דף הבית > יוצרים > חגי אשד > מאמרים ומסות > מוסד של איש אחד: ראובן שילוח

מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
אשד, ח'. (). מוסד של איש אחד: ראובן שילוח. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-01-16. http://bybe.benyehuda.org/read/2886
MLA:
אשד, חגי. "מוסד של איש אחד: ראובן שילוח". פרויקט בן-יהודה. . 2018-01-16. <http://bybe.benyehuda.org/read/2886>
ASA:
אשד, חגי. . "מוסד של איש אחד: ראובן שילוח". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-01-16. (http://bybe.benyehuda.org/read/2886)

מוסד של איש אחד: ראובן שילוח

מאת: חגי אשד

מוגש ברשות פרסום [?]

מצב זכויות יוצרים:

שפת מקור: עברית

סוגה:


מוסד של איש אחד: ראובן שילוח – אבי המודיעין הישראלי / חגי אשד

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

האיש ותקופתו

ראובן שילוח היה מגידוליה המיוחדים של תקופה שהיתה בתולדות הארץ הזאת. תקופה שחלפה. תקופת בראשית. הוא לא היה יכול להיות מה שהיה, ולעשות מה שעשה, בתקופה אחרת. לא קודם לכן ולא לאחר מכן, הוא היה ראשון בין שווים בקרב קבוצה של “קבלני מבצעים” של פעם, שלא היו קובעי הדרך ומקבלי ההחלטות המדיניות המכריעות אבל היו יותר מ“פקידים בכירים”, או “קצינים בכירים”, הידועים לנו כיום. הוא היה אחד מאלה שחוללו את המעבר מתקופת הסוכנות וה“הגנה” והמנדט הבריטי — מתקופת “המדינה שבדרך” — אל תקופת הממלכתיות והסדר המינהלי והביורוקרטי ההולך ונוצר. תקופה של חבלי לידה כאובים וסוערים, של תנופה ויוזמה וחיפושי דרך, אך גם של מעידות והחמצות ודמיון מבצעי נועז ויוצר. כך זה היה בהקמת צה“ל בתוך המלחמה וכינון המנגנון הממשלתי והממלכתי בתוך ”התוהו ובוהו" שהורישו לנו הבריטים. והתחלות של מודיעין צבאי ומדיני, ומאמצי רכש והברחת גבולות, וחיפוש ידידים מול עולם ערבי עויין המלקק את פצעיו לאחר הנצחון הישראלי במלחמת העצמאות וממאן להשלים עם מפלתו.

היתה זו תקופה שמעצביה היו אנשים ולא מוסדות. הכל היה צריך להתאים למידותיו של האיש שהקים את המוסד ולא לתקנות ולנהלים של המוסד, שטרם נקבעו וטרם נוסחו. האיש היה מוסד והמוסד היה צריך להתאים לאיש. ולא להיפך. ראובן שילוח הוא דוגמה מובהקת לרוח התקופה. איש שהיה מוסד.

הוא היה ראשון בין שווים שנשאר מאחור. חבריו לדרך בתקופת המעבר הלאומית והאישית נהיו כולם במשך הזמן שגרירים ומנכ“לים. אנשי המימסד החדש. הוא היה ונשאר פרש בודד הדוהר לפני המחנה עד שנשאר בודד מאחוריו. יש טיפוסים כאלה בכל המלחמות ובכל התקופות. אינדיבידואליסטים ללא תקנה. מתחילים ראשונים ונשארים אחרונים. הוא הקדים את חבריו במציאת ”שטחים לא מכוסים“ בפעילות המדינית והמודיעינית — ובהכנת כלים קונצפטואליים ומבצעיים כדי להגיע אל השטחים הללו. אחרים היטיבו יותר ממנו לעשות שימוש בכלים שהוא יצר. כך במשרד החוץ וכך ב”מוסד“, שהוא הקים. המנהיגים והביורוקרטים עשו שימוש ביכולתו ובתרומתו, אבל לא ”שמרו לו מקום". גם באשמתו, כמובן. הוא לא מצא לו מקום ותפקיד הולם בסדר החדש. לא נתנו לו מקום ותפקיד כזה והוא לא ידע לקחת. היו יסודות טראגיים באופיו ובגורלו. הם הפכו אצלו למקור של אנרגיה בלתי-נדלית, חסרת הפוגה, מחדשת ומתחדשת בלי הרף, ברוב שעות היממה. מוח פורה רעיונות וחותר לפתרונות גם בשעות הקטנות של הלילה — בקריאה, או בשיחות נפש, שאצלו היו גם שיחות עבודה, ברוב ימות השנה, בלי ליטול לעצמו חופשה, בלי מנוח, בלי שביעות רצון מעצמו ומזולתו ומהמצב, אפילו לרגע אחד.

היתה לראובן שילוח נוכחות אישית חזקה שמשפיעה על סביבתה. נוכחות מטרידה, מדרבנת, מעוררת ויכוח וגם מרגיזה. אלה שהכירוהו ועבדו במחיצתו לא היו יכולים להתעלם ממנו וממה שהיה לו לומר. רבים העריכו אותו מאוד. אחרים לא אהבו אותו. קשה היה להתקרב אליו ולהיות לו חבר. הוא היה תמיד בעבודה. תמיד מגוייס ומגייס. דמות אפופה הילה של מסתורין וכוח. איש שהגיח מתוך הצללים שהקיפו את מקורות הסמכות והכוח של אותם ימים — דוד בן-גוריון ומשה שרת, שחילקו ביניהם, לא במידה שווה, כמובן, את ההחלטות בענייני חוץ ובטחון ובכל נושאי הנהגת התנועה והמדינה.

הם היו המחליטים וראובן שילוח היה האיש הצמוד אליהם, אולי יותר מכל אדם אחר, תמיד עם שניהם ובין שניהם. ואולי הוא ידע יותר מכל אדם אחר לקרוא גם את המפה הבין-אישית הזאת ולתמרן את דרכו בין שניהם. כך לפחות נטו הכל להאמין ולחשוש. הוא היה המוציא והמביא של החלטותיהם ושל המידע החסוי שעמד לרשותם. הוא נחשב כמי שידו בכל עניין ועניין, כמי שיודע הכל, לפני כולם, וכמי ששומר לעצמו, קרוב מאוד לחזהו, את הקלפים העיקריים. גם זה גרם לתחושת אי-נוחות כלפיו מצד שותפים לעבודה שלא היו “שותפים לסוד”. וגם להיפך — זה היה המקור להערכה עמוקה מצד ידידים, בעיקר בקרב ידידי ישראל, בריטים ואמריקנים, יהודים ולא-יהודים — שהוקירו מאוד את קירבתו, את השיחות אתו בשעות הקטנות של הלילה, כהרגלו, את בקיאותו הרבה בכל נושא שנהג לשוחח עליו ואת ידידותו לידידיו. גורמי מודיעין בריטיים בקאהיר בשנות מלחמת-העולם השנייה הגדירו אותו בדיווחיהם כ“סגנו של שרתוק”. ידידים בארה"ב הזכירו אותו כאיש הקרוב ביותר לבן-גוריון. זאת היתה האגדה שהילכה סביבו.

איש נמוך קומה, מרכיב משקפיים, שמבעדן היה נועץ באיש שיחו מבט בהיר-חודר מעיניים תכולות-אפורות. “כאילו שהוא בוחן אותך במכשיר רנטגן”, התלונן עליו באי-נוחות נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ולימים נשיא המדינה, חיים וייצמן, באוזני אבא אבן. הצלקת האלכסונית על לחיו הימנית, שריד לפציעתו בפיצוץ בניין המוסדות הלאומיים בירושלים ערב הקמת המדינה, הוסיפה לארשת פניו הבעה של איש סוד וחידה ומבצעים עלומים. איש “מבצעי הגלימה והפגיון” — כביטוי האנגלי הרווח באותן שנים. הוא לא היה כזה, אבל ככה הוא נראה. בנעוריו למד בסטודיו לתיאטרון בירושלים של שנות העשרים. הוא לא היה שחקן, אבל למד להוסיף נופך של תיאטרליות לכל תפקידיו. הוא כאילו שיחק כל ימיו במחזה קונספירטיבי, שרק מעטים מאוד משתתפים בו, ויצר סביבו פולקלור של אגדות ומעשיות. עליו סופרו כל הבדיחות שיוחסו אחר כך גם לאחרים, כגון הכניסה למונית בלי לומר לנהג לאן לנסוע, כי “זה סודי”, ו“השמד את הפתק לפני הקריאה”. תמיד חשדו בו שהוא מסתיר לעצמו את העיקר, גם כשלא היה לו מה להסתיר.

כל הזמן חיפש דרכים ל“שיתוף” מודיעיני ואסטרטגי — קודם עם הבריטים ואחר כך עם האמריקנים. מאז שנות השלושים, מאז ה“מאורעות” שהפכו למרד ערבי ממש, היה ממחולליה של שיטה מיוחדת ומסויימת מאוד של צבירת כוח מדיני ובטחוני בהגשמת הציונות, זו השיטה המבוססת על שיתוף פעולה חשאי — בהקמת קשרי מודיעין וביון ובביצוע “פעולות מיוחדות” בשטח האוייב ובעורפו, ברכישת ידידים ובעלי-ברית. לפני הקמת המדינה ולאחריה. זו השיטה החותרת להפוך את מדינת ישראל, בעזרת העם היהודי, שידו בכל ויד כל-בו, לגורם מדיני ומודיעיני איזורי ועולמי, שיש להתחשב בו ושכדאי “לעשות אתו עסקים”. איפה אין ישראלים ויהודים, המעורבים זה בזה, היודעים הכל לפני כולם והמושכים בכל החוטים הנכונים? ואיפה אין להם השפעה וקשרים וכוח ממשי ומדומה? תערובת של אגדה ומציאות. בניצול נכון שלה אפשר להפוך את מדינת ישראל למה שעתיד להיקרא ברבות השנים — “נכס אסטרטגי”, או “שותף אסטרטגי”. גורם שיודע דברים שאחרים אינם יודעים ואף יכול לדעת יותר ויותר. גורם שיש לו מה להציע וכדאי להתעניין במה שהוא מציע. ולא רק להתעניין. גורם שכדאי לקיים אתו קשרים של “קח ותן” בעולם סמוי זה שעוסקים בו גם בחשיפת עובדות קיימות וגם ביצירת עובדות חדשות, מדיניות ואסטרטגיות, כמעט יש מאין. זהו העולם שבו “קוראים את המפה” ומנסים גם לשנות אותה. עולם של מודיעין מדיני יזום, ושל תחבולות מדיניות ואסטרטגיות לטובת מדינת ישראל, ולפני הקמתה ולאחריה. כזה היה עולמו של ראובן שילוח וזו היתה התקופה שבה פעל.

הוא היה “מיסטר אינטליג’נס” הציוני והישראלי. הוא גם היה הראשון שאמר זאת במפורש, לפני תום מלחמת-העולם השנייה: “דרוש לנו אינטליג’נס”. אמר ועשה, והקים אותו משניתנה ההזדמנות לכך, מייד לאחר הקמת המדינה. “אינטליג’נס” הוא, כידוע, גם מודיעין וגם ביון, וגם “מבצעים מיוחדים” אפופי סוד, לסיכול מזימות של אויבים ויריבים, על-פי רוב בשטחם הם. אלה הם אותם מבצעים קטנים וגדולים שלא ממהרים להכיר באבהות עליהם. הם מתרחשים בתחום החפיפה המעורפלת שבין שמירת החוק לבין הגנה עצמית, כל אימת שמדובר בהבטחת האינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר. על אחת כמה וכמה — כשמדובר ב“מדינה היהודית שבדרך” ובשאלות של קיום והגנה והצלת יהודים. ומי אמר שמדינת ישראל כבר חדלה להיות “מדינה שבדרך” ואינה מוסיפה להיות טרודה באותן בעיות? ולא כל שכן בשנותיה הראשונות, מאז הקמתה ועד שנת 1959 — השנה שבה הלך ראובן שילוח לעולמו.

לכל עם יש “אינטליג’נס” ויש “פולקלור של אינטליג’נס” המתאימים לאופיו והמשקפים אותו. האנגלים טבעו את המושג “אינטליג’נס” בשפתם ובמזגם הלאומי המיוחד — אורח חיים ונוהג-פעולה המבוססים בעיקר על עבודת השכל האנושי, בתבונה, בבינה, בידיעת העובדות הסמויות ובעשיית שימוש מושכל בהן. הכל מתחיל ונגמר בעבודת המוח ולא בפועלו של הכוח. ואליהן מצטרפת הרומנטיקה של “האינטליג’נס הבריטי” — הרפתקאה אינדיבידואליסטית, אינטלקטואלית וספורטיבית, של יחידים מול יחידים. דו-קרב בלתי-פוסק של “אחד על אחד”, ג’נטלמן מול ג’נטלמן, מקצוען מול מקצוען, שבו מנצחות תושייתו ותחבולותיו של המתמודד היחיד, הפועל לבד בתוך סביבה עוינת וממוקשת, שבה כל אחד עושה את החוק לעצמו — להישרדותו ולהצלחתו במילוי המשימה. הם יוצרי האב-טיפוס של אגדות האינטליג’נס ועלילות הריגול והריגול הנגדי בנוסח “הפרש הבודד” האמיץ והעצוב, השכלתני והמתוסכל, שסופו טראגי בדרך כלל. קיימת, כמובן, גם משמעת אישית קפדנית וגם מערכת ממוסדת של תיאומים וחלוקת תפקידים ותחומי פעולה, אבל לא במקרה הוקמה מעל למסד המשותף של “האינטליג’נס הבריטי” כוורת מורכבת של שירותים מיוחדים, נפרדים לתפקידים שונים, בתקופות השונות ובאזורים השונים. לכל קבוצה של ג’נטלמנים אנגליים — “מועדון” משלה.

הבריטים, שבנו אימפריה יש מאין והגנו עליה באפס יד כמעט, היו במשך שנים ארוכות אשפי המזימות של הונאת האוייב ושל תחבולות “הפרד ומשול” ו“סכסך בין אויביך ויריביך, כדי שהם יקיימו מאזן כוחות בינם לבין עצמם, וכדי שתוכל לחסוך לעצמך את משא הכוח הכבד”. עד שהסתבכו ללא מוצא בקורי-העכביש המפותלים של ריגול וריגול נגדי וריגול כפול ומשולש, שהם טוו שוב ושוב “בלי תחילה ובלי תיכלה”. ובינתיים גם איבדו אימפריה. ומה טעם באינטליג’נס בלי אימפריה ובלי סיכול מזימותיהם של אלה הקמים עליה?

האמריקנים הם מייסדי ה“אינטליג’נס” כתעשיית-ענק לביון ו“מבצעים מיוחדים” — תשלובת חשאית של משרד החוץ ומשרד ההגנה, הפועלת במקביל לשני המשרדים הללו וגם בניגוד להם. לא בכל התחומים, כמובן, ולא באותו קנה מידה. אבל בסך הכל זהו ארגון המבוסס לאו דווקא על הווירטואוזיות של יחידים בנוסח האנגלי — אלא בעיקר על היעילות והשיטתיות של “חברה בע”מ לייצור ושיווק של שירותים ומבצעים מיוחדים“, מריגול ועד ארגון הפיכות והחלפת ממשלות. זוהי ”חברה“, כפי שהיא נקראת בתוכה, הפועלת כ”ממלכה בתוך ממלכה“. ולעתים — כ”ממלכה הפועלת למען הממלכה“, לא אחת גם מחוץ לגבולות החוק, ובניגוד להחלטות הקונגרס ולמדיניות משרדי המימשל השונים; ואולי גם בלי ידיעתם ואישורם של הנשיא ועוזריו. אלה לא יודעים תמיד, ולא בדיוק, מה עושה למענם ובשמם הארגון האדיר הזה, החובק עולם בזרועותיו. המקצוענים של ”סוכנות הביון המרכזית" כאילו אומרים לנבחרי העם החובבנים — מה שטוב לנו טוב לאמריקה ומה שטוב לאמריקה טוב לנו, ותסמכו עלינו בעיניים עצומות. עד שאישי המימשל והקונגרס השונים פוקחים עיניים תורניות מפעם לפעם, ומישהו נחשף בקלקלתו ובא על עונשו ומסולק. עד אשר חולף זמן מה ומישהו אחר בא להמשיך במקומו, באותה שיטה פחות או יותר, עד אשר יגיע גם תורו להיתפס וליפול ולהיות מורחק. אבל השיטה נמשכת. ממלכה בתוך ממלכה, למען הממלכה וגם נגדה, כל עוד היא סובלת זאת.

אצל הסובייטים זוהי “ממלכה מעל לממלכה”. אצלם זה לא רק “אינטליג’נס” ולא רק “מבצעים מיוחדים”. זהו ארגון כוח אימתני המבוסס על מודיעין פנימי וחיצוני, ריכוזי והירארכי, המורגל בציות מלא לכל פקודה למען “בטחון המדינה” ו“חיסול אויבי המהפכה והמשטר”. ברוב התקופות — ואולי גם עכשיו — היה זה מוקד השלטון והכוח הבלתי-מוגבלים, מעל למוקדי השלטון והכוח האחרים, שהכל יראים מפניו, גם מבית וגם מחוץ. היה זה מקור בלתי נדלה להגברת העוצמה הצבאית הסובייטית האדירה בכל תחומי הטכנולוגיה והמדע והייצור והפיתוח. איזה פרצוף היה לעוצמה הזאת בלי הקג“ב? אפשר רק לנחש. מותר להניח שחלק גדול מאוד מן העוצמה הסובייטית בכל התחומים הללו מבוסס על הריגול הסובייטי, שכמעט שום דבר לא נסתר ולא נעלם מהישג ידו. מדעני כל העולם עובדים למענם שלא מדעת והקג”ב קוטף את הפירות במשיכה. תעשיית הריגול היא התעשייה הסובייטית החשובה ביותר.

את ההשפעות של שלושת הדגמים הללו אפשר למצוא גם בישראל, בעיקר בתחום האישי. בצורה אחרת, כמובן. מעניין לעשות השוואות בינינו לבינם. מאלף לחפש מקורות השראה ודגמי חיקוי, מדעת ושלא מדעת. במנגנון הממשלתי הישראלי מתחילתו הטרום-מדינתית ועד היום אפשר למצוא רבדים היסטוריים שונים. עד היום נשארו ההשפעות האנגליות מתקופת המנדט בעיקר בתחום החוק והמשפט והמינהל הציבורי. וגם השפעות מזרח-אירופיות, מאז ימי התנועה הסוציאליסטית המהפכנית והתחלותיה הראשונות, שהן פרי המוצא והמנטליות של “האבות המייסדים” של המדינה ושל המנגנון המינהלי והביצועי שלה בכל התחומים. והשפעות אמריקניות הולכות וגוברות, כדגם של חיקוי לטוב ולרע בכל תחומי החיים בישראל. כל ההשפעות הללו הטביעו את חותמן גם על קהיליית המודיעין שלנו בשנותיה הראשונות. המבנה הבסיסי של קהיליית המודיעין הושפע בתחילתו במישרין מן המבנה הבריטי. ראובן שילוח היה, בלי ספק, בין המושפעים בעיקר מן הנוסח האנגלי, בתוקף קשריו האישיים ואופיו. והוא לא היה היחיד. היו גם השפעות אחרות של מנטליות אישית וסגנון עבודה. אין ספק, למשל, שאנשים כ“איסר הגדול” (בארי) ו“איסר הקטן” (הראל) היו יכולים, איש איש בדרך האופיינית לו, “לעשות קאריירה” בקג"ב בתקופותיו השונות. זה יכול להיות שעשוע אינטלקטואלי מעניין ואולי גם מאלף למדי בתוצאותיו — לנסות ולאתר את מקורות ההשפעה של כל אחד מראשי קהיליית המודיעין בישראל.

על אף כל ההשפעות השונות היה ל“אינטליג’נס הישראלי” ייחוד משלו, והוא שהכריע. ייחודו בכך שהוא קם מן המחתרת ההתנדבותית “הבלתי-לגאלית” בארץ ובחוץ לארץ בתקופת “המדינה שבדרך”, לפני היות לנו ממשלה וצבא וכנסת נבחרת וכל זרועות החוק והמשפט. היו לו כמה התחלות עובריות. היתה זאת ההגנה העצמית על הנפש והרכוש ביישוב היהודי מראשיתו וגם בקהילות יהודיות בגולה, שהיו נתונות לסכנת פוגרומים. היתה זאת העלייה הבלתי-לגאלית בדרכי ההעפלה השונות. היה זה הרכש והתעש של כלי נשק במחתרת. והיה זה הש“י (שירות הידיעות) של ה”הגנה“ שנוצר להגן על המפעל הציוני מפני התקפותיהם החוזרות ונשנות של הערבים. כל אלה, תוך כדי שיתוף פעולה עם הצבא והמשטרה הבריטיים ופעולות של העלמה, מאבק ומרי נגדם גם יחד. כל אלה, בעולם עויין נוכח השמדת היהודים בתקופת השואה ומאמצי ההצלה וההעפלה במלחמת-העולם השנייה ולאחריה. כאלה היו ההתחלות ”הבלתי-לגאליות“ שלפני ההתחלה ”הלגאלית“, של הקמת קהיליית המודיעין הישראלית ו”המוסד" בתוכה.

ראובן שילוח היה איש הרעיונות והתחבולות, אך לא איש המבצעים. גם לא איש הארגון והמינהל. וזה היה לו למקור חולשה אישית, שנוצלה לרעתו על-ידי יריביו ומתחריו, אנשי המנגנון היעילים והחזקים. גם במשרד החוץ וגם בקהיליית המודיעין. כוחו היה במוחו הפורה וחסר המנוחה ביום ובלילה, אך לא בפעולה הארגונית השיטתית והשגרתית. ברעיונותיו ובתפיסותיו הטביע את חותמו על קהיליית המודיעין של ישראל מתחילתה. היה לו חלק מרכזי בכל הסיפור המסובך ורצוף המשברים של הקמתה, שלב אחרי שלב. כל גלגולי המעבר מ“מדינה שבדרך” למדינה בהקמה, מ“הגנה” לצה“ל, ומהש”י לשלוש הזרועות הנפרדות — אמ“ן (אגף המודיעין של צה”ל), שב“כ (שירות הבטחון הכללי) ו”המחלקה המדינית של משרד החוץ“ שפעלה כאינטליג’נס מדיני בכינויים ובגלגולים שונים (”דעת“, ”בינה“ ועוד) עד לפירוקה הכאוב והטראומטי בידי ראובן שילוח והקמת ה”מוסד“ במקומה. כל סיפור הנפתולים הזה בלי ראובן שילוח היה סיפור אחר לגמרי. איסר הראל, שבא אחריו היה פטור מלהתעסק בספיחי העבר. הוא קיבל לידיו את ה”מוסד", שיסודותיו הונחו על-ידי שילוח ושעליהם אפשר היה לבנות את הבניין הקיים מאז ועד היום.

לאחר שעבר לפעול בתחום המדיני-הדיפלומטי כציר בוושינגטון — וכעיקר לאחר שחזר לירושלים — הגה ראובן שילוח את הרעיון של “ברית הפריפריה” והעמיד אותו במרכז פעילותו. היה זה חלק מן “השיטה” של המדיניות הבטחונית-האסטרטגית, ההולמת את צרכיה של מדינה המוקפת בטבעת של מצור ואיבה של מדינות ערביות ומוסלמיות, ומנסה לדלג מעליה, ובכך גם לפרוץ אותה בעקיפין. היה זה נדבך נוסף על “הברית האסטרטגית” עם ארה“ב ואירופה ועל חיפוש דרך להשתלבות ישראל בחזית המערבית בראשות ארה”ב. אלה היו שני עמודי התווך של תפיסתו: “ברית הפריפריה” והברית המדינית-הצבאית עם ארה"ב, ושניהם היו לנכסי צאן ברזל של המדיניות הישראלית.

היה זה אופייני לאיש ולגורלו. הוא נשא בסבל הראשונות המקדימה את זמנה, הזורעת בלי לקצור, ורבים מפירותיה נקטפו לאחר מותו. הוא נחל אכזבות לא מעטות, אבל גם כמה הצלחות חשובות מאוד, שהיו הצלחותיה של מדינת ישראל כולה, מאז ועד עתה. היום זה כאילו מובן מאליו, שישראל היא “נכס אסטרטגי” ו“שותף אסטרטגי” לארצות-הברית ויש ביניהן פגישות עונתיות קבועות לתיאום אסטרטגי ולהחלפת מידע, ויש סיוע אמריקני בקנה מידה אחר לגמרי. אבל שילוח דגל באוריינטציה האמריקנית, מאז ימיה הראשונים של הקמת המדינה, כשגם האמריקנים וגם רוב הישראלים לא רצו בכך. הוא חתר מאז לשיתוף פעולה על-ידי גיבוש “תוכנית חיובית כוללת” של המערב במזרח התיכון, שישראל יכולה להיות חלק ממנה, ואשר תמנע עימות בין הצרכים של ישראל לבין האינטרסים המערביים באיזור.

זה לא היה קל, כמובן. מדינת ישראל מצאה את עצמה אז — וגם לאחר מכן — שוב ושוב בפני דלתות נעולות. חלפו שנים לא מעטות, עד אשר הוזמנה להיכנס לטרקלין דרך הכניסה הראשית. וזו נחסמה בפניה שוב ושוב מכוח המשקל העדיף של האיבה והחרם הערבי שתמציתם האולטימטיבית היתה — “או ישראל או אנחנו”. האתגר הישראלי לפני הקמת המדינה ולאחריה — עד שנות השישים והשבעים — היה למצוא סדקים בחומה הזאת, או לעקוף אותה ולהיכנס אל מוקדי ההכרעה שמאחורי הקלעים דרך הדלת הצדדית, או האחורית. לחפש ולמצוא את הכניסות המיוחדות הידועות רק למתי מעט, אל “החדרים האחוריים” שבהם מכינים את ניירות העמדה וטיוטות ההחלטה, המוגשים להכרעתם של הקברניטים.

ראובן שילוח היה סמלה האישי של הכניסה האלכסונית דרך הדלת הצדדית. הוא האיש הזכור לרבים באותן שנים כמי שנהג להיכנס לכל מקום, גם בלי שהוזמן, כאשר נראה לו הדבר מועיל ונחוץ, כאילו כאקראי, באלכסון. מספרים עליו שהיה לו הרגל כזה. קודם מכניסים ראש ואחר כך רגל ואחר כך — אתה בפנים. לא תמיד, כמובן. כשאין מנוס מכך, כאשר אין דרך אחרת לעקוף מכשולים ביורוקרטיים ואישיים על מנת להיות “במקום הנכון בזמן הנכון”.

בן של רב ירושלמי נודע, הרב אהרון זסלנסקי, שהִרבה בפרסומים תורניים על מצוות התלויות בארץ. “יקיר ירושלים” לעתיד, שכבר עשה את מחצית הדרך מן ה“יישוב הישן” לעבר המחנה הדתי-הלאומי של “המזרחי” והרבנות הראשית לכנסת ישראל. הבן, ראובן זסלנסקי, עשה את כל הדרך, מבית אבא וגם מבית סבא וסבתא במאה שערים, לעבר העולם החילוני הפתוח של תנועת העבודה של סוף שנות העשרים. זה היה ביתו החדש. זו היתה משפחתו המאמצת והוא לה כבן מאומץ, מעורה בתוכה — ולא לגמרי מעורה. הוא התנהג תמיד בקנאות ובמסירות עד תום. כנאמן הנאמנים. יותר מרבים אחרים. וגם זה חלק מן הסיפור הכללי והפרטי של ראובן שילוח.

אמנות המשחק שלמד בנעוריו עזרה לו בעיצוב דמות של איש רב השפעה וכוח, המושך בחוטים מאחורי הקלעים. הדמות הזאת סייעה לו לא מעט במילוי תפקידיו. אך היא הפריעה לו בסוף הדרך, כאשר רצה לצאת מאחורי הקלעים ולהופיע על הבמה, לאור הזרקורים, לא כשליח של אנשים אחרים ושל עניינים שאולי כבר היו לו לזרא אלא כאדם העומד ברשות עצמו. הוא נהנה תמיד מסמכות לא פורמלית ודבר זה הגדיל את שיעור קומתו ואת סמכותו בעיני אנשי שיחו. כל מי שבא אתו במגע ידע מי זה שילוח. אבל הוא שאף לבסוף גם לסמכות פורמלית.

רבים מאוד מאלה שזכרו לספר עליו ועל פועלו — גם אלה שהיו יריבים לו בחייו — חזרו שוב ושוב בנימה של צער וכאב: איך זה שאדם כראובן שילוח לא זכה להיות אפילו שגריר בשירות החוץ של מדינת ישראל מה גם בהשוואה לכל מי שכיהנו מאז ועד היום בתפקיד הזה. הוא היה ענק לעומת כל אלה — אומר “ארתור” בן-נתן, למרות שהיה בר-פלוגתה שלו בעת פירוק המחלקה המדינית במשרד החוץ והקמת ה“מוסד” תחתיה. התשובה הקלה ביותר, ש“לא התאים לו” להיות שגריר, שהוא היה איש ההסברה והשכנוע בשיחה סגורה ואינטימית ולא איש ההופעה הציבורית הפומבית.

ואף על פי כן — אחרי מותו נדהמו מן השאלה הזאת גם אלה שבידם היתה יכולה להיות התשובה, אלה שמנעו ממנו את התפקיד הזה — בעיקר משה שרת, שכינה אותו, כמתפעל ומתנצל גם יחד — “סיירת של איש אחד”, אך גם דוד בן-גוריון וגולדה מאיר. הם ורבים אחרים כאילו ניסו להשיב לעצמם על השאלה שלא נשאלה בפה מלא — מה היה המיוחד באופיו ובפועלו, שלא איפשר לו ללכת בשום תלם ולא להתאים לשום מסגרת מגבילה וכובלת, גם לא ברום המעלה והתפקיד.

גורלו של ראובן שילוח רדף אחריו גם במותו. באזכרה ביום השלושים לפטירתו, שנערכה בחודש יוני 1959, הודיע מנהל משרד ראש הממשלה דאז, טדי קולק, על הקמת מכון לחקר המזרח התיכון בזמננו על שם ראובן שילוח ז"ל. קולק סיפר כי המכון תוכנן על-ידי המנוח, הוא יזם אותו ופעל להקמתו בחודשים האחרונים לחייו. ואכן, המכתב האחרון שהספיק ראובן שילוח לשגר פחות משבועיים לפני מותו, ב28- באפריל, היה אל נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים [1], פרופ’ בנימין מזר, בעניין המכון הזה. כאילו צוואה.

מטרת המכון, הסביר טדי קולק, תהיה לחקור בעיות אקטואליות ברמה מדעית, להרחיב את הידיעה של בעיות ההווה בארצות ערב בשלב הראשון ושל ארצות אפריקניות-אסיאתיות בשלב השני. כן יתן המכון מהלכים בעולם הרחב להשקפות ישראל על האיזור. המכון יוציא פרסומי קבע — רבעון, שנתון וספרי מחקר מקוריים וישתף פעולה עם מכונים מזרחניים בעולם. המכון יוקם בתל-אביב בשיתוף פעולה עם צה"ל, עם משרדי החוץ והבטחון, האוניברסיטה העברית והחברה המזרחית הישראלית. הוא יהיה בלתי-תלוי ובראשו תעמוד אסיפה כללית ומועצה מדעית. בעתיד הרחוק יותר ישתלב המכון ויהיה עמוד התווך של המוסד המרכזי ליחסי חוץ, שהקמתו תוכננה באותם ימים.

עד כאן דבריו של טדי קולק בשלושים למותו של שילוח. ואכן, הוקם “מכון שילוח” במסגרת אוניברסיטת תל-אביב וקנה לו במשך השנים שם ומעמד כאחד החשובים בקרב המכונים המזרחניים בעולם. אבל איתרע מזלו של שילוח ו“מכון שילוח” לא הצליח — ואולי לא ניסה — לכבד את זכרו אפילו בפרסום אחד עליו ועל פועלו. שום פרסום ושום מחקר על תרומתו של ראובן שילוח במשך שלושה עשורים גורליים ליחסי ישראל-ערב, לקביעת מקומה של ישראל באיזור, למאמצי השלום והמשא ומתן עם ארצות ערב, שהוא נטל בהם חלק בולט, בלי ספק. משמו של אדם הפך “שילוח” לשם של מכון, שרק מעטים יודעים מה מקורו. ושוב איתרע מזלו של ראובן שילוח ובא תורם שרצה להנציח את זכרו של משה דיין באוניברסיטת תל-אביב, ולא באוניברסיטה אחרת, וכך הוקם “מרכז דיין” שבלע את “מכון שילוח” אל קרבו. כנראה שאין מנוס לאדם מגורלו — לא בחייו ולא במותו.

על הספר

ההחלטה הראשונה על הצורך בכתיבת ספר על חייו ופועלו של ראובן שילוח התקבלה תחת הזעזוע וההלם שגרם מותו החטוף בטרם עת. הוא לא זכה להגיע אפילו לגיל חמישים. איש צעיר יחסית, שכבר קיפל מאחוריו, כאמור, שלושה עשורים של פעילות קדחתנית בלתי-פוסקת. הוא היה שנוי במחלוקת באופיו ובדעותיו. היו רבים שהעריכו אותו מאוד בחייו כשם שהיו לו מתנגדים ומבקרים. אבל כשהוא מת לפתע חשו כולם, כל אלה שפעלו יחד אתו בשלבי חייו השונים, ובראשם דוד בן-גוריון, משה שרת וגולדה מאיר, כאילו נפער בסביבתם הקרובה חלל ריק. הם נתנו לכך ביטוי מיוחד בדברי ההספד עליו. נלוותה לכך אצלם ואצל אחרים מעין תחושת אשמה, שהיתה עמומה אצל אלה וחדה וחריפה אצל אלה. כאילו החמיצו משהו עם מותו, כאילו לא ניתנה לו בחייו ההזדמנות הראויה. מין הבטחה שלא הוגשמה כל צורכה. לא עד תום. כאילו לא כל האפשרויות שהיו טמונות באיש נתמצו.

לכל אלה שהכירו את ראובן שילוח מקרוב היתה תחושה של חובה עמוקה להעלות על הכתב את הסיפור המרתק והחשוב של עלילות חייו. לא להחמיץ אותו. לפענח את כל התעלומות, שלא היו להם עקבות בכתב, ולא היו להם שותפי-סוד רבים מדי. בטרם יישכחו ויימחו כליל מן הזיכרון והתודעה. התחילו בכך אלה שהכירוהו בעבודתו במשרד החוץ. ניסו ולא הצליחו. לא היה די חומר בכתב והזכרונות היו חלקיים, כבר אז, ורוב הדברים היו סודיים ביותר וטריים מכדי להיחשף כלפי חוץ וכלפי פנים. הכינו טיוטות. ליקטו חומר קיים. פנו לאיש זה או אחר שיאסוף את החומר ויכתוב. כל פעם היתה התלהבות ראשונית למשימה, תוכניות גדולות והתחלות חדשות, עד להיתקלות במכשולים הקשים מכל הסוגים, ולרתיעה ונסיגה מהנכונות לנסות ולפענח את חידת האיש המסובך הזה. איש בעל קליפה עבה המסתירה את תוכו, שאינו כברו. איש אפוף מסך של חשאיות לצורך ושלא לצורך. מוקדם היה לחשוף את הדברים וגם בלתי-אפשרי בגלל המיעוט, הקיטוע והפיזור הרב של מקורות בכתב שהשאיר אחריו, זעיר פה זעיר שם.

כתיבת ביוגרפיה פוליטית, וזהו אולי התיאור הנכון של הספר הזה, היא עיסוק קשה בכל מקרה. אתה יודע שאתה עלול לאבד את סייגי האובייקטיביות לגבי האיש, שהפך להיות כמעט חלק מחייך. מרוב מאמץ להבינו ולהסבירו קודם כל לעצמך אתה נוטה להזדהות אתו יותר ויותר, ואתה יודע שמבחן הכשלון או ההצלחה של הכתיבה ייקבע לפי מידת יכולתך לשמור על סייגי הריחוק והאובייקטיביות ההכרחיים, בלי להעלים מן הקורא פרטים לא נעימים באופיו ובעברו של האיש. בלי להתעלם מגילויים של חולשה. בלי לטשטש כשלונות כאובים שהיו מנת חלקו. להיפך. הכוח והחולשה, הטוב והרע, כרוכים זה בזה, כידוע. ואין זה בלי זה. ואין אלה בלי אלה. היתה זו התמודדות לא רק עם דמות קשה לפענוח. גם מחסומים של סודיות ושל חומר ארכיוני חסוי, שרק בשנים האחרונות הוא הולך ונחשף. רק עכשיו הולכים ומתפרסמים ספרים רבים המסתמכים על חומר ארכיוני זה. ועוד ייחשפו ארכיונים ויתפרסמו ספרים לרוב. אבל כבר עכשיו אפשר לצייר תמונה מלאה, פחות או יותר, של התקופות השונות שבהן הוא פעל ואת מקומו בתוכן. הגם שיישארו בתמונה הזאת, אולי לתמיד, חללים ריקים המרתקים את הדמיון בסודיות בלתי-נמנעת.

הספר הזה נע על שלושה צירים משולבים זה בזה: תיאור מעשיו — דיווחיו, הערכותיו ויוזמותיו — של ראובן שילוח; תיאור אופיו ותהפוכות גורלו האישי והתיפקודי; וגם, באורח בלתי-נמנע — פרקי קישור ורקע של התקופות השונות במדיניות הציונית הישראלית ששימשו כזירה להתרחשויות חייו. נעזרתי לא מעט בספרים הרבים שנתפרסמו מאז ועד עתה, אך הסתמכתי בעיקר על חומר שטרם פורסם ונמצא בחלקו הגדול בארכיונים פרטיים שונים. וכן — על ראיונות רבים מאוד שערכתי בארץ ובארה"ב עם אישים שפעלו יחד עם שילוח וסיפרו עליו, אך גם על עצמם ועל התקופות השונות בחייהם ובפעולתם. תיאור התקופה והכרעותיה הגדולות יאפשר לקורא לשבץ את ראובן שילוח במקומו ובזמנו ולהבין את תרומתו המיוחדת לעיצוב המדיניות הציונית והישראלית ולקבלת ההחלטות מצד ראשי התנועה הציונית ומדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה.

אין לי ספק, שלעושי המדיניות הישראלית ולחוקריה יש מה ללמוד ממנו עד עצם היום הזה. זה סיפור מן העבר, שהוא סיפור להווה ולעתיד. כל איש ואיש יכול להפיק ממנו לקחים אחרים, בהתאם לדעותיו, אבל אף אחד לא יוכל להתעלם מן הרלבנטיות המפתיעה של רעיונותיו ופועלו. גם הקורא הבקי בפרקי הימים ההם יופתע לא אחת מעלילות-חייו המרתקות והמאלפות של שילוח.

תודתי נתונה בראש ובראשונה לעשרות הרבות של מרואיינים שכל אחד מהם לא חסך זמן ומאמץ ולא כיחד את האמת תחת לשונו לגבי האיש ותקופתו, כפי שכל אחד מהם ראה אותם אז ובמרחק השנים מאז. אמנם, הזיכרון העובדתי מתעתע בנו, לעתים, וכולנו מערבבים בזכרוננו זמנים ומקומות ואנשים ומצבים, וחללים ריקים של זיכרון, בלי להיות מודעים לכך. זה טבע האדם. אבל גם הזכרונות וההתרשמויות לאחר מעשה הן עדות היסטורית חשובה ומועילה. בלעדיהם אי-אפשר לנסות לשחזר ולחוש את אווירת הימים ההם, שאין לה ביטוי במסמכים היבשים. כמה מהם העדיפו ששמם לא יוזכר. לגבי רבים נסתייעתי בארכיונים פרטיים שתרמו להעמדת דברים על דיוקם. בלי עזרתם של המרואיינים הרבים לא היה הספר הזה יכול להיכתב. תודתי נתונה גם לכל החברים והידידים שסייעו לי בעצה והאירו את עיני בפרשיות השונות, שספר זה עוסק בהן, ובמיוחד לפרופ’ יואב גלבר ולפרופ’ גבריאל כהן. עזרה מועילה נתנו לי ידידים שהכירו את האיש ראובן שילוח ואת התקופות השונות שבהן חי ופעל, ובעיקר נשיא המדינה חיים הרצוג, מ“מ ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, מי שהיה מנכ”ל משרד החוץ ומראשי ה“מוסד” במשך שנים רבות דוד קמחי והסופר עמוס אילון, שביקורתו המקצועית היתה לי לעזר רב. ארבעתם הואילו לעבור על כתב-היד ובזכות הערותיהם המאלפות מצא הספר את תיקונו בכמה עניינים. ולבסוף — חובה נעימה לי להודות לשני עוזרי המחקר — ירון רן ואחריו יעל אפרתי, שעשו עבודה מיומנת ושקדנית באיסוף החומר הארכיוני הגלוי ובריכוזו. לכולם אני אסיר תודה [2]. אבל, כמובן, כל האחריות לכל הכתוב בספר היא שלי ועלי בלבד.

חלק א: בכוחו של המשולש

פרק ראשון: “שייך” ו“לא שייך”

ראובן שילוח היה מורה במקצועו וגם בנטיות לבו. הוא סיים את בית-המדרש העברי למורים בירושלים, שהיה אז בית-אולפנא ברמה גבוהה ומיוחדת במינה גם מבחינת המורים וגם מבחינת התלמידים. שררה בו אווירה של למדנות וכובד-ראש. רשימת המורים נשמעת כנבחרת של כוחות ההוראה, שרבים מחבריה נכנסו לפולקלור ולהיסטוריה של תולדות החינוך בארץ. המנהל היה דוד ילין, ששהה תקופות ממושכות בחו“ל, והמנהל בפועל היה סגנו ההיסטוריון והשר לעתיד בן-ציון דינור (דינבורג). שניהם היו מכובדים מאוד על כל התלמידים, מספר בן-ציון נתניהו (אביהם של ”יוני“ ו”ביבי"), אחד מחבריו לכיתה של שילוח, אז זסלנסקי. נתניהו זוכר היטב את שנות לימודיו בסמינר ביחד עם זסלנסקי. גם הוא וגם חברים אחרים ללימודים מזכירים אותו חליפות כזסלנסקי, או זסלני, שם משפחתו המקוצר.

המורה לתנ“ך ולעברית היה ח. א. זוטא והמורה לגיאוגרפיה היה א.י. ברוור. ”הוא היה מורה תקיף ומחמיר, אבל ראובן ואני היינו תלמידים מצטיינים אצלו והערכנו אותו מאוד. היינו יוצאים אתו לטיולים רבים בארץ. ברוור היה רוכב על חמור ואנחנו הולכים ברגל — במדבר יהודה, בעין פארה, בוואדי קלט. בילינו זמן ניכר במנזרים שם, טיילנו הרבה גם בנגב ובגליל ואהבנו מאוד לטייל. היה זה בשנות העשרים השקטות והשלוות, שמעטות היו דוגמתן בכל שנות המנדט (ראובן למד בסמינר בשנים 1928–1923). המורה לפיסיקה היה לדיז’נסקי ולמתמטיקה — סמבורסקי. ד“ר אביזוהר לימד כימיה ובוטניקה ויצחק אפשטיין היה מורה לפסיכולוגיה. ”לכל אחד מהם היתה התנהגות פרופסורית. הם היו בעצם מורים ברמה אוניברסיטאית — מורים מעניינים ומיוחדים במינם ובעלי אידיאלים מוצקים. כולם היו בעלי הערכה עצמית עמוקה. הם באו לארץ-ישראל כציונים והיו מאושרים בהווייתם כאן והתייחסו לעבודתם ברצינות חמורה", מספר בן-ציון נתניהו.

“את ראובן זסלני אני זוכר כתלמיד מצטיין, מהטובים בכיתה. מוכשר מאוד ותלמיד רציני. הוא לא היה אקסטרוורטי. לא צעקן. לא עליז ביותר, אבל יכול היה לחייך. היה לו חוש הומור. עשה רושם של בחור הגון ואחראי והרגשתי טוב בחברתו. היה נעים ללמוד אתו. אני הערכתי אותו. חשבתי אותו לאיש בעל עין בוחנת. הוא היה זהיר בכבוד חבריו ולא היה מבזה אותם. הייתי מגדיר אותו כיעיל, אך לא כמבריק. ראובן ואני היינו מהצעירים בכיתה. הרוב היו בכירים יותר בגיל, בהבדל של כמה שנים”, ממשיך נתניהו. אך היתה זאת לא רק שאלה של גיל.

כבר בעת לימודיו בסמינר למורים התחילה להתעורר בעיה, שליוותה את ראובן זסלני (שילוח) שנים ארוכות לאחר מכן. חלק מתלמידי הסמינר בשנה השנייה היו בחורים מבוגרים, בשנות העשרים שלהם. הם היו “חלוצים” שעלו לארץ מארצות מזרח אירופה, אבל נשרו תוך זמן קצר מ“גדוד העבודה” ומעמל כפיים, בין מחמת הקדחת או ממחלות אחרות ובין משום שחשקה נפשם בלימודים. ואף על פי כן, ההילה של “חלוצים”, פועלים ועובדי-כפיים, לא עזבה אותם.

לא כך ראובן זסלני. הוא היה יליד ירושלים ו“צבר”, אז כינוי של לעג למי ש“לא שייך”, מישהו זר, מבחוץ, שמוצאו ספק ממשפחות היישוב הישן ספק ממשפחות המייסדים של המושבות הראשונות, מבני האיכרים של העלייה הראשונה. ולא ברור היה אז מה גרוע ממה ומי נחות ממי מבין שני הסוגים הללו של “צברים”, ליתר דיוק “סאברעס”, בהיגוי הלגלגני של אז.

השגריר יעקב צור, שלמד בגימנסיה העברית בירושלים עם אחותו הבכירה של ראובן זסלני, רבקה לויט, והכיר היטב את המשפחה, מתאר בזכרונותיו את אווירת הזרות והניכור שאפפה את ילידי ירושלים מן היישוב הישן. גם בלבוש ובמראה החיצוני. ילד ירושלמי כזה היה לבוש מכנסיים “שלושת-רבעי” וגרביים שחורים, וכשגדל — מכנסיים ארוכים ו“כובע קסקט”. גם ראובן שילוח היה לבוש כך בילדותו, מספר יעקב צור: “כשהיינו באים לתל-אביב היינו מגוחכים”. תל-אביב היתה אז עולם אחר לגמרי. עיר של לבוש אחר — מכנסיים קצרים וחולצה פתוחה וקצרת שרוולים — ומנהגים אחרים לגמרי. ירושלים היתה אז בלי חשמל בבתים ובלי מים זורמים בברזים. היה צורך להביא מים הביתה בפחים (“טאנאקות”). לא כמו בתל-אביב החדשה והמודרנית.

חבר אחר של זסלני מאותם הימים, מאיר שילון (שלאנק), זוכר אף הוא את הלבוש הזה עם הגרביים השחורים מעל לברכיים. זה לא היה נעים. רק בכיתה הראשונה או השנייה של הסמינר התחלנו ללכת במכנסיים ארוכים, הוא זוכר.

אין ספק כי שנות הזרות והלגלוג הללו בילדותו והמעבר החריף אל העולם האחר הטביעו את חותמם על הנער “שבא מבחוץ” אל העולם החילוני-הפועלי שהפך לביתו לאחר מכן. “הוא לא היה שייך לשום חבורת פועלים, שעבדה בכביש או בבניין, או במחצבה, אפילו זמן קצר. זה היה חשוב אז להגיד שהיית פועל. ראובן לא היה פועל”. כך מספר אליהו אילת, שהוא עצמו היה שייך לקבוצת פועלים ברחובות בשם “חבורת הדרום”, מחברי “הפועל הצעיר”. אנשי החבורה הזאת עבדו אפילו במעאן שכעבר הירדן, בשנת 1927, לאחר רעידת האדמה הקשה שפקדה את ארץ-ישראל ועבר הירדן. הם עסקו בשיקום ההריסות ושם נתקלו בהם יצחק בן-צבי ורחל ינאית אגב ביקורם בעבר הירדן. כך התחיל הקשר בין אילת לבן-צבי, שנמשך ממנו אל ראובן שילוח. אילת היה פועל שנים ספורות בלבד וזה הספיק לו לכל החיים, לפחות, בעיני עצמו. היו, כמובן, שראו זאת בעיניים אחרות. אהוד אבריאל, למשל, עתיד להגדיר את ההבדל בין אילת ושילוח כך: אליהו אילת היה ציוני וראובן שילוח — ארץ-ישראלי. אבל לא היתה מחלוקת על כך שההבדל בין ראובן זסלני לבין כל היתר בצמרת המחלקה המדינית של הסוכנות — ואחר כך גם במשרד החוץ — היה מורגש ומודגש.

הטעם המיוחד והנשכח הזה של אווירת שנות העשרים המאוחרות, והאיפיונים של טיפוסי האנשים השונים שהחליפו מאז מקום ותפקיד כמה וכמה פעמים, עולים גם מתיאורו של אברהם בירן, עוד חבר של זסלני לספסל הלימודים בסמינר, ולימים מבכירי הארכיאולוגים של ישראל. הוא מילא תפקידים שונים במשרד החוץ, אך התחיל את עבודתו במנגנון הממשלתי הישראלי במשרד הפנים. אל משרד הפנים הגיע ממנגנון ממשלת המנדט. שם החל אברהם בירן לעבוד בשנות ה“מאורעות” (1939–1936) כקצין מחוז בעמק — בשליחותו של ראובן זסלני, איש המחלקה המדינית של הסוכנות. תפקידו היה לעזור להתיישבות היהודית החדשה בעמק בפתרון בעיות שונות. זאת עשה בהצלחה וכך נהיה מעורה ומקובל על חוגי ההתיישבות ותנועת העבודה, על איש ה“הגנה” חיים שטורמן ואחרים.

“כשלמדתי בסמינר”, מספר בירן, “היה מצבי הכלכלי רע מאוד ולא היה לי מה לאכול. בקיץ 1927 נסעתי אל בן-דודי מאיר גולדשטיין מבנימינה. אמי היא ממשפחת גולדשטיין מפתח תקווה ואבי ממשפחת ברגמן מראש פינה”. אלה הן משפחות מראשוני המושבות הראשונות שנוסדו בתקופת העלייה הראשונה על-ידי יוצאי היישוב הישן מירושלים ומצפת. הם היו חלוצים אמיתיים ועתירי סבל שנים רבות מאוד, עד שהצליחו להיחלץ מעמלם הקשה וממצוקותיהם הרבות, גם אם בדרכם השונה מזו של החלוצים של העלייה השלישית ושל קודמיהם מהעלייה השנייה. אבל הסטיגמה של יוצאי היישוב הישן ושל “בועזים” ו“שונאי הפועלים” לא הרפתה מהם. “כשנסענו ברכבת”, ממשיך בירן, “היו שם חלוצים והם לא חשדו בי שאני לא שייך לשכמותם. כששמעו שאני נוסע לבן-דודי מבנימינה הבינו מי אני ונהייתי פסול בעיניהם עד שחדלו לדבר אתי”.

עוד פרט אופייני בנושא ה“זרות”. בשנות לימודיו בסמינר ובאוניברסיטה מצא ראוכן זסלני את פרנסתו בהוראת עברית לעולים חדשים דוברי אנגלית. הוא נחשב כמורה טוב ומבוקש. גם ד“ר דב יוסף (ברנרד ג’וזף), העולה החדש מקנדה בשנות השלושים, היה אחד מתלמידיו. היו לו גם תלמידות רבות. אחת מהן היתה רעייתו לעתיד בטי (בורדן), בת למשפחה ציונית בניו-יורק. תלמידה אחרת, אסתר רובין (ראובן), מספרת שראובן זסלני היה מורה מצויין. ”הוא ידע למזג לימוד עם חוויות. אני זוכרת טיול לילה על החומה בירושלים“, סיפרה. גם לאה בן-דור, עורכת ה”ג’רוזלם פוסט“ שנים ארוכות לאחר מכן וידידה קרובה כל השנים, זוכרת את התרשמותה העמוקה מעבודתה אתו באותן שנים. הוא תמיד נראה לה כהתגלמות התפיסה הארץ-ישראלית הריאליסטית והמפוכחת לבעיה הערבית, בניגוד לתפיסה הציונית השוגה בהטפת מוסר ובאשליות. מין ”קסם זר" הפוך שפעל הדדית על הארץ-ישראלי ועל האנגלו-סכסי. כל אחד ייצג בעיני זולתו את כל מה שלא היה בעצמו.

היתה אז, בשנות השלושים, קבוצה לא קטנה של “עולות חדשות” מאמריקה, דרום-אפריקה ואנגליה. הן נשארו חברות טובות לאורך כל השנים ויצרו מסגרת חברתית לבעליהן, שכל אהד מהם היה מילידי הארץ או שכבר הספיק להתערות בה. ביניהם — הצייר ראובן, רואה החשבון ברוך ברוידא, אלי קירשנר, אברהם בירן, משה אבידור ממשרד החוץ ורבים אחרים. וגם ראובן שילוח. מי שרוצה יכול לראות בקבוצה החברתית הזאת של “עולות חדשות מהארצות הדוברות אנגלית”, הנשואות ל“סאברעס” ולשאר ותיקים, מין “מובלעת של זרים” לכל החיים, ואפשר גם לשאול: מי לא זר למי בארץ הזאת? אז ועתה.

תחושת הנחיתות החברתית הזאת של ה“סאברעס” לעומת ה“חלוצים” (בהטעמת ה“למד”, כמובן), העולים החדשים, שבאו לארץ ממזרח אירופה כדי “לכבוש את העבודה”, וגם כדי “להנהיג את היישוב”, בולטת עוד יותר בתיאוריו של מאיר שילון, נצר למשפחה “פרושית” מהרובע היהודי בירושלים העתיקה מכמה דורות. עד היום מורגשת בקולו הערצה ממש על הצלחתו של ראובן זסלני, בנו של הרב זסלנסקי מן היישוב הישן לחדור ראשון אל בין ה“חלוצים”, מנהיגי ההסתדרות והסוכנות בירושלים של אז, ולהיות מקובל עליהם.

כמה שהוא ידע ולא ידע. כמה שהוא צדק ולא צדק. עד סוף ימיו היה ראובן שילוח איש החוגים הפנימיים ביותר, האיש שהקים את ה“מוסד”, איש הסוד הנאמן והמקורב ביותר לדוד בן-גוריון ולמשה שרת ולכל הצמרת המדינית של היישוב ומדינת ישראל. ואף על פי כן — הוא היה בעת ועונה אחת גם איש שלא סר ממנו כל ימיו נופך של ניכור וזרות. “שייך” ו“לא שייך”, “משלנו” ו“לא משלנו” זהו, אולי, אחד המפתחות החשובים להבנת אישיותו, מנהגו עם הבריות, נוסח עבודתו ופועלו כל ימי חייו. מסור לעבודתו ללא שיור. יותר מכל חבריו לעבודה. מקדים לראות דברים לפניהם. אץ לחפש יוזמות חדשות כאשר אחרים הולכים עדיין בתלם. מחפש דרכים אחרות, לפני המחנה, כשהוא לבדו על פי רוב.

הוא לא היה פועל. הוא לא היה “חלוץ”. “אפילו פעם אחת לא השתתף בתגרת ידיים רצינית ולא הרביץ ולא קיבל מכות”, אמר עזרא דנין, האיכר בעל הגוף והזרועות הכבדות. גם זה סימן היכר שמצטרף אל קודמיו. איש איש וסימניו. איש איש וטעמו לגבי הגדרת השונות והמיוחדות שנשא עמו שילוח בכל אשר הלך. משה שרת עמד על הייחוד ה“צברי” הראשוני שלו ואף ציינו לשבח במסיבת פרידה שערך לכבודו לרגל צאתו לכהונתו כציר בשגרירות בוושינגטון — וגם בנאום ההספד עם מותו. אך היה זה יחס אמביוואלנטי. “היחיד בתוך הסגל האחראי במחלקה המדינית של הסוכנות ובשורה הראשונה של משרד החוץ, שנולד על האדמה הזאת”, אמר עליו שרת. “מפה צמח ומן המרכז החל לראות את האופק הרחב”, ועוד ועוד. אבל משה שרת, שהיה עצמו חניך הארץ הזאת מילדותו, לא ראה את שילוח כאיש המתאים למלא את תפקיד המנהל הכללי של משרד החוץ, ואף לא כממלא מקומו בהעדרו, אפילו פעם אחת, מציין וולטר איתן. תפקידים אלה היו שמורים אצל משה שרת רק ל“אנגלו-סכסים” במשרד — וולטר איתן, ארתור לוריא, מיכאל קומיי, קובע איתן. “השליטה המלאה בשפה האנגלית, ובעיקר כושר הניסוח באנגלית בכתב, היו העיקר בעיניו של שרת”, מוסיף גדעון רפאל, מי ששימש מנכ"ל משרד החוץ בתקופה אחרת.

“להיוולד על האדמה הזאת” באותם ימים היה גם שבח וגם מיגבלה, לפחות בצמרת משרד החוץ בתקופתו של שרת. עובדה. העובדה הזאת הקלה על הביורוקרטיה האנגלו-סכסית השלטת במשרד החוץ “לטרפד” את ראובן שילוח “הארץ-ישראלי הזר” ואת רעיונותיו על דרכים חדשות של השתלבות במדיניות המערב באיזור ועל ארגון מחודש של משרד החוץ.

היה עוד מסלול לדרך חייו של ראובן זסלני. כבר מגיל צעיר הוא מצא את דרכו אל ה“הגנה”. “ראובן היה חבר ה”הגנה“ מגיל 15 (משנת 1924) ומילא את כל תפקידיו במסירות רבה. ”במיוחד בתקופת המאורעות של שנת 1929“, מספר מאיר שילון. [3] הם היו הרבה שנים יחד ב”הגנה". כשסיימו את לימודיהם בסמינר בשנת 1928 התחיל ראובן ללמוד מדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים. כשם שהיה תלמיד טוב וחרוץ בכל שנות לימודיו גם למד ערבית ברצינות רבה. שם הכיר את אליהו אילת, שהתחיל ללמוד שנה אחת לפניו. אילת סיפר, כי פרופ’ ש. ד. גויטיין, שהיה אחד ממוריו של שילוח באוניברסיטה, היה סבור שהוא היה יכול להצליח מאוד כחוקר וכמלומד. גויטיין הצטער מאוד על ששילוח לא סיים את חוק לימודיו.

“בסוף שנת 1929 יצאתי לבגדאד כמורה כקהילה היהודית”, מספר מאיר שילון. “כשחזרתי כעבור שנתיים מצאתי ראובן אחר לגמרי. הוא היה אז אחרי שלוש שנות לימוד באוניברסיטה, אך החליט לא לסיים את לימודיו. הוא אמר לי שהחליט לנסוע במקומי לבגדאד. התברר לי שהוא נהיה חבר מפא”י. היה פעיל בבחירות. השתתף בפגישות ובהרצאות של ‘הבחרות הסוציאליסטית’ (המשמרת הצעירה של מפא“י אז). שם הוא שמע הרצאות ממשה שרתוק ומאז החלה היכרותם רבת-השנים”.

אבל את צעדיו הראשונים עשה ראובן, כאמור, באמצעות יצחק בן-צבי, היו“ר החדש של הוועד הלאומי, שאליו פנו האחראים לחינוך היהודי בבגדאד, והוא שהמליץ על שליחותו של זסלני להוראה שם, בתיאום עם המחלקה המדינית של הסוכנות ובשליחותה המשותפת — להיות מורה בית-הספר היהודי ומדריך בתנועת הנוער הציונית, שליח מארץ-ישראל אל קהילת בבל ואף אל ”שכנינו הערבים" בעיראק. ללמוד את שפתם ואורחות חייהם, לעקוב אחר הנעשה, לדווח ולקשור קשרים אישיים לימים יבואו.

בראשית אוגוסט 1931, בטרם מלאו לו 22 שנה, נשלח הירושלמי הצעיר מטעם המוסדות הלאומיים — הוועד הלאומי לכנסת ישראל והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית — לשמש מורה בבית-הספר היהודי בבגדאד (היו אז כמה בתי-ספר והוא לימד באחד מהם). עבודתו זו, ופעילותו בנוסף לכך בתנועת הנוער “אחיעבר”, איפשרו לו לעסוק בשליחויותיו האחרות בתוך הקהילה היהודית ומחוצה לה. [4]

הוא קושר קשרים עם עיתונאים ואנשי ציבור עיראקיים באמצעות אנשי קשר רבי-השפעה מקרב הקהילה היהודית. כמעט באורח אינסטינקטיבי הוא מתחיל מייד בטוויית רשת קשרי מודיעין לעתיד לבוא. הוא קושר קשרים עם צעיר עיראקי ורוצה להפוך אותו למודיע שלו תמורת תשלום עקיף בצורת שכר סופרים עבור פרסום מאמרים, בין אם יפורסמו בין אם לאו. משה שרתוק, הממונה על שליחותו לעיראק מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות, דוחה את ההצעה. אולי מטעמים איסטניסיים ואולי, כפי שהוא עצמו מסביר לזסלני הצעיר, כדי שלא יפסול איש זה מלשמש מנהיג נקי-כפיים שיהיה ידיד המפעל הציוני לעתיד לבוא. דבר זה לא הפריע למחלקה המדינית בעתיד לשלם למנהיגים ערביים שונים בעד שירותיהם ועזרתם, כמו, למשל, לשליט עבר הירדן האמיר עבדאללה. כאן מזדקר הבדל בולט בין שתי גישות שונות — בין ריאל-פוליטיק של התלמיד, שפילס לו נתיבות משלו באורח אינסטינקטיבי, לבין המורה שרגישות מוסרית ובעיקר — הטפת מוסר היו נר לרגליו בכל צעדיו.

בהמשך שליחותו, ובעיקר בשליחות השנייה שעוד ידובר בה, עתיד ראובן זסלני לפקוח עין על גורמים אנטי-ציוניים הפועלים בקרב הקהילה, בעיקר קומוניסטים שגורשו מארץ-ישראל בחזרה לעיראק. הוא ידווח עליהם לשולחיו בארץ, קודם לשרתוק. בשאלה כיצד לנהוג בקומוניסט ארץ-ישראלי, שהוא נוקב בשמו, משה שרתוק נמנע מלהשיב. ראובן זסלני מחליט לפעול לפי הבנתו והוא כותב לשני “מפעיליו” האחרים, יצחק בן-צבי ודב הוז, כי החליט למסור את הקומוניסט הזה לגורמים בקהילה שהודיעו על כך לשלטונות העיראקיים, כדי לשים קץ לפעילות הזאת, והללו לא היססו להשליכו לכלא. ראובן זסלני מגדיר פעולה זאת כמיועדת — “לעקור את הנגע משורשו”. לשון של שליח קנאי לאמונתו ומסור בלי גבול לשולחיו ולשליחותו. [5]

הודות לקשריו המודיעיניים, שלא נקראו אז בשם זה, השיג ראובן זסלני מסמך בריטי שהיתה לו אז חשיבות רבה. היה זה הנוסח המלא של “דו”ח ועידת המזרח" הבריטית, שהתכנסה בקאהיר בשנת 1922 בראשות שר המושבות וינסטון צ’רצ’יל וסיימה את דיוניה בירושלים. ועידה זאת חרצה את גורל ארץ-ישראל המנדטורית בהחליטה על הפרדת עבר הירדן מעליה. [6]

“היה זה בשבילי בית-ספר רגשי ובית-ספר שכלי… שם הפכתי למעשה לציוני”. [7] כך מתאר ראובן שילוח את שליחותו הראשונה בעיראק. אבל לאמיתו של דבר היתה שליחות זאת עבורו לא רק בית-ספר ציוני, אלא גם בית-ספר לעבודת ה“אינטליג’נס” הציוני והישראלי לעתיד לבוא. זה שראובן שילוח עתיר להטביע עליו את חותמו האישי והמקצועי ואף להעמידו על יסודותיו, כפי שהם קיימים מראשיתם ועד היום. שליחותו בעיראק היתה ההתחלה. אפשר למצוא בה את ההתחלות לכל פעילויותיו המודיעיניות, המדיניות וההסברתיות לימים יבואו.

על הדרך הזאת העלה אותו, כאמור, בראש ובראשונה יצחק בן-צבי, שעמד בראש הוועד הלאומי לכנסת ישראל הלכה למעשה מאז שהפכה מפא“י לכוח הדומיננטי באסיפת הנבחרים בשנת 1931. גם קודם לכן היו יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית דמויות משפיעות על דרכה ודמותה של תנועת העבודה. הצריף שגרו בו בשכונת רחביה שימש בית ועד לתסיסה וחיפוש דרכים לאנשים ולרעיונות, ואף לקבלת החלטות שונות בענייני היישוב וה”הגנה". בן-צבי קירב אליו את הצעירים שהתעניינו בשכנינו הערבים ולמדו מדעי המזרח, והם היו מבאי ביתו. בין אלה היה הצעיר ראובן זסלנסקי.

לקירבה זאת היתה השפעה מכרעת על כיוון חייו של ראובן — כאילו שהיו לו מאז שתי משפחות. האחת — “המשפחה הביולוגית” והשנייה — מעין “משפחה מאמצת” לכל החיים. משפחתו של ראובן זסלני גרה אז בזכרון משה, שהיתה אז שכונה ירושלמית מובהקת של היישוב החדש. גם לפי תולדותיה אין לזהות את משפחתו עם היישוב הישן, אף על פי שחלקה בא ממאה שערים. ובכל זאת — התדמית של מי שמשפחתו באה ממאה שערים דבקה בראובן שילוח, ולא הרפתה ממנו כליל כל ימיו.

הוא נולד בשכונת שערי פינה, שהיתה חלק ממאה שערים. עד מהרה עברו הוריו להתגורר בשכונת הבוכרים, שלא היתה אז שכונה של היישוב הישן. משם עברה משפחת זסלנסקי לזכרון משה לשנים ארוכות. שם גרו אז טובי היישוב ושכניהם ממש היו משפחת קצ’לסקי, לימים קציר, משפחת דה שליט ודומיהם. אביו, הרב אהרון יצחק זסלנסקי, נפטר בשנת 1978 בגיל 92, שנים רבות לאחר מות בנו הבכור ראובן שנפטר בהיותו בן 49 בלבד (ראובן נולד בדצמבר 1909 ומת במאי 1959). הרב זסלנסקי לא היה מאנשי היישוב הישן. אדרבה כציוני דתי-לאומי מובהק בהשקפותיו היה שרוי בפולמוס עם רבני היישוב הישן. הוא כתב ספרים רבים בנושאים תורניים — על מצוות התלויות בארץ ובהתחדשות החיים הדתיים בה. הוא עמד בראש המועצה הדתית בירושלים והיה דמות ידועה בקרב ראשי הציונות הדתית, שהיתה לוחמת על עקרונותיה הציוניים, לא כבימינו אלה שבהם תש כוחה מול היהדות החרדית.

