגרוש. פעיל ברוסיה ובפולין. מארגן ותועמלן. מחברו של הספר “זכרונות של סוציאליסט יהודי” ועוד. ראש הציש“א – רשת בתי הספר בלשון ההוראה יידיש בפולין. (אחריו נושא בתפקיד זה כמורנר (לשצ’ינסקי), ראש הסיעה השמאלית ב”בונד"). מת בוארשה.

פרץ מפציר ובייניש נעתר לו.

בלילות שבת נוהג מעתה פרץ לבוא אל בית הכנסת ברחוב קופאֶצקאַ. הוא מלמד לשומעיו פרק בחומש, ומשלב בלימודו את הרעיונות החדשים…בית הכנסת מלא מפּה אל פה, הכל מאזינים בדריכות לדברי המטיף המוזר, בעל רעמת השחור, השפם המשופע והעינים הלוהטות…ובקהל השומעים – בייניש, וכולו אושר ונהרה.

פרץ נאסר. תשעה חדשים הוא חבוש ב“פּאוילון העשירי”. סמוך לכך נאסר גם בייניש. המאסר הוא לחם חוקו – בעשרות בתי סוהר נחבש, במי לא פגש בנדודיו הבלתי-פוסקים על פני ערי רוסיה ובתי הכלא שלה? בפּולטבה אָרח חדשים אחדים לסופר הרוסי קורולנקו, ששוחרר אף הוא זה מקרוב ממאסרו. בארכנגלסק פגש בויאֶרה פינגר – דמות אגדה. ובבית הסוהר בוולוגדה, בצפון רוסיה, בדרך הגירוש לסיביר, נזדמן לו ביקור בלצי-צפוי: פון-וואל המושל העריץ שפקד להלקות את הפועלים בוילנה שהפגינו באחד במאי והירש לקרט התנקש בו, בא “לבקר” בבית הסוהר. “התליין! הבוז לתליין פון-וואל!” – בקריאה זו מקביל פניו בייניש, ידיו כבולות בשרשראות ברזל, וכל האסירים נפנים אליו בגבו ומתלכדים בזעקה אחת: “התליין!”. פון-וואל מסתלק בבושת-פנים.

ימים ולילות נמשך מסע-הגירוש על פני ערבות הצפון לסיביר. הנה הם בבית הסוהר בארכנגלסק, ללינת לילה, ועם אור השחר עליהם להמשיך דרכם הקודרת. אך הנה קם בייניש והקול שקט אך נחרץ מודיע:

– “לא אמשיך דרכי ברגל”.

הז’נדרמים נדהמים, מאיימים, מוכנים לדרסו, להכותו נפש. בייניש אינו נרתע. אז פונה אליו ראש הז’נדרמים בדברי-שידול-ופיתוי:

– “נרשום אותך כחולה ובעגלה נסיעך. לא תלך ברגל”.

– “אין אני חולה – עונה בייניש – וברגל לא אלך”.

הכל הוצאו בכוח לחצר בית הסוהר. הכל מסרבים ללכת ברגל דרך של מאות קילומטרים למקומות גירושם. הכל צועקים: “הבוז לרודנות, הבוז לשלטון העריצות!”. המפקד מאיים שישתמש באש, שימגר בכל חומר הדין את ההתנגדות, ושוב משדל ומפתה – החולים וה“אצילים” יוסעו בעגלות, אך אין איש זז.

– “קדימה! – חוזרת הפקודה. קדימה, לזוז! בנשק אשתמש!”

– “נשק? – זה ענינך, עונה בייניש. לא נלך ברגל – וזה עניננו”.

וכל אוכלסית האסירים-המגורשים זזה, בעגלות, קדימה, בדרכי השממה הצחורה, האינסופית, של סיביר, מלכות המורדים במלכות.

באחת התחנות של המסע הקודר, בעיירה פינינגא, נודע, כי ביאקוטסק נתמרדו מגורשים מן הסביבה. הם נתבצרו בביתו של אכר אחד, רומאנוב שמו, והניפו על הבית דגל אדום במחאה נגד הלקאת אסירים בגירוש. צבא שם מצור עליהם. נתלקח קרב. נפלו קרבנות. הידיעה מסעירה את בייניש, העייף עד כלות הכוחות, והוא מתעורר – ומעורר – לצאת לעזרת הלוחמים, אך הז’נדרמים מקדימים אותו. עטוף סחבות, בגשם שוטף, הם ממהרים ומסיעים אותו לקצה נידח אחר של המדבר הסיבירי. לימים נמלט, במסע ממושך ורב-סכנות, חבוי תחת מטען עורות, בעגלת אכרים, משזחל ויצא מן העגלה בסופו של אותו מסע-נוד, היה גבו כפוף – הוא נתגבן לתמיד.

הוא עוד לא הספיק לטעום טעמו של חופש, ומיד הטיל עצמו למערכות ה“בּונד” – במוסקבה ובוילנה, בדווינסק ובביאלסטוק, בוארשה ובלודז. השנה – שנת 1905. בכל מקום הוא נושא את דברה הלוהט של המהפכה, מצית לבבות, כובש רוחות.

אש המהפכה שנשתלהבה ונטעה תקוות – דועכת. משטר הדמים שנסוג בלחצה צעד אחד – חוזר ומסתער באכזריות-חימה על מחנה המרד. בדם פועלים ויהודים הוא מבקש להחניקו. מחנה לוחמי המהפכה נתון בנסיגה, במבוכה, ביאוש, ורק אמיצי-הלב וקשי- העורף נשארים בעמדותיהם. בעיירה קטנה בווהלין, מטיף בייניש לחוג מצומצם של נאמני ה“בונד”:

– **“פעם ניכשל**, ושוב ניכשל, אך סופנו לנצח. חס לנו לאבד את אומץ-רוחנו ואת אור אמונתנו, שכן נטולי-טעם הם חיים בלא חירות וזכויות אדם”.

ובדברו, דומה, מתיישר גבו הכפוף וכולו שופע אור אמונה בלתי-מושגת בתנאים הקיימים, אמונה משיחית בעולם שכולו טוב ואור, אף שעמוקה ומעיקה האפילה מסביב ורוחות זלעפות משתוללות בזעם.

לא ארכו ימי החופש של בייניש. שוב נאסר, שוב נחבש בתא-יחיד ושוב – גירוש לסיביר. הוא חביבם של האסירים בכפר גירושו. “נאַש פאפ” – הכומר שלנו, כינויו בפיהם. ושוב הגיעה השמועה, כי המשטר מתעלל במגורשים חסרי-המגן, כי מלקים אותם באכזריות. אין בייניש יכול להרגע, הוא מחפש דרכי עזרה ותגובה ומכנס את חבריו לגורל להתיעצויות. הוא מחבר מכתב-מחאה חריף נגד הצאר ועוזריו, הבעת הזדהות בו והשתתפות בסבלם ובצערם של המוכים והנעלבים. ואכן נמצאו עתונים שסיכנו קיומם ופירסמו מכתב זה.

נקמת המשטר בבייניש לא אחרה לבוא. חשדו בו, במהפכן המסוכן, בעל הזקן הבלונדי, שהוא הוא הרוח החיה בפעולת המחאה. שליחיו של המשטר מחליטים להפריע ממנו ויהי מה, לגרשו לפינה נידחת שרגל אדם לא דרכה בה ושם, מעבר להרי חושך, שם יוציא עד מהרה אחרית ימיו – טרף לעופות דורסים…

והנה עומד לידו קצין הז’נדרמים. עוד הלילה יוסע מכאן.

אך בייניש מחליט לא להכנע ולא לציית לפקודה. הוא פושט בגדיו, שוכב במיטתו והחלטה בלבו: מכאן לא יזוז, מרצונו לא יזוז. והוא לא זז. בכוח נטלוהו הז’נדרמים, בכוח שמוהו לתוך העגלה, כבול בשרשראות ברזל, ערום, בכפור הסיבירי הצורב.

כברק חולפת השמועה על הגירוש המאויים, ואוכלסיה גדולה של אכרים מכל בקתות הסביבה, מתכנסת מסביב. עומדים האכרים בדומיה, מכורבלים בפרוותיהם, זעם יוקד בעיניהם והחלטה גומלת בהם – הם לא יניחו לבצע פשע זה. עוד מעט ותתחולל תגרה איומה ודם רב יאדים את המעטה הצחור של השלג. אך הנה מתיצב בייניש – הכל דרוכים, מצפים שיקרא להסתערות על הז’נדרמים, אך הוא פונה לאכרים בנחת ואומר:

– שקלו בדעתכם מעשיכם, אחים…בידיהם רובים, אקדחים…קרבנות-חינם יפלו…אשר לי, הרי גורלי נגזר, אבדתי, אך אני המהפכן האחרון שייסחב ככלב…לכו לבתיכם, אחים, היו בריאים. אני מודה לכם.

פעמוני עגלת החורף החומקת ביעף על פני חלקת השלג מהדהדים במרחב, מתמזגים בשיר הסיבירי העצוב של העגלון. . שוכב בייניש, שקוע בהגותו על גורל המהפכה, על תנועתו במחתרת ברחבי רוסיה, ליטא ופולין ועל רעייתו – אף היא בגירוש, ואינו מבחין ברדת הלילה האפל. לפתע הוא מרגיש חום גדול השופע מגופו. מה אירע? הוא מרים ראשו ורואה: ערימת פרוות מכסה את העגלה, האכרים התפשטו פרוותיהם וכיסוהו בהן…

עם אור השחר נעמדת העגלה באחד הכפרים להחליף את הסוסים. ובכפר – בית חולים. בייניש יורד מן העגלה לנוח קמעה. הוא מציץ לתוך הראי ונדהם – אין הוא מכיר את עצמו: שערות ראשו וזקנו הלבינו כליל.

בין לילה הלבינו.

ושוב ברח מסיביר – למערכות ה“בונד”, למלחמה שאינה יודעת שבעה, ובאופק מלחמת 1914.


והרי עלם אחר, עול ימים…והוא כבר מטיף, בחוג נוער המתכנס ביער ליד וילנה, על השאיפות החדשות לצדק אנושי: קלמן מרמר. זה מקרוב פרש מלימוד הש“ס והתנער מחלומו לזכות ב”גילוי אליהו"… רב הדוחק ולוחץ המחנק ברחוב היהודים, אך היער שטוף קסמי אביב רעננים – ורעננים מהם המאוויים החדשים, אשר המרצה הצעיר במחתרת פורשם לפני שומעיו – והם כה מפתיעים וגם בלתי-מובנים. בתום דבריו שואלו אחד השומעים – בשם מי הוא מדבר ומה ברושורה קרא?

– אני מדבר בשמו של עמוס – עונה קלמן בשקט.

– מי הוא עמוס זה – שואל הפועל הצעיר ומה ברושורה כתב?

– מן הנוקדים בתקוע היה עמוס – עונה קלמן בנחת.

הפועלים והשוליות ועוזרי המסחר הצעירים מושכים בכתפיהם בתמיהה. על סוציאליסט ומהפכן כזה טרם שמעו.

– קרא דבר מדבריו – הם מבקשים.

– רצונכם לשמוע – אומר קלמן – אקרא בחפץ לב. והוא פותח: שמעו הדבר הזה

פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה…

זה הרוח המפעם גם את הברושורות שהוא עצמו כותבן בשביל אגודת פועלי העץ שהוא מייסדה ב–1896; פעולתו אחר כך והוא ציוני נלהב, העומד במערכה, עם ד“ר חיים וייצמן וד”ר מ. גאסטר נגד הצעת-אוגנדה; פעילותו בלונדון שם הוא מייסד החוג הציוני “מערבי” שסופו בפועלי ציון הוא ממייסדיו של האיגוד העולמי של פועלי ציון, האג 1907, ומפעיליו; עבודתו כסופר וחוקר בריקמה הסוציאלית של עם ישראל בשחר תולדותיו והוא כבר מעוגן בקומוניזם היהודי בארצות הברית.

זה הרוח המפעם גם רבים מן הצעירים היהודים המלעיגים על עבר עמם, שנמלטו מבתי סוהר ומגירוש סיביר ומאימת המשטר, והם עתה מהגרים פוליטיים, הממשיכים לרקום חלומם ומסכת מלחמתם במרכזים האוניברסיטאיים במערב ומתכנסים, ב–1901, לועידתם הראשונה שמטרתה: הושטת עזרה לרוסיה המהפכנית, הלוחמת. הם כבר יסדו את כלי מבטאם:“וועקער” בלונדון ו“קעמפער” בפאריס, הם שטופים בפולמוס –בלתי-פוסק עם יריביהם הרבים, היהודים והרוסים, וסוללים שבילי-קשר-והברחה לרוסיה. ועידה דומה של קבוצות יוצאי ה“בונד” מתכנסת ב–1903, בארצות הברית ומטרותיה: תעמולה לרעיונות המהפכה ביבשת החדשה, הקולטת המוני מהגרים, המרדת דעת הקהל נגד הפרעות ביהודי רוסיה ומעורריהם, תמיכה ב“בונד” שהוא, מיטב חלום נעוריהם ואהבתם הראשונה וגעגועיהם אל הבית מתוכו נעקרו – ויסורי ההסתגלות, בגוף וברוח, ביבשת החדשה, חמורים ומרים…אגודות דומות קמות גם בארצות אמריקה הדרומית: היתזים מן האש הגדולה היוקדת שם, במרכז החיים היהודי, בטרם אביב…

ב

נעורים

על אם הדרך וארשה – לובלין – חאֶלם – זמושץ’ – לבוב, זורם הויאֶפז’, נחל מועט, בין שדות ויערות, הנושא מימיו אל נהג הבוג. מחוז נידח הוא, צפונה-מערבה לו זרועות קהילות היהודים בפולין הקונגרסאית, מרכזי יהודים בגאליציה לדרומו, וישובי היהודים בליטא ווהלין – מזרחה.

בכפר מועט, בורוביצא, פלך לובלין, מחוז חאֶלם, מתגוררת משפחת יוסף זיגלבוים, רבת הבנים ומועטת הפרנסה. אכרים פולנים חורשים כאן אדמתם בצמדי שוורים, כמימים ימימה, אך בעיירות מסביב כבר נענים הדים קלושים ראשונים לסערה המתרגשת בערים הגדולות של ממלכת הצאר, וניכרים סימני הפיצול רב-היסורים במשפחה היהודית, במושגיה ובאורח חייה.

מן הכפר הרודם עוברת המשפחה, ועמה הנער שמואל מרדכי, בן הארבע, ב–1899, אל העיירה הסמוכה, הנידחת, קראסניסטאוו. שמונה שנים מבלה הנכר בעיירה זו, על גדות הויאֶפז’, שמונה שנות מיטב הילדות – בדוחק, בצער, בקיפוח מתמיד אך גם בשמחות ראשונות שאין להן מחיקה.

שלא בדומה לשאר עיירות היהודים קראַסניסטאוו, שנקייה ומטופחת היא, בתי-חומה, מדרכות ושדרות-אילנות בה, ומעין אצילות מרפת עליה. עיירה שזכרונות מתולדותיה של פולין כרוכים בה ובימי המלך קזימיר הגדול עמד כאן, לפי האגדה הרווחת בין אוכלוסי הסביבה, על הרמה, מבצר אצילים והמלך שאוהב ישראל היה, נוהג היה לבקר כאן, אחת לשנה, עם אסתר’קה, אהובת נפשו. שריד לא נותר מימות העבר, זולתי השם “גרוֹבּליאֶ” (הרומז לסוללות העפר בו הוקפו מבצרי אצילים בימי הבינים) למקום בו שכן לפני דורות הגיטו היהודי, והוא עתה רובע העוני ליהודים ולנוצרים כאחת, לנוצרים ששכחו מזמן חסד מלכם אוהב ישראל…

רישומי העיירה בספוריו של מנדלי וגם י“ל פרץ התרפק עליה ונוח פרילוצקי תיארה בפר מסעותיו ”על פני ערים ועיירות". איכה תשכח אלה הדרכים ללובלין ולזמושץ‘, שדרות ארוכות נטועות אילנות לצדדיהן והן משתלשלות בינות לכרי-דשא מופלאים ובוסתנים של עצי-פרי, אגמים ויערות אורן וגבעות – יפעת פולין. נהר הויאפז’ מושך מימיו הרוגעים, הזכים, ובימות הקיץ החמים – נהרה שלווה שפוכה מסביב ובאויר נישא בושם כרים ואילנות. בימות ששי פושטת עדת יהודי קראַסניסטאוו מזקן עד נער, גבירים ובעלי-מלאכה, בעלי זקן ופיאות ובני תשחורת על שפת הנהר, טובלת בגליו הזכים…

הרי האב, את זכרו נושא בלבו שמואל כל ימיו, המורה בעיירה וכינויו יאסקע דער לערער. יהודי גבה-קומה, וצנום, זקנקן צהבהב-בהיר עוטר סנטרו והשיעול מציק לו תדיר – ויותר ממנו מחלת הריאות. דומה, כל עולה של גלות מעיק עליו. ודאי שאדוק הוא, אך כבר יצאו לו מוניטין כאחד המתקדמים, שכן מעיין הוא גם בספרים ובעתונים…

אבא – כך סיפרה אמא לבכורה, לשמואל מרדכי – לא תמיד עני מרוד ויושב בית היה. היו ימים והוא טרח באחת המטחנות הקמח הסמוכות ופירנס בכבוד ביתו. לילה מלילות, בסערת חורף, והוא עובר על הגשר, מעד ונפל לתוך המים וצינה קשה אחזתו – זו ראשית מחלתו שלא הרפתה הימנו עד סוף ימיו.

האם, האֶניה, אף היא גבוהת-קומה, בתו של ר’ יענקל השוחט, שהיה גם מוהל וחזן בבית המדרש בעיירה. היא היא שעליה רובץ עיקר עול פרנסת הבית על אחד עשר ילדיו – ושעל כן היתה לתופרת, תופרת שמלות וכינוייה בעיירה האֶניה די שניידערין; ולימים, משבגרו בניה ורובם בעקבי הבן הבכור, שמואל מרדכי, היו מפעילי ה“בונד” – נודעה בשם “אם ה”בונד". אך הכנסות ההוראה והתפירה כאחת אין בהן כדי להבטיח קיום לבית והבן, שמואל מרדכי טועם טעמם המר של רעב ומצוקה ומחסור מילדותו. אך אם גורלו הימר לו וקיפחו, הרי שלא מנע ממנו שמחות הילדות וההנאה מנופי הטבע בסמוך לביתו, ליד חופי הויאֶפז’, בקרבת השטיבל של חסידי טריסק. אפשר כאן ספג לתוכו ספיגה ראשונה ולתמיד את נופיה של ארץ פולין, את אהבתו לעם הפשוט ואולי גם את חיבתו לעם של פולין. בעל הדירה בה מתגוררים הוריו פולני הוא, אדם טוב לב, הרואה למצוקת הבית ואין הוא מגרש מתוכה את המשפחה, המטופלת בצרות ובילדים, גם כאשר אין מקפידים בתשלום שכר הדירה במועדו.

חינוכו של הנער, עד לגיל עשר, בחדר דרדקי. “חדר קטן צר וחמים, על הכירה אש”… ואשת הרבי, השתקנית, הצנועה, טורחת בסמוך, משמשת את בעלה ה“עני המסוכן”, מבשלת לו “קפה” וסירים של תפוחי-אדמה – ובחוץ ישחקו הילדים, על אבני הרחוב, עד שקול הרבי מזעיקם. ואחר כך הוא עובר ללימוד ה“חיבור”, היינו חומש עם פירוש רש"י, והוא כבר הולך בלילות לבית המדרש, בקבוק שנר תקוע בו משמש לו מנורה להאיר דרכו, וכולו שקוע בסודות ספר שמות… ומכאן – למלמד הגמרא. אך אף שמוכשר הוא וקל-תפיסה, אין הוא דבק בתלמודו – הרחוב, הנחל, החברותא, הם המושכים לבו. כאן, בחברת בני גילו, מוצאים מרצו ודמיונו שדה-פעולה ופורקן. אך גם בלאו הכי שוב אין משיגה יד הוריו, מחמת המצוקה המחריפה והולכת, לשאת בשכר לימודיו. ואז באה אחת התקופות המכריעות בחייו – העבודה בבית החרושת.

היה זה בית חרושת לייצור תיבות-עץ לצרכי בתי-מרקחת, מפעל-שותפות של יהודים, ברובע גרוֹבּליאֶ, היא מחוז העוני בעיירה, מעברו השני של נחל הויאֶפז‘, בואכה זמושץ’ העיר. ובבית החרושת – כמאה זוגות ידי-עבודה, רובם ידי ילדים עובדים, מהם גם בני מיוחסים ועשירים שירדו מנכסיהם – ואחד מהם שמואל מרדכי.

ילדים וילדות עובדים בבית החרושת הזה. הילדים גוזרים פסי-עץ דקים והילדות מדביקות אותם בתיביות מעגלות. ארוכות שעות-העבודה ורב המאמץ – וזעום השכר, אך עזר בו למשפחה מוכת הרעב והמחסור.

שנים רבות אחר כך, והוא עסקן נודע של ה“בונד” בפולין המדינה, מראשי עסקני האיגוד המקצועי של הפועלים היהודים, מתאר שמואל מרדכי ב“יונגט וועקער” (בטאון הנוער של תנועתו בוארשה), ימי ראשית עבודתו בבית החרושת הזה, והוא פרק ביאוגרפי, כתוב ביד אמן, וכאחד עם זאת פרק בחיי הדור היהודי בתחילתה של המאה. החווייה החריפה של הליכת הנער הרך לעבודה עומדת בדבריו.

שמואליק הקטן – הוא כותב על עצמו – נשא את משא אחת עשרה שנות חייו, גדושות מחסור מתמיד וארוחות רעב, תקוותיה המאוכזבות של אמו והרהורים על “תכלית”.

מעל לבית ריחפה תמיד חרדת הרעב הבלתי-פוסק של שבע נפשות, אשר המרה השחורה של האב וחרפות האם, לא היה בהם כדי להשביע רעבונם וכולם, משמואליק הבכור ועד לזאטוט בן השנה, מקופחי החיים, תבעו תמיד עוד ועוד…

האב, עוטה קדרות, הילך ימים תמימים בבית, גילגל שיעולו לתוך זקנו, ירק טפין טפין בקרן זוית את ריאותיו אכולות-השחפת, ובחשאי ניזון בזכר יחוסו וימי הרווחה, כאשר טחנות-הקמח טחנו והתבואה הבשילה בשדות האכרים ובאגמים פרתה הדגה וסוחרים – סוחרים גדולים ומכובדים – היו מזדמנים ממרחקים, באים ונוסעים, והתכונה גדולה היתה.

וכך נשא עמו אבא את חיי עברו ואת השחפת, הלוך ושוב, על פני חדר הבית, ואמא ישבה ימים שלמים כפופה על שמלות זרים, שתיקנה ורגמה. על פניה הקמוטים עוד רבצו סלסוליו הענוגים של יחוס אבות, מעל לעיניה שכהו מעיפות נמתחו שני קוים עקומים, גביניה השחורים והצרים, מורשת ביתה, בית הרב, ושמורה בזכרונו של שמואליק, מאז ומתמיד פני אמא ומבטה.

צער ובושה נסוכים עליהם ויחד עמם קובלנה – קובלנה וזעקה לרבון העולם, לעולם כולו, על חייה שחרבו, על תקוותיה שנכזבו, על יחסוה שנשכח מאדם. והקובלנה בקעה משפתותיה של אמא, וניתכה באלה ובמבטים נוקבים על אבא, על הליכתו בטל שקוע תמיד בהגותו. משהמשיך אבא פסיעתו, משל כאילו לא שמע דבר נתרתחה אמא ונתלקחה:

– ומה לך כי עוד תחשה, בעל יקר, מפרנסי שלי? בני ביתך כבר הבטחת? לסעודה חמה כבר דאגת, שכר-לימוד לבנך בכורך כבר הבטחת? – הן בדומה לילדי הגויים יתרוצץ בחוץ!

ושמואליק הפסיע, בדומה לאביו, כתפיו מורכנים, ראשו שמוט מטה; כאחד בא בימים:

“התכלית מה יהא עליה? אמא רוצה, כי בנה יהיה רב. והרי לאבא היתר הוראה – הזו התכלית המקווה?”

וימים שלמים הפסיע מאחורי הגדל של גן עצי הפרי אשר לכומר, הסתכל מטה אל גלי הויאֶפז’ הזורמים, והכל סביבו העיק על משא אחת עשרה שנות חייו של שמואליק בקושיה הצורבת:

“והתכלית מה יהא עליה?”


מלובלין בא ר’ ברוך לוריה, היהודי גבה-הקומה, וכל דמותו ופניו אמרו עשירות והילוכו דרך תקיפות העלה בזכרון ארנקים גדושים.

בדרכי העיירה נשמעו חריקותיהן הבלתי-פוסקות של עגלות גבוהות, גדושות גזעי-עץ כרותים. אמרו, ר’ חיים ברוך קנה את כל היער של הפריץ ואת הבית הישן שנחרב, של ר’ חיים לורבר, שחדריו הגדולים משולים לקסרקטין עם החצר המרווחת השרועה בעצלתיים מופקרת בין בתיהם הקטנים של בעלי מלאכה ובעלי העגלות שם מעבר לויאפז’, ברובע גרובליא. לשם הובילו את גזעי העצים, כאשר הוביל אברהם את יצחק בנו לעקידה, ובמשורים ארוכים ניסרו מעיהם.

בעיירה כבר ידעו הכל: ר’ ברוך לוריה – היהודי הזר – בונה בית חרושת לקופסאות-עץ לצרכי בתי מרקחת. בשעות לפנות ערב היו יהודים מסתכלים בעגלות העמוסות, שעברו בחריקה דרך השוק, אמדו את העשירות הרבה שנתגלגלה לכאן ושוחחו ביניהם על בית החרושת:

בית חרושת – זו אינה מהתלה; העיירה כולה תתאושש ותיבנה; סוחרים יבוא, פונדקים ייפתחו, מסעדות-עם…

ובית חרושת כזה גם לסוחרים הוא זקוק, בלי ספק, לסרסורים, לאכסניאות, ואולי גם רכבת ברזל… מילתא זוטרתא – ר’ ברוך – ידו תשיג הכל.

ולעם הפשוט – לבעלי המלאכה – ודאי שתצמח מכאן ישועה: ילדים קטנים הוא מעסיק בעבודה. שלשים קופיקות שכר השבוע! – ליהודי פשוט הן זו מחצית פרנסתו. מילתא זוטרתא – שלשים קופיקות שכר שבוע לילד!

כך שוחחו בשוק, ומן הבתים הקטנים ברובע גרובליא נהרו חבורות חבורות של שילדים חיורי-הפנים, עם שחר, אל בית החרושת.

להם, לאנשי רובע גרובליא, עוד עניין הוא: ילדיהם בלאו הכי אינם לומדים, גסים ובורים הם ממילא; מהלכים ילדים וילדות בצוותא, מדברים ניבול-פה, והריהם כבר משתכרים בעצמם וקונים לעצמם לבוש נכרים – כך היו מדברים בבתים המיוחסים בעיירה. להם, לאנשי רובע גרובליא ענין הוא, אך לא לילדי בעלי בתים, – נאנחת אם, ועיניה בילדיה קדישיה הרעבים, כשהיא מושכת מטה מטפחת ראשה המצוייצת.

אפס, לעתים קרובות יותר ויותר נפתחת, עם שחר, דלתו של אחד מבעלי הבתים בעיירה ותחילה בהיסוס, כבשעת גניבה, אולם על הגשר – במרוצת ילדים שובבה – ממהר ילד מילדי בעלי הבתים, חיוור ובהול, אל בית החרושת: מילתא זוטרתא – שלשים קופיקות לשבוע!

העיירה לא ראתה, העיירה לא ידעה. אולם בחשאי לחשו נשים, מפה לאוזן סיפרו החרפה:

בנו של ר’ חיים יואל…

וגם ילדתה של מאטל דוואשע…

וציריל בת הדיין…

וגם נכדיו של ר’ יעקל שוחט – קץ העולם בא!…

אוי ואבוי לי!… יחד עם בני גורבליאֶ ובנותיהם, זו התכלית לילדים מהוגנים!…

נשים אדוקות, בנות טובים, מטפחות-מצח לראשן, צבטו בסתר בשר פניהן וכל ככר פומבית בעיירה נתרוקנה מאדם: החבריא עבדו בבית-החרושת.

ופרבר גרובליא אשר לשפת הויאֶפז’ והויאֶפז’ עצמו נדמו, שכן ילדי הפרבר שוב לא המו לידו ולא השתכשכו בגליו. והשמש הזקן אמר, כי דומה והגיהינום נרגע, הואיל ושוב אין החבריא מקימה רעש בחצר בית המדרש, וזה זמן רב לא הוטלה בגבו מגבת מגולגלת…

באחד הימים לפנות ערב, יצאה נחה, אשת הגבאי, לפתח ביתה; ופלצות אחזתה. בשתי ידיה אחזה תפסה פניה ופלטה:

אוי לעיני הרואות בכך – גם שמואליק, נכדו של הרב הזקן?…

והיא רואה והנה שמואליק, חיוור ומיוגע, קפוטה דהוייה לגופו, צועד חזרה מבית החרושת ונכנס לבית אמו – חברתה מימי נעוריה.

אך שמואליק זנח העוויות אביו. הוא לא שמט ראשו לאדמה, כתפיו הרכים זקף ומבטו לבש את המבע החצוף המופקר של ילדי גרובליא.

כל שעה בבית החרושת נוסכת באבריו מעיפות העבודה ומקצבה. בסקרנות ובהנאה הוא מסתכל סביבו, עוקב אחר המתרחש: ליד המקצועות הגדולות הגדולות שידיות שתים לצד כל אחת מהן, יושבים בחורים גדולים, שהיו שותים תמיד לשכרה עם השקצים אשר מאחורי הגבעות, בעיבורה של העיירה והאוכלוסיה היהודית בעיירה חוששת מפניהם – ובארבע ידים הם מושכים כל מקצועה, קדימה ולאחור, קדימה ולאחור. המקצועות פולטות שבבים ובתוך ערימתם יושבים ילדים, ילדי גרובליא ובני טובים יחד, והם אוספים את השבבים ומסדרים אותם אחד לאחר. אגודות השבבים עוברות מכאן אל החדר הסמוך – אל מכונת-החיתוך. לידה ניצב חאצקל בן הארבע עשרה – והוא כבר בחזקת בעל מלאכה מושלם. בהבעת גדלות הוא שם את אגודות השבבים ליד המכונה, מודד שיעור אורכם בקרש שספרות מסומנות עליו, ומוריד, בבטחה, את הסכין הגדולה, החדה, המבורגת לקרש. חאצקל זה זרוע חזקה לו ושכרו כבר מגיע כדי ארבעים קופיקה לשבוע!

אהה, כי קנא יקנא בו שמואליק עד למאד!

שמואליק ישוב ליד המסגרת הגדולה שמגרות רבות בה, מדביק את השבבים, החתוכים, הרכים, על תבניות מעגלות, כל אחד בהתאם למספרו. שמואליק תמה: למה דרושות קופסאות רבות כל כך? ודומה עליו, שאין כלל בנמצא בעולם מספר כה גדול של אנשים כמספר המשחות אשר בתי החרושת מתקינים.

קרבים ובאים ימים ארוכים – כל יום וערבו, ושמואליק שם פעמיו הביתה, עיף ומיוגע, מבית החרושת, יחד עם ילדי גרובליא הפרועים ביותר – עם כולם הוא מיודד. בעלותו על הגשר והוא מציץ לתוך אפילת הנהר, שוב מתעורר בו רק ניצוץ אחד בלבד של ההרהורים שכססו בו בשעתו, והוא טרם טעם טעמה של עבודה. אך כהות עייפה נסוכה בראשו, ושמואליק תפוס רק לרעיון אחד, שכבר הבשיל בו בחשאי: דמי הוצאות הדרך כבר יהיו בידו, ומשיגיע חול המועד יטול את כתונותיו ויסע לוארשה וירכוש מקצוע – ש“תכלית” אחרת אין…

כל ערב, בבית, מסתכלת אמא במבט אילם דומם בבנה בכורה – בעל הפרנסה, והוא עצמו יושב מיוגע וידיו, ידי ילד, אדומות, ספוגות עמל, תלויות לו ברפיון בין ברכיו, פניו קהים ומיוגעים. משל לגוי, חוטב עצים, לאחר שסיים חטיבת עגלה מלאה גזעי עצים – כך יושב הוא, בנה בכורה, שכל תקוותיה ותקוות אבא קשורות בו.

ועל פני אמא נסוכה עתה, יותר מתמיד, הקובלנה המאויימת. שפתיה רועדות ולוחשות קללות, אלות וחרפות, לא עלינו. והקוים המסולסלים, הצרים והשחורים שמעל לעיניה, מתקמטים ומתרוממים מעלה מעלה, משל לנחשים קטנים, משל ביקשו לזנוק מעט למצחה…

רק אבא מסתכל בו בהכנעה ובשתיקה. בעיניו של אבא הבעה של אשמה עצמית, משל כאילו ביקש סליחתו של שמואליק. ובראות שמואליק את אבא מחטט באצבעותיו הרזות בכיס חזייתו ומחפש לשוא פרורי טבק לגוללם בסיגרה – רגש של רחמים מתעורר בו לאבא, שהוא משתעל ושותק ותפוס להרהוריו יום אחר יום, והוא מושיט לו מטבע –

קנה לך, אבא, סיגריות, אך מן המין הטוב תקנה! סיגריות תורכיות קנה, תורכיות…


לשמואליק חבר חדש, חאצקל – בנו של האומן אשר ר’ ברוך לוריה הביאו לכאן ממרחקים ושמונה רובל שלמים לשבוע נקב שכרו.

והם מטיילים, ערב ערב, ידו של האחד על כתפי רעהו, יורדים הם אל שפת הנהר, ועד לבית הקברות הנוצרי יגיעו.

עולם ומלואו ראה חאצקל זה, ויודע הוא כל המתרחש בכרכי העולם. בערבים יאזין שמואליק, יחד עם המיית הנהר ולחש העצים על שפתו, גם לדברי חברו המספר על פאי התבל. מאזין שמואליק ותמה: האמנם נכון הדבר, ואין מפעל זה בחזקת בית חרושת ממש?

אכן, כי גדולים בתי החרושת בערים הגדולות – מספר חברו חאצקל – קירות-לבנים אדומות להם וארובות גבוהות להם, והן משמיעות צפירות המסמנות את שעות העבודה. שערים שחורים נפתחים והמוני אדם, פועלים, זורמים מתוכם – אלפים, אלפים, פועלים מבוגרים, ואף יהודים, גם יהודים מבוגרים – ולא ילדים בדומה לכאן.

– גם יהודים זקנים, כאבא שלי…

אך בושה אוחזת בשמואליק על מחשבתו הוא: כלומר, אביו – ושטויות כאלה, קופסאות, או בדומה לכך, הייתכן?

וחברו חאצקל מגלה לפניו פלאים חדשים נוספים:

– ולפועלים האלה אחדות משלהם, ואין הם חוששים מפני דבר, אף לא מפני המשטרה, אף לא מפני חיילים, אין חוששים מפני שום דבר בעולם!

– אין חוששים? היתכן?

ואם נגרם להם עוול, הרי הם שובתים ואינם חוששים!

ויודע שמואליק הקטן, שדבר זה ודאי שיש לחשוש מפניו והוא שואל בעיניו ובפיו:

– מאי משמע “שובתים”?

אהה, כי אין אתה יודע כלום. סופך להיווכח, גם אצלנו תפרוץ שביתה. האמנם סבור אתה, שחיים גודר יעבוד כל ימיו בשלשה קרבונים לשבוע? ואני שמעתיו באמרו: יש להוציא את הילדים – ודאי, תהא שביתה! אהה, כי חשוש יחשוש לוריה השמן.

שמואליק קולט את הדברים במלוא חושיו. עיניו מתרחבות באפלולית הערב והן סופגות את הגון הירוק אשר לשפת הנחל, את תכלת השמים ואת אפילת הנחל, הנושא מימיו למרחקים, אי-שם אל הערים הגדולות ההן, שבתי חרושת בהן ולהם ארובות גבוהות ועם מוזר בהם.


חאצקל לימד את חברו שמואליק את תורת חיתוך השבבים במכונת-החיתוך, והוא עצמו יצא לעבודה בחצר, עם הבחורים הגדולים והוא שמח: ארבעים קופיקות לשבוע והרי הוא כבר פועל. אולם זרועו אינה חזקה כמו של חאצקל, ושעל כן עליו להגיע בקפיצה כל פעם שידו מבקשת לאחוז בידית הסכין. והסכין כבדה והאומן, אביו של חאצקל, עובר לידו בצעד נחפז וקורא:

– עבוד! עבוד! לא בית מדרש כאן, פה אין שטופים בפשט!

שמואליק, ככורע תחתיו, קופץ שוב ומושיט זרועו. טיפות כבדות של זעה מתגלגלות על פניו וידיו רועדות.

הוא מרגיש והעייפות כבר אחזה בו, אף שהיום עוד בעיצומו – ועוד שעות ארוכות של עמל לפניו. הוא אוגר אחרית כוחו, נישא בקפיצה אל הסכין, אולם ידו רועדת, והסכין השחוזה מנתרת ויורדת לפני זמנה, על אגודת השבבים הלחוצה. שמואליק הקטן לא ידע, לכאורה, מה התרחש: מה המחט החדה שחלפה כל עצמותיו?

אולם על קרש מכונת החיתוך, בינות לשבבים שהוכתמו בדם, התגוללו שני חצאי אצבעות שנקטעו מיד שמאלו, כחתיכות תולעת-אדמה שנתרסקה. ודומה עליו על שמואליק, שמכונת החיתוך, השבבים ויד שמאלו נעלמים בקפיצה אל תוך החשיכה…

על ערימה גבוהה של שבבים שוכב שמואליק, חיוור כמת. מזים עליו מים, מעודדים אותו משיבים את רוחו. פסיה מוארשה, אמו של חאצקל, שרחמי אם נכמרו בה, מביאה מביתה קצת וישניק, היינו מיץ דובדבנים משומר, לחזק רוחו של המתעלף.

ביד שאצבעותיה נקטעו מטפלים אביו של חאצקל ויאנדאר, הידעוני, המתגורר בקצה העיירה. והרגש הרגיש שמואליק שעינויים רבים נגרמים לו, משל מלח זורים על פצעיו הפתוחים.

אך הידעוני מרוצה: “הדם כבר נעצר. לעשות כל יום לחבושת ולמרוח זאת וזאת” – הוא מורה בידו על חומר עכור בצלוחית.


היד – כגבנון הר, חבושה סמרטוטים ותחבושות, נתונה במטפחת, תלוייה על צוארו, וסמוך אל כתף חברו חאצקל, חוזר שמואליק לביתו. וחאצקל משנן לו כל התורה על רגל אחת:

החזק מעמד, השומע אתה, עליך להחזיק מעמד! לוריה חייב לשלם לך דמי-ריפוי, השומע אתה? – באזני שמעתי אבא אומר – גם בערכאות יפסקו שעליו לשלם.

ושמואליק עומד ליד שפת הויאֶפז’, ברובע גרובליא, ומסתכל לעבר השני, מקום שם מתרוממת העיירה במעלה רחוב הקצבים ונישאים גגות בתיהם של בעלי הבתים. כאב כוסס זורם מיד שמאלו אל כל איבריו ונסוך בעצמותיו קדחת מסחררת.

מאזין שמואליק לדברי חברו ומעיף מבטיו, מהורהר, הרחק, הרחק לגגות עיירות: ודומה עליו, שבפאתי שמים מצטיירים שרטוטיהן של ערים ובהן ארובות בתי החרושת שגובה דמיוני להן, ובמעיהן רואה שמואליק את העם המוזר של הפועלים והוא מרגיש אליהם קירבה, הן כבר משלהם הוא, עצם מעצמותיהם ובשר מבשרם.

אכן, כי בתוקף ידרוש מרבי לוריה הגבוה והשמן בעד כל חתיכת אצבע, בדומה לאלה, שם, בערים הגדולות, שאין הם חוששים מפני דבר…


יושב שמואליק בבית הוריו – כאבל. לידו אבא המבוהל, השותק, ואמו המזילה דמעה, שקובלנה ומרירות תוססים בה וסביבו – אחיו הקטנים ממנו. המצוקה בבית אין לתארה, הרעב מציץ בעיני כל, חוסר המוצא מייאש ומדכא עד עפר. ידי אמא, דומה, אצות עתה בקצב מהיר יותר, על מכונת התפירה, בנפשה תביא לחמה, משחר ועד לילה, שטופה בעיסוקי ביתה וילדיה – ומאוחר בלילה ישמע שמואליק אנחתה הכבדה, והיא חותכת בנפשו. העבודה בבית החרושת, עם כל עמסה שלא לפי כחותיו, עקרה אותו, ברוב שעות היום, מבית הוריו הקודר, הביאתו במעגל של חבורת ילדים ופועלים, כנבלע בעולם של עמלים, מיוגעים, מיוזעים, בהולים, כמותו. אך עתה, דומה, עזוב הוא לנפשו ולהרהוריו…

בבית החרושת, אגב, מצא גם דרך-מה להשיקט רעבונו שהציק לו תדיר. לתוך הדבק ששימש להדבקת התיביות היו שמים כמות מסויימת של גבינה לבנה לחזקו. אך שמואליק סבור היה, שלא יאונה כל רע, אם חלק מן הגבינה יטול לעצמו ולילדים שעמלו עמו יחד. עד שהבחין בדבר אחד הבעלים, חיים ברוך הולצהנדלר וחיסל המזימה באורח מקורי ביותר: יום יום, בשימו את הגבינה לתוך הקמח, היה יורק בה, לעיני כל הילדים, ובדרך זה עקר מהם חשק ההנאה מן הגבינה הלבנה…


שוכב הילד בבית הוריו – והדים קלושים מגיעים אליו מן המתרחש בתחום היהודי הגדול בשנים הרות הגורל ההן, שנות-בטרם-אביב.

רבים הילדים בגילו ובמעמדו, שאין ידי הוריהם משגת אף כדי לקיימם בחדר ובתלמוד תורה ובישיבה, והם טועמים את טעם המרורים של העוני והעמל הקשה. מפעלי חרושת ובתי מלאכה רבים מוקמים בתחום היהודי הגדול, בענפי ההלבשה והסדקית ועוד ועוד. היש כוח-עבודה זול יותר, נוח יותר, צייתן יותר מן הילד? עשר-שתים עשרה שעות עובדים ילדים בבית החרושת לגפרורים של סלומונוב. הגפרית מחלישה את הלב, מחישה נשירת השיניים, מחבלת בבריאות הילד – מי יתן דעתו על כך? בני שתים-עשרה–שלוש-עשרה עובדים כמשרתים בחנויות במינסק, שכרם בשלש השנים הראשונות שמונים רובל בשנה, כעבדים החרופים הם בידי מעבידיהם ונשי מעבידיהם. ילדות בגיל זה עובדות בבית החרושת לטבק של לוריה-לייזרובסקי, של שרשבסקי בגרודנה ועוד ועוד.

והם כבר לוקחים חלק בשביתות, בהפגנות, בהפצת כרוזים. הם כבר מוכים ונאסרים – ודמם כבר נשפך.

בביאליסטוק משכירים עצמם, ב–1902, ידי התלמוד תורה לעבודה באפיית מצות, כדי לאסוף לעצמם כסף לקניית לבוש לחג. בעלי הבתים אצלם אכלו “ימים” – מסלקים אותם. הילדים מתארגנים, מכריזים שביתה, נלחמים.

בבית החרושת לנרות של אליאשברג בפינסק פורצת ב–1903, שביתה של ילדות, פועלות נקיון. עילת השביתה – קנס שהוטל על אחת הילדות, על כי נמצאו נרות אחדים באשפה. הבעלים מסכימים להחזרתן לעבודה רק בתנאי, שינשקו ידיו של מנהל העבודה.

אך הם, הילדים, משתתפים גם בשביתות – כלכליות ופוליטיות – חמורות יותר, ויש המעיזים ומעכבים תפילת “הנותן תשועה” לצאר ירום הודו בבתי הכנסת. הם מצטרפים לשביתות לאחר הפרעות בקישינוב. בוילנה מפגינים הם יחד עם הפועלים המאורגנים ב“בונד” נגד ה“דוּמה”, הוא בית הנבחרים המדומה, שזיכה בו את עמי רוסיה השר בוליגין. תולשים כרוזי השלטון מעל קירות הבתים. בולשים אחר שוטרים בקאליש. בלילות החורף המושלגים מסתערים אל הסוכות בהן יושבים, מכורבלים בפרוותיהם, השוטרים השומרים.

עם ראשוני הוגי ה“בונד” קמים בערים ובעיירות, ללא יד מארגנת ומטפחת, מעצמם, גם חוגים של ילדים עובדים וילדי עובדים ותלמידים: “דער קליינער בונד”, “קליין-בונד”, “קליינער פראלעטארישער בונד”, “באברויסקער יינגלעך”, “אידעשער יוגענדער בּונד”, “אידעשער יוגענדער ארבעטער בּונד”, “דער יונגער בּונד”, “יונגער בּונד”, “קליינע סאֶציאַלדעמאקראטן”, “מאלי בונד”, “מאלע בונד”, “פאמאץ בונד”, “די יינגלעך פון דער שטאט”… דומה, ראשיתם של החוגים האלה, ב–1901, בהומלה, עיר “הבונד” ופועלי ציון וההגנה העצמית. בוארשה, בפנת הרחובות דז’יקא-סטאווקי, שוכנת הבורסה הנודעת, של ה“בונד הקטן”. הם בונים מיתרסים ואף מטילים פצצות. אך גם עוזרים זה לזה. והמבוגרים יותר מלמדים חבריהם הקטנים ומטפלים בהם.

בקיץ 1902 – מספר האחד בזכרונותיו – למדתי בתלמוד תורה בדווינסק. לאכסניה בה התגוררתי היו מזדמנים פועלים צעירים: בורסקאים, אורגים, טייחים. גם נערות. הם שרו שירי עם ושירי עבודה. שוחחו על שביתות בבתי החרושת ובבתי המלאכה. הם סיפרו על הפועלים שסרדיוטי הצאר הלקו אותם. הם סיפרו על הפגנת האחד במאי בוילנה, וכיצד נקם הסנדלר הצעיר הירש לקרט, נקמתם בהתנקשו במפקד פון-וואל. הם נתנו לי כרוז. כל אלה שבו את לבי יותר מן הגמרא חולין בה למדתי אז בתלמוד תורה. החלטתי להיות פועל. בן י“ג כבר עבדתי בבית מלאכה לבורסקאות. אחר כך הצטרפתי ל”בונד הקטן".

ילדים – מורדים, ילדים – לוחמים. ילדים המתגרים במלכות, במעבידים, בכלי הקודש, בהורים.

אָצִים, רָצִים עָבִים שְׁחוֹרִים,

רוּחוֹת שׁוֹרְקִים, הוֹמִים.

מִסִּבִּירְיָה שׁוֹלֵחַ לָךְ אַבָּא,

בְּרָכָה לָךְ, יַלְדִּי.

בשנת המהפכה, 1905, הם במפגינים ליד בית הסוהר הנודע, ה“פאוויאק” בוארשה ובמקומות רבים אחרים – ונותנים נפשם – בהרוגים ובפצועים, על מזבח המהפכה. בחרבות שלופות מסתערים עליהם פלוגות הקוזקים, דורסים אותם בסוסיהם, שוטרים מלקים גוום ברצועות, הם גם במגורשים לסיביר. בהומל ובמזריץ, בלודז ובפיוטרקוב, בקאליש ובלובלין (כאן אף אוסרים שני שוטרים, יורים בפרובוקטור), ובבוברויסק מפרסמים, בימי מהפכת 1905 כרוז לאמור:

"אנו, נערי בוברויסק, יצאנו אתמול, ה–12 באפריל, במחאה נגד אכזריות החיה של שלטון העריצים, אשר שפך את דמם של חברינו בפטרבורג ב–9 בינואר, ואשר מסית אומה אחת נגד רעותה… בל יחשבו שאין אנו, הנערים, מבינים דבר. לא! אנו מבינים יפה ומרגישים את עול שלטון העריצים. לא נניח נשקנו עד אשר תכונס אסיפת הנבחרים על יסוד של בחירות כלליות, ישירות וחשאיות. ולכן, חברים מכל הערים והלאומים, התאחדו. וחובתנו הראשונה היא, להסיר מעלינו את שלטון העריצות.

הבוז לעריצות!

יחי החופש הפוליטי!

יחי הסוציאליזם!

הבוז לציונות!

יחי ה“בונד”!

ועל החתום: קבוצת נערים בבוברויסק.

אחר ילדי העובדים והילדים העובדים – אין מפגרים המוני התלמידים כנגד אונס ההתבוללות הרוסית, כנגד רוחו החשוכה של הצאר – פורצות שביתות של תלמידים. קמים ארגונים לוחמים של תלמידים. שובתים תלמידי בתי הספר התיכוניים, שובתים סטודנטים באוניברסיטאות – מחלוצי לוחמיה של המהפכה הרוסית הגדולה.

אך רק הדים קלושים מגיעים, כאמור, אל הנער שמואל מרדכי, בעיירה הנידחת, מן ההתרחשות הגדולה ההיא ברחבי רוסיה וגם בקהלות היהודים אשר באזורו. מסביב תהום הסערה הגדולה, ונטושה המערכה המזעזעת אָשיות חיים שרבים קרבנותיה ונפתוליה, המערכה החותכת בעתידה של ממלכת הצארים ויהודיה, אך ספק אם הוא, שמואל מרדכי, השרוי בין מוקדיה, משיג משמעותה. אך הנה ממשמשת ובאה שנת 1905, ושובל אור אדום נמתח על פני כל התחום – ולאחריה שוב גוברים העלטה, הדכאון היאוש…

ג

הירש לקרט

הוֹי, אַחִים, אַל נָא, אַל תִּשְׁכְּחוּנִי,

גַּם לֹא אֶת הַחֶבֶל שֶׂשָּמוּ עָלַי.

עֵת יָבוֹא וְאִשְתִּי תֵלֵד יֶלֶד

קְרָאוּהוּ בִּשְׁמִי אַחֲרַי.

הוֹי, אַחִים, אַל נָא, אַל תִּשְׁכְּחוּנִי,

גַם לֹא אֶת הַחֶבֶל עוּנֵב צַוָּארִי.

אַחִים, צַוָּאָה אַחֲרַי כָּאן אַשְׁאִירָה:

נִקְּמוּ עַל הַכֹּל מִצָּרִי!

השנים הללו, שקדמו ל-“1905”, מעוברות הן במאורעות חורצי-גורל. עננים כבדים מכסים את שמי רוסיה. אין פוסקות שביתות פועלים, הפגנות, מהומות סטודנטים, מרידות אכרים. בפלכי פולטבה וחרקוב הולקו אכרים ואף נורו. עסקני פועלים נאסרו, עונו, גורשו. הטרור של מפלגת הסוציאליסטים-הרבולוציונרים מפיל חללים בצמרת השלטון. ב–1901 הורג הסטודנט הרוסי קארפוביץ את שר החינוך בוגוליפוב; באביב 1902 הורג הסטודנט הרוסי בלמאשוב את שר הפנים סיפיאגין. מאבק הגבורה בין העם לבין משטר הדיכוי נמשך ללא חשך. איבל משטר הצארים לוהטת, מדליקה באישה, מעוררת המצפון, כובשת לבבות, מגבירה נכונות ההקרבה ומסירות הנפש.

ודאי, תנועת הפועלים המהפכנית בפטרבורג, במוסקבה, בניז’ני נובוגרוד, בחרקוב, בוארשה, בלודז, היא היא – ולא שלוחותיה ברחוב היהודי, בתחום, ב“אזור הבונד” – הסכנה הגדולה למשטר; היא מרכז כוחה של המהפכה ושביתותיה משתקות את חיי המשק והכלכלה. אך משטר הדיכוי הוא גם משטר של איבת ישראל, ולפי “תפיסתו” אין המהפכה אלא תולדה של “המצאת” יהודים, שאם יחניקו מקורותיה בוילנה ובמינסק, בביאליסטוק ובדוינס’, בעירות אוקראינה וביילורוסיה – ויחסלוה, ויסתמו הצנורות המזינים אותה ומפיחים להבותיה. מחנות בלשים מציפים את התחום היהודי, השתוללות הדיכוי מגיעה כאן לשיאיה.

מה רבו המאורעות המתרחשים בשנים הללו, בילדותו של שמואל מרדכי; יהודים מתלחשים עליהם, בין ערביים, בבית המדרש, נשים מספרות זו לזו בחרדה את השמועות הנוראות. גם הילדים בקראסניסטאוו העיירה שומעים, קולטים, מושפעים ומהם, מהגדולים שבהם, יש הבורחים לערים הגדולות יותר, לחאלם ולזאמושץ’ וללובלין ונותנים ידם למערכה, ויש כבר בתי הורים שבניהם בכלא או בגירוש. גם לכאן מגיע שמעו של ה“בונד” שהניף את דגלם של המורדים במלכות, של האפיקורסים והמופקרים בין היהודים. שמואל מרדכי שומע על כל אלה, בולע השמועות כאגדות מופלאות, רחוקות וקוסמות. הוא מרגיש בהתעורר בו כוחות מרי ומרד, אך אין הוא רואה אפיק להם ומוצא - הוא כנחנק. הוא כבר שמע את שיר-השבועה אשר ל“בונד” ושירותיו וצליליו מדברים אל לבו, הן שירו הוא זה, מלבו נחצב, מיסוריו, ממצוקתו, - אך פירושו של “בונד” זה במציאותו אין הוא יודע.

“אחים ואחיות, לעמל ולמצוק…”

עוד ילד היה כאשר הגיע לעיירה שמע המעשה ההוא אשר הסעיר הלבבות. ומאז ועד יומו האחרון חרות הוא עמוקות בלבבו – ברק אור המאיר חייו.

… היה היה עריץ שפל-נפש ופון-וואַל שמו. באַרון גרמני שואף דמים, ששימש מושלה של פטרבורג, ונודע בה כרודן שונא ישראל ואוהב בצע ותענוגו המיוחד – רדיפת יהודים משוללי “זכות מגורים” בבירה, גירושם והרס מעמדם. האמידים פדו עצמם, כמובן, האמידים…

ואז נשלח העריץ, בסתיו 1901, לשמש מושלה של וילנה והחלטתו בו – לעקור את ה“בונד”. מיד הוא מטיל “פיקוח חמור”, שפירושו רשות מאסר לשלה חדשים וגירוש לשלש שנות עבודת פרך בסיביר, בלא משפט, לפי ראות עיניו. אך אין ה"בונד, נבהל, אין הוא נרתע. הוא מקדמו בכרוז חריף – כרוזים מציפים את הרחובות כל אותו חורף. פון וואל מגייס כוחות למערכה, ועל שוערי הבתים (שרובם פולנים ואין הם אוהדים המשטר וגם חוששים מנקמת המהפכנים) - הוא פוקד לבלוש אחר כל תנועה חשודה.

פון-וואל הוא ממוצא האצולה הגרמנית, בעלת הנכסים והאחוזות בארץ הצארים, שרבים מבניה הם זרוע מבצעת של משטר הדיכוי. עוד ב–1878 נפצע בוארשה, בשעת נסיון התנקשות של פועלים מהפכנים בפון-באֶרג, אף הוא מראשי סרדיוטיו של הצאַר. ב–1892, והוא בכנסיה הפרבוסלאבית בוארשה, שעה שמהפכנים עמדו לפוצצה בחומרי-נפץ. חרדות אלה ליווהו כל ימיו ומשטמה עזה החדירו בו לפועלים, למהפכנים ובמיוחד לפולנים וליהודים, שהרי אלה, מטבע ברייתם, אויבי המשטר הם…

לבית הסוהר בוילנה המלא וגדוש אסירים פוליטיים למיניהם, מובאת אז חבורה של פועלים יהודים – בורסקאים מן העיירות הסמוכות סמורגון ואושמיאנא ופשעם – שביתה להעלאת שכרם ולשיפור תנאי חייהם. פון-וואן עצמו “מכבדם” בבקור. אל תא הסוהר הוא בא ל“שוחח” עמם ובכניסתו הוא פוקד עליהם פעם ופעמיים, פקודת בוז: “זשידי וופעריאד”! אך הם אינם זזים ממקומם. פון-וואל “מסביר”, שאין הוא שונא ישראל שהרי אל היהודים המהוגנים הסוחרים ובעלי בתי חרושת אין לו ולא כלום, הללו אינם “ז’ידים”, כי אם “יעוורעאים”, מה שאין כן המורדים… פסק פסוקו והלך.

אך במוחו כבר בשל הרעיון אשר השיאו אחד מיועציו, יהודי ושמו קלאצ’קו, משכיל ומתרפס שניפתה להאמין, כי אין הממשלה מרדפת היהודים אלא מחמת המהפכנים שבהם. הוא הוא בעל ההצעה להלקות את ה, שקצים".

בבטאון ה“בונד” בוילנה מלעיגים על פון-וואל ועל משרתו קלאצ’קו – בו הם מתוארים והנה הם מקדשים הלבנה, המגלבים בידיהם וקוראים האחד לשני: שלום עליכם! שלום עליכם! אך אין איש המאמין, שאמנם יבוצע האיום, כי עוד לא היה כמקרה הזה בתחום היהודי וברוסיה כולה. לפני האחד במאי מפיץ פון-וואל השמועה, שאם אמנם תיערך הפגנה – ילקה את המפגינים. עגלות עמוסות חבילות זרדים עוברות ברחובות העיר, כדי להטיל אימה ופחד…

אך הפועלים היהודים אינם נרתעים – וברחוב היהודי השביתה היא מלאה. שערי הבתים סגורים – וליד כל שער ניצב שוער ואלה בידו. קבוצות קוזקים וז’נדרמים מזויינים משוטטות בעיר.

לקרט צועד בהגנת האחד במאי. רק לפני חודש חזר לוילנה, באורח בלתי-ליגאלי, ממקום גירושו, אחוז געגועים לחבריו בתנועה ולרעייתו הצעירה והוא מתגורר עם אמו, מדלת העם, בקיטון חשוך.

עם ערב – אז גם מצטרפים פועלים ליטאים ופולנים – יוצאת ההפגנה, נשמעים שירי מהפכה וקריאות: “הבוז לשלטון העריצים”! “יחי החופש!” אין התגובה מאחרת לבוא, בחמת שפוכה מסתערים הקוזקים, חרבותיהם שלופות, על המפגינים, דורסים, מכים, אוסרים. מלוא זעמם ניתך על נושאי הדגלים.

והנה הם, עשרים וששת הפועלים הכלואים בבית הסוהר, (לקרט הצליח להיחלץ ולהתחמק), וסביבם קוזקים מזויינים, שוטרים, בלשים, - עדר זאבים שוחרי הטרף ועמם פון-וואל ומפקד המשטרה נאוּמוב ורופא העיר מיכאילוב. עתה יבצע זממו, ילמדם לקח, עתה ילקה… מאה מלקות לנושאי הדגלים, חמישים למפגינים… נושאי הדגלים, לפני שהולקו בעצמם, נאלצו לעמוד ולראות בהתעללות. הנה קוץ על רגליו פועל נוצרי, שלא החזיק מעמד, וצועק בפני מעניו: שתו דמי!… הוא הושכב והולקה שוב. אחר כך הושכב והולקה שוב. אחר כך שוחררו כולם, ולכל אחד ניתן פתק בו רשום: “יחי האחד במאי” – למען תופץ השמועה בעיר ותגדל האימה…

אך טעה טעו העריצים – עוד בערב האחד במאי, בהצגה החגיגית “ז’יזן זא צאריא” (החיים למען הצאר), בנוכחות כל מכובדי העיר, הוצף לפתע התיאטרון העירוני כרוזי האחד במאי שהוטלו בידי אנשי ה“בונד” מעל היציע. שלשים נאסרו בתום ההצגה, מהם הוטלו חמישה לצינוק – וגורשו לסיביר.

ודאי, היו יהודים בוילנה וברוסיה כולה, ששבעו נחת… אפשר ילמד הדבר לקח את הבנים הסוררים ונחלצו מיסורים… אך הרוב נרגש ונפצע בנפשו, שהרי כמעט כל אלה שהולקו יהודים הם, האין ההלקאה אחד הגילויים לאיבת ישראל המשפילה? אך הפועלים היהודים נדהמו. דכאון השתרר במחנה שכבודו חולל. היפלא שנתעוררו רגשי נקם ותגובת טרור גם ב“בונד”, אשר שלל את הטרור האישי מעיקרו?

לימי, כאשר גדל שמואל מרדכי, והתעמק בפרשה הזאת ותפסה על רקע הימים בה התרחש המאורע; כאשר גבר הדיכוי בפולין המדינה, בה חי ופעל עד לתקופת השואה וההשמדה ובתי הסוהר בה היו גדושים אף הם פועלים לוחמים. חזר לא אחת בדמיונו אל התקופה ההיא, תקופת המהפכה, והציג את ההתרגשות המרובה שעורר מעשה ההלקאה – שכאפס וכאין היה לעומת אשר הוא נתנסה בו – במפלגתו, מפלגת ה“בונד” בימים בהם בוצע. לא אחת נתעוררו גם בו רגשי נקם נגד מעשי התעללות והשפלה של העריצים החדשים, שליטי פולין, אך הוא כבש את יצרו. הוא קורא בכרוז מרכז ה“בונד” שהוצא לאחר המאורע ההוא:

"… בצאתנו למערכה נגד שלטון הצארים ידע ידענו מה צפוי לנו; ידענו, כי דרכנו תהא סוגה בקוצים ושית, כי שנים ארוכות של סוהר יבעתונו וכי בידנו לשאת בכך. אולם תמיד ובכל מקו, גם ברגעים החמורים ביותר של חיינו שמרנו אנו, המהפכנים, על דמות האדם ועל כבוד האדם אשר לנו. עלבון תחת עלבון, אלמות תחת אלמות.

פועלים יהודים: כיצד תשיבו על עלבון מחפּיר זה? זה כבר הוכחתם, שאין אתם עוד עבדים נרצעים. במלחמתכם האמיצה לחירות הוכחתם לעולם שנתעוררתם לחיים חדשים, לחיי אזרחים בני חורין.

מאלפי לבבות בוקעת ועולה זעקה כללית אחת: נקם! נקם! עד עתה שללה מפלגתנו את הטרור הפוליטי, ואנו מתנגדים גם עתה לשימוש בטרור כאמצעי מלחמה בעריצות…

אפס מעשיו הפרועים של פון-וואל מעוררים התרגשות איומה בקרב כל החברים. אנו בטוחים, כי משורות מעמד הפועלים היהודי קום יקום הנוקם, אשר יקום את השפלת אחיו. והיה אם יישפך דם במקרה זה דם אדם – האחריות על כך תפול על ראשם של הצאר הרוסי ומשרתיו".

עוד הכרוז ההיסטורי תחת מכבש הדפוס, והנה באה ההתנקשות. והועד המרכזי של ה“בונד” מסיים את כרוזו:

"עובדה זו מוכיחה לנו, כי האמונה שהובעה בכרוזנו, כי הפועלים היהודים ישיבו תשובה כהלכה לאלה שעלבו בהם באורח כה מחפּיר – לא הכזיבה.

מתוך הפרולטריון היהודי קם הנוקם שגאל את חרפתו, ובכך הוכיח עד מה מפותח בו רגש הכבוד האנושי.

כבוד לנוקם שהעלה עצמו לקרבן למען אחיו"?

ועד ה“בונד” בוילנה מתנגד לטרור, שהוא בולע כל המרץ ואין לו סכרים וגבולות ושכרו יוצא בהפסדו ואינו מקדם את המטרה. אך לא כל חבריו משלימים עם עמדתו. נדמה היה אזי כי גבור אחד מסוגל ברגעים קצובים לפעול יותר מאשר ההמון במשך שנים. קוסמים מעשי הטרור שבוצעו בידי חברי מפלגת הסוציאליסטים-הרבולוציונרים, וגדולה הנכונות אצל רבים לקדש שם המהפכה ולכפר את הכבוד שחולל במחיר חייהם. הועד, שנאשם בפחדנות, דוחה הצעות של חברים המתנדבים לביצוע מעשה הנקם. גם בפלוגות המחץ (שלאג-גרופע) חולמים על נקם – לא לירות, לא להרוג, אך לתפוס את הרופא ולהלקותו… עין תחת עין… היוזמים אינם משכילים להעלים כוונתם שנודעה ברבים והוכשלה מראש. אך קבוצה אחרת נתכוונה להתנקש בפון-וואל עצמו – ששה-שבעה בחורים ובחורות, שני נוצרים בכללם – ואת החלטתם הנחרצת ביצעו.

והיו בקבוצה שני פועלים צעירים. הסנדלר הירשקע לקרט מדווינסק ופייווקע המסגר. הראשון] נער מנערי העיירה שאינו יודע קרוא וכתוב, אך משהצטרף ל“בונד” – נקרעים לפניו אפקים חדשים והוא מוצא תוכן גדול ומושך בחיים ומשאת נפש, ותחושת צדק הלוהטת בו מתמזגת בכוחו הפיסי, והוא כבר נתנסה במעשי גבורה של חילוץ חברים ממאסר ומצפרני מרדפיהם נפש; והוא כבר נאסר וגורש ליקאטארינוסלאוו – ברח וחזר – באפריל 1902 לוילנה. והוא בן עשרים ואחת ולו אשה וילד רך.

שבועות אחדים בולשת הקבוצה הנוקמת אחר פון-וואל, ובינתיים מאמנים אנשיה ידיהם בשימו בנשק. אף מרעילים כדוריהם. והנה בא הרגע המיוחל. פון-וואל יוצא מארמונו – הירשקע חבוי במארבו, האקדח בידו, אצבעו לוחצת על ההדק. . הוא לא ירה. הוא נבוך. הוא עוד לא שפך דם אדם. אך בפעם האחרת, ב–17 במאי, בצאת פון-וואל מהצגת קרקס, מדביקו כדורו של לקרט. הוא נפצע ביד שמאל וברגל ימין. לקרט נמלט, בהתאם לתכנית, נתערב בהמון, אך נרגש הוא מאד ושתוי במקצת, מושך עליו תשומת הלב – ונתפס. לפי גירסה אחת – מודה במעשהו. אך על אף כל העינויים והפיתויים בסוהר אין הוא מסגיר את חבריו - רק ביזמת עצמו, הוא טוען, ביצע המעשה, בתגובת נקם על ההלקאות…

רבה השמחה ורבה ממנה תחושת ההרווחה בלבבות, על כי נמצא הגואל שהסיר החרפה, שהוכיח, כי אין הפועל היהודי הפקר. פון-וואל נותר בחיים – הצאר הרוסי עצמו ושר הדמים שלו פון-פּלאֶוואֶ משגרים אליו מברקי ברכה… אך ה“בונד” בועידותיו שלאחר המעשה אינו סומך ידיו על המעשה ואינו מעודד המשכו.

לקרט מועמד למשפט צבאי, ב–28 במאי, שלא היה אלא, כמובן, בחזקת קומדיה מוכנה מראש ופקודת התלייה מפטרבורג חלומה מזמן. רק להפצרת קרוביו מגיש לקרט ערעור שנדחה, ובעשרה ביוני, בחצות, הועלה לגרדום בתלייה מאחורי העיר. ברגעיו האחרונים הוא דוחה את הפצרות הרב ששידלו להסגיר את שותפיו. אין הוא רוצה להתוודות ולטענת הרב, כי עבר על “לא תרצח” הוא משיב, כי השלטון הוא העובר על לאו זה.

והנה נשמע רעש התופים שבאו להחריש דבריו האחרונים של המובל לגרדום. לקרט שם בעצמו את הקשר על צוארו – ונותן נפשו. הקבר נכרה עוד קודם לכן ליד עמוד התלייה. ארבע פלוגות צבא רומסות את האדמה שספגה דמו הצעיר הרותח.

משפחתו, האשה והילד, היגרו אחר כך לארצות הברית – אך משפחתו גדלה ורבתה, כל מעמד הפועלים היהודי הוא משפחתו, האין השפעתו ניכרת גם בנער שמואל מרדכי?

יהודים טרוריסטים, יהודים שהאמינו בכוחו של מעשה-האלמות-והנקם למגר את שלטון העריצות ולהכשיר את העם למלחמה בו וראו בו שליחות שיחרור ויעוד חייהם, היו גם היו במפלגות המהפכניות הרוסיות. יהודים היו במוצאם, אך כל הווייתם ורוחם, תרבותם ומושגיהם – רוסיים היו. מה שאין כן הירש לקרט, שירייתו תגובה יהודית מובהקת, מגילוייו הראשונים של מרד הפועל היהודי שהוא, הירש, שליחו הבלתי-מוכתר.

מעתה ישיר עליו העם בשיריו ואגדות יארוג סביבו וסופרים עליו יכתבו ורוח המעשה אשר עשה ירחף במחנה לוחמי החירות ברוסיה, וגם השוללים אותו יפארו את עוז הרוח שבו ועליו גאוותם.


הירש לקרט נתן את נפשו, אך בתא הסוהר בו הוא היה אסור, כלואים עתה חברים אחרים שלו ובכללם פראַנץ קורסקי[2], הלא הוא שמואל קאהן – ולימים הארכיוַריוס הנודע של ה“בונד”. פראַנץ מגלה ענין מיוחד בכל פּרט הנוגע לגבור הצעיר, שהוא כבר מיסודות-הנצח של התנועה. עוד מצויים אסירים הזוכרים את הירש, את אהבת-החיים אשר פיעמתו ואת אש איבת העריצים אשר להטה בנפשו. גם בבית הסוהר לא פסק לספּר על השפעתו העזה של הכרוז, אשר על משפטיו חזר כעל פסוקי תפילה, זה הכרוז אשר חרץ את גורלו…

פראַנץ יודע גם את מחברו של הכרוז. במאי 1901 הוא נשלח על ידי המרכז לניהול הפעולה בוילנה – מאָיסיי (משה) גורביץ שמו וכינויו בתנועה: מאַטוויי. עתה גם הוא בכּלואים בבית הסוהר-הזה. משכיל ובעל כושר ביטוי בכתב ובעל פה, צנוע ונאמן על הכל – עולם של פעילות. קיומו של שנים-שלושה שעורים פרטיים, וכל זמנו קודש לתנועה – לפעולה בחוגים, להרצאות, להתיעצות, לאירגון שביתות והפגנות. “תשובה למושלה של וילנה פון-וואל” – זה היה הכרוז הראשון שחיבר, סתיו 1901, והופץ בשלוש לשונות: יידיש, פולנית ורוסית. וענינו של הכרוז – תשובה לאימים אשר התליין הנאצי ביקש להטיל על פרנסי הקהלה, אם לא ימשוך הנוער היהודי ידו מן הפעולה המהפכנית. אין בית יהודי בוילנה, אין מקו-עבודה שאין קוראים בו. הכרוז מעורר חרדה, אך גם מעודד. ובין המאזינים לדבריו הלוהטים של הכרוז גם הירש לקרט, שוב ושוב הוא מבקש לשמוע הדברים…

פראנץ מבקש לדעת ולשמור בזכרונו כל פרט גם על אישיותו של מחבר הכרוז, משה גורביץ. כיצד נאסר הוא? הוא התגורר בדירתה של משפחת זקהיים שכל בניה מפעילי ה“בונד”. לילה מלילות החורף פברואר 1903, שלג רך יורד ללא הפוגות, אורות מנצנצים ברחובות המלאים עוברים ושבים ואין נותן דעתו על חבורת אנשי הבולשת הפורצת לפתע לדירה וסוגרת עליה סביב. בני משפחת זקהיים נחרדים, אך משה מכריז, שכל ספרות המחתרת שנתגלתה בדירה שלו היא והוא האחראי לה. כל האחריות עליו -

הוא מכריז, והוא משלם מחיר הכרזתו במאסר שנתיים בתא יחיד בבית הסונר הצבאי. משפטו של משה גורביץ – הוא המשפט הפומבי הראשון של עסקני ה“בונד”.

אין משה גורביץ מופתע מן המשפט, כשם שלא הופתע ממאסרו. ויתר מזו: לפרקליטיו, עורכי-דין נודעים אשר מרכז ה“בונד” מעמיד לרשותו, הוא מודיע, שבבית הדין הוא יכריז על עצמו חבר ה“בונד” וכי הוא עומד לשאת נאום על מצע מפלגתו ולפרוש יריעת המניעים המוסריים שהביאוהו לשורותיה; ברמה ימחה על דיכוי היהודים בתחום המושב, על רדיפתם, נישולם והשפלתם ויסיים בהטעמת החובה ההיסטורית אשר במיגור המשטר ושיחרור רוסיה.

לשוא מנסים הפרקליטים לשכנעו, כי נאום זה כרוך בגירוש ודאי לכלייה בסיביר. הוא עומד בשלו. “זכורני – הוא טוען – השפעתם העזה של נאומיהם של נידוני תנועת ”נרודניאַ ווליא“ במשפטיהם, שהדליקו את לבבות הנוער ברוסיה כולה. מובטחני, שמרכז ה”בונד“ יוציא אחר כך לאור ויפיץ ברבים את הנאום שאשא במשפטי, וגם הוא עשוי לעורר רבים. ושעל כן ראוי לי לשאת בעונש החמור”. וכן, הוא עומד בדבּורו.

פראנץ קורסקי תוהה על מוצאו של משה ואוירת גידולו. עוז הרוח הזה מנין לו ולאחיו – מגבורי ההגנה העצמית מיסודו של ה“בונד”? אכן, מורשת הוריו היא, צאצאיהם של דורות רבנים לוחמים (מסטיסלאוו, סלנט). אחד מהם הוא הסבא אלחנן סלנטר, דמות אגדה, שנתיישב בפטרבורג ב–1840 ואירגן חוג ששם לעצמו מטרה – ביטול הגזירות המיוחדות והשגת זכויות ליהודים. והוא, היהודי האדוק הקבלן לבנין רכבות ברוסיה, מקיים מעין שירות מודיעין לגילוי המזמות הנרקמות בלשכות הממשלה נגד היהודים ונותן נפשו בכפו – ללא תומכים וללא עורף צבורי – לבטולן מבעוד מועד. באילו המצאות נועזות נוקט יהודי אמיץ זה במלוי שליחותו! אחת מהן, כמובן, הכסף, אשר גם השימוש באמצעי זה כרוך בסכנת נפשות. אך יוצאי חלציו נוקטים אמצעים אחרים: מהם השולחים ידם אל חומר-הנפץ, ומהם – להסברה ולארגון המהפכה. משה גורביץ, מחבר הכרוז שהדליק לבבות והסעיר את נפשו של לקרט, שגורש לארץ גזרה; משה גורבי. מחלוציו של מעמד הפועלים היהודי הלוחם – ממשיך נאמן הוא לאבותיו, שליבּה זיק המרד שלחש בהם לשלהבת יוקדת…

אכן, לא זו הפעם הראשונה אשר המשטר נותן היתר לעצמו להלקות אסיריו הפוליטיים. הן עובדה זו שימשה אחת הסבות למעשה ההתנקשות שביצעה הלוחמת המהפכנית הדגולה ויאֶרה זאַסוּליש בפטרבורג, ב- 1878, שאז הולקה הסטודנט הרוסי בּוֹגוֹליובּוב. ואסירים עונו והולקו בבתי הסור ובמחוזות הגירוש בסיביר – ההלקאה הגופנית מסורת היא למשטר מימי שעבוד האכרים, מתקופת הצמיתות. וגם לפני לקרט הוצאו להורג בתליה מהפכנים יהודים – ואחד מהם, אף הוא סנדלר יהודי מוילנה וגאַבּאֶט שמו. תקופת ה“חוטפים” כבר נסתיימה אז, אך פרנסי הקהלה שממונים היו על גיוס מכסת הטירונים היהודים לצבא הצאר – את בני שכבות העוני היו משלחים אל הדגל השנוא. גויים גם גאַבּאֶט. ב–1879 נאסר לאחר שנמצא ברשותו חומר-נפץ שנועד להתנקשות בצאר אלכסנדר השני. בית דין צבאי בקיוב חרץ דינו למוות.

ד

“1905”

העיירה קראסניסטאוו, בה מתגורר עתה שמואל מרדכי זיגלבוים עם הוריו, כקפואה על שמריה, רדומה בשנת ישרים, יצוקה בצורות חיים קבועות מדורות. קרני השמש של אביב הדור כמעט ואינן מגיעות אליה, -­ אורן חלוש וקלוש ואין בהן כדי להחדיר את חומן בשכבותיה, כדי הפראה והתעוררות לשדים והצמחת שרשים וכוחות חיים חדשים. תרדמה… ודאי שמעו גם כאן, בעיירה הנידחת, על המתרחש בעולם הגדול, על המהפכה הרוסית הגדולה, המופלאה, הכובשת לבבות, הסוערת במחתרת, הנאבקת בכוחות גוברים ועולים, במשטר הדמים ברחבי האימפריה, מירכתי סיביר ועד לפלכי המערב. ודאי שמעו על בשורת הרצל ותנועתו שכה קרובה היתה ללבם של החנוונים הקטנים, המתווכים, בעלי המלאכה הזעירים, הבטלנים והקבצנים. אך שתי הבשורות אינן נקלטות בכאן קליטה פעילה, ואם אמנם נמצאו להן אזנים כרויות ולבבות פתוחים הרי שלא נמצאו להן נושאים צבוריים. גם השנה האדומה, מהפכת 1905, חולפת על פני העיירה הזאת ברפרוף ­­­­­­ –­ ללא שביתות, הפגנות, התנגשויות. יהודי העיירה מפרשים בינם לבין עצמם, לפי השגותיהם, את מאורעות הזמן, אחוזי חרדה מהולה בתשוקות סתומות לשינויים, מקללים בחשאי את המשטר ואת הרפתקת- הדמים שלו ביפאן; מהם המעיינים בעתון יהודי, או אף רוסי, ב“הצפיר ­ה” שבאה מוארשה או ב“דער פריינט” שבא מפטרבורג. ומצויים גם הקוראים בספרי טריף-פסול ­– “אהבת ציון” ו“ אשמת שומרון” למאפו ב“קבורת חמור” ו“התועה בדרכי החיים”, ב“דער פוילישער יידל” ליואל לינצקי ובקבצי פרץ. קרניה החלושות של ההשכלה מגיעות אל בין חובשי בית המדרש… “מוטב שיגווע ליד הגמרא מאשר יחלל שבת בוארשה” ­­– אומר אב, במרירות רוחו, על בנו שנמלט מביתו… ואביו של שמואל מרדכי, יוסקה דער לערער, אמנם מתיר לבנים הקריאה בספרים, אולם רק לאחר שעיין בעצמו… ומצויים אבות שבניהם גוייסו לצבא הרוסי, או היגרו לערים אחרות ושם נסחפו עם הזרם. אך ההתרחשות האמיתית, הגורלית מהם והלאה.

בפרוס שנת הגיאות המהפכנית הכללית שבה צמחו כנפי-נשר גם לתנועת הפועלים היהודית הצעירה, נסתבכה ממלכת הצאר במלחמת דמים עם יפאן, שכורת גאוותה – “בכובעינו נכסה אותם” – ליבתה מדורות פטריוטיזם מלאכותי. בפנים המדינה נפרשה הזדמנות של התעשרות מנירה למעטים, עוני ודלדול לרבים. מה ענין להמוני העם במלחמה זו, מה ענין בה להמוני היהודים? ביפאן הרחוקה נשפך דם רב, גם דם יהודים, בגבורה נלחם שם, ואיבד את בקרב, חייל יהודי ושמו יוסף טרומפלדור. אך הכל שוטמים את המשטר ועויינים בכל חום את הנפש הרפתקתו האיומה.

אפס, הרפתקה זו גם מטרה נוספת נועדה לה: לרופף את זעם המהפכה היא המטרה שעמדה לעיניו של הכמר הבוגד גאפון, שביוזמתו נתכנסו, ב–9 בינואר, רבבות פועלים על נשיהם וטפם בהפגנה בלתי-מזויינת, צעדו לעבר ארמון החורף בפטרבורג, בשירה על שפתים, להגיש עצומותיהם לצאר… הם הוסגרו למשיסת קוזאזים ודמם האדים את רחובות פטרבורג. על בגידתו של הכומר באה, כעבור יומיים, תשובת העם בהפגנות-מחאה, בכרוזים, בשביתות זועמות, בהתפרצויות-מרד של המרד מאכסים, הלוחם הצעים של ה“בונד”: ובאה התשובה – בידי פנחס רוטנברג, בשיירה סמוכה לבירה. אך חמורה מזו היתה תשובת תנועת הפועלים כולה ה“בונד” מכריו מיד על הסיסמה “גייס את כל הכוחות כדי להצטרף לתנועה של פטרבורג”, ומפרסם כרוז: “למלחמה” ובו הוא קורא לשביתה כללית, להזדיינות ולקרב מכריע במשטר הצארים. ובכרוז כתוב לאמור:

“חברים, – ברחובות פטרבורג הוקמו המיתרסים הראשונים. שלש מאות אלף פועלים הוציאו לרחוב דרישותיהם. מכל הלבבות פרצה קריאה אדירה ”אין אנו יכולים לחיות בלי חירות".

הצאר שלח חייליו. הם ירו באחינו. הם עקרו משורותינו אלפי הרוגים ופצועים. הם הרטיבו את רחובות הבירה בדמנו.

הדם שוב לא ידהים איש. שום דבר לא יחלץ את הצאר וכנופייתו מאבדון מוחלט. די היתלו בנו, די חישלו את כבלינו.

זמן רב נלחמנו בשלטון ההון למען החזון המזהיר של הסוציאליזם. נלחמנו בשלטון הצארים למען החירות המדינית. תשובתו לדרישותינו באה בכידונים ובשבטים, בפרעות וברציחות.

אנו הרווינו את אדמת רוסיה בדמנו החם. עתה צומחת ועולה בה החירות.

בא היום הגדול. המהפכה התחילה. היא נתלקחה בבירה, היא פושטת כדליקה על פני כל המדינה.

אנו ננצח או נמות. נכבוש את החירות או ניפול חלל במלחמה המעטירה.

חברים, עזבו את מקומות העבודה… צאו כולכם לרחובות, למלחמה על החירות. הניפו ברמה את הדגל האדום.

הזדיינו. פשטו על מחסני הנשק ותפסום. חיילי המהפכה, פגשו כראוי את חיילי הצאר אם ירימו נשק נגד אחיהם.

זכרו, כי איומים החיים בבית הכלא ממוות בשדה הקרב.

הפכו את הרחובות לשדות-קרב, הניפו דגלינו בגאון. כל דם לבנו נקריב למען זכויות האדם והאזרח".

אכן, אין ככרוז הזה הד נאמן למתרחש בלבה של תנועת הפועלים היהודית הסוציאליסטית, המהפכנית, בשנת 1905. כשם שביטוי נאמן לאוירת הימים ניתן בכרוזו הראשון של ה“בונד” – ובו הקריאה למלחמה במלחמה" הוא אוצר את הפסוקים הבאים:

“אנו בטוחים, כי המלחמה היא הטיפה האחרונה, שתמלא את כוס היסורים אשר משטר הצארים מגיש לעם הרוסי בכלל ולנו הפרוליטארים, בפרט. שעת החשבון עם משטר הצארים על כל פשעיו ומעשי הנבלה שלו קרבה והולכת”.

ה“בונד” קורא לחיילים לעזוב את מערכות המלחמה נגד יפאן ולהצטרף אל הלוחמים בחזית המהפכה. בחור צעיר, צולע על רגלו, חניך ישיבה, מהלך ברחובות וארשה, נואם באסיפות פועלים ובבתי-כנסת כותב ב“ווארשעווער ארבעטער לעבן” בטאונו של ה“בונד” והוא ממחברי הכרוזים – ליטוואק. אסיפות והפגנות סוערות נערכות בכל ערי התחום. המשטר שכמידת גאוותו רקבונו – משתולל כמטורף. גדודיו עורכים שחיטה, באכזריות חימה, באסיפת פועלים גדולה שכונסה ביער סמוך לביאליסטוק. לפי הוראות מרכז ה“בונד” מתארגנות הפגנות-מחאה-וזעם במקומות רבים. הפועל היהודי יוצא בהמוניו הן המחתרת אל הרחוב, פורץ מחסומים, מנתק אזיקים. ועמו פועלי-תעשיה רוסים ואף פולנים במרכז רוסיה ובישובי התחום. חבר ה“בונד” בדווינסק, מנדל דויטש, נידון למוות על התנקשות בחייו של סגן מפקד המשטרה בוליגין. עמידתו – כעמידתם של הפועלים הלוחמים ועוז רוחו – כעוז רוחם. הוא מנחם את אחותו שבאה לראותו ערב הוצאתו להורג, ואומר לה:

“בעלך נמצא היום במזרח הרחוק (מגויס ביפאן) ואין את יודעת עליו מאומה. אפשר שמת ואין את יודעת על שום מה. אולם אני נותן נפשי בעד המפעל הכללי. בעד החירות נלחמתי – וזה אשר צריך לשמש לך נחמה”.

גדודי המשטר ממשיכים השתוללותם, המשטרה עורכת פרעות מאורגנות ביהודים: אך גל המהפכה גואה, גורף המונים לוהטים בזעמם למשטר, ההמונים שובתים, מפגינים, דרוכים לקרב, מזתערים אל בית הסוהר בוארשה, ה“פאוויאק”, כובשים בסערה את רחובות לודז, ריגה ואודיסה, בתים – הופכים מצודות, גגות – הופכים עמדות, הפועלים נאבקים מאחורי מיתרסים, הפגנות והתנגשויות-דמים בערים רבות, האניה “פוטיומקין” בראשותו של רב-חובלה שמיד מניפה את הדגל האדום. אין הדם שנשפך מרתיע, אין המהלומות נוטעות יאוש ורפיון. להיפך:

“את דם חברינו ואת זכר החיים הצעירים שקופדו, נאסוף במעמקי לבנו והוא יוסיף לנו גבורה ואומץ” – נאמר בכרוז ה“בונד” אחר התנגשות הדמים בקיץ ההוא – עצבוננו אין בו משום יאוש – הוא מקור תקוות חדשות. בלב שקט נצפה לעתיד. אנו יודעים למי הנצחון – מאבקנו לא ייפסק לרגע אחד. כל שעה עלינו להיות דרוכים לקרב. עלינו להזדיין. עלינו ללמוד לירות. עלינו להתכונן למלחמה בכל האמצעים. אנו מוכנים להתמודד כל שעה בקרב דמים, כדי למלא חובתנו הגדולה הקדושה כלפי המהפכה".

אכן דבריו של כרוז ה“בונד”כולם אמת שקורצה ממציאותה של שנת 1905, ממציאותו של הפועל היהודי המהפכני וחלקו בה. “דם היהודים – כשמן המשחה לגלגלי המהפכה” – אחת מאימרות הימים ההם.

