(לדמות־דיוקנו של מ. י. ברדיצבסקי).

א. המעפּילים    🔗

בּת־מלך זו, שרוח שמה, כּל כּבודה פּנימה, ואינה מתגלה לעין בּשר־ודם אלא על־ידי לבוש; לובשת היא צורה או פעולה, המעידות על מציאותה ומסתּירה את מהותה.

זוהי הקליפּה המקיפה את המושג. ואָחות יש לה: הקליפּה המקיפה את המשיג ומשמשת לו כלי־השגה; הלא הם החושים, שבּאמצעותם הוא תופס את צלה של המציאות, ובלעדיהם אין לו תּפיסה בה כל־עיקר.

וכל־זמן שהאחד האין־סופי מתחלק למושג ומשיג, לכלל ופרט, העומדים זה מול זה, – מחיצה זו, של קליפּה כפולה, חוצצת בּין חלקיו ומעכּבת אותם מנגוע זה בזה נגיעה בלתּי־אמצעית. כּי זה ענשו של הפּרט, הפּורש מן הכּלל לשם קיום־בּפני־עצמו, – שלא יכּיר הכּרה ישרה את הצור ממנו חוצב, עד שישוב למקורו ויתאַחד עמו בּיחוד שלם.

“כּי לא יראני האָדם – וחי”.

ויש מעפּילים, המהרסים לגשת אל הרוח ולהציץ בּמסתּריה, בּהיותה עירום ועריה: להסתּכּל בּזיו־השכינה מחוץ למשכּן; להקשיב לרנה שבּממשלת הדממה; להבין את המחשבה הקדמונה, שלא התגשמה במלים; ולהשיג את הדבּור המופשט, שלא התלבּש בּקולות ואותיות. יחד עם זה הם מרימים יד גם בּשר־החיים ואומרים לפרוק את עולו מעליהם: להשתּחרר מן השעבּוד ל“כלים” הגשמיים, שניתּנו להם לשם השגה, ולתפּוס את מהותה של המציאות בּעיני־הרוח בּלבד.

אולם חוק ניתּן גם למעפּילים – ולא יעברוהו. מעבר מזה קם שר־הצניעות, השומר את דרך הרוח, ופורש עליה צעיף־ערפל, אשר יכסה מערומיה מעין זרים פּורצי־גדר. ומעבר מזה מתעורר שר־החיים על יצוריו המורדים בּו – ומכניעם מחדש: בּמקום מראה־העינים, אשר בּעטו בו המעפּילים, בּא הלך־נפש, היונק גם הוא ממקור הגשמיות – מנסיון החושים.

אַתּה נכנס לפרדס – וערפל גורר בּעדך; מתפּשט את גשמיותך – ונמצא לבוש. מחיצה נופלת ומחיצה קמה – והמחיצה לעולם עומדת.

אַף־על־פּי־כן אין עמלם של המעפּילים לשוא: אין כּאן השתּחררות מן הצורה ומחוקי־ההשגה, אַך שנוי הצורה ושנוי חוקי־ההשגה יש כּאן.

בּערפל אין מסילה ואין נתיבה, והמהלך בּו מגשש את דרכּו, מתּוך ערות וכוונה. בּערפל אין מציאָה בּהיסח־הדעת: כּל היגע – מוצא משהו, ולפום צערא – אַגרא. בּערפל אין בּטחון־השאננים; חוט של רזים מתוח שם על ההויה, והוא מעורר את יצר־הדעת, מפתּהו ואומר: כּאן צפונים אור ותהום – קרב, בּן־אָדם, קרב הלום!… בּערפל אין הבחנת המרחק החיצוני; ההבחנה פּנימית היא, תּלויה במצב־רוחו של המסתּכּל: בּשעת התלהבות ודבקות גם הרחוב קרוב אליו, ובשעת קרירות והתבּודדות הכּל רחוק וזר. ומכּאן “קפיצת־הדרך” הרוחנית של בּעלי־הסוד, המתקרבים לפעמים אל העצם למרות ריחוקו, אל התּוך למרות היותו מסתּתּר בּחביונו.