“הבית שלהם היה די מתקדם. הם כבר לא היו אדוקים כל כך. היו לו שני אחים ושתי אחיות וגם הם היו מתקדמים מבחינת הלימודים והלבוש”, מספר אליהו אילת, שהיה ידיד קרוב של ראובן ומשפחתו באותן השנים. אבל האחים והאחיות עצמם יודעים לספר על ויכוחים ומאבקים בתוך המשפחה שאיפשרו את ההתקדמות הזאת. הבת הבכורה, רבקה, שלמדה בגימנסיה, התחילה במאבק הזה וראובן, שהיה הבן השני, היה פטור במקצת מהוויכוחים הללו. הוא למד קודם בבית-ספר “תחכמוני”, שהיה בית-ספר דתי, ואחר כך בסמינר למורים. לא בסמינר “המזרחי”, אלא בבית-המדרש למורים העברי, מיסודו של דוד ילין, ששכן אז ברחוב ישעיהו, בשכונת זכרון משה משם עבר הסמינר לשנים רבות לשכונת בית הכרם.

ראובן היה הבן יקיר של המשפחה וכל מבוקשו בא לו מידיה בקלות ובאהבה. ואף על פי כן יודעת רבקה לויט לספר על חיכוכים עם האב הקפדן, שניסה ללמד את הבנים גמרא ומשניות בלי התלהבות רבה מצדם. “פעם הוא היכה את ראובן על ראשו עם ספר גמרא שראובן לא רצה ללמוד”. לסבו ולסבתו מצד אמו היתה חנות גדולה במאה שערים ואצלם התגוררו הנכדים הגדולים כמשך כמה שנים. ראובן היה אהוב לבה של סבתו והיא תמכה בו בכל צעדיו. גם רבקה מצאה שם סעד לדרכה ואל בית הסבתא היא הביאה תלמידים מהכיתה להכנת שיעורים, עד שעברה לגור בבית דודתה בתל-אביב. כל אלה מעידים על יחסים לא קלים בתוך המשפחה הזאת.

ראובן ניתק מן הבית ומאורח החיים הדתי כבר בשנות לימודיו בסמינר. שנים ארוכות היה מזכיר את המרחק הרב שעשה מבית אביו הרב, בעודו אוכל מעדני בשר חזיר או מאכלי דגים אסורים. מגיל צעיר התפרנס כאמור ממתן שיעורים בעברית, בחשבון וגם באנגלית. הוא עבר להתגורר בחדר שכור (בבית שכו נמצאת עכשיו גלריה “ארטא”, באיזור בתי הקולנוע שליד רחוב הלל) אצל סידני סיל, דמות ססגונית ידועה בירושלים של שנות השלושים. גם לו ולאורח חייו נודעה השפעה על כיוון חייו של ראובן הצעיר: “גוי” אנגלי מזוקן, שנראה כיהודי, נשוי לבתו של יצחק אפשטיין, הסופר והמחנך הידוע בתולדות הציונות ממאמרו “שאלה נעלמה”, על הבעיה הערבית. אפשטיין קרא לבנותיו בשמות מוזרים וזו שנישאה לסידני סיל נקראה “בנכר”, משום שנולדה בחוץ לארץ. לשם הקיצור קראו לה “בני” (בת אחרת היא אמו של אלוף הר-אבן). סידני סיל היה מוסיקאי ומורה למוסיקה וביתו היה מין “בית שני” לאיש הצעיר.

אותו זמן התקבל ראובן ללימודים בסטודיו לדראמה, שהתקיים אז בבית-ספר “למל” בהדרכת מניה ארנון. לרעיתו בטי הוא עתיד לומר שחשב להצטרף לתיאטרון “אוהל”. היה לו כשרון למימיקה. הוא ידע לשעשע את בני המשפחה ב“חיקויים” של נשים זקנות וכל מיני מסכנים. במוצאי יום כיפור היה מופיע בבית הסבתא בפרצוף מסוגף כמי שצם כל היום, שעשה רושם עז על סבתו האוהבת, למרות שזלל והתהולל בדירתו של סידני סיל. אבל למרות הצלחות קטנות אלה הוא הבין, כנראה, שדרכו בחיים לא תוביל אותו אל במת התיאטרון. את כושר המשחק שלו הוא ידע לנצל בתפקידיו המדיניים.

אביו היה איש גבה-קומה, נאה למראה ובעל הדרת פנים. האם היתה אשה גוצה ולא הצטיינה במראה החיצוני כמו בעלה. מבין חמשת ילדיהם — שלושת הבנים ושתי הבנות — רק שניים, ראובן והאחות הצעירה, מלכה גור-אריה, נראו כמו האם. חזותו של ראובן שילוח עתידה להפריע לו בקאריירה הדיפלומטית שלו, כך לפחות בעיני משה שרת. גם לפי אופיו נטה להישאר מאחורי הקלעים ולא ניסה את כוחו בהופעות ציבוריות. אפשר לשער שההבדל הזה בצורה החיצונית בין ההורים ובין האחים והאחיות השפיע על יחסו של ראובן אל משפחתו ואל עצמו. קשריו עם בני משפחתו לא היו הדוקים. הם כיבדו והעריכו אותו מאוד והוא שמר על מרחק, בעיקר מאחותו הגדולה, אבל קיים את חובותיו המשפחתיות ונענה תמיד, כאשר נתבקש לעזור.

רק עם אחיו ד“ר אריה זסלני, שהיה רופא פסיכיאטר ונפטר אף הוא בגיל צעיר, היו לראובן קשרים הדוקים יותר. היה ביניהם הבדל של שנה אחת בלבד, יחד היו הולכים לבית-ספר ”תחכמוני“ שבו למדו ויחד היו יושבים להכין את שיעוריהם בשקידה ובחריצות. הקשר נמשך גם לעתיד. אחיו למד רפואה באיטליה והתקבל ל”הדסה“ עם שובו לארץ. במלחמת-העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי. וראובן הסתייע בו בטיפול באורד וינגייט, שנקלע למשבר נפשי קשה לאחר נסיון התאבדות בקאהיר בתום המערכה שהסתיימה בכיבוש חבש (אלמנת אחיו, מריה ברטה זסלני, היתה המייסדת של ”ערן" — עזרה נפשית למניעת התאבדות. היא נישאה לו בעת לימודיו באיטליה, לאחר שהתגיירה. האם התקשתה לעכל את הנישואים הללו של בנה לאיטלקיה, למרות שהתגיירה. אבל בסופו של דבר היא מצאה את מקומה במשפחה והיתה מקפידה בקיום המצוות יותר מכל הבנות והכלות).

רק בשנת 1933 עברו הוריו של ראובן זסלני לגור ברחוב עקיבא במרכז העיר. הוא העביר אותם לקירבת מקום מגוריו ושם ישבו עד יום מותם. ראובן שילוח עצמו עתיד לגור עם אשתו בטי בדירות שונות ברחביה, לצד כל טובי העיר. גם שם עבר ראובן מדירה לדירה, נוסף לנדודיו הבלתי-פוסקים בשליחויותיו הרבות. כאילו בלי למצוא מנוח, גם מבחינה פיסית.

בטי שילוח (בורדן) נולדה ב1912- בניו-יורק למשפחה ציונית. האב היה פעיל ב“פועלי ציון” והאם ב“פָּיוֹניר ווימן”. בית ציוני חילוני, שלא היה שייך לשום בית-כנסת. היא קיבלה חינוך ציוני-סוציאליסטי ולא “חינוך יהודי”. למדה באוניברסיטה עבודה סוציאלית וביקרה בארץ לראשונה בקיץ 1933. היא החליטה להישאר שנה ולחזור אחר כך לסיום הלימודים. ואכן, בשנת 1934 חזרה וסיימה את לימודיה וב–1936 עלתה לארץ תוך ה“מאורעות” והתקבלה לעבודה ב“הדסה” כעובדת סוציאלית. את ראובן הכירה עוד בביקורה הראשון. הוא היה מחזר עקשן ומתמיד, כפי שעשה כל דבר בחייו. ירושלים של שנות השלושים הילכה קסם על הבחורה הצעירה מניו-יורק, והיא החליטה לקשור את גורלה בחיי העיר הזאת. וראובן זסלני נתפס בעיניה, כנראה, כחלק מן הקסם הזה. כציונית-סוציאליסטית בהשקפותיה, ובת להורים פעילים בתנועה, היה לה הרבה מן המשותף עם ראובן זסלני הפעלתן והמאמין בצדקת דרכו, כפי שהיא מספרת. בשנת 1936 הם התחתנו והיא היתה צריכה להתאים את חייה לסגנון חייו — עבודת יום ולילה. בין כה וכה הייתי יוצאת לעבודה, היא אומרת, וזה התאים לי.

הבן דב (“דובי”) נולד בשנת 1941 ובאותה שנה היא עברה לעבוד ב“פלסטיין פוסט” במחלקת המודעות ובעריכה לשונית. בשנת 1948 נולדה הבת נעמי (פולבר). לבטי שילוח קשורה הלידה הזאת בזיכרון לא נעים. נסעתי לארה“ב ללדת, היא מספרת, וזה דבר שאני לא יכולה לסלוח לעצמי. הרגשתי שהייתי לו לעול. ראובן עבר לתל-אביב כנובמבר 1947 לעבוד עם בן-גוריון ב”בית האדום“, אבל אני לא רציתי לעבור. לבסוף הוא בא לקחת אותי לתל-אביב באותו שבוע שבו הוא נפצע בפיצוץ של בניין המוסדות הלאומיים, במארס 1948. רק אחרי שלושה שבועות, כשנרפא מפצעיו, יכולנו לעבור לתל-אביב בשיירה האחרונה. באפריל טסתי לארה”ב, ביוני נולדה הבת ובספטמבר חזרתי ארצה. ראובן היה אב מצויין, אומרת בטי שילוח. הוא לא ראה את הילדים הרבה. אבל היתה לו אליהם סבלנות רבה. הוא היה מורה ומלמד בגישתו לאנשים וכזה היה גם ביחסו אליהם. אבל הנטל העיקרי בחינוך הילדים נפל עליה.

“דובי” זוכר אותו כאב שניחן בסבלנות רבה ובחוש הומור. הוא נהג לשחק “שבץ נא” עד שעת לילה מאוחרת, גם עם הבן. הוא לא היה גוער ודי היה לו במבט נוזף כדי שהילדים ייבהלו. היה לו יצר משחק והימור, אומר הבן. כשהיו באים אלינו חברים — זכורים לו בעיקר טדי קולק ואהוד אבריאל שהיו ידידים קרובים ביותר של משפחת שילוח — הם היו מחליטים לפתע, “על עיוור”: “מחליפים עטים”, “מחליפים שעונים”, וכך היה. אחד הרוויח, אחד הפסיד בחילופי הפתע הללו. שילוח אהב להשתעשע כך גם עם אחרים. לא רק עם חברים קרובים. גם בנימין גיבלי, ראש אמ“ן לעתיד לבוא, זוכר כי בסיומה של ארוחה במלון ”קטה דן“, שנערכה זמן קצר לאחר קום המדינה בהשתתפות אלוף יגאל ידין לכבוד הנספח הצבאי האמריקני, הופתע גיבלי כששילוח הציע לו לפתע להחליף שעונים. ”אחר כך שמעתי מאלוף מרדכי מקלף ומאחרים שהוא נוהג להשתעשע בצורה כזאת בחילופי שעונים, חפתים, ועטים", מספר גיבלי. לא בעיני כולם מצא חן המשחק הזה.

אולי היה בכך כדי להעיד על הנטייה להימור ולהרפתקנות, שאפשר היה למצוא, בלי ספק, ברעיונותיו וביוזמותיו השונות של שילוח. אבל היתה לו, לעומת זאת, גם נטייה הפוכה לריסון עצמי ולזהירות מופלגת. לאה בן-דור, שעבדה אתו בתפקידים חשאיים שונים בשנות השלושים ואחר כך בשנות הארבעים והחמישים הראשונות, ידעה לספר כי בעת שירותה בצבא הבריטי היתה מסתכנת ב“סחיבת מסמכים”, למטרות מודיעיניות. ראובן היה תמיד מזהיר אותה שלא לעשות זאת, למרות התועלת הכרוכה בכך. על תכונה זו העידו גם אחרים והיו שראו בה עדות לחולשה והעדר נחישות החלטה. פכים קטנים של היקלעות בין ניגודים באופי ובהתנהגות — בין נטייה להימור והרפתקנות מצד אחד, ונטייה להססנות ולשיקול דעת ממושך מהצד האחר. עוד ניגוד אחר מִני רבים שאיפיינו את ראובן שילוח בכל דרכו.

היה זה ניגוד בולט של “השפעות משפחתיות” סותרות שהתחיל, כאמור, עם כניסתו לתחום השפעתם של יצחק בן-צבי ורחל ינאית שקירבו אליהם את ראובן זסלני הצעיר, יליד ירושלים, ממוצא דתי, לא-פועלי ולא-חלוצי, ואימצו אותו אל משפחתם המורחבת — משפחת תנועת העבודה ומפא“י. אל משפחת בן-צבי הצטרפה עד מהרה משפחת ”הגיסים“ המפורסמת שבהנהגת ההסתדרות והתנועה הציונית — דב הוז, משה שרתוק ואליהו גולומב (לאחר זמן צורף לשלושתם ”גיס“ רביעי — שאול אביגור (מאירוב), שאחותו ציפורה היתה נשואה למשה שרת). שני ”הגיסים" המפורסמים והנחשבים יותר, דב הוז ואליהו גולומב, היו נשואים לאחיותיו של משה שרת.

היה זה עולם אחר. משה שרתוק, דב הוז ואליהו גולומב לא היו מאנשי העלייה השנייה. הם היו צעירים יותר — “הגימנזיסטים”, תלמידי המחזור הראשון בגימנסיה “הרצליה”, שבין כותליה התרכזו אז מאות צעירים מבני ראשוני היישוב, יחד עם נערים ונערות שנשלחו על-ידי הוריהם, או עלו אתם מרוסיה כדי ללמוד בארץ. “הגימנזיסטים” היו “דור ראשון לגאולה”, “העברי החדש” שעל בואו כתב המשורר יעקב כהן. כך הם ראו את עצמם — ראשונים למילוי שליחות לאומית בכל אשר יעשו כל ימי חייהם. הם היו דור הביניים בין העלייה השנייה והעלייה השלישית וקרובים ביותר ברוחם לבני הנוער ילידי הארץ מראשוני “הנוער העובד” ואחרים. זו אולי אחת הסיבות שהם קירבו אליהם את ראובן וראו בו אחד משלהם. בן בית. הוא הפך להיות הנאמן שבנאמנים, קנאי בלב ונפש לאמונתו ולנאמנותו החדשות. איש שליחות לכל החיים, כמוהם.

כך צורף ראובן זסלני אל מערכת הקשרים והקירבה של ה“חמולה” המפלגתית-האידיאולוגית-התנועתית-המשפחתית בצמרת תנועת העבודה. גם משפחת בן-צבי וגם חמולת “הגיסים” היו הממחישים האישיים, הכמעט סמליים, של היחסים הללו. מבין שלושת “הגיסים” היה זה דב הוז האיש שהשפיע על ראובן וקבע את גורלו יותר מן האחרים. על שמו עתיד ראובן לקרוא לבנו — שנולד שנה לאחר מותו של דב הוז. “גם דב הוז התעניין בצעירים כמוני וכמו ראובן”, מספר אליהו אילת. דב הוז בחר בראובן שיעבוד אתו במחלקה המדינית והערבית, בוועד הפועל של ההסתדרות, שהיה אחד ממוקדי הכוח העיקריים של תנועת העבודה והיישוב כולו. ראובן עבד כעוזרו של דב הוז לענייני האיגוד המקצועי בקרב הערבים, פועלי הרכבת בחיפה ופועלי נמל יפו, שהיו מאורגנים מטעם ההסתדרות. ראובן זסלני עסק בארגונם ואף בניהול מאבקם המקצועי לשיפור תנאי עבודתם.

זו היתה אז עבודה שדרשה הרבה סבלנות והתמדה, חריש ציוני ראשון בקרקע בתולה — לשוחח עם פועלים ערביים, לנטוע בהם אמון בכוחם וביכולתם להתארגן למאבק על זכויותיהם ולעשות זאת ביחד עם היהודים ובהדרכתם. “שירותו במחלקה הערבית בוועד הפועל לא ארך שנים רבות, אך הוא שקבע את דרכו”, אמר עליו עזרא דנין. בהדרכתו של דב הוז מטפח אז ראובן זסלני גם את הקשרים עם קציני משטרה ופקידים בריטיים בכירים בממשלת המנדט שענייני העבודה והאיגוד המקצועי היו בתחום סמכותם והם שקבעו את המותר והאסור בארץ הזאת. אפשר היה למחות ולערער ואפשר היה לנסות לשכנע ולהשיג דברים בדרכי נועם.

היה זה בית-הספר של ראובן שילוח להיכרות אישית ולפעילות בקרב ערביי ארץ-ישראל ולקשרים עם שלטונות המנדט הבריטיים. בכוחם של הבריטים היה להפריע לפעילות ההסתדרות בקרב הערבים — ואף לעזור לה ולהיעזר בה. עוד בית-ספר אחד בראשית צעדיו של שילוח — שבו הוא למד את תורת ה“משולש” – של פעילות יהודית בקרב הערבים, הנעזרת בבריטים, או מופרעת על ידם. הכל תלוי בטיב היחסים והקשרים וסבך האינטרסים הסותרים והמשלימים גם יחד שבתוך ה“משולש” הזה. “משולש” שאפשר וצריך להפיק ממנו תועלת להגשמת המפעל הציוני. ראובן שילוח, תלמידו של דב הוז, עתיד להיות אחד המומחים הגדולים ביותר בתורת ה“משולש” הזאת ושל פעולה ציונית בתוכו ומכוחו.

דב הוז, שעמד כראש הפעולה הזאת, הוא אחד האישים של אותה תקופה שחלקו בהנהגת היישוב וה“הגנה” לא זכה לתיאור מלא והולם. הוא כמעט נשכח. איש בעל קסם אישי בלתי-מצוי. המעטים שעדיין חיים מבין אלה שהכירו אותו מקרוב מתמוגגים ממש כשהם מעלים את זכרו וזכר רעיתו רבקה, שגם היא היתה אשה מקסימה לפי כל התיאורים אודותיה. היא נספתה יחד אתו בשנת 1940, בתאונת הדרכים ששמה קץ לסיפור חייו של דב הוז, בטרם המריא לגבהים שהיה יכול להגיע אליהם. ואולי פרסומם הגדול יותר של גיסיו משה שרת ואליהו גולומב גרם להישכחותו. [8]

דב הוז היה איש של שליחויות רבות, ככל שנתבקש וככל שהוטל עליו, מבלי שניתן לו להתמיד ולהתקדם בקו פעולה אחד. גם בכך הוא עיצב, אולי, את גורלו של ראובן שילוח כאיש נע ונד בין תפקידים ומקומות. “דב הוז למד באוניברסיטה הנודעת בלונדון למדעי הכלכלה והחברה, ה’לונדון סקול אוף אקונומיקס’, והיה מעורה היטב בחייה של אנגליה”, מספר עליו ישראל גלילי. “כמוהו כמשה שרת, שגם הוא למד בלונדון”, בניגוד לאליהו גולומב ושאול אביגור “שלא למדו בחו”ל“, מוסיף גלילי. ”דב הוז היה שליח של ההסתדרות לוועידות בין-לאומיות. שם הוא נתקל בבעיות עולמיות והכיר אנשים מאנגליה ומכל רחבי האימפריה הבריטית של אז, וגם עם אישים ערביים. הוא היה מופקד על קשרי ההסתדרות עם הלייבור בשנות השלושים, שהיו שנות הידידות הגדולה שרחשו אישי הלייבור להסתדרות, להתיישבות העובדת ולמפעל הציוני כולו".

“דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ומשה שרת היו מלאי התפעלות מיכולתו לקשור קשרי שיחה וידידות עם כל אדם ומקלות המגע והגישה הפתוחה שהוא יצר במגעיו עם ראשי תנועת העבודה הבריטית. ברל הגדיר אותו ‘אמן המגע באדם’. העובדה שהיו לו מהלכים בקרב אישי השלטון בבריטניה סייעה לו מאוד בקשריו ובמגעיו עם שלטונות המנדט הבריטיים בארץ”, אומר גלילי. “הוא ידע לנצל את קשריו האישיים בלונדון לטובת קשריו עם הפקידות הבריטית הבכירה כאן — במשא ומתן אתה מטעם ההסתדרות בנוגע לחוקי עבודה, מניעת התערבות המשטרה ביחסי עבודה, ענייני הגנה ומאסרים ועוד. שלא יפריעו לפעולות ההסתדרות ואף יעזרו”.

“המשקל של כל התכונות והפעילויות הללו הוקרן גם על ראובן שילוח בתקופה שעבד אתו”, מעיר ישראל גלילי. “אני יודע שהם היו ביחסי ידידות עמוקה וכי דב האציל עליו את הזיקה אל מנהיגי תנועת העבודה הבריטית. בשביל ראובן זה קבע את הגישה הסוציאליסטית שלו. ראובן לא היה מתנועת הנוער. דרך אישיותו של דב הוא הגיע להגדרה העצמית שלו כאיש תנועת העבודה בארץ”.

גם ראובן שילוח עצמו ראה בדב הוז את המורה שלו. הוא חזר על כך בהזדמנויות שונות באוזני אהוד אבריאל — חבר קרוב לשילוח, מן החבורה הסגורה והמצומצמת המקורבת לדוד בן-גוריון ומשה שרת. אהוד אבריאל היטיב להכירו והעריך אותו מאוד. “הרושם הגדול ביותר שעשה עלי היה זה שהתחיל את הקאריירה שלו בתור מורה יהודי בבגדאד. זכרונותיו משם תמיד חזרו בשיחותיו, באנאלוגיות שהוא שאב מהנסיון המזרח תיכוני שלו. ראובן היה יהודי של ירושלים ומאה שערים והוא היה המזרח תיכוני האותנטי בינינו. הוא היה מתנהג כמשכיל מזרח תיכוני. אבל היה בו יותר מזה. היתה בו מזיגה מורכבת של מאה שערים ובגדאד יחד עם תחכום של הסלון הפוליטי המערבי”, אומר אהוד אבריאל, ומוסיף: “כשהוא שוחח עם אנגלים היתה לראובן צורת דיבור של ‘דון’ צעיר מאחת האוניברסיטאות האנגליות, שרק מחמת סודיות המידע העומד לרשותו אין הוא יכול לגלות את המידע הזה לאיש שיחו. כך הוא הצליח לעורר סקרנות אצל אנשי שיחו האנגלים והאמריקנים עד שהם יחושו שזה דרוש להם — להרחבת האופק שלהם בענייני המזרח התיכון — לשמור על הקשר אתו בשיחות של ‘קח ותן’. האנשים שהוא היה מעוניין בהם חיפשו את קירבתו”.

“את המימד של הסלון הפוליטי המערבי רכש ראובן בהשפעת משה שרת. הוא היה המורה של כולנו”, מסביר אבריאל. “אבל ראובן עצמו ראה בדב הוז את המורה שלו. הוא העריך והעריץ אותו. דב הוז נחשב גם בעיני ראובן וגם בעיני רבים אחרים כאיש שהיה המתאים ביותר לרכישת קשרים וליצירת אמון בקרב אויבים שהפכו באמצעותו לידידים. כל האחרים ניסו להידמות לדב הוז ולחקות אותו בעניין זה. גם ראובן, כמובן”. ואכן, זו תכונת-אב שתלווה את ראובן שילוח בכל דרכיו כאתגר עיקרי, כמעט אובססיבי, אתגר מיסיונרי, לכבוש את לבם של “גויים” עוינים ומתנכרים ולהפוך אותם לידידים. זה סיפור שיחזור בחייו שוב ושוב.

“ראובן קרא הרבה ספרות זרה במקור, יותר מכולנו”, מוסיף אבריאל. “הוא ניצל לשם כך את נסיעותיו המרובות, שעות ההמתנה הארוכות והלילות הארוכים חסרי השינה, שהיו ספוגים עישון סיגריות ושתיית קפה וקוניאק. הוא היה תמיד מעודכן ברעיונות חדשים, ביידע על אנשים חדשים וספרים חדשים. הוא היה ראשון בין שווים בהשוואה לכולנו. היה יותר מקורי מכולנו במחשבה יוצרת, במציאת אפיקים חדשים לשיתוף פעולה עם הבריטים בזמן המנדט ועם האמריקנים לאחר קום המדינה. די להזכיר את רעיון שליחת הצנחנים במלחמת-העולם השנייה וההתגברות על כל המכשולים הרבים בשלבי ביצוע הרעיון. וכן את רעיון ברית הפריפריה בסוף שנות החמישים”.

בין שליחות אחת לשנייה לעיראק (בין אוקטובר 1932 למאי 1934, תקופה של כשנה וחצי) מתחיל ראובן זסלני בכמה עיסוקים. הוא ממשיך בלימודיו באוניברסיטה בלי לסיימם. הוא מתקשר ל“פלסטיין פוסט” כדי לשמש לו מעין כתב לצורכי כיסוי בנסיעתו השנייה לבגדאד.

בתקופת ביניים זאת, בין שתי השליחויות לעיראק — ואולי עוד קודם לכן, לפני השליחות הראשונה — מתחיל ראובן לעבוד גם בשירות “האינטליג’נס של חיל האוויר המלכותי” הבריטי. “שימשתי כמזכיר לראש האינטליג’נס של חיל האוויר” (פטריק דומוויל, שעוד ידובר בו רבות), מספר ראובן שילוח שנים רבות לאחר מכן, בראיון פנימי לתיאור תולדות חייו שהיה רצוף חללים וסתירות רבים. “בתפקיד זה פעלתי כשליחו של יעקב פת, מפקד ה”הגנה“ בירושלים, והעברתי לו ידיעות שונות בענייני בטחון. הקשר עם דומוויל נמשך גם כשישב ראובן בעיראק בשליחותו השנייה, בידיעתו ובאישורו של דב הוז וככל הנראה גם של כל יתר אנשי הצמרת המדינית של אז. הקשר הזה שלו ושל כמה מעובדי המחלקה המדינית והש”י הערבי עם האינטליג’נס הבריטי נמשך בצורות שונות עד לסיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל בשנת 1948. סביר להניח שהכל נעשה בידיעת הממונים עליו במחלקה המדינית.

כאשר חוזר ראובן לעיראק, מצוייד בהמלצת אותו קצין האינטליג’נס, פטריק דומוויל, מרחיב ראובן את רשת קשריו. [9] ועוד התחלה בעיראק, שעתידים להיות לה המשכים רבים: הוא עוסק בחקר מצב הקהילה היהודית שם ועורך מסע מיוחד לקורדיסטאן. במסעו זה הוא מתאר בצורה מרשימה את האיזור כולו ובמיוחד את מצב הקהילה בערים השונות. [10]

בדיווחיו ליצחק בן-צבי, דב הוז ומשה שרת, שהם שלושת מכותביו הקבועים במשך כל זמן שהותו בעיראק, מצביע ראובן על התועלת הרבה שניתן להפיק מהשפעת הקהילה היהודית על העיתונות העיראקית. “העיתונות הערבית בבגדאד נתונה כמעט כולה תחת השפעתו ולפקודתו של ועד הקהילה היהודית וחשוב להסביר לוועד זה מה אני רוצה מהם להכניס לעיתונות הערבית”. [11] בשליחותו זאת בעיראק מנסה ראובן לטפל גם בארגון עלייה (למשל, של קבוצת עובדי רכבת יהודים לפי בקשתו של דב הוז) ואף בהברחת עולים לארץ. הוא כותב שתמורת תשלום של 10–8 דינר לגולגולת אפשר להעלות קבוצה של 250–200 איש. הוא ממליץ לשגר שליחי עלייה לעיראק ואולי להכשיר יהודים שעלו מעיראק לחזור אליה כשליחי עלייה. במכתביו לארץ הוא נוקט לשון התרסה ומבקש לא להחמיץ את השעה: “את כל המחנה הזה הנכון והשואף לעלות ארצה לא אנחנו יצרנו ולא אנחנו גידלנוהו. שליחים לפולניה, רומניה, גרמניה, אמריקה וכו’… שלחנו, אך לא לבגדאד… הגיעה השעה שנתחיל לפחות מעתה לטפל בו ברצינות”. [12]

ביולי 1934, חודשיים בלבד לאחר שהגיע לבגדאד, מחליטים שלטונות עיראק להרחיקו מארצם. כנראה שהדי סיורו בקורדיסטאן הגבירו את החשדות כלפיו — על רקע השנאה הגוברת ליישוב היהודי בארץ-ישראל ולמפעל הציוני והחשדנות כלפי הקהילה היהודית בעיראק וטיב קשריה עם היישוב בארץ. בשובו ארצה מתחיל ראובן זסלני את עבודתו בוועד הפועל של ההסתדרות, כעוזרו של דב הוז בארגון פועלי הנמל הערביים ביפו ובטיפול באיגוד המקצועי של פועלי הרכבת, המשותף ליהודים וערבים, כמתואר לעיל.

בעת ובעונה אחת נכנס ראובן זסלני לתפקידו החדש הנוסף — ריכוז ידיעות הש“י הערבי. תפקיד זה הטיל עליו שאול אביגור (מאירוב), שנתמנה זמן קצר קודם לכן לאחד משני המפקדים של ה”הגנה“. במהלך הריאורגניזציה בפיקוד הארגון בעקבות מאורעת [13]תרפ”ט נקבעו שני מרכזים של ה“הגנה”, אחד מטעם “הימין” ואחד מטעם “השמאל”. בהתחלה היה זה דב הוז וכעבור זמן קצר, לאחר שדב הוז יצא לתפקידו באנגליה — שאול מאירוב.

באותה תקופה נוצר קשר הדוק בין המפקדה הארצית של ה“הגנה” לבין המחלקה המדינית של הסוכנות ועד מהרה החליט שאול מאירוב לארגן שירות ידיעות יעיל ב“הגנה” במקום הידיעות הנפרדות והמקוטעות שהגיעו מהמקומות השונים לפי יוזמתם של האנשים במקום. בספר תולדות ההגנה נאמר כי מאירוב הטיל על זסלני “לרכז את הידיעות שהגיעו למרכז ה’הגנה’ בצורה מקרית ובלתי-מסודרת. מאחר שתקציב ה’הגנה’ לא הספיק כדי להחזיק עובד שלם, הקדיש זסלני את רוב זמנו לעבודה בעניינים ערביים ובוועד הפועל של ההסתדרות ורק חלק מזמנו לעבודת ההגנה”. אולם, האמת היא שתוך זמן לא ארוך נשא זסלני את עיניו לעבודה במחלקה המדינית של הסוכנות, ואף אמר זאת לדב הוז, שלא רצה לעמוד בדרכו. [14]

בחודשי פעולתו בהסתדרות ממאי 1934 קונה לו ראובן זסלני מעמד ושם בצמרת המדינית. דוד בן-גוריון, שנכנס לתפקידו כיושב ראש הנהלת הסוכנות בחודש נובמבר 1935, רוצה בזסלני כמזכירו הפרטי ודב הוז מספר לראובן על פנייתו של בן-גוריון אליו בכתב בעניין זה. אך כפי שעתיד לקרות בדרכו של ראובן שילוח בעתיד פעם אחר פעם, הוא מיטלטל מן ההתחלה בין רצונו של דוד בן-גוריון לרצונו של משה שרת. במקום לשמש כמזכירו של יושב ראש ההנהלה דוד בן-גוריון מתקבל ראובן זסלני לעבודה מלאה במחלקה המדינית של הסוכנות, לפי דרישתו של מנהל המחלקה משה שרתוק.

פרק שני: אויבים וידידים

שנת 1931, שבה החל ראובן זסלני בשליחותו בעיראק, היתה שנה של התחלת מפנה בהנהגת היישוב והתנועה הציונית. היה זה על רקע הזעזוע של מאורעות 1929 (תרפ"ט) והמפנה שחוללו בתולדות ארץ-ישראל. לכל הגורמים המעורבים — היהודים, הבריטים והערבים — היתה תחושה של צורך בהפקת לקחים ובהסתגלות לפרק החדש שנפתח בתולדות הארץ ובמאבק על עתידה. וזאת נוכח השינוי שחל ביחסי הכוחות בין היהודים לערבים, לטובת הערבים, כתוצאה מהצלחת ההתקפה הערבית המפתיעה ונוכח השינוי במדיניות הבריטית כתוצאה מכך.

במחנה הציוני הורגש הצורך בשינוי ובפתיחת פרק חדש בדרכי המאבק ההתיישבותי, המדיני ואף ההגנתי — שהיה, אולי, המוזנח ביותר. אז התחילה להתפתח גישה אסטרטגית ארוכת-טווח להתיישבות ולרכישת קרקעות (“התיישבות האלף”), וכאמור, לתיגבור כוחה של ה“הגנה” וההכרה בחשיבותה. כל אלה היו מלווים בהעמקת המחלוקת ביישוב וב“הגנה” על השינויים שיש להנהיג בפיקוד עליה, שהובילה לפילוגה. הוחרפה הביקורת על ההפתעה במאורעות 1929 — גם מבחינת חוסר המידע וגם מבחינת העדרם של הכוחות שלא הוכנו למערכה. תוך כדי כך, גברו השנאה והריב הפנימי עם הרביזיוניסטים, שנראו כאחראים ל“תקרית הכותל” שהיתה הגורם הישיר להתלקחות המאורעות.

כל התכונה הזאת התחילה לשאת פירות במהלך שנת 1931. ההסתדרות היתה אז הכוח המאורגן החזק ביותר ביישוב היהודי והיא ראתה את עצמה כנושאת באחריות העיקרית להבטחת האינטרסים המדיניים והבטחוניים של תנועת העבודה והיישוב כולו. בפרט לאחר ש“נציג הפועלים” חיים ארלוזורוב נכלל בפעם הראשונה בהנהלת הסוכנות (יחד עם ברל לוקר), בקונגרס הציוני ביולי 1931, והועמד בראש המחלקה המדינית שלה. באותה שנה נבחר יצחק בן-צבי ליושב ראש הוועד הלאומי באורח מלא (קודם לכן הוא מילא תפקיד זה באורח חלקי וזמני), כנציג מפא"י שזכתה אז למעמד דומיננטי בבחירות השלישיות לכנסת ישראל.

השלב הבא בדרכה של מפא“י להנהגת ההסתדרות הציונית היה בקונגרס הציוני בשנת 1933. אז נכנס דוד בן-גוריון להנהלת הסוכנות כאחד מארבעת ”נציגי הפועלים“, במקום חיים ארלוזורוב שנרצח. רק בקונגרס הבא, ב–1935, נבחר בן-גוריון ליו”ר ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות. אך המפנה התחיל, כאמור, כבר בשנת 1931. אז נעשו הצעדים הראשונים של אישי מפא“י השונים לעבר ההנהגה המדינית של היישוב והתנועה הציונית. חיים ארלוזורוב, העומד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ודוב הוז, העומד בראש המחלקה המדינית והערבית של ההסתדרות, וכממלא שליחות אל ה”לייבור“ באנגליה, ואתם גם משה שרתוק, שהיה אז מזכיר המחלקה המדינית, מחליפים דעות על ”השינוי לרעה שחל במדיניות הבריטית כלפי המפעל הציוני“ ועל ”הצורך באינטליג’נס ציוני לקראת השנים הבאות". [15]

“בשיחות ארוכות אתי ברחובות רחביה”, מספר יוסף אבידר, “ניסה ארלוזורוב להשפיע עלי שאסכים להקים אינטליג’נס אסטרטגי. זה היה לפני נובמבר 1932 כשחזרתי מווינה, לפני שהתחלתי לעבוד במועצת פועלי תל-אביב. אני לא הסכמתי. חשבתי שאני לא מתאים. הצעתי את שאול מאירוב (אביגור). ארלוזורוב אמר שהוא לא ‘אירופי’. התפיסה של ארלוזורוב היתה כבר אז שיש צורך להתחיל בהכנות להקמת המדינה. הוא דיבר על הכנת מוסדות וכלים מתאימים שיוכלו לתכנן ולרכז מידע ובתוך זה הצורך בביון מדיני. הוא ראה צורך בביון מדיני-אסטרטגי. היתה לו הבנה בעניין זה עם דב הוז, אולי יותר מאשר עם שאול אביגור ואליהו גולומב”.

זהו הרקע שלתוכו משתלבים “הצעירים” המתחילים את דרכם, ראובן זסלני (שילוח) ואליהו אפשטיין (אילת). זה הרקע לסיפורו של אילת על נסיעתו לביירות ללמוד ועל העזרה הכספית שקיבל, ככתב “פלסטיין פוסט”, “רויטר” ו“דבר”, ונוסף לכך — 5 לירות מחיים ארלוזורוב. זה הרקע לסידור הדומה של ראובן זסלני בבגדאד, שאמנם היתה לו משרת הוראה, אבל גם הוא קיבל 3 לירות מהמחלקה המדינית. הכל — כשליחות לשעה שחשיבותה ותועלתה עמה גם לימים יבואו, עם שובם לארץ.

בבריטניה גברה באותה עת האכזבה המצטברת מן הקצב האיטי של הקמת המפעל הציוני. העמיקה החרטה וגבר הרצון לשנות מעיקרה את המדיניות של הצהרת בלפור והמנדט, שלא היו שווים בנזק ההתנגדות הערבית הגוברת למדיניות הזאת ולהעמקת השנאה לבריטניה וההסתה נגדה ברחבי העולם המוסלמי והערבי. ביטוי לחרטה זאת — “הספר הלבן” של פאספילד מ–21 מאוקטובר 1930, המבוסס על דו“ח הופ-סימפסון מ–22 באוגוסט אותה שנה, שקבע כי אין מקום בארץ למתיישב נוסף אחד והמליץ על הפסקת העלייה עד שיוכשרו קרקעות נוספות. נגד אלה התנהלה מערכה מרה וקשה. דב הוז נטל בה חלק חשוב (באמצעות יחסיו ההדוקים עם ארנסט בווין, שבאותה עת נחשב לאחד מידידי הציונות המובהקים בהנהגת האיגודים המקצועיים וה”לייבור“) והיא הביאה להשעיית ”הספר הלבן" ההוא, במכתב ראש הממשלה רמזי מקדונלד מיום 14 בפברואר 1931.

נוסף ללקחים המדיניים שהפיקו ממאורעות 1929 עסקו הבריטים גם בהפקת לקחים מבצעיים ומינהליים במישור המקומי, במימשל המנדטורי ובארגון כוחות הבטחון, החוק והסדר שלו. אחד ההדגשים היה הריאורגניזציה של כוחות המשטרה הבריטית והפיקוד עליה (לשם כך הוזמן לארץ מפקד המשטרה בציילון, גנרל הרברט דאוביגין, והוא שהמליץ על השינויים שהונהגו לאחר מכן).

פחות ידועה מזה היתה הריאורגניזציה בעבודת האינטליג’נס של חיל האוויר המלכותי הבריטי, שעליו היתה מוטלת האחריות המודיעינית וההגנתית על ארץ-ישראל והארצות השכנות לפי החלטת הקבינט הבריטי משנת 1922. במאורעות 1929 הוכח כי המודיעין הצבאי הבריטי נכשל. הוא לא ידע על ההתקפה הערבית וההכנות לקראתה. גם שיטת ההגנה החסכונית, כביכול, שהיתה מבוססת בעיקרה על מודיעין מתריע ומסכל, פשטה את הרגל.

שיטת ההגנה הזאת הונהגה בכל ארצות המזרח התיכון שהיו נתונות לשלטון בריטי. ההגנה האימפריאלית הועברה לאחריותו של המיניסטריון לחיל האוויר, שהוקם לאחר מלחמת-העולם הראשונה. התשתית שלה היתה רשת מודיעין המבוססת על מודיעים ערבים ויהודים, שפעלו תמורת תשלום. [16] מודיעים אלה היו אמורים לספק התרעה מוקדמת על מתיחות ברחוב היהודי והערבי ועל “מהומות” מתקרבות. לרשות המודיעין של חיל אוויר עמדו יחידות בעלות ניידות גבוהה יחסית — מטוסים קלים ומשוריינים, שתפקידם היה לסייר, להפגין נוכחות ואף להיות מופעלים למטרות ירי ופיזור אספסוף והתגברות על יחידות גרילה קטנות. הבסיס העיקרי של יחידות הסיור והשיטור הללו בארץ-ישראל היה בשדה התעופה ברמלה וחלקן חנו גם בשדה התעופה בחיפה.

שיטה זאת התאימה במקורה לדיכוי פשיטות של בדוים במדבריות ערב — בסעודיה, עיראק ועבר הירדן — ואכן פעלה בהצלחה נגד הפשיטה הווהאבית בוואדי סירחאן בעבר הירדן בשנת 1925. מאז היא נחה על זרי הדפנה של ההצלחה הזאת אך נכשלה, כאמור, במאורעות 1929 — גם מבחינת ההתרעה המוקדמת וגם בהפעלת הכוחות שלא התאימו לדיכוי מהומות בשטח בנוי.

כתוצאה מכשלון זה הוחלט להעמיק את תשתית המודיעין הצבאי-המדיני של חיל האוויר המלכותי ולא להסתפק במודיעים בודדים, אלא להשתית אותה על שיתוף פעולה עם גורמים ציבוריים רציניים, כגון ההסתדרות וה“הגנה” וגופים מהציבור האזרחי ועל ארגונים מקבילים בצד הערבי. וזאת — בנוסף לחיזוק המשטרה והבולשת, שעסקה בעיקר בעניינים פליליים אבל גלשה גם לנושאים פוליטיים, וכן לחיזוק יחידות העזר המשטרתיות של נוטרים (“גָפירים”) למטרות שמירה מוגדרות על הרכבת ועל מיתקנים ממשלתיים ואחרים. בין האינטליג’נס הצבאי-המדיני לבין הבולשת המשטרתית התפתחו באורח טבעי ניגודי תפיסה ופעולה — על מי להישען בקרב הציבור היהודי והערבי ובמי להיעזר בפעולותיהם.

כחלק ממערכת הפקת הלקחים הזאת הובא בשנת 1930 לעמוד בראש משרד האינטליג’נס של חיל האוויר המלכותי בירושלים פטריק דומוויל (המוזכר לעיל). איש-סתרים בריטי שחיפש דרכים להעמקת קשרי המודיעין עם היהודים ובמקביל, גם עם הערבים.

ראובן זסלני נשלח לעבוד במחיצתו של פטריק דומוויל כמתורגמן ומזכיר ואיש קשר עם יעקב פת, מפקד ה“הגנה” בירושלים ועם דב הוז. על הקשר עם יעקב פת מצויה רק עדותו של שילוח עצמו. על הקשר עם דב הוז מצויים כמה פתקים שהוחלפו בין דב הוז לשילוח. יש להניח, שכל הדברים נעשו אז בתיאום בין כל האישים שפעלו יחד מטעם המוסדות השונים, כאמוד לעיל.

פטריק דומוויל התגורר בשכונת טלביה, שהיתה שכונת המגורים העיקרית של אנשי צמרת השלטון הבריטית בארץ, האזרחית והצבאית. הוא גר ברחוב חובבי ציון של היום (מול דירתו של וינגייט, שהתגורר ברחוב חובבי ציון 18 של היום). ברחוב זה שכנו גם משרדי האינטליג’נס, שבהם עבד ראובן זסלני (לימים שימשו משרדים אלה את “מרכז זלמן שזר” להיסטוריה היהודית. כך חומדת לה ההיסטוריה לצון).

דומוויל מילא תפקיד חשוב למדי במאבק המדיני של הסוכנות עם השלטונות הבריטיים באותן שנים, בעיקר בנושאי הבטחון — הרבה יותר ממה שידוע, ובעיקר ממה שפורסם עליו עד כה, שהוא קרוב לאפס. הוא היה איש ציורי ומרתק ושנוי במחלוקת בקרב מכריו היהודים, וכנראה גם בקרב הממונים עליו הבריטים, וסיים את חייו באורח טראגי. אחד האנשים שהיטיבו מאוד להכירו בשלבי חייו השונים עד למותו בלונדון לאחר הקמת המדינה היה אליהו אילת. [17]

“דומוויל היה ממוצא אירי-פרוטסטנטי”, מספר אילת. “הוא הגיע לארץ מבגדאד בדרגת קפטן (”פלייט-לפטננט“). הוא היה איש צבא מקצועי ועזר לנו הרבה מאוד. ראש האינטליג’נס בארץ היה בריגאדיר ריצ’י. דומוויל היה תחתיו. ריצ’י בא מקניה ולא ידע הרבה על הנעשה כאן. דומוויל היה קרוב לנשאשיבים ושנא את המופתי. עצם העובדה שראה במופתי את הסכנה הגדולה לשלטון החוק והסדר בארץ, הביאה אותו להתנגשות עם אנשי המזכירות הראשית (ממשלת המנדט), שנמנעו מלפגוע במופתי”.

“ראובן שילוח, שעבד אתו, מילא בכך תפקיד חשוב מאוד”, אומר אילת. “דומוויל היה מספק לו חומר חשוב על המופתי” (דברים אלה עולים בקנה אחד עם עדותו של ישראל גלילי על דומוויל). “לא התלהבנו מזה שהוא תומך בנשאשיבים, אבל התנגדותו למופתי עזרה לנו”. [18]

ניגוד זה בין האינטליג’נס הבריטי — שתמך בבית ההאשמי באיזור כולו ובנשאשיבים אויבי המופתי בארץ-ישראל — לבין האדמיניסטרציה המקומית שתמכה במופתי, נוצל על-ידי המחלקה המדינית באמצעות ראובן שילוח. הוא היה איש הקשר העיקרי עם דומוויל במהלך שנות השלושים ועם יורשו אנתוני סימונדס.

“דומוויל לא היה טיפש”, ממשיך אילת, "הוא קיבל מאתנו הרבה חומר (באמצעות שילוח) והשתמש בו בלי לגלות את המקור. זה עזר לנו, אבל לא שינה את המדיניות הבריטית. היו לו יחסים טובים עם הנציב העליון סר ארתור ווֹקוֹפּ, שהיה מזמין אותו לארוחות ערב ושומע מה בפיו. דומוויל היה בידידות עם משה שרת ועם יהושע גורדון (שעמד בראש אגף הבטחון במחלקה המדינית והיה ממונה על הקשרים עם הבריטים בענייני משטרה ונוטרות ושאר ענייני בטחון. הוא מת בשנת 1941).

דומוויל זכה גם להערכתו של דב הוז, שכתב עליו לזסלני (ב–7 בספטמבר 1934: “אני חושב אותו למטיף הציוני הכי טוב בארץ לגבי אנגלים”). [19]

גם ישראל גלילי היה באותה דעה. הוא מספר שהיתה לגורמי המימשל הבריטי השונים ועדה משותפת לענייני בטחון שבה השתתף דומוויל כאיש האינטליג’נס, וכן נציגים של המשטרה והבולשת הבריטית והמזכירות הראשית. ועדה זאת דנה בעניינים שהיו חיוניים ל“הגנה” ולסוכנות. דומוויל היה מקור חשוב לראובן שילוח, שהיה מברר אצלו מה יהיו נושאי הדיון ומשתדל להבטיח את תמיכתו בנו לפני הדיונים. גם משה שרת ואפילו דוד בן-גוריון, לפני כל פגישה עם הנציב העליון או המזכיר הראשי, היו מבררים עניינים דרך דומוויל ומנסים להשיג את תמיכתו, מספר ישראל גלילי.

על סופו המר מספר אליהו אילת: הוא מת שיכור בשנות החמישים הראשונות. כשהיה מטלפן אלי בעת היותי שגריר בלונדון, הייתי מכין לו ארגז בקבוקי ג’ין. סידרתי לו עבודה ב“מרקס אנד ספנסר” כשומר. הם רצו לפטר אותו, כי תמיד היה שיכור. כאשר גר בירושלים בטלביה, נזכר אילת, הוא היה איש נחמד, מכניס אורחים. ישב הרבה שנים בבגדאד וגם שם עסק באינטליג’נס. הוא הביא אתו שני משרתים והיו לו שני כלבים. באמצעותו היכרתי אנגלים אחרים בעלי עמדה והשפעה. אחר כך ירד פלאים. כשהיינו בלונדון היינו מזמינים אותו הביתה. הוא סירב. לא היה לו מה ללבוש. היה לו כבוד עצמי. הוא לא היה מוכן לקבל כסף. את הפנסיה שלו בזבז על שכרותו. זהו סיפורו של אילת על מי שהיה איש השלטון והכוח בארץ-ישראל וסופו שנפל בנופלים.

דעה הפוכה עליו מביע עמנואל וילנסקי (ילן), מי שהיה ראש הש“י בחיפה בשנות השלושים ומילא תפקיד מודיעיני חשוב בין השנים 1944—1940. הוא הקים וניהל את משרד הידיעות מטעם ה”הגנה" שסיפק לבריטים במלחמת-העולם השנייה ידיעות-מודיעין על התשתית התעשייתית והתחבורתית של גרמניה ואחר כך גם של ארצות הכיבוש שלה באירופה. ידיעות מפורטות אלה, שכללו מפות, תצלומים, חוברות וספרים, שהביאו אתם הפליטים היהודיים מגרמניה ומארצות הכיבוש שעלו לארץ, וכן תיאורים מפורטים נוספים בעל פה, סייעו לביצוע הפצצות מדוייקות של מפעלי תעשייה חיוניים, צמתי תחבורה, תחנות כוח ועוד.

עמנואל ילן היה שייך לחוג המצומצם של מקימי האינטליג’נס הציוני, שפעלו בשיתוף עם הבריטים בתחום עלום זה מראשיתו, מאז שנות השלושים ועד קום המדינה. הוא הכיר את דומוויל עוד מעיראק והוא היה בעיניו “הידיד” הרע, המתחזה לידיד, לעומת וינגייט, שהיה בעיניו התגלמות הידיד הנאמן והטוב. ילן היה האיש שיצר את הקשר הראשון עם וינגייט. סיפורו על שני הבריטים הללו, שני אב-טיפוס מנוגדים של ידידים שסייעו בפועל למפעל הציוני באותה תקופה, מסייע להבנת טיב קשריו של ראובן שילוח עם נציגים שונים ומנוגדים של אנשי שלטון וכוח, בריטים ואמריקנים, לעתיד לבוא. בחלקם היו אלה אויבים גלויים, בחלקם ידידי אמת, בחלקם מתחזים לידידים לצורך מילוי תפקידם ויתרם — סתם אדישים.

כך, למשל, קיים ראובן שילוח בכל אותן שנים, מימי ה“מאורעות” ועד להקמת המדינה, קשרי עבודה, שלא נעדרו מהם סממנים של ידידות אישית, עם מפקד הבולשת [ה-. D.I.C ] במשטרה הבריטית, פרנק ג’יילס. קצין משטרה זה נחשב כעויין בגלוי את המפעל הציוני וכנאמן לקו של שלטונות המנדט בחיזור אחרי המופתי. היה זה תפקידו של שילוח במחלקה המדינית של הסוכנות להיות איש הקשר עם המשטרה הבריטית והעומדים בראשה. לא מן הנמנע שהוא השתדל לפתח יחסי ידידות גם אתם. [20]

“דומוויל היה הומוסכסואל. הוא היה ידיד ערבים, לא ידיד יהודים. הוא היה שוכב עם ערבים. היכרתי אותו במהלך החפירות הארכיאולוגיות שהשתתפתי בהן בכרכוך בין השנים 1931–1927”, מספר עמנואל ילן. “דומוויל היה שם ‘פוליטיקל אופיסר’ —. O.S.S (Special Service Officer). כזה היה גם תפקידו של קפטן רוי סטראנג’ בחיפה, שהיה ראש משרד האינטליג’נס בצפון, שאתו עמדתי בקשר כל השנים ובאמצעותו היכרתי את אורד וינגייט”.

קפטן צ’ארלס אורד וינגייט, שעליו נכתב ונאמר הרבה מאוד, היה קצין מודיעין ליד חיל התותחנים. בסוף ימי השביתה הערבית הכללית, שהיתה השלב הראשון של “המרד הערבי”, בסתיו 1936, הוצב וינגייט במטהו של גנרל דיל, בחיפה, שהיה ממונה על איזור הגליל. וזאת משום שווינגייט ידע ערבית מתקופת שירותו כסודאן. “בחיפה הוא נפגש עם סטראנג’ (שאתו מצא וינגייט שפה משותפת בביקורת על עמדת השלטונות הבריטיים ביחס למרד הערבי ואי ההצלחה בדיכויו), וסטראנג’ הפגיש את וינגייט אתי”, מוסיף ילן.

קראו לו “הידיד”, כי בשיחות בטלפון עם משה שרת וראובן שילוח על וינגייט הם קראו לו “הידיד של מנולה” (כינויו של ילן). “אני הייתי הראשון שהכניס אותו לענייננו. הוא פנה אלי באמצעות סטארנג’ והיתה אצלנו פגישה ראשונה שבה השתתף גם דוד הכהן. אחרי זה וינגייט בא לפגישה עם ראש המחלקה המדינית משה שרתוק”. לפי תיאורו הציורי של ילן נשאר וינגייט עומד בפגישה ראשונה זאת ואמר לשרתוק: “אתם מפלרטטים עם אויביכם ומשניאים עליכם את ידידיכם”, ויצא מהחדר בטריקת דלת.

זו היתה הפגישה הראשונה, לפי גירסת ילן, ואז טילפן משה שרת אל ראובן שילוח ושאל: מי זה? ראובן אמר לו: זה האיש ש“מנולה” חושב שהוא חשוב ואנחנו לא טיפלנו בו מספיק. משה שרת אמר לראובן: תשיג לו מורה לעברית ותטפל בו. יש גם גירסאות אחרות למה שקרה בין קפטן וינגייט למשה שרת, אבל בכולן מופיע התיאור על שיחה בסגנון כזה או דומה, שהתקיימה ביניהם, במועד זה או אחר.

עמנואל ילן קובע כוודאות שווינגייט נפגש פעמים רבות עם ראובן ואהב אותו. “הם התיידדו מאוד”, אומר ילן. ראובן עזר לו בפתרון בעיות מעשיות שווינגייט נתקל בהן עקב הקשיים שהממונים האנגליים הטילו עליו. “אני זוכר בוודאות שווינגייט העריך את שילוח מאוד והיה מתייעץ אתו לרוב”. גם אברהם עקביה, עוזרו של וינגייט, זוכר כי “וינגייט היה מהלל מאוד את שילוח. לשמוע מווינגייט מלים טובות על מישהו, זה היה דבר יוצא דופן. אני יודע מה אמר על אחרים. הוא היה מלא ביקורת על שיטות הפעולה הפוליטית שלנו”.

עדות דומה היתה גם בפיו של הסופר יהודה יערי, שהיה המורה לעברית של וינגייט. “וינגייט שיבח את שילוח. פגשתי אותו תמיד בביתו של וינגייט. אני לימדתי עברית לווינגייט והוא היה בא אלי כמעט כל יום ויושב אתי שעות, אחרי הצהריים, ומדבר על הכל. הוא ידע הרבה מקורות בתנ”ך באנגלית בעל פה ואותם הוא למד בעברית. בסוף הוא ידע עברית. קרא עיתון וידע לדבר. היתה לו אינטואיציה נפלאה והוא התנבא על מלחמת-העולם השנייה ותוצאותיה וגם על מלחמת השחרור שלנו".

“הוא התרעם מאוד על המנהיגות היהודית מדוע אינה מגיבה על היטלר בצורה יותר דרסטית”, אומר עוד יערי, “הוא האמין שאילו חיים וייצמן היה חותך את צווארו היה מקומם בכך את כל העולם”. ואגב, זהו מעשה שווינגייט עצמו עתיד לנסות לעשות לעצמו, במלחמת-העולם השנייה, ולהתחרט עליו עמוקות. הוא הביע באוזני שילוח, שביקר אצלו בבית-החולים באלכסנדריה, את החשש שבגלל נסיון ההתאבדות שלו דוד בן-גוריון לא יטיל עליו לעמוד בראש הצבא היהודי במלחמת העצמאות העתידה. וינגייט לא ידע שלא היה לו סיכוי כזה בלאו הכי.

על תרומתו של וינגייט לעיצוב הרוח הלוחמת ושיטות הפעולה של ה“הגנה”, ואף של צה“ל לימים יבואו, יש עדויות לרוב. תפיסותיו היו קיצוניות. שילוח סיפר ללאה בן-דור, כי אחד מרעיונותיו של וינגייט לדיכוי המרד הערבי היה שכל אימת שתושבי כפר ערבי יתקפו יישוב יהודי סמוך, צריך להעבירם לעבר הירדן ולמסור את אדמותיהם לקרן הקיימת לישראל. ”הם יחיו בין אחיהם ולקרן קיימת לישראל יהיו יותר אדמות“, אמר וינגייט. שילוח הגיב על כך, לדברי לאה בן-דור, בשלילה מוחלטת. ראשית, ”זה לא יעבוד“. האנגלים לא ירשו. ושנית, אמר שילוח, ”וינגייט לא יצטרך לחיות יחד עם הערבים לתמיד. אנחנו — כן".

אחד מעוזריו של וינגייט היה אנתוני סימונדס. לימים יטען סימונדס שווינגייט שימש כסגנו, עדות לתעתועי הזכרון המאוחר. סימונדס היה אב טיפוס שלישי של קציני צבא בריטיים ידידי ישראל בתקופת המנדט ולאחריה. כמו לגבי שני האחרים — דומוויל וּוינגייט, עם כל ההבדלים ביניהם — יש עדויות רבות, גם מפיו של סימונדס עצמו על תפקידו של ראובן שילוח בעיצוב ידידותו של סימונדס לישראל. סימונדס מספר כי נפגש עם ראובן זסלני בפעם הראשונה בחודש מאי 1934, כשהגיע לארץ עם הגדוד שלו, שהועבר לכאן ממצרים למשך שנה וחזר למצרים. הגדוד הוחזר לארץ לאחר פרוץ המאורעות באפריל 1936, ואתו גם אנתוני סימונדס כקצין המודיעין שלו.

עם בואו הוטל עליו במינוי מיוחד (ב–1 במאי 1936) “לארגן מודיעין צבאי”. בחודשים שלאחר מכן נפגש סימונדס באורח קבע עם שילוח לצורך מילוי תפקידו. סימונדס מספר שהוא היה הקצין הבריטי היחיד שהעדיף לגור ברחביה, בין ידידיו היהודיים, ולא בטלביה, כשאר חבריו. הוא מספר גם על סכסוכים רבים שהיו לו עם קציני משטרה בריטיים, על רקע יחסו ליהודים. מתיחות זאת לא היתה יוצאת דופן, לדבריו, על רקע ניגודי התפיסות בין האינטליג’נס הצבאי לבין הבולשת הבריטית, שנמנעה מלפעול בתוקף נגד המופתי ואנשיו.

סימונדס ירש, לדבריו, את תפקידו של דומוויל באוגוסט 1937, כאשר הוחלט לאחד את המודיעין של הצבא ושל חיל האוויר המלכותי, סידור שהיה בתוקף עד סיום המנדט. על סימונדס הוטל התפקיד המשותף והכפול של מודיעין צבאי ושל מודיעין פוליטי כ“פוליטיקל אופיסר” (ירושת התפקיד של האינטליג’נס של חיל האוויר שאיבד את עצמאותו, כאמור). הקשרים האמיצים שנקשרו בין סימונדס לבין שילוח עתידים להניב פירות חשובים גם בשלבי דיכויו של “המרד הערבי” וגם במהלך מלחמת-העולם השנייה, כאשר סימונדס עמד בראש שירות המודיעין הצבאי המיוחד להצלת שבויים ונמלטים צבאיים בריטיים מעבר לקווי האוייב.

פרק שלישי: “השיתוף המשולש” נגד המופתי

זמן קצר לאחר כניסתו של ראובן זסלני לעבודה מלאה במחלקה המדינית החלו ה“מאורעות” (באפריל 1936), שהפכו עד מהרה למרד של ממש. הוא נקלע מייד לתוך תנופת ההתרחבות של המחלקה, שגויסה למערכה מדינית שכמוה לא ידעו היישוב והתנועה הציונית קודם לכן. הקשר עם הצבא הבריטי נהיה חיוני וקולונל קיש, מי שהיה ראש המחלקה המדינית עד שנת 1931, הוזעק עתה לשמש קצין-קישור בין הצבא הבריטי להנהלת הסוכנות. [21] קיש עסק בעיקר בשאלות הנוגעות בשימוש שעשה הצבא הבריטי במיתקנים ביישובים יהודיים לצורך דיור וביחסים בין הצבא ליישובים אלה. [22] אחד מתפקידיו הראשונים של ראובן זסלני היה לשמש כעוזרו של קולונל קיש בתפקידי הקישור הללו. אחת מפעולותיו הראשונות — הקמת רשת של “ועדות הארחה” לחיילים וקצינים בריטיים. [23]

דבר זה היה בטיפולו של אגף הבטחון במחלקה המדינית, שבראשו עמד אז יהושע גורדון, וראובן זסלני פעל גם באגף שלו. ועדות הארחה אלה תפקידן היה לחזק את הקשרים האישיים עם אנשי הצבא ומפקדיו, לאסוף מידע ולהביא בפני יחידות הצבא הבריטי, שהוזעקו אז לארץ, את דבר המפעל הציוני ושאיפותיו. וכל אלה — כמשקל שכנגד לתעמולה הערבית שנתמכה על-ידי ידידי הערבים שהיו, כמובן, הרוב המכריע של הפקידים באדמיניסטרציה של ממשלת המנדט.

היתה זו ההתחלה הצנועה של האיש ותפקידו בשדה פעולתו החדש והנכסף. עד מהרה לא יסתפק ראובן זסלני בתפקיד צנוע זה והוא עתיד להרחיב ולהעמיק את תחומי הקישור והשיתוף עם הצבא הבריטי ועם הבולשת של משטרת המנדט וכל יתר הגורמים הבריטיים שעסקו בנסיון לדכא את ה“מאורעות”.

במקביל לטיפוח הקשרים עם גורמי הבטחון הבריטיים עוסק ראובן זסלני בהפעלת רשתות הש“י האזוריות, שפעלו אז באורח מקומי ועצמאי ובנפרד זו מזו. הללו דיווחו על הנעשה בקרב החוגים הערביים העוינים גם למפקדי ה”הגנה" המקומיים וגם למחלקה המדינית של הסוכנות, כלומר לראובן זסלני. ביחד עם אליהו ששון, שאתו בעיקר שיתף ראובן פעולה בתחום זה, הוא ריכז את הידיעות והשתדל לטוות רשת ארצית אחידה של מפעילי קשרים עם מודיעים בתחום הערבי בארץ ומעבר לגבול.

הדיווחים הללו כללו חומר על היחסים בין משפחות וחמולות ערביות, על הלכי-רוח במחנות השונים בקרב הערבים, ארגון שביתות והפגנות ואף התארגנויות להתקפות על יישובים יהודיים במעשי הצתה ורצח. [24]

את כל החומר והמידע הללו ריכז ועיבד ראובן זסלני על מנת להפיק מהם הערכה כוללת על המצב. בינואר 1937 הוא העריך כי סיום השביתה הערבית הכללית באוקטובר 1936 וההפסקה בשביתות ובמהומות הם עניין זמני בלבד — הפסקה על תנאי — וכי למנהיגות הערבית אין דרך אחרת מלבד חידוש המהומות והגברתן. הערכה זאת התגלתה כנכונה. [25]

בספטמבר 1937 מתמנה ראובן זסלני למקשר לענייני מודיעין ובטחון בין המחלקה המדינית של הסוכנות לבין האינטליג’נס הבריטי, או בשמו המדוייק — המודיעין הצבאי-המדיני של חיל האוויר המלכותי ואף לבין הבולשת של המשטרה, או בשמה המדוייק — המחלקה לחקירות פליליות (. I.D.C ), שעסקה, כאמור, גם בחקירות בנושאי בטחון ומדיניות במיגזר היהודי ובמיגזר הערבי גם יחד. על תפקידו זה נכתב כי “כבר אז הוא השכיל להבין שבקשרינו עם הבריטים — הנכס היקר ביותר שהיה לנו היתה העובדה שידיעותינו על הנעשה באיזור היו מקיפות ומעמיקות יותר, ושאת המידע הזה ניתן היה לנצל לטובת ענייננו”. [26]

הקשרים עם הבריטים הגיעו למלוא חשיבותם נוכח חידוש מעשי הטרור הערבי, לאחר הפוגה של כשנה, לאחר הירצחו של לואיס אנדריוס, מושל מחוז הגליל, בספטמבר 1937. היה זה, אולי, המפנה מ“מאורעות” נגד היישוב היהודי למרד נגד השלטון הבריטי. הבריטים נקטו יד קשה והחליטו על פירוק הוועד הערבי העליון והגלייתו מן הארץ, על הדחת המופתי חג’ אמין אל-חוסייני מכס כהונתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה (הוא נמלט מן הארץ כשלושה שבועות לאחר מכן בגלל מחדל של המשטרה הבריטית, שהיתה צריכה לאסור אותו ולא עשתה זאת) ועל הפיכת הווקף ממוסד ערבי אוטונומי למחלקה ממשלתית רגילה. ועל כל אלה — על הגברת הפעולות הצבאיות לביעור הטרור הערבי.

משה שרתוק ודוד בן-גוריון שהו באותה עת בלונדון וראובן זסלני שימש להם מקור לידיעות מפורטות ומעודכנות. היה זה תפקיד שהוא הירבה למלא גם בעתיד — קודם כל כמוסר דיווח מדיני ובטחוני שוטף, ורק אחר כך כיועץ ולבסוף כמשפיע על קבלת החלטות ומשתתף בביצוע. בחודשים אלה — של התגברות המרד הערבי והתרכזות בדיווח מהנעשה בקרב ערביי ארץ-ישראל והארצות השכנות — פועל ראובן זסלני יד ביד עם אליהו ששון ושניהם חותמים יחד על רוב המברקים והתזכירים.

באוקטובר 1937 נוסעים שניהם לקאהיר ומדווחים לשרתוק על גלגוליו של המופתי שנמלט מירושלים ללבנון וכינס שם מנהיגים ערביים לתכנון המשך המרד. זסלני וששון מלקטים מידע על נושא זה בביירות ובדמשק והם מדווחים לשרתוק; [27] “אנו עומדים בפני אינטנסיפיקציה של הטרור והפעולה הפוליטית בארץ ובארצות הערביות לקראת בוא ‘הוועדה הטכנית’ לארץ”. [28]

עם התגברות המהומות בארץ הפכה סוריה בהדרגה למרכז הנהגת המרד הערבי. שם תוכנן המשך המאורעות ומשם התנהלה הפעולה לגיוס הכספים ולתעמולה. במקביל צצו בסוריה גם ניצני היוזמות לפעולותיהן של “כנופיות השלום הערביות”, נגד הכנופיות של “המרד הערבי”. ההתארגנות של “כנופיות השלום” נגד הכנופיות של המופתי סייעה בשבירת “המרד הערבי” על-ידי החוגים המתונים באוכלוסיה הערבית, שהפכו לקורבנותיו של המופתי ואנשיו. “כנופיות השלום” השיבו מלחמה שערה בעזרת הבריטים וגם בעזרת היהודים. היתה זו ההתחלה העוברית של “השיתוף החשאי” עם הבריטים גם לעתיד לבוא, ועל כך להלן.