דרכון מזוייף בידה, ברכבת צבאית, מבריחה הגבול מגרמניה לפולין, בדצמבר 1905, רוזה לוכסמבורג והיא חוזרת לוארשה, בה חלפו שנות נעוריה, לימודיה וראשית פעולתה המהפכנית ומכאן יצאה, איגרת-המלצה של נחום סוקולוב לרב הראשי של צרפת בידה, למערכות תנועת הפועללים במערב. חודש לפני כן הוצא להורג בוארשה מדריכה הראשון, מארטין קאספשאק, שנתפס בבית-דפוס חשאי ונתגונן, הנשק בידו. בהפגנת רבבות סוערת משיבים פועלי וארשה לרצח מלכות זה (לואיזה קאוטסקי מספרת: “ביום חמישי, 28 בדצמבר 1905, ליוותה כל משפחת קאוטסקי את רוזה לתחנת פרידריך בברלין וכאן נפרדנו ממנה בלב כבד, בצאתה בשמחה ”לעבודה“, כיוצאת למחול”).

בכרוז הסיכום של ה“בונד” למערכות 1905, אשר “איחרה כמהפכה בורגנית והקדימה כמהפכה פרולטארית”, נאמר:

"הפרולטריון היהודי הופיע בכל תפארת גבורתו בימים אלה. הוא הוכיח מה הוא יכול ולמה הוא מוכשר. רחובות לודז מתמלאים מיתרסים, הבתים הופכים מצודות, יורים מעל הגגות והחלונות, בכל מקום. הפועלים היהודים ניצבים בשורות הראשונות. יומיים נמשך קרב הדמים והפועלים היהודים נאבקים כאריות.

עוד לא שככה הסערה בלודז והנה מגיעים כוחות-מחץ מאודיסה. הימים האדומים באודיסה שמורים בזכרון הכל, וכל אחד יודע, מה תפקיד חשוב מילאו המפועלים היהודים וה“בונד” במים אלה".

בסתיו אותה שנה – באה הנסיגה. עוד באוקטובר תוקפים קלגסיו המזויינים של משטר הרצח והרודנות המוני פועלים חוגגים בוארשה שהפגינו תחת דגלי ה“בונד”, פועלי ציון ומפלגת הציונים-הסוציאליסטים. בככר גז’יבוב נופלים חללים. בדרכו לארץ ישראל מרוסיה צופה בהפגנה עלם צעיר – ברל כצנלסון. וזה עתה שהה כאן נחום ניר-רפלקס – כדי לארגן את ועידת היסוד של פועלי ציון. אוירת הפגנת-הדמים בחרוזיו של שמואל אייזנשטאט, ממשתתפיה:

היה אותו יום כה גדול ורב-יגע,

ברחוב התיצבו חילים ושוטר.

וצבא-לוחמים, בדגלים ובזמר,

הלך וגדל אז יותר ויותר.

דהרו קוזקים, דרגונים, הוסרים

את גוש-ההמון האמיץ לפזר.

אך שורו: הנה הוא שנית מתאחד כאן,

בשיר ודגלים הוא צועד וחוזר.

התלין צמא-הדם מצוה אש לשלוח,

שלופים הרובים וחרבות-הדמים.

בזעק לדרור, בשנאה על שפתים

נופלים חברים על חולות אדמים.

אין האביב הפוליטי מאריך ימים. סופת הדיכוי הצארי חונקתו בדם פועלים ונחשול הפרעות שפוקד את תחום המושב היהודי המבוצע בידי אספסוף פרוע ומשוסה ביד שליחי המשטר, מציין סופו.

בדצמבר פורצת התמרדותם הנואשת האחרונה של המוני-העם, וה“בונד” לא זו בלבד שאינו נכנע, אלא צועד בהמוניו בגבורה אל מול כוחות הזדון וקריאות בפיו: יחי הסוציאליזם! תחי הריפובליקה הדימוקרטית!


ה“בונד” הוא הצועד בראש ברחוב היהודי, אך אין הוא הכוח היחידי הפועל בין המוני היהודים ודלת העם אשר המהפכה משאת נפשם, תנועת הפועלים הציונית הצעירה – רשת של חוגים ואגודות שמגמתם סוציאליסטית, נלבטת בחיפושי דרכה וביישוב להטה המהפכני עם שבועת אמוניה לציון, הוא תוססת באותם המרכזים עצמם, באותם התנאים עצמם ואש נעורים קנאית עצורה בעצמותיה.

ודאי, גרעיניה נזרעו שנים קום לכן. היא צמחה בקרב סטודנטים ומשכילים, בין חובבי ציון ועברית, מהם שלא מצאו מקום לעצמם בשורות ה“בונד”, או שהוצאו מתוכו, היא צמחה מתוך היאוש באזלת ידם של החובבים והתומכים, בשאננותם ועמידתם מן הצד נוכח מערכות המהפכה.

ליהודי רוסיה היודעים את חוברות פינסקר ומשה לייב לילינבלום אין מן החידוש במחברתו של הרצל (מדינת היהודים) כותב, ב–1896, מנחם אוסישקין. אך הרצל הוא מרכז מאווייהם של מיליונים בהופעתו, באישיותו, בהעזת חלומו – מחלומות-בטרם- אביב, שהם כרוח המשובבת נפש עייפה וחרדת העתיד, אפס, הצ’ארטר המקווה בושש לבוא, אין הנס מתרחש והגאולה רחוקה… יתירה מזו: נחמן סירקין, ראשון המטיפים למדינת יהודים סוציאליסטית העתידה לשמש מופת למשועבדי תבל, יודע כי הציונות היא בשבי האזרחות היהודית… מי הם באי הקונגרסים? “נגידים נאים שירדו ממעינות המרפא כדי להשביע סקרנותם בחדשות, רבנים, אברכי משי, מחבריםבלשון הקודש, דוקטורים ופרקליטים שלא נתפסו, חלילה, לסוציאליזם…” ראשי הציונים שוללים אמתו-אמונתו והוא דוחה בחירתו לועד הפועל הציוני וכותב אל הרצל:

“אולם עם פרידתי מכם אין אני נפרד מן העם היהודי, מעמי – עם הפרוליטארים, גם להבא אפעל לחירותו, ולו גם בדרכים שאינם דרכך”.

אחד הבודדים הנזעקים ל“מחנהו” של סירקין, ד“ר שאול רפאל לנדאו, עורך דין, איש גליציה ווינה, מיוזמיו של ערגון העובדים ועוזרי המסחר באוסטריה ובגליציה. מחברו של קונטרס רשמי-המסע ”בין פרוליטארים יהודים" – הלא הם פועלי תעשיית הגפרורים ואורגי הטליתות בקולומיאה, פועלי מכרוףת הנפט בבוריסלאוו ותעשיית הסיגריות בביאליסטוק, שהכרח לארגנם ולהרים קרנם, לייסד למענם קואופרטיבים וקופות מלווה ולהפיץ ברקבם את ידיעת המלאכה ועבודת החקלאות. הוא מנסח הצעותיו בתזכיר לועד הפועל הציוני, אך הקונגרס הציוני (השני) מקבל תבשואות דברי נשיאו הרצל שאמר ללנדאו:

“אדוני, אנו נכונים להקריב כל הלילהלדיון בציונות, אבל אפילו נהיה ערים כל הלילה – לא נפתור את השאלה הסוציאלית”.

בקונגרסים מתלכדים ראשוני נציגיהן של אגודות פולעלים יהודיות – פועלי הדפוס בקיוב ואגודת עוזרי המסחר והפקידים “אמונה” בברלין ו“אחווה” בוינה. “עבריה” בלבוב והאגודה בדרוהבבץ’ ואוהדים בערי רוסיה, במערב ובמזרח מופץ כרוזו של סירקין הקורא את ההמון היהודי למלחמה הסוציאליסטית ברוסיה ולמען מדיעת היהודים הסוציאליסטית וסיומו בשני הלוזונגים: יהי הסוציאליזם הבינלאומי! תחי הציונות הסוציאליסטית! – כחילול השם במחנהו וכיוצא דופן בעיני סוציאליסטים-מרכסיסטים. יתומה ובודדת קבוצת הסטודנטים “חירות” שז. קלמנוביץ, משה זילברפארב, זאב וילהלם לאצקי-ברתולדי ובעל מחשבות (ש. אלישיב) מחבריה. ודלה עמידתן של אגודות הפועלים הציונים במינסק, שעם חבריהן ברוך טשארני (וולאדק) ואחיו שמואל, האגוד “שאר ישוב” שמייסדו הסטודנט קוליה טפר באודיסה והאגודות “דורשי ציון” בבוברויסק, דוסיה הלבנה וליטא, שיוסף אייזנשטאט במארגניהן והצד השווה שבהן – ליכוד חזית נגד ה“בונד”.

“דגל ציון” כינוייה של קבוצת צעירים לפעולת תרבות בוילנה ופרץ הירשביין מחבריה. מצטרפים אליה חברי החוג “גבורי ציון”, מיכאל הלפרין ואלכסנדר זייד בכללם, לאחר שה“בונד” הוציא מן האגודות המקצועיות את הפועלים הציונים. מיכאל שכבר היה בארץ ישראל מרצה עליה, פורש תכניות-דמיון, מאמן בנשק… “בערבי שבתות היינו יוצאים ליערות בסביבות וילנה ולנים בהם – מספר אלכסנדר זייד – השבת היינו מבלים במתעמלות ומיכאל מספר לנו על התנועה הסוציאליסטית בעולם, על ארץ ישראל ועל הערבים. שאיפתו להכשירנו לקראת החיים החדשים בארץ ישראל, לעבודת אדמה ולהגנת הארץ – הוא הטיף לשינוי חיינו מיסודם: ללבוש כפרי פשוט, ללחם קיבר ומאכלים טבעיים, להרבות בטיולים ולנשום אויר צח, לפתוח כוחות הגוף וחישולם לתפקידי כיבוש הארץ”. והוא שאירגן שביתה בבית החרושת של הוריו. ומשהופיעה על במת הקונגרס תכנית אוגנדה קם מיכאל, יד ימינו מושטת כלפי מזרח, ומחאתו בשיר, השיר שהושר באסיפות-סתרים ביערות, בפרברים, בבתי-כנסת –

ידנו מזרחה נרים ונשבענו

בדגל ציון, באדמת המכורה,

בכל הקדוש ויקר לכלנו

בשם גבורים וחרבם השבורה.

בדרום רוסיה, הרחק ממרכז-החיים של המוני היהודים, ביקטרינוסלב העיר, מארגן אגודה דומה עלם צעיר, חניך המפלגה הסוציאליסטית-הדימוקרטית הרוסית – בוריה בורוכוב. הוא מוצא מן המפלגה בגלל “השפעתו המזיקה על הפועלים”, וכבר מתמודד בויכוח עם ד“ר שמריהו לוין בענין מזיגת הציונות והסוציאליזם וכל חייו – מסע-פולמוס ביריביו ובחזק ובמושרש שבהם – ה”בונד".

פרעות קישינוב וחרדותיהן נותנות דחיפה לקידום האגודות החדשות. פנחס דשבסקי מתנקש בראש חוצות, בפטרבורג, במחולל הפרעות קרושוואן ופוצעו. גוברות הקריאות להתגוננות ולמלחמה במשטר הצארים, למהפכה ציונית. “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום” – פסוק זה מתנוסס על כרוזם של “צעירי ציון”, פרי עטו של יוסף שפרינצק, שנתפרסם בקישינוב בשלושים לפוגרום, ולידו החרוזים:

והיה אם ינסה אויב

לירק לך בפנים.

אל תחשה ואל תדם,

והשיבה לו בכדורים.

ובתוך סערת המאורעות בא הרצל לרוסיה… למשא ומתן עם הצאר הוא בא, אך היהודים חולקים לו כבוד מלכים. התנאי של המיניסטר פלאווא לתמיכתו בציונות… הסתלקות היהודים ממערכות המהפכה. האפשר לתאר תדהמה מוחצת יותר בקרב שוחריה ולוחמיה של המהפכה, ובתנועת ה“בונד” בכלל זה, מאשר פגישה זו ותנאי מביש זה? היש מן הצורך בהוכחה חותכת יותר לאפייה הרוחני של תנועת ציון, ולמהותה החברותית, לתלישותה מעם ההמונים, לריחוקה מצרכי חייהם הדוחקים? רבה המבוכה גם בקרב הציונים הסוציאליזם הבינלאומי בשאיפת ציון, באה תשובתו המכוערת:

“כל המאמין שתמיכתם של הסוציאליסטים בגולה תועיל ליהודים טועה טעותם של יהודי המערב, שהאמינו בתמיכתם של הליבראלים. החרישה בשדות זרים מביאה להכחדת היהודים והיהדות… לנו רק דרך אחת: הציונות!… בארץ ישראל, בארצנו, אם תקום מפלגה קיצונית במובן הסוציאלי, היא תהיה במקומה הנכון… אבל כאן, בתנאים הקיימים, מוקדם הוא לטרוח בהגשמתם של הרעיונות האלה”.

זה דברו של הרצל להמוני היהודים הרוויים מרי סוציאלי מהפכני, זה דברו של מנהיג תנועה השוגה בחלומות ואזלת ידה מרובה, שעה שמעמדו של היישוב בשפל המדרגה ואף את יזמתו הצנועה של ישראל בלקינד להעלות את יתומי קישינוב אין בידה להוציא אל הפועל… החלום היהודי הגדול הוא לציונות, אל המעשה הלוהט, המחתרת הסוערת, המלחמה רבת-ההוד-וההקרבה, הדבקות בהמוני העם היא ל“בונד”. ובין המחניים רווחים געגועים לתפארת ישראל, אך רחשי כבוד לכוח עמידתו, מלחמתו והתמכרותו של הסוציאליזם היהודי במאבק עם האויב המרושע של העובדים ושל העם היהודי. והאמנם רק ה“בונד” בלבד אינו מאמין בפתרון השאלה היהודית בדרך של מדינה, בדרך של ריכוז רוב היהודים בארצם? הן עוד פילון מאלכסנדריה, כתב שאין היהודים מסוגלים להקלט בארץ אחת. ודובנוב וז’יטלובסקי, הרב שמשון רפאל הירש ואחד העם – האם שמו על עתידו של העם ופתרון מצוקתו לאלתר על הקלף האחד, הקלף שלהפרובינציה הנידחת של עבדול-חמיד על הירדן? היפלא שמחנה ציון מזועזע, מסוער, מפוצל? בחימה שפוכה מסתער ה“בונד” של “סוציאליזם הזעיר-בורגני” ו“הסיעות הסוציאליסטיות בציונות”, כינוייהם של שני קונטרסים המופיעים בשעה זו. הוא מבטל את תורת נחיתות מעמדו של הפועל היהודי בתפוצות, את פתרונות ההגירה ואת מזיגת השעטנז בין הציונות לבין הסוציאליזם ומטיל בה האשמה בהסחת מרצו של הפרולטאריון היהודי מעיקר יעודו המהפכני המיידי וניתוקו מעם מאבקם הכללי של המוני העם ברוסיה לחירות.

גלי מהפכת 1905 שוככים בדם פועלים ויהודים – ותנועת הפועלים היהודית נסוגה, מתבצרת בעמדות חדשות, פעולת תרבות והסברה במרכזן, אך הסערה ברחוב היהודי נמשכת, גועשת, גועשת…

ה.

בברית עם ה“בונד”

שלהי 1905. תמו ימי ילדותו של שמואל מרדכי על גדות הויאפז’, בבית הוריו, ממנו עקרתו המצוקה. ב–1907 יוצא הנער למרחקים, לוארשה הבירה, להרויח לחמו. יחידי, בזמנים סוערים, ללא דאגת אב וללא אהבת אם, בנכר. אך כיצד יעמיס בן הי"ב משא טרחו על כתפיה החלושות של האם? מיד לאחר שהחלימה ידו שנמחצה בעבודה בבית החרושת בעיירת מולדתו השכיר עצמו לעבודה במאפייה אצל דודתו, אך גם מקום זה עזב. שוב לא היה בידו להשאר בעיירה, בבית הוריו, בו גדל ובו שבע מרורים.

וארשה עודה סוערת ומסוערת לאחר שנות המהפכה, שנת 1905, ששוליה האדומים צנפו את מרחבי רוסיה. הוא מהלך על מדרכות רחוב דז’יקאַ, בלב אזור העמל והדלות היהודי, ודומה עליו, כי הוא עוד רואה את הבורסות התוססות ומבחין בכתמי המוח והדם שנשפכו כאן. בעיר הזאת כבשאר מרכזי רוסיה – געשו נחשולי השביתות וההפגנות, ונתארגנו פלוגות ההגנה היהודית. בחלונות הפרוצים של החנויות ברחובות גרניצ’נא וז’אביה עוד ניכרים סימני קרבות –הרחוב בהם נלחמו יהודים ופולנים יחד. ברבבות כרוזים הציפה אז מפלגת ה“בונד” את בתי החרושת, את בתי הכנסת, את השטיבלעך והקלויזים, את הרחובות. אגדת ה“בונד” עודה מרחפת כאן במשכנות היהודים. בו תלו לקוות ומפניו חששו ובו ראו נושא הצדק המוחלט וממנו בקשו מגן ותקון לעוול. מפה לאוזן סופר על חלקו הרב בהתמודדות עם קלגסי השלטון. ועל גבורת לוחמיו. כאגדה נשמעו הדברים על הפגנות האחד במאי של ילדי “הבונד הקטן” בפאֶטריקוב, שצלצלו בפעמון הגדול של העיר, כדי לעורר את גייסות המשטרה והקוזקים, למען ידעו כי גם ילדי ישראל מורדים במלכות!…. כי כּביר היה הצמאון למעשים, כי להטה כאש תאוות החירות. לעיני רבים עומדת דמותו של בחור צעיר, צולע על רגלו, לבוש סחבות, הוא עצמו ממוקדי המהפכה ומן הנואמים באספות הרבות – חיים יענקל ליטוואק. וצעיר אחר, בן-טובים, זה עתה פשט את הקפוטה השחורה, הארוכה, והוריד את כובע היהודים; באחת החצרות, בהסתר, מפשיל נכד ה“חמדת שלמה” פאותיו המסולסלות מאחורי אזניו, לובש מדי תלמיד ועניבה (“קוקרדה”) ואץ אל ספסל הלימודים בגימנסיה של קרינסקי, - והוא כבר מן הפעילים בחוגים החדשים לתרבות יידיש וספרותה, ושמו שלמה מנדלסון. מן השטיבל בא – והוא ביתם השני של מאות אלפים של שלומי אמוני ישראל, בו שוכח הנער עמל יום וטרדות חיים ומתמזג בהמון, בחברותא. מה מרובים כאן ניצוצות אחוות האדם והחדווה החמה. הרי סעודות המצווה ושתיית כוס יי"ש ביארצייט, הוא יום השנה לפטירתו של הרבי הנערץ, וכאן הכל שותפים בשמחת הפרט ומיצרים בצערו, כאן דנים בעסקי חולין ובשאלות העומדות ברומו של עולם. היהודי הפולני, מגידולי החסידות, מוצא כאן, בשטיבל, פורקן מעקת חייו, וכאן מתחשלת עמידתו העקשנית נגד אויביו: אין הוא מתבטל מפני החפשים בדעותיהם, קל וחומר מפני עם הרוב, אין הוא בוש בעצמיותו וביהדותו ובלבושו החיצוני – ולגאולה יצפה מידי שמים… בהם ישים בטחונו, אם כי אינו מדיר עצמו גם מחיי הצבור ומערכותיהם.

שמואל מרדכי עוד יפגש עמם, עם ליטוואק שבא מן הישיבה ועם מנדלסון שבא מן הקלויז, בנסיבות אחרות, עוד דרכיהם ישתלבו יחד. אך עתה הוא שוליה אצל אומן יהודי, עושה כפפות, גר בביתו ועושה גם מלאכות ביתו, – ולא אחת טועם את נחת זרועו. אך דרך חזרה אין – אין. ופעם נחמץ לבו בקרבו, ולא עצר כוח לשאת עוד ביסורי ההשפלה והעינויים – עמד ונמלט מביתו של האומן. שבוע שלם סבב ברחובות, לן על ספסל בגן קראשינסקי. סופו עזב את האומן ומצא מקום בבית משפחה, מיוצאי עיירתו, ברחוב לובאֶצקאגו, אף הוא בלב רובע העוני. האשה העניה מקרסניסטאוו, אחותו של עסקן ה“בונד” מנחם רוזנבוים, שהכירה את הוריו של שמואל מרדכי, סעדה אותו בצר לו, בעניו ובבדידותו.

בשעותיו החפשיות אוחז הנער המתבגר בקולמוס סופרים, כותב שירים בהם הוא מנסה לבטא את הלך רוחו. זה עיקר עיסוקו בזמנים של אבטלה. אך הטוב בימים הוא – השבת, שאז מתכנסים יחד מכריו, הבחורים יוצאי עיירתו והוא, שמואל מרדכי, קורא לפניהם את שיריו, אך אין רוחו עומד בו להביאם לבית המערכת.

מי לא כתב אז שירים? וארשה היא בשנים ההן, עם שוך מהפכת 1905 מרכז להתעוררות רוחנית גדולה. הצבוריות היהודית כמכונסת בתוך עצמה. בתוך מוסדותיה ואיגודיה המוגבלים – ורב המחנק של המשטר. אך ספרות היהודים – בשתי לשונותיה – אשר נתעוררה אף היא, בשנות השפל במערכות השחרור והיאוש הגובר, קולה לא נדם ויצירתה לא נדמה. וארשה היא ממרכזיה המובהקים.

הנער שמואל מרדכי אינו בקי בספרות יידיש ועברית, ידיעתו, בדרך כלל, מועטת והשכלתו דלה. גם בחדר, בעיירת מולדתו, לא היה מן המצטיינים. דלות ממארת מנת חלקו משחר ילדותו. אך מעט ציודו הרוחני מניה בידו אפשרת הקריאה והכתיבה. הוא כותב שירים – והשירה מדברת אל לבו, כובשתו. כיצד היה מחזיק מעמד, בעניו, בלעדי שירת העם הנוגה, המלטפת, שבו הוא ממערה יסורי נפשו? ואהוב משורריו – אברהם רייזן. דומה, הוא עבר גם את וארשה, במסעותיו, מעיירתו הוא – עיירת המשכילים ותלמידי החכמים, קוידנוב שבליטא, על פני מינסק וקובנה – בדרכו לניו יורק הגדולה, הרחוקה. עלם גבה-קומה, שחור-שער, בלורית סתוּרה, עניבת-סרט – משורר…ועינים עצובות. מי עוד כמותו נתן אז בטוי לעקת החיים, לסערת הסתיו, לסתיו שבנפש, לסגריר הזלעפות –

חוּלוּ, חוּלוּ, רוּחוֹת-זַעַף,

בָּאָה שַׁעְתְּכֶם.

הֵד-רַעַם נִשְׁמַע אֵי-בָרֹחַק:

בָּרָק מְסַמֵּא אִישׁוֹנִים.

הָגֵן, אֱלֹהִים, עַל בְּנֵי-עֹנִי

מִזַּעַף סוּפַת-אֵיתָנִים.

ומי עוד כמותו נתן אז ביטוי לתאוות החיים, שנתעוררה בעיירות ובסמטאות היהודים, שנתעוררה ועוררה כמיהות וגעגועים ואפקים, שדוכאה בחוזק יד רשעים.

תְּשׁוּקַת-חַיִּים; הוֹ, לַחַיִּם יֵשׁ חֵן הַרְבֵּה כָּל כָּךְ!

רחמים גדולים ממלאים לבו של שמואל מרדכי והמייה רבה מפכּה בשירו האחר, שיר הבדידות, שהוא גם בדידותו הגדולה שלו, חסרת הישע, של נער עני, בכרך הגדול:

אֶת חַיַֹּי מָרוֹר מָלֵאוּ

וְדִמְעָה תִרְעַד בָּעַיִן,

וְהַלֵּב הַשָּׂח חוּלֶה הוּא,

וְאָדָם לָשִׁיחַ אָיִן…

חֲבוּרָה בַּת שְׁמוֹנֶה וּמִטּוֹת יֵשׁ רַק שְׁתַּיִם:

בַּלַּיְלָה – הֵיכָן יַעַצְמוּ הָעִינַיִם?

שיריו של רייזן הם בעיניו של שמואל מרדכי שיא השלימות המופלאת, כאילו מלבו נחצבו. ממקור יסוריו, ממעמקי עניו – זה העוני שהוא נתקל בו על כל צעד ושעל – הוא הוא משוררו, אליו הוא רוצה להדמות, כמוהו לשיר, לאהוב את העניים, לנחמם ולעודדם ולשרתם ולשמש פה למצוקתם; לשמש פה לבתי היהודים כאן, להיות אהוב נפשם ולשמש פה לרחובות היהודים ולבתיהם, הבתים בהם נשמעת הלמות פטיש הסנדלרים ודפיקות מכונת החייטים וכלי עבודתם של הנגרים – מהם עולה גם נגינת זמירותיו בלחן של דבקות ובחרדת תפילה:

הַךְ פַּטִּישִׁי, הַךְ וָהָךְ

נְעָלֶיהָ שֶׁל בַּת-הַנָּגִיד.

לא אחת, בבוא אל שמואל מרדכי אגרת חמה, ספוגת דמעות אמא, מן העיירה, ונדלקות גם בו רגשות השנאה לעשירים והקנאה אליהם והחלום הגדול על חיי עושר ושובע – המשך לחוויותיו משם, מעיירת מולדתו, מביתו הדל; אדיר חפצו, היקרה בתשוקותיו, הנאמנה בתפילותיו, שיינתן לו, לבכור, להיחלץ לעזרת הוריו, להיות סעד ומשען לאמו בצר לה…אך המצוקה כה רבה, מייאשת, כבדה, וכה רבים, רבים השקועים בה. כיצד תבוא התמורה. התבוא התמורה?

חוש דרמאטי בשמואל מרדכי ומשיכה חזקה לתיאטרון. הכרת מלחמת הקיום, הכרח ההסתגלות לתנאים המרים, מדשנים ומפתחים חוש זה. האין גם אתה, שמואל מרדכי, הוא שואל עצמו, שחקן על במת החיים, החותר לתפקיד גדול ופעיל? ושוב עולה לפניו דמות המשורר האחר, פרץ, איש וארשה, איש העם, הרוקם את חלום העולם העתיד שאשיותיו חירות ושויון וצדק, הצולל לנבכי העם ומעלה מתוכם פניני-נפש ומרגליות-חסד ואבני-חן של מעשים טובים שאינם בנמצא בקרב הזוללים והסובאים, החנפים והמרושעים; והוא מדקלם לעצמו, בחדר הקט, את השיר אשר נחרת בו לעד – בו מחלחלת מחאתו נגד העוול הסוציאלי והקיפוח האנושי; הוא קופץ אגרופיו ומדקלם את החרוזים הנודעים מאת משוררו אהובו אברהם רייזן –

אַל-נָא תַחֲשׁב, הָעוֹלָם בֵּית-מִרְזָח הוּא –

בּוֹ הַדֶּרֶךְ לִפְרֹץ בְּאֱגְרֹף וּבְצִפֹּרֶן

לְחָבִית הַמִמְזָג וְלִזְלֹל וְלִסְבֹּא, עֵת

הַזּוּלַת מִתְבּוֹנִן מִן הַצַּד בְּעֵינַיִם

רְעֵבוֹת וּתְאִבוֹת וְרֻקּוֹ רַק בּוֹלֵעַ

וּבִטְנוֹ מֵרָעָב וּמִכְּאֵב מִתְכַּוֶּצֶת! –

הוֹ, אַל-נָא תַחֲשּׁב, הָעוֹלָם בֵּית-מִרְזָח הוּא!

אַל-נָא תַחֲשֹׂב הָעוֹלָם בֵּית-בּוּרְסָה הוּא –

בּוֹ יִקְנֶה הֶחָזָק אֶת אָחִיו הַיָּגֵעַ,

מִנְעָרוֹת עֲנִיּוֹת – אֶת הַתֹּם וְהַטֹּהַר,

מִנָּשִׂים מֵינִיקוֹת – אֶת חֲלֵב הַשֶּׁדַיִם

מִן הַגֶּבֶר – הַדָּם. הַבָּשָׂר וְהַלֶּשֶׁד,

בַּת-הַשְּׂחוֹק הַחִוְּרָה מִלֶחְיוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד –

הוֹ, אַל-נָא תַחֲשֹׁב, הָעוֹלָם בֵּית-בּוּרְסָה הוּא!

אַל-נָא תַחֲשֹׁב, הָעוֹלָם מִין הֶפְקֵר הוּא –

לִזְאֵבִים וּלְתַנִּים לְשָׁלָל וּלְטֶרֶף!

הָרָקִיעַ – מָסָךְ, בַּל יַבִּיט אֱלֹהִים מִגָּבֹהַּ,

וְהָרוּחַ – לַשְׁתִּיק יְלָלָה מִתְפָּרֶצֶת

וְהָאָרֶץ – לִסְפֹּג אֶת הַדָּם וְהַדֶּמַע!

הוֹ, אַל-נָא תַחֲשֹׁב, הָעוֹלָם מִין הֵפְקֶר הוּא!

הָעוֹלָם לֹא מִרְזָח, לֹא בּוּרְסָה, לֹא הֶפְקֵר הוּא!

וְהַכֹּל בּוֹ נֶהְדָּר וְנִשְׁקָל בְּמִשׁקֹלֶת!

לֹא תֹאבַד בוֹ לַשָּׁוְא טִפַּת-דָם הַנוֹטֶפֶת,

לֹא תִכְבֶּה בוֹ דִּמְעָה מִתְנוֹצֶצֶת בֶעָיִן!

כִּי דִמְעָה לְדִמְעָה הוֹפְכוֹת יָם וּמַבּוּל,

וְנִיצוֹץ אֶל נִיצוֹץ הֵן בָּרָק וְהֵן רַעַם. –

הוֹי, אַל-נָא תַחֲשֹׁב, כִּי לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן!

חודש רודף חודש, שנה רודפת שנה – הנער עובד, רעב, מובטל לפרקים, מקיים עצמו בדוחק, חולם במסתרים, כותב שירים, קולט חוויות חדשות. הוא שומע על חוגי-מחתרת למיניהם, על רעיונות חדשים, מפתיעים: ואת ה“פאביאק: הוא רואה ורבות הוא שומע עליו; במו עיניו הוא רואה את פרץ ואת רייזן ואת נומברג: הוא גם קורא בעתונים ולעתים גם מאזין להרצאות ב”הזמיר“; אך לאמתו של דבר הוא עוד שקוע בתחומיה המוגבלים של העיירה, אף שכּבליה שוב אין מעיקים עליו וחומותיה שוב אין סוגרים עליו כקודם. הוא רואה את בתי-החרושת הגדולים עליו סיפר לו, לפני שנים, מדריכו הראשון וחברו לעבודה, חאצקל, בן האומן מקראסניסטאַוו. זרעים חדשים נזרעו על תלמי לבו, וכבר הגיע אליו שמע הגדולות והנצורות שפעל ה”בונד"ברחבי רוסיה ובוארשה, אך עתה – שהעלטה כבדה והספקות מכרסמים, היש תכלה, היש סכוי?

הוא התבגר בשנים של כפירה, של חיפושי אלהים חדשים, של אכזבה ויאוש ועגל הזהב, ונוער שדם זקנים נוזל בעורקיו, תאוות קטנות תאוותיו והנאות ננס הנאותיו. רוח הגבורה וההקרבה, השאיפות הגדולות והכמיהות הנעלות – האמנם פגו נמוגו? עוד מהבהבת האש ביצירה הרוחנית, בספר. קבצים ספרותיים – כמאורעות החיים, כרוחות מרעננות– וכתר המלכות בראשו של יצחק לייבוש פרץ…

הנה הוא מטייל, חסידיו עמו, משכילים, פועלים, פרחי ספרות, מוארשה ומערי השדה, בגן הסאכסי, הפלרינה השחורה לכתפיו, הנה הוא יושב בבית הקפה… שבוע שבוע הוא נוסע להרצות בלודז – ורבים המחכים לו ליד בית הנתיבות. הבולעים בצמא דברו, רבים הנלווים אליו… הנה הוא מטייל בלוית בנות צעירות, מעריצותיו. קונה לכל אחת מהן פרחים, מתבדח… כל הרצאה שלו ב“פילהרמוניה” בוארשה, ב“אוניברסיטה לכל” ואחר כך ב“אגודה לספרות יהודית” (שהוא שלט ליגאלי ל“בונד” במחתרת), ב“הזמיר” בלודז – חוויות עמוקות הן. לא צמאון להשכלה בלבד הוא, לדברי הסופר, אלא ערגה לצורות-חיים חדשות, המפעמת לבבות הבחורים, העובדים ובחורי הישיבה, מחוסרי העבודה ויושבי הקלויזים והשטיבלעך, ערגה לעם, ללשונו, לעצמיות. עוד ב–1907 נערך בוילנה במחתרת, הכינוס הנודע של המורים היהודים הסוציאליסטים. שנה אחרי כן נערכת ועידת צ’רנוביץ המכריזה על לשון יידיש לשונו הלאומית של העם היהודי. גם במחתרת לא דעך נר ה“בונד”. קם ה“גראבער בונד”, הלא הוא איגוד הבורסקאים הנודע. יש המשך, אם כי המשך חלוש, רופף בים של התנכרות, של שאננות, של בריחה ונסיגה.

ב–1900 נערך בוארשה כינוס רבנים בהשתתפות הרביים מגור ומסוכאצ’אֶוו והחלטתו – הקמת חברה “מחזיקי הדת” לחינוך הנוער, ביחוד הנוער העובד, ברוח המסורת והדת. הכינוס אף מבקש, ברוח “הלשכה השחורה”, את הצנזורה, שתקפיד על ספרי הכפירה ביידיש…

צלוחית של טפות ולריאן בכיסו, רעב למחצה, ללא מקום מגורים קבוע, המשיך את שליחותו בתנועה חיים יענקל ליטוואק ונתן בטוי לזמנו. בשיר בפרוזה שפורסם בקובץ “פייערלעך” וכינויו “ליכטעלעך”, היינו נרות חנוכה הקטנים, והם סמל לאור המהפכה המהבהב באפלת הזמנים. “קדושים הם הנרות הקטנים הדולקים בלילות החשכה של כסלו. הדליקו האש! הדליקו!”

כי, אכן רבה ההתכּחשות וההתפוררות במחנה. רבים מבקשים עתה, בימי האפילה ואזלת-התקוה, להשכּיח אתמולם ולפנות עורף לתנועה ולמשאת נפשה. משכילים ופועלים כאחד בין העורקים. הסיסמא: “חטוף ואכול”. הגבור – גבורו הנודע של הסופר הרוסי: סאַנין, הנאות קטנות, אהבת בשרים, קריאֶרה אישית. באוירה זו, עקת המשטר בחוץ, מחנק רוחני בפנים, ולבטים בין יאוש לתקוות, נושמים נאמני התנועה במחתרת. ומחזיקים מעמד. “מלחמת המעמדות” – יאורר הרוח ממערב אירופה שהביא לנו מונח זה, כותב שמריהו גורליק בסגנון של בעל-תשובה (“דאס יידישע פאלק”, 1906, וילנה). ואתה, היהודי היגע, הנע-ונד, תסלח לי על כי ביקשתי להתעלם ממך בהסתתרי תחת למסווה של מעמד מיוחד ועויין…כיצד לא הבינותי כי אין מקום להתבדלות, כיוון שאחד העול המעיק עלינו ואחד הקורנס המכה בנו ותוקע מסמרים גדולים במוחו של היהודי הזעיר-בורגני והפרולטארי כאחד?…" כיצד שרו באותם הימים? –

רַבִּים פִּרְחֵי פֶּלֶא

נָבְטוּ בְּגַנֵּנוּ;

אָנָה פָנוּ הַיְדִידִים

אֲשֶׁר הָיוּ לָנוּ?

בשנות 1911–12 כבר ניכרת התאוששות מחודשת. גל מהפכני מתעורר ועובר על פני רוסיה. ה“בונד” עורך שביתות מחאה נגד טבח הפועלים במכרות הזהב בסיביר, על נהר לנא. גוברים המאמצים לליכוד המונים, להיחלצות מחודשת, להידוק עם המחנות האחרים – המנשביקים, הבולשביקים, הזרם של טרוצקי. ההתעוררות ניכרת גם ב“קולוניות” התוססות של הסטודנטים בחו"ל, השטופות בויכוחים בלתי-פוסקים ושם מצויים מנהיגיהן של כל המפלגות המהפכניות ברוסיה.

עוד בזמן עבודתו אצל האומן, עושה הכפפות, נפגש שמואל מרדכי בעסקני ה“בונד” באיגוד המקצועי. נאמנים עליו פעיליו במסירותם לענין העובדים והעניים, אך אין הוא מאמין ביכלתם לשפר נחלתו – אך אין הוא מאמין כי בכוחם למגר את משטר העריצות והדיכוי ולהביא גם לו תשועה, במהרה בימינו. אך אין הוא רואה פתרון אחר. אף על פי כן היו לו, קרובים יותר מאחרים – ובהדרגה הוא מתקשר אליהם – שהרי הם הם היחידים המגלים ענין בו ובשכמותו. ב–1913 הוא משתתף תחת דגלי ה“בונד” בהפגנת המחאה הפוליטית הגדולה נגד עלילת-הדם אשר ממשלת הצאר קשרה לצוארו של בייליס. אכן, הם, עסקני ה“בונד”, קרובים היו ללבו, מה שאין כן תורתם. אפשר וחלומותיו נשאוהו אז לעולם אחר ולארץ אחרת – לציון…

עוד העלם הרך שמואל מרדכי כמחפש דרכו והנה פרצה – גם למעגל חייו – מלחמת 1914, והוא מחליט לעזוב את וארשה, שהיתה לו מוסד- הכשרה חשוב, שטבעה חותמה בחייו, באפיו, ברוחו, שהניקה לו מעט שמחות אך פקחה עיניו והרחיבה עולם רוחו, ולחזור הביתה, וקראסניסטאוו. בן י"ט הוא, שוב לא ילד חסר –אונים, איך יעזוב לנפשו ביתו בעיירה לעת כזאת? אך זמן רב אין הוא שוהה בה. ב–1915 עזבה משפחתו את העיירה שהיתה בקו החזית בה נפגשו צבאות אוסטריה ורוסיה ונפגעה קשות – ועוקרת לחאֶלם. כאן בחאֶלם, תחילת פעילותו הצבאית, בצבור ולמען הצבור, לה הוא מקדיש מיטב כוחו ונפשו – וסופו נותן חייו עליה.

הרי בית החולים הצבאי הרוסי בחאֶלם, ושמואל מרדכי, בן העשרים, מתקבל אליו כעובד – שלב חדש חשוב בחייו. הכרת חשיבותו עולה רבות בעיני עצמו. הוא מקיים עצמו וגם מסייע להוריו, ואף זו: הוא מתידד עם רופאים אחדים, המקרבים אותו – היהודי העובד בשרותם – ומעוררים בו צמאון לדעת ולהשכלה. הוא מעיין החוברות ובספרים שהוא מקבלם מהם. הרופאים אף הם חיילים בצבא המהפכה.

לא יצאו ימים מרובים והצבא הרוסי נסוג גם חאֶלם בלחץ ההתקפה האוסטרית, ונפתחת תקופה חדשה, היא תקופת הכיבוש האוסטרי. לרגע נושם הישוב היהודי לרווחה בכל אזורי כיבוש הגרמני-אוסטרי.

על פני השטח עולה גם תנועת הפועלים היהודים, ובכללה וותיקי ה“בונד” ושרידיו שהחזיקו מעמד כל שנות הרדיפות והמחשך, על אף הנגישות מבחוץ ומבפנים, היינו חשוכי היהודים ומלשיניהם, שיד להם גם בחיסול ה“בונד” בחאֶלם. וחיסולו כיצד? ערכו רשימה של כל הקוראים בעתוני ה“בונד”, הגישוה לשלטונות – וכולם נאסרו.

יומיים אחר הכבוש הגרמני כבר מתכנסים פעילי האיגודים המקצועיים היהודים במחתרת – ומחדשים פעולתם, שעיקרה – סעד, כדי להחזיק מ עמד בשנות המלחמה. נוסד ה“ועד הכלכלי של הפועלים” היהודים והפולנים, ובו נציגי כל הזרמים והאזורים. מארגנים שיווק לחם בזול וחלוקתו, מייסדים מטבחי-פועלים, עושים פעולות עזרה סוציאלית.

מה רב ערכה של יזמת הפועלים המאורגנת בתקופה זו של שפל כלכלי ומחסור ועבודות-כפייה מצד אחד, של ספסרות והוללות עשירים מקרוב עלו מצד שני. ובדומה לה היזמה הצבורית היהודית הכללית, הבוקעת כמעיין המתגבר של פעילות לאחר לחץ הדיכוי הצארי הממושך, לאחר התעללותם של מפקדי צבאותיו, שונאי ישראל, שזה עתה הטילו אשמת מפלותיהם בשדות הקרב על…היהודים ואת תו הבגידה והריגול הדביקו למצחם. הוסרה אימת הפוגרום ונעלם פרגולו של הקוזאק המשתולל מעל וארשה, שרק זה מקרוב נמשכו אליה עגלות מלאות יהודים מגורשים…. קצינים גרמניים מגלים ענין בבית הספר היהודי החדש…. יהודי וארשה נושמים נשימת חופש. ומאד מאד תמוהה דווקא אמרתו של אחד מראשי יהדות גרמניה, הרב פנחס כהן שאמר לו לרבי מגור: אל תאמין בגרמנים, הללו מזרע עמלק הם… אכן, כי את מקומו של האגרוף הרוסי הגס ירש האגרוף הגרמני והאוסטרי לבוש הכפפה המבהיקה, אך גם הוא נשא עמו יסורים ועינויים מרובים – וניוון ושחיתות.

מאז 1915 פורש פעילותו הברוכה, בוילנה הכבושה והרעבה, ביינוש מיכלביץ, אהובם של המוני היהודים, מארגן מטבחי פועלים ובתי ספר, כולו אש קודש של הקרבת עצמו למען נדכאים וחלכאים, למען ילדים מוכי גורל ומזי-רעב – נושא עידוד וניחומים. ופעילות דומה לה מגלים עסקני ה“בונד” באזור הכבוש האוסטרי, שמרכזו לובלין.

אחד ממעשיו של שלטון הכיבוש האוסטרי בחאֶלם – ייסוד “ארבעטער היים” שחברי מפלגות שונות נמנים עליה. שמואל מרדכי, ששבע שנות חיים עברו עליו בעיר הגדולה, שבגר וגדל, נבחר חבר בהנהלתה – השדה הראשון לפעולתו בצבור. שמואל מרדכי משקע את כל כחותיו בפעולה היום יומית, המעשית, האפורה של תנועת הפועלים, ודומה עליו, כי כאן, בפעולה למען הפועלים ויחד עמם, בא קיפוח חייו ומר גורלו על מלוא סיפוקם. מה רב האושר לפעול למען הזולת, לשיפור מצבם ותנאי-חייהם של עלובי גורל ומשוללי אושר ושמחה, ללחום את מלחמת הצדק לא בסיסמאות מצלצלות, במאמרים, באסיפות ובהפגנות המונים, כי אם לעמוד יום יום ושעה שעה פנים אל פנים במערכה נגד הקיפוח והעוול במערומיהם. לימים עוברת “הארבעטער היים” לרשות ה“בונד”, ורובם של הפועלים היהודים בחאֶלם מצטרפים אליה. ופעילים בה אינטליגנטים יהודים ידועים, עסקני ה“בונד” ד“ר דוד מירלאס, איש וארשה, וד”ר ש. פנסטרבלוי, איש קראקא, והוא אז קצין בחיל המצב של צבא הכיבוש האוסטרי. ה“בונד” שהוא, שמואל מרדכי, מטובי חבריו ונאמניו, שונה מזה ששמע על מעשיו ברוסיה רבתי ואף מה“בונד” בוארשה בשנות שבתו שם: זו תנועת פועלים יהודית המניפה דגלה בגלוי, שקועה בשנות שבתו שם: זו תנועת פועלים יהודית המניפה דגלה בגלוי, שקועה בעשייה פוריה בארגון הפועלים, נלחמת להקלת המצוקה ועושה להעלאת רמת חייהם ורמת השכלתם והכרתם המעמדית ולפיתוח תרבותם, הלא היא תרבות היהודים בלשונם הם ממש, לא רוסית ולא פולנית, כי אם לשון האם בה הם חיים ובה הם שרים ובהם יבטאו שמחתם ותקוותיהם. ושמואל מרדכי שמצח וגדל ממעמקי המצוקה היהודית, שכל חייו נתון היה במעגלם של עובדים ודלת-עם, ק/שור ודבוק גם עתה עמם, קשרי ועד. הוא, העסקן ב“בונד”, חי בעצמו חיי עוני ודוחק כרוב חבריו. בשר מבשרם הוא, עצם מעצמותיהם.

ביתו של זיגלבוים בסמוך ל“סובור”, היא הכנסיה הנוצרית הניצבת על גבעה ומוקפת גן מטופח רחב מידות ועליו הכתובת הגאיונה המכריזה: “ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה”…הילדים כבר גדלו, הבנות ממשיכות חיי עמלן בדומיה, בצנעה, משלימות עם גורלן, ואילו הבנים אי-המנוחה יצוקה בהם וכולם חותרים, בעקבי שמואל מרדכי, לחרוג מתחומיהם הצרים לאפקים רחוקים, נושאים נפשם לגדולות, מי לפעולה בצבור, ומי לספרות ולתיאטרון – כמיהת שליחות סתומה מפעמתם… המרחק בין ההורים לבנים גדל והולך, שאין האב הזקן והתשוש משלים עם מרדנותם וחוצפּתם ועם הרוחות החדשים שפרצו לכתלי ביתו…ובמיוחד לבו גס ומר בבנו בכורו, שמואל מרדכי, שהכזיב תקוותיו ודבר ב“בונד” – ועתה הוא עומד לשאת לו לאשה אחת מפשוטות עם, הלא היא תמה שפאֶרלינג… אכן, אין למצוא במשפחה זו, שמוצאה מוולוצלבק, משפחת עמלים ישרי-דרך, שהם כקצוצי-כנף המשפילים להלך על הקרקע, שום פסול ודופי, וידידות רבה שרוייה בין שתי המשפחות וביחוד בין בני משפחת זיגלבוים לבנות משפחת שפאֶרלינג. אך האב רוצה ביחוס, בתורה, בגדולה; סיוט חייו המרודים הוא מטיל עליו אימה; והוא מחרים את הנערה הפשוטה, חניכת ה“בונד” – “בחיי לא תשאנה לך לאשה, את בת הסנדלר” – קובע האב. אך הבן, שמואל מרדכי, רואה באמירה זו לא רק התנקשות בחירותו, בבחירתו, באהבתו הראשונה, אלא גם עךבון אישי ופגיעה בעקרונותיו המקודשים… הוא, עסקן ה“בונד”, המהפכן הלוחם, המורד במלכות ובמשטר, בנגידים ובתקיפים, באנשי דת וכלי קודש – הוא יירתע, יכנע? היה לא תהיה. ונהפוך הוא: התנגדות האב מחזקתו בהחלטתו – והוא בא בברית הנשואין עם גולדה. הוא זוכה בנצחון ועמו ה“בונד”, אך ימים מועטים אחר כך נפטר האב שבע רוגז וצער. עתה, דומה, סולק המכשול האחרון…. אך, הידידות בין שתי המשפחות מתהדקת והיא נמשכת גם להבא. עם יציאתם של בני משפחת זיגלבוים ובנות משפחת שפרלינג – לוארשה, לחפש מזלם ולסלול דרכי עתידם בכרך הגדול. גם לאחר נשואיו ממשיך שמואל מרדכי עבודתו כעושה כפפות ורעייתו, גולדה – כתופרת. אך רווחי שניהם אינם מספיקים לכלכלת הבית והילד, הבכור, יוסף לייב, שנולד להם. הוא מתגורר במרתף, אין לו עוד בית, הוא הבית הגדול של העובדים היהודים – ה“בונד”.

וה“בונד” בחאֶלם גדל ומתפתח – ושמואל מרדכי מטובי בוניו. הסניף זוכה גם בבנין מיוחד לעצמו ולאיגודים המקצועיים שבהשפעתו. אכן, עם צמיחת התנועה צומח גם שמואל מרדכי, כאשר יגדל הסופר עם יצירתו, הוא מעניק לה ממסירותו, מפעילותו, מחושיו הערים, מנסיונו המעשי – והיא נותנת לו שדה נרחב להפעלת רוב המרץ והתשוקות והמאוויים החברתיים והמוסריים.


בסוף דצמבר 1917 נבחר שמואל מרדכי ציר הסניף לועידה הארצית הראשונה של סניף ה“בונד” אשר באזורי הכיבוש האוסטרי והגרמני בפולין. הועידה מתכנסת בלובלין, שיד ושם לה בתולדות יהדות פולין ותנועת הפועלים. כאן נפגש העסקן הצעיר עם ראשי ה“בונד”. הוא מוסר דין וחשבון מן הנעשה בעירו, ואכן יבול לא מועט של הישגים חשובים באמתחתו. אין הוא מפליג בניתוחים עיוניים, אין הוא לן בעמקן של סוגיות הסוציאליזם היהודי. הדין וחשבון שלו מעשי מאד, ההתענינות שלו צמודה לבעיות השעה הדוחקות, לתפקידים המעשיים, המידיים והקרובים. אך בעיקר הוא מגלה ענין – לפי שמעידים חבריו – בבעייה הלאומית. שכן אף הוא, באורח אישי, בעייה זו קרובה ללבו, ואף עירו, חאֶלם, עיר מפגש היא לשלשה לאומים: יהודים, פולנים ואוקראינים, והמצב טעון הבהרה והיחסים טעונים הסדר, לאור התנאים החדשים, ברוח הסוציאליזם ולאור תפיסת ה“בונד”.

וכאן בחאֶלם, נזדמן לו להפגש פנים אל פנים עם ולאדימיר מאֶדאֶם, דמות-אגדה, ממנהיגיו הרוחניים הנערצים של ה“בונד”. הנה הוא, גבה-קומה, פנים חיוורים, אציליים, מארכים קמעה, מתון מתון לכאורה אך אש קודש יוקדת בלבו, אש תמיד. זה מקרוב, ב–1915 שוחרר מבית הסוהר בוארשה שם ציפה להוצאה לפועל של פסק דינו: גירוש לארבע שנות עבודת פרך בסיביר.

הכיבוש הגרמני הוא ששיחררו ממלתעות הרוסים. עוד סימני העינויים בבית הסוהר נכרים בו וסימני מחלת הכליות הקשה, אך הוא שופע מרץ ודריכות מהפכנית. שמואל מרדכי קורא את ה“לעבעס פראגן”, בטאונו של ה“בונד” בוארשה, והוא יודע, כי מאֶדאֶם הוא מייסדו ועורכו ובו הוא קובע את דרך המפלגה ועמדותיה. ומזכיר המערכת הוא ויקטור שולמן, ה“עתונאי” של ה“בונד”, שכתב בנעוריו (עם חברו וידידו א. ווייטאֶר) – שירים עבריים; ולימים לאחר שווייטאר נרצח – פירסם שיריו ב“הצפירה” לפי הזכרון.

מערכת ה“לעבנס פראגן” היא מרכז הומה ושוקק לפעילות ציבורית. יומם ולילה רבה בה התנועה, שליחים מערי השדה, עסקני תרבות, פעילי האיגוד המקצועי באים ויוצאים – היא הבסיס לפעולות הלגאליות ולפעולות המחתרת– וידו של מאֶדאֶם בכל.

מאֶדאֶם הוא מנושאי אבוקת היידיש, מטובי הנואמים בלשון זו ובעל הסגנון המופלא, הבהיר, סגנון-הפרחים – והן אך זה עתה התחיל לכתוב יידיש. משהזמינו אחד ממנהיגי ה“בונד” והציע לו עריכת הבטאון – היסס וטען שאין ידיעתו ביידיש מספקת, ואך זה עזב את בית הסוהר… אך מהפכן ממושמע הוא ומציית. הוא עצמו גר בבית המערכת, בקומה החמישית אשר בבנין האפל ברחוב נובוליפיאֶ, ושם גם המרכז של ה“בונד”. הדוחק והמצוקה חריפים ומציקים. בלילות החורף הקרים יורד מאֶדאֶם לבית הדפוס להתחמם קמעה, הוא טורח בהוצאת הגליון, בתקון ההגהות, במשא ומתן המייגע עם הצנזורה הצבאית הגרמנית. הוא מבליג על צער מות ילדתו-יחידתו, על הניתוק מעם רוסיה, על כאביו והתקפותיו – כולו קודש לענין ה“בונד”. לא המצוקה החמרית היא שהביאתו לשירות ה“בונד” ולא חינוכו – היה זה שפע הכוחות הגדול, זה העושר הרוחני השופע של העצמיות המבקשת פורקן בהקרבה עצמית, הנותנת הרבה ומקבלת הרבה, בעצם המתן. “הללו חיים מהר ומתים מהר” כלשונו של מאֶדאֶם עצמו.

העסקן הצעיר שמואל מרדכי זיגלבוים, קושר גורלו ב“בונד” וראה זה פלא – אף שמצבו החמרי דחוק גם עתה ביותר והמחסור מנת חלקה, של משפחתו הצעירה, הרי שהוא מוצא עתה טעם בסבלו, ואור חדש כמו זורח עליו. שוב לא בודד, עלוב, נבוך ותוהה, עתה – תעודה לו בחייו. עתה – ענין לו בחייו. סבלו מזדווג בסבלם של רבים, והרי חזון, והרי תוכן חיים והרי יעוד חיים. דמות המנהיג הדגול היא לו אות ומופת ומקור השראה. יומם וליל שקוע בפעילותו המפלגתית, אך עם זאת הוא מתאמץ להדביק בהשכלתו את מאדאם וולדימיר. ילד מינסק, למשפחת-מתבוללים, נטבל לנצרות בגיל רך. ממפלסי דרכו של ה“בונד” ומלוחמיו וסופריו המובהקים והמקובלים ברוסיה, באירופה המערבית ובפולין, מת בארה"ב. אשר החסיר בילדותו ובנעוריו. ולימינו אשה פולניה, צעירה, רעייתו של עסקן סוציאליסטי, ותיק, הפרופסור זיגמונט הרינג – היא המלמדתו לשון פולין ומסייעתו בשאר לימודים. ההשכלה היא נשק יעיל לפועל ולשליחותו, ושעל כן הכרח הוא לקנות לו נשק זה, לסגלו ולשכללו ככל האפשר, – על אף תנאיו החמורים.

הוא משתלם בלשון פולין, אך היידיש דגלו, אהובת נפשו, מהיקרים בנכסיו. ב–1916 הוא פעיל במשאל העם שנערך אז על הגדרת ההשתייכות הלאומית ושפת האם, ומטיף למען לשון-טפוחיו. אותה שעה מתגבש ה“בונד” כצנועת פועלים יהודית מובהקת ותנועת הנוער שלו – ה“צוקונפט” – מכריעה על דרכה כתנועת נוער סוציאליסטית של הנוער העובד היהודי. אך הנה בא גורם חדש, כביר, כובש, בתולדות העולם – והוא מעמיד במבחן תנועות והשקפות וערכים: המהפכה המנצחת ברוסיה.


מהפכת אוקטובר צונפת את מרכזי רוסיה ומבצרת כיבושיה ביסורים רבים ובשאיפות נעלות. שם ברוסיה, עומדים גם חברי תנועתו של שמואל מרדכי במערכותיה, מיטב כוחותיהם נותנים לה, אך שדה-הפעולה שלהם מצטמצם והולך. המהפכה יצאה לעולם שעה שכל פולין ורובן של ליטא ולטביה היו נתונות בשלטון הכיבוש הגרמני. חלקם של מנהיגי ה“בונד” ונושאי דברו כבר התמזג בזרם המנצח. המהפכה, לה ציפו דורות של לוחמי ה“בונד” ועליהם נתנו נעוריהם וחייהם, זורעת מבוכה רבה בשורות ה“בונד”ברוסיה, מעוררת בו חילוקי-דעות וניגודי-תפיסה מחריפים והולכים. אולם גם בתוך המצוקה והלחץ הגובר והולך, נושאים ברמה רבים ממנהיגי התנועה שם, בארץ האדומה, את דגל ה“בונד” הישן – ואינם מסתגלים לרוחות ולתנאים החדשים, ובכללם מאלה שנזעקו ראשונים לשירת בשורתה של המהפכה. הרי ליטוואק זה מקרוב חזר לרוסיה מאמריקה, אור המהפכה משכו בעצמה. רעב ולבוש סחבות נודד מועידה לועידה, מתווכח ונואם ונלחם לאמתו, ספסל העץ בקןויז מלונו לילה, מן האחרונים על החומה, הנאבק על הצלת המורשה של ה“בונד” בנחשולי השטפון הבולשביסטי. אך לשירת המהפכה הנכספת נענים הדים ברחבי העולם היהודי כולו – וגם בפולין הסמוכה. גם מאֶדאֶם נמשך לשם למדורת המהפכה, בעבותות הקסמים, אך משטר-הכיבוש הגרמני אינו מניח לצאת, הוא מבקש להחליפו בגנראל גרמני שבוי ברוסיה. מאֶדאֶם נבחר חבר המרכז הראשון שח ה“בונד” הליגאלי ברוסיה המהפכנית, אך להגיע לשם אין בידו.

המהפכה מאצילה מרוחה על ה“בונד” הנלבט גם הוא ביחסו אליה ורובו נמשך בקסמיה וצליליה המתנגנים גם בלבו של זיגלבוים, וכל לבו לחלק העצמאי של ה“בונד”, לחלק היהודי ושולל הוא את המתבוללים, ובחלל האויר כבר גואה התקוה המהירה לשחרורה של פולין, וכברק מאירה את ישובי היהודים הצהרת בלפור.

אתה נוטל עתון יהודי מהימים ההם ודומה עליך, שאתה נמצא יותר בתל-אביב ובירושלים מאשר בוארשה. והנה מכריז נשיא ארצות הברית וילסון על י"ד הסעיפים הנודעים. אמנם רב עניים ומצוקתם של המוני העם בפולין לאחר ארבע שנות מלחמת הדמים, אך שטופים הם שפע תקוות האור, אשר המונים צמאי-גאולת עם ואדם טפחוה דורות.

מה נושאים עמם מאורעות חורצי-גורל אלה לאנושות, לעם היהודי, למפלגות הסוציאליזם היהודי?

ראייתם של ראשי ה“בונד” אכזרית, נוקבת, מפוכחת. הם מתנגדים לאינטרבנציה המזויינת של כוחות החוץ נגד המהפכה הצעירה, אך הם שוללים את משטר הדיקטטורה הבולשביסטית ודאי שהם שוללים את התפיסה הסובייטית בשאלת היהודים, שהיא תבוסת חלומם וייחודם עליו נלחמו עשרות בשנים – היא הטרגדיה שלהם, לאחר שרבים מחבריהם, מטובי הלוחמים, ערקו מן העמדות המגובשות ובכללם אסתר פרומקין ורחמיאל, ואולגין ורפאס ואחרים. קל וחומר שהם שוללים את התקוות המשיחיות המתקשרות בהצהרת בלפור, שאין בהן פתרון לאלתר למצוקת ההמונים ודלת העם, לחוסר העבודה ולרעב בפולין המדינה העומדת לצאת מעבדות לחירות. הוא, שמואל מרדכי זיגלבוים, כרבים אחרים, נתרשם עמוקות, מן התאור החותך שנתן אז מורו ורבו מאֶדאֶם, שחתך יותר בנפשו ממאות נימוקים ושיקולים:

…“יהודי פולני מזה-רעב לבוש סחבות, צונח באין-אונים ליד הסף של בנין שבראשו מתנופף דגל תכלת-לבן ועליו הכתובת: ” תרום למען יהודי ארץ ישראל“. אפס הרחוב היהודי בהמוניו שטוף תקוות גואות. אימת המלחמה מתקרבת לקצה, האמנם לא יהיו שילומים ופיצויים לדמים לסבל ולענויים? הנה מלבלב האביב בשדות החיים – היאריך ימים, היביא עמו את הפרי המקווה?”

ו

לדמותה של תנועה

שמואל מרדכי הוא אוטודידקט. לא התיאוריה הביאה אותו למערכות ה“בונד”. ולא ההטפה כבשה את לבו. בכוח עצמו צמח, פילס דרך לעצמו. קנה השכלה וידיעת לשונות. הוא מאמין בהמוני העם, אוהבם, מבקש טובתם. נפשו סולדת מן הבקורת העויינת על הווי החיים של היהודים, על הגולה והגלות, הגובלת בשנאה ובביזוי עצמי. היש יעוד נעלה יותר מהרמת השכבות הדחויות ביותר משפל מעמדם, מהרמת כבודם של נידחי-העולם בעיני עצמם וזולתם, לזרוע אור במעונות חשוכים; עם הארץ – גבורו; העבודה והעמל – יחוסו; החדרת ההמונים בהכרת ערך חשיבותם במקומות מגוריהם, בזכויותיהם – שליחותו. ודאי, הסוציאליזם הוא מפתח הזהב לפתוח בו שערי הכלא החלוד בו נמקים המנוצלים והמושפלים, אך עם זאת בטחון מופלא בו במצפון האדם ובערכי רוח וצדק, שסופם לנצח, שבלי נצחונם אין טעם לחיים ולקיום, ואמונה עזה בכשרם של ההמונים לקיים לשונם ותרבותם ועצמיותם על אף לחץ עם הרוב ופיתוייה של ארץ ישראל. משכבת –המסד של העם יונק שמואל מרדכי דבקותו זו, מוסכמותיו, אמונתו.

שמואל מרדכי מרבה בקריאה ואף כנויו המפלגתי: ארתור, ניתן לו באקראי, על קריאתו בספרי שניצלר…הוא קורא בספרות המופת, כמים הזכים בצמא הוא גומע ספרים, שהם כפרחים היפים הנובלים בבוא עתם ואינם מקיימים פירות; אולם הספרות הסוציאליסטית היא היא המפרנסתו וקודם לכל – מתחום תנועת הפועלים היהודית. היא המציידתו בנשק, היא ציודו של עסקן הפועלים, פוקחת עינים ומכשירה למילוי השליחות, היא בחזקת לחם…המעמדות המנצלים הן עשו גם את הידיעה קנין קפיטאַליסטי, סתמו מעינותיה לפני המוני העם ושיעבדו לעצמם את המשכילים.

הנה הוא נוטל לידו, בחרדת קודש, קונטרס ישן נושן, עליו דהו הצהיבו, הוצא בידי ליב יוֹגיכאֶס ובהקדמתו, ב–1893, בג’נבה:“ ארבעת הנאומים”. הם נישאו שנה לפני פירסומם, ביער סמוך לוילנה, באסיפת מחתרת, באסיפת האחד במאי הראשונה של פועלים יהודים.

הנואם הראשון, פועלת צעירה, מגנה יחסם המחפיר של המעבידים, “מוצצי דמנו”, לעובדים, שעודם שרויים באפילה, שכוחם ועמלם וזמנם – הפקר…אויב משותף לפועלת-האשה ולפועל – המשטר, קובעת הנואמת השניה. “במלוא החירות נזכה רק בחברה הסוציאליסטית, ואנו מצווים לעשות הכל להחשת בואה”. ואילו הנואם השלישי עומד על עצם האחד במאי, אשר לפני שלש שנים הוכרז חג פועלים בינלאומי, בכל הארצות הנאורות. “אחינו ואחיותינו, נשים וטף, זקן ונער, כולם צועדים בגאון ברחובות, בלווי תזמורת משלהם, בשירה ובדגלים ובלבבות שמחים…ביום זה רועדים ופוחדים הבורגנים – יודעים הם, שעוד מעט וייעצמו לעד עיניהם, העינים התאוותניות והחמסניות… גם אנו, היהודים נתיני רוסיה, נותנים גט-פטורין לחגים ולשגיונות שלנו שהם מיותרים בחברה האנושית. אנו מצטרפים למחנה הסוציאליסטי ולחגו…אנו היסוד ממנו ייבנה ההיכל הקדוש של העתיד. מתוכנו יבקע האור שיאיר לכל אחינו ואחיותינו…הבה נדליק את הלפּיד ונעלה אור להמון המדוכא, הגווע בלי שיטעם טעמם של חיים…הבה נילחם כגבורים למען עמנו ולמען האנושות, נניף דגל הפועלים האדום עליו חרותים דברי מורנו הגדול והגאוני קארל מארכס זכרונו לברכה, שהד נענה להם בכל העולם: פועלי כל הארצות התאחדו!”…

…“כתוצאה ממצב מאוים זה – קובע הנואם הרביעי – המציאו לעצמם היהודים מקום מפלט ב”פלשתינא הקדושה“ ורק בה, כך סבורים הם, הזכות להם לחיות, הואיל ושם קבורים אבותיהם ובה הם חיו שנים מועטות חיי-אושר…העם מאמין שאי-פעם יבוא ה”משיח“ ויוליך את כל היהודים לפלשתינא ורק אז יתחיל לחיות חיים מהוגנים אנושיים. והנה נמצאו מנהיגים מוכנים בשבילו, היינו ה”פלשתינאים“. אילו היה בידי העם לראות מקרוב את החיים הנוראים הצפויים לו שם, או אז היה נוטש חלומו זה…כן, חברים, אם ה”פלשתינאים“ מודים בכך, שגם אם ישרור אותו המשטר הקפיטאליסטי עצמו נשאלת, איפוא. השאלה: מה הצלה וישע כאן ליהודי המסכן? אם בפלשתינא ישקע היהודי באפילה כמו כאן – הרי שוב נשאלת השאלה – מה ההבדל בין מצב היהודים כאן ושם? מובן, שאין שום הבדל, אולי רק בכך, ששם ירכבו על הפועל היהודי אחיו בני דתו, שעה שבכל העולם מנצל את היהודי כל הרוצה בכך, אבל האם היהודי הרכוב על גבו של יהודי אחר הוא מעמסה פחותה?…ואם כך הדבר, במה עדיפה פלשתינא על ארצות אחרות? היכן הוא העתיד המאושר המובטח ליהודים בפלשתינא? – הוא איננו ולא יהיה”.

ארבעת הנואמים הם: פאני רזניק, הלנה הלפנד, מוטל מייזל וגרשובסקי. באותה אסיפת- בראשית מופיעים גם ג’ון (יוסף) מיל ואַרקאַדי קרמר, ובה נשמעו גם הדברים הבאים: “אין אנו צריכים ליפול ברוחנו, ואין אנו צריכים להתבייש על כי אנו נמנים עם הגזע היהודי נחות-הדרגה. תולדות היהודים הם המקנים לנו זכות זו, שאף בהם לא מועטים פרקי- הזוהר: לא היתה עוד בעולם אומה אשר בדומה לעם היהודי תתן את נפשה על קידוש השם. ניקח, איפוא, אנו, הדור הצעיר, דוגמה מאבותינו ונוכיח קשיות ערפּנו במערכה על שחרור האנושות”.

שמואל מרדכי מניח הצדה את הקונטרס והוגה: כמה שנים עברו מאז נשמעו הדברים האלה, דברי- בראשית, כמה דמים נשפכו וכמה תמורות נתרחשו, ועל אף כל אלה: שור, רעננים הדברים כאילו ניתנו ולא נס ליחם ולא פג טעמם…

הוא לומד בשקידה את תולדות תנועת הפועלים היהודית, שה“בונד” בכורה ועיקרה, אף שלא מעטים מטובי הפועלים והנוער נותנים חילם למחנות אחרים – לקומוניזם ולציון והצד השווה שבהם – התעלמות מצרכי השעה, ופתרון לבעיות המוני העם היהודי אין בהם. שנתים לפני הולדתו, ב–1897, נוסד רשמית, בועידה שכונסה על-ידי נציגי קבוצות אחדות של ארגונים סוציאל-דימוקרטיים יהודיים, בעלית גג של אחד הבתים בפרבר של וילנה, האיגוד הכללי של הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה: דער יידישער ארבעטער בונד אין ליטע, פוילן און רוסלאנד, לשון קיצור של ה“בונד”. ללמדך, שהתנועה החדשה מגמתה לארגן וללכד כל פועל ואיש עמל יהודי. “האיגוד מקיף את כל הפרולטריון היהודי הלוחם ופותח שעריו לכל פועל המצטרף למלחמת הפרולטיון לחיים טובים יותר. כל המשתוקק לקרב, כל הרואה בו צורך – יצטרף ל”בונד“, ויהיה חבר בעל זכויות שוות ומלאות בו”. אין נדרשת שום הזדהות עם השקפת עולם. כל אשר השעבוד הכלכלי של המשטר הקפיטאליסטי משעבדו כפועל והדכוי הפוליטי של משטר הצאר מדכאו כאזרח – יתייצב לדגל. ושעל כן גם נדחית בועידת-היסוד ההצעה לקביעת השם “תנועה סוציאל-דימוקרטית יהודית”. לא בקיאות בפרוגרמות של חוגים נבחרים, משכיליים חלוציים, של איטליגנטים אמונים על תרבות רוסיה, היא הנדרשת עתה, כי אם דבקותם הקנאית של לוחמים בהמון, של המוני העובדים היהודים, על כל כובד עממיותם ויפיים; כמות חדשה הגוררת עמה “איכות” חדשה ודרישות חדשות.

עוד בגליון הראשון של “יודישער ארבעטער” מנסח סוציאליסט יהודי צעיר, ולדימיר קוסובסקי, את דרכו הארגונית העצמאית של ה“בונד” העתיד לקום. ב–1887 גורש מן הגימנסיה בשל השתתפותו הפעילה בחוגים מהפכניים, שלקח חלק בייסודם ובפעילותם בקובנה. הוא מסור בכל לבו ומאודו לדגלם של הסוציאליסטים-הדמוקרטים הרוסים, אך עם זאת הוא מעז לחלוק על השקפתם על דרך אירגונם של פועלי רוסיה, בני העמים והלאומים השונים, בתנועת המהפכה. הוא ממשתתפי ועידת היסוד של ה“בונד” וחבר מרכזו עד יומו האחרון. ב–1902 הוא מן המבססים תפיסתה המיוחדת של מפלגתו במחברתו הנודעת על ה“אוטונומיה הלאומית-תרבותית” ועומד במערכה נגד אדירי הסוציאליזם במערב (ברונו באואר וקארל קאוטסקי, קארל מארכס ופרנץ מאהרינג) בשאלה היהודית, ונלחם בהתבוללות לצורותיה ולגילוייה, האזרחית והפועלית כאחת.

בועידה הזאת, שמייסדיה לא שיער מראש תוצאותיה ותולדותיה, לא היו ויכוחים עיוניים. באיה ידעו מראש מטרתה ומגמתה. עוד שנים לפני כן – ב–1882 – חלמו צעירים יהודים במינסק על הוצאה לאור של כתב עת יהודי סוציאליסטי בעברית, דוגמת “האמת” לאהרון ליברמן. ב–1886 קמו במינסק ובוילנה החוגים מהם צמח לימים ה“בונד”. הרי מחשובי חלוציהם, דמות-בראשית ליב יוגיכאֶס, הוא עסקן המחתרת הנועז והנודע “דמיטרי”, הוא מנהיגה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית הראשונה (פ. ס. ד. ) טישקו ומראשי ברית הקומוניסטים בגרמניה “ספרטקוס” שבמרידתה, 1919, נתן נפשו ועמו חברתו לחיים ולקרבות, רוזה לוכסמבורג. מבית בעלי הבתים אמידים בא ליב, מבית השרוי בתורה ובחסידות ולאביו קלויז משלו בוילנה – “יוגיכאס קלויז”. ב–1869 גורש הנער המחונן עז-האופי מן הגימנסיה בשל הטפתו-פעילותו המהפכנית, אך אין הוא נופל ברוחו. הוא עוקר מבית הוריו, לומד עבודות מסגרות, מארגן חוגים של פועלים יהודים, פולנים וליטאים. ב–1891 הוא עוזב את וילנה וצעיר אחר, שופע מרץ ולהט חירות כמוהו, ארקדי קרמר, החוזר לוילנה מוארשה (והוא שוחרר זה עתה מן ה“פאוילון העשירי” הנודע בבית הסוהר “פאוויאק”) מקבל את החוגים מידו; והמשכם הישר של החוגים – ועידת ה“בונד”.

י“ג צעירים, סטודנטים ופועלים מוארשה ומביאליסטוק, ממינסק ומקובנה ומויטבסק, נציג ארגון הזיפאים הוא ה”בערשטער בונד“ ובא כוח עתוני הפועלים ”דער יודישער ארבעטער“ ”די ארבעטער שטימע“ – מניחים יסודותיו. הם משלימים בכך תהליך שהתחיל עוד קודם לכן ומגבשים תנועה, העתידה להיות, ברבות הימים, גורם חשוב במערכות תנועת הפועלים הכללית, מגדודיה המעולים של המהפכה; תנועה שתרים מאשפתות את המושפלים שבמושפלים והמדוכאים שבנדכאים, תקבע להם מטרה בחיים ותדליק כוכב חדש בשמי עולמם ותעקור צפייתם לחסדי מרום, לטובים ויראים, לתקיפים ונגידים, לעבודת הנמלים של חובבי ציון וללהטי הדיפלומטיה של הרצל. היא תעקור רגשות עבדות וכניעה וגיטו – ותחנך לקרב, להגנה עצמית, לתחושת הרחבה, הגאה, של שותפות גורל עם פועלי העולם. ”ובזקפו קומתו – ירים הפרולטריון היהודי את כל הלאום היהודי".

שליחותו של ה“בונד” נוסחה בעתון “ארבעטער שטימע” (1898, גליון 11) במשפטים אלה:

“הגנה ראוייה וצלחה על האינטרסים היהודיים המיוחדים אינה לפי כוחה של שום הסתדרות מפלגתית כל- רוסית, אשר תפקידה העיקרי צריך להיות מלחמה לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים המשותפים של כלל הפרולטריון של רוסיה…רק הסתדרות, שצמחה באורח טבעי ממלחמת הפרולטריון היהודי, יהא בידה להגן בעוז על האינטרסים שלו. היא בלבד מוכשרת להעמיס על עצמה את התפקיד של סיפוק האמצעים והכוחות הדרושים לניהול מלחמתו המוצלחת של הפרולטריון היהודי”.

אחדים מהצירים נאסרו לפני הועידה. נציגי חו“ל לא באו. המרכז הראשון: א. קרמר, וול. קוסובסקי וא. מוטניק. גולדמן לייבה, שצויין לעיל. הוא אחיו של המנהיג הנודע ורב-ההשפעה של ה”בונד" מיכאל גולדמן, כינויו ליבּאֶר. יליד וילנה. אביהם משורר עברי, נמשכו מנעוריהם לפעולה סוציאליסטית. ליבּאֶר גורד לסיביר ונמלט. מילא תפקיד חשוב במערכת המהפכה ברוסיה אחרי מהפכת פברואר 1917 – מראשי סיעת הבולשביקים. נאסר.

הפרטים לפי פראנץ קורסקי – הארכיורוס של ה“בונד”, והם שונים במקצת מזכרונותיו של ארקאַדי קרמר. ושעל כן יש בו, ה“בונד”, אף שהוא עומד בכל מאודו על קרקע הגולה, משום גילוי מובהק למרד בגולה, בנחיתות של “מה יאמרו הגויים” ובהתנשאות של “אתה בחרתנו” על כל המתחייב מהם; ואף שאין הוא מציב לעצמו מטרות לאומיות מיוחדות – לאומי הוא במהותו, בפעולתו, במלחמתו, עם שהוא מעז להניף – אל מול המפלגה הסוציאל-דימוקרטית הרוסית (שהוא סייע לועידת-היסוד שלה, מינסק 1898, והשתתף בה)ומנהיגיה הדגולים – את דגל-המלחמה העצמי שלו: על זכותו של הפועל היהודי לארגון נפרד ומיוחד משלו ועל האוטונומיה הלאומית-תרבותית ליהודים. הוא מקפיד לכתוב בכרוזיו: פועלי כל העמים ולא פועלי כל הארצות – התאחדו.

בויכוח על שני עקרונות אלה משקעים דורות של אנשי ה“בונד”, הוגיו ומנהיגיו וועידותיו, מיטב מאמציהם הרוחניים. וסיוע מוצא ה“בונד” בקונגרס המפלגה הסוציאליסטית-הדימוקרטית של הממלכה האוסטרו-הונגרית המתכנס ב–1899, בברין, ומנסח תכנית לאומית על בסיס פרסונאלי-אישי תוך דאגה להבטחת זכויותיהם של המיעוטים. ואין צריך לומר, שהוא מוצא חיזוק ועידוד בכתביהם ובהשקפותיהם של ראשי המפלגה-האחות אוטו באואר וקרל ראֶנאֶר – אישור נוסף להנחותיו הוא בתחום זה. ברור להם, לראשי ה“בונד”, שתנועתם היא – כלשון ההחלטות של ועידתה (ברן, אפריל 1906) – “הסתדרות סוציאל-דימוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים. תכנית הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית היא גם תכניתו של ה”בונד“, אפס, זכותו של ה”בונד“ היא לעמוד על בסיס תכניתו הוא בשאלה הלאומית”.

אותה ועידה אף מקבלת החלטת הצהרה בה נאמר שאין ה“בונד” מעמיד תנאי (להצטרפותו למפלגה הכללית) את דרישתו לשמש נציג יחיד של הפרולטריון היהודי;אולם הוא קובע עם זה כי “קשר תקין בין מפלגת הפועלים הסוציאל-דימוקרטית הכללית לבין תנועת הפועלים היהודית הוא בגדר האפשר, רק אם תוכר זכותו של ה”בונד“ לפעולה בקרב הפועלים היהודים – ובאמצעותו תפעל המפלגה המואחדת ותשפיע במידה מסויימת על מהלך כל עניני המפלגה”.

ועידת המפלגה הרוסית מאשרת את דרישות ה“בונד”;היא רק מוסיפה להן סעיף אחד – על בחירת הועדים המקומיים בבחירות כלליות ללא הבדל לאום. הועידה השביעית של ה“בונד” (למברג, 1907) רואה בתוספת סעיף זה – ביטול עקרון הפדרציה עליו נסמך כל קיומו. והיה זה בימים בהם נצטרפו, למפלגה הכללית, הסוציאליסטים של מיעוטים אחרים: הפולנים והליטאים. ורב היה המאבק הפנימי: יש החוששים (כולדימיר מאֶדאֶם), שההמונים ינטשו את דגל ה“בונד” ויצטרפו למפלגה הכללית – “אין משחקים ברגשותיו של ההמון”, הוא אומר; ויש העומדים בתוקף רב נגד חשש הבידוד (כליטוואק), הטוען, כי ה“בונד” תנועה יהודית היא וכל ייחודו וטעם קיומו בייצוגו את הפועל היהודי – “אין המהפכה דורשת את החלשת תנועת הפועלים היהודית”.

תודעה זו גוברת במשך השנים, במידה שמתגבשת והולכת תפיסתו הלאומית של ה“בונד” תוך מערכה בלתי-פוסקת בשורותיו והוא עם יריביו הרבים, ברחוב היהודי ובתנועת הפועלים הכללית. בדברו על ראשית צמיחת ה“בונד” מעיר ולדימיר מאֶדאֶם, כי “ההשקפה על תנועת הפרולטריון היהודי כחלק של העם היהודי אינה קיימת עדיין…ה”בונד“ לא ראה לפניו אלא המון המדבר בשפה מיוחדת לו והשרוי במצב תרבותי מיוחד”.

שנים רבות אחר כך מנסח הנריק ארליך בזכרונותיו (בקובץ:25 יאר, במלאת כ“ה שנה ל”בונד“, וארשה, 1922): ”ה“בונד” צמח בתקופה שלא היו פרוגרמות נוסחאות בשאלה הלאומית לא בלבד בחברה היהודית, אלא גם אצל המיעוטים הלאומיים ברוסיה, פרט לפולין. העסקנים הראשוניים של תנועת הפועלים היהודית באו אל המוני הפועלים לשם מטרה אחת – ללכד את מעמד הפועלים היהודי עם תנועת הפועלים הבינלאומית, דרישתם היחידה היתה שווי זכויות אזרחי.

וא. ליטוואק רושם (“אשר היה”, 1925): “הבונדאים באו אל הפועל היהודי בשם הסוציאליזם בלבד. אשר לבעיות יהודיות עמדו בשתי רגליהם על קרקע הגלות, וקיוו לתיקונים באמצעות הדימוקרטיה והסוציאליזם. לא היו קיימות בשבילם שאלות יהודיות עצמאיות…הבונדאים היו אנשים בלי רומנטיקה לאומית; לאלה שבאו מחוגים מתבוללים לא היתה זו להם מעולם; אלה שהיו תחילה בחורי ישיבה טרחו לעקור שרשים מנשמתם ועשו זאת ל”הכעיס“, התרבות היהודית לא היתה אלא דבר אשר שימש את צרכי פעולתם ולא דבר שברגש”.

פירושו של הסעיף הפשוט, המובן מעצמו, על שווי זכויות היהודים, הסעיף הלאומי, מה רבות הסערות שהוא מעורר בשורות ה“בונד”, והוא מסלעי המחלוקת בינו לבין שאר הזרמים העם ובתנועת הפועלים היהודית, שאינם רואים בו מיצוי לשאלה היהודית ופתרון לה. וכבר בועידה השלישית, בקובנה, עולה כסעיף לדיון שאלת “הפרוגרמה שלנו ודרישותינו הלאומיות המיוחדות כיהודים”, הגוררת אחריה אחריה ויכוחים סוערים. לשם סיפוק דרישות המיעוט מציע המרצה, יוסף מיל (דז’ון) החלפת הנוסח שווי זכויות אזרחי בשווי זכויות לאומי – חילופי תיבה אחת.

בועידה הרביעית של ה“בונד” בביאליסטוק (מקום מושבו של הועד המקומי אז), מאי 1901, מרצה בנושא זה מיכאל גולדמן (ליבאר), ראשון למבססי תורת האוטונומיה הלאומית, ואומר: "תעודתנו שבשלה מזמן ושלצערנו הסיחו ממנה את הדעת עד היום היא – להכשיר את הפרולטריון היהודי לאוטונומיה הלאומית ולפתח בו את ההכרה הלאומית. עד עכשיו היינו מבחינה ידועה קוסמופוליטים – עתה עלינו להיות לאומיים, אין לפחד ממלה זו – לאומי אין פירושו לאומני.

מעמד המודה בהשתיכותו לאומה מסויימת, הוא לאומי"…והוא דורש הטעמת מצבו המיוחד של העם היהודי כעם משועבד, לאומית, לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. והרי נוסח ההחלטה שנתקבלה באותו מעמד, על עקרונותיה וסייגיה:

“הועידה מכירה, כי מדינה דוגמת רוסיה המורכבת מלאומים שונים ורבים, צריכה להיות בעתיד פדרציה של לאומים עם אוטונומיה לאומית שלימה לכל אומה, ללא כל תלות בטריטוריה המיושבת על ידה”.

“הועידה מכירה, כי המושג אומה יכול לחול גם על העם היהודי, אולם הואיל והועידה סבורה, שמוקדם עדיין, בתנאים הקיימים, לדרוש את האוטונומיה הלאומית בשביל היהודים, היא רואה כדבר המניח את הדעת את המלחמה לביטול החוקים המיוחדים נגד היהודים, את הטעמת העובדה של דיכוי האומה היהודית ואת המחאה נגדו, תוך כדי המנעות מכל ניפוח הרגש הלאומי, שיש בו משום עמעום הכרתו המעמדית של הפרולטריון היהודי העלול להוליכו לשובניזם”.

הועידה הרביעית מכריזה בזה גם על מלחמה מוגברת בציונות, וקובעת בהחלטתה – בה נענה הד ברור לתפיסת הסוציאל-דימוקרטים הרוסים – כי, – “הציונות היא תגובתם של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו החוקי הבלתי-נורמאלי של העם היהודי. את המטרה הסופית של הציונות המדינית, השגת ארץ לעם היהודי, רואה הועידה – אם אין ליישב באותה ארץ אלא חלק קטן של העם היהודי – כדבר שאין לו חשיבות מרובה ושאין בו פתרון ל”שאלת היהודים“. ובמידה שהציונות חושבת ליישב באותה ארץ את כל העם היהודי, או חלק גדול ממנו – רואה בה הועידה חלום מדוחים, אוטופיה. הועידה סבורה, שתעמולת הציונים מלבה בעם את הרגש הלאומי והיא עשויה להפריע להתפתחות המעמדית…אין לתת לציונות בשום אופן דריסת רגל בהסתדרויות הכלכליות והפוליטיות”.

בתוך הויכוח הפנימי במערכות ה“בונד” נשמעים גם צלילים אחרים. הרי, דרך דוגמה, אברהם ואלט (ליאֶסין) ממינסק שהעמיד כנגד המגמות הקוסמופוליטיות – את מגמת הבינלאומיות, היונקת מתוך הכרת החשיבות הלאומית העצמית, ודורש הטעמת המערכה נגד אזלת הזכויות של היהודים ככלל נרדף ומנושל ומושפל. הוא מבקש לשוות לתנועה אופי של תנועה לאומית מדעת ומרצון, תנועה היונקת ערכיה והשראתה גם ממקורות העם, מתרבותה עתיקת-היומין, תנועה שהיא המשך ההיסטוריה הישראלית, לבוש חדש לקיום היהודי, להמשך היהודי.

אפס ה“בונד” המדגיש כלפי פנים, במערכות הצבור היהודי, את היסוד הסוציאלי והבינלאומי, פורש ברמה, כלפי הסוציאליזם הרוסי, הפולני והלטבי, את דגל האינטרסים הלאומיים של המוני העם היהודי ומדגיש בכל הזדמנות, שהוא הוא “נציגם היחיד”. והרי לשון הנמקתו בפולמוס עם ה“איסקרא”[3]:

“השאלה הלאומית בשלה ובשום השבעות לא תסלקוה. את פתרונה אפשר לדחות לשנה שנתיים, אך היא טעונה תשובה. אם אנו לא נעשה את הדבר, יעשוהו אחרים…ולא זו בלבד – האינטליגנציה הבורגנית, היינו הציונים לסיעותיהם, בכר מופיעים בפרוגרמה לאומית ושואפים בעקשנות גוברת להטות את הפועלים היהודים מן התנועה הסוציאליסטית הדימוקרטית. אם אין רצוננו שההשפעה על הפועלים תעבור לידי המפלגות העוינות את תנועת הפועלים…עלינו ליטול את השאלה הלאומית לידינו ולפתרה ברוח הסוציאל-דימוקרטיה”.