גם בּגבול ההשגה מתהווה שנוי אצל הנגשים אל הערפל. שאיפתם, להשיג את המציאות שלא על־ידי אמצעי, אָמנם אינה מתמלאת; אַך התקוממותם כּנגד שלטון־החושים פּועלת משהו: היא מחלישה את שלטונם ומטשטשת את הגבולות שבּיניהם, עד שהאָדם רואה את הקולות ושומע את הנאמר אליו בּסנה בּוער, – כּאילו חזר גלגל־ההתפּתּחות אחורנית והאָדם שב למצב קדמון, שבּו ידע החי רק חוש אחד יסודי, אבי־אבות החושים וכוללם יחד. וחלוף־תּפקידים זה של החושים גורם, שיטעם בּהם האָדם טעם חדש.

ואַף בּאופן הבּטוי של המעפּילים ניכּר השנוי. אָמנם

זקוקים גם הם ללבוש הגס של המחשבה – לקולות ואותיות; אבל מורדים הם בּנוסחה הלשונית לצורותיה השונות: בּסגנון הסלול, בּהוראַת־המלה המוסכּמת, בּדיוק־הדבּור, עד חוקי הלשון והדקדוק המקובּלים – ועד בּכלל. ושתּי דרכים לפני אלה, המואסים בּנוסחה: יש מהם הסרים מן הדרך הישרה, ומסתבּכים בּסבך המליצה, המגמגמת הרבּה ואינה אומרת כּלום; ויש העוזבים אַך את הדרך הכּבושה, כּדי לכבּוש שביל לעצמם, והללו מכניסים נשמות חדשות בּמלים מתות, כּוונות חדשות בּצירופי המלים, רום ועמקות בּנפתּולי הסגנון, וחן מושך בּצללי הרמזים. ואם מן הזוכים הם, שבילם המיוחד נעשה רשות־הרבּים, וסגנונם – נוסחה חדשה, שנתיני־ההרגל ירוצו בה ובני־החורין יסורו ממנה.

עד כּאן שכר הטרחה של המעפּילים, שאינם מסתּפּקים בּמועט – בּנגלה ובחושים בּלבד.

אַך גדול מזה השכר הצפוי להם בּזכותה של האהבה.

כּי יש רגע בחייהם, שתּשוקתם הלוהטת פּורצת פּרצה בּערפל, ובהקרע עב־הענן מופיע עליהם האור הגנוז כּעין הבּרק. הנצח מצטמצם בּרגע ועובר על־פּניהם בּכהרף־עין; ואַף כּי הם נדהמים אָז ומסתּירים פּניהם – “ויסתּר משה פּניו”, – נחרת החזון בּלבּם ולא ימחה ממנו. בּאותה שעה, שהגיע המעפּיל לידי גילוי, הוא נעשה חוזה.

שונים הם המעפּילים־החוזים, הנכנסים לפרדס, ושונות דרכיהם.

החוקר נכנס לפרדס מתּוך אהבת הדעת. מבקש הוא לעמוד על סוד מהותה של ההויה, לגלות את היחס שבּין ה“אני” החולף והכּלל האין־סופי. אַשריהו אם לא ימצא את מבוקשו, ואוי לו אם ימצאהו – או ידמה שמצאָהו. כּי בצאתו מן הפּרדס, אחרי הרימו את שולי אַדרתּו של המקום והציצו בּאחיזת־העינים שבּעולמו, – הוא מגיע לידי בטול־היש. החיצוניות כּולה הבל־הבלים היא בּעיניו; קיום ה“אני” – מארה; והוא עצמו – אָדם שאין לו כּלום, שאינו מבקש כּלום, ושאינו כלום.

זוהי מין “קבּלה עיונית” טהורה, היושבת כּל הימים בּתענית ומתאַבּלת על מעשי־בראשית.

המאמין נכנס לפרדס על־מנת לקבּל פּרס: מתאַווה הוא לשבּות את בּת־המלך ולמשכה אתּו אל עולם־העשיה. אם תּתחמק ממנו, הוא תופס בּשמלתה ומשלה את נפשו להאמין, כּי בת־המלך עצמה בּידו. ויש שמאמונתו זאת הוא משפּיע על סביביו, ובכחה הוא מושך אַחריו אָדם רב ומהפּך קערות על פּיהן. אימת־האורה, הנופלת על החוזה בּשעת הגילוי וממלאָה את נפשו תּמהון וחרדת־ספק, סרה מהר מעל החוזה־המאמין, שהודאיות הכרח נפשי היא לו. את הנטיה המסתּורית הוא הופך לתנועה מסתּורית; את התּוך הנעלם – לקליפּה מתעלמת. – מין “קבּלה מעשית”.