ההתארגנות של “כנופיות השלום” היתה ספונטאנית, מפוזרת ונפרדת בכפרים השונים, מלמטה למעלה, ונשאה אופי של הגנה עצמית פשוטה כמשמעה, על הרכוש ועל הנפש, על הכפרים ועל המשפחות. [29] כדאי להזכיר כי לפי אומדנים שונים הגיע מספר הנרצחים הערביים בשלוש שנות המרד בארץ-ישראל לכששת אלפים, ורק 1,500 מהם נפלו מידי הבריטים והיהודים. הרוב המכריע — כ–4,500 — נהרגו במהלך הטרור הפנימי שערכו הכנופיות נגד אחיהם הערבים. [30]

הפעילות הבריטית והיהודית בנושא זה לא יצרה יש מאין; היא סייעה לתהליכים הספונטאניים האמורים של הגנה עצמית ערבית נגד כנופיות המופתי. והשאלה היתה רק איך ומתי ולמי להגיש את הסיוע הזה. נוכח ההתפתחויות הללו מעתיק ראובן זסלני את הדגש העיקרי בפעילותו לזירה הסורית. ב–29 בינואר 1938 נוסעים זסלני וששון לסוריה, לפי הוראת שרתוק, ונפגשים עם ראשי “הגוש הלאומי” הסורי ובראשם לוטפי אל-חפאר. במגעים עמו דובר על עמדת המוסדות היהודיים הרשמיים ביחס לנסיונות לפתור את הבעיות בדרך משא-ומתן. “… אשר לערביי ארץ-ישראל לא השתמטנו אף פעם מלהיפגש עם כל ערבי שהציע לנו פגישה, בין אם היה מתון או קיצוני. חתרנו תמיד לקראת פגישות כאלו אלא שמהפגישות לא יצא דבר”, מסכמים זסלני וששון את שיחותיהם עם ראשי “הגוש הלאומי” הסורי. [31]

בהפוגה מן הפעילות בסוריה מטפל ראובן זסלני בפרשת העלייה לחניתה. הוא משתתף במאמצים למנוע התקפה על היישוב החדש ופועל למען הבטחת סידורי בטחון נאותים בתיאום עם הלבנונים (בהתאם להידברות בין משה שרתוק, שהדריך את זסלני וראש ממשלת לבנון). [32]

בראשית אפריל 1938 חוזרים זסלני וששון לסוריה. הרקע: קרע הולך ומעמיק בין ראשי הכנופיות של המופתי לבין פח’רי עבד אל-האדי, שהיה אחד מראשי הכנופיות עד אז אך שינה את טעמו והתקרב לקבוצה הנשאשיבית האנטי-חוסיינית. זסלני ביקש לחזק את הקשר המשולש הציוני-הבריטי-הערבי (האנטי-חוסייני) נגד האוייב המשותף. פעיל במיוחד מהצד הבריטי בעניין זה היה הקונסול הבריטי בדמשק, ג. מקקֶרת’. הוא העניק לפח’רי עבד אל-האדי תשלומים חודשיים וגייס כסף שאיפשר את שובו לארץ כדי לארגן את “כנופיות השלום”.

הקשר של זסלני עם הקונסול הבריטי בדמשק היה מועיל גם מהיבט נוסף. הוא חיזק את הקשר עם גורם בריטי אחד נגד גורם בריטי אחר, תוך ניצול חילוקי הדעות ביניהם (לפני המתכונת של חילוקי הדעות בארץ בין האינטליג’נס הצבאי שתמך, כאמור, בהאשמים ובתומכים המקומיים לבין ה- I.D..C שהעדיף להתפייס עם המופתי, אויבם בנפש של האמיר עבדאללה ותומכיו). הקונסול הבריטי בדמשק היה שותף לביקורת על השלטונות הבריטיים בארץ-ישראל ועל ההססנות המאפיינת את המדיניות הבריטית, לדבריו. הוא ביקש מזסלני וששון לקיים אתו קשר בלתי-אמצעי לשם חילופי מידע על גורמים ואישים ערביים, שעסקו בהברחת נשק ואנשי כנופיות בעבר, לצורך פעולה משותפת נגד כנופיות המופתי. [33] כתמורה להטפה לשלום ולהבעת תמיכה בתוכנית החלוקה ביקשו אישים אלה כספים, מחיקת חובות ושתדלנות יהודית לטובתם אצל השלטונות הבריטיים בארץ, כפי שאכן קרה בהזדמנויות לא מעטות. [34]

על סמך פגישותיו הרבות בדמשק, בביירות ובגבולות הארץ העריך אז זסלני, כי הפעילות של הכנופיות לא תיפסק מעצמה. בתזכירים שונים שהוא מגיש לשרתוק מתריע זסלני מפני התקפות על יישובים ומזהיר כי השלטונות הבריטיים אינם מתכוונים לפרוס את כוחותיהם בגבולות הצפוניים והמזרחיים של הארץ כדי לסכל את פריסת הכנופיות מחדש, גל אחרי גל.

בראשית יוני 1938 יוצאים שוב ראובן זסלני ואליהו ששון לסוריה וללבנון. [35] הם ממשיכים בקשרים עם המודיעים השונים (שמותיהם מפורטים בדיווחים לירושלים ואין טעם לפרסמם שמא יבולע לבני משפחותיהם). “להערכת זסלני”, כותב משה שרתוק ביומנו, “המופתי מתקשה בהשגת כספים ולכן הוא עושה מאמץ להציג משהו ראוותני שיוכל להשתמש בו כמנוף למסע גיוס כספים. קיבלנו דוח”ות, אומר זסלני, שהמטה בסוריה אמר בפשטות למפקדי כנופיות מקומיים, כי אין הם יכולים לצפות לשום תשלום נוסף להוצאות אחזקה וכי עליהם לדאוג לעצמם. הדבר הביא לנסיונות מחודשים ליטול כסף מהתושבים בחוזק יד וזה מסביר את החרפת הטירור הפנימי. יחסים בין מפקדי הכנופיות השונות רעים. כל אחד פועל בנפרד וטוען שהוא הוא המפקד העליון". [36]

“המרד” הפך למלחמת אחים ערבית, בד בבד עם החרפת אמצעי הנגד של הצבא הבריטי, שנקט פעולות דיכוי חריפות ויעילות יותר נגד כנופיות המופתי ואנשיו ממפלגת החוסיינים. נגדם התייצבו גם הנשאשיבים ו“כנופיות השלום” שלהם. גם הם וגם הבריטים הסתייעו בידיעות ממשרדי הש"י השונים.

בהסתמך על ידיעות הש“י יכול היה ראובן זסלני להגביר את שיתוף הפעולה עם הבריטים. הם נפגשו עם ”כנופיות השלום" וסייעו להם ולאנשיהם בכסף ובמתן מידע על כנופיות המופתי. לכל המצטרפים למלחמה בכנופיות הם הבטיחו מחילה על פעולותיהם בעבר והגנה. והעיקר — פעולה ממשית נגד האוייב המשותף בעריכת חיפושים נוקשים ומסעי עונשין נרחבים, שבהם נסרקו כפרים ונהרסו מאות בתים של אנשי כנופיות המופתי.

המעורבים בפעולה משולשת זאת, ערבית-אנגלית-יהודית, היו, כאמור, מרכזי הש“י האזוריים. עזרא דנין מחדרה היה הבולט והציורי ביותר מביניהם. הם פעלו אז בפיקוחו של ראובן זסלני מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות, בהעדר ארגון ארצי של הש”י. [37] עזרא דנין וסגנו יהושע (“ג’וש”) פלמון וכל יתר אנשי המחלקה נהנו מיתרון היותם אנשי האזורים שבהם פעלו. הם היטיבו להכיר את שכניהם הערבים ואת אורחם ורבעם. רשת המודיעים של דנין היתה פרושה באיזור השרון מפרדס חנה ועד כפר סבא, מול ה“משולש” הערבי המסוכן, כפי שנקרא אז האיזור ההררי במרכז הארץ ששימש מסתור ובסיס לפעולות הכנופיות. [38]

היו ביניהם שומרי שדות, רועים, קוני זבל, מוכרי ירקות שהגיעו עם חמוריהם לתוך המחנה של קאוקג’י, מתווכי קרקע, קצבים וגונבי פרות שמכרו אותן לקצבים יהודים. את כל הידיעות על תנועותיהן של הכנופיות ועל האפשרות לפעול נגדן העביר דנין לזסלני ובמקביל גם לקציני הצבא הבריטי שפעלו בשטח נגד הכנופיות, ואף לאינטליג’נס הצבאי.

“בזמן מסויים ‘מכרה’ אותי הסוכנות למודיעין של חיל האוויר המלכותי הבריטי, שמשרדו היה בשכם. המכירה נעשתה על-ידי יהושע גורדון מהמחלקה המדינית ומאז עד תחילת 1948 ידיעות שאני אספתי נמסרו לצבא הבריטי”, אומר דנין. בין המודיעין של חיל האוויר הבריטי והסי.איי.די. לא שררו, כידוע יחסים טובים ביותר. “קצין המשטרה הקופטי, סלים בסטה, היה אומר שהאינטליג’נס הצבאי אוסף ידיעות ורכילויות, וזה מספיק לו כדי לפגוע בקורבנותיו. ואילו אנחנו במשטרה צריכים להמציא הוכחות שישכנעו את השופט להרשיע את הנאשם”, מספר עזרא דנין על היבט אחד של המחלוקת הפנים-בריטית הזאת. “רוב החומר שאנחנו מסרנו על הכנופיות ופעולותיהן היה מדוייק והגדיל את אמינותנו בחוגי הצבא והמשטרה הבריטיים. היה זה תפקידו של ראובן זסלני, שכל החומר הזה הגיע אליו ראשונה, ‘למכור’ אותו לבריטים בתמורה לדרישותינו השונות” (בענייני הנוטרות ושאר פעולות ה“הגנה” בחזית המשותפת נגד הערבית במישור הבטחוני), מוסיף דנין.

הפעולה נגד אנשי הכנופיות נמשכה במלחמת-העולם השנייה, לאחר דעיכת המרד הערבי. היה חשש שהם יסייעו לצבא הגרמני, במקרה של פלישה, ויפעלו לחיסול ראשי האופוזיציה הערבית, ששיתפה פעולה עם הבריטים, ולביצוע מעשי טבח נגד היישוב היהודי. “המשכנו ללקט ידיעות על אנשי הכנופיות ולהשיג עדויות נגדם על רצח בריטים, יהודים וערבים ולפי מידע זה נתפסו עשרות אנשים שכמה מהם נתלו ורבים נידונו לשנות מאסר ארוכות” (עזרא דנין השתתף גם ב–1941 בארגון רשת בראשות משה דיין לפעולה יהודית-ערבית בעורף האוייב, אם יכבשו הגרמנים את הארץ. על הרשת הזאת — “רשת דיין” — ראה להלן).

בחורף 1939 נוטש ראובן זסלני לזמן קצר את הזירה הבטחונית בארץ ונוסע כחבר המשלחת היהודית לוועידת “השולחן העגול” שהתקיימה בלונדון. היה זה מתפקידו, בין היתר, להשיג מידע פנימי על הדיונים בקרב המשלחות הערביות ובינן לבין הנציגים הבריטיים. לאחר הפוגה זאת חוזר זסלני לארץ וממשיך באיסוף מידע על הנעשה בקרב ערביי ארץ-ישראל ושרידי הכנופיות; היתה עדיין סכנה שיחדשו את פעולותיהן. ביחד עם אליהו ששון מחבר אז זסלני מיסמך המהווה מעין סיכום-ביניים של המצב והצעות-פעולה לעתיד. “יש להקים בארץ ארגון ערבי בעל השפעה, אשר יסכים לשתף פעולה אתנו ואשר נוכל להישען עליו בחתירתנו לקראת הסכם…”, כותבים השניים בתחילת אותו מסמך וקובעים כי “ארגון כזה יוכל לקום רק אם יתבסס על אינטרסים משותפים”. [39]

במבט לאחור אפשר להעריך, כי בפעולה המשותפת עם הבריטים נגד כנופיות המופתי בשלב האחרון של המרד הערבי נזרעו הזרעים לכיווני פעולתו של ראובן זסלני בעתיד — שפירותיהם המאוחרים יהיו “ברית הפריפריה” בסוף שנות החמישים וראיית ישראל כ“נכס אסטרטגי” למערב. ביסודה של הדרך הזאת מונחת התפיסה שעליה שקד מאז ימי המאורעות — יצירת “משולש” יהודי-בריטי-ערבי (ולאחר מכן “משולשים” אחרים בהרכבים אחרים), שיש לו אינטרסים משותפים, קודם בארץ ואחר כך באיזור וגם בזירות אחרות.

“אויב משותף” כזה היה המופתי ואנשיו שנלחמו נגד האופוזיציה הערבית-הפלשתינאית, בצד מלחמתם העיקרית נגד המפעל הציוני ונגד מדיניות ממשלת המנדט הבריטית שאיפשרה אותו. מולו הוקמה חזית יהודית-ערבית-בריטית שפעלה נגד המופתי ותומכיו הערבים והבריטים. “אוייב משותף” כזה היו לאחר זמן הגרמנים והאיטלקים, בעיקר בשלבים הראשונים של מלחמת-העולם השנייה, כאשר עזרתו של היישוב נראתה דרושה ומועילה בנושאים מסויימים, לפרקי זמן קצרים, בקטעי חזית אלה ואחרים, ולא יותר. וכך היה לאחר מכן הצירוף של חתרנות קומוניסטית ו“רדיקלית” אזורית וסכנת התפשטות והתערבות צבאית סובייטית מבחוץ. במקרים מסויימים כאלה נתפסה ישראל כגורם שיכול לסייע בבלימה, בהרתעה ובסיכול של איומים שונים.

כך נוצרו חזיתות מצטלבות, פנים-ערביות ופנים-בריטיות, או פנים-אמריקניות, שהתנועה הציונית ומדינת ישראל שלאחר מכן יכלו למצוא כר של פעולה משותפת אתן ובתוכן. ראובן זסלני היה מאדריכליה הראשיים של השיטה הזאת של יצירת “משולש אינטרסים” מודיעיני ואסטרטגי, שישראל היא אחת הצלעות שלו. בכל ה“בריתות” הללו היתה מדינת ישראל — והתנועה הציונית לפניה — השותף הזוטר והחלש, הנחשף לסיכונים גדולים יותר מן השותף הבכיר והחזק יותר — גם במקרה של כשלון וגם במקרה של הצלחה, בבחינת “הכושי עשה את שלו”. זה מה שקרה לאחר דיכוי “המרד הערבי” על-ידי הצבא הבריטי, בסיוע יהודי. הבריטים דיכאו את המרד הערבי — כדי להתפשר עם הדרישות הערביות על חשבון העם היהודי. היתה זאת מדיניות “הספר הלבן” ונעילת השערים בפני עליית הצלה בתקופת השואה.

אין בכך כדי לשלול את נסיונות השיתוף השונים. גם לא אז. מדיניות “הספר הלבן” היתה נקבעת בלאו הכי, גם בלי השיתוף עם שליחי הסוכנות וה“הגנה” בדיכוי “המרד הערבי” בעזרת “כנופיות השלום”. וכך גם בכל פרשיות השיתוף האחרות שהיו כרוכות לעתים בסיכונים ובהנחלת אכזבות לעם היהודי ולמדינת ישראל מצד בעל-הברית הגדול וכפוי הטובה. השיתוף הוסיף לישראל מה שלא היה לאל ידה להשיג בלעדיו, בצבירת כוח, ביצירת קלפי מיקוח ובשיפור עמדות כללי, גם אם לא היה בכוח כל אלה להכריע את הכף לטובת ישראל. השיתוף היה מוצדק גם אם לא מנע מישראל את האכזבות, שלא היה בכוחה למנוע בלאו הכי. שום שיתוף ושום [40]ברית אין בכוחם לשנות את עובדות היסוד הגיאופוליטיות והאסטרטגיות של עדיפות הכוח הערבי-המוסלמי על כוחם של העם היהודי ומדינת ישראל — בשטח, באוכלוסין, במספר הקולות באו"ם ובנפט על הכנסותיו המצטברות.

יחסי כוחות אלה הם שקובעים את הצורך הבין-לאומי לחזר אחרי מדינות ערב והאיסלאם, יחד ובנפרד, גם על חשבון האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל והעם היהודי, עם כל חשיבותם וכוחם הבלחי-מבוטלים. השיתוף הוא אלמנט מקזז ביסודו. הוא יוצר מצבים של “אף על פי כן” חלקי וזמני, שפירותיו יכולים לעמוד גם בחלוף הסיטואציה שהולידה אותו.

בפרשיות השיתוף השונות נזרעו הזרעים לחיזוק מדינת ישראל והמפעל הציוני ואף להשתלבות ארוכת טווח של ישראל באיזור. כך זה קרה במקרים של שיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בפיתוח כלכלי וחינוכי בארצות המתפתחות, לטובתן ולטובת ארצות המערב, המעוניינות בפעילותה של ישראל באזורים שונים.

ההתחלה ודגם-האב של כל אלה נוצרו במהלך שנות השלושים. השיתוף הציוני-הבריטי החלקי נגד “המרד הערבי”, למרות הניגוד העמוק בין המדיניות הבריטית והמשך המפעל הציוני, הניב פירות של צבירת כוח הגנתי-צבאי והתיישבותי-אסטרטגי ביישוב היהודי ו“במדינה שבדרך”.

חלק ב: השיתוף ושברונו

פרק ראשון: “השיתוף החשאי” בהגנה על הארץ

מלחמת העולם השנייה שינתה את המ ב בארץ ובאיזור מיסודו. ההנהגה הציונית בארץ והיישוב כולו נקלעו אז למצב של חוסר אונים וחוסר ברירה טראגיים, שמעטים כמותם בתולדות הציונות ומדינת ישראל לאחר מכן. ההנהגה הציונית ניטלטלה בכף הקלע של סתירות בין מאבקים ישנים וחדשים, חזיתות ישנות וחדשות והניגודים ביניהם. רק במבט, לאחור אנו יודעים שהאיום הערבי בחידוש מהומות ומעשי רצח לא יצא מגדר איום. אז — בשעת מעשה — זה לא היה ברור כלל ועיקר. צל המאורעות וסכנת חידושם בהתקפות על יישובים מבודדים ובערים המעורבות הוסיפו להדאיג רבים מאישי היישוב, הסוכנות וה“הגנה”, בפרט נוכח סכנת התקרבותם של כוחות הציר לאיזור. ראובן זסלני ואתו אנשי הש"י, ובעיקר עזרא דנין, היו עסוקים בהמשך הפעילות עם כוחות הבטחון הבריטיים לחשיפתם ומאסרם של ראשי הכנופיות.

בעת ובעונה אחת המשיכו הבריטים במדיניות החנק, פשוטו כמשמעו, נגד המפעל הציוני. מדיניות “הספר הלבן” אושרה על-ידי הקבינט בלונדון ותוך זמן קצר נכנסו לתוקפן הגזירות נגד העלייה, נגד רכישת הקרקעות ונגד ההתיישבות ברוב חלקי הארץ. הוקפא עד לאחר תום המלחמה רק הפרק הקונסטיטוציוני, שדן בהפיכת ארץ-ישראל למדינה ערבית. המאבק נגד הפרק הזה במדיניות “הספר הלבן” נדחה, אך היה ברור שלא יהיה מנוס ממנו והוא יהיה המאבק הגורלי והמכריע על עתיד הארץ והתנועה הציונית. הכוננות המדינית והצבאית-ההגנתית לקראת המערכה הגורלית הזאת עמדה בראש מעייניה של הנהגת היישוב והסוכנות. אך לא היתה זאת רק כוננות לעתיד. מצד היישוב נמשך תהליך של צבירת כוח לקראת המערכה וגם ממשלת המנדט מצדה לא הרפתה ממדיניות הסיכול והחלשת כוחו של היישוב לקראת ההכרעה המדינית בעתיד.

כאמור, נמשכו פעולות החקיקה והאכיפה, שלב אחרי שלב, של פרקי “הספר הלבן” בתחומי העלייה וההתיישבות. המאבק המדיני והציבורי נגדן התעורר מפעם לפעם, אך לא לזמן רב. ההפגנות הגדולות והמחאות הקולניות נפסקו תוך זמן קצר. הן התחדשו מפעם לפעם בשלבי החקיקה והאכיפה השונים ועקב בואן של אניות מעפילים מפעם לפעם. אולם כשפסקה ההעפלה לכמה שנים דעך המאבק. היישוב חשש ליטול על עצמו את הסיכונים הכרוכים בהתנגשות עם השלטון הבריטי ועם המשטרה והצבא בעת מלחמה. היתה תחושה של דחיית המאבק וההכרעה עד לאחר המלחמה. היה חשש מתוצאות המאבק האלים, ההפגנות ומעשי המרי נגד מדיניות “הספר הלבן”, שיעמידו בסכנה את הישגי היישוב בארץ (הדוגמה של דיכוי “המרד הערבי” בשלביו הסופיים על-ידי הצבא הבריטי, וההרס שנגרם לאוכלוסיה הערבית כתוצאה מכך, יכול היה לעמוד לנגד עיני החוששים). והיה רצון להשתתף במלחמה נגד גרמניה הנאצית, שהיתה אוייב משותף לעם היהודי ולבריטניה. היתה זו דילמה טראגית ואכזרית, אבל היה ברור מראש לאיזה צד תיטה הכף בסופו של דבר.

את המוצא המילולי מהדילמה הזאת סיפקה אימרתו המפורסמת של דוד בן-גוריון: “עלינו להילחם בגרמניה כאילו לא היה ‘ספר לבן’ ועלינו להילחם ב’ספר הלבן’ כאילו לא היתה מלחמה”. [41] אבל היתה זאת כסות מילולית למצב של חוסר ישע לאומי במלוא מובן המלה. למעשה לא היתה שום ברירה. לא היה בכוחם וברצונם של היישוב ומוסדותיו ושל ההסתדרות הציונית העולמית לעמוד מנגד במלחמה בהיטלר, שסיכן את עצם קיומו של העם היהודי. היה רצון שלא להפריע לבריטניה לעמוד במלחמה זאת, על אף המשך הביצוע של מדיניות “הספר הלבן”. והיתה גם נכונות לגייס את כוחות היישוב לעזרת בריטניה במלחמה נגד היטלר. והיתה החלטה לבצר את כוחו הכלכלי וההגנתי של היישוב לקראת העתיד.

לא ייפלא, איפוא, שהיו דגשים שונים ומנוגדים לגבי צורת ההתגייסות למלחמה לצד בריטניה. בהנהגת היישוב והסוכנות היה נטוש ויכוח, בעיקר בנושא הגיוס לצבא הבריטי, שהיה רצוף מכשולים, דחיות והגבלות מצד הבריטים עצמם. ההנהלה הציונית רצתה בגיוס העם היהודי על דגלו וסמליו, על-ידי הקמת “צבא יהודי” או “כוח יהודי”, אך משאלה זאת נתקלה בהתנגדות ובהכשלה ממושכת מצד הבריטים.

היו אישים וחוגים ביישוב ובהנהגה הציונית שראו את עיקר החשיבות בחיזוק כוח ההגנה של היישוב כאן בארץ, מחשש לחידוש ההתקפות הערביות ואף כהכנה לקראת המאבקים המדיניים והצבאיים בעתיד. היו ששמו את הדגש על ההיבט המדיני של השתתפות במאמץ המלחמתי. אלה קיוו לזכות בהכרה בתביעות המדיניות של התנועה הציונית לאחר המלחמה, לפי המתכונת של מלחמת-העולם הראשונה, שלאחריה הוכרה זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ-ישראל. והיו אחרים שפשוט לא יכלו למשוך את ידם ממלחמה נגד הצורר הנאצי.

הבריטים לא ששו לקבל את היד היהודית המושטת למלחמה בהיטלר. בתוקף תפקידו כממונה על הקשרים החשאיים עם הבריטים בארץ ובאיזור חיפש ראובן זסלני דרכים לשיתוף היישוב במלחמה נגד גרמניה וניסה למצוא גורמי מודיעין בריטיים שיהיו מעוניינים בכך. כל הנסיונות הללו נתקלו בקשיים ובהתנגדויות.

בראש מעייניהם של הבריטים היה פיוס הערבים, שלא יתמכו בגרמניה ובאיטליה במלחמה הגדולה. הבריטים גם חששו, כי “התביעה לגיוס נרחב אינה אלא מסווה להקמת צבא יהודי. לדעתם לא היתה תביעה זו קשורה במיוחד במלחמה העולמית, אלא במאבק על ארץ-ישראל בין יהודים וערבים, ואולי אף במאבק הציוני נגד המדיניות הבריטית בארץ”. [42]

החשש מפני כוחו הצבאי הפוטנציאלי של היישוב הדריך את מנוחת הבריטים והיה אחד הגורמים החשובים לדחיית הצעות השיתוף של היישוב ומוסדותיו במלחמה נגד גרמניה. הבריטים הפריזו בהערכת כוחו הצבאי הממשי והפוטנציאלי של היישוב ורצו לפעול נגדו כמעט כל הזמן, גם במהלך המלחמה — אפילו שהמאבק נגד “הספר הלבן” נפסק למעשה. באורח פרדוכסאלי תרם לכך מיפקד ההתנדבות של היישוב שנערך בספטמבר 1939 ושהיו לו שלוש מטרות מוצהרות: חיזוק המשק, הגנת היישוב ועזרה לצבא הבריטי בבוא השעה. המיפקד כלל את שלוש צורות ההתגייסות הללו — כל אחת מהן בנפרד. בסך הכל התפקדו בו, למען כל אחת משלוש המטרות השונות, 130 אלף איש ואשה. [43]

מספר המגוייסים בכל צורות הגיוס של היישוב, הלכה למעשה, מעולם לא התקרב למספר הדמיוני הזה. אבל היתה במיפקד ההתנדבות הפגנת כוח שהפחידה והדאיגה את הבריטים. היא סיפקה להם נימוק שלא לגייס ולא לאמן את הכוח הרב הזה, ואף לפרק את ה“הגנה” מנשקה הרב, כביכול. זה קרה כמה פעמים במהלך המלחמה — בחיפושי נשק בקיבוצים, בדרישה להסגרת הנשק, או לפחות — לדיווח על כמותו, ואף במאסר חברי ה“הגנה”. המאסר המפורסם והתמוה של מ“ג מפקדי ה”הגנה" חודש אחד לאחר מיפקד ההתנדבות יכול להיחשב כתוצאה ראשונה של המיפקד והשלכותיו. השלטון האזרחי ומפקדי הצבא הבריטי חששו שהיישוב עלול לקום נגדם ונגד מדיניותם בבוא העת.

רק כאשר התקרבה הסכנה של פלישת צבאות הציר — לארץ-ישראל גברו במקצת — באורח חלקי וזמני — השיקולים הצבאיים בדבר הצורך להגן על הארץ על השיקול המדיני של הסתייגות מן היישוב ומוסדותיו. היו שלושה גלים כאלה של התגברות הסכנה לארץ-ישראל ויחד אתם — שלושה גלים של נכונות בריטית לשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית בהתגוננות מפני הסכנה.

הגל הראשון היה לאחר הצטרפות איטליה למלחמה ונפילת צרפת ביוני 1940, ובמיוחד לאחר הצטרפותו של הצבא הצרפתי בסוריה לכניעה הזאת ביולי 1940. החשש מפני פלישה מבחוץ היה מלווה בחשש מפני התקוממות ערבית וסיוע לפולשים. גל שני של חששות כאלה מפני פלישה והתקוממות ערבית, ונכונות מצד שלטונות הצבא הבריטיים להיעזר בכוחו של היישוב, היה בחודשי אפריל-מאי 1941, לאחר הנסיגה מיוון וכרתים ונוכח ההתקוממות של רשיד עלי אל-כילאני הפרו-נאצי בעיראק. הגל השלישי היה שנה לאחר מכן, בחודשי יוני-יולי 1942, כשהצבא הגרמני ניצב באל-עלמיין. נתלוותה לכך הסכנה של פריצת הצבא הגרמני ברוסיה לעבר הקווקז ומשם, בתנועת מלקחיים אדירה, מצפון ומדרום, לתוך המזרח התיכון.

אלה היו שלושת גלי השפל בגורל המלחמה והתגברות הסכנה הצבאית לבריטניה במזרח התיכון במהלך מלחמת-העולם השנייה. בכל אחד מהם נפתחו לזמן קצר הסדקים בחומת הסירוב הבריטית ונסגרו מייד לאחר מכן, כחלוף הסכנה. סדקים אלה איפשרו למחלקה המדינית של הסוכנות לנסות ולחדור דרכם, פעם אחר פעם, כדי לפתוח אפיקים מעשיים שונים של שיתוף במלחמה נגד האוייב המשותף. לכל אחד מהם היה המשך למרות הרצון להפסיקם.

היו דרכים רבות לשיתוף פעולה עם הבריטים במאמץ המלחמתי. הוא התחיל בעבודות בניין וקבלנות של מחנות צבא וכבישים בארץ ובאיזור ונמשך בהרחבת תעשיית המזון, הטכסטיל והמתכת, שהתפתחה והתרחבה תוך כדי מילוי ההזמנות של הצבא הבריטי בארץ. כל אלה יצרו אז “פרוספריטי” כלכלי לאחר השפל של סוף שנות השלושים ותרמו לחיזוק כוחו של היישוב לקראת העתיד. היו נסיונות בלתי-פוסקים של התגייסות לצבא הבריטי, שנתקלו בהתנגדות ובהגבלות מצד הבריטים. סיפור ההתגייסות לצבא הבריטי והמאבק על הקמת כוח יהודי על דגלו היה ממושך ורצוף מכשולים ואכזבות. הוא הסתיים בהקמת הבריגדה היהודית רק בשלב מאוחר מאוד של המלחמה.

גם על הצורות האחרות של השתתפות במאמץ המלחמתי היה צורך לקיים מאבק קשה ולנסות לדלג מעל למשוכה של שלטונות המנדט, ששללו כל צורה של שיתוף. ראובן זסלני, מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות, חיפש אפיקים מיוחדים של שיתוף חשאי בתחום של מודיעין ופעולות מיוחדות בארצות האוייב השכנות — סוריה ולבנון (שתיהן נקראו משום מה “סוריה”, בלשון הימים ההן) — שהיו תחת שלטון צרפת של וישי. [44]

בראש המאמץ הזה עמד מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות משה שרתוק, אבל היו לו כמה התחלות קודמות ונפרדות. ראשונה היתה היוזמה של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ד“ר חיים וייצמן, בלונדון מייד לאחר פרוץ המלחמה (בין היתר — בפגישה עם ראש המודיעין של הצי המלכותי הבריטי אדמירל גודפרוי, שאתו עמד בקשר גם דוד הכהן מאז שהכירו בביקור של אניית הצי הבריטי בנמל חיפה). וייצמן הציע לאנשי שיחו לנצל את המידע שבפי פליטים יהודים מגרמניה וארצות הכיבוש הנאצי על התשתית המדעית, התעשייתית והתחבורתית באירופה. מן היוזמה הזאת צמח משרד החקירות בחיפה שכבר נזכר לעיל, בהנהלת עמנואל וילנסקי (ילן), שעמד בראש משרד הש”י בחיפה. היו גם יוזמות שונות של דוד הכהן, שקיים יחסים אישיים הדוקים עם אנשי צבא בריטיים, גם בתוקף תפקידו ב“סולל בונה” בעבודות הבניין והביצורים למען הצבא הבריטי בארץ ובאיזור. נוסף לכך הציע דוד הכהן להסתייע ביהודים ברומניה ובארצות הבלקן לביצוע מעשי חבלה שיפגעו במאמץ המלחמתי הגרמני ובתשתית של הארצות שהיו בעלות בריתה של גרמניה. [45]

לתמונה הזאת נכנס ראובן זסלני — האיש שהיה ממונה על המגעים הללו מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות. הוא הפך את הנושא הזה לאפיק העיקרי ואולי היחיד של פעילותו עד שפרש ממנו, בנסיבות שיתוארו להלן, בקיץ שנת 1944. בפרק-מעבר זה של פעילותו —בסוף המאורעות ובתחילת מלחמת-העולם השנייה — המשיך ראובן זסלני לפעול יחד עם אליאס ששון בתחום הערבי, ויחד עם דוד הכהן בתחום הבריטי האנטי-גרמני. היה זה קו אופייני לפעילותו. ראובן זסלני נטה תמיד לפעול ב“זוגות”, אך גם ליטול לידיו לאט לאט, בהתמדה ובעקשנות, את הבכורה. כך בתחום הערבי והמזרח תיכוני וכך בתחום הבריטי (והאמריקני לאחר מכן) — והוא היחיד בצמרת המחלקה שיכול היה “לתווך” בין שני תחומי הפעולה הללו ולהפיק תועלת מההצלבה בין שניהם. במגעים עם הבריטים והאמריקנים הוא ייצג את הידע המזרח תיכוני האישי וזה שנצבר על-ידי הש“י והמחלקה המדינית, וכלפי ה”ערביסטים“ ואנשי ה”הגנה“ הוא ייצג את הדרישות והאפשרויות של הגורמים הזרים. כלפי הדרג המדיני הוא ייצג את היידע הכפול הזה כמעין מוקד של ”תיווך" משולש.

בראשית המלחמה הצטרף ראובן זסלני ליוזמותיו של דוד הכהן, שבהן הושם דגש על הרעיון של שיתוף פעולה בארצות הבלקן — לפעולות חבלה ברומניה בעזרת שליחים מהארץ. לאחר מכן — בהכנת קיני התנגדות מחתרתיים בעזרת שליחי ה“הגנה” בקרב האוכלוסיה היהודית בארצות הכבושות והעלולות להיכבש על-ידי מדינות הציר.

זה היה השלב הראשון בנסיון לשיתוף פעולה חשאי בין המוסדות הציוניים לבין זרועות המודיעין הבריטיות.

התוכניות לשיתוף פעולה בארצות הבלקן בשנת 1940 לא יצאו לפועל, אבל הן יצרו את הקשרים האישיים והמוסדיים לשיתוף פעולה בעתיד. הן יצרו את התקדים לכך ששליחי המחלקה המדינית של הסוכנות לא פעלו כיחידים המגוייסים לצבא הבריטי וכפופים למשמעתו המלאה, אלא היו שליחי המוסדות וה“הגנה”, ונתונים למשמעת כפולה בריטית וציונית על כל סיבוכיה ובעיותיה. תקדים זה נקבע בהסכם הראשון לפעולה בארצות הבלקן שהיה אמור להבטיח מידה גדולה ככל האפשר של עצמאות ואי-תלות לשליחי ה“הגנה”. וזאת — כדי למנוע מצב שיפעלו כסוכני ריגול וחבלה הפועלים למען בצע כסף. מסיבה זו סירבו דוד הכהן וראובן זסלני לקבל דרגות קצונה בריטיות, שהיו מחייבות אותם לציית להוראות הצבא. [46]

עם כניסת איטליה למלחמה, ב–10 ביוני 1940, הועמדה ארץ-ישראל בקו החזית. חשיבותו של היישוב היהודי בארץ עלתה מאוד והובלטה הסכנה של התקוממות ערבית, ממנה חששו מאוד מנהיגי היישוב וגם מפקדת הצבא הבריטי. כך החל השלב השני של שיתוף הפעולה החשאי והפעם — בזירת סוריה. עקב התפתחות זאת הועתקה זירת המגעים והגישושים של נציגי המחלקה המדינית של הסוכנות אל מפקדת הכוחות הבריטיים במזרח התיכון ששכנה בקאהיר.

מצד הסוכנות השתתפו במגעים אלה משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית, וראובן זסלני. בפגישות אלה נפתח פרק חשוב, אך טראגי ומאכזב בסופו, בתולדות “השיתוף החשאי” עם הבריטים בזמן המלחמה. היה זה פרק השיתוף עם נציגי “האגף (או מינהל, או רשות) למבצעים מיוחדים”, שתפקידו היה לארגן תנועות התנגדות ופעולות חבלה בארצות הכבושות בעורף האוייב.

אגף זה התפתח בהדרגה ונקרא בשמות שונים בשלבי התפתחותו השונים. עסקו בו בעיקר אזרחים מהעולם האקדמי ומעולם העסקים הבריטי, שהתגייסו לצבא בזמן המלחמה והשתעשעו בתוכניות מעשיות ודמיוניות גם יחד כניגוד לאנשי הצבא והמודיעין “המקצועיים” ו“היבשים” (הוויכוח ההיסטורי על מידת התועלת וחוסר השחר שבפעולות יזומות אלה — רחוק מלהסתיים). היו לאנשי “האגף” רעיונות רבים של לוחמה כלכלית ולוחמה פסיכולוגית ומבצעים מיוחדים בעורף האוייב. בסופו של דבר הוכפף הארגון הזה למיניסטריון ללוחמה כלכלית, שבראשו עמד השר מטעם הלייבור יו דלטון, והוא נקרא בשם — “אגף למבצעים מיוחדים” ובאנגלית Special Operations Executive — S.O.E.[47]

בפגישות עם ראש ה-. S.O.E בקאהיר, לפטננט-קולונל סר ג’ורג’ פולוק, הוחל בתכנון מבצעי חבלה בקווי התחבורה ומשימות מודיעין בסוריה (לאחר נפילת צרפת ב–22 ביוני והצטרפות הצבא הצרפתי בסוריה לכניעה ביולי 1940). זה היה הרקע לפעולת “המסתערבים” שקדמו לפלמ"ח והיו בין יוצרי המסורת וההילה של מבצעיו העלומים. באותו זמן, וגם קודם לכן, נערכו מבצעי תעמולה בסוריה מצד חוגי צרפת החופשית, בסיועו של דוד הכהן שמביתו שעל הכרמל פעל משדר הרדיו של צרפת החופשית. נוסף לשידורי הרדיו הופצו עלוני תעמולה בסוריה ובלבנון על-ידי רשת שפיקח עליה טוביה ארזי, שפעל במקום. פעולות תעמולה ומודיעין אלה נקבעו בשיחות עם בריגדיר קלייטון בקאהיר (ראש האינטליג’נס הצבאי במפקדת הכוחות הלוחמים במזרח התיכון) בהשתתפות ראובן זסלני, שהיה הממונה מטעם המחלקה המדינית על המגעים עם הבריטים לביצוע הפעולות הללו. [48]

זו היתה ההתחלה. במקביל היו גם תוכניות אחרות, שנמצאו בשלבים של תכנון וביצוע. בכמה פגישות בקאהיר השתתף גם דוד הכהן, אך רק זסלני השתדל להתמיד בהן ככל האפשר. “אני לא הייתי להוט כל כך להיפגש עם הקצינים הבריטיים בקאהיר”, העיר דוד הכהן בסיפור זכרונות מהימים ההם, כאילו כדי להסביר איזה הבדל בינו לבין ראובן זסלני. על ההתמדה שלו בנסיונות השכנוע של אנשי שיח בריטיים העידו גם השגרירים לעתיד יעקב צור, שהיה משליחי הסוכנות בקאהיר, ואמיל נג’אר — יליד מצריים שעשה אז את ראשית צעדיו בפעילות ציונית. מכל מקום, מגעים אלה בקאהיר נפסקו לקראת סוף שנת 1940 בחלוף גל הסכנה הראשון. שיתוף הפעולה סבל מאוד מהתערבותם של אנשי האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. הללו הסתייגו מן השיתוף המלחמתי עם היישוב והסוכנות מטעמים מדיניים, כיוון שחששו שהוא יחבל במדיניות הבריטית בעתיד. הם ביקשו, כאמור, לא לחזק את כוחו של היישוב ולא לעורר התנגדות ערבית לבריטניה בזמן המלחמה ולאחריה.

בתקופת המתנה ומבוכה זאת מבקר ראובן זסלני בקאהיר אצל יחידת המתנדבים לצבא הבריטי, שהתקבלו אז רק לחילות העזר ולא לחילות הקרביים. הוא מוסיף לרכז את הדיווחים ממודיעיו השונים (בעיקר עזרא דנין והלל לנדסמן), נוכח החששות הגוברים מפני התחדשות התסיסה במדינות ערב והברחות נשק מסוריה ועוסק גם, לעומת זאת, באספקת נשק להגנה עצמית לאנשי הקהילה היהודית במקום. [49]

דאגתו של ראובן זסלני גוברת מאוד. “מפעל ה–30” — אחד הכינויים של רשת “המסתערבים”, שפעלה בסוריה עד תחילת 1941 — היה בעצם המבצע היחיד במסגרת השיתוף באותו זמן. קבוצה ראשונה של “המסתערבים” בפיקודו של יהושע (“ג’וש”) פלמון, שמנתה 12 איש, פעלה בביירות ובדמשק. תפקידם היה להכין פעולות חבלה בכבישים ובמסילות ברזל, בשדות תעופה ובכלי שיט, בצינורות נפט ובבתי זיקוק. [50] יחידה זאת נועדה לפעול נגד פלישה גרמנית לסוריה, אך פלישה זאת לא התממשה ואנשיה נשארו בסוריה באפס מעשה. בפעולות השיתוף לא חלה שום התקדמות. ראובן זסלני מתריע על מצב זה בפני משה שרתוק ומגיע למסקנה כי “אין זאת הפסקה מקרית לרגל חילופי גברא בעבודת מחלקה ” D “ (כינוי ל- S.O.E. ) אלא מתוך כוונה ברורה להימנע עד כמה שאפשר מתלות ביישוב היהודי”. [51] זסלני מוסיף ואומר כי מפעל “המסתערבים” איננו מצדיק את המאמץ הרב שהשקיעו המחלקה המדינית וה“הגנה” בפרשת השיתוף והוא חוזה את התמוססותו אם לא יחול שינוי קיצוני במצב. הוא תובע אקטיביות והכנות ארגוניות למקרה של פלישה לארץ-ישראל. ואכן, שינוי כזה מתחולל זמן קצר לאחר מכן. בחודשים הראשונים של שנת 1941 מתחדשים המגעים המעשיים על רקע המפנה השלילי במצב באיזור: במדבר המערבי נוחלים הבריטים ובעלות בריתם מפלה קשה.

באותם חודשים של מפלות צבאיות של כוחות הברית באפריקה ובבלקנים גוברת התסיסה במדינות ערב וגם בקרב ערביי ארץ-ישראל. ביישוב גוברת אז העצבנות מפני אפשרות של חידוש הפעילות הערבית ולאחר מכן גם מפני הסכנה של פלישה גרמנית לארץ. במסגרת “השיתוף החשאי” מעבירה המחלקה המדינית של הסוכנות מידע על ההתארגנויות הערביות הללו.

ב–3 באפריל 1941 פורץ בעיראק המרד בראשות המדינאי אוהד הציר, רשיד עלי אל-כילאני, ומסייע בידו המופתי חג’ אמין אל-חוסייני (שנמלט מסוריה לבגדאד באוקטובר 1939). ב–18 באפריל מגיע כוח בריטי לבצרה מהודו. ב–30 בו מטיל הצבא העיראקי מצור על בסיס חיל האוויר הבריטי בחבניה ועל השגרירות הבריטית בבגדאד. המצור על חבניה הוסר על-ידי הכוח הבריטי במקום, אך בינתיים כבר נשלח כוח מסייע קטן מארץ-ישראל לשחרור הבריטים הנצורים (במסגרת הנסיון הבריטי הזה, שספק אם היה בו צורך ותועלת, נשלחו גם כזכור, כמה ממפקדי האצ"ל, ובראשם דוד רזיאל). לאחר היסוסים כבדים פותחים הבריטים במבצע לדיכוי המרד ולכיבוש עיראק מחדש. המערכה לכיבוש עיראק התחילה ב–7 במאי ועד סוף החודש נשלם הכיבוש ורשיד עלי אל-כילאני נמלט יחד עם המופתי לאיראן.

באותו זמן נופלת ההכרעה בפיקוד הבריטי לכבוש את סוריה. זו החלטה שהתקבלה חרף התנגדות מפקד הכוחות הבריטיים בזירה והכיבוש שמתחיל ב–8 ביוני נמשך כחמישה שבועות רצופי קרבות קשים. בחודשים ובשבועות שקדמו להחלטה מקיים זסלני קשר רצוף עם בריגדיר קלייטון, במטרה לזרז את שיתופם של יחידות ה“הגנה” ושליחיה לקראת האפשרות של כיבוש סוריה על-ידי הצבא הבריטי. פעולה ראשונה בכיוון זה כבר נעשתה בראשית חורף 1941, כאשר נערך בהדרכה בריטית קורס מיוחד לפעולות של נחיתה ימית וחבלה. הקורס נערך בשטח התערוכה בתל-אביב על חוף הירקון והשתתפו בו 30 איש, מטובי החברים ב“הגנה”, רובם מחברי הפו"ם (הפלוגות המיוחדות).

במאי 1941 מתבקשת הסוכנות על-ידי מפקדי ה- S.O.E לבצע את תוכנית שיגור “כ”ג יורדי הסירה“ להריסת בתי הזיקוק בטריפולי. מתקבל על הדעת שפעולה זאת תוכננה על-ידי המפקדה הבריטית בקאהיר לא בקשר לכיבוש סוריה, שהמפקדה התנגדה לה, אלא בקשר למערכה על כיבוש עיראק שעדיין התנהלה אז. היו ידיעות שמטוסים גרמניים חשים לעיראק לסייע למורדים וכי הם מתודלקים בטריפולי. בכל מקרה — היתה זאת פעולה נמהרת, שלא תוכננה כדרוש. והיתה זאת, אולי, יד הגורל שגם מפקד האצ”ל דוד רזיאל וגם מיטב מפקדי ה“הגנה” נפלו במערכה הבריטית לדיכוי המרד הפרו-נאצי בעיראק, בפעולות שאולי לא היו דרושות כלל. ואף על פי כן — גם הוא וגם הם נפלו בחזית ה“שיתוף” עם הבריטים במלחמה נגד היטלר ובהולדת הכוח היהודי הלוחם לעתיד לבוא בחיקו של ה“שיתוף” הזה.

סיפור “כ”ג יורדי הסירה“ הוא סיפור טראגי ושנוי במחלוקת לגבי תועלתו האפשרית, גם אילו היה מצליח. נפלו בו מיטב אנשי ה”הגנה“ (רובם — מבוגרי הקורס הראשון לחבלה ימית), שנועדו לגדולות, והם והעומדים בראשם ששו להשתתף במערכה. במותם שלא פוענח עד תום, מאז ועד היום, הם הפכו לאחד ממיתוסי הגבורה של הפלמ”ח, שהיה אז בתחילת הקמתו, ושימשו מופת לדורות של לוחמים בשליחויות גבורה עלומות, בים וביבשה.

פרק שני: הסכנה מתקרבת ומתרחקת

ימים אחדים לפני צאת הכ“ג לשליחותם לסוריה, שממנה לא חזרו, החליטה המפקדה הארצית של ה”הגנה“ על הקמת הפלמ”ח, לשם “כניסה מיידית למערכה” ו“פעולות נגד אוייב סדיר, בסיוע כוחות ידידותיים [כוחות הצבא הבריטי] או בלעדיהם”. ההחלטה על הקמת הפלמ“ח התקבלה ב–15 במאי 1941 אך קדמו לה כמה פעולות שבוצעו באותם ימים, ואף קודם לכן, על-ידי האנשים שנועדו להיות ראשוני הפלמ”ח. כזה היה מבצע הכ“ג וכן — פעולות הסיור לקראת הפלישה הבריטית לכיבוש סוריה, שעליהן יסופר להלן. כל אלה נחשבות כפעולות הראשונות של הפלמ”ח שהקמתו הפורמלית והסדירה החלה לאחר מכן. [52]

כמפקד הפלמ“ח התמנה יצחק שדה והוא מינה את יגאל אלון ומשה דיין למפקדי פלוגות. עליהם הוטל לגייס מתנדבים. ”המחלקה המדינית של הסוכנות חיפשה דרך להדק את שיתוף הפעולה עם הכוחות הבריטיים הלוחמים בהיטלר“, מספר משה דיין, ”והציעה את שירות הפלוגות שלמעשה עדיין לא היו מגוייסות. המשימה הראשונה היתה עזרה בפלישה לסוריה". דרכיהם של משה דיין וראובן זסלני עתידים להצטלב בפרק זה של חייהם.

משה דיין יצא, כידוע, לכמה פעולות סיור לפני הפלישה לסוריה, בראש קבוצת האנשים שגייס. ב–8 ביוני 1941 החלה הפלישה ויחידתו של משה דיין הקדימה אותה ומילאה בה תפקידים של סיור ומניעת חסימת דרכי ההתקדמות של הצבא האוסטרלי. היחידה חצתה את הגבול ערב הפלישה ונקלעה לקרב קשה לאחר כיבוש תחנת משטרה צרפתית, ששימשה מפקדה אזורית. בפעולה זאת נפצע קשה דיין ואיבד עין. פציעה גורלית. היא היטתה אותו ממסלול חייו והסבה לו כאב פיסי, שלא הירפה ממנו כל ימיו. גם הרטייה השחורה המפורסמת על עינו גרמה לו מועקה נפשית. “הוא לא חזר בשבע השנים הבאות לפעילות קרבית.. הפיקוד על פלוגתו הוצא מידיו ונמסר לאחר… כשנתאושש מבחינה גופנית, תקפו דכדוך קשה…”, כותב שבתי טבת, “מבחינת ה’הגנה’ הייתי אינוואליד שיצא מכלל פעולה. וגם הרגשתי האישית היתה כזו”, אמר דיין על עצמו. “דכדוכו גבר למראה בני דורו ב’הגנה’… לעת מה נראה הכל אבוד”. [53]

ממצב זה חילץ אותו ראובן זסלני. והיה זה כאילו במקרה. משה דיין הוסיף לקבל טיפול בבית-חולים, אך עבר לגור בבית שווארץ (הורי אשתו רות) ברחביה. בקומת הקרקע באותו בית התגורר זסלני. משה דיין זכר לספר על פגישתו עם ראובן שילוח באותה הזדמנות. “תוך שהתיידד עמו ליד ערש חוליו, התרשם שילוח מתבונתו, עשה אותו שותף סוד ואף הציע לו תפקיד במחלקתו. משה קיבל את ההצעה”. [54] זה היה חלק מן השלב השלישי בשיתוף הפעולה החשאי עם הבריטים שעניינו היה ההגנה על הארץ ועל היישוב לפני הכיבוש הגרמני האפשרי ולאחריו.

“אחד העניינים שהעסיקו את המחלקה המדינית היה קיום היישוב היהודי אם יפלשו הגרמנים לארץ-ישראל. הצלחות הגרמנים בחזית המזרח העלו חשש פלישה מכיוון תורכיה, נצחונות רומל — חשש פלישה מדרום. בין השאר דובר גם על העברת אינפורמציה לבעלות-הברית לאחר כיבוש גרמני. המודיעין הבריטי ביקש מזסלני הצעה בדבר רשת מחתרת, שתאסוף ידיעות שיש להן ערך צבאי ותשדר אותן לבריטים. קיבלתי עלי לארגן את רשת הקשר”, מספר משה דיין. [55] “באוגוסט 1941 הגשתי תוכנית מפורטת… הבריטים אישרו את התוכנית. בספטמבר 1941 נערך קורס מקצועי ל–20 אלחוטאים…. שמה הרשמי של הרשת היה פ.ס. ( Palestine Scheme ), אך קראו לה ”הרשת של משה דיין“… ”הצעתי כי אם יכבשו הגרמנים את הארץ, נרחיב את פעולות המודיעין ונוסיף לרשת הקשר קבוצות ‘מסתערבים’ ו’מתגרמנים’ שנכשיר. הדרך הנאותה לאיסוף ידיעות תהיה, לפי דעתי, בעזרת יהודים שיוכלו להופיע, לדבר ולהתנהג כערבים או כגרמנים. חלק מתוכנית זו התגשם בצורה אחרת… הרעיון להקים מחלקה גרמנית וערבית הוגשם אחר כך בפלמ“ח”. [56]

ראובן זסלני הוא המפקח על ביצוע התוכנית והוא מדרבן את הבריטים לזירוז ההכנות. ב–17 בינואר 1942 מקבל ראובן זסלני דיווח מהקצין הבריטי הממונה על הפעולה על תחנות השידור, על מפעילי התחנות וכו’ — הכל לפי פריסתן באיזורי הארץ השונים בחדרה, חיפה וטבריה. הוא נוקב בשמות אנשי הקשר במטות המשטרה האזוריים, שאליהם צריך לפנות אם יהיה צורך בהגנה כלשהי.

בתשובתו מעביר לו זסלני את תוכנית האימונים שיש לקיים ואת הנושאים שיש להעלות ודן בעניינים טכניים הקשורים בהפעלה. הוא מציע למנות אדם נוסף, שיהיה אחראי בצד משה דיין על הפעולה כולה, וגם מצרף הערכה תקציבית. הוא אינו חוסך ביקורת מן השותפים הבריטיים. “ארגוננו יצטרך לפעול — אם בכלל — באביב הבא”, כותב זסלני ב–3 בפברואר אותה שנה, “ואני חש שבקצב ההתקדמות הנוכחי אנשינו לא יתאמנו מספיק עד אז כדי לעבוד כיעילות”. בנוסף לשיעורים הניתנים על-ידי הבריטים מבקש זסלני להגדיל את “החלק היהודי” ו“לאפשר לנו” לקבוע את תוכנית הלימודים. [57]

דיין היה מעורב גם בהתחלת מפעל הצנחנות, שביצועו עבר אף הוא למטה הפלמ"ח. העניין החל בבקשתם של הבריטים מראובן זסלני למצוא בחור שיסכים לצנוח ביוגוסלאוויה, לשמש אלחוטאי במשלחת הבריטית הראשונה אצל טיטו. [58]

“אלחוט בשטח כבוש” היה המדור של דיין והבקשה הופנתה אליו. הוא בחר לתפקיד את פרץ רוזנברג מנהלל, אשר אכן הוצנח על-ידי הבריטים במאי 1943. מן ההתחלה הזאת התפתח הרעיון של הצנחות נוספות, גם למטרות קשר אלחוטי וגם למטרות אחרות. לרעיון זה היו גם אבות אחרים, אולם המיילד של כולם והיוזם של כמה מהם, שוב ושוב, היה זסלני (ועל כך להלן). אשר ל“רשת של משה דיין”: כאשר התרחקה סכנת כיבוש המזרח התיכון בידי הגרמנים, במחצית השנייה של 1942, התפרקה הרשת ודיין חזר לנהלל. שילוח ודיין עתידים לחזור ולפעול יחד בעת ניהול המשא-ומתן עם המלך עבדאללה ושליחיו, בשלבי הסיום של מלחמת העצמאות ולאחריה.

“הרשת של משה דיין” היתה אחת הראשונות לתכנון ולביצוע, אבל היא לא היתה היחידה. היא היתה משולבת בשורה של תוכניות בריטיות ויהודיות שעברו גלגולים שונים של תכנון וביצוע, חלקן בגל החרדה של תחילת 1941 וחלקן בגל החרדה של אביב 1942. חלקן הועלה על-ידי ראובן זסלני עם חידוש השיתוף החשאי עם הבריטים, בתחילת שנת 1941. ארץ-ישראל נראתה שוב כזירה הנתונה בסכנת כיבוש. הבריטים חיפשו באיזור בעלי-ברית וסוכנים שיפעילו בסיסי התנגדות ומודיעין מחתרתיים לפני הכיבוש ולאחריו. וכל זאת על רקע תוכניות אלטרנטיביות לנסיגה מן המזרח התיכון כולו או מחלקו, למזרח אפריקה, או להודו, בים וביבשה. [59]

לפי תוכניות אלה היה צורך לארגן גרעיני התנגדות שיבצעו פעולות חבלה וגרילה, כגון פיצוץ גשרים וכבישים, פעולות מיקוש וירי נגד קווי התחבורה והתובלה הגרמניים, כסיוע לביצוע נסיגה בריטית מסודרת ככל האפשר. וכן — דיווח על תנועות האוייב והמשך פעולות הגרילה בעורף האוייב, גם בארץ-ישראל, לאחר הנסיגה הבריטית. תוכניות כאלה הוכנו גם לגבי ארצות אחרות במזרח התיכון. היו גירסאות שונות של כיווני נסיגה מארץ-ישראל — למזרח או לדרום, בהתחשב בשאלה מהיכן יבוא הצבא הגרמני, והוכנו “תוכניות ארץ-ישראליות” שונות בהתאם. היתה “תוכנית גדולה” ו“תוכנית קטנה” ועוד (וכל אחת מהן נקראה פ.ס. ובכללן, כאמור, גם “הרשת של משה דיין”).

על אחת התוכניות הללו נמסר ב“קיצור תולדות ההגנה”: [60] “במסגרת הקשרים בין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לבין מחלקת ”הפעולות המיוחדות“ שבצבא הבריטי (. S.O.E ) הביאו יצחק שדה ויוחנן רטנר בפני לפטננט ג’נרל וילסון… תוכנית של פעולות פרטיזניות נגד תחבורת האוייב ונגד מפעלים חיוניים לפולשים”. את מטרת התוכנית הגדיר ראובן זסלני, שהיה איש הקשר העיקרי עם אנשי הצבא הבריטיים: “לגייס כוח יהודי אשר במקרה של נסיגה בריטית יישאר, אם במסווה של ערבים, אם כאנשים המתחפשים במדי איטלקים וגרמנים, לפעולות חבלה ולפעולות מחתרת תחת שלטון הנאצים”. למטרה זאת העמידה המחלקה המדינית לרשות הבריטים קבוצות של מתנדבים, שאומנו על-ידי מדריכים בריטיים וישראליים במקצועות הקשר והחבלה ועוד. אלה גויסו על-ידי ה“הגנה”.

ב–8 במארס 1942 אישרה המפקדה הארצית את שיתופן של פלוגות הפלמ"ח בתוכנית. כבר באפריל נפתח הקורס הראשון לחבלה ולצלפות ונפתחו גם קורסים לסיירות. המחזור הראשון במשמר העמק סיים את אימוניו ב–30 במאי 1942. [61]

במסגרת ההכנות לפלישה הגרמנית הוקמה גם “מחלקה גרמנית”. לאחר מכן, כאשר גברה הסכנה של פלישת רומל לארץ, הועלתה על-ידי יוחנן רטנר ויצחק שדה “תוכנית חיפה”, שעיקרה היה: “חיפה ומפרצה, הכרמל ושרשרת הרי הגליל שמסביב לעמק יזרעאל — ייהפכו למרחב מוגן בר סיכויי התנגדות ועמידה”. [62]

תוכניות אלה לא הועמדו, למרבה המזל, במבחן הביצוע. השיתוף של הפלמ“ח עם ה-. S.O.E. הסתיים במשבר ובקרע, שגרמו נזק גם לצורות האחרות של שיתוף, שלא באמצעות הפלמ”ח. כאשר חלפה המתיחות לאחר הדיפת צבאו של רומל מאל-עלמיין החליטו הבריטים להפסיק את השיתוף עם הפלמ“ח והוחל בחיסול מחנה האימונים במשמר העמק. התגלע סכסוך על נשק שהבריטים סירבו להחזיר ל”הגנה“ ואז יצאה מחלקת פלמ”ח מיגור, ב–28 במארס 1943, לבית-הספר הצבאי של ה-. S.O.E. בהר הכרמל והוציאה ממחסניו 277 רובים ו–22 מקלעים. [63]

זסלני ראה בכך אסון גדול. השוד בוצע בבית-ספר ששימש לאימון אנשי ה-. S.O.E שנשלחו למשימות בכל הזירות. בית-ספר זה היה אחד מצינורות השיתוף שלזסלני היה חלק בהקמתו. הוא היה מעוניין מאוד בקיום הצינור הזה כדי להרחיב את אפשרויות שיתוף הפעולה לטובת שני הצדדים. שוד הנשק חיזק את ידיהם של אותם הבריטים שרצו להפסיק את השיתוף עם הסוכנות וה“הגנה”, כפי שדרשו אנשי האדמיניסטרציה המנדטורית כל הזמן. חיזקו אותם בדרישה זאת אנשי משרד ה-. S.O.E שנפתח בירושלים כדי להדק את קשרי השיתוף עם המחלקה המדינית של הסוכנות. דא עקא, בהיותם במקום הם הושפעו יותר משיקולי המדיניות הבריטית האנטי-ציונית — הימנעות מכל שיתוף עם היישוב ומוסדותיו.

בתקופת הזוהר של “השיתוף”, שקדמה לקרע הזה, נהגו נציגי הפלמ“ח להיפגש בקשר לפעולתם עם בא כוח ה-. S.O.E אבא אבן (אז מיג’ור אוברי איבן). [64] גם דרך חייו של אבא אבן, כשל משה דיין, הצטלבה בזאת של ראובן שילוח יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה גורלית. לימים אמר אבא אבן: ” ה-. S.O.E היה מצב מאוד פרדוכסאלי שרק המלחמה יכלה לגשר על פניו. זרוע אחת מרביצה, אוסרת, עושה שפטים וזרוע אחרת מעודדת ומטפחת את הכוח היהודי הלוחם. וראובן היה בטבורה של המערבולת הזאת. גם הרעיון לרתום אותי היה שלו. האנגלים אמרו: אנחנו זקוקים לקצין קשר שלנו שכפוף לנו מבחינת הירארכית. מכיוון שכך — אתם לא תגלו לו שום דבר. בעיה ללא מוצא. ראובן זכר שיש רק אחד שיכול לעמוד בסתירה הזאת. הוא בא לקאהיר ותוך יומיים הוא השפיע עלי ועל המפקדה והעניין הסתדר". [65]

“הוא היה המדריך הראשון שלי בהלכות הארץ”, מוסיף ומספר אבן על ראובן שילוח. “באתי לירושלים כקצין של המטה הזה. גרתי ברחוב בית לחם עם קצינים בריטיים והוא סוחב אותי למחרת לתל-אביב לפגישות עם ברל, בן-גוריון ואליהו גולומב. הרגשתי נאמנות מצד ראובן אלי. הוא מפגיש אותי עם ברל ויושב ושותה בצמא את דברי. היתה בו צניעות מסויימת. רצון לקשור בין אנשים בלי רצון להפריע, כמו אבא שהביא ילד מחונן ורוצה שהוא ישמיע את מה שהוא יודע”.

“הוא היה האיש שיזם פעולות רבות. הוא היה מסתכל במערכת שלנו ומחפש סדקים. דברים שמטופלים טוב על-ידי אחרים, הוא היה עוזב. הוא היה מחפש זירות חדשות והיה פועל ומפעיל”, אומר אבא אבן, ששב לפעול יד ביד עם שילוח בוושינגטון בשנות החמישים (ועל כך להלן). ככה זה היה גם בשנות המלחמה, כאשר ראובן זסלני חיפש סדקים וזירות לשיתוף עם הבריטים במלחמה נגד היטלר, בבניין כוחו של היישוב לעתיד, כאחד מפירות השיתוף, ואף בהפעלת יהודי אירופה בתוכניות התקוממות והצלה. גם בנושא אחרון זה הוא היה אחד הראשונים והבודדים בהצעת תוכניות פעולה, מבלי ששעו לדבריו בהתחלה.

ראובן זסלני, שכבר בשנת 1941 לא היה שבע רצון מחוסר המעש בנושאי השיתוף בארץ ובאיזור, נותן את דעתו כבר אז לזירות פעולה אחרות. הוא היה מן הראשונים שהגו את הרעיון להכנת “קיני התנגדות” בקרב הקהילות היהודיות בארצות הכבושות באירופה. הוא חושב על שיגור אנשים מיוצאי הארצות הללו, בחזרה לארצות מוצאם, כדי שיארגנו ויפקדו על גרעיני התקוממות יהודיים נגד הנאצים. ההכשרה תינתן, על פי הצעת זסלני, בסניף שיוקם ליד בסיס ההדרכה של ה-. S.O.E בהר הכרמל. [66]

באותו פרק זמן היו מנהיגי היישוב נתונים למחשבות על הכנות להגנת ארץ-ישראל מפני כיבוש גרמני. רק כעבור שנה, בחלוף הסכנה לכיבוש הארץ, לקראת סוף שנת 1942, ומשהורגש הצורך למצוא לפלמ“ח תפקיד אחר, עלתה על הפרק באורח מעשי האפשרות להפעיל את הפלמ”ח ברוח המחשבות שהועלו על-ידי ראובן זסלני שנה קודם לכן. ורק אז הוחל בטיפול מעשי בהן.

זאת ועוד, רק במהלך קיץ 1942 החלו להגיע לארץ הידיעות על השמדת יהדות אירופה, והן אומתו סופית בנובמבר אותה שנה. במחלקה המדינית של הסוכנות החלו לחפש דרכי תגובה. משה שרתוק מברר בקאהיר אפשרויות לגיוס מתנדבים בארץ ליחידות קומנדו בריטיות. במקביל — התנהלו מגעים לשיגור מתנדבים יהודים מהארץ לאירופה. על ראובן זסלני הוטל “לגשת מייד לברר ולקבוע את האפשרויות הריאליות של העזרה והפעולה מצד הנוכרים לסוגיהם השונים”. [67] זה היה אמור להיות השלב הרביעי בשיתוף החשאי עם הבריטים שעניינו — חיפוש דרכים לארגון ההתגוננות של יהודי אירופה ואפשרויות ההצלה והעליה במהלך המלחמה ולאחריה.

פרק שלישי: מפעל הצניחה — בין התחמקות להונאה

במהלך שנת 1943 נכנס ראובן זסלני יותר ויותר לפני ולפנים שיתוף-הפעולה, בעיקר בנושא שליחת מתנדבים יהודים לאירופה. בנוסף לפעולה המצומצמת עם ה- S.O.E נפתח עוד אפיק של שיתוף פעולה עם מחלקת מודיעין בריטית אחרת בשם Evasion and Escape (התחמקות ובריחה) שכינוייה הצבאי היה (Military Intelligence 9) MI9. היא עסקה בארגון פעולות בריחה של חיילים שבויים וכאלה שנשארו בעורף האוייב בלי ליפול בשבי וניסו להימלט ולחזור ליחידותיהם. פעולתה של מחלקה זאת התרחבה בעיקר לצורך מילוטם של אנשי צוותי אוויר, שצנחו בשטח האוייב ולא נתפסו. מספרם של אלה הלך וגדל עם ריבוי ההפצצות בשטח גרמניה וארצות הכיבוש והיתה חשיבות רבה בהחזרתם לשירות פעיל בהקדם, בגלל הזמן הממושך שנדרש לאימונם של צוותי אוויר חדשים.