ומשה ראפס מסביר: “ללאומיות היהודית תכונות אפייניות משלה, פאי תנאי חייהם של היהודים עצמם: אפילו באזורים המאוכלסים על ידם בהמונים צפופים, אין הם מהווים רוב. הם מכונסים בקרב רוב רוסי, פולני, ביאֶלורוסי או אוקראיני…השותפות הטריטוריאלית-משקית היא סימן-היסוד ללאומיות בזמננו”.

אך אין הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית מגלה שום נטיה לויתור, לא בסעיף הארגון ולא בסעיף השאלה הלאומית. הויכוחים המרים נמשכים בבטאונים הבלתי –ליגליים של שני הזרמים, ברוסיה ובחוץ- לארץ, בחריפות ובעוקצנות. ה“בונד” רוצה בכל נפשו ומאודו באיחוד המחנה אך הוא חושש שויתורו בסעיפים אלה ככלייתו – כ“חנק בחוט של משי” – והוא פורש מן המפלגה הכללית, פורש בצער ובמרירות, בהרגשת עלבון ויתמות, ואינו מקבל נימוקי יריביו, התובעים השתלבות מלאה ושלמה. אם הבדל הוא בלשון בלבד, טוען לנין, לשם מה דרושה המפלגה ורשויות נפרדות במערכה מרה נגד הצאר, המחייבת ליכוד מוחלט, מלמטה, של לוחמי כל העמים? וליכוד זה “אינו מונע כלל – כלשון החלטת הועידה השניה של המפלגה הרוסית – עצמאות תנועת הפועלים היהודית בכל הנוגע לפרטי התפקידים של ההסברה בקרב האוכלוסיה היהודית, תולדות הנסיבות המיוחדות של הלשון ותאי ההווי”.

בשנת 1903 כותב לנין ב“איסקרא”:

"הרעיון שהיהודים הם עם נפרד – הוא רעיון ציוני. מבחינה מדעית אין הוא עקבי, והוא ריאקציוני במשמעותו הפוליטית.

הרעיון על דבר הלאום היהודי טבוע באופי ריאקציוני מובהק לא רק בקרב תומכיו העקביים (הציונים) אלא גם בקרב אלה המבקשים למזגו עם רעיונות הס. ד. (ה“בונד”). רעיון הלאום היהודי עומד בסתירה לאינטרסים של הפרוליטריון היהודי, שהוא מעורר בו – במישרין ובעקיפין – הלך רוח עויין להתבוללות, הלך הרוח של ה“גיטו”.

ושנים אחרי כן, בויכוח עם ה“בונד”, ב–1913, חוזר וכותב סטאלין:“שאלת האוטונומיה התרבותית ליהודי רוסיה לובשת אופי קוריוזי במקצת: טוענים לאוטונומיה בשביל אומה, ששוללים עתידה ואשר קיומה עוד טעון הוכחה”.

ודאי, יש עוד נקודות חלוקות בין ה“בונד” לבין המפלגה הסוציאל-דימוקראטית הרוסית ולבין הפ. פ. ס. , שכה רבים היהודים בצמרתה. אין ה“בונד, גורס, למשל, זכותה של פולין – בעתיד – למדינה עצמאית. בענין זה תמים דעים הוא עם רוזה לוכסמבורג, – אם כי מנקודת-ראות שונה – הרואה בפולין חלק מן הממלכה הרוסית הגדולה ותלוייה במשקה. רוזה לוכסמבורג היא גם המכריזה (עוד ב–1893, שעה שייסדה, יחד עם ליאו יוגיכאס, את הסוציאל דימוקרטיה של פולין הקונגרסאית וליטא – ס. ד. ק. פ. ל. ), כי – ”הפרולטריון הפולני הצעיר חייב להשלים עם הגבולות הקיימים של המדינה כעם עובדה היסטורית, ולוותר לחלוטין על האוטופיה להקים בכוחו של הפרוליטריון מדינת-מעמדות פולנית. באורח זה יקרב את שעת שחרורו הגמור של הפרוליטריון, /שאז תזכה גם האומה הפולנית בשחרורה המלא“. לא פחות חריפות השגותיה על מאוויי העצמאות של בני אוקראינה: ”התנועה הלאומית של אוקראינה…שלא היתה אלא שגיון פשוט, מעשה שעשועים של קומץ מתמשכלים מן הבורגנות הזעירה, ללא כל שרשים בתנאים הכלכליים, הפוליטיים או הרוחניים של הארץ, ללא כל מסורת היסטורית – באשר מעולם לא היתה אוקראינה אומה או מדינה – באין לה כל תרבות לאומית, מחוץ לפיוטים הרומנטיים-הריאקציוניים של שאווצ’נקו".

את התפיסה שאינה רואה במלחמת השחרור הלאומית גורם בתהליך המלחמה להגשמת הסוציאליזם; את ההנחה, שהעצמאות ושווי הזכויות הלאומיות יפלו כפרי הבשל מעץ המהפכה הסוציאלית – מנתח באזמל חריף לנין, המעיר:

“כל המצפה למהפכה סוציאלית צרופה לעולם לא יזכה לראותה”. גם ה“בונד” שולל תפיסה זו בכללותה, אך עיקר המחלוקת החמורה היא, כמובן, בשני סעיפי-היסוד שהם אחד הנוגעים במישרין אליו: זכותו של הפועל היהודי לעצמאות-דרך-ותפיסה במשפחת פועלי אומות העולם, נאמני המהפכה. אפס, לא פחות מכך עמוקה התהום בינו לבין שאר זרמי-המחשבה-והצבור ברחוב היהודי; אך הוא, ה“בונד”, קשיות-עורף בו וקשיות-אופי. הוא מעוגן באמונה בסוציאליזם העולמי, שהוא לו ערך מוחלט, במזיגת החובה המהפכנית עם אהבה ללא מצרים להמוני העם היהודי, לעמי הארצות הפשוטים, הנבערים מדעת, הסובלים והמקופחים והמושפלים, וחזקה אמונתו בכושרם, בסגולותיהם, בעתידם, קיום האומה – מה רחוק וזר הוא מונח זה מעולמו הרוחני של מנהיגיו, אך שהם נושאים בגאון ובעוז את דגלם היהודי – בעצם ארגונם הנפרד והמיוחד, בדבקותם בלשון יידיש, בתביעת האוטונומיה – אל מול חבריהם בתנועת הפועלים של עמי הרוב. במערכות אלה, כלפי פנים וכלפי חוץ, בבדידותו, מחשל ה“בונד” אפיו הפוליטי ומתחשלת דמותו הצבורית; הוא קולט עם זה מתכונותיהם של עמי הסביבה – זו הרצינות העמוקה ומסירות הנפש של תנועת העם ברוסיה, האינדיבידואליות הרומנטית האמיצה של לוחמי החירות הפולנים, אורך הרוח הסובלני של הרוסים הלבנים וייצר המרד הגועש של בני אוקראינה; תכונות אלה מזוגות בו, בכל פעילותו, בחיי העם היהודי ברוסיה רבתי עד למהפכת אוקטובר ובפולין – עד לשואה. (אגב, יציאת ה“בונד” מן המפלגה הכללית בועידתה בבריסל-לונדון, 1903, כרוכה בעוד תופעה שערך היסטורי-עולמי לה:פילוגה של המפלגה הסוציאליסטית-הדימוקראטית הרוסית והקמת שתי סיעות: סיעת הרוב (הבולשביקים) וסיעת המיעוט (מנשביקים).

אירוניה של הגורל! יצויין, כי ראש המדברים והטוענים נגד קיומה של תנועת פועלים יהודית עצמאית הוא יולי צדרבוים (מרטוב) אשר לפני שמונה שנים ביסס דוקא – הראשון – את הצורך בכך! שנים עשר צירים – כולם יהודים – חותמים על הצהרה התובעת ביטול קיומו המיוחד של ה“בונד”. בין התומכים הנלהבים של ההצהרה – טרוצקי.

אז מגיעה שעתם של נציגי ה“בונד”: מ. ליבאֶר, ולדימיר קוסובסקי, נוח (פורטנוי), ארקאדי קרמר, יודין-אייזנשטאט[4] וולדימיר מאֶדאֶם – המכריזים על פרישתם מן המפלגה הכללית; על פרישת ה“בונד” שאחר כך נאמר עליו, שהוא בולשביסטי בשאלות יהודיות ומנשביסטי בשאלות כלליות.

לאחר עזיבת ה“בונד” נפתח הויכוח הגורלי על תקנון המפלגה. חלק מאנשי “איסקרא” (זרם לנין) מתנגד לעקרון הריכוזיות המופרזת. עם פרישת חמשת צירי ה“בונד” הם נשארים במיעוט. הקרע המועט בין קבוצת מהפכנים בלונדון מבשיל במשך הזמן את הטרגדיה הגדולה של הקרע בתנועת הפועלים הבינלאומית.

לנין מוסיף להלחם ב“בונד”, אם כי בפחות חריפות מפליכנוב (לו מייחסים את האימרה: אנשי ה“בונד” הם ציונים החוששים ממחלת הים…)

לנין נלחם בקנאות לעקרונותיו ולתפיסתו ושולל לחלוטין את התכנית הלאומית של ה“בונד”, היא – האוטונומיה הלאמית-תרבותית. אולם תמיד הוא מתייחס ברוב הערכה אליו. אפשר הוא קוסם לו באירגונו המוצק, בפעילותו והמוניותו. אפשר רגש מיוחד פועם בלבו…

אחת מידידותיו המקורבות של לנין עליזאוועטא ק. מספרת בקשר לכך:

…לא אחת ניגנתי לפני לנין קטעים משופן, מוצרט ובטהובן. השפעה מיוחדת הושפע מן הסונטה הפתיטית, מתחילת חלקה השלישי. לא אחת ביקשני לחזור עליה. פעם אף ביקש להראות לו את המקום בתוים. ביקשתי לדעת הסיבה להתענינותו המיוחדת. ונתברר דבר פשוט בתכלית:

ה“בונד” רוצה לקיים גם אחדותם של היהודים בכל חלקי הממלכה הרוסית הגדולה ואינו שולל זכותם של עמי-מיעוט להתפתחות תרבותית משלהם. הרי הוא מפלגת הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה. ושעל כן הוא גם שולל תפיסתה הטרוריסטית ואת דרך המרד ברוסיה, נחלת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הפולנית, שהשחרור לא יבוא אלא במלחמתם המשותפת של פועלי כל העמים במשטר, באויב המשותף.

וגועש הפולמוס, עשרות בשנים, בכל עיר ועיירה ברחבי התחום, ברחבי האוכלוסיה היהודית. האין זו זכות גדולה לשמואל מרדכי זיגלבוים להסתפח לנחלתה של תנוּעה אמיצה ולוחמת זו, שתורתה עומדת כסלע בתמורות הזמנים ומנהיגיה גזע נאמנים קשי-עורף?

ז

בין שתי מלחמות עולם

אין די גאסן מי די מאסן.

עם המוני-העם ברחובות.

נובמבר 1918 חוגגת וארשה שיחרורה ותקומתה של מדינת פולין אחרי 125 שנות שיעבוד, אחרי ריסוק אברים בין מלתעותיהם של שלושת כובשיה-טורפיה, אחרי מרידות והתקוממויות ומאבק ובתי-סוהר וגירושים לסיביר. הצבא הגרמני הגאה של הקיסר וילהלם ובעלי-בריתו האוסטרים ניגף, נסוג מפולין – נערים מפרקים נשקם של קציניו. הצבא הרוסי מובס. חלום דורות היה מציאות, חלומם של מיטב בני העם. בבתי הכנסת של היהודים אומרי פרקי “הלל”. סוציאליסטים, גולי סיביר לשעבר, הם שרי-מדינה. וחוזר לוארשה, ממבצר מעצרו במגדבורג, יוזף פילסודסקי, מראשי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית וממארגני לגיונות השחרור שלה, ומתקבל בתרועות ובהפגנות-גיל של הפועלים ושל היהודים בהמוניהם. אגדות רוקמים סביב דמותו המונים שוחרי טוב ופדות…

בגדודי המיליציה מתארגנים בעיקר פועלים, סוציאליסטים, יהודים; יהודים בעלי זקן ופיאות מתאמנים בנשק כדי לעמוד על משמר הסדר, על משמר הריפובליקה והחופש. גוברת התסיסה בכפר, ואכרים בפולין תובעים בקול חלוקת אדמותיהם של בעלי הנחלאות והפועלים – הגשמת הסוציאליזם. אוירה רוויה תקוות של צדק סוציאלי עומדת בחללה של פולין.

אך הנה באה המציאות העגומה ומטפחת על פני רבים. ברחובות וארשה המשוחררת, הצוהלת, החוגגת, נשמעת הצריחה האיומה, המבשרת רעות: “יחי פילסודסקי, הכה ביהודים”, ונענה מתוכה כהד קריאה זועפת מעולם טמא ששוב עלה על פני השטח, הלא הוא אולמם של הצארים שמוגר זה מקרוב ואשר נתלוותה לו הקריאה: “הכה ביהודים והצלת את רוסיה”. החל השיסוי ביהודים. תלמידיו וחסידיו של ראש שונאי ישראל, רומן דמובסקי, שכל שנות השעבוד נשאו עיניהם אל השליט במוסקבה, דוקא הם המראים עתה נחת זרועם ביהודים. נשכחה בגידתם של אצילי פולין ועשיריה, ועולה סיוט חדש: החנווני היהודי, הקומוניסט היהודי, הפועל היהודי, הרי שונאיך ומחריביך פולין! הגירי דמם לארץ! כזאת פגישתו הראשונה של ההמון המשוחרר עם וארשה היהודית! רבים מיהודי פולין שהריעו לכבוד השחרור חוזרים לבתיהם בפחי נפש – עצמותיהם שבורות, מוכים ופצועים בגופם ובנפשם. סוף נובמבר 1918 מתחוללות הפרעות ביהודי לבוב. אפס, גם הסוציאליסטים הפולנים חוששים מלהתייצב בגלוי, באומץ, לימין היהודים, שותפיהם למערכה, חוששים להיות חשודים בתורת “משרתי יהודים”…

אך הצבור היהודי רוצה להאמין בתקוות שסלסלן במיטב דמיונו ודם נפשו הערה בהן. שלש משלחות מטעם יהודי וראשה מתייצבות לפני פילסודסקי – משלחת ציונית ויצחק גרינבוים בראשה, משלחת היהדות החרדית והרב פרלמוטר בראשה, משלחת זרם הפולקיסטים (העממיים) והעורך דין נוח פרילוצקי בראשה. גרינבוים מעלה, לפני גדול שרי פולין את הקריאה הרת-הסכנות: “יחי פילסודסקי, הכה ביהודים”. פילסודסקי מסתייג… אך שנאת ישראל עולה כפורחת, המנגנון החדש לוחץ עליהם בכל כבדו; דוחקים רגליהם מענפי-משק שלמים, מטילים מסים וארנוניות, חוק שביתת היום הראשון מקפח את החנווני היהודי, והמונופולין על הטבק הורס אחד מענפי קיומם. מפטרים את הפקידים היהודים המעטים מימי הקיר"ה.

הגרמנים, לפני צאתם, רוקנו את המחסנים – והשוק הרוסי הגדול נותק. אפס, יהודי וארשה מתאוששים. סוחרי גנשא באים בקשרים עם אנגליה, סוחרי פרנצ’יסקנסקא מחדשים תעשיית הבורסאות, סוחרי נאלאווקי מפתחים סחר הסדקית והבגדים המוכנים, השענים ברחוב גרניצ’נא קושרים קשרים עם שוויץ והסנדלרים כובשים שוקים בחו"ל. היהודים הם ראשונים לחידוש המסחר עם ברית המועצות, חלוצים בחידוש האשראי, ביסוד תעשיות חדשות, בהקמת קואופרטיבים ובתי-ספר מקצועיים בסיוע הג’וינט – ונפתחת מלחמת-קיום עקשנית, נואשת ונועזת הנמשכת עד לשואה.

ב–1918 ראתה וארשה היהודית את פרץ, דינזון ואת מאֶדאֶם שקועים ביסוד ועדות עזרה לפליטים, לילדים. ועד בתי-הספר מיסודם הוא ההתחלה לרשת בתי-הספר בלשון ההוראה יידיש.

בכינוס הראשון של בתי הספר היהודיים, באולם אגודת הסופרים ברחוב טלומצקא 13, מתכנסים מורים שכל מהותם עסקני צבור – שליחי ה“בונד” בשדה החינוך. יורשיהם של המורים שנתכנסו לאסיפתם במחתרת, ב–1907, בפרבר לוקישקי בוילנה, וסימוה בבית הסוהר וממשיכי פעלם; בכללם גרשון פלודרמכר, מחנך ועורך כתבי-עת פדגוגיים, בוגר הסמינריון היידישאי בוילנה, מופת למסירות ולקשיות-עורף בשדה החינוך ביידיש. והרי הדמות הנעלה של רוזה סימכוביץ, אחותו של הסופר והמתרגם ד"ר י. נ. שמחוני, וסוניא נובוגרודסקי – מורות-אמהות לילדי היהודים.

נומברג מכריז: “אני אין לי צורך בשלשלת-הזהב בת שלשת אלפי השנה. אני די לי בחוליות אחדות… ביהדות החילונית אני רואה המשכה של המלחמה הקדומה בין הבריונים לבין תלמידי החכמים”. עוד לא נמחו גילויי הניוון לש שלטון הכיבוש הגרמני, וכבר גוברת והולכת ההתעוררות החדשה ברחוב היהודי, ביהדות פולין כולה, ובתנועת הפועלים שלה. היהודים זוקפים קומה, נחלצים להמשך המערכה על התקוות הגדולות שלא נתגשמו. אהבת חיים עמוקה מפעמת בה, ביהדות זו, ורוח קרב מזוגה במילנכוליה ענוגה, ועזה תאוות החירות והדעת שלה. יהודים מעורים מאד באדמת פולין וביערותיה, בסחרה ובתיווכה, במפעליה ובענפי המלאכה בה מני אז, משחר תולדותיה של המדינה, כאשר יצקו מטבעות למלכיה ואסתר הנאה היתה אשתו של המלך קזימיר… ולא רק יהודים מתבוללים, חילוניים, גם ר’ מנדלה מקוצק ור’ יהושעלע מקוטנא ור’ אברהמלע מסוכאצ’אוו והרב הקדוש ר’ ישראל מאיר הכהן, הוא ה“חפץ חיים” הנערץ, והגאון ר’ חיים עוזר גרודזנסקי, לא להגירה ולבריחה מפולין נשואות עיניהם ועיני ההמונים הרחבים של מעריציהם. אך המופלא במנהיגי היהודים כאן, במוצאי המלחמה, בדבקותו בהמונים, בעבודת הווה, בלשון יידיש הוא, בלא ספק, ולדימיר מאֶדאֶם.

הרי זה האיש שהוריו שהמירו דתם, הכניסוהו בילדותו בברית הנצרות הפרבוסלבית, וגידולו באוירת קצינים ופקידים רוסים, ולשון חינוכו – – רוסית, אך הוא דבק בתנועת הפועלים היהודית לאין-הפרד. בן לדור של אינטליגנציה יהודית שלא השלים עם הבריחה מן הגורל אל נוחות הקריירה והטמיעה. הפועל היהודי בסוף המאה ברוסיה – המדוכא שבמדוכאים והמושפל שבמושפלים – לו הקדיש כל חייו, הצטרף ל“בונד” שנתיים לאחר יסודו, היה במעצבי דמותו ובמפלסי דרכו. הוא שביסס, ב–1904, בשלוות הכפר בהרי האלפים, שם התגורר כמהגר פוליטי, את המצע הלאומי של ה“בונד” (“הסוציאל דימוקרטיה והשאלה הלאומית”) והוא שחיבר את הברושורה הראשונה נגד הציונות. פליאה היא, כיצד הגיע הוא, המכונה בבוז על-ידי יריביו “גוי”, לעמדה זו. מה נוקמנית ופוצעת ואכזרית מלחמת הצבור, שאינה סולחת למאֶדאֶם, הקשור בעבותות אהבה לפועל היהודי, לילד היהודי הדחוי והסובל, “חטא” מוצאו…

הלא הוא מאֶדאֶם מראשי הלוחמים בעד הכרת העם היהודי בשורות הסוציאליזם הרוסי, בעד שווי זכויותיו, בעד לשון יידיש ותרבותה; חוד המחץ של ה“בונד” בפולמוס עם יריביו, שרבים מהם סוציאליסטים יהודים מתבוללים למפלגותיהם. הוא אשר לפני שנים, בגולה, בקרלסרוה שבגרמניה, שאל את טרוצקי באחד מויכוחיו הסוערים (עם לנין ופלכנוב, אכסלרוד ומרטוב וויצמן ורבים אחרים):

“אשר לעצמך, האם תכחיש השתייכותך לאומה מסויימת: רוסית או יהודית?”

טרוצקי השיב מיניה וביה:

“לא, כי הטעות עמך. אני סוציאל-דימוקרט – וזה הכל”.

אכן טרוצקי מכחיש השתייכותו לעם היהודי, אך רבים רבים הם מראשי פעילי הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית אשר עצם פגישתם עם יריביהם מן ה“בונד” היא להם כמזכרת מוצאם ומעוררת בהם כמיהה למקורם… הרי ועידת קבוצות ה“בונד” בחוץ לארץ, ב–1913, והיא מסתיימת ב“ליאמה” גדולה (נשף) ומשתתפיה מפליגים בה בשירי מהפכה ובשירי-עם, זה השיר שהוא מלווהו הנאמן של המהפכן בהשתוחח עליו נפשו ביסוריה, בבדידותו, או בהתמזגו עם חבריו במשפחה הלוחמת באחוות ההפגנה והקרב. והנה נטפל להם, לליטוואק ולאסתר פרומקין, מהפכן לוחם כאכסלרוד ומבקשם לשיר לו תפילת כל נדרי… ובהזדמנות אחרת מבקשים אכסלרוד ומרטינוב – שלא שמעו יידיש – לקרא להם מכתבי שלום אש…

הוא עצמו, מאֶדאֶם, תוהה, בזכרונותיו, על הפשר החידה של קשר-הגורל שלו עם ההמון היהודי ולשונו. הוא זוכר עד היום רישומי הקריאה בנביאים, תחילה עם אביו – והוא עוד ילד מפונק בבית הוריו – בתרגום צרפתי, ואחר כך כסטודנט שגורש מן האוניברסיטה ונאסר. “הספר הזה מילא תפקיד חשוב ביותר בהתעוררות היהודית שלי”. והוא זוכר את טיוליו, טיוליו של בן עשירים “מכופתר” בסימטאות העוני המעופשות של מינסק, עיר הולדתו. מה משונים הקולות שבקעו משם! הנה עולה ניגונו של המלמד השונה עם תלמידיו חומש ברש“י וסמוך לו שוליות חייטים שפופים על מלאכתם וצלילי ”השבוע“ מסתלסלים מגרונם… אין הוא מבין ללשונם, כשם שאינו מבין לתפלות היהודים, כשהוא מזדמן, באורח מקרה, לבית כנסת יהודי בליל כל נדרי… אך הוא נרעש, נימין סמויות מזדעזעות בלבו… ונרות השבת הזכּים המאירים בבתי היהודים במינסק בערבי שבתות שלווים… ”ס’האט זיך פארבענקט א היים“ – נתעוררו הגעגועים הביתה – הוא מסביר אחר כך לבן-עירו, אברהם וואלט-ליאסין, את דרך תשובתו לעמו. ועתה הוא בביתו ממש, בוארשה, בלב המוני העם הדחוקים והדחויים והמעונים, עמם – ולמענם. ועתה הוא מתגורר בדירה עלובה ברובע היהודי בוארשה – מנותק לתמיד מעולם המהפכה ברוסיה – אך ממשיך פתיל מלחמתו ועשייתו למען ה”בונד" בפולין העצמאית, למען ילדי-העוני בישראל, ילדי טפוחיו…

“ס’האט זיך פארבענקט א היים” … אומר מאֶדאֶם על תשובתו לעמו. אך עתה הוא אנוס, מחמת מחלתו, להעקר מן הקלחת הסוערת של פעילותו בפולין ולצאת לארצות הברית. ההרגשה החיה בתנועתו ובלבם של מלוויו הרבים שבאו להפּרד מעמו נרמזה בכתובת על אחד הזרים שהוגשו לו:

“די נשמה פון ‘בונד’”…

ה“בונד” ותנועת הנוער שלו “צוקונפט” דרוכים למתרחש במערכות המהפכה, מצפים לשעת הצטרפותם עמה (בדומה לתנועת “פועלי ציון” ואחרים) כאחד מגדודיה המסורים והנאמנים, הנאמנים בעבר והמסורים לחזונה בעתיד, חזון האנושות המשוחררת. ודאי, מצויים בו, ב“בונד” יחידים – כמאֶדאֶם, כליטוואק, כמיכלביץ, שכבר פגה אמונתם בברית בין ה“בונד” לבין הקומוניזם העולמי, אך גם הם, רובם, כמיכלביץ מכריזים, שישמרו אמונים ל“בונד”; גם אם דרכו לא תניח דעתם הרי שימשיכו, על אף הכל, פעילותם בו ולמענו; וכמאֶדאֶם שהורה את ה“בונד”: “מוטב לטעות יחד מאשר להנצל לחוד בזכות הפּיצול”.


תחילת 1920 מחליטה ועידת ה“בונד” בפולין על הצטרפותו לאינטרנציונל הקומוניסטי, וועידתו בסוף 1021 מאשרת החלטת קודמתה.

החלטה דומה מתקבלת בכינוס תנועת הנוער “צוקונפט”. באביב אותה שנה שולח ה“צוקונפט” משלחתו לאינטרנציונל הנוער הקומוניסטי, לברלין, למשא ומתן על איחוד, אך מחמת דכוי מרד ספרטקוס בברלין עובר הכינוס למוסקבה. כינוס מוסקבה מסתכם בהחלטה הדוחה הן את גישתם של שליחי הנוער הבונדאי והן את גישתם של פועלי ציון (אלסקי, אלפרד למפה), וקובע:

“הקונגרס השני של אינטרנציונל הנוער הקומוניסטי רואה בדרישת ה”בונד" לאוטונומיה לאומית-תרבותית, כלומר את הדרישה לליכודם ולייחודם של כל המעמדות אשר בחברה היהודית למטרות לאומיות-תרבותיות במסגרת המדינה הקפיטליסטית – דרישה ריפורמיסטית ולאומנית, ודוחה אותה לחלוטין.

הקונגרס השני של הנוער הקומוניסטי דוחה את הדרישה לייסוד מחלקות יהודיות נפרדות באינטרנציונל הקומוניסטי".

בין המצביעים בעד ההחלטה – יהודים מתבוללים רבים כוויללי מינצברג, גרמניה, לאזאר שאצקין – מנהיגו של הנוער הקומוניסטי הסוויאֶטי אז, וואיוויטש מיוגוסלביה וז’ק דוריו הנודע מצרפת.

אגף המתנגדים לאיחוד עם מחנה הקומוניזם ב“צוקונפט” וב“בונד” גדל וגובר, וחלקם פורש; תקופה ממושכת אין התנועה מצטרפת – אל מחנה הקומוניזם ולא אל מחנה הסוציאליזם עד שהכריעה, בהשפעת מנהיגיה, להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי שגם בו שמרה על ייחוד דמותה ודרכה.

ב–1920 מתחוללת המלחמה הפולנית-סוויאטית, צבא פולין מתקדם באוקראינה וברוסיה הלבנה; הצבא האדום משיב מנה אחת אפים, פרשיהם של בודיוני וורושילוב רודפים אחרי הפולנים ומגיעים עד לשערי וארשה; אך הנה מתרחש ה“נס על הויסלה” – הצבא האדום נסוג. ובמדינה – משטר אימים צבאי. בלחץ המשטר יורד ה“בונד” שוב למחתרת, תוכפים המאסרים והרדיפות, אחדים מאנשיו נרצחים.

מרכז ה“בונד” מחליט אותה שעה לקרא לבירה את העסקן הצעיר מן הפרובינציה, את שמואל מרדכי זיגלבוים. הוא מתמנה מזכיר האגודה המקצועית של פועלי המתכת וחבר בועד סניף ה“בונד” בוארשה. שמואל מרדכי עוקר מחאֶלם ומתישב בוארשה הבירה. ועד מהרה מוצאים מרצו וכשרונותיו כמארגן, כנואם, כעתונאי – כר נרחב יותר. הוא מתקדם, במעלה, עם ה“בונד” עד לעמדות המרכזיות של ה“בונד” ושל תנועת הפועלים היהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם.

דירו ברחוב סטאווקי, במעבה הדלות היהודית. בוקר בוקר הוא עוזב דירתו בדרכו לעמל שליחותו, וחוזר אליה עם ערב – ועמו חוויותיו, בעיותיו ונסיונותיו של יום-שלם בשרות הפועל היהודי.

גלי גלים של פעילות צבורית, מדינית ותרבותית, סוערים בחייה הערים, הפעילים והמפוצלים של יהדות פולין, כאשר לא ידעו דורות בישראל. ירחי הדבש המה להתעוררות הציונית הגדולה, לתנועות הנוער הציוניות-חלוציות, לרשת בתי-הספר, תקופת ביסוס למחנה החרדים הגדול העולה למעלת גורם פעיל בחיי המדינה ובחינוך הנוער ותקופת-פריחה לעתונות, לספרות בשתי הלשונות. שמואל מרדכי זיגלבוים נתון בכל לבו ונפשו במערכותיו של ה“בונד” שלא נשבר באכזבותיו הגדולות, שלא כרע בבדידותו, שיצא מחושל מנסיונותיו, ודומה עליו, שגורלו של ה“בונד” כגורלו האישי הוא, סוף כבודם ונצחונם לבוא.

אפשר כי נקודת-המבחן בפעולתו של ה“בונד” היא לא מלחמתו הפוליטית עם יריביו המרובים ולא פעולתו המקצועית, אלא דוקא במאבקו על נפש הילד, על קיום רשת בתי-הספר בלשון יידיש. אכן, שותפים לו, ל“בונד”, בהנפת דגלה של היידיש, והיא לו לא רק לשון אלא בחזקת אידיאה מרכזית ותפיסת-עולם – התנועה העממית ופועלי ציון שמאל, אך הוא הוא הנושא בעיקר העול ונותן נפשו עליה. מה רב המרץ ומה נאמנה ההתלהבות אשר ה“בונד” משקע במלחמה על זכות בית-הספר בלשון ההוראה ביידיש, על הכרת זכויותיו על-ידי השלטונות ועל כיבושיו ברחוב היהודי, נגד יריביו הציונים והחרדים (שמחרימים אותו ליד נרות שחורים ובתקיעת שופר) וכמובן – נגד המתבוללים. המיניסטר הפולני לעניני חינוך דורש לימוד מקצועות בלשון המדינה דוקא, והממשלה רודפת, מציקה, שוללת זכויותיו של החינוך בלשון יידיש. אך ראש לאויביה של ציש"א – רשת בתי הספר בלשון יידיש, של מחנה המורים והתלמידים שלהם – הלא הם הדלות והמחסור!

“לא די להלחם לבית הספר ביידיש; יש לשאוף אליו, להרגיש בחסרונו, לראות ביפיו, שבלעדיו חיינו דלים ועלובים” – מטיף שלמה מנדלסון, – חברו וידידו של זיגלבוים – מראשי העושים למען ציש“א. ציש”א שעוד פרץ (שנה שנה עולים הילדים ל“אהלו” ועליה הכתובת: “מיר שטאלצע שבת יום טובדיקע יידן”…) ודינזון ומאֶדאֶם היו מחלוציה סוללי דרכּה יחד עם דור לשם של מורים ומחנכים – היא ל“בונד” הבטוי העמוק ביותר לקשריו העמוקים ביותר עם המוני העם, יורשתה של תרבות בית המדרש, מזיגה של יצירה לאומית חילונית בחזון הסוציאליזם היהודי, עליה גאוותה.

בין המוסרים נפשם על מפעל ציש“א ביינוש מיכלביץ: תלמיד חכם, נואם מופלג, מהפכן ותיק, איש העם ומאוהב בעם ובלשונו, הנה הוא נואם בתיאטרון קאמינסקי, בהופעה של ילדי ציש”א: ידיו הצנומות, הלבנות שלובות לאחור, גבו כפוף מרוב ישיבה בביתי-סוהר ובגירושים, הוא פוסע על הבמה מן הקצה האחד אל הקצה האחר – ופניו קורנות… הילדים סיימו שיריהם וריקודיהם, ועתה הם צועדים בסך, בהיקף האולם, מסביב הבמה. צועדים הילדים העניים שבעניים מרחובות סמוצ’א וסטאווקי ונובוליפיא ונובוליפקי… מיכלביץ נלהב באשרו… נוטל אחד הילדים על זרועותיו וצועד עמו, בשורה… אשריו שזכה לכך…

“נבלה”! – כך מכנה הנריק ארליך את הצבעת ה“קולו”, חוג הצירים היהודים בסיים, נגד ההצעה לקבוע בתקציב המדינה הפולני סכומים לצרכי בתי-הספר של ציש“א, בדומה להקצבות המיעוטים הלאומיים. יצחק גרינבוים טוען, שצירי היהודים לא יצביעו בעד הצעה חד-צדדים זו, כל עוד לא תוצע הקצבה גם לבתי-הספר העבריים. אך ארליך – בדומה ל”בונד“ כולו – סבור ומשוכנע, שאין סיכוי להסכם יהודי-פנימי בשאלת הלשונות, שאין מקום לפשרה על חשבון זכות הבכורה ללשון יידיש, לשון העם, לשון העמלים והפועלים. ”נבלה“! – נענה ההד ברחבי ה”בונד" העושה מאמצים חלוציים לקיום רשת החינוך ביידיש ולפיתוחה – ויהי מה!

מוסדות החינוך, ילדי טפוחו של ה“בונד”, מהדקים קשריהם עם התנועה המקצועית היהודית, עם ועדי ההורים, עם האגודות המקצועיות, וזיגלבוים, המעורה בעם, המבקר בערים ובעיירות, הפעיל באיגוד המקצועי – מראשי העושים.

כסמל חי משמש לו, לזיגלבוים, המעשה באופה היהודי מן העיירה ויסוקי ליטבסק. שנים נלבט כאן, בעיירה זו, בית הספר העממי היהודי בדירה שכורה, וכל חודש רחפה עליו הסכנה שיגורש ממנה. יושב ראש ועד הורי התלמידים, גרינשפון, בעל מאפייה קטנה, מחליט לשים קץ למצב זה. הוא מניע את חבריו למאמץ לבנות בית למוסד. והרי משימה נכבדה לבעלי המלאכה הקטנים בעיירה, ורוב כבדה מלהיב מרצם והם מתנדבים לביצועה בממונם ובעבודתם. לאחר שנה עומד הבנין על תלו – בנין הלבנים המפואר בעיירה, ואין בידי השלטונות ומוסדות-הפיקוח הפולניים להתנכל לו מבחינה חוקית. אך במקום החוק באה השרירות הנפשעת! שלטונות הבטחון במקום מזמינים אליהם את גרינשפון ומודיעים לו, כי עשרים וארבע שנות ניתנות לו למילוי הצו: לא לפתוח את בית הספר בבנינו החדש, אחרת ישלל רשיון מאפייתו. גרינשפון משיב קצרות: “החלטתי נתונה לכם: עשו במאפייה כראות עיניכם”. מחצית השנה היתה המאפייה נעולה, בעלה רעב ללחם, אך בית-הספר פעיל היה… ואף מאסרו של המורה וכבילתו בשרשראות-ברזל לא הועילה… זה פירושו האמתי של סעיף 110 בחוקת פולין, המבטיח זכויות ואפשרויות קיום למוסדות-החינוך של המיעוטים בלשונם…

סוף דצמבר 1924, בועידת ה“בונד”, נבחר זיגלבוים חבר המרכז – ומאז הוא חוזר ונבחר, בכל ועידה, לתפקיד זה. עם זאת הוא משמש מזכיר המועצה המרכזית של האיגודים המקצועיים היהודים בוארשה, ובא במגע עם המועצה המקבילה של הפועלים הפולנים בבירה. לימים הוא נבחר חבר ומזכיר המועצה הארצית של האיגודים המקצועיים היהודים, ומאז 1930 עורכו של “ארבעטער פראגן” – בטאון האיגוד המקצועי היהודי בפולין.

עם זאת הוא משמש גם יושב ראש לאיגוד הארצי של פועלי העור בפולין שפועלים יהודים ופועלים פולניים מאוגדים בו, ורבות הוא עושה להגנת עניניהם ולקידומם של פועלי העור. והוא משמש, במשך שנים, נציגם במוסד העליון של האיגוד המקצועי בפולין. הנער מקרסניסטאוו, ששבע עוני ודלות, שידע עמל ומצוק מילדותו, נקרא לעמוד בראש המוסד המרכזי של צבור הפועלים היהודי הגדול והמסועף בפולין המדינה!

מי זה העליל על יהודי פולין את עלילת הפרזיטיות, שוללי הגולה הקיצוניים או שונאי ישראל? – על יהודי פולין אשר בנפשם יביאו לחמם, שידם רבה להם בכל ענפי המלאכה והעבודה: הם הם העובדים בתעשיות הטכסטיל בלודז ובביאליסטוק, מעבדים עצים בנוראץ ועל נהר הניאֶמאן, הבורסקאים המפורסמים מקרינקי, המגדלים גני פירות בקוזמיר על נהר הויסלה, הסבלים והמסגרים, השולחים ידם בסנדלרות ובחייטות ובאפייה ובשאר מלאכות. הן עז רעבונם לחיי עבודה ויצירה, לחיי תרבות וכבוד, ורק המשטר הקיים הוא המנשלם ממפעלי היסוד של המשק, מעבודת האדמה ומהמכרות ומבתי החרושת ומהרכבות ונועל בעדם שערי הכניסה אל העבודות הרבות בפקידות הממשלה והעיריות והמקצועות החופשיים. לא לחינם חרת ה“בונד” על דגלו את הסיסמה הגדולה של המלחמה על זכות העבודה, על זכותו השווה של היהודי לעבודה, וגם הקים, ב–1925, מוסד מיוחד המרכז נתונים ועובדות על החרמת העבודה היהודית והפלייתה לרעה.

ויש רעב לעבודה. השלטונות המרכזיים והעירוניים, גם כשהם מבצעים עבודות ציבוריות להעסקתם של מחוסרי עבודה – אין יהודים באים במנין. אותם סילק השלטון, עוד בתחילת צעדי עצמאותה של פולין, מן העבודה ברכבת, במוסדות צבור, מבתי החרושת לסיגריות (שבעליהם היו יהודים) ועוד. והרי הממשלה עצמה היא מנותני העבודה הגדולים במדינה.


ב–1929 מעלה מרכז ה“בונד” את סיסמתו החדשה – מלחמה לזכותם של המוני היהודים לעבודה. הוקם מוסד מיוחד לתפקיד זה ובין ראשי פעיליו – זיגלבוים. סיסמה זו לא נועדה, כמובן, לדחיקת רגליהם של פועלים פולנים העובדים במשק ובמוסדות הצבור, אלא למלחמה בהפלייתם לרעה של היהודים ובהבטחת זכותם למקומות-עבודה חדשים. והרי זה קטע במערכה נגד האנטישמיות והחרם הכלכליים ובעד שווי-הזכויות. ואכן, מחוסרי העבודה היהודים הראשונים והמעטים שזכו במקומות עבודה בשירות התחבורה העירוני בוארשה – היו “סנסציה”… ועם כל זה היה הכרח ל“בונד”, בתנאי המשבר הכלכלי שפקד את פולין ברוב שנות עצמאותה, להמנע מהחרפת יחסים עם הפועלים הפולנים המאורגנים. וזולת זה כרוך כאן רעיון “כבוש העבודה” בקשיים מיוחדים: שאלת יום המנוחה בשבוע, ענין הלשון… ואירע שפועלים יהודים, המעדר על השכם, הולכים ברחובות וארשה אל העבודה בעבודות הצבוריות – וחסידים אדוקים מתנפלים עליהם. גם בעלי בתי החרושת מעדיפים את הפועל והפקיד הלא-יהודי, שהם זולים יותר וארגונם חלש יותר. שני בעלי מפעלי-טכסטיל יהודים בלודז שהעסיקו אלפי פועלים הכריזו זה עתה, שלעולם יהיו מפעליהם סגורים לפועלים יהודים, כדי למנוע מהם חילול שבת…

ב–1926 מתחילות ההכנות לקיום הקונגרס הראשון של העובדים היהודים בפולין, מוקדש לענין זכותם של היהודים לעבודה. קדמו לו תעמולה נרחבה ואסיפות רבות באוירה מתוחה. אולם התיאטרון קמינסקי הומה עם רב, – צירים, אורחים, מוזמנים. הוא, זיגלבוים, פותח את הקונגרס בשמו של ה“בונד”. ליד שולחן הנשיאות חבריו למפלגה – נוח, ויקטור אלטר, עמנואל נובוגרודזקי, אננה רוזנטל ואחרים וכן נציגי פועלי ציון והקומוניסטים היהודים.

את נאום הפתיחה, הוא גם נאום הביסוס הרעיוני, נושא ביינוש מיכלביץ. הוא מכריז:

“אם העבודה היא דת, הרי זה בשורה ראשונה לפעל היהודי. לו, לפעול היהודי, העבודה היא פולחן, שכן היא משחררתו, מוציאה אותו מן הגיטו ומקשרתו עם העתיד כאשר העבודה תהיה כורח לכל. מאות הצירים, ההשתתפות בהמון מטעם מוסדות הפועלים, ההד הרם אשר היה לקונגרס הזה בקרב כל צבור הפועלים, משמשים עדות חותכת, עד מה בשלה, דחופה ודוחקת היא סיסמת ה”זכות לעבודה“. לא זכויות-יתר דורשים הפועלים היהודים לעצמם, לא זכויות כתתיות הם מעלים ביחס לעבודה. הזכות לעבודה זכות אלמנטרית היא כזכות לאַויר, לשמש, לחיים. רחוקים אנו היום מאשליותיהם של פועלי צרפת ב–1848, אשר דרשו מן העולם הקפיטאליסטי עבודה מובטחת. אנו יודעים, כי המשטר האנרכי הקיים אין בידו לארגן את הייצור ולהבטיח לפועלים עבודה קבועה. אולם הפועלים היהודים דורשים לעצמם את הזכות לסבול יחד עם כל מעמד הפועלים, את הזכות להיות מנוצלים ולהתקיים על משלוח היד הגאה של הפרוליטארי. הפועלים היהודים כבר כבשו עצמם את הזכות למיתרס, את הזכות למהפכה, ועתה מגיעות להם גם הזכות למכונה, למקום עבודה בבית החרושת”.

ברכות (גם של נציגי ארגוני פועלים פולניים), דיונים, החלטות – הצהרת-סיכום עקרונית.

בטאון ה“בונד” כותב בשולי הקונגרס:

“אנו כותבים שורות אלו ברושם הרענן של הקונגרס שנסתיים זה עתה, ואשר כונס בסיסמה של זכות לעבודה לפועל היהודי. ודאי עוד נחזור לא אחת לקונגרס, להערכת עבודתו הקצרה אך הדרוכה ועמדותיהן של הקבוצות השונות כלפי בעייתו העיקרית. אולם כבר עתה יש לומר, כי הקונגרס חרג מעבר לתחום כל אשר פיללנו. אל אף הזמנים הקשים, חוסר העבודה האיום, והמצוקה האיומה השוררת בקרב הפועלים היהודים וארגוניהם, נתכנסנו מכל קצוות פולין כמעט 600 צירי פועלים. זוהי העובדה החותכת ביותר, עד מה חריפה הבעייה לפועל היהודי, עד מה עצום בקרב צבור הפועלים היהודי הענין בפעולה הזאת ועד מה הסיסמה של הזכות לעבודה זיעזעה עמוקות את המוני העם העובד היהודי. הקונגרס היה מחאה אדירה של המוני העובדים היהודים נגד מדיניות-הכלייה המרוּשעת אשר הריאקציה השלטת נוקטת בה נגד מעמד הפועלים היהודי. מעמד הפועלים היהודי בפולין הכריז ברמה ובאומץ, שלא יתן כי ידחקוהו לתוך גיטו כלכלי, שלא ירשה כי יגזלו ממנו את הזכות האלמנטרית לעבודה ולחיים כשאר אזרחי המדינה”.

לא יצאו ימים מרובים ופולין נחרדה להפיכה שבוצעה על-ידי פילסודסקי. מעתה נפתח פרק חדש של שרירות ולחץ. משטרם של קציני פילסודסקי מתקדם בכיוון אל הפאשיזם והאנטישמיות. אולם ה“בונד” ממשיך במלחמתו על הזכות לעבודה, אף שלא נראו לה תוצאות של ממש בים המצוקה היהודית.

ועתה הקיץ הקץ גם על המלחמה הזאת, שנפתחה ברוב התלהבות ואשר תקוות כה מרובות קשרו בה.

ב–1927 הוא נבחר חבר עירית וארשה מטעם ה“בונד”. גם בעמדה זו, כשליח של האוכלוסיה היהודית העובדת, הוא מצדיק את האימון שמפלגתו וחבריו רוחשים לו. והרי היתה זו עמדה רבת-חשיבות ואחריות ראשונה בחייהם של יהודי פולין.

הוא מתגורר אז בפאלניץ הסמוכה לוארשה והוא כבר אב לשני ילדים – ליוסף בכורו ולרבקה’לה – אך נפשו בל עמו, וגם בביתו הוא, כמו בבית הוריו, אין הוא מוצא טעם וענין, הוא כדוחקו מתוכו. רעייתו, גולדה, שקועה כל ימיה במלאכתה ליד מכונת-התפירה ובעיסוקי ביתה ובטפול בילדיה – – וכל אלה ממלאים חוג ימיה ותוכן חייה, ואילו הוא, אוירת חיי ה“בונד”, העסקנות הפוליטית והמקצועית – חובת חייו, יעודו. ומלבד זה, כמובן, אמנים וסופרים – מה מבינה גולדה בכל אלה? זה מעשה המרד בו אירש לעצמו את גולדה, למורת רוחו של אביו, אשו פג מזמן, ורק אפרו הצונן נותר… הלא הם חיי המשפחה, טול אותו בידיך – ויתפורר, שחום אין בו ואחיזה אין בו… רק השיגרה עודה מקשרתו לאשתו ולילדיו, אך לבו לאחרת, שהוא זוכרה משנות ישיבתו בחאֶלם – צלובה קרישטאל, החיננית והמשכּלת. מה טוב ונעים לשהות בחברתה בשעות הפנאי המועטות, להסיח דאגות ולגלגל בבעיות התנועה… ודאי, אין הוא מפקפק בטוב לבה של גולדה, בנאמנותו לו (ואף אמו, בבואה לעתים לוארשה מתארחת אצלה והוגה לה חיבה וגם אחיו), אך הוא, בלבו, כבר ניתק קשריו עמה ואין בכוחו להמשיך ולחיות בדירה אחת עמה – ולימים גם עקר מתוכה… מה יעשה ואין בכוחו להמשיך חייו עמה, שחמימות אמא אין בה ואף לא חברות כובשת ולא קסמי אשה – שממון… זה השממון שרדף אחריו כל ימיו – ועתה, סוף סוף, גבר עליו. רוב זמנו בעיסוקי התנועה, בנסיעות, מחוץ לבית, ופעלו הצבורי טעם חייו ועיקרו – והבית טורח מיותר. גם לאחיו ולאחיותיו אין עמו “סנטימנטים” – כביטויו – משל כאילו ביקש להנזר מכל המעלה בזכרון בית הולדתו ועולם נעוריו, מהם נמלט…

שביתות, בחירות, ועידות, הרצאות, – זה מעגל עיסוקו של שמואל מרדכי, המרבה גם בנסיעות על פני המדינה. הוא בא במגע עם המוני העם, עם הפועלים היהודים, עם מציאות חייהם ובעיותיהם. דופק המציאות פועם במעשיו ובדבריו, וגם ברשימות שהוא מפרסם על רשמי מסעותיו בחתימת ז. ארתור. מה לא בא על בטויו ברשימותיו? פרקי חיים והווי ומחאה נגד קיפוחים ומעשי עוול וגם, כמובן – מלקח חייה ומלחמותיה של תנועת הפועלים.

הוא רואה – אולי יותר מאחרים – בזכות מגעו הבלתי-אמצעי עם ההמונים, את תנועת הפועלים היהודית ברפיונה, בליקוייה, בפילוגה, ולבו כואב בו. הוא חותר ליתר שלמות וליתר כוח וליכוד. – אך דומה, כי נוסף על עיסוקיו המרובים והאחראיים מבקשת נפשו של אַרתור מקורות השראה נפרדים, מיוחדים אך ורק לו. הוא מבקשם בשדה הספרות והאמנות, התיאטרון כובש לבו ובשנות השלושים הוא אף עושה שנה בארצות הברית ושליחותו – הפצת הספר היהודי. בכל קטע מן החזית עליו הוא מופקד מטעם ה“בונד” הוא ממלא תפקידו בהתמדה, במסירות. לא מהוגי הדעות בתנועה הוא; אך מסגל נאמני עובדיה המעשיים, מבצעי מדיניותה ודרכה, ויראת כבוד הוא רוחש למנהיגיה ותיקיה, מוריו ומדריכיו, שמבארם הוא שותה, ולבו מלא הכרת תודה ל“בונד” שבזכותו חרג מיון הדוחק והאלמוניות, והוא שהניח לו את ההזדמנות להעמיד יכלתו לרשות הרעיון. הוא מחוליות-השתייה, חוליות-האמצע שבכל תנועה המבריחות את הצמרת עם שכבות-היסוד.

הרי, בראש וראשונה מנהיגו המוכר של ה“בונד”, רבו הגדול של שמואל מרדכי זיגלבוים, הנריק ארליך איש לובלין…

זיגלבוים זוכר יפה את לובלין, בה עשה עוד בימי הצארים ולא אחת הוא מזדמן לשם גם עתה בשליחות תנועתו. עיר ואם, מקום מושבו של ועד ארבע הארצות, עיר בתי הכנסת ובתי הקברות העתיקים, אך גם עיר מבצר למלכי פולין ששימש בתקופת הצארים בית סוהר לאסירים פוליטיים. כאן מוקמת והולכת אחת הישיבות הגדולות בפולין, ישיבת חכמי לובלין, כיאה לערֹש התורה והחסידות ובתי הכנסת שעליותיהם מלאות “שמות” וספרים ישנים וכל גבעה בה נושמת אגדה יהודית…

כאן יצר ר’ יוסף פולאק את שיטת הפלפול וכאן ניהל מלחמותיו המהרש“ל, וכאן מלך המהר”ם ובתקופת החסידות פעל החוזה הנודע. חכמי לובלין לא רצו להניח אחריהם ספרים, לבל יפסקו כמותם דוקא… העיקר – הלימוד, חינוך דור תלמידים, חסידים ואנשי מעשה. ההשכלה לא העמיקה כאן חרישה, אף שבשבראֶשין חי ר’ רייפמן ובזמושץ – ד“ר אטינגר וד”ר גליבטר. וכאן, בלובלין, עמדה עריסתו של מנהיג ה“בונד” בפולין, הנריק ארליך, מורו ורבו הנערץ של זיגלבוים.


אביו של הנריק, חסיד אמיד שנתפס להשכלה, עומד בקשרי מכתבים עם אחד-העם ונמנה עם ראשוני “בני משה” ואחר כך בא בקשרים גם עם שמעון דובנוב – צעד נועז ליהודי אדוק, מחסידי פולין, בימים ההם. כאן בא לכולם העֶרְשׁ וולף, הוא הנריק, כאן למד בחדר והוא מגדל פאות ולובש קפוטה שחורה וכובע קטיפה לראשו כשאר ילדי היהודים. בן י“ד הוא חומק מבית אבא לבית אחותו, פושט בגדי המסורה ונכנס לגימנסיה. האב רוגז וכועס אך סופו שהוא משלים עם הבן, הנתפס גם הוא, לימים, לחלום ציון ואף הוא – יחד עם אביו – חבר באגודת ”בני משה“ – אך בּשמי הזמן ההוא, האידיאלים הקוסמים של חירות פולין והסוציאליזם כובשים לבו. הערש וולף הצעיר מצטרף לאגודת הנוער הלומד במחתרת, שאחת מטרותיה תמיכה בסטודנטים יהודים ששערי מוסדות ההשכלה בממלכת הצאר נעולים לפניהם – ועד מהרה הוא עומד בראשה. לימים הוא מזדמן עם ברוניסלאוו גרוסאר – מטובי מנהיגיו הצעירים והמחוננים של ה”בונד“ הנערץ על הדור הצעיר – אך הוא עוד שטוף אז כולו בהתבוללות. בקוּזמיר על הויסלה, בצלם של גני הפרי היהודיים, מפליגים שני הצעירים עשירי-הרוח בחלומות נעורים ובשיחות על העתיד הנכסף – פגישה שטבעה חותמה בשניהם לכל חייהם. בראשית המאה הם מצטרפים ל”בונד“, יחד מבקרים באוניברסיטאות, יחד מתענים בבתי הסוהר, יחד טורחים בעריכת בטאוני ה”בונד“. גם עליהם כעל רבים מראשי ה”בונד“ נודעה אז השפעתו הרבה של ספרו של אוטו באואר – ”שאלת הלאומים“ – והוא משמש להם חיזוק בתפיסתם את שאלת היהודים, את שאלת הסוציאליזם של המיעוט היהודי חסר-הטריטוריה. ושניהם כאחד פועלים, במשותף, בוארשה, ב–1912 למען נצחונו של נציג המפלגה הסוציאליסטית הפולנית יאגאללו, בבחירות ל”דומה" הוא בית הנבחרים הרוסי.

גרוסאר מת בדמי ימיו – ועליתו של ארליך נמשכת. הוא זוכה להיות מפעילי הועד הפועל של מועצות הפועלים והאכרים בפטרבורג הבירה, וסטאלין משבח נאומיו הרצופים שכל והגיון. ואחר כך הוא יוצא בשליחות ההיסטורית הגדולה – יחד עם באי-כח הבולשביקים (גולדנברג–מיאשקובסקי) הסוציאליסטים-הריבולוציונרים (י. רוסאנוב) והמנשביקים (סמירנוב, ריאזנוב) – להטיף ל“אירופה”, במישרין, “שלום בלי כיבושים ובלי קונטריבוציות”. בדרכו הוא משתתף בועידת המפלגות הסוציאליסטיות בשטוקהולם כנציגה של תנועתו רבת-התהלה ורבת-הזכויות, והיא כבר מפרפרת עתה בין החיים והמוות ורבים מטובי לוחמיה ובוניה נטשוה – ויש העוקרים מחמת המהפכה המנצחת, המהפכה שנתנו חייהם עליה, לפולין שקמה זה עתה לתחייה ולעצמאות. ולעומתם כליטוואק, שחש לרוסיה מארצות הברית עם הידיעות הראשונות על נצחון המהפכה, כויקטור אלתר, חברו וידידו, הנמשך אליה מאנגליה, כבורוכוב, שבא גם הוא מארצות הברית “לנשק את האדמה הקדושה של המהפכה”, כרבים אחרים… בחאֶלם, בדרך לפולין, נפגש ארליך עם ולדימיר מאֶדאֶם. ארליך עוד נמשך לשם, לרוסיה, למהפכה, למערכותיו של מעמד הפועלים המנצח. אך מאֶדאֶם מבקש לשכנעו שישאר בפולין – “אין ה”בונד“ זקוק לקדושים, הוא זקוק ללוחמים”… ארליך מהסס, אך השיחה בוארשה עם נוח, מנהיג ה“בונד”, מכריעה. ארליך נשאר בוארשה, שבה ריכוז גדול של מנהיג ה“בונד” ופעיליו המנוסים והמחושלים – וכאן גם כמורנר (יוסף לשצ’ינסקי) וביינוש מיכלביץ וקוסובסקי וויקטור שולמן, ובוילנה יושב ארקדי קרמר ורעייתו פּאַּטי – ממיסדי ה“בונד”. – ועולה גם הדור החדש של המנהיגות, ילידת פולין וחניכת ה“בונד” הפולני, שאינה אלא המשך ל“בונד” הרוסי – לדרכו, לפעילותו, לנכונות ההקרבה שבו.

פולין, כּתום המלחמה, סוערת, מועצות פועלים בעריה והם כפרלמנט פרולטרי שנציגי כל התנועות והזרמים בו – וארליך מייצג בהם את ה“בונד”, כשם שהוא מייצגו מ–1919, יחד עם אסתר איווינסקא ואחיה ויקטור אלתר ומאוריצי אוזאֶך, בעירית וארשה.

מה גאה, מה אמיצה, מה עצמאית עמידתו של ארליך בעיריה זו, שהוא בה נציג הפועלים היהודים, כל שנות קיומה. האידיאליות של המהפכה הרוסית, הרומנטיקה של תנועת השחרור הפולנית, התבונה והמעשיות של יהודי פולין, אצילות ועניוות חוברו בו יחד. הרי, דרך דוגמה, הופעתו הבלתי-נשכחת בקיץ 1920, ימי מסעו הידוע של פילסודסקי לקיוב. הוא, ארליך, שנמלט מברית המועצות, הוא האחד בין מאה ועשרים הנבחרים הנושא ברמה דברו נגד המלחמה, נגד מגמות הכיבוש של האימפריאליסטים הפולנים, בעד שלום לאלתר עם ברית המועצות. וזאת באוירה של לאומנות דורסנית, של איבה לוהטת, של יצרים מסוערים, של עלילות על ה“בונד”, של מאסרים ורדיפות. והרי הטחותיו הנועזות, באזני הבורגנות הפולנית, על קיפוחם המשווע של המוני היהודים הנתונים במצוק ובמצוקה ועל שנאת ישראל ועל מדיניות ההפלייה והשוד. היפלא שביקשו להתנקש בחייו, ורק מסירותם של חבריו ושל המוני פועלים יהודים הצילוהו!

ב–1938, בסמוך לשואה, שוב אין ארליך בודד בעיריה זו. שבעה עשר מבין עשרים נבחרי היהודים נמנים עם סיעתו! וארליך, עליו גאוות ה“בונד”, הוא גם נציגו בקהלה (שהוא עצמו – משוללי ההשתתפות בה במפלגתו היה) והוא הראשון ברשימת ה“בונד” בבחירות לבית הנבחרים הפולני. איש המדות והנימוסין, המנהיג המיושב בדעתו ובעל הבטחון הבלתי מעורער באמתו ובאמונתו, השלוו והמתון, משל רואה הדברים בפרספקטיבה רחוקה, בהירה…

הנריק ארליך וידידו-חברו ויקטור אלטר, ארליך-אלטר כמארכס-אנגלס לתנועת ה“בונד” בפולין המדינה! אף הוא, אלטר, בן אמידים, אביו סוחר יערות במלאווה, נופו של יוסף אופאטושו, גורש מהגמנסיה (“בכּרטיס זאב”), טעם טעם בתי סוהר וגירוש סיביר וב–1921, בשנת המשא ומתן על ההשתלבות ה“בונד” בקומינטרן, מבריח הגבול למוסקבה, להשתתף בדיונים, נאסר שם וחוזר לפולין. וכאן הוא פורש כנפיו בפעילותו הסוערת באיגודים המקצועיים, בקואופרציה הפועלית, לוחם מובהק, נואם שנון, ער לכל קיפוח ועוול, מתנדב למערכה בספרד. הוא, אציל-הרוח, חניך תרבות פולין, מתמזג כּליל, בכל נפשו ומאודו, בעולמם של חייטי רחוב פאוויא וסבלי ככר מוראנוב, ללא הפרד ומזיגה. זו לו כבוד ושליחות. ועם זה אין הוא מבקש, מנהיג הפועלים היהודי שעושר וייחוס מוצאו, המהנדס המשכיל, חניך אוניברסיטאות במערב, ל“כפר” מוצאו ולפצות מצפונו: המשטר הקפיטאליסטי על העוול והדכוי, הניצול והשעבוד הכרוכים בו, הם לו מועקה אישית לבלי יכולת לשאת בה. האנטישמיות היא לו – חרפה, פצע צורב, קלון אנושי. ב–1938 הוא כותב, ב“פאלקס צייטונג” – וחרותים הדברים בלבו של זיגלבוים, כאילו תמול שלשום קראם:

“יהודים פשוטים אנו, ללא גאווה, ללא בושה. משום כך גם לא היה לנו הצורך ל”גלות“ יהדותנו בעקבי האנטישמיות. ואין אנו נתפסים להתלהבות עם גלוי זה. יהודים ללא לאומנות, יהודים הקושרים גורלם, קודם כל, במערכה בעד הסוציאליזם, יהודים שדי להם במולדת אחת, כאן, במקום שהם חיים בו – זה ה”בונד“! שוב מתרגשות התנפלויות על יהודים במרכז הבירה – בגן הסאכּסי. המונעים פועלים יהודים רגליהם משטח ”מסוכן" זה? אדרבא, על אף המכות הצפויות להם עומדים הם על זכותם לנשום אויר צח ולהתגונן מפני תוקפים.

ואכן, בזכות לטייל בגן הסאכסי משתקפת, בזעיר אנפין, זכותם לחיי אנוש בפולין.

על זכות זו לא נוותר מרצון. ונלחם בכל מי שיבקש לגזלה מאתנו. ולא נשקוט עד אשר תובטח לכל העובדים בפולין. ואנו נכונים לשלם כל מחיר להשגתה. זאת תורת ה’בונד’".

משנת 1936 גואים ועולים בהתמדה גלי הדכוי הפאשיסטי בפולין, מצוקת היהודים ויאוש הנוער, גוברות הרדיפות נגד תנועת הפועלים, פושטים הרעב, המצוק וחוסר העבודה, תוכפים מאורעות דמים, שביתות והפגנות. השפעות גרמניה הנאצית מעודדות את הפאשיסטים והבריונים הפולנים למיניהם… במארס מכריז ה“בונד” על שביתה כללית, שביתת מחאה נגד הפרעות הנודעות בעיירה פשיטיק, שהם מאותות החרדה שפקדו את המדינה ויהודיה. המוני יהודים – בעלי מלאכה וחנוונים – מצטרפים למחאה, יוצאים להפגנות, משתתפים באסיפות (עתים גם עם פולנים), רואים ב“בונד” את המפלגה בהא הידיעה והיעוד במלחמתם על זכויותיהם, על קיומם וכבודם, על ההווה שלהם… הלא כך נענו לקריאתו לפני שנים רבות, בהרימו את נס המחאה הלוהטת נגד עלילת-הדם (עלילת בייליס) בימי המשטר הצארי…

ה“בונד” פורש את יריעת המחאה נגד גזירת ספסלי הגיטו באוניברסיטאות פולין. הוא אף נלחם נגד גזירת השחיטה המכסה ערוותה בעלי-תאנה של מניעים הומאניים כביכול, ואין צריך לומר נגד החרם על העבודה היהודית ודחיקת הרגלים מחיי הכלכלה ונגד סגירת החנויות בימות א’ הפוגעת קשות בחנווני היהודי.

עם זאת עולה לשיאים חדשים המלחמה המרה בציונות. את הלוזונגים הנודעים של ז’בוטינסקי על ה“פינוי” (האבקואציה) של המוני יהודים מפולין ושל גרינבוים על “מיליון היהודים המיותרים” – מנגד ה“בונד” לנשק זועם בציונים לזרמיהם ולפלגיהם. הוא מתקומם בכל להטו נגד ראיית היהודי בגולה בניוונו הרוחני והלאומי. נגד הראייה – שמקורה בפינסקר, בהרצל ובנורדוי – של היהודים גוף זר בין עמי הרוב, גוף חסר-חיים-ועתיד. ונהפוך הוא: ארץ ישראל היא חלום והעברית –­ אוטופיה. יהודי פולין האזינו – קורא ה“בונד” – זאת תורת הציונות: יהודי אחד ליד הירדן שקול כנגד חמישים ליד הויסלה… זאת תורת הציונות המסייעת לאנטישמיות, למגמות עקירתכם והחרמתכם, המשפילתכם וממאסת קיומכם בעיני עצמכם. וגם מחנות החלוצים בקיבוצי הכשרה, בני טובים אלה, אף הם מגמתם לגזול פת לחמם של הפועלים ולהתחרות בהם בעבודה זולה. ואילו תורת ה“בונד” היא: אי-כניעה, מלחמה, קיום בזכות ולא בחסד, קיום שווה-זכויות, כי דורות אנו יושבים על האדמה הזאת, כי דמנו וזיעתנו הרווה…

היטלר באופק, משטר איבת היהודית הבהמית באופק, הרדיפות, הנישול, ההפלייה וההתנקשות בזכות קיומם של היהודים בפולין גוברים והולכים – ובקונגרס הציוני בפראג, ב–1933, נשמעים קולות ששוב אין טעם ואין סיכוי במלחמה למען שווי הזכויות של היהודים בגולה. העיקר, הפתרון – ארץ ישראל. ודאי שמצויים מנהיגים ציונים כגרינבוים, כסוקולוב, שעצם ההתעללות ביהודים פוגעת בגאוותם האנושית ומעליבתם. “עוד יום יבוא – מכריז סוקולוב מעל במת הקונגרס – ופרעות ביהודים יהיו לדראון עולם, ממש כשריפת המכשפות בימי הבינים”. ובקונגרס לוצרן, 1935 הוא אומר:

“אין לך טעות גדולה מזו לראות את הציונות ואת שויון הזכויות כשני הפכים הסותרים אהדדי, או ניזונים אחד מחורבנו של השני… יהדות גיטואית משוללת זכויות אין בכוחה אלא לבנות גיטו חדש”.

שמע מינה, גם המחייבים את המלחמה על הזכויות – הזכויות הן להם, לציונים, אמצעי למטרה אחרת ועיניהם נשואות למזרח, ואין בידם ואין בכוחם להתמזג לחלוטין עם צרכי-השעה הדוחקים של ההמונים היהודים. כללו של דבר: אין ליישב את הניגוד בין ההכא להתם, אין לגשר בין מצוקת ההווה לחזון העתיד, בין יידיש לעברית. והעתיד הצמוד לארץ הרחוקה על הירדן – אוטופיה, אשלייה, היסט מצרכי חייהם וממלחמתם של המוני העם. עינינו הרואות החוזרים משם, עינינו הרואות מאורעות הדמים.

ודאי מצער דבר המאורעות בארץ ישראל, אך היא הנותנת: אין ארץ ישראל – הפתרון. אין דרך זולתי המאבק, על אף הלחץ הגובר של המשטר, על אף מחנות הריכוז ובכללם המחנה המאויים במבצר בריסק, בו מתענים עתה יחד עם האסירים הקומוניסטים והרמן ליברמן, מגבורי שיחרורה של פולין, מדמויות הבראשית של פ. פ. סֹ…. צא וראה כיצד עמד ב“משפט בריסק” הנודע, כיצד קידש את שם הסוציאליזם… בפולין זו, ששר החוץ שלה עוסק בתכניות לגירוש יהודי פולין ויישובם במרחקים, שנשיאה מתעלס בציד ביערות בּאֶלובאֶז עם שר הדמים גאֶרינג… כפולה ומכופלת אחריותו של ה“בונד” ושליחותו – הלאומית והסוציאליסטית.

בטוי ודריכות זו בכרוזי ה“בונד” מן השנים ההן:

שליש מאוכלוסית ארצנו מיעוטים לאומיים הם. היחס ליהודים, לאוקראינים, לגרמנים, לרוסים הלבנים ולליטאים הוא כאל זרים, כאל אורחים לא-קרואים. אולם אנו אין אנו רואים עצמנו זרים. אנו הפועלים היהודים, יחד עם כל מעמד הפועלים של פולין, הננו בוני המדינה וזכויותיה – זכויותינו. ושעל כן אנו מוחים בכל כוחנו נגד החרם על פועלים יהודים, נגד הרדיפות והגזירות על כל המיעוטים הלאומיים, ארגוניהם ומוסדות התרבות שלהם. אנו דורשים:

אפשרות מלאה להתפתחותם התרבותית של כל עמי פולין!

זכות להגדרה עצמית לעמים הטריטוריאַליים!

אוטונומיה לאומית-תרבותית להמוני העם היהודים!

בתי ספר חילוניים חינם בלשון האם של הילד!

זכויות מלאות לבתי הספר העממיים ביידיש!

זכות עבודה לפועלים היהודים!

הלאה הפאשיזם! הלאה המלחמה!

הם מבקשים להרעיבנו, לשלול מאתנו אפשרות חיים בארץ, שהיא ארצנו, ארץ כל העובדים, מבקשים לכפות עלינו הגירה ופינוי. הדבר לא יעלה בידם, גם אם מנהיגי הלאומנות היהודית יסייעו בידי האנטישמים הפולנים! כאן, בפולין, נולדנו, כאן אנו עובדים, כאן נחיה, כאן נישאר! אין אנו בודדים במערכה. עמנו המוני העובדים הפולנים, המוני העובדים של שאר המיעוטים הלאומיים".


בסתו 1936 עובר ארתור ללודז, מרכז התעשיה והפועלים הגדול, העיר השניה בפולין. לא אכסניות של תורה ותרבות כאן – צביונה של העיר ארובות בתי חרושת, עבודה ופרקמטיה. ובלודז תנועה חזקה וענפה ל“בונד” ועוד ניכרים בה עקבי פעולתה והשפעתה של אחת הדמויות הנעלות בתנועת הפועלים היהודית וביהדות פולין, הלא הוא ישראל ליכטנשטיין ישר הדרך וטהר הנפש. מרכז ה“בונד” סבור, כי לאחר מותו של ליכטנשטיין ראוי הוא, ארתור, למלא מקומו. הוא עצמו, ארתור, לא נתלהב להצעה זו, אך חבר בעל משמעת הוא – והוא ממלא החלטות המרכז.

מזכיר סניף ה“בונד” בלודז, אך למעשה ידו רבה לו בכל הפעולה המסועפת של תנועת הפועלים היהודית במרכז זה, ומאז סוף 1938 גם שליחה בעירית לודז. במרכז זה, מעל במת העיריה, נשמע ברמה קולו, קול ה“בונד” בפולין, והוא חדור דריכות מלחמתית לזכות החיים והעבודה של הפועל היהודי, לזכותו לתרבות ולבתי ספר בלשונו ולשווי זכויות בכלל, לשינוי המשטר ולסוציאליזם. בעירית לודז רוב לסיעות ה“בונד” והפ. פ. ס. , אך המיעוט הפאשיסטי-האנטישמי מלא תקיפות וחוצפה. ודאי, פ. פ. ס. אינה ברוחו של ה“בונד” מבחינות הרבה; היא מפלגה סוציאליסטית פולנית ולא המפלגה הסוציאליסטית של פולין. רובם של מנהיגיה אינם מודים בזכות היהודים לבית ספר שלהם בלשונם הם, ועוד. אך הם שותפיו הטבעיים ובעלי בריתו במערכה המקצועית, בחזית המאבק באנטישמיות ובפאשיזם ובעד חופש ודימוקרטיה בפולין. כאן, במערכה זו, עומד באומץ לב, הקברניט היהודי הפועלי שמואל מרדכי זיגלבוים, ואתה מרגיש ויודע: לא פאתוס מלאכותי בפיו ולא דברי מליצה ותיאוריה. ממעמקי המציאות הקודרת נגזרים דבריו, ממעמקי המצוקה והשעבוד והקיפוח.

והנה הגיעה הידיעה על מותו של ארקדי קרמר, מל“ו צדיקי התנועה, בשנים האחרונות מראשי הטכניון היהודי בוילנה – וה”בונד“ עוטה אבל. נסתלק עוד אחד משרידי הראשונים, מייסדו בפועל של ה”בונד“, שסימל בחייו רציפות קיומו ברוסיה ובפולין, זה הקיום שנחצה במהפכת אוקטובר. יחד עם ראשי ה”בונד" ונציגי מוסדותיו וארגוניו השונים אץ שמואל מרדכי זיגלבוים לחלוק כבוד אחרון לחבר הדגול.

ובוילנה – תכונה רבה: משלחות, זרים, דגלים. הכל יודעים: נעקרה אבן מאבני-היסוד… אמנם הוא לא היה פעיל הרבה אחרי מלחמת העולם, שבע שנים ומעשים היה, ושונים התנאים בפולין העצמאית מתנאיה של רוסיה הצארית… אך הוא נערץ כל השנים, כאגדה חיה, שונא המליצה ואוהב האמת, איש הרצון החזק והשכל החריף החודר ובוחן, שעולם חוקי המתמתיקה והפיסיקה עולמו, ועם זה צנוע ופשוט וטהור בהליכות חייו וביתו – נזיר ואיש הברזל בדמות אחת. עוד זובטוב, ראש בלשי הצאר, ניסה כוחו אליו – והוא אז אסיר צעיר בצפרני הנוגשים – בפיתויים ובאיומים, ולא יכול לו. לא נואם ולא סופר – איש המעשה, איש הארגון, איש שיקול הדעת המפוכח והמאוזן, שהכל חרדים לגזר דינו. פאר התנועה. עתה הוא מובא לקברות בוילנה זו, ערש תנועת הפועלים היהודית, שלא לקתה מעולם בנחיתות נוכח תרבויות עמי הרוב; וילנה ששיגרה לפני כמה דורות, לועד ארבע הארצות, רשימת של“ג תושביה שמילאו כרסם בתלמוד; וילנה שהיתה ראשונה למרד בחוגי ההשכלה הסוציאליסטית ולמעבר לשיטות התעמולה הנרחבת, הקשורה בצרכי היום-יום הדוחקים של העובדים – זה המעבר שבו נעוצה ראשית צמיחתה של תנועת הפועלים היהודית. ארקדי הוא שהיה, בחוברת-ראשונים דלה, פה למעבר הזה, לברית בין ההמון היהודי לבין האינטליגנציה הצעירה, לברית שהולידה את ה”בונד“ והוא, מראשוני פעילי המפלגה הסוציאל-דימוקרטית הרוסית, שכינס את ועידת-היסוד של ה”בונד", והוא שהציע את שמו. אכן, יש קונה עולמו בשעה אחת, במעשה אחד…

ודאי, קדמו לו יחידים כגון מאַרטוב, נכדו של ארז צדרבוים שלא השלים, בראשיתו, עם נחיתות מעמדו של העם היהודי ודרש הסברה בלשון יידיש בקרב המוני היהודים; אך הוא, ארקדי, לא זה בלבד שניסח הצורך בייחוד שליחותו וארגונו של הפועל היהודי אלא אף התמיד בו עשרות בשנים ועד היום הזה, בו יסתם הגולל על חייו באדמת וילנה. רבות צפון בשם זה, וילנה, להמוני המתכנסים ללוויתו של ארקדי. יודע זיגלבוים, כי אזורי פולין הקונגרסאית היו תמיד מפותחים יותר בתעשייתם, אולם היהודים בהם גם מושפעים יותר מכחות-חוץ, מלשון עם הרוב ומתרבותו, אך הלב היהודי הפועלי פועם כאן, מאז שחר ההתעוררות החדשה בעם, מימי השביתות הראשונות של הצורפים והאופים היהודים, מאז הוחג כאן ב–1980 לראשונה, חג האחד במאי; ומאז שלחו פועלים יהודים רבים מוילנה ב–1895, במות פרידריך אנגלס מכתבי-השתתפות באבל למפלגה הסוציאליסטית הגרמנית… כאן היה תמיד, כידוע, יותר ארגון, יותר מלחמה כּלכּלית, יותר מלאכה – ופחות חטטנות עיונית, וגם פחות מגמות הגירה וטרור. שלא בדומה למינסק שבה עסקו אנשי ה“בונד”, על דעת עצמם בייצור פצצות ואבק-שריפה והיו בו קבוצות שטענו: “היד האחת ל”בונד“, האחרת –לאקדח”… והיה בכל אלה פועם האמונה בכוחות עצמו של הפועל היהודי שבלעדיו אין סבר ואין טעם למלחמת היהודים על שחרורם, של ההמון העובד והפשוט, שיותר מתפקידו במשק ובמלחמת המעמדות איחדוהו וליכדוהו המצוק והדלות והמצפון הער ובקשת האמת והצדק שבדם. לא לחינם אמר פלכנוב, כי “הפועל היהודי הוא חלוץ תנועת הפועלים הרוסית”.

התהלוכה הארוכה צועדת בסך… הרי הנריק ארליך, קומתו הגבוהה בראש מצעד האבל, ראשו מורכּן, זקנו המלבין… משלחות רבות רבות… בסמוך לכאן, בעיירה-זרת, סוויאציאן, נולד ארקדי, כאן שימש אביו – כאביו של זיגלבוים – מורה, מלמד, ומכאן המריאו הבנים והבנות לכרך גדול, לתרבות רוסיה, למערכות המהפכה… וכמותו ידע גם הוא עוני ומחסור מנעוריו. אמו שותקה – ומתה כעבור זמן – משנודע לה על מאסרו הראשון של בנה אהובה… ואין זו אשמתו של ארקדי, שתהום נפערה, לימים, בין תנועת המהפכה הכללית לבין תנועת הפועלים היהודית; ודאות היתה בו בארקדי כשם שודאות בו, בהמון הגדול המלווה אותו עתה למנוחת עולמים, שאין פדות ואין סתירה ביניהן. ונהפוך הוא… הגורל המר התאכזר לתנועה, אך היא – עיניו הרואות – לא נפלה ברוחה ולא כרעה ולא נכנעה והיא דבקה עד היום באמונתה, בדרך סללוה ראשונים. אכן, מצויים מנהיגים בודדים, אכולי ספק בצדקת הדרך, דרך ה“בונד” בשדה הסוציאליזם ובשדה פתרון השאלה היהודית, ככמורנר, למשל, אך הרוב המכריע לא סטה כמלא-הנימה משבילו.

בין הצועדים בלווייה – דמות חסונה, רחבת-כתפים, גרומה, על ראשו הגלוי שער בהיר כשער זקנו הארוך, נוסח טולסטוי, תכלת אפורה תמימה בעיניו, חיורון נזירי בפניו – וידים ארוכות, חזקות… דומה, אחד אפוסטול הנוטל מקל העץ העבה ופושט במדינה להטיף תורתו… וירגילי.

מה אירע לו שכרע צנח באמצע מצעד-האבל, חולשה היא, או סרטן הקיבה הוא המציק לו?

חברים אצים אליו להחזיק בו, לעודדו, להביאו למקום מנוחה. הוא מסרב. עיניו הטובות מלטפות העומדים סביביו בחרדה. חיורון פניו היה לובן ותכלת עיניו דהתה קמעה. כולו טוהר וזוך. אין רבב על בגדו, כשם שאין רבב על נפשו.

וירגילי כהן, מי לא ידעו במשפחת ה“בונד” ובוילנה בכלל, שהוא תושב-קבע בה משנת 1918?

בן אחיו של מרדכי בן הלל הכהן, משפחת סוחרים, חסידים קנאים, שר עם אביו זמירות ב“שלש סעודות” עם קבצנים ובעלי מלאכה מדולדלים – ואחיו הבכור, יעקב, כבר יצא להטיף ביניהם את תורת הסוציאליזם היהודי, ה“בונד”. לא יצאו ימים מרובים והנער הצעיר, מוטקה, שיצק מים על ברכיו של ר’ חיים סולווייציק בבריסק וישב על ספסל הישיבה בוולוז’ין, יצא אף הוא בדרך אחיו הבכור. והוא כבר עורך, עם י. ח. ברנר, את בטאון ה“בונד” בהומליה דער קאמף, ומיטב נעוריו הוא מערה בהתנדבות ובהתמכרות לתנועה שכבשה לבו. הוא מסובב על פני עיירות התחום, בידיו סלים גדושי “ספרות” שנדפסה בדפוס אחיו הבכור, נודד ממקום למקום, מפגישה לפגישה, מאסיפה לאסיפה ושיאי פעילותו – מול פורעים משוסים בראש ההגנה העצמית בפרעות עקובי-הדמים בז’יטומיר ועמידתו מול תותחי צבא הצארים במיתרסי 1905 בלודז.

אותם הימים נתפרסם בעתון חוץ-לארץ של ה“בונד”… נקרולוג לזכרו. הכל סברו שנתן חייו במערכה. אך עוד יעד לו הגורל שנות חיים עשירי-פעילות, ושנות חיי רוח עצורים עשירים מהם. אחרי כשלון 1905 פשטו שמועות שמרה-שחורה תקפתו. הוא התכנס לתוך עצמו, פרוש מהעולם, שימש מנהל חשבונות ופועל בורסקאי בעיירות נידחות ליד וילנה. והוא עתה מבאי בית המדרש ומחפש ניחומים בסוגיות התלמוד. באופק חייו מופיעה ארץ ישראל כמחוז געגועים טמירים, והוא אף מארגן קבוצת חברי ה“בונד” לעליה אליה. והוא אדוק וחרד, ומקיים מצוות…

כל חייו קיים מצוות… מעולם לא היתה פדות בין דבריו למעשיו. ממעט בדבור ומרבה בעשייה. מאז כרת “ברית לחיים ולמוות”, בנעוריו, עם שנים מחבריו, שפצעו ידיהם ובדמם חתמו אמנת הקודש… עם פרוץ מלחמת העולם והוא חוזר למערכה, למהפכה, ל“בונד”, ועד סוף ימיו…

הוא היה, בפולין העצמאית, מאנשי-המעשה, המעשה אשר בו שזור וארוג היה גם שמואל מרדכי זיגלבוים. לא דבר העומד בשער ולא נציג הרבים, אלא איש העשייה הרצופה, האפורה, שעבודתה שכרה, ומה רבה ועמוקה יראת-הכבוד שהוא רוחש לעבודה הגופנית, הפשוטה והאפורה! אם פועלים יהודים מובטלים מסרבים לצאת לעבודות צבוריות בוילנה – נחלץ וירגילי, כדי לשמש להם דוגמה, ועוסק בחפירת תעלות. ואם יש לעשות להפצת ה“פאלקס צייטונג” – הוא בראש המפיצים. והוא מפעילי ייוו“א ומוסדות החינוך היהודי וכמובן ב”אורט“ והטכניון היהודי ובקורסים להשתלמות בעלי-מלאכה, ובמכון המדעי ייוו”א, וראש דאגתו – הנוער, הנוער היהודי שסיכויי עתידו כה דחוקים בפולין המדינה… וזה מקרוב חזר מבקור בארץ ישראל ואימרה מופלאה אחת הניח, המעידה, אולי, על ליבוטיו הפנימיים יותר מאשר כל פולמוס וויכוחים: רוח הקודש מתגוללת ברחובות הארץ – אמר.

הכל מרגישים: אבק-פרחים ריחני של חידת-קסמים שרוי על אדם זה, שבנעוריו, במרתף-המחתרת, דבק בו שם-הסתרים וירגילי. וירגילי הוא כינויו של המשורר אשר צלו ליווה את דנטה בשבילי הגיהינום וגן העדן… הטעם הוא, או שמואל מרדכי זיגלבוים, העומד בסמוך לו, גם מטעמו של גן עדן?

אַך לפתע משתררת דומיה בבית העלמין היהודי. צלילי ה“שבועה” העולים מאלפי גרונות מפסיקים הגותו של זיגלבוים. דומה נשכח גם ארקאדי, נעקרה תשומת הלב מוירגילי, והוא מתייחד כליל עם משפחתו הגדולה, עם אהבתו, עם ה“בונד”. –

אַחִים וַאֲחָיוֹת לֶעָמָל וְלָעֹנִי, ברידער און שוועסטער פון אַרבעט און נויט,

עַם מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, אַלע וואָס זיינען צעזייט און צעשפּרייט!

יַד אַחַת, יַד אַחַת – הַדֶּגֶל מוּכָן, צוזאַמען, צוזאַמען, די פאָן – זי איז גרייט,

מְפַרְפֵּר הוּא בְּזַעַם, אָדֹם מִדָּם, זי פלאַטערט פון צאָרן, פון בלוט איז זי רויט, –

שְׁבוּעָה הִיא, שְׁבוּעָה לַחַיִּים וְלַמָּוֶת! אַ שבועה, אַ שבועה, אויף לעבן און טויט!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ, הימל און ערד וועט אונז הערן,

עֵדִים כּוֹכְבֵי הַמָּרוֹם, עדות – די ליכטיקע שטערן,

שְׁבוּעָה הִיא, שְבוּעָה שֶׁל דָּם וּדְמָעוֹת אַ שבועה, אַ שבועה פון בלוט און פון טרערן –

נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ, נִשְׁבַּעְנוּ! מיר שווערן, מיר שווערן, מיר שווערן!

נִשְׁבַּעְנוּ לִלְחֹם לְחֹפֶש וָצֶדֶק מיר שווערן צו קעמפן פאַר פרייהייט און רעכט

בֶּעָרִיצִים וּבְעַבְדֵיהֶם; מיט אַלע טיראַנען און זייערע קנעכט;

נִשְׁבַּעְנוּ מַגֵּּר אֶת חֶשְׁכַת הַלַּיִל, מיר שווערן באַזיגן די פינצטערע נאַכט

אוֹ כִּנְפֹל גִּבּוֹרִים נִפֹּל בַּקְּרָב! אָדער מיט העלדנמוט פאַלן אין שלאַכט!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו’ הימל און ערד וועט אונז הערן, אאז“וו, אאז”וו.

נִשְׁבַּעְנוּ עָמוֹד בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה מיר שווערן צו פירן דעם הייליקן שטרייט,

עַד אִם יָקוּם וִיחֻדַּשׁ הָעוֹלָם. ביז וואַנען די וועלט וועט נישט ווערן באַנייט:

לֹא קַבְּצָן עוֹד, לֹא גְּבִיר, לֹא אָדוֹן וְלֹא עֶבֶד: קיין קבצן, קיין נגיד, קיין האַר און קיין שקלאַף:

וַחַלָשׁ וְגִבּוֹר יִשְׁווּ גַם יַחַד! גלייך זאָל ווערן ווער שטאַרק איז און שלאַף! –

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו’ הימל און ערד וועט אונז הערן, אאז“וו, אאז”וו.

אֱמוּנִים אֵין קֵצֶה נִשְׁבַּעְנוּ לַבּוּנְד, מיר שווערן אַ טרייהייט אָן גרענעצן צַום “בונד”,

רַק בְּיָדוֹ גְאֻלַת עֲבָדִים, נאָר ער קאָן די שקלאַפן באַפרייען אַצונד.

דִּגְלוֹ הָאָדֹם שָׁט רָם וְרָחָב; זיין פאָנע, די רויטע, זי ווייט הויך און ברייט;

לַחַיִּים וְלַמָּוֶת לוֹ אֹמֶן נִשְׁבַּעְנוּ! מיר שווערן אים טרייהייט אויף לעבן און טויט!

שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְׁמְעוּ קוֹלֵנוּ וכו’ הימל און ערד וועט אונז הערן, אאז“וו, אאז”וו.

בדמדומים מתפזרת משפחת ה“בונד” – להמשך המערכות.