חוזים מסוג זה הם־הם שהטו את הנצרות הקדמונה מן הדרך, בּהגשימם את כּל המושגים הרוחניים השאולים אתּה מן היהדות; שמזגו את הקבּלה העיונית, המבקשת נתיבות עולם, בּקבּלה מעשית, השואפת להוציא זהב מן הסלע; ושהרכּיבו בּחסידות האצילית את הצדיקות הגשמית.

הצדיק נכנס לפרדס, מתּוך שאיפה להתייחד עם יסודו־של־עולם ולהזדכּך על־ידי־זה מסיגיו. ואם לא יגרום החטא שיציץ ויפּגע, הוא יוצא משם בּלב מצורף ומלא הכנעה, מוכן לקבּל את הכּל בּאהבה. גזרות המקום הן, שיתקיימו החומר וה“אני” בּעולם; אַך אפשר לו, לצדיק, להמתּיק את הגזרות: אפשר ליהנות מן החומר על־מנת להעלותו למדרגת הרוח; ואפשר לתקן את ה“אני” על־ידי התקרבות אל תּחת כּנפי השכינה, על־ידי דבקות בּאין־סוף. עשיה מתעלה בּאופן זה ליצירה, יצירה – לבריאָה, ובריאָה – לאצילות.

קבּלה ממוזגת היא: רוחניותה מתבּטאת בּמעשה, אַך המעשה רוחני הוא – עבודת הבּורא.

והאָמן נכנס לפרדס, מתּוך געגועים על זיו־העולם ושירת־הגלגלים. אין הוא נתפּס בּרשת הגשמיות, כּמאמין, אַך מן ההגשמה אינו נמלט: כּי בבואו לתרגם את חזונו ללשון בּני־אָדם, על־כּרחו שיגשימהו בּסמלים. אין לו משלות הצדיק, המשכּך סערת רוחו בּמעשים טובים; אַך גם יאושו המוחלט של החוקר אינו נחלתו, מאַחר שהוא עצמו נעשה שותּף למעשה־בראשית על־ידי יצירתו־אמנותו. אין הוא מסתּגף כּחוקר: נפשו, השוקקה ליופי־של־מעלה, שואבת מן הבּאר ושותה; אַך יותר שהיא שותה היא צמאָה. ראה אלהים – ומות!

חוזה־אָמן זה, שהסתּכּל בּנצחיות, מחן הנצחיות שפוך עליו ועל דבריו, וכאילו אין לזמן שליטה בהם. הוא אינו מזדקן, ודבריו אינם מתיישנים. אַדרבּה, כּל מה שמזקין ומתקרב אל גבול האין־סוף, כּן הולכת השגתו ונעשית בּהירה ולשונו שקופה; ומעשי יצירתו, כּל מה שמתיישנים, שרשיהם מעמיקים ונופם מתפּשט והולך – ומתחדשים מדור לדור.

* * *

כּל החלוקות האמורות בּזה – של חוקר, מאמין, צדיק, ואָמן, – לא נאמרו אלא כּדי לשבּר את האוזן. בּעולם־האמת אין גבולות קבועים: שם דין ורחמים, חזון ומעשה, שירה ומחשבה נשקו; ומי שהביא כּדו אל המבּוע, אבי כּל הפּלגים והנחלים, הן טעם מכּל הזרמים בּעודם אחד. לפיכך קרובים החוזים בּעלי המדורות השונים איש אל רעהו: התּחומים יונקים אצלם, יען כּי כולם עמדו פעם מעבר לגבולין.

בּ. שורש הנשמה וגלגוליה.    🔗

חזון ואמנות היו שורש נשמתו של בּרדיצבסקי.

החוזה הסתּכּל בּתהום ונתמלא אימה; והאָמן פּרש עליה צעיף של חוטי־חן. החוזה חש בצערו של האלהים, ש“מעשיו מכריעים אותו”, צער ההויה הכּלואָה בקליפּתה־צורתה; והאָמן בּא אַחריו וצר לזה צורה. זה נעשה שותּף לצער־בּראשית, וזה – למעשה־בראשית.