מחלקה כזאת הוקמה גם במפקדת הכוחות הבריטיים בקאהיר ותחום פעולתה היה בדרום-מזרח אירופה. בראש המחלקה עמד מיודענו לפטננט-קולונל אנתוני (“טוני”) סימונדס, קצין מודיעין בריטי שפעל בארץ-ישראל בשנות השלושים, היה ידיד היישוב והציונות וקיים קשרים הדוקים עם ראובן זסלני. מאז פרוץ המלחמה הוא שימש בתפקידים שונים. קודם במערכה לכיבוש חבש מידי האיטלקים, כסגנו של וינגייט. אחר כך ב- S.O.E, בין היתר כמפקד בסיס ההדרכה בהר הכרמל שהוקם על-ידו. ואז — כמפקד המחלקה לבריחה וחילוץ. בשני התפקידים הללו נעזר סימונדס, לדבריו, בראובן זסלני ובאמצעותו גם במחלקה המדינית של הסוכנות. סימונדס סיפר, כי זסלני היה היוזם והמעורר של רוב הרעיונות לשיתוף הפעולה בנושאי ההצנחה באירופה.

מחלקת MI9 היתה כפופה, לפי גירסת סימונדס שעמד בראשה, לאגף שנקרא “ A Force ” ושכלל עוד מחלקת מודיעין שתפקידה היה הטעיה [ Deception ]. היא עסקה בהפעלת תחבולות שונות של הולכת שולל והטעיה אסטרטגית לגבי מצבם האמיתי של הכוחות ותוכניות המבצעים הבריטיות בזירת המזרח התיכון. בראש האגף “ A Force ” שכלל את המחלקות לבריחה וחילוץ ולהטעיה, עמד בריגדיר דאדלי קלארק, איש מודיעין אגדי שהצטיין לדברי סימונדס, בתושיה ובתחבולנות. קלארק שירת בארץ-ישראל בתקופת המאורעות תחת פיקודו של גנרל וייוול וסימונדס היה כפוף לקלארק באותה עת. וייוול היה ידוע כאיש צבא שהחשיב מאוד תחבולות הטעיה והונאה בתכנון מבצעיו. סימונדס היה גאה, לדבריו, לשמש כסגנם של שני אנשי צבא מהוללים כווינגייט וקלארק, שגנרל וייוול שילב אותם בתפקידיו הבאים במלחמת-העולם השנייה לאחר שהכירם כ“קצינים מצטיינים בתקופת שירותם בארץ-ישראל”.

על החשיבות הרבה שייחסו הבריטים ל“הטעיה האסטרטגית” מעידה אימרתו המאלפת של ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל: “האמת זקוקה לשקר כשומר ראש שלה” ( Truth Must Have a Bodyguard of Lies ) בוויכוח עם מרשל סטאלין באוגוסט 1942, כשניסה להסביר לו את הצורך בהטעיה אסטרטגית [ Deception ] לפני שפותחים בחזית שנייה על אדמת אירופה (במבט לאחור, משעשעת המחשבה שהסובייטים, אלופי הדיסאינפורמציה, היו זקוקים לווינסטון צ’רצ’יל כמורה הוראה שלהם…)

במגעיו ההדוקים באותה עת עם קציני האינטליג’נס ספג ראובן זסלני את הגישה הבריטית בעניין זה ומוחו שפע תמיד רעיונות של “הטעיה אסטרטגית”. [68]

הצנחנים הארץ-ישראליים כינו את מחלקת MI9 בשם “ A Force ” וכן בכינויים מספריים שונים, כגון “136 A ” ועוד. ריבוי הכינויים נבע בחלקו מאי-בהירות ובחלקו ממסורת החשאיות וההסוואה הבריטית, שהדביקה לשירותים החשאיים שלה כינויים שונים בחלקי עולם שונים. [69]

סימונדס סיפר כי הועמד בראש המחלקה במפקדת הכוחות במזרח התיכון בספטמבר 1941. הקמתה זורזה לאחר המפלה ביוון ובכרתים, כמה חודשים קודם לכן, שהסתיימה בנסיגה קשה אל מעבר לים ובנפילתם בשבי של מספר רב של חיילים וקצינים שלא הספיקו לסגת. נוסף לשבויים שניסו להימלט היו חיילים רבים שהתחמקו משבי ועשו דרכם על סירות וספינות יווניות קטנות אל הים הפתוח לעבר החוף התורכי. המחלקה טיפלה גם בהצלתם של יוונים ובני עמים אחרים בבלקן שהתגייסו לצבאות בעלות הברית.

קושטא שימשה בזמן המלחמה מרכז הריגול והשירותים החשאיים לבעלות-הברית ולמדינות הציר, וגם בסיס לארגון פעולות ההצלה של יהודי אירופה. לצורך הפעילויות שלהם הקימו השירותים החשאיים הבריטיים בסיס באחד האיים בקירבת החוף התורכי. הוא שימש כמה מהשירותים הללו ובתוכם גם את שירות ההצלה של השבויים הבורחים והמתחמקים משבי. שם, ובעיקר בקושטא, נפגשו דרכי ההצלה של השבויים הבריטיים ושל יהודי אירופה. שם נפגשו שוב לפעולה משותפת הידידים משכבר, אנתוני (“טוני”) סימונדס וראובן זסלני (שילוח).

בתחילת שנת 1943 חתם זסלני יחד עם זאב שינד (“דני”) שהיה מראשי המוסד לעליה ב’, וניהל את שלוחת קושטא שלו באותה עת — על הסכם עם אנתוני סימונדס. [70] סוכם בו על הצנחת צנחנים מארץ-ישראל בעזרת המחלקה הבריטית ( MI9 ), שתפקידם יהיה כפול — לסייע בהברחת יהודים מרומניה לתורכיה וכן להכין מקומות מסתור לשבויים בריטים נמלטים, בדרכם מהארצות הכבושות באירופה דרך הבלקן אל הבסיס בתורכיה. פעולה זאת קיבלה משנה חשיבות ככל שגברו ההפצצות ההמוניות של בעלות-הברית ונתרבו ההפלות של עשרות ומאות מטוסים ובהם טייסים, ונווטים לרוב שצנחו בשטח אוייב וחיפשו דרכים אל החופש. [71]

לאמיתו של דבר היתה MI9 מחלקה קטנה מאוד בתקציבה ובאפשרויותיה בהשוואה ל- S.O.E, שהגיעה בסוף המלחמה למימדים עצומים. ואף על פי כן — יותר צנחנים מארץ-ישראל נעזרו ב- MI9 (“A Force”) מאשר ב- S.O.E. (לפי עדותו של שאול אביגור הופעלו 21 צנחנים באמצעות MI9 ורק יתרם אורגנו באמצעות S.O.E, מתוך המספר הכולל של 32 צנחניו יצאו לדרך רק 26 ועל כך להלן).

ההסכם עם סימונדס היה אלומת אור קטנה באפלה שאפפה את ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות, שנחלו אכזבות רבות במאמציהם האחרים. היה זה לאחר שהידיעות על השמדת היהודים באירופה הניעו את הנהלת הסוכנות לאמץ את הרעיון, שהעלה זמן רב קודם לכן אליהו גולומב, בדבר הקמת יחידות “קומנדו” של חיילים ארץ-ישראליים בצבא הבריטי שיישלחו לאירופה הכבושה להצלת יהודים. מנהל המחלקה המדינית משה שרתוק ערך גישושים ראשונים בכיוון זה בנובמבר 1942, כשעבר בקאהיר בדרכו ללונדון. בעקבות החלטת הנהלת הסוכנות יצאו

לקאהיר ברנרד ג’וזף (דב יוסף) וראובן זסלני, כדי להעלות את ההצעה בפני הרשויות הצבאיות והאזרחיות הבריטיות.

ב–20 בינואר 1943 נפגש זסלני עם גנרל מק-קרירי, ראש המטה במפקדת המזרח התיכון בקאהיר, והציע לו לגייס באמצעות הסוכנות חמש מאות אנשים יוצאי הארצות שבהן עתידים הבריטים לפעול, ולהחדיר אותם לשם. בבוא הזמן ישמשו אנשים אלה גרעינים להתארגנות של מחתרות יהודיות שיסייעו לבריטים. זסלני ציין כי רדיפת היהודים באירופה הגיעה לשלב כזה, ששום דבר אינו עלול להחמיר את מצבם עוד יותר. התשובה שקיבל היתה חמקנית. [72]

שבוע לאחר מכן חזר על ההצעה ברנרד ג’וזף, מראשי המחלקה המדינית, בפני איש צבא בריטי אחר. הוא הסביר לאיש-שיחו, כי אי-ההתנגדות מצד היהודים להשמדתם בידי הנאצים היא בין הגורמים העיקריים שהביאו את הסוכנות להעלות הצעה כזאת. קבוצה של חמש מאות עד אלף אנשי קומנדו, שתוצנח בראש ובראשונה בפולין, ליד הגיטאות, תוכל לארגן בתוכם קבוצות התנגדות גדולות. גם שרתוק העלה את ההצעה בפני שר המלחמה, ג’יימס גריג, בראשית פברואר 1943, והלה העבירה להחלטתו של מפקד כוחות הברית במזרח התיכון, גנרל אלכסנדר בקאהיר, בצירוף הערה שלא לקבל את הצעת שרתוק. [73]

קציני המטה במפקדה בקאהיר, שדנו בהצעת זסלני כפי שהוגשה לראש המטה, החליטו גם הם בשלילה. הובאו כמה נימוקים, אך העיקרי שבהם היה הנזק לבטחון הפנימי בארץ-ישראל כתוצאה מקיום גוף של יהודים מאומנים, שהיווה גרעין של התנגדות לבריטניה לאחר המלחמה (המזכיר הראשי לממשלת ארץ-ישראל הגדיר את ההצעה כ“חוצפה בלתי-רגילה”). הובא גם הנימוק שהיהודים אינם פופולאריים בארצות הבלקן ופעולתם לצד הבריטים תהיה לה השפעה שלילית על האוכלוסיה, ועוד.

הבעיה העיקרית לגבי הבריטים היתה איך להתחמק מקבלת ההצעה בלי לעורר סערה פוליטית בלונדון. סגן ראש המטה, גנרל סטיל, הציע לנמק את הדחייה בכך שמעשי התגמול הצפויים מצד הגרמנים אינם שקולים כנגד התועלת שתושג מיחידת קומנדו יהודית. [74]

פרשה זאת של התנגדות בריטית לתוכנית הקומנדו הארץ-ישראלי, שהציעה הסוכנות בתחילת שנת 1943, תחזור על עצמה כמעט בדיוק כעבור שנה. בתחילת שנת 1944 מציעה הסוכנות תוכנית להתנגדות יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי הונגריה, לכיבוש הנאצי וגם התוכנית הזאת נדחית מאותם נימוקים מדיניים נסתרים ובאותם תירוצים נפתלים וחמקניים. רק תוכניות ההצנחה הצנועות והמצומצמות הוסיפו להתבצע טיפין טיפין.

בראשית מארס 1943, לאחר ההחלטה השלילית הבריטית, חל משבר רציני ביחסי היישוב והסוכנות עם הגורמים הבריטיים והיתה נסיגה חמורה בקשרים שנרקמו עם שלוחות ה- S.O.E. בשלוש שנות השיתוף החשאי אתן עד אז. משבר זה נגרם, כזכור, בגלל פשיטת אנשי הפלמ“ח מיגור על בסיס ההדרכה של ה- S.O.E על הכרמל ושוד מחסן הנשק שלו, עקב ”סכסוך כספי“. על האירוע הזה של גניבת הנשק אמר זסלני כעבור זמן, כי ”… לאחר אותה גניבה… חל מפנה בינינו ובין שלטונות האינטליג’נס הבריטיים. עם המחלקה שאתה שיתפנו פעולה בעיקר, ואשר ראינו ברכה לא מעטה בשיתוף פעולה אתה, נפסקו למעשה הקשרים. מאותו רגע שהיתה הגניבה בחיפה, התחילו [הבריטים] להקים בסוריה ארגון מקביל לשלנו מורכב מארמנים, מארוניטים ואחרים". [75]

התחושה אז היתה שזו הסיבה העיקרית לסתימת הגולל על התוכניות הנרחבות של הסוכנות באותם חודשים. אך מאז נפתחו הארכיונים הבריטיים נודע כי לא זה היה המצב וכי ההתנגדות הבריטית נבעה מסיבות מדיניות, כאמור. עם זאת אפשר להניח כי שוד הנשק כשלעצמו השאיר משקע שלילי ביחסים בין אנשי הסוכנות ואנשי ה- S.O.E שפעלו בזירת המזרח התיכון. הללו המשיכו בשיתוף פעולה עם הסוכנות גם לאחר מכן, אבל בקנה-מידה מצומצם ביותר. ולא נותר לראובן זסלני אלא לנסות ולנצל סדקים קטנים ואינטרסים מצומצמים של השירותים החשאיים הבריטיים, כדי להגיע באמצעותם לארצות הבלקן ולאחר מכן גם להונגריה.

ואכן, במקביל לשלילת תוכנית הקומנדו רחבת ההיקף נמשכו המגעים לגבי שיתוף עם הבריטים בממדים צנועים הרבה יותר, בעיקר שיגור מספר מצומצם של צנחנים במסגרת מחלקתו של סימונדס, וגם במסגרת ה- S.O.E, כגון כמה אלחוטאים שנשלחו למשלחת הבריטית ליד מטהו של טיטו ביוגוסלאוויה ולאחר מכן גם לארצות אחרות בדרום-מזרח אירופה. הדבר היה חיוני במיוחד עבור הבריטים, שהיו זקוקים לאלחוטאים שיקיימו את הקשר עם מפקדתו של טיטו ובלית ברירה הם פנו שוב אל ראובן זסלני לצורך זה. רנדולף צ’רצ’יל, שהיה אחד מקציני הקישור הבריטיים עם טיטו, עמד על כך במיוחד. הוא נפגש עם ראובן זסלני כמה פעמים בקאהיר ובבארי והביע את התרשמותו העמוקה מזסלני באוזני מרטין גילברט, שנים רבות לאחר מכן. [76]

בעקבות פניית הבריטים לסוכנות היהודית, באותם ימים ממש, בדבר מועמדים לשליחויות ברומניה ובבולגריה החזיר להם זסלני תשובה, כי יש מתנדבים רבים המוכנים לקחת על עצמם שליחות לבלקנים. הוא גם ערך רשימת מועמדים. [77] ואז הגיעו לירושלים, לפגישה עם גולומב וזסלני, נציגי ה- I.S.L.D. .[78] מחלקה זאת עמדה בקשר קבוע עם משרד הש"י בחיפה, בראשות עמנואל ילן. זסלני העלה שמות מועמדים אפשריים ולחץ להתחיל מייד באימונים, גם לפני שיסוכמו סופית פרטי התוכנית. [79]

נציגי ה- I.S.L.D. ראיינו בארץ מועמדים לשליחות ובהמשך לכך יצאו גולומב וזסלני לקאהיר כדי לסכם את פרטי התוכנית. סוכם כי הסוכנות תוכל לעמוד בקשר עם 14 מתנדבים שייצאו למצרים, אך לאחר צאתם לשליחות ישמשו הצינורות הבריטיים לקיום הקשר בין הצנחנים ומוסדות הסוכנות. “מטעמי בטחון וכנראה גם מטעמים אחרים”, כותב זסלני בתזכיר מיום 7 במאי 1943, “לא הסכימו שותפינו שיוקם קשר עצמאי בינינו לבין השליחים”. [80]

משרד הש“י בחיפה סיפק חומר לצנחנים מטעם המחלקות הבריטיות השונות. שייקה דן, שעתיד אף הוא לצנוח ברומניה, מספר כי כאשר התנדב לצנוח באירופה, בעת ששירת ביחידת חיל התותחנים בצבא הבריטי שחנתה באותה עת בטריפולי שבלבנון, לקח אותו ראובן זסלני ראשית חוכמה למשרד הש”י בחיפה. שם ישבתי 4–3 לילות וקראתי חומר, מספר דן. עם ראובן זסלני התיידדתי מההתחלה והוא היה המטפל בכל ענייני הצניחה וידיד ורע במלוא מובן המלה… הוא היה איש המחלקה המדינית ויחד אתו נשלח לקאהיר גם צבי יחיאלי מגבעת חיים. זסלני טיפל בנו מבחינה מדינית ויחיאלי מבחינה חברתית. שניהם היו בקאהיר זמן רב, מספר שייקה דן. היה זה ראובן זסלני שעזר לשייקה דן לשכנע את טוני סימונדס שיסכים לשליחותו של שייקה בשעה שטוני סימונדס רצה לבטלה נגלל הסיכוי האפסי להצלחה, לדבריו. “לא אשכח לעולם איך ראובן ניהל את השיחה הזאת”, אומר שייקה דן. “ראובן הסביר לו שאם אני לא אעשה זאת אשאר נכה בנפשי לכל ימי חיי. אני בן למשפחה גדולה ואינני יודע מה גורלם ואני רוצה להציל יהודים. אני דיברתי עברית וראובן תירגם לאנגלית וטוני סימונדס הסכים לבסוף”.

במקביל למגעים עם הבריטים מאז תחילת שנת 1943 מנהל ראובן זסלני מגעים גם עם אנשי השירותים החשאיים האמריקניים (ה-. O.S.S,שממנו צמח לאחר המלחמה ה- C.I.A. ). גם באמצעותם הוא מנסה להצניח באירופה הכבושה שליחים מארץ-ישראל. לתפקיד זה נבחר אפרים (“אפרה”) דפני, אחיו של ראובן דפני, שאכן עתיד לצנוח ביוגוסלאוויה במועד מאוחר יותר. אפרים דפני מתגייס, עובר קורסים ועומד לצאת לצניחה במארס 1943. [81]

תחילת הסיפור, לדברי “אפרה” דפני, בפגישה עם פקיד בקונסוליה האמריקנית בירושלים, שאליה הגיע בלוויית ראובן זסלני. כעבור זמן הביאו אותו לאימוני צניחה בבית-הספר לצניחה של הצבא הבריטי, שהיה ברמת דוד. משם יצא לקאהיר לעבור קורסים של השלמה במקצועות השונים. התוכנית היתה שהוא יצנח ביוגוסלאוויה, כדי לעבור לאוסטריה. עקב תקלות שונות נדחתה הצניחה והוא התעכב בבארי. כאשר נודע הדבר בנציגות שר המדינה הבריטי במקום, דרשו הבריטים להפסיק את הפעולה בטענה כי אין בסמכותם של האמריקנים להצניח ארץ-ישראליים, שהם נתינים בריטיים. וכך מסכלים הבריטים את הנסיון לפתוח עוד אפיק של סיוע ליהודי אירופה.

זמן קצר לאחר מכן מתעוררים עוד קשיים הקשורים בשיגור הצנחנים לאירופה. המתנדבים מסרבים להתגייס לצבא הבריטי בטענה שלא קיבלו הוראה לכך מהסוכנות. עמדה זאת היתה מנוגדת להסכם שזסלני היה מעורב בהשגתו, וסמית רוס מאנשי ה-. I.S.L.D פנה לזסלני וביקש ממנו להתערב ולהסדיר את התגייסות השליחים. למרות התערבותו עמדו אלה בסירובם והבריטים איימו להחזיר את מרביתם לארץ. זסלני מתמרמר: “זאת הפעם השנייה שהמועמדים מסרבים למלא אחר סידור שסודר בינינו לבין השלטון (הפעם הראשונה היתה עניין תשלום המשכורת באמצעותנו). המצב הזה איננו יכול להימשך ועלינו להגיע למסקנות מוחלטות אחת ולתמיד, אחרת ייכשל המפעל והאחריות תיפול עלינו”. [82]

שיבושים אלה ואחרים הביאו כמה מראשי “ההגנה” לידי המחשבה, כי “עלינו להוציא מסקנות מרחיקות לכת עד כדי ביטול השותפות”. [83] זסלני גרס, כמובן, אחרת והמשיך ללחוץ לקיום התוכנית… “דעתי אני, כי נשגה משגה חמור אם נגיע למסקנה זו. אין אני רוצה לגעת כרגע בערך הפוליטי של שותפותנו עם מחלקה זו — הדברים ידועים למדי. אגע רק בצד הפנימי שבדבר — הגולה היהודית באירופה הנאצית הולכת ונשמדת. התקווה האחת, קו האור האחד הנותן להם כוח נפשי להמשיך בקיומם ובהאבקותם, הוא המפעל שלנו בארץ-ישראל. כל שורה כתובה, כל בשורה המתקבלת מן הארץ מכה גלי תקווה חדשים. לנו ניתנת ההזדמנות לשלוח שליחים מספר אשר יוכלו להביא את בשורת היישוב לגולה זו — היסולח לנו אם לא ננצל הזדמנות זו?” [84]

ואכן, בחודשים שלאחר מכן, מרבה זסלני בפגישות בירושלים ובקאהיר עם אנשי המודיעין הבריטיים ועם מפקדי הצבא כדי להסדיר בעיות הקשורות בשיגור צנחנים לאירופה הכבושה ובכללן — סידורי תשלום וביטוח לצנחנים ולקרובי משפחתם. הוא ממשיך בלי הפוגה בפעילות ההצנחה, שההתחלה המעשית הראשונה שלה היתה בחודש מאי 1943 ונמשכה מאז ועד לקיץ שנת 1944. כל הזמן לא חדלה הפעילות לגיוס מתנדבים לצניחה בארצות הבלקן ודרום-מזרח אירופה, במסגרת שיתוף הפעולה עם ה- “A Force” ועם ה-. S.O.E. ראשון השליחים, פרץ רוזנברג, יצא ליעדו — מפקדת טיטו ביוגוסלאוויה — ב–22 במאי 1943 היה זה, כזכור, האלחוטן מנהלל, שנבחר על-ידי משה דיין לפי בקשת הבריטים מה- S.O.E ואלה המשיכו אחר כך ביוזמה הזאת. [85] בראשית אוקטובר אותה שנה יוצאים בשליחות ה- “ A Force ” שני שליחים לרומניה והם נופלים בשבי. זסלני לא רוצה להירתע. ב–9 בנובמבר 1943 הוא נפגש, יחד עם אנצו סירני וצבי יחיאלי, עם נציגי “ A Force ” בעניין שיגור שליחים נוספים לבלקנים. [86]

באותו חודש ולאחריו, לקראת סוף שנת 1943, נפגש זסלני בקאהיר עם לאוסון וסמית רוס, שניהם מה-“ A Force ”, כדי לסכם אתם את דרכי החדירה לרומניה ולהונגריה. לאחר מאמצים רבים נשלחים לרומניה כעבור כמה חודשים עוד שני צנחנים וגם הם נופלים בשבי, אך הם מצליחים להתקשר מהשבי עם חברי התנועה החלוצית ברומניה.

במאמצים אין קץ הוצנחו לרומניה עד קיץ 1944 חמישה צנחנים נוספים (ביניהם שייקה דן, שסיפור עלילותיו הופיע בספר שכתב מפיו העיתונאי עמוס אטינגר בשם “צניחה עיוורת”). הם עסקו בארגון הגנה עצמית של יהודי רומניה, ערב כניעתה של רומניה בפני הצבא הסובייטי. לאחר הכיבוש הסובייטי הצטרפו אליהם ארבעת הצנחנים ששוחררו מהשבי והתשעה פעלו כמשלחת ארץ-ישראלית בארגון התנועה החלוצית ובמפעלי הבריחה וההעפלה. [87]

גם המעט הזה היה רצוף חילוקי דעות בשאלת דרכי ההגעה לרומניה ולהונגריה. האם לצנוח בתיאום מוקדם עם תנועות מחתרת מקומיות, שהיו חדורות סוכנים נאציים וייתכן שהם שגרמו למאסרם של כמה מהצנחנים שנתפסו; ואולי לצנוח ב“צניחה עיוורת” בלי תיאום מוקדם, בלי חשש הסגרה ודאית, אך בסיכון של היתקלות מקרית בגרמנים ועושי דברם, או הסגרה לשלטונות בידי תושבים מקומיים.

מחלוקות אלה היו נטושות בין המתנדבים ושולחיהם בסוכנות וגם בתוך השירותים הבריטיים ובינם לבין הרשויות הצבאיות והמדיניות. והיו גם מחלוקות אחרות. זסלני מוזעק לקאהיר במארס 1944 כדי לסייע ביישוב המחלוקות הללו ולהבטיח שהצנחנים ייצאו לדרך. כדרכו הוא משתדל לפשר ולשכנע את בעלי המחלוקת בסבלנות ובשיחות אישיות ממושכות. ואכן, באמצע חודש מארס חוזר זסלני לארץ ומדווח על יציאת הצנחנים לאיטליה כדי לצנוח משם ביוגוסלאוויה.

את זמנו בבירה המצרית מנצל זסלני להעמקת הקשרים עם אנשי ה-. O.S.S האמריקנים, כדי לעניין גם אותם בהצעת הסוכנות להצניח “קומנדו ארץ-ישראלי” בארצות הכיבוש כדי לארגן בהן איי התנגדות לגרמנים. לדברי זסלני גילו האמריקנים אהדה לרעיון. הם היו מוכנים לקבל על עצמם את ביצוע התוכנית, בתנאי שתוסתר מטרתה העיקרית והשליחים יוצגו כשליחי הביון האמריקני.

העניין לא יצא לפועל בגלל ההתנגדות הבריטית, אולם האמריקנים הסכימו להיפגש עם אנשינו ולדון על אפשרויות שונות ובכך חוזקו הקשרים אתם, שעוד יילכו ויתפתחו בעתיד. זסלני מפציר באחראים בארץ שימשיכו בפעולות להכנת המועמדים לשליחויות וטוען כי אנשי ה- O.S.S. מוכנים לקחת אנשים לפולין בתנאי שיעברו דרך הונגריה. אך גם תוכנית זאת לא יצאה לפועל. [88]

באפריל חוזר זסלני לקאהיר להמשך פגישותיו עם קלייטון. ביחד עם אליהו אילת (אפשטיין) הוא יוצר קשר עם אנשי טיטו, שהסכימו לקבל את שליחי הסוכנות בתמורה לעזרה רפואית לפצועיהם. וכן נפגש זסלני עם נציגי המחתרות בצ’כוסלובאקיה. [89]

בהכירו את הפיצול בשירותים הבריטיים מנסה זסלני לקדם את תוכנית ההתגוננות שלו על-ידי פנייה ישירה לאחת היחידות הכפופות ל- S.O.E.. הוא זוכה לביקורת מצד מפקדת הצבא: “כוח 133 כפוף למפקדה זו ואין זה רצוי שזסלני ינסה למכור את תוכניותיו לקצינים זוטרים”. [90]

ב–7 במאי 1944 מדווח זסלני לארץ על יציאת שני צנחנים לשליחות ומטפל בקאהיר בשיגור השליחים לרומניה, הונגריה, יוגוסלאוויה, איטליה ובולגריה. [91] לאחר זמן ידווח זסלני ביתר פירוט על המיבצע הזה, על ארצות היעד של הצנחנים והקשר המתקיים עם אלה שניצלו. כן יציין את הקשיים בביצוע התוכנית ובסוף תזכירו הוא מעריך שאם העניינים יסתדרו תוך חודשיים-שלושה (עד אוגוסט 1944) יגיעו לארצות אירופה ב–30 צנחנים שליחי הסוכנות. [92] ואכן, בהמשך אותה שנה נשלחו צנחנים נוספים ליוגוסלאוויה, הונגריה וסלובאקיה. מספר הצנחנים שנשלחו למשימתם היה 26 בסך הכל ועוד 6 היו מיועדים להישלח, אך שליחותם לא יצאה לפועל מסיבות שונות. מתוך אלה נפלו 12 בשבי ו–7 הוצאו להורג. אלה שיצאו לדרך היוו קבוצה קטנה מאוד מתוך 250 איש שהתנדבו לצנוח באירופה. מתוכם 170 איש עברו קורסים פנימיים שונים ועוד 70 היו חיילים מגוייסים לצבא הבריטי שנועדו לצנוח מאחורי קווי האוייב אלמלא נבלמו התוכניות השונות.

הערכות שונות ומנוגדות פורסמו על תוצאות פעולותיהם של הצנחנים — הן בסיוע ליהודים להתגונן ולהינצל ולעלות לארץ באוניות ההעפלה ולאחר מכן (הצנחנים היו מראשוני המארגנים של ההעפלה מחופי הבלקן); והן בסיוע לחילוץ שבויים ונמלטים בריטיים ואמריקניים.

שייקה דן, שצנח ברומניה ב–4 ביוני 1944 ולא נפל בשבי, קובע בהקדמה לספרו, כי “כל אלה שפעלו עמי ונמצאים בארץ זוכרים היטב כיצד אלפי יהודים ניצלו על ידינו במלחמה. מאות יתומים, שעמדו להישלח מרומניה בחזרה לרוסיה, הגיעו לכאן והם היום בארץ — הניצולים והמצילים. אין צורך במופתים כדי להוכיח שעלייתם של עשרות אלפי יהודי מזרח אירופה באה בעקבות פעילותם של השליחים האלמונים מארץ-ישראל”. [93]

ראובן דפני, שצנח ביוגוסלאוויה ב–13 במארס 1944, מספר כי הצנחנים הארץ-ישראליים הצליחו להוציא 124 אנשי צוות אוויר בריטיים ואמריקניים שצנחו בשטח יוגוסלאוויה לאחר שהופלו באש תותחי נ.מ. "ארגנו את האוכלוסיה, הדפסנו כרוזים הבטחנו תשלום לכל מי שיציל את מי מאלה שצנחו. גם הפרטיזנים קיבלו פקודה לעזור לצונחים ולהעביר אותם לים האדריאטי. לשם באו ספינות שחילצו אותם לאיטליה.

אלו הן שתי עדויות בודדות של שניים מהצנחנים, שנים רבות לאחר מכן, ויש סיפורים אחרים על עלילותיהם של הצנחנים בעיקר בפעולות הבריחה וההעפלה וארגון ההגנה העצמית מייד לאחר סיום המלחמה בארצות אירופה. בין הצונחים היה גם אנצו סרני (ב–15 במאי 1944), מראשי המוסד לעליה ב’ באותה תקופה ומי שהיה מהמדריכים והעומדים בראש מפעל הצניחה. הוא צנח ונתפס בצפון איטליה, נחקר ונשלח למחנה הריכוז בדאכאו ושם הוצא להורג כעבור חצי שנה.

אנצו סרני וחנה סנש (שצנחה במארס 1944 ביוגוסלאוויה, נתפסה ביוני כשחצתה את הגבול להונגריה והוצאה להורג בנובמבר) ויתר חבריהם שנפלו בשליחות זאת הפכו לסמל של סיפור האגדה על הצנחנים מארץ-ישראל שיצאו לעזרת אחיהם באירופה הכבושה. כוחה של האגדה היה גדול מכוח מעשיהם של מחולליה. אם הם וחבריהם לא היו רבים יותר במספר לא היה זה באשמתם ולא באשמת כל אלה שרצו להצטרף אליהם. היה זה באשמת תכסיסי ההתחמקות וההונאה של הבריטים, שלא רצו להרשות ולאפשר להם למלא את שליחותם. ובלעדיהם אי-אפשר היה. מה שהם הרשו ואיפשרו — היה מעט מדי ומאוחר מדי. זאת למד יותר מכל אדם אחר ראובן זסלני וזאת הוא גם עתיד ללמוד באורח סופי, לאכזבתו המרה והעמוקה, תוך זמן לא ארוך ביותר.

פרק רביעי: “גורם של רשעות”

בכל החודשים הארוכים של השנים 1944–1943 ממשיך ראובן זסלני בלי הפוגה בפעילותו בעניין שיגור הצנחנים לאירופה, גם אם במספרים מצומצמים, לפי האפשרויות. אך בינתיים עולה במקביל על הפרק, בסוף שנת 1943, התוכנית הנרחבת לפעולת התגוננות באירופה הכבושה — זאת שהציע לראשונה בסוף שנת 1941 ביחד או במקביל לתוכניתו של אליהו גולומב. כאשר הועלתה התוכנית לראשונה לא היה ידוע על ממדי השואה. לאחר מכן, במהלך שנת 1943, עסק זסלני במפעל הצנחנות, שנפרט על-ידי הבריטים לפרוטות. זסלני לא אמר נואש ובמהלך שנת 1944, מתחילתה ועד לקראת סופה, הוא חוזר אל התוכנית הגדולה שהופכת לתוכניתה הרשמית של הסוכנות היהודית. עכשיו היא נקראת “התוכנית להתגוננות יהודי אירופה” והיא משמשת נושא עיקרי לפעילותו של ראובן זסלני בשנת 1944. לאמיתו של דבר היתה זאת תוכנית להצלת יהודי הונגריה על-ידי ארגון התנגדות בקנה מידה גדול, בעזרת הבריטים. היא היתה יכולה להיות בת-ביצוע אילו הבריטים היו אכן מעוניינים בהצלת יהודי הונגריה ובנסיון לשבש ולעכב את תוכנית ההשמדה של גרמניה לפחות בשלב הסופי שלה. זה היה שיאו של השלב הרביעי והאחרון במאמצי שיתוף הפעולה החשאי עם הבריטים במלחמת-העולם השנייה — השלב שהוכשל על-ידי הבריטים.

מעט מאוד נשאר מן התוכנית הגדולה במהלך שנת 1944. הפעילות להגשמתה היתה טראגית בתוצאותיה והישגיה המעטים הושגו בעמל מפרך ומתסכל, שמעטים דוגמתו. כשלון מאמציו הבלתי-נלאים של זסלני בנושאי ההתנגדות וההצלה של יהודי אירופה חייבים להילקח בחשבון בוויכוח שניטש בשנים האחרונות בין ההיסטוריונים של תקופת המלחמה המותחים ביקורת על אדישותה של ההנהגה המדינית בראשות דוד בן-גוריון נוכח השואה. לעומתם יש טוענים, כי כריאליסט הבין בן-גוריון כי אין אפשרות מעשית להתגבר על התנגדות הבריטים להצלת יהודים ולפתיחת שערי הארץ והוא ריכז את כל מאמציו במאבק המדיני על גורלה של ארץ-ישראל והמאבק לכינון העצמאות ולהקמת המדינה. מכל מקום — את ראובן זסלני אי-אפשר להאשים באדישות לגורל יהודי אירופה ובעמידה מנגד מול “הפתרון הסופי”, שהנאצים ביצעו באין מפריע ומעצמות הברית לא נקפו אצבע למניעתו או לשיבושו. זסלני הטיח את ראשו בכותל הזה ולאחר כל האכזבות והתסכולים הוא הגדיר את סיבת התנהגות הבריטים בנושא זה כ“גורם של רשעות”.

“התכנית להתגוננות יהודי אירופה” הותוותה בשני תזכירים שהוגשו למטות הצבאיים והמדיניים הבריטיים בקאהיר ואף הועברו לדיון ולהכרעה בלונדון. תזכיר אחד — של ראובן זסלני — נמסר לבריגדיר קלייטון (שהיה, כזכור, מפקד האינטליג’נס הצבאי במפקדת הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, שמקום מושבה בקאהיר) והשני — של משה שרתוק — ליד המיניסטר הבריטי התושב בקאהיר, לורד מוין.

בינואר 1944 יצא זסלני לקאהיר והגיש לבריגדיר קלייטון את הצעתו בכתב, בתזכיר שנקרא “הצעות לארגון הקהילות היהודיות בבלקנים להתנגדות לרציחות הנאציות”. בהצעתו קובע זסלני כי כ–5 מיליון יהודים כבר נרצחו על-ידי הנאצים באירופה. פעולת ההתגוננות — גם אם לא תציל חיי רבים — עשויה לפחות להעלות את המחיר שישלם האוייב בזמן, באנשים ובציוד. “הדעה כי השלמה וכניעה תחליש את הטרור הופרכה כליל. ההשמדה, בכל מקום שיכלו לבצעה, היתה שלמה, בין שהיתה התנגדות ובין שלא היתה. גם אילו גילו התנגדות, בשום פנים לא היה בכוחה להקטין את גודל האסון, שגם בלאו הכי הגיע לשיאו”, כותב זסלני.

“במקרים המעטים, כאשר היתה התנגדות, נגרמו לאוייב אבידות ואילו היא היתה מאורגנת יותר טוב ובקנה מידה גדול יותר, אולי אפשר היה להציל כמה קהילות יהודיות וכן לגרום קשיים רבים לאוייב… יהודי הבלקן לבדם, בלא עידוד מוסרי והדרכה מקצועית, לא יוכלו להתארגן. וההצעה היא, כי כמה אנשים מובחרים מארץ-ישראל, בעלי הכשרה קודמת וידיעת התנאים בארצות הבלקן, יוחדרו לשם במטרה להקים את הארגון. על אנשים אלה לקיים קשר עם המטה הבריטי הראשי ולפעול בפיקוחו, ופעולתם תותאם לאסטרטגיה הכללית של המלחמה”, מוסיף זסלני בתזכירו. [94]

משה שרתוק מוסר בתזכירו פרטים נוספים על התוכנית המוצעת. הוא מציע לכלול בתוכנית ארבע ארצות: בולגריה, רומניה, הונגריה וסלובאקיה. לשלוח מייד שני אנשים — מארגן ומפעיל רדיו — ואחריהם “קבוצות גדולות יותר, לפחות חמישים איש, לכל ארץ”, כדי “להביא ציוד, להגביר את ההתנגדות וכן לשמש פיקוד ללוחמי הגרילה”. שרתוק ציין כי כל אלה צריכים להיות ארץ-ישראליים, מגוייסים ואזרחים, שיפעלו בפיקוח צבאי בריטי". [95]

התוכנית זכתה לתגובה שלילית — בהנמקות שונות ובדרגות שונות של עוצמה מצד השלטונות הבריטיים. על תזכירו של זסלני רשם העוזר הראשי האזרחי של שר החוץ הבריטי, סר ויליאם קרופט הערה בנוסח מסתייג: “… חוששני כי האמצעים הדרושים לצורך הגיחות הם כה רבים, עד שהרעיון לאפשר ליהודים להגן על עצמם ולהינצל מהשמדה, לא יהיה בו כדי להשפיע על המצב. יש לדון בהצעה לגופה מבחינה מבצעית”. כאילו ההסתייגות היא מטעמים מיבצעיים בלבד.

הצעתו של שרתוק זכתה לתגובה בעלת אופי פוליטי ונחרץ יותר מצד המטה הראשי בקאהיר. אולי בגלל הדגשתו של שרתוק על תפקידם של הארץ-ישראליים בהקמת כוחות הגרילה והפיקוד עליהם. בהנמקת המטה נאמר כי “המקורות שלנו מוגבלים, ובנסיבות הנוכחיות אין אנו יכולים ליטול על עצמנו את הארגון והתמיכה בקבוצות התנגדות מיוחדות, המוגבלות לסוג מסויים של אנשים, אפילו הדבר רצוי. נקודת השקפה זו הולמת ללא ספק את הצעותיו של שרתוק, שאינן מתקבלות על הדעת מבחינה פוליטית”. [96]

ההנמקה הפוליטית של המטה הצבאי (נגד שיתופם של ארץ-ישראליים כקבוצה מיוחדת בפעולות ההתנגדות באירופה) מצטרפת לעמדה הפוליטית הקבועה של קובעי המדיניות הבריטית במזרח התיכון, נגד כל צורה של הקמת כוח יהודי צבאי-מדיני לעתיד. הנציב העליון סר הרולד מק-מייקל אמר זאת במפורש. לדעתו “יש לגנות בתוקף כל הרחבה, שאפשר להימנע ממנה, של מתן הזדמנויות נוספות ליהודי ארץ-ישראל להתאמן בארגון לוחמת גרילה, וזאת מבחינת הבטחון הפנימי בארץ לעתיד לבוא. גם האימון שניתן להם בעבר, כאשר סיכן האוייב חלק זה של העולם, די בו כשלעצמו כדי לעודד דאגה”. [97]

בתזכיר שהגיש לקלייטון הבליע זסלני את תפקידי הארגון והפיקוד של הארץ-ישראליים בתוכניתו. מתוך מגעיו ההדוקים עם הבריטים הוא ידע ממה הם חוששים ולמה הם מתנגדים. ואולי משום כך לא נדחתה הצעתו על הסף. אך גם זה לא הועיל בסופו של דבר. בהתחלה היו בלבו תקוות. הצעת הסוכנות זכתה לתמיכה חלקית בקאהיר. י. ס. בנט ראה בה “הצעה מתקבלת על הדעת, הראויה לבדיקה רצינית”.

אולם המפקדה הצבאית הבריטית המשיכה לעמוד על דעתה, כי יש לדחות את תוכניות הפעולה שהגישו זסלני ושרתוק. רק לאחר פלישת הצבא הגרמני להונגריה (ב–19 במארס 1944) חל ריכוך בעמדה זאת. בפגישותיו עם קלייטון סקר זסלני את הנסיבות שנוצרו עם הפלישה. בבריטניה התבדו התקוות כי תקום בהונגריה תנועת התנגדות לגרמנים וכל הנסיונות הבריטיים בחודשים מאי-יוני לההדיר חוליות מיוגוסלאוויה להונגריה בשליחות ה-. S.O.E, נכשלו.

בנסיבות אלה היה קל יותר לזסלני להפוך את בריגדיר קלייטון לתומך מובהק של התוכנית. בעקבות השיחה עם זסלני חיבר קלייטון זכרון דברים ובו הגן בתוקף על התוכנית. קלייטון מצטט את זסלני כי “נוצרו עכשיו אותן הנסיבות, שנחזו מראש בתזכירים שלו ושל שרתוק. הונגריה ורומניה נכבשו בידי הגרמנים, שכבר הודיעו בשידור רדיו על כוונתם לגרש מהונגריה מיליון יהודים”. משום כך כל פעולה צריכה להעשות מייד. קלייטון הוסיף כי אינו “רואה שום תוקף ממשי בהתנגדות שבאה מירושלים”. הוא מנסה להרגיע את החששות הידועים לו היטב: “אין הכוונה להדריך את-היהודים האלה בלוחמת גרילה (ומכל מקום הם כבר יודעים הרבה בעניין זה), כי אם לאמנם בתור צנחנים ואם אפשר גם בתור אלחוטאים. נראה, כי אין בכך סכנה גדולה, שכן אין להניח כי היהודים יהיו מסוגלים להנחית צנחנים בארץ-ישראל, ואם לשוב ולצטט את זסלני, עלינו להיות מרוצים, אם נוכל לסלק מארץ-ישראל שניים או שלושה עשורים של יהודים קשוחים”. [98]

אולם נימוקים אלה לא שכנעו את השלטונות הבריטיים. ב–1 במאי 1944 נמסרה למשה שרתוק תשובה שלילית. ראובן זסלני סירב לראות בכך סוף פסוק וניסה לעקוף את המכשולים. בפגישות של נציגי המוסד לעלייה והמחלקה המדינית, ובראשם משה שרתוק, עם יואל בראנד, נודע על קיומה ופעילותה של המחתרת הציונית בהונגריה. בעקבות ידיעות אלה הוחלט לחדש את הלחץ על בריטניה לאישור תוכנית הפעולה של הסוכנות. שרתוק היה אמור לפעול בעניין זה בלונדון וראובן זסלני יצא ב–9 ביולי 1944 לבארי שבאיטליה כדי לדון עם השירותים החשאיים הבריטיים ועם התושב הבריטי, הרולד מק-מילן, על תוכנית החדירה להונגריה.

ראובן זסלני הצליח לשכנע את אנשי שיחו בבארי, ובכללם את הרולד מק-מילן, בחשיבות תוכניתו לגבי הונגריה. אבל הלחצים הנגדיים סיכלו לבסוף את יוזמתו. “… העליתי מחדש את התביעה לארגון יהודי הונגריה להתגוננות בעזרת לוחמים יהודיים מארץ-ישראל, כאחד האמצעים האפקטיביים ביותר להצלת יהודים”, כותב זסלני בתזכיר לסיכום שליחותו שארכה מה–9 עד ה–21 ביולי 1944. [99] “תוכנית זאת הוצעה על-ידי המחלקה המדינית לשלטונות הבריטיים במצרים ובלונדון עוד בפברואר שנה זאת ונדחתה על ידם”.

התוכנית היתה “החדרה מיידית בדרך האוויר של עשרות אחדות מאנשינו להונגריה, לשם חיזוק והפעלה של המחתרת היהודית-ציונית הקיימת בהונגריה ולשם הקמת בסיס צבאי שלנו על הגבול היוגוסלאווי-הונגרי-טראנסילוואני, אשר ישמש מרכז קליטה לנוער יהודי מהונגריה וטראנסילוואניה ומרכז להנהלת פעולות התגוננות והברחה מארצות אלו. פעולות אלו צריכות להתנהל מתוך שיתוף ותיאום עם השלטונות הצבאיים הבריטיים ושלטונות הפרטיזנים היוגוסלאוויים. החומר האנושי הדרוש יגוייס בחלקו מארץ-ישראל ובחלקו מתוך היחידות הארץ-ישראליות של הצבא”.

“מייד לפני צאתי לאיטליה נתקבל מברק ממשה שרתוק, בו הודיעני כי הביא את ההצעה בפני שלטונות מסויימים בלונדון וכי הוא מציע שאני אטפל בדבר באיטליה. הוא גם הודיע להם ששוחח בעניין זה עם רנדולף צ’רצ’יל, שהתייחס להצעה בקרירות… בפגישתי עם ר. צ’רצ’יל נתברר לי כי שרתוק טעה במקצת וכי רנדולף מתייחס להצעה באהדה רבה, אלא שלפי סמכויותיו אין הוא יכול לטפל בה… למעשה, עוד בהיותו בלונדון העביר תזכיר שחיבר שרתוק על הנושא הזה לגנרל ס. הממונה על ארגון תנועות מרי ומחתרת באירופה המרכזית והמזרחית” ואף “גילה נכונות להמליץ” על התוכנית בפני העוסקים בדבר בבארי.

זסלני מרווח בפירוט רב על פגישותיו עם הדרגים השונים הממונים על הסקציה הבלקנית והסקציה ההונגרית ב- S.O.E. ועל ההבטחות שקיבל מהם על תמיכתם בתוכנית, “בייחוד שגם אנשי מיניסטר המדינה בבארי המליצו על התוכנית…”.

לשליחות בבארי יצא זסלני לאחר שקיבל דיווחים אופטימיים משרתוק על מהלך העניינים בלונדון. ב–21 ביולי כותב שרתוק כי החלק הראשון של תוכנית החדירה התקבל והבריטים יפנו בעניין לזסלני. שרתוק הוסיף כי נדחה החלק השני — הקמת מרכז קליטה והפעלה בקרבת משולש הגבולות יוגוסלאוויה-הונגריה-טראנסילוואניה.

זסלני נפגש בבארי גם עם נציגי טיטו כדי לברר את נכונותם ויכולתם לסייע במימוש התוכנית ומתאכזב… “הם כולם שניים במעלה ואין בכוחם להחליט ואף לא להשפיע”. [100]

לראובן זסלני נכונה עדיין האכזבה האחרונה והמרה שבכולן. הוא ממשיך להשתעשע בתקווה שהבריטים יזדקקו לתוכנית ההתנגדות שהוא הציע להם. הוא מבסס את תקוותו על כך ש“נכשלו כל הנסיונות של השלטונות הבריטיים להקים תנועות מחתרת ומרי…” ובעיקר בהונגריה “שמבחינת המחתרת הכזיבה יותר מכל ארץ אחרת באירופה”. וגם על כך “שההתקשרות עם תנועות מחתרת שונות באירופה גרמה במקרים רבים לסכסוכים פוליטיים קשים” ואילו לגבי הסוכנות היהודית אין להניח שהיא תרצה לשלוט על הונגריה לאחר המלחמה“. הנימוק האחרון — ”הרגשת אשמה ונסיון לתקן את המעוות שעשו ליהודי אירופה על-ידי התעלמות מתביעתנו הבלתי-פוסקת לאפשר להם להילחם על נפשם ועל כבודם". [101]

ואכן, גם שלטונות הבטחון הבריטיים שוכנעו כי זוהי “הצעה מושכת” ובהערכת הביון הבריטי נקבע: “אין ספק, כי אם אפשר יהיה ליצור קשרים מוצלחים בתוך הונגריה, יהיה בדבר ערך בשבילנו. עכשיו אין לנו כמעט שום חומר מודיעיני מהונגריה, ושום פעולות אינן נעשות שם נגד האוייב. אם ייסוג האוייב לקו דנובה-סאבה תהיה בכך משום עזרה רבה אם יהיו לנו קאדרים בתוך הארץ, לא רק לצרכי ביון, כי אם כדי לעורר התנגדות לאוייב”, ומייד בהמשך באה ההסתייגות, “אף שתיתכן התנגדות מטעמים מדיניים או דתיים לשימושנו בסוכנות היהודית לצרכינו, אפשר שלא תהיה שום התנגדות לבחירתם של כמה מאלה, רצוי מהמשרתים כבר עכשיו בצפון אפריקה ובאיטליה”. [102]

בתוכנית תמך גם יועצו האישי של ראש ממשלת בריטניה לענייני מודיעין, מיג’ור דזמונד מורטון. אבל התנגד לה בתוקף הנציב העליון הרולד מק-מייקל והסכים אתו לורד מוין כי “השימוש בכל קבוצה מאורגנת, המקיימת קשרים הדוקים עם הסוכנות היהודית, הוא בלתי-רצוי והרה סכנות”. הוא תבע כי התוכנית תצומצם לגיוסם של “כמה יהודים יחידים מארץ-ישראל וממקומות אחרים”. [103]

מכל ההתכתבויות הרבות בין השרים התושבים בבארי, בקאהיר ובקאזרטה שבתוניס נולד עכבר של הסכמה לשלוח להונגריה עשרה מתנדבים יהודיים ממוצא הונגרי, שכבר קיבלו הדרכה מודיעינית. זה הכל. האישור של מק-מילן ניתן רק לכך ש“הם ישרתו כפרטים בפיקוד ה- S.O.E. ולא בקבוצות בהנחיה יהודית מארץ-ישראל”. [104]

האישור המוגבל והמצומצם הזה חל, כנראה, על תוכניות הצנחה שהן או דומות להן היו בצנרת בלאו-הכי. הוא ניתן באיחור משווע של שבעה חודשים לאחר הגשת התוכנית הרחבה, שלא אושרה; לאחר שנכשלה שליחותו של יואל בראנד לפי הצעת אייכמן — “יהודים תמורת משאיות”, לאחר שמכונת ההשמדה של יהודי הונגריה פעלה במלוא הקצב; ולאחר שבעלות הברית נמנעו כאילו במתכוון מלהפציץ אפילו פעם אחת את כבשני ההשמדה, או אפילו את תחנות הרכבת והמסילות שהובילו את היהודים אל כבשני המוות.

לאחר שנראה היה לזסלני שבבארי לא הסתדרו העניינים בקצב המקווה, הוא יצא לברר בקאהיר מדוע. הוא לא הצליח לגלות את הסיבות לעיכוב והוסיף לחקור עד שבאחד ממשרדי המפקדה הראו לו את המברק הבא: “בעניין התוכנית שהובאה לפניכם על-ידי זסלני מן הסוכנות היהודית, הוחלט לאחר התייעצות עם משרדי החוץ והמושבות כי השיקול הפוליטי מכריע כנגד התועלת הצבאית שאפשר להפיק מן התוכנית ועל כן אין להוציאה לפועל”. על כך הוסיף זסלני בתזכירו משפט משלו: “גם הפעם גברה יד המקטרגים ושוב איבדנו את האפשרות לבוא לעזרת הגולה”. כשבוע לאחר מכן כותב ראובן זסלני למשה שרתוק כי “גם אם יאושרו כעת התוכניות הדבר עשוי להיות מאוחר…” [105]

לאחר עוד מכתבי דאגה, ששולח זסלני מקאהיר באוגוסט וספטמבר ובהם הוא מצביע על סימנים של גניזת התוכנית מצד הבריטים, הוא מסכם בסוף ספטמבר 1944 את “תוכנית ההתגוננות” שלמענה פעל: “ההר לא הוליד אפילו עכבר”. ביטוי לאכזבתו ולמרירותו נותן זסלני במכתב אל משה שרתוק. במהלך המלחמה האמין, כך הוא כותב, לשיקולים ולנימוקים הבריטיים כאשר סירבו הללו להצעותיה של הסוכנות. אולם הפעם היתה זו תוכנית כשרה מבחינה מדינית וגם השלטונות הצבאיים ראו בה תועלת. “כנראה שיש איזה גורם של רישעות אצל בני בריתנו. לאחר שהתוכנית אושרה על-ידי הגורמים הצבאיים ועל-ידי השלטונות המרכזיים בלונדון באה יד נעלמה וגרמה לאי-הוצאת התוכנית אל הפועל”. [106]

כך סוכלה התוכנית הגדולה שמטרתה היתה לעורר ולארגן תנועת התנגדות, שאולי היתה מסייעת לדחיית תוכניות ההשמדה ולהצלת חלק מיהודי הונגריה שנשלחו לתאי הגזים בעצם הימים, השבועות והחודשים של שנת 1944, שבהם ניסה ראובן זסלני להניע את הבריטים לאשר את התוכנית. כדי להמתיק במשהו את הגלולה המרה הזאת צריך להזכיר כי בחודשים אלה יצאו כמה צנחנים לשליחותם באירופה, כמתואר בפרק הקודם, אך היה זה מעט מדי ומאוחר מדי והנסיון הגדול לפעול למען יהודי הונגריה כלל לא יצא אל הפועל בגלל הבריטים. הם שדחו את כל ההצעות והתוכניות של המחלקה המדינית של הסוכנות לנסות להציל את יהודי הונגריה.

עם כשלון התוכנית מסיים ראובן זסלני את תפקידו כאיש הקשר בין המחלקה המדינית של הסוכנות לבין השירותים החשאיים הבריטיים. את התפקיד מקבל טדי קולק, זה שהתחיל את עבודתו במחלקה המדינית כעוזרו של ראובן זסלני ועתיד להפוך לידיד קרוב ואף לשותף. טדי קולק היה היפוכו הגמור של ראובן זסלני בהרבה מובנים — באופיו הקליל והפתוח, “האופי הווינאי”, בצורתו החיצונית ה“גויית” ובחן האישי הנסוך על הליכותיו. האיש שכל העולם הוא לו במה וכולם הם ידידיו והוא ידיד לכולם. טדי קולק לא ניסה ולא יכול היה להתחרות בראובן שילוח (עוד בהיותו זסלני וגם לאחר מכן) ביידע הרב, בהתמדה השיטתית ובמקוריות המחשבה. כמוהו הוא נע בין הערצתו לדוד בן-גוריון, האיתן והסמכותי והבלחי-נרתע, לבין נאמנותו האישית המלאה, המהולה בהערכה ובחיבה למשה שרת, המיוסר והפגיע, שאינו יכול ואינו רוצה להשתחרר מראיית הצד השני של המטבע — בעיקר בהיותו ראש ממשלה. רוב הזמן הצליחו בן-גוריון ושרתוק (גם בהיותו שרת) לפעול יחד, כשזה האחרון משמש עזר טוב, משלים ומאזן, כנגד בן-גוריון. עד לקרע הטראגי והבלתי-נמנע, אולי, ביניהם.

טדי קולק הצליח לשמור אמונים לשניהם וגם על מערכת יחסים תקינה עם הסובבים אותם. בכך היה טדי קולק עתיד להשתייך למין “שלישיה”, יחד עם אהוד אבריאל וראובן שילוח, שבתוכה שררו יחסי הערכה, חיבה ואף קנאה ותחרות סמויות על הקירבה ל“אוזנו של הזקן” (בן-גוריון) ועל ההסכמה והאישור של שרתוק גם יחד. היתה זאת “שלישיה” של “ביצועיסטים” בעלי תושיה ויוזמה וכושר אילתור, מין “קבלנים למבצעים”, “ברוח המפקד” שאינם סתם “יֶסמנים”. בכוח אלה הם זכו למעמד המיוחד שהיה להם אצל בן-גוריון ושרת גם יחד. בתוך “השלישיה” הזאת, בינה לבין עצמה, היה שילוח ראשון בין שווים. יוזמותיו ותפיסותיו בתחום האסטרטגיה המדינית והבטחונית נשתמרו שנים רבות אחרי מותו כנכסי קבע בדרג הביצועי העליון של מדינת ישראל. אבל מבחינה פורמלית זכו שני חבריו למעמד גבוה יותר. האחד — שגריר ומנכ“ל. השני — מנכ”ל. וראובן שילוח עד יומו האחרון — לא זה ולא זה. ראשון בין שווים בסמכות לא-פורמלית, אבל נחות מהם מבחינת המעמד הפורמלי. הסיפור הזה על גלגוליו השונים לעתיד לבוא — התחלתו נעוצה בזמן שטדי קולק בא למלא את התפקיד שהתפנה על-ידי ראובן זסלני.

זמן קצר קודם לכן, עם גבור הסימנים לכשלון התוכנית עקב הסירוב הבריטי, מביע זסלני את רצונו לעבור לתפקיד אחר והוא מעדיף — בלונדון. [107] בסופו של דבר עתיד זסלני להפליג לארצות-הברית ולא ללונדון. אולי גרמה לכך האכזבה הסופית מכשלון תוכנית ההתגוננות ואולי היתה זאת טלטלה נוספת בין לונדון, ניו-יורק, וושינגטון וירושלים ובין רצונותיהם של משה שרתוק ודוד בן-גוריון, שכל אחד מהם העדיף להועיד לראובן זסלני תפקיד אחר.

פרק חמישי: “דרוש לנו אינטליג’נס”

“לחברים היושבים בחדר זה איני צריך להרבות בדברים על חשיבות מוסד זה בחיים המדיניים אשר שמו אצלנו ש”י — אינטליג’נס אצל עמים אחרים — אשר למעשה איננו מצטמצם באיסוף ידיעות בלבד… האינטליג’נס, שאין לו תרגום לעברית, זהו אחד המכשירים המדיניים הנחוצים ביותר ובייחוד במלחמה זו. ונדמה לי שזה יישאר מכשיר מדיני של קבע בשנים הבאות… מכשיר ממלכתי זה יישאר מכשיר של קבע אצל מדינות העולם, ונדמה לי שהוא יצטרך להשתכלל ולהפוך מכשיר של קבע גם במכונה המדינית שלנו“. זו היתה המסקנה העיקרית בדבריו של ראובן זסלני כאשר סיכם את כל פרשיות ”השיתוף החשאי" שהוא עמד בראשן, במהלך מלחמת-העולם השנייה, בדין וחשבון שהגיש למחלקה המדינית של הסוכנות. [108]

ומסקנה שנייה: הצלחנו להיות עצמאיים, להיות שותפים ולא סוכנים שכירים. “בכל עבודתנו הדריך אותנו הרעיון הקובע אותנו כגורם מדיני עצמאי ולא כסתם תרומה למאמץ המלחמה… בכל עבודתנו במפעל הצבאי שלנו, במפעל החרושתי בימי המלחמה, בכל התרומה שלנו למאמץ המלחמה, השתדלנו וחתרנו לקראת עצמאות בעשייה, לקראת הופעה כשותף. אם לא שווים בכמות, אבל שווים בדרגה… אולם בשדה פעולה זה [האינטליג’נס] היה הרבה יותר קשה לעמוד על העצמאות מאשר במפעלים אחרים… נדמה לי כי יצאנו בכבוד מן המבחן של הפעולה הזו, של שיתוף-פעולה בשטח זה, בלי להפוך לסוכנים שכירים של המוסדות האחראיים”.

להלן מונה ראובן זסלני את המיגבלות והקשיים שליוו את הפעולה: "ראשית — חוסר כוח אדם; אין אצלנו אנשי מקצוע. כולנו נבונים, כולנו חכמים, אבל אנשים שהתמחו ולמדו בצורה שיטתית את המקצוע הזה לא היו אצלנו… עוד יותר חסרה לנו ההכשרה הנפשית. כל עניין האינטליג’נס הוא לזרא לאנשים שלנו. יש איזו אווירה של חשדנות וסלידה כלפי ענף זה.

"הבעיה השנייה — הדעה הקדומה של החברים אצלנו נגד מקצוע זה, שמקורה לא מעט בחוסר חיים מדיניים במשך דורות, הפריעה לא מעט בעבודה. גרמה לסיבוכים לא קטנים ביחסים בינינו ובין בני בריתנו.

"הגורם השלישי… הוא שאנו, כבנות בריתנו, כולם, לא ראינו את הנולד, לא התכוננו למלחמה.

"גורם נוסף שהיה למכשול בעבודתנו היה הסיבוך המדיני והנפשי שנוצר ביחסינו עם בעלת הברית החשובה בריטניה. קשה היה לחברים לשתף פעולה עם בריטניה…

“גורם נוסף — טכני… זהו הריכוז המופרז, לא מתוך שיטה, אלא באין ברירה, של האינטליג’נס אצלנו. זאת בניגוד לשיטת העבודה אצל בנות הברית, או מדינות ‘הציר’. שם מי שעוסק באינפורמציה צבאית אינו עוסק באינפורמציה פוליטית. שם קיים פיצול רב — מחוץ לאיזה שהוא מקום מרכזי, אשר שם יש ידיעה הדדית. זה [הפיצול] מקל על הזהירות ועל ההתמחות. אצלנו כל הפעולות רוכזו במוסד אחד, מוסד משותף למחלקה המדינית ולארגון [ה’הגנה’] — אשר סיפק לנו מלאי של חומר אנושי לעבודה זו”.

דבריו אלה של ראובן זסלני, באותה עת, על הצורך בקיומו של “אינטליג’נס” ועל הבעיות השונות הכרוכות בפעולתו, היו אז בגדר ראיית הנולד ממש. הם היו חלק מלקחי מלחמת-העולם השנייה שגם ארצות-הברית הפיקה באותו זמן, או לאחר מכן, ושהובילו להקמת “סוכנות הביון המרכזית” (. C.I.A ) כעבור שלוש שנים — בשנת 1947.

בהמשך דבריו מסכם ראובן זסלני את הפעולות המשותפות עם הבריטים (שכבר נסקרו לעיל). [109] “אם הגענו לשיתוף-פעולה”, אומר זסלני, "הרי זה הודות למאמצים שהחלו בלונדון ולא בארץ-ישראל… אומנם עוד לפני שנוצר הקשר בלונדון הצענו את עזרתנו לאנשים שהכרנו, שנוצרו בינינו קשרי ידידות בימי המאורעות. הצענו שיתוף פעולה, אבל החשדות ההדדיים בארץ-ישראל היו הרבה יותר מושרשים מאשר בלונדון. שם נכנסו לענפי פעולה אלה אנשים אשר לא היה להם קשר עם המזרח — עם האדמיניסטרציה בארץ, משרד המושבות, ועם מנגנונים צבאיים אשר היו לנו קשרי מלחמה והיאבקות בהם בארץ. בלונדון הם היו חופשיים יותר משגיאות קודמות ולכן אפשר היה להגיע [אתם] לשיחה ולמשא מתן על שיתוף פעולה ביתר קלות מאשר בארץ-ישראל.

“האנשים שבאו מקרוב למפעל הזה [מצד האנגלים] ואשר ראו בזאת רק שליחות לזמן המלחמה — היו נכונים יותר לשתף פעולה אתנו. אנשי המנגנון הקבועים היססו מאוד… הההלטה של מוסדות האינטליג’נס הבריטיים המרכזיים לשתף פעולה אתנו גמלה בשעת הכשלונות הצבאיים באירופה ב–1940. כשידעו שצפוי כשלון לצרפת — ולא ידעו מה צפוי במלחמה זאת — החלו לחפש ידידים ומשענות חדשות וכך באה היענות בלונדון להצעות שלנו לשיתוף פעולה”.

כאן מספר זסלני על הקשר שנוצר עם המוסד שנקרא ( D ) [110]: “לאחר משא ומתן בלונדון הוחלט על מסירת התפקיד של ארגון גרעין מחתרתי יהודי באירופה לנו — כעזר לבנות הברית. את הארגון שלנו כינו אנשי האינטליג’נס בקורספונדנציה שלהם בשם הקוד ‘ידידים’ ( Friends ) והשם אינו מקרי. היה בו תוכן יותר עמוק, כי באמת עמדו בראש המוסד בזמן ההוא אנשים, שהיה ברור [להם] שהיהודים ידידים של בנות הברית, אנשים המוכנים לכל קורבן”.

“תחילה היה המוסד עצמאי”, מספר זסלני לאנשי המחלקה המדינית, "אך במשך-זמן הוא נאלץ להסתגל למסגרת הצבאית הכללית של בריטניה. הדבר הפריע להרחבת הפעולות ומרבית ההצעות שהציעה מחלקה זאת נדחו על-ידי השלטונות בארץ. לפני כמה ימים עיינתי בתיק של חילופי מכתבים בינינו לבין אותה מחלקה. אנו הצענו הצעות ותוכניות — הם התלהבו ואמרו לנו לפתוח בהכנות [ואז] תכננו תוכניות. אבל פתאום באה הודעה — ההחלטה שלילית. לרוב מסיבות צבאיות, אבל זה היה רק לשם הנימוס.

אותה יד נסתרת — האדמיניסטרציה בארץ, משרד המושבות ומשרד החוץ — הביאה לביטול התוכניות. ברגע האחרון באו ואמרו: השכר הצבאי, המלחמתי, שאפשר להשיג על-ידי שיתוף פעולה כזה, יוצא בהפסדו המדיני. כך רבים מהמפעלים שיכולנו להצליח בהם ויכלו להביא להצלת אלפי אנשים מאובדן — לא הגיעו לידי ביצוע בשל התערבות זו“. ראובן זסלני מביא לדוגמה את המשא ומתן שניהל עם מחלקה זו באשר להצבת משדרים ולוחמים, לצורך יצירת גרעין התקוממות בבלקנים במקרה כיבוש. ”הצענו הצעה מפורטת ולא יצא ממנה כלום — בשל התנגדות גורם נסתר". [111]

“הסכנה המתקרבת” [לגבולות הארץ], ממשיך זסלני, “הביאה גם את המתנגדים הגדולים ביותר לשיתוף פעולה… למשא-ומתן עמנו. חבל שהסכנה לא נמשכה זמן ארוך יותר… אז יכלו להיווצר תקדימים של שיתוף-פעולה שיכלו לשמש אותנו בעתיד”. זסלני מפרט את הפעולות שבוצעו בכל זאת במסגרת שיתוף-הפעולה הקטוע: הכנה לפלישה לסוריה על-ידי תעמולה, קשרים פוליטיים, ופעולות חבלה. וכן — משימת “כ”ג יורדי הסירה“ שנשלחו לפיצוץ בתי הזיקוק בטריפולי, ניהול תחנת השידור החשאית של ”צרפת החופשית" ועוד.