ב–1937 חוגג ה“בונד” את מלואת ארבעים שנה ליסודו – והיה זה לו, לזיגלבוים, חגו האישי. הכרוז שהוצא על ידי המרכז, כתעודה קדושה היא לו ושירת חייו ארוגה בה. הכרוז פונה בקריאת-עידוד-ומלחמה אל המוני היהודים אשר בפולין, אשר הכל מבקשים לכלותם ולגרשם, כי קדרו שמי אירופה – עם גרמניה בכלא הפאשיזם וכמותו עם איטליה ועקת המשטר בפולין גוברת עם המשבר של הקפיטליזם ועם ההכנות למלחמת עולם אימפריאליסטית חדשה.

אך ה“בונד” כבר ראה משטרי דכּוי ועריצות בהתמוטטותם – מטעים הכרוז. הן הוא עצמו צמח ממעמקי החיים היהודים בתהום החשיכה של רודנות הצארים. ה“בונד” נפח רוח חדשה באדם העובד היהודי ומילא לבו באמונה חדשה; ה“בונד” עורר בו רגש הכבוד האנושי וכתוצאה מכן – ההכרה הלאומית, הצורך בתרבות לאומית עצמית. כשווה בין שווים שילב את הפועל היהודי בעולם חדש וגאה – עולם הפרולטריון הלוחם. ה“בונד” הוא שהקנה לאדם העובד היהודי את ההרגשה ואת ההשגה של המדינה, את תודעת הקשר בין גורלו לגורל ארץ מגוריו ונטע בו האמונה החזקה, שבמקום בו הוא חי, בארץ לה הוא מוסר כל עמלו, עליו להלחם בכל כוחו על זכויותיו בה.

ה“בונד” לימד את הפועל היהודי, שכוחו לא באחדות לאומית עם מנצליו, הגבירים ומשרתיהם, הכלי קודש, כי אם במלחמת מעמדות נגד הקפיטליסטים ללא הבדל לאום, ובאחדות בינלאומית של כל העובדים והמדוכאים.

את איש העבודה היהודי המושפל עשה ה“בונד” פועל בעל הכרה מעמדית, סוציאליסט מהפכן.

אכן, ה“בונד” הוא במצור, אך כוחו גובר עולה, הוא המבצר נגד היאוש, נגד הבהלה, נגד אשליות-המדוחים. הוא התקווה, בו הישועה. הוא החזית האמיתית לשחרורם של המוני העם היהודים. והוא זיגלבוים, מראשוני המצביאים בחזית זו, הוא שולית האופים לשעבר, מגידולי הדלות היהודית, בשר מבשרו ועצם מעצמותיו של העם, עלה לאחריות רמה זו. העימוד בה בסערת הזמנים?

מה רבה התכונה – המוני חוגגים נוהרים לאספות ולהפגנות. זרמי חיים בוקעים ממעבה האדמה של העובד היהודי בפולין המדינה. “אחים ואחיות לעבודה ולמצוקה…” אך לא רק יום חג הוא ל“בונד” כי אם גם יום גיוס למערכות הצפויות.

באחת האסיפות, בוארשה, יושב לידי המשורר אורי צבי גרינברג. – מספר זיגלבוים: “מיהו האיש שהופיע על הבמה? – שאלני. – ראשו, כל דמותו אומרים שירה… האם לא הרגשת בחלוף כּעין זרם החשמל באולם משהופיע הוא? זו שירה…”

באצבעות רוטטות אחז בזרועי, רכון לפניו, מבטו נעוץ בראשו של האיש על הבמה, שישב צנוע, דחוי בפנה.

“אל ידבר – המשיך – אל לו לדבר… רק יראה מזמן לזמן ראשו…”

היה זה נוח, נוח שלנו – מעיר זיגלבוים.

הוא לא נאם. רק לעתים רחוקות מאד. אך מי עוד כמוהו היה מקובל על ה“בונד”, מי עוד כמוהו היה מעין התגשמות חיה של ה“בונד”?

גבה קומה וצנום. פנים נפולים, מעגלים, עינים גדולות, שחמימות וטוּב בהן וריסים כהים תלויים מעליהן… אף-אכרים רחב – ועצמות לחיים בולטות. שפם משופע, שב, אל אחד אציל פולני גאה, תלוי מעל פיו… דבורו מועט, כשוקל כל מלה. כל חייו בתנועה, במוסדות, בישיבות, חיים אחרים אין לו. את אשתו כמעט ואין רואים עמו… את בתו – לעולם לא. חייה בעולם אחר, בעולם התנועה הסוציאליסטית הפולנית. הגורם הדבר כאב לנוח? – אין הוא נוהג להשיח על עניניו האישיים. איש העם הוא. איש ההומור. איש שראה ונתנסה רבות. איש המפלגה המובהק. – המנהיג לאין ערעור. הסמכות המוסרית המובהקת. אף ענינו בספרות יידיש רק במידה ששייכותה למפלגתו. הוא השופט העליון ב“בונד”, ובית הדין – בחדרו הקט במערכת ה“פאלקס-צייטונג”, שרהיטי עץ פשוטים ומעטים בו. ודברו – חוק.

כן הבת… וזיגלבוים יודע עוד בת, כמעט לעיניו גדלה, הלא היא גאַלוצ’קא בתו של יוסף כמורנר-לשצ’ינסקי, ממנהיגי פלג השמאל ב“בונד”, שאף הוא שותף מלא עתה לחגיגות הגדולות. ענוג ורך בחיי המשפחה – וקנאי בהשקפותיו, חריף בויכוחו, בייחוד עם הקומוניסטים היהודים, עם הציונים, עם חברי ה“בונד” שערקו בברית המועצות למחנה הקומוניסטים ועם חבריו במפלגה. צנוע, בעל משמעת עצמית, נזיר, חכם מחוכם. קומה בינונית, פנים צהבהבים-חיוורים, שחור עינים, אף זעיר, “רוסי”, שפם גזוז – ודבורו מלווה שיעול תמיד, מגילויי מחלת הריאות האוכלת בו… כן, גאַלוצ’קא, היא אוצרו, יחידתו, היא אהבתו הגדולה. ונהייה בה למוסיקה, לריקודים… שלא ברוח אבא. ולילה אחד, ליל הסדר, האב שקוע בניירותיו, בפולמוסיו, במאמריו, האם טורחת במטבח… והנה מופיעה מאי-זה גאלוצ’קא ודמעות בעיניה: אף היא רוצה בליל סדר, בדומה לשאר ילדי היהודים… היא מנשקת את אביה – מחמל נפשה, והוא מלטף שערותיה של יחידתו – ושותק… ועקרונות נאבקים במוחו… והוא משתעל, משתעל…

מי נותן דעתו על חולשות אלו בימים חורצי-גורל אלה? ארבעים שנה מלאו ל“בונד”, ארבעים שנות מלחמה, אך עוד רחוק הנצחון – והחגיגיות ממנו והלאה, והמצב מחייב היאזרות עליונה של כל הכחות, וסוער הפולמוס ברחוב היהודי, והאויב בשער…

ודאי, הציונות מושרשת עמוקות בלבות יהדות פולין, ולא פחות הימנה החסידות; אך עם זאת גוברת ועולה בלא הפסק השפעת ה“בונד” והוא כובש עמדות בעיריות ובקהלות, מאות אלפי קולות ניתנים למועמדיו. המונים מבקרים באסיפותיו ומאזינים לדברו. אפיינית לעליה זו היא, אולי, התארגנותו ב“בונד” של חוג “ארקדי”, הוא חוג תלמידי הישיבות; והאהבה והמסירות הרבה בה עוטרים המונים את מוסדות החינוך בלשון יידיש, ילדי רוחו של ה“בונד”, הנלבטים מרות על קיומם.

ודאי גם בחוגי פועלי ציון הארץ-ישראליים מצויים אוהדי יידיש ומטפחי ה“שול-קולט”, הוא בית הספר הציוני בלשון ההוראה יידיש; אך ארץ ישראליותם של מוסדות אלה פוסלתם לעמידה משותפת עם ה“בונד”, בחזית החינוך, כשם שארץ ישראליותם של האיגודים המקצועיים הנפרדים שהקימו, פוסלתם לעמידה משותפת עמו בחזית המקצועית.

המועצה הארצית של האיגודים המקצועיים בהנהלת ה“בונד”, דוחה גם את דרישתם של פועלי ציון לעמדה נייטראלית בשאלת ארץ ישראל.

ובכל מערכות ה“בונד”, עומד מרדכי שמואל זיגלבוים, ארתור, נושם אוירתם, אוירת השליחות הפועלית והיהודית, אוירת הקרב הבלתי-פוסק עם יריבים לאין ספור, ממלאת כל חדרי נפשו כל שעות יומו. כנתן חאנין, מנאמני ה“בונד” בניו-יורק, שנזדמן זה מקרוב לוארשה, החלטתו נחרצת: “פעם בונדאי – בונדאי לתמיד”, ונאמן עליו דברו של ולאדק (אחיהם של דניאל טשארני ושמואל ניגר), אף הוא מידידי ה“בונד” בניו יורק, המכריז בבואו לוארשה: “גם אם בונדאי אחד יוותר בעולם, אני אהיה השני לו”. כי כמוהם כמוהו חניכי התנועה שזיווגה משמעת עם תחושת אחדות ונאמנות, תנועה שהיא אהבת נעוריהם הראשונה.

באחד מציוריו שארתור נוהג להעלות על הנייר בעקבות בקוריו בערי השדה בפולין מצוי תיאור של נער יהודי – וולוול סנדלר. נער צנום ונעווה-פנים, אותות “המחלה האנגלית”, הרעב והרחוב המופקר טבועים בו. כבן ט“ו, לבוש סחבות, חזה נפול, מלוכלך… בן לסנדלר מטליא, מטופל בילדים, דבורו בגמגום, שוליית סנדלרים אף הוא – מורדף ומולעג כל הימים… וחיוך אוילי שפוך על פניו תדיר… לימים מצטרף וולוול לאגודה המקצועית של פועלי העור, והשליטים בה הקומוניסטים, ואת ה”בונד“ נותנים בה לקלס ולשמצה. הוא גם נרשם לספריה בעיירה. הוא מאזין לויכוחים הסוערים באגודה – יושב בפינה – ושותק. אין איש מעלה על דעתו, כי וולוול סנדלר מבין במתרחש. לימים מבשילה החלטה בלבו של וולוול – והוא מצטרף לחוג ה”צוקונפט". אנשים תמהים… וולוול שותק, אינו מתערב בויכוחים, אך ידיו מלאות עבודה: גובה מס חבר, מפיץ עתונות התנועה, מגייס חברי חדשים… וגם לאחר שבגר יותר והצטרף לתנועה לא פסקו הלועגים והמלעיגים – ראו… ראו… וולוול תם… אך עד מהרה פסק הצחוק. וולוול יודע דרכו, גם נוטל רשות הדבור באסיפות, והוא כבר פעיל בהפגנות ובשביתות ומתווכח עם יריבים… ואת חסכונותיו שיעדם לקניית מלבוש הוא מוסר לצרכי התנועה… וולוול תם מלווה את המרצה מטעם מרכז המפלגה, את ארתור, לבית הנתיבות ומטיף לו:

מחובת המרכז להגביר מאמציו במלחמה נגד הציונות והפאשיזם. יש להרחיב הפעולה לעורר את הפועלים, יש ויש…

כן, חבר וולוול – מבטיח לו ארתור – הכל נעשה. רבות אפשר לעשות כשלרשות הפעולה חברים שכמותך…

ברכבת, עוד דמותו של וולוול הסנדלר לעיניו, מוציא זיגלבוים את הגליון האחרון של “יוגנט וועקער” – הוא עתון נוער ה“בונד” ונער עובד, אבוקה דולקת בידו סמלו – שוטחו לפניו, כמתגרה בשכניו לנסיעה הפולנים. ומעיין בו. עינו נצמדת לשירו של אחד ממשוררי המשמרת הצעירה של ה“בונד”, והוא ביטוי-אמת לצערם, למרדם, למאווייהם של וולוול הסנדלר, שלו עצמו, של נוער יהודי עובד וסובל בפולין המדינה, של נערים אובדים במצוק ובחוסר עבודה וברעב לעבודה, מנושלים וחשוכי-תוחלת במשטר הקיים, על “האבנים הערומות של הכרך”.

והרי השורות של י. ל. קאן מוארשה:

חָלְפָה יַלְדּוּתִי בָּרְחוֹבוֹת וּבַשֵּׁפֶל,

הֶפְקֵר, בְּלִי מַשְׁגִּיחַ וָאָח.

גָּדַלְתִּי עָזוּב, גָּדַלְתִּי פָּרוּעַ,

עַל אֶבֶן-עֵירֹם שֶׁבַּכְּרָךְ.

נִתְּצוּ נְעוּרַי בְּבָתֵּי-הַחֲרֹשֶׁת,

נִשְׁחֲקוּ בְּגַלְגַּל עַד עָפָר.

וּמִכֹּל חֲלוֹמוֹת-הַיַּלְדוּת הַנּוֹהֶרֶת

מַה לִי, הוֹי מַה לִי נוֹתַר?

חֲלוֹם עַל פַּת-לֶחֶם, עַל בַּיִת שָֹבֵעַ

בְּיָמִים שֶׁל זֵעָה וּדְוַי.

אֵינִי מְבַכֶּה חֲלוֹמוֹת שֶׁרִמּוּנִי –

נָתִיב אֲבַקֵּשׁ לְחַיַּי.

­­­– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

עָבְרוּ דוֹרוֹת-דּוֹרוֹת הַרְבֵּה כְּעֶצֶב שֶׁבָּעֶרֶב

בְּחֶנֶף-שֶׁל-כְּלָבִים בָּזוּי שֶׁעַל בְִּרכָּיו נָפָל,

אַךְ בֵּן מוֹרֵד רִאשׁוֹן בְּמִשְׁפַּחְתִּי הִנֵּנִי,

כִּי בְּגָאוֹן אֶשָּׂא תְּהִלָּה לְיֶגַע וְעָמָל.

אכן, זה כוחו של ה“בונד” שהרים מאשפתות את הפועל היהודי הדחוי, שהרים גם אותו עצמו – מהרהר ארתור. ובכוחו זה עתידו, ערובת נצחונו.


באחד בספטמבר 1939, עוד הקמה לא נקצרה משדותיה הזהובים של פולין, פולש הארבה הגרמני המשורין לאדמת פולין. כרוז ה“בונד” המופיע בו ביום קורא להמוני היהודים, לא לחסוך קרבנות, לאחוז בנשק ביד ולהתיצב במערכה מול אויבה של הארץ, שהוא גם אויבם של היהודים והפועלים, מול צבא הפאשיזם המזויין.

בששה בספטמבר, בשמונה בבוקר, מתייצבת משלחת ה“בונד” – ארליך ואלטר – במכרז המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, ברחוב וואַראֶצקא 7. שלטונות פולין ומפקדת הצבא הכריזו על פינוי הבירה ועם זאת על החלטתם להמשיך במלחמה, ואנשי ה“בונד” מבקשים להוועץ בחבריהם הפולנים על דרכּם המשותפת בתנאי הכיבוש הנאצי הממשמש ובא. אך מזכיר הפ. פ. ס. , קאז’ימיאֶז’ פוז’אק, אינו מאמין בהבטחות השלטונות ומפקפק באפשרות לארגן קו-הגנה לאורך הנהרות בוג–סאן ולהחזיק בו.

שעתיים אחרי כן מתכנסת הישיבה האחרונה של מרכזו הנבחר של ה“בונד” בפולין בראשותו של נוח פורטנוי. פה אחד ממליצה הישיבה על פינויים של מנהיגי ה“בונד” הידועים והמוכרים, שסכנת חיים ודאית צפייה להם תיחת שלטון הכיבוש. היחידי המתנגד להחלטה – ויקטור אלתר, אך הוא מקבל, כרגיל, מרות הרוב. בשבעה בספטמבר הם עוזבים, ברגל, את וארשה בדרכם האחרונה למזרח. בבריסק הם עומדים לחדש קיומו של מרכז ה“בונד”, שיעמוד בקשרים עם המחתרת בחלק האחר של פולין ועם מרכזו שבראשו הועמד איש מרכז הסתדרות הנוער, ואחר כך גיבור הגיטו הנודע, אברהם בלום. אך התקדמות הבזק של החיל הנאצי שמה לאַל תכנית זו.

ח

השואה

ב–1933 מעל דוכן האנטרנציונל הסוציאליסטי בוינה, מזהיר הנריק ארליך, מנהיגו של ה“בונד” בפולין, את תנועת הפועלים הבינלאומית מפני חוסר דריכוּת מספקת לסכנות הכרוכות בתנועה הנאצית, שנתבצרה בגרמניה מעוזה של תנועת הפועלים הסוציאליסטית, פארה ומורת הדרך שלה. מנהיגם של הסוציאליסטים-הדמוקרטים הגרמנים עונה לו באותו מעמד: גרמניה אינה איטליה, אין לחשוש…

ה“בונד” נמנה עם האינטרנציונל הסוציאליסטי, אך חשבון גדול לו עם זרם הריפורמים כשם שחשבון גדול לו עם זרם הבולשביזם.

עתה גוססת הרפובליקה הגרמנית, אך תנועת הפועלים הסוציאליסטית בגרמניה טרם השכילה להוציא הלקח. ארליך, שהשתתף בכינוסו האחרון של האינטרנציונל, מוסר דין וחשבון לחברי מרכז תנועתו, מרצה בסניפים, כותב ב“פאלקס-צייטונג”, – וחרדה גדולה בדבריו.

אוטו וואלס, נציגה של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית – מספר ארליך – דרש באורח קטגורי ממזכיר האינטרנציונל לבל יפרסם את ההחלטות שנתקבלו בועד הפועל שלו ובמזכירותו. מה פירושה של דרישה זו? פירושה הוא, שהאינטרנציונל ישתמט מתגובה על איומו המחוצף של גרינג, שכל עוד תמשיך העתונות הסוציאליסטית בעולם לגלות ולהוקיע את זוועות משטר-היטלר, יוסיף הוא, גרינג, לסתום את פיהם של הפועלים הסוציאליסטים בגרמניה. פירוש דרישתו של וואלס הוא:

יימנע האינטרנציונל ממחאה פומבית נגד מעשי-הדמים של כנופיות-היטלר, יימנע מלקחת תחת חסותו את הפועלים המעונים בגרמניה וייכנע בשאלת החזית המאוחדת למדיניותו של וואלס, כשם שהוא, וואלס, נכנע למדיניותו של היטלר! האמנם סבור היה וואלס, שהדבר יעלה בידו? לא, הוא לא האמין בכך. אולם הוא זקוק היה לאמתלא כדי להצדיק בה את פרישתו מן האינטרנציונל. עד מה היתה לו נסיעתו של וואלס לציריך בעיקר חלק במשחקו המדיני הפנימי, אפשר להווכח מן העובדה של השימוש הזריז במעשה פרישתו מן האינטרנציונל: ברגע בו קיבל פרידריך אדלר את הודעתו הטלגרפית של וואלס על פרישתו, כבר פורסמה הידיעה בתופים ובחצוצרות ברחבי העולם באמצעות סוכנות המודיעין של גרמניה הנאצית. סוכנות זו קיבלה את הידיעה על הפרישה, עוד לפני שקיבלה מזכיר האינטרנציונל! – מכריז ארליך.

והוא ממשיך:

אין בנו ספק, שמעשהו של וואלס אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של מיליוני חברי הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית. בכך אין אני מפוקפק. אולם מיליונים אלה אין בידם בגרמניה של היטלר לבוא על בטויים. בשמה מדברים שם עתה וואלס וחבריו, אשר בתור חברי מרכז הס. ד. הגרמנית נתנו את הסכמתם לצעדו.

…אוטו וואלס “מסתגל” למצב. הוא מצרף נדבך לנדבך לבנין ה“אופוזיציה הלויאלית” למשטר-היטלר הנתון בבניינו. הוא סבור, שבדרך זה יעלה בידו להציל משהו מן השואה אשר ירדה על תנועת הפועלים הגרמנית. הוא סבור, שאם יפרוש מן התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית ויטבול, יותר מאשר עד עתה, במים לאומניים-פאטריוטיים; שם יתייצב על קרקע ה“עובדות המוגמרות” ולא זה בלבד שיעלים עין ממעשי-התועבה-והרצח של משטר-היטלר אלא אף יגיע ב“לויאליות” שלו כדי מחאות נגד ה“הגזמות” המופצות ברחבי העולם ביחס למשטר הזה – ויצליח לשכנע את המיניסטרים בעלי ה“מאכלות הארוכות” בידיהם, שאמנם הם “ממשלה חוקית” ומחובתם לשלוט באורח "חוקי; כי אז יימנע הוא מגורלה של התנועה האיטלקית, גורל האמיגרציה בגולה, וישיג בתחנוני-רחמים קיום ליגאלי למפלגתו!

גם אם ישיג זאת, אוי לו לקיום כזה שנקנה במחיר הכניעה המוסרית, במחיר הבגידה הגלוייה. אולם הדבר לא יעלה בידו. ויש להתפלא עד מה מסונוורים לאין תקווה, עד מה בלתי מוכשרים ללמוד מלקח הנסיון ההיסטורי הם דוקא אלה, שגאוותם תמיד על חוש המציאות שלהם, שפיהם מלא תמיד דברי ביטול על “הרומנטיקה המהפכנית”!

מאחורינו נסיונה הטראגי של איטליה – מסביר ארליך. גם שם מצויים היו אנשים אשר התייצבו על קרקע ה“העובדות המוגמרות”, כדי “להציל את הניתן”. מה הצילו? אף דבר. אין הפאשיזם יכול לשאת ולסבול לידו שום התחרות, שום תנועת המונים, אף לא יחידים המגלים צל של עצמאות. הוא אנוס לשים את כפו הפאשיסטית על הכל. מוסוליני ניצל ברצון את ידו המושטת של ד’אַראַגוֹנאַ, כדי לשמטה אחר כך כלימון סחוט. כל פועל בעל הכרה מעלה זכרו בבוז. זה הדבר האחד שהושג.

והיטלר הולך בדרכיו של מוסוליני – זו מסקנתו של אֶרליך. בשפלותו, באכזריותו ובנבזותו הוא אף עלה על מורו האיטלקי. אם אמנם יסבול היטלר זמן מסויים את וואלס ואת אלה ההולכים עמו, הרי רק לשם כך, כדי ל“הניח” להם לשקוע יותר בבוץ הכניעה המוסרית, למען תהיה בידם הם האפשרות להכתים את הדגל אשר לאורו הם נלחמו עד עתה.

…מעמד הפועלים הסוציאליסטי בעולם מצווה בשעה טראגית זו להיות בלב ובנפש עם פועלי גרמניה הנתונים בנסיון חמור; מחובתו לעודד במדיניותו ולחזק בקרב המוני הפועלים בגרמניה את רוח האחווה הבינלאומית, ולסייע להם להקים מחדש אירגון חזק, חדור רוח מהפכנית, שיעצור כוח לפתוח במלחמה בדיקטטורת הדמים של היטלר. אולם מענינה של התנועה הסוציאליסטית בגרמניה ובעולם כולו הוא, שמעמד הפועלים הסוציאליסטי ינער את חצנו בחריפות מ“מצילי” מעמד הפועלים הגרמני מסוגו של אוטו וואלס וחבריו.

ואכן, לא יצאו ימים מרובים – ואזהרתו של ארליך קוימה במלואה! מעמד הפועלים הגרמני, על תנועותיו ואישיו, ערכיו ונכסיו, היה מרמס לרגלי הנוגש הארור. צפרניו של העיט הדורס ננעצו בגוף היהודים, וזרועו המזויינת הושטה בתאוות-כיבושים לא תדע שבעה. צלה הקודר של מלחמת העולם נפרש שוב מעבר לגבול…

באביב 1939, בצל המלחמה, דנה מועצת ה“בונד” בפולין בקריאת השלטונות להתנדבות למען חיזוק חיל האויר הפולני. רוב המועצה נוטה להיענות לפנייה. אך המנהיג הוותיק, ולאדימיר קוסובסקי, רואה האימה הצפוייה להמוני היהודים מן המלחמה ומכריז:

“מן הראוי שנדע, כי מלחמה בגרמניה הנאצית פירושה השמדה מוחלטת של האוכלוסיה היהודית באירופה. ללא רחם ירצחו הגרמנים את כל היהודים, זקנים וטף, גברים ונשים.” ומכאן מסקנתו, שחס לו, ל“בונד”, לסייע להכנות המלחמה.

האפשרות האחרת בעקבי שלילת הזיון שמה: פיוס, סוברים רוב חברי המועצה; פיוס, משמעו הסגרת היהודים לתלייניהם הפאשיסטים, ועל כן מחליט הוא להיענות בחיוב לקריאת השלטונות.

אפס, חמשה ימים לאחר פרוץ השואה כבר עומדים הצבאות החומים בלבה של פולין, וצבא פולין נתון בנסיגה שלמה, מופצץ ומופגז ונרדף על צואר. מלודז, עיר פעולתו של ארתור בשנים האחרונות, זורמים נוהרים המוני אדם ושרידי גדודים מובסים צפונה, לעבר הבירה. ועם ההמון, בינות לכפרים העולים באש, תחת מטר של פגזים ופצצות, גם ארתור, החוזר לוארשה, בה עשה מיטב שנותיו, בה גדל ועלה. לעיר זו נמלט, לפני כשלשים שנה, מעיירתו הנידחת בחיפושיו אחר לחם ועבודה, ואילו עתה – עשרות שנים של פעולות ומלחמה מאחוריו ורישומם טבוע עמוק בו – הוא נמלט אליה בשניה בנסיבות איומות. ילד היה בפרוץ מלחמת 1905, נער היה בפרוץ מלחמת 1914, ואילו עתה, בסתיו הפולני הזהוב, מצפה לו, אולי, הגדול שבנסיונותיו בעטייה של המלחמה שניתכה בחמת זעם לאין דוגמה, בעצמת שטנים הורסת כל.

הוא אץ, לעבר וארשה, לשוב אליה עוד לפני כיבושה בידי חילות הצורר. אש וחורבן בדרכים, אוירונים זורעי מוות ממעל, פליטים מבוהלים, סיוט. מה דהים וקלושים כל נסיונות חייו לעומת תמונות הזוועה שהוא קולטן וסופגן עתה, בדרך מלודז לוראשה, לעומת זו רעידת-האדמה שאין משלה? ומה ילד יום מחר?

ושוב בוארשה המתגוננת, על המוני העובדים היהודים ועסקניהם, תנועות הנוער, הילדים והתלמידים, בוארשה אם קהלות היהודים באירופּה, לבן ומוחן וזרוע עוזן. בשתים אחר חצות, בספטמבר 1939, הוא מגיע לעיר – כחוזר ממסע רצוף של חדשי נדודים, מיוגע עד אפיסת כוחות ורגליו כושלות וצבות. מצד פרבר וולאַ הוא מגיע ודופק על דלת ביתו של חבר ה“בונד” אברהם קסטלנסקי. רעייתו ברתה דואגת לו למנוחת-ארעי, מעודדתו, לא בת-בורגנים מטופחת היא, שתיבהל. אף היא חניכת ה“בונד”, ועוד בשנה האדומה, ב–1905, – היא מעירה – הבריחה נשק לפלוגות-הקרב של המפלגה, ואשים ניצתים בעיניה השחורות…

מוכן הוא, כרבים, להמשיך הנדודים קדימה, מזרחה, מאחורי הויסלה, לעבר הבוג. האין מקימים שם קו-חזית חדש, מבוצר, אליו יישבר השריון הנאצי? הן העם ודאי לא ייכנע, ימשיך מלחמתו עד למיגור האויב, ואיך יישאר הוא, ארתור, בעורף, נדון לפסיביות, לציפייה עקרה, ומקומו ייפקד בשורות העם הלוחם לחרות? והוא הולך אל מיאֶצ’יסלואא ניאֶדז’אַלקובסקי, מראשיה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית ונודע לו, כי בוטלה התכנית להפקיר את וארשה ללא קרב. ונהפוך הוא: על אף כוחות המגן הדלים, על אף הסיכויים המועטים לנצחון – וארשה תילחם ולא תכנע!

ואז בשלה בו החלטה: הוא לא יזוז מכאן! יברח כל הבורח – הוא לא יזוז! – ודמעות נקוו בעיניו. בדמעות על הדם והחורבן והמפולת הצפויים נקנתה הכרעתו – וכעת חדרוֹ זרם חדש של מרץ ותאוות-עשייה-והקרבה.

בישיבה של קבוצת עסקנים מרכזיים נקבעת תכנית הפעולה לימים הקרובים. בין היתר מחליטים על המשך הופעתה של ה“פאָלקס צייטונג” – עתונו היומי של ה“בונד” בתקופת המצור, וארתור נקבע עורכו. ארתור נקבע גם איש-הקשר עם תנועת הפועלים הפולנית, ויום יום הוא נפגש עם ראשי הפ. פ. ס. , מיודעיו ומכיריו, החברים ניאדז’אלקובסקי וזאַראֶמבּאַ.

הישיבה שנערכה בדירת אגודת פועלי הדפוס, נובוליפיאֶ 33 ובה משתתפים עסקנים שונים ופעילי ההסתדרות בוארשה, קובעת את ארתור גם מזכיר המרכז במקומו של עמנואל נובוגרודזקי. ישיבה זו היא הגילוי הראשון לאירגון הפעולה במחתרת. בה נזרעים הגרעינים הראשונים לעמידה על הנפש, על החיים, על הכבוד בגיטו הנצור.

למעלה ממיליון תושבים בוארשה, ויותר משלישם יהודים, רבים מהם שנמלטו בבהלה מן המקומות הכבושים בידי באויב. ויש להושיט עזרה וסיוע, לדאוג לקיום המשמעת והסדר הפנימי ולארגן השתתפותם בקרב, בהגנה. מי אם לא תנועת הפועלים היהודית תהא חלוצם של תפקידים אלה? הן אין להפקידם בידי האזרחות או חוגי הציונים, שמעולם לא הצטיינו בהבנה לצרכי ה“גלות”. וארתור מתייצב בראש הפעולה, והוא כותב הכרוזים הקוראים לאוכלוסיה היהודית ליטול חלק פעיל בהתגוננות ולהצטרף לגדודי העבודה המתנדבים. וכבר עוסקות ידי יהודים בחפירת תעלות-מגן, ביסוד מטבחים לנצרכים המרובים, בביצור עמדות, ביחידות הקרב, בפלוגות הכבאים, העומדות על המשמר יומם ולילה ונלחמות בדליקות. מלוא זמנו של ארתור קודש לתפקידים אלה, ובכללם הכתיבה ב“פאלקס צייטונג” שענינה בעיות השעה הדוחקות, התפקידים הדחופים.

המגינים יודעים, כי הצבא הסדיר כבר הוכה לרסיסים, המטה הכללי והממשלה ברחו מזמן – והחלטה בלבם לא להפקיר את הבירה ללא קרב. השלטונות שנמלטו מזמן. השלטונות שנמלטו על נפשם אף לא הניחו אחריהם אמצעי-התגוננות ראויים לשמם, אף אוירון אחד – והמחבלים הנאצים ממטירים אש וגפרית ומוות משמים… עומדים המגינים, מנותקים מתבל כולה, בעמדות-ארעי ועל גגות הבתים ומכונות-היריה המועטות בידיהם, אל מול עצמתו האדירה של האויב האכזרי. לא תקוות עזרה ועורף להם ולא אספקה מספקת. ביום השלישי למערכת ההתגוננות נשמעה ברדיו קריאתם-אזעקתם הנואשת של הרופאים אל האוכלוסיה, להחיש חמרי אגד ומכשירי הזרקה, שכן אין בידם לנתח את החיילים הפצועים…

הם עומדים, המגינים, בשער, בפרברי וארשה, ונחשולי הפלדה והאש של החיל הנאצי מתפוצצים אל מול גבורתם, בקרבות פנים אל פנים, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שלושה שבועות תמימים… עד לסוף המר של הכניעה, באין מוצא, לאחר שאזלה התחמושת והאספקה. והרוח החיה במערכות ההגנה הם גדודי המתנדבים הפועלים, הלוהטים בשנאתם לכובש הפאשיסטי, אנשים ונשים ובני נעורים, רבים מהם קרדומות ואבנים בידיהם…

ביום ראש השנה, היום השמיני להתגוננות, מבצע האויב הנאצי את הגדולה בהפצצותיו עד אז על הרובע היהודי, מטר של פצצות ואש ניתך על רחובות נאלאווקי, סמוצ’אַ, ניזקאַ, מילאַ, ווֹלינסקאַ, קרוכמלנאַ, נווליפיאֶ, מילנאַ. אלפים נתרסקו, מאות בתים בותרו ונשמדו – ואנשי ה“בונד”, בדומה לאחרים, מגלים פעילות קדחתנית והתמסרות למופת. עתונו היומי, “הפאלקס צייטונג”, אינו מפסיק אף ליום הופעתו, קורא לקרב, להתגוננות, לאי-כניעה, לעמידה גאה. עורכו של העתון הוא עתה שמואל מרדכי זיגלבוים, והוא המאציל עליו מרוחו שנתחשלה בימים אלה, שגדלה עם המאורעות הגדולים, חורצי-הגורל. ללא הפסק פועלים מוסדות ה“בונד” וקודם לכל מטבחי-העם הזולים – שהם מקום קליטה לאלפי הרעבים וחסרי-הבית, ורק בתום ההתגוננות מתארגן שוב בסיועו הפעיל של ה“בונד” – מוסד התיאום והעזרה הכללי. אלפי נשי פועלים ונשים עובדות חשות יום יום, באש, להחיש אספקה לעמדות החזית, ללוחמים במיתרסים, ומערכת ה“פאלקס צייטונג” משמשת כתובת אליה פונים נציגי החזית להביע משאלותיהם הדחופות.

עשרים ואחד יום נאבקת וארשה בּכובשיה ששמו עליה מצור – וסופה הוכרעה. ברגע האחרון מסרב מיאֶצ’יסלאוו ניֶדז’אַלקובסקי, נציג הפועלים בועד ההגנה, לחתום על מגילת הכניעה. הוא מכריז: אין מעמד הפועלים נכנע". אפס, הכיבוש לא נמנע, ועמו נפתח הפרק המאויים ביותר בתולדות ישראל.

והנה תם הכל. שקט מאויים השתרר ברחובות… החיל הנאצי המנצח צועד ברחובות. החיל הנאצי מתבצר בעמדות הכיבוש. החיל הנאצי הוא נדיב-לב… בכספי הגזילות והשוד הוא מחלק מזונות לנצרכים, מחוץ ליהודים, כמובן, שאותם ואת ילדיהם מסלקים מן התורים “הואיל והיהודים גוזלים מן הפולנים את כף המרק”… עתה יווכח העם הפולני, שארצו עתידה להיות גן-עדן לאחר שתטוהר מיהודים, וה“פירר” הפולני יאנקובסקי דורש במפגיע לעקור את היהודים גם מכל צנורות העזרה העירונית. ימים רבים נמשך הויכוח בענין זה בתוך ועד העזרה העירוני שרבים מחבריו אינם רוצים להענות לדרישה הנאצית ולוותר על שארית עצמאותם, אך הם חוששים גם להתפטר, שכן התפטרות משולה בעיני השליטים חבלה הכרוכה בסכנת חיים. שמואל מרדכי זיגלבוים, נציג הפועלים היהודים, הנתון בכל גזרות המלחמה היהודית המיוחדת מאז תום המערכה בשדה-הקטל, נפגש יום יום עם סטיפן סטאז’ינסקי, ראש עירית וארשה וממארגני התגוננותה. הוא מודיע לו על מעשי האכזריות הנאצית – והפולנית – מעלה כל קפוח ועוולה, וסטאז’ינסקי מבטיח לו התערבותו גם בענין עקירתם האכזרית של היהודים משירותי הסעד העירוניים, אך הוא עצמו כבר שבור ורצוץ… הגרמנים אף פירסמו ברחובות כרוז בחתימתו – ובלא הסכמתו – בו מדובר על שלילתה המוחלטת של זכות היהודים ליהנות ממפעלי הסעד העירוניים, לרבות בתי חולים, בתי יתומים, מושב זקנים וכיוצא בהם. לימים נאסר – ועקבותיו נעלמו.


ירד הגיהנום עלי אדמות.

מיד עם כניסתם לעיר דורשים המנצחים, כי שנים עשר איש מראשי הצבור ייקבעו בני-ערובה, אחראים בחייהם למלוי התחייבויותיה של האוכלוסיה לקיום הסדר בעיר.

ראש-העיר, סטֶפאן סטאז’ינסקי, קורא אליו את עסקנית ה“בונד” אסתר איווינסקא, אחותו של ויקטור אלטר, ומודיע לה, שגם היהודים חייבים לקבוע בני-ערובה. הוא מציע קביעת שלשה נציגים לאוכלוסיה היהודית, שנים אנשי ה“בונד” ואחד נציג החוגים האזרחיים. בסיכומה של אותה שיחה נקבע, שרק שני יהודים יהיו במנין בני הערובה, וראש העיר מציע את אסתר אחת מהם. היא עונה, שאין בידה להכריע בדבר, היא תביא את השאלה לראשי ה“בונד” ותביא תשובתה בקרוב.

בהתיעצות ראשי ה“בונד” מכריז ארתור, שלא יסכים לעולם, כי אשה תשמש בן-ערובה ובו במקום הוא מציע את עצמו לתפקיד זה. משתתפי ההתיעצות, לאחר שדנו בדבר אם ה“בונד” צריך לתת בן-ערובה והכריעו בחיוב, בהתאם לאחריות המוטלת עליהם כנציגי האוכלוסיה היהודית, מאשרים מועמדותו של ארתור.

אסתר חוזרת לראש העיר ותשובתה בפיה. אין ראש העיר מתנגד, אך מציין, כי קביעתו של ארתור כרוכה בקשיים, הואיל ואין הוא תושב וארשה, אלא איש לודז. סוכם, שיזייפו תעודותיו של ארתור ויציינוהו חבר עירית וארשה ונציגם של הפועלים היהודים. אותה שעה עוסקת הגיסטאפו בחיפושים אחר זיגלבוים בלודז.

ארתור ואברהם הפנר, נציג הסוחרים היהודים בוארשה, הם בני הערובה היהודים הראשונים בוארשה.

כגוש שלג הגולש ממורדות הרים, הכּונס עצמה במרוצתו, כן גוברת והולכת השואה, שאין לעמוד על החוקים השולטים בה, על שלביה וגלגוליה וקצבה, ורק אחת ברור: גדול-לאין שיעור, לאין דוגמה, לאין תקדים, האסון ואין לדעת מה יביא עמו בכנפיו השחורות… הלב השוחר טוב נפתה להאמין שאולי, לפחות חלק, יבלה את האסון, אהבת החיים לוחשת, והאמונה והבטחון אינם דועכים… וכבר ראינו רעות על האדמה הזאת, אך עם זאת גדלנו במספר, במעשה וביצירה, עמוקות הכינו שורש באדמה זו, אין אנו זרים בה, אין אנו רוצים שהאחרים, השליטים, הראקציונרים יראו בנו זרים, שבשנאתם אותנו יבקשו להסיט מעל עצמם זעם העם ולפתור כביכול קשיי חייהם… תכסיס אנטישמי מובהק הוא, ישן נושן, וחובה על כל איש ישר, על כל בן תרבות וקידמה, וקודם לכל על פועלי שני העמים, להלחם בו כי בנפשם הדבר… זה בסיס יחסו של ה“בונד” למאורעות, זה בסיס עמידתו הלוחמת בהם.

בסוף 1939 מתכנס בוילנה – אז מחוץ לאזור הכיבוש, מרכז ה“צוקונפט”, היא הסתדרות הנוער של ה“בונד”, ומקבל בסיכום ניתוח המצב את ההחלטה, אשר האמונה במצפונו של העולם מחלחלת בו ותחושת הקשר-בל-יינתק עם אדמת פולין:

"המוני העם בפולין אחזו בנשק, כדי להגן על הארץ מפני פלישתם השפלה של החיילות בנאציים. על אף העוול והנגישות שהיו מנת חלקם מידי השליטים, על אף המדיניות האנטישמית, גילו המוני העם היהודי החלטתם המלוכדת להקריב את הקרבנות הגדולים ביותר להגנת הארץ. בכך באה על בטוייה התקשרותה עמוקת-השרשים של האוכלוסיה היהודית בת שלשה ומחצית המיליון נפש באדמת פולין והכרתה הנחרצת, כי חובתם הקדושה של העמים היא להכריע את הצרה הגדולה של האנושות, את ההיטלריות.

פולין מוטלת עתה בעיי חרבותיה. ערים ועיירות נמחו באכזריות בלתי אנושית מעל פני האדמה. מאות ישובי אדם היו עפר ואפר. במחנות הריכוז ובבתי הסוהר מענים בלא רחמים מאות אלפי פולנים ויהודים. רבים עונו למוות. דרכי פולין וישוביה היו במשך שבועות זרועים גוויות מעונים ונרצחים. רכושם של מיליונים נשדד, מיליונים אנשים גורשו באכזריות מביתם. בסיסה הסוציאלי והמשקי של המדינה נהרס. בלילות אין פוסקים הדי יריות במוצאים להורג בהמון, דבר שמן ההכרח כי יזעזע מצפונו של עולם.

מאויים באכזריותו המיוחדת היחס לאוכלוסיה היהודית. היהודים מופקרים לחלוטין, שום רגש של יושר, אף שריד של חוק אין חלים עליהם. אלפים נורו ללא סיבה. הסולדטסקה הפרועה שודדת את הבגד האחרון, את פת הלחם החרבה. על האדמה של חוף הויסלה קם לתחייה הגיטו מימות הבינים והטלאי הצהוב אנוסים לשאתו.

בשוט ובכדור, ברעב ובמגיפות, בהוצאה להורג ובגירושים בהמון, מנסה היטלר להשמיד את אוכלוסית המדינה הכבושה. בשם הנוער העובד אנו מכריזים:

שום כוח זדון לא יצליח לעקרנו ממולדתנו בת אלף השנים, (פון אונזער טויזנטיעריקן היימלאנד) מפולין. בסכנות חמורות נלחמנו רק זה מקרוב, ונבלה גם את הסבל ללא-דוגמה של הכיבוש הנאצי.

והלאה:

יהיה המצב הקיים חמור ואיום כאשר יהיה – הנוער היהודי הסוציאליסטי בפולין לא ייכנע ליאוש חסר-האונים. שבועות האש הקטלנית של התותחים והפצצות האויב, חדשי המצוקה והשכול, שלשלת העינויים וההשפלות הארוכה של הסאדיסטים החומים – כל אלה לא היה בהם כדי למוטט את עוז אפיו של הנוער הסוציאליסטי המחושל ולכבות את אמונתו אוֹמן באידיאל הסוציאליסטי האמיתי ובנצחון הצדק. יום יבוא ויסוּפר במעשי הגבורה ואומץ-הלב של חברי ה“צוקונפט” הרוקמים עתה את מסכת ההיסטוריה החדשה של תנועתם במקומות רבים בפולין".

באחד מימות אוקטובר 1939, כבר מחפשת המשטרה בוארשה, לפי כמה כתובות מוכנות מראש, את שמואל מרדכי זיגלבוים, כדי לאסרו. הואיל והוא לא נמצא, אוסרת המשטרה בני ערובה במקומו, ובכללם אשתו הראשונה, ממנה נפרד לפני שנים – והיה זה בימים בהם ביקר היטלר בוארשה ונכח במצעד המנצחים. והאין הם מועדים לאסור גם את מאניה רוזן, אשתו, ואת בנו אהובו טוביה-ארצאֶק? שנים חלפו מאז נפרד מגולדה, שאותה נשא לאשה סמוך לפטירתו של אביו בחאֶלם. ואז נקשר בקשרי ידידות עם צלוּבה קרישטאל, הגננת, שחינכה את אחיו הצעירים ממנו ולימים הקימה מוסד למופת, בוארשה ומפעילות ה“בונד” היתה. ואחר כך דבק בה, במאניה, ששחקנית חובבת היתה והיא כבשה לבו. בוולוצלאווק, בבקוריו מטעם מרכז מפלגתו, נפגש בה ולוארשה הביאה, אליו, האין זה לכבוד לה להיות רעייתו ושותפתו לקרב של אחד ממצביאיה של תנועת הפועלים היהודית הלוחמת? אך הברכה לא היתה שרוייה במעונם, וגם הקשיים והדוחק לא נפסקו. על ארתור היה לעמול הרבה, כדי לקיים ילדיו מאשתו הראשונה ולקיים את ביתו, שצינה וקדרות עמדו בו תמיד. מאניה לא עשתה חיל על הבמה וגם אחרי כן – בסייעה לארתור בתפקידו הנוסף כסוכן האנציקלופדיה היהודית ובעסקי ה“סלון ליופי” שפתחה בוארשה. הוא זוכר פגישותיו הראשונות עמה. אף שגידולה בבית ציונים קנאית היתה לדרך ה“בונד” בנאמנותה ובפעילותה – עסקנית, שענין הכלל ושליחותו קודמים בעיניה ועדיפים על חייה האישיים, על תשוקות האשה שבה. משבאו בברית הנשואין והעמיסו על עצמם עול חיי משפחה – היו אלה חיי משפחה רופפים, נזופים, כתוספת עלובה ודחוייה לפעולה בצבור, במפלגה, בתנועת הפועלים היהודית. “אספה אחת ב”בונד“ שקולה בעיני כנגד פגישות משפחה רבות” – היה אומר ארתור. היפלא שגם הילדים הרגישו בזו האוירה הקרה שמילאה חדרי ביתו, ובנו בכורו, יוסל, אף נמלט פעם מבית הוריו לעיר אחרת. אך עתה, דומה נתהדקו יותר קשריהם, השואה היא שהדקתם. מאניה היא שהחזירה לו מקצת מאותה אהבת-אם ומתחושת-בית שלא ידען בילדותו הקודרת, הנזופה, ולה ערג וכמה כל ימיו, ושניהם דבוקים בעבותות-אהבה בבן, שכנוי החיבה שלו ארתאק נגזר משם אביו.

רבה חרדתו של ארתור למאניה ולבן, שאף היא נתעלתה לרום אחריות השעה, והיא בחזקת אם לילדים רבים מוכּי-גורל, חסרי-כּל, יתומים, אשר בית ההבראה הנודע על שם מאֶדאֶם בוארשה הוא להם בית למחסה ומקלט בסופת הדמים הסוערת. יחד עם סוניה נובוגרודזקי, המחנכת המעולה, טהורת-הלב, רעייתו רבת-הפעלים של מזכיר ה“בונד” עמנואל, היא נושאת בעול הדאגה למשק ולאספקה ולכל צרכיו של המוסד הזה – עליו תפארת התנועה. יחד עם צלובה קרישטאל הן נושאות בדאגה למעון הילדים העזובים בפינת הרחובות זמנהוף וסטאַווקי. היא אחת מנשי ה“בונד” המאורגנות ב“יאַף”, הוא ארגון הנשים העובדות והפעילות בצלב האדום של ה“בונד” – ולא יסולא בפז זה חסד האהבה והמסירות והסעד שהן מרעיפות בסגריר הזועף סביביהן. וכאן, בביתה של סוניה, מתכנסים לא אחת בלילות, על כוס תה, פעילי ה“בונד” להשיח קשייהם ולטכס עצה ולרקום תכניות…

נחשול העינויים והרדיפות מחמיר – ולא אחד מאנשי ה“בונד” ופעיליו כבר נעקר ואין יודע מה אונה לו. נמשכים החיפושים אחר ארתור, והוא מוכן ומזומן לקראת האפשרות – לא, לקראת הודאות, שגם הוא יפול לידי תלייני הגיסטאפּו. אף על פי כן, ואולי משום כך הוא מגביר פעולותיו שעיקרה הקמת התנועה במחתרת וביצורה.

באמצעו של חודש אוקטובר, כשבועיים אחר כיבוש העיר, בתוך התדהמה הגדולה שירדה על האוכלוסיה וגל העינויים וההתעללות, הגזל והרצח, נערך הכינוס הראשון של ה“בונד” במחתרת. הכינוס נערך במטבח פועלים ברחוב זמנהוף ומשתתפים בו נציגי פועלים ממקצועות שונים. הצירים יושבים סמוכים אל צלחות המרק, כאילו לסעוד באו, כהסוואה למקרה שיופתעו על ידי הגיסטאפו. ארתור פּותח את הכינוס. הוא עומד על התפקידים הדחופים, על ההכרח בהגברת הליכוד, העזרה ההדדית, הכוננות. באותו כינוס מתקבלת, בין היתר, החלטה, על יסוד מטבחי פועלים בכל מוסדות האיגודים המקצועיים. המטבח – מסביר ארתור – מיועד לא רק למטרתו הישירה, עליו – ובעיקר – לשמש מקום מיפגש לפועלים ולפעילים ולליכודם, בסיס למחתרת.

עם כל הסיוט שבמצב טוב לו, לארתור, לפחות, שהוא כאן ובמחיצת עסקני ה“בונד” שנותרו בוארשה. הרי המהנדס הצעיר רב-המרץ אברהם (אבראשה) בלום מוילנה, הרי לוּזער קלאג – מראשי עסקני פועלי הדפוס, סוניה נובוגרודזקא המסורה והנאמנה, וויקטור שולמן מותיקי ה“בונד” וסופריו, ברנארד גולדשטיין, אמיץ-הלב, מפקדן של פלוגות-המגן, ויישכר (אוסקר) אייכנבוים וצלובה קרישטאַל. אך הכל רואים עתה בּוֹ נציגם המובהק – היעמוד במבחן? הה, לו היו עתה עמו מוריו ורבותיו, וקודם לכל ארליך ואלטר…

זיגלבוים יושב בקהלה, בככר גז’יבוב, כנציג ה“בונד” והוא כספוג הקולט שוועות-עזרה ודמעות של האוכלוסיה היהודית הענייה, המופקרת, והגזולה מזכויותיה, הגוועת ברעב ונלבטת במצוקתה. עשירים מאתמול – חסרי-כל היום. סוחרים, פועלים, בעלי מקצועות חפשיים – עדה אומללה ומנושלת וחסרת-ישע. טושטשו תחומי המעמדות, נתמוטטו גדרי היחוס וסימני ההשכלה – את כולם השפיל עד דכא הערפד הנאצי, דם כולם הוא מוצץ. יום יום מתחוללים לעיניו של ארתור, בקהלה, מחזות קורעי לב, יום יום מלוות אותו ידים פשוטות לעזרה, עינים מתפללות לישע, פיות רעבים לפת לחם. מה לעשות? מה לעשות? אתה משול למצביא שנשלח לקרב באוייב מאויים – ונשק אין בידך, לוחמיך לעיניך – גוועים, הם על נשיהם וטפם. והקהלה עצמה במבוכה, זה עתה הוקם ה“יודען-ראט”, והערפד הנאצי מבקש לנצלו ככלי שרת למטרותיו הנפשעות, ואמצעים אין, אין.

ארתור זוכר יפה את הרגע בו פרצו מרצחי הגיסטאפו לבנין הקהלה. הם באו, כביכול כדי לחפש נשק… אך מיד שדדו כל שמצאו במקום, ובכלל זה שכר עבודתם של העובדים והמורים… מאוריצי מייזל, ראש הקהל שמונה בשעתו על-ידי השלטון הפולני, לא היה באותו מעמד; היה רק סגנו אדם צ’ארניאקוב, מעסקניהם של בעלי המלאכה היהודים. תוך גידופים וביזויים ואיומים כפו עליו שיפקיד לידיהם רשימה של היהודים האמידים, של המוסדות והעסקנים היהודים וכן רשימה של עשרים וארבעה יהודים שימונו “מועצת זקנים” ועשרים וארבעה סגנים להם. גם הוא, ארתור, נכלל ברשימת חברי “המועצה”.

לעיניו הישיבה הראשונה של “המועצה”, בעמידה, שומעת ל“נאומו” של קצין הגיסטאפו מאֶנדאֶ, והוא מדבר אליהם כדבר אל פושעים מועדים, אל עבדים נחותי-דרגה. אני השליט על גורל יהודי וארשה – הוא מכריז – ועליכם לציית לפקודותי “שלא באורח יהודי ולבצען בסדר!” ארתור עומד ושותק – ורק מבטיו מפלחים את המרצח השפל, במדים המצוחצחים, האקדח לחגורתו, הפרגול בידו ומלוויו לידו.

יום יום פורץ מאֶנדאֶ לקהלה – וכל פעם בואו מלווה מעשי התעללות והשפלה. אחת הדרישות המחרידות ביותר מקהלת יהודי וארשה, מוכּת הרעב והמגיפות והמוות – לספק לצבא הנאצי בנינים לבתי-בושת – ונערות… והשתתפות בהסגרת לוחמי-מחתרת… וכל דרישה מלווה באיומים של מעשי-תגמול, לרציחות בהמון.

יושבים אנשי המועצה ודנים בפקודות הניתכות עליהם חדשים לבקרים, והם נלבטים בין להט המרי וההתקוממות לבין החרדה לחייהם של רבים, אשר הגורל מינה אותם נציגיהם… העמד מי במבחן-שטנים דומה, יום יום, ללא הפסק? הם יושבים באולם האפל למחצה של הקהלה – והצורר סוגר עליהם, פלוגת גיסטאפו ערוכה בחצי גורן מקיפה את קומץ היהודים: נציגי החרדים בלבושם המסורתי, סוחרים ואנשי רוח וההיסטוריון הזקן, פרופסור מאיר בלבן ביניהם וארתור לידו של אברהם גפנר, מגדולי סוחרי וארשה. עומדים נציגי הגיסטאפו, עיניהם זועמות, מרושעות, הכל שותקים. שתיקה מדוכאת אבלה. אחדים מכלבי הגיסטאפו חיוך של לגלוג מרפרף על שפתותיהם…

לפתע נשמעת צווחתו של המפקד כצליפת שוט, כפקודה ניתנת לאסירים מופקרים: כולם כאן? – והוא קורא שמותיהם. הראשון – מאיר בלבן הישיש, עונה בקול חלוש: “כן”. אך הבריון זועק אליו: “הנני כאן” – יש לומר, חזור בך מיד – ובלבן חוזר. ואחריו האחרים, מזועזעים, ואין מהם היודע מה צפוי לו בעוד שעה. הבריון קובע שאחדים מחברי המועצה נעדרים מן הישיבה והוא פוקד להביאם, במחצית השעה, בדיוק גרמני…

המלחמה הפנימית בקרב נבחרי הקהלה, ובלבו של כל אחד מהם, חוזרת גם במקרה זה. ארתור טוען, שאין להענות להם – יעשו בנו כרצונם. היום הם דורשים דבר זה ומחר דבר אחר. בל ניכנע, בל נציית. אך הרוב סבור, שאין ל“הרגיז הרשעים”, ואפשר להיפטר מהם על ידי שיוזמנו יהודים מעובדי הקהלה וממשרדי-הלוויה השוכנים בסמוך, להשלמת מנין החסרים.

כעבור שעה קלה הם פורצים שוב, עדת כלבי טרף, כחמישים מנינם, כולם במדים, הנשק עמם ושנים לבושי אזרחית, דוברי פולנית, מלווים אותם. הקצין פוקד על קבוצת היהודים להתייצב בשני טורים – חברי המועצה האחד, סגניהם – הטור האחר.

המרצחים וקרבנותיהם מסתכלים זה בזה. מעל כתלי אולם הקהלה ניבטים פרצופיהם האציליים של רבני וארשה… הם עומדים. שותקים. שותק גם מפקד הגיסטאפו בשתיקה מרושעת, מאיימת, זועפת. אחדים מקציניו מצלמים המראה… סוף סוף פותח המפקד ומפיו – הגזירות הראשונות: הגיטו. המפה בידו, הרחובות שנועדו לתחום המחנק מסומנים בקו אדום.

“כערובה לכך שהפקודה תבוצע בדייקנות, הריני אוסר את כל עשרים וארבעת הסגנים כבני ערובה. הם אחראים בחייהם למילוייה. וגם אתם, החברים הפעילים במועצה, אחראים לכך בראשיכם. אפס, אתכם אין אנו אוסרים הפעם, שהרי דרושים אתם להוצאת הפקודה לפועל”.

העשרים וארבעה מוקפים ובפקודה “ימינה פנה, קדימה”, מגורשים, בלי אומר ודברים, למכונית-המשא.

מדוכדכים, נבוכים יושבים הנותרים, אין מעז לפצות פה. אחר כך מתחילים הכל לדבר בבת אחת, במעורב, לשאל איש את רעהו אם הבין משמעותה של הפקודה, ויש גם המשיאים כבר עצות מעשיות לביצועה. אך כפצע הצורב לוהטת בלב כולם התיבה האחת: גיטו, והוא כה שונה, מרוחק מרחקי תהומות – מן הגיטו ההוא, שהוא כגן עדן, בימות הבינים על אדמות אשכנז וצרפת… עצם צלילו מעורר בלבם של שלוחי וארשה היהודית, הגאונה, חרדות סתומות מימים רחוקים, שטבעו בים הנשייה ועתה צפו ועלו לאור השמש כאוב מארץ…

אך השעה כבר קרובה לשבע, ויום העינויים מתקרב לקצו, שכן משעה זו ואילך אסורה על היהודים ההליכה ברחובות. הכל ממהרים לבתיהם, כדי להפגש שוב, מחר, בשעה שמונה לדיון על ביצוע הגזירה, במועד המועט שהוקצה לכך, ואם לבצעה בכלל.


מדוכדך נכנס ארתור לביתו. נר דולק זורע אור דל באפלולית החדר. צללים מרקדים על הקירות. על הספה שוכב הילד. הוא מברך את מאַניה, אשתו, והם מחליפים מלים מועטות וקולם עמום. היא מגישה לו פת לחם ומרק. הוא שותק. מאניה עוד טורחת במטבח האפל, והוא מקרב אליו את הנייר והוגה במאמר הראשי שעליו לכתוב לגליון מחר בשאלה הגדולה והכאובה, היא גזירת הגיטו. אילו היתה שהות בידו לכנס חבריו להתיעצות, אך היש ספק שגם עמדתם תהא כעמדתו?

אך עמדתו הוא עצמו אף היא טרם נתגבשה סופית. כלום מספיק לומר לאו, מבלי להגיע עד סוף המסקנות, היינו עד למסקנה האחרונה המתבקשת מן הלאו הזה? הוא מחזיק הקולמוס בידו – והנייר החלק, הסובלני, האילם, לפניו. שעה ממושכת הוא יושב שקוע בהרהוריו ואינו משגיח אף ברעיתו העסוקה-כמו בתפירה, בסמוך אליו, באפלולית, עוקבת אחריו. בדומיה שקועה שכונת העוני היהודית בוארשה – ובדומיה פועמים לבבות בעוז.

– מאניה – הוא לוחש לה לבסוף – השמעת הגזירה החדשה? הם פקדו על הקמת הגיטו במשך ימים ספורים… – הוא ממשיך. שמונים אלף נפש יאולצו לעקור ממקומותיהם, הם יכלאונו… הנבלים…

מאניה שותקת.

הוא מוסיף:

– ואם אנו לא נבצע, יבצעו הם עצמם… הם עצמם יבצעו…

– יש לכנס את הועד המרכזי להתיעצות דחופה – מעירה מאניה כלאחר יד.

אין שהות להתיעצויות, עונה ארתור, יש לנקוט עמדה מיד, בעד או נגד, כי הם דוחקים עלינו את ההכרעה, הם דוחקים עלינו את האסון. ויש לנקוט עמדה גם בעתון – אין להעלים הדבר מן היהודים, מהפועלים, מחברינו. אסור לנו לכוף הראש לנוגשים, האם לא יראו בהשלמתנו המהירה, הקלה, ללא התנגדות, היתר להחמרת משטר הדיכוי והרציחות? לא, הפועל היהודי לא ישלים…

הנר עוד מעט וידעך. ארתור כפוף על הנייר. עיניו צרובות, לאות, מפללות מנוחה. הוא מנסח בזהירות פסוקיו. עוד מעט ויבוא, בחשאי, במחופש, שליח המערכת ועליו למסור לו הכתב-יד.

יודע ארתור מה חמורה האחריות הרובצת עליו עתה, והיא חורגת מעל לכוחותיו, אך החוש היהודי והפועלי הלוחש בו – לא יכזיב. מימיו לא היה איש התיאוריה והעיון, אך הרגש הרגיש עד היסוד בו במצוקת עמו – ורגש זה לא יוליכנו שולל – אסור לה, לקהלה היהודית, שתקים הגיטו לעצמה במו ידיה, לפי שמעניה מבקשים לכפות עליה!

ואכן, דברים שמשמיע זיגלבוים בישיבת נבחרי הקהלה למחרת היום הם פרי הגותו כל אותו לילה. הוא מציע ברורות, והכל מאזינים לדבריו בדריכות, – שהקהלה תסרב לבצע פקודה זו. שעה טראגית והרת-סכנות היא השעה הזאת לכלל היהודי, וחלילה לנו ללכת אל הגיטו בלא נסיון של התנגדות. מה צידוק יהא לנו, ליהודים של ימינו ולילדינו בעתיד? הבה נלך כולנו לגיסטאפו נודיע, אין בידינו להוציא לפועל פקודה זו – ותעשה בנו כעולה על רוחה – הוא טוען.

עומדת דומיה כבדה דרוכה בחלל. יש המסכימים לדברים ויש אף הרואים בהם… אבק של מפלגתיות. אך הרוב סבור, שאסור להם, ליהודים, בתנאים הנתונים, ללכת בדרך זו. הכל יודעים, שאם היהודים עצמם לא יוציאו לפועל את הגזירות, יפרצו פלוגות צבא וגיסטאפו לבתי היהודים, ישדדו, יתעללו בנשים ובילדים ויבצעו את זממם בידיהם הטמאות. אך גם המחייבים – כובד האחריות לא נעלם מהם. עם הדיונים נשמעו קולות-בכי עצורים. אין נבחרי העדה שהועמדו בחמור שבנסיונות אשר ידעום תולדות ישראל, עוצרים דמעותיהם…

בכל להט נפשו מבקש ארתור להניא את הרוב מקבלת ההחלטה הרת-הגורל, אך ההכרעה נופלת. לאחר ההצבעה משתררת דומיה עמוקה, דומית-אבל, באולם הגדול של ועד הקהלה. אך הנה הופרעה הדממה לפתע. ארתור קם ממקומו – הכל דרוכים לשמוע מה בפיו – הוא מוסר הצהרה:

“הכרעה היסטורית נפלה כאן – הוא אומר – ולא עמד בי, כנראה, הכוח לשכנעכם, שאסור לנו לעשות זאת. אולם אין אני מרגיש בעצמי מידה מספקת של כוחות מוסריים להשתתף בביצועה של ההכרעה. אני מרגיש, כי שוב לא תהיה לי הזכות לחיות, אם אמנם יוקם הגיטו ולי לא יאונה כל רע. לפיכך אני מודיע, שאני מסתלק מתפקידי. אני יודע, כי יהא זה מחובת היושב ראש להודיע מיד לגסטאפו על הסתלקותי ואני מביא בחשבון את המסקנות הצפויות לי, באורח אישי, ממעשה זה. אולם אין בידי לנהוג אחרת”.

עמוק רישומם של הדברים הנוראים. דומה, לרגע פגה החרדה מפני מעשי הנקם של הגרמנים, וגברה כף המאזנים של האחריות המוסרית ושל הכבוד הלאומי והאנושי. ושוב מתחדש הויכוח על ההחלטה שכבר נתקבלה, היינו, האם על הקהלה לבצע גזירת הגיסטאפו ולהקים במו ידיה את הגיטו. והחלטת-פשרה מתקבלת:

אין הקהלה עצמה מבצעת הגזירה, אולם היא תשגר שליחים – כמה מאות בני נוער – להודיע ליהודי וארשה, כי גזירה כזאת נגזרה עליהם, למען יעקרו בעצמם, עד למועד שנקבע, ממקומות מגוריהם שעליהם לפנותם ואשר ישארו מחוץ לתחום הגיטו.

לא יצאו שעות מרובות והידיעה החדשה מעוררת מהומה ובהלה בגיטו. היהודים המוכּים והמושפלים, שחייהם תלויים להם מנגד, היהודים המורעבים והמשוסים מקבלים את הידיעה על בידודם הצפוי כאסון מוחלט המאיים עליהם בכליון חרוץ. בהמוניהם החלו ממהרים, למחרת היום, אל בנין הקהלה בככּר גז’יבוב, ומחכים לתשובה ממשית וברורה, אם אמנם עליהם לעקור לאלתר מן הרחובות שצוינו בצו-הגיטו.

והנה עולה על גזוזטרת בנין הקהלה שמואל מרדכי זיגלבוים, נציג ה“בונד”. לפניו המון מסוער ומבוהל, גברים ונשים וזקנים וטף. הוא, שמורגל הוא בנאומים באסיפות, עוד לא התנסה בדיבור לפני קהל מורתח כזה, בנסיבות מאויימות כאלה. לא אסיפת מפלגה היא, ולא נאום בחירות, ולא כינוס של פועלים – ** העם ניצב לפניו**, העם האומלל, המוסגר, המעונה, “עמך”, רובם כובעים יהודיים לראשם – וענן כבד של צער נסוך עליהם ביום חורף מר ונמהר זה.

הוא יודע, בלשי-האויב ודאי מצויים בקהל וגם בוגדים יהודים. דבריו לא ישארו בגדר סוד, דבריו שפירושם התגרות בשלטון הדמים – פירושם איבוד עצמו לדעת. אך כיצד יירתע ולא יגיד אשר עם לבו, אשר חובתו מצווה עליו, אשר עשרות שנות שרותו לפועל היהודי מצווים עליו? הוא נזכר באגדה רחוקה, עוד בילדותו שמעה, והוא אז ילד בעיירתו הנידחת – האגדה על רבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות ברזל והוא קרא “שמע” ואמר: ועכשיו שבאה לידי – לא אקיימנה?

עתה הגיעה גם שעתו. מרבי עקיבא ועד למנהיגי תנועת הפועלים שמסרו חייהם על קדוש שם חרות האדם והסוציאליזם – אחת השלשלת, והוא עצמו חוליה זעירה בשלשלת-הזהב-והדמים הזאת. עתה באה לידו, הוא לא יחמיצנה, הוא לא יירתע.

השלך הס מסביב וקולו של שמואל מרדכי זיגלבוים – איש ה“בונד” – מהדהד צלולות בחלל הקפוא; עשרת אלפים איש – כאיש אחד – מאזינים בדריכות למוצא פיו.

הוא קורא לנאספים לא לציית לגזירה, לא ללכת מרצונם הטוב לגיטו, לא לעקור מדירותיהם אלא אם כן יוצאו בכוח. עקירה זו מרצון – שלב היא לאסונות חמורים יותר. עם זאת הוא מעודד את הנאספים, לבל יתיאשו, לבל יקפחו אמונם ואמונתם. בל ייכנעו, בל יצייתו.

ההמונים מתפזרים והחלטתם נחושה – מרצון לא יסגירו עצמם לגיטו.

בינתים עלתה הדעה, שהקהלה תשגר משלחת אל הסמכות הגרמנית העליונה בעיר – המפקד גנרל נויראט – כדי להסביר לו, כי מבחינה רשמית ומעשית אין להוציא לפועל הפקודה, שהרי אין להשיג מספר כה גדול של דירות במעט הרחובות והסימטאות שהוקצו לגיטו, ואף הם הופצצו בימי המלחמה ומגיפות משתוללות בהם.

גם הצעה זו מרתיעה את פרנסי הקהלה, הואיל והגיסטאפו הזהירה וחזרה והתרתה, שהיהודים כפופים אך ורק למרותה. ואסור להם לפנות לרשויות אחרות. אף על פי כן נתאחדו הכל בהצעה זו – והמשלחת יצאה למפקד הגרמני.

שומע הגנרל להנמקת היהודים, שותק, מחייך, ולבסוף פוטרם בתשובה… שיבוא בדברים עם הגיסטאפו. ואכן, הגיסטאפו נסוגה – היא נסוגה צעד אחד כדי שתוכל לזנוק, אחר כך, שני צעדים קדימה. מועד הקמת הגיטו הועתק לעוד ימים אחדים, ושטחו הוגדל ברחובות אחדים. ועד הקהלה מחליט, איפוא, להוציא לפועל הגזירה, הוא בוחר בועדת ביצוע ומארגן כמה מאות צעירים, עליהם הוטל להביא הבשורה לאוכלוסיה, אשר ממילא כבר יודעת על הצפוי לה ובאלפיה מתכנסת, ליד משרדי הקהלה, בהולה ומסוערת, מהם המבקשים סיוע בהשגת קורת גג וחסות לגופם ולמטלטליהם בשעת העקירה.

ואז באה ההפתעה הגדולה: נודע, כי קצין הגיסטאפו, האחראי לגזירת הגיטו, נקרא לברלין, וממלא מקומו מודיע, כי הוא דוחה ביצוע הגזירה לעוד שבוע ימים. לאחר שבוע נמסר לקהלה, כי הביצוע נדחה ל“חדשים מרובים”.

היה זה הישג גדול ונצחון מוסרי גדול לארתור ולחבריו, אף שהגרמנים לא נרתעו, כמובן, מהקמת הגיטו בפועל ממש, בדרך של בידוד גובר והולך של היהודים, שרבים מהם נמלטו בעצמם מאזורים מעורבים אל הרובע היהודי בלחץ הרדיפות והגזרות, השוד וציד האדם. ורק באפריל ובמאי 1940 נחסמו כליל ל"ד המוצאים מן הגיטו, שהיו חסומים ארעית, והוקמה חומת הבידוד, חומת הגיטו, חומת הכּליה.


ארתור מהלך בעיר הכבושה ורואה, גם בתוך האסון – חמור ומחריד שבעתיים האסון היהודי. הם, הכובשים, עושים להעמקתו, להחרפתו, והם מלבים את אש שנאת העמים ומפיחים על כל צעד ושעל את איבת הפולנים התוססת מקדמונים, בשכניהם היהודים. אילו אפשר היה להתארגן מבעוד מועד, להתקין כלי-התגוננות ומכשירי עזרה הדדית, שהרי עתה כל צעד, כל דבור, עצם הקיום בסכנת תדיר. כחתף בא האסון, כבזק, בממדים ובגלויים בלתי צפויים… דומה, רק לפני ימים אחדים באו הכובשים, והמאורעות רדפו בזה אחר זה… באין אפשרות לשקול, לעיין, לבחון המצב המשתנה בחפזה מסחררת…

אך תמול שלשום פרץ האסון – חבויים בחדריהם האפלים, מבעד לחלונות שזגוגיותיהם נופצו ונסתמו בסחבות, האזינו היהודים למצעדם הריתמי, הבלתי-פוסק, של החיילות הנאצים ברחובות. הגרמנים! זו היתה האימה החדשה, המחרידה, גדולה מאימת אש הפצצות, שהיתה תלוייה עתה בחלל כסימן-שאלה-ללא-תשובה. הגרמנים! מה יעשו בנו, ואנו מנותקים, במלכודת, וחגורת איבה סביבנו!

למחרת היום בצבצו ראשים בחלונות, נראו אנשים משרכים רגליהם, בזהירות, מחצרות הבתים: להביא פת לחם ומעט מים ותרופה לחולים. השמש מחממת הרחובות, עוד עולה עשן הדליקות והחורבות. אולם כבר באותו יום נפוצה שמועת-הבהלה הראשונה: הגרמנים גרשו את היהודים מבתיהם באחד הרחובות המאוכלסים בצפיפות רבה, עורם לבשרם, ולא הניחו בידם ליטול אף שרוך נעל – אך גם שמועה זו אינה מרפה את ידיהם של הרבים המחרפים נפשם, בתורים הארוכים, להביא פת לחם לפי הטף. כל אחד מאמין, שאליו לא תגיע אולי הרעה. כל אחד רוצה להאמין בהצלתו.

לפנות ערב פושטת שמועת-בהלה חדשה – החטיפות. מכוניות-משא עוברות ברחובות, ביעף, בריונים נאציים מזויינים במדים תכולים קופצים מתוכן, נעמדים ברחובות, עוקרים היהודים בכוח מן התורים, פושטים עליהם כארבה, מטילים אותם כּגרוטאות אין-חפץ לתוך האוטובוסים הסגורים, הדוהרים אל הבלתי-ידוע.

לעיניו של ארתור היהודיה המבוהלת הצועקת בקולי-קולות: יהודים! גוואלד! הצילו את בעלי, אב ילדי! יהודים… ואין מציל.

הוא יודע שזו רק ההתחלה – האם ההתחלה של הסוף? הוא יודע: הנעשה בחטופים – זו התעללות בגופם ובכבודם, זו הדריסה והמעיכה והחמור מכל – עבודות-הכפייה – בחפירת בורות וקבורת החללים שנורו לעיניהם.

והרי הבחור הצעיר, בן טובים, שהיה עד להוצאה להורג בהמון בחצר בנין הסיים לשעבר, אנוס לעסוק בחפירת בורות ובקבורת המומתים לעיניו – ועצביו זועזעו. והנה הפועל, חבר אגודת הסבלים, שארתור מכירו יפה אך אינו מכירו עוד: חיוור כסיד, פניו כאחוזי-עוית, רועד ומורתח. הנה הוא עומד לפניו, בגדיו מגואלים בדם, עוקר שערות ראשו, מטיח אגרופיו בפני עצמו וצווח בקול:

ראה! ראה! הם מאלצים אותי לטבול בדם אחי… לא אשא זאת יותר! הצילה, עשה-נא משהו, עזור לי להיחלץ מכל אלה, כי מועד אני לעשות דבר איום…

עוד זה עומד והנה בא אליו השני, שחקן נודע. אף הוא בגדיו קרועים ומוכתמים בדם ובבוץ. הידים – פצועות. הוא עומד נדהם ונבוך, כּכורע תחת כף ידה הזדונית של אלימות האדם-החיה, ושפתיו נעות חרש…

איך לעמוד בכל אלה, איך להתגונן, איך להתנגד? האש פושטת והולכת ומכלה, איך לאתרה, איך לבלמה? אין יום, אין שעה בלא צרה ואסון. זה עתה עמדה הקהלה בסימן הרצח של החמישים ושלושה ברחוב נאלאווקי 9 – החמישים ושלושה שנזדמנו באורח מקרה לחצר הבית בו נדקר שוטר פולני בידי אחד מן האספסוף היהודי. עוד זעקות היאוש של הנשים והילדים באזניו… היה זה המבחן הראשון של הצבור היהודי. הגיסטאפו הטילה על הקהילה סכומי כופר נפש גדולים, כלאה את ראשיה כבני-ערובה, התעללה והטילה מורא ופחד – שוב סחטה כספים… גם הפעם לא עלתה בידיו ארתור לשכנע את הרוב, לבל יודה בעקרון אחריותו הקולקטיבית של הכלל היהודי בעד מעשי יחידים. אם כופר הכסף עלינו לשלם – טען – באנסנו נשלם ולא כעונש, ועלינו למחות נגד שיסוי הפולנים ביהודים, ונגד עלילת הדם – “הקהל היהודי רצח פולני, והקהל היהודי בא על ענשו”. הכל, בויכוח, יודעים, שלא רק חייהם הם על כף המאזניים, אלא גם חייהם של אלפי יהודים. סוף סוף מנצחת השקפתו של ארתור, וראש הקהל מוסר הצהרה ברורה באזני הגיסטאפו והיא גם מובאת לידיעתם של עסקני הצבור הפולני.

אך החמישים ושלושה לא ניצלו. הם נורו מיד לאחר התפסם. רק כעבור עשרה ימים נקרא נציג הקהילה לגיסטאפו – ושם נמסר לו על ההוצאה להורג. עשרה ימים רתח הצבור, עשרה ימים התדפקו קרוביהם של המומתים על דלתות הקהלה… ביום העשירי קרא אליו ראש הקהלה מן הנשים שצבאו על פתח הבנין בככר גז’יבוב, כדי לבשר להן את אסונן. “כל שמרגיש עצמו חלש להיות נוכח במעמד זה – אמר לחבריו – יצא מן החדר”. לא מן הגבורים הוא ארתור, אך בן העם הוא, מעורה ביסוריו ובמצוקתו, והוא נשאר דחוי בפינה ליד החלון.

הנשים נכנסות. מתיישבות על הכסאות. שתיקה.

“חזקו, אחיות, הכונו לבשורה מרה” – קורא היושב ראש ופורץ בבכי.

הנשים יושבות, עיניהן פעורות, כאילו אין הן משיגות שברן. אחת שואלת בקול צרוד:

“אין הם חיים?…”

“לא” – עונה היושב ראש “אין הם חיים”…

הנשים ממצמצות בעיניהן, מסתכלות זו בזו, כמו לא תפסו עדיין פשר הגזר. ורק לאטה חודרת משמעות הדברים לתודעתן. ואז פורצת אחת בצעקה קורעת-לב:

“אבל מדוע?”

וכל הנשים פורצות ביללה גדולה.

ורק אחת ששיכלה בעלה ושני בניה לא יללה. היא קמה, נשכה שפתיה, ובקול יבש חזרה ושאלה:

“יהודים, האמנם בטוחים אתם שאין הם בחיים? התוכלו לומר בודאות שכולם מתו? היודעים אתם זאת בודאות מוחלטת?”

היושב ראש עונה, שאכן, לצערו הרב, אושר הדבר.

“עתה אני יודעת מה עלי לעשות” – נענתה האשה, כמו לעצמה ופנתה ללכת. במלים אלה בישרה החלטתה הנחרצת לשים קץ לחייה.

יללת הנשים והילדים המצטופפים בחוץ עולה עד לב השמים…


יום יום ואסונו. יום יום וקללתו – ואחת מהן גירושי הכלייה בעיירות השדה. עדות שדודות ומשוסות, מגורשות כעדרי צאן בקרה (30 מעלות מתחת לאפס) בלא לחם ומים, עורם לבשרם, זקנים וטף, נשים הרות וחולים, איך תכיל אותם וארשה היהודית, איך תכלכלם ותחבוש פצעי גופם ונפשם ותתן להם קורת גג והיא עצמה, זו וארשה היהודית, המושפלת עד עפר אינה בטוחה בחייה וקיומה-גסיסתה בנס? איכה הוכתה שאייה, וארשה הגאה, הגדולה הלוחמת, וארשה אם יהדות פולין, וארשה מבצר תנועת הפועלים? ילדיה-רוכלי-רחובות למשיסה ולבז הם לנבלים הנאצים. ילדים גבורים המחרפים נפשם להחיות נפש הוריהם… חרדה נואשת יצוקה בפניהם של הילדים אך גם עקשנות ומרי.

הנה מהלך ארתור בגן הסאכסי ורואה נערה רכה, צנומת-גו, פניה ענוגות, עמידתה רופפת, בידה האחת חתיכות סבון אחדות ועל זרועה חפצי-הלבשה אחדים. את שרידי רכוש ביתה היא מוציאה לרחוב. ארתור מסתכל בה וברי לו: לא רוכלת היא הנערה ולא בית עניים מוצאה, אך מצוקת ביתה דחקתה לרחוב. הנה מתקרבים והולכים אליה שלושה חיילים נאצים. הנערה מציצה לעברם במבט שחרדה מבוהלת בו, לבה מנבא לה רעות. היא תרה אחר מחסה, אך איחרה המועד. השלושה כבר עומדים לידה – הם נוטלים סחורתה בידיהם, כמבקשים לעמוד על טיבה, שמים אותה בכיסיהם – וממשיכים דרכם בנחת.

ארתור עומד מן הצד ומסתכל. הוא רואה היאוש הנדלק בעיני הנערה, הוא רואה החיוך על שפתי השודדים. הה, אילו היה בידו, או אז היה ניגש לשלושה ונוקם את נקמת דמה השפוך של הנערה… אך לוּ גם עלה בידו הדבר – הוא מהרהר – הזה הפתרון? טרור אישי? הנאצים ודאי היו נפרעים לאלתר מרבים חפים מפשע… עוד הוא מהרהר, והנה ניתקה הנערה מעמדתה, מדביקה את השלושה וקולה תחנונים: אביה נהרג בהפצצות, אמא חולה, ילדים קטנים רעבים בבית מצפים לפרוטות שכרה. כיצד תחזור לביתה? – דיברה בקול ורצה אחר השלושה, שהמשיכו דרכם בשלווה, אף לא הפנו ראשם לאחור.

אז אחזה בשרוולו של האחד והפצירה:

הן אנשים אתם, גם לכם ילדים, רחמו…

הגרמני קופץ ממקומו וזועק:

אל תגעי בי, יהודיה חצופה, כלכי לך…

אך הנערה לא הרפתה, בעקבותיהם הלכה, מפצירה ומתחננת, דמעותיה מרטיבות שערותיה הסתורות היורדות על עיניה. השלושה מנסים לדחותה באגרופיהם, לדחקה בשאט-נפש כזבוב טורד, אך הילדה נאחזת בהם בצפרניה, מיואשת, בוכה, ופתע השמיעה זעקת-ילל גדולה:

הצילו! שודדים…

אחד הגרמנים פונה לאחור ובכל כוחו הולם לנערה בפניה. היא כרעה נפלה. פס דם האדים השלג הצחור. אז היא קמה נתאוששה שוב ופרצה בזעקה:

כלבים ארורים! רק פעם אחת חי אדם… וסטרה לו לגרמני בפניו.

בצדי הדרך מהלך ארתור ועוקב אחר המתרחש. הוא רואה: כעדר זאבים שוחרי-טרף מסתערים שלושת הבריונים על הנערה, וחיילים גרמנים מזויינים, שנקרו בדרך מצטרפים אליהם, מכים בה בכל כוחם, דורסים כל איברי גופה. הנערה שוב לא התחננה, רק המשיכה לצעוק בקול:

“כלבים, רוצחים, ארורים!” –

דמו של ארתור כנקרש בעורקיו, עוד מעט ויכרע גם הוא תחתיו, והוא כתמיה על עצמו שכוח ועוז בו להחזיק מעמד – להחזיק מעמד, כדי להמשיך במערכה.

אך הנה תם הכל. הנערה נגררה בכוח, מתבוססת בדמיה, לחצר מטה הצבא הנאצי בככר פילסודסקי. תם הכל.

שחוח ומדוכא חוזר ארתור לביתו.

הוא מחיש צעדו, בבית מחכים לו – חרדים – האשה והילד. הרעב מציק ויותר מזה – מראות הזוועה של היום. הוא מחליט בלבו שוב לא להתעכב יותר בדרך ולהגיע ככל המוקדם למחוז חפצו. אולם סמוך לביתו מגיע אליו קולו של נער כבן אחת עשרה: פפירוסי! פפירוסי! הוא מבקש לגשת לקנות חפיסת סיגריות, אך הנה עטו אל הנער גרמנים במדים, התבות ז. ד. (זאנדער דינסט) רקומות על שרוולי זרועותיהם. אנשי המשטרה הצבאית הם, אך חמתם הם מכלים בזה הילד. האחד מהם מתקרב אליו, שומט לו כובעו מטה, מציץ לעיניו כהציץ החיה אל טרפה:

“יוּדה?”

הילד ממצמץ בעיניו – ושותק. הגרמני נוטל מלוא החופן סיגריות. מדליק אחת. הסיגריה לא נעמה לו, כנראה, הוא מטילה לתוך השלג וקורא לילד:

זייפן אתה, יהודי קטן, ארור. סחי ובוץ.

ובמחי יד הוא מוריד בכוח מכתפי הילד את הארגז הקטון ומפזר הסיגריות במדמנת השלג. הילד מנסה להסתער על גוש הבשר הגרמני, המטומטם, ולהציל סחורתו עליו פרנסת ביתו. הגרמני שומטו לארץ בתנופה. הילד מנסה לאסוף הסיגריות הפזורות בבוץ, אך הגרמני השני מוצא שעת-כושר לבדר עצמו בהתעללות, והוא בועט בילד במגפו המסומר ומפילו כל פעם שהוא מנסה לקום, ועם זה הוא פוקד עליו:

שירה קצת, שטן יהודי קטן, שירה לנו…

ארתור רואה: מעבר המדרכה, עומד גרמני גבה קומה, פניו מפיקים שמחה ושובע רצון, הוא מצלם…

אך הנה יוצאת מחצר סמוכה אשה, אפשר אמו של הילד היא. פנים נוקשים לה, מרירות ובוז שקפאו יצוקים בהם, ומבלי שתזכה אף במבט את הבריונים השקועים במשחק-הדמים היא מתקרבת אל הילד וקוראה לו:

חדל לבכות, חיים, חבוש הכובע והיה אדם… בואה עמי…

דברי האשה נחרתים עמוקות בלבו של ארתור. הוא יודע מה צדק אותו מפקד גרמני שהזמין אליו פעם את פרנס הקהל באחת הערים, איים עליו, דפק באגרופיו על שולחנו, צעק ורעם:

“יהודי פולין ארורים! חסרי בושה… חסרי כבוד עצמי… הגרמנים מתעללים בהם, משפילים אותם, מועכים אותם, שודדים אותם, חוטפים אותם ככלבים ברחובות והם… אינם נרתעים, כאילו לא אירע דבר. אין הם שולחים יד בנפשם… אין הם מכלים עצמם… אומה חצופה, חסרת בושה ונטולת כבוד עצמי” – חזר על עצמו.

אכן, כי צדק הגרמני – מהרהר ארתור. הוא יודע, כי ככל שגוברים העינויים, כן גוברים בלבבות האמונה והבטחון והתקווה, שאולי, אולי תקל המעמסה, שסופו של סיוט הדמים להפסק באחד הימים. הרי בלעדי התקווה הזאת לא היו מחזיקים מעמד מזמן. איזו אומה היתה עומדת בכל אלה? ועוד הוא יודע:

לשליחי המחתרת היהודים ותנועתו הוא חלק רב בעידוד ובסעד. הם, האלמונים, מוכיחים לעם שאין הוא בודד ומופקר לחלוטין… וכה מרובה העבודה המוטלת עליהם: הושטת סעד דחוף ואירגון סדנאות-מלאכה וגם עריכת הרצאות ואף קונצרטים של מקהלת ה“צוקונפט” וקיום העתונות במחתרת, והחווה על שם בוגרי בית הספר מאֶדאֶם במרישין, וטפול בילדי ה“בונד” אשר ב“סקיף” – ארגון הילדים הסוציאליסטי. הנעמוד בכל אלה? אך גם התנועה במחתרת, כחלק מן העם, מתבוססת בדמיה…

היאך אמרה אותה אשה:

“גלייך אויס דאס היטל, חיימ’ל, הער אויף צו וויינען, זע אויס ווי א מענטש…”

אך אזנה האורבת של הגיסטאפו שמעה דבריו של ארתור בקהלה, במטבחים, בישיבות, באספות-חרש, ובלשיה המטמאים עוקבים אחר צעדיו. הוא מרגיש בצלם המלווה אותו בכל אשר ילך. גורלו שוב אינו מוטל בספק. כבר זמן רב לא לן בדירתו. עתה אף נשללו ממנו – מרעייתו ומבנו – שעות הפגישה המועטות בלילה. עתה היא מחכה לאות. ואכן, לא יצאו ימים מועטים, ובישיבת הקהלה ניגש אליו נציג הגיסטאפו ואומר:

אתה הוא זיגלבוים, נציג הפועלים היהודים? אתה מוזמן מחר לבוא לגיסטאפו. עלינו להחליף דברים בענינים חשובים.