החוזה נגש אל הערפל; והאָמן לקח מן הערפל והליט בּו את פּניו ואת נפשו, את סגנון־חייו ואת סגנון־לשונו. כּמו בּעד הערפל נראתה לעינינו דמות־דיוקנו והגיע לאָזנינו הד קולו: רחוקים – וקרובים, מוזרים – וידועים מקדמי־עולם.

החוזה הציץ לפני־ולפנים, והכּיר את התּוך האחד המתפּרש לכמה פנים, את האַחדות שבּרבּוי־הפּנים והקרבה שבּיניהם. על־כּן הרגיש, “שאין דברים חיצונים, שהכּל שייך לנו ויש לו תביעה נפשית עלינו”; כּי כל אשר בּו הוא “כּעין שותּף למראות הטבע”; וכי שני עולמות נפגשים בּו ונושקים זה לזה – העולם־הזה ועולם־העבר, בּראשית ולפני־בראשית. והאָמן נאחז בּתוך־תּוכם של הדברים והענינים והאנשים – ושם אותו לנושא שירתו. ובמדה שמדד מודו לו: בּקשו את התּוך בּדבריו; ואַל תּבקשו בהם את הלבוש, ואַל תּדונו אותם על־פּי חוקי התּפירה של הלבוש. גם לשונו היתה לשון התּוך: לשון־רמזים מלאָה אור וצללים – אור מבּפנים וצללים מבּחוץ.

חוזה־אָמן. אַך כּמה גלגולים עברו עליו עד שכּרתו האָמן והחוזה בּרית־מלח.

בּאחד מגלגוליו היה חוזה וצדיק. בּימים ההם התמרמר הלב הצעיר על עוות־הדין וקלקול־השורה שבּסדר־העולם; אַך רבּון־העולם היה קרוב אליו, ולפניו הציע טענותיו. “מחוץ תּשכּל חרב החיים – – – ואני בּבית־אלהים עומד בּרגש – – – הנני מיחד את עצמי עם השכינה”. אבל גם אָז כּבר התגנב אל לבּו הספק, שמא לא מאזרחי המדור הלז הוא… “ותשוקה עזה התעוררה בי לעלות גם אני ולראות את הרי האָרץ ומערותיה. אראה את הארץ בּעודני חי, אָמרתּי, כּי עד ימי גלגול־מחלות כּמה רחוקים עוד הימים; ומי יודע, אם בּגדלי לא ארשע ולא אשאר קבור בּארץ טומאת העמים”… ובמשך הזמן נעשה לו הספק לודאי. הכּר הכּיר, כּי לא לו הדבקות השלמה של הצדיק הגמור, הקורא לעוף־השמים: אָחי, לחבצלת־השרון – אחותי, למצורעים – עצמי ובשרי, ואשר לפניהם יעמוד וישרת – ורווח לו. ובהיות כּי נשגב ממנו למצוא לו תּקון בּהפקרת־עצמו, בּקש לו מקלט בּהתכּנסות אל תּוכו.

בּגלגול אַחר נדמה כּחוזה־מאמין. באותם הימים נטפּל לשאלות־השעה והורה הלכות־למעשה והטיף לשנוי־ערכים: בּית־יעקב, לכו ונלכה! – – – אַך כּעבור ימי ההתלהבות עמד על טעותו זו ושנה קריאָתו: בּית־יעקב, לכו ונוכחה! נבקר את ערכינו ונבחן את נחלתנו.

מזמן לזמן התעורר בּו החוזה־החוקר, המסתּכּל בּמה שלא הורשה; ובשעות כּאלה הרגיש בּקללת־החיים הרובצת עליו, והתאַווה לשתּות מ“קובּעת כּוס החדלון”. אַך תּוך־כּדי־דבּור התקומם בּו יצר־היופי וקרא: מה־נאה אילן זה!