“אנחנו הצלנו את אנשי דה גול שהיו בסוריה והברחנו אותם לארץ-ישראל — הכל בידיעת האנגלים ובעזרתם. בפעולות הללו נאסרו כמה מאנשינו. טוביה ארזי נפצע, ששון וחברים אחרים נידונו שלא בפניהם ל–20 שנה”. לאחר מכן מספר זסלני על תקופת אל-עלמיין, על תוכניות הנסיגה והתחלת הפלמ“ח, כמתואר לעיל. ”הכינונו ארגון לפעולה גם בסוריה ובעיראק אבל לא יצא מזה כלום. במצרים היה לנו רק תא באלכסנדריה… בחלוף הסכנה באל-עלמיין צומצם היקף שיתוף הפעולה וכעבור זמן הופסק לגמרי".

להלן מתאר זסלני את שיתוף הפעולה עם האינטליג’נס הבריטי [16 M, או בכינויו המזרח תיכוני I.S.L.D. ] באמצעות משרד החקירות בחיפה, ששימש דגם-אב לשיתוף פעולה דומה עם ארה"ב לגבי ארצות מזרח אירופה לעתיד לבוא (ועל כך להלן).

"בתחילה היה קשר זמני, חד-פעמי — למען איסוף מיהודים יוצאי אירופה שבאו לארץ-ישראל אינפורמציה צבאית, כלכלית ותעשייתית על גרמניה ועל איטליה. הקשר עמם היה קשה יותר. במוסד זה [ M16 ] היו רגילים להעסיק שכירים שקיבלו פקודות ומשכורת. כאן האנשים שלנו אמרו: פקודות אנחנו מקבלים רק מהסוכנות היהודית. האינטליג’נס הסכים לשיתוף-פעולה עמנו רק במצב של סכנה או אין ברירה. לאחר עבודה רבה הגענו עמם ליחסי ידידות, אבל לעתים היתה להם ההרגשה שמוטב לא לשתף פעולה. אם היינו משמשים רק כספקי סוכנים למשרד אינטליג’נס זה — יכול להיות שהיינו מגיעים עמם לשיתוף פעולה רחב יותר.

"משרד החקירות שהוקם בחיפה ב–1940 היה אחד המפעלים המוצלחים ביותר של המחלקה המדינית. מוסד זה תרם לא מעט למאמץ המלחמה והרים לא במעט את קרננו בעיני כל בנות הברית — ולא רק הבריטים. דאגנו שבנות הברית יידעו לגבי דיווחים מסויימים שהם פרי איסוף ומחקר עצמאי של הסוכנות היהודית.

“במהלך העבודה נחקרו במשרד למעלה מ–5,000 איש. בעקבות החקירות הוגשו למעלה מ–2,000 דינים-וחשבונות ואלו היו מלווים בלמעלה מ–900 ציורי מפות ומאות תצלומים. על דוח”ות אלה הגיעו למעלה מ–400 הערות מלונדון ומקאהיר. בהערות נתבקשנו להשיג חומר נוסף על בעיות מסויימות ולהוסיף פרטים בדוח“ות משלימים. כמו כן הגיעו מלונדון ברכות כאשר השגנו אינפורמציה חשובה”.

להלן מתאר זסלני את התסכול שהיה כרוך במפעל הצנחנים. "אנחנו אמרנו לבריטים שאנו צריכים להגיע לאירופה. אתם צריכים אנשים ולנו יש מתנדבים. הבה נקים מפעל משותף שבו ייצאו האנשים בשליחות כפולה, שאין בה למעשה שום סתירה. למרות זאת היו קשיים. אנו יודעים על משרד מסויים שהצענו לו שיגור שליחים במשותף והוא השיב בשלילה. רק לאחר שאותו משרד לא הצליח להחדיר לשם שליח משלו — הוא נענה להצעתנו.

“הצעותינו ותוכניותינו לשיגור השליחים התבססו על חומר מפורט שהושג על-ידי משרד החקירות; לאן יגיעו השליחים, למי עליהם לפנות וכו’. הבריטים נוכחו לדעת שפעולה שהתבססה על אינפורמציה שלנו הצליחה, וברוב המקרים שבהם חלקו עלינו נכשלו פעולותיהם. האנשים שישבו בחיפה ואספו חומר עשו זאת מתוך הרגשת שליחות. גם ביחס למשרד זה סבלנו מחשדנות בריטית, ומאידך — מסלידת חברינו לשיתוף פעולה עם האינטליג’נס הבריטי”.

זסלני מתאר מקרה של שני שליחים שסירבו להתגייס לצבא הבריטי. אי-יציאתם לפעולה עלולה היתה להנחית מכה על כל מפעל החדירה לגולה…“ אבל אני מבין ללבם של שני החברים, כי זוהי מורשת של דורות, פרי סיבוכים נפשיים פוליטיים. גורם זה הכשיל לא במעט את עבודתנו ואנו צריכים לדעת להתגבר עליו בעתיד”.

וכאן חוזר ראובן זסלני ומסיים במה שפתח, וזהו הלקח העיקרי לעתיד — “אני הבאתי תיאור כללי זה של עבודת המודיעין מסיבה אחת; בשנים הקרובות המודיעין, והמלאכה הקשורה במודיעין, ימשיכו למלא תפקיד מרכזי בעבודה המדינית והכלכלית של בנות הברית. בריטניה וארה”ב למדו לקח חמור על ההזנחה שהיתה בתחום זה. וסביר להניח שלאחר המלחמה ישאירו מוסדות מודיעין באירופה. גם אנחנו נצטרך לפעול באירופה. משם תבוא עלייה. אנו נצטרך להמשיך בשיתוף-פעולה — או למצוא דרכים חדשות לשיתוף-פעולה עם מוסדות אלו".

באותה ישיבה אמר אליהו ששון על ראובן זסלני את הדברים הבאים: “במשך שנים אלו נמצאתי לא מעט ליד ראובן. הייתי עד לכך איך שהוא עובד יחיד. יחידי היה עוסק בכל הדברים האלה. לא היו לו הרבה שותפים ויש להצטער על כך שהוא עוזב את המחלקה ומוסר אותה לאנשים שרק לפני זמן קצר נכנסו לעבודה הזו. אינני יודע אם לאור ידיעותיו והעניינים שהקיף, היה מותר לו לעזוב אותנו…”

בעקבות דברי אליהו ששון מעיר משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית, כי הוא לוקח על עצמו את האחריות ליציאתו של ראובן זסלני לחו“ל (מדובר, כזכור, בנסיעתו באמצע דצמבר לארה”ב) וקובע: “את הקשרים שיצרנו במלחמה צריך להוריש למוסדות הקבועים שלנו בלונדון ובוושינגטון. זה יהיה חלק מהתפקיד של ראובן שם”.

מכאן ולהבא נפתח פרק-ביניים בחייו של ראובן זסלני עד לפרק החדש, המתחיל עם תחילת מלחמת העצמאות. פרק-ביניים זה בחייו של זסלני הוא גם פרק מעבר באוריינטציה של המדיניות הציונית כולה מבריטניה לארה"ב, מלונדון לניו-יורק ולוושינגטון. גם בכך היה ראובן זסלני מן הראשונים. ההתחלות הראשונות היו במגעים עם אנשי ה- O.S.S. בקאהיר והמשכם בפרק שלפנינו. וכמו בפרקים אחרים בחייו מיטלטל ראובן זסלני בין משה שרת, שעדיין דבק באוריינטציה הבריטית, לבין דוד בן-גוריון שכבר הקדים והעביר את מרכז הכובד של מחשבתו ופעילותו לזירה האמריקנית.

חלק ג: תפקידים רבים מדי

פרק ראשון: מזסלני לשילוח

בחודש דצמבר 1944 מפליג ראובן זסלני לארצות-הברית, עם רעיתו בטי. בנסיעה, שארכה ארבעה שבועות, והיתה רצופת תלאות וסכנות של שלהי המלחמה, מתאושש זסלני מן האכזבות והתסכולים הרבים שהיו מנת חלקו בשלב האחרון של תפקידו הקודם. זמן קצר אחרי בואו לארצות-הברית הוא פותח פרק חדש בפעילותו, שהתחלותיו נעוצות בפרק הקודם.

בסוף ינואר 1945 כבר נפגש ראובן זסלני עם אנשי “האגף המזרחי” של מחלקת המדינה ועם אנשי “האגף המזרחי” של משרד המלחמה. [112] “בשיחות אחדות בוושינגטון השתתפו גם אנשים כאלה שנפגשנו אתם לרגל עבודתנו בארץ ובקאהיר בשנים האחרונות. כנראה שאצטרך לנסוע עוד פעמים אחדות לוושינגטון להמשיך בשיחות ולהגיע לידי סיכומים בהצעות מעשיות אחדות שדנו בהם”. [113]

אחד הנושאים שעמדו על הפרק באותה עת היה הקמת מרכז פעולה בשווייץ לביצוע פעולות משולבות של הצלת יהודים ואיסוף מודיעיני בגרמניה. בעניין זה קיים ראובן זסלני קשר עם אנשי ה- O.S.S, שעמם כבר נפגש בעבר. [114] הוא סיכם אתם כי בתמורה לסיוע אמריקני בהפעלת שליחים מארץ-ישראל בגרמניה ובאוסטריה תספק הסוכנות היהודית ל-. O.S.S אינפורמציה מודיעינית חשובה וכן תסייע לפעולות משותפות במזרח התיכון ובאירופה. [115] מסידרת המכתבים שכתב מארצות-הברית מתקופה זאת של מסעו הראשון עולה, שלפני צאתו קיבל את הסכמת משה שרתוק למגעיו עם ה-. O.S.S. והכוונה למגעים עם המחלקה המתאימה ב-. O.S.S על שיתוף-פעולה, במיוחד בתחום המודיעיני האנטי-נאצי.

זסלני מדווח על פגישות עם אישים שונים וביניהם פנרוז, שאותו הכיר בעת שהיה אחראי על פעולות ה-. O.S.S בקאהיר בשנות המלחמה. [116] עם איש זה סוכם על פעולה משותפת לחשיפת ארגונים נאציים, במיוחד אלה שפעלו במסווה של ארגונים יהודיים, או אנטי-נאציים. דובר על מועמדים מטעם הסוכנות לשליחות לארצות אירופה החופשיות ולעבודת התיאום עם ה-. O.S.S, וראובן זסלני מציע את עצמו, את טדי קולק ואת אהוד אבריאל. לדעתו אבריאל הוא המתאים ביותר למשימה, אך טוען שניתן לחלק את המלאכה בינו לבין אבריאל. עוד ביטוי לשיתוף-הפעולה ההדוק בין השלישיה הזאת. ועוד ביטוי: קולק הוא אחד המכותבים העיקריים של זסלני בתקופה זאת.

בפגישה אחרת במחלקת המחקר של אגף המזרח התיכון של ה-. O.S.S מגיע ראובן זסלני לסיכום עם נציגם במזרח התיכון, לואיס א. פרכטלינג, בעניין שיתוף-פעולה עם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. היא תעביר ל-. O.S.S חומר מזרח תיכוני, בעיקר על ארץ-ישראל, בנושאים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ועוד בהסתמך על המומחים שלה — אליהו ששון, דוד הורוביץ, עזרא דנין ועוד. [117]

בעקבות מגעיו של זסלני עם נציגי ה-. O.S.S בוושינגטון נפגש גדעון רופר (רפאל) עם נציג אמריקני שהגיע לארץ כדי לגייס מועמדים לחדירה לאוסטריה בשטח שנפל לידי הסובייטים. גדעון רפאל עמד עד אז בראש משרד חקירות בחיפה, שנפרד ממשרד החקירות שבראשו עמד עמנואל ילן בגלל מריבות בין שניהם שהובילו לחלוקת תחומי עבודה שונים. [118] למשרד החקירות של גדעון רפאל היו כמה תפקידים. היה צורך בחקירה בטחונית של העולים היהודיים שהגיעו בשנות המלחמה מתורכיה דרך סוריה והיה חשש למסתננים נאציים בקירבם. זה נעשה בשיתוף-פעולה עם שירות הבטחון הבריטי MI5, שכינויו במזרח התיכון היה S.I.M.E. [Security Intelligence Middle East]

היה למשרד זה תפקיד נוסף: איסוף חומר מרשיע על פושעי מלחמה מפי יהודים שהגיעו לארץ. בשנת 1945 נמסר החומר הזה לוועדה הבין-לאומית לפושעי מלחמה, שמרכזה בלונדון. הפעילות הזאת נמשכה עד סוף המלחמה ולצורך תפקיד זה עמד המשרד בקשר עם האינטליג’נס המדיני — MI6 (שכינויו במזרח התיכון היה כאמור I.S.L.D. ). היתה כוונה שחיים וייצמן ישתמש בחומר הזה להגשת כתב אישום בשם העם היהודי בבית-הדין לפושעי מלחמה בנירנברג.

תפקיד שלישי, שהגה דוד הורוביץ, היה איסוף חומר על רכוש יהודי פרטי וקהילתי שנשדד על-ידי הנאצים. לצורך זה נשלחתי לגרמניה ולאוסטריה, מספר גדעון רפאל. החומר שנאסף במשרד החקירות סייע כעבור זמן לתביעת הפיצויים והשילומים שהוגשה לממשלת מערב-גרמניה.

ה“קבלן” לכל העבודות הללו כלפי הבריטים והאמריקנים היה ראובן זסלני, שהתחייב בפניהם לספק את המידע שאחרים אספו בשבילו (ולא תמיד החומר היה מהימן ובדוק, טוען רפאל). זסלני היה עושה שימוש בחומר הזה ומקבל תמורתו ידיעות ששמר לעצמו. חבריו לעבודה טענו תמיד שאינו משתף אותם בכל המידע העומד לרשותו, גם זה הדרוש להם למילוי תפקידם. [119]

באפריל 1945 מדווח רפאל לראובן זסלני הנמצא בארה“ב: ”שיתוף הפעולה עם שירות הבטחון הבריטי ( S.I.M.E. ) פה במקום הביא כמה תוצאות מועילות בשבילם ונמשך עד עכשיו. הם יסיימו את עבודתם בימים אלה מחוסר עלייה. בחודשים האחרונים טיפלתי בריכוז חומר על ענייני הארץ והסביבה בשביל ה- O.S.S…. עיקר העיקרים שנוכל להגיע למקומות בהם נשארו יהודים וברור לנו שלא נוכל להגיע להרבה מקומות בלי שיתוף פעולה". [120]

ראובן זסלני, הפעלתן הקדחתני וחסר המנוחה, מוצא לעצמו במסעו הראשון לארה“ב אפיק פעולה נוסף — מאמץ הסברה בקרב מעצבי דעת הקהל האמריקנית. הוא מרבה להיפגש עם עיתונאים, פרשנים ואנשי פרסום. הוא מותח ביקורת על אוזלת-ידם של האנשים והמוסדות העוסקים בהסברה ציונית — דבר שאינו מגדיל את אהדתם כלפיו, כפי שאפשר להניח. לעומתם ניצבו אז פעולות התעמולה ההמונית המוצלחת של הוועד להצלה והוועד לשחרור לאומי בראשות פיטר ברגסון (הלל קוק), שפעל מטעם האצ”ל בשנות המלחמה והמאבק. קשה להטיל ספק בצידקת הביקורת שמתח אז ראובן זסלני על מוסדות התנועה הציונית והנהגת יהדות ארה“ב, וזו, אכן, השאלה הגדולה המעוררת יותר ויותר תהיות וביקורת מאז ועד עתה — האם לא היתה הזנחה משוועת בכל תחומי הפעילות של הסברה והצלת שרידי יהדות אירופה במהלך מלחמת-העולם השנייה ולאחריה. כלום לא היה אז ליקוי מאורות בהנהגת התנועה הציונית ויהדות ארה”ב והאם אי-אפשר היה לעשות יותר. ראובן זסלני פעל בכל כוחו ככל התחומים הללו, אבל אין ספק שלא היה די בכך.

לאחר כמה ביקורים בוושינגטון הוא זועק על הנתק המשווע, הקיים לדבריו בין המוסדות הציוניים בארה“ב לבין משרדי הממשלה והעיתונות. הוא מתרשם מאוד מהתחזקות התעמולה הערבית שם וממליץ לחזק את נציגותנו בארה”ב — המלצה שיחזור עליה לעתים קרובות בעתיד. הוא גם תובע להזרים אליה חומר הסברה ומידע שוטף על הנעשה. [121]

הוא מזהיר שוב ושוב מפני התחזקות התעמולה הערבית על [122]רקע התכנסותה הקרובה של ועידת סן פרנציסקו (ערב הקמתו של ארגון האומות המאוחדות). לשרת הוא כותב: “נוצרה הרגשה כאילו מחוץ לשלושת מנהיגי העולם המקובלים, נתגלה מנהיג רביעי (כוונתו למלך אבן סעוד, שליט ערב הסעודית, שרישומו היה ניכר אז מאוד בדעת הקהל האמריקנית) כמעט שווה להם בדרגה… אם לא נעשה את המוטל עלינו בעוד מועד, יהיה אך כפסע בינינו לבין מהדורה חדשה של מדיניות פיוס במזרח”. וכך גם לאליהו גולומב: “… עלינו להרוס את הלגנדה הערבית ולהילחם בכל תוקף נגד ההנחה כי פתרון הבעיה בארץ-ישראל יכול להיות תלוי בהסכמה ערבית… עלינו להבטיח שאם לא תיתכן הכרזה מיידית על מדינה, לא יימסר הדבר להכרעת המוסד הבין-לאומי החדש… אסור לנו לשחרר את ממשלות אמריקה ובריטניה מהחלטה”. [123]

לסן פרנציסקו הגיע ראובן זסלני ב–26 באפריל 1945, לקראת מועד הפתיחה, יחד עם אליהו אילת וגרשון אגרון — כולם על תקן של משקיפים. תפקידם היה לסייע ולייעץ לנציגי הסוכנות בארה“ב במהלך הוועידה. ראובן זסלני פעל במסדרונות הוועידה וניסה להשפיע על דעת הקהל באמצעות מכתבים לאנשי תקשורת ולסופרים, כדי לגייס תמיכה בשתי תביעות עיקריות. האחת — למנוע צירוף של נציג ממדינה ערבית לוועדה שתטפל בבעיות ה”נאמנות" (על מדינות המנדט של חבר הלאומים לשעבר, ובתוכן ארץ-ישראל; ועדה זאת עתידה היתה לקבוע אם תיחשב ותוגדר ארץ-ישראל כשטח המסור לנאמנותה ולאחריותה הבלעדית של בריטניה). השנייה — להבטיח כי בכל החלטה על שטחי נאמנות תובטח שמירת זכויותיהם של היהודים בארץ-ישראל. [124]

במהלך הוועידה מריץ זסלני מכתבים לקולק ולשרף ובהם הוא מעלה הצעות ריאורגניזציה במוסדות הציוניים בארה"ב. זה היה הרגלו כל הזמן למתוח ביקורת ולהציע כל מיני תוכניות בפני ידידים הקרובים לאוזנם של הקברניטים, בתקווה שהצעותיו ודברי הביקורת שלו אכן יגיעו לתעודתם. ואכן, ידידים-מכותבים אלה, קולק ושרף ודומיהם, היו בעמדות-מפתח שאיפשרו להם למלא תפקיד של צינור להעברת מסרים ביקורתיים ובלתי-נעימים בשליחותו של זסלני.

אבל בינתיים הוא עוסק גם בדברים מיידיים יותר: “… [הוא] מכיר את כולם — את הגדולים והקטנים, יודע את כל הניגודים עד הדקים שבדקים, בין המפלגות השונות והארגונים והאישים… הוא רכש קשרים רבים וסלל את הדרך בפני קשרים חדשים. פעולתנו המשותפת נשאה [125]ברכה בוועידה ופתחה אפשרויות להמשכתה בניו-יורק ובוושינגטון לאחריה” — כך מתאר אליהו אילת את תרומתו של זסלני לפעולתם המשותפת כמשקיפים בוועידת סן פרנציסקו. [126] גם מיכולת ההסתגלות שלו לזירה האמריקנית מתפעל אילת: “את ראובן מצאתי כאמריקני ממש והוא מרגיש את עצמו כדג במים… הוא מדבר כבר אנגלית-אמריקנית”. הכל טוב ויפה, אבל לאחר סיום הוועידה שוב התעוררה הבעיה שחזרה על עצמה פעמים רבות בחייו של ראובן זסלני. מאז סיום עבודתו בוועידה ועד יולי 1945 לא היה ברור לו מה יהיה תפקידו הבא. האם יישאר בארצות-הברית, כפי שרצה בן-גוריון, או יעבור ללונדון על-פי המלצת שרתוק. [127] דבר שהוא עצמו מעדיף, ולפחות כך הוא כותב לשרתוק. [128]

בן-גוריון סבר, כידוע, שמרכז הכובד של המדיניות הציונית עבר מאנגליה לארצות-הברית, שבה החלה אז פעילות ענפה לגיוס כספים ורכישת המכונות לייצור נשק עבור התע“ש (התעשיה הצבאית של ה”הגנה“), לפי הצעתו של מנהל התע”ש המהנדס חיים סלבין. ביוני 1945 הגיע בן-גוריון לארצות-הברית וב–1 ביולי התקיימה הישיבה המפורסמת בראשותו בהשתתפות אליעזר קפלן, יעקב דורי וראובן זסלני עם 19 מידידי המפעל הציוני כדי לכונן מגבית מיוחדת לכל צורכי ההעפלה וההגנה, ובכלל זה קניית ציוד לתע“ש (”מגבית סונבורן“, על שם האיש שעמד בראש המגבית המיוחדת הזאת לטובת פעולות הרכש, שלא היו על טהרת הלגאליות בארה”ב דאז). הוחלט שכספי המגבית הזאת יחולקו שווה בשווה בין שני הצרכים הללו. [129]

ראובן זסלני מעורב בפעילות זאת, אך רק לזמן קצר, והוא עתיד לחזור אליה לאחר טלטול נוסף ללונדון, שאליה הוא מגיע בראשית אוגוסט 1945 למועד הוועידה הציונית העולמית הראשונה לאחר המלחמה. ושוב: בלתי-מרוצה. הוא אינו מוצא לו מקום וקובע כי “אם הישארותי כאן לא תהיה מלווה בתוכנית רצינית של ריאורגניזציה ומתן סמכות לי, אני חושש שאהיה נשמה תועה נוספת במסדרונות גרייט ראסל סטריט. [130] ולזה אינני מסוגל עכשיו”. [131]

ושוב טלטול חוזר לארה“ב לתקופה שנועדה להיות בת 4­–6 שבועות וארכה קצת יותר. הפעם הוא שבע רצון. יש לו מה לעשות. בבואו לארה”ב ב–18 באוקטובר 1945 הוא עורך סיורים מקצועיים וממשיך בפעילותו בתחום המגבית המיוחדת לעלייה ולרכש (בחודש זה חזר חיים סלבין לארצות-הברית ופעולת המגבית המיוחדת הגיעה אז לשיאה). “ראובן היה אחד האנשים שהניחו את היסוד למגבית ההגנה בארצות-הברית בזכות הקשר שלו עם סונבורן”, מספרת מינה בן-צבי, שהיתה חברת משלחת הרכש. “הכל נעשה במסיבות בית אצל העשירים ואת ההכנות עשה ראובן. לא היה לו קושי לטלפן לגביר גדול ולומר לו: אני רוצה לראות אותך, וכעבור שעה הוא ניצב בפתה הדלת. היתה לו העזות להגיע לכל מקום שיש בו תועלת… את האוניות לצורכי ההעפלה קנה זאב שינד [‘דני’] ואת המכונות לתע”ש — המהנדס סלבין… את הדחף לפתוח את הדלת בכל מקום עשה ראובן".

לאחר ביקור התעדכנות בארץ בסוף פברואר 1946 וביקור בחברת אליהו ששון במצרים [132]מגיע ראובן זסלני ללונדון, יחד עם טדי קולק, על-פי דרישתו הדחופה של משה שרתוק. היה זה בסוף אפריל, בציפייה להמלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית שפורסמו באותה עת (ב–1 במאי 1946). בבואו ללונדון מגיש זסלני לשרתוק תוכנית עבודה מפורטת והוא מקבל הבטחה שהעניין יידון עם עובדי המשרד המקומיים. נקבע שזסלני יהיה עוזרו של יוסף לינטון, שהיה מנהל המשרד. אך הדיון בהמלצותיו נדחה והוא שוב מאוכזב וחסר מנוחה. הוא אינו מבין מדוע שרתוק קרא לו לבוא ללונדון בדחיפות כזאת וקובע כי “אם לא יהא לי שטח פעולה עצמאי אין טעם שאשאר כאן”.

וכך היה. כעבור שלושה חודשים מגיע ראובן זסלני לפאריס וחלק חשוב משנת 1946 הוא מקדיש לעבודה במשרדי הסוכנות במערב אירופה, בעיקר בפאריס, לצדו של דוד בן-גוריון. באוגוסט אותה שנה התכנסה ההנהלה הציונית בפאריס, בעקבות “השבת השחורה”. בנובמבר 1946 מגיע זסלני לארץ למועד שחרורם מלטרון של משה שרתוק וחבריו וב–10 בדצמבר הוא משתתף בקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת-העולם השנייה, שכונס כבאזל.

בראשית ינואר 1947 משתתף זסלני בלונדון בכנס בין-ארצי של בכירי המחלקה המדינית ודורש לחזק את הפעולה המדינית בחוגים הצבאיים בוושינגטון ובלונדון “שהשפעתם גדולה על מדיניות החוץ”. הוא מבקש לחבר תזכיר על “ערך המדינה היהודית מבחינה אסטרטגית” ומציע להקים מרכז בירושלים שיספק עובדות יסוד ומידע למרכזים שונים באירופה ובארה"ב. [133]

ב–10 בינואר מגיע ראובן זסלני ארצה ובפברואר הוא חוזר לעבודה סדירה במחלקה המדינית ומשמש יועץ לענייני מיוחדים לראש המחלקה משה שרתוק, אך רק לשלושה חודשים. לא מן הנמנע שבתקופה קצרה זאת של חודשי ינואר-מאי 1947 הוא סייע גם בייעוץ לפעולות ה“הגנה” והש“י נגד הגברת פעולות האצ”ל והלח“י באותה עת. היה זה על רקע החלטת המוסדות הלאומיים כי יש ”לקבל את מרות התנועה הציונית במערכה המדינית ולשלול פעולות טרור. וכן — להתגונן בכוח נגד אמצעי כפיה והפחדה של אצ“ל ולח”י". [134]

בראשית מאי 1947 חוזר זסלני לארה“ב ומצטרף למשלחת הסוכנות לוועידת האו”ם בלייק סאקסס, לקראת הדיונים המכריעים על גורל ארץ-ישראל שהסתיימו בהחלטת החלוקה. בחודשים שלאחר מכן מילא ראובן זסלני תפקידים בתחומים שונים. היו אלה חודשי שיא במאבק המדיני על גורל הארץ לקראת המערכה הצבאית הממשמשת ובאה. בין השאר הוא נוסע שוב למצרים עם אליאס ששון לפגישות עם עזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית, ואישים ערביים אחרים, כדי לבדוק ולהעריך את הסיכויים לשיתוף פעולה בין הסוכנות לבין מדינות ערב השונות. [135]

היתה זאת עבור זסלני תקופת-ביניים קצרה לקראת הפרק החדש בחייו, שנפתח עם החלטת האו“ם על הקמת המדינה בכ”ט בנובמבר 1947, או ביתר דיוק — עם הקמת המדינה וההתחלות הראשונות של הקמת המנגנון הממשלתי, בעיקר בתחומי המודיעין והבטחון. בין היתר מתמנה ראובן זסלני, ביחד עם יחזקאל סחרוב, אחראי על הקשר עם המשטרה הבריטית ומקיים מגעים עם המפקח הכללי קולונל גריי ועם סגנו ראש ה- C.I.D. א. פ. ג’יילס לקראת אפשרות של חידוש ההתקפות הערביות על היישוב היהודי. [136]

לאחר פרוץ המהומות בעקבות החלטת החלוקה של או“ם, כאשר מתברר שיש כאן התחלה של מלחמה ממש, מתקבלת החלטה ב–13 בדצמבר 1947 להעביר את ראובן זסלני לתל-אביב, ל”בית האדום“ המפורסם (שאיננו עוד) ברחוב הירקון ששימש אז כמטה הצבאי והמדיני. שם ישב דוד בן-גוריון. לכאן עובר ראובן זסלני וכאן מוטל עליו לטפל בכל ”הנושאים הערביים" — לרכז את הידיעות על הנעשה בקרב ערביי ארץ-ישראל ובמדינות ערב. מכוח מינוי רחב ובלתי-מוגדר זה נגזר על ראובן זסלני להיות בין מניחי היסוד לשירותי המודיעין והבטחון של מדינת ישראל לעתיד לבוא.

עם הקמת המדינה החליף ראובן זסלני את שם משפחתו לשילוח, לפי הכינוי ה“מחתרתי” שהיה לו. הוא לא יכול היה למצוא לעצמו שם אופייני יותר. שילוח — כשמו כן הוא. גם שליח מצווה בדרג גבוה לביצוע תפקידים מיוחדים ואפופי-סוד, וגם “מיסיונר” מסור וקנאי לאמונותיו ודעותיו, העושה להן נפשות בקרב יהודים וגויים. אולי היה זכור לו מבית אביו התפקיד של פעם — “משולח”, שהיה (בצורה אחרת של אותו כינוי) אחד מ“שלוחי ארץ-ישראל”: האיש שהיה יוצא מטעם ראשי קהילות היישוב היהודי הישן בארץ-ישראל אל קהילות הגולה.

בתקופה זאת הפך ראובן שילוח לאיש של שליחויות רבות ושל תפקידים רבים — רבים מדי, כפי שעתיד להתברר — שהוטלו עליו על-ידי שני אישי הצמרת בהנהגה המדינית — דוד בן-גוריון ומשה שרת. הוא היה מקובל מאוד על שניהם כאיש אמונים לכל דבר, המתאים לעסוק בעת ובעונה אחת בכל השליחויות המדיניות והמודיעיניות הסמויות והרגישות ביותר. הוא היה הקרוב ביותר אל שניהם ובין שניהם. הוא לא רצה לומר “לא” לשום תפקיד ולשום שליחות שהם הטילו עליו. הוא רצה לדעת הכל, להיות מעורב בכל ולהיות מקובל כאיש שיודע הכל. זה היה מתח קשה. הוא העמיס על שכמו כל מה שהוטל עליו ואף יותר מזה, עד שכרע תחת כובד המשא.

פרק שני: מלחמה בשלוש חזיתות

הקמת המדינה בתוך מלחמת העצמאות היתה המועד של כל ההתחלות, כמעט. גם מה שנמשך מהתקופה שקדמה להקמת המדינה היה למרות הכל בגדר התחלה חדשה, גם אם חלף זמן-מה עד שהכל חשו בכך. סוף תקופת המנדט. סוף תקופת ה“הגנה”. סוף תקופת עבדול חמיד, כפי שכינה אותה בלשונו הציורית עזרא דנין. סוף תקופת חייו ופריחתו הקצרה של “הנוער העברי”. מדינה עברית שהפכה עד מהרה למדינה יהודית ששמה ישראל באה לעולם והרבה מאוד דברים — ארגונים, מוסדות, תפקידים ואנשים שחייהם ועבודתם נעו סביבם ובתוכם — נגמרו ונפסקו ונקטעו והוחלפו באחרים. לא בקלות ולא בששון ובחדווה. היו לא מעט טרגדיות וטראומות של “הכושי עשה את שלו”. לגבי אחרים היתה זאת תקופה של עדנה שלא ידעו קודם לכן. חילופי משמרות. חילופי גברי. שיטות חדשות. אנשים חדשים. לא היה זמן ולא היה נסיון והיו בעיות רבות חסרות תקדים, שחייבו הכרעות מיידיות ותשובות ופתרונות והסדרים זמניים שהפכו קבע. הכל באווירה של גישושים ואילתורים ונסיונות של הסתגלות לתנאים החדשים והמשתנים ואי-ודאות והעמדות פנים ואשליות ותקוות רבות. וגם אכזבות, כמובן. תוהו ובוהו של מדינה נולדת במלחמה קשה ואכזרית, שהוטלה על יישוב שהתכונן למלחמה אחרת ולמדינה אחרת. חבלי לידה של מדינה ומנגנון ממשלתי וריבונות ממלכתית של “יחפנים בחקי ובצילינדר”. ערבוביה שאנשים רבים מאוד לא מצאו בה את מקומם. חלקם נדחקו ונפלטו מייד וחלקם כעבור תקופת מעבר קצרה או ארוכה. לתוך כל אלה נקלע ראובן שילוח כשכל הדרכים פתוחות לפניו. דרכים רבות מדי. ותפקידים רבים הוטלו עליו. תפקידים רבים מדי. הוא נטל על עצמו את כולם ומצא את עצמו במלחמות רבות מדי, בחזיתות רבות מדי. אילו היה בוחר באחת מהן, אילו היה דוחה כמה הן, היה מצליח אולי יותר מכפי שהצליח ולא היה נכשל במה שנכשל. גם כך וגם כך הוא הטביע את חותמו האישי המובהק בכל אשר עשה.

בין השנים 1952–1948 נעה פעילותו של ראובן שילוח על שלושה צירים עיקריים בעת ובעונה אחת. הציר האחד — של “מלחמות היהודים”, שבמרכזו עמדה הקמת “המוסד”. הוא נבנה על הריסות הש“י, שסיים את תפקידו והתפצל לשלושה גופים, ועל ביטול המחלקה המדינית של משרד החוץ שהיתה נפל בלידתה, על רקע המאבקים עם המודיעין הצבאי שבלע יותר ויותר סמכויות ותחומי פעולה. קרקע בתולה שבה צמחו גידולי פרא וראובן שילוח עשה בה עבודה של ניכוש עשבים שוטים, חריש עמוק וזריעת זרעים לעתיד. במלחמה הזאת נחל שילוח נצחון שהסתיים בנסיגה. היה זה הנצחון של הקמת ”המוסד“ על יסודותיו הקיימים מאז ועד היום — ששילוח נאבק למענה בכל כוחו — גם במחיר פרישתו המאולצת והכאובה מראשותו והמעבר לתפקידים אחרים. שילוח הלך — ”המוסד" נשאר.

הציר השני — על דרך ההשאלה מן הביטוי הקודם, הוא ציר “מלחמות הערבים”, שבמרכזו עמדו השיחות עם המלך עבדאללה, שנסתיימו כידוע בלי תוצאות מוחשיות עם הירצחו של המלך ובעצם — גם קודם לכן. גם כאן נשארה תלויה באוויר השאלה אם זה לא היה יכול להיות אחרת ואם לא הוחמצה הזדמנות להגיע להסכם פורמלי מעבר להסכם שביתת הנשק. מכל מקום — הונחו אז יסודות ליחסים המיוחדים בין ישראל לירדן, שהיו שונים מהיחסים עם כל מדינה ערבית אחרת גם אם היו ונשארו סמויים וחלקיים וגם אם היו רצופי משברים.

הציר השלישי — ושוב על דרך ההשאלה, הוא הציר של “מלחמות הגויים”, שבמרכזו עמד המאבק הנפתל והמוצלח שניהל ראובן שילוח על כינון יחסים של שיתוף פעולה חשאי עם סוכנות הביון המרכזית האמריקנית — ה- C.I.A. זו היתה אז פריצת דרך, ואולי כינון ראש גשר בדרך הארוכה לשיפור היחסים בין מדינת ישראל לארצות-הברית. פריצת דרך רצופת התנגדויות קשות גם מן הצד האמריקני וגם מן הצד הישראלי. היום קשה קצת להעריך את עומק ההבקעה ההיא ונחשוניותה. עד שבאה סוף סוף, באמצע שנת 1951 וגם לאחר מכן, נמצאו יחסי המימשל עם ישראל בשפל המדרגה. גורמים של חשדנות וריחוק, ואף של התנגדות, הורגשו בשלביה השונים של מלחמת העצמאות והם נמשכו לאחריה — עד סוף תקופת מימשלו של הנשיא טרומן.

ארה"ב הכירה בישראל, כוננה אתה יחסים דיפלומטיים מלאים, העניקה לה סיוע כלכלי שהיה אז חיוני לעצם קיומה. מן הצד האחר — הטילה אמבארגו מלא על אספקת נשק לישראל ואסרה על ייצואו אליה בכל צורה אפשרית. הנשק הסובייטי, שהועבר לישראל מצ’כוסלובקיה, הוא שהציל את חיי המדינה הצעירה.

בכל שלבי המלחמה, עד לחתימת הסכמי שביתת הנשק ולאחריהם, הלך וגבר בוושינגטון השיקול שיש צורך לשכך את תסכולן וזעמן של מדינות ערב על כשלונן במלחמה ולרכוש תמיכה ערבית על-ידי צינון היחס לישראל והצגת דרישות שתוותר בענייני גבולות — בעיקר בנגב — ותסכים להחזרת הפליטים הערביים או לתשלום פיצויים ולבינאום קבע של ירושלים. כל אלה כתנאים להסכם שלום בינה למדינות ערב. עם גבור ההסתננויות נוסף לכך לחץ אמריקני להימנעות מפעולות תגמול. ארה“ב לא שעתה לטענת ישראל כי פעולות אלה נעשות להגנת גבולותיה ותושביה מפני הסתננויות ערביות למטרות שוד ורצח. ארה”ב העניקה תמיכה בלתי-מסוייגת למשקיפי האו"ם, שהיו רחוקים מלהבין את צורכי ההגנה של מדינת ישראל על יישוביה וחיי אזרחיה.

היה זה סיפור של מסך כפור אמריקני — הרהורי חרטה על התמיכה בהקמת המדינה, הסתייגות מדרכה ומדיניותה, וחשדנות כלפי מפלגות השמאל בעלות “האוריינטציה על כוחות המחר” — ובעיקר מפ“ם — והשפעתן על הנוער ועל דרגי הפיקוד הגבוהים בצה”ל (המפקדים מיוצאי הפלמ"ח).

היו גם הסתייגויות מצדנו. אופי היחסים עם ארה“ב היה שנוי אז במחלוקת בעיקר עם מפ”ם, אך לא רק אתה. היא הורגשה גם בקרב אישים בצמרת מפא“י שנעה מ”נייטרליות“ ל”אי-הזדהות“. רק כמה שנים לאחר מכן נעשה המעבר מ”אי-הזדהות“ לאוריינטציה אירופית צרפתית-גרמנית ורק בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים — ל”אוריינטציה על ארה“ב”. אך בשנים הראשונות להקמת המדינה, שבהן מדובר בפרק זה, היה מאמצו של שילוח לשיתוף פעולה עם ה- C.I.A. שנוי במחלוקת והוא נעשה בחשאי — כמובן באישורם של דוד בן-גוריון ומשה שרת, אך בלי ידיעתם ובלי הסכמתם של כל האחרים.

ראובן שילוח, כדרכו, חיפש דרכים לקשור קשרים עם ידידים שיהיו מעוניינים במרכולת המודיעינית המיוחדת שהיה לו להציע להם. יחד עם טדי קולק, עוזרו ושותפו ההדוק ביותר, חיפש שילוח קשרים אישיים שונים שיובילו אותו אל “החדרים האחוריים” של מעצבי המדיניות האמריקנית בתחום זה. וזה הציר השלישי של סיפור הפרק הזה בחייו, שהפך לציר העיקרי בפרקים הבאים.

אבל אסור לטעות: שלושת צירי הפעולה הללו של ראובן שילוח הסתעפו זה לתוך זה ונחלקו לצירי-משנה רבים, שנפרדו והתחברו שוב ושוב, והכל נעשה בעת ובעונה אחת בקדחתנות ובערבוביה גדולה. זו היתה הבעיה שלו. הוא ניהל מלחמה בשלוש חזיתות בעת ובעונה אחת — “מלחמות היהודים”, “מלחמות הערבים” ו“מלחמות הגויים”, ולמלחמות אלה לפרטיהן יוקדשו שלושת הפרקים הבאים בחלק זה.

כמה חודשים לפני הקמת המדינה, בסוף 1947, הועבר ראובן זסלני, כזכור, למטה הראשי ב“בית האדום” בתל-אביב. תפקידו המוגדר: אחראי לדיווח על “הנושאים הערביים” בפני אנשי המחלקה המדינית שנשארו בירושלים. הוא פועל כמקשר ומתווך בין המטכ“ל ומשרד החוץ ובין דוד בן-גוריון ומשה שרת. זאת היתה אז החזית העיקרית של עם ישראל וראובן זסלני היה מוצב ממש בצומת ההכרעות. את עבודתו הוא עושה, בדרכו המיוחדת, כאיש שמדווח לכל צד על הצד האחר מנקודת ראותו של מקבל הדיווח. הוא ”איש של זה ושל זה גם יחד" וכך הוא מיישר את ההדורים, ככל האפשר.

באותה עת הוא מקים, יחד עם צוות מצומצם, את לשכת העיתונות הממשלתית והוא מרבה להיפגש עם כתבי חוץ שהגיעו אז לארץ לסיקור המלחמה. הוא אהב להסביר ל“גויים” את מצבה של ישראל ובעיותיה בסגנון מקובל עליהם. בלי הטפות מוסר. פרק בריאל-פוליטיק ציוני ומזרח תיכוני. הוא שואב מהם אינפורמציה על הנעשה בבירות ערב, שמהן היו באים לישראל. לאלקנה גלי, ששימש באותם חודשים כעוזרו בקיום הקשר עם כתבי החוץ — אמר זסלני: כשישאלו אותך הכתבים מאיפה אתה יודע מה שאתה אומר להם תשיב: Knowing is my Business. אימרת-כנף אופיינית לאיש.

ועוד שיטה אופיינית לאיש מתחילת דרכו: עם הקמת המדינה החל אלקנה גלי לשמש כמזכירו של שר החוץ משה שרת. לאחר כמה חודשי מעבר בתפקידים אחרים שימש כמזכירו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. שני התפקידים — בהמלצת ראובן שילוח. היה איכפת לו להבטיח לעצמו גישה חופשית בכל עת אל שני האישים הללו, והוא ידע תמיד להקדיש זמן ויחס אישי למזכירים ולמזכירות ולעוזרים ולאנשים המקורבים ביותר לאנשי הצמרת בישראל ואף במדינות אחרות. יחס אישי זה עזר לו “להסתנן” ולחדור מבעד ל“מחסומים ביורוקרטיים” אל האישים הדרושים ברגעי משבר והכרעה גם בלי שהוזמן אליהם. להימצא שם כאילו באקראי, להציץ ולהיראות, לשמוע ולהשמיע, לשאול ולהשיב ולעורר עניין במה שיש לו לומר. הוא לא חיכה להזמנות פורמליות כשרצה להיות במקום הנכון בזמן הנכון וליצור הזדמנויות במקום לחכות להיווצרותן.

אחת המשימות החשובות שהוטלו עליו בפברואר 1948 היתה לצאת ללונדון כדי לנסות ולמצוא תשובה לבעיה שהטרידה מאוד את בן-גוריון באותה עת — מה כוונתם של הבריטים ביחס לעזיבתם את הארץ ולמועדה. וכך ניסח ראובן זסלני את מטרת שליחותו, בסגנון של אווירת הימים ההם: “לברר אם קיימת מזימה בריטית נגדנו”, “להתקשר עם אנשי מפתח ולעורר בהם דאגה על המתרחש בארץ…”, ו“לברר אם ישנם עוד גורמים בריטיים שאפשר לעוררם לפעול למעננו”. [137]

לאחר שקיים עשרות פגישות עם אישים ממשרד המושבות, הצבא, הפרלמנט — בעיקר מן השמרנים — העיתונות ועוד הוא מגיע למסקנה “שאין החלטה בקבינט להילחם בתוכנית החלוקה. אין רוצים לנגוע בהחלטת או”ם, אלא המטרה היא לצאת מהארץ במינימום של הפסד בכוחות אדם, ציוד וכסף ומכסימום של אהדה מצד הערבים“. אולם המומחים לענייני המזרח התיכון במיניסטריון החוץ ”חושבים שהחלטת או“ם אינה ניתנת לביצוע וברוח זו הם פועלים באנגליה, בארצות ערב ובארץ-ישראל. השפעתם גדולה והם הצליחו לשכנע לא מעט אנשים, אפילו מידידינו שהחלוקה היא נטל” וכי “אינה ניתנת לביצוע”.

זסלני התרשם כי המתנגדים לתוכנית החלוקה “חולמים על החייאת תוכנית מוריסון” [138] ו“מאמינים בברית צבאית קולקטיבית עם הערבים כדבר אפשרי”. “ולכן [הם] מתנגדים התנגדות נמרצת להקמת מדינה עברית גדולה וחזקה, ולכן הם עושים הכל למען ריסון ההכנות של היהודים וחיזוק הערבים, אך כל זה בלי הוראות הקבינט ובלי לחתור תחת החלטתו”.

ועוד מעריך זסלני, כי “אין סימנים לעזרה אנגלית רצינית לערבים במלחמתם נגדנו. אמנם ישנם משלוחי נשק לפי חוזים ישנים, אבל בכמות מוגבלת מאוד”. הוא סבור כי “אין לחשוש שהמצב בארץ יחמיר כתוצאה ממעשה התערבות לטובת הערבים מצד בריטניה. החלטת הקבינט מחייבת אותה. והימצאותם של שני פקידים אנגלים הגונים בארץ, קאנינגהאם [הנציב העליון] ומקמילן [מפקד הצבא], היא ערובה לכך”.

אולי טעה זסלני בכמה פרטים, אבל הוא צדק בהערכתו בנוגע לשאלה העיקרית — הבריטים יכבדו את החלטת הקבינט על פינוי ארץ-ישראל ועל הימנעות מהתערבות לצד הערבים נגדנו (אבל יתמכו בכל תוכנית לקיצוץ שטחה של מדינת ישראל). אלה היו השאלות העיקריות שהוא התבקש לענות עליהן. וכך היה, למרות כל רחשי הלב המנוגדים של פקידים ואנשי צבא אלה ואחרים, שגם עליהם הוא דיווח.

זמן קצר לאחר השליחות הזאת נקלע ראובן זסלני לפיצוץ של מכונית התופת בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. היה זה ב–15 במארס 1948, באחד מגלי השפל של מלחמת העצמאות, בטרם עצמאות. נסיבות פציעתו של זסלני זכו לתיאור דרמטי על פי סיפורו של חיים הרצוג, שגם אשתו אורה נפצעה אז. [139] “כעבור שעתיים וחצי, בשעה אחת בדיוק, כפי שהבטיח, בא חיים הרצוג למשרדי האו”ם לקחת את קולונל רושר לונד לארוחת צהריים. הוא התנצל על היעדרה של אשתו הפצועה וביקש סליחה על מראהו המרושל. אחר יצאו שניהם לביתו של ראובן שילוח, מפקידיה הבכירים של הסוכנות. גם הוא נפגע (בהתפוצצות) וראשו היה עטוף תחבושות שהותירו רק ארבעה חורים קטנים לעיניו, אפו ופיו. השלושה שתו כוסית שרי ואחר כך ישבו לאכול ארוחת צהריים: שילוח, המוצץ מרק בקנה קש מבעד לאחד החורים במסכת החנוטים המקיפה את פניו; הרצוג בכותנתו הכהה מכתמי הדם הקרוש של רעייתו הפצועה (שאותה הוא הספיק להוביל לאמבולנס) והנורווגי שמצב רוחו מתנודד בין פליאה ליראת כבוד… אל אלוהים, הוא לחש. איש לא יעצור בעם כשלכם". הפציעה הזאת השאירה צלקת על לחיו הימנית של זסלני, שהוסיפה לארשת פניו את הילת המבצעים העלומים, שהוא כאילו נולד אתה. לאחר תקופת החלמה קצרה עבר כזכור לגור בתל-אביב יחד עם רעייתו בטי שעד אז התעקשה להמשיך לגור בדירתם בירושלים, בתוך איזור הבטחון הבריטי שבטלביה בפאתי רחביה.

מעתה ממשיך זסלני (ההופך, כאמור, להיות שילוח עם הקמת המדינה) בעבודה רצופה ומאומצת במכלול תפקידיו במטה המדיני-הצבאי בתל-אביב. אחד מהם היה ניהול מגעים עם נציגי האו“ם בשליחותם של בן-גוריון ושרת (גם הפגישה עם הנורווגי רושר לונד היתה בהקשר זה). בראשית יוני 1948 הוא מסייע למשה שרת בניהול המגעים עם הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם או”ם, בנושאי ההפוגה, והוא משתתף בדיווח עליהם לבן-גוריון. בסוף אותו חודש ממשיך שילוח במגעים עם נציגים שונים של האו“ם (בעיקר רידמן ומוהן), הוא מעביר לרידמן בשם שרת את הסכמת הממשלה להפסקת אש בת 10 ימים ותובע מנציגי האו”ם להקפיד על הדדיות בשמירה על ההפוגה. [140]

אחד מתפקידיו החשובים ביותר באותם חודשים היה כאמור הקשר האישי והענייני שקיים בין ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון ובין שר החוץ משה שרת. על התפקיד הזה מספר יגאל ידין, ששימש אז ראש אגף המבצעים בצה“ל ורמטכ”ל בפועל (בתקופת מחלתו הממושכת של הרמטכ“ל הראשון של צה”ל, יעקב דורי): “… זו היתה תקופה ארוכה של שילוב מאורעות עדין בין המשך המלחמה ובין יחסי חוץ, כי נלחמנו בין הפסקת אש להפסקת אש. תאריכי הפסקת האש קבעו לגבי תיכנון מבצעים, או להיפך — התיכנון והביצוע של המבצעים השונים לא הספיקו להסתיים, והיה צורך במאמץ עליון לדחות ביומיים-שלושה את התאריך של הפסקת האש… ענייני המודיעין נמצאו אז בטיפולם של גורמים שונים ואת תפקידי הקישור הענייני והאישי בין כולם מילא ראובן שילוח. היה לו כישרון שהיו שראו כחיסרון — להציג דברים וליישר הדורים בצורה מאוד שקטה. הוא אף היה דופק על השולחן. בא בשקט, מציג בעיה, מנתח, מנסה להשפיע מה לעשות ומה לא לעשות… היו לו כישורים שאיפשרו לו להבין את תמונת המצב הפוליטי ואף להבין מספיק כדי לקרוא דוחו”ת מודיעין צבאיים ולראות מייד איפה הסכנה ואיפה נקודות התורפה במידע עצמו ולפי זה לדעת אל מי ללכת — לגורמים הפוליטיים או לשר הבטחון דוד בן-גוריון [שהיה גם ראש הממשלה]… שילוח נהנה מאמון רב מאוד גם מצד בן-גוריון וגם מצד משה שרת. היה חיכוך אובייקטיבי ביניהם שהיה חמור מאוד והיה יכול לגרום להרבה מאוד בעיות. שילוח היה מונע חיכוכים, מחליק דברים ומסדיר אותם. היו דברים שמשרד החוץ צדק בהם ואסור היה שיחסים אישיים שליליים בין בן-גוריון לשרת יגרמו לכך שלא תהיה הידברות ביניהם".

ראובן שילוח היה איש קשר ואיש סוד למשה שרת, שעמד בראש משלחת ישראל במושבי האו“ם השונים בפאריס ובניו-יורק בשלביה השונים של המלחמה. הוא העביר לשר החוץ סיכומים מישיבות הממשלה והמטכ”ל ודיווח לו על מהלך המלחמה — למשל הקרבות בנגב וכיתור הצבא המצרי. [141] הוא מדווח למשה שרת על דיוני המטכ“ל בעניין לטרון: ”לגבי הנושא שלא הסכים עמך“, כותב שילוח בלשון רמזים על בן-גוריון ועמדתו בעניין לטרון, ”הוא מתכוון להעלות את הנושא שוב בישיבת הממשלה, אבל מומחים אמרו לו שסיכויי הצלחת הפעולה תלויים בביצוע פעולות סימולטניות בשאר החזיתות". [142]

שילוח היה שותף גם לדיווחים בקשר למגעים עם משקיפי האו“ם במהלך הקרבות כפי שנמסרו לדוד בן-גוריון, יחד עם יגאל ידין ויעקב דורי. כך, למשל, לאחר סידרת פגישות עם גנרל ריילי (ראש מטה משקיפי האו”ם) בנושא כיס פאלוג’ה מגיעים ידין, דורי ושילוח לבן-גוריון ומדווחים לו כי המצרים בכיס פאלוג’ה התייאשו מכל עזרה צבאית ותקוותם היחידה היא משא-ומתן פוליטי. [143]

כדוגמה למעמדו המיוחד של ראובן שילוח אצל בן-גוריון ושרת מביא יגאל ידין את הנסיעה שלו ושל שילוח למושב בעצרת המיוחדת של או“ם, שנערך בפאריס במהלך מבצע ”עשר המכות“. באותה עת, נובמבר 1948, היתה הפוגה בקרבות ובן-גוריון רצה לחדש את המיתקפה בחזית. שרת התנגד לכל פעולה נוספת והזהיר מפאריס מפני המיתקפה על משטרת עיראק סואידן. ידין ושילוח יצאו לפאריס על-פי בקשת בן-גוריון במטרה לשכנע את שרת בצורך במיתקפה זאת, ולהסביר למשלחת הישראלית כולה את המצב הצבאי בארץ. ”דבר ראשון“, מספר יגאל ידין, ”נפגשתי עם ראובן כדי להתייעץ אתו על הטקטיקה איך לשכנע את שרת. נפגשנו עם שרת שראה בשילוח ‘איש שלו’. זה היה הכישרון של ראובן לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא עובד בעיקר אתו". בתקופת שליחותם של ידין ושילוח דחה בן-גוריון את כל ההחלטות עד לשובם. [144]

לקראת סוף נובמבר 1948, לאחר שחזרו משליחותם לעצרת האו“ם בפאריס, מתמנים יגאל ידין וראובן שילוח — על פי בקשת המתווך מטעם האו”ם — לקציני קישור, שעמם יוכל ראש מטה משקיפי האו“ם להתייעץ בקשר להסדרים בעתיד. [145] כך נפתח הערוץ שיוביל את ראובן שילוח לניהול שיחות מדיניות עם אנשי האו”ם ואחר כך — בראש משלחת ישראל, לניהול המשא-ומתן ברודוס ולחתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן; ובמקביל ולאחר מכן — גם להשתתפות בשיחות החשאיות עם המלך עבדאללה, שהגישושים הראשונים לקראתם התנהלו באותו זמן. “שילוח שאלני על משא-ומתן עם עבדאללה”, כותב בן-גוריון ביומנו ב–21 בנובמבר 1948. “… אמרתי לו שאני מייעץ להתחיל בשיחות מפאריס, כשיגיעו לידי ממש — תעבור השיחה הנה…” [146]

בעת ובעונה אחת משתתף ראובן שילוח בהקמת שירותי המודיעין השונים של מדינת ישראל. ההחלטה בנושא זה התקבלה על-ידי דוד בן-גוריון בהתייעצות עם שילוח, שכבר אז נחשב כבכיר בין כל האנשים שטיפלו בנושאי המודיעין השונים. בהתייעצויות אלה היה חלק נכבד לסגן-אלוף חיים הרצוג, שהביא עמו את הידיעה והנסיון שרכש במהלך שירותו בחיל המודיעין של הצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה. ואגב, בין שילוח להרצוג נקשרו קשרי ידידות אישית ויחסים של עבודת צוות בנושאי המודיעין. שניהם פעלו אז יד ביד עם הרמטכ"ל יגאל ידין.

ב–7 ביוני 1948 הוקמו שלושה שירותי מודיעין נפרדים במקום הש“י של ה”הגנה" שטיפל בכל התחומים האלה. [147] שלושת השירותים הם:

ש"י צבאי — בראשות איסר בארי וחיים הרצוג — שעליו הוטל לעסוק במודיעין צבאי קרבי ונוסף לכך בבטחון הצבא, ריגול נגדי, האזנה, צנזורה ופעולות מיוחדות.

ש"י פנימי — בראשות איסר הלפרין ויוסף יזרעאלי — שיהיה כפוף לראובן שילוח ולדוד בן-גוריון.

ש"י מדיני-חיצוני — בראשות ראובן שילוח — שיהיה כפוף עד תום המלחמה למשרד הבטחון ואחר כך אולי למשרד החוץ.

באותו חודש הוקמה במשרד החוץ מחלקה מדינית. נקבע כי יעמוד בראשה בוריס גוריאל, שעמד עד אז בראש המחלקה המדינית של הש"י [148]והיא תהיה באחריותו של ראובן שילוח, שקיבל מינוי של יועץ לעניינים מיוחדים במשרד החוץ.

זה היה אחד מזרעי הפורענות. שילוח קיבל לאחריותו תחומי פעולה רבים בכפיפות לא ברורה ולא מוגדרת של סולם הפיקוד — לא כלפי מטה ולא כלפי מעלה. הוא היה כפוף גם למשה שרת במשרד החוץ וגם לבן-גוריון במשרד ראש הממשלה ובמשרד הבטחון וכנוסף לכך אחראי למחלקה המדינית, לש“י המדיני-החיצוני ולהלכה גם לש”י הפנימי.

בין הזרועות השונות הללו נוצרו שטחי חפיפה וחיכוך רבים. תרם לכך השילוב ההתחלתי החד-פעמי של היעדר מסורת ממלכתית במדינה צעירה הנולדת בסערת המלחמה. חוסר נסיון אישי ומקצועי, ומידה של חובבנות והרפתקנות, שהיו מהולים בתודעה של שליחות אישית אצל כל אחת מן הנפשות הפועלות. פירוק הש“י היה חוויה טראומטית בעיקר לאנשי הש”י הערבי, הוותיקים והמסורים והמתנדבים לפעולה מאז ימי המאורעות, שהלכו הביתה בהרגשה של “הכושי עשה את שלו”. התחיל מאבק של חלוקת שלל בין יורשי הש“י ושל רכישת הרגלים חדשים ונורמות ממלכתיות חדשות, שלא היה ברורות אז. היתה זו תקופה אינטנסיבית של נסיונות חוזרים ונשנים לחלק את תחומי הפעולה והסמכות וליישב את המחלוקות האישיות, המבצעיות והמינהליות. הכתובת העיקרית לטרוניות, לשתדלנויות, לעקיפות ולתרגילי ה”חאפ" היה אז ראובן שילוח, שנחשב כקרוב ביותר לאוזנם של בן-גוריון ושרת.

עדויות ראשוניות על הגישושים והניסויים ההתחלתיים בתחום זה פזורים ביומן המלחמה של דוד בן-גוריון ובספר התעודות. כשעומדת על הפרק הפעולה לחיסול מחתרת לח“י, לאחר רצח ברנדוט ומעצר אנשי לח”י ברחבי הארץ, משתתף ראובן שילוח בכל ההתייעצויות שנערכות אצל בן-גוריון על גיוס כוחות מיוחדים המתאימים לפעולה בנושא זה. [149]

שילוח נדרש גם לטיפול בנושא הפליטים, במסגרת “הפעולות המיוחדות” שהיה אחראי להן. יוסף וייץ מעורר בהתייעצות אצל בן-גוריון את הבעיה של מאה אלף פליטים ערביים בגליל המרכזי, שיש צורך “להטריד” אותם משם. הוא מציע לבן-גוריון שבפעולה העקיפה, באמצעות גורמים ערביים, יטפל שילוח, “ותעזור לו הוועדה [ועדת הפליטים] של יוסף וייץ, זלמן ליפשיץ (ליף) ועזרא דנין. וייץ מבקש שאתן הוראות לשילוח”, כותב בן-גוריון ביומנו. [150]

ובאותו זמן — הצעדים הראשונים, כאמור, בנושא התיאום בשירות המודיעין. שילוח מסכם יחד עם הרמטכ“ל יעקב דורי, בפגישה עם בן-גוריון, כי ”האינדקס המרכזי יהיה בצבא לפי שעה, אבל יהיה כפוף ללשכת ראש הממשלה. אחידות ברפורטים הוסכמה ותבוצע. איסר בארי לא מסכים לוועדת תיאום. יש להסכים, שהצבא הוא ענף אחד במדינה, ועליו לשכוח את מסורת ה’הגנה’ בשטח זה" — פוסק בן-גוריון. [151]

היתה זאת אימרת מפתח של בן-גוריון, שנאמרה כהערת אגב, המאפיינת את בעיותיה של תקופת הבראשית הזאת.

פרק שלישי: הקמת “המוסד”

ההחלטה על פירוק הש"י לשלושה שירותי מודיעין נפרדים — מודיעין צבאי, שירות בטחון פנימי ושירות ביון מדיני-חיצוני — התקבלה בדחיפות ובחיפזון, כאמור, ביוני 1948 ועוררה בהכרח חיכוכים ומחלוקות לא מעטים בין שלושת השירותים העובריים על חלוקת התפקידים ביניהם, הלכה למעשה. המחלקה המדינית, למשל, מילאה בהתחלה גם תפקידים של מודיעין מדיני וגם תפקיד של בטחון וריגול נגדי ביחס לשגרירויות, הצירויות והקונסוליות שהוקמו בתל-אביב.

כאשר נתקבלה ההחלטה, עדיין לא הושלם הפינוי הבריטי מחיפה, שם שכנה הקונסוליה הבריטית ששימשה מעין שריד אחרון של השלטון הבריטי בארץ. המגע עם הקונסוליה קויים על-ידי נציג המחלקה המדינית בחיפה. נוסף לכך שימשה הקונסוליה בחיפה יעד להשגת ידיעות ומסמכים על הקשר הבריטי עם ארצות ערב ועל אספקת נשק לארצות אלה בניגוד למדיניות הבריטית המוצהרת. קשור בכך סיפור אופייני, ואולי היתה זאת רק אגדה — על האווירה החובבנית של הימים ההם — כששלוחת “דעת” (המחלקה המדינית) בחיפה עשתה שימוש בשירותיו המקצועיים של פורץ קופות חיפני ידוע. האיש, בעל ותק עוד מימיו הטובים בווארשה, היה נוהג לקלל בפולנית ובאידיש תוך כדי “עבודה” וכך עשה גם הפעם עד שהצליח לפרוץ ולהגיע אל המסמכים הבריטיים המרשיעים. כאשר בוריס גוריאל, מראשי המחלקה המדינית, מסר את המסמכים הללו לידיו של שר החוץ משה שרת עיקם זה את חוטמו ואמר שאינו רוצה לשמוע איך הושגו, אבל הדבר לא מנע ממנו לעשות בהם שימוש מדיני ותעמולתי.

בין אם הסיפור הזה נכון כולו או רק בחלקו — חלף זמן ניכר עד שהתפקיד של ריגול נגדי במדינת ישראל, שמילאו זמנית שלוחות “דעת” בתל-אביב, חיפה וירושלים, כאחד משרידי העבר, עבר כולו לפסים מקצועיים ושיטתיים במסגרת שירות הבטחון הכללי. [152] זו היתה רק דוגמה אחת לצורך בתיאום בין השירותים השונים שהתעורר עד מהרה — לא רק בין “דעת” ושירות הבטחון אלא בעיקר בין “דעת” לבין חיל המודיעין.

סגן-אלוף חיים הרצוג היה סגנו של איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי הראשון, ולאחר השעייתו של בארי, בדצמבר 1948, התמנה הרצוג כמ“מ ואחר כך כראש אג”ם/ממ“ן (המודיעין לא היה אז אגף, אלא מחלקה — מחלקת מודיעין — באגף מבצעים במטכ”ל). אגב, גם סיפור השעייתו והעמדתו לדין של איסר בארי (הידוע בכינויו “איסר הגדול”) שייך לחבלי הלידה של הקמת מנגנון המדינה בתוך תוכה של מלחמת העצמאות הקשה והממושכת, ולפרידה הממושכת והכאובה מהאווירה של טרום-מדינה. לא כל המעורבים בחבלי המעבר הללו ידעו להבחין בין מקובל ולא-מקובל במדינה מתוקנת, בין מותר לאסור, גם בימי מלחמה ממש, ובין אפשרי לבלתי-אפשרי. רבים מהם גיששו את דרכם והמדינה הצעירה שילמה לא אחת שכר לימוד יקר בגלל חובבנותם של ממלאי התפקידים החדשים. לא תמיד אפשר היה להבחין בין מתחזים ושרלטנים וממציאי “פטנטים”, שאין להם שחר, לבין אנשים שיש להם נסיון וידע מקצועי משירותם בצבאות זרים, ובעיקר בצבא הבריטי, ואלה המסוגלים ללמוד ולדעת. אנשים בעלי נסיון וידע בתחומי המודיעין, כמו חיים הרצוג, היו אז יקרים מפז למנגנון המדינה.

בתקופת בראשית זאת של שירותי המודיעין היתה תועלת רבה בידידות האישית והמקצועית בין הרצוג לשילוח ואף בהבנה ההדדית ובשפה המשותפת ביניהם. “המינוי שלי לראש המודיעין היה בהמלצתו האישית של ראובן שילוח”, מספר הרצוג. שניהם שיתפו פעולה בהקמת מבנה קהיליית המודיעין, כשהרצוג מביא ל“שותפות” הזאת נסיון וידע בריטיים ושילוח — תושיה וכושר אילתור ישראליים. למרות היותו יליד ירושלים ובן הארץ הזאת היה שילוח האיש שקיים מגע אישי הדוק ביותר עם אנשי האינטליג’נס ושירותי הבטחון הבריטיים בשלטון המנדט ואף במפקדה הבריטית בקאהיר. הוא היטיב להכיר את אורחם וטבעם [153]מנסיון אישי של עבודה משותפת והירבה לקרוא ספרות אנגלית ואמריקנית. מאז ימי “חונכותו” אצל דב הוז הושפע מאורח המחשבה והמנטליות של האנגלים. רבים מאנשי שיחו ציינו תכונה זאת, שהיתה יוצאת דופן בקרב חבריו: הוא ידע להקשיב בסבלנות, כשהוא נועץ באיש הדובר אליו עיניים בהירות-חודרות, כמי שמרוכז במה שהוא שומע. הוא שיתף אנשים בהרהוריו ודיבורו היה דיבור של בן-שיחה. הדיבור שלו היה מסוגנן ומחושב והוא לא הפליט דברים מתוך תגובת רגע, אלא רק אחרי מחשבה. הוא השתדל להבין את נקודת הראות של הזולת, לראות את הצד השני של המטבע ולחפש את המכנה המשותף בינו לבין אנשי שיחו.

ועוד “תכונה אנגלית”: שילוח התאפיין במזיגה של קיצוניות ומתינות. הוא היה נועז ומרחיק לכת ונוטה לחידושים ולחריגה מן המקובל — בכל מה שהיה קשור בשיטות הביצוע של “תכסיסים מזוהמים” ו“מבצעים מיוחדים”, וגם בחיפוש רעיונות כאלה במוחו שלו ואצל אנשי שיחו. יחד עם זאת היתה בו מתינות בהשקפות ודעות פוליטיות שהתבטאה במאמץ סבלני ומתמשך להגיע לפשרה הוגנת. תכונות אלה לא הועילו לו הרבה במגעיו עם ה“מרפקנים” הישראליים המצויים בקהיליית המודיעין הצעירה ובביורוקרטיה הישראלית בכללה. הוא היה יוצא דופן, דווקא בגלל מוצאו והרקע האישי המעורב שלו — ירושלמי-מזרח-תיכוני ממאה שערים ובגדאד, שסיגל לעצמו תכונות של “דון” מאחת מאוניברסיטאות העילית האנגליות, כפי שהגדיר זאת ידידו אהוד אבריאל.