משמעותה של הזמנה זו אינה מוטלת בספק, ואין ארתור נענה לה. החיפושים אחריו תוכפים ומונעים בעדו הופעות בפומבי. ואז מחליטה הנהגת ה“בונד”, שמוטב יהיה כי יעזוב את פולין – ועם זאת יפרסם ברבים את האמת על שואת היהודים בוארשה, יזעיק עזרה, יחיש הצלה. יציאת פולין כרוכה בסכנות לאין ספור, אך היציאה עצמה הכרח היא. הוא מקבל על עצמו גם שליחות זו ויוצא לדרך.


ברחוב היהודי בוארשה משתוללת עתה בתאוות-רצח לא רק החיה הנאצית צמאת-הדם. על הרחוב היהודי המושפל והמדוכא, הנתון למשיסה ולהרעבה, מפיל חתיתו גם העולם התחתון. דומה, יחד עם אימת השואה ירדה על יהודי וארשה גם אימת ההתפרקות, הזנות, הבגידה, ההוללות. בקרן האחת של הרחוב ילדים ואמהות בגסיסתם, מחוסרי-ישע, ובקרן האחרת – נשפי-חשק ויין, אינטליגנטים מאתמול וכנופיות של גנבים. רמאים, רועי-זונות, יהודים ושאינם-יהודים, פולנים וגרמנים – וכולם כאחד מוצצים דמם של יהודי וארשה, וכולם כאחד חברו נגד הפועל היהודי המאורגן הנאבק בנחשולי השקיעה המאויימת.

ולא רק הפועל היהודי. הילד! מלחמתו הנואשת של הילד היא הנוגעת לנפשו, היא המחרידה קרביו ומדכדכת רוחו.

…בקרן ברחוב אורלא עומדים שני ילדים, ילד וילדה, בגיל שמונה-עשרה. מזי-רעב. הם פושטים יד! ילדים פושטי-יד! אך הילדים אינם אלא מפרנסים משפחתם. ומשפחתם – משפחה בונדאית נודעת. זיגלבוים עוד זוכר את הסבא המנוח בהיותו חסיד מחסידי גאֶר. גם בהיותו פעיל ב“בונד” לא פשט לבושו המסורתי – הכובע היהודי הקטון והקפּוטה הארוכה. כמוהו – כחברי חוג “ארקאדי” – הלא הם בחורי-הישיבה, שהצטרפו אל ה“בונד” ומהם גם ממשיכים לימודם בישיבה. האב נמלט עם גל הפליטים לברית-המועצות. ובבית נותרה אשתו, אם חולה ושני ילדיה.

עומדים שני הילדים בקרן רחוב אורלאַ ופושטים יד… מה לא נעשה כדי להכניסם למוסד? – וללא הועיל. הילדים עמדו בסירובם. עברו לקרן רחוב אחר. ודיבור אחד בפיהם:

– די מאמעליו איז קראנק, מיר דארפן ברויט, מיר וועלן ניט פארלאזן דער מאמען… (אמנו חולה, ואנו צריכים לחם, לא נעזוב את אמנו לנפשה…).

אך אשר לא הצליחו המבוגרים, עלה בידה של צביה’לה ואקס. צביה’לה היא תלמידת בית הספר היהודי העממי על שם גרוסאר. ילדה מחוננת, פעילה באירגון הילדים היהודים הסוציאליסטי “סקיף”. היא כבר עזבה לימודה, היא עצמה מפרנסת. היא עושה סיגריות מטבק מוברח ומוכרתם. גם אביה נמלט לברית המועצות. אמה עובדת במטבח פועלים. האם ובתה פעילות במחתרת. . מה עושה צביה’לה? היא מביאה טבק לשני הילדים, למען יתקינו גם הם סיגריות למכירה ברחוב, ובלבד שלא יפשטו יד…

והנה שלשת ילדי משפחת בלואנס: האם מתה עוד לפני המלחמה, והאב מת זה מקרוב, במגיפת הטיפוס האוכלת בגיטו. יוּראֶק, הבכור, הוא המפרנס. על פני רחובות וארשה הוא נוסע ב“ריקשה”, מוביל נוסעים… הוא המפרנס. וגוטה, הרכה בשנים אף היא, מטפלת במוסד ילדים.

אך הנה ירדה עליו, על דור הילדים האומלל והגדול הזה, תיגרת ידו של הפולש הטמא; בכל אכפה ואכזריותה ובהמיותה השפלה; ונוסף עליו אורבות עליו, על כל צעד, בכל קרן רחוב ובכל חצר, סכנות העולם התחתון. הם עצמם, הילדים אנוסים עתה לבוא במגע עם העולם חסר-הבושה וחסר-המצפון הזה, הדורסני והאכזרי, המוחץ את החלשים – ואת החלשים שבחלשים, הילדים.

כן, תנועת הפועלים היהודית לא היתה משוחררת, מראשית ימיה, גם בימים כתקנם מן המערכה הכפוייה הזאת – נגד העולם התחתון. מעולם לא חסרו גידולי-פרע של “חברות אגרוף” למיניהן, שאנשיהן מורגלים בסכנות, מטיבים להריק כוס-יי"ש ובזים למנהגים ולנימוסים המקובלים, אף לסדרי השלטון וחוקיו. הם היו חולקים מהלומות וסופגים מכות, ועתים גם היו פורצות תגרות-דמים ביניהם לבין עצמם. על גבורתם נהגו לספר מעשיות למכביר. אף הם, כמובן, מקרבנות המשטר הלקוי.

בראשית ימי ה“בונד” היו הפגישות עם הבריונים פגישות שבמקרה. הנה נערכות ביער פגישות או אסיפות של “חוגים”. גם הבריונים מזדמנים לשם בחברת בחורותיהם, מלעיגים על אנשי-המחתרת. אך משפּורצות השביתות הראשונות, אין בעלי-הבתים היהודים מדירים עצמם מהיזקק לשירותם של הבריונים; ולא אחת מרסקים אלה עצמותיו של פועל שובת, ולא אחת מנסים להתנפל על מקום אסיפת-פועלים אם בחצר בית הכנסת או בקרן רחוב, אך ההמון משיב מלחמה שערה. ברבות הימים יש גם ל“בונד” בעלי-אגרוף משלו, שכן מצטרפים אליו פועלים חסוני-גוף – נפחים, נגרים, מנקי-ארובות ואף קצבים – העולים בכוחם הגופני על סורגות-הגרביים והחייטים היהודים דלי-הגוף. ולא אחת נדהמים הבריונים ומתמרמרים כאשר קמים נגדם בעלי-זרוע מקרב אנשי ה“אחדות”… או כאשר בריון לשעבר מצטרף אל ה“אחים והאחיות” ומתייצב לימינם…

כותבי רשומות תנועת הפועלים היהודית ובעלי הזכרונות מציינים, כי התנגשויות עם בריונים ארעו כמעט בכל מקום שם היתה תנועת פועלים יהודית; בכמה מקומות היו הללו “מלחמות” ממושכות, חמורות למדי, מלוות במשא ומתן ו“שביתות נשק”. עם גידולה של התנועה נחלשות והולכות ההתנגשויות או נפסקות לחלוטין. אך יריביה של התנועה, לרבות תנועות-פועלים מתנגדות, ביחוד הללו שאינן מתנזרות לפרקים משימוש בכוח במאבק עם נותני-העבודה או עם מתנגדים פוליטיים – מסתייעים לא אחת באגרוף הבריונות. לא פועל אחד נמחץ עד מוות בסימטאות וארשה ועיירות פולין. ליטווק מספר, כי באביב 1905 היו באים לעתים קרובות אל הועד הורשאי של ה“בונד” חברים מערי השדה וקובלים, כי העגלונים בעיירותיהם מתערבים בעניני שביתות, מכים ומלשינים. מה היתה עושה ההסתדרות בוארשה? בבוא האגרופנים לוארשה, היו מקבלים מכתב חתום בחותמת הועד ובו מתרים התראה חמורה, שאם יחזרו במקום מגורם על מעשיהם הפרועים – אל להם לההין ולבוא עוד לוארשה, כי מרה תהא אחריתם… והיו מקרים שנטלו מהם, מהאגרופנים, את סוסם, עגלתם וסחורתם ולא החזירום אלא לאחר שהבטיחו לחזור בהם ממעשיהם…

והיו בין הבריונים אשר לאחר שהצטרפו אל תנועת הפועלים, התאמצו להשכיח עברם. משנשלחו להכות בדילטור, מעביד או מפיר-שביתה, היו רוטנים: כלום לא נצלח לעבודה אחרת?! לסביבתם החדשה הביאו עמם מאומץ לבם ונכונות לסכן חייהם.

באביב התנועה יצאו מוניטין בקרב הפועלים היהודים בליטא, רוסיה הלבנה ווהלין לאחד – “יושקה הכופף” שמו. בורסקי היה, כופף סוליות – לפי הכינוי המקובל בפולין. גוץ, רחב כתפים, פנים עגולים, עינים מצומצמות, לסתות בולטות ומצח זעיר – וכל מראהו גסות וטמטום. הוא היה טוען תמיד לצדק מוחלט בתנועה. תמיד מוצא מגרעות ומטיל דופי. היתה אז תקופה של אופוזיציות – כה יספרו בעלי הזכרונות – ויושקה היה עובר מן ה“הסתדרות” ל“אופוזיציה” וחוזר חלילה. בשום מקום אי אפשר היה להניח דעתו. היכן היושר? – היה טוען. אף שביחסיו הוא עם החברים לא היה מקפיד על היושר כלל.

ופתע מעלה יושקה דרישה שיצרפוהו אל החוג הגבוה ביותר, שם מרצה “האינטליגנט הגדול ביותר”. כלום אין הוא ראוי לכך? אך באסיפות החוג עליו נמנה היה מרבה לנמנם יותר מאשר להקשיב. וכאשר נשמעה פעם, בתוך הרצאה על כלכלה מדינית, נחירתו, והחברים פרצו בצחוק, הקיש בשולחן וקרא: “מה לכם צוהלים, יש באגרופי זה יותר מהפכה מאשר בכל הכלכלה שלכם”… בחפץ לב היה נחלץ כשקם הצורך להכות בנותן-עבודה היורד לחייהם של הפועלים, בבּלש, במפיר שביתה, בפרובוקטור-בוגד – והיה מיטיב לעשות זאת. לא אחת גם איים בהרמת יד אף על “האינטליגנטים אשר בועד”… לא אחת היה מבושם וסיפרו שפּרוץ הוא. ודאי שהיו מוציאים אותו מזמן מן ההסתדרות, אשר מצויינת היתה בטהרה המוסרי המוחלט. אך ליושקה גילו סבלנות מיוחדת, שכן שמו בלבד דיו היה להטיל אימה על מפירי-שביתה ונותני-עבודה, והיה עומד לחברים בהתנגשויות.

קמעה נתפרסם שמו של יושקה ברחבי ה“בונד”, והגיע הדבר לידי כך, שהיו מזמינים אותו בפרוץ שביתה גדולה יותר באחת הערים, אפשר יהיה צורך בהנפת יד… ויושקה מתחיל לבקר בערים, ועל ביקוריו אלה גאוותו. בבקוריו היה מציג דרישות. ומסופר בו, כי פעם הוזמן לביאליסטוק לרגל שביתה בבית החרושת לטבק של יאנובסקי, כדי ללמד פרק בהלכות דרך ארץ לאומן אחד שהתנהגותו עם הפועלות היתה מגונה וגם הלשין על מנהלי השביתה. יושב לו יושקה בדירה חשאית בפרבר-העוני חאַנאַיקאֶס ומנהל משא ומתן עם ועד השביתה:

– וכי סבורים אתם, שאין אני יודע על המתרחש אצלכם? חוגים אין, ויכוחים אין, לפועלים אין נותנים דבר…

– אין המצב כה רע אצלנו – טוענים לעומתו אנשי המקום. ואל נכון יוּטב, ובלבד שתסתיים השביתה.

יושקה נפתה לדברים, קם ועומד על רגליו ומכריז:

– הריני הולך!

אותו רגע פורצת לחדר חברה אחת, חיקה השחורה כינוייה, גברתנית וסוערת, ונשימתה בקושי, ואומרת:

– יכול הוא לשבת כאן, במקומו, היחסן… כבר הרבצנו בו בעצמנו, בכלב…

יושקה מתרתח כולו:

– לא היה בידכם להמתין רגע?

– המתנו דיינוּ… אין דבר, גם את מהלומותינו אנו זכור יזכור כל ימי חייו…

ויושקה יוצא נסער ונעלב.

בשנת, 1901 בערך, היה מצבו של יושקה ב“בונד” לבלתי-נשוא – המקום נעשה לו צר. הוא עבר למחנה האנרכיסטים. לימים נאסר, שולח לגרוש בסיביר, ברח והיגר לארצות הברית. לתנועת הפועלים הצטרף עוד ב–1899, לפני היות ה“בונד”.

פרשת הפגישות בין לוחמי תנועת הפועלים ויסודות פליליים בבתי הסוהר – ידועה. היו נסיונות של הבנה הדדית והתנגשויות, וכמובן גם נסיונות לנהל תעמולה בקרב גנבים ופושעים, כדי להחזירם למוטב. ליטוואק, המנוסה בישיבה בבתי-סוהר, מספר בזכרונותיו, בפרק על “בריונים, גנבים ורמאים”:

“לפני עיני ניצב זלטקין – בחור כבן י”ט, רזה, חולני. הוא נעשה גנב בגיל שמונה: קודם היה כּייס ואחר כך עלה למדרגת פורץ-קופות. ימים רבים התגולל בבתי הסוהר, והיה מצויין בשכל זריז ובאופי חזק. מקובל מאד על האסירים – ואפילו פקידות הסוהר נהגה בו כבוד. זלטקין זה, שלא ידע לקרא יידיש, ובבתי הסוהר למד יפה לקרא ולכתב רוסית, היה קורא שקדן. בלי ספר – היה אומר – קשה יותר להתקיים מאשר בלי סיגריה… אוהב היה לחטט בחוקים הפליליים הרוסיים. היה עמו בתאו אפילו אוסף החוקים הרוסי. בזה – היה אומר – חייב בחור משלנו להיות בקי, לטובתו וטובת חבריו. אני, היה אומר בגאווה, יכולני אפילו לחבר כתב-בקשה בעצמי. ועוד היה אוהב, ודוקא אהבה שאינה תלויה בדבר, את מדעי הטבע. הוא היה מבקש ממני ספרים על החשמל, על מכונות ו“על העולם בכלל”… לאחר כל ספר היה ממטיר עלי מטר שאלות. פעם עמד כשעה ליד אשנב דלתי. השומר הזקן החריש: זלטקין זה עורר בו רגש שיש בו משום אהבה, דרך ארץ ומורא יחד. הפעם דיבר עמי זלטקין לא על מדעי הטבע. הוא סובבני בשאלות לסיבת מאסרי. סוציאליזם מהו – שאל – ומהפכה מהי. בשאלותיו הורגש ענין רב ועמוק. הארכתי בדברי, הסברתי לו למה אנו שואפים, תיארתי בצבעים שחורים את חיינו האפלים, ובצבעים בהירים – את המחר המזהיר, כראוי לתועמלן עוּל-ימים. הוא הקשיב קשב רב, הפסיקני רק לעתים רחוקות באיזו שאלה וחזר להקשיב. לסוף פתח ואמר:

– הכל שפּיר, אבל מה יהיה על הנערים שלנו?

הצצתי בו בתמיהה רבה. – כן, חזר ואמר, כל מיני האושר, שעליהם אתה סח, יהיו לפועלים ולאכרים. אבל מה יש לו לסוציאליזם שלכם בשביל נער משלנו, בשביל גנב כמוני?

התאמצתי להוכיח לו, כי במשטר הסוציאליסטי לא יהיו גנבים כלל.

– רואה אתה, הניע בידו, כדבר הזה, לא יתכן. כל עוד יהיו אנשים בעולם יהיו גם גנבים.

לא רבה היתה הברכה שראינו בתעמולתנו זו בין העבריינים. גנבים שהיו באמת לפועלים, שהיו באמת לשלנו, מכיר אני אך מעט מאד. אחדים מהם היו ממלאים אחר כך תפקידים חשובים בתנועה, היו אפילו בועד.

…והיו התנגשויות חמורות. בוילנה ובוארשה היתה בימי מהפכת 1905 רבה סמכותו של ה“בונד” בעיני הבריות גם משום כך, שהיו נוהגים לפנות אל ההסתדרות כמו לבית דין עליון ולהתלונן על מעשי עוול או עלבון שנגרם להם. אחת – שבעלה שיכור ומרים עליה יד. דייר – שבעל הבית שלו מציק לו בענין שכר-דירה; נערה – שחתנה נהג בה באורח מגונה ועזבה, כל מר נפש בא לבקש עזרה. גם אנשים שגנבו מהם. והגנבים נתרתחו, שאין ה“אחים והאחיות” מניחים להם לחיות… אף סייעו בידי המשטרה, הסתערו על אסיפות פועלים, היכו. בוארשה, לודז’ וּביאליסטוק היו התנגשויות ממושכות עם גנבים.

לעומת זה, היו יסודות בריוניים לשעבר פעילים בפלוגות-הקרב, בהגנה העצמית ובמעשי הטרור. מקרבם יצא הרשקה לקרט, הנוקם הנודע. ביחוד היה נפוץ השימוש באלימות בפולין, בוארשה, באהדתה של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ. פ. ס. ובתמיכתה.

והיה גם פרק זמן קצר בו נתקל ה“בונד” ברועי-זונות, והדבר נסתיים בפרעות שנערכו במאי 1905 על בתי-בושת בוארשה, בלודז’ ובאחדות מערי-השדה.

והיה יהודי, בעל בית קלון, שאימץ לעצמו ילדה יתומה, דאג לחינוכה ושמר עליה, וכשמלאו לה עשרים שנה השיאה לפועל חרש-נחושת. פועל זה עמד ברגל אחד בתנועה ובאחרת – בעולם התחתון. בחתונה היה קהל מעורב של סרסורים לדבר עבירה מצד הכלה ופועלים מצד החתן. פרצה תגרה שנסתיימה בפצועים משני הצדדים ויד הפועלים המכּים היתה על העליונה. המוּכּים הזעיקו למחרת היום את אנשיהם, כדי להפרע מן הפועלים. והנה הם צועדים בסך, ברחובות הרובע היהודי, חבורה גדולה ובראשם דגל רוסי והם מצעקים: “יחי הקיסר הרוסי! הלאה השובתים!” פרצה תגרה בינם לבין פועלים חמי-מזג. הפעם היו רוב הפצועים מבין הפועלים. בערב נזעקו פועלים רבים ושמו פעמיהם לעבר בתי-הקלון. הסרסורים נמלטו על נפשם, הזונות הוכו, נערך פוגרום כדין. וכך הלכו ופרעו מ“בית” למשנהו – יממה שלימה.

עם בוקר באו להודיע על המתרחש לועד ה“בונד”. קהל גדול של סנדלרים נתקהל באחד מבתי-המרזח ששימש מקום פגישה והצעקה גדולה:

– תפסיק ההסתדרות את העבודה בעיר בכל המקצועות! –

– מדוע?

– מה שייך מדוע? שומה עלינו למחות. דם פועלים נשפך ואתם מחרישים. אילו הרגו אחד משלכם, מן המנהיגים, הייתם מכריזים שביתה כללית והפגנות. וכאשר מכּים את המון העם אתם מחרישים, אין את נפשכם למחות…

כיצד להוכיח באוירה להוטה זו את הפועלים המסוערים, כיצד להגן על הנערות האומללות? העתונים אמנם כתבו בשבח הפועלים, אך המשטרה נתכוונה להרבות במאסרים ואף עמדה להסתער על הפועלים יחד עם רועי-הזונות המזדיינים ומתרכזים להתקפה. גויסו גם קבוצות-הקרב של ה“בונד” למקרה התנפלות על רובעי הפועלים. וליטוואק מספר:

חברי הועד לקחו עמם כמה אנשים קרובים והלכו אל ה“בתים”. עובר אני ברחוב דז’אֶלנאַ ורואה, קהל רב מקיף “בית” אחד, כמנין בחורים צעירים כבר פרצו פנימה ופתחו בשוד. הנערות התחבאו תחת המיטות, בארונות. הבחורים סוחבים אותן אחת אחת ומרביצים בהן. הללו מצעקות צעקות היסטאֶריות, מחרפות, מגדפות ומתחננות. כשהגעתי עם כמה חברים למקום, חדרנו בדי עמל פנימה. נשמעו צעקות:

– הסו, ההסתדרות היא כאן! הועד ידבר!…

עליתי על כסא ופתחתי בנאום. הוכחתי, כי אין הנערות אשמות, כי הן אינן אלא קרבנותיו האומללים של המשטר הקיים, כי בדרך זה לא יתכן לבער את הזנות. האחד מפסיקני:

– אף על פי כן, יש להכות את הבתולות…

– על שום מה, חבר?

– על שום שנקבות הן…

– הנח לי ואסביר לו לועד את הכל – צועק האחר ומוסיף:

– אם לא תהיינה בתולות, לא יהיה להם לאלפונסים (רועי הזונות) במה להתקיים ויהיו פועלים ישרים בעל כרחם…

הקהל צוחק. מתחיל מעין ויכוח קטן. סוף סוף אנו מצליחים, בכל זאת, לשכנע אותם. האנשים מתפּזרים.

במקום אחר, באותו רחוב, איחרנו לבוא. בתוך ה“בית” פנימה כבר היה הכל שדוד ושבור. על הכתלים נשארו תלויות תמונות קטנות, ונערים בני י“ב תלשון ורמסון ברגלים. מתוך ”בית" אחר התפזר הקהל אחר נאומינו, וכשחזרתי לשם כעבור שעה, היה שוב מלא אנשים ששדדו וניתצו. הנערות כבר לא היו כאן. מילטו את נפשן.

צריכים היינו לנאום שנית, להוכיח שוב.

ושוב אני בבית-מרזח. ניגש אלי פועל שעינים גדולות ורעבות לו. אני פונה אליו בשאלה:

– מה לך עומד כאן? מדוע לא תלך אל ההגנה?

– אין לי כּלי – הוא עונה, ואני כותב מהר פתק אל דוד הסנדלר שיתן לו אקדח. הוא הולך לו. אחר הצהרים מזדמן לי הפועל הזה עוד הפעם והוא מספר לי, מדבר בהתלהבות:

– היינו עתה ברחוב סטאַווקי. הלא אתה יודע את ה“בית” הגדול של גרשן “שמנת”. חתכנו בגדי משי, אדרות-קטיפה, קרענו שטרי-ממון והטלנום לביב-השופכין. עיניך הרואות, רעב אנוכי, טרם בא דבר אל פי היום… לעצמי לא לקחתי כלום, אף לא פרוטה אחת… פועל ישר לא יטמא ידיו בכספים כאלה… ובפתע נעשה קולו חרישי וכאילו מבוייש:

– חבר, אולי יש לך להלוות לי חמש קופיקות לכוס קפה?

אולם לא כל המתנפלים ידיהם נשארו נקיות. נערכו משפטי חברים. אחדים הורחקו מן ההסתדרות, נצטוו לצאת מוארשה.

לפנות ערב היו התנגשויות בין הסרסורים לפועלים. היו קרבנות. המשטרה לא התערבה. מושלה של וארשה, סקאלון, פירסם אזהרה, שאם לא יירגעו הפועלים, יכריז מצב חירום.

למחרת היום היו הפועלים היהודים בוארשה מתביישים איש מפני רעהו. זמן רב נמנעו מלדבר בענין זה. ודוקא למחרת היום ערכו הסטודנטים הפולנים פוגרום ב“בתים” העשירים ברובע המרכזי של וארשה. כאן התערבה המשטרה והגנה על ה“בתים” ותושביהם…

מה רחקו הימים ההם! אך כאז כן עתה השליטים בעצה אחת עם היסודות הפליליים, במידה שהם מנצלים אותם להחרבת אויבם האמיתי – תנועת הפועלים המאורגנת. קל וחומר השליטים הנפשעים של היום. איך תעמוד יהדות וארשה, איך יעמדו פועליה, עסקניה, ילדיה בלחץ הכפול הזה, בתנאים המאויימים והמבישים והמדכאים האלה?

גדול הכאב ורבה הבוּשה ומדכדך היאוש הגובר – ובאופק אין קרן אור, אין זיק עידוד. הכל יורד לטמיון, נהרס, נמעך, ולא נותר אלא הדבר האחד: להאחז בצפרנים בקיום, בכוח מורשת העבר והאמונה בעתיד המעורפּל, הרחוק, היינו להאבק על כל נפש, על כל גילוי אחוות אדם, על כל שיור מן הערכים והשאיפות והמאוויים אשר הכורת עלה עליהם…


ארתור מלומד ביסורים, מנוסה באסונות ובזעזועים אישיים וצבוריים. הוא זוכר את שנות הדכוי הצארי, את משטר העבדות והחרפה; את תקופת הכיבוש הגרמני על מצוקתו ועקתו; את משטר פילסודסקי בפולין שהיה מלווה במערכה מרה ובלתי-פוסקת על עצם זכות הקיום. אך אשר התרחש עם פרוץ בכור הצוררים לאדמת פולין – עולה על כל ששיער ופילל. הרי זה הפאשיזם המזויין, האלים, בכל ערוותו, בכל אכזריותו, בכל שפלותו. הרי זו הכלייה האטית, הדורסת את האדם ואת העם כדרוס תולעת במגף גאווה מסומר. רחמים? הן כבר פסק גבלס: הירחם אדם על תולעת מזיקה, על פשפש נושא חולי? והרי היהודי משול בעיניהם כתולעת המאוסה. אך לא רק את הקיום הם מחריבים ולא רק את החיים ואת ההמשך הם מכלים – תרבות של דורות, אוצרות גנוזים של יצירה, של תקווה, של שאיפה, חיי-עם מפכים הם חונקים וסותמים – הנבלה אותם, איך נבלה אותם? היעלה בידו בשליחותו, להזעיק את מצפון העולם להחיש ישע במועד?

ט

המסע דרך גרמניה הנאצית

הבריחה מוארשה

על גלגולי נסיעתו, דרך אירופה המסוערת במלחמה, דרך גוב האריות הגרמני, מספר שמואל זיגלבוים בעצמו:

…בעבר השני של הכביש עמדה כרכרה בודדת. הסוסה האפורה, הרזה, נרדמה בשחר הצונן. על ה“דוכן” יושב העגלון, עטוף שמיכות, ובאפלולית השחר הוא נראה מגושם יותר תחת ערימת השמיכות והסחבות. מן המקורבים והנאמנים היה העגלון, ועמידתו כאן נקבעה מראש. משהופעתי בשער נתן אות בשוט, סימן שהכל כשורה, ואף לא זיכני במבט. משמע, רשאי אני להכנס לכרכרה. אני נכנס לכרכרה שסוכתה סגורה ומתכנס בפינה. אנו אצים על פני הרחובות המושלגים. מפינת מושבי נפרד אני מכל בית, מכל חורבה, כל פינה כאן – היתה לי חלק מחיי. כל אבן, כל מפולת, רבה היתה משמעותם בשבילי, והעלו בזכרון תקוות ואכזבות לאין שיעור. וצר היה לי עליהם, משל כאילו היו יצורים חיים.

פה ושם חולף עובר על המדרכה, בצעד נוקשה, גרמני לבוש מדי גיסטאפו תכולים. אני מסתכל בהן ומהרהר: האמנם אני נפרד מהם, האם לא אפול שוב לידיהם?

לאט חולפים אנו על פני חורבות רחוב מרשלקובסקא. מבין החורבות מזדקרים, משל לשנים בודדות ששרדו בפיו של ישיש, בתים שלמים בודדים. אנו עוברים על פני תחנת הרכבת (הוינאית) שעלתה באש ופנינו מועדות לעבר שדרות ירושלים. הכרכרה נעמדת לפני שרידי בית הנתיבות החדש, שנבנה סמוך לפרוץ המלחמה, ינואר 1940.

המולה שואנת בתחנה – וקור גדול. אנשים רבים בלבוש אכרים, גדושי חבילות וצרורות, נדחקים אל הקופה האחת לקנות כרטיסי-רכבת. חיילי-משמר גרמניים, פרוות ארוכות על כתפיהם, רוביהם מכודנים, סובבים עוברים בין הקהל ובולשים בפניהם של האנשים. האכרים מציצים בחיילים – ומתלחשים ביניהם.

פה ושם, לאטם, ליד הקירות, משרכים רגליהם יהודים מעטים, סרטים על זרועותיהם, מכונסים בפנות. כמבקשים לבל ישגיחו בהם, לבל תיפול עליהם עין הגרמנים.

בית הנתיבות הארעי אינו אלא אולם שבנינו טרם נגמר, מוטות ברזל וקורות-עץ בולטים מקירותיו החשופים. מאמצעו מוליכות מדרגות למטה – אל הרציפים הפתוחים, מהם יוצאות הרכבות. הצינה חזקה והאפלולית כבחדר מתים. ההמולה עצורה, עגומה, כבשעת הלוויתו של מת.

את סטאניסלאוו, חברי הפולני, פגשתי במקום המיועד. הוא עמד נסמך אל המדרגות המוליכות אל הרציפים. לידו מזוודותי. אני עובר על ידו, כזר, אל הצד האחר של הגידור, משל לשני נוסעים שאין איש מכיר את רעהו. עליו היה להשגיח עלי מרחוק, ולסייע בידי בשעת הדחק;ואם תארע לי תקלה – להודיע לידידי. זולת זה הוביל את חפצי ואת כספי הוצאותי, שכן בידוע הא כי יהודים צפויים בדרך לשוד.

כבר היתה אז תחבורת-רכבת ישירה בין וארשה לברלין, אולם בוארשה טרם מכרו כרטיסים במישרין לגרמניה, אלא עד לגבול ה“רייך” בלבד. וגבולו החדש של ה“רייך” היה אז בלוֹיוויטש, לא הרחק מוארשה. שם צריך היה לקנות כרטיס חדש להמשך הנסיעה;אולם הואיל וליד הגבול אסור היה שימצא עמי סכום העולה על עשרה מארק, סכום שלא הספיק אף לכרטיס עד לברלין, צפוי הייתי לסכנה להשאר תקוע על אדמתה של גרמניה בלא כסף ובלי כרטיס להמשך הדרך. לפיכך החלטתי להמשיך דרכי תחילה לקראקא, מקום שם מכרו כרטיסים במישרין לברלין ואולי אף הלאה לגבול הולנד.

לקראקא יש קשר ברכבת מהירה, דבר המצריך היתר מיוחד מהרשות הגרמנית של הרכבת. ליהודים אין ניתנים היתרים אלה;להם מותר לנסוע אך ורק ברכבת רגילה, ואף זה בתנאי, שיהיה בידם “ענטלויזונגס-שיין” (תעודת-נקיון) מהרשות הסניטארית של העיריה – ואף תעודה זו סיפק לי חברי הפולני.

עתה עמדתי כאן – מצוייד בכל התעודות ובכרטיס-נסיעה, וחיכיתי לרכבת שעמדה לצאת בשעה תשע בבוקר. אך שעה אחר שעה חלפה – ואין הרכבת נראית. פעמים אחדות כבר הלך סטניסלאוו לברר המצב – ובשובו סיפר, בפנותו בקול גם לנוסעים האחרים – שאין יודע על מועד בואה של הרכבת, ואין לקבל בשום מקום אינפורמציה על כך;בדרך זה הוא דיבר אלי.

בתחנה מתכנסים, בינתים, נוסעים רבים. סמוך לשעה אחת עשרה כבר היו כאן מאות אנשים. השמש זורחת בחוץ והכפור מגיע ל–35 מעלה. האנשים בתחנה מרקדים על עמדם ונושפים לתוך כפות ידיהם, כדי להתחמם קמעה. מראה מוזר לתחנה העגומה הגדושה אנשים רוקדים ופניהם עצובים ומבוהלים. הידים הקפוצות, אשר כמעט כולם החזיקון סמוך לפיהם, התנפחו בקור והסמיקו כסלקים, אך אין איש זז ממקומו – הכל מחכים לרכבת, אף שאין יודע מתי יתרחש הנס.

ברגע מסויים נכנסת לאולם קבוצה חדשה של גרמנים מזויינים. חוצפה ותאוות רציחה שפוכות על פניהם השמנים, הם תרים ובולשים על סביביהם. מיד הם מתחילים להתעלל בקהל – להדפו ולגרשו ממקום למקום. את היהודים מסלקים מן התור המחכה ליד הקופה לקנות כרטיסים. אחר-כך פותחים בציד עליהם. היהודים שאין עמם חבילות נפטרים הפעם בפחד-מוות בלבד, הם מגורשים בחרפה, בבעיטה גסה. אך הללו שחבילות ומזוודות עמם, אותם דוחפים לחדר מיוחד, משם הם מגורשים אחר כך בלא חבילותיהם, בגדיהם פרומים, מבוהלים, פניהם מכוסים פצעים אדומים ותכולים. את היהודים השדודים האלה סוחבים הגרמנים עד לדלת בית הנתיבות ומגרשים אותם אל הרחוב.

בין היהודים הכנוסים בתחנה פורצת בהלה חנוקה. אחדים מנסים להתחמק בחשאי, אולם רובם נתפסים ביציאה;אחרים מתגודדים בפינות בבקשם מחבוא מאחורי כתפיהם של גויים, ובעיניהם – בהלת החיה המורדפת. בציד היהודים משתתפות גם בריות אחדות בלבוש אזרחים, שנראו כפולנים. קודרת היתה חזותם של הנוסעים הפולנים שעמדו לידי, והם רוטנים בחשאי על ה“פרוסים” הנוהגים באנשים כבבהמות. עתה הסתכלו באנשים הלבושים אזרחית – ולא היה בידם לעצור תמהונם וכעסם. אשה פולניה, שעמדה לידי, לבושה פרוות-אכרים, צעקה לעברו של אחד מהם:

– הי, הרי אינך גרמני! מה ראית להתחבר אליהם?

היצור מציץ בה בזעם ומשיב בגרמנית:

– בלמי פיך, חזירה פולנית…

תירגמתי באזני האשה את התשובה והרגשתי שנשמה לרווחה, משנודע לה שאין הברנש פולני.

אני הייתי כדי כך תפוס בכל שהתרחש מסביב, כה חדור רגשי זעם והתמרמרות, עד כי שכחתי שהסכנה להיות מגורש מן התחנה צפוייה גם לי, דבר שהיה שם לאַל את תכנית הנסיעה שלי. אולם המלווה שלי אינו מסיר עינו ממני. בהבעה של שוויון-נפש הוא עובר לצד השני ומתייצב, כבדרך אגב, לידי. עד מהרה הוא שם את מעיל-הגשם שהוא מחזיק בזרועו על כתפי, ומכסה בו את סאט-היהודים שהיה ענוד על זרועי. הוא רומז לי רמיזה, מבלי שיבחינו בכך, ושב למקומו.

עתה התחלתי להקפיד על עצמי. הקפדתי על כך, שהמעיל כיסני לא יזוז ממקומו, ולא יחשוף את סרט-היהודים עם המגן דוד והתאמצתי לשוות לעצמי הבעה קלה ואדישה יותר. פעמים אחדות, בעבור לידי הגרמנים ובהציצם לתוך עיני, העמדתי פנים כשקוע בשיחה עם שכנתי הפולניה, שדמתה, בלבושה, לאכרה, אך לפי דיבורה הבחנתי, שעירונית היא. היא אף לא נתנה דעתה על כך שיהודי אני, ורגע אחד לחשה לי:

– כסה זאת יפה, אדוני… כלב מתקרב מאחוריך… ובעיניה רמזה על זרוע ימני העטופה בסרט-היהודים.

כל פעם שגרמני עבר לידי ולא נעצר – החלפתי מבטים עם סטאניסלאוו. רמיזתו אמרה לי: “הכל כהלכה”.

המשמר הגרמני התחלף. החיילים החדשים שוב התחילו לעשות “סדר” כהבנתם. הם התחילו לבדוק בידי מי כרטיסי-נסיעה, ואת אלה שלא היו בידיהם כרטיסים עקרו מתוך ההמון הגדוש – וגירשום. מאלה שהיו בידיהם כרטיסי-נסיעה הוציאו את מעט היהודים, שהצליחו להיחלץ מן הציד הקודם, וגירשום למטה, אל הרציפים הפתוחים – צרה עינם במעט החום ו“הנוחיות” מהם נהנו היהודים בבית הנתיבות, למעלה.

נמאסה עלי ההסוואה וירדתי אף אני למטה. סטאניסלאוו ליווני מרחוק, אך לתמהוני נצטרפה אלי גם שכנתי הפולניה. הבטתי סביבי וראיתי עוד פולנים אחדים שירדו, פניהם קודרים, זועפים, יחד עם היהודים אל תוך הקור הצורב, שכנתי ירדה, כנראה, להרהורי, ומשנתכנסנו כולנו למטה, לחשה לי בחיוך:

– כולנו אנשים שווים… לא כן?

באוירה המאויימת הזאת היו לי המילים הפשוטות של אחוות האדם נחמה גדולה.

הרציפים פתוחים מכל צד לעבר הרחוב. הקור לאין-נשוא. כולנו רצים הלוך ושוב, לבל נקפא במקום. השמש שוקעת. החשכה גוברת והולכת, – והרכבת בוששה לבוא.

יום זה, היום הראשון למסעי שעבר עלי בעינויים, בקרה, ללא אוכל, ובעיקר באוירה בלתי-אנושית של סאדיזם נאצי – אינו מבשר לי טובות להבא. מי יודע כמה ימים עוד אהיה נתון לחסדם של הנאצים ברכבות, בדרכים ובערים הנאציות?

סוף סוף, בשעה חמש בערב, כולנו קרושים בקור, זזה הרכבת. מאות אנשים ממהרים בריצה מבית הנתיבות אל הרציפים למטה. “הרכבת באה” בוקעים קולות מכל צד. על הרציפים גוברת הצפיפות, המון אפור, גדוש חבילות וצרורות, נדחק לעבר הפסים, כדי להגיע אל הקרונות.

בנשיפה כבדה מתקרבת הרכבת: קרונות-משא אפלים וקרונות-מסע אחדים, ישנים, ממחלקה רביעית. הכל פורצים אל עבר הדלתות. דוחק והמולה של אנשים לחוצים באפילה. ברור, הקרונות המעטים לא יכילו את כולם, אך כל אחד מבקש בכל כוחו להידחק פנימה. לאחר העינויים של יום שלם, שוב אין איש רוצה להחמיץ הנסיעה. הגרמנים משמיעים פקודותיהם בקול רם ומכים בקתות רוביהם בראשי האנשים. הצעקה בחשיכה גוברת עוד יותר. הנה פוגע קת רובה בראשה של אשה פולניה וילד על זרועה, שלא הבינה פקודת הגרמני ופנתה לצד אחר מזה שנצטוותה. האשה נופלת וכמעט ונדרסת עם ילדה. ההמון מוחה, מקלל.

עם פקעת האנשים הלחוצה נישאתי לפתח הקרון שהיה מלא עד אפס מקום. מאחורי נלחץ סטאניסלאוו וכמעט שנשאני באויר. משהגעתי לפתח ורגלי כמעט ודרכה על הדרגש המוביל לתוך הקרון, נשמעת לפתע, מן הרחבה שליד הרכבת, קול פקודה מגרונות-השיכר הגרמניים:

– “יודען העראוס”!

פנסים בידיהם נדחקים הגרמנים ופורצים אל תוך פקעות-האדם הסבוכות, מציצים לתוך פני האנשים, מאירים הזרועות בחיפושם אחר נושאי “סרט היהודים”, ובהבחינם באחד מהם – מגרשים אותו ומרביצים בו בקתותיהם. היהודים, דוויים אחר יום-העינויים, שוב אין עוצרים ברוחם. עויות-בכי ואנחות נישאות ברחבי האפילה.

עוד אני מהרהר מה עלי לעשות, אך סטאניסלאוו שעמד מאחורי, אינו מניח לי זמן רב להרהורים. הוא תולש את “סרט היהודים” מזרועי ומטמינו בכיסו. מיד נופל אור הפנס על פני. אני עוצר נשמתי. אגרוף נאצי אוחזני בכתפי ועיני-חיה בהירות ננעצות בפני. אני מחזיק מעמד ואיני ממצמץ עין. הנאצי מוריד פנסו, מעיף עין על זרוע ימיני – וצועד הלאה…

לבסוף נדחקתי לפרוזדור של הקרון ונשארתי דבוק שם כמסמר תקוע בסבך-האדם. אין להזיז אבר ולנשום.

שעה ארוכה עומדת הרכבת האפילה ולידה המוני האדם הלחוצים. מן החוץ עוד נישאים צעקותיהם של המחבלים הנאצים ונשמעות פקודותיהם: “יודען הערונטער!” – כל עוד הרכבת עומדת שרוי אני בסכנה להיות מגורש מתוכה.


הרכבת זזה

לאטה, כּנאנחת, זזה הרכבת – ונפתח השלב הראשון של מסעי רב-הסכנות דרך הגיהינום הנאצי.

הרכבת האפילה על קרונותיה המעטים, הגודשה אנשים, מפלסת דרך לעצמה בלילה הקופא, במסע של אינקויזיציה. על אף הכפור בחוץ והקרונות הבלתי מוסקים – עומד בה חום מחניק. האויר דחוס ואפשר, דומה, לחתכו בסכינים. לחוצים וצפופים עומדים הנוסעים באין יכולת לזוז מן המקום. כבר בראשית המסע התעלפו אחדים בחום ובדוחק. כל רגע נישאות באפלה, מפינה אחרת, קריאות להצלה, לטיפת מים למתעלף. אשה שאי אפשר היה בשום פנים להשיב רוחה, הוצאה במאמץ רב מעל לראשו של ההמון הצפוף לעבר הדלת. אף אני קרוב הייתי להתעלפות בחולשה ובדוחק, לאחר שכל אותו יום לא באה פרוסת לחם לפי. עם זאת הכל מרוצים שמצויים הם ברכבת הנעה קדימה. הנסיעה אמנם איטית, אך סופה להביא למקום מסויים וסוף היסורים לבוא. כך סוברים וכך משיחים ביניהם הנוסעים. ואני לשמע דבורים אלו מהרהר בליבי: האגיע גם אני למטרת נסיעתי?

…ולפתע נעמדת הרכבת, בתנופה לפנים ולאחור. האחד שואל את רעהו: “מה אירע? מה תחנה כאן?” – אולם דרך הדלת הפתוחה אין נראים אלא השדות העוטים שלג צחור. אין הקטר המיושן עוצר כוח לסחוב עוד אחריו את הקרונות הגדושים. אנשים, פנסים בידיהם, חולפים עוברים על פני הקרונות, אנו שומעים דיבורים בגרמנית ובפולנית. הניצבים סמוך לדלתות מנסים להציץ החוצה, כדי לעמוד על המתרחש. לפתע עצרנו כולנו נשימתנו:

מרחוק הגיע אלינו בליל צעקות – רבּים מתייפחים בבכי, מתלוננים, מתחננים, האחרים צועקים, פוקדים, מגדפים ומנהמים. חרדה אוחזתני, מובטחני, כי המתרחש כאן, בשדה האפל, נגיעה ישירה לו אלי ולדומים אלי. ואכן כהרף עין נפוצה בקרון בו נמצאתי השמועה, שמגרשים יהודים מן הקרונות: רבים מדי הנוסעים, אין הקטר יכול לסחבם, ולפיכך מגרשים את היהודים ללב השדות המושלגים, בלילה, בכפור.

עד מהרה מגיעים הקולות אלינו. דמויות אחדות נעמדות ליד הדלת, מרימות הפנסים ומאירות בקרון. מפיהם נשמעה הפקודה: “אלע יודען העראוס!” – מן הקרון לא נענה איש. הכל עוצרים הנשימה בצפייה לאשר עתד להתרחש. והנה מזדעק ברוגזה אחד מן הקבוצה:

– “פערפלוכטע יודען”. האם לא שמעתם? “ארונטערקאָמן!”

ושוב אין נענה איש בקרון. אחד מן הקבוצה, פנסו מושט לפניו, מנסה להידחק אל הקרון. מן הקרון נשמע קול:

“כאן, אצלנו, אין יהודים, כולם משלנו בלבד”…

הדיבור פולני. הכרתיו. היה זה מלווי, הפולני. את מלה “יהודים” לא ביטא בפולנית. ניסה לחקותה בגרמנית: “יודאַ ניט דאַ ”. הגרמני שנדחק קדימה מתקרב אל אחד ממלוויו ושואלו לפשר המלים בפולנית. הלה מתרגמם לו. הוא נמלך רגע בדעתו, ואני יודע, כי גורלי תלוי ביישוב דעתו. הגרמני פונה שוב לנוסעים בקרון בקול מאיים:

– “אל-נא תרמו, יהודים, צאו כולכם;אם אוציאכם, מר יהיה גורלכם!”

עתה נענים קולות אחדים מן הקרון ומאשרים שאין בו יהודים. מן החוץ ניגש מישהו לקבוצת הגרמנים ומשוחח עמם בלחש, ואני איני שומע דבריו. גרמני יורד בקפיצה ממדרגת הקרון ומתערב בשיחה – ותוך כדי שיחה הם מתרחקים מן הקרונות.

מן הקרונות האחרים ומן השדה עוד נישאים צווחות וקולות בכי. לפתע נשמעת שריקה חדה – באורח בלתי-צפוי לכל זזה הרכבת לאטה ממקומה. בקושי ובסבל נמשך מסענו. בקרון משתררת דומיה. אין איש פוצה פיו.

לאחר חמש שעות נסיעה אנו מגיעים לקוֹלוּשקי – דרך הנמשכת, כרגיל, שעה ומחצית השעה. בדרך עוד מתארעים אילו הפסקות ומחזות דומים למתוארים לעיל. אולם הגיהינום האמיתי צפוי היה לנו בקולוּשקי עצמה, היא הגבול בין פולין הכבושה לבין ה“רייך” עצמו, בדרך ללודז. כל הנוסעים ללודז מצווים כאן לצאת מן הקרונות ולהתייצב לבדיקה אישית חמורה. יהודים שביקשו לנסוע ללודז עוּנוּ, הוכו ונשדדו, ולאחר שנפשטו עד עורם – גורשו חזרה לוארשה. על אדמתה “הקדושה” של לודז, אשר הגרמנים סיפחוה ל“רייך”, אסורה על היהודים הנסיעה, אפס, היהודים שנשדדו וגורשו חזרה עוד שיחק להם המזל, שכן רבים מאלה שנאסרו בקולוּשקי, גורשו למחנות-ריכוז, ושוב לא חזרו למשפחותיהם. מאות טרגדיות יהודיות נתחוללו אותו יום בתחנת קולושקי. עליהן שמעתי עוד קודם לכן, ועתה עלה בחלקי להיות עד להן וקרוב הייתי להיות אחד מקרבנותיהן.

משנעמדנו כאן יצאו נוסעים רבים מן הקרונות – ופחתה בהם הצפיפות. הדלתות נפתחו וקבוצות גרמנים, לבושי-מדים, נכנסו והאירו פנימם של הקרונות בפנסי-חשמל ונפט. הם שאלו אם כל הנוסעים ללודז כבר יצאו. משנענו בחיוב האירו בפניו של כל נוסע, הציצו לתוך עיניו וציוו להראות להם הכרטיסים. אחר כך פקדו שכל היהודים יצאו מן הקרון, מבלי לשים לב למטרת נסיעתם. איש לא נענה. גרמנים אחדים עמדו בכניסה ושלשה מהם שוב חזרו, הפנסים בידיהם, לבחון פני הנוסעים. שלשה יהודים – שני גברים ואשה – נסחבו מתוך הקרון בו נמצאתי. אחד מן השנים היה צעיר, לבוש אירופית, והאחד זקן חבוש כובע-פרווה גבוה – ואני הבחנתי, משנסחב לידי לאור פנסי הגרמנים, שהיהודי הוא מגודל זקן שהטמינו מאחורי הצוארון הזקוף של מעילו. מוזר: היהודי הזקן והאשה ירדו מהקרון שותקים וקורטוב של גאווה עצמית בהתנהגותם;ואילו הצעיר לא החזיק מעמד. משהתחילו הגרמנים לסחבו מן הקרון נטרפה עליו דעתו, צעק, בכה והתחנן בזעקה מרה, כאילו נשמתו פרחה מתוכו מרוב פחד. ואכן היה יסוד לפחדו.

שלשת הגרמנים מציצים גם לתוך עיני ומסתכלים בי רגע. אני פותח עליהם זוג עינים תמהות כשואל, מה רצונכם ממני. ואיני יודע, אם דבר זה או אחר הוא שהטעה את הגרמנים, אולם הם סברו, כנראה ש“אריי” אני, הניחו לי ונפנו לדרכם.

למעלה ממחצית השעה עוד עמדנו בתחנה המוארת, ולעיני נפרשו עשרות מחזות העשויים להקפיא הדם בעורקיו. לא די היה בחוויות-הזוועה, במראות ההתעללות וההתפרעות שנספגו בי במשך החדשים האחרונים בוארשה, עוד שומה היה עלי, לפני שנפרדתי מארצי האומללה, לחיות שוב מנה גדושה של התעללות-פרע בעשרות יהודים, גברים ונשים, שניצודו בתחנה כחיה בפח. ראיתים ערומים, לאחר הבדיקה, ומגפים מסומרים מגרשים אותם בבעיטה אל הרחבה המושלגת וחפציהם נזרקים אחריהם. ראיתי אנשים זבי- דם בהיחלצם מחדר-הבדיקה, אל זרועות גרמנים שהטילו בהם, מחדש, מכות מלוות בוז והשפלה. אולם אני ראיתי גם אחרים, אומללים יותר: הללו, שלא גורשו מן החדר הזה, אלא הוצאו ושוב לא שוחררו. האמנה כל אלה?…

אולם אני בטוח שגם כאן, בקולושקי, ישחק לי מזלי ואמשיך דרכי בכלא מכשול, עד שנתיישבתי בסמוך לסטאניסלאוו מלווי, ובינינו נקשרה שיחה בחשאי. באורח בלתי-צפוי לחלוטין נכנס שוב לקרון שלנו, רגעים אחדים לפני צאת הרכבת, גרמני יחיד ופותח בבדיקה מחודשת של הנוסעים. “יודען ראוס!” – לא פסק לצעוק כל שעה שהציץ בעיני הנוסעים. ושוב אני עוצר נשמתי ומצפה לגורלי. הפנס מתקרב אלי, אורו כבר נופל על פני. עוד לפני שיש סיפק בידי להרים עיני ולעמוד על המתרחש, אוחזני הגרמני בזרועי: “יהודי מאורר, האין אתה מבין גרמנית?” – קורא הוא ברוגזה, סוחבני לדלת ושומטני מהקרון. נתמתחתי מלוא קומנתי, שכבתי רגע במאמץ להרגע ולהרהר במצב החדש שבא עלי כחתף. אך מיד אני קם ועומד ומתחיל מהלך לאורך הקרונות. לעומתי בא גרמני וודאות בי שיכבדני בנחת זרועו ויכניסני לחדר-הענויים, כפי שעשו ביהודים רבים. לתמהוני הוא עובר לידי מבלי לתת דעתו עלי, אף שהוא מסתכל בי. באורח אינסטינקטיבי אני מציץ על זרועי הימנית – “סרט היהודים” לא היה עליו;שכחתי, שידידי הפולני תלשו עוד בכניסה לרכבת בוארשה. בטחוני העצמי גובר בי, ואני מתחיל צועד ליד קבוצה חדשה של גרמנים שבאה לקראתי. כך להטעותם אני מרהיב עוז לשאול אחד מהם, האם זו הרכבת היוצאת לצ’אֶנסטוחוב. הוא אף ענה לי בשקט: “היא עומדת לזוז, הכנס מיד”. אני דורך בעוז על מדרגות הקרון הסמוך, וזורק מבט חטוף מאחורי:

מאחור, מבלי להסתכל אלי, בשוויון-נפש גמור, צועד סטאניסלאוו לעברי, לאיטו, ושתי מזוודותי בידיו. הוא אך הספיק להכנס לקרון – והרכבת זזה.


קראקא

את הדרך המועטת, לערך, בין המנהרה לבין קראקא עברנו ביותר מארבע שעות. כרבת-המשא על קרונותיה הישנים ממחלקה רביעית, עוד מימות אוסטריה, גדושת נוסעים. בקטע זה של מסעי עד לתחנת קראקא לא פרעו ביהודים. בקרון נתכנסו יהודים במספר ניכר ועל זרועם “סרטי היהודים”, לבנים ומגוהצים, סימני מגן-דוד תכולים עליהם, שכן סרטים מלוכלכים או מקומטים כרוכים היו בעונשין חמורים. יחסם של הפולני בקרון אנושי, דומה “סרטי היהודים” כבר לא עוררו בהם יותר שימת-לב מיוחדת. גם מבקרי-הכרטיסים הגרמנים אינם “מטפלים” ביהודים באורח הנאצי המקובל.

אולם חוויה מרה אחרת היתה מנת חלקנו בקטע זה של הדרך. אחד הנוסעים הפולנים, איש צעיר וגבה-קומה פתח בנאום נאצי מובהק והתפאר ברבים שעסקן ותועמלן הוא במפלגת-האכרים של ויטוס ושהוא עומד בקשרים עם מנהיגה האחר של המפלגה, ראטאי, שהיה אז מכלואי הגיסטאפו. בשנאה של חית-טרף טען, שהתפקיד החשוב ביותר בשעה זו הוא – השמדת היהודים, שנחשים הם וכו’;ובחיוך על שפתיו הוא מוסיף, שרק אתמול שם סיגריה דולקת לכיסו של יהודי. “יעלה באש, הז’יד” – ופורץ בצחוק רווי-הנאה ממעשהו.

… בכל הכוחות אני עוצר עצמי לבל אתפרץ ואעורר שערוריה בקרון. על אזני שכני הפולנים אני לוחש הערותי לחשבון הנאצי הפולני. אני רואה שגם פניו של סטאניסלאוו מתלקחים מזעם – ועוד מעט ויפרוץ. אנו מחליפים מבטים ומסכימים, שחס לנו להתערב, אך אני יושב בצפייה מתוחה: היקבלו כל הנוסעים הפולנים דבריו הטמאים בשתיקה? האין ביניהם אחד שיעמוד על טיבם האמיתי וישיב לו כגמולו.

בסופת שלג אנו באים לקראקא. ברחבת התחנה מוציאים גרמנים לבושי-מדים את היהודים מתוך קהל הנוסעים, ופוקדים עליהם להתייצב בשורה נפרדת. עליהם לעבור דרך חדר מיוחד, וז’נדרמים גרמנים מחפשים בבגדיהם ובכליהם.

לפני בואנו לתחנת קראקא שבתי וענדתי את “סרט היהודים” לזרועי. אין אני רוצה להסתכן במאסר, ומתייצב בשורת היהודים. השורה מתקדמת לאטה. זמן רב נמשכת בדיקתו של כל יהודי. משהגעתי אל קבוצת הגרמנים, שאחד מהם ערך חיפוש אישי אבל כל אחד מן הנוסעים והשנים האחרים שמטו חפציהם, החלטתי, זו הפעם הראשונה, לבחון כוחה של תעודת-הגיסטאפו שהיתה בכיסי. אני פונה אל האחראי שבקבוצת הגרמנים, מושיט לו את התעודה ומפליט:

– אני נוסע להולנד.

הוא בודק התעודה וחתימת צלב-הקרס עליה, וקורא לאחראי עליו בחדר השני. הלה מעיין בפתק ומצווה עלי ללכת:

“ליד הגבול יבדקוך” – הוא אומר.

יחד עם מלווי אנו נכנסים לעלת-חורף, וממהרים על פני רחובותיה של קראקא. שלג רטוב וסמיך ניתך עלינו, רוח קרה צולפת בפנינו, ודומה שתרימנו עם עגלת-החורף ותישאנו באויר. בידי כתובות של מכירים וידידים, אולם בשום מקום אין אנו פוגשים איש. הבית הראשון, בו גר קודם אחד מידידי, ריק מתושביו ופתק תלוי עליו בחזיתו וחתום בחותמת צלב-הקרס המכריז, כי הבית הוחרם לצרכי הגרמנים. במקום אחר נודע לי, שהאנשים אותם חיפשתי יצאוהו עוד בראשית המלחמה ואין יודע לאן. במקום שלישי נאמר לי, שידידי עקרו לפני זמן קצר ואין יודע היכן הם. הדברים נאמרים בנימה שאפשר לפיה להניח בודאות, כי הם יודעים יפה לאן “עקרו” ידידי, אולם מוטב להם שלא לדבר על כך עם אנשים בלתי-מוכּרים להם…

אני מוותר על חיפושי מכרים ומבקש להסיעני למלון יהודי. רק נפתחה דלת משרד המלון, מתחיל בעל המלון להסביר לי באותות ובהעוויות, שעלי לעזוב מלונו. בירכּתי החדר אני מבחין בכמה דחויות במדי גרמנים. נערה באה ומפליטה במהירות, כי פלוגה של משטרה גרמנית תפסה זה עתה קומה שלמה במלון, ומוטב שנעזוב מיד.

לאחר נסיונות בלתי-מוצלחים נוספים למצא חדר במלון, אני מתדפק לבסוף על דלתו של שאר-משפחה רחוק, אשר מעולם לא בקרתו ואת כתבתו אנוס הייתי לחפש זמן רב. הוא גר בלב הרובע היהודי “קוזמיר”. בלבביות ובמאור-פנים מקבילה פני יהודיה פשוטה, באה בימים, לאחר שאמרתי לה מי אני. אכן, כבר הגיעה שעתי למצוא קורת גג. הערב יורד ואני מיוגע לחלוטין וקפוא בקרה. לאחר שלושת ימי הנדודים והצום באורח מאויים זה, ודאי שמצבי משתקף גם במראה פני, שכן האשה, שראיתני בפעם הראשונה בחיי, אינה רוצה אף לשמוע מנין באתי ולשם מה, ומתחילה מיד לטרוח במטבח ולהתקין לי כוס חמין. במסירות של אם היא מגישה לי הפת באמרה, שעוד מעט – בבוא בעלה – וכל המשפחה תסעד יחד. אותה מידה של הכנסת אורחים היא נוהגת גם ב“שגץ” שבא עמי.

הלחם ותחליף-התה הרותח ללא סוכר נעמו לי כמעדנים. אני גומע את הנוזל הרותח. אחר כך אנו מפליגים בשיחה. האשה נדהמה בשמעה שאני בא מוארשה ובדעתי להמשיך דרכי. אין היא מקשה, אך לבה אומר לה שהמדובר הוא בנסיעה ארוכה. היא מבחינה שתמה אני על החדרים העומדים ריקים ומספרת, שגם היא ומשפחתה הם מקרבנות פרעות-השוד שערכו הגרמנים במשך ארבעה ימים ברובע היהודי. היא מספרת על הזוועות שעברו עליה, שעה שכל הרובע נותק כּליל – שתים עשרה שעות רצופות נמשך השוד המאורגן בבית בו גרה. “ועתה ראה – היא מצביעה על שרידי חפציה – המטות ללא כרים וסדינים, הגרמנים שדדום, ארון הבגדים ריק, הקירות חשופים, ארון המטבח מעורטל, הגרמנים שדדו הכל לרבות הכסף והתכשיטים, על אף בית לא פסחו”. אולם – ממשיכה האשה ודמעות זולגות מעיניה – החמור מכל היה פחד-המוות. שתים עשרה שעות החזיקו אותנו – הנשים והילדים – על מדרגות הבית, הפנים אל הקיר, ובמצב זה הוחזקו בחצר הגברים, ויריות רובים הדהדו מעל לראשם… הפחד הזה… צריך היה אדם להיות חזק מצור כדי לעמוד בכל אלה, ואכן, לא כולם החזיקו מעמד"…

מפתיע אותי הדבר שלכאן, לקראקא, הגיעו שמועות על מעשים מסויימים שלי בוארשה, שסיכנו את חיי, אם כי הם לא ידעו שהמדובר בקרוב משפחה שלהם.

נרגשים מצערה העמוק של בעלת הבית שלא היה בידה להציע לנו משכב כהלכה, מכורבלים במעילינו עובר עלינו הלילה, על כסאות וקרשים, אך הרגשתי היתה, כאילו ישנים היינו במטות הנוחות ביותר.


לברלין

למחרת היום נחלתי אכזבתי הראשונה, שאילצתני לוותר על אחת מ“נוחיות” הנסיעה המתוכננת מראש. בוארשה באתי לכלל הסכם עם עתונאי הולנדי שבא לפולין לחקור המצב בכיבוש הגרמני, כי ניפגש אצל הקונסול ההולנדי בקראקא, ומשם יסע עמי להולנד. עליו היה לשמש לי מליץ-יושר בגבול, למען יכניסוני ההולנדים לארצם, אף שהאשרה ניתנה לי בלא ידיעת הממשלה בהאג. הסיכוי לנסוע יחד עם עתונאי הולנדי בעל-השפעה נטע בי תקוות בהצלחת מסעי. והיה בכך גם משום ערובה שלא אשאר תקוע בדרך בלא כסף, שכן ההולנדי שדרכון דיפלומטים עמו, רשאי היה לשאת עמו כסף ללא הגבלה.

סופת השלג נפסקה, היה יום חורף נעים. הרחובות המושלגים מבהיקים בשמש, וכפור קשה חורק למצעדי. בכל חושי סופג אני את מראות העיר העתיקה הנאה. זה חדשים רבים הורגלה עיני לחזות אך ורק בחורבות, רק לעיתים נדירות נתקלת בוארשה בבנין שלא נפגע בימי הדמים. ואף הבנינים השלמים ניבטו בחלונות סומים – דבוקים בקרטון ובלוחות-עץ, שמשות כמעט ולא שרדו בעיר. בתאווה בולע אני את מראות הבנינים שלא ניזוקו בקראקא. אלמלא הגרמנים במדים שחיללו בנוכחותם על כל צעד ושעל את המראה, והיה בידי להסיח לרגע דעתי מעם המתרחש בעולם ולרוות רגשי גיל.

… אני נוסע בעגלת-חורף קטנה ומסתכל במתרחש ברחובות. הגרמנים מלווים במבטי-חשד כל כרכרה שנקרית בדרך, שמא מוציאים סחורות מן החנויות שהם עוסקים בבדיקתן ובהחרמת כל המלאי שבהן. פעמים אחדות נדמה היה לי, שהם עוצרים בי ובודקים בעגלת-החורף, אך הם לא שמו לב אלי ונפטרתי בפחד בלבד. מכונף בכאב פיסי אני מתכנס במושבי ומכסה על “סרט היהודים”.

הקונסול ההולנדי גר רחוק, ברובע חדיש, כמעט מאחורי העיר, בחוילה נאה. למעלה משעה נסעתי אליו. במשך כל הזמן אני רואה כמעט רק גרמנים – הם שורצים בכל מקום… את הקונסול מצאתי, מה שעין כן את העתונאי ההולנדי, ששינה תכניותיו ועמד לבוא לקראקא בעוד עשרה ימים ולצאת את פולין בעוד שבועיים. מהלומה כבדה בשבילי. לא יכולתי לחכות עוד שבועיים, ראשית מחמת הסכנה שבדבר, ושנית משום שהיה פג כוחה של התעודה, היא ההיתר הרשמי ליציאתי את המדינה. שאלתי את הקונסול למקום מגוריו של מכרי ואם בידי להתקשר עמו. אך הוא אין בו נכונות למסור ידיעות לאדם זר על אזרח הולנדי. התקשרות בכתב עם הפטרון המקווה שלי, אף היא כרוכה בהפסד זמן רב. אני מחליט, איפוא, לצאת לדרך יחידי. הראיתי לקונסול האשרה והתיעצתי עמו, היש אמצעי שיקנה לי הערובה, כי ההולנדים יכניסוני לארצם. הוא עיין באשרה והניע ראשו בספקנות. בהבעת צער הסתכל בפני ובזהירות, כדרך שמדברים לחולה שמתקשים להודיעו בבת אחת דבר מחלתו המסוכנת, אמר:

האשרה טובה היא והכל כהלכה, אולם אשרות בטוחות אין שום קונסול הולנדי רשאי לתת ימינו אלה. דבר זה הוא בסמכותה של הממשלה המרכזית בהאג… אפס, האשרה טובה היא, הכל במקומו, החותמת… החתימה… אני מכירו יפה את הקונסול בוארשה. האשרה טובה. אף על פי כן, אילו לא אצה לך הדרך…

יצאתי ממנו כאדם שגורלו נחרץ. לא היה בי ספק, שאין ערך לאשרה, אך אפשרות נסיגה לא היתה לי. ידעתי שאכן צפוי לי הרע ביותר, מה אפסיד? אני מחליט, איפוא, שלא לאבד זמן ולהמשיך מיד דרכי. עמוק בלבי נטועה ביתה בי התקווה, שאולי, אולי, אזכה לנשום באויר החופש, ולא עצרתי כוח לחזור.

… את המסע לברלין אני מחליט לבצע בתנופה של בטחון עצמי:

אני מבקש את סטאניסלאוו לקנות בשבילי כרטיס במחלקה השניה של הרכבת המהירה, שהרי ממילא עלי ללבוש ארשת בטחון עצמי של נוסע “כשר”. הנחתי שהפקידים נוהגים ביתר אדיבות בנוסעי מחלקה זו. סטאניסלאוו מביא לי כרטיס עד גבול הולנד. אני מוסר לו את שאריץ כספי ומניח לעצמי 10 מארק, שרשאי אני לשאת עמי בעברי את גבול הרייך. אני נפרד כאח מחברי, הפועל הפולני, הפרוליטארי המחושל, שאינו עוצר דמעותיו ואין סוף לאיחוליו הנאמנים.

בחיבה רבה נפרדים ממני מארחי, אשר – מוזר – רק ימים ספורים הכרתים. התקרבות מהירה כזו אפשרית רק בתנאים בלתי-אנושיים, שעה שחיי כל אדם תלויים בשערה.

צינת כפור חריפה היתה אותו ערב, שעה שבאתי בעגלת-החורף, אל בית הנתיבות. אני מרגיש כאילו כל חיי עד עתה נושרים ממני, וכל אשר בי נדרך ונמתח לקראת זינוק מסוכן. ככל שאני מתקרב אל התחנה גוברת בי ההרגשה, כאילו אני מידרדר לתוך תהום שעלי לקפוץ מעליה. משנעצרה עגלת-החורף ליד התחנה המוארת באור קלוש, הורדתי את סרט-היהודים מעל זרועי והחלטה בי – שוב לא לענדו לעולם. קיפלתיו בידי וקראתי לסבל בקול שקט ונועז שיטול מזוודתי: לברלין, מחלקה שניה…

בשקט ובהבעה של בטחון עצמי אני צועד אחרי הסבל. בדלת, ליד מבקר הכרטיסים, עומדים, שאני אנשי-גיסטאפו במדים ואחדים לבושים אזרחית. אני עוקב מרחוק אחריהם: היעצרוני? אני רואה והנה הם מציצים בפניו של כל העובר לידם, וברור לי, שאם אין ביניהם אחד היודע אותי מוארשה, הרי שגורלי תלוי רק בכך, אם יבחינו שיהודי אני או לא. אני מרים ראשי ומתאמץ ללבוש ארשת של חומרת בטחון עצמי. המבקר נוטל כרטיסי, נוקבו וממהר להחזיר ידו כולו מלא פליאה לשמה של העיר ששמה היה נקוב עליו. הוא מציץ בכרטיס ושואל:

– היכן מצויה עיר זו שאתה נוסע אליה?

אחד מאנשי-הגיסטאפו מסתכל בי, מושיט ידו ונוטל מידי הכרטיס מידי המבקר. האחר, לבוש אזרחית, מתכופף אליו ויחד הם מעיינים בכרטיס. רגע או שנים נמשך הדבר, אך הדם בעורקי עוצר זרמו. כולי דרוך, אך פני שלווים.

– האם תעודותיך בסדר? – שאל לבוש המדים.

  • כן, כמובן – אני עונה בקול שקט, ומושיט ידי, לאטי, לכיס החזה, נכון להוציא תעודותי. אולם דבר זה הניח, כנראה, דעתו. הוא עונה:

– אם כך, טוב – והחזיר לי הכרטיס.

אני נכנס לקרון ושומע בדפוק לבי בי לאחר המתיחות שעמדתי בה זה עתה. חום ושלווה שרויים בתא. בעוד רגעים אחדים עומדת הרכבת לזוז ולהסיעני אל סכנות מרובות, אל תנודות גורל. בראשי – סחרחורת המראות שכבר התנסיתי בהם והנסיונות העתידים, המצטיירים בדמיוני.

בביטחה גולשת הרכבת על פני הפסים. מכורבל בפינתי אני מסתכל בשכני לנסיעה. הנני, כמובן, הנוסע הער היחידי, מסוער, מהורהר, חרד. אין השינה נדבקת לעפעפי. מזמן לזמן נעצרת הרכבת ליד תחנות אפלות. גושי-ערים בלתי-מוארים. אנו מעמיקים חדור באדמת ה“רייך”, ובי גוברת והולכת תחושת הבדידות וחוסר-המגן והחרדה למעשה שלי. הריני כולי בידי הגורל העיור, הישחק לי מזלי? האשרה ההולנדית מעוררת בי חרדה, ומה יהא עלי אם אמנם לא יניחו לי ההולנדים להכנס לארצם? איני מצליח בשום פנים להשיב לעצמי על השאלה, לעבד תכנית, אני רואה עצמי עומד לפני תהום אפלה שאני נבלע בתוכה כבתוך המוות. על אף זאת רחוק אני מיאוש, שכן אמונה בי שההולנדים לא ירעו לי.

רק עתה, לאחר שישבתי – זו הפעם הראשונה לאחר חמישה חדשים – שעות אחדות בשלווה ובביטחה, נרגעים עצבי קמעה. מרוצה אני שאשתי וקרובי אינם יודעים, שאין העתונאי ההולנדי נוסע עמי והאשרה ההולנדית מפוקפקת – הן החרדה היתה מכלה אותם וזו הן לא חסרה להן בלאו הכי. ושוב אני הוגה באנשים הקרובים לי והחביבים עלי, והם נראו לי עתה רחוקים, רחוקים מאוד, מחוץ לגדר ההישג – כאילו עולמות שלמים הפרידו בינינו. הדרך חזרה לוארשה שוב אינה קיימת לחלוטין.

אני הוגה על החדשים, ואולי השנים הארוכות, שעל חברי בוארשה עוד יהיה לעמוד בעינויים הלתי-אנושיים של שלטון הכיבוש ובהשפלתו;וגם על השנים של המאמצים העל-אנושיים שצפויים להם במאבק הסמוי וההירואי בגיסטאפו – וחרדתי נמוגה והולכת ובטחוני הקודם חזר אלי. לא היה זה בטחון בהצלחת משימתי, אלא החלטה נחרצת לעמוד בנסיון הקשה ביותר הצפוי לי. האמינו או לא – הרי זו הנכונות למוות המערה כוחות עילאיים במלחמה בעד החיים. זו הנכונות המוחלטת להקביל בשלווה את פני המוות, אשר נתבצרה בקרבי מן היום הראשון בו נתון הייתי בשלטון הכבוש הנאצי, שוב העניקה לי שלווה ואומץ.

אני מתמסר לזרועות התענוג המלבב ביותר שלי: אני הוגה בדרך חייהם ובמעשיהם של אלה מגבורי המהפכה ומנהיגיה אשר בהם ראיתי את מורי. צעד אחר צעד עוקב אני בעיני רוחי – אחד חייהם של אבות תנועת ה“בונד” ויוצריה, זו התנועה עמה נמניתי בלב ונפש, ותמה הייתי, שאפילו בתנאים המאויימים בהם אני נתון, מקנה לי דבר זה את התענוג של שלווה ושכרון כאחד.

ספק הוזה וספק מפוכח קולטת אזני את השם: “ברלין”!

מוזר, ללא התרגשות מיוחדת, אני נוטל חפצי, יוצא מהקרון ויחד עם שאר הנוסעים עובר דרך מנהרה, מוסר כרטיסי ליד הדלת ונשאר עומד באמצע בית הנתיבות, נבוך ותמה קמעה. תמה אני על שאני עומד כאן, בבירת הגיהינום הנאצי, אשר יחד עם מליוני בני אדם חלמתי על חורבנה, בדומה לחורבנן של ערים אחרות…

רגע קל נמשכת התדהמה – חושי מתאוששים, ודעתי מתאמצת למצוא מוצא ממלכּודת המוות.


ברחובותיה של ברלין

בוקר צונן ואני עומד בתחנת שלזיה בברלין – מיוגע ונבוך, מבלי דעת אל נכון מה אעשה הלאה. בראשי ובכל איברי רובצות חוויות החדשים האחרונים, אלפי מראות-הזוועה שלא ימושו מעולם מן הזכרון ויגזלו לעד שלוותי. אולם ביחוד נחרתו בי מאמצי הימים האחרונים. עצבי ורצוני מתוחים היו בהכרה, שנטלתי על עצמי מסע מסוכן, פנטאסטי, כדי להייחלץ ממוות בטוח, או אולי ממחנות-הריכוז הנאציים ומן האינקביזיציה של הגיסטאפו החומרה מן המוות. המראות שרוויתי והחשיבה המאומצץ על אורח התנהגותי עתה, שמצוי הייתי בלבה של ארץ הנאצים, גרמו לכך, שנתון הייתי שעה קלה כבעולם הדמיון מבלי שאתן דעתי על המתרחש סביבי.

דמויות אדם חולפות לידי כעטופי ערפל. קולות אדם ומילים מהדהדים על אזני ואינם חודרים להכרתי. מישהו דוחפני, מישהו מבקש “סליחה”, פנים אדמדמים של אדם, בעל שפם גזוז, היו רגע סמוכים לידי. לאט אני מתאושש מקפאוני וחוזר למציאות. אני מסתכל סביבי ומבחין מבטי סקרנות נעוצים בי. אנשי ס. א. לבושי מדים אפורים-תכולים, אנשי משמר ס. ס. “גלגלת המוות” של הימלר במדים שחורים שורצים מסביב. היו גם לבושים במדי הצבא הנאצי, אותות הצטינות על חזיהם, קצינים שמונוקול קבוע בעיניהם, ראשם נטוי בגאווה מנופחת והילוכם כמצעד גבורים באופרטות נושנות.

בעל הפנים האדמדמים קרב שוב אלי. היה זה סבל-רכבת. היוכל לשרתני? – “לא, תודה”. סמי מאולם בית-הנתיבות התנועה והשאון הטפוסיים לתחנות כרכים. אור כהה, שחדר מבעד לחלונות הגבוהים שזכוכיתם כוסתה בצבע שחור (לשם האפלה) עוטה התחנה מעטה עצב. מועט יחסית מספר האנשים כאן ומעטים מהם – האזרחים, שאין בהם שמץ של התרגשות, הכל שותקים, כמהלכים באנסם. ליד הכניסה – שורה של סבלי-רכבת. מהקירות מזדעקים פלקאטים מלחמתיים, ועליהם תצלומים של חיילי-ענק פרוסיים, שופעי-גיל, במצעדם, – ותחת מגפיהם – ערים, ערים שפוכות-שמש וסימן צלב הקרס עליהן, צלב-הקרס… בשורת-גיל מעולם האור אשר החייל הפרוסי, בעל צלב-הקרס, מביא לעמו. אך בתודעתי הקהה והבלתי-מציאותית, מעוררות תמונות אלה זכר מראות החורבן, מעשה ידיו של החייל הפרוסי הזה בערי ארצי. בעיני רוחי רואה אני חורבן זה פושט בכל העולם, בכל מקום שבו ידרוך מגפו של החייל הפרוסי. ומהקירות מזדעקים גם פלקטים אחרים באותיות גדולות: “אזהרה – שלא לשוחח, להזהר ממרגלים”. הוראות מדוקדקות למקרה אזעקה מהתקפות-אויר.

נוסעי הרכבת שבה נסעתי כבר התפזרו מזמן, התחנה כמעט והתרוקנה. רק קבוצות קטנות של חיילים על חבילותיהם עוד מתגודדות פה ושם. הם נתקלים במבטי, ואני עומד, שתי מזוודות בידי, במעיל החורף האפור בעל צווארון-הפרווה הצהוב. אני מתאר לעצמי מה מיוגעים ומודרי-שינה פני עתה ומתברר לי, כי אסור לי לעמוד כאן, ששונה אני במראה שלי מן המצויים סביבי וודאי מושך אני על עצמי תשומת לבם. נתבררה לי שוב הסכנה המרחפת מעל לראשי. אני מנער מעל עצמי העיפות ומותח כל עירותי. באורח אינסטינקטיבי אני מפנה ראשי לצדדין ומבחין בפינה, בינות ללוחות הגדולים של תכניות-הנסיעה, אדם לבוש אזרחית, השקוע כביכול בטבלאות, אך עיניו חודרות אותי כשיפודים. אני מרים מיד ראשי וניגש בצעד בוטח ללשכת המודיעין. במיטב הגרמנית השגורה בפי אני שואל למועד יציאתה של הרכבת להאנובר. גרמני שמן, במדים, בעל הבעה של אדם נוח לבריות, עונה לי שעלי לחכות עד הערב. באדישות כאילו מתוך סקרנות אני חוזר ושואל, לאחר שכבר פניתי ללכת, אם אין רכבת זו ממשיכה דרכה במישרין לבנטהיים (התחנה האחרונה לפני גבול הולנד) ונודע לי, שגם עד הנובר אין היא מגיעה.

בצעד איטי אני ניגש למחלקת החפצים ומפקיד שתי מזוודותי. משוחרר מהמעמסה אני מסתכל סביבי בקורת-רוח מדומה. עוד לא הספקתי להתרחק אלא צעדים מעטים, והנה הבר-נש לבוש האזרחית כבר עומד ליד מחלקת החפצים, בוחן מזוודותי, ומשוחח עם האדם שהדביק אליהן פתקים. רעיון חולף בראשי שכבר עתה, בראשית צעדי ב“רייך” צפוי אני לכשלון. עצבי נדרכים כמיתרים, ואני מרגיש, שעלי למדוד כל צעד, כל תנועה. אני מתאמץ לבל יבחינו בי דבר מעורר חשד. אני ניגש לקיוסק, מסתכל בעתונים קונה חפיסת סיגריות וגליון “פלקישאר ביאובּאכטר”. חייל גרמני שקנה אף הוא סיגריות מציץ לעתון שכותרת גדולה בו מכריזה על אניות בריטיות שטובעו, ומפליט בשחצנות:

“הגיעה שעתם של האנגלים”…

שנינו מחייכים ומסתכלים זה בזה, שני “פאלקס-גענאסן” נאמנים…

אני מרגיש באדם העומד לשמאלי – הבר-נש לבוש האזרחית, המסתכל כביכול בענין בגלויות מצוירות. בקול רם שאלתי את החייל אם הוא נוסע לחופשה. ומשענה, מרוצה, בחיוב, חזרתי ושאלתי, באיזה כוון הוא נוסע – “אולי אנו נוסעים יחד, חבר”. – לא, לצערו, הוא נוסע בכוון אחר. “צר לי”. אני מכבדו בסיגריה, והבר-נש לבוש האזרחית מזדרז ומצית גפרור. הסיגריה בפי אני פונה אליו בחיוך שהבעת-אמון בו: “אפשר? – הן מצווים אנו בימינו אלה על חסכון”. מעין חיוך הבהיק בעיניו הדוקרניות משהושיט לי הגפרור וכבדרך אגב הפליט:

“רחוק אתה נוסע?” –

“לא, לא רחוק ביותר” – עניתי באדישות – “להאנובר”. ינקתי עשן הסיגריה ובהבעת-אמון הוספתי: “חובת משפחה”. הברנש שם מבט חטוף על מעילי העבה ועל צווארון-הפרווה, וממשיך ושואל כבדרך אגב:

“אתה, בא כנראה, ממחוזות קרים?”

“כן, מן המזרח” – אני מנענע בראשי.

“פרוסיה המזרחית?” – הציץ בי.

אני עושה תנועה שפירושה הן ולאו כאחת, ומפליט בנחת לשני בני-שיחי:

“גריסע גאט, זמן ללכת”. “הייל היטלר” – השיבו שניהם במועל יד. בצעד איטי אני יוצא את התחנה. רחובה של ברלין מבהיק בלובן השלג. כפור חריף אוחזני. מרחוק עומד שוטר-ענק במדים ירוקים ומסתכל בי. אני מהרהר בהמשך דרכי ומציץ בחטיפה לעבר בית הנתיבות, אם אין הבר-נש ההוא עוקב אחרי. השגחתי שיחד עם החייל הוא נפנה לעבר המסעדה. נשמתי לרווחה, ושמתי פעמי לרחובותיה של ברלין הנאצית, ותחושה כבדה בי וכמעט חוסר תקווה שיתרחש נס ואיחלץ מארץ-סיוט זאת. אשר התרחש הלאה היה חמור אף מאשר צפיתי. אף על פי כן התרחש הנס.

כאחד קרתן אני מטייל לתומי ברחובות ברלין, מעיין בפרטי תכניתי להבא, ושוב אני חוזר ומהרהר במשימתי המסוכנת מראשיתה: לא נותרה לי שום אפשרות להשאר עוד בוארשה. זה חדשים שיחקה עמי הגיסטאפו משחק החתול והעכבר. לא היה בידי להמשיך עבודתי ואף לא היה בידי, לרגל מצבי המיוחד, להסתתר. גורלי תלוי היה מעל לראשי כחרב המתנופפת, מוכנה כל רגע להנעץ בי. הרגש הרגישו כל ידידי, שמשחק אני באש וכי ימי, ואולי שעותי, ספורים, והם האיצו בי שאמלט ככל המוקדם.

זמן רב תיכננו את אורח בריחתי. הועלו תכניות שונות, מהן דמיוניות… החלטתי שאצא את פולין רק אם אפשר יהיה לשוות לנסיעתי לפחות צל של היתר רשמי, היינו, שאסע בשמי האמיתי ושישאר, אי-שם במשרד גרמני ציון להיתר היציאה. לא היה זה מן הדברים הקלים. אף נראה כבלתי-אפשרי. ידעתי שבמשרדי הכיבוש בוארשה פשתה השחיתות, שבכוח הכסף אפשר להשיג רבות אצל פקידים מסויימים בגיסטאפו, אולם דרושים היו הקשרים הנכונים, כדי להגיע אליהם, ואלה לא היו לנו.

ובינתים חלפו שבועות של חרדה ויסורים, יומם ולילה, כל רגע, צפיתי לדפיקות כבדות בדלת ביתי, דפיקותיהם של אלה שאר סימן “גלגלת-המתים” על כובעיהם ועצם הופעתם מקרישה הדם בעורקים, בפרצם לכלות גופי ונשמתי. מאַניה, אשתי האמיצה וארתור, בננו בן התשע, עשו כל שבידם להקל עלי חיי בימים ההם. בוקר בוקר הייתי ממשיך לצאת לפעולתי, הפעולה שהידקה את חגורת המוות סביבי. מאַניה נהגה ללוותני בהבעה שבאומץ רוח אל הדלת, ועתים רחף על שפתיה חיוך מוזר בלחשה: "הווה זהיר… וארתאֶק, במיטתו, מכוסה בשמיכה עד לסנטרו, משחק בהבל פיו בחדר הבלתי-מוסק, עוצר עלי מבט ממושך, מפלל, בעיניו הגדולות, הנבונות: אבא, אל-נא תאחר לבוא, כה עצוב לנו לבדנו… שניהם לא שאלו היכן אמצא: מאניה משום שידעה כללינו, וארתאֶק, משום שמראש הוריתיו:

אסור בימינו אלה לשאל דבר ולהשיב לאדם, המבין אתה בני הקטן?

והוא, פניו חיוורים ורצינות בלתי רגילה בהם ועיניו גדולות, גדולות, יענה לי:

כן, אבא, אני מבין…

רציני, גא ונאמן היה בהבטחתו: הרגיש עצמו שותף למשחקם הרציני של המבוגרים.

הנה אני פותח את הדלת עם שובי, והשעה סמוך ל“שעת המשטרה”. מאניה מניחה החולצה שעסקה בתיקונה ולמשחק האור והצל של נר-החלב הדולק אני מבחין במתיחות הליאה הרובצת על פניה וגופה. כמעט ללא רוח-חיים ובאפיסת-כוח היא משיבה לנשיקתי, וחיוך קל צומח על שפתיה החיוורות. ארתאֶק ניתר מעם הספר שהוא מעיין בו, ראשו ליד הנר הדולק, אוחז בידי הקפואות:

סוף סוף באת, אבא, נשחק היום במשחק חדש?… והשמחה מרטיטה גופו הער.

אחר כך אני מחמם כפות ידי בכוס החמין החיוור וסועד לבי בארוחה, שמאניה קסמתה מאי-שם. ומאזין לדין-וחשבון על היום שחלף. בחצאי-מילים וברמזים, למען לא יבין הילד, היא מספרת, מי מחברי היה כאן היום ומה הודעה מסר, ברמז היא מצביעה על המקום אשר הניחו בו את אשר הביאו עמם. ארתאֶק, מעמיד אותה שעה פנים כעסוק בעניניו: אינו שומע ואינו מבין דבר. אך לא אחת ידהימנו המבט החוקר של כיניו המבהיקות, ואז הוא משפיל עיניו, כאילו נתפס בדבר עבירה. אחר-כך, נאמן להסכם, הוא שוכב במיטתו, פניו מוסבים אל הקיר, מים-ולא-נים, שעה שאני ממשיך שעות עבודתי ליד השולחן. ואני יודע, כי בכל חושיו מאזין הוא לרשרוש העט, ובדומה לאמו הוא שוכב בנשימה עצורה ואזניו קשובות: האין דופקים בשער? האם לא “ידביקוני” תוך כּדי העבודה האסורה?

וכן נמשכים הימים, כל יום אוסרת הגיסטאפו עשרות, רבים מהם ידידי. כל יום קבל אחר מידידי הזמנה ל“פגישה” במשרד הגיסטאפו, ולנגד עיני מצטיירות דמויותיהם של רבים מחברי ומידידי שנאסרו באותם הימים בבתיהם, או ב“פגישות” מסוג זה. חלקם כבר נתנו נפשם מזמן במות-קדושים בעינויי הנאצים.