אולם בּכל הגלגולים האלה לא חדל יסוד־האמנות מתּבוע את תּפקידו ואת זכותו היתירה, ולאַט־לאַט גבר על שאָר חבריו היסודות הנפשיים. החוזה־האָמן הכּיר, ש“אם העולם הוא בידו, לצקת אותו על האָבנים של נפשו, אָז הרי הוא בּן־חורין”. ואָז פּרש למדורו המיוחד, ושם השקיע נפשו בּיצירת־חשאין טהורה, מצורפת ומזוקקת על־ידי צער־הבּדידות וצער־החברות כּאחד, שהד חיי־עולם עולה מתּוכה. על־ידי היצירה נהפכה עליו “הגלות הארוכּה” של חיי העולם־הזה ליום אחד אָרוך של גאולה; הדין הקשה של קיום ה“אני” התמתּק; ורוח־החוזה, שסערה בקרבּו מזמן שהציץ לפנים מן הקלעים, מצאָה מנוחת־מה – מנוחת היוצר בּשבּת ראשונה ליצירה.

חזון ואמנות היו שרשי נשמתו, ומיניקתם התפּרנסה הנשמה כולה.

האם נפש מלאָה סתירות פּרפּרה בו? –

בּערב אָמר: מי יתּן לי את האפס המוחלט! ובבּוקר קרא: “קחו מאתּנו את ההכּל ותנו לנו את האחד!”… אָכן סתירה גלויה זו אינה אלא תוצאַת החזון אשר חזה. בּבואָתה של הסתירה העולמית, המונחת בּיסוד ההויה – האחד האין־סופי המתחלק לרבּוי אין־סופי. וכל מי שהסתּכּל בּמעלה, מטה, פּנים ואָחור – לא ימלט מסתירה זו.

בּשחרותו – יב"ם, בצהרי־יומו – בּרדיטצבסקי, ולפנות־ערב – בּן־גריון; תּחילתו – קשירת כּתרים למתמידי ואלוז’ין, אמצעיתו – מעין כּריעה והשתּחויה לפני “החיה הצהובּה” של ניטשה, וסופו – תּשובה אל אלהי נתן צוציתא; רגע קרא ליצרי לב־האָדם בּשם בּני־האלהים, ומשנהו – בּני־אל־נכר; פּתח בּמלחמה על המסור ומקובּל, וסיים בּהתרפּקות על העתּיק וחשיפת הודו; – כּל אלה אַך גלגולי נפשו של החוזה־האָמן הם.

החוזה צופה ומרגיש, כּי “כל מחשבה שנחשבה, כּל רגש שנרגש אצלנו, כּל דעה של אָבות וכל נחלת אָבות, הרי יש להן טענות על נפשו, כּי עליה לדעת אותן”; בּעוד שהאָמן, הצריך לחירות־היצירה, מבקש להשתּחרר מכּל אלה. ועל־כּרחו שיתייחס החוזה־האָמן אל העבר בּדחילו ורחימו כּאחד: היורש הגדול אוהב ומוקיר את נחלת אבותיו; והמוריש הגדול ירא את סבל־הירושה, העלול לדכּא תחתּיו את גרעיני היצירה החדשה. לא לישן כּשהוא לעצמו הוא מתנגד, אלא לעריצות שבּשלטונו – זו הפּוסלת כּל חדש בּגלל חידושו, המתנגדת לכל תוספת מבּחוץ ושפּור מבּפנים, ומכנה בּשם חיצוניות לכל בּקשת־תּוך. הוא מרים יד בּעבר, כּדי שיוכל להמשיך את ארג מסכתּו; מתגרה במסורת, למען עוררה מהתעלפותה ולהוסיף לה חיים… “פּשוט, המשורר ירגיש הוד החדר ומועקת החדר בּיחד. בּיד אַחת רוצה המשורר להסיר מעליו עול הדורות, ובשנית הוא מושך את השלשלת הלאָה. הוא בעצמו הנהו עוד חוליא אַחת בּהשלשלת, שהוא אומר לקרעה”.

“פּשוט” – אַך דוקא הדבר הפּשוט, הנאמר בּתם־לב ובלחש, אינו מובן לשומעים כּבדי־אוזן.