זה היה, כאמור, הרקע לשיתוף הפעולה ההדוק בין ראובן שילוח וחיים הרצוג באותה עת. את “המוסד” — המוסד למודיעין ולבטחון בשמותיו השונים — הקים שילוח בצלמו ובדמותו, צעד אחרי צעד, בדרך האנגלית של ניסוי וטעייה, כשהוא נעזר בעצת ידידו, קצין המודיעין וחניך המסורת הבריטית, חיים הרצוג. כבר בחודש אוגוסט 1948 הגיש הרצוג הצעה למבנה חיל המודיעין, על סמך נסיונו והכרותו את מבנה קהיליית המודיעין הבריטית, כזכור, מזמן שירותו כקצין מודיעין בצבא הבריטי. ההצעה של חיים הרצוג התקבלה וכעבור כמה חודשים הוא הציע לראובן שילוח, כבעל המעמד הבכיר בקהיליית המודיעין, לעשות את הצעד הראשון — להקים את “ועדת התיאום הבין-שירותית העליונה”. הוא הציע זאת לראשונה בספטמבר 1948 וחזר על ההצעה בראשית שנת 1949. אולם שילוח לא התפנה לעסוק בכך מייד. הוא היה עסוק באותו זמן בשיחות החשאיות עם שליחיו של המלך עבדאללה (ראה בפרק הבא) ולאחר מכן בשיחות שביתת הנשק עם ירדן ברודוס.

עם חתימת הסכם שביתת הנשק בתחילת אפריל 1949 חוזר שילוח לארץ ואז מוקמת “ועדת התיאום” בראשותו והיא מתכנסת לראשונה ב–8 באפריל. בוועדה השתתפו ראשי שלושת השירותים וסגניהם — המודיעין הצבאי, המחלקה המדינית ושירות הבטחון — וכן מפכ"ל המשטרה וסגנו. היא התכנסה אחת לשבוע והובאו בפניה נושאים של התעדכנות הדדית, קביעת עדיפויות ומניעת כפילויות בעבודת השירותים השונים [154].

במרוצת הזמן נדונו בוועדה וסוכמו העברות של פונקציות מסויימות משירות לשירות, משהתברר שכמה מההסדרים שנקבעו בצורה חפוזה בחודשי יוני-יולי 1948 לא עמדו במבחן ההגיון ויעילות העבודה. עד מהרה התגלעו בעבודתה מתחים וסכסוכים קשים בעיקר בין המחלקה המדינית והמודיעין הצבאי. אלה נבעו מעצם המבנה והתיפקוד של המחלקה המדינית במשרד החוץ, שהוקמה יש מאין, ומן ההתחרות הבלתי-נמנעת כמעט בינה לבין המודיעין של צה"ל.

היתה זו התחרות על תשומות ותפוקות בין מודיעין מדיני וכלכלי ובין מודיעין צבאי. ואף בין מודיעין אקראי ומזדמן, שהיו בו סממנים של העזה, חובבנות והרפתקנות של מתחילים, ובין מודיעין השואף להיות מסודר ותכליתי, כנהוג בכל מנגנון צבאי. והעיקר — הכל היה אז בתחילתו, בחבלי הלידה של הקמת מנגנון ממשלתי תקין — באחד התחומים הקשים והממוקשים ביותר, שגם מדינות ותיקות ובעלות מסורת (וגם מדינת ישראל לעתיד לבוא) יודעות בו “פרשיות” רבות מכל הסוגים. ושילוח טיפל בכל הבעיות הללו בדרך ההקשבה הסבלנית וחיפוש הפשרה בלי לנסות להכריע ולחתוך בטרם עת.

ראשיתה של המחלקה המדינית היתה נעוצה בתקופת ה’הגנה’ — מספר מי שעתיד לעמוד במרכז המחלוקת סביבה, אשר (“ארתור”) בן-נתן, לימים מנכ“ל משרד הבטחון ושגריר ישראל בגרמניה ובצרפת. ”אני עבדתי יחד עם שילוח שלוש שנים (בשנים 1951–1948), מאז שהתחלתי לעבוד בלשכת בן-גוריון ב’בית האדום’ ובמפקדה ברמת גן. בן-גוריון הכיר אותי מעבודתי באירופה בתקופת ‘הבריחה’ ועברתי לעבוד בלשכתו בדצמבר 1947 (בהמלצת שמעון פרס שהכיר אותי בקונגרס הציוני בבזל ב–1946). בלשכת בן-גוריון קיימתי קשר עם שלוחת הש"י של ההגנה בפאריס, שבראשה עמד ‘ינאי’ — חיים בן-מנחם (מי שהיה לאחר מכן מנהל משרד הדואר). ‘ינאי’ היה ממונה על המודיעין בפאריס, ששימשה מרכז לכל אירופה והשלוחה נקראה על שמו — ‘שלוחת ינאי’.

“ב’בית האדום’ ואחר כך במפקדה ברמת גן ניהלתי שיחות רבות עם ראובן שילוח על פעולת המודיעין באירופה”, ממשיך בן-נתן. נקל להבין שבן-נתן, בעל החזות החיצונית ה“גויית” — ואפילו ה“ארית” — הרשים את שילוח. היה לו מה להציע לשילוח תאב הרעיונות והתחבולות. ממרכזו בווינה, כמפקד “הבריחה” באוסטריה, נע “ארתור” כבן-בית בבירות אירופה וחצה את גבולותיה בדרכונים מזוייפים כשהוא עוסק בהברחת היהודים העקורים לארץ ישראל. איש מבצעים מהשטח. לא ייפלא שנוצרה בין שילוח לבן-נתן שפה משותפת ותחושה של השלמה הדדית ואף ידידות אישית — שהסתיימה בריב מכוער ואף על פי כן בהערכה עמוקה מצד בן-נתן לשילוח ממרחק השנים, למרות הריב. בן-נתן ידע את חולשותיו של שילוח, אך גם את מעלותיו המובהקות. “הוא הציע לי להשתתף בהקמת המחלקה המדינית — הגוף המודיעיני שהיה ממונה על פעולות האיסוף והמבצעים בחו”ל. קיבלתי מינוי במשרד החוץ ואני הייתי ממונה על המבצעים. מספטמבר 1948 ניהלתי את המבצעים מהארץ ומאז ועד ינואר-פברואר 1951 עברה המפקדה של המבצעים לפאריס“, מספר בן-נתן. למעשה היא היתה כעין יורשת וממשיכה של ”שלוחת ינאי“ של הש”י באירופה ונקראה לאחר מכן — “מרכז ינאי”.

ביומן בן-גוריון מסופר על פגישה שבה דיווח ארתור בן-נתן לבן-גוריון על “הקמת רשת מודיעין בחמש ארצות, המרכז בצרפת. אוספים מידע על רכש ערבי, פעולות ערבים בכלל, יחסי כלכלה בין מדינות ערב לאירופה, מדיניות חוץ של צרפת ואיטליה ובלגיה ובריטניה כלפי מזרח קרוב, ותיקן, בדיקת ידיעת הגויים על המזרח הקרוב. מקבלים חומר ש.מ. [שירות מודיעין] צרפתי ואיטלקי — הוציאו עד עכשיו שלושת אלפים לא”י לחודש, עובדים כ–15 ארצישראליים, מחוץ למנגנון טכני. יש סוכנים בהתנדבות". [155]

פרטים אלה בסגנונו הלאקוני של בן-גוריון יכולים לשמש סיכום טוב לפעולות המחלקה המדינית באירופה מתחילתה. אבל הדברים הסתבכו. זמן מה לאחר שהחל בן-נתן בעבודתו מינה שר החתן משה שרת את בוריס גוריאל לתפקיד מנהל המחלקה המדינית. גוריאל היה, כזכור, מנהל “המחלקה המדינית” של הש“י (המחלקה שתפקידה היה לקיים מעקב מודיעיני ובטחוני אחרי כל הגופים הבריטיים והזרים בשלטון המנדט). ”נחשבתי לידען“, אומר גוריאל. הוא שירת בצבא הבריטי יחד עם יצחק בן-אהרון וזה הציע אותו לעבודת הש”י לאחר השחרור מהצבא. הוא מספר על גדולות ונצורות שעשתה ה“מחלקה” בהשגת ידיעות פנימיות מסוכנים בריטיים ויהודיים במיתקני הצבא הבריטי ובמשטרת המנדט. כך, למשל, השיגה המחלקה באמצעות סוכניה במחלקת המדידות הממשלתית ידיעות בדוקות על ההכנות המעשיות לפינוי הצבא הבריטי מהארץ בסוף תקופת המנדט. “זו היתה אז שאלת המפתח באסטרטגיה המדינית והצבאית של הנהגת היישוב, ודוד בן-גוריון היה נרגש מאוד כשקיבל ממני את הידיעה המוסמכת הזאת”, נזכר גוריאל.

אין ספק שהמסורת של “המחלקה המדינית” של הש“י היתה אחת ממקורות ההשפעה על המחלקה המדינית של משרד החוץ, שקיבלה אליה חלק מעובדי הש”י ושיטותיהם. בעיקר בתקופת התוהו ובוהו של סיום המנדט והפינוי הבריטי, כשהרשויות השונות — הבריטית והיהודית — שימשו בערבוביה. בן-נתן הביא עמו למחלקה המדינית מסורת מבצעית של “האיש מהשטח” שפעל באירופה, והיתה כעין חלוקה טריטוריאלית-פונקציונלית בינו לבין בוריס גוריאל, שאנשיו פעלו בשלוחות של המחלקה המדינית בתל-אביב, ירושלים וחיפה.

“המינוי של גוריאל היה בעיקר בתחום העיוני-המחקרי של עבודת המחלקה”, אומר בן-נתן. נוסף לכל הסבך הזה — הפיקוח על המחלקה, בעלת שני הראשים, גוריאל ובן-נתן, היה נתון בידי ראובן שילוח בתוקף תפקידו כיועץ לעניינים מיוחדים לשר החוץ, וכאחראי ומתאם לכל פעולות המודיעין. שילוח קיים את הקשר בין המחלקה לבין בן-גוריון ושרת והוא עמד על כך בתוקף שכל הקשרים יעברו דרכו. אבל היה זה פיקוח רופף למדי, ש“לא נכנס לפרטים” — גורסים בן-נתן ובוריס גוריאל. לדעת שניהם, זה היה המקור לסכסוך העתיד לפרוץ ביניהם לבין שילוח — הרצון שלו לשמור על בלעדיות הקשר עם בן-גוריון.

כך נוצר “שעטנז של פיקוד ופיקוח” על “שעטנז של מחלקה מדינית גלויה וסמויה”. זו היתה מחלקה שנקראה בשמות שונים — חקר א’ וחקר ב’ (מבצעים) “דעת” א’ ו“דעת” ב’ — ועסקה באיסוף (ריגול), בחקר ובמבצעים גם יחד. אגף המבצעים של המחלקה המדינית עסק באיסוף ידיעות בנושאים מדיניים, כלכליים וצבאיים על מדינות ערב. השלוחה הירושלמית שלו המשיכה במעקב אחרי הקונסוליות הזרות והארגונים הבין-לאומיים בירושלים, באמצעות האזנה והשגת ידיעות מסוכנים באמצעים “כשרים” ו“לא-כשרים”. יש לזכור שירושלים היתה אז במצב ביניים בין שלטון המנדט ופיקוח הקונסוליות הזרות מטעם או“ם לבין בירת מדינת ישראל לעתיד. ספק יעד לריגול נגדי וספק יעד לריגול יזום. כך היה גם לגבי הצירויות והקונסוליות שהוקמו בתל-אביב ולגבי הקונסוליה הבריטית בחיפה שמילאה אז, כאמור, תפקיד חשוב מאוד. את כל ”התחבולות המזוהמות“ הללו ביצעו אז צעירים נלהבים ומסורים ומלאי יוזמה ותושיה. ”ראש קטן" לא היה שם ולא היה ידוע מה זה והאם זה אפשרי בכלל. הם היו המדינה והמדינה היתה כל אחד מהם. אנשים העתידים למלא תפקידים נכבדים של שגרירים ופרופסורים באוניברסיטאות שלנו, ולהיות אנשי עסקים נכבדים. עלילות נעורים חובבניות הראויות לשבח, שסללו את הדרך לשירותים החשאיים הממוסדים המחייבים מיומנות, מקצוענות, נסיון וידע מיוחדים.

אגף החקר ואנשיו, שעליהם היה ממונה מרדכי גזית, עסקו בהערכת החומר וסיווגו ובהנחיה של פעולות האיסוף. אלה ישבו בתל-אביב. ואילו אגף המבצעים היה פרוש באירופה, ממרכזו בפאריס, והוא עסק בפעולות איסוף ובמבצעים מיוחדים באורח עצמאי בלי לשעות יתר על המידה אל אנשי העורף. מבצעים אלה כללו לא רק השגת ידיעות ומסמכים בשיטות שונות, אלא גם פעולות חבלה ברכש צבאי ערבי; וגם — מימון עצמי מחוסר תקציב מסודר על-ידי הברחות וכל מיני מניפולציות כספיות (“שר האוצר אליעזר קפלן לא רצה לתת כסף והמחלקה היתה צריכה לממן את עצמה. הגזבר ‘גיגי’ (גרשון) פרס היה צריך לדאוג לכך”. מספר בוריס גוריאל, “התקציב היה אז 16 אלף לירות, שערכן היה 50 אלף דולר, וזה לא הספיק לשום דבר”, אומר גרשון פרס). נעשו נסיונות לחשוף ולמנוע שוד של פקדונות בבנקים שוייצריים שהופקדו לפני המלחמה על-ידי קורבנות השואה.

על תקופת בראשית זאת מתהלכים סיפורי אלף לילה ולילה, בחלקם נכונים ובחלקם אגדות והשמצות על “מרגלים” חסרי נסיון ועתירי תושיה שניסו כל דבר, ולא נרתעו מלנסות גם את הבלתי-אפשרי. בלי תקנים ותקנונים ומשכורות וחוזים, ובלי כללים ממלכתיים וחוקיים של מותר ואסור, שנוצרו אחר כך. זו היתה קרקע בתולה בתקופת הדמדומים של בין תקופת הסוכנות וה“הגנה” לבין תקופת המדינה על כל אביזריה. הרבה גידולים צמחו עליה, בחלקם מועילים ובחלקם מזיקים, והרבה סיפורים מסביב להם. [156]

גם בלי הקליפה הדוקרנית של הסיפורים וההשמצות והמחלוקת סביבם נותר גרעין עובדתי ענייני, שלא היה לרוחם של השירותים האחרים. לחיל המודיעין של צה“ל ולשירות הבטחון הכללי אמנם היו נספחים בסניפים של המחלקה המדינית בחו”ל (גם שירות הבטחון פעל בחו“ל באיסוף חומר פנימי — בנושאים של בטחון פנים וריגול נגרי ובדיקת מהימנות אנשים). אך הגורם העיקרי שראה עצמו נפגע מעבודתה ומתיפקודה של המחלקה המדינית היה המודיעין הצבאי (אג”ם/ממ"ן).

הצעד הראשון לשינוי המצב נעשה ביוזמת סגן-אלוף בנימין גיבלי, שהיה אז סגן ראש אג“ם/ממ”ן. רס“ן חיים גאון נשלח לפאריס כדי לבדוק אם ניתן לשפר את השגת ידיעות המודיעין הצבאיות באמצעות סניפי המחלקה המדינית, והערכתו היתה שהדבר לא ניתן. בדצמבר 1949 הוא נשלח לאירופה כנציג עצמאי של מדור האיסוף של אג”ם/ממ"ן. גיבלי הטיל עליו לגייס באירופה מקורות וסוכנים שישוגרו לארצות ערב ויופעלו שם על ידו. וזאת — שלא במסגרת המחלקה המדינית וללא אישור ותיאום אתה.

מהלך נוסף במסע לגיבוש דפוסי קהיליית המודיעין נעשה עוד קודם לכן. בחודש יולי 1949 מגיש ראובן שילוח לדוד בן-גוריון הצעה להקים “מוסד מרכזי לבעיות מודיעין ובטחון” ליד משרד ראש הממשלה. וזה היה הצעד השני לאחר הקמת “ועדת התיאום הבין-שירותית העליונה”. תפקידיו של יושב ראש המוסד הזה, לפי הצעת שילוח, היו דומים מאוד לתפקידי היועץ לענייני מודיעין, שעל מינויו המליצו גם “ועדת ידין-שרף” בשנת 1963 וגם “ועדת אגרנט” בשנת 1974. “כשזאב שרף ואני הגשנו לבן-גוריון את ההמלצה על מינוי יועץ לענייני מודיעין, אני ראיתי לנגד עיני את הדוגמה של ראובן שילוח”, נזכר יגאל ידין.

ראשי השירותים, ששותפו בדיונים בנושא זה באפריל-מאי 1949, מייד לאחר הקמת “ועדת התיאום הבין-שירותית”, לא היו שלמים עם פרטי התוכנית. כולם השלימו עם מעמדו של שילוח כ“ראשון בין שווים”, אבל לא היו מוכנים להעניק לו מרצונם סמכויות נוספות או לאפשר לו למנוע כפילויות ביניהם ולקבוע מטלות ומשימות לשירותים השונים לפי עדיפויות שהוא יקבע. הם הגנו כל אחד על תחום פעולתו הנפרד, ונאבקו נגד כל נסיון להצר את צעדיהם ולצמצם את עצמאותם. וגם זה היה סימן לבאות מאז ועד היום — דרך כל הנסיונות הכושלים ליצור חוליית פיקוח ממשית בין הדרג המדיני לבין ראשי השירותים.

בן-גוריון היה ער לבעייתיות שמעוררת ההצעה ורק כעבור חמישה חודשים, ב–13 בדצמבר 1949, הוא מטיל על ראובן שילוח להקים “מוסד לריכוז ותיאום פעולות שירותי המודיעין של המדינה” ולעמוד בראשו. בן-גוריון קבע ששילוח יעשה זאת בתוקף תפקידו כיועץ לעניינים מיוחדים במשרד החוץ. הוא יהיה כפוף לראש הממשלה וימסור לו בקביעות דוחו"ת על עבודתו, אולם מבחינה מינהלית ישולב משרדו במסגרת משרד החוץ.

אבל גם החלטה זאת לא פתרה את הבעיה. באותו זמן, בעוד שילוח עסוק שוב בשיחות עם עבדאללה על בעיית ירושלים, גברו מאוד המאבקים האישיים והארגוניים בין המחלקה המדינית לבין המודיעין הצבאי. נוסף לכך רקע ענייני. מלחמת קוריאה (שפרצה ב–25 ביוני 1950) עוררה בישראל את החשש שמדינות ערב ינצלו את המתיחות הבין-לאומית לעריכת “סיבוב שני” במלחמתן נגד ישראל.

החשש מפני “סיבוב שני” היה תלוי ועומד בחלל אווירה של ישראל גם קודם לכן, אך הוא גבר ככל שהחמיר מצב צבא ארה“ב בחזית קוריאה וככל שנדרשה גם ישראל לתרום מכוחה להשתתפות במלחמה זאת, שהתנהלה לפי החלטת או”ם ומטעמו. מלחמת קוריאה הגבירה את הקיטוב הבין-גושי בעולם כולו וגם בארץ. השלכותיה הצבאיות האפשריות בחזית ישראל-ערב שימשו נושא לדיונים רבים בחוגים פוליטיים ואקדמיים ובקהיליית המודיעין הישראלית.

חיל המודיעין לא היה מסוגל לספק למטכ“ל ידיעות והערכות על כוננות צבאות ערב למלחמה אפשרית באותם ימים. זו היתה הסיבה העניינית לכך שבמרוצת שנת 1950 נשלחו מטעם המודיעין (אג”ם/ממ"ן) קצינים לאירופה, כדי לאסוף מידע צבאי חיוני על ארצות ערב. מאז ולהבא עמד המודיעין על עצמאות פעולתו בארצות ערב גם בלי תיאום עם הרשויות האחרות.

בנימין גיבלי, שהיה אז ראש המודיעין, גורס שהוויכוח היה רחב יותר והוא כלל גם את השאלות מי יהיה “הסניור” בין השירותים, מי מהם יכין את הערכת המצב הלאומית ומי יהיה בעל-הבית על השירותים הטכניים ועל הפעלת גורמים בחו"ל.

בפברואר 1950 הושג הסכם, בתיווכו של ראובן שילוח כמתאם, בין שני בעלי הריב — המחלקה המדינית במשרד החוץ (בכינוי “דעת”) והמודיעין הצבאי. ההסכם קבע שהמחלקה המדינית תהיה אחראית לכל פעולות האיסוף של אינפורמציה צבאית בחו“ל לצורכי עבודתו של המודיעין הצבאי בארץ. נציגי המודיעין של צה”ל יסופחו לתקופת שירותם למחלקה המדינית ויהיו כפופים למנהלי הסניפים שלה.

אבל ההסכם לא בוצע וחיל המודיעין לא ויתר על שיגור שליחים מיוחדים מטעמו לארצות ערב, בלי להכפיף אותם למחלקה המדינית. כמה מעובדי המחלקה המדינית מודים, במבט לאחור, שהם היו יהירים מדי וכי פיתחו תחושה של “מועדון” סגור, ובמקום לשתף את הצרכנים (שירותי המודיעין האחרים) בהחלטותיה ובמבצעיה של המחלקה המדינית הם פעלו באורח עצמאי ואמרו להם: זה מה שהשגנו. היה גם מניע אישי של רצון לשרת בחו“ל — היתה אז תקופת צנע בארץ — וקציני צה”ל רגזו על אנשי המחלקה המדינית ש“ליקקו בעצמם את כל השמנת”. על רקע זה נפוצו גם השמצות אישיות על אורח חיים פזרני והכחשות וטענות נגדיות על חוסר תקציב ומחסור.

על רקע היריבויות והחיכוכים הללו בארץ יוצא ראובן שילוח לאירופה, בספטמבר 1950. הוא מנסה להציע דרכי פעולה תקינות ומשותפות ולהשכין שלום בין אנשי המחלקה המדינית לבין שליחי המודיעין ושירות הבטחון, שכבר פעלו בשטח באורח עצמאי. מאמציו לא נשאו פרי ופעילותו זאת באירופה עוררה את זעמם של ראש המודיעין בנימין גיבלי וראש השב“כ איסר הלפרין (הראל). שני אלה עתידים להיות יריבים חריפים ב”סיבוב הבא“ של מאבקי היוקרה והכוח בין ”המוסד“ לאמ”ן, אבל באותה עת היה להם אינטרס משותף להצר את סמכויותיו של ראובן שילוח ולהפכו לממונה נומינלי בלבד עליהם. הם חששו שמא קבע שילוח בחו"ל סידורים, שהם לא היו שותפים להם ואולי עמדו בניגוד לתפיסותיהם. הם הבריקו לו לניו-יורק שישוב מייד ארצה. שילוח המשיך בשליחותו בארצות-הברית וניסה להרגיע אותם שלא קבע כל סידורים שהם ולא קיבל שום החלטות. הוא רק בירר ושאל על דרכי העבודה ועל אפשרויות שיתוף-הפעולה והתיאום בין הזרועות השונות.

היה זה גילוי של חולשה. ראובן שילוח, למרות מינוי רשמי מטעם ראש הממשלה, מוצא את עצמו מותקף על-ידי הכפופים לו להלכה, כמי שצריך להצטדק בפניהם כדי שלא לעורר התנגדויות ומחלוקת. בכך הוא החליש את מעמדו ויוקרתו. מן הצד האחר — הוא הצדיק את עמדתם על רקע ענייני ולא מצא לנכון לדחות את תביעותיהם. בעיקר לא את תביעות המודיעין הצבאי. עם שובו לארץ מכנס שילוח בדצמבר 1950 את ועדת התיאום העליונה. אך משהוא נוכח שהסכסוכים החריפו הוא מחליט שאין מנוס מלאחד את עבודת המודיעין בחו“ל והוא מביא את הדברים להכרעתו של דוד בן-גוריון. הלה נותן לו את אישורו. וכל זאת — בעיצומו של השלב השלישי והאחרון של השיחות עם המלך עבדאללה ושליחיו, שאולי הפריעו לשילוח להקדיש את מלוא מרצו וזמנו לטיפול בבעיות בעודן באיבן. מכל מקום, שילוח מציע לבן-גוריון ומקבל את אישורו לאחד את עבודת המודיעין בחו”ל תחת “המוסד לתיאום” ובפיקודו. ב–28 בינואר 1951 מכנס שילוח את “ועדת התיאום העליונה” והוא מביע בפניה תמיכה מלאה בעמדת המודיעין הצבאי.

בישיבה זאת אומר ראובן שילוח, כי אם יחמיר המצב הצבאי בעולם ובאיזור, נהיה ככלי ריק, שכן בקיפאון הקיים בקהיליית המודיעין לא הוכנו הכלים המתאימים. אם ניתבע על-ידי ראש הממשלה, שר החוץ והרמטכ“ל לתת תשובה אם כלי המודיעין שלנו בחו”ל מוכנים כיום למצב חירום, תשובתי מוכרחה להיות שלילית — קבע ראובן שילוח. בתחילה חשבנו שלצבא יידרש רק חומר-לוואי להשלמת ידיעותיו על מדינות ערב, אחר, אולם התברר שתביעות צה“ל למידע מחו”ל היו הרבה יותר נרחבות. [157]

ראובן שילוח הסביר שהרמטכ"ל וקציני המטה אינם יכולים לבצע את עבודתם ולשאת בתפקידם בלי מודיעין. המטה דורש שליטה מרבית על הידיעה בכל שלבי השגתה, החל בתיחקור המקורות ועד להוצאת המסקנות. הוא אינו יכול להשלים עם החשש שהמקורות לא תודרכו ולא נוצלו כהלכה. אחרי שהמטה הכללי נעתר לתביעתנו למסור את המשימה לידי גוף שני — המחלקה המדינית — לא יצא זה מכליו על מנת לספק את דרישותיו.

העובדה היא שהמטה הכללי חש שהמשימה שלו לא נתמלאה במאת האחוזים — אמר שילוח. ולא חשוב אם באופן אובייקטיבי אפשר להוכיח שהמחלקה המדינית עשתה הכל כדי למלא את משאלות הצבא. המטכ“ל אינו יכול להסכים שלעושי עבודתו ייקבעו עדיפויות אחרות. הוא רוצה לקבוע בעצמו את העדיפויות — לחנוך את השליחים, לתדרך את הסוכנים ולהסדיר העברה מהירה של החומר. שילוח הצדיק את הביקורת שמתח המודיעין של צה”ל על המחלקה המדינית של משרד החוץ, שהיתה כפופה לו כביכול. עם זאת היה איתן בדעתו שיש להקים את “המוסד” המרכזי, והוא שייטול על עצמו את ריכוז כל פעולות הביון בחו“ל, לא המודיעין של צה”ל.

העבודה בחו“ל חייבת להתנהל במסגרת אחת ”ואינני יכול להשלים עם הקמת שירותים נפרדים בחו“ל”, אומר שילוח. והוא מוסיף: “לאחר התייעצות עם ראש הממשלה קיבלתי ממנו סמכות להודיעכם על הסידורים בעבודת האיסוף בחו”ל בעתיד… אני מציע שהיא תימסר כולה למוסד המרכזי לתיאום שינהל את המבצעים בחו“ל. ההכרעה והעדיפויות יהיו בידי גוף מרכזי נייטראלי שידאג לכל הצרכים והצרכנים — מטה צה”ל, משרד החוץ, שב“כ והמשרדים הכלכליים. לגוף המרכזי יהיה מטה שיורכב מנציגי כל השירותים”.

זמן קצר לאחר מכן מובא הנושא להכרעה ולסיכום לפני ראש הממשלה דוד בן-גוריון. בישיבה שנערכה אצלו ב–8 בפברואר 1951 אמר בן-גוריון כי “לו היינו שרויים בימי שלום הייתי מעדיף ש’הבינה’ [אינטליג’נס] בחו”ל תהיה בידי משרד החוץ ובוודאי שלא בידי הצבא. אלא שאין ישראל חיה במצב של שלום".

“במצב הקיים בעולם”, אמר בן-גוריון, “כשהסכנה של פרוץ מלחמה מאיימת עלינו — חייב המודיעין לקבל על עצמו גם סיכונים ופעולות נועזות [הרפתקאות] ואסור לסבך בהן את פעולתו התקינה והלגיטימית של משרד החוץ”. בן-גוריון לא קיבל את דרישת משה שרת שלראשי הנציגויות של משרד החוץ בחו“ל תהיה זכות וטו ופיקוח על הפעילות המודיעינית. בן-גוריון פסק שיש להוציא את המודיעין בחו”ל בדחיפות מידי משרד החוץ וכי יש לאחד את הפעילות של כל השירותים במסגרת חדשה ואחידה הכפופה למשרד ראש הממשלה, בהתאם להצעתו של ראובן שילוח. על שילוח הוטל להגיש לבן-גוריון הצעה מפורטת.

זו היתה החלטה לפרק את המחלקה המדינית במתכונתה הקיימת, ורק אותה, ולהעביר את תפקידיה למוסד אחר, בעוד ששאר שירותי המודיעין נשארו במתכונתם הקודמת. היא עוררה התמרמרות קשה במחלקה המדינית ובקרב אנשיה שהיו פזורים בחו“ל. בתוך ימים ספורים נערך בארץ כנס חירום שאליו הוזעקו כל ראשי שלוחות ”דעת“ בחו”ל. הם הודיעו על התנגדותם להחלטה.

מנהל המחלקה בוריס גוריאל פוטר על-ידי שר החוץ משה שרת וב–2 במארס 1951 הוגשה התפטרות קולקטיבית של אשר (“ארתור”) בן-נתן וכל חברי הנהלת המחלקה המדינית וראשי הסניפים. היתה זו הפרשה הטראומטית שזכתה לכינוי “מרד המרגלים”. שילוח ראה בה התקוממות חמורה לא רק נגדו אישית, אלא בעיקר נגד מרות המדינה ממש והחליט לנקוט אמצעי ענישה קשים ונקמניים נגד אלה שנטלו חלק ב“מרד”. כמה מ“המתמרדים” נפסלו על-ידי שילוח לעבודה בשירות החוץ, אחרים נפסלו לכל תפקיד בשירות המדינה, ואל כמה מהם הוא התייחס כמעט כאל “סיכון בטחוני”, מחשש שימרידו עובדים אחרים בשלוחות המחלקה המדינית בחו“ל, שלא השתתפו עד אז ב”מרד". לגבי הללו הוא דרש שיינטלו מהם דרכוניהם. ולעומתם היו אחרים שזכו למחילה והמשיכו בשירות החוץ, או שצורפו אליו.

טענת כמה “מתמרדים” היתה שראובן שילוח דחה את הצעתם לתקופת חפיפה בין ארתור בן-נתן שנחשב כ“ראש המרד” לבין מי שבא במקומו, חיים יערי, וכי העדר חפיפה כזאת גרם לתקלות חמורות בעבודות המחלקה המדינית. אבל זוהי טענה שאינה ניתנת להוכחה. גם “המרד” וגם “החרם” לא החזיקו מעמד זמן רב. כעבור זמן מה חזרו בהם מהתפטרותם רבים מראשי הסניפים. אבל נשארו משקעים קשים בלב האנשים. התנהגותו של ראובן שילוח נראתה בעיניהם ובעיני אחרים כגילוי של קנאות בלתי-מתפשרת, שהעידה לא על כוח וסמכות אלא על היפוכם — חולשה אישית ומינהלית. אבל העובדה היא ששילוח נחל נצחון במערכה שהוא ניהל במשך קרוב לשנתיים. הוא הצליח להקים את “המוסד” האחיד בחו"ל ולהשליט את מרות המדינה על השירותים החשאיים שלה. היה זה הישג חשוב בתולדות קהיליית המודיעין, ואף אולי בתולדות הדמוקרטיה הישראלית שהיתה עדיין בחיתוליה. נשארת בעינה השאלה ההיפותטית אם אי-אפשר היה להשיגו באמצעים אחרים. היו שגרסו ששילוח נקט יד קשה מדי, אחרים — שנקט יד קלה מדי והשהה שלא לצורך את ההכרעה החדה שהיתה צריכה להתקבל קודם לכן. אבל היא התקבלה, וזה העיקר.

משה שרת ניצב מאחורי ראובן שילוח ונתן את אישורו ותמיכתו לדיכוי “המרד”, למרות שהדבר היה כרוך בנטילת המודיעין המדיני ממשרד החוץ. שרת אמר לארתור בן-נתן המתפטר: “דבר אחד למדתי משירותי בצבא התורכי — אם שני קצינים רבים — יש להפריד ביניהם”. וכך גרס גם דוד בן-גוריון. ביום ההתפטרות הקולקטיבית סמך דוד בן-גוריון את ידו על ההסדר שנעשה וקבע אותו במסמרות. “השירות בחו”ל יהיה אחיד. כל העובדים, שיושאלו לשירות זה מטעם המשרדים והשירותים בארץ, יעמדו בכל זמן שירותם בחו“ל אך ורק לרשות היחידה של השירות”, קבע בן-גוריון במכתב אל ראובן שילוח.

ועוד נאמר במכתב זה: “השירות בחו”ל כפוף לראש הממשלה ומהווה חלק של המוסד לתיאום. בראש השירות עומד ראש המוסד לתיאום של השירותים בארץ. הוא מציע לראש הממשלה, לאחר התייעצות עם נציגי השירותים, ומנהל מבצעים בחו“ל”. והעיקר: “פעולות השירותים בארץ ובחו”ל מתרכזות ומתואמות במוסד לתיאום שאתה“, כך כותב בן-גוריון לראובן שילוח, ”עומד בראשו".

כך “הוכתר” שילוח על-ידי בן-גוריון כמי שעומד בראש “המוסד”, כמתאם וכמרכז של כל שירותי המודיעין והבטחון וב–1 באפריל 1951 מתחיל “המוסד” לפעול בראשותו. זהו יום ההתחלה של קיום “המוסד”, שהחליף שמות והגדרות תפקיד וגם אישים שונים שעמדו בראשו, אך נשאר ביסודו מה שנקבע מההתחלה שהוא יהיה, מאז ועד היום ולימים יבואו.

עם הקמת ‘המוסד’ ומינויו של ראובן שילוח בתור ראש המוסד קיבל חיים יערי את תפקידו של ארתור בן-נתן, אבל בשינוי צורה. בעת ובעונה אחת עם הקמת המוסד הוקמה בתוכו “הרשות למודיעין בחו”ל“, שהיתה היורשת של המחלקה המבצעית בראשות בן-נתן. זו היתה הזרוע המבצעת של המוסד, שהפכה לזרוע האיסופית-המבצעית של כל השירותים שפעלו בכפיפות למוסד ולראובן שילוח. היא נקראה בכינוי ”רשות גרין“ — על שם העומד בראשה, חיים יערי, שכינויו היה ”גרין“. היו לשילוח שני סגנים-עוזרים — ”איזי“ דורות מהשב”כ, שהועמד לרשותו על-ידי איסר הראל, ועקיבא לוינסקי לעניינים כלכליים.

“אני קיבלתי את תפקידו של ארתור ועבדתי עם ראובן קרוב לשנתיים”, סיפר חיים יערי. “הושאלתי מאמ”ן, כי שם הקמתי את יחידת השירותים הטכניים ששירתה את כל זרועות המודיעין. ואף על פי שהיה ביניהם חוסר אמון נוראי הם נתנו בי אמון מלא, משום ששירתתי את כולם באורח שווה. למעשה עבדנו יחד — ראובן היה ראש ‘המוסד’ ואני ראש המחלקה המבצעית. כל עוד שהיה מדובר במדיניות הוא היה מסוגל לתת תשובות לכל דבר. במבצעים הוא לא התעסק. הוא סמך עלי ולא נכנס לפרטים. ראובן שילוח לא היה ביצועיסט. היו לו עוזרים שהוא בחר בהם שיהיו ביצועיסטים. הוא היה בעל אינטלקט מבריק והיה יכול לרקום מזימות מדיניות בראשו. היה לו דמיון מדיני יוצא מהכלל שהיה מבוסס על הכושר האנליטי שלו, אבל בענייני ביצוע הוא לא היה טוב, כי לא היה לו דמיון אופרטיבי והוא גם לא התעניין בפרטי הביצוע".

בעניין זה שררה תמימות דעים בינו לבין קודמו ארתור בן-נתן, שהיו לו סיבות רבות שלא לאהוד ולא להעריך את שילוח. ואף על פי כן אמר בן-נתן: “בתמונת הנוף האישי שיש לנו היום, שילוח נראה כענק. הוא היה מחונן בחוש פוליטי, סקרנות, כושר שיחה, כושר שכנוע. מה שהיה חסר לו לגמרי זה כושר ארגון”. בעצם היתה זו דעה מוסכמת על הכל, שכישוריו הרבים והמגוונים של שילוח לא הגיעו לידי מיצוי בתפקיד הדורש איש ארגון וביצוע מעולה.

גם יגאל ידין היה באותה דעה. שילוח היה איש רעיונות המתווה כיווני מחשבה ופעולה, אך לא איש של ארגון וביצוע. ככר בראשית שנות החמישים חשב על כינון קשרים מיוחדים עם איראן ואתיופיה, רעיון שהוא עתיד לפתח ולהתחיל בביצועו ואחרים המשיכו בו אחריו. זה היה רעיון שהפך מאז ועד היום לאחד מיסודות הפעולה העיקריים של ישראל במדיניות החוץ והבטחון שלה, אמר יגאל ידין. “ראובן היה אמן ההטעיה, הראש שלו היה בנוי לכך. היו לי שיחות ארוכות עם משה שרת. ניסיתי ‘למכור לו’ את הרעיון של הקמת מחלקה ללוחמה פסיכולוגית. שרת התנגד לזה. הוא אמר: אנחנו נלך ונרמה במצח נחושה? ראובן עשה הרבה בשטח זה”.

במשך כל התקופה הזאת, מהקמת המדינה ועד להתפטרותו, הניח ראובן שילוח את היסודות לקשרי “המוסד” עם סוכנות הביון המרכזית של ארה“ב — כפי שיודע לספר דו”ח הסי. אי. איי. שנתפס ופורסם על-ידי האיראנים בשנת 1979. בכך הותוותה הדרך ליחסים של שיתוף-פעולה עם שירותי ביון זרים אחרים, שהניבו לישראל פירות רבים. הוא הקים יחידה כלכלית כמכשיר ללוחמה כלכלית ולמודיעין כלכלי, שהניחה את היסוד לפעילות ישראלית ויהודית חובקת זרועות עולם ללחימה בחרם הערבי.

הוא דגל בתכנון מדיניות לזמן ארוך והתחיל לדבר על הקמת השוק האירופי המשותף ועל הצורך של ישראל להשתלב בתהליכי האיחוד והשיקום באירופה שנים רבות לפני שדברים הללו קרמו עור וגידים, מספר עוזרו וסגנו בהקמת “המוסד”, עקיבא לוינסקי. אך כל התנופה החדשנית הזאת, שהתוותה דרכי פעולה לעתיד בכל התחומים שהוא עסק בהם, לא עמדה לו לראובן שילוח בסופו של דבר.

היה חסר לו עוד משהו שאיפיין אותו ואת גורלו. “עם פירוק המחלקה המדינית כרת ראובן שילוח את הענף שהוא ישב עליו, כי משמעותו היתה חיסול הזרוע המודיעינית של משרד החוץ וזו היתה עמדת הכוח שלו”, סבור ארתור בן-נתן. “מאחר שלא עסק אף פעם אחת בפיקוד על פעולות ולא היה איש ארגון, קל היה לאיסר לטעון כי הוא אינו מתאים לתפקיד הזה. ואחרי ששילוח ‘חיסל’ את המחלקה המדינית ואנשיה, עשה לו איסר אותו דבר”. כלומר: לא רק כושר ארגון וביצוע היה חסר לשילוח, אלא גם כשרון למאבק ביורוקרטי בין אנשים ו“קליקות” על סמכויות ועמדות כוח. הוא לא היה ביורוקרט. החולשה הזאת חזרה על עצמה גם בצמרת משרד החוץ, שבה ניצב ראובן שילוח מול המנכ"ל וולטר איתן, שהיה איש מינהל וביצוע וידע לארגן סביבו את הגרעין של הקבוצה האנגלו-סכסית ונספחיה. ראובן שילוח נשאר בחוץ גם כאן וגם שם. הוא לא ידע לתמרן ולהיאבק על עמדות כוח ביורוקרטיות — לא בקהיליית המודיעין ולא במערכת הדיפלומטית של משרד החוץ. בכל מקום הוא היה ראשון בין שווים לפי משקלו הסגולי, האינטלקטואלי, והאחרון בין שווים בכושר הביורוקרטי-המניפולטיבי.

בד בבד עם תנופת הקמתו של “המוסד” החלו גם הכשלונות והצרות. והיה מי שארב לו מההתחלה. ראשונה היתה המפולת של הרשת בעיראק, שאירעה בחודשי מאי-יוני 1951 והיתה כרוכה באובדן חייהם של יוסף בצרי ושלום צאלח, שעלו לגרדום ב–19 בינואר 1952, ובמאסרו הממושך של השליח יהודה תג’ר. היה זה כשלון גדול לאחר הצלחה גדולה בפעולת הרשת. ספק רב אם שילוח נשא באחריות אישית-מבצעית למה שקרה. אבל הוא עמד בראש “המוסד” שזה עתה הוקם לפי דרישתו והוא היה הכתובת שאליה אפשר היה להפנות את חיצי הביקורת.

ואז באה הפרשה של איש המחלקה המדינית ברומא טד קרוס [ Kros או Keros — דוד מגן בשמו העברי], שהואשם כ“סוכן כפול” לטובת המצרים ונידון ל–15 שנות מאסר לאחר שהובא לארץ. כמה מאנשי המחלקה המדינית ובראשם בוריס גוריאל האמינו בחפותו של האיש והעידו לטובתו בבית-המשפט. גם לאחר שהורשע היו שראו במאסרו ובמשפטו התנכלות של “המוסד” כדי להבאיש את ריחה של המחלקה המדינית לשעבר ואנשיה. אחרים ראו בו קורבן של תמימות וחוסר זהירות במגעים עם המצרים. אפשר להניח שכל הפרשה הבלתי-נעימה הזאת העכירה את רוחו של שילוח וסייעה לנטוע בלבו תחושה של כשלון וחוסר התאמה לתפקידו, אף על פי שאיש לא טען שהוא אחראי לה. כשלונות כאלה קורים וצפויים לקרות בכל שירות ביון. איתרע מזלו והם קרו ל“מוסד” מאז שהוא הקים אותו ועמד בראשו.

מתברר שראובן שילוח התחיל להגות ברעיונות של פרישה מתפקידו במועד מוקדם למדי, כעבור 14 חודשים בלבד מתחילת כהונתו כראש “המוסד”. עדות כתובה ראשונה לכך מצויה ביומן בן-גוריון. כתוב בו ב–7 ביוני 1952 (לאחר ששילוח חזר מאחד הביקורים בארה“ב): ”בא אצלי ראובן. הוא מרוצה מביקוריו בארה“ב. ראובן רוצה לעזוב הביון ולהתמסר לעניינים מדיניים”. כחודש לאחר מכן כותב בן-גוריון ביומנו שראובן הציע כמחליפו את גיבלי, את עקיבא לוינסקי או את איסר הראל ומוסיף: “צריך להתייעץ עם שרת”.

גם ידידו חיים הרצוג, שכיהן באותה עת כנספח צה"ל בוושינגטון, שמע אז מראובן שילוח על הרהורי פרישה בעת שהיה לן אצלו אגב ביקוריו בוושינגטון לרגל עבודתו. שילוח אמר להרצוג שהוא רוצה לפרוש ולעבור לפעילות בתחום הדיפלומטי ושאל אותו אם הוא מעוניין בקבלת התפקיד. הרצוג אמר לו שהוא רוצה בהמשך פעילותו במסלול הצבאי.

מה היה הגורם להרהורי פרישה אלה כבר אז? רבים שהיו מעורבים אז בקהיליית המודיעין גורסים כי היה זה איסר הראל שחתר תחת ראובן שילוח וערער את בטחונו העצמי, שלא היה מוצק בלאו הכי. והטענה העיקרית — שאיסר ידע לזרוע ספק בלבו של דוד בן-גוריון ביחס לשילוח וגם לרכוש לעצמו את אמונו הבלתי-מעורער של בן-גוריון, כפי שהוברר תוך זמן לא ארוך. מתקבל על הדעת ששילוח חש בכך ודבר זה דכדך את רוחו והחיש את החלטתו לפרוש.

איסר הראל, שהיה אז ראש השב“כ, חזר וטען שמעולם לא התלונן על שילוח בפני דוד בן-גוריון. אבל לא כך היו הדברים לאמיתם. ביומנו של בן-גוריון מ–24 במאי 1952 כתוב: ”בא אצלי איסר. לדעתו ראובן נכשל בעבודה“. זה משפט-מפתח. לא מן הנמנע שאיסר אמר זאת לבן-גוריון יותר מפעם אחת. ואם הקפיד בן-גוריון לרשום זאת ביומנו, ייתכן שהדברים נקלטו בלבו. היו לבן-גוריון דרכים משלו להעביר לכפופים לו את התחושה שסר חנם בעיניו. זה קרה פעמים רבות. אלה הן סברות בלבד, אבל אי-אפשר להתעלם מן האפשרות של קשר סיבה ומסובב בין קביעתו של איסר באוזני בן-גוריון ש”שילוח נכשל בעבודה“ לבין הבעת רצונו של שילוח ”לעזוב את הביון", כשנפגש עם בן-גוריון לאחר שבועיים ימים בלבד.

אבל איסר הראל לא הסתפק ברמזים עקיפים. גם לפי עדויות של מקורבי איסר — ביניהם “איזי” דורות — הוא יעץ לראובן שילוח בפשטות ובמישרין להגיש את התפטרותו. “אם לא תעזוב — תיעזב. אם לא תלך אני אדאג שיוציאו אותך. אסור לך להמשיך. אתה הורס את העניין”, אמר איסר לשילוח לפי עדויות אלה. [158] עדות נוספת מצויה בספרו של מיכאל בר-זוהר “הממונה”: “… איסר הטיח בפני שילוח בגלוי: ‘אינך יכול לנהל את המוסד. עליך להתפטר מתפקידך’. גם סגנו של שילוח, היה באותה דעה וגם הוא אמר זאת בגלוי לממונה עליו” (היה זה אותו “איזי” דורות, מראשי הש.ב., שנשלח על-ידי איסר לסייע לראובן שילוח בהקמת המוסד).

למרות הדברים הללו קשה לקבוע בוודאות מה מבין מכלול הסיבות היה הגורם העיקרי, אם היה כזה, להגשת התפטרותו של שילוח מראשות המוסד. במכתבו אל דוד בן-גוריון הסביר שילוח שהוא מבקש להשתחרר מניהולו היום-יומי של המוסד ולהישאר יו“ר ועדת ראשי השירותים ויועץ לראש הממשלה ולשר החוץ בנושאים מדיניים-מודיעיניים ולתפקידים מיוחדים. וכך היה. את מקומו כראש ”המוסד“ תפס איסר הראל. זה היה בחודש ספטמבר 1952. כעבור זמן-מה נוכח שילוח לדעת שהתפקיד הרם של יו”ר ועדת ראשי השירותים ויועץ לראש הממשלה ושר החוץ לא היה בו ממש. וכי לאמיתו של דבר הוא “נבעט למעלה”, מרצון או מאונס. בחודש מארס 1953 הוא התפטר גם מן הכהונה הזאת ועבר כולו למשרד החוץ, בלי שום תפקיד ובלי מעמד מוגדר.

התפטרותו של שילוח מראשות “המוסד” הוקדמה ונכנסה לתוקפה ב–20 בספטמבר 1952 עקב פציעתו הקשה בראשו בתאונת דרכים ואשפוזו בבית-החולים בצריפין בתחילת ספטמבר. המכונית שנסע בה מתל-אביב לירושלים בשעת ערב מאוחרת התהפכה במורד מוצא. אלוף אפרים בן-ארצי, שעבר במקום במכוניתו, חילץ את הפצועים — שילוח ומזכירתו והנהג — והעביר אותם לבית-החולים. הפציעה גררה תקופה ממושכת של ריפוי והחלמה. ייתכן שהתאונה והפציעה הקשה ותקופת הריפוי וההחלמה השפיעו על החלטתו השנייה של שילוח לפרוש לחלוטין מכל עיסוק בענייני המודיעין, אך הגשת ההתפטרות הראשונה, מראשות “המוסד”, קדמה לכך.

היה עוד כשלון שנחשף רק לאחר ההתפטרות הראשונה ותרם גם הוא, אולי, את חלקו להתפטרות השנייה. היתה זאת הפרשה המוזרה של העיתונאי הבכיר והמכובד, דן פינס, שהיה מעורכי “דבר”, שהוליך שולל את משה שרת וראובן שילוח בסיפור-בדים על קיומה של מחתרת ציונית בקרב חוגי השלטון בברית-המועצות, בהשתתפות חבריו לשעבר בתנועה הציונית-הסוציאליסטית (דן פינס היה אסיר ציון בסיביר ושוחרר בהתערבות אלמנתו של גורקי).

לפי סיפורו של דן פינס התקשר אתו אחד מאלפי חבריו לשעבר, בעל תפקיד רם מעלה בשלטון הסובייטי, והציע לו להיפגש עמו בדרכי סתר. דן פינס הסעיר את דמיונו של משה שרת בסיפור על “ניאו-בילו”, כפי שקרא דן פינס למחתרת שלא היתה ולא נבראה, ובעקבות שרת הלך שולל גם שילוח. פינס דיווח במשך הזמן על שלוש פגישות סתר שקיים, כביכול, עם איש שיחו בפאריס, בקופנהאגן ובניו-יורק, ואף עלה בידו לאחז את עיניהם של כמה מאנשי השירותים הישראליים, שהיו מעורבים במבצע; הוא גם קיבל כסף למימון הוצאותיו. מי שחשף את מסכת השקרים של דן פינס היה איסר הראל. וזאת — ביום הראשון לכניסתו לתפקיד ראש “המוסד”, כשנתבקש להקציב עוד חמשת אלפים דולר לאחת מנסיעותיו הנוספות של פינס. [159]

הפרשה נבדקה על-ידי ועדת-חקירה (פנימית) לא רשמית (בהרכב קדיש לוז, שאול אביגור וכתריאל כץ, כמזכיר הוועדה) שהתמנתה על-ידי משה שרת, האדם שאליו בא דן פינס עם הסיפור המוזר בדצמבר 1951. הוועדה קיימה 26 ישיבות ואף נעזרה במומחים לגרפולוגיה. במהלך החקירה נמצאה ב“דבר” מכונת-הכתיבה שבה נכתבו המכתבים שנשלחו, כביכול, מרוסיה, וכן נחשפו קרובי משפחתו של פינס שהיו מעורבים ב“מבצע”. הוועדה הגישה את הדו"ח שלה בסוף חודש פברואר 1953, זמן קצר לפני התפטרותו השנייה והסופית של שילוח בחודש מארס.

לפי עדויות רבות — של ארתור בן-נתן ואחרים — ניצל איסר את תאונת הדרכים הקשה שאירעה לראובן שילוח בסוף אוגוסט 1952. איסר היה נוהג לומר על שילוח שלאחר התאונה: “אוטו אחרי אוברול זה לא אותו אוטו”, אבל לא זאת היתה הסיבה האמיתית והעיקרית למה שקרה לשילוח במילוי תפקידו כראש “המוסד” וכיושב ראש ועדת ראשי השירותים, מתחילה ועד סוף.

התמונה העולה מן העדויות השונות היא שראובן שילוח לא הצליח לגבור על יריביו השונים במאבקי הכוח בין השירותים השונים. היה זה תפקיד ארגוני, ניהולי ומבצעי, ששילוח לא התאים לו. כל אחד מראשי השירותים צבר לעצמו מידה גדולה של עצמאות ושילוח לא הצליח להכפיף אותם למרותו. ובעיקר לא את איסר הראל, שהצליח לרכוש את אמונו של בן-גוריון יותר ויותר ולשכנעו כי אין מנוס מהחלפתו של שילוח ומכך שהוא, איסר, ימלא את תפקידו.

ולמרות כל הדברים הללו — לא מן הנמנע שראובן שילוח היה מתגבר על כל המכשולים והמכשילים והיה עומד בהצלחה בראש “המוסד” ובראש קהיליית המודיעין כולה עוד שנים רבות — אילו היה מתרכז רק בתפקידיו אלה על כל הסתעפויותיהם והשלכותיהם. אילו לא היה עוסק באותו זמן גם בניהול המשא ומתן עם עבדאללה וגם בניהול שיחות שביתת הנשק עם ירדן ברודוס וגם בשיחות ועידת לוזאן ובעוד מלאכות ושליחויות רבות מספור. אילו לא היה מפזר את זמנו ומרצו ותשומת לבו על שבעים ושבע חזיתות אחרות בעת ובעונה אחת. לא כך נהג שילוח. ו“האילו” הזה נשאר כסימן שאלה היפותטי ולא יותר. כי כזה היה האיש ולא אחר. זה היה אופיו וזה היה גורלו.

לאחר התפטרותו השנייה של שילוח עמדה לזמן קצר על הפרק השאלה מי יבוא במקומו. כיו“ר ועדת השירותים וכממונה מטעם ראש הממשלה על עבודת השירותים. היו מי שהציעו לבן-גוריון למנות לתפקיד הזה את אהוד אבריאל, או את שאול אביגור. איסר, כך מספרים, הלך לבן-גוריון ושאל אותו: אתה חושב ששאול מבין במודיעין יותר ממני, וב. ג. אמר: לא. ושוב: אתה חושב שאהוד אבריאל מבין במודיעין יותר ממני, וב. ג. אמר: לא. ואז ביטל בן-גוריון את התפקיד שמילא ראובן שילוח במשך כמה חודשים, מאז התפטרותו מראשות ”המוסד“. היה זה בן-גוריון שחיסל, בהשפעת איסר הראל, את התפקיד שלא קרם עור וגידים ולא נוצר למעשה מאז ועד היום, ואשר רבים תולים בחסרונו את כל הפרשיות והתקלות בקהיליית המודיעין. עד לאחרונה שבהן — הכרוכה בהקמת לק”ם (הלשכה לקשרי מדע) וחיסולה. גם איסר הראל עצמו ניסה למלא תפקיד כזה בימי כהונתו של מאיר עמית כראש “המוסד” לאחר שאיסר נאלץ להתפטר ממנה וגם הוא סיים את תפקידו במפח נפש. כאילו היתה זאת נקמה מאוחרת של ראובן שילוח.

אין לשכוח שהתפקיד של שירות הבטחון עניין אז את בן-גוריון יותר מעסקי הריגול בחו“ל. והיה זה טבעי שראש השב”כ נעשה קרוב ללבו ולאוזנו יותר מראובן שילוח. אבל זו לא הסיבה היחידה. אין ספק שאיסר הראל הצליח מאוד בתפקידו כראש “המוסד”. הוא ירש מקודמו את השלד הארגוני והתיפקודי ואת הקונספציה של פעילות “המוסד”. בניגוד לשילוח התגלה איסר הראל כאיש ארגון ומבצעים מובהק, אדם בעל בטחון עצמי בלתי-מוגבל, שפעל כקטר דוהר על פס רכבת אחד, בלי להיות מוטרד על-ידי ספקנות אינטלקטואלית ומודעות עצמית למיגבלותיו ולחסרונותיו. בן-גוריון איפשר לאיש השאפתני וצמא הכוח הזה להקים “ממלכה בתוך ממלכה”, בלי שום פיקוח עליה ועל העומד בראשה. היתה זאת אחת מטעויותיו הגורליות.

כעבור זמן קצר קיבל איסר הראל מדוד בן-גוריון את המינוי של ממונה על שירותי הבטחון, בנוסף לתפקידו כראש “המוסד”. למעשה עמד איסר רק בראש “המוסד” והשב“כ. בן-גוריון הקפיד לשמור על עצמאותו של אמ”ן ועל מעמדו הבכיר בקרב קהיליית המודיעין, כממונה על הערכת המצב הלאומית, ולא איפשר לאיסר הראל להטיל את מרותו גם על אמ“ן. בין אם שאף לכך ובין לאו, לא עלה בידו של איסר הראל לשלוט בכל קהיליית המודיעין וזה היה הפתח לנפילתו בבוא השעה. אף על פי כן — במהלך שנות החמישים הוא נהנה מעמדת כוח חסרת תקדים, ומאמון והערכה בלתי-מוגבלים מצד דוד בן-גוריון — עד לקרע ביניהם על רקע התנהגותו של איסר הראל ב”פרשת לבון“ ו”פרשת המדענים הגרמניים“. הגולם קם על יוצרו וכן-גוריון איחר לחשוד ולחוש בכך. אבל זה קרה כעשור שנים לאחר מכן. הקרע שהוביל להתפטרותו המאולצת של איסר הראל מראשות ”המוסד“ בשנת 1963 ולהעברת תפקיד זה לראש אמ”ן מאיר עמית, שכיהן זמן-מה בשני התפקידים, וכל תהפוכות יחסיו המעורערים של איסר הראל עם לוי אשכול וגולדה מאיר לאחר מכן, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למדינת ישראל. לראובן שילוח — האיש שהקים את “המוסד” והניח את היסודות למבנה קהיליית המודיעין בישראל בשנות העיצוב שלה — כבר לא היה קשר לכך.

פרק רביעי: השיחות עם עבדאללה

כל אותו זמן מילא ראובן שילוח תפקיד נכבד בפרשה הבלחי-גמורה של “השיחות החשאיות” בין ישראל לירדן. היו אלה השיחות עם המלך עבדאללה שעדיין מרחפת מעליהן השאלה האם ניתן היה להשיג בהן יותר מכפי שהושג ולמה הסתיימו כפי שהסתיימו. השיחות עם עבדאללה ואחר כך עם נכדו המלך חוסיין הן אחד הפרקים בתולדות מדינת ישראל והתנועה הציונית, שהיו לו המשכים רבים. הן התחילו בימי חייו רבי התהפוכות של המלך עבדאללה, עוד בהיותו אמיר הנסיכות העבר-ירדנית, ונמשכו גם לאחר הירצחו. ועוד יש ויהיו לפרק זה המשכים רבים, כל עוד יתקיימו שתי המדינות — ישראל וירדן — זו בצד זו, כצו הגיאוגרפיה וההיסטוריה.

אלה הן, לאמיתו של דבר, שתי השכנות הקרובות ביותר, יש להן תחומי חפיפה ומעורבות הדדיים ויש ביניהן קשרים רבים, גלויים וסמויים. שתיהן קשורות אל הבעיה הפלשתינאית הבלתי-פתורה, שהיא בעייתן הגורלית המשותפת מאז מלחמת ששת הימים. אך תחילת הקשר הגורדי הזה נעוצה עוד בתקופת המנדט, כאשר עבר-הירדן היתה לכאורה חלקה המזרחי של ארץ-ישראל המנדטורית, והמשכו — במלחמת העצמאות והקמת המדינה והסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות.

הסכם זה הוא רק קצה הקרחון הגלוי לעין במכלול מורכב של מגעים ושיחות, הסדרים והבנות בין ישראל לירדן מאז ועד היום. לראובן שילוח היה תפקיד בולט למדי בשיחות עם עבדאללה בשלהי מלחמת העצמאות ולאחריה — ביחד עם אליהו (“אליאס”) ששון ומשה דיין ואחרים. בעת ובעונה אחת, כמעט, עמד ראובן שילוח בראש המשלחת הישראלית למשא ומתן על הסכם שביתת הנשק עם ירדן ברודוס ובראש המשלחת לוועידת הפיוס בלוזאן. בכל אחת מהן חלק מן הזמן, כפי שיתואר להלן. [160]

את סיפור חלקו של שילוח בשיחות עם ירדן אפשר להתחיל כמובאה מיומן בן-גוריון, שאת חלקה כבר הבאנו לעיל. יש בה פירוט של כמה נושאים לדיון: “שילוח שאלני על משא-ומתן עם עבדאללה”, כותב בן-גוריון ביומנו ב–21 בנובמבר 1948. “אמרתי לו שאני מייעץ להתחיל בשיחות מפאריס, [161]כשיגיעו לידי ממש — תעבור השיחה הנה, על קווים [גבולות] אפשר לדון רק פה. עלינו ליישר קו לטרון, לקבל מעבר לאוניברסיטה [בהר הצופים] בירושלים, להעתיק קו הגבול בתיכון [בשרון] מזרחה, תמורת זה נסכים להעתקת הקו המזרחי בדרום [מערבה], ולתת עזה [אחרי שתיכבש] לעבדאללה. ראובן מציע — עזה עיר חופשית, ושלושה — יהודים, מצרים, עבר-הירדן — מפקחים עליה”.

באותו זמן לערך נערך בירושלים המגע הישיר הראשון בין ישראל לירדן בעניין ירושלים. המגעים בנושא זה התקיימו בין המפקדים הצבאיים של מחוז ירושלים משני הצדדים — סגן-אלוף משה דיין מהצד הישראלי, וקולונל עבדאללה א-תל מהצד הירדני. שילוח היה מעורב רק בעקיפין, כמדווח לראש הממשלה. שני המפקדים נפגשו פעמים מספר כדי למנוע את תקריות האש בירושלים וגם העלו הצעות מרחיקות-לכת על חילופי שטחים בעיר. כך, למשל, הציע א-תל להחליף את הרובע היהודי בעיר העתיקה תמורת קטמון. אך לשניהם לא היתה סמכות לכך.

בסופו של דבר הם חתמו ב–30 בנובמבר 1948 על “הסכם הפוגה כנה” ששם קץ לחילופי האש וקבע קו הפוגה מוסכם בעיר, שקדם להסכם שביתת הנשק ושימש כבסיס לו. הוסכם על הפסקת אש יעילה, קו טלפוני ישיר בין שני המפקדים, העלאת שיירות דו-שבועיות לאוניברסיטה בהר הצופים להספקת מזון והחלפת פרסונל. שילוח לא היה מעורב, כאמור, בשלב המוקדם הזה של “שיחות המפקדים” אך תפקידו היה “להיות בתמונה” יחד עם יגאל ידין ולדווח לדוד בן-גוריון. [162]

בעניין ירושלים היה לישראל ולירדן אינטרס משותף: שתיהן רצו למנוע את בינאום העיר בהתאם להחלטת האו"ם והן העדיפו את חלוקת העיר בין שתיהן לפי קווי ההפוגה. ההסכם בעניין ירושלים היה הסכם מצומצם וכמה מהבעיות החשובות שנבעו מחלוקת העיר נשארו בלתי-פתורות. אף על פי כן — קיום ההסכם הזה היה בגדר אינטרס עליון לשתי המדינות והוא עמד בכל המבחנים של המשך מלחמת העצמאות עד לחתימת הסכם שביתת הנשק, וגם לאחר מכן — עד למלחמת ששת הימים.

“הסכם המפקדים” בירושלים שימש בסיס איתן להמשך השיחות עם המלך עבדאללה, קודם עם נאמניו ושליחיו ואחר כך גם עם המלך עצמו. [163]

באמצע דצמבר 1948 נפסקו “שיחות המפקדים” ביוזמת ישראל וב–25 בחודש מתחדשות השיחות עם ירדן בפגישה בין ראובן שילוח, שהוסמך על-ידי הממשלה, וד“ר שווכאת א-סאטי, רופאו ונאמנו של המלך עבדאללה. השתתפו בשיחה זו משה דיין ועבדאללה א-תל. מטרתה לא הוגדרה במדוייק, אך שני הצדדים מדברים על הסכם שביתת נשק ואף על כינון יחסי שלום וידידות. פגישה זאת התקיימה בעיצומו של מבצע ”חורב" נגד הצבא המצרי.

קדמה לפגישה סידרת שיחות בין אליאס ששון, שחזר לארץ בתחילת דצמבר, לבין נאמניו של המלך עבדאללה. בשיחות אלה נסקרו הנושאים התלויים ועומדים בין שתי המדינות, אך הן נועדו בעיקר לאפשר לצה"ל יד חופשית במבצעיו לגירוש הצבא המצרי מהנגב, מבלי שייווצר איום בחזית הירדנית-העיראקית. וכך היה. אבל המשא-ומתן המוסמך והרשמי עם נציגיו של עבדאללה התנהל באמצעות [164]שילוח ודיין. מתקבל על הדעת שבן-גוריון הסתייג מתמיכתו של ששון בסיפוח הגדה המערבית לירדן, שהובעה גם באוזני שליחיו של עבדאללה והיתה מוקדמת מדי לדעתו של בן-גוריון. בן-גוריון נמנע באותו שלב מכל ביטוי של הסכמה לסיפוח, גם משום שלא היתה אז הסכמה על הגבול בין ישראל לירדן וגם משום חששו המתמיד מכוונותיהם של הבריטים.

בפגישה עם אנשי משרד החוץ ב–18 בדצמבר אמר בן-גוריון כי הוא מחייב את השיחות עם עבדאללה משום שהגיע הזמן להביא להפסקת המלחמה למען העלייה: “מסופקני באיזו מידה ירשו לו האנגלים לעשות שלום… לסיפוח חלקי ארץ-ישראל לעבר הירדן לא נוכל להסכים בנקל מפני בטחון ישראל; מדינה ערבית במערב א”י פחות מסוכנת ממדינה הקשורה עם עבר-הירדן, ואולי מחר עם עיראק. שנית, למה לנו להרגיז הרוסים לחינם [הרוסים שללו חיזוק ירדן הקשורה בבריטים] ושלישית, מדוע נעשה זאת בניגוד לשאר מדינות ערב“. והוא מוסיף: ”אין זאת אומרת שבשום תנאי לא נסכים — אבל רק כסעיף בסידור כללי" שיכלול את שאלת הגבולות בירושלים, לטרון והמשולש. [165]

הבדלי התפיסה בעניין זה בין בן-גוריון ואליאס ששון, בעוד ראובן שילוח מצדד בדעת בן-גוריון, חזרו בהתייעצויות הבאות בסוף דצמבר ובתחילת ינואר 1949. ששון דוגל באוריינטציה על המלך עבדאללה כולל הסכמה לסיפוח הגדה המערבית לממלכתו, ואילו בן-גוריון חושש מהבריטים — ואפילו מהתקפה צבאית בריטית בנגב — שהם, לדעתו, השולטים למעשה בירדן. נוסף לכך השיקול של העדפת השלום עם מצרים על השלום עם ירדן שעה ששתי מדינות ערביות אלה שרויות במצב של מחלוקת וניגוד אינטרסים בשלבים האחרונים של המלחמה. כך לגבי הנגב ועוד יותר — לגבי עתיד רצועת עזה, למשל. בן-גוריון ושרת נטו למסור אותה למצרים ולא לירדנים. מכל מקום, בן-גוריון לא נטה אז להכריע לצד העדפת ירדן על חשבון מצרים.