אני עצמי הייתי בימים ההם כמרקד על קרח לקלקל: אין פוסקים מלעקוב אחרי, לא אחת אני מבחין באדם שחיזר אחרי אתמול או שלשום, עתים לבוש כאיכר פולני, וגם כעירוני או כאיש האספסוף. “מה טעמו של המשחק הזה?” – הרהרתי – “מדוע אין הם אוסרים אותי מיד?” – מזמן ידעתי שאקרא ל“פגישה”. מדוע הם מחכים? – אני וחברי סברנו שמגמתם היא, כי עוד לפני מאסרי יגלו עקבותיה של ההסתדרות כולה, של הקבוצות במחתרת, שהם טורחים במרץ בגילויין ואשר על קיומן עשו את האוכלוסיה היהודית כולה בת-ערובה. הם דרשו מן ה“יודען-ראט” בוארשה שיסגיר לידיהם את מנהיגי הארגונים הפאטריוטיים הפולניים במחתרת.

שעות אני עסוק בתמרונים ברחוב כדי לנתק עצמי מעם ה“צל” הבלתי רצוי, הנגרר אחרי, לפני שאני נכנס לביתם של אנשים שעלי להפגש עמם. עתים אני מפסיד ימים תמימים לאחר שאיני מצליח להוליך שולל את מרדפי ולהעלם מעיניהם. עתים אין אני עונה לברכות ידידי ברחוב, כדי שלא לעורר חשד בהם. היה זה אורח חיים מוזר, מלווה הרגשה של אדם שדינו נחרץ, אשר מניחים לו לשחק בחופשתו, אך כמה זמן? אין הנידון יודע אימתי יועלה לגרדום – בעוד חמישה רגעים, בעוד שעתיים, מחר?… עיוני מיוחד בחיים שכאלה. עתים אני מרגיש שסבלנותי פגה, וכי שוב לא יעצור כוח להתאפק, ואני אנוס לדכא בכל כוחי תאוותי לזנוק על מרדפי, או לדרוש ממנו שישים קץ למשחקיו: יערפני, יעשה בי כרצונו, אך יפסיק לרדפני.

אפס, חמור מכך היה פחד-התמיד שמא אביא בעקבי בלשים למקומות שהם מחפשים אחריהם, שמא ילקו בגללי חברי, או אף זרים וחפים מפשע. אני מרגיש שעניבת-חנק מתהדקת והולכת מסביב לצוארי ובכל חושי אני נכסף להפטר ככל המוקדם ממיצר זה. כל עצמותי אומרות: “היחלץ, היחלץ, לפני שתיחנק כליל!” – גוברת בי התחושה, שרגע קרב ובא, ודלת המלכודת בה נתון הייתי תינעל לחלוטין.

דוקא אז נתגלה הקשר אל פקידי הגיסטאפו המושחתים לו ציפינו זמן רב: נמצאו פולנים בעלי-השפעה שנטלו על עצמם להשיג מהגסטאפו, תמורת כסף, היתרי-יציאה על שמי. הפקיד ששוּחד צריך היה להגיש את התעודה הנושאת שמי, בתוך צרור של תעודות אחרות, לחתימת הממונה עליו. ודאי, סיכון רב היה בדבר, אך הסכמתי לכך – והתעודה הושגה.

אותה שעה נזדמן יהודי מהולנד ולו קשרים בקונסוליה ההולנדית, שניסה – ברוב זהירות – להרוויח לחמו בקשריו אלה, על-ידי שהשיג לאנשים מסויימים אשרות-יציאה להולנד. בזכות היהודי הזה באתי בקשרים עם העתונאי מהולנד, שבא לוארשה לחקור את המצב בה, וגם עם הקונסול עצמו. האחרון הבטיח להעניק לי האשרה, ואף שלא היה בה משום ודאות של כניסה להולנד – הרי שהיה בה סיכוי מסויים, וסיכוי זה בו היה עוגן הצלתי, ממילא לא היה לי מה להפסיד.

ההכנות נשלמו, הפורמליות כבר סודרה בקשיים מרובים ביותר. לא נותרה שהות ליישוב-הדעת, היה הכרח לפעול. ערב לפני-כן נפרדו ממני חברי הקרובים ביותר, שידעו על התכנית, בפרידה לבבית ונרגשת מאוד: סגורים מאחורי מנעול ובריח, החלונות מכוסים, לבל תשזפנו עין. אחד מוציא מכיסו בקבוק יי“ש, האחר דג-מלוח, השלישי – בעל הדירה – מפתיענו במאכלים מבושלים, מאכלים פשוטים ביותר, אבל לנו, בוארשה של היטלר, היו אלה כמעדנים. והיתה שמחה כמו ב”ליאמה“ (מסיבה) בונדאית אמיתית, אף שנזהרנו מלהרים קול. אילו ראה אותנו אדם מן הצד, כי אז ברי היה לו שחבורה עליזה ונטולת-דאגה לפניו, ולא אנשים אשר כלבי-הגיסטאפו אורבים להם, אנשים המסכנים חייהם יום-יום וסכנת ההשמד תלויה תדיר מעל לראשם. לא שכחנו, כמובן, לברר בפגישה את פרטי העבודה, המערכה במקום והתפקידים שאר חברי מטילים עלי שם, ב”חוץ לארץ" החפשי-הדמיוני, אם אמנם אצליח להגיע לשם. בעל הדירה[5] אחד האנשים האמיצים ביותר שידעתי בחיי, לחצני אליו ואהבת-אח בעיניו, ואמר:

ובכן, מחר אתה יוצא לדרך. בר-מזל אתה, בטוחני שתצליח… אל תשכח אותנו…

על פרידה זו הרהרתי למרחת היום, עם שחר, כשארזתי חפצי. מתי אראה אותם שוב? האגיע לאותו חלק עולם, שעודו חפשי, היעלה בידי למסור שם על גבורתם העקשנית ועל מסירות-הנפש השקטה והגדולה שלהם? אחת אחר השניה חולפות לעיני רוחי הדמויות של האנשים היקרים והקרובים האלה, עמם עבדתי ונלחמתי עשרות בשנים.

היה ערב חורף אפור. אני ומאניה טרחנו בחשאי ובמהירות בחדר הצר והאפל. לא הדלקנו נר, שלא להסב תשומת לב השכנים ולא לעורר את בננו ששכב במטתו. דל האור הבוקע דרך החלון והחפצים שאנו אוחזים נושרים מידינו. מאניה מתאמצת לשמור על קור רוחה, ואף עוצרת כוח להעלות על פניה חיוך שהיה בו צל של חוסר-דאגה. אך גם באור הדל אני מבחין בהבעת עיניה ששמה לאל מאמציה ושללה חיוכה וחוסר-הדאגה המעושה. סבל וחרדה לאין-שעור מפעמים אותה, ובמאמציה להעלים הרגשותיה, היא מטיפה לי בנעימה מעשית:

אל-נא תעמוד ותסתכל בי, יש לך זמן לעמוד? הן הוד מעט יבוא לקחתך… והיה קולה צרוד ורווי דמעות.

נשמעות דפיקות קלות אחדות בדלת. היה זה האות שנקבע מראש עם חברי הפולני, שעליו היה ללוותני עד לגבול ה“גנרל-גוברנמנט”. אנו פותחים לו בחשאי הדלת, והוא מודיע בלחש, שהרחוב “נקי” וליד השער אין נראה אף אחד מכלבי-הציד…

…עד לצאת הרכבת לכיוון גבול הולנד היה עלי לחכות כמעט יום תמים, ואני מהלך על פני רחובות ברלין בטיול חסר-מטרה.

אני מהלך ברחובות, מסתכל בפרצופי האנשים, העוברים ושבים, ומעמיד עצמי במעין נסיון: הנה נתגלגלתי לכאן ואיבה סוערת בי ולהט-נקם נגד הפולשים לארצי, נגד המרצחים האכזריים של אחי ואחיותי. הנה אני מהלך ברחובות ומסתכל בבתים והרגשה בי, כי הייתי זוכה באושר הגדול ביותר אילו, לפתע, נתמוטטו בתים אלה כבתיה של וארשה במטר פצצות. אולם למראה האנשים ברחובות, למראה הנשים והילדים, הזקנים והאנשים בגיל בינוני, מתעוררות בי כמעצמה גם השאלה: “האם אמנם רצונך לראות אנשים אלה מרוסקים, עיניהם של נשים וילדים אלה מתמלאים, לפתע, בהלה וחרדת-מוות, בדומה למה שראית ברחובות וראשה?”. בסלידה אני דוחה מעצמי רעיון זה. נתברר לי, שסלידה זו ממראות-רצח, שהיא כרגיל תכונתם של אנשים מהוגנים, היא במלחמה זו גם חולשתם. היטלר ודאי כלל בחישוביו גם “חולשה” זו של רוב המין האנושי. הוא הביא בחשבון, שלא רק במספר הטאנקים עדיף כוחו על האחרים, אלא גם במידת האכזריות וכושר-הרציחה.

…שקוע בסקר של ברלין כמעט ושכחתי עצמי ודאגותי. משעמדתי על כך כבר היתה שעת אחר-הצהרים, ואני מיוגע מן ההליכה הממושכת, מרוחק מתחנת הרכבת. בצער רב אני מהרהר על כך, שאין בידי שום כתובת וקשר בברלין, שהרי ראוי היה להוועץ במישהו לפני שאצא לדרכי הבלתי-בטוחה אל גבול הולנד. ואולי מצוי מוצא אחר? עלתה בזכרוני כתובתו של אדם מסויים. חודש לפני-כן יצאה את וארשה לבלגיה עסקנית נודעת של “הבונד”[6]. משנפרדתי ממנה ראיתיה רושמת, במקרה, כתובת של אחד מקרוביה בברלין שאמרה לסור אליו. בכתובת זו נזכרתי עתה.

שאלתי לאותו רחוב ונודע לי, שמקומו בקצה האחר של ברלין. נסיתי ללכת בכוון זה, לא חשבתי על-כך אם אמנם אגיע לשם, אולם לחזור לתחנה לא רציתי ממילא. מוטב, איפוא, להמצא ברחוב מאשר בתחנה הגדושה בלשי-הגיסטאפו המסתכלים בפני כל אדם.

עם הדמדומים מצאתי דירתו. בעל הדירה, בן שבעים, היה אותה שעה בביתו. תחילה נחרד קמעה למראה האורח הלתי-מוכר ויותר מזה, שהסתמכתי על קרובתו מוארשה, שעברה את ברלין. הוא אף ניסה להכחיש ולטעון, שאין הוא מכיר ויודע אדם שנסע מוארשה לברלין. אולם בהדרגה לאחר שציינתי שורה של סימנים גם בקרוביו האחרים בוארשה, זכיתי באמונו. כיבדני ב“קפה” ולחם לבן – מנת הלחם שלו. ה“קפה” החם שרק צבעו הצדיק שמו, עודדני, שהרי יממה שלמה לא באה טפת מים חמים אל פי. סיפרתי לו עד מהרה עניני ושאלתיו, אם יש מקום למחשבה על דרך אחרת לצאת את גרמניה. הייתי בעיניו כאחד השואל לדרך אל הירח. שמע מינה, הרהרתי, שממילא אין מוצא אחר. יהיה אשר יהיה, אני יוצא ברכבת להולנד.

בסודי סודות הלווה לי מארקים אחדים (סכנה רבה היתה כרוכה בהארחת זר מסוכן כמותי ובמתן הלוואה לו), ליווני עד לבית הנתיבות סייע בידי להעביר חפצי לתחנת “אנהאלט”, משם עמדה לצאת הרכבת להנובר. הגענו בזמן. האיש שזה עתה הכרתיו לחץ ידי שעה ארוכה ובהבעת השתתפות שהיה בה מן הצער בו מלווים אדם הקופץ לתוך האש, ואף שמץ של קנאה במנסה להיחלץ מהגיהינום ההיטלרי.


אל גבול הולנד.

… נתכרבלתי בפינה (בקרון הרכבת) במגמה להרדם קמעה, והרהרתי שעוד רחוק אני ממטרתי וודאי צפויים לי דברים המחייבים מאמצים מרובים. עוד אראה את החיה הנאצית גם בדמותה האחרת. לפני שנרדמתי שוב הרהרתי בכך כיצד ייתכן הדבר, שאנשים נוחים אלה עשויים להיות מרצחים אכזריים. “ומה היה מתרחש, אילו נודע להם, לאנשים אלה, לפתע, שיהודי אני? או שממונה עליהם היה פוקד עליהם לענותני עד מוות כאן במקום?” – לא הייתי מסופק, שהיו ממלאים הפקודה במלוא הדיוק הגרמני.

באחת התחנות עוררוני. כאן צריך היה להחליף הרכבת. היה לילה. הרחבה בלתי-מוארת. בפנים, בתחנה, האפלה – והאנשים אפופים צל. החיילים באים ויוצאים. כאן כבר הורגשה המלחמה. היא הורגשה גם בשיבושי התחבורה: אין איש יודע מתי תצא הרכבת להנובר. רבים המתלוננים, שהנסיעה היום גוזלת יותר זמן מאשר בזמנים תקינים.

שעות אחדות חכינו לרכבת. קר היה בתחנה. ישבתי בפינה דחוייה באולם והסתכלתי באנשים. נגסתי פרוסת-לחם יבשה, מאשר הבאתי עמי מוארשה וחלמתי על כך שעוד מעט, אולי בעוד יממה, ויובא הקץ לרעב ולפחד. אמונת-ילדים היתה בי שאמנם כך יהיה. הלך-הרוח הטוב שרווח בקרב האנשים בהם נפגשתי לפני יום, אף שהייתי בודד בעולם עויין בו אתה עלול להשמד ללא זכר – הוא שהרעיף עלי חלומות-הילדות האלה.

סוף סוף הפציע השחר והרכבת באה. מהרתי להכנס לקרון. לא הבינותי פשרו של דבר, אך הרגשתי שכוחי היום רב בי יותר מאשר אתמול, אף ששוב עבר יום ללא מאכל ושינה. בבטחון עצמי של אדם השרוי בביתו כבשתי מקום בתא הקרון. בתא-חיילים מכל הדרגות. אך אלה שוב לא היו האנשים השלווים והנוחים מאתמול, שחום הבית ושלוותו, עדנת האמהות, הנשים והילדים עמדו בהם. בתא נשתררה אוירתו הקשה והנוקשה של הקסרקטין. הם היו בגיל בינוני וצעירים, גבוהי-קומה וחסונים – סולדטסקה נטולת-רתיעה וסייגים. סיפרו בדיחות גסות בנשים שנפגשו להם בעיר, על מחירי אהבת הפרוצות ואורח אהבתן.

משזזה הרכבת נתרכזה הקבוצה כולה מסביב לאחד, חייל בעל קומה בינונית, נושא אותות-הצטיינות, אשר סיפר כי מפולין בא. הוא נסע לשם לאחר שנסתיימה המערכה. על אף זאת העמיד פני גבור. לפי תשומת הלב שהעניקו לו שאר החיילים למדתי, שעצם שירותו של החייל גרמני בפולין הוא בעיניהם מעשה-גבורה. הוא סיפר, שראה את וארשה והתפאר בחורבן אשר “הנשק שלנו” עשה בה. “זא וואס אוס איינער שטאדט צו מאכען”… התגאה בהנאה. אחר-כך עבר לספר על היהודים. “וואס וויר דאַ מיט דעם יודען-דרעק געמאכט האבען”… ומפיו נשמעו תיאורי לעג וקלס ליסורי אנשים, הנאת פראים לעינויי נשים, “יודען-הונדע” זקנים שהוטחו ב“וואללה” (בזקן) בקירו וראשיהם נופצו. ה“יודען געזינדעל דארט אים אוסטען” מלא וגדוש זהב, יהלומים, זהב, משופע בדולארים… “אונד דיזע הונדע העצען די פאלען געגען די דויטשע”…

הוא נתלהב בהתפארויותיו והעומדים סביבו פרצו כפעם בפעם בצחוק פרוע, משל כאילו סיפר על מעשי-קונדס עליזים. הנסיעה היתה לי עינוי גדול. ודאי שהניחו כי אחד מהם אני ולא נתנו דעתם עלי. רק פעם אחת פנה אחד מהם אלי, ברצותו לזכות גם אותי בעליצות הנובעת מסיפורי-היהודים רבי-הגבורה של חברו. לא יכולתי לשאת זאת, יצאתי את התא ונתייצבתי בפרוזדור ליד החלון, מסוער כולי בזעם ובצער. סיפורי החייל החיו בלבי את החזיונות המאויימים מהם ביקשתי להמלט. שעה ארוכה לא הבחנתי במתרחש סביבי.

…אחר חצות הגענו להאנובר. התחנה האפילה למחצה היתה מלאה אנשי-בצא, טוראים וקצינים חגורי נשק ובלעדו. לא היה אף נוסע לבוש אזרחית זולתי. לבדי, בלילה, בחבורת אנשי- הצבא – נודע לי, כי הרכבת לבטנטהיים עומדת לזוז בשעה חמש לפנות בוקר, כלומר, שעלי לחכות עוד חמש שעות.

נתכנסתי בפנות האפילות של אולם בית הנתיבות, שנתמלא יותר ויותר נוסעים. הרעש גבר. קצינים וטוראים על נשקם וחבילותיהם, הילכו אנה ואנה. עתה הבחנתי בפינות האפילות של האולם אחדים לבושי אזרחית, שעקבו אחרי האנשים בתחנה. הללו לא מצאו חן בעיני. נתיישבתי על ספסל, אך הרגשתי שתרדמה יורדת עלי ונחרדתי, כי ודאות היתה בי שרע יאונה לי אם ארדם. התבוננתי סביבי והרגשתי בבהירות בסכנה האורבת לי, אף שנתקשיתי בניסוחה. סמוך לידי עמד אחד מאלה הלבושים אזרחית, ולא היה ספק שאמנם הוא עוקב אחרי. בראשי כבר נרקמה התשובה למקרה שישאלני – מי אני, ומה מעשי כאן. ודומה היה עלי, שהדבר יתרחש כל רגע.

קמתי, הדלקתי סיגריה ויצאתי את התחנה. אחר פסיעות אחדות נבלעתי, ברגש של הקלה, באפילה, סמוך לקירות. במישוש הבחנתי במעין תא ונכנסתי לתוכו, ומכאן הסתכלתי בדמויות האפלות שרחפו וחלפו לעיני בחשיכה. לפתע הבחנתי בדמות גבוהת-קומה שהתנועעה לאטה מן הכניסה הברנש שהטיל עלי אימה כה רבה. כמעט ונגע בי בבגדיו והסתכל סביבו, רגע או שנים עמד כאן, אך בעיני היה זה – נצח. אז המשיך דרכו, לאטו הפסיע לקצה הרחוב – ונעמד שוב.

אימצתי ראייתי, כדי שלא לאבד עקבותיו והרהרתי, שאם יחזור בדרך זו, יש סכנה שיבחין בי. אם ימצאני בתא הרי שהסגרתי עצמי בידי ושום אמתלא לא תעמוד לי. חיש מהר החלטתי, איפא, לצאת מן התא בכיוון לככר אשר ליד בית הנתיבות. המקום שרץ חיילים גרמניים במדים. נתערבתי ביניהם ותמהתי על שום מה הם מדברים בלחש, אך הדבר הוברר לי מיד לאחר שהבחנתי גם במלמול נשים. באפילה המשכתי דרכי למדרכה שממול, שעליה הבהיק כתם תכול של שלט בית מלון שאורו הוסווה. רק כאן הבחנתי שהככר היא שוק-נשים ממש. עשרות זונות סובבו כאן, ניתלו בזרועות החיילים. ניגשתי עד קצה הככר ופניתי לעבר סימטה אפילה. לאחר פסיעות אחדות הזכיר לי הד צעדי אני, שאין זה רצוי כי אהלך באמצע הלילה יחידי ברחובותיה השקטים והאפלים של העיר הזרה והעויינת, שהרי דבר זה עשוי לעורר חשדות. חזרתי, איפוא, לככר והחלטתי שמוטב כי אתבולל בשעות אלה בתוך חבורת החיילים וזונותיהם.

באמצעה של הככר עמד דבר שנתקשיתי להבחין בו בלילה, אם מזרקת מים הוא או פסל. נתישבתי על שוליו, עטוי בחושך. היתה בי הרגשה כאילו סיימתי אך עתה עבודה גופנית קשה. לא זו בלבד שלא הרגשתי בצינה, להיפך, פעמים אחדות נאלץ הייתי למחות הזיעה ממצחי. רק עתה עמדתי על עיצומה של החוויה המרנינה ובטוח הייתי, כי נחלצתי זה עתה מסכנה גדולה. לכמה זמן?

נאבקתי בייצר השינה, נרדם למחצה, מבלי דעת כמה זמן, מעורטל מכל, כאחד ששקע בתהום אין-הסוף. כסובר הייתי אותה שעה, שלעולם שוב לא אחזור למצב רוח תקין. הדבר האחד שנכספתי לו היה – מרגוע. בדמיוני המעורפל נרקמו בתים קטנים, חבויים במרחקים, בינות לעצים, שנראו לי כגני-עדן, בהם יש בידך לישון ללא הפרעה, לישון…

אף על פי כן נרדמתי, ומשנתעוררתי מצאתי עצמי סרוח בשלג, מרופש. תוך שינה מעדתי ונפלתי, מזווגה אחת לידי ובשניה הבחנתי – מרחק פסיעות אחדות – תוך מישוש בידים. בחרדה הרהרתי, שהברנש ההוא יכול היה להפתיעני בשנתי ומאוד התפלאתי מדוע לא אירע הדבר. נסיתי לשכנע עצמי, שכל החשש שלי אינו אלא פרי דמיון, שהרי הברנש החשוד לא היה כנראה אלא נוסע רגיל כמוני. נסיתי להתחזק ולהחזיר לעצמי האומץ והעוז. לו רק יהיה בידי להכנס שוב לקרון, הרהרתי, ולא לחכות שעה ארוכה באזור התחנה. ניגשתי למדרכה ולאורו הקלוש של שלט המלון הסתכלתי בשעון. עשרה רגעים לפני ארבע. נתעודדתי. לא ידעתי ששעה ארוכה ישבתי על מקומי, או אולי שכבתי בשלג המרופש. התחלתי לנקות מעילי ולעשות שערי, כדי לשוות לעצמי מראה אדם שצורתו מהוגנת.

על הככר עוד נמשך סחר הנשים. ביתר שלווה הסתכלתי עתה בדמויות, ובחבורת הנשים המצובעות הבחנתי בדמויות שנראו כילדות.

…פסעתי הלוך ושוב, באפילה, כדי לחמם איברי הקרושים. נגסתי בפרוסה היבשה ששרדה בכיסי. עוד היה עמי אוצר שלם – שתי פרוסות ותפוח, מתנת הידיד בברלין. הרגעים זחלו, אך השעה חלפה. עשר דקות לפני חמש רכסתי מעילי, נתמתחתי, נכנסתי במישרין לבית הנתיבות והושטתי כרטיס-הנסיעה למבקר-הכרטיסים. הוא אמר לי באיזה רציף תימצא הרכבת שאני מחכה לה, והפליט משהו על איחור, אך אני הייתי מרוצה שנחלצתי מידו. על הרחבה נתקלתי בברז מים קרים. מעולם עוד לא טעמו לי ולא ריעננו אותי מים קרים בליל חורף – כבאותו לילה.

הרכבת הגיעה ונכנסתי לתוכה. חום-מה היה בתא. נצמדתי בתענוג אל המושב הרך וכמעט ונרדמתי.

…בערב הגענו לאוסנאבּריק וכאן היה עלינו להחליף רכבת. עמי לתא נכנסו גם שלושה גברים גבוהי-קומה, בני הולנד. משזזה הרכבת הרגשנו אוירה חדשה סביבנו. שוטרי גבול גרמנים במדים שחורים סובבו בקרון והסתכלו כפעם בפעם בפני הנוסעים בתאים. מאוסנאבּריק התחיל אזור-הגבול המלחמתי. אסור היה להסתכל דרך החלון, וכל נוסעה נתון היה להשגחה מעוּלה.

כולנו דרוכים היינו במתיחות לבדיקת-הגבול הצפויה, שכבר התחילה למעשה שעות אחדות לפני הגבול. מאוד העיקה ההשגחה המתמדת של המשטרה הנאצית, העיפות וחוסר-השינה כאילו פגו. הנה אני מתקרב לנקודה שתחרוץ גורלי. היניחו לי הגרמנים לצאת? היתירו לי ההולנדים להכנס? נסיתי להרגיע עצמי שהכל יעבור בשלום. בחשאי בדקתי שוב תעודותי ושיננתי במוחי התשובות וההסברים שאתן בשעת הבדיקות בשני הגבולות. לו רק יניחו לי הגרמנים לצאת, הרהרתי, ועם ההולנדים כבר אגיע לעמק השווה. במקרה החמור ביותר יאסרוני, ויניחו בידי האפשרות להתקשר עם ידידי בעולם ובהולנד עצמה. הה, ודאי שאיחלץ, הן ההולנדים לא יהיו כה רעים כדי הסגרתי לגרמניה, כך הרהרתי…

קשרתי שיחה עם שלשת ההולנדים, אנשים נוחים וידידותיים היו, והבטיחו לי מרגוע בהולנד. ידידותם גברה עוד יותר משנודע להם שאני נוסע מוארשה – כחברה מלוכּדת אחת נסענו, שקועים בשיחה בלחש.

סוף סוף הגענו לבאנטהיים, התחנה הגרמנית האחרונה ליד גבול הולנד. ליד היציאה מן הקרון עמדו השוטרים הגרמנים לבושי-השחורים, כאילו מנו אותנו. שותקים נכנסנו לבנין הבדיקות, לעיני היצורים במדי הגיסטאפו שפקדו על האנשים והציבו אותם בשורה ליד הדלפק הנמוך, עליו הושמו החבילות הקטנות. נתייצבתי בשורה והסתכלתי לפני ולבי דפק בקרבי, אך התאמצתי לשמור על קור רוחי. שמור על אומץ הלב – אמרתי לעצמי – רק אל להתיאש, עוד מחצית השעה ושוב אתה אדם חפשי…

בצעד איטי, לאורך שורות האנשים, מסתכל לתוך פניו של כל אחד, נתקרב אלי איש צעיר, במדי גיסטאפו תכולים


על אדמתה החפשית של הולנד.

איש הגיסטאפו במדים נתייצב לידי, הסתכל בפני ושאל לתעודותי. דפדף בדרכו, עיין ב“פאסיר-שיין” וחזר והציץ בי בחריפות.

– אתה אריי?

– לא, יהודי אני.

– לצאת מן השורה! – הצביע בידו – חכה כאן עד לסוף.

ושוב עיין בתעודותי ושאל למטרת נסיעתי. בהגיעו לאשרה ההולנדית הפליט בחיוך של בוז:

“הן ההולנדים לא יכניסוך כלל”.

החזיר לי התעודות, פקד עלי לחכות, והלך.

השורה לפני התקדמה באטיות. אותו פקיד הגיסטאפו עצמו, כנראה ראש החבורה, בדק בקפדנות תעודותיו של כל נוסע. הבחנתי בהכנעה בה עונים הנשאלים לשאלות, וכיצד הם מלווים הסברותיהם בפריכת ידים. פקיד גיסטאפו אחר ערך חיפוש אצל הנוסעים, בדק בכיסיהם, מהם הוצאו לחדר מיוחד לבדיקה יסודית יותר. ראש החבורה נעלם יחד עמם, דבר שעורר חרדת הכל.

לאחר הבדיקה והחיפושים אנוסים היו הנוסעים לעבור ליד שלשה אנשי-גיסטאפו אחרים, שישבו ליד שלחנות ולפניהם ספרים עבים וניירות. האחד השווה שמו של כל נוסע לשמות שהיו רשומים בספר העבה: כנראה שמותיהם של גרמנים חשודים ואנשי חוץ לארץ אשר הגיסטאפו חיפשה אחריהם. ליד שלחן שני הציק פקיד גיסטאפו שאלות שונות ורשם השמות והפרטים האישיים, ורק אז ניתן ההיתר לעבור לצד האחר, משם הובילה דלת אל הרחבה שלידה עמדה הרכבת להסעת הנוסעים אל תחנת-הגבול ההולנדית אולנדואֶזאל.

בכמיהה הסתכלתי לעבר הדלת ההיא שנראתה לי מחוץ לגדר ההישג לפני עוד היתה הפרוצדורה של בדיקת הגיסטאפו, ולא ידעתי מה יהא בסופה. היה לי יסוד לחרדה, ראיתי והנה שורת האנשים מצטמטמת והולכת ופחדתי מפני הרגע, כאשר אשאר אחרון ויחידי פנים אל פנים עם אנשי הגיסטאפו.

ראיתי כיצד התגודדו אנשי הגיסטאפו שעה ארוכה עם אחד משלשת ההולנדים, חברי לנסיעה, שהוכנס לחדר המיוחד לבדיקה מדוקדקת. חיוור היה ונפחד.

בדיקת ההולנדי נמשכה שעה ארוכה. שאר הנוסעים בדיקתם כבר נסתיימה. בחדר לא נותר איש זולתי. עמדתי מרחוק, במקום שפקד עלי ראש הגיסטאפו. ומרחוק שאלוני פקידי הגיסטאפו מי אני ולאן אני נוסע. נתקרבתי אליהם והגשתי לראשון מהם תעודותי. הוא עיין בהם שעה ארוכה, ואף הוא שאלני אם “אריי” אני. הואיל ולא מצא בדרכוני את היתר-היציאה הגרמני המקובל, שאלני בתמיהה על סמך מה אני נוסע. הצבעתי על:הפאסיר-שיין“ (היתר מעבר). הוא עיין בהקפדה בתעודה, הסתכל בחתימות ”הגנראל-גוברנמנט", הגיסטאפו בוארשה – והדבר הרגיעו. אחר כך שאלני מה אני מוביל עמי ואם באמתחתי חפצי-ערך, ניירות-ערך, כסף, תעודות. בדק בבגדי ובכיסי, ציווה להוציא כל אשר עמי. נרגעתי בראותי שהוא עושה זאת בדרך השיגרה. איש צעיר היה וראיתי, שעיף הוא ומבקש להיפטר ממני עד מהרה. מידיו עברתי אל איש-הגיסטאפו השני, שישב ליד הספר ובו רשימות החשודים. עתה פחדתי מפני שתים: ראשית – מהספר עצמו, מי יודע אם אין שמי רשום בו? ופחדתי מפני ראש החבורה, אשר עוד עסוק היה בחיפוש אצל הנוסע ההולנדי בחדר הסגור, העלול לצאת כל רגע ולפתוח מחדש בחקירה.

איש הגיסטאפו החזיק דרכוני בידו ודפדף בספר החשודים. מבלי להרים ראשו מעל ספרו, המטיר עלי מטר של שאלות:

מי אני? לאן אני נוסע? האם כבר הייתי פעם בגרמניה? האם כבר הייתי בארצות אחרות? מדוע עזבתי את פולין? היש לי קרובים בהולנד? מה הם קשרי בכלל עם חוץ לארץ? ועוד. ועוד. ה שאלות זרמו בשקט, בבדרך אגב, הועיל והשואל שקוע היה, כביכול, בספר השחור בו דפדף. אולם אני הרגשתי כל תשובה שלי נרשמת ונבחנת ונבדקת לאור התשובות האחרות לשאלות שהוצגו לי קום לכן. אף על פי כן עניתי דרך חרות, מבלי לחשוב הרבה. היתה האוירה כאן, משום מה, קלה יותר מאשר במקומות אחרים, בהם נפגשתי עם הגיסטאפו. בטוח הייתי, שסופי לעבור את דלת הקסמים המובילה, מרחק צעדים אחדים, לשטח שאין לגיסטאפו שליטה עליו.

נפטרתי מן האיש ליד הספר השחור, ותעודותי נדדו אל השני – ואני עמם. אותו רגע נפתחה הדלת מן החדר הקטן. החילה יצא מתוכו ראש חבורת הגיסטאפו נמוך הקומה, והסתכל סביבו במבט של מפקד;אחריו יצא הנוסע ההולנדי, פניו אדומים, נרגש ונבוך. בעמדו ליד הדלת רכס באצבעות רועדות בגדיו. נמוך-הקומה הושיט אלי ידו בג’סטה תיאטראלית והצביע באצבעו:

– זי, ראמען זי הער?

דלת הקסמים של החופש נתרחקה, לפתע, בהכרתי, מרחק מילין רבים.

ניגשתי ונתיצבתי לידו דרוך, חסר-ישע, תלוי לחלוטין בחסדו. שעה ארוכה עמד סמוך לידי, מתוח כמיתר, והסתכל בעיני במבט “חזק”:

– און זי זינד יודע, ניכט וואר?

– דרך שיניו סינן השאלה. ושוב הסתכל לשעה ממושכת לתוך עיני ופניו סמוכים לפני. הושיט בשקט יד פתוחה ואמר:

– חפצי הערך שלך!… פקד.

– אין לי חפצי-ערך – עניתי בשקט.

ידו עוד היתה מושטת, כאילו לא שמע תשובתי חזר ושאל:

– חפצי הערך שלך!…

שוב עניתי שאין עמי חפצי-ערך. “כסף”? – אין לי כסף. “אין לך כלל נירות-ערך?” – שוב עניתי בשקט, שאין עמי דבר וכי כבר נבדקתי. חרדתי שמא יכניסני לחדר המיוחד, שבדלתו עמד איש-גסיטאפו גבה-קומה וידיו גדולות ואדומות.

איש הגיסטאפו אשר תחילה נתרשמתי שהוא ממהר ורוצה להיפטר מן הענין כולו, נתקרב ולחש באזני האחראי. הלה שאלו שאלה ולאחר שקיבל התשובה, הציץ שוב במבט חודר לתוך עיני ואמר:

– באמת אין עמך דבר? – ואז פקד עלי, משל ופלוגת חיילים עמדה לפניו:

– לך לשם! – והצביע העל שולחנות אנשי הגיסטאפו.

נמנעתי מלגשת לראשון שכבר הייתי אצלו, והשני, מדפדף בספרו, חזר והמטיר עלי שוב מטר שאלות. רבות היו מסוג השאלות ששאלני הראשון, ואני השתדלתי להשיב עליהן אותן התשובות עצמן שעניתי קודם לכן. הוא רשם רשימות בספרו, חזר שוב ושוב על שאלותיו ולבסוף נדדו תעודותי לאיש-הגיסטאפו השלישי. היה זה איש צעיר ופנים “נאים” לו.

הלה שוב הציג לי שאלות. תחילה היו עיניו נעוצות בספרו, אולם היה, כנראה, משהו בנעימת דיבורי, שאילצו להרים כפעם בפעם מבטו אלי. רגע עמד והסתכל בי, אחר-כך עלה על פניו חיוך קל, אנושי, פשוט… אדם זה – הרהרתי – במדי הגיסטאפו, שתפקידו לענות ולרצוח, פנים אנושיים נאים לו. האם היה יכול, בחיוך זה עצמו, לענותני?… אז עוד לא ידעתי כי לשאלה זו אקבל תשובה בעוד שבועיים.

עתה ראיתי, ברגש של הקלה, שאנשי הגיסטאפו יצאו מן התחנה ואני נשארתי כמעט יחידי עמו, שכן מלבדנו עוד היו פקידי המטען ושנים לבושים אזרחית שסבור הייתי, כי פקידי-רכבת הם. עתה הפסיק איש-הגיסטאפו להציג לי שאלות בעלמא, כי אם שאל לשמי, לגילי, למקום הולדתי ועוד, ורשם כל תשובה בספרו. ותוך כדי כתיבה שאל בקול אנושי, שקט, שנעימת השתתפות בו:

“המרוצה הנך שאתה נפטר מכאן?”

לא רציתי להאמין למשמע אזני. שתקתי. הוא הרים ראשו וחזר על שאלתו בחיוך. לא ידעתי, אם אמנם תגובה אנושית נאמנה היא, או שיטה מחושבת, מעין רשת פרושה לרגלי ברגע האחרון. אמרתי:

“אין אני יודע איך להשיב לשאלה זו”

באותה נעימה עצמה המשיך ושאל:

“התרבה לגדף את גרמניה?”

עתה ברי היה לי, שזו שיטה, מלכודת, ועניתי בחיוך:

“אני, באורך אישי, אין לי שום יסוד לגדף”…

שוב חייך בחשאי והושיט לי תעודותי:

“נסיעה צלחה”.

עתה אף לא הרגשתי אימתי יצאתי דרך הדלת, אליה כה נכספתי במשך השעתיים האחרונות. פניו של איש-הגיסטאפו האחרון, חיוכו האנושי, ונעימת דבריו, שצליל של אחווה היה בו, היו לי כחידה. ועד עתה אין אני יודע פירושה: צביעות ערומה, או גילוי אנושי כן?

על מדרגות הקרון עמד הנוסע ההולנדי ורמז לי בידו. הרכבת כבר עמדה לזוז וחברי לנסיעה, וביחוד ההולנדים, חרדו למעצרי הממושך. ושוב ישבנו כולנו כנוסים בתא קטון. הרכבת זזה. אותו רגע פרצה חדווה רבה בתא, והשתיקה נפסקה. במיוחד שמחו ההולנדים, ובעיקר זה שנחקר ארוכות בגיסטאפו, שרקד עליז וחזר בלי הרף"

“חפשים אנו, בהולנד אנו. יצאו את ארץ החזירים, בהולנד אנו, בהולנד!”…

…הייתי כה מיוגע, שלא היה בידי להשתתף בשמחת הכלל, שוב לא חששתי מפני הבדיקה בגבול הולנד. בטוח הייתי שההולנדים יניחוני להכנס.

מכל מקום לא האמנתי שיחזירוני לגרמניה. עיף ומיוגע רוויתי בחשאי התחושה המופלאה: “חפשי אני”… צפרני הגיסטאפו לא ישיגוני עוד… “חפשי אני”, וכאילו על מנת לשכנע עצמי, שאמנם כך הדבר, חזרתי לעצמי בקול רם על המילים:

“חפשי אני”

לא היה בי כוח להזיז איבר. ברגלים פשוטות לפני ובידים תלויות מטה רוויתי במנוחה את החופש שזכיתי בו ותקווה המתה בי, שעוד מעט ואוכל לשבעה… ואישן במיטה רכה ונקיה… עוד לפני שעתיים נראו לי הדברים האלה כדמיון-שווא.

עיפותי נצטריירה בעיני ההולנדים כעצבות. שלשתם עודדוני. בל אדאג… כל צרותי נסתימו, הם ילוו לי כסף. שוב אהיה בין אנשים, אפגוש את ידידי, בל אדאג. הסכמתי לדבריהם – מה טוב היה להרגיש סביבי טוּב אדם לאחר אוירת האכזריות והשפלות בה נתון הייתי במשך מחצית השנה, ולא הצלחתי לעצור בעד התרגשותי. אם אמנם מצוי דבר הקרוי אושר, הרי שהייתי אותו רגע מאושר. בחשאי רוויתי האושר ורגשי הימים שעברו החלו נושרים ממני.

הנסיעה מבאנטהיים לאולדאֶנזאל נמשכה רק עשרים רגע. באמצע התרגשות הגיל שלנו נעמדה הרכבת. עליזים ירדנו מן הרכבת לתחנה שם ניצב, בדלת פתוחה, פקיד הולנדי, לבוש אזרחית, ובדק דרכוני הנוסעים. נתייצבנו בשורה ליד הדלת.

כעבור רגעים אחדים תם אשרי.


הדרך חזרה

ניגשתי אל פקיד-הגבול בהרגשה של אדם, הנתקל לראשונה בצורת אדם לאחר ששהה חדשים ארוכים באי שומם בין פריצי חיות וכוחות אפילים. הפקיד, אדם בגיל בינוני, שפמו שחור, חייך אלי בפשטות אנושית ואני מוכן הייתי לחבקו באהבה ובגיל. בשמחה הושטתי לו הדרכון. דפדף בו, עיין בחותמות, הציג לי שאלות אחדות, ואז פלטו מאותן השפתים עצמן אשר חיוך כה אנושי פרח עליהן, רק שלש מילים:

– אתה אנוס לחזור…

לשוני נאלמה. רגע לא הצלחתי להביע דבר. הוא ודאי הבחין במתרחש בקרבי, שכן החל לדבר אלי ניחומים:

– תרגע, אין בכך משום אסון. הן רק אשרת-מעבר לך, לאן אתה נוסע?

– לבלגיה.

והיכן האשרה הבלגית?

– אקבלנה באמשטרדם. בוארשה לא יכולתי להשיגה.

– היש בידך הוכחה, מכתב, או אישור אחר, שתקבל באמשטרדם האשרה הבלגית?

– לא, זאת לא יכולתי לקבל, אולם מבטיחך, שאהיה בהולנד רק ימים מועטים בלבד.

– אתה אנוס לחזור…

האימה שבפסוק זה חדרה לפתע בכל חומרתה לתוך הכרתי. ראיתי לעיני פקידי הגיסטאפו ואת מלוא התהום של גרמניה הנאצית, שלתוכה מבקשים להטילני, לזרועות חוסר-הישע והכלייה. כל כושר השכנוע שלי שמתי במילים אלה:

– בן אדם, האין אתה מבין, שאתה משלחני למוות? כיצד יכול אתה להחזירני, לאחר שבקושי כה מרובה עברתי כל הדרך לכאן? האין אתה רואה, שהקונסול שלכם בוארשה ראה לנכון לעזור לי? הוא נתן לי את האשרה. אל-נא תעשה זאת, אל נא תשלחני חזרה. נקוט אמצעים אחרים והבטיחה עצמך בכל דרך שלא אשאר בהולנד, אך אל תשלחני למוות בטוח.

– המכיר אתה אישית את הקונסול ההולנדי בוארשה?

– כן.

– האם הוא נתן לך האשרה?

– כן.

– הן ידע, שאסור לתת לך אשרה בלי הסכמת הממשלה. האם לא הזהירך על כך?

– כן. אך עם זאת נתן לי האשרה, הואיל והיה זה הסיכוי היחידי להצלתי. הרוצה אתה לגזול ממני סיכוי יחיד זה?

המחזה הסב אליו תשומת לב הנוכחים בבית הנתיבות, שנתכנסו סביבנו והאזינו לדברים, ובעיניהם הבחנתי השתתפות בצערי. הפקיד ציווה עלי לחכות, ילך ויוועץ בממונה עליו, ולעת עתה עלי למסור חפצי לבדיקה.

הוקל עלי קמעה: אם הוא מצווה עלי למסור החפצים לבדיקה, משמע שלא אפסה תקוותי. פתחתי המזוודה ופקיד-המטען יצא ידי חובתו בהעפת-עין בלבד. הוא שאלני למצב בוארשה, הנכון הדבר שהגרמנים רוצחים שם אנשים רבים כל כך. ובפנים מלאים דאגה וחרדה הוסיף: ומה יעשו בנו…

היה זה שבועות מספר לפני התנפלות הגרמנים על הולנד. המתיחות הורגשה באויר, וההולנדים בתחנה ראו בי מעין התראה, או אות, לצפוי להם עצמם. בסקרנות וברחמים הסתכלו בי, מהם שניגשו אלי, הציגו לי שאלות, מהם שכיבדוני בסיגריות. אחדים עמדו בקרבת-מקום והסתכלו בפנים מחייכות, כאילו ביקשו לעודדני ולנחמני.

לבסוף חזר הפקיד, קרא לי והחל להסביר לי דבר, וכבר דבריו הראשונים הטילוני לתהום היאוש:

– הירגע נא, הירגע… עליך להבין, לנו חוקים משלנו, ואסור לנו להתיר כניסתך. ודאי לא יארע לך כל רע. אתה מוכרח לחזור מיד. טול חפציך…

בקול חזק יותר, רווי בהלה אמרתי:

– משגה חמור אתה עושה, אדוני, גזר-דין מוות אתה חורץ על אדם, אני מבקשך, אסרני ללילה הזה והניחה בידי לטלגרף לידידי. והיה אם לא תבוא עד מחר בבוקר תשובה טלגרפית והבטחה בה שאקבל האשרה לבלגיה, תחזירוני לגרמניה.

– זאת אין בידנו לעשות – השיב קשות. – אתה אנוס לחזור.

הרגשתי שהפחד המבוהל מפני הדרך חזרה מתעורר בי ודקירתו כאלפי מחטים, כמטורף חזרתי בלי הפסק:

“אסרוני”, “אסרוני”, “אסרוני”ץץץ\

בין הנוכחים בתחנה נתעוררה מתיחות מרובה. דמומים עמדו, מהם חיוורים בהתרגשותם. הפקיד הטיח בפני שאלה נוספת:

– האם אנוס היית לעזוב את וארשה? מהו הדבר שעשית, שבגללו אנוס היית לעזוב את וארשה?

היה בשאלה זו משום מפנה חדש. כעוגן הצלה שהוטל אלי. כבר היו על שפתי המלים הראשונות על כל הקורות אותי, אולם משפתחתי עיני נתקלתי במבט חריף שדקרני כחרב והבעה מרה נסוכה על פניו. כוח פנימי טמיר בלם פי. משהו בפנימי הזהירני: אל תדבר, אל תספר לו דבר… עניתי:

– לא יכולתי להשאר יותר בוארשה.

– אתה מוכרח לנסוע מיד מכאן, טול חפציך, הרכבת יוצאת מיד.

לא זזתי ממקומי. סמוך לידי הרגשתי באדם, לבוש מדים, ומזוודותי בידיו. אחוז היסטאֶריה התחלתי צועק בקול:

– לא אלך חזרה! אסרוני! לא אלך חזרה…

הפקיד אחזני בזרועי האחת, שוטר – בזרועי האחרת, ובסחיבה בכוח התקדמו לעבר הדלת. נאבקתי בלא הפסק, צעקתי, התחננתי שיאסרוני והפלטתי עוד איזה מלים ששוב איני זוכרן. תוך כדי מאבקי הצצתי לתחנה, והבחנתי בפניהם החיוורות של האנשים המזועזעים וחברי לנסיעה, ההולנדים, בכללם, שדמעות עמדו בעיניהם.

דחפוני לתוך דלת של קרון המחלקה השלישית וחפצי אחרי. הדלת הסגרה מאחורי. הסתערתי עליה והתחלתי שומט הידית. הדלת היתה נעולה ולידה עמדו שני שוטרים הולנדיים ושמרו צעדי. הרכבת זזה. השוטרים ליווני והסתכלו עלי דרך החלון, עד אשר הרכבת החישה מהלכה.

המום עמדתי בפרוזדור הצר של הקרון. יאוש מאויים עלה בי. בכדי היה, איפוא, כל המאמץ האל-אנושי שנעשה עד כה. בעוד רגעים מועטים שוב אהיה בבאנטהיים, בידי הגיסטאפו. מה אומר להם? מה יעשו בי? גם אם יוציאוני לחופש – לאן אפנה, בלי כסף, בלי זכות שהייה בגרמניה? “זה הסוף, הסוף” – התיפחתי בתוכי פנימה. בפעם הראשונה בחיי הגיתי ברצינות באיבוד עצמי לדעת. ושוב הסתערתי אל הדלת, ואילולא היתה נעולה ודאי שהייתי מזנק מן הרכבת הדוהרת אל תוך אפילת הלילה.

מיוגע עד אפיסת הכוחות, מיואש ושפוך זיעה, נסמכתי המום אל הדלת. שריקת הקטר חתכה בחריפות באזני. “הנה אנו באים, עוד רגע ושוב אני נמצא ברשותם, מה עלי לעשות?”… אמרתי בקול. במאמץ עליון נסיתי לעיין במצבי. נתאוששתי. מהקרון האפלולי למחצה הגיעני דיבור גרמני. הצצתי פנימה וראיתי שני פועלי-רכבת גרמנים. ישבו, פניהם עייפות, שוחחו ביניהם ועישנו מקטרותיהם. מציאותם של אנשים פשוטים, שסימני יסורים בפניהם, השפעה מיוחדת נודעה לה עלי במעמד זה – השפעת עידוד. החיים החלו לרמוז לי מאי-שם, כקרן אור הבוקעת לפינה חשוכה. “הכרח להתחיל הכל מחדש, יש לנסות שוב, לא להתיאש באמצע” – אמרתי לעצמי, והרגשתי שאני חוזר על מלים נבובות. איני יודע מדוע, אך אותו רגע נצטיירו לעיני פניו החיוורים של בני בן התשע, ראיתי עיניו השחורות שהבריקו בדמעות שעה שלחש לאזני בחדר האפלולי דברי הפרידה שלו. דומה היה עלי, שאני מרגיש נשימתו החמה על אזני. “הוא מחכה לי, הנער הקטון מחכה לי, הוא זקוק לי”… תפסתי עצמי מדבר אל עצמי בקול. אני יוצא מדעתי – הרהרתי. ושוב נשמעה שריקת הקטר. ננערתי מעצמת הבהלה. הכל בקרבי נמתח, ודרוך הייתי לקראת כל קושי שלא כמצוי שצפוי היה לי.

התאמצתי לחשוב, במסודר, מה עלי להשיב לאנשי הגיסטאפו, אך עוד לפני שהיה סיפק בידי להתקין תכנית ראויה – נעצרה הרכבת. עברתי לאורך כל הקרון ובדלתו השניה ירדתי לתחנה. היתה שעה אחת אחר חצות. הלכתי בצעד אטי של נידון למוות. ביקשתי שהדרך אל שער היציאה מן התחנה תימשך לעד. מרחוק הבחנתי בדמויות מטושטשות שהתנועעו לעבר השער. הנחתי לאחרים לעבור על פני ואחרון דחקתי, בזהירות, ראשי דרך השער, כגנב. ראיתי אנשי הגיסטאפו במדים, הללו שחקרוני ובדקוני לפני שעתיים. ושוב שאלתי עצמי: מה יעשו בי?

הנוסעים הגרמנים המעטים, רובם פועלים, נפטרו מהרה לדרכם. נשארתי האחרון, אך עוד עמדתי על הרחבה האפלה וראשי – בדלת הכניסה. חידשתי בתוכי החלטתי הישנה: בשום פנים לא ללכת למחנה ריכוז. אם יקחוני, אעשה מעשה שיביאם לרצחני במקום, רק לא למחנה ריכוז – שיננתי לעצמי.

פקידי הגיסטאפו מיהרו, כנראה, לסיים עבודתם וללכת. אחדים מהם נכנסו לחדרים צדדיים. הבחנתי באחד מהם שחקרני האחרון והשמיע ההערות שהתמיהוני בנעימתם האנושית. הוא עמד ליד שולחנו וכינס הניירות. אחר-כך עשה פסיעות אחדות לעברי, ושוחח עם אחד מעובדי המטען.

העמדתי חפצי ליד הדלת, יישרתי קומתי, קימצתי אגרופי בכיסי – ופניתי לעברו.


ליל גיהינום בחדר לבן.

איש הגיסטאפו הסתכל בי תחילה בתמהון וצעד פסיעות אחדות לעברי. אף אני הסתכלתי ישר בעיניו – והוא הכירני, הושיט ידו ושאל בתמיהה:

– אתה, מה אתה עושה שוב כאן?

הסברתי לו בנחת:

– פקידי הגבול ההולנדים מצאו, שפורמליות מסויימת באשרה שלי אינה כהלכה, ויעצוני לחזור לקונסול ההולנדי בבאנטהיים שיתקנה. זאת, אדוני, הסיבה לשובי…

ידעתי כל התמימות שבהסברתי. לשירות הגיסטאפו בגבול ודאי בקיאות מספקת בפורמליות הדרושה באשרה הולנדית. זולת זה הן בידו לבקש שאראה לו שוב תעודותי, ובהן החותמת ההולנדית: “ללא רשות כניסה”. בלא הסברים נוספים ודאי היה נוכח לדעת מיד שתירוצי בשקר יסודו. שנית, ודאי היה מבחין בהיתר-היציאה הוארשאי שבידי את הכתובת הברורה, שאסור לי לשהות בשום עיר בגרמניה ושאין לי הזכות, לפי היתר-יציאה זה – לחזור לוארשה.

הסתכלתי בפניו ואגרופי נלחץ בעוית בכיסי: “ הוא יאסרני, הוא מוכרח לאסרני” – הרהרתי. “ומאסר הגיסטאפו – כלייתי” – היתה בי ודאות. מבטי נעוץ בשפתותיו מהן ציפיתי לגזר-דיני.

– כך… – הביט רגע עלי ושתק, כנמלך בדעתו, ואז – הציץ חיש סביבותיו ובלשון של פקודה פסק:

– ובכן, מחר בבוקר, ברכבת הראשונה מוכרח אתה לצאת מכאן, לצד האחד או לצד האחר… אין אני רוצה במציאותך ליד הגבול…

מצמצתי בעיני כאילו לא תפשתי מגמתו. ולכאורה לא תפסתי. הדבר נראה לי טוב מן הצפוי. משמע, חפשי אני לנסוע לאן שארצה “לצד האחד, או האחר”, ללא בדיקות. אין הוא מצווה עלי אף להראות לו תעודותי. הן סוף סוף כבר דרכתי על יבשת הולנד. עמדתי שותק ומסתכל לתוך עיניו, כמבקש לקרא מהן אם אמנם אמת דברו, או אולי תמרון-רמייה הוא. הבחין בפקפוקי ואמר בנעימה רכה יותר:

– הבינות?

– כן, אדוני, תודה.

והלך. נסמכתי אל הדלפק הנמוך, מוכן הייתי לשהות הלילה בבית הנתיבות. נסיתי לנער מעצמי הבהלה ולרכז מחשבותי על דרכי לעתיד. אולם הוא חזר אלי שוב, דבר שהחרידני לא מעט:

“מה רצונו עתה?”

– ובכן, מה מלאכתך כאן, הן אמרתי לך שרשאי אתה ללכת עד לרכבת הקרובה?

– סבור הייתי, אדוני, שאוכל לשהות כאן עד הבוקר.

– לא, אין אתה יכול להשאר. כאן נועלים הדלתות עד הבוקר. אתה מוכרח ללכת למלון.

– אולם אין לי כסף, הרי עד הגבול רשאי הייתי להחזיק רק בעשרה מראק, ואלה הוצאתי לקניית כרטיס-רכבת מכאן לאמשטרדם – פרשתי לפניו דאגתי הכנה.

– עשה כרצונך, כאן אסור לך להשאר.

נטלתי חפצי והלכתי בכיוון לדלת.

– ואין ברצוני לראותך בחוץ – התרה בי – אתה מוכרח ללכת למלון.

שירכתי צעדי דרך סמטאותיה האפלות של עיירת הגבול הבלתי-מוארת. היה ליל חורף נעים, אף משב רוח, אף קרן-אור. כיצד מוצאים כאן מלון? נסתחבתי, חפצי עמי, בוסס בשלג, כורע, שפוך זיעה. עברתי על פני בתים בני קומה אחת, שרויים באפלה, ששום קול לא נשמע מהם. נסחבתי הלאה בתקווה שסופי להגיע למטרה מסויימת. כעבור רגעים נתקלו רגלי בחומר קשה – נתכופפתי, מששתי בידי, והרי פסי הרכבת. נסיתי לבחון, באיזה כוון שוכנת הולנד. התחנה לשמאלי והרכבת הגיעה מימין, משמע, שאם אמשיך דרכי בכוון זה, עם פסי הרכבת, אגיע להולנד.

אילו ידעתי הדרך, ואילו היה בי יותר כוח… עמדתי, עיני נעוצות במרחק האפל. שם, כך נראה לי, שוכנת אדמת הולנד החפשית, אשר כבר דרכתי עליה וכה מהר נעקרתי ממנה. רגע אחד וכבר החלטתי, הנחתי מזוודתי וצעדתי פסיעות אחדות, תחילה כדי לבחון, כדי לנסות עצמי, אם אמנם אפשר הדבר. אחר כך החשתי צעדי. לאחר פסיעות אחדות נשמעה מרחוק שריקה חדה במשרוקית-אזהרה. ודאי שלא בקשי עמי, אולם השריקה החזירתני לעולם המציאות. נעמדתי והרהרתי, שעל הגבול ודאי הופקדו משמרות משני צדדיו, והן מעשה תמימות היא להלך לאורך הפסים, מבלי לדעת הדרך והיכן לפסוח על המשמרות. הליכה זו כמוה כאיבוד עצמי לדעת.

ממשש בידי וברגלי מצאתי בקושי, באפילה, את מזוודותי. עוד רגע עמדתי, קשוב לתוך החלל החשוך, כאילו צר היה עלי להפרד מעם התוכנית המטורפת. מרחוק הגיעוני קולות. הבינותי שהם באים מצד התחנה. אנשים נפרדו, איחלו זה לזה לילה טוב, צחקו. מנורת-כיס מוסווית הבהיקה מרחוק. נזכרתי באזהרה:“אין אני רוצה לראותך ברחוב”… אפשר מסיירים הם עתה? אולי יפגשוני, ומה גם אם ייקרה לפני אחר, לא זה כבר פעמיים חנן אותי במבט אנושי? פחד מבוהל אחזני עם ההרהור באפשרות זו. עצרתי נשימתי וחכיתי עד שנרגעו הקולות והצעדים רחקו. נטלתי חפצי והלכתי בכיוון הפוך. שוב בוססתי בשלג עמוק. עקפתי מרחוק את התחנה האפילה ונכנסתי לתוך העיירה.

באנטהיים – עיירת-מרפא שלווה היא. “באד באנטהיים” שמה. הבתים קטנים, בני קומה אחת, עטורי גינות. עברתי ליד בתים רבים כאלה, אולם אף סימן חיים לא נראה מהם. נעמדתי כל רגע כדי לפוש ולהסתכל סביבי. לבסוף הבחנתי בקולות אדם. אי-שם נפתחה דלת ונסגרה שוב. הלכתי באותו כוון והגעתי למלון קטן ונקי של עיירת-המרפא.

אנשים אחדים הסבו בכורסאות בפרוזדור הקטון. ליד חלון משרד זעיר עמד גרמני זקן, שפמו השב עשוי נוסח וילהלם קיסר, וחשיבות גנרל שפוכה עליו. חכיתי לסיום שיחו עם האחרים, נער צעיר, בלונדיני, נשא חפציה של גברת אחת, שאיחלה לזקן לילה טוב. מבטו נפל עלי:

– מה רצונך?

– חדר, בבקשה.

– לכמה זמן?

– ללילה.

– אתה נוסע להולנד?

– כן.

– דרכיה בבקשה.

והושיט לי גליון נייר ובו שאלות רבות להשיב עליהן. ביד רועדת בעיפותה התחלתי לרשום על הגליון. והוא, משקפי-הפנסנה על אפו, עיין בדרכיה. לפתע שאל בעצבנות:

– ומה שמך? לא הצליח לקרוא שמי באורטוגרפיה הפולנית. אמרתי לו מה שמי.

– והיכן מקום מגוריך?

– וארשה.

– ואתה אריי?

– לא, אני יהודי.

– מ-ה?

את תיבת “מה” ביטא בנעימה תמוהה ופרועה כזאת, עד כי העט נשמט מידי. חכיתי שיצווה כי אסתלק, אין יהודים רצויים כאן וכו’. ועלי יהיה להשאר ברחוב – הרהרתי בחרדה – והגסטאפו מה יהא עליה?

הבעת גבורה ודאי שלא שכנה במעמד זה על פני, הואיל והוא הציץ עלי שוב ובנעימה רכה ונוחה יותר אמר:

– ובכן, המשיכה, אמר, בהצביעו על גליון הנייר שהיה מוטל לידי. – מחיר החדר שני מארק חמישים. שתקתי.

– יש לך כסף לשלם בעד החדר?

– כן – שיקרתי.

איש לא נטל חפצי להעלותם לחדר. הוליכוני לקומה ראשונה, הכניסוני לחדר נקי, והורו לי לבל אקרא לשירות, לבל אצלצל, ששום שירות לא יינתן לי. כן נאמר לי, שמיד עם בוקר עלי לפנות את החדר, או להביא אישור מן הגיסטאפו שאני רשאי לגור כאן.

סוף סוף נשארתי לבדי. החדר היה צר ונקי. הקירות הבהיקו בלובנם, רהיטים לבנים, מטה צחה ושמיכה רקומה עליה. מנורת חשמל הרעיפה אור נעימות. החלון היה סגור בלוחות-עץ ואף קרן אור לא חדרה דרכו. על הקירות – רפרודוקציות של תמונות בנושאים סנטימנטליים. הקלות והרעננות של חדר-ילדים שהיתה שרוייה כאן – דיכאתני: היה בכך משום ניגוד משווע למצב בו הייתי נתון, משום התגרות והצבעה על הצדדים האחרים, התרבותיים והנוחים יותר של החיים שלא היה בידי לקוות להם. עמדתי באמצעו של החדר, כאחד שאינו מעז ליהנות הימנו. “זו נוחות הלילה האחרון של הנידון למוות” – הרהרתי.

באורח מיכאני פשטתי המעיל ומבטי נתקל בצצנת מלאה מים. מזגתי כוס ועוד כוס. תחושה של רעב חריף ניעורה בי. כמה זמן לא בא אוכל אל פי? ניסיתי לחשוב – ולא עלתה בידי. סחרחורת בראש ורעד ברגלים. “רק לא לחלות, רק לא עתה” – אמרתי אל עצמי. לפתע קפצתי בהרגשת אושר ממש: נזכרתי שעוד תפוח עמי, אשר הבאתיו מברלין וכעל אוצר שמרתיו לרגע מר. לא היה בידי אף לשקול, אם אמנם כבר בא הרגע המר ביותר, או שעלי לשמרו לרגע חמור יותר. בידים רועדות הוצאתיו מכיס מעילי, שיני נגסו בו מלי ששטפתיו.

הייתי די חזק עתה כדי להרגיש באפיסת כוחותי. אף על פי כן לא ויתרתי על התענוג של רחיצה ממושכת בקערת-הרחצה הלבנה. השתערתי על המטה הלבנה ולא יכולתי להאמין, שאמנם מצוי תענוג כזה בעולם. השעה היתה סמוכה לשלש. שקעתי בהלך-רוח של סיוט שהוא קרוב יותר לאפיסת הכרה מאשר לשינה. כל הדברים שעוררו חרדתי קמו ועלו בדמיוני המלוהט בצורות מופלגות. אנשי-הגיסטאפו, כרוחות ושדים, עינו אותי. ראיתי כל הקרובים לי והאהובים עלי מעונים ורצוצים ופניהם חיוורות כמוות. לחוץ בענויי-זוועה שהתאמצתי להיחלץ מהם דימיתי, שאמנם קיים מוצא, אך אין בידי להזכר בו…

דימיתי, שהמצב המאויים בו אני נתון – נמשך כנצח. עשיתי מאמצים על-אנושיים כדי להיחלץ מתופת העינויים. לפתע נתעוררתי וחיש מהר נתיישבתי, מיוזע, אך ער לחלוטין. המעבר מסיוט לעירות מוחלטת היה פתאומי, חריף, ועם התעוררותי נחתכה בהכרתי המציאות בה הייתי שרוי בשאלות שדקרו כמחטים במוח: נתון הייתי בעיירת-גבול טפלה, ללא היתר שהות וללא היתר נסיעה חזרה. באכזריות גורשתי חזרה לארץ הגיהינום וחלומי להיחלץ ממנה – נכזב. עתה אני זר כאן, בארץ עויינת, רעב ככלב ואין בידי אף לשלם בעד המלון. ולמותר לומר – לקנות כרטיס-רכבת לנסיעה מכאן. מה עלי לעשות, מה עלי לעשות? כיצד איחלץ מן המיצר?

מיואש צעדתי על פני החדר, פורך ידי ותמה, כיצד הייתי תחילה כה אדיש לכל אלה, כיצד היתרתי לעצמי הנאה מן המין, כיצד שכבתי לישון?

הצצתי בשעון: – 3.30 לפנות בוקר. כמחצית השעה נמשך הסיוט – ועתה נדדה שנתי לחלוטין. לא היה בידי – לא לעמוד ולא לשבת. בלא הפסק פסעתי אילך ואילך על פני החדר, ומצבי נראה לי חסר מוצא וחסר תוחלת יותר ויותר.

עשרות פעמים במשך הלילה חייתי מחדש, ברוחי, את השעות האחרונות של נסיעתי, את הרגעים הארוכים, ארוכים של בדיקת-הגבול הנאצית, שאושר ומוות, חירות ומאסר התנודדו בה על כף המאזנים בידיו של אחד נבל-גיסטאפו אכזרי. חדוות העמידה על סף החירות, תחושת המעמסה הכבדה בגלשה מעל כתפיך והסיכוי שהנה שוב לא תראה את הגיסטאפו – ואחר כך – רגעי האושר הרב, שעה שהתרפקת ברוחך על מלת-הקסמים:

“אני חפשי, חפשי”…

ואוירת אחוות-האדם סביבך… שוב חייתי מחדש לפרטיו המחזה בבית הנתיבות ההולנדי, וקצו החטוף של אשרי. ושוב עלו בזכרוני כל פרטי שיחתי עם הפקיד ההולנדי, והתרעמתי על עצמי, שזו אשמתי אני, שהרי צריך הייתי לספר לו את האמת כולה. מדוע לא נתתי אימון בו? מה יסוד היה לי לחשוד בו שהוא מקיים קשרים עם הגיסטאפו? ביאושי מרטתי פצעי חובשו: מה עשיתי, מה עוללתי? – טענתי לעצמי מעמקי חוסר-המוצא, פורך ידי ותולש שער ראשי, דברים שלא נתפסתי להם מעודי. שוב ושוב חייתי מחדש כל מחזה, כל מלה שנאמרה, נרעם ורוטן על עצמי. יאושי גבר והלך במידה שלא הצלחתי להתקין שום תכנית, להאחז בשום מוצא. כאסור במלכודתו רצתי בלא-הפסק הנה ושוב על פני החדר בהתקפה של עינוי עצמי, עד שצנחתי מיוגע וחסר-אונים על המיטה, ושוב נתעוררתי והמשכתי במירוץ על פני החדר הקטון.

חרדתי מפני הבוקר הממשמש ובא, אולם בעת ובעונה אחת לא גרעתי עיני מהשעון והרגעים נתמשכו כּנצחים. היה זה לילה ארוך, גדוש סבל בחדר צחור, תמים. בסופו של דבר חזרתי עד כדי כך לאיתני שהתחלתי לייסר עצמי על חולשתי.

“מה אירע? – טענתי לעצמי – במקרה החמור ביותר אישמד, כלום איני מוכן ומזומן זה חדשים למות?! על שום מה הייתי לפתע בחזקת אשה הפורכת ידיה?”

גמעתי כוס מים קרים והתחלתי להרהר ביתר פכחון. ברי היה לי, שההתקפה הראשונה של ישואש, שעשוייה היתה להביאני לטירוף הדעת או לאיבוד עצמי לדעת, באתני מחמת השינויים המהירים במצבי. האבדן המהיר של החירות שאליה הגעתי לאחר מאמצים כה מרובים. ההתקפה עברה. משמע, הסתגלתי למצב החדש, “לנתי עם הצרה”. “טוב הדבר – הרגעתי עצמי – ועתה אל לי לאבד שוב עשתונותי, כי אם לעיין בשלווה במצבי ולצעוד בגאון אל מול היום החדש, הבלתי-ידוע”.

פתחתי התריסים – אור חיוור של השחר החרפי הבקיע לחדר. השעה היתה אחרי שש. אור הבוקר החדש, שכל הלילה כה חששתי מפניו, השפעתו הרגיעה עצבי. מוחי נזדכך וכוחותי הפנימיים נדרכו מעצמם ושוב החל חוזר אלי המרץ הרגיל. רחצתי פני בקערה הלבנה, גילחתי זקני, צחצחתי בגדי ונעלי. כל אותה שעה לא פסק מוחי בחיפושים אחר תכניות-מוצא. אם כי לא ידעתי כיצד. התאמצתי להיאחז בחוט, בצעד ראשון – כל השאר יבוא מעצמו.


במחיצת נוער נאצי.

לאטו התרקם הצעד הראשון, דומה היה עלי שמצאתי החוט להיאחז בו:

אלך לקונסול ההולנדי במקום, אשיח לפניו עניני, והוא שייעצני מה לעשות. אפשר, עוד מצוי סכוי להצלת אפשרות כניסתי להולנד. ואם לאו אנוס יהיה הקונסול לסייע לי בהשגת אמצעים לנסיעתי חזרה.

בחוסר סבלנות חכיתי עוד שעה, לבוש במעיל וחבוש במגבעת, שמעתי התנועה הגוברת במלון, דלתות נפתחות וקולות עולים במסדרונות. הרעב הציקני מאד וסחרחורות אחזתני. מניתי הכסף שבידי: מארק ושלושים פניג. בעד הלינה במלון היה עלי לשלם שנים ומחצית המארק. ממילא אין בידי לקנות דבר לסעוד לבי, שהרי גם כרטיס-מזון אין לי, אולם אפשר ואקבל כוס קפה חם ולו בלי סוכר, ואולי פרי?

ירדתי במדרגות הצרות והנקיות ובידי הכרטיס לאמשטרדם, המזכרת האחת לחלומי ולמאמצי להיחלץ להולנד שנכזבו. העוד אשתמש בו – הרהרתי בתקווה חשאית. בקומה הראשונה באה לקראתי נערה בלונדית, לבושה שמלה צחורה, ריחפה לידי ו“מאָיען מיין הער” בפיה. נערה מן השירות. האין היא יודעת שאני נמנה עם האורחים שאין מברכים אותם? לא, היא לא ידעה. אף על פי כן נעמה לי הברכה האנושית הגנובה הזאת – והוסיפה לי עידוד בלי שיעור. הרגשתי בצורך לדבר אל אדם, ערגתי לאחוות אדם. הגרמני הזקן לא היה בפרוזדור. הוקל לי. מאחורי הדלפק עמדה עלמה צעירה. היא ענתה באדיבות לברכת הבוקר שלי, ושאלה מאיזה חדר אני. משעניתי לה הציצה לתוך ספר הרישום הפתוח, התנצלה והפכה כפור וקרח. רק פעם אחת העיפה מבט חטוף עלי ושוב לא הרימה עיניה. בקול, שהתאמצה להחדירו בוז ועליונות ככל האפשר, שאלה:

– אתה משלם את חשבונך?

– לא, עלי לסדר תחילה עניני אצל הקונסול ההולנדי.

– בתשע ושלושים עליך לפנות החדר – נשמע דברה.

יותר משחרה לי על התנהגותה של הנערה בת הט“ז–הי”ז, ענינה זו אותי, ואני עמדתי והסתכלתי בפניה הבהירים, הילדותיים כמעט, השזופים קמעה בשמש וברוח ועתה הם גדושי זעם ורשמיות ושנאה כבושה. היא כאילו לא נתנה דעתה עלי ועסקה בעניניה בתנועות מהירות. לבסוף לא עצרה כוח, הרימה אלי עיניה ולחייה העלו סומק קל.

– אולי תוכלי לומר לי, עלמה, היכן מקומה של הקונסוליה ההולנדית?

נאבקת עם עצמה ענתה בקול צרוד, שסוע בחוסר החלטיות:

– עליך ללכת בכוון לבית הנתיבות, שם יאמרו לך.

ענוגים ושלווים הרחובות המושלגים של עיירת הגבול הגרמנית. שמש נמוכה האדימה, כפור דק. בתי-המשפחה הקטנים על גנותיהם המושלגות מאחורי הגדרות המצובעות הוסיפו לשלווה השרוייה ברחובות. קשה היה להאמין שכאן, בשלווה הענוגה הזאת, עלולה כל רגע, להתחולל סערת הדמית של מלחמת הבזק. ספגתי בתענוג האויר הצח והרך. היתה שעת בוקר מוקדמת. עוברי-אורח מעטים חומקים ברחובות. לבושי אזרחית לא נראו כלל. מרחוק נראתה אשה אחת, כל היתר היו במדי צבא או פקידי-רכבת. אף הם הלכו לאטם, ויתר אדיבות על פניהם וחיוכים יותר מאשר על פני אנשי מרכז גרמניה. אף על פי כן נחרדתי, משהעיפו מבטי סקרנות לעומתי. כל מבוקשי היה לבל ישגיחו בי.

סמוך לתחנת הרכבת הבחנתי במדי איש-הגיסטאפו ונפניתי לסימטה צדדית. בקשתי להמנע מכל פגישה עמו. מבלי לשאול איש מצאתי את בית הקונסוליה ההולנדית: בנין חדש ועליו הכתובת המתאימה. עם זאת הבחנתי בעוד שלט, שלא עורר בי שמחה ותקווה: “דויטשה היטלר יוגנד” ותחתיו כתובת: “וייר קאמען מיט!” – סיסמת הנוער הנאצי. מה פירוש הדבר? מה ענין הקונסול ההולנדי לנוער היטלר? – נסיתי לנחם עצמי, שאין זה אלא מקרה, שהקונסול מתגורר בבית אחד עם ארגון הנוער הנאצי. על אף זאת נתמעטה האמונה בסיכויי, משפתחתי הדלת ונכנסתי למעין פרוזדור, שסיסמאות וכתובות נאציות על קירותיו. היתה דלת נעולה ולידה חלון למודיעין שאף הוא היה נעול. הבחנתי שאין זה בית מגורים, אלא בית ארגון הנוער הנאצי, שאצלו התקין הקונסול ההולנדי משרדו. מה, איפוא צפוי לי? בהלך רוחה מדוכדך דפקתי על אשנב, שנערה במדי הנוער הנאצי פתחתו ובירכתני ב“הייל היטלר”. שאלתי לקונסול ונעניתי שהשעה מוקדמת מדי, הוא מתחיל עבודתו בשעה תשע. יותר ממחצית השעה היה עלי עוד לחכות.

ושוב טיילתי על פני הרחובות השלווים של העיירה הרוגעת. עתה רבו עוברי האורח ברחובות, אם כי מספרם לא היה גדול ורובם במדים, וקורי השינה עוד דבקו לעיניהם. חיפשתי ביניהם פני יהודי, אך לא הבחנתי באף אחד, והרהרתי, שבמקרה החמור ביותר איאלץ למצוא יהודי. אולם כיצד מוצאים יהודי לאחר שברחוב אין כזה בנמצא, ולשאול אצל עובר-אורח לבוש מדים אסור ומסוכן. ומי יודע, אם בכלל עוד מצוי יהודי בעיירת-גבול נאצית זו?

לא ראיתי שום בית-קפה או מסעדה, בהם אפשר היה לטעום משהו, לא ראיתי ולשאול חששתי. רק האופטימיות שנצטמקה השכיחתני את הרעה המציק, ולעיני הסיכוי המסוכן של הכרח הנדודים, ברגל, בכל אזור הגבול המערבי של גרמניה הנאצית. אולם אף סיכוי זה עוד ממני והלאה, שכן כיצד אשלם דמי המלון?

שטוף הרהורים אלה דפקתי שוב על החלון בבית הנוער ההיטלרי, ושוב אותה נערה במדים הנאציים. הקונסול כבר נתון בעבודתו. ומיד נראו בחלון פנים בהירים, עטורים זקן כסף, שערות שיבה בראשו ומשקפי-כסף על אפו.

מה רצונך?

סיפרתי לו שהקונסול ההולנדי נתן לי אשרת-כניסה להולנד, אולם פקידי הגבול ההולנדיים לא הכניסוני לארצם. עתה נשארתי כאן תקוע בלי פרוטה ובלי מוצא. דרישתי ממנו שימצא דרך לכניסתי להולנד, או שישיג לי אמצעים שאוכל לחזור, הואיל והקונסול ההולנדי הוליכני שולל וסיבכני במצב ביש זה על ידי שנתן לי אשרה שאין מכירים בה.

הוא השיב לי מיד שבענין כסף אין בידו לעשות דבר. “תפנה אל העיריה” – יעץ לי. “רק זה חסר לי – הרהרתי – לפנות להנהלת העיר הנאצית”. ואשר לאשרה ביקשני להכנס לחדר, הוא יעיין בדבר.

פתח הדלת והכניסני פנימה. היה זה אולם משרד, נרחב, וכשני עשרות צעירים ישבו ליד שולחנות עבודתם. לשם מה זקוק הנוער הנאצי בעיירה כה קטנה למשרד גדול כזה? עלה בדעתי, שמשרד זה לתעמולה נאצית אפשר נגיעה לו לארץ השוכנת במרחק מילין אחדים מכאן. משרד לתעמולה ולריגול בהולנד הוא. ואם כך הדבר, מה תפקידו של האדם הממלא תפקיד קונסול של הולנד?

ואכן, הוא קיבלני במשרד זה של נוער היטלר ובמחיצתם של עשרות פקידי-מפלגה נאציים. ראיתי שהוא נעזר בפקידים אלה והם מצייתים לו, כאילו היה מנהיגם. הוא עין באשרה שלי ואמר שאין בה דופי. אין הוא מבין מדוע לא הכניסוני מיד. אפשר מקרה הוא ואפשר לא. הוא יעצנו שאנסה עוד הפעם, אולם ערובות אין בידו ליתן לי שאמנם יכניסוני.

– אין פקידי הגבול נתונים למרותי אלא למרות משרד-החוץ, ואיני יודע אילו הוראות ניתנו להם לאחרונה. הדבר האחד שבידו לעשות למעני הוא – לציידני במכתב, בו ייאמר שלדעתו האשרה היא ללא דופי, ולדעתו יש להכניסני להולנד.

כל תכניותי לשוחח עמו גלויות ולרכוש אהדתו וסעדו נכזבו, כמובן. בראותי המתרחש כאן הרהרתי, שחושי לא הכזיבני. שעה שהחלטתי לא לרחוש אמון בפקיד הגבול. ודאי לא מעטים הם אנשי הגיסטאפו בקרב הפקידות ההולנדית, וביחוד בגבול. באין ברירה הסכמתי לקבל מכתב כזה, אם כי לא האמנתי ששוב אנסה דרכי לגבול, הוא קרא:

– הילדא, בואי הנה!

ניגשה אחת מנערות היטלר והוא הורה לה לשבת ליד מכונת-הכתיבה ולכתוב אשר יאמר לה.

אמר המלים הראשונות והתחיל לעיין בדרכוני, כדי לבדוק את שמי. לפתע הפסיק, ופנה אלי:

– אתה יהודי?

– כן.

– הפסיקי, הילדא, דבר זה אסור בכלל.

ושוב פנה אלי ובקול רם קרא:

– כך, יהודי אתה. עתה מובן לי הדבר. אין ההולנדים רוצים ביהודים. אין לך שום סיכוי, אין.

קולו הלך ורם והנאצים הצעירים קמו ממקומותיהם, הסתכלו בי וחייכו. לא לעתים קרובות נזדמן להם, כנראה, לחזות ביצור זה שכה מרבים להשפיע עליהם תורה אודותיו. הרגשתי שמוטב כי אסתלק מכאן ככל המוקדם. “אני מודה לך, אני מודה לך בעד הכל” – קראתי. הוצאתי דרכוני מידיו של הזקן והנחתיו באמצע נאומו.

לאחר שעברתי במרוצה כברת דרך, התחלתי שוב לשרך רגלי באין מטרה. ניתק החוט אשר, כסבור הייתי, כבר אחזתי בו. ומה הלאה? שוב התחיל מרצי לעזבני וסחרחורת המתה בראשי. נאלץ הייתי להשען אל הקיר. לא ידעתי לאן ללכת ומה לעשות במר נפשי.


טוב הוא האדם

עמדתי נשען אל קיר של בית, מדוכדך ונחלש. שוב לא הרגשתי רעב, אולם ידעתי שכוחותי אוזלים והרהרתי, שהאופטימיות והמרץ המצויים בי לא היו מתנדפים כה מהר, אילולא היתה קיבתי ריקה לחלוטין. צעדתי פסיעות אחדות לאורך הקיר אליו נשענתי. הקיר נסתיים בזווית חדה – ולעיני נתגלתה גינה ודלת פתוחה אליה. השלג בגינה נערם בשכבה גבוהה ורגל אדם לא דרכה עליו. נכנסתי פנימה ונתכופפתי. ניערתי פרודות הפיח מעל לשלג, נטלתי מלוא החופן שלג צח ומבהיק והתחלתי ללעסו. השלג הקר להט בחכי, עורר גירויים בקיבה וסופו גרם לי כאב. שרידי חופן השלג נטפו מעל סנטרי ואצבעותי כטיפות מים. נתכופפתי, נטלתי חופן שני ושמתי לפי. לפתע שמעתי קול:

“הוי לחיים!”

הסתכלתי סביבי, לידי עמד פועל רכבת, צקלונו בידו. כסבור היה שאני לועס השלג מרוב רווחה ואיחל לי “לחיים”, כשהוא מחייך ומנפנף בידו מעשה קונדס, ואני התאמצתי לחייך אליו ועקבתי אחריו. הוא נעלם מאחורי הבית, ומיד שמעתי בהפתח דלת ובהינעלה.

לפתע שמטתי ידי והשלג בה מעל פי. “הרכבת!” – הרעיון שעלה במוחי הקפיצני בכוויתו: עוד מעט ותזוז הרכבת;לשם מה אני עומד כאן, הן אני אנוס לעשות משהו!

יצאתי את הגינה ופניתי בכוון למקום שם עמד לפני רגע פועל הרכבת. לאחר שעברתי מרחק בתים אחדים עמדתי ליד תחנת הרכבת. פתחתי לאטי הדלת והצצתי פנימה. התחנה עמדה רדומה. הבחנתי במקום, שם קניתי אמש הכרטיס לאמשטרדם. מחלקת בדיקות הגבול שוכנת במחצית האחורית של הבנין. כאן נסוכה שלווה ותרדמה. כרזות מלחמה אחדות ותצלומי תיירים צבעוניים, המלהגים על הבריות בהבטחות יושר פנטאסטי בעולם רחוק ויפה, תלויים על הקירות. התחנה היתה ריקה מאדם. מזמן לזמן חלף עבר אדם מהחלק האחר של הבנין. משנפתחה הדלת מהחלק ההוא של הבנין, הבחנתי ששם מצויים אנשים, המתכוננים, כנראה, לקראת הרכבת העומדת להגיע מהולנד. ושוב כאילו נכוויתי בהזכרי שחס לי לאבד זמן, שעלי לנקוט הכרעה מהירה.

הסתכלתי מרחוק לחלון הקופה. אדם בגיל בינוני, מגולח למשעי, ישב שם וטרח במשהו בתנועות איטיות. רעיון עלה במוחי. הוצאתי הכרטיס לאמשטרדם שלא השתמשתי בו וניגשתי לחלון הקופה.

– בוקר טוב, אדוני.

הוא ענה בחיוך שקט וחיכה בהבעה ענינית.

– בקשה לי אליך. קם וחיכה בתשומת לב.

– אמש קניתי כאן כרטיס לאמשטרדם, אך ההולנדים לא הכניסוני. עתה באתי שוב כי עלי לנסוע חזרה לברלין, אולם אין עמי פרוטה. בכרטיס להולנד לא השתמשתי, נסעתי רק עד אולדאֶנזאל, האין בידך להחזיר לי יתרת הכסף?

הוא הסתכל בכרטיס ואמר:

– אולם אסור לי לעשות זאת. הכרטיס כבר נקוב, והן יכולת כבר להיות גם באמשטרדם.

היה זה הקלף האחרון שבידי, ולא רציתי שיישמט מידי. שיקעתי כל כושר שיכנועי בדברי:

– באורך רשמי הצדק אתך, אדוני, אולם יש לעיין בדבר גם מבחינה אנושית. הרי חותמת משמר-הגבול ההולנדי בתאריך של היום. מכאן, שבאמשטרדם לא יכולתי להיות. הכרטיס קניתי בשארית הכסף שהיה לי. אם לא תשלם לי היתרה, מצבי חסר תקווה;להמצא ליד הגבול הן אסור לי ואמצעים לנסוע מכאן, אין לי. אנא, אדוני, עיין בדבר מן הבחינה האנושית.

הוא הסתכל בי, ואחר כך ביקשני לחכות. לקח את הכרטיס, נכנס לתוך החדר, שם ישב סמוך ליד שלחן אדם שאת פניו לא יכולתי לראות. הם התייעצו ביניהם ואחר כך ניגש הקופאי אלי.

– אין לך שום כסף?

– לא, שום כסף.

הוא חישב ועפרון בידו:

– ובכן, הנסיעה לאולדאֶנזאל מחירה 93 פניג, אתה מקבל עודף 7 מארק ו 80 פניג.

– תודה אדוני.

ושוב נראה לי העולם כדבר שבמציאות, שאולי כדאי להלך בו…

מה מחיר כרטיס לברלין, מחלקה שלישית?

הוא נקב בסכום גדול. ומה מחיר כרטיס למקוס איכס?

– 5 מארק 40.

– בבקשה.

חזרתי למלון מעודד במקצת, והכאב בקיבה הציק. דחיתי מעצמי המחשבות על העתיד, כגון מה אעשה לאחר שאגיע למקום איכס? התרכזתי על כך מה אעשה לאלתר, שלא אגווע ברעב. חששתי, שהדבר עלול להתרחש בכל רגע.

בפרוזדור הקטן של בית המלון פגשתי בעלמה לבושה צחורים, מן השירות במלון. אמרתי, שאני מפנה החדר, כי הרכבת בה עלי לנסוע יוצאת עוד מעט, ומיד הוספתי, כבדרך אגב:

– אולם אני רעב מאוד. איני יודע היכן אפשר להשיג דבר, וגם שעתי דחוקה. אולי בידך, עלמתי, לסייע לי?

נבוכה במקצת ענתה:

– איני יודעת, בזמן האחרון אין סועדים במלון שלנו.

– אולי רק כוס קפה ומשהו נוסף לו. אני כה רעב – התחננתי.

– אראה, אולי אשיג דבר – אמרה בחיוך ויצאה.

חכיתי בפרוזדור. מיד באה בת בעל המלון, זו שהקבילה פני לפני כן באי-ידידות, ושאלה בקול קפדני ורשמי:

– כרטיסי מזון יש לך?

– לא.

– אני מצטערת, תוכל לקבל רק כוס קפה.

– יפה, תודה, מוטב קפה משום דבר.

הכניסה אותי לחדר אוכל קטן, אפל למחצה, נתיישבתי ליד שולחן וחיכיתי.

לאחר רגעים באה המשרתת וספל קפה בידה.

– סוכר ולחם אין אתה יכול לקבל, לצערי, אולם הבאתי זאת, אולי יערב לך. והעמידה לפני צלחת ובה משהו כהה ורטוב ודביק, ועד היום לא אדע, לביבת תפוחי-אדמה או משהו בדומה לכך, אולם אני בלעתיו עוד לפני שאספה ידה. את תחליף הקפה גמעתי יחד עם האד החם שעלה ממנו. הקפה רתח, אולם לא היתה בי סבלנות לחכות עד שיצטנן. צווארי וחיכי צרבו בשתייתו. העלמה הסתכלה בי, כנראה, מרחוק ולאחר שגמעתי את הספל הביאה לי שני.

אין האדם כל כך רע – הרהרתי, ורוויתי המשקה הרותח.

– תודה רבה – אמרתי למשרתת מיד בבואה לנקות השלחן. הסתכלתי על השעון – עוד רבע שעה לצאת הרכבת. עליתי במרוצה לחדרי, מניתי כספי – היה לי בדיוק כמגיע בעד ליל-הלינה. נטלתי חפצי ומודאג ירדתי לפרוזדור. מאחורי הדלפק עמדה בת בעל המלון:

– האוכל לדבר עם האדון בעל הבית? שאלתי. היא פתחה דלת שהוליכה לתוך חדר, ומשם יצא הזקן בעל שפם-וילהלם. היה לבוש חלוק-בוקר ונראה נוח יותר.

