עִמָּנוּאֵל קַנְטְ / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

כּוֹס אַחַת יְדִידַי, עוֹד כּוֹס, וּנְשׂוֹחֵחַ בְּלִי מַעֲצוֹר.

מַה מֵּעִיק לְלִבִּי? הַבּוֹקֶר, בְּעָבְרִי כְדַרְכִּי

עַל-פְּנֵי בֵּית-הַמִּסְגָּד, רָאִיתִי וְהִנֵּה לַבַּיִת

שְׁתֵּי פִסְגּוֹת בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל אַחַת, וּשְׁנַיִם הַצְּלָבִים.

אָז חַשְׁתִּי, בִּי הָיְתָה יַד זִקְנָה, וְעֵינַי מִתְרוֹפְפוֹת.

וּבְחָשְׁבִי עַל עֶשְׁתְּנוֹת הָאָדָם וּמַרְאוֹת הָעוֹלָם,

שֶׁכֻּלָּם אֲחִיזַת-עֵינַיִם, כַּפִּסְגָּה הַיְתֵרָה,

סִכַּמְתִּי גַם חַיַּי אָנֹכִי, חַיֵּי מְכוֹנָה

סוֹבֶבֶת כַּדָּת וְשׁוֹמֶרֶת אֶת תְּנוּעוֹת הַשָּׁעוֹן.

הַלַּיְלָה אֲכַתֵּת לִפְנֵיכֶם אֶת קְפִיץ-הֲוָיָתִי,

וְתִרְאוּ אֶת זַעֲזוּעֵי הַנֶּפֶשׁ הָעוֹרְגָה בִּפְנִימוֹ,

כַּגַּרְזֶן פּוֹלֵחַ עֵץ יָבֵשׁ וּמַּרְאֶה אֶת לִבּוֹ,

לֵב רַעֲנָן רָטוֹב וְחַי. כִּי הִלַּלְתֶּם עַד הֵנָּה

אֶת בְּדוֹלַח-אַרְמְנוֹתַי, אֶת עָצְמַת בִּנְיָנֵי מַחֲשַׁבְתִּי

וְזָהֳרָם הַקַּר וְהַכְּחַלְחַל, זֶה זֹהַר הַקֶּרַח

לְאוֹר שֶׁמֶשׁ-צָפוֹן; אַךְ עַיִן לֹא שָׁעֲתָה לַשְּׁמָמָה,

לָאוֹפֶל, הַשְּׁטוּחִים מֵאֲחוֹרָם. וְנִטְעֵי הֶגְיוֹנִי

קְטַפְתֶּם לַהֲנָאַתְכֶם; אַךְ מִי הִטָּה הַשָּׁרָשִׁים וְרָאָה

הָאֲדָמָה הַשְׂרוּפָה מִתַּחְתָּם? וְלֹא חָדַר מֶבַּטְכֶם

מִבְּעַד לְהֵיכָלַי הַשְּׁקוּפִים, לִמְקוֹם שָׁם אֲגַשֵּׁשׁ

וְאֶזְחַל בּחוֹשֶׁךְ וְדוּמָם אֶתְפַּלֵּל בְּעָנְיִי.

וְלֹא לֻכְלְכָה יֶדְכֶם בֶּעָפָר לְחוּךְ חִשְׁקֵי-לַהַב,

שֶׁאֻכַּל לְדַשֵּׁן אֶת עָלַי וַעֲסִיסַי הַקְּרִירִים.

כִּי יַחֵל יִחַלְתִּי גָם אָנִי לְחֶדְוַת נְעוּרִים:

חוֹם לֵב הַמִּתְרַפֵּק עַל לִבִּי, וְצֹרֶב נְשִׁיקוֹת,

אוֹ נֹחַם יַד אִשָּׁה לַרְגִיַע אֶת מִצְחִי הַכּוֹאֵב,

וּבַת-צְחוֹק, לְקַבֵּל אֶת פָּנַי בַּבּוֹקֶר, וִּמִלְמוּל יְלָדִים, –

כָּל אֵלֶּה חָשַׁקְתִּי, וְהִנֵּה נָחַלְתִּי בִמְקוֹמָם

עֲרִירוּת, עִנּוּיִים בַּלֵּילוֹת וְקִנְאָה נִסְתָּרָה

לוֹעֶגֶת לְחֶמְדּוֹת הַבְּרִיּוֹת, לַעַג מָךְ לַמֻצְּלָחִים,

בּוּז רֵיק לְכָּל שׂבַע. אַךְ שְׁתַּיִם לִי נוֹתְרוּ בְמֶרְיִי,

שְׁתֵּי מַתְּנוֹת-מְרוֹמִים, אֲשֶׁר מִדֵּי חָשְׁבִי בָּן, יָפוּג

עִצְבוֹנִי, וְחָרֵד אֶשְׁתָּאֶה מוּל זִיוָן, וְנַפְשִׁי

תִּשְׁתַּחֲוֶה בְדִמְמַת קוֹדֶשׁ וְתִמְצָא מַרְגּוֹעַ:

חוֹק-מוּסָר בִּפְנִים, וּרְקִיעַ-כּוֹכָבִים מִמָּעַל.