לא מן הנמנע שבן-גוריון העדיף את שילוח ודיין על ששון כמייצגים נאמנים של הסתייגויותיו לגבי ההסכמה לסיפוח הגדה לעבר הירדן באותו שלב מוקדם והתחלתי של השיחות עם עבדאללה. ואכן, בפגישת שילוח עם ד“ר א-סאטי ב–25 בדצמבר התברר כי המרחק בין שני הצדדים עדיין גדול מדי. נציגו של עבדאללה מעלה את התביעות להחזרת יפו, לוד ורמלה לידי הערבים ובמיוחד — מתן אפשרות לחזרתם של הפליטים הערבים לערים אלה. הנימוק: לחזק את מעמדו של המלך בעולם הערבי, כדי שייקל עליו להגיע אתנו לידי הסדר של שלום. שילוח מודיע שיעביר את ההכרעה לממשלה. דעתו היתה שיש לדון במסגרת המשא-ומתן בכל הבעיות כמכלול ולא להוציא ממנו בעיות ספציפיות ולדון בהן בנפרד, שכן הבעיות שלובות זו בזו. ”הוספתי גם כי למרות רצוננו לסייע למלך במצבו העדין, אין אנו רואים את עצמנו חייבים בג’סטה כל שהיא. לא אנו תקפנו את הערבים ולא אנו נוצחנו במלחמה. אנו מוכנים לשבת במשא-ומתן ולעיין בכובד ראש בכל הצעה". [166]

שילוח שואל את בן שיחו, ד“ר א-סאטי, שתי שאלות: האחת — האם יש יסוד לשמועות על חילוקי דעות בין המלך לראש ממשלתו והאם יודע ראש הממשלה על הפגישות עמנו. שילוח מקבל תשובה חיובית חלקית. והשנייה — האם יודעים הבריטים על השיחות והאם הן מתנהלות בעצתם. שאלה זאת שיקפה את חששו המתמיד של בן-גוריון מפני כוונות הבריטים ובעיקר לגבי רצונם להקים בסיס צבאי בריטי בנגב. ואכן, אפשרות זאת הועלתה בעקיפין בהמשך השיחות עם ירדן. מכל מקום, על שאלתו של שילוח הובטחה תשובה בהזדמנות קרובה. רק בפגישה השלישית נמסר כי התשובה חיובית וכי ”הבריטים יודעים על קיום השיחות ומחייבים אותן. הם רוצים בפתרון של שלום". [167]

בפגישה השנייה, שנערכה ב–30 בדצמבר, השתתפו שילוח, דיין וא-תל. עמדת ישראל, כפי שהביע אותה שילוח, היתה שנקודת המוצא לדיונים תהיה המציאות הצבאית הקיימת ולא תוכנית החלוקה ובוודאי שלא תוכנית ברנדוט, שבאה לגרוע ממנה. נקודת מוצא שנייה — המשא-ומתן יתנהל רק על הבעיות שבין ישראל לירדן ולא על בעיית ישראל-ערב בכללותה, אלא אם כן יודיע המלך כי הוא מוסמך לדבר בשם מדינות ערב האחרות. “דיין הציע להפריד בין השאלות אשר בינינו לבין המלך לבין השאלות אשר בינינו לבין מדינות ערב האחרות. א-תל הסכים”. [168]

שילוח מנה את הבעיות בין ישראל לירדן: קו הגבול צריך להיות הגבול המנדטורי, חידוש העבודה בים המלח וגורל רכוש חברת האשלג בצפון ים המלח ובית הערבה וכמובן — בעיית ירושלים. א-תל התנגד לקביעת הגבול לפי הצעת שילוח. הוא קבע שירדן לא ויתרה על תביעתה לגבי עתיד הנגב והציע להשאיר נקודה זו לדיון הכללי. בעניין ירושלים העיר א-תל, כי המלך חושב על פתרון בדרך של חלוקת העיר בינו לבינינו. “השטחים הערבים לו והיהודיים לנו” — מדווח שילוח על עמדת א-תל. השאלה של “כיסים” בשני האזורים ניתנת לפתרון על-ידי חילופין, או רשות למעבר, כמו לאוניברסיטה, אמר א-תל.

בהמשך דבריו הביע שילוח התנגדות לסיפוח השטח הערבי של ארץ-ישראל המערבית לעבר-הירדן. גם עצרת האו"ם האחרונה לא קיבלה החלטה כזאת, אמר, ומנה את יתר הבעיות: רכבת לירושלים; לטרון; שבויים ופיצויים; יחסי גומלין מדיניים וכלכליים. עבדאללה א-תל אמר שהמלך התחיל במאמצים להוציא את הצבאות העיראקיים מהמשולש וכי הוא מוסמך לדבר גם בשם העיראקים. הוא הציג תביעות מרחיקות-לכת, אולי רק לכאורה, כגון: הכללת לוד ורמלה בשטח עבר-הירדן והשארת יפו כעיר ערבית בתוך ישראל עם סידור מעבר חופשי כדוגמת המסדרון בין ישראל לירושלים. וכמובן — בעיית ירושלים. דיין עורר את שאלת יישובם של הפליטים בשטחי שלטונו של המלך וא-תל השיב כי יש לשאול את פיהם ולהרשות לאלה שרוצים בכך לחזור למקומם. שילוח עורר את שאלת הנגב וא-תל השיב כי המלך מוכן להסכים להשאיר חלקים של הנגב בידי ישראל, אולם שני דברים הכרחיים בשבילו: מעבר לערבים בכביש באר-שבע-עזה והכללת רצועת החוף שבין עזה וגבול מצרים בתחום שלטונו של המלך.

הפגישה השלישית, שנערכה ב–5 בינואר 1949, היתה באותו הרכב (בכל הפגישות השתתף גם שלישו הצבאי של דיין, רב-סרן א. ברוידה). [169] א-תל נתבקש להשיב בפירוט על התביעות שיש למלך לגבי הנגב והוא השיב: דרך למצרים, [השארתם של] מאה אלף בדווים היושבים בנגב ו[מילוי] צרכים אסטרטגיים. הוא לא פירט צרכים של מי, אך ניתן היה להבין כי הוא התכוון לאלה של הבריטים. הוא נשאל גם לגבי עמדת המלך בעניין ירושלים והציע תוכנית מפורטת לחלוקת העיר: בשלטון ירדני יהיו העיר העתיקה, קטמון, המושבה הגרמנית וכל השכונות אשר בדרום העיר. וכל השאר — ליהודים. בחלק הערבי יש לכלול את תלפיות ורמת רחל, תמורת ליפתא ורוממה הערביות, שיישארו בחלק היהודי. א-תל הציע שבין שני החלקים יחצה רחוב המלך דוד שיהיה נתון לשלטון בין-לאומי.

משה דיין הסביר לא-תל את חוסר המציאותיות בהצעותיו ואמר כי הגיוני לדבר על חילופי חלקים בדרום העיר תמורת שיח ג’ראח וסביבותיה, על מנת שתינתן לנו רציפות טריטוריאלית לאוניברסיטה. א-תל השיב כי סידור זה אינו בא בחשבון, משום שיביא לניתוק בין ירושלים הערבית לרמאללה. ויש מקום רק לסידור של כביש מיוחד בין ירושלים העברית להר הצופים. שילוח ודיין הציעו פתרון של שלטון בין-לאומי בעיר העתיקה וא-תל אמר כי הם מוכנים למסור לנו את הרובע היהודי בעיר העתיקה ולאפשר לנו מעבר לרובע זה.

בשלוש הפגישות המוקדמות הללו, ששימשו מעין מבוא לפגישות עם המלך עבדאללה עצמו, ככר עלו כל נושאי המחלוקת בין שתי המדינות. הם עברו גלגולים שונים בשיחות הישירות עם המלך שהחלו כמה ימים לאחר מכן והתנהלו בשלושה שלבים: [170] בשלב הראשון — השיחות על הסכם שלום בין שתי המדינות; בשלב השני — השיחות על הסכם אי-התקפה; בשלב השלישי והאחרון — השיחות על הסכם המינימום שנושאו יישום מלא של הסכם שביתת הנשק (שנחתם בתחילת אפריל 1949) ובמיוחד סעיף 8 של ההסכם. [171]

הפגישה הרביעית היתה, כאמור, הפגישה הראשונה עם המלך עבדאללה עצמו. ב–13 בינואר 1949 מזמין עבדאללה א-תל את ראובן שילוח ומשה דיין להיפגש עם המלך עבדאללה בארמונו בשונה. אולם באותו יום נפתחות ברודוס השיחות על הסכם שביתת הנשק עם מצרים. ראובן שילוח אינו מצטרף לפגישה עם עבדאללה, אלא יוצא לרודוס יחד עם ליאו כהן, היועץ המדיני במשרד החוץ. מאז ואילך מתנהלות השיחות עם ירדן בשני צירים ושילוח מעורב בשניהם, אם כי לא בכל השלבים.

היה ציר אחד של שיחות חשאיות עם המלך עבדאללה, שנמשכו בהעדרו של שילוח, כל עוד הוא היה מעורב בשיחות שביתת הנשק ברודוס ובשיחות ועדת הפיוס בלוזאן. בשלב זה נוהלו השיחות על-ידי משה דיין ואליאס ששון בהשתתפות יהושפט הרכבי ואחרים בכמה מן הפגישות. שילוח חזר לשיחות — לאחר זמן. היה ציר שני של שיחות עם המשלחת הירדנית ברודוס, שבראשו עמד מצד ישראל ראובן שילוח. נוסף לשני הצירים הללו היה א. ששון מעביר שדרים בערבית למלך ומבקשו להתערב כדי להתגבר על המכשולים השונים שצצו במהלך המשא-ומתן.

בהיותו ברודוס מדווח שילוח על שיחותיו עם היועצים המדיניים של המשלחת המצרית ועל שיחות אחרות. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים (ב–24 בפברואר 1949) מעורב שילוח בעקיפין גם בשיחות עם לבנון, שהתנהלו בראש הנקרה. ההסכם עמה נחתם ב–23 במארס, אך עד לחתימתו מעביר שילוח שדרים של המתווך בפועל מטעם או"ם ראלף באנץ’ למשה שרת ואילו שרת מעדכן את שילוח בנושאי המחלוקת ומפעיל אותו לריכוך עמדותיו של באנץ’. [172]

שילוח מקשר בין מתווכי האו"ם וקובעי המדיניות בארץ גם במהלך השיחות על הסכם שביתת הנשק עם סוריה, שהיו הקשות מכולן ונפתחו חודש לאחר מכן. אולם את התפקיד החשוב ביותר בפרשת הסכמי שביתת הנשק ממלא שילוח בשיחות עם ירדן. וזאת בעיקר בשיחותיו הממושכות עם ראלף באנץ’ ועוזריו.

השיחות הרשמיות ברודוס עם ירדן, בראשות ראובן שילוח, נפתחו ב–28 בפברואר 1949 לאחר שיחות הכנה שניהלו א. ששון ומשה דיין עם המלך עבדאללה וכן שיחות שניהלו משה דיין ויעקב שמעוני עם שליחיו של המלך עבדאללה, והכל — כדי לרכך את עמדת ירדן בנושאי המשא-ומתן ובתנאי פתיחתו. בינתים שמה ישראל קץ לוויכוח על הגבול בין ישראל לירדן בגיזרת הנגב הדרומי ובגיזרת חוף ים המלח. בימים 10–5 במארס נערך מבצע “עובדה” להשתלטות על הנגב הדרומי והמבצע המקביל לתפיסת חוף ים המלח מסדום עד עין גדי. בכך הושם קץ לתביעות ירדן לחלוקת הנגב בינה לבין ישראל. הירדנים ניסו להפריע להשלמת המבצע באמצעים דיפלומטיים והיו גם היתקלויות צבאיות, אך לאחר השלמת המבצע נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל לירדן. ובדו“ח שחיבר ראלף באנץ’ על ההסכם ונשלח למועצת הבטחון ב–22 במארס נקבעה עובדת שליטתו של צה”ל באיזור. [173]

בו בזמן נמשך ברודוס המשא-ומתן בכל נושאי שביתת הנשק. השאלה העיקרית היתה נסיגת הצבא העיראקי מהמשולש וסימון קו שביתת הנשק באיזור שממנו ייסוג, בתמורה להסכמת ישראל שהצבא הירדני יתפוס את מקום העיראקים. ישראל דרשה את הכללת ואדי ערה והרכס הדרומי-המזרחי שלו בשטחה של ישראל וכך אכן היה.

בעניין זה מבריק שילוח לוולטר איתן, מנהל משרד החוץ, [174]על שיחתו “עם ריאד מופלח, הנחשב שליחו המיוחד ואיש סודו של המלך… עיקר דבריו: נורי סעיד [ראש ממשלת עיראק] לא יוכל להשתתף בשיחות שביתת הנשק מחשש שמא ירצחוהו נפש. בכלל אין לממשלת עיראק כל שליטה בעם. המוצא היחיד מסירת המשולש לידי הירדנים. הירדנים יהיו מוכנים לתיקונים קלים בקו מייד ולתיקונים יותר יסודיים במשא-ומתן על שלום. אם יסכימו לתיקונים מרחיקי-לכת בשלב זה, יאשימו את המלך בבגידה. רמז כי איומינו כלפי המשולש דוחים את תהליך החליפין”.

שילוח ביקש הוראות כיצד לנהוג, והוא מתבקש להמתין לבואו של משה דיין. דיין נפגש אז עם עבדאללה א-תל ולאחר תיאום, עם המלך עבדאללה עצמו בארמונו בשונה, בהשתתפות יהושפט הרכבי כמתורגמן. בפגישות אלה ניהל משה דיין את המשא-ומתן הממשי על “העמדות העיראקיות הנוכחיות והשינויים הנדרשים על ידינו”, כנ"ל. בסופו של דבר נחתם ההסכם עם המלך על-ידי משלחת שכללה את וולטר איתן, יגאל ידין, משה דיין ויהושפט הרכבי ב–24 במארס ונקבע כי הסכם זה ייכלל בהסכם שביתת הנשק הכולל. [175]

ראובן שילוח לא היה מאושר ממצבו הבלתי-נוח כלפי ראלף באנץ’, שלא “הוכנס לתמונה” על ידו כיוון שהוא עצמו לא ידע אותה אלא רק לאחר מעשה. בסופו של דבר התקבלה גם הסכמת העיראקים להסכם שנחתם עבורם על-ידי המלך עבדאללה והסכם שביתת הנשק עם ירדן אושר ונחתם סופית ב–3 באפריל 1949. אגב, לא לפני שהמלך עבדאללה עשה נסיון כושל של הרגע האחרון לשכנע את האמריקנים ללחוץ על ישראל שתוותר על ההסכם בעניין ואדי ערה שהוא עצמו חתם עליו. נשיא ארצות-הברית סירב למלא בקשה זאת של המלך עבדאללה להפרת ההסכם עם ישראל. נסיון כושל זה מטיל ספק באמינותו האישית של המלך עבדאללה ובהתחייבויותיו כלפי ישראל גם בנושאים אחרים. [176]

בהפוגה הקצרה שבין רודוס ללוזאן, נתלווה ראובן שילוח אל משה שרת בביקור בפראג ב–19 — 20 במאי 1949 (היתה טענה אמריקנית ששילוח עסק שם בענייני רכש ויש אפילו שהחשידו אותו בקשרים עם הסובייטים — לפי ראיון עם אברהם פיינברג) והוא ממשיך משם לשיחות בוושינגטון ובניו-יורק. בניו-יורק מקיים שילוח מגעים עם ראש מטה משקיפי האו"ם גנרל ריילי, עם רידמן וראלף באנץ’ כדי להפשיר את הקיפאון במשא-ומתן עם סוריה (ההסכם נחתם לבסוף ב–20 ביולי). מניו-יורק כותב שילוח לראש הממשלה, כי הנשיא טרומן נוטה כעת לתמוך בערבים, נוכח מצוקת הפליטים הערבים: כשם שתמך בשעתו בתביעות הציונים מתוך הזדהות עם מצוקת העקורים היהודים ניצולי השואה. [177]

לאחר שהתעכב לחניית-ביניים קצרה בלוזאן בסוף יוני, כדי לתהות על ההתפתחויות האחרונות, חוזר שילוח לירושלים ומשתתף בסידרת התייעצויות בקשר לוועידת לוזאן, שעלתה על שרטון. בוועידה השתתפו נציגי ישראל וארבע המדינות הערביות השכנות, והיא התנהלה בחסות “ועדת הפיוס לארץ-ישראל”. [178] הוועידה נמשכה כארבעה חודשים והיא נערכה בשני שלבים. בשלב הראשון (מ–27 באפריל עד 10 ביוני 1949) עמד בראש המשלחת הישראלית מנהל משרד החוץ וולטר איתן ובשלב השני (מ–18 ביולי עד 12 בספטמבר 1949) עמד בראשה ראובן שילוח, שהשתתף גם בשלב הראשון כחבר המשלחת. ההפסקה בדיוניה נוצלה לשיחות ולהתייעצויות בירושלים לקראת חידוש הוועידה. משהועמד בראש המשלחת הישראלית לוועידה מפעיל שילוח גם בה את שיטתו האישית. הוא מנסה את כוחו ב“כיבוש לבו” (ביטוי מקובל על שילוח) של ראש המשלחת האמריקנית ויצירת יחסי הבנה וידידות אישית אתו. הוא קונה את לבו ב“הצעות קונסטרוקטיביות” על תוכניות לפיתוח כלכלי של האיזור כולו — לטובת מדינות ערב וישראל גם יחד ולטובת האינטרס והאתוס של ארצות-הברית — ולא רק מתוך דאגה לאינטרסים הצרים של ישראל.

וזאת לזכור: ועידת לוזאן היתה אחת מנקודות השפל הנמוכות שבה נמצאה ישראל בזירה הדיפלומטית במהלך שנת 1949. הוועידה הוקמה מכוח החלטת עצרת האו“ם מיום 11 בדצמבר 1948. בהחלטה נכללו שלושה סעיפים עיקריים, שהקמת ”ועדת הפיוס" היתה אחת מהן. השתיים האחרות — אישור מחדש של החלטת בינאום ירושלים וקריאה לישראל להחזיר את הפליטים הערביים שירצו בכך למקום מושבם ולפצות את אלה שיבקשו להישאר במקום גלותם. תוקפן של החלטות אלה לא פג עד היום. רוח הרפאים שלהן מוסיפה לרדוף את המזרח התיכון והתעמולה הערבית אינה מרפה מהן [179].

ישראל היתה זקוקה אז לסיוע כלכלי אמריקני בצורות שונות ואף לתמיכה אמריקנית בקבלת ישראל לאו“ם (ב–11 במאי 1949). סמיכות הזמנים בין החלטה זאת לבין תחילת השיחות סיפקה לאמריקנים מנוף ללחץ על ישראל. המנוף השני, שהופעל גם לאחר מכן, היה הסיוע הכלכלי לישראל בצורותיו השונות. גם החרפת המלחמה הקרה והדאגה להגנה על המזרח התיכון מפני איום סובייטי גרמה להגברת הלחץ על ישראל. ”לרגל החמרת מצב הבטחון בעולם… חרדה ארה“ב ביותר למצב הבטחון במזרח התיכון”, כותב ראובן שילוח למשה שרת מלוזאן. “יציבות המזרח התיכון היא צורך חיוני ודחוף לארה”ב. אין סיכוי ליציבות באיזור בלי יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי והיא מאמינה כי אין להגיע ליישוב סכסוך זה אלא על-ידי פיוס הערבים… הסדר מהיר של הסכסוך אפשרי רק אם תוותר ישראל ותקבל את שתי הגזרות — ויתור טריטוריאלי והסכמה להגדיל את מספר הפליטים המוחזרים". [180]

גורם עיקרי להכשלת ועידת לוזאן היה התערבותה של ארצות-הברית. היא הפעילה לחץ על ישראל לוויתורים שהיו בלתי-קבילים עליה לחלוטין — הוויתור על הנגב הדרומי והחזרתם לישראל של כ–250–200 אלף פליטים ערבים (ויישובם של הנותרים בארצות ערב). ישראל היתה נתונה אז בעיצומם [181]של קשיי הקליטה של גלי העלייה והיתה מוכנה לקלוט רק כ–100 אלף פליטים ערבים. בנוגע לנגב הדרומי — עמדת ארה“ב היתה אז, ונשארה בעינה עד לאחר מבצע סיני, כי שליטה ישראלית בנגב הדרומי, יוצרת חיץ בין ירדן ומצרים והיא נוגדת את התפיסה האסטרטגית האמריקנית המבקשת ליצור רצף טריטוריאלי ערבי. השאלה אם השטח שיילקח מישראל יועבר לירדן או למצרים, או יחולק ביניהן, לא הוכרעה סופית. ישראל לא היתה מוכנה לוותר על הנגב הדרומי ויהי מה והאמריקנים לא הבינו זאת. בנוסף לכך — ארה”ב התנגדה למגע ישיר בין ישראל ומדינות ערב שהשתתפו בוועידה. הישראלים וראובן שילוח בתוכם האמינו כי במגע ישיר כזה טמון סיכוי רב יותר להצלחה, כפי שקרה בהסכמי שביתת הנשק.

ועידת לוזאן נועדה לכשלון גם בגלל השתתפותן זו בצד זו של ארבע מדינות ערב (מצרים, ירדן, לבנון וסוריה) שהתחרו ביניהן על קיצוניות ונוקשות. וזאת — גם על חשבון משלחת הפליטים הערביים שפעלה בשולי הוועידה. [182]

ישראל נמצאה אז במיגננה, ואף שקלה הצעות לוויתורים שונים כגון קליטת 100 אלף פליטים, או סיפוח רצועת עזה על פליטיה. נושאים אלה, יחד עם העמדה בעניין ירושלים, שימשו רקע להחרפת המחלוקת הפנימית בישראל בין דוד בן-גוריון ומשה שרת, שהגיש את התפטרותו באחד משלבי המחלוקת.

המשלחות הערביות עמדו בעיקר על דרישותיהן השונות לשינויים טריטוריאליים מפליגים, ואילו בעיית הפליטים לא העסיקה אותם ביותר. ישראל דחתה את הדרישות לשינויים טריטוריאליים והוועידה התפורה בסיום השלב הראשון בלי סיכוי להסכם. בשלב השני הוחלף ראש המשלחת האמריקנית ובמקומו של מארק אתרידג’, איש מחלקת המדינה, שהיה נוקשה ביותר ביחסו לישראל, בא פול פורטר, שהיה מקורב לנשיא. הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם ורצה למנוע משבר ביחסי ישראל-ארה"ב.

ראובן שילוח הקדיש מאמץ רב לקירוב עמדות פורטר לנקודת הראות הישראלית. “הארכתי הדיבור על הנגב, הסברתי חשיבות הנגב בעיני כל ילד בישראל וכל יהודי בתפוצות… גזילת הנגב מידינו פירושה לדון שטח זה לשממה… אמש הזמנתיו לארוחת ערב מחוץ לכותלי המלון… סיפר כי הושפע מאוד מטענותי, נוכח כי דבקותנו בנגב היא הרבה יותר מושרשת ועמוקה מששיער. סיפר על עמדתו האוהדת למפעלנו, הנשיא בחר בו לשליחות זאת בגלל אהדתו לישראל”. [183]

באותה שיחה אומר פורטר לשילוח כי הוא “חותר להביא לידי מינוי ועדת מומחים מטעם האו”ם, אשר בעזרת מומחים ישראליים וערביים יבחנו תוכניות פיתוח וקליטה ומידות העזרה הבין-לאומית הדרושה“. שילוח מצדו נתפס בהצעה זאת כמוצא שלל רב. ולא מן הנמנע כי הוא העלה אותה באוזני איש שיחו לראשונה. זו היתה אחת משיטות ”המכירה“ של שילוח — ייחוס רעיונותיו לאנשים אחרים, לאחר שהוא משכנע אותם לקבלם, כדי לעשותם קבילים יותר. ואכן, היה זה רעיון שהיה בגדר ”עיקר אמונה" אצל ראובן שילוח והוא עתיד לחזור עליו עד לזרא בכל מכתביו ושיחותיו בשנים הקרובות. היה זה הצורך, לדעתו, שישראל תנקוט יוזמות בהגשת תוכנית פיתוח כלכלית למזרח התיכון שבתוכה ישולב פתרון בעיית הפליטים. זאת הוא עושה גם הפעם. [184]

ואמנם, כדי למנוע משבר ופיצוץ בוועידת לוזאן והעברת הנושאים לעצרת האו"ם לקבלת החלטות כפייה נגד ישראל הציע פורטר לבסוף למצוא פתרון לבעיות המזרח התיכון על בסיס כלכלי ולא על יסוד פוליטי. לשם כך הוא הציע שתוקם ועדת סקר כלכלית מטעמה של ועדת הפיוס, אשר תבחן את אפשרויות שיקומם של הפליטים בארצות ערב ובישראל ותציע תוכנית פיתוח למזרח התיכון. וזה מה שקרה. כינונה של ועדת הסקר הביא לסיומה ההדרגתי של ועידת לוזאן.

ועידת לוזאן הביאה להפוגה בשיחות הישירות בין ישראל לירדן. במהלך הוועידה נערכה רק פגישה אחת בין ישראל לירדן, שלא כמסגרת הוועידה — בין שר החוץ משה שרת לבין המלך עבדאללה בארמונו בשונה. [185] בפגישה השתתפו גם משה דיין ויהושפט הרכבי כמתורגמן, וראש ממשלת ירדן תופיק אבו אל-הודה. הפגישה נועדה להתגבר על בעיות שונות שהתעוררו בקשר ליישום הסכם שביתת הנשק, ועברה לסקירת הבעיות שכל אחד משני הצדדים היה מעוניין בפתרונן. המלך עבדאללה מצדו העלה את הצורך בשלום ובהכשרת דעת הקהל לכך ואילו משה שרת אמר כי יש להתקדם בהדרגה. “הסכם שביתת הנשק הניח את היסוד, עכשיו עלינו להקים את הקירות על-ידי הסדר בשאלות התלויות ועומדות ולבסוף נבנה את הגג שהוא השלום הכולל” — אמר שרת. “ראש ממשלת ירדן אמר שכוונתנו לדון רק באותן השאלות אשר לנו צפוי רווח מפתרונן. משנשיג את מבוקשנו ודאי נאסוף את ידינו ולא איכפת יהיה לנו מה יקרה. אמרתי שלא כן הדבר”. המשך הפגישות עם עבדאללה נדחה למעשה עד לאחר שוועידת לוזאן הסתיימה, לאחר שדיוניה עלו על שרטון.

משה דיין יודע ללגלג בזכרונותיו על משה שרת, על מעשה שלא ייעשה שהוא עשה בפגישה זאת. “הוא תיקן את דברי המלך ואמר לו שהוא טועה: סין השתתפה בחבר הלאומים. עבדאללה עמד על שלו ושרת כמלמד דרדקים חזר על שלו. הפגישה — ויחסו של המלך לשרת — היו, כמובן דבר אבוד. בדרכנו חזרה הביתה”, מוסיף ומספר משה דיין, “שאלתי את שרת מה איכפת לו מה חושב המלך עבדאללה על סין ועל חבר הלאומים. הוא רתח גם עלי: אבל סין הרי היתה בחבר הלאומים”. [186]

באוקטובר 1949 נוסע שילוח לעצרת האו"ם בניו-יורק ועם שובו ארצה, בתחילת נובמבר, מתברר כי המלך עבדאללה מבקש לחדש את פגישותיו עם נציגי ישראל והפעם כדי לדון בהסכם שלום. נערכה סידרה של ארבע פגישות (בימים 27 בנובמבר, 1, 3, ו–8 בדצמבר 1949) בהשתתפות ראובן שילוח, א. ששון ומשה דיין מהצד הישראלי וראש הממשלה סמיר ריפאעי מהצד הירדני. המלך עבדאללה משתתף בחלק מהשיחות ורק באורח חלקי.

בארבע השיחות נוסחה טיוטה להסכם שלום, או כפי שהוא נקרא: “עקרונות להסדר טריטוריאלי (סופי)”, אך התקווה לחתימה עליו נכזבה בפגישה החמישית ב–29 בדצמבר. על נסיבות ההכנה של הטיוטה ועל ההימנעות מאישורה רווחות גירסות עובדתיות והערכות שונות וסותרות. לא ברור אם היה זה בגלל דרישה בריטית שירדן לא תחשוף את עצמה לסכנות בעולם הערבי אם תהיה המדינה הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל; או בגלל רתיעתו של המלך עצמו, או עקב התנגדות שריו מאותה סיבה. גם לא ברור אם ממשלת ישראל היתה מאשרת את הוויתור בטיוטה זאת לתביעתו של המלך עבדאללה לרצועת מעבר בריבונות ירדנית בין חברון לעזה או בין חברון למג’דל, ליד אשקלון. להערכתם של משה דיין וראובן שילוח באותה עת ולאחר מכן לא היה המלך עבדאללה מוכן לוותר על דרישותיו לוויתורים בנגב. מכל מקום, משה דיין מספר כי בפגישה שלאחר מכן ביקש המלך עבדאללה לראות את ה“נייר” כבטל ומבוטל. [187]

בינואר 1950 התחדשו המגעים והפעם נסב הדיון לפי הצעת ראובן שילוח על בעיית ירושלים. עד אמצע פברואר מנהלים שילוח ודיין שלוש פגישות עם סמיר ריפאעי ופאוזי מולקי, שר ההגנה הירדני. המטרה היתה להגיע לנוסחה משותפת על מנת למנוע מימוש החלטת האו"ם על בינאום ירושלים מיום 19 בדצמבר 1949. הירדנים תבעו את הרובעים הערביים של ירושלים שנכבשו בידי ישראל (טלביה, קטמון, המושבה היוונית, בקעה ועוד) ואילו ישראל תבעה את הרובע היהודי ואת הר הצופים. גם בשיחות אלה משתרר קיפאון, כאשר ממשלת ירדן מחליטה ב–13 בפברואר 1950 לדחות את התביעות הישראליות. [188]

זמן קצר לאחר מכן מעלה המלך עבדאללה הצעה חדשה. כתום פגישה כושלת בארמונו של המלך בשונה, ב–17 בפברואר, בנוכחות ראובן שילוח, משה דיין וסמיר ריפאעי, התערב לפתע המלך עבדאללה ובפיו הצעה חדשה לגמרי. הוא מציע להמיר את הצעת חוזה השלום בהצעה לחוזה אי-התקפה לחמש שנים, שיכלול גם הסכם סחר והקמת ועדות משותפות לדיון בהסדרים סופיים. [189] שילוח אמר מייד שההצעה היא “רעיון גדול” ועל כך השיב המלך: אם תודיע שממשלתך מאשרת את ההסכם, אני אכנס את ממשלתי ואודיע לה על הסכמת ירדן.

אבל ההצעה הזאת לא האריכה ימים. בפגישה נוספת עם נציגי ישראל השתתף גם פאוזי מולקי, לפי דרישת המלך, שאילץ אותו לחתום בראשי תיבות על הנוסח המוצע יחד עם ראובן שילוח ומשה דיין מהצד הישראלי וסמיר א-ריפאעי מהצד הירדני. עבדאללה הציע שכל צד ינסח את ההסכם בלשונו ובפגישה הבאה יעבדו את שני הנוסחים להסכם משותף.

הפגישה הבאה, ב–28 בפברואר 1950, הסתיימה בכשלון גמור. מהנוסח הירדני שהוגש בפגישה זאת נעדרו הסעיפים העיקריים על ההסכם לאי-התקפה, על הסכם סחר ומשך הזמן של חמש שנים. גם ישראל הגישה מסמך משפטני מדוקדק הכולל סעיפים וניסוחים שלא דובר עליהם בפגישה הקודמת ואף דחה לדיון נוסף את ההצעה בדבר המוצא הירדני אל הים בנמל חיפה. שילוח ודיין דחו את המסמך הירדני שהוגש להם וקבעו שהוא מהווה נסיגה אפילו לעומת הסכם שביתת הנשק. ממשלת ירדן מצדה התכנסה ב–1 במארס ואישרה עקרונית את “המסמך המהול” שהוגש על-ידי המשלחת הירדנית.

פגישה נוספת בין המלך עבדאללה ובין שילוח ודיין נערכה ב–7 במארס. המלך טען כי הוא ניצב בפני בעיות פנימיות קשות עקב התפטרות ממשלתו של תופיק אבו אל-הודה והבטיח לחדש את הקשר עם ישראל לאחר הבחירות, שנועדו ל–11 באפריל ולאחר הרכבת הממשלה החדשה. במקביל להתנגדות ממשלת ירדן התכנסה גם מועצת הליגה הערבית ב–25 במארס 1950 וב–1 באפריל היא קיבלה החלטה נגד שלום נפרד או הסכם כלכלי ופוליטי עם ישראל וקבעו כי מדינה שתעשה זאת תגורש מן הליגה. ב–13 באפריל החליטה מועצת הליגה על נקיטת אמצעים נגד מדינה כזאת, שיכללו ניתוק יחסים פוליטיים וקונסולריים, מסחריים ופיננסיים. החלטה זאת התקבלה יומיים לאחר קיום הבחירות בירדן והיא חיזקה את ידי הנבחרים בהתנגדות להסכם עם ישראל. ואכן, כשהתכנס הפרלמנט הירדני החדש הוברר שרובו התנגד להסכם.

המלך עבדאללה הבין שחל שינוי במצב, וכי הפרלמנט החדש והממשלה בתמיכת הליגה הערבית הצליחו לסכל את רצונו לחתימת הסכם אי-התקפה עם ישראל — אם אכן היה זה רצונו האמיתי. עם זאת לא הפסיק המלך את המשך הקשר עם שילוח. באמצעות רופאו ונאמנו הוא העביר לשילוח הודעה מוקדמת כי ב–25 באפריל 1950 יכריז המלך על סיפוח “החלק הערבי” של ארץ-ישראל לממלכת ירדן. באותו יום — “יום הסיפוח” — נפגש המלך בחשאי וביחידות עם שילוח והודיע לו על רצונו לחדש את השיחות על הצעותיו הקודמות באמצע חודש מאי. לא מן הנמנע שעשה זאת כדי לרכך את תגובתה האפשרית של ישראל על הכרזת הסיפוח. לפגישה חשאית זאת נלווה נופך של דו-משמעות. המלך הסתיר את דבר הפגישה מהציר הבריטי אלק קירקברייד, שהיה תמיד בסוד כל המהלכים והשיקולים שלו. לאחר מעשה ביקש עבדאללה מקירקברייד שיספר על הפגישה לראש הממשלה סעיד אל-מופתי ויברר מהי תגובתו. לקירקברייד לא היה ספק כי הממשלה כולה תתפטר אם ינסה המלך לכפות עליה הסכם עם ישראל וכי גם הפרלמנט החדש יתנגד להסכם. סיפור מוזר זה, שנמסר ממקורות בריטיים ואמריקניים, יכול להעיד על אובדן עשתונות אצל המלך או על תרגיל מתוחכם מצדו לגייס התנגדות להסכם עם ישראל מצד הממשלה והפרלמנט בתמיכת הבריטים והאמריקנים, בעוד הוא עצמו מרכך את תגובת ישראל על סיפוח הגדה המערבית בהבטחות להמשך השיחות עמה למרות הכל.

ואכן, יומיים לאחר פגישתו החשאית עם שילוח נפגש המלך עם שילוח ודיין. שניהם הודיעו למלך כי ממשלת ישראל רואה בסיפוח מעשה חד-צדדי שאינו יכול לחייבה, ובשום פנים אין אפשרות להפריד בין שאלת ההסכם בין ישראל לירדן לבין שאלת הסיפוח. המלך ביקש שהות להתייעצות עם ממשלתו החדשה והבטיח כי יודיע על מועד חידוש השיחות. הוא אמר כי חוגים סוריים ומצריים זוממים לרצוח אותו אך הוא בטוח בצדקתו ולא יירתע.

במשבר זה, באפריל 1950, מסתיים השלב השני בשיחות עם עבדאללה — השלב שנועד להשיג הסכם אי-התקפה. הפגישות בין המלך וראש ממשלתו לבין שילוח נמשכו בחודשי יוני, יולי ואוגוסט 1950, על רקע תקריות גבול שונות שגרמו להגברת המתיחות בין שתי המדינות. כשהעתיקה ועדת הפיוס את פעילותה לאיזור בחודש אוגוסט גינה המלך בפניה את ישראל על שאינה נענית לתביעותיה של ירדן על כל מזרח הנגב. בספטמבר התעורר סכסוך על סימון הקו באיזור נהריים וישראל תפסה את שטח המריבה ללא כל נסיון להגיע להבנה עם ממשלת ירדן. לאחר תקרית נוספת בערבה נפגש שילוח עם המלך בארמונו ב–12 בדצמבר לסילוק אי ההבנות סביבה. עניין חידוש המשא-ומתן לא נדון כלל בפגישה זאת, שהיתה אחד הספיחים האחרונים של השלב השני בשיחות עם עבדאללה שלא העלה דבר.

בשלב השלישי והאחרון של השיחות עם עבדאללה, שהתחיל בראשית שנת 1951, מתקיימים מגעים למען מטרת המינימום — ליישם במלואם את כל סעיפי הסכם שביתת הנשק, ובמיוחד את הסעיפים 6 (כדבר תיקוני גבול מוסכמים) ו–8 (ר’ הערה 11 לעיל). ב–19 במארס נפגשו שילוח וריפאעי כדי לדון בנושא זה ואף הוחלפו איגרות בין שתי הממשלות, שרק העמיקו את הקרע ביניהן לגבי פרטי ההצעות. מוקד המחלוקת העיקרי היה התביעה הירדנית להפעלת המוסדות על הר הצופים (האוניברסיטה ו“הדסה”) בפיקוח ירדני, במקום בפיקוח האו“ם. באיגרת לראש הממשלה הירדני קובע שילוח כי ”לא יכול להיות ספק באשר לריבונות הישראלית על איזור… הר הצופים כולו… שהוחזק בידי כוחות ישראליים קודם להסכם הצבאי מ–7 ביולי 1948 וצריך להישאר טריטוריה ישראלית". [190] הירדנים דרשו גם לחלק את שטח ההפקר לפי הבעלות בשטח, שהיתה מקנה עדיפות לירדנים בחלוקתו וכן — תשלום פיצויים בעד הרכוש הערבי בירושלים תמורת הסכמה ירדנית לשלם פיצויים בעד רכוש ישראלי. שילוח הטיל ספק ביכולתה של ישראל לשלם פיצויים על הרכוש הערבי. ישראל היתה מוכנה להיענות לדרישה ירדנית לפינוי איזור נהריים עד הגבול הבין-לאומי ולשקול הפשרת פקדונות ערביים מוקפאים.

המלך עבדאללה, שלא היה מרוצה מהמבוי הסתום שנוצר על-ידי חילופי האיגרות בין ריפאעי ושילוח בנושאים אלה, הזמין אליו את שילוח לשיחה והציע ששתי הממשלות יקחו בחזרה את איגרותיהן. לזאת מצידו שלח ראובן שילוח מכתב למלך עבדאללה, ב–16 באפריל 1951: “… בזמנים אלה, כבזמנים עברו, רואים אנו את השלום ואת ההכנה המלאה כמטרתנו המשותפת, אשר יש לעשות למען השגתה בהקדם. אנו מקבלים את הדרך שהציעו הוד מלכותכם ומעלת כבוד ראש ממשלתכם. כלומר — את כיצוע כל סעיפי הסכם שביתת הנשק, כהקדמה להסכם נרחב ביותר שיגשים את אשר כולנו שואפים אליו — כינונם וייצובם של קשרי שלום ואהבה בין שתי מדינותינו”. אך דברים אלה היוו למעשה דברי סיכום והספד למאמצים שלא העלו תוצאות, מעבר להתוויית תוכנית לעתיד. שני הצדדים כבר לא ראו אז טעם ויכולת להתקדם לקראת הסכם נוסף ביניהם.

השגריר משה ששון, מוותיקי משרד החוץ, נלווה אל ראובן שילוח בפגישות אלה, בשלב השלישי והאחרון שלהן — לפי בחירתו של שר החוץ משה שרת. וזאת כמי ששולט בשפה הערבית על בורייה ומוכר לעבדאללה כבנו של אליאס ששון. הוא ידע לספר גם על האווירה ששררה בהן וגם על הסיבות לכשלונן. “שילוח יצר יחסים אישיים הדוקים מאוד עם המלך עבדאללה, יחסים של אמון. הוא ניהל את המשא-ומתן הזה בכשרון רב, תוך ראייה בהירה של היעדים והקשיים בהשגתם”, אומר ששון. היו קשיים שנבעו מעמדת הבריטים, שלא היתה ברורה וחד-משמעית, כתמיד, והיו קשיים שנבעו מההתנגדות ההולכת וגוברת לכל הסכם נוסף עם ישראל בדעת הקהל הערבית בכללותה וגם בממלכתו של המלך עבדאללה, על שני חלקיה. הוא כבר לא היה השליט בביתו. גם לא על ראשי הממשלה שלו. “שני הקשיים הללו הכבידו על מרחב התמרון של המלך ועל יכולתו להגיע להסכמים”, מעריך ששון.

“שילוח היה ער לשני הקשיים הללו וכאשר הוא שאל פעם את עבדאללה לקשייו להגיע להסכם בנושא מסויים, המלך לא השיב, הסתכל על ראובן ועלי והצליב יד על יד בפרקי-היד לסמן לנו שידיו קשורות”, נזכר ששון. ועוד: “באחת הפגישות שאלתי את המלך, כבחור צעיר, שאלה ישירה: מדוע אתה רוצה בשלום עם ישראל? והוא ענה בשפתו הבדווית הצחה: בני, אני רוצה בשלום, משום שאני יודע שאם לא יהיה שלום, כי אז תהיה עוד מלחמה ועוד מלחמה ועמי הוא שיצא מפסיד. טובת עמי היא הדורשת פתרון בדרכי שלום”. אך לא כך היה.

למשה ששון יש זכרונות פיקאנטיים מסביב לשיחות שניהל שילוח עם עבדאללה באותו שלב. אחת הדוגמאות: פרשת מצעד צה“ל ביום העצמאות, שנערך בירושלים, תוך חריגה מהגבלות הסכם שביתת הנשק לגבי סוגי כלי הנשק המותרים בירושלים. באותו זמן התקיימה אחת הפגישות עם המלך עבדאללה וראובן שילוח הסביר לו כי אין זה מהלך תוקפני וכי אחרי המצעד יוצאו כלי הנשק האסורים מירושלים. שילוח ביקש מהמלך לעבור על הפרשה לסדר היום, לאחר שכבר הוגשה תלונה לוועדת שביתת הנשק. ואז אמר המלך לשר ההגנה הירדני בשפת המשלים הבדווית שלו: ”והשבט, כאשר ירצה לחגוג, במה יחגוג אם לא בחרבותיו".

ועוד נזכר משה ששון: “היינו נוסעים לפגישות בשתי מכוניות. ראובן היה נוסע במכונית של המלך יחד עם יועצו ואני במכונית צבאית ירדנית מאחריו. ראובן נסע תמיד עם אקדוח בכיסו. הוא היה ער לצד הבטחוני האישי. לא בארמון המלך, כמובן, אלא בדרכים בלילות. והיה מקרה שהמכונית שאני נסעתי בה נתקעה מחוסר דלק וראובן חזר כדי לחפשנו, נפגשנו יחד ליד ירושלים”. ועוד: “יום אחד הבאנו למלך ארגז תפוזים במתנה והוא גמל לנו באשכול של בננות יריחו. הגענו לשער מנדלבוים באחת בלילה במכונית של המלך שחזרה לעמאן. היה סידור שהמשטרה תבוא לקחת אותנו ומשום מה היא לא באה. עמדנו כך בלילה, בחליפות כהות, עם אשכול בננות ביד. לבסוף החבאנו אותו מתחת לעץ ליד בית ועדת שביתת הנשק. ראובן אמר בוא נדבר בעברית בקול רם וכך התקדמנו רגלי לעבר המחסום הישראלי. ניגשנו, הרמנו את המחסום וצעדנו עד רחוב בן-יהודה. למחרת הוצאנו את אשכול הבננות באמצעות נציגינו בוועדת שביתת הנשק”.

המגעים עם המלך עבדאללה נקטעו עם הרצחו בפתח מסגד אל-אקצה בירושלים, ב–20 ביולי 1951. קשה לענות על השאלה מה היה קורה אלמלא נרצח. ספק רב אם היה נחתם הסכם כלשהו. עובדה היא שהמשא-ומתן הממושך עמו — שלוש שנים כולל כמה הפסקות — לא הניב הסכם — לא הסכם שלום, לא הסכם אי-התקפה ולא הסכם על יישום מלא של הסכם שביתת הנשק.

ואף על פי כן, אי-אפשר לומר שהשיחות הללו לא הניבו פירות בכלל. המלך עבדאללה הוריש לממלכתו, מאז ועד היום, מערכת יחסים מיוחדת עם ישראל, לפעמים סמויה ולפעמים גלויה, המבוססת על אינטרס הדדי חזק בקיומן ובבטחונן של שתי המדינות. גם כאשר פרצו מעשי איבה וקרבות קשים בין שתי המדינות, מטרותיהם היו מוגבלות יחסית.

יש דעות שונות על הסיבות לכישלון השיחות, על מניעיו האמיתיים של המלך עבדאללה בשלבים השונים שלהן, ועל קשייו ומיגבלות יכולתו מבית ומחוץ. יש “גירסה בריטית”, שלפיה היו אלה הבריטים שסיכלו את מאמציו הכנים של המלך עבדאללה לכונן הסכם שלום, ולאחר מכן הסכם אי-התקפה עם ישראל. לפי גירסה זאת חששו הבריטים לגורלו של עבדאללה ולתוצאות המסוכנות שבהסכם ירדני נפרד עם ישראל היה מניב לאור התגובות הנזעמות בעולם הערבי ואף בירדן עצמה.

משתלבת בגירסה זאת “הגירסה הערבית”, שלפיה נתקל המלך עבדאללה בהתנגדות פנימית שלא יכול היה לגבור עליה חרף מלוא סמכותו האישית כשליט בחברה בדווית מסורתית. שלושה ראשי ממשלה ירדניים סירבו לחתום על הסכם כלשהו עם ישראל והעדיפו להתפטר, בגלל התנגדותם האישית העמוקה או מחשש לחייהם.

יש גם גירסה ישראלית, המייחסת למלך עבדאללה גישה תכסיסית מתוחכמת לכל אורך הדרך. לפי גירסה זאת הוא השתמש בשיחותיו עם ישראל ובאיום של “הסכם נפרד” אתה כקלף מיקוח, כדי ללחוץ על מדינות הליגה הערבית שיכירו בסיפוח “החלק הערבי” של ארץ-ישראל לירדן, לפחות דה פאקטו. ובכלל זה — השלמה עם חלוקת ירושלים בין שלטון ירדן לשלטונה של ישראל, תוך “הרדמת” התביעה לבינאום ירושלים לפי החלטת האו"ם.

גירסה זאת מתיישבת בדיעבד עם לוח-הזמנים של השיחות עם ישראל על הסכם אי-התקפה שקבע עבדאללה. ההכרזה על סיפוח הגדה המערבית לרבות ההכרה הערבית בסיפוח באה בחודש אפריל 1950, ואז גם בא הקץ לשיחות על הסכם אי-התקפה. הכרה דה פאקטו בסיפוח ניתנה גם על-ידי המערב, ב–25 במאי 1950, עם פרסום הכרזת שרי החוץ של ארה"ב, בריטניה וצרפת על הכרה בסטטוס קוו הטריטוריאלי באיזור, ושמירה על האיזון באספקת נשק לישראל ולמדינות ערב כדי שיוכלו להגן על עצמן ולמלא את חלקן בהגנת האיזור כולו. בעקבות ההכרה הכפולה הזאת נחלץ המלך עבדאללה מן הצורך להגיע להסכם נפרד עם ישראל. נותר רק הצורך לבסס את הסכם שביתת הנשק, בעיקר לגבי ירושלים המחולקת. וזה מה שרצה עבדאללה להשיג, עד שנרצח.

התיאור ה“מקיאווליסטי” הזה של המלך עבדאללה ומניעיו יכול אולי להתקבל כהסבר בדיעבד להסתפקותו במועט בלית ברירה, לאחר שלא הצליח להשיג את מטרותיו הנשגבות יותר. נראה כי הגירסה הקרובה יותר לאמת היא זאת שהיו לה שלושה שותפים: הציר הבריטי בירדן סר אלק קירקברייד, ששירת שם בתפקידים שונים 30 שנה, ראובן שילוח, שהיה מעורב אישית במשא-ומתן הזה ברוב שלביו, והעיקר — ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, האיש שקבע את עמדות ישראל בשיחות עם המלך עבדאללה.

בשיחה שנערכה ב–28 ביוני 1951, חודש לפני הירצחו של המלך, התבטא קירקברייד באוזני משה נובומייסקי, מייסדה ומנהלה של חברת האשלג: “אנשים מחוץ לירדן אינם מבינים כלל מה התרחש שם בששת החודשים האחרונים. התחוללה הפיכה שקטה ובבירת ירדן שולטים ערבים פלשתינאים. המדינה מוסיפה להיקרא ‘ירדן’, אבל היא למעשה פלשתינה והמלך איבד את עיקר כוחו”. [191] זו היתה גם הדעה שהעלה ראובן שילוח בשיחה עם השגריר האמריקני בישראל, בערך באותו פרק זמן, במהלך השלב השלישי של השיחות עם עבדאללה. שילוח אמר כי כוונותיו של המלך טובות, אך הוא נהפך למי שרואה מהרהורי לבו ואין בכוחו לבצע את רעיונותיו, שמקובלים עליו בלבד.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון הביע דעה דומה כבר בעת הפגישות הראשונות עם עבדאללה ונציגיו. לאחר הפגישה הראשונה הוא כתב ביומנו כי הוא “מפקפק בתועלת של השיחות בכלל — הזקן מזכיר לי את סוקולוב, מדבר בנועם — בלי שלטון בדברים ובלי סמכות”. ולאחר הפגישה השנייה כמה ימים לאחר מכן (ב–1 בפברואר 1949) כותב בן-גוריון שוב: “ברור — אין כל ערך לאיש” ומוסיף דברי זלזול שעורכי יומנו העדיפו שלא לפרסמם.

אבל, מתקבל על הדעת שלא זה היה המניע העיקרי ביחסו המסוייג של בן-גוריון לגבי השיחות עם עבדאללה. בן-גוריון העניק אז עדיפות גבוהה יותר למטרות אחרות. בראש ובראשונה — הפסקת המלחמה למען קליטת העלייה ההמונית שעמדה בפתח. לשם כך הוא הסתפק בהסכם שביתת נשק שהבטיח את הכללת הנגב הדרומי עד אילת בשטח המדינה, מניעת בינאום ירושלים והשארת חלקה המערבי בשלטון ישראלי, ולבסוף — הכללת ואדי ערה וכביש חדרה-עפולה בשטחה של ישראל. אלה היו בעיני בן-גוריון מטרות הכרחיות, שהשגתן איפשרה למדינה הצעירה להתפנות לתפקידי קליטת העלייה, מיזוג הגלויות ויישוב הארץ.

השגת הסכם שלום לא נראתה אז בעיניו כמצדיקה את המשך הלחץ המלחמתי על ירדן לוויתורים טריטוריאליים נוספים, דוגמת הוויתור על ואדי ערה; וקרוב לוודאי שגם המעצמות היו מתנגדות — ועל כך מלמד האולטימטום הבריטי-אמריקני לנסיגת צה“ל מאל-עריש. ולעומת זאת, הסכם שלום לא הצדיק את מחיר הוויתורים הישראליים על הישגי המלחמה העיקריים בנגב ובירושלים וגם לא את הנכונות להחזיר פליטים על חשבון יכולת הקליטה של העלייה ההמונית. המטרות שהושגו עמדו בראש מעייניו של בן-גוריון — לא יותר ולא פחות. הן היו לדעתו המכסימום שניתן להשגה מבלי לעורר התנגדות חריפה יותר מצד בריטניה וארה”ב. כל לחץ נוסף על ירדן היה עלול לסכן גם את מה שהושג. וגם זאת יש לזכור: הצל של האיום הצבאי הבריטי ריחף מעל לכל שיקוליו של דוד בן-גוריון בכל מהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. נלווה אליו החשש שכל הדרישות הירדניות לקריעת חלק מהנגב מישראל לא נועדו אלא לשם הקמת בסיס לצבא הבריטי, שהיווה איום מוחשי על ריבונות ישראל ובטחונה. הסכם ההגנה האנגלו-ירדני השפיע על שיקוליו והגביל את המטרות שבן-גוריון הציב לעצמו לגבי יחסי ישראל עם ירדן.

מאבקה המדיני של ישראל להבטחת ההישגים שהיו בידיה — סיכול קריעת הנגב ואילת משטחה, הבטחת מעמדה בירושלים ומניעת החזרת פליטים לשטח מדינת ישראל — עתיד להימשך עוד שנים רבות. הסכם שביתת הנשק עם ירדן היה אז מירב ההישגים שניתן להשגה — גם מבחינת מעמדה של ירדן בעולם הערבי וההתנגדות הפלשתינאית בתוך ירדן להסכם נפרד כלשהו עם ישראל וגם מבחינת נכונותה של ישראל לוויתורים מרחיקי לכת על הישגיה החיוניים. כל נסיון להשיג יותר היה עלול לסכן את קיומה של ממלכת ירדן ולערער את יחסי השכנות המיוחדים בינה לבין ישראל, שהיו לתועלת לשתיהן מאז ועד היום.

פרק חמישי: “הקשר החשאי” עם ארה"ב

טקס נטיעת היער לזכרו של אחד מראשי סוכנות הביון המרכזית האמריקנית ( C.I.A ) ג’יימס (ג’ים) אנגלטון, שנערך בהרי ירושלים בסוף נובמבר 1987 (כשמונה חודשים לאחר מותו) — היה אחד האירועים שחרג מן השיגרה היומיומית ביחסי ישראל-ארה"ב. במעמד זה הוסר קצה הלוט מעל מערכת היחסים העלומה עם הסי. אי. איי. בשנים עברו, שעצם קיומה אמנם ידוע לכל, אבל ישראל הרשמית מקפידה להשאירה עמומה ומעורפלת ככל האפשר. כך קרה שפורסם גם בעיתונות הישראלית — אולי בפעם הראשונה, בלי איצטלה של מקור זר — כי ג’ים אנגלטון היה מן הראשונים שיצרו את הקשרים בין השירותים החשאיים של ישראל וארצות-הברית. הישראלים שהשתתפו בטקס ידעו לספר לכתבים המקומיים, מה שכבר פורסם לא אחת בספרים אמריקניים ואחרים, כי בראשית שנות החמישים, כאשר חששו האמריקנים שברית-המועצות מנצלת את גלי העלייה ההמונית מארצות מזרח אירופה כדי לשתול בישראל סוכנים חשאיים, נפגש אנגלטון עם טדי קולק וקשר באמצעותו קשרי ידידות עמוקים עם ראשי השירותים החשאיים של ישראל כדי לסכל סכנה זאת במידת האפשר.

במעמד נטיעת היער במבשרת ציון והקדשת “פינת ג’ים אנגלטון” ליד מלון המלך דוד, שממנה נהג להשקיף על העיר העתיקה בביקוריו בירושלים בראשית שנות החמישים — השתתפו בני המשפחה וכמה ידידים אמריקניים, בצד הידידים הישראליים הרבים שהקימו עמותה לצורך זה. היה זה מחזה מרגש שהוכיח כי ישראל אינה שוכחת את ידידיה גם לאחר מותם וג’יימס אנגלטון, שהפך לאגדה עוד בחייו, אכן היה אחד מידידיה המסורים והנלהבים ביותר. בטקסי הזכרון בישראל השתתפו כל המי ומי בעולם המודיעין והביון של ישראל. רק חלקם, מבין ה“מי שהיו” מראשי “המוסד” והמודיעין, הוזכרו בשמם. אחד, אף שכבר איננו בין החיים, לא הוזכר בכלל בין המעורבים בפרשת היחסים המופלאה בין ישראל לבין אנגלטון והממונים עליו בראש הסי. אי. איי. היה זה ראובן שילוח, שעליו אמר אנגלטון “שהיתה זו זכות מיוחדת להכירו”, האיש שהניח את היסודות למערכת הקשרים הזאת. הוא שהגה אותה מתחילתה והוא שהוציא אותה מן הכוח אל הפועל, תוך מאמצים, אכזבות וכשלונות לא מעטים. הוא שיצר בקרב השירותים הזרים השונים, לא רק האמריקניים, את התדמית החיובית של שירותי המודיעין של ישראל, כפי שמעידים אלה שעבדו במחיצתו.

הקשר עם האמריקנים התחיל כשראובן שילוח חיפש, עוד לפני הקמת המדינה — בשנת 1947 ומיד לאחר מכן, בשנים 1949–1948 — דרכים לחידוש הקשרים שהיו לו עם אנשי ה- O.S.S. שקדם ל- C.I.A., במלחמת-העולם השנייה. [192] בזמן המלחמה היה נפגש אתם בקאהיר ובבארי, בקשר לפעולות השונות באירופה, וזמן קצר לאחר המלחמה, בפאריס ובלונדון, עם אנשי קשר שונים — בקשר לחיפוש פושעי מלחמה נאציים ומתן אינפורמציה על המזרה התיכון ועוד.

אך לא היה המשך לפגישות. אנשי שיחו האמריקניים התייחסו אז אל ישראל בהסתייגות ובחשדנות רבה ודחו את כל הצעותיה לשיתוף-פעולה אתם. למימשל האמריקני היתה ביקורת חריפה על המדיניות של ממשלת ישראל בשלושת הנושאים העיקריים שעמדו על הפרק מאז מלחמת העצמאות: הנהגת משטר בין-לאומי בירושלים לפי החלטת האו"ם המחודשת מיום 11 בדצמבר 1948, והחזרת הפליטים, לפי אותה החלטה עצמה בדבר זכותם של הפליטים הרוצים בכך לשוב למקום מושבם הקודם והענקת פיצויים לאלה שיבקשו להישאר במקום מושבם החדש. נוסף לשני נושאי מחלוקת אלה הטילה את צִלה הכבד התמיכה האמריקנית בתביעה הערבית לוויתור על הנגב הדרומי, כדי שלא יהיה חיץ טריטוריאלי בין ירדן ומצרים. ישראל התנגדה בתוקף לשלוש התביעות הללו נוכח ביקורת אמריקנית גוברת והולכת.

נוסף לחילוקי הדעות בנושאי קידום השלום רווחו במימשל האמריקני הסתייגות וחשדנות כלפי המדיניות ה“נייטראלית” של ישראל גם כשנקראה “מדיניות של אי-הזדהות”. במהלך המלחמה ולאחריה היתה תדמיתה של ישראל בעיני האמריקנים מדינה “היושבת על הגדר” בין שני הגושים. אנשי המימשל היו בדעה שכל מוסד ממשלתי בישראל, וצה“ל, בכללותה שורץ ”שמאלנים“ פרו-סובייטיים ואפילו קומוניסטים. אנשי ”השומר הצעיר“ לא קיבלו אז ויזה לביקור בארה”ב. גם בצמרת מפא“י רווחו הלכי-רוח של הסתייגות כלפי ארה”ב, בגלל הלחצים שהפעילה על ישראל בנושאים האמורים. ארה“ב נתפסה אז כמי שרוצה ”לקרוע את הנגב ואת ירושלים" ולהציף את ישראל בפליטים ערביים, כאשר המדינה שזה עתה נולדה כרעה תחת העול הכבד של קליטת גלי העלייה ההמוניים.

הנסיון ליצור אמון כלפי ישראל בקרב ראשי ה- C.I.A., באותן שנים של “מלחמה קרה” וקיטוב גובר והולך בין ארה“ב וברה”מ, היה מעשה של שחייה נגד הזרם גם בארה“ב וגם בקרב הצמרת המדינית של ישראל. ראובן שילוח לא נרתע מכשלונותיו ומן ההתנגדות למאמציו והוא חזר על נסיונותיו פעם אחר פעם. לבסוף נוצר הקשר המבוקש באמצעות ג’ים אנגלטון (ג’יימס ג’יזוס, בשמו הפרטי המלא) — איש הסתרים האגדי של ה- C.I.A, שהרבה מאוד כבר נכתב על עלילותיו העלומות ב–31 שנות פעילותו בשירותים החשאיים של ארה”ב, וגם על ידידותו והערכתו העמוקה לישראל. הוא שעזר לה יותר מכל אמריקני אחר למצוא מסילות אל המודיעין האמריקני.

על ראשית הקשרים עמו נפוצו גירסות שונות. לפי ספרו של דייוויד מרטין Wilderness of Mirrors התחיל הקשר המיוחד עוד בסוף מלחמת-העולם השנייה. היה זה כאשר אנגלטון שירת באיטליה בסוף שנת 1944 כאחראי על פעולות הריגול הנגדי של ה- O.S.S. בארץ זאת. זמן קצר לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית פורק ה- O.S.S. עד להקמתה של סוכנות הביון המרכזית בשנת 1947 מילאו את החלל הריק ארגוני ביון מקומיים שונים. באיטליה עשה זאת ארגון ביון שנקרא S.U..S — Strategic Services Unit ובו שירת אנגלטון.

“המקור בעל הערך הרב ביותר, אולי, בהשוואה לכל המקורות שהיו לאנגלטון באיטליה היתה המחתרת היהודית [193]שארגנה את האקסודוס של ניצולי השואה דרך איטליה לארץ-ישראל… אנגלטון זכה באמונם ויצר קשר שיעניק לו מעמד מיוחד במדינת ישראל החדשה”. אחד מאנשי סודו של אנגלטון, טדי קולק, הסביר את הקשר הזה בדרך כמעט מיסטית — “… הוא מצא בישראל יותר אמונה ויותר החלטיות לפעול על בסיס אמונה זאת מאשר בכל מקום אחר בעולם… אמריקני שעבד יחד עם אנגלטון בענייני ישראל סיפק הסבר פרגמאטי יותר. אנגלטון ראה בהגירה היהודית מברית-המועצות לישראל צינור שדרכו יכול הקג”ב הסובייטי לשלוח את מרגליו למזרח התיכון ואפילו לארה“ב. הקג”ב היה במצב הטוב ביותר שאיפשר לו להפעיל אמצעי סחיטה נגד יהודים סובייטיים, בהסכימו ליציאתם, (אבל) באיום של תגמול נגד בני משפחותיהם שנשארו מאחור, אם המהגרים לא יבצעו את משימות הריגול שלהם. מאוחדים במטרה לגבש את סוכני הריגול הסובייטיים גילו הישראלים לאנגלטון את מקורותיהם מאחורי מסך הברזל. הוא השיג כמה דוקומנטים סנסציוניים ממקורות אלה".

גירסה אחרת מייחסת את התחלת הקשרים למחלקת המודיעין בצה“ל, כשעמד בראשה אלוף-משנה חיים הרצוג, וגם לאחר מכן כששימש נספח צבאי בשגרירות ישראל בוושינגטון. וזאת — בשיתוף פעולה הדוק עם ראובן שילוח. [194] ”ממשלות ישראל וארה“ב הסכימו להחליף סודות מודיעין. והחשוב ביותר מבחינתה של ישראל היה שה- C.I.A. וה- F.B.I. קיבלו על עצמם לספק לישראל ציוד סודי ביותר, הכולל מחשבים מהסוגים המתקדמים ביותר לפענוח-צפנים ולאמן קצינים ישראליים נבחרים בהפעלתם”, מספר סטיוון. “היה זה תפקידם של שילוח והרצוג להעריך את החומר הזה ולהיות אחראים לתוכניות האימונים ולמעשה לנהל את המודיעין הישראלי לתקופה קצרה מוושינגטון… סוכני קג”ב זרמו לשגרירות הסובייטית בתל-אביב ופעלו נגד האינטרסים הישראליים בעולם. כתוצאה מכך החל להיווצר בשיא המלחמה הקרה שיתוף אינטרסים בין הישראלים והאמריקנים, שהפך לברית שצמחה ליחסים מיוחדים שעליהם יכלה ישראל להסתמך זמן רב".

חיים הרצוג מספר כי נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן-גוריון, וראובן שילוח הביאו את בן-גוריון לביקור במחלקת מודיעין בחודשים הראשונים של 1949. “בן-גוריון בילה אתנו יום שלם. שאל כמה אני צריך לתקציב המודיעין. אמרתי 200 אלף דולר, והוא נתן לי פתק ל’דולק’ (דוד) הורוביץ, שהיה אז מנכ”ל האוצר, לתת לי 200 אלף דולר, אבל ‘דולק’ הוריד את הסכום ל–100 אלף. זו היתה הקפיצה הנחשונית הראשונה. שלחנו משלחת לאמריקה שרכשה ציוד מתוחכם למודיעין. ראובן שילוח עזר לי מאוד בעניין הזה".

מקורות זרים אחרים יודעים לספר גירסות דומות, פחות או יותר, על כל ההתחלות אז. לפי גירסות אלה הקים ראובן שילוח משרד לחקירת יהודים שבאו ממזרח אירופה למען המטרות האמורות. ראובן שילוח שכנע את האמריקנים שמדינת ישראל יכולה לסייע להם במלחמתם נגד סוכנים קומוניסטיים וכי אין לחשוש שתיעשה חלק מהגוש המזרחי. להיפך — אפשר להיעזר בישראל בהשגת אינפורמציה על ארצות הגוש המזרחי.

טדי קולק, ששירת בשגרירות בוושינגטון כיועץ מספטמבר 1950 עד קיץ 1952, יודע לספר כי “האנשים שדיברנו אתם לא התלהבו בהתחלה. לקח הרבה זמן עד שקיבלנו תשובה חיובית על כל ההצעות שלנו לשיתוף-פעולה”. רק בשנת 1950 כשהייתי בוושינגטון, העסק התחיל להתפתח ואז ראובן שילוח בא וגמר את מה שהוא ניסה והשתדל לעשות כל השנים".