הנחתי לידו כל הכסף שהיה בידי ואמרתי:

– הרי בדיוק המגיע בעד הלינה, זולת זה שתיתי קפה ויותר כסף אין עמי, לפי שעלול להתרחש לאדם בנסיעה. עוד עלי לנסוע דרך ארוכה לברלין ומשם הלאה, ולא נותר לי אף פניג בכיסי. אולי רצונך, אדוני, לעשות חסד עמדי, ליתן לי חזרה 50 פניג וליטול תמורתם שעוני? ערכו של השעון רב יותר, וחסד גדול תעשה עמדי, לא אשכחנו לעולם.

שמתי השעון על השלחן ובלב דופק חיכיתי לתגובתו. מוכן הייתי לסופת רעמים וברקים.

הוא הסתכל בעיני ושתק – ופניו חמורים. ככל שנמשכה שתיקתו כן נפל רוחי בי. בטוח הייתי שצרה וסערה, שמשכתי על עצמי במו ידי, מתרגשות ובאות עלי. אולם במפתיע שמעתי קול אדם חדור רגש השתתפות בצער:

– האמנם, נשארת ללא אמצעים לחלוטין?

– כן, אדוני.

– ולהולנד לא הכניסוך ואתה אנוס לחזור? רע הדבר, אתה צפוי…

לפתע נתחולל בו שינוי: שער שפמו כאילו סמר, פניו לבשו ארשת חמורה, פרוסית. דחף ברוגזה השעון ונהם בכעס:

– לך לך מכאן, בל תעשה סחר-מכר יהודי כאן!

השינוי היה כה מהיר ומפתיע וכמעט וקפאתי במקומי. מיד הבחנתי שהוא מזכה בחיוך מישהו הניצב מאחורי. הפניתי ראשי וראיתי אדם לבוש אזרחית שנכנס מן הרחוב. האדם החליף ברכת הבוקר עם בעל-הבית, עבר אל פני הפרוזדור ועלה לאטו במדרגות. משנדמו צעדיו שוב חזר לבעל-הבית קולו האנושי. מחיתי הזיעה מעל פני, הוא הבחין במבוכתי ואמר ברגש של השתתפות:

– אנא, לך… אכן, אתה אנוס לחזור ואין לך אמצעים?

הסתכלתי עליו בשתיקה. הוא נשען בשתי זרועותיו על הדלפק, והביט בכסף שהנחתי לפניו. דחף באצבעו השעון ואמר:

– טול חזרה השעון שלך, אין לי צורך בו. אחר-כך הסיט אלי שטר של מארק אחד מצרור הכסף ואמר: קח גם זאת חזרה.

– תודה, אדוני, רב-חסד אתה – גמגמתי במבוכה.

– נסיעה צלחה. תחזיר לי בהזדמנות – ונפנה לחדרו הפרטי.


שמואל מרדכי זיגלבוים לא סיים תיאור נסיעתו דרך גרמניה, וזה סופו:

בדרכו מן העיירה ליד הגבול נתעכב בעיר גרמנית. בדרך מקרה היתה בידו הכתובת של פולני שגר בה, וממנו קיבל הוצאות הדרך חזרה לברלין. בברלין הלך שוב זיגלבוים לקרוב משפחתה של העסקנית הנודעת של ה“בונד” (אסתר איווינסקא) ושהה אצלו כשבוע. באמצעות הצירות הבלגית התקשר עם אסתר איווינסקא, והיא יחד עם פרידריך אדלר ועסקנים סוציאליסטיים אחרים, השיגה בשבילו אשרת-כניסה לבלגיה.

המעבר בגבול הגרמני-בלגי לא היה אידילי כלל ועיקר. הגיסטאפו נהגה כאן להכות מכות-רצח כל יהודי שעזב את גרמניה. זיגלבוים לא היה יוצא מן הכלל. פצוע וזב דם עזב את ארץ הנאצים.

י

בחוץ לארץ

עוד פצעיו לא חובשו ואבק הנדודים, עמלם וחרדתם עליו, אך אין זיגלבוים מתיר לעצמו מנוחה ונופש. כל שהיה שם, בלב הכיבוש הנאצי, בלב השואה והכלייה, שוב לא ידע מרגוע כל ימיו. שלווים רחובות בריסל וקודרים, מעורפלים השמים ושלג רטוב יורד מהם. בערבים מוארים בתי-הקפה, ובני-אדם מחוסרי-דאגה, מבלים בהם שעות הערב. סמוך לכאן, מה סמוך, הקסרקטין הגדול של האומה הנאצית, גוש אש ופלדה החוצה בינו לבין מקור חיותו, לבין כל הקרובים לו והאהובים עליו, לבין משפחתו ותנועתו בפולין. הוא כאן וכל הגותו – שם.

מה זכותו לרוות זו המנוהח והשלווה – הוא טוען לאסתר איווינסקא המשדלתו לפוש – והם, שם, נעקדים יום-יום ודמם נשפך כמים, זקנים וטף ומיטב הנוער וההמונים באין-ישע, והעולם כולו שותק – שותק.

בעוד ימים אחדים עתיד להתכנס מושב הועד הפועל של אינטרנציונל הפועלים בבריסל. נציגיהם של האיגודים המקצועיים בארצות הבלתי-כבושות יתכנסו כאן, לדון על התפקידים המתחייבים מן המצב לתנועת הפועלים הבינלאומית. היהיו גם הם, כמוהו, חדורים בתחושת האסון הגדול, הלוהט, המיאש? היגלו הבנה לאסון המיוחד, הדוהר על כנפי מלאך המוות, של העם היהודי בפולין?

אסתר מעודדתו:

שליחות גדולה הטיל עליו הגורל, שליחות היסטורית. הוא ימסור דין-וחשבון על אשר ראה במו עיניו, במחנה-הריכוז-והשמד הפולני הגדול. זו הפעם הראשונה אשר העולם החפשי – וקודם לכל תנועת הפועלים – יקבל ידיעה מהימנה, ממקור ראשון, על הפאשיזם המשתולל. עליו להכין נאומו.

ואכן, יושב זיגלבוים על העבודה הקדושה, ורואה עצמו כחלק בלתי-נפרד מהמחנה הגדול, הנאבק על מר חייו, שם, בוארשה, שאת דברו הוא עומד להביא עתה ברבים. אילו ידעו מרצחי הגיסטאפו האויליים מה כתב-האשמה-וקטרוג הוא מכין… הוא משתדל להיות שקט, לבלום זעמו ועצבו, לבל יחשבו, כי לבהלה נתפס, לבל יחשדוהו בהפלגה. רוגעים רחובות בריסל וזרם החיים נמשך כתיקונם. האין בני בלגיה חוששים באימה הצפויה להם? המסוגלים הם לחוש בעוצם הסכנה הנאצית?

…לאט לאט הם מתכנסים לאולם הגדול, המרווח – ראשי הסוציאליזם האירופי, ראשי שיבה, ותיקים ומנוסים. הוא יושב בפינה ומשוחח עם אסתר, ורואה עצמו כה קטן, כה מבוטל, במחיצת הסנהדרין הפועלית, אך הוא שליח החזית העולה באש – היבינו לו שהיא גם חזיתם ובה יוכרע גם עתיד הפועל?

והנה הוא עולה על הבמה, הוא איש ה“בונד” וחניכו, נושא את דברו לפני נציגות הסוציאליזם הבינלאומי. בנחת קולחים דבריו, בפשטות, בפסוקים מדודים, ללא פרחי-מליצה צבעוניים. דומית-מוות באולם, השומעים מרותקים אל הדובר, בולעים דבריו, תמונות ההשמדה והחרפה הגדולה נפרשות לעיניהם בכל מערומיהם. מה מזעזעים הדברים, מהם ששמעת עליהם גם קודם לכן, מפי עד-הראייה שניצול!

בבית, עם אסתר, הוא שואל, כמבוייש, להשפעת הדברים, להדם, לערכם הממשי. ואסתר מטעימה החשיבות הרבה של הדין-וחשבון, שהובא בפי דוברה של תנועת הפועלים היהודית, קבל עולם, הדין-וחשבון, האמיתי, הגא, החותך. אך זיגלבוים מתנצל: לא לערך נאומו הוא נתכוון, כי אם לתוצאותיו… הוא חרד מפני חולשתו של הסוציאליזם האירופי, נוכח הזוועה המזויינת המאיימת עתה בעולם, נוכח הכלייה המשתוללת עתה בפולין. ודאי, אין הוא מזלזל בערכם המוסרי של הדברים, אך מה בצע בהם עתה, בהתחרות עם מלאך המוות הדוהר? והעיקר: מה הלאה? מה הלאה?

אין זיגלבוים יכול להרגע, אין הוא יכול להשלים עם מצבו של פליט פוליטי, ואין הוא רוצה כלל שיטרחו וישיגו בשבילו היתר-שהייה כאן, בבלגיה. כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי, ככל כינוס – נסתיים, והעיקר, כמובן, בהמשך, בעזרה מהירה, בהצלה מהירה. הוא יושב וכותב לחברים בארצות-הברית, הוא מחפש קשרים לפולין. אשר לקשרים, הרי יקל להשיג אותם בצרפת הגדולה, שהיא ערה ורגישה יותר מבלגיה. הוא מחליט לעבור לצרפת.

ובינתים זז גלגל המאורעות, נדחף בכח השטנים הנאצי קדימה, אל התהום, אל האפילה! כרעמים אדירים באו הפלישות הנועזות, החצופות, לנורווגיה ואחר-כך לבלגיה עצמה. השריון הנאצי כבש והלך ומחץ ודרס וגבר. זרועותיו פשטו מן הים הצפוני אל הים הבלטי. פשטו? מי יעמוד בדרכו, מי יעמוד נגדו, מי ידע היכן גבול תאוותו? ומה גם שחוגים נרחבים בשכבות השליטות באנגליה ובצרפת מוכנים לפייסו, לזרוק ללועו צמא-הדמים נתחי-טרף חדשים לבקרים? גדול האסון הצפוי לעולם, אך שבעתיים חמורה המציאות בגיא הבכא בין הויסלה והבוג.

גם בצרפת המסוערת, ההומיה, השסועה, בהצרפת הנושמת באוירת ערב-מלחמה ובוטחת ב“קו-מג’ינו”, בצרפת הדואגת לתענוגותיה הקלים – מתהלך זיגלביום ואש גיטו-וארשה בלבו ולהט הנקם באויב הנאצי בוער בתוכו. והוא טרם החליט על צעדו הבא, על עתידו, הוא שרוי בצפייה ובחרדה, בדאגה מתמדת. שמועות רודפות שמועות, והגיוס במדינה בכל תקפו. רבים הסבורים, שכאן, על אדמת צרפת יובס האויב, כאשר ניגף בתום מלחמת העולם הראשונה, אך רבים גם הטוענים, שהאויב לא יעז לתקוף את אדמת צרפת. האויב עצמו, שערמת-נחשים לו, מפיץ – בין זינוק אחד למשנהו – שמועות ארגעה. אך גם שמועות-הארגעה נכזבו. האזהרות שהשמיע זיגלבוים בחוגי היהודים בפאריס – היו מציאות.

בהלה, מנוסה, מבוכה בצרפת רבתי – והמוני פליטים בדרכיה. והוא נמלט שוב, באניה, בדרך לניו-יורק, אל הריכוז היהודי הגדול והחפשי, אל חבריו. בשנים-עשר בספטמבר 1940 כבר דרכה רגלו של זיגלבוים על אדמת ארצות-הברית.

פגישה עם חברים ותיקים, עם נציגות “הבונד” בניו-יורק – והוא להם כבשורת-חיים ישירה משם. אין זיגלבוים לוקה ביסורי-קליטה. מלומד בעוני וביסורים כמותו הולך מיד לעבודה בבית-מלאכה לתפירה. אך כיצד ייקלט כאן ושורש חיותו שם, ברחובות וארשה ולובלין, לודז וקראקא, ביאליסטוק ווילנה. וגם מינויו אדמיניסטראטור בכתב-העת “צוקונפט” אינו מביא לו, כמובן, סיפוק הנפש המקווה.

בין ישיבה לישיבה, בין הרצאה להרצאה, הוא מאזין לשידורי הרדיו, לשמועות המרעישות מחזית הקטל הענקי החדש שנהפתח מזרחה לבוג, בשטחי ברית-המועצות. פולין כולה מוצפת עתה קלגסי הנאצים המזויינים, כל כובד האגרוף הנאצי הוטל עתה מזרחה. היאך ייחלצו עתה היהודים ממלכודת-הדמים, הייחלצו? מי יעמוד להם בבדידותם, היעמוד להם מי? אין כזיגלבוים יודע את עומק השואה, אך אין גם כמותו יודע להעריך גילויי אומץ הלב והגבורה והעמידה על כבוד האדם בתוך גיא-הדמים שלא היה דוגמתו בתולדות האדם. ודאי, הוא יודע גם מה רבו ההתפרקות והניוון והניגודים הסוציאליים בתוך הגיטאות עצמם, ועל כן פי כמה יקרה לו ונעלה בעיניו עמידתו של החלק הלוחם, הגא באוכלוסיה היהודית, וקודם לכל – של הנוער ותנועת הפועלים בעלת-ההכרה. “עם כל זאת – הוא רושם באותם הימים – יש לתמוה ולהתפלא – יהודי פולין נושאים עינוייהם בכבוד, בגאון, שלא היה דוגמתם בתולדות”. והוא מוסיף:

“שלוחי המחתרת, שסיכנו חייהם לעזרת העם, נתנו לאוכלוסיה היהודית כולה מופת של אידיאליזם, של הקרבה ואומץ. השפעה עצומה נודעה למופת זה, הוקל לאנשים לשאת בסבלם”. זו הרוח המפעמת דבריו המסוערים והעצורים, הכתובים בדם לבו, המתפרסמים בחדשים ההם מעל דפי ה“פאָרווערטס” ומגיעים למאות אלפים.

ואכן, כמו בבריסל וכמו בפאריס, הוא מוסיף לשאת שליחותו, שליחותם נוראת-ההוד של אחיו שנגזר עליהם ניתוק ואלם וכלייה. הצורר הנאצי המזויין צועד קדימה, ללב ברית המועצות, הימוגר שם וימצא קברו שם בערבות המושלגות, בדרך סמולנסק-מוסקוה, כאשר הובס הכובש הצרפתי הגדול שקדם לו? או – אולי – חלילה… רבים הניחושים והשיקולים, ארוכה נשימתם של מתכנני המערכה נגד היטלר – ומה קצרה נשימתם של אחיו בוארשה? הם, אחיו וחבריו, משפחת הפועלים היהודים בפולין, שרידי יהודי פולין, האם הם בכלל בחזקת גורם בשיקוליהם של ראשי המערכה האנטי-נאצית, האנגלים והאמריקאים, הסוביאֶטים והפולנים? האין מן הצורך להעמידם על כך, בלא הפסק, ולא ליתן להם להסיח דעתם מן הטרגדיה הגדולה, האיומה, המיוחדת?

אך האמת היא גם – ואין להעלימה – שגם האוכלוסיה היהודית הגדולה כאן, בארצות-הברית, אינה חיה כראוי את השואה המתרגשת שם, חוץ ממיעוט קטן, קטן, של אנשי נפש ורוח, משוררים וסופרים, רובם דוברי יידיש והם גם נותנים ביטוי לכאב האדישות היהודית ביצירתם. אך מה רבים הנהנים ומשחקים בקלפים והמתענגים במעונות-הקיץ… והציונים, והישוב היהודי בארץ ישראל, הרי הם נתונים בעיקר למערכה שלהם עם ממשלת המנדט הבריטית, בעוד ישוב העולה על הקרקע, ובעוד קבוצת עולים-מעפילים. ודאי גם לבם בקרבם מתחמץ עם הגדול באסונות היהודים, אך הם הרי מסונוורים הם באור האוטופיה שלהם ודומה, כי גם מן השואה הם מבקשים להפיק תועלת לארץ-ישראל…

אין הוא מפקפק, זיגלבוים, שאילו היה בידיהם, ודאי היו נחלצים בגבורה עליונה – כחלוצים וכשומרים בגיטאות – לימין הנתונים בסוגר המוות. אך הלוא הם רחוקים מחזית המערכה הנואשת שהוא, זיגלבוים, עמד בה, ושעל כן ברי לו, שהאחריות הרובצת עליו היא חמורה ביותר, שעליו להזעיק ולתבוע ולהרעיש עולמות ולבבות. ולכן הוא נענה, ברצון, להצעת חבריו, נציגות ה“בונד” בארצות-הברית והמקורבים אליה – והן תמיד ידע לציית להחלטות מפלגתו ולכבדן – ולעלות בדרגה גבוהה יותר בסולם שליחותו: היינו, לשמש נציג ה“בונד” במחתרת ליד המועצה הלאומית הפולנית בגולה אשר בלונדון.

ושוב מוליכה דרכו חזרה, דרך האוקינוס האטלנטי, מחופי ארצות-הברית לחופי אירופה. הדרך זרועה סכנות – צוללות ואוירוני אויב – אך דומה – כי הוא, זיגלבוים, בז להן בלבו. בסכנות גדולות, איומות ומשפילות מהן כבר עמד. כאן, באוקינוס, שווה הוא, כביכול, לכל הנוסעים מבחינת הסכנה הצפוייה מן הפגז נושא-המוות, מה שאין כן שם, שקדמו לו למוות – עינויים והשפלה וחוסר-אונים-וישע שהיו בעיקר מנת חלקם של היהודים. שמש אביב נפלאה מבהיקה בגלי האוקינוס – וכל דעתו של זיגלבוים צמודה אל המתרחש אלפי מילין מכאן. זה גם תפקיד נסיעתו עתה ללונדון וטעם המערכה הצפויה לו במועצה הפולנית הלאומית, שחלקה הגדול מורכב יסודות ריאקציוניים ואנטישמיים, המוכרים לו יפה מימי פעילותו בוארשה ובלודז ואשר לא שינו עורם – ועתה עליו להמשיך, אם כי בתנאים כה שונים, המלחמה הישירה בהם. ודאי, הוא לא ימעל במצפונו, יוקיע כל מגמה ריאקציונית, יצביע נגד תקציביה של הממשלה הגולה, ועל אחת כמה וכמה שלא יבגוד בשולחיו ובחבריו, בהם הוא הוגה יומם ולילה, אך היצליח בשליחותו – זאת השאלה הגדולה המכאיבה, המנקרת יומם וליל, יומם וליל. ועם זאת, מה טוב שהוא מתקרב יותר לאדמת פולין, לחזית, לקשרים עם הגיטאות והמחנות. והכרה זו היא המשפיעה הו כוח ועידוד ברדתו מן האניה לחופי אנגליה המופצצת והלוחמת.

מן הרגע הראשון הטיל עצמו למערכה. הוא זוכר יפה הצהרתה של ועידת האירגונים היהודיים, שנתכנסה ב–22 במארס בניו-יורק, בקשר עם מינויו:

“מלחמת המחתרת של המוני היהודים בפולין הכבושה, המאירה מאפלת הגיטאות – נאמר בהצהרה – היא המשך למלחמת ה”בונד“ בפולין העצמאית. יותר מאשר בתקופה שלפני המלחמה דבוקים עתה המוני העם בארצות-הברית ברגשותיהם עם הלוחמים הגבורים של ה”בונד“ במחתרת בפולין. עם פרידתה מעם החבר זיגלבוים, נציג ה”בונד“ בפולין היוצא ללונדון למלא שם שליחותו הקשה במועצה הפולנית הלאומית, מכריזה הועידה, כי זיגלבוים ייהנה ממלוא ההכרה והתמיכה של המוני העובדים היהודים בארצות-הברית במלחמתם למען הדרישות הסוציאליות, הלאומיות והפוליטיות של המוני העם היהודי בפולין ובאירופה המזרחית”. והוא זוכרה יפה, שעה שהוא יושב – כציר בין הצירים – באולם הגדול בלונדון בו מתכנס הפרלמנט הפולני הגולה, והיא המוסיפה תוקף להכרתו ומשקל להצדקת שליחותו. בדבריו משוקעים כל חום לבו, כל אהבת המוני העם אשר בו, כל להט השחרור היוקד בעצמותיו. עתים אשלייה בו, שהנה בוארשה הוא נמצא, בבנין הסיים הפולני, וברחובות הבירה עוד הומים חיי ההמונים כמימים ימימה ומלחמתם גואה וסוערת והמוני ילדים יהודים בבתי הספר ביידיש – ילד טפוחיה של

תנועת הפועלים היהודים – והוא ניצב על הבמה הרמה, שליחם הנבחר, שליחם המסור עד תום, במערכה על האינטרסים החיוניים ביותר שלהם, על כבודם, ועל עתידם על אדמת פולין. כברזל המלובן צורבו הזכרון, שהסיים הפולני, ממנו נישא עתה דברו – הוא על גדות התימזה. אך אין הוא מקפח איזונו הפנימי, הוא תובע ומייסר ומשכנע ותפילה חרישית בדבריו – ויאוש מר. המבינים הם לו, השותפים הם למעמקי צערו, האין כל המתרחש כאן בחזקת משחק תיאטרלי מבויים, - ומי כמוהו בעל החושים המפותחים להצגה התיאטרלית – מסוגל להבחין בכך…

הכרזתו ברורה, שקולה, מגובשת, אין פגם בה. אין סטייה בה. נאמנה להם, שם. נאמנה לדרך “הבונד”. נאמנה למצפון ולהוראות כאחת. בפתח דבריו הוא מציין העדרם של שני מנהיגי “הבונד” הדגולים, מוריו וחבריו, הנריק ארליך וויקטור אלטר, האסורים בברית-המועצות, שהוא עתה הממלא מקומם.

מכאן הוא עובר למעשי-הפשע הנאציים אשר “אין בלשון אדם מלים לתארם”, ובעיקר –

“אל התהומות אשר לתוכם מבקש היטלר להטיל את האוכלוסיה היהודית בפולין ובכל אירופה הכבושה. אין המדובר רק בחומות הגיטו הארורות, ב”טלאי הצהוב“ הצורב, בעקרון הבארבארי של האחריות הקולקטיבית, בגירושים הבלתי-פוסקים, בטרור המאויים של הגיסטאפו, במחנות-הריכוז, בעבודת הכפייה, בעינויים ובהוצאה להורג בהמון: ”הסדר החדש“ נושא עמו, מלבד זאת, חורבן וכלייה מוחלטת לאוכלוסיה היהודית. התמותה המבהילה בגיטאות – מחמת הרעב והמצוק והמגיפות שבהיקפם הם מעלים בזכרון את קציר ”המגיפה השחורה“ בימות הבינים זו התוצאה האחרונה של זלילת היהודים הנאצית, שמטרתה השמדה מוחלטת של האוכלוסיה היהודית וכלייתה בפולין ובכל מקום שם משיגות כפות-הדמים של המפלצת החומה. מטרה זו לא תושג. לכנופית המרצחים הנאצים אנו משיבים כאן, מעל במה זו: העם היהודי לא יתן לכלות ולמגר עצמו. מחושל במאות שנות המלחמה על הקיום, מנוסה בנסיונות-האש החמורים ביותר של התולדות, יצא העם היהודי, יחד עם העם הפולני וכל העמים הסובלים בעולם, כמנצח מתוך כור העינויים האיום. היטלר לא ניצח ולא ינצח את העם היהודי, כשם שלא ניצח ולא ינצח שום עם באירופה הכבושה. כמו בקרב המוני העם בפולין ובכל הארצות והאומות, הלוחמים לחופש, כן לוהטת גם בקרב המוני היהודים אש המרד נגד תלייני היטלר, אש שהיא עודה מכוסה אולם סופה לפרוץ מחר בעצמה אשר תטאטא את משטר-הכיבוש על כל גירוריו. נאמנים למסורת ה”בונד“ מתקופת מלחמתו במשטר הצארי, נלחמים המוני-העם במחתרת הגיטו, שכם אחד עם ההמונים הפולניים, בכובש הדמים. בכל תחומי החיים היהודיים בפולין פעילים, בלי הפסק, לוחמי-המחתרת של הגיטו, הנוקטים בכל האמצעים – ופרסומי הדפוס החשאיים בכללם – לעידוד רוח המלחמה והמרי באוכלוסיה היהודית ולהחדירם אומץ ואמונה בעתיד טוב יותר. האמונה בקשר-בל-ינותק ובנצחון מחנות לוחמי-החופש הפולנים, היהודים והבינלאומיים; האמונה הבלתי-מעורערת בגאולת האוכלוסיה היהודית בפולין העצמאית והמשוחררת – אמונה זו היא הרוח החיה בכל תאיה ובכל ענפיה של תנועת המחתרת היהודית בביתנו הכבוש. בטוי חיצוני לאמונה זו וסמל לה משמשת העובדה, שאחד מעתוני המחתרת היהודית קבע לעצמו כשם את קריאת הכבוד של המורדים המהפכנים הפולניים: ”למען חרותנו וחרותכם"!

להלן עובר זיגלבוים לביסוס תפיסת עולמו של “הבונד”, אשר האמונה בשותפות הגורל של המוני-העם הפולניים והיהודיים – היתה והינה – אבן-הפינה בהשקפת עולמו ובמעשיו. אין היהודים “זרים” על אדמת פולין:

“יהודים חיים בפולין מאות בשנים, מושרשים בה, ועתה נשפכים עליה נחלי, נהרי דמם. לפיכך לא חיפשנו מעולם, אין אנו מחפשים כיום ולא נחפש גם להבא שום מולדת חדשה או בית בשביל האוכלוסיה היהודית בפולין, גם אם ”הבית“ יקרא פלשתינה או פינה אחרת, תפוסה או בלתי-תפוסה בכדור העולם. ”יש מולדת לאוכלוסיה היהודית בפולין. מולדת זו היא פולין כשם שהיא מולדתם של המוני העם הפולני". אין ההגירה פתרון לשאלה היהודית; ענין כללי הוא, הנוגע ליהודי וללא-יהודי כאחד ובמידה שווה. בעיותיה הכאובות של המציאות היהודית – פתרונן הוא בדרך שווי הזכויות המלא; חופש ההתפתחות והגשמת האוטונומיה הלאומית-תרבותית; הכרה מלאה בלשון יידיש; עקירה מוחלטת של האנטישמיות.

בקבעו ש“אין פולין ואוכלוסיתה יכולים לזכות בחופש בעולם של ריאקציה ועבדות”, מותח זיגלבוים בקורת חותכת על מדיניות האהדה והסעד לפאשיזם שנקטוה שלטונות פולין לפני הכיבוש. אף על פי כן מילאו המוני העם היהודי חובתם בפרוץ המלחמה וממלאים אותה עתה בארצות הכיבוש, ובהשתתפותם בצבא פולין בכל חזיתות המלחמה.

“המוני העובדים היהודים בפולין – קובע זיגלבוים – מתנגדים לתכניות להקים אי-שם צבא יהודי מיוחד. זרים לנו המטרות והשקולים הלאומניים שהם ביסודן של תכניות אלה. שכן מחובת האוכלוסיה היהודית להלחם שכם אחד עם האוכלוסיה הכללית, עמה היא חיה יחד”. מטרת המלחמה היא – לא רק מיגור “הציר” אלא תמוטתו של כל המשטר הקאפיטליסטי וכינון משטר של סוציאליזם חפשי, שיסודותיו הם: ממשלת פועלים ואיכרים נבחרת באורח דימוקרטי; ביטול כל דיכוי והפלייה לאומית; חיסול זכויות-היתר המעמדיות, ריפורמה אגררית ללא פצויים והפקעה של קניני הבורגנות; זכות לכל אזרח לעבודה, לבטחון חייו ובריאותו, לקיום הוגן ושיטת ביטוח לאומי דימוקרטי; שיקום מתוכנן של המדינה תוך התחשבות במצבה החמור של האוכלוסיה היהודית המרוששת וקימום המשק תוך עקירת הניצול; השכלה כללית ברוח של קידמה, למעוטים הלאומיים – בלשונם הלאומית; סקולריזציה של חיי המדינה והחברה; שיתוף פעולה בין כל העמים והמדינות. “פולין סוציאליסטית באירופה סוציאליסטית”.

וזיגלבוים מסיים בהתקפה קשה על מדיניותה הריאקציונית ותעמולתה האנטישמית של הממשלה הפולנית בגולה, דורש הקמתה של ממשלת פועלים ואכרים דימוקראַטית ואומר:

“העקרונות והמטרות שנוסחו בהצהרה זו ישמשו לי קו מנחה בפעולתי באסיפה הלאומית, כנציג מפלגה המייצגת את רוב האוכלוסיה היהודית בפולין ובשם תנועת המחתרת היהודית במדינה הכבושה. אנו משוכנעים, כי במלחמה על עקרונותינו ומטרותינו אנו משרתים, בדרך הטוב ביותר, את עמנו, את מולדתנו וכן את הענין הגדול של נצחון החופש על הבארבאריות והעבדות”.

ודאי, זיגלבוים חוזר ומדגיש, לא אחת, כי “מדינת פולין היא קנינם המשותף של כל אזרחיה וללא הבדל לאום ודת”, אך הוא יודע ועד, מה גורל מיוחד אין-משלו מונה לעם היהודי במלחמה נוראה זו. בתזכיר שענינו הדאגה לשארית הפליטה של יהודי פולין אשר בברית-המועצות, המתייסרים ברעב ובמחלות, הוא כותב, בין היתר:

“אין אנו עוסקים עתה בהאשמות ובהערכת הסיבות. לא זו כוונתנו. אנו מניחים, שמדינת הסואֶטים, הנתונה באש המלחמה המרה ואשר צבאה מגלה גבורה כזו, אין כלל בידה ליצור תנאים טובים יותר לפליטים היהודים מפולין. לגבי דידה אין הם אלא כך וכך אנשים בים האוכלוסיה הענקית הסובלת במוראות המלחמה. אולם לנו הלא הם שרידי עמנו בפולין, השרידים שניצלו מכליית תאי-הגאזים וחדרי-השמדת-העינויים בחשמל, מאבדן אלמונים בקברי ההמונים של יהודי פולין. לנו הם אלה שאולי זימן להם הגורל להיות הכוח העיקרי בתקומתנו. האם נניח, שגם הם יכלו ברעב, באפיסת-אונים, בטיפוס במרחבי ערבותיה של רוסיה? לא, הפליטים היהודים מפולין הנמצאים ברוסיה הם לנו לא רק אנשים בעלמא. ולא רק זכותנו אלא גם חובתנו היא להקדיש להם תשומת לב ודאגה. שומה עלינו לסייע להם להחזיק מעמד בסערה”.

והוא מסיים בדרישה נמרצת לפינוי מספר גדול ככל האפשר של פליטים, כדי שיוכלו לעבור את תקופת המלחמה בתנאים נוחים יותר ולשוב לפולין. ענין זה – ענין אנושי מובהק הוא – סובר זיגלבוים – ואינו כרוך בשום בחינה או אהדה פוליטית.

אפס, פעילותו הרבה של זיגלבוים בתחום שלטונות פולין בגולה, אחוזה כשלהבת בפתילה בפעולתו העיקרית והחיונית, והיא – הושטת סעד למחתרת ואזעקה בלתי-פוסקת, בכל הצנורות האפשריים – אל המצפון האנושי ואל דעת הקהל בעולם על ההצלה המהירה. משל לאחד הניצב בראש התורן של אניה שוקעת, נלבטת בלבב ימים, והוא קורא לישע…

“שימו קץ לפשע הנאצי!” – זה תוכן שידורו ברדיו לונדון, ב–12 ביולי 1942, ובפתיחתו הוא אומר:

"זה עתה שמעתם את הידיעות המחרידות מפולין – עובדות המקרישות את הדם בעורקים. נסו לשוות לעיניכם את האנשים בגיטאות החתומים, הרואים את קרוביהם מובלים בהמון לגרדום וכל אחד יודע, שגם תורו בוא יבוא… שוו לעיניכם אלפי האמהות היהודיות במקומות שבהם מחניקים את האוכלוסיה היהודית באדי-רעל. מסתכלות האמהות בילדיהן ויודעות שגורלם נגזר, כל רגע עלול לבוא התליין ולהסגירם למוות… שוו לעיניכם את הפשע האיום של השמדה שיטתית של עם שלם! כל אחד מאתנו, התופס את סיוט הפשע, הרגשה של חרפה אוחזת בו על כי הוא עודנו נמנה על החיים.

ואכן, חרפה היא להוסיף ולחיות, להמנות עם המין האנושי, אם לא ימצאו מיד האמצעים לשים קץ לפשע הגדול ביותר בתולדות האדם. הכרח לזעזע מצפונו של כל אדם, ושאננותם של אלה הדוחים מעצמם העובדות המחרידות באשלייה שאין מעשים כאלה בגדר האפשר. ממשלות אנגליה וארצות-הברית חייבות להכריח את הנאצים להפסיק את הרצח בהמון. כל אחד מאתנו אשר לא יעשה כל אשר בידו לשים קץ לשחיטות בהמון, יהיה שותף באחריות להם".

השמדת היהודים, היא, לדברי זיגלבוים, שלב קודם להשמדתם של עמים אחרים, כדי להכשיר את “מרחב המחיה לעם הגרמני”. קברות-ההמונים הלא הם פצעים צורבים אשר “כל אדם ישר מרגיש בהם – כאילו לו עצמו נגרמו היסורים, כאילו הוא עצמו חולל”.

“ובשם המיליונים חסרי-הישע, החפים מפשע, הנידונים למוות בגיטאות פולין, שאין לראות את ידיהם המושטות לעולם, קורא אני לכל האנשים ולכל העמים אשר מצפונם עוד חי בקרבם: הסירו החרפה הצורבת של הגזע האנושי! שימו קץ לגדול הפשעים בתולדות! הכריחו את המרצחים הנאצים להפסיק את הרצח השיטתי של מאות אלפים חפים מפשע!”

זה הרוח המפעמת כל הופעותיו באותה שנה גורלית. שידורו ברדיו הבריטי מן ה–27 בנובמבר אל שארית הפליטה כולל משפטים אלה:

"היום כבר אנו שואלים את התליינים הגרמנים: היכן הם שלושה ומחצית המיליון יהודי פולין? שאלה זו תגבר ותלך דורות רבים.

…הרוצחים יבואו על ענשם, וזה יהיה גזר דינה של האנושות כולה. האנושות לא תינקה, אם המרצחים וסיבות הרצח לא ייעקרו עם שרשם ולא יימחו מעל פני האדמה…

…וכלם, חברי, אני אומר: קטונו מהשיא לכם עצות. מדוכאים במרטירולוגיה שלכם ובגבורתכם שאין משלה, יודעים אנו, שכל אחד מכם יחזיק מעמד עד תום ולא ייכנע.

רק זאת אבטיחכם, שכמונו כל העולם צופה בנשימה עצורה אליכם, אל גילויי המרטירולוגיה והגבורה שלכם. יסוריכם נקום יינקמו. קרבנותיכם יבואו על שכרם".

נימין של יאוש מוחלט עצורות בקריאת-ההצלה ששודרה ב–13 בדצמבר 1942:

"אין ספק, כי בימים אלה מתחולל בפולין סיום של רצח ההמונים שאין לו אח ודוגמא. יודעני, מה קשה להאמין, שמעשי-זוועה אלה אמת הם. כבן לאומה המוצאת להורג אני מבטיחכם, שלהוותנו הטרגדיה המאויימת אמת היא. ההוכחות לה כבר נמסרו לממשלות בעלות הברית.

…היטלר לא יכול היה לעמוד בדבורו ולכבוש את סטלינגרד או למגר את אנגליה, אולם יש בידו לעשות זאת בילדי יהודים, בגברים ונשים חלשים ובלתי-מזויינים המוסגרים בידי כנופיותיו. ההמונים המוצאים להורג יום-יום, ייפו כוחי להעביר קריאתם אל עמי הברית להצלה, כל עוד לא איחרו המועד.

אני מוסר לעצמי דין-וחשבון, כי אפשר וברגע זה אין אני אלא נציג עדת רפאים, אולם אם עוד שרד שם חלק מועט של עמי, הריני קורא, בשמו, לנקוט באמצעים בלתי-רגילים אל מול הפשע, הזוועה, כדי לאלץ את התליינים הנאצים להפסיק השחיטה".

וזו רוח פנייתו הקצרה – הנוראה בקיצורה – לרוזוולט ולצ’רצ’יל, המסתיימת בפסוק:

“כאדם המייצג את האוכלוסיה היהודית האומללה בפולין, הריני מעביר אליכם את קריאת ההצלה האחרונה שלהם ”.

רועד הקול שנישא מעל גלי האתר ברדיו לונדון, בשידור “אליכם פועלים יהודים”, והוא כוידוי, כתפילה אחרונה וכמרי-שיח עם המומתים והעומדים על סף המוות. הדובר, שידו קצרה להגיע אליהם, מתרפק עליהם בהמיית אהבה ושכול.

“אני מדבר אליכם בשמם של אלפי חברים וידידים, אשר המלחמה ניתקה אותם מכם. הם נעים ונדים עתה בעולם. אולם בכל נימי נפשם קשורים הם עמכם, מתגעגעים אליכם וגאים עליכם, על כי גם בתנאים הנוראים של הטרור הנאצי לא שמטתם מידיכם את דגלנו הישן והקדוש, דגל ”הבונד", אשר חינך דורות של פועלים יהודים לעמוד בכבוד ולא להכנע לשום עריצות. זה הדגל, אשר חישל תמיד את אומץ-לבם של המוני העובדים היהודים במלחמה לחופש ולשוויון שלהם, לחופש ולשוויון האדם.

      • דעו, שאין יסוריכם לשוא. מן הגיטאות, אשר הבארבארים הנאצים כלאוכם בהם, דרך קירות הכלא של ארצנו, מבקיעים לעולם לא רק אנחות המעונים למוות אלא גם ניצוצות הזהב המאירים של גבורתכם, בהם אתם זורעים אור באפילת חיי עמנו ומחנכים אותו לשאת בכבוד ביסורים ולהחזיק מעמד עד ליום השיחרור.
      • דעו, איפוא, חברים יקרים, שיום גאולתנו, יום מפלת הנאציזם והפאשיזם בוא יבוא. שכרנו בוא יבוא, חלומותינו ומאויינו, אשר עליהם אתם נותנים היום נפשכם, יקויימו: מסבך הדמים יעלה עולם של חופש ושוויון, עולם בו יתגשמו האידיאלים הרמים הרקומים על דגלנו הישן, ואשר אתם מקדשים אותם היום במלחמתנו.
      • יחד עם אירופה כולה תשוחרר גם פולין, ארצנו, ותקום פולין עצמאית וחפשית.
      • חברים, אנו קוראים אתכם לעירנות ולהחזקת מעמד. המוני הפועלים הפולנים ואנו, הפועלים היהודים, הנושאים יחד במאבק הגבורה – עלינו להיות נכונים להיות הבונים והבעלים של פולין החדשה המשוחררת והסוציאליסטית, שזמן בואה ממשמש ובא.

ואסיים דברי, באיחולים, שבקרוב נשוב ונתראה בפולין החדשה, המשוחררת באמת. חופש! אחווה!"

ביתר פרוט הוא עומד במכתביו אל נציגות ה“בונד” בניו-יורק על מעשיו, על קשריו עם הבית בפולין, על מלחמתו בפרלמנט הגולה, על מאמציו – ועל ספקותיו הכוססים.

באחד מהם – לאחר נאומו של נשיא מפלגת האכרים מיקולייצ’יק על שחיטות היהודים בפולין – הוא מעלה הצעותיו שממשלת פולין תפנה מיד לממשלות בעלות הברית – וביחוד לארצות-הברית ולאנגליה – ותדרוש מהן מעשי-תגמול נגד גרמניה, במטרה להפסיק הרציחות; שדבר הרציחות יובא לידיעת העם הגרמני באמצעות עלונים שיוצנחו, במספר רב, על אדמת גרמניה; שתכונס ועידה מיוחדת של כל בעלות הברית, אשר תפרסם בשם כל האומות הלוחמות מחאה לוהטת ואזהרה חמורה נגד העם הגרמני וממשלתו.

הוא מספר על שיחותיו עם נשיא פולין, הנסיך ראצ’ינסקי, עם עורכיהם של ה“טיימס” וסוכנות הידיעות “רויטרס” ועם מנהל שרות השידור הבריטי, כדי לקדם את ביצוע הצעתו ועל פגישותיו עם נציגי משרד-החוץ הבריטי. באחד ממכתביו מאמצע דצמבר 1942, מעיר זיגלבוים, כי ממשלת פולין נאלצה, בעל כרחה, לוותר על נטייתה הקודמת, לבלי לגלות לעולם, שיהודי פולין סובלים יותר מהפולנים. אף כבר הסכימו לראות בכך “מאמץ למניעת השמדתה של האוכלוסיה היהודית”. כן הוא מציין, שגם בחוגי הממשלה הבריטית לא האמינו בדבר, וכי לשירות השידור הבריטי ניתנו הוראות מטעם משרד החוץ לא לעשות לו פומבי רב. אך הענין הוזז, על אף הכל, קדימה.


“קיימתי פגישות מיוחדות עם עורכו הפוליטי של ה”טיימס“ הלונדוני, עם עורך-המשנה של סוכנות רויטר’ס, עם סופרו הלונדוני של ”ניו-יורק טיימס" ועם מנהלו של שירות השידור הבריטי.

אחת התוצאות של פגישותי היתה העובדה, שב“טיימס” פורסמו במשך שלושה ימים רצופים קטעים גדולים מתוך הדין וחשבון שלנו על הטבח ביהודים וביום א’ – מאמר ראשי מקיף. סוכנות “רויטר’ס” הפיצה סיכום הדין וחשבון ומברק גדול נשלח ל“ניו-יורק טיימס”. ב“דיילי טלגרף” פורסמו תוך יחס חיובי, הצעותי במועצה הלאומית הפולנית. שירות השידור הבריטי החל לשדר ידיעות דלות מאד על הטבח, וזאת – רק לתחנות באירופה ולא באנגליה.

התקשרתי במישרין עם משרד החוץ הבריטי באמצעות מפלגת העבודה. שלש פעמים נפגשתי עם אדם, אשר שר-החוץ אידן קבעו במיוחד למטרה זו והוא המומחה לעניני פולין.

ושוב נפגשתי עם שר החוץ הפולני הרוזן ראַצ’ינסקי, אשר מסר לי על שיחתו הוא עם אידן. הצעתי לו, שיעביר מיד – באורח רשמי – את כל האינפורמציה לממשלות וידרוש מהן פעולה ותגובה.

בחוגי ממשלת פולין כבר נאלצו עתה, באנסם, לוותר על מגמתם הקודמת שלא לספר, בשום פנים, לעולם, כי סבלם של היהודים בפולין גדול מסבלם של הפולנים. הם כבר הסכימו עתה לראות את הענין כפעולה למניעת השמדתה של האוכלוסיה היהודית.

בחוגי הממשלה הבריטית עוד לא רחשו אמון באינפורמציה שלנו. שירות השידור הבריטי קיבל הוראה לא לעורר מסע-תעמולה גדול מסביב לענין זה. שוחחתי על כך עם נציגו של משרד החוץ הבריטי… הוא הכחיש זאת, אולם אותו ערב סיפר לי בסוד אחד מידידי הנמנה בעצמו עם המנגנון הפנימי של שירות השידור, שהוא בעצמו נכח בישיבת המנגנון בערב בו הוקראה הוראת משרד-החוץ הבריטי לפרסם את הידיעות על פולין בזהירות ובצמצום.

לאחר שבוע של פעולה, שיחות והגשת מיסמכים על-ידי, וכן לאחר הפעולה של חוגים אחרים כאן ובאמריקה חל שינוי במצב במידה כזאת, שממשלת בריטניה נוטה להאמין בעובדות, בעיקר על וארשה.

… הסכמתי להצעתה של מחלקת ההסברה של מפלגת העבודה, לנאום בשורה של אסיפות פועלים בארץ על הנושא: הטבח ביהודים. כבר הופעתי פעמים רבות בהרצאות באיגודים המקצועיים ובסניפי מפלגת העבודה. לתחילת ינואר נקבעו שתי אסיפות כאלה – האחת בפרבר של לונדון והאחרת באחד מאזורי מכרות הפחם. כן נמסר לי, שקלוב-פאן הפולני עומד לקיים כנוס של קלובי-פאן הבריטי והאחרים, המצויים כאן, ובו הוצע לי להרצות".

קוימה הפגישה הראשונה של נציגי תשע המדינות הכבושות (באי כח שלש המעצמות הגדולות נכחו בה כמשקיפים); לשירות השידור ניתנה הוראה מפורשת שענינה הודאה, כי אכן עלה בידי היטלר לעשות שימוש באנטישמיות למטרותיו ותכליתה – הגיעה השעה לעשות שימוש באנטישמיות נגדו, היינו להסביר בהרחבה את דבר שחיטות היהודים בפולין. הוא מספר על פגישותיו עם “ועד הקהילות” בבריטניה, ועל התנגדותו להכרזת צום ו“שבוע-אבל” שאינם לדעתו אלא, אמצעים “לפטור עצמם מן הענין למען יוכלו להמשיך עסקיהם וליהנות מתענוגותיהם”, ואין בהם כדי להשפיע ולא כלום על היטלר, לא על האנגלים ואף לא על היהודים עצמם. הוא דורש מעשים של ממש, מעשים בלתי-רגילים, מעשים שיהודי וארשה היו עושים אותם, אילו היה המצב הפוך… יפגינו 50 אלף יהודי לונדון וישימו מצור על דאונינג סטריט; יזעקו עד לב השמים ויסעירו שלוותם של המדינאים שבידם לפעול, כי הגיעה השעה האחרונה. הוא מספר על הופעותיו ונאומיו הרבים מטעם האיגודים המקצועיים ומפלגת העבודה, ועוד.

באחת תשובותיו הוא דוחה האשמה ש“נתייגע”. להיפך, אך אין בידו לשנות העובדה, שהעתונות היהודית משתיקה פעולותיו במכוון…

“אין לי זמן ואפשרות ויכולת נפשית לעסוק בפרסומת עצמית… התעודות שלחתי אליכם. השבוע נשאתי נאום חריף ובלתי-נעים מאוד במועצה הפולנית הלאומית על המצב והלכי-הרוח בארץ. הטחתי האשמות כבדות על הגורמים האחראים בפולין”.

אך היאוש גובר והולך. על אף עוצם הפעולה, מתיחותה וקדחתנותה; על אף מיטב השכנוע וההוכחה וההסברה, בהם הוא מערה את נפשו ודם לבו, - בוששים מעשי ההצלה לבוא.

“פעולתנו ומחאותינו – הוא קובל מרה במכתבו מן האחד בינואר 1943 – אין להם ערך של ממש. אני נחרד כולי משמתברר לי, כי בחודש יולי, כאשר אני כאן ואתם שם, הרימונו הזעקה הגדולה הראשונה על השחיטות במזרחה של פולין באביב, ולנו נראה היה שאנו עושים כמיטב שליחותנו להצלת היהודים מהמשך הטבח – כי אותה שעה עצמה נמשכו השחיטות הגדולות בוארשה ובכל פולין המרכזית. אין בידינו ואין בידי לעשות דבר, שיציל אפילו אדם אחד, אפילו ילד אחד מן המוות האיום. וכיצד אוכל להמשיך עבודתי יום-יום, להשתתף בישיבות, בדיונים, שפעם נודעה להם חשיבות כה מרובה, ועתה קיפחו כל משמעותם, במתן שבחים ובגינויים – כנציגם”.

עם זאת יש לעשות למען היחידים, למען הבודדים…

ב–17 באפריל 1943 הוא רושם:

“חמש הצעות הצעתי באסיפה הלאומית הפולנית בקשר לטבח הנמשך בבית. אני מצרף העתק וקטע מתוך ה”מאנצ’סטר גארדיין", ובו קריאתי בשעת נאום-התקציב שלי. הידיעות מן הבית על חיסול קראקא שכבר בוצע, ועל חיסול לודז’ הנערך עתה, ודאי הגיעו אליכם מן העתונות, מה עושים בכל זאת, מה עושים בענין זה? באחד במאי דיברתי ברדיו – אל הבית. כן נאמתי באסיפת הלייבור בהול – עיר נמל. היתה זו אסיפת פועלי הנמל. טוב לדבר אליהם מאשר באסיפה הלאומית.

… מברק זה (מפולין בענין דרכונים לארצות ניטראליות לאנשים מסוימיים) הוא גם האיום ביותר. פועמת בו העובדה שהכל נגמר, שהאחרונים יוכלו להנצל, שעה ששוב לא יהיה טעם להשאר בחיים כדי לפעול למען אדם. והרי בהכרה זו אי-אפשר לעבוד, לחיות"…

י"א

עם זכרם של נוח וולדימיר

צינה עומדת בחלל – וגדולה ממנה הצינה שבנפש. קרעי עננים אצים רצים כעדרים מבוהלים בשמיה הקודרים של לונדון. גם שם, בפולין, שורר היה בזמן הזה הסתיו – “סתיו הזהב”. עגמה רוגעת שוכנת על שדות השלף ובאויר נודף ריחם של פירות שהבשילו בבוסתנים ועולה בשמו של חציר צעיר שזה מקרוב נקצר בשדה. הכפר מכנס יבול עמלו בקיץ והוא עתה שרוי בהכנות לקראת עונת החורף. הוא, זיגלבוים, שהיה נוסע רבות על פני דרכי פולין, תמונות הסתיו הפולני חקוקות לעד בזכרונו.

אפס, האמת היא, שבעינים אחרות ראה גם אז את הנופים שהוא כה מעורה בהם, שכה אהבם. הן הוא היה בא, לרוב, לבקוריו אל העיירות, אל העיירות היהודיות, אשר צער רב היה שרוי בהן דוקא ב“סתיו הזהב”… עם הסתיו באה על הבית היהודי החרדה הגדולה לקיום הקשה בחורף הממושך, ויש צורך להתקין בגד חם ועצים להסקה… והסתיו הוא גם העונה הבוערת למהומות ולהתנקשויות ביהודים בערי האוניברסיטאות. ברכבת נוסעות צעירות מן הכפרים לעיר הגדולה, לשמש שפחות ומשרתות – ונוסעים סטודנטים פולנים, בניהם של אכרים אמידים ובעלי נחלאות. עוד מעט ויסתערו על רחובות העוני והדלות של היהודים בוארשה ובוילנה, בלבוב ובקראקא, עוד מעט ותנחת זרועם הגאה על אויביה של פולין… אך מראה הסתיו הפולני וכל שהיה כרוך בו אז – מה דהה הוא לעומת המתרחש כיום!

זיגלבוים נוטל לידו את חוברת “אונזער צייט” – בטאונה של משלחת ה“בונד” בניו יורק. החוברת באה רק היום ועליה התאריך: נובמבר 1942. בחוברת מאמר: “שוועתה של יהדות פולין” והוא נאום שנשא הוא בלונדון, לפני חדשיים, במלאת שלש שנים לפרוץ המלחמה באסיפה מטעם הלייבור וקבוצות הסוציאליסטים בגולה. “על אף התנאים המאויימים לא פסה אמונתו של עמנו בכבוד האדם, והוא מוסיף להרים תרומתו במערכה בתנועת המרי ובעמידתו העקשנית. לא פסה אמונתו של עמנו באנושות. מתאי המוות הוא מושיט את ידו אליכם, ופונה אליכם בקול חדור אמונה ואמון. אין בי ספק, שעולם התרבות שומע את קולו וילחץ את ידו המושטת, וכי גם אתם תסייעו לו להחזיק מעמד על אף הכל, עד שיזכה ליום הנצחון והפּדות”.

מאז עברו חדשיים. המלחמה האיומה נכנסה לשנתה הרביעית. חומות הניתוק והבדידות לא נפרצו. ההשמדה על אדמות פולין גוברת – אשר בחרב בחרב ואשר ברעב ברעב ואשר בעינויים בעינויים… ומה יהא הלאה?…

הוא מדפדף בחוברת כמבקש מענה: לב הומה בה, דואב ומפרפּר, אך אזלת-היד גדולה. אטום לב העולם – ואין עצה ותושיה. מבלי משים נאחז מבטו בכותרת: במלאת שנה למותם של החברים נוח וולדימיר. שנה מלאה כבר עברה מאז אותו יום ה–27 בספטמבר, כאשר נוח (פורטנוי) הוציא את נשמתו בבית החולים בניו יורק ושלשה שבועות אחריו – ולדימיר קוסובסקי.

הוא עצמו, זיגלבוים, היה אז בארצות הברית, דומה בשיקגו, שם הרצה על יהדות פולין במאבקה הנואש. יחד עם כל צבור חבריו הרגיש עד מה נתייתמו, דור שלם נתייתם, תקופה שלימה נסתלקה, ניטל זיווה. נוח, האיש שניהל את מערכות ה“בונד” ואת פעולתו המעשית קרוב לחמשים שנה, וולדימיר ממבססיו הראשונים של תורתו – אינם! עד ליומם האחרון היתה התנועה נשמת אפם, עד לשעתם האחרונה שמרו על רעננותם ועירותם, שתי דמויות-בראשית, חלוצי הסוציאליזם היהודי והמהפכה, יועצים ומדריכים נאמנים, עמודי-התווך הסומכים את הבנין. על אדמת אמריקה הובאו לקבורה גופותיהם, אך רוחם אחוז היה בעלילה הגדולה המתרחשת שם, בפולין וברוסיה, שם נחרץ עתה גורל עתיד העולם בשדות קטל ושם עמדה ערישׂת נעוריהם ושם ארגו את חלום חייהם, חלום דורם.

דורות עברו לעוצם התמורות בחיי היהודים ובעולם מאז נולד, ב–1872, בעיירה ליד וילנה יקותיאל פורטנוי, מי שעתיד היה להיות המצביא המהפכני היהודי נוח, לאביו הלבלר ולאמו בעלת החנות הזעירה.

החדר, בית הספר העממי הרוסי והמכון למורים בוילנה – והרי דרך חינוכם של רבים מבני הנוער בדורו אשר התרכזו בחוגים הסוציאליסטיים הראשונים במחתרת, ומהם שהיו מחלוצי ה“בונד” ותנועת הפועלים הסוציאליסטית הרוסית. עם נוח פעיל בחוגי התלמידים ה“מורה” (גוז’אנסקי–“לנוּ”), מסוללי הדרך להסברה הסוציאליסטית וההשכלתית בלשון יידיש בקרב המוני העובדים. ויורשו של נוח במכון למורים הוא אהרן וויינשטיין, יורשו ונאמנו במשך שנים עד למאסרו ב–1914, בוארשה, ושילוחו לגירוש במשך שלש שנים בסיביר. הלא הוא רחמיאל, ממפעיליו המרכזיים של ה“בונד” במשך שנים רבות, המהפכן הנועז, שמילא תפקיד כה נכבד במערכות מהפכת אוקטובר יחד עם גיסתו, אחותה של המהפכנית ידועת-השם אסתר פרומקין, ויחד עמה הוא בין מייסדי ה“קומבונד”, ב–1921, המתמזג אחר כך במפלגה הקומוניסטית ועושה להתיישבות יהודים על הקרקע. סופו שלח יד בנפשו בבית הסוהר.

שדה פעילותו הראשון והחשוב של נוח הוא קובנה, בה הוא מפיץ הסברה סוציאליסטית-מהפכנית בקרב חוגי הפועלים והתלמידים, היהודים הפולנים והליטאים. בחוגים מצויים גם קצינים רוסיים ופקידים רוסיים. בכך עסוקים אז גם לודביג קולצ’יצקי, מחלוצי הסוציאליזם הפולני ויוזף פילסודסקי, מי שהיה אחר כך מנהיגה של פולין העצמאית, חזר ב–1892 מסיביר והצטרף לפּ. פּ. ס. שנוסדה אז והיה מקורב לחוגי מייסדי ה“בונד”. בסוף 1895 חל מאסרו הראשון של נוח, והוא אז מורה בבית ספר עממי ממשלתי – יחד עם קולצ’יצקי. שמונה חודשים היה כלוא בבית הסוהר בקובנה (יורשו בועד החוג היה פליכס דז’רז’ינסקי, לשנים ראש הג. פּ. או. בססס“ר) ומכאן הועבר לבית הסוהר הנודע ”קראֶסטי" בפטרבורג בו היה אסור שנתיים ומכאן גורש לסיביר, לאילימסק, פינה נידחת על האילים, שפך הנהר לאֶנה. לא חלפה שנה מאז גירושו, ונוח נמלט, תחילת 1900, בדרך ארוכה והרת-סכנות של הטייגה הקפואה עד לקו מסילת הברזל, ומכאן חזרה במשך שבועות – לתחום המושב היהודי.

בשובו לתחום כבר נוסד ה“בונד”, וסוכניו של ראש הבולשת זובטוב פשטו על מרכזי היישוב היהודי ואסרו את פעיליו, את כל חברי הועד המרכזי וכן את בית הדפוס במחתרת, בעיר בוברויסק, בה נדפס בטאונו המרכזי “ארבעטער שטימע”. ב–1900 כבר מחזיק נוח בידו את כל חוטי הפעילות הענפה במחתרת: מייסד בתי-דפוס חדשים, נקודות-הברחה לספרות מהפכנית, מוציא לאור מחדש את גליון-מאי של “ארבעטער שטימע” (והוא עצמו כותבו כולו, מסייע בסדורו בבית הדפוס במחתרת בלודז ועושה להפצתו), מבקר במקומות כנציגו של הועד המרכזי שכונן מחדש ומקיים את הקשרים בכתב, בכתב-סתרים, עם הסניפים והפעילים. שמו במחתרת – נוח – הוא עתה אגדה חיה בעולם המהפכה, נישא על כל שפתיים ברוב הערצה ורבים הספורים על מבצעיו הנועזים והמסוכנים בהם הוא מערים על הסוכנים והבלשים.

ועוד במערכה מיוחדת במינה עומד נוח. – במערכה נגד “מפלגת הפועלים היהודית הבלתי תלוייה”, שקמה בהשראתו של ראש הבולשת זובטוב והיא יציר כפיהם של אחדים מן האסירים היהודים שנפתו לו. ממשלת הצאר – כך טוען זובטוב – מתירה את המלחמה הכלכלית של הפועלים, מה שאין כן את מלחמתם המדינית שהיא ענין ל“משכילים” בלבד. חריפה המערכה שנוח מנהל כנגד הנסיון הזה של ראש הבולשת לחבל בארגונם ובנפשם של הפועלים היהודים – וכרוזו, הכרוז הראשון החושף מזמותיו – עושה רושם חזק ומלכד את המחתרת הלוחמת של הפועלים היהודים. ואז הוא מתפּנה גם לארגון הועידה של ה“בונד”, היא הועידה הרביעית (ביאליסטוק, 1901) שבה נוסחה תכניתו בשאלה הלאומית. כעבור שנה הוא שמתתף, במקום זה, כציר לועידה של המפלגה הסוציאליסטית-דימוקרטית הרוסית – והוא (יחד עם אננה ופנחס רוזנטל-אַנמן ) שאירגן אותה. שנה אחרי-כן והוא ציר, נציג מרכז ה“בונד” בועידתו החמישית בשווייץ וחודש אחרי זה – במשלחת ה“בונד” לועידת המפלגה הסוציאליסטית הרוסית בבריסל-לונדון ובמשלחת גם: ארקדי קרמר, ולדימיר קוסובסקי, ולדימיר מדם, ליבר ויודין-אייזנשטט.

בועידה זו פורש ה“בונד” מן המפלגה הכללית, ונוח עורך מסע-ביקורים על פני התחום, מסביר עמדת המשלחת ומלכד המחנה סביב עמדתה. בדרכון מזוייף על שם קפלן, מגודל זקן צהוב – מי יכיר את האסיר פורטנוי שנמלט מגירוש סיביר?

באביב 1905, בעצם מערכות המהפּכה, הוא נאסר בוילנה יחד עם ב. ולדק (ניגר). שוחרר עם החנינה באוקטובר, אולם תחילת 1906 נאסר בוארשה וחוּלץ בכסף רב. אוגוסט אותה שנה – והוא מראשי הפעילים בועידת ה“בונד” בלבוב, בה גועש הויכוח בשאלת האיחוד מחדש עם המפלגה הסוציאליסטית הרוסית. במאי 1907 הוא משתתף בועידת המפלגה הרוסית בלונדון, ומאז ובכל שנות השפל והמהפּכה, הוא יושב בוארשה ופועל להמשך קיומה של תנועתו ופעילותה. אין הוא שולל דעתם של אלה המחייבים עתה מעשים ליגאליים, אך עם זאת הוא נלחם להמשך העשייה הבלתי-ליגאלית. פעילותו גוברת בפרוץ מלחמת העולם – פעילות סוציאליסטית מהפכנית בסמוך לחזית, בעיצומה של השתוללות המטה של הצבא הצארי הניגף. הוא יושב ראש הועד המרכזי של הסתדרויות ה“בונד” בפולין ומארגן, בין היתר, מחאה נרחבת נגד מסע עלילות הריגול, הפרעות והגירושים של יהודים.

ואָז באות שלש שנות הכיבוש הגרמני – והוא, בפסבדונים יוזאֶף, יחד עם ולדימים מאֶדאֶם, במרכז הפעולה ומהלוחמים להידוק הקשרים עם תנועת הפועלים הפולנית. באפריל 1917 הוא נאסר וטועם טעמם המר של שלשה מחנות-ריכוז גרמניים, ומיד לאחר שיחרורו והוא משמש יושב ראש בועידה הראשונה של אירגוני ה“בונד” במחתרת באזור הכיבוש (לובלין, דצמבר 1917) והוא גם – בלא הפסקה – יושב ראש בועידות הבאות של ה“בונד” (שנלבטו בעיצוב פרצופו הסוציאליסטי) ושל מרכז המפלגה בפולין העצמאית ומשרת את תנועתו בתכונותיו הנעלות, בישרו ופשטותו, בנסיונו ובתבוּנתוֹ ובנכונות ההקרבה העצמית עד תום.

איש האופי, איש המשמעת, איש האחריות. אין ענין בתנועתו ואין אדם ועסקן בה הנעלמים מעיניו. אין מוסד שלה – אם זה רשת הצרכניות הקואופרטיביות או בית ההבראה לילדי עובדים על שם מאֶדאֶם – שאין הוא פעיל בו. הוא נציגה המובהק ונושא באחריות לדרכה ולשיטות פעולתה ומלחמתה. אין הוא נואם ומטיף בשער ואף אין כוחו בקולמוסו; הוא כולו איש העשייה שאינה לובשת בגדי צבעונין ואינה מכריזה על עצמה בקולי קולות, הוא הגשמתה החיה של תנועתו, פארה ואהבתה, אך אין הוא מסיח דעתו מפרטים המצטרפים לחשבון ומן היחיד.

פעם – ונוח יוצא בשליחות ראשונה של תנועתו אל הסתדרויות הפועלים היהודים בארצות הברית. אין הנסיעה מוארשה לניו יורק קלה למנהיג הזקן החולה. שעה לפני נסיעתו – והוא פורש מכל עניניו – והולך לביתו של אחד החברים. מסתבר, שאין הוא יכול לצאת בשליחותו כל עוד לא קיים התחייבות אחת: להבטיח מקום-הבראה לאשתו החולה של סבל יהודי. ורק לאחר שהחבר מבטיח לו, כי ידאג, שהמחלקה הסוציאלית של קהלת וארשה תעשה את כל הדרוש למען האשה החולה, נחה דעתו. הוא רושם על פתק את כל פרטי הענין ומניחו בידי החבר, ואז הוא יורד – בצעד מתון כבד, ממדרגות הקומה הרביעית…

ליל הששה בספטמבר 1939. וארשה שרוייה באפילה מוחלטת. כפעם בפעם נשמעים רעמי פצצות-אויר ופגזי תותחים מהחזית הסמוכה. יוזאף עומד על משמרתו, באולם המפלגה, ברחוב נובוליפּיאֶ 7. “גם לודז כבר נפלה” – לוחשות שפתיו… המחלה הממארת טובעת רישומיה החמורים בגופו, אך חמורה ממנה החוייה האיומה של נצחונות האויב. עם עוד אחדים מחברי המרכז הוא עולה לאוטו המסיעם בדרך הנדודים והעינויים. משאֶדלאֶץ העולה באש הוא מגיע למאֶזריץ’, המרכז ההיסטורי של פועלי המברשות והש“ח (שערות חזיר), שרשמו פרקי-גבורה בתולדות תקומתו של הפועל היהודי. הוא נופל למשכב, אך בעוד ימים אחדים הוא ממשיך – אחוז יסורים – דרך פינסק ובריסק לוילנה. על ערש דוי בוילנה הוא מוסיף לרכז פעולות העזרה וההצלה למאות חברי תנועתו שנמלטו לליטא, משתתף בניסוח תעודות והכרזות מטעם מרכזה שעבר לליטא. מרכבת האש והדם הדוהרת של המלחמה מאיצה בו להמשיך דרכו. הוא מטיל ספק, אם אמנם יצליח להגיע מכאן – במסע על פני כדור העולם – לניו-יורק. ומאיצה הסכנה הצפוייה לו גם מן הצד האחר: מאסר על-ידי השלטונות הסוואטיים, שהרי ארליך ואלטר כבר נאסרו אותה שעה במחוזותיה המזרחיים של מדינת פולין. הוא מאמץ אחרית כוחותיו ונוסע מקובנה – באותה הדרך עצמה בה הובל לפני ארבעים שנה ומעלה למקום גירושו באילימסק – לניו-יורק. גם כאן הוא משמש ראש נציגותו של ה”בונד“ בפולין, שהוא עתה במחתרת האיומה, נושא בדאגותיה וחי את בעיותיה עד לרגע האחרון. ”זכרו את וארשה" – אמר לחבריו סמוך למותו.

נסתלק ה“לורד שומר החותם” של ה“בונד”, – לפי כינויו של אחד החברים, הנושא החי של מורשתו ומסורתו, החוליה המקשרת את תולדותיו ומרכזיו, שומר חתימתו.

במכון המדעי היהודי בוילנה (ייוו"א) שמור היה מיסמך מיוחד במינו, ואשר נוח ודאי לא ראה אותו. מכתבו של פועל יהודי גוסס בבית חולים בוארשה. במכתבו האחרון נפרד הפועל מעם חבריו וכותב, שרק משאלה אחת נותרה לו:

יבואו אליו לשעה קלה, לבית החולים, החברים נוח והנריק (ארליך), למען יראה אותם לפני שיוציא נפשו…

הה, אילו היה בידי זיגלבוים, עתה, להתייחד עם נוח, עם ארליך…

י"ב

ארליך ואלטר מוצאים להורג

אך יום יום וחרדתו, יום יום וזוועתו. ועתה באה המהלומה המחרידה, הבלתי-צפויה - מברית המועצות.

זיגלבוים זוכר יפה את הזעזוע שאחז בו ובחבריו יום אחד, לפני למעלה משנה, והוא אז בארצות הברית, משהגיעם לפתע מברקם של ארליך ואלטר ממוסקבה. אמנם רב היה הצער לרגל מותו של נוח, אך היתה גם הרגשה של הרווחה פורתא, שהנה הם שוחררו מכלאם. וכך טלגרפו: “אפופי יגון על מות הלוחם הדגול לסוציאליזם והידיד האישי היקר. זכר רוחו בלתי מנוצח יוסיף ללכד את אחדותנו ושאיפת הנצחון שלנו. השתתפותנו העמוקה ואחוותנו לאלמנתו של נוח”. ועתה גם הם אינם. אינם! – ועוד קבר אחד, אולי הקבר הטראגי והאיום ביותר של התקופה, שמקורו בפילוגה של תנועת הפועלים הבינלאומית, נוסף לקברות ההמונים – האם אין קבור בו גם חלק מחייו ומנפשו של זיגלבוים עצמו?

…בריסק, האחד באוקטובר. הצבא הגרמני כבר עזב את העיר ומסרה לידי הצבא האדום. המולה ותנועה ברחובות – ושמחה. ובקהל רבים מאנשי ה“בונד”, פליטים. מיוגעים ותשושים אחרי שבועות של מסע-אימה דרך ערים וכפרים עולים באש. ובבריסק – הנריק ארליך. כעבור ימים נקראו עסקני ה“בונד” במקום למשרדי הג. פּ. או. הם נשאלו, בין היתר, למקום המצאו של חבר מרכז ה“בונד” ארליך…

והוא בחדרו. ארשת עצבות על פניו, אך עיניו מאירות. אין רבב על לבושו. חברים באים אליו ומציעים לו למצוא מקום סתר. הוא מסרב. למטה מכבודו הדבר הזה – הוא אומר. בדעתו להסגיר את עצמו לידי הג. פּ. או. יעשו בו כטוב בעיניהם. הוא נוטה לעשות זאת בעיר גדולה, ולא בפינה נידחת שאין לדעת מי יהיה חוקרו שם… אין הדבר נראה להם, אך אין הם חולקים על דעתו, שכן רצונו בענין זה כבודו… עתה מציעים החברים, שארליך יגלח זקנו ושפמו, יחליף מגבעתו בכובע ויחליף מעילו. אך הוא מסרב שוב. אין בדעתו להסוות את עצמו, אף שכבר ארע לו שגילח זקנו ושפמו ואשתו ובניו לא הכירו אותו…

בארבעה באוקטובר, בלילה אפל, הולך ארליך, בלווית חברים, אל תחנת הרכבת. אולם-ההמתנה גדוש פליטים, מואר יפה, ודאי לא חסרים כאן אנשים המכירים את דמותו הטפוסית, הידועה לרבים. אריך מתיישב על הרצפה ומלוו ניגש לקופה לקנות כרטיס-נסיעה. המלווה הוא לייבצ’קה ברמן, אף הוא מותיקי ה“בונד” ומלוחמיו במשך עשרות בשנים. והנה, בפתע, ניגש יהודי צעיר אל ארליך, מסתכל בפניו – ונעלם. החבר המלווה ניגש לארליך ומציע לו להעלם. ארליך נושם עמוקות ועונה בשלווה:

  • לא. אין בדעתי ואין בכוחי לברוח. אין אני פושע!

ונשאר במקומו.

כעבור רגעים מועטים חוזר הצעיר ועמו שני חיילים מזויינים וקצין הג. פּ. או. ארליך הובל לחדר מרוחק.

לייבצ’קה נדהם, אך הוא מחליט להשאר במקומו ולחכות לתוצאות החקירה. אך הנה חוזר הצעיר, ועמו חיילים מזויינים, הפעם הוא מצביע על אחרים, אך הפעם טעה… ועתה מבחין לייבצ’קה בקצין הג. פּ. או שאסר את ארליך. הוא ניגש אליו ושואלו, אם יותר לו למסור את חבילת המלבושים לחברו שנעצר.

  • אתה הוא, איפה, האיש – אומר הקצין. בואה עמי.

מסתבר, שתעודותיו של ארליך נמצאו באותה חבילה.

הוא נעצר עד הבוקר.

והנה באים ארבעה אנשים בלבוש אזרחי, יהודים, ואחריהם אחד, איש צבא. ארליך נלקח ממעצרו לחקירה.

מתחנת הרכבת הוא מועבר לתא בית-הסוהר בבריסק. תא-יחיד. חקירות.

אין ארליך מעלים שהוא חבר מרכז ה“בונד” ועורך בטאונו “פאלקס-צייטונג”. הוא עונה לכל השאלות בשאלון. מסביר סיבת בריחתו מוארשה לבריסק. החוקר דורש ממנו, שיודה כי בא לכאן להמשיך בפעולה הקונטר-ריבולוציונית והאנטי-סוואטית של ה“בונד”. הוא דורש להגיש לו רשימת חברי מרכז ה“בונד” ופעיליו בבריסק וכתובותיהם.

לאחר שבועיים בכלא בריסק – הוא מועבר לבית הסוהר “בוטירקי” במוסקבה – ברכבת חתומה.

בכלא, במוסקבה, מתחדשת חקירתו של ארליך. חודש ימים הוא כלוא בתא-יחיד, ולילה לילה נמשכות החקירות. הוא נדרש להודות, כי פעולתו כל ימי חייו פעולה בוגדנית, עויינת לעם ולברית המועצות היתה. החוקר מציע לארליך להעלות את הדברים על הנייר.

חדשים אחדים יושב ארליך וכותב לפי הזכרון תולדות 21 שנות “בונד” בפולין. אין טורדים אותו בויכוחים עיוניים. בתום הכתיבה – מתחדשת חקירתו. החוקר החדש מערער על האמת שבחיבורו. שני לילות תמימים משוחחים השנים על – הדרך לסוציאליזם מהי. החוקר מציע לארליך לכתוב חיבור נוסף, בו יודה בטעותם של ה“בונד” ומנהיגיו. כן הוא מציע לו לכתוב את תולדותיה של התנועה המקצועית בפולין. ארליך מסכים. ושוב מתייחד הוא חדשים אחדים עם קולמוסו – ועם עברו.

אך הנה בא חוקר חדש – החקירה מתחדשת, וביתר תוקף. מייחסים לו חטאים ופשעים לרוב: מלחמה נגד מהפכת אוקטובר, מעשי-חבלה נגד ברית המועצות, שיתוף-פעולה עם טרוצקיסטים ומנשביקים, ארגון האינטרנציונל הסוציאליסטי, סיוע למשטר הקפיטליסטי, לחיסול המהפכות בגרמניה ובהונגריה, שיתוף פעולה עם משטר-דולפוס באוסטריה ומשטר-פראָנקו בספרד ועוד ועוד.

החוקר קורא קטעי תירגום ממאמריו ונאומיו של ארליך. הוא מטיל עליו האחריות לתבוסת מסע הצבא האדום לפולין ב–1920, להכשלת המהפכה הקומוניסטית בפולים, להפיכת פילסודסקי בפולין וכו’. הוא מאשימו בקשרים עם שירות הריגול והבולשת הפולנית. קורא באזניו הודאות של שני אנשים, שנשלחו – לדעתו – על ידי ארליך לביצוע מעשי-חבלה בברית המועצות;השנים הם מי שהיו בשעתו חברים ב“בונד”, פרשו ממנו, הצטרפו לקומוניסטים ועקרו לברית המועצות לפני שנים. כן הוא מטיל עליו האשמה להתנגשויות בין פועלים יהודים קומוניסטים ואנשי ה“בונד” בפולין.

לבסוף הוא נדרש לחתום על פרטיכל. מול ארליך יושב החוקר. לידן האקדח. ארליך נוטל את הנייר המוגש לו – ושומטו הצדה…

כעבור ימים אחדים הוא נקרא שוב לחקירה, וליתר דיוק – לשיחות, לויכוחים, על מהות הסוציאליזם, על דרכה של ברית המועצות, על ההסכם עם גרמניה. החוקר מצטט, לפי הזכרון, מאמר של ארליך בנושא זה שפורסם בשעתו ב“פאלקס-צייטונג”. הוא שואלו, הם גם עתה הוא שולל את ההסכם הזה. ארליך עומד על דעתו. חקרו עושה רשימות על הנייר. מוסיף להציג שאלות. ארליך מנבא להתקפה נאצית על ברית המועצות. החוקר – ועמו מקציני נ. ק. וו. ד מגלים ענין רב בדבריו. השיחה ידידותית ביותר. בתוך השיחה חכנס לחדר באָריאַ, ראש נ. ק. וו. ד גם הוא מאזין לדברים. ושוב מציעים לו להעלות על הנייר את השקפותיו. ארליך נענה ברצון.

היתה זו עבודתו הספרותית האחרונה של ארליך – חדשיים לפני הפלישה הנאצית לססס"ר.

בליל 1941 הוא מועבר לבית הסוהר בסרטוב על הוולגה. מסע-עינויים, משך חמישה ימים, ברכבת. חום וצפיפות ומחסור. ומעל – מפציצים גרמניים! נחמתו היחידה – השיחות בלילות עם אחד מחברי ה“בונד” האסור עמו יחד. בבית הסוהר החדש חש ארליך באפיסת כוחותיו. רופא ואחות טורחים להשיב רוחו.

כעבור ימים נמסר לו, שהוא יועמד לפני בית דין צבאי. ואכן, למחרת היום עמד לפני שופטיו – קציני צבא. ארליך נושא נאום מקיף. אחר כך מכריזים באזניו, כי “הנאשם בביצוע מעשי-חבלה נגד ברית המועצות נידון למוות ביריה”.

הוא מועבר לתא-המוות. נלקחים ממנו נעליו וניתנים לו סנדלים. נמסר לו, שאין לו זכות הערעור, אלא זכות בקשת החנינה מהסוואט העליון. הוא מחליט לעשות זאת בכתב, בו יבטא את אמונתו הסוציאליסטית. ימים אחדים נותרו לו. אך הוא לא עשה זאת. עמו בתא הנידונים נמצא היה איש-תיאטרון רוסי, במצב של דכדוך נפשי, וארליך עסוק היה בטפול בו…

אולים ביום האחד-עשר למאסרו נמסר לו, כי הסוואט העליון החליט, על דעת עצמו, להחליף את פסק דין המוות לעשר שנות עבודה במחנה. סוף אוגוסט מחזירים אותו לסוהר במוסקבה.

סמוך למאסרו של ארליך נאסר, בלובלין, ויקטור אלטר. אף הוא נמלט מוארשה בדרך העינויים, בינות לערים וכפרים עולים באש בדרכים משובשות, עם זרם הפליטים. בלובלין הוא מחדש הוצאתו לאור של העתון המקומי של ה“בונד”, בו הוא קורא לפועלים היהודים והפולנים לארגן תנועת התנגדות לשלטון הכיבוש הנאצי. אך הנה בא יום כיבוש העיר על-ידי הגרמנים ואלטר אנוס להמלט מזרחה, הוא בא לקובאָל. הוא לוהט בשאיפה לפעולה נגד הכובש הצורר. הוא מחליט להגיש לברית המועצות הצעה לשיתוף-פעולה-ומלחמה במגמה להקמת פולין סוציאליסטית. לשם כך הוא בא בדברים עם רבים ממנהיגי פ. פ. ס שנמלטו לכאן ובכללם עם מנהיגם של פועלי הרכבת הפולנים מסטאָק. יחד הם מכינים הצהרה ומגישים אותה לשלטונות.

המשלחת מתייצבת לפני ראשי השלטון בעיר. הם מקבלים אותה בעין יפה. אפס, אם תידחה ההצעה – מבקש אלטר שיותר לו לצאת לחוץ-לארץ. אלטר התבקש לבוא מחר לשם קבלת תשובה.

ברם, התשובה באה עוד באותו לילה. שאותו לילה נאסרו – הוא ומנהיגם של פועלי הרכבת הפולניים.

החברים הפליטים עושים מאמצים לשחררו, להושיט לו עזרה. הם פונים לעורך הדין הנודע, לודביג הוניגביל, ידידם של ארליך ואלטר. העורך דין מבטיח, אך אין בידו לעשות דבר. יתר על כן: נאסר עליו לבוא במגע עם ידידיו של אלטר. גם שאר המאמצים מכזיבים.

אין איש יודע מה גורלו של אלטר בבית הסוהר. אחיו, הנמצא גם הוא אז בקוֹואל, חרד לו. הוא שולח חבילות מזון: סיגריות ונקניק. אלטר עונה על טופס אישור קבלת החבילה, שהוא מבקש לשלוח חמאה. מדוע חמאה? אחיו של אלטר חוקר ודורש ומתברר לו, מפיו של רופא בית הסוהר, כי לא מקרה הוא…

הרופא מספר:

בכלא כתב אלטר מכתב מפורט אל מרכזה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. הוא ניסח בו את עמדתו – בדומה לזו שנתקבלה בהתיעצות שם קבוצת העסקנים הסוציאליסטים שלאחריה נאסר. במכתב הוא מבקש גם שיעשו לשחרורו. שבועות חולפים – ותשובה אין. אלטר מכריז שביתת רעב. הוא נופל למשכב. חולה ותשוש. רק לאחר שהבטיחו לו כי תבוא תשובה – הוא הפסיק השביתה.

גם אלטר הועבר כעבור זמן קצר מקוואל לכלא “בוטירקי”. עמו, בתא, היו עוד אסירים, אזרחים סוואטיים ופולנים, ובכללם המיניסטר הפולני לשעבר אלכסנדר פריסטור, אנטישמי נודע. אלטר היה עד מהרה ראש חבורת האסירים. נלחם לזכויותיהם. דורש ספרים ועתונים, מכריז שביתות-רעב, עוסק בכתיבת חיבור מדעי בתחום הפיזיקה שהועבר, לפי בקשתו, לאקדמיה למדעים. הוא נוהג להכנס בויכוחים עם השופט-החוקר. טוען באזניו לחיסול הטרור בברית המועצות. באביב 1941 הוא מועבר לכלא אחר – “לאפּורטובסקאיא”, כלא חמור יותר.

במשפטו הוא מכריז, שהוא חף מפשע. אחרי כן הוא שומע הכרזתו של קצין, כי “ויקטור אלטר נידון בעוון מעשי-חבלה למוות ביריה”.

הוא מועבר לתא-הנידונים. נעליו נלקחו ממנו וניתנו לו סנדלים. נמסר לו כי הוא רשאי במשך עשרה ימים לבקש חנינה מן הסוואט העליון. הוא ביקש נייר ועפרון – וכתב פרק נוסף מחיבורו מתחום הפיסיקה. ביום האחד עשר נמסר לו, שניתנה לו חנינה וגזר דינו הוחלף בעשר שנות עבודה במחנה.

מייד לאחר שנודע דבר מאסרם של ארליך – אלטר פותחת נציגות ה“בונד” הפולני בניו יורק פעילות קדחתנית להצלת שני המנהיגים.

נשלחים מברקים מפורטים לאינטרנציונל ים הסוציאליסטי והמקצועי, לידידים בארצות הלוחמות והניטרליות (גם ארצות הברית היתה אז ארץ ניטראלית), בבקשת התערבות אצל המפלגות הסוציאליסטיות בארצותיהם למען שחרורם. פניות רבות כוונו במישרין לממשלת ברית המועצות לשגרירותה בואשינגטון בשם הסתדרויות המוניות. ונעשים מאמצים להניע את חוגי השלטונות בארצות הדימוקרטיה. ואכן, נעשו פניות לנציגויות ברית המועצות בלונדון ובואשינגטון. פרידריך אדלר ודה-ברוקר פונים בענין זה לממשלת בלגיה. ליאון בלום (על שולחנו מונח כתב-היד של חיבורו של ויקטור אלטר “האדם בחברה”, שעמד לצאת לאור בהוצאה צרפתית), פונה לשגריר ארצות הברית בפאריס, וזה מתקשר בענין שני המנהיגים האסורים עם השגריר האמריקאי במוסקבה. ומתענין בגורלם סטפורד קריפּס. ויש פניות של הצלב האדום האמריקאי ושל ממשלת פולין. אטלי ומוריסון נתבקשו להעלות הענין בבית הנבחרים. משפשטה פעם השמועה שאחד מן השנים הוצא להורג, נשלחו מברקים אל הסופרת ונדא וסילבסקא, מידידיהם של ארליך ואלטר והיא עתה חברה בסוואט העליון של ברית המועצות, ואל נציגויות ברית המועצות בארצות אירופה. שום מענה לא בא. לא נענה גם וונדל וילקי בפנייתו לסטאלין.

(ובאחד הימים נתעוררו שני בניו של ארליך והחליטו: הם יסגירו עצמם לידי שלטונות ברית המועצות, ויבקשו לכלאם יחד עם אביהם. אפשר ובזה יצליחו לחשוף סוד תעלומתו… אך נציגיו של ה“בונד” הניאום מכך).

שבועיים לפני שארליך – אלטר נידונו למוות נחתם חוזה הידידות בין ממשלת ססס"ר לבין ממשלת הגולה הפולנית של גנרל שיקורסקי. בהתאם לחוזה זה שוחררו כלואים רבים מאזרחי פולין. ב–12 בספטמבר שוחרר ארליך, יום אחריו – אלטר. מכתב אחד ויחידי הגיע מהם לניו יורק, בו רומז ארליך, שאם לא השתמשו נגדם באמצעים פיסיים הרי זה, לדעתו, תודות להתערבות הפעילה לטובתם.

עם שחרורם מכלאם קיבלו כסף כדי לקנות לעצמם בגדים, וניתן להם מקום-מגורים במלון “מטרופול” במוסקבה.

סמוך לאחר שיחרורם בא אצלם, למלון, קצין הנ. ק. וו. ד. אהרון-ארקדי וולקוביסקי, יד ימינו של הקומיסר לעניני הבטחון הפנימי באָריא. הוא מודיע להם, שמאסרם ופסק-דינם לא היה אלא טעות ועליהם לשכוח אותם. “מעתה אנו עומדים – הוא אמר – בחזית המלחמה המשותפת נגד סכנת-המוות של ההיטלריזם, ושומה עלינו להלחם יחד ולשכוח את העבר”. הוא מציע להם להתייצב בראש ועד יהודי בינלאומי למלחמה בפאשיזם. הוא מציע להם להיות הרוב בנשיאותו של הועד הזה ולצרף אליו כנציג יהודי ברית המועצות – את השחקן היהודי שלמה מיכאלס.

הם עוברים ממוסקבה (אשר בסמוך לה מתחוללים אז קרבות) לקויבישב. מיוגעים ממאסרם, אך עֵרים ושופעי מרץ, הם מחדשים מיד פעילותם הצבורית.

ב–24 בספטמבר הם מגישים לשגריר פולין פרופ’ סטניסלב קוט מכתב, ובו הצהרה על עמדתם למלחמה וקריאה ליהודי פולין, הפליטים בברית המועצות, להתגייס לצבא הפולני המוקם אז למלחמה בפולש הנאצי “למען שחרורה של פולין והעולם מסיוט השעבוד החום”. כן מבטיחים הם את עזרתם בגיוס עזרה לפליטים הזקוקים לכך. עם זאת מביעים הם במכתבם את השקפותיהם על עתידה הסוציאליסטי הדימוקרטי של פולין לאחר הנצחון. ולחבריהם בניו-יורק הם מטלגרפים: “אנו ממשיכים המלחמה המשותפת נגד הפאשיזם ולמען הסוציאליזם”.

ואכן, הם ניגשו מיד לאירגון העזרה לפליטים. ניסו להתקשר עם קבוצות יהודים שונות ברחבי ברית המועצות. דאגו לייצוג יהודי במנגנון הסעד הפולני. אלטר מחליט לערוך ביקור במרכזי הפליטים, משם מגיעות תלונות על יחס עויין ליהודים. צער רב גורם להם מעמדם של היהודים בצבא הפולני המוקם. רבים הנמשכים למרכז-ההתגיסות אחוזי להט המלחמה בנאצים, רבים מהם מבקשים מקום-מקלט. ובקרב היהודים הפליטים – חילוקי-דעות. קבוצה מסויימת פונה לשלטונות הפולניים בהצעה לארגן יחידה צבאית יהודית מיוחדת. ארליך – אלטר נועדים לפגישה עם שגרירה של פולין ומפקד צבאה גנרל אנדרס, בה הם מעלים שורה של דרישות להבטחת זכויותיהם של היהודים בצבא, שרובן לא קוימו.

ההצעה להקמת “הועד האנטיפשיסטי היהודי הכלל-עולמי” מוסיפה להעסיקם ביותר. הם כותבים עליה לחבריהם בניו-יורק, הם מודיעים עליה לשגרירה של פולין. תוכניות שונות בקשר לפעולתו העתידה של הועד נדונים בפגישות עם נציגי שלטונות ססס“ר, הרוצים ועד נרחב שייצג שכבות וחוגים שונים בעם היהודי. הם מציעים, בין היתר, בחבר המייסדים את הרב מ. נורוק מלטביה, ואילו ארליך – אלטר עמדו תחילה על צירופם של יסודות סוציאליסטיים ופועליים בלבד. הם מגישים רשימה של אנשי ”בונד", שהיו אותה שעה כלואים רובם בברית המועצות, כמועמדים לפעולה בועד. רבים מהם שוחררו, אולם ביניהם אין אף אחד מאלה שהיו בשעתו פעילים במזרחה של פולין.

ארליך ואלטר כבר התקינו תקנון לועד האנטיפאשיסטי. אז הם מוזמנים לבאָריא, והוא מכריז באזניהם, שהועיל ועל הועד יהיה לפעול בחוץ לארץ, הרי שפרטי פעולתו טעונים אישורו של סטאלין. ארליך – אלטר פונים במכתב לסטאלין בו הם מביעים שאיפתם העזה להשתתף במלחמה נגד גרמניה הנאצית ולסייע לברית המועצות. למכתב הם מצרפים את התקנון המוצע לועד ומבקשים לאשר את התחלת פעולתו.

יום ה–15 באוקטובר 1941. הצבא הנאצי נמצא במרחק עשרות קילומטרים ממוסקבה. קרבות נואשים עקובי-דמים. נציגויות-החוץ, מוסדות ממשלה, סוכנויות-מודיעין, עתונאים, סופרים – מפונים לקויבישב. בין המפונים באותו יום – ארליך-אלטר.

הם יושבים במלון. פעם מבקרים בקונצרט, פעם-פעמיים בקולנוע. מזדמנים לשגרירות פולין בעניני יהודים הזקוקים לעזרה.

פעמים אחדות מבקרם במלון יהודי גבה-קומה, כבן 35, חזנוביץ שמו. אין הוא מעלים שהוא מעובדי נ. ק. וו. ד הוא בא בעניני הועד האנטיפאשיסטי. הוא מודיע שטרם נתקבלה תשובה מסטאלין. הם מבינים, שהימים חורצי-גורל הם, שמלחמת-הדמים הגיעה לשיאה, ואין עתה השעה כשרה לענין זה.

בתכנית הועד היה גם לשגר שליח לניו יורק ושליח ללונדון ולהצניח אדם צעיר על אדמת פולין הכבושה.

ארליך רוצה לנסוע לניו-יורק. הוא משתוקק לראות את רעייתו ובניו הנמצאים אותה שעה בקנדה. אך הנה עומד לבוא למוסקבה גנרל שיקורסקי, ראש ממשלת פולין, להתייעצויות חשובות, ואולי מכריעות, על עתידה של פולין. עם בואו יידונו גם ענינים שנגיעתם ישירה להמוני הפליטים היהודים בברית המועצות, ובכלל זה שאלת האנטישמיות בקרב הצבא הפולני.

שלושה בדצמבר 1941. ארליך ואלטר נמצאים בשגרירות פולין בקשר לבואו הצפוי של גנרל שיקורסקי. אותה שעה מצלצלים בטלפון לחדרם במלון. המדבר הוא חזנוביץ. והוא מודיע, שבא אדם ממוסקבה ועמו התשובה. הבטיח לצלצל שנית. אך עד שעה מאוחרת לא נשמע צלצול-טלפון.

עתה הם יושבים באולם בית המלון ושותים תה. סמוך לחצות ניגש אליהם אחד מעובדי המלון. “האזרח אלטר מבקשים אותך לטלפון”. כעבור שעה קלה חוזר אלטר ואומר לארליך: “הנריק, קח מעילך. עלינו לילך מיד” בטוחים היו, שכעבור שעה יחזרו.

אך הם לא חזרו…

כעבור יומים נמסר – משמו של וישינסקי, אז סגן שר-החוץ – כי ארליך-אלטר נאסרו “בפקודה ישירה ממוסקבה”. שגרירות פולין ניסתה להתקשר טלפונית עם שיקורסקי, כדי לבקש את התערבותו אצל סטאלין. קשר לא הושג. שום חיפוש לא נערך בחדרם.

בשוב שיקורסקי ממוסקבה הודיע, כי הוא והממשלה והשגריר יעשו כל אשר בידם לשחרורם של שני העצורים. בתשובה שהגיעה, בחתימתו של וישינסקי, צויין, כי השנים הם “אזרחים סוואטיים”. חילופי האגרות שבאו אחרי כן לא שינו במצב. הוא הדין השיחות בין שגריר פולין לוישינסקי. ערב עזיבתו של השגריר את ברית המועצות, יולי 1942, הוא אומר לוישינסקי: “אני מבקשך להשאיר לי מזכרת מרוסיה;תן לי את ארליך ואלטר”. על כך ענה וישינסקי: “פולין שבעתיד תתקיים בלעדיהם”.

תחילת מארס 1943 הועלו השמות ארליך-אלטר בקרמלין, בשיחה בין השגריר הפולני החדש טדיאוש רומר לסטאלין. היחסים בין ברית המועצות לממשלת הגולה הפולנית החמירו והלכו. במשא ומתן עם סטאלין שאל השגריר, בין היתר: “מדוע אסורים ארליך ואלטר?” סטאלין לא ענה דבר. השגריר לא נתקבל יותר אצלו.

אולם רומר לא ידע, כי עשרה ימים קודם לכן, ב–23 בפברואר 1943, הודיע השגריר הסוואטי בואשינגטון מכסים ליטבינוב לויליאם גרין, נשיאה של פדרצית העבודה האמריקאית, כי ארליך ואלטר הוצאו להורג.

וזו לשון הודעתו של ליטוינוב לויליאם גרין:

"הקומיסר העממי מולוטוב הודיע לי, שהוא קיבל את המברק בחתימתך בענין שני האזרחים הסווטאיים ארליך ואלטר. מולוטוב הורה לי להודיעך את העובדות הבאות:

"ארליך ואלטר נידונו למוות באוגוסט 1941 בעוון פעולתם האקטיבית והעוינת נגד ברית המועצות, והשתתפותם בפעולה המזויינת של מוסדות הבולשת הפוליטית הפולנית.

על סמך בקשתה של הממשלה הפולנית שוחררו ארליך ואלטר בספטמבר 1941.

על אף זאת, גם לאחר ששוחררו, הם חידשו בימים של הקרבות הנואשים ביותר של הצבא האדום בצבא המתקדם של היטלר, את פעולתם העויינת, כולל פניות אל חיילי הצבא האדום להפסיק את שפיכות הדמים ולכרות מיד ברית שלום עם גרמניה. מטעם זה הם נאסרו שוב, ובדצמבר 1942 נידונו שוב למוות על-ידי חבר שופטים צבאי של בית הדין העליון שלנו.

פסק דין זה הוצא לפועל לגבי שניהם.

מכסים ליטוינוב, שגריר"

מיד לאחר מאסרם השני של ארליך ואלטר חודשו, וביתר תוקף ועקשנות, המאמצים בחוץ לארץ להצלתם. ושוב גויסו תנועת הפועלים הבינלאומית, חוגי צבור וממשלות ואישים ומוסדות – גל של מחאות הציף את נציגויותיה של ברית המועצות. נשלחו מברקים קולקטיביים לממשלת מוסקבה. בני משפחת ארליך פנו, מצדם הם, לנשיא רוזוולט.

זיגלבוים מעלה בזכרונו את כל המאמצים הנכזבים המרובים האלה, ומצרף להם גם את מאמציו הוא בלונדון. מאז בואו לכאן, באפריל 1942 לא הניח שום אפשרות ולא החמיץ שום הזדמנות. הוא עורר ענין בגורלם של ארליך ואלטר בחוגי מפלגת העבודה, עוררה במאמרים ובמכתבים בעתונות וכמובן בחוגי ממשלת פולין בגולה.

ועתה הוא קורא בהצהרתה של נציגות מפלגתו:

…"השלטון הסוואטי הוציא להורג את ה. ארליך וו. אלטר בימי הנצחונות הגדולים של הצבא הרוסי. כנראה מתוך הנחה, שהנצחונות הסוואטיים בשדות הקרב של סטלינגרד, קבקז ואוקראינה, ורגשות השמחה אשר הם מעוררים בקרב כולנו, יחניקו את המחאות נגד הפשע שנעשה. אולם גם עוצם הגבורה של הצבא האדום, אסור שישתמשו בו לרעה להצדקת הדין או לחיפוי על הפשע. דמם של חיילי הצבא האדום הנשפך במלחמה נגד הפאשיזם, אין בו כדי להדיח את כתם-הקלון של מעשה-הדמים שבוצע כרצח משפטי על ארליך ואלטר, מעשה המחבל במלחמה נגד הנאציזם.

אנו קובעים:

ה. ארליך וו. אלטר לא היו קומוניסטים. הם נלחמו למשטר, אשר ימזג את הסוציאליזם בחופש, בדימוקרטיה, ביחס של כבוד מוחלט לאדם. מבלי שיעצמו עין מראיית הצדדים השליליים של המציאות הרוסית, הם הודו ביסודותיו החיוביים של מפעל- הבניה הסוואטי, וביססו את השקפת עולמם על שיתוף הפעולה בין ברית המועצות לבין כוחות הדימוקרטיה, הקידמה והסוציאליזם בעולם. בדרך כך הם נקטו ביחסם לברית המועצות בעמדה, שהיא גם עמדתם של עשרות מיליונים – דימוקרטים, ליברלים וסוציאליסטים – בארצות הברית ובאנגליה;עמדה אשר גם הפועלים הלוחמים במחתרת בפולין ובכל אירופה הכבושה בידי הנאצים הנוקטים בה.

ה. ארליך וו. אלטר שניהם חברי הועד הפועל של האינטרנציונל הסוציאליסטי, והם מנהיגי הפועלים הראשונים שאינם רוסים ושאינם קומוניסטים, אשר ממשלת ברית המועצות התירה לעצמה לאסרם, לדונם ולהוציאם להורג רק על שום שהיו סוציאליסטים הדוגלים בחירות, סוציאליסטים בעלי שם והשפעה בתנועת הפועלים הבינלאומית. השנאה הקומוניסטית הנושנה לתנועת הפועלים החפשית, הבלתי-תלויה ובעיקר הסוציאליסטית, ניתכה על ראשם בכל כובד אימתה. כקרבנות קדושים על מזבח האידיאלים של הסוציאלזים החפשי, אשר מיליונים מאמינים בהם ואשר משטר-סטאלין אינו יכול לסובלם, הוקרבו בכלא הסוואטי ארליך ואלטר.

הרצח של ארליך ואלטר הוא המקרה הראשון במינו מאז פרוץ המלחמה. עובדה זו מוכיחה שוב, מה איומות הן התוצאות הבאות בעטיו של משטר טרור ושרירות;והיא מוכיחה שוב בעליל, מה רבות הסכנות האורבות ממנו לסדר החדש, אשר צריך יהיה להקימו על משואות הפאשיזם והנאציזם.

כשותפים במערכה לעולם חדש וחופשי, כבנים לעם המעלה במערכה זו את קרבנות הדמים הגדולים ביותר וכנציגיו של המחנה היהודי בצבא המחתרת הגדול בפולין הנאצית – נוסיף ונלך בדרכיהם של מנהיגינו הדגולים, וגם להבא, כמו עד עתה, נרים את תרומתנו להחשת הנצחון של האומות המאוחדות על מדינות ה“ציר”. כמו עד עתה כן גם להבא צריכה העזרה לצבא האדום, בעל בריתנו במערכה הכללית נגד הנאציזם והפאשיזם, להיות רחבה ויעילה ככל האפשר. אנו משוכנעים, שהנצחון המשותף של האומות המאוחדות יפתח את הדרך לסדר של חופש-אמת וסוציאליזם-אמת באירופה כולה, כלל רוסיה עצמה.

אנו מכריזים:

הרצח של ארליך ואלטר הוא חילול המטרות הואידיאלים הנעלים, אשר למענם נותנים את חייהם מיליונים אנשים – בני משפחת העמים המאוחדת.

ולפיכך אין אנו מטילים את האחריות ואין אנו מגנים את העם הסוואטי, כי אם את אלה השולטים היום בשמו. הם האשמים להעמקת התהום הטראגית בין עולם הסוציאלזים לעולם הקומוניזם!

לעולם לא נשכח את מעשה-הדמים שלהם!

יום השנה למעשה הפשע – יהיה יום זכרון קדוש להנריק ארליך וויקטור אלטר, כל עוד יהיה בעולם מעמד פועלים יהודי ותנועת פועלים סוציאליסטית!"

זיגלבוים מעיין במחאות המרובות בביטוי ההשתתפות בצער לרגל הוצאתם להורג של יקיריו הוא, חבריו, מוריו ורבותיו ארליך ואלטר. תשומת ליבו נאחזת בדברים שכותב אחד, דווקא שלא מאנשי תנועתו, ויקטור צ’רנוב. הוא קורא:

…אני זוכר את ארליך עוד מימי מועצת שליחי הפועלים בפטרבורג, 1919. צעיר היה, אך שלא לפי גילו מצויין בעמידה איתנה ושקטה על השקפותיו;אדם שחדר עמוקות לבעיות השעה האקטואליות ובעל משמעת פנימית.

הוא שנמנה על ה“מרכז השמאלי” של הדימוקרטיה הסוואטית, לא הסיח דעתו מעם מצבה הבינלאומי המורכב של המהפכה הרוסית;ושעל כן מועמדותו למשלחת שיצאה לשטוקהולם לאירגון “קונגרס שלום סוציאליסטי” נקבעה כמעט הראשונה.

כעבור 5–6 שנים פגשתיהו לפתע בוארשה.

מוקף היה חוגי נוער יהודי, אשר יחד כמעט עם כל “אירופה הצעירה” ראתה את ברית המועצות בזוהר הדגל האדום. אולם הוא כבר פסק מזמן לראות את המפלגה הקומוניסטית השלטת של ברית המועצות באור זה.

ביושר לבב ללא חת שוחח עמי אז ארליך בשאלה זו – חדור הרגשת חרדה לסכנות הצפויות לעתיד. אולם הוא הזהיר, שאין לחיות בספקנות ובפסימיות;הוא עצמו נזקק לאדם שיארח עמו לדרך, אדם אחוז פחות פקפוקים ממנו;אחד שיתמכר יותר לאמונה.

אדם כזה היה ויקטור אלטר, אשר נרשם בהתלהבות הנעורים התמימה, במרץ שופע, אדם שבראשו נתעוררו רעיונות קונסטרוקטיביים ונועזים.

אלטר היה ברצון רב משנה, בדרכים משלו, את כל הנסיון הקומוניסטי והיה לפי שנראה לו, מוצא את דרך-הבינים בין הפסיביות הקונסטרוקטיבית של הסוציאליזם מלפני המלחמה לבין הבולשביזם הרוסי. סבור היה, שיש הכרח בדרך-בינים ובהשכנת שלום, באמצעותה, בין הסוציאליזם לבין הקומוניזם.

אל נתפלא על רעיונות אלה. אירופה של אז מוצפת היתה לא רק באשליות כאלה.

…ארליך המסכן! אלטר המסכן! מחיר יקר שילמתם בעד התקווה, שנדלקה כברק לעיניכם והכזיבה אתכם, התקווה לשיתוף-פעולה הוגן, לחזית מאוחדת עם אלה, אשר גם ברגע של הטרגדיה הגדולה ביותר של האנושות לא ויתרו על נקמתם בכם.

כל ימי חייכם שאפתם לאיחוי התהום המפרידה בין הסוציאליזם לבין הקומוניזם, בין המשטר הסוואטי לדימוקראטי.

פרק עגום בגורלה של תקווה נכזבת זו יהיה קשור לעד בזכרם המאיר של ארליך ואלטר.

על שלחנו של זיגלבוים נערמים ניירות רבים… אפלים ומחרידים. מסעירים ומיאשים כאחד. עתה גם ארליך ואלטר אינם. הם הוצאו להורג במוסקבה. והידיעות מוארשה, האין דעתו של אדם עשוייה להטרף עליו ברוב צער ויאוש?

י"ג

השליחות האחרונה

…שוטר פולני מהלך על פני חורבות הגיטו הדועך בוארשה: עד ראייה לגירושים ולעינויים, לרעב, למוות, להפקר ולחורבן המאויים, המיואש, המטורף. הוא רואה… הוא מנסה להעלות בזכרונו מאשר קרא בספרות עמו ובספרות אחרים, ואינו מוצא תיאור של אסון אנושי בדומה לזה הנפרש לעיניו ממש בכל בית ובכל קרן רחוב. כיצד אפשר לראות בכל אלה ולא להתפּלץ? האויר ספוג רצח והפקר, איבה ומשיסה… כל אשר שמע וקלט עד כה, והוא עצמו מעבר לחומות, בצד האריי, בין בני עמו, אין בו שמץ של דמיון למראה עיניו, והרי המרחק כה מועט… בלבה של וארשה, מאחורי חומות וגדרי-תיל ומשמרות מזויינים של פריצי-חיות הוקם מחנה-השמד, מלכּודת-דמים ענקית… גודש של עינויים ויסורים, דם ודמים, רשעות והתעללות, משל ונקלעת לעולם דמיוני קדום, לפני היות האדם והחיה על מושגיהם ורגשותיהם ומידותיהם הראשוניות… צעיר הוא השוטר הפולני, בן למשפחה מיוחסת, שאין אהדת יהודים מקובלת בה, אף על פי כן הוא נבוך ונדהם ונרגש עד היסוד בו.

גדודים שלמים של מרצחים נאציים מזויינים, צבא וגיסטאפו למינים ולסוגים, ומהם נערים צעירים, ומשרתיהם הליטאים והלטבים והאוקראינים וגם משטרה פולנית, אוכלוסיה של בלשים ומרגלים, וגם המשטרה היהודית במדים על מפקדיה – הכל חברו יחד נגד העדה חסרת-הישע, המושפלת והמורעבת, המעונה והגוססת. היה זה באוגוסט 1942, אחר המצוד הגדול והגירושים בהמום אל מחנות-ההשמד במזרח, אל טראבלינקה ואל בּאֶלז’אֶץ.

ודאי, גם אל מעבר לחומות בוקעת שוועת היאוש הגדול, מתאבכים תימרות הלהבות ונשמעים הדי היריות. לא פעם ודאי נזדמן לו לראות בבודדים, המתחמקים כצללים וחרדת-המוות בעיניהם. ברחובותיה של וארשה הפולנית, והכלייה אורבת להם על כל צעד ושעל מידי אורבים ומסגירים ומלשינים שציד היהודים פרנסתם. הוא ראה ילדים ותינוקות שהצליחו להתחמק מן הגיטו – מעטים מרבים שנורו – ילדים בגיל שבע עד עשר, מסתובבים מחוץ לחומות, מקבצים נדבות בבתי פולנים. ילדים? יצורים קטנים, ערומים ומגודלי-שער, עינים מבוהלות מוכּות-אסון, ללא פינת-גג… וגם בקיבוץ הנדבות הם מחרפים נפשם למוות…

אך מראות-חרפה חמורים מהמה זומנו לו, לצעיר הפולני, המחופש במדי שוטר, שאינו אלא קצין-קשר בין המחתרת הפולנית לבין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, במקום הגרדום של המוני המגורשים, במחנה בּאֶלז’אֶץ שליד לובלין. ואכן, בדין וחשבון שלו, שהוא עתיד לפרסמו בספרו “תולדותיה של מדינה חשאית” הוא מעיר:

“איני מסוגל לתאר את כל אשר ראו עיני. מחוץ לגדר יכלתו של אדם הוא לספר זאת. ואני גם יודע, שאפילו אתם לא תהיו מסוגלים להאמין בכל אלה, גם אילו היה זה בכוחי לתאר לפניכם. בדרכי שלי נסיתי למסור את הדברים לאנשי הצירות הבריטית ב… וב… האנשים הקשיבו לכל באדיבות ובהשתתפות בצער, אולם אחר כך ביקשוני שאבין, שדמיוני הרגיש, לאחר חוויות כה מרובות, הוא הוא המצייר את תמונות-האימים. שהרי לא יתכן שכל אשר אני מספר יהיה אמת”…

בבּאלז’אץ ראה את… ההשמדה עצמה. את ההמון הגדול, המשותק בעינוייו, באפיסת כוחו, אוכלוסיה של גוויות-שלדים, מוכים ומשוסים ורמוסים, מגורשים להרעלה בתאי-הגאזים או להמתה בזרם החשמל…

“סמוך לבאֶלז’אֶץ שורפים את גוויות המעונים. בריחוק של חמישים קילומטר מסביב דולקות המדורות העצומות יומם ולילה”…


… בדרכו ללונדון, בשליחות המחתות, אין התמונות משות מעיניו של הקצין הפולני הצעיר… שור! מה הדור הוא בלבושו, אציל אריי צעיר, זקוף קומה, בלונדיני, עיני תכלת, אך מי היודע כי הוא נושא בלבו תמונות של שכול וכלייה, כי עין בעין ראה במות ההמונים… היאמינו לו שם? היתנו אמון בדברים?

שליחות קדושה הוא נושא עמו, שליחותה של פולין הלוחמת, שעתידה לפניה, ושליחות הנידונים למוות, השרידים המפרפרים, שאך לפלא הוא שעודם מחזיקים מעמד בהמוניהם, אשר הפקידו בידיו שני נציגי המחתרת היהודית: האחד נציג הציונים והאחר נציג ה“בונד” ד“ר ליאון פיינר (בּאֶראֶזובסקי);הוא המשמש יושב-ראש ה”בונד“ במחתרת והרוח החיה בו, מראשי הפעילים ומחברם של רוב הדינים וחשבונות של ה”בונד" במחתרת, שהגיעו לעולם מאז 1942 והקנו מושג-מה על השואה, ומראשי ועד העזרה ליהודים שהוקם על ידי נציגות הממשלה הפולנית במחתרת בוארשה – וסיפורי מעשיו וחייו נשמעים כאגדה. סוציאליסט יהודי לוחם ותיק, איש קראקא, אמון עלי תרבות פולין, ומתרגמו של ארנסט טולר לפולנית. גבה-קומה, שערות שיבה, גאון עצמי רב נסוך על פניו, משופם, מהודר בחיצוניותו, משל אחד מאנשי-העלייה הפולנית.

הקצין זוכר כל מלה אשר מסר לו ד"ר פיינר, כל מלה –

תמסור לאדון שמואל זיגלבוים בלונדון ולכל היהודים את הדברים דלקמן:

אנו כאן מרגישים לא אחת שנאה לכל אלה שניצלו שם, מפני שאינם מצילים אותנו… אין הם עושים די. אנו יודעים, ששם, בעולם האנושי החפשי, אי אפשר כלל להאמין בזה שמתרחש עלינו כאן. יעשו, איפא, דבר אשר יכריח את העולם להאמין… אנו מתים כולנו, ימותו גם הם שם, ישימו מצור על הממשלות של צ’רצ’יל ואחרים, יכריזו על שביתת רעב, ימותו גם בשביתת-רעב זו ליד דלתותיהם, ואל יזוזו עד אשר יאמינו וינקטו באמצעים להצלת השארית שעוד נשארה בחיים. שום פעולה פוליטית, שום מחאות ולא הבטחות להעניש אחרי המלחמה, לא יעזרו. כל אלה אין בהם כדי להשפיע אף במעט על הגרמנים. הדבר האחד שעשוי היה לעשות רושם עליהם, ואולי גם להציל את המספר המועט של יהודים, אשר עוד יזכה לחיות עד אותו רגע, הוא – אם יוציאו להורג מספר מסויים של גרמנים בחוץ לארץ ואם יכריזו ברבים, שאם הגרמנים לא יפסיקו את טבח היהודים בפולין יירו בפומבי קבוצות עוד יותר גדולות של גרמנים. זו דעתי ודעת כל האחרים כאן.

אין לתאר – המשיך ואמר – את הקשיים של עבודת המחתרת במשך כל הזמן. אין כל מקום להשוואה עם המצב הקודם.

…אנו עושים את המכסימום האפשרי בתנאים אלה. רמת אנשינו והתנהגותם גאה ואמיצה לאין שיעור, אולם קבוצה אחר קבוצה, עיר אחר עיר, נגרפות בסערת ההשמדה הכללית, ואין איש יודע אם בעוד שעה או מחר יהיה בין החיים.

לא אמסור פרטים על עבודתנו, איני מסוגל לכך ברגע זה. יש לנו תלונה שלעולם לא נסלחנה: פנינו בבקשה שיתנו לנו נשק לשם ארגון התנגדות, למען נוכל למות, לפחות, כאנשים עם נשק ביד. ענו בשלילה ולא נתנו לנו נשק"

הקצין הפולני, יאן קארסקי, לא ישכח לעולם גם את דמות הדובר עמו שעה שהפקיד בידיו את דבר מחתרת ה“בונד” – בדרך כלל עצור היה, אך מזמן לזמן היתה אוחזתו מעין עווית-התקפה, היה קופץ ממקומו, מטיח באגרופיו בראשו וצועק:

אינני יכול, אינני יכול לדבר על כל אלה, אני יוצא מדעתי…

ושוב היה מתאמץ ושולט ברוחו וממשיך בדברים שהפקידום בידו, בשביל שגריר ה“בונד” מחוץ למחוז הכלייה בשביל שמואל מרדכי זיגלבוים.


…עמדנו להפגש – מספר הקצין הפולני – בסטראטון האוז, מקום שם שכן מיניסטריון הפנים הפולני – בית ככוורת רועשת. נכנסתי לאחד החדרים הקטנים – זיגלבוים כבר היה שם. ישב וחיכה בשקט. עיף הייתי ובמבטי נסיתי לעמוד על טיבו.

משבירכנו איש את רעהו הרהרתי: –

הכרח הוא לי להיות זהיר ודייקני כאחד.

– מה רצונך לדעת? – שאלתי.

– על היהודים, יקירי. יהודי אני. ספר לי כל הידוע לך על היהודים בפולין.

קצר ועניני היה סיפורי. זיגלבוים האזין בהקשבה, בתאווה מתוחה לידיעות שקשה היה לפסקה. בישיבה דרוכה, רגליו פשוקות ואחת ידו על ברכו, גופו נטוי קדימה, עיניו פתוחות לרווחה אחוזות בנקודה על התקרה, הרחק מאחורי – שאף פעם לא מצמצו. הבעת פניו קרושה, אף שריר לא זע, זולת רטט שחלף כפעם בפעם על לחיו.

– התנאים מאויימים הם. האוכלוסיה בגיטו נתונה במצב של גסיסה, במות-עינויים בלא הפסק – הפלטתי כמעט באורח מכאני. ההוראות שמנהיגי היהודים בגיטו נתנו לי, אינן ניתנות להגשמה מטעמים פוליטיים ותכסיסיים. דיברתי על כך עם נציג הממשלה הבריטית. תשובתם היתה דומה לזו, שמנהיגיכם בפולין ניחשוה – לא, אי אפשר, אי אפשר לעשות זאת.

זיגלבוים ניתר ממקומו והתקרב אלי כדי צעד או שני צעדים. עיניו הבריקו בזעם ובוז. אשר אמרתי רק זה עתה – ביטל במחי יד חריף אחד. הרגשתי כמו נסטרתי בלחיי.

– שמע – הרים קולו – לא באתי אליך לשוחח עמך על הנעשה כאן. אל נא תספר לי את אשר אומרים ועושים כאן. דברים אלה ידועים לי. באתי אליך לשמוע על הנעשה שם, מה רוצים הם שם, מה אומרים הם שם?

עניתי בפשטות ענינית, אכזרית.

– נו יפה מאוד. זאת דורשים הם ממנהיגיהם בארצות החופש, זאת ציוו לי הם לומר:

“ילכו אל כל הנציגויות, המשרדים הבריטיים והאמריקאיים החשובים. אמור להם, לבל יזוזו, עד שלא יקבלו ערובות, כי החליטו לפתוח בפעולה להצלת היהודים. אל יאכלו ואל ישתו, ימותו לאטם, פנים אל פנים מול אדישות העולם. ימותו. אפשר דבר זה יזעזע מצפונו של עולם”

זיגלבוים קופץ ממקומו כנשוך, מפסיע מסוער בחדר, כאילו עומד לרוץ. זעם ניבט מבעד לעפעפיו המכווצים, ידו האחת אוחזת בראשו כאילו חש בו.

– דבר זה הוא בלתי אפשרי, אמר לבסוף. אתה יודע אשר יהיה: הם יזעיקו שני שוטרים ויכלאוני. האם סבור אתה שהם היו מניחים לי להוציא נשמתי במוות אטי? בסוף אופן לא… לעולם לא יתנו לי.

ארכה שיחתנו, מציין הקצין, ואני מסרתי לו ההוראות שהיו בידי.

סיפרתי לו כל הידוע לי על היהודים בפולין וכל שראיתי במו עיני. הוא הציג לי שאלות לאין ספור, ביקש לדעת יותר ודברים ממשיים יותר ואף פרטים בלתי חשובים. אפשר הרגשה היתה בו, שרק אם התמונה שאתארה לפניו תהיה ברורה לפרטיה ולדקדוקיה, יזכה לשאת עמם יחד בעינוייהם ולהתמזג עמם בכלייתם. הוא שאלני לצורת הבתים, למראה פניהם של הילדים;לדברים בדיוקם שאמרה לי האשה ששמה ידה על כתפי שעה שהסתכלתי ב“ציד” האדם שנערך בגיטו;ומה היתה התרשמותי ממנהיג ה“בונד”;מה היה לבושו, כיצד דיבר, ההיה מרוגש? שאל למראה גוויות היהודים המתים ברחובות הגיטו, ואם זוכר אני את דברי הילד שהוציא נשמתו ברחוב?

ובזה הרגע משך כתפיו ואמר:

– הה, שכחתי, הרי אתה אין אתה שומע יידיש. אין אתה יהודי.

התאמצתי במיטב יכלתי לרוות תשוקתו לידיעת פרטים ועובדות לרוב, וניערתי מאמתחת זכרוני כל שנאגר בה להזדמנות כזאת. בסוף השיחה הייתי עייף מאד, לא עצרתי כוח להשיב עוד. הוא נראה מיוגע עוד יותר, עיניו הזדקרו מחוריהן ורטט-העוית בלחיו חזר בפחות נדירות. לחצנו איש ידי רעהו. זיגלבוים הישיר מבטו לעיני, במבט של כוונה ושאלה:

– אדון קארסקי, אעשה כל אשר בידי לעזרתם, הכל! אעשה כל אשר הם דורשים – אם תבוא ההזדמנות לידי. אתה מאמין לי או לא?

צוננת וחסרת-סבלנות היתה תשובתי. מיוגע הייתי, כוחותי אזלו, מתיחותי גברה. שיחות כה רבות, פגישות כה מרובות…

– כמובן, אני מאמין לך. אני בטוח שתעשה כל אשר בידך, כל אשר הם דורשים. אלהים, כל אחד מאתנו מתאמץ לעשות הטוב ביותר.

בלבי, סבור הייתי, שזיגלבוים מגזים, או לפחות, מבטיח בלא יישוב הדעת, לעשות יותר מאשר בידו. הרגשתי עצמי נרגש ומורתח. הוא כה הרבה להציג שאלות נטולות-חשיבות, שלא הלמו את מסגרת הדין-וחשבון. “האם אני מאמין?” – ומה ההבדל, אם אני מאמין או לא? שוב לא ידעתי במה אני מאמין ובמה לא. לא היתה זו זכותו להסעירני יותר. הייתי מטופל למכביר בצרותי אני…

באחד המכתבים לאָחיו הצעיר ביוהנסבורג הוא כותב באותם הימים לאמור:

אני עובד באחרית כוחותי, לא משום שהעבודה עצמה קשה היא, אלא משום הרגשת חוסר-האונים שאין לשאת בה. הדינים וחשבונות המגיעים אלי מן הבית, חמורים הם מיום ליום. אולם אשר מציק לי במיוחד הוא:

אני הייתי שם יחד עם כולם – מה זכות היתה לי להנצל? מדוע לא נשארתי בגורלם הם? משולל אני אף ההקלה אשר עשוייה היתה לנטוע אשלייה, שלעבודתי נודעת חשיבות כלשהי להצלת מישהו מן הגרדום האכזרי של הכלייה.

ובערב, באסיפה ב“אהל”, במרכז יהודי פולין בלונדון, הוא מעיר כבדרך-אגב:

– “אני מרגיש, שאם אמנם תישמד יהדות פולין, שוב אין לי שום זכות להשאר בחיים”.

י"ד

בברית עם הנצח

אור לאחד עשר במאי 1943. נצנוצי האביב הראשונים כבר מאירים בחשכת ארבע השנים לממשל העריצים הפאשיסטי. בסטאלינגרד הובס כוחו “הבלתי מנוצח” של היטלר, באפריקה הצפונית ובדרומה של אירופה ניבעו בקיעים במערכותיו. בנשימה עצורה עוקב העולם החפשי אחר החזית, שעתיד האנושות טמון בה. החזית זעה נעה, כבמכבש ענק, אחורה, מן המזרח אל המערב, קרבה והולכת אל אדמת פולין… אל אדמת פולין שהיתה קבר גדול למליוני יהודים, לעולם יהודי, לעם היהודי. עוד לא מלא חודש מאז ימות הפסח, ימות התעוררותם בגיטו וארשה של שרידי השרידים ועמידתם, הנשק בידם, על זכות המוות בכבוד, על קידוש שם העם – ולא זכו. הם נפלו “למען המשך חייו של העם היהודי בפולין” – היכן הוא העם, היכן? הם הושמדו בהיותם נתונים במצור פלדה ואש, במלכודת דמים. אכן, צדקו אנשי ה“בונד” בוארשה שכתבו, שאילו התיר העריץ יציאתם של היהודים מפולין – לא היה נמצא אז מי שהיה קולטם…

חמוץ מדם הוא האביב בשנת 1943… בחדרו המואפל, בלונדון המופצצת, עושה את חשבון חייו ועולמו שמואל מרדכי זיגלבוים, שליח ה“בונד” ונציג המחתרת שלה בפולין, שניצחה בעצם קיומה והעזתה אך נוצחה – זעקה גדולה עולה באזניו, בזה הלילה השקט, זעקת המעונים והטבוחים ושוועת הלוחמים על החומה, המנותקים והמבודדים בעולם של אדישות ושאננות, ואין הזעקה מחרישה בנפשו יומם וליל, וביחוד בלילה, כשהוא מכונס בחדרו בעצמו, מתייחד עם עצמו, עם זכרונותיו… קומתו שחה ושערותיו הלבינו ועמק חריש הקמטים בפניו הנפולים. ועמוק היגון השקוע בעיניו…

בא הסוף… הוא מהרהר, פסה כל תקווה, פג טעם החיים. מה לו פה ומי לי פה בלונדון הגדולה והעצורה, האדישה והקרה? שנה תמימה עשה בה, בעיר זו, שנה חורצת גורל בה נשרף באש געגועיו לשם, בלהט התשוקה לעזור להם, להיות עמם, לעמוד עמם במערכה – ותקוותיו נכזבו… דוקא עתה, בגאות התקוות למפלתו הממשמשת ובאה של הצורר, גוברת אכזבתו והוא רואה לפניו תהום גדולה, פעורה, שטופת דמים ורצופת עינויים, תהום גדולה, אפילה, ריקה מאדם, ממשובת נעורים, משחוק ילדים…

ובירכתי האפילה ישוב מועט, נידח, בלבה של פולין, שם עמדה ערש ילדותו, משם העפיל ועלה אל הבירה, אל תנועת הפועלים היהודית באם קהלות היהודים באירופה, בוארשה רבתי, ודבק ברחובות העוני והעמל של וארשה ולודז, עמם ובהם חי ונשם, וערג וסבל, שמחתם – שמחתו, שאיפתם – שאיפתו, יסוריהם – יסוריו… הוא שהמשיך חוט הזהב של ראשוני תנועתו ושתה מבארם של מנהיגיה, אבותיו ורבותיו, ארליך ואלתר, נוח וארקדי, מאָדאָם ומנדלסון, ועתה ניתק החוט והוא נתייתם… מאניה, אשתו שנשאה עמו יחד במערכה בפרוס השואה, באהבה שקטה ועמוקה והילד הקטון וגם הבן אשר נולד לו מאשתו הראשונה – היכן הם עתה? ודאי נפלו בנופלים עם כל העם, עם משפחת חבריו… המאושרים! הם נתנו נפשם במערכה… ורק בחלקו הוא נפלה החרפה הגדולה של הצלת עצמו, שפירנס עצמו וזולתו באשליות, שנה תמימה!

חצות. הד יריות בודדות, רחוקות. זמזום אוירונים הממריאים אי-שם. ודמי.

חושיו של זיגלבוים דרוכים, ועיניו צרובות והוא מאזין לנבכי לבו והוא כולו עתה שם, בים מפולת החורבות אשר ברחובות דז’יקא ונאלאווקי, נובוליפיאָ ופרנציסקנסקא, אשר כל אבן בהם, יקרה לו וכל מאווייו וחייו שם צמחו והשגיאו. עתה ירדה עליהם חשכת החורבן והמוות, מה זכותו הוא להמשיך חייו ולהונות עצמו וזולתו – בנאומים ובתזכירים ובמאמרים, להמשיך חייו כתיקונם, כרבים אחרים, ולצאת כביכול ידי חובה בכך שעה ששם נשפך הדם כמים ואחרוני אחיו וחבריו עולים על המוקד ואף שוועתם האחרונה אינה מגיעה לאזנים ערלות… אילו היה בידו ליתן נפשו, בשמחה, למענם – אך גם זו נשללה ממנו. לערוך שביתת רעב בלשכתו של צ’רצ’יל הציעו שם, בוארשה… והוא, לא זו בלבד שקץ בחייו, ששוב אינו רואה טעם ומטרה לחייו, משל למפקד שכל גדודו הושמד ומבצרו נכבש ונהרס עד היסוד והאויב מתעלל בו, אלא גם מותו ניטל ערכו, אין בו להועיל… הגדוד הושמד, מתבוסס בדמו המבצר – עיי חרבות, ומתחת לחרבות שירת חייו החנוקה…

שעה ארוכה הוא שקע בהזייה קודחת, טרופה, משכרת. שרוע על ספת-הקטיפה, עפעפיו המיוגעים נדבקים אל עיניו הצרובות מנדודי-שינה, מיגון, מדמעה נסתרת. על שלחן עבודתו פזורים ניירות, ספרים, קטעי-עתונים, מכתבים… אך הלב המורתח אינו יודע מרגוע. הוא מתעורר, לפתע, ורואה עצמו שוב בחדרו, בלונדון, בין גל הניירות, מסתכל סביבו בתמיהת-מה, כהלך ששב מדרך אחרונה – מה בצע בכל אלה, מה בצע בכל עשייתו ובמאמציו? למה נעתר לדעת חברים שהפצירו בו לצאת לשליחות זו – ובין היוזמים והמפצירים ברנרד, חבר הועד של ה“בונד” במחתרת בוארשה, ששנים רבות של פעולה וידידות מקשרות אותם. ברנרד… הוא רואה אותו חי, לידו, טופח על כתפיו ואומר:

“עליך להזדרז, אין נוס, חשובה היא לאין ערוך השליחות”…


ברנרד… כמוהו שבע מעשים וקרבות בשירות הפועל היהודי, בשרות ה“בונד” מנעוריו וכמוהו – בן העם הפשוט, לא חריף ושנון, אך דגול בפעלים ובמסירות. לאביו הנגר ולאמו שחכרה גני-פּרי אצל הגויים ועסקה בעצמה במכירת פירותיהם נולד ברל-ברנרד, ב–1889, בשאֶדלאֶץ. כמעט בן גילו הוא. גם אמו “אשת חיל” היתה ומפרנסתם העיקרית של בני הבית והילדים נקראים על שמה “רייצעס קינדער”. מפי אחיו הגדולים ממנו, בשובם לימות החג לוארשה, שומע הנער – והוא זה עתה עזב את החדר – על תנועת הפועלים היהודית במחתרת והיא הכובשת דמיונו ומלהיבתו ומזינה מצפונו הער, הרגיש לעוולה ולקיפּוח. אך גם עיר הולדתו, שאֶדלאֶץ, נרגשת ומסוערת. בבית הסוהר שלה נכלאו עסקנים מרכזיים של ה“בונד” וחברי המפלגה בעיר מפגינים ליד שעריו, ובאחד במאי הוכרז כאן מצב צבאי ויחידות משטרה וחיל קוזקרים מקיימים המשמר ברחובות ומפילים חתיתם על האוכלוסיה. אך ה“בונד” אינו נרתע, הוא מפגין ברחובות באחד במאי וביום מלאת שנה לתלייתו של הירש לקרט – וגם כלואי בית-הסוהר מצטרפים למפגנים ומניפים דגל אדום והם, הכלואים עצמם, מעלים אחר כך דגלם באש לבל יפּול בידי שוביהם-מעניהם…

הנער ברל-ברנרד שומע על כל המתרחש ובנפש הומיה הוא מצטרף ל“בונד הקטן”, בו כבר פעילים חבריו מן החדר. ה“בונד” הוא מעתה כל עיסוקו וחלומותיו לילה, ושיא פעילותו בשנת 1905, בתעמולה נגד ההתגייסות למלחמה במזרח הרחוק, בשביתות ובהפגנות – והוא אז חבר בחוג שמדריכתו אסתר מאסטבוים, אחותו של הסופר יואל. אותה שנה נפצע הנער קשה והוכה בהסתערות של חיילים מזויינים על אסיפת-סתרים של ה“בונד” ביער הסמוך לשאֶדלאֶץ. הנער בן הט"ז, גלגלתו ופניו זבים דם, מובל מבית הכלא לבית החולים. אך הוא נמלט מבית החולים, כי מוצנע עמו, כרוך מסביב לגופו, הדגל האדום – הדגל שהתנופף ברמה שעה שקלגסי הצאר סגרו על אסיפת-הסתרים ביער. ספוג דמו של ברנרד הוא הדגל – ועד סוף ימיו.

הנער יוצא לוארשה המסוערת והלוחמת ונוטל חלק פעיל מאד במערכה המהפכנית, המשובצת חוליות-דמים של פרעות ביהודים. פעילותו מגלגלת על ראשו גלים של רדיפות ועינויים. כלבי-הציד של המשטרה עוקבים אחר צעדיו, אך אפיו מתחשל כפלדה – והמהפכה שליחותו, מיטב מאווייו, היקר מכל יקר. וגם בשנות הדעיכה והשממון והאכזבה והבריחה שבאו אחרי “1905” – אין רוחו נופל, אין מרצו נחלש, אין אמונתו פגה. אגודת-הסוואה שיסד אז להסוות פעולתו ושמה “אהבת צדק” לא הסוותה אותו – ושוב נכלא. על פני שורה אינסופית של בתי-כלא נמשכת דרכו לסיביר, ועמידתו גאה, אמיצה ואיתנה ברוב התלאות שמצאוהו בגירוש. וכאן, בסיביר, באה אליו הבשורה המרנינה של מהפכת אוקטובר שלו, לנער משאֶדלאֶץ, חלק כה מכובד בחבלי-לידתה.

האסירים הפוליטיים במקומות הגירוש הנדיחים כובשים השלטון בכפריהם, מפרקים הנשק מעל שומריהם, מניפים באין מפריע ומכלים דגלים אדומים… חבורת המגורשים אשר עם ברנרד מוציאה פסק-דין מוות על מפקד-המשמר האכזר, ובכבוד לבצעו מזכים את ברנרד, שיותר מכולם סבל תחת תגרת ידו.

כל תושבי הכפר מכונסים מסביב לעץ אליו קשור בחבלים המושל – שבר-אדם, מבקש על נפשו בקול בוכים, מדוכדך, כורע תחתיו, ולידו אשתו ושבעת הילדים מתייפחים בבכי. ממולו המהפכן היהודי הצעיר, ברנרד גולדשטיין, האקדח בידו, אקדח-הנקם-והשילומים.

ברנרד מתקרב אל מענהו, אל עבר הצאר הבזוי והשנוא, אצבעו על ההדק, הכל מחכים לקיום גזר הדין, אך שוּר: במקום לשלח באויבו את כדור-העופרת יורק ברנרד בפניו – ומסתלק… הוא חוזר לפטרבורג, ללב המהפכה, בתשואות ובזרי פרחים מקבילים את פני משוחררי הגירוש…

אין ברנרד מתכונן לאכול מפרייה של המהפכה, אין הוא שולח ידו ליטול לעצמו מנצחונותיה. ונהפוך הוא: הוא מתגייס לצבא, שכן חובה היא, לדעתו, להיות עם החיילים כל עוד נמשכת המלחמה ולגונן על המהפכה. עם זאת הוא פעיל בקדחנות במפלגתו ברחבי אוקראינה ואחד תפקידיו – אירגון פלוגות מזויינות. פלוגותיו נלחמות, בבוא השעה נגד ממשלתו של ההטמן סקורופּדסקי ונוטלות חלק בכיבוש הבירה קיוב לדגל המהפכה. אך ככל שהוא מוסיף לשקע בשדותיה של המהפכה מדמו הוא מרגיש בהתערער הקרקע מתחת לרגליו ובהשמט הסיכויים למפלגתו, ל“בונד”, ברוסיה המועצתית. אותו זמן, תחילת 1919, הוא נפגש בקיוב עם עמנואל נובוגרודזקי, שליחו של ה“בונד” בפולין – וגעגועים עזים מתעוררים בקרבו אל “וארשה שלו”. והוא חוזר – להמשך המערכה בחזית החדשה.

וכאן בהמשך הזה של עשרים השנה בין שתי המלחמות, הוא נפגש עם ארתור – ויחד הם עושים את כברת הדרך האחת.

חבר הוועד הורשאי של ה“בונד” מאז שובו מרוסיה ועד לשואה. ושדה פעילותו פראגה, פרברה של וארשה, בחוגי הסבלים והעגלונים ופועלי הבשר. הוא מארגנם, נלחם מלחמותיהם, מגן עליהם, מיישב סכסוכיהם ההדדיים הבלתי-פוסקים, אוסר מלחמה בגילויי השחיתות והניוון. אב ופטרון ושופט, הנוהג בחומרה אך ביושר, המדריך ומחנך, המעלה את הצבור ומתחבב עליו. “ברנרד שלנו”…

מעינות מרץ שופעים מפכים בו – הוא גם המארגן של האסיפות הגדולות ושל ההפגנות ועיקר זכותו: ייסוד פלוגות-המגן של ה“בונד”, שתפקידיהם רבו והלכו עם החרפת מלחמת המעמדות בפולין ומצבה של האוכלוסיה היהודית בה: תחילה שמירה על אסיפות והפגנות מפני מתנכלים ואספסוף וקיום סדר באולמות הגדושים אדם של האיגודים המקצועיים, ואחר, כך – התגוננות מפני התנפלויות של היריבים הקומוניסטים ולבסוף – הגנה על האוכלוסיה היהודית. הגנה – זו המטרה, ממנה לא סטה. שלל “פלוגות-מגן” נפרדות, מיוחדות, בדומה לאלו שהיו ליד המפלגות ברוסיה מלפני המהפכה. אף התנגד למדים מיוחדים, ל“פולחן גבורים”. הוא שעיצב דמותם של המגינים והסדרנים אשר קמו למפלגתו, ואשר עמדו לה במבחנים שונים ורבים. תמיד נמנע משימוש בנשק וממעשי-נקם גם כאשר נעשו נסיונות, על-ידי הקומוניסטים היהודים, להתנקש בחייו. מלחמה נחרצת אסר על הבריונות. כצור עמד לימין דלת העם, להחזיר גזילה ושוד, לריב ריב אלמנה ויתום, לגונן מפני גירוש מדירה או מכירה בפומבי של מטלטלין בעד אי-תשלום מסים לרשות…

ומסופר בו, בעסקן מופלא זה, מעשה שהוא אולי מיטב האספקלריה לדמותו ולעיסוקו בשכבות העובדים המאורגנים פחות והנטולים מסורת של פעולה חברתית תרבותית. יום מימים הזמינו לביתו, ברחוב קרוכמלנא, לחגיגה, אחד סבל יהודי וכינויו “מאלע מאטקע”, רמז לאמו קטנת-הקומה ואף הוא, הבן, קטן-קומה, אך חסינות גופנית רבה יצוקה בו. בא ברנרד לחגיגה, וליד הבית מקבילה פניו תזמורת בנגינת ה“שבועה”, ובבית – המולת חג, בקבוקי יי“ש ומאכלות כיד המלך… מבקש הסבל היהודי להיות כ”אחד האדם“, להדמות ואף לעלות – ולוּ פעם אחת – על הבורגנים הנהנים מכל תענוגות העולם הזה… האין זכותו למעט שמחה ורווחה? – אך להפתעתו הרבה הוא רואה והנה ברנרד, ראש הקרואים והמכובד במוזמנים, אך דרך על סף הבית הקט – וכבר נרתע לאחור, והלך לו… האם העליבובו? – והשמחה הופרה. כי ראה ברנרד את תנאי מגוריו של ”מאלע מאטקע", את האשה השחוחה בעקת ענייה ודלותה, את הילד – ולא מלאו לבו להסב עם החוגגים.

“מאלע מאטקע” נעלב ונפגע ונפצע עד עמקי נפשו. הוא מחרים את בית אגודתו, אינו בא אל אסיפות מפלגתו. אך לימים מבשילה בו החלטה: והוא טורח בשיפוץ ביתו, נותן דעתו לצרכי האשה והילד… ועתה הוא עורך חגיגה חדשה, צנועה, והנה נתפייס ברנרד –

באחד הימים בא ברנרד אל ראש ה“בונד” הישיש, אל נוח, ומשיח לפניו את אשר עם לבו:

הריני מוקף אוכלוסיה של בריות מושחתות, בריונים, קבוצות מופקרות – הוא טוען. ואני חרד… אני חרד לעצמי, שמסופק אני אם אעמוד בכל אלה… ואני מבקשך לשחררני מתפקידי…

נוח מצמצם קמעה עיניו ומצחו חרוש הקמטים לובש חומרה:

לא נשחררך – הוא אומר. עליך להשאר בתפקיד אשר המפלגה שמה עליך. איש לא יחליפך בו. ואשר לסכנה הכרוכה בכך יודעים אנו, כי לא תכשל. אני אחראי בעדך…

וברנרד לא הכזיב. שמורה יפה בזכרונו של ארתור זו האימה שגברה והלכה בחיי היהודים בפולין מאז 1933, מאז עליית רב-הצוררים לשלטון במדינה השכנה. מי כ“בונד” היה רגיש לערעור הגובר של יציבותם היחסית של חיי היהודים בפולין – מי כמוהו עמד בחזית האש הקדמית, במערכה נגד הנישול והאיבה, הבריונות וההתעללות, ההתנקשות בזכויות הקיום והחיים? – האם מקרה הוא שבריוני ה“נארא”, הוא הארגון הפאשיסטי הקנאי-הלוחם הטילו פצצה באולם ה“בונד” ברחוב הארוך 26 והרסוהו? – אך את זממם לא השיגו. מורך-רוח לא השתרר ב“בונד”, להיפך, בתגובה פוצץ ברנרד את אולם ה“נארא” ברחוב בראַצקא, בלבה של וארשה הפולנית.

והאם יישכחו מעשי-העידוד-והסיוע לעיירות היהודים מוכות הגורל והנתונות בחרדת פרעות? באחת מהן, מינסק-מזובצק, הועלו באש בתי היהודים וההמון המשוסה ציפה להזדמנות של ביזה ושוד – וריח הדם באפו… לשונות האש פושטות, גוברות, אוחזות גם בבית פלוני, אך איש מן ההמון לא זע ולא נע. לפתע קופץ ברנרד לתוך הבית הבוער, מחלץ ילדים קטנים וישישה מן האש ופותח במלאכת הכבוי… עומד ברנרד על גג הבית הפלוני בעיירה היהודית, עולה באש שהציתו בריונים פולנים, ודליי המים בידו…

והנה בשנת 1936 – ובלודז מערכת בחירות. – המרכז הגדול של פועלי חרושת, של תנועת פועלים מאורגנת, ממבצרי ה“בונד” והפ. פ. ס. והקומוניסטים. אך לודז היא גם מצודה לריאקציה הפולנית, הפאשיסטית והאנטישמית ואוכלוסיה גרמנית והשפעות נאציות… הללו חברו יחד לנשל האזרחים היהודים מזכות השתתפותם בבחירות לשלטונות העיר, להפחידם, להרתיעם. הם מדביקים כרוזי-איום ברחובות, הם מאיימים בפרעות ובמעשי-נקם. ה“בונד” חש ויודע גודל הסכנה שבאיום ובגזל זכות היהודים העשוי לשמש פתח להפקרתם. ה“בונד” מטיל המשימה על כתפיו של החייל הנאמן ברנרד. ואכן, ברנרד יוצא ללודז ומסכל – בתבונה, באומץ, בתקיפות – זמם רשעים.

היפלא שמושלה של וארשה ירושביץ וקצין הבטחון רונגה, שלא נעלמה מעיניהם פעולתו של ברנרד, כלאוהו – ואימת הגירוש למחנה הריכוז הונפה מעל לראשו כחרב דמוקלס? ארליך בא למושל לדרוש – בשם ה“בונד” – את שחרורו של ברנרד. המושל מזמין לפגישה את ברנרד ושואלו ברוב רוגזה:

“מי הוא מושלה של בירת פולין – אני או אתה?”

ברנרד עונה בשלווה, בהחלטיות שקולה:

– “ככל עוד לא תגן אתה, אדוני, על האוכלוסיה היהודית – אני אעשה זאת. ואם ראוי אני בשל כך להגרש למחנה בקרטוז-ברזה – גרשוני לשם”.

ומן הקו שלו לא סטה עד עצם היום הזה, כאשר את מקומם של שליטי פולין מלפני המלחמה תפסו השליטים החדשים, שלוחי השטן הפאשיסטי, בצורתו המנוולת ובגילויו המאויים ביותר.

כמה דורות חלפו נקפו מני אז? היכן עתה ברנרד? הנתן גם הוא נפשו במרד?


המרד… מרד הגיטו כבר מאחוריו. מרד הגיטו הוא ענין לעבר. ומה הלאה?

גם מרד הגיטו בוארשה לא הניע לבבות שליטי-העולם, לא הניע אף את המוני העם… עתה ודאי ירבו עוד יותר הנואמים והנאומים, הכותבים והמתאבלים, אך גם עתה אין אות וסימן שאמנם ניבעו בקיעים עמוקים בחומת השאננות האטומה, הקהה, המאויימת והמרושעת של העולם… הוא זוכר כל מלה מן הדינים וחשבונות הסודיים של מחתרת ה“בונד”, מן הקובלנות וההפצרות, מבקשות העזרה והנשק, מהטרוניות המרות כלפי העולם היהודי השקט על שמריו. דינים וחשבונות? לא, כי לו הם היו פקודות קדושות, הקדושות בפקודות, כתובות בדמם של לוחמים ואובדים, של ילדים ואמהות, שהוסגרו על לא עוון בכפם, שבטחו בו ובזולתו – ולא זכו…

“אני נלבט עתה בשאלה, אילו צעדים עלי לנקוט (בבית הנבחרים הפולני) – הוא כתב זה מקרוב לחבריו בניו-חורק – ומה עלי לדרוש מן הממשלה… הבעייה העיקרית היא: בארץ (בפולין) נטוש הויכוח, האם כבר הגיעה השעה להתקומם, בנשק ביד, נגד הפולשים. כל האירגונים (הפולנים) ללא יוצא מן הכלל, הם בדעה, שאין לעשות זאת, הואיל והדבר יגרום להשמדת העם ולהקזת דמו מבלי הביא עמו תוצאות. מטעם זה סירבו ליתן נשק להמונים היהודים להתנגד להשמדה בידי הגרמנים”.

אכן, לא רק בשאלה זו נלבט… הוא גופו נאבק עם ההמונים, יחד עמם גורש למחנות-ההשמד, רעב ועונה והוכה ונפל – פעמים הרבה כרע נפל – עם חבריו, על מיתרסי החירות… ודאי, גם הוא עצמו טעם טעמה המר של השואה באבה, אך אילו שיער אחד מני אלף מן הצפוי, ודאי לו, ששום כוח לא היה מזיזו משם…

שום סיכוי לא היה להם לנצח, אך החלטתם נחושה היתה למות בכבוד, להפיל באויב, – ורק במידה זעומה, אם כי מפתיעה, ניתן להם הדבר. גזר דינם נחרץ בעצם עובדת היותם יהודים ברגע בו דרך האויב הפאשיסטי הטמא על אדמת פולין. שם, בניו-יורק, עוד חולמים חבריו על ההמשך… על שיקום השרידים… על חידוש הופעתה של ה“פאָלקס צייטונג”… גם הם, חבריו, נצר מגזע ה“בונד” בפולין, מבקשים לזעזע מבצרי האדישות והשאננות, הם דורשים מעשי הצלה לאלתר, אך האזנים אטומות… רק חוגים מוגבלים נותנים לבם ומלוא דעתם לדבריו של שלמה מנדלסון, חברו, בארצות הברית, והקוראים דברי הסופרים בעתונות יידיש אף הם עוברים לסדר חייהם הרגיל…

"שנרגיש עצמנו כאן, בניו-יורק, נחנקים במחנק הגיטאות, שנחוש בצריבתו של הטלאי הצהוב… כי מענה המראה של האלפים בקרונות-המוות השפוכים סיד לא כבוי… אילו היה בידם לראותנו עטופים באצטלא החמה של אי-האמונה, של הספק, או אז היו קופצים מולנו אגרופיהם הצנומים. דעתו של אדם עשוייה להטרף עליו ממראה כזה. וחובה לשוותו לנגד עינינו, תמיד.

את כל אחד מאתנו מענה הקול הבוקע משם, הנישא מתחת לעפרם של טראבלינקה, סוביבור ווארשה:

אם אין בידכם להצילנו, בואו אלינו, היו יחד עמנו, טעמו מנת גורלנו.

וצריך אדם לגבורה רבה, כדי לעמוד בפני קריאה זו.

(כך כתב שלמה מנדלסון בניו יורק. והוא, זיגלבוים, לא ידע אז, שבמשלחת ה“בונד” בניו-יורק רווחה אז ההצעה על איבוד עצמי לדעת באורח קולקטיבי, שישמש קריאת אזעקה ומחאה! והוא לא ידע, שימים מועטים לפני כן גורשה להשמדה – יחד עם חניכיו ועובדיו של בית-ההבראה על שם מאדאם שליד וארשה – גם בתו רבקה, וי"ח אביביה נגדעו ביד-מרצחים; ואחיה, יוסף, כבר עשה דרכו אל הפארטיזאנים הלוחמים ביערות במזרח. והוא אף לא ידע שאשתו, מאניה, וילדו אהובו טוביה, כבר ניספו במרד הגיטו, באחד המקלטים, – יחד ניספו, שמיאנה להפרד מבנה ולהמלט למחבוא בעבר האריי של העיר, לפי שהוצע לה).

והוא, זיגלבוים, כחברו שלמה מנדלסון, מצביא מנותק ממחנהו…

באחד המכתבים משם, כבר אחרי המרד, שבא לידיו של זיגלבוים, הם כתבו בין היתר, משפט זה:

“ את אמיתנו אין לכלות בגאז ולהעלות באש”. גם הוא, זיגלבוים, על אף מרי יאושו, רשאי לייחס פסוק זה לעצמו, שאמונתו ב“בונד” לא נזדעזעה כמלוא הנימה וגאוותו עליו ואמונתו בו לא קופחו כל עיקר – על אף הכל! המציאות המרה, הנוראה, אישור בה להשקפת עולמו. אין בו ספק, שגורלו של ישראל צמוד לגורל העולם ואין בידנו להמלט הימנו, לא בדרך של מדינת היהודים ולא בדרך של בריחה והתבוללות, לא בדרך של גט פטורין ולא בדרך של ברוגז…

אך העתיד לוט בערפל, כי תם החשבון של יהודי פולין ולא קם להם מושיע ביום עברה וזעם. תם החשבון. העם איננו. ולשונו נכרתה מפיו ותרבותו, בו שיקע מיטב דמו וחלבו, מאווייו וכיסופיו, נאלמה. שיקר נצח ישראל. שיקר. היתל הגורל בנו. היתל.

הם אינם. כולם נפלו בנופלים. אחרונים על חומת הגיטו ודגל ה“בונד” בידיהם – ובלבם. הרי מיכאל קלפפיש, מעמודי התווך של הגיטו המתגונן. עוד ב–1943 הדהים את פולין בעוז רוחו, בחלצו מנחשולי נהר הדונאיאץ ילד שנסחף בגלי השטפון. כבודו יקר לו מחייו שעה שעמד בתגרות עם סטודנטים פורעים בטכניון בוארשה, או בהפגנה נגד הצגת מחזהו של מוסוליני בתיאטרון “נאָראָדאָווי”. מה להט בחדוות-קודש בהתקינו בקבוקי-הנפץ - מנשקו של הגיטו הלוחם. באזור המברשתנים, רחובות שוויאָנטויאָרסקאַ ואַלובא, בעמדת הלוחמים בעלית הגג, שם נתן נפשו, בהטילו עצמו על מכונת-יריה של האויב – וגוויתו הטהורה צנחה נקובת צרורות אש.

נפשו של זיגלבוים הומה בו בעלות לעיני רוחו דמויותיהם של בני משפּחת בּלונאס ויוֹראֶק, בן הי"ג, בן הזקונים למשפחת הלוחמים – והרבים, הרבים האחרים…

הלא הם שני האחים לוּשאֶק ויוֹראֶק, שגדלו ובגרו בשואה, יחד הלכו לקרונות-המוות לטראֶבּלינקה, יחד קפצו מהם וחזרו למאבק-הגבורה עם המגינים על המוות בכבוד…

ומה עלה להם, לחבריו, בגיטאות האחרים, לאברהם כוויניק ולאסיא ביק בוילנה, בביאליסטוק ובשאֶדלאֶץ, בלודז ובקרקא, בקריניק ובניאֶסוויאֶז’? והיכן עתה פאטי, אלמנתו של ארקדי קרמר, הנאמנה והמסורה?

הוא מפסיע בחדר וכפעם בפעם מתרומם על עקביו, משל ביקש להתרומם, לעוף על כנפי-סתר, להשקיף למרחקים… זה דרך הילוכו המקובל עליו, שאף בו אבק חקוי לאורח הליכתו של מורו ורבו ארליך… האם לא לחשה בו תמיד, בכל ימי חייו הקשים, אש שליחות סמוייה, של יעוד חסר-פשר, של עקידה… הוא נזכר… אימתי היה הדבר? דומה, ב–1935, בפאלניץ הסמוכה לוארשה. הוא חזר באחד הלילות לביתו ומצא בו את אחיו הצעיר, את ראובן, שבא אליו לגור לזמן-מה. הם שתו תה – ושוחחו. כמה מועטות היו שיחותיו ופגישותיו של ארור עם בני משפחתו, אך הפעם, משום-מה, הרחיב הדבור והטיף לו, לאח הצעיר, פרק בהלכות מעשיות, נתח בקורת על חלומותיו, על בטלנותו, על חולשתו… “אשר לי – אמר – ודאי שלא אמות במוות טבעי”. פסוק זה שנשר אז משפתיו, כבדרך אגב, וארור וזכרו עתה בבירור, ניתק ודאי מעמקי תודעתו. פסוק זה, שהגה אותו אז במפורש, האם לא היה בו רמז לשליחות הגדולה היעודה שמילאה כל חדרי נפשו, שהציקה, שתבעה… עתה, אחיו זה ראובן ואחיו השני, אברהמ’צ’ה, בברית המועצות הם, במרחקים, אודים מוצלים מן הדליקה הגדולה – ורק בימים אלה טילגרף אל נציג ממשלת פולין בברית המועצות בקשתו, שיושיטו להם כל סעד אפשרי. עתה שוב אין בו ספק, כי הגיעה גם שעתו הוא להתמזג עמהם לנצח, לזנוח את עולם הרשעות והטמטום, אפשר הליכתו הוא – ההליכה הקודרת ונטולת-התקווה מעולם החיים – תעורר מצפונם של שבעים ושאננים…

ושוב צפה ועולה לפניו שורה של מנהיגי תנועתו, ומשום –מה נאחז זכרונו בליטוואק. למעלה מעשרים שנה חלפו מני אז, כשנות קיומה של פולין העצמאית, שהיתה כה שונה, כה אחרת מהדמות הנכספת תיארוה משוררי פולין, חולמיה ולוחמיה. מרוסיה המועצתית בא אז לוארשה, שבע קרבות ואכזבות, ליטוואק, וכאן נפגשו הוא, זיגלבוים, העסקן הצעיר בראשית דרכו-תנופתו, במועדון אגודת הסופרים והעתונאים ברחוב טלומצקא 13 – נפגשו. צעיר היה – כולו תסיסה עשייה וצמיחה. ליטוואק עוקב אחריו במבטו, וחיוך שנון-עוקצני על שפתיו, אין הוא נושא חן בעיני… איך נראה לו זה העסקן הצעיר, נוסח פולין, ששערו הבהיר ושפמו עשויים כשל אחד שחקן והוא מקפיד בלבושו… מה הכאיב לו אז זה החיוך… אכן, מועטת היתה השכלתו, לא ישיבה ולא אוניברסיטה, בויכוחים עיוניים, בעל-פה ובכתב, לא נטל כמעט חלק, אך חייו, מאז עמד על דעתו, האם לא היו כולם קודש לפועל היהודי ל“בונד”?

מן העם בא גם הוא – כליטוואק. אך האם יש בו, במוצא חברתי, משום ערובת-תמיד, ערובת-ממילא לנאמנות-עד-תום לתנועת הפועלים? הרי ארליך, שכל חייו העריצו ואהבת-נצח אהבו ואף את אורח דיבורו באסיפות-עם חיקה – בן עשירים היה ובלא מאמצים יתרים זכה בכס המנהיגות. ולעומתו מנהיגיה הקובעים של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית – בבל ושיידמן, וולס ודיסמן, קריספין וברנשטיין, אברט וסוורינג – שרובם מבתי פועלים היו, אך ה“בונד” דעתו לא היתה נוחה מהם וסופם – נכנעו לעריץ… אך ממנהיגי ה“בונד” אף אחד לא סרח ולא סטה.

ושוב ליטוואק… אשר ההומור לא עזבו גם בשעות החמורות ביותר, ולא נשבר גם בניסיונותיו המרים והרבים. אך האם עמד אחד מהם, ממנהיגי ה“בונד” בנסיון דומה, בו הועמד עתה הוא, זיגלבוים, נסיון העלול לטרוף דעתו וחושיו של אדם? הן כל אחד מהם, בגירוש או בסוהר, ידוע ידע, כי סוף הנצחון לבוא, גם אם ירחק, ובמאבקו למען הנצחון – טעם חייו ויסוריו… ואילו הוא? – עצם האפשרות להיאבק ניטלה הימנו והסכוי לנצחון, גם אם יודבר האויב, ממנו והלאה… והרי מפי ליטוואק שמע את הספור הנשמע כאגדה על עסקנית ה“בונד” מברדיצ’ב – שרה פוכס.

תחילתה פועלת, סורגת פוזמקאות, אוטודידקט, נאסרת על פעילותה המהפכנית. נמלטה לחו“ל וגם שם עובדת בבתי-חרושת בשוויץ ובגרמניה. עד מהרה חוזרת למקור חיותה – המערכה נגד המשטר – בדרום רוסיה, בוארשה, בלודז. לוחמת נועזת, מפעילי הפעילים, כובשת לבבות בנאומיה. לאחר מהפכת אוקטובר והיא מראשי העושים בועידה העשירית של ה”בּונד" ובכינוס היהודי הכללי בקיוב – ומנהלת מפעל הבחירות לעיריות באותה שנה עקובת-דמים ויסורים וחורצת גורל. שמה הולך לפניה במרכזי היהודים באוקראינה, מרתקת המונים באסיפות ובהפגנות – ודומה כנפים צמחו לה…

ובאחד הימים: הקומוניזם הצבאי כבר מלך אז בכפה, ואחד משליחיו, בונדאי לשעבר, ועתה מנאמני המשטר החדש, בא לאסרה. “נעמך מיך – קחוני” – אמרה.

משהתחיל לחקרה הרגישה, כי שוב אין טעם לחייה. היא חיתה עוד שבועיים, – שראתה צורך לטפל בהושטת עזרה לחברה חולה.

כעבור שבועיים נסעה לקיוב – ושם הטילה עצמה אל תוך גלי הדניאֶפר… ודאי, גם לפניה פתוח היה השער אל ההתנכּרות, אל ההסתגלות, אל השררה. אך היא לא תיכנס לעולם לשער זה…

אכן, בא הרגע בחייה של הלוחמת הדגולה, בת העם, ששוב לא ראתה טעם בהמשכם…

זיגלבוים מנסה לתאר לעצמו דמותה: שערה השחור, זרוע הכסף, מתנפנף לרוח הגלים – ועיניה – יקוד אש, יגון לוהט… אי משם עולה להגם וצחוקם של אביריה החדשים של המהפכה, מהם שרק תמול שלשום הצטרפו לשורות המנצחים… אך הדמות מיטשטשת והולכת, נמוגה בערפל…

אחת מבנות דור-הראשונים, שהעלו עצמן בחדווה על מזבח אמונתן וכה מעטים רגעי-האור שנפלו בחלקם – ועצם הקרבתן אשרן…


והרי פרומה פרומקין, שנלחמה בפועל ממש על זכותה לעלות לגרדום, בדומה לנשים אחרות הנלחמות לאהבה ולאושר משפחה. מה רב היה צערה כאשר בית הדין הצארי המיר לה עונש המוות בעבודת פרך… ואכן, היא המשיכה דרכה וסופה נתנה נפשה – כאשר שאפה כל חייה – על התליה…

והנה ז’אני הורביץ, הלא היא מתרגמת ה“קפיטאל” לרוסית ואחותו של אייזיק יצחק הורביץ, הוגה דעות מחולצי הסוציאליזם היהודי. בת למשפחת סוחרים אמידים שהתמכרה כליל לשיחרור המוני העם. עוד ב–1879 נאסרה באשמת פעילותה ב“קבוצת תעמולה” מטעם מפלגת “נרודניא ווליאַ – ”רצון העם“, והועמדה תחת פיקוח משטרה. עד מהרה והיא נוטשת תנועה זו הקושרת תקוותה במוז’יק הרוסי – והיא כבר פעילה בחוגים הראשונים של הסוציאל-דימוקרטים היהודים, שמהם צומחה ”בונד" – הרואים בפועל את חלוץ השחרור הסוציאלי. עתה היא במשתתפות ועידת-היסוד של מפלגת הפועלים הסוציאל-דימוקרטית הרוסית. ושוב: מאסר, גירוש, בריחה. בחוץ לארץ מחכים בקוצר רוח לבואה תלמידיה-חבריה ובכללם הצעיר שבהם: ולאדימיר מאדאם. אך היא חוזרת, נכזבת, לשדה המערכה.

ושוב – פעילות רצופה, סוערת, משכרת, מלווה נגישות, מאסרים ואימת שילוח לארץ גזירה, עד שנות המהפכה. באה השעה המיוחלת! תור הגשמת הסוציאליזם התחיל! היא נבחרת חברה בעירית מינסק – עירה. היא פעילה ולוחמת על המשך, על ההגשמה, אך שומרת אימונים לדגל ה“בונד” – ושעל כן היא נאסרת, ושערי בית-הסוהר הישן במינסק, שכל פינה בו ידועה לה, נפתחים שוב לפניה… גם צו-הגירוש לסיביר לא נמנע… אפס, במוסקווה, בדרך למקום גירושה, היא זוכה לשחרור: מנהלו של מכון מארכס-אנגלס, חוקר המארכסיזם הנודע, ריאזאנוב (גולדנבאך), מצרפה לחבר עובדיו… ושוב – סמוך לפרוץ המלחמה והשואה – פושטות שמועות שנאסרה, שמתה… היא שבעה מרורים ואכזבות…

ועוד אחת: אסתר ריסקין כברק חלפה על פני שמיו של ה“בונד”… בת חסידים מליאַדי היתה, בגיל ט“ז השיאוה הוריה לאברך אדוק, אך היא נמלטה מביתה ערב חתונתה. משתלמת בחארקוב ונקלעת ל”חוג“ בהנהלתו של סטודנט צעיר, לעתיד עסקן ה”בונד“ הנודע פאבל רוזנטאל-אַנמן. זקופת-קומה, יפת תואר משכילה ומסורה בלב ונפש למהפכה, לעם העובד. אש החסידות, מורשת ביתה, היא משקעת בפעולתה, שתחילתה בביאליסטוק והמשכה בוארשה, בה באים על סיפוקה יצר פעילותה ומאוייה וגם – שאיפותיה הרוחנית בשדה הספרות והאמנות. בוארשה, בתחילת המאה, היא נקלעת לחוגי הסופרים והעסקנים הצעירים, אם בביתו של י”ל פרץ ואם באמצעותו של ליפא נובוגרודזקי מראשוני ה“בונד” בפולין. היא נאסרת, מגורשת לסיביר, נמלטת לחוץ לארץ – ועם רעמיה של מהפכת 1905 היא אצה, בחדווה, לשדה-הקרב הקורא לה… היא מעורה בעם, ב“בורסות”, בשביתות, בהפגנות, בהתנגשויות. ובביאליסטוק – בהתנגשות שערכו אנרכיסטים יהודים במשמר-משטרה – בא עליה המוות בחתף. נתרסקה בפצצה.

כסערה חלפה, הדליקה, הבריקה – וכבתה.

אחת מני רבות…


הוא משפשף עיניו הלאות והוגה במנהיגי היהודים לארצותיהם – ובלונדון זו. במה שקועים הם עתה? בפלשתינה תפוסים לחלום ציון. ודאי גם שם מצויים אישים החיים בכל נפשם את השואה, אשר פקדה את כל העם היהודי בפולין, ואת מחנות החלוצים והשומרים בכללם. אך הם הרי נתונים, מאז, לאוטופיה שלהם ואת הגולה לא אהבו מימיהם… ואשר למנהיגי ה“בונד”, הרי אף אחד מהם לא נתנסה בנסיון המר שהוטל עליו, במבחן הטראגי הזה, שהשקה אותו מרורות… אך לחרפה ייחשב לו אם גם עתה, לאחר האסון הגדול שאין לו תקנה עולמית, שוב ייהנה מאור של שמש האביב המפציעה לרבים, לרבים… כי היו לו החיים משא לעייפה ופצע צורב, פצע אנוש אשר לא יירפא, שקוי צער ויגון עולמים…

הוא ממשש בסימן השריטה העמוקה באזנו – “מתת” ידו של פורע פולני לאומני… בחאֶלם היה הדבר, באסיפת פועלים באחד במאי. הוא נאם, ביידש כמובן. אך צליליה של לשון זו לא ערבו אף לאזנו של איש פ. פ. ס. אשר נלחם בו בפיו, ואילו איש המחנה הלאומי הדימוקרטי האנטישמי (נ. ד. ) – הרים עליו את אגרופו. קשה היתה המכה, אך אפשר ומכת השפתיים הכאיבה יותר.

אכן, לא באסיפה אחת עמד במערכה דומה, בצורות שונות, בגילויים שונים. לא אחת גברה ידם של הפועלים היהודים, כמו בלודז זו, שבה מילא תפקיד כה חשוב במערכה על דמותה, בלודז זו מלפני השואה בה היה רוב מוחלט בעיריתה לנציגי הפועלים היהודים והפולנים. אך עתה שוב אין חאֶלם ואין לודז ואין קראַסניסטאַוו עיר-הולדתו, הם אינם – כלומר נכרת הרחוב היהודי כליל, נעקר, עם שרשיו נעקר… עם תנועת הפועלים היהודית, עם האיגודים המקצועים שתולדותיה ארוגים בתולדותיהם, עם בתי הספר והספריות והעתונים… דממת עולם, דממת בית עלמין…

הוא נוטל לידו הקולמוס ומושך בו על גבי הניר; הוא כותב את המכתב האחרון:

אל נשיא המדינה ולדיסלב רצ’קביץ וראש הממשלה

ולדיסלב שיקורסקי,

"הריני מרשה לעצמי לפנות בדברי האחרונים האלה אליך, ובאמצעותך לממשלת פולין ולעמה, לממשלות כל בעלות הברית ועמיהן ולמצפון העולם.

מהידיעות שהגיעו מפולין הוברר, שהגרמנים באכזריותם המאויימת משמידים עתה את מעט היהודים ששרדו בה, מאחורי חומות הגיטו מתחולל עתה האקט האחרון של הטראגדיה, שאין לה אחות בהיסטוריה. האחריות לפשע של רציחת כל האוכלוסיה היהודית בפולין חלה בשורה ראשונה על המרצחים עצמם, אולם בעקיפין היא מוטלת על כל האנושות, העמים והממשלות של בעלות הברית, שלא עשו עד עתה מאמצים למעשים ממשיים, כדי למנוע הפשע. בהסתכלותם האדישה ברצח של מיליונים חפים מפשע של ילדים, נשים וגברים – היו המדינות הללו שותפים לפושעים.

רצוני גם להכריז, שעל אף תרומתה הניכרת של ממשלת פולין להשפעה על דעת הקהל בעולם, הרי לא עשתה זאת במידה מספקת. היא לא עשתה דבר, אשר יעמוד בהתאמה לעוצם חדראמה המתחוללת עתה בפולין, מתוך בערך שלשה ומחצית המיליון יהודי פולין ו–700 האלף שגורשו מארצות אחרות לפולין – לפי האינפורמציה של מנהיג מחתרת ה“בונד” שנשלחה אלינו באמצעות שליחי הממשלה – נותרו בחיים, באפריל 1943, רק 300 אלף. וההשמדה נמשכת ללא הפסקה.

איני יכול לשתוק עוד. איני יכול לחיות כאשר שרידי העם היהודי בפולין, שאני נציגם, נשמדים והולכים. חברי בגיטו וארשה נפלו, הנשק בידם, במאבק ההירואי האחרון. לא זכיתי למות כדרך שמתו הם, יחד עמם. אולם אני שייך אליהם ולקברות ההמונים שלהם.

במותי רוצה אני להביא לידי בטוי את מחאתי החריפה ביותר נגד האדישות, שבה צופה העולם – וללא תגובה – בהשמדת העם היהודי אני יודע מה מועט ערכם של חיי אדם בימינו אלה, אולם הואיל ולא היה בידי לעשות דבר בחיי, אפשר ומותי יסייע לפריצת חומת אדישותם של אלה, שבידם להציל עתה, אולי ברגע האחרון, את שרידי יהודי פולין שעוד נותרו בחיים.

חיי שייכים לעם היהודי בפולין, ולפיכך אני מוסרם לו. מבוקשי הוא, שהמעט אשר יוותר ממיליוני יהודי פולין, יזכה יחד עם כל האוכלוסיה הפולנית, לגאולה שאפשר להגשימה בפולין בעולם החירות והיושר של הסוציאליזם. אני מאמין, כי פולין כזאת קום תקום ועולם כזה יבוא ויהיה.

אני בטוח, כי הנשיא וראש הממשלה ימסרו את דברי לכל אלה אשר להם הם מכוונים, וכי ממשלת פולין תנקוט מיד במעשים הדרושים בשדה הדיפלומטיה, למען אלה שעודם בחיים. ואני אומר “שלום” לכולם ולכל, אשר יקרו לי ואשר אהבתי".

שמואל זיגלבוים

עתה נרגע קמעה, דומה הוקל עליו, משא לעייפה ירד ממנו. אך עליו עוד לומר מלות-פרידה אחדות לחבריו הקרובים לו. נציגות ה“בונד” בניו-יורק – בדמי הליל משרך הקולמוס על פני הנייר הלבן, בהתפרקות אחרונה על היקר לו מכל יקר…

"במברק זה אני נפרד בברכה מכל חברי וידידי אהובי נפשי. שרידי עמנו בפולין עתה ואין בידי להציל אף אחד מהם. עלי לסלק חוב לכל אלה שהנחתים בבית, שעה שיצאתי את וארשה, ב–1940. זה עתה נתנו נפשם אחרוני חברינו בוארשה בהתמרדות בה פתחו ב–18 באפריל. אין אני יכול לחיות בלעדיהם. הן אני שייך להם.

אני שולח יד בנפשי בהפגנה ובמחאה נגד האומות הדימוקרטיות וממשלותיהן, שלא עשו לחלוטין דבר למניעת כלייתה המוחלטת של האוכלוסיה היהודית בפולין. אפשר במותי אשיג את אשר לא השגתי בחיי – שתיפתח פעולה ממשית, כדי להציל לפחות את פחות משלש מאות אלף היהודים ששרדו משלשה ומחצית המיליון שחיו שם קודם. עתה היא השעה האחרונה לפעולה כזאת.

אני מודה לכולכם בעד האושר והחדווה שהענקתם לי במשך השנים, בהן עבדנו, חיינו ונלחמנו יחד. כולכם יקרתם לי.

יחי ה“בונד”!

ושוב הוא נח, שקוע בהרהוריו, ורק זכרם של מאניה, אשתו וילדיו עולה בו וצובט… עתה לו נותר לו כל; הוא סילק כל חשבונותיו… עוד מעט ויעלה שחר חדש, שחר-לא-לו. עליו להזדרז… המכתבים הקצרים, בהם אמר הכל אשר היה לו לומר, ערב לכתו לעד, מן החיים אל המתים, להתייחד עם חבריו, עם המוני בית ישראל – עייפוהו ביותר… עלי להזדרז…

בהכרה צלולה הוא רושם על הנייר:

ליאון ולוציאן[7] יקירי,

אבקש סליחתכם על אי-הנעימות שאני גורמה לכם. השעה מאוחרת ואין זמן להכרזות ארוכות ולהבעת רגשות. אני מברך, מנשק ומחבק את חברי היקרים, שהיו כל תוכן חיי ואשר סיעו בידי. אתם תבינו הכל ללא הסברים. וגם החברים בניו-יורק ובפולין (שחלק מהם אולי יחיה אחרי – מה שמחה והקלה היה זה, אילו אפשר היה להאמין בכך) – יבינו לי. אין אני כותב לחוד לחברים בניו-יורק, כי עייף אני מאד מאד.

הריני משאיר מכתבים לנשיא, לראש הממשלה, למיקולייצי’ק ולקוט, והעתקיהם ל… שגרו אותם.

ידידי היקרים, אל נא תתאבלו עלי ביותר, דאגתכם להצלת היהודים שעודם בחיים.

ליאון היקר, הריני משאיר שק על סך 50 לי"ש למשפחתי.

ידידי היקרים, אם מי מכם יראה את מאניה (רעייתו) או את אחד ילדי, אמרו להם, שמעולם לא יכולתי לסלוח לעצמי שהשארתי אותם (בוארשה).

ש. זיגלבוים.

. . *

הוא שוכב על הספה. עיניו עצומות. תמונה מעומעמת חולפת במוחו, כברק השלוח מעולם שכולו אור – וארשה, ה“בונד”, מאניה…

ופתע הוא קם. קר הברזל של האקדח. הד היריה. ודמי קילוח דם חם… דומה, חיוך קל פרח ומת על שפתיו החיורות – לעד.

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה


  1. כנוי הסואה למהפכנים.  ↩

  2. פרנץ קורסקי (שמואל קאהן), נולד בבויסק, עיירה בליטא, ב–1874, למשפחהת המעמד הבינוני. סבו ר’ אלחנן כהן (סלנטר, הוא גם סבו של מאיסיי גורביץ, ראה הפרק על היר לקרט). בן י“ח יצא לפולין, ובוארשה הוא מתקרב לחוגים הסוציאליסטים היהודים והפולנים. ב- 1895 נמנה עם חוק הצעירים המתרכז סביב ”יום טוב בלעטלעך“ לי”ל פרץ. אחרי כן מצטרף ל“בונד” ועושה בשליחותו כל ימי חייו. רבה זכותו במיוחד בקיומו ובטיפוחו של הארכיון של ה“בונד”, ופירסם מאמרים ותעודות בעלי ערך היסטורי לתולדות תנועת הפועלים היהודית. ב–1919 שימש נציגה של הרפובליקה של גרוזיה בברלין. נפטר ב–1950, בניו-יורק.  ↩

  3. לשאלת האוטונומיה הלאומית וכינונה של מפלגת הפועלים הסוציאל-דימוקרטית הרוסית על יסודות הפדרציה (לונדון 1902).  ↩

  4. אייזנשטט יודין הוא אחד הסופרים המארכסיסטים הראשונים בתנועת הפועלים היהודית, מחלוציה ומלוחמיה. נאסר פעמים רבות. במשך שנים רבות היה חבר מרכז ה“בונד”. מת בפאריס.  ↩

  5. המדובר בברנרד גולדשטיין, איש ועד “הבונד” בוראשה, ובמלחמה – חבר המרכז במחתרת  ↩

  6. אסתר אויונסקא, אחותו של ויקטור אַלטר.  ↩

  7. חבריו עסקני ה“בונד” – ליאון אולאר ולוציאן בליט.  ↩

אברהם שמואל שטיין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם שמואל שטיין
יצירה בהפתעה
רקע

התדע מעבר

מאת שמואל הנגיד (שירה)

וּבְצֵאתוֹ לְהִלָּחֵם עַל אָשׁוּנָה וּמוֹרוֹר עָבַר עַל מָקוֹם הָיָה בוֹ חוֹל לָרֹב, בִּשְׁנַת תת"ו [4806],

וּכְבָר עָבַר עָלָיו בִּימֵי בַחֲרוּתוֹ בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַכְּבֵדָה מִקָּרְטָבָה, וְאָמַר זֶה:

הֲתֵדַע מַעֲבַר הַחוֹל, בְּעָבְרִי / בְּךָ חָרֵד וּבוֹרֵחַ בְּמַקְלִי?

וְהַיּוֹם אֶעֱבֹר בָּךְ – וְאֲחוֹרַי / רְבָבוֹת, כַּאֲבִיהֶם יִשְׁמְעוּ לִי,

וְיוֹחִילוּ לְאִמְרֵי פִי כְּמָטָר, / וְיַקְשִׁיבוּ כְּאֶל חָזוֹן לְשִׂכְלִי,

וְיַעַן בֵּרְכָם אֵלִי לְרַגְלִי – / לְרָצוֹן נִמְשְׁכוּ הַיּוֹם בְּחַבְלִי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.