חוֹק-מוּסָר – זֶה צִוּוּי אֱלוֹהַּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם,

הַמְּרִימוֹ מֵעַל לְגוֹרָלוֹ בְרֶשֶׁת הַמִּקְרִים,

“עֲשֵׂה” הַמְשַׁחְרֵר מִסָּפֵק וּמָצוֹר וּמָגוֹר;

וְרָקִיעַ – בּוֹ סוֹבְבִים מְאוֹרוֹת-עַד, סֲעַרוֹת-נֹגַהּ

מִתְבַּדְלְחוֹת לִשְׁמָשׁוֹת, וְצִלְלֵי כַדּוּרִים מֲאֲפִילִים

עַל סִתְרֵי תוֹלָדוֹת וְהֶמְיַת מַעֲמַקִּים נִרְגָּזִים.

כָּל יָמַי יָשַׁבְתִּי כְּאַסִּיר בְּקֶנִיגְסְבֶּרְגְּ, אוּלָם

מַחֲשַׁבְתִּי הִקִּיפָה אֶת רַחֲבֵי הַבְּרִיאָה, וּלְעֵינַי

נִתְגַּלָּה הַפֶּלֶא אֲשֶׁר בְּכָל מַרְאֶה לֹא-נֶחֱשָׁב,

בַּחֲלוֹם הָאָדָם עוֹלָמוֹ וּבְחוֹלְלוֹ הַרְגָּשׁוֹת

מִפְּגִישַׁת נִשְׁמָתוֹ עִם כֹּחוֹת חֲבוּיִים, כְּזִיקִים

מִפְּגִישַׁת עֲנָנִים, אוֹ קֶצֶף בֵּין רוּחַ וְגַלִּים.

וָאֵדַע רִפְיוֹנִי, כִּי דְבָרַי הֵם רֶמֶז וָסֵמֶל,

כִּנּוּיִים חֲוַרְוָרִים לַנִּשְׂגָּב מִזְּמָן וּמִמָּקוֹם;

וְכָל יְדִיעָתִי – רַק דְּפִיקָה עַל דַּלְתוֹת הַלֹּא-נוֹדָע,

שְׁאִיפָה וְלֹא סִפּוּק. אַךְ כֹּבֶד זֶה גוּפִי הַצָּנוּם

מִתְפַּשֵּׁט לְכָל רוּחַ, נְשׁוֹק וַחֲדוֹר כָּל פְּרוֹר-כּוֹכָב

הַנִּדָּח בַּמְּרוֹמִים; וְאֵיכָה לֹא תִצְמָא

בִּינָתִי לִתְפּוֹשׂ כָּל פְּרוֹר-אֱמֶת הַתּוֹעֶה בָאֵין-סוֹף?

וְשֶׁמֶץ מִנְּגֹהוֹת צָבַרְתִּי אָרִיקָה לָאָדָם

מֵאָהֳבִי אוֹתוֹ. עַל כֵּן, רֵעַי, אֶנְצוֹר אֶת גֵּוִי,

זֶה אַטְלַס נַנָּסִי שַׁח תַּחַת תַּפְקִידוֹ הַכַּבִּיר,

וְאֶמְנֶה כְּנִטְפֵי פָז נָמֵס אֶת רְגָעַי הַנּוֹזְלִים.

מִי יִתֵּן וְלֹא אָמוּט בְּדַרְכִּי הַבְּתוּלָה,

כְּגָמָל תָּשׁ כּוֹשֵׁל בַּמִּדְבָּר עִם נֵטֶל רְכוּשׁוֹ

(בִּרְאוֹתוֹ מֵרָחוֹק בְּרַק מַיִם וִירַק צַמְרוֹת-תְּמָרִים),

אוֹ יוֹנָה חֲלָלָה – וּמִכְתָּב וּבְשׂוֹרָה בִּכְנָפָהּ.

(פורסם ב“מקלט” ה' 13–15, תרפ"א (1920–1921)