את הקשר אתם יצר פרד גרוניך, לימים נציג “אגודת יצרני הסרטים האמריקניים בלונדון”, מספר עוד טדי קולק. “הוא הגיע לארץ בזמן מלחמת העצמאות בשם ‘פרד האריס’. הוא היה בדרגת לפטננט-קולונל בצבא האמריקני ועבד בענייני מודיעין וביון. אסור היה לו לצאת מארה”ב. היתה עליו הגבלה של תנועה מחשש שהרוסים יתפסו אותו. ובכל זאת — הוא התנדב ושירת בארץ תקופה די ארוכה. הוא עזר מאוד לחיים לסקוב בענייני ארגון והדרכה בצה“ל”. [195]

בחודש מאי 1951 בא ראש הממשלה דוד בן-גוריון לביקור בארה“ב בקשר לפתיחת מפעל הבונדס. היה זה ביקור חגיגי ונרגש, בעיקר ליהדות ארה”ב למרות שנשא אופי פרטי בהחלט. בן-גוריון נפגש עם הנשיא טרומן באורח פרטי והגיש לו חנוכיה. הוא ביקר ב“ווסטפוינט” והניח זר על קברו של אלוף מיקי מרקוס. בין היתר נפגש גם עם ידיד אמריקני מסוף המלחמה באירופה. היה זה גנרל וולטר בידל-סמית, ראש ה- C.I.A. דאז.

את הפגישה עם בידל-סמית סידר ג’ים אנגלטון. השניים נועדו לארוחת-צהריים במשרד ה-.C.I.A. נכח בה גם אלן דאלס, שהיה אז סגנו של בידל-סמית ושימש כראש הסי. אי. איי. אחריו. בעקבות הפגישה הזאת נקרא שילוח לבוא לוושינגטון כדי לקבוע את מערכת היחסים לעתיד. באותן שנים שימשה מערכת יחסים זאת משקל שכנגד למחלקת המדינה, שהיתה מסוייגת כלפי ישראל. היה זה אז סדק עיקרי בחומת הניכור של המימשל כלפינו.

סוד ידוע הוא שישראל היא שהעבירה לארה“ב את נאומו ההיסטורי של חרושצ’וב בוועידה ה–20 של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות ב–24 בפברואר 1956, שחשף לראשונה את אימי משטר סטאלין. הנאום פורסם ב”ניו-יורק טיימס" ב–4 ביוני אותה שנה. [196] אנגלטון התנגד לפרסום הנאום. הוא חשש שהפרסום יוביל להתקוממות במזרח אירופה בטרם עת ולהצלחתו של חרושצ’וב בדיכוייה, בעוד האמריקנים מכינים קאדרים למרד בהונגריה. וכך הווה.

אנגלטון פוטר על-ידי ראש ה- C.I.A. ויליאם קולבי בנובמבר 1974 בהיותו ראש מחלקת הריגול הנגדי. היה זה בגלל פרשה של ריגול פנימי והאזנות סתר בלתי-חוקיות לאישים אמריקניים בתוך ארה“ב, שנחקרה על-ידי הקונגרס. לפי אחת הגירסאות בעיתונות היה אנגלטון אחראי לפעולות ההאזנה הפנימיות עקב חשדנותו שהגיעה לממדים חולניים, לדעת חבריו, כלפי ”חפרפרות“ שהיו או לא היו בשורות ה- C.I.A.. היו גם סברות שהוא פוטר בגלל ביקורת שמתח על מדיניות ה”דטאנט“ של שר החוץ הנרי קיסינג’ר. בספר הקונטרוברסלי ”צייד המרגלים“, שכתב איש שירות הבטחון הבריטי לשעבר פיטר רייט, תופס אנגלטון מקום חשוב. הוא מתואר כמי שהקפיד לקיים בידיו בלבד את קשרי ”המוסד"-סי. אי. איי. ולא הרשה לאיש להתערב בהם, עד אשר סיים את תפקידו זה.

בספרו של מרטין מתואר אנגלטון באורח ציורי ביותר, כאחת הדוגמאות האישיות המובהקות לכל מי שעוסק “בעולם האפל של הריגול”, לדבריו. זהו תיאור של אדם, שנקלע לתוך אין סוף של מראות ושל דמויות שנראות במראות מפנים ומאחור באין סוף פעמים, כשהוא נופל שבי ומאבד את דרכו בתוכן.

הוא היה איש של ניגודים. בוגר אוניברסיטת ייל בספרות אנגלית ובמשפטים, בעל תחביבים שלווים ורגועים — מגדל סחלבים, חובב דיג מצטיין, שחקן פוקר נלהב ומומחה לסוסי מירוץ גזעיים. ידידיו הישראליים יודעים להוסיף על רשימה זאת שהיה גם צַפָּר נלהב וחרט ברזל וזהב שהיה מייצר חפתים לידידיו. ומן הצד האחר — רב-מרגלים בעל מוח קונספירטורי, חשדן אינסטינקטיבי, מתנגד כפייתי לקומוניזם הסובייטי, הרואה תכסיס של הונאה בכל ידיעה המגיעה “מעבר למסך” שיכולה להתפרש כמועילה לתעמולה הסובייטית. למשל, הוא לא האמין בידיעות על הקרע בין סין לברית-המועצות. אחד ההסברים שניתן לכך היה כשלונו באי-חשיפתו של רב-המרגלים הסובייטי קים פילבי, ששירת בוושינגטון בשנות החמישים הראשונות. מארטין מתאר אותו כדוגמה אישית לארגון כולו, שבו הוא שירת למעלה משלושים שנה — עקרב המכיש את עצמו ונופל קורבן לסבך התככים הנפתלים של ריגול וריגול נגדי והפעלת סוכנים כפולים אמיתיים ומדומים. [197]

“ג’ים התחיל מ’כבדהו וחשדהו’ בצורה בולטת ונעשה לחסיד מושבע של ישראל מנקודת ראות אמריקנית”, גורס ממי דה שליט, שהכיר את אנגלטון כששירת בשגרירות ישראל בוושינגטון בשנות החמישים הראשונות ושמר על קשרי ידידות אתו שנים רבות לאחר מכן. “הוא, שהיה אנטי-קומוניסט פנאטי, שינה את יחסו כשהתחיל להכיר פה אנשים והתחזק יותר ויותר בדעתו שאין סכנה שהמדינה תיהפך לקומוניסטית”. הוא רחש הערכה עמוקה לאומץ הלב של מנהיגיה ולהישגי המדינה. שיא הפופולאריות שלו ב- C.I.A. היה במלחמת ששת הימים. את שנותיו האחרונות בילה בחוותו באריזונה.

בטקס הזכרון לג’ים אנגלטון נכחו ראשי “המוסד” לשעבר מאיר עמית, צבי זמיר, יצחק חופי, ראשי אמ“ן לשעבר אהרון יריב, שלמה גזית, בנימין גיבלי וראשי השב”כ לשעבר אברהם אחיטוב ועמוס מנור. עם מכריו נמנו יצחק נבון וטדי קולק, וכן מי שאינם בחיים עוד — עזרא דנין, אהוד אבריאל וכמובן, ראובן שילוח, שעמו שיתף פעולה באורח הדוק בשנים הראשונות ליצירת הקשר בינו לבין ישראל. אנגלטון שייך לרשימת ה“גויים” שהיה איכפת מאוד לשילוח לקרב אותם אל עצמו ואל מדינת ישראל. להפוך אותם לידידים. אנגלטון היה אחד מאותם “גויים” שמילאו תפקיד חשוב בחייו ושהוא ראה אותם כאנשי-שיח וידידים. אנגלטון גמל לשילוח בהערכה רבה והיו רבים מבין מכריהם המשותפים שמצאו כמה צדדים משותפים באופיים הסתגרני-החשדני והפנאטי ביחס לעבודתם ולכללי החשאיות.

“היום, כשאנו קשורים עם כל שלוחות המימשל האמריקני באלפי חוטים, מערכת הקשרים הזאת נראית דבר מובן מאליו”, אומר אהוד אבריאל. “אבל כשראובן הציע שנקים את קשרי המודיעין והביון עם האמריקנים, האוריינטציה שלנו לא היתה על אמריקה. מה שמובן היום לכל ילד היה אז עניין פרובלמטי”. בתוך מפ“ם ואחדות העבודה היתה התנגדות נמרצת לקבלת סיוע אמריקני (”המלווה האמריקני הוא מלווה שעבוד“, הכריזו אז מנהיגי מפ”ם על המלווה שהציל את ישראל מחסרון מטבע חוץ למטרות החיוניות ביותר). גם אישים בצמרת מפא“י השתחררו רק בהדרגה ובאיטיות מנטיותיהם ”הנייטראליסטיות“ מראשית שנות החמישים. שילוח היה יוצא דופן מבחינה זאת מן ההתחלה. הוא חתר לקראת מערכת הקשרים הזאת בלי הרף בדרכו העקשנית ו”הבולדוגית“, נזכר אהוד אבריאל. שילוח העריך שהיא יכולה להיות בשבילנו ”כוח עצום“ ו”סדק בחומה האמריקנית שלא היתה ידידותית כלפינו“. בכך הוא הניח נדבך נוסף ביחסי ישראל-ארה”ב.

על-פי פרסומים בחו“ל קשרים אלה לא הצטמצמו לארה”ב. דו“ח הסי. אי. איי., שנתפס על-ידי האיראנים בשגרירות ארה”ב בטהראן ופורסם לאחר מכן במלואו, מצייר תמונה רחבה של מערכת הקשרים של “המוסד”. [198] בדו“ח שנתפס נאמר: ”למוסד יש יחסי קישור עם רבים משירותי המודיעין והבטחון בעולם… המוסד מקיים בתיאום עם שב“כ קשרים עם שירותי הבטחון הזרים באמצעות חברות בארגון ”קילוואט“, האמון על המאבק למניעת הטרור הערבי. חברים בו נציגים של שירותי הריגול של איטליה, בלגיה, מערב גרמניה, בריטניה, לוקסמבורג, הולנד, שווייץ, דנמרק, צרפת, קנדה, אירלנד, שוודיה, נורווגיה וישראל. לישראלים יש גם קשרים בלתי-רשמיים עם מדינות אחרות באירופה, למשל, ספרד, פורטוגל ואוסטריה, שעיקרם גם כן מניעת מעשי טרור ערבי… הקשרים של ישראל באפריקה שונים במידה ניכרת ממדינה למדינה… פעולות המודיעין של ישראל באפריקה נעשו במסווה של אימון צבאי, הכשרה מדינית, מכירות נשק ותוכניות פיתוח וסיוע… למרות ניתוק הקשרים הדיפלומטיים מוסיפים הישראלים לקיים קשרי מודיעין טובים עם כמה שירותים חשאיים ביבשת, בין השאר עם השירות הקנייאתי. במרכז אפריקה עדיין פעילים הישראלים בזאיר… ידוע גם כי ישראל סייעה בהקמת המודיעין הצבאי של גאנה. בדרום היבשת יש לישראל קשרי מודיעין טובים עם קהיליית המודיעין והבטחון של דרום אפריקה. הישראלים היו פעילים מאוד במשך השנים באמריקה הלטינית… זה זמן פועלת ישראל גם במזרח אסיה. שירותיה סיפקו הכשרה מודיעינית לממשלת טייוואן ומקיימים עימה קשרים. לישראל יש יחסים גם עם יפן, תאילנד, אינדונזיה ודרום קוריאה, שעיקרם חילופי מידע בענייני טרור. המרכז האזורי של המוסד במזרח אסיה נמצא בסינגאפור… אינדונזיה, בהיותה מדינה מוסלמית, אינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ישראל. לפיכך יחסי המוסד עם מדינה זאת מתנהלים בדיסקרטיות”. על “ברית הפריפריה” נאמר בדו“ח הסי. אי. איי. כי ”הישראלים ניסו במשך השנים לשבור את הטבעת הערבית המקיפה את ישראל על-ידי מעורבות רבה ככל האפשר ויצירת קשרים עם מדינות ערביות לא מוסלמיות. ארגון תלת-צלעי בשם “טרידנט” הוקם בסוף שנת 1958 על-ידי ‘המוסד’ יחד עם שירותי הבטחון הלאומי של תורכיה ועם הארגון הלאומי למודיעין של איראן. מאז ההסכם המשולש הודקו גם היחסים הדו-צדדיים של ‘המוסד’ עם כל אחד משני הארגונים האלה".

נושא זה עתיד להעסיק את ראובן שילוח גם לאחר צאתו לוושינגטון בחודש ספטמבר 1953. עד אז, בששת החודשים הארוכים שחלפו בין פרישתו הסופית מראשות קהיליית המודיעין ועד צאתו לוושינגטון לתפקידו החדש, עברה עליו תקופה של משבר והתאוששות. הוא יצא לשוויץ לחופשת הבראה ומנוחה בת כמה שבועות, בפעם הראשונה והאחרונה בכל ימי חייו. עבר עליו משבר שהיה אולי קשה ביותר בחייו. כבר היו לו משברים לא קלים גם בעבר, אכל הפעם הוא היה פגוע גם בגופו, כתוצאה מתאונת הדרכים הקשה וגם בנפשו — כתוצאה מן ההינתקות מהקשר הישיר והקבוע עם מנהיגיה של ישראל דוד בן-גוריון ומשה שרת, שבמחיצתם הקרובה וההדוקה הוא נע ופעל במשך שנים ארוכות עד אז.

עם צאתו לוושינגטון נפתח פרק חדש בחייו. הוא עתיד להיות רצוף קשיים ואכזבות כקודמיו, אבל גם הצלחות של הטווח הארוך. מהרבה בחינות יגיע שילוח בפרק זמן זה לשיא הבשלות של תפיסתו המיוחדת לגבי מעמדה ומקורות כוחה של ישראל בזירה הבין-לאומית. בוושינגטון הוא ידגיש את הצורך להפוך את ישראל לבעלת-ברית אסטרטגית של ארה“ב, וגם ימצא שותפים רבים בצמרת המימשל לתפיסה זאת. גם בכך הוא יקדים את העתיד להתרחש שנים רבות לאחר מכן. בוושינגטון הוא יעשה את הצעדים הראשונים בכיוון כינונה של ”ברית הפריפריה“, כאמור. זה היה מפעל חייו האחרון שהפך ליסוד-מוסד בפעילותה של ישראל מאז ועד היום, כבעל חשיבות בפני עצמו וכחיזוק לברית האסטרטגית עם ארה”ב.

חלק ד’: שנות החמישים הרעות

פרק ראשון: ואף על פי כן: השתלבות

בבואו לוושינגטון לא הגיע ראובן שילוח אל המנוחה ואל הנחלה. הוא היה כמי שבא ממערכה למערכה, מחזית לחזית. היה זה לפי בחירתו. מאז אמצע שנות הארבעים הוא ראה בוושינגטון חזית מדינית עיקרית למדינת ישראל ולאחר פרישתו מראשות קהיליית המודיעין הוא ביקש להישלח לוושינגטון. הוא האמין שיצליח לכונן יחסים של שיתוף-פעולה עם השגריר אבא אבן. וכך היה, לאחר חבלי הסתגלות הדדית, שלא היו קלים בתחילתם.

אך לא זה היה הקושי העיקרי. שנות כהונתו של ראובן שילוח כציר בוושינגטון — מספטמבר 1953 עד אוגוסט 1957 — היו “שנות החמישים הרעות” ביחסי ישראל-ארצות-הברית. היו אלה יחסים רצופי משברים ואכזבות, שעוד ילכו וידרדרו לפני שיתחילו להשתפר, לקראת סיום כהונתו של שילוח. וגם לאחר מכן יהיו עוד טלטלות כואבות לכאן ולכאן לפני שיחסי שתי המדינות יעלו על הדרך שתוביל אותם בשנות השישים והשבעים למתכונת של “יחסים מיוחדים” וסיוע צבאי וכלכלי בהיקף אדיר.

אז היו אלה יחסים אחרים לגמרי. הסיוע הכלכלי שניתן לישראל היה מועט בהיקפו, אבל חיוני מאוד בשימושיו ובתועלתו למדינה הצעירה והענייה. על ישראל עברה אז תקופה של מחסור וקיצוב ושל קליטת עלייה בהיקף חסר-תקדים, והסיוע הכלכלי הזה היה חיוני מאין כמוהו. לא כך היו פני הדברים בנושאי הבטחון והמדיניות. לא בענייני הבטחון השוטף, שהיו אז בוערים ממש, ולא בקשר להסדר הסכסוך הישראלי-הערבי לטווח ארוך. בנושאים אלה היתה זו לישראל ולנציגיה בוושינגטון תקופה של אכזבות חוזרות ונשנות ושל שחייה נגד הזרם העיקרי במדיניות האמריקנית המזרח-תיכונית.

בתקופת כהונתו של שילוח אירע המשבר הגדול ביחסי שתי המדינות בעקבות מבצע סיני והנסיגה שלאחריו. לאחר שהסתיים המשבר והושג ההסכם על תנאי הנסיגה החלה להסתמן התאוששות וחל שיפור ביחסי שתי המדינות. אולם קדמה למשבר הזה, והובילה אליו, תחושת הבדידות, החרדה והאכזבה המתמשכת והגוברת של ישראל ביחסיה עם ארה“ב. היתה זו תקופה של הגברת ההסתננות ופיגועי הרצח של הפידאין ביישובי הספר ואף במרכזי האוכלוסיה של ישראל. תקופה של פעולות תגמול הולכות וגוברות, שזכו לגינויים חד-צדדיים מצד מנגנון משקיפי האו”ם ומועצת הבטחון. ארה“ב תמכה בעמדתו החד-צדדית של האו”ם לכל אורך התקופה הזאת.

בזו אחר זו נדחו כל בקשותיה של ישראל לרכישת נשק מגן מארה"ב ולקבלת ערובות בטחון ממנה. אלה היו שני היעדים שעמדו במרכז הפעילות המדינית וההסברתית של ישראל בוושינגטון בשנים 1956–1954. את שני היעדים הללו קבעו שני ראשי הממשלה שכיהנו באותן שנים — דוד בן-גוריון ומשה שרת. הנציגים בוושינגטון — השגריר אבא אבן והציר ראובן שילוח — עמלו על השגתם. לשווא. היו אלה יעדי-אכזב. הם לא הושגו. במשך כל התקופה הזאת נמשך חיזור אמריקני בלתי-נלאה, הגם שהסתיים בכשלון חרוץ, אחר מדינות ערב השונות לשילובן בתוכניות הגנה של המערב במזרח התיכון. נמשך גם תהליך התגברות כוחן הצבאי של מדינות ערב, שהגיע לשיאו בעיסקת הנשק הצ’כית-מצרית (הסובייטית, לאמיתו של דבר) בספטמבר 1955.

היו אלה שנות המימשל הרפובליקני בראשות הנשיא אייזנהאור ושר החוץ ג’ון פוסטר דאלס, שחיפש נתיבות אל העולם הערבי. מדינות ערב היו בעל-הברית האסטרטגי הנכסף למעצבי המדיניות בוושינגטון. ולעומתן היתה ישראל בגדר מטרד, שנגזר עליו להידחק לצד הדרך, כ“טרמפיסט” שטרם הגיעה שעתו ואף לשלם את מחיר הנסיעה שהוא לא היה שותף לה. תוך כדי כך נקראה ישראל להצטרף לתוכנית השלום האמריקנית למזרח התיכון. היא התבססה על קריעת הנגב מישראל לפי העיקרון של חלוקה למשולשים משיקים זה לזה בקודקודיהם (“נקודות נשיקה”, כפי שהן נקראו בז’ארגון הדיפלומטי המקובל). וזאת כדי ליצור קשר גיאוגרפי בין מצרים לירדן. בלי לחסום, לכאורה, את הקשר הגיאוגרפי הישראלי אל נמל אילת. ובנוסף לכך — החזרת עשרות אלפי פליטים לנגב הקרוע, כחלק מפתרון כולל של בעיית הפליטים.

לתוך הקלחת הבלתי-מעודדת הזאת נזרק ראובן שילוח כשהגיע לוושינגטון בספטמבר 1953 — בשנה הראשונה לכהונתו של מימשל אייזנהאור ובעיצומן של כל התהפוכות במדיניות האמריקנית. ראובן שילוח היה מורגל בהתנכרויות כלפי ישראל, מצד הבריטים, בתקופת שלטונם בארץ-ישראל המנדטורית ובמיוחד במלחמת-העולם השנייה. הוא היה מורגל בנסיונות בלתי-פוסקים לחפש דרכים צדדיות ועוקפות, כדי להגיע לשיתוף-פעולה למרות כל ההתנגדויות, כאשר דרך המלך היתה חסומה בפני ישראל והתנועה הציונית. המצב הזה התאים לראובן שילוח, שלמד לשחות נגד הזרם ולעסוק ב“כיבוש לבבות” — ביטוי שגור בפיו — של ידידים שניתנים לשכנוע ושותפים שאפשר להסתייע בהם במשחה המפרך והמאכזב. בוושינגטון עתיד ראובן לחזור ולעלות על הנתיב הישן — לקשור קשרים עם אישים בצמרת, שיאפשרו לישראל להשתלב במדיניות האמריקנית ולא להישאר מחוצה לה, או להיראות כמכשול בדרכה. זה היה אז אתגר קשר ומסובך מאין כמוהו.

את הפרק הזה בסיפור יחסי ישראל-ארה“ב ניתן להתחיל ביוזמתו של שר החוץ ג’ון פוסטר דאלס, שיצא במאי 1953 למסע היכרות ולימודים במזרח הקרוב ובאסיה. בעקבות המסע הזה נוסחה המדיניות האמריקנית החדשה לאזורים אלה. המסקנה הראשונה בדין-וחשבון שהגיש דאלס היתה: ”רוב עמי המזרח הקרוב ודרום מזרח אסיה מעוניינים מאוד בעצמאות מדינית לעצמם ולאחרים. הם חושדים במעצמות הקולוניאליות. ארה“ב חשודה בעיניהם, גם היא, כיוון שברית נאט”ו עם צרפת ובריטניה, כפי שהם מסיקים, מחייבת אותנו לנסות ולשמור, או להחזיר על כנם את האינטרסים הקולוניאליים הישנים של בעלי בריתנו". [199]

בהתאם לתפיסה זאת ניסה המימשל הרפובליקני לבסס את תוכניות ההגנה האזוריות על השתתפות מדינות האיזור, ובראש ובראשונה מצרים, המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר. אך זו דחתה את היד האמריקנית המושטת, כשם שדחתה תוכניות הגנה קודמות שהיו מבוססות על יוזמה בריטית. [200]

האמריקנים למדו את לקח הכשלונות הללו והחליטו ליטול את היוזמה לידיהם. מכאן נבעה החלטתם לאלץ את הבריטים לפנות את תעלת סואץ. האמריקנים קיוו שהישג זה ללאומיות המצרית בסיוע אמריקני ישכנע את שליט מצרים לתת ידו להקמת ארגון הגנה איזורי. ואכן, בלחץ אמריקני נוקשה ניאותה בריטניה לחתום עם מצרים על הסכם לפינוי הסואץ, ב–27 ביולי 1954.

אולם האמריקנים לא המתינו בסבלנות לתוצאות המהלך הזה. מכיוון שאצה להם הדרך, ואולי כדי לדרבן את נאצר שייענה להם, הם החלו עוד קודם לכן בהקמת ארגון הגנה חלקי, שהתבסס על ברית תורכיה-פאקיסטאן-עיראק. ארגון זה, שנודע לימים כ“ברית בגדד” אכן יצא לדרך בתחילת שנת 1954, למגינת לבה של מצרים שלא סלחה לדאלס על הפגיעה הזאת ביוקרתה כמדינה הראשית בעולם הערבי, שעל פיה יישק דבר באיזור כולו. היתה זו תחילת הקרע בין מצרים לארה“ב וגם זרע התפנית של מצרים לעבר ברה”מ. על עלבון לא סולחים במזרח.

ראובן שילוח עמד על השינוי המתחולל במדיניות האמריקנית כלפי המזרח התיכון ועל חילוף התפקידים בין ארה“ב לבריטניה. הוא כותב לשר החוץ משה שרת במכתב ארוך ומפורט. [201] זמן קצר לאחר שהושג הסכם הסואץ כותב שילוח על ההתפתחות החדשה במדיניות האמריקנית לטדי קולק וליעקב הרצוג: [202] ”ממשלת ארה“ב נוקטת מדיניות אנטי-קולוניאלית כדי למנוע חדירת הסובייטים וכדי לבצר המשטרים באיזור ולכבוש לבם למחנה המערב… מכאן שהיא מוכנה ללחוץ על בנות בריתה אנגליה וצרפת להקריב אינטרסים חיוניים [לשם כך]”.

ועוד: “… הסכם הנפט באיראן, ההסכם האנגלו-מצרי על עתיד הסואץ, המדיניות הצרפתית החדשה בצפון אפריקה, מהווים תחנות חשובות בתהליך הפגת המתיחות בין המזרח התיכון לבין ארה”ב… אנשי אגף המזרח התיכון במחלקת המדינה (מחמ“ד) ידרשו להמשיך בקו של טשטוש הידידות לישראל ולהדגיש הידידות לערבים, להבטיח שקט בגבולות, העדר סכסוכים פומביים באו”ם ובזירות אחרות והימנעות מהצורך לקבוע עמדה ברורה בסכסוך הישראלי-ערבי… לקשור קשרים [עם כל אחת מארצות האיזור] על-ידי סיוע כלכלי וצבאי ולהביא לתהליך של הצטרפות אינדיבידואלית הדרגתית של מדינות האיזור לארגון הפאקיסטאני-תורכי ולהחליש הליגה הערבית כמסגרת הגנתית".

שילוח גרס כי נוכח המגמות המסתמנות במדיניות האמריקנית, הדרך היחידה לשפר את מעמדה של ישראל היא להציע “תוכנית חיובית” שתהיה קבילה על המימשל הרפובליקני ותתחשב באינטרסים שלו ובתוכניותיו. “… עלינו לחבר תוכנית ברורה הכוללת לפחות הצעה חיובית לארגון הגנת האיזור והתחשבות במאוויים ובצרכים הצודקים של מדינות ערב ודרך לפתרון בעיית הפליטים. בלי תרומה לשלוש בעיות אלה לא נמצא אוזן קשבת לא בציבור הרחב, לא בקונגרס ולא בצמרת המימשל”. [203]

שילוח ממשיך: “אסור שאפשר יהיה למימשל להציגנו כמתנגשים עם צורכי הבטחון של ארה”ב והמערב… לפי מיטב הכרתי חייב כל קו של טיעון והסברה שננקוט בו לכלול מס חיובי לצורכי הבטחון של ארה“ב והמערב. קו שהוא כולו שלילה לא יזכה בשום פנים ואופן לתמיכה רצינית בציבור, בעיתונות ובמנהיגות האמריקנית ואף לא בציבור היהודי והציוני…”

אל רעיון “התוכנית החיובית” — המשתלבת במדיניות האמריקנית במקום לשלול אותה ולהתייצב כנגדה — עתיד שילוח לחזור פעם אחר פעם, גם בלי שהיה לו סיכוי להתקבל על דעתה של ממשלת ישראל. זו היתה שיטתו וזו היתה אמונתו של ראובן שילוח כל השנים. הוא האמין בלב שלם בשיתוף האינטרסים המלא בין ישראל לארה"ב — עד כדי שלילה של כל מהלך שעלול להעמיד בסימן שאלה שיתוף אינטרסים זה.

כך, למשל, זכורים אבא אבן וראובן שילוח כמי שהתנגדו בכל תוקף לכינון יחסים דיפלומטיים עם סין העממית, שהיתה אז כמטלית אדומה בעיני וושינגטון הרפובליקנית. הכל שלא לעורר ספק בנאמנותה של ישראל ל“עולם החופשי” ולא להרגיז את אלה שאת רצונם הטוב טרחה ישראל לרכוש. על כך יצא עליהם קצפו של דוד הכהן, שהיה השושבין הראשי של כינון הקשרים עם סין, ולא רק שלו. [204]

ראובן שילוח חיפש דרכים להוכיח לאמריקנים שהיו בעלי מעמד וקשרים בצמרת המימסד, יהודים ולא-יהודים, כי ישראל היא “נכס אסטרטגי” לארצות-הברית, וכי ישראל צריכה להיות משולבת בתוכניות ההגנה המערביות במזרח התיכון, בראשות ארצות-הברית, ולא להתייצב נגדן, גם אם תוכניות אלה כוללות מתן נשק למדינות ערב. ובתנאי שגם ישראל תקבל נשק כחלק מן התוכנית הכוללת.

שילוח היה אז מן הבודדים בתפיסה זאת בצמרת המדינית הישראלית. חלוץ ההולך לפני המחנה, הנוחל אכזבות בדרך החתחתים הלא-סלולה שהוא בחר ללכת בה. גם אצל שולחיו בירושלים הוא נחל אכזבות לא מעטות. מערכת המושגים שהוא דגל בה בעצם הקדימה את המועד. שנות החמישים היו שנים של חרדה וחוסר בטחון בישראל. במרכז המדיניות הישראלית עמדו הזעקה והמחאה נגד “חימוש צבאות ערב” והטפת המוסר נגד הפקרתה של ישראל — תוך הוכחת צדקתה של המדינה הצעירה, המגינה על עצמה מול מעשי הסתננות ורצח תוך שהיא קולטת את ניצולי השואה. ועל כן היא ראויה לתמיכת כל האנשים בעלי המצפון והרצון הטוב, וזאת מטעמים של מוסר וצדק ולא מטעמים של “ריאל-פוליטיק”, שפעלו נגד ישראל ובעד “האוריינטציה הערבית” במדיניות המעצמות.

בתוך הזעקה הזאת, ששופרה העיקרי היה שר החוץ משה שרת — שכיהן גם כראש ממשלה מאז סוף 1953 ועד אמצע שנת 1955 — ושגם דוד בן-גוריון היה שותף לה, נראו דבריו של ראובן שילוח כתלושים מן המציאות. שילוח דיבר בשפת האינטרסים והכוח, אבל האמת היא שאלה לא עמדו אז לצדה של ישראל.

ובנוסף על הכל היו אלה שנות ההתחלה של “האוריינטציה האירופית” (ובעיקר הצרפתית) במדיניות החוץ והבטחון של ישראל. וכך הובילה התפיסה של “ריאל-פוליטיק”, שבה דגל ראובן שילוח באמצע שנות החמישים, לעבר פאריס ובון ולא לעבר וושינגטון. רק בשנות השישים עתיד להתחולל השינוי באוריינטציה המדינית והבטחונית של ישראל וארצות הברית תתחיל לתפוס את מקומן של מדינות אירופה כספק הנשק הראשי של ישראל — תהליך שהגיע לשיאו במהלך מלחמת ההתשה ובעיקר ממלחמת יום-הכיפורים ואילך. רק בשנות השבעים תהפוך ללחם חוקה של המדיניות הישראלית מערכת המושגים שישראל היא “נכס אסטרטגי” לארה"ב במזרח התיכון.

אבל ההתחלה הקונצפטואלית היתה בשנות החמישים. ראובן שילוח היה בין ראשוני הדוגלים בה. עם שובו לירושלים בספטמבר 1957 השתלב שילוח ב“אוריינטציה האירופית”, שמשרד הבטחון היה אז נושא דגלה העיקרי. הוא ניסה למצוא את המכנה המשותף בין שתי האוריינטציות הללו בנסיון להשתלב בנאט“ו ובכינון ”ברית הפריפריה“ בברכת ארה”ב ומדינות מערב אירופה גם יחד.

זהו פרק מאוחר ואחרון בסיפור חייו של ראובן שילוח. זה התחיל כאמור, רק מסוף שנת 1957, לאחר שארה“ב למדה את לקח כשלונה במבצעי סיני וסואץ ולאחר שעמדה על סכנת החתרנות הנאצרית באיזור כולו. המאורע שפתח פרק חדש במזרח התיכון באותה עת היתה הפיכת ה–14 ביולי 1958 בבגדד, ששמה קץ לשלטון הבית ההאשמי בעיראק, זה שנחשב עד אז כמעוז ”המתינות הערבית הפרו-מערבית" וכציר המרכזי בתוכניות ההגנה המערביות באיזור. לאחר ההפיכה הזאת, שהצלחתה יוחסה לחתרנות הנאצרית הצועדת יד ביד עם ההתפשטות הסובייטית, החלה ישראל להיראות בעיניים אחרות — חיוביות הרכה יותר — גם בלונדון וגם בוושינגטון.

פרק שני: חוג הידידים

השגריר בוושינגטון באותן שנים, לפני בואו של שילוח ולאחר צאתו, היה כאמור אבא אבן. הוא היה “מיסטר אמריקה” לגבי הישראלים ו“קול ישראל” לגבי האמריקנים. הוא איחד בידיו שני תפקידים: הוא כיהן גם כשגריר ישראל בארצות-הברית וגם כשגריר וראש משלחת ישראל באו“ם. היה לאבן ”מספר 2“ בניו-יורק, סגן ראש המשלחת באו”ם, וראובן שילוח היה הציר ו“מספר 2” בשגרירות בוושינגטון.

ההרכב הזה הותיר לשילוח קרקע נרחבת לפעולה יזומה ועצמאית גם במוקדי ההכרעה בוושינגטון וגם ברחבי ארה“ב. אבא אבן היה הנואם בעל כושר הביטוי המבריק והשליטה הבלחי-מוגבלת בכל מכמני השפה האנגלית, הרבה מעל לרמה המקובלת בקרב אנשי שיחו וקהל מאזיניו באמריקה. יהודים ו”גויים" כאחד הוקסמו מעושר לשונו ומחדות הרטוריקה והפולמוס של אבא אבן.

ראובן שילוח לא היה איש הברק החיצוני. הוא לא היה איש הבמה המוארת באור הזרקורים ולא איש דוכן הנואמים בעצרות המוניות. כוחו היה בשיחה אישית אינטימית ודיסקרטית ואפופת סודות, שאין הפרסום יאה להם, ובטיפוח קשרים אישיים מאחרי הקלעים. כוחו היה בכושרו האנליטי ובהצלחתו להפוך את אנשי שיחו לאנשי סוד, הרואים עצמם כשותפים ומעורבים בבעיותיה של ישראל ובפתרונן. הוא גייס אותם “למען הרעיון”, שהפך להיות כאילו חלק מהם ומשאיפותיהם מאז ומתמיד. שילוח הירבה לנסוע ולהיפגש עם אישים ברחבי ארה"ב, שעקב תפקידם ומעמדם נמצאו בקירבת מוקדי הכוח ונמנו עם חוג המקורבים של הנשיא אייזנהאור ומזכיר המדינה דאלס. את אלה ניסה שילוח להפוך לידידים לפי שיטתו — אזרחים נאמנים לארצם בכל מאודם, המאמינים בשיתוף האינטרסים בין שתי המדינות ורואים זאת כאינטרס אמריקני מובהק לפעול לחיזוקה של ישראל ולהתחשבות בצרכיה ובדרישותיה.

“ראובן שילוח העריך, כי אם יעמדו היהודים בארה”ב בפני ברירה בין תמיכה בישראל לבין תמיכה באינטרס הלאומי האמריקני הם לא יעדיפו את התמיכה בישראל. אחת המטרות של הדיפלומטיה הישראלית היא למנוע קונפליקט כזה ולהציג את האינטרסים של ישראל כעולים בקנה אחד עם האינטרסים האמריקניים", מספר השגריר שמאי כהנא, שכיהן בזמן מבצע סיני כעוזר אישי לאבא אבן והיה מעורה היטב בנעשה בשגרירות. באותה תקופה של הנסיגה מסיני אכן התחיל לצוץ קונפליקט כזה והשגרירות עמלה למנוע את התפתחותו. [205]

יחסיו האישיים של ראובן שילוח עם אבא אבן היו מורכבים למדי. קשה היה לשילוח להיות “מספר 2” לאבא אבן, עם כל הערכתו הרבה לברק הופעתו הציבורית והפומבית, לאחר שקודם לכן הסתופף בצלם של דוד בן-גוריון ומשה שרת. אבא אבן מצדו גם הוא סבל מכובד משקלו הסגולי של ראובן שילוח. הוא התלונן בפני משה שרת ואחרים בירושלים כי דרוש לו יועץ ולא ציר. היו גם תלונות כי שילוח נוטה לרכז בידיו יתר על המידה את פעולת השגרירות. ביומן שרת מוצאים עדויות לכך שבמהלך השנים 1955–1954 עולות על הפרק מפעם לפעם הצעות שונות להעביר את ראובן שילוח מוושינגטון לכהן כציר ברנגון, או באנקרה ולאחר מכן — כשגריר בקנדה. אבל לאחר חבלי הסתגלות הדדית חלפו המתחים הללו וגברה התחושה של השלמה הדדית בין שניהם.

שלא כמקובל בשירות החוץ נתלווה שילוח תמיד לאבן לכל הפגישות המדיניות, פרט למקרים שאחד מהם נעדר אז מוושינגטון. כנראה שעם כל תחושת עליונותו האינטלקטואלית והרטורית ובטחונו העצמי, שהיה גבוה למדי, שמר בלבו אבא אבן את חסד הנעורים לשילוח ואת היחס הראשוני אליו, כמי שהיה “המדריך הראשון שלו בהלכות הארץ” וכמי “שרתם אותו” כקצין מודיעין בצבא הבריטי לתפקיד של קצין קישור בין ה- S.O.E. והמחלקה המדינית של הסוכנות בשנות הארבעים הראשונות. היתה גם הערכה רבה מצד אבא אבן לכישוריו המיוחדים במינם של שילוח ולתפקיד שמילא בהקמת מערכת הקשרים העמוקה והמסועפת, שמהם נהנתה השגרירות בוושינגטון.

“כסגן הוא העניק מטובו לממונה עליו”, אומר אבא אבן. “הוא מילא אותנו ידע מזרח תיכוני מפורט ומדוייק שלא היינו קולטים בעצמנו. עסק בכל דבר שיש בו עניין טקטי — ללכת לסנאטור, להיפגש עם יהודי בעל חשיבות. את כל המלאכות הללו הוא היה מעמיס על עצמו. בעת ובעונה אחת הוא היה מסתכל במערכת שלנו ומחפש סדקים. דברים שמטופלים טוב הוא היה עוזב. הוא היה מחפש זירות חדשות. פועל ומפעיל. הוא פיתח יותר מכל אדם אחר את הרעיון לדלג מעל לאיבה הערבית ולגלות את הפריפריה של אנקרה, טהראן ואדיס אבבה. רעיון מקורי אחר שהחל בו ולא הבשיל פרי היה העניין של ההשתלבות בנאט”ו. הוא חשב שנוכל לתקוע יתד ולהיות מוזמנים. זה הועיל בפיתוח הקשרים הדו-צדדיים עם מדינות נאט“ו בנפרד”… היו כאלה שלא יכלו לשאת את נטייתו למחתרתיות ולמסתורין, ואילו אחרים היו מתקשרים אתו מאוד. היה לו כשרון מסתורי לרכוש ידידות“, מוסיף אבן. ”הוא היה מעניק לאנשי שיחו אמינות של ידע וכוח שכנוע. אוצר בלום. כשהגיע המימשל של אייזנהאור, היה המימסד הציוני ככלי ריק… אנשים שהיתה להם גישה לבית הלבן, ראובן שילוח נסע אליהם וגייס אותם. אנשים שלא היו ידועים למימסד הציוני. היו לבסוף כ–15 איש מגדולי המקורבים של הבית הלבן שיכולנו להפעיל אותם לעזרתנו, בלי לדעת מדוע הם חייבים לעשות זאת".

“המימשל הרפובליקני החדש עירער במידה לא מעטה את רשת הקשרים וההשפעות, שמהן יכלה ישראל ליהנות בעבר”, כתב העיתונאי והסופר עמוס אילון, שכיהן כסופר “הארץ” בארה“ב באותן שנים, עם סיום כהונתו של ראובן שילוח בשגרירות בוושינגטון. ”לאנשים החדשים שהחלו לפעול מאחורי הקלעים של הבית הלבן היו בעיות ישראל והציונות זרות, בניגוד לעסקנים הליבראליים, בעלי האינטרסים ההומאניטאריים והאוריינטאציות הבין-לאומיות שהקיפו את האדמיניסטראציות של הנשיאים טרומאן ורוזוולט. בקרב האנשים החדשים האלה ריכז מר שילוח את פעילותו". [206]

אילון מוסיף ומתאר את ראובן שילוח “כמזיגה של סוציולוג מעשי ואמן השכנוע בשיחה פנימית. מימי שירותו הראשונים בוושינגטון ביקש להבין את צינורות ההשפעה והשלטון האמיתיים של אמריקה האייזנהאורית… הוא ניסה והצליח לעשות נפשות לישראל בקרב העילית השלטונית… שמעצבת במידה לא מבוטלת את המדיניות החיצונית והפנימית של ארצות הברית”. על שולחנו של שילוח היה מונח הספר שהיה אז בשיא הפופולאריות, “האליטה של הכוח”, מאת סי. ריית מילס. היו בו איפיון ותיאור של האישים בעלי ההשפעה בתחומי החיים השונים בארה“ב. שילוח אמר לעמוס אילון בחיוך: ”לפי ספר זה אני עובד ולפיו אני יודע עם מי כדאי ליצור קשר".

אחד הקשרים האישיים הראשונים שהשכיל לטפח ראובן שילוח, בבואו לכהן כציר בוושינגטון, היה חידוש הקשר עם ידיד ותיק של ישראל — סגן שר החוץ האמריקני וולטר בידל-סמית. הוא היה ראש הסי. אי. איי. בעת כינון ההסכם לשיתוף-פעולה בינו לבין “המוסד”, כאשר ראובן שילוח עמד בראשו. עתה הם נפגשו בתפקידיהם החדשים, כששניהם מושכים ידם מעיסוק בתפקידיהם הקודמים. הללו עברו עתה לידיים אחרות — אלן דאלס בראש הסי. אי. איי. ואיסר הראל בראש “המוסד”. ואף על פי כן — היתה קיימת בין שילוח לבידל-סמית תשתית של יחסי אמון עמוקים. יחסים אישיים אלה היו ידועים היטב בצמרת הוושינגטונית והם עתידים למלא תפקיד של איחוי הקרע בין הנשיא אייזנהאור לבין ראש הממשלה דוד בן-גוריון בשיא המשבר ביניהם, בעת הלחץ על נסיגת ישראל ותנאיה לאחר מבצע סיני.

וולטר בידל-סמית היה מקורב לנשיא אייזנהאור מאז ששימש לו כראש מטה במלחמת-העולם השנייה — מחודש ספטמבר 1942 ועד לפרישתו של אייזנהאור מפיקוד על צבאות הברית באירופה. בתפקידו זה קיבל בידל-סמית את כניעת איטליה ואת כניעת גרמניה. היה עד למצוקת העקורים וניצולי השואה במחנות ההשמדה באירופה. הוא נלווה לאייזנהאור בפגישתו עם יו"ר הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון, בעת ביקורו במחנות העקורים לאחר המלחמה, וכמוהו היה שותף לאהדה לסבלם ולרצונם לעלות לארץ-ישראל כדי לשים קץ למצוקתם. בידל-סמית נפגש, כזכור, עם בן-גוריון כשנחתם ההסדר על שיתוף-פעולה מודיעיני בין שתי המדינות במאי 1951.

לאחר שכיהן כראש הסי. אי. איי. בשנים 1953–1950 הוא נתמנה כסגן שר החוץ בינואר 1953, כלומר מייד עם כינון המימשל של הנשיא אייזנהאור, אך כיהן בתפקיד זה רק עד אוקטובר 1954. הוא פרש מתפקידו לחיים פרטיים מסיבות בריאות, ואולי גם משום שחלק על המגמות הערביסטיות הבלתי-ידידותיות לישראל ששררו אז במחלקת המדינה. הוא סבל ממחלת אולקוס קשה מלווה בדימומים (בטקס הכניעה של גרמניה נתמלא פיו דם והוא פלט אותו רק בתום הטקס). איש קצר-רוח היה לגבי אנשים שלא העריך אותם, אך מלא סבלנות והתעניינות לגבי אנשים שהעריך וכיבד. ראובן שילוח היה אחד מהם.

שילוח היה נוהג להיפגש עם בידל-סמית בשעות הערב המאוחרות, על-פי רוב במעונו הפרטי ולעתים מזומנות גם בביתו של ידיד משותף, אייב וקסלר, שהיה בעל חווה ענקית בצפון מדינת ניו-יורק. החווה הצטיינה באגמים ובדגי הטרוטה המשובחים שלה, ודיג הטרוטה היה תחביבו של בידל-סמית. והוא שמשך אותו אל בילוי חופשות סוף השבוע בחוותו של וקסלר.

היה לבידל-סמית ולווקסלר תחביב משותף אחר, רציני יותר. היה להם עניין משותף בהיסטוריה הרוסית ובגלגוליה של ברית-המועצות מאז המהפכה. בידל-סמית כיהן כשגריר ארה"ב במוסקבה בשנים 1949–1946 ובביתו של וקסלר מצא ספריה עשירה על ההיסטוריה של רוסיה מלפני המהפכה ואחריה. ולא ייפלא שהוא הירבה לבלות בביתו בדיג, קריאה ושיחה. אל ביתו של וקסלר הגיעה הקריאה הטלפונית של הנשיא טרומן, בה התבשר בידל-סמית על מינויו כראש הסי. אי. איי.

בידל-סמית ניאות להיפגש עם שילוח בכל עת שביקש. לבטי, רעייתו של ראובן שילוח, זכורות נסיעות לילה ארוכות לפגישות מאראתוניות עם בידל-סמית. לווקסלר זכור ששילוח נשק על שתי לחייו של בידל-סמית “כאות תודה על מה שהוא עשה למען ישראל”. ממנו שמע וקסלר את ההבחנה כי בעוד שאישים ישראליים נהגו לשים תמיד את הדגש על ההיבט המוסרי של ההתייחסות אל ישראל, הרי שילוח בלט בכך שהתרכז במונחים של “ריאל-פוליטיק”. הוא שם את הדגש על התועלת המדינית והמודיעינית-האסטרטגית שארה"ב יכולה להפיק מישראל. הוא הציג תמיד את ישראל כבעלת-הברית היציבה והנאמנה ביותר שיש לה במאבק נגד ההתפשטות הסובייטית והחתרנות הרדיקלית המסייעת לה.

לאמיתו של דבר היתה השלמה בין הטיעון המוסרי והתועלתני גם לגבי ישראל עצמה וגם בהקשר האנטי-סובייטי. ואכן, בידל-סמית העריך את ישראל כמקור של ידע על מזרח אירופה וכמעוז של הגנה מפני התפשטות סובייטית במזרח התיכון. הוא היה משוכנע שאינטרס אמריקני חיוני מחייב תמיכה בישראל חזקה שתהיה מסוגלת לעמוד מול מדינות ערב ואף להכות אותן אם יתקיפו אותה. בידל-סמית היה משוכנע שהערבים לא יעמדו לימין ארה“ב מול הסובייטים, לא בזירה הצבאית ולא בזירה המדינית, ורק על ישראל תוכל ארה”ב לסמוך ביום פקודה, מספר וקסלר על סמך שיחותיו הממושכות עם בידל-סמית על נושאים אלה. אלא שהשקפות אלה לא היו נחלת הרבים בוושינגטון של אותן שנים.

לשילוח היתה שפה משותפת עם בידל-סמית לגבי ברית-המועצות וחשיבות תפקידה של ישראל כחזית נגדה. לפי בקשתו של שילוח ניסה בידל-סמית לשכנע בכך את פקידי מחלקת המדינה ואף את הנשיא אייזנהאור. ידידו האישי מאז כיהן כראש המטה שלו במלחמת העולם השנייה. ככל הנראה לא הצליח בידל-סמית במאמצי השכנוע הללו. רוב אנשי מחלקת המדינה ראו בחיזור אחרי מדינות ערב — ולא בחיזוקה הצבאי של ישראל — יעד ראשי במדיניות ארצם. יחסו של אייזנהאור לישראל היה ונשאר בעל אופי הומאניטארי ומוסרי בעיקרו, שנבע מזכרון השואה והפגישה עם ניצוליה באירופה לאחר שחרורה על-ידי צבאות הברית שבפיקודו.

לאמיתו של דבר נקלעו אייזנהאור ודאלס לסבך של ניגודים וסתירות גם במישור המוסרי-האינטלקטואלי וגם במישור המדיני-הפרגמטי. במישור המוסרי עמדו הגינוי וההסתייגות כלפי ישראל שלא עשתה די הצורך, לדעתם, על מנת לרצות את הערבים בנושאי הגבולות, הפליטים, בינאום ירושלים. וכך גם — פעולות התגמול המופרזות בהיקפן, המשפילות את כבודם הפגוע של הערבים וגורמות, לדעת האמריקנים, לתגובת שרשרת של מעשי איבה במקום שיביאו להפסקתם. באותו מישור מוסרי ניצבו גם הגינוי וההוקעה כלפי בריטניה וצרפת — שתי בעלות-הברית “הקולוניאליסטיות” שלא עשו די לריצוי הלאומיות הערבית המתעוררת. ויחד עם זאת — ההוקעה “הצלבנית-המשיחית” של ברית-המועצות “מולדת הדיכוי ושלילת כבוד האדם”, המהווה איום צבאי וחתרני לעולם החופשי ולערכיו.

ומן הצד האחר — במישור הכוחני-התועלתני-הפרגמטי — עמדו חישובים קרים וציניים של כינון חזית משותפת של בריתות צבאיות נגד ברית-המועצות — וכל הבא ברוך הבא. גם ארצות בעלות משטרי דיכוי חשוכים ביותר התקבלו כחברות מלאות ב“עולם החופשי” בגלל נכונותן להצטרף לחזית הבלימה האנטי-סובייטית. מסבך הסתירות הזה לא הצליחה המדיניות האמריקנית להשתחרר במשך רוב תקופת מימשלו של איזנהאור. ישראל היתה הקורבן העיקרי של סבך סתירות זה, אך גם בריטניה וצרפת שילמו את מחירו. [207]

על סבך הסתירות הזה לומד ראובן שילוח בעיקר משיחותיו עם סגן שר החוץ וולטר בידל-סמית וגם מפקידים אחרים במחלקת המדינה. שילוח מדווח עליו בהרחבה לשר החוץ משה שרת, במכתב ראשון מוושינגטון, חודשים ספורים לאחר תחילת כהונתו. [208] הוא מתאר את השקפת עולמו של שר החוץ דאלס כלפי ישראל, כפי שהוא עצמו נהג להשמיעה בדרשות שנשא בפני הסגל הבכיר של מחלקת המדינה. “לעם ישראל ולעם האמריקני מורשת תרבותית ומוסרית משותפת… ישראל במזרח התיכון היא מרכז של כוח לעולם החופשי. שכנותיה של ישראל, בשל יצרי נקם ופחד מפני השפעת הדוגמה של משטר דמוקרטי ומודרני וכו’ — רוצות בחורבנה. ממשלת ארצות-הברית אינה מוכנה בשום פנים לעמוד מן הצד ולראות בשוויון נפש כל נסיון לקעקע את מדינת ישראל”.

ולעומת זאת: “ממשלת ארה”ב זקוקה וחותרת ליציבות באיזור. תנאי ליציבות זו, שיפור יחסי ישראל-ערב ולזה צריכים מחמ“ד [מחלקת המדינה] ונציגיה באיזור לחתור. המימשל הקודם עשה ודיבר לפעמים בנוסח שיכול היה להתפרש על-ידי מנהיגי ערב, כאילו ממשלת ארה”ב מזלזלת ובוחלת בהם וכי כל מעייניה בידידות עם ישראל. רושם זה יש לעקור לטובתה של ישראל ולטובתה של ארה“ב, אך בשום פנים אין ליצור אצל הערבים רושם הפוך — שישראל מופקרת ואין חפץ בה”. טובתן של ישראל וארה"ב, אומר עוד דאלס, דורשת קבלת דין המדיניות האמריקנית המעדיפה כעת, לפחות באופן זמני, את הערבים ופועלת לפייסם.

שילוח ממשיך ומתאר באותו מכתב את מכלול שיקולי המדיניות האמריקנית שפעלו בהכרח לרעתה של ישראל. “… אנשי הצבא חושבים על האיזור במושגים של נפט ותחבורה. המגמה של מעצבי המדיניות היא להבטיח יציבות באיזור ואת אהדת עמי האיזור למערב. כל סיבוך פנימי בתוככי כל אחת ממדינות האיזור, פותח פתח לחדירה והתערבות סובייטית, ועל כן יש למנוע סכסוכים כאלה בכל מחיר…”.

“המסקנה המדינית המעשית”, ממשיך שילוח בתיאורו, “היא לא לבדוק בציציות המשטרים באיזור, לסייע ליציבותם ולרכוש ידידותם, גם אם הדבר כרוך בוויתורים מרחיקי לכת על עקרונות מדיניים, מוסריים ואפילו על שיקולים צבאיים שממשלת ארה”ב דוגלת בהם. מכאן הלחץ על בריטניה לוותר למצרים בענייני סואץ ומכאן העמדה האמריקנית בשנה האחרונה בכל סכסוך בינינו לבין מדינות ערב, גם כאשר שוכנעו כי מבחינת הצדק והחוק טענותינו חזקות יותר…"

ועוד: “יש במחלקת המדינה ובפנטגון המאמינים שאם ימשיכו במדיניות הפיוס לערבים, ירכשו את ידידותם ותגבר השפעת ארה”ב באיזור, ואז תגיע השעה לשים כל משקל ידידות ממשלת ארה“ב עם הערבים והשפעתה עליהם על כף המאזניים ולשכנע אותם, כי אך טוב להם בהסדר עם ישראל. אז גם יגיע המועד לדון בחיזוק האיזור מבחינה צבאית ובתוך זה גם הכנתה של ישראל למלא תפקיד בהגנתו… היוזמה למתן סיוע צבאי לארצות ערב נובעת מהאגף המזרח תיכוני במחמ”ד ולא ממוסדות בטחוניים וצבאיים… כשוחד פוליטי להעלאת קרן המשטרים בעיני עמיהם".

ואכן, בקיץ 1954 מאשר פרנסיס ראסל [209]למנכ“ל משרד החוץ וולטר איתן את כוונת ממשלת ארה”ב לספק סיוע צבאי למצרים לאחר הסכם הסואץ. ב–2 באוגוסט 1954 מסר הנרי ביירוד, עוזר שר החוץ לענייני המזרח התיכון, לשגריר המצרי בוושינגטון כי הוחלט להגיש למצרים סיוע צבאי וכלכלי, שלא יותנה בשום תנאי מדיני ולא יתחשב בהתנגדותה של ישראל. [210]

רק בסוף אותה שנה ואילך הוברר כי המשא-ומתן על אספקת נשק למצרים נכשל בגלל התנגדותה לתנאים האמריקניים. תנאים אלה קבועים בחוק הסיוע הצבאי וכוללים משלחת צבאית אמריקנית במצרים, כדי לפקח על השימוש הנאות בנשק האמריקני. לישראל נמסרה הודעה אמריקנית סותרת, מפיו של רוברט מרפי ממחלקת המדינה, ב–16 בנובמבר 1954, כי הוחלט להימנע ממתן הסיוע למצרים, עוד לפני הסירוב המצרי, בין השאר בגלל חולשתה הפנימית של מצרים.

שילוח נאחז בדברי מרפי וכנראה גם בדברי אחרים וכותב לירושלים כי “… אחרים במחמ”ד התנגדו בכל תוקף [לסיוע לנאצר] וטענו… כי המשטר עוד לא הוכיח את יציבותו ועוד לא גילה פרצופו האמיתי… גם דבקותו בליגה הערבית שימשה נימוק נגדו… הוכרע להימנע לפי שעה מסיוע צבאי ולהתחיל לתרום לייצוב המשטר על-ידי סיוע כלכלי". [211]

וכך נקלע ראובן שילוח שוב ושוב לתוך סבך הסתירות במדיניות האמריקנית וניטלטל בין חרדה וראיית שחורות לבין תקווה והתוויית תוכניות לפעולה, הלוקות באופטימיות יתרה. הוא חיפש דרכים להגיע אל מוקדי ההכרעה בוושינגטון, לפי הדגם של אופי יחסיו עם וולטר בידל-סמית.

כך התחיל הסיפור של “חוג הידידים”, או “חוג המקורבים”, שהפך כמעט לאגדה — ולדגם פעולה ישראלי לעתיד — והשפיע במישרין ובעקיפין על אופי הקשרים בין ישראל ליהדות ארה“ב, מאז ועד היום. ”החוג הזה שימש כמשקל שכנגד לקבוצה הגדולה של “ערביסטים” במחמ“ד ולכל מערכת הלחצים של מדינות הנפט הערביות והשגרירים האמריקניים בארצות ערב, שהיו הגוף הדומיננטי בעיצוב מדיניות החוץ האמריקנית במזרח התיכון. באמצעות אנשי ”חוג הידידים“, שהיה לו חלק מרכזי בהקמתו, ניסה שילוח להשפיע על צמרת מחמ”ד בצורה קונסטרוקטיבית. הוא שיכנע את השגריר אבא אבן שיגיש, בתיאום עם שר החוץ בירושלים, תוכניות ישראליות לפתרון בעיות האיזור, שיוכלו להטות לטובה, במידה ידועה, את התוכניות שהוכנו על-ידי אנשי המחלקה המזרח תיכונית במחמ"ד. מה גם שהללו הושפעו בשנים 1956–1954, במידה לא מעטה, מאנשי משרד החוץ הבריטי, שהיו עוינים לישראל עוד יותר מעמיתיהם האמריקנים.

קשה לדעת מה היתה מידת ההצלחה של “הלובי השקט” הזה. ייתכן שהוא בלם ואיזן במקצת ואולי אף היטה לטובה את התוכניות האמריקניות-הבריטיות שהיו גרועות למדי מבחינתה של ישראל ויכלו אולי להיות גרועות הרבה יותר. בלאו הכי התוכניות הללו לא יצאו לפועל בגלל התנגדות מדינות ערב (ר’ להלן). אולם ישראל לא יכלה לסמוך על כך שהערבים יעשו את מלאכתה. ראובן שילוח מצדו פעל בלי הרף באמצעות “חוג הידידים” לקדם את פני הרעה ואולי גם להמתיק אותה ככל האפשר. זה היה תפקידו כפוי הטובה בשדה היחסים עם ארה"ב — הפעלת השפעתם הדיסקרטית של יהודים בעלי השפעה וקשרים בצמרת לטובת ישראל.

ההתחלה נעשתה במארס 1954, באמצעות הקשר עם פיליפ ארליך מסן פרנסיסקו, עורך-דין של חברות גדולות ובעל מעמד והשפעה חזקים. הוא היה מחוגי “המועצה האמריקנית למען היהדות” שהיתה, כידוע, ארגון אנטי-ציוני הכופר בכל זהות יהודית לאומית ומדינית ורואה את ייעוד היהדות כדתי-תרבותי-מוסרי בלבד. הוא אף שלל את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. במרוצת הזמן חל שינוי בעמדותיו והוא התגייס לעזרת ישראל, אם כי לא בלי הסתייגויות. על תרומתו של ארליך לישראל אמר אבא אבן, כי “… האיש הזה הביא לנו הלוואות מבנק אוף אמריקה כשכמעט פשטנו את הרגל”.

ארליך, כיתר חבריו ב“חוג הידידים”, היה מוכן לפעול למען ישראל בקרב צמרת המימשל האמריקני לפי תנאים ברורים מראש: “הסכמתי להיוועד עם ממשלת ישראל בקשר למדיניות הבטחון של מעצמות המערב במזרח התיכון, על סמך הבנה ברורה שאני שומר לעצמי את הזכות לבקר ולבחון את התנהגות ממשלת ישראל, ויכול לסגת בכל זמן שהוא, כשארגיש שמדיניותה אינה הולמת את מיטב האינטרסים של ארה”ב, וכאזרח אמריקני, אני שולח לך את חליפת המכתבים בינינו". [212]

חליפת המכתבים הנזכרת במכתב זה התנהלה בין ארליך לבין ראובן שילוח והיא כללה את טיעוני ישראל נגד האשמות אנשי מחמ“ד, כאילו התערבה ישראל במערכת הבחירות לקונגרס ולסנאט בנובמבר 1954. כעבור למעלה משנה חוזר ארליך וקובע בהדגשה כפולה במכתב אל ידיד לא-יהודי, כי כל פעולתו למען ישראל נובעת מהכרתו העמוקה כי הדבר מועיל לאינטרס הלאומי האמריקני: ”… אני מעולם לא נקטתי עמדה [שלפיה] בגלל אמונתי הדתית אני מנסה להשפיע על מדיניות ממשלת ארה“ב… בלי לשים לב למיטב האינטרסים של ארה”ב. להיפך, הרגשתי שכאזרח אמריקני בן האמונה היהודית [מוטל] עלי, בגלל רקעי הדתי, להיות אובייקטיבי ביותר ולהירתע ככל יכולתי מלנקוט עמדה בנושא זה, פרט לעמדה אובייקטיבית ביותר המבוססת על מיטב האינטרסים של ארה"ב. [213]

דוד צלרבך היה עוד דמות מפתח ב“חוג הידידים” ששילוח עמל להקימו. גם הוא קיבל את גישת שילוח שאיפשרה לו לפעול כיהודי לטובת ישראל וארה“ב גם יחד. הוא היה צאצא למשפחה יהודית שהיגרה מגרמניה לארה”ב בסוף שנות ה–70 של המאה הקודמת וממנהיגיה וחבריה הפעילים של “המועצה האמריקנית למען היהדות”. גם בדעותיו חל שינוי עד כדי נכונות לסייע למדינת ישראל.

“צלרבך נחשב כסמל של יהודי מתון, המעמיד ענייני ארה”ב מעל לכל אינטרס עדתי, דתי או מפלגתי. הוא באותו זמן גם עשיר מופלג, בעל חברה גדולה (תכונות חשובות מאוד בעיני הנשיא הנוכחי) וגם בקי בבעיות בטחון וחוץ. בידי צלרבך הפקיד הנשיא אחת המשימות הציבוריות והמדיניות החשובות ביותר — מינהו כיושב ראש המועצה המייעצת של הנשיא לבעיות כוח אדם" כותב שילוח. [214]

מנהל המועצה המייעצת לבעיות כוח אדם היה פרופסור עלי גינזברג, מאוניברסיטת קולומביה, מומחה בין-לאומי נודע למדיניות כוח אדם ויועץ לממשלות רבות ובכללן ישראל. הוא עמד בקשרים אישיים הדוקים למדי עם הנשיא אייזנהאור מעת שכיהן כנשיא אוניברסיטת קולומביה לפני היבחרו לנשיאות. פרופ’ גינזברג עתיד למלא אף הוא תפקיד חשוב ב“חוג הידידים” בתקופת מבצע סיני ולאחריו והוא הפך לאחד מידידיו הקרובים ביותר של ראובן שילוח. גם לגינזברג נודעה השפעה, בתוקף תפקידו, על צלרבך, למרות היותם שייכים לחוגים חברתיים שונים.

על מעמדו של צלרבך בעיני הנשיא מעידה העובדה שזמן מה לאחר מכן, בסוף שנת 1956, הוא התמנה כשגריר ארה“ב כאיטליה. באמצעות ארליך וצלרבך נוצר הקשר ההדוק עם הלא-יהודי שבחבורה הזאת — ארתור דין, איש רב השפעה, שהיה השותף הבכיר במשרד עורכי-דין בניו-יורק שבראשו עמד ג’ון פוסטר דאלס בטרם התמנה לשר החוץ. דין היה לא רק שותף אלא גם יועץ אישי מקורב ביותר לדאלס. מראשי ”המועצה ליחסי חוץ“ בניו-יורק. יועץ משפטי של חברות נפט גדולות. וגם ייצג את ארצות-הברית במשא-ומתן על שביתת הנשק בקוריאה. שילוח, המונה את שבחי ארתור דין במכתבו למשה שרת, מתאר את תפקידיו בענייני החוץ של מדינתו ומוסיף כי ”… כיבושו של דין לענייננו היה הישג שלא העזנו לצפות לו… פועלים אצלו שלושה שיקולים: ידידותו לצלרבך (אשר אתו הוא קשור קשרים עסקיים בעלי מימדים של מיליונים), הכרתו בצדקת תביעותינו, והערכתו כי מבחינה מדינית פנימית חשוב לדאלס לזכות בהישג היסטורי של יישור ההדורים ביחסי ישראל-ארה"ב.

“חוג הידידים” כולו נקרא לפעמים בתכתובת הפנימית על שם השלישיה הזאת “חוג ארליך-צלרבך-דין”, אך הוא כלל גם אישים רבים אחרים שלא היו קשורים אתם. הוא שימש כחוליית-קשר עקיפה בין ישראל לבין שר החוץ דאלס ואף עם הבית הלבן ברגעי המשבר הקשים. ראובן שילוח היה האיש שקיים והפעיל את הקשר הזה במערכות הכבדות שבהן עמדה ישראל בוושינגטון בשנים ההן. היה זה ביסודו “קרב בלימה” שלא השיג את מטרותיו המוצהרות — לא קבלת נשק מגן לישראל ולא מתן ערובות בטחון וחוזה בטחון לישראל. אבל ייתכן מאוד שבלעדי החוג הזה היה מצבה של ישראל גרוע הרבה יותר, ומכל מקום, פעילותו המיוחדת יצרה דגם לאחד מצינורות הקשר וההשפעה של הדיפלומטיה הישראלית בארצות הברית מאז ועד עתה.

פרק שלישי: באין בטחון ובאין שלום

“תורת הבלימה” של דאלס העמידה את מקבלי ההחלטות בישראל ואת נציגיה בוושינגטון, בראשות השגריר אבא אבן והציר ראובן שילוח, בפני דילמה קשה — איך להגיב עליה. עיקרה של תורה זו היה הנסיון לצרף את מדינות ערב לבריתות הגנה אזוריות עם המערב. בלי ישראל, כמובן. צירוף זה היה אמור לכלול סיוע צבאי למדינות ערב — באספקת נשק, באימונים ובהעלאת הכושר המבצעי והלוגיסטי. סיוע צבאי זה היה אמור למנוע התפשטות סובייטית, אבל היה יכול בהחלט לשמש להשמדת ישראל. סיסמת “הסיבוב השני” עדיין ריחפה בחלל האוויר וישראל ניצבה מולה ומול “מדיניות הבריתות” האמריקנית בידיים ריקות בלי נשק מאזן, כפי שזה נקרא אז, ובלב מלא דאגה וחרדה.

הטיעונים של מימשל אייזנהאור-דאלס נגד מכירת נשק לישראל, למרות אספקת הנשק לארצות ערב, היו שונים ומגוונים. הם שללו מעיקרה את האפשרות ואת עצם המושג של “מאזן כוחות” בין ישראל הקטנה לבין מדינות ערב. זה בלתי-אפשרי, הם אמרו. ישראל לא תוכל לקלוט את כמות הציוד הצבאי שתבטיח איזון. המונח “מאזן איכותי” לא היה קיים כלל במילון המושגים האמריקני של אז, על כל פנים — לא ביחס לישראל. הטענה האמריקנית היתה: אספקת הנשק לישראל רק תגביר את המתיחות ותגרום למירוץ חימוש באיזור, שארה“ב מתנגדת לו מאז ומתמיד ואף יצאה נגדו בהצהרת שלוש מעצמות המערב — ארה”ב, אנגליה וצרפת — מחודש מאי 1950. סיוע צבאי לישראל, אמרו, עלול לפגום בנסיונות האמריקניים לרכוש את ידידותם של הערבים, שהם הכוח העיקרי באיזור