האם למלחמה על הישן קרא אוהב־עתּיקות זה? –

יותר מתּרועת־מלחמה שמענו בּדבריו קריאַת־תּגר ותביעת־עלבּון: קריאַת־תּגר על האָבות, האוכלים נשמת בּניהם, ותביעת־עלבּונם של הבּנים, שנותנים להם רכוש־הדורות ונוטלים מהם את הנפש. לא בשופר תּקע, להזעיק אל דגלו מחנה; אסיר בּודד היה, השולח זעקתו אל החלל הריק, למען ישמע את הד קולו, שלו ושל הדומים לו – האסירים הכּלואים איש־איש בּתא־חיים בּודד. גם בּימים שהשמיע קול־תּרועה וקרא לקצוץ־בּנטיעות, או לעיקור הנטוע, – לא היו הדברים ההם אלא לשון־הפלגה של הנעורים הרותחים; ואם אָמרו ראשונים, ש“בּנין נערים – סתירה”, הנה באו אַחרונים והורו, שסתירת נערים – בּנין: כּלומר, היא באָה מתּוך הצורך לבנות ולשם בּנין. וסופו הוכיח על תּחילתו: סתירתו נגמרה כולה בּבנין, ועקירתו – בּהפראָה.

האם תּועה היה האיש? –

לא, כּי עורך־גלות.

התּועה הוא אָדם בּעל ודאיות חולפות. מטרה הציב לו, ואת הדרך המובילה אליה לא מצא. מה יעשה? – כּל דרך, המזדמנת לפניו, בּחזקת הדרך הישרה היא לו, ומתּוך אמונה זו הוא רץ בּה. בּהכּירו לאַחר־זמן, כּי לא התקרב על־ידיה למטרתו, הוא עוזבה וסר אל דרך אַחרת, קרובה במקורה אל הראשונה, או שהוא שב אחורנית, מפּחד פּן התרחק ממטרתו. אַך תּהי הדרך איזו שתּהי, כּל זמן שהוא הולך בּה נכונה היא בּעיניו. – פּנה לך אל תּועה־מאַמין מסוג זה, כּנתן בּירנבּוים, ויגלה לך מתּקופה לתקופה אמתּיות חדשות, שכּל אַחת מהן בּשעתה נחשבת אצלו לאמת היחידה והנצחית.

כּי רבּות הן האמתּיות המתעות, והתּועה מגיע אליהן בּזו אַחר זו.

והעורך גלות הוא אָדם בעל ספקות קיימים: המטרה נעקרה מחייו; ולא דרך יבקש – כּל הדרכים מוליכות אל התּהום! –כּי אם אבן מאַבני המקום, אשר יניח עליה ראשו ויחלום את חלומו. “בּן־אָדם, חוד חידה – ויגעתּ לריק כּי תאמר למצוא את הפּתרון”… אבל לחוד את החידה הוא צריך מכּל־מקום, כּי הנה נאסף עליו המון אמתּיות, העומדות זו בצד זו וסותרות האַחת את השניה – ומבקשות פּתרון.

ומי יפתּור את החידה לעורך־גלות, שאינו עלול לתעות ולהתעות מתּוך אמונה?…

* * *

ועתּה, הנה זה נפתּרה החידה בּפתרון האחד המוכן לה מבּראשית: האין־סוף, שנתן חיים ועמידה עצמית ל“אני”, קם עליו ובלעו; נפל הצעיף מעל הנראה – וכסה את העין הפּנימית של הרואה. מיכה יוסף בּן־גריון שב אל הערפל, אשר ממנו לוקח.

הנקשור מספּד? –

אי תמימות! כּל זמן שצדיק חי ושרוי בצער, נע־ונד מגלגול לגלגול, דופק על השערים ואינו נענה, – הם שמחים; וכשהוא מגיע לגלגול אַחרון, למדרגת “וצמתּ ושבעתּ”, כּשהוא הולך לעולמו ופותחים לפניו את שער־היחוד, – הם בּוכים!… שמחים הם על הילודים – על בּנים שגלו מעל שלחן אביהם; ומבכּים את המתים – את הבּנים ששבו אל שלחן אביהם! –

חסידים הראשונים עמדו בסוד החיים והמות יותר ממנו. הם – יום־טוב היו עושים בּיום פּטירתם של צדיקים: הלולא דר' שמעון בּר יוחאי, הלולא ד“המגיד הגדול”. חבל רק על טעות אַחת, שנכשלו בה אַף הם: לערוך הדלקות ולהשיא משואות על קברות הצדיקים – כּאילו לא ידעו ולא הבינו, שאין גלגל־חמה צריך לאור הנר.

דייטון, טבת תרפ"ב.

נדפּס ב“התקופה”, ספר י"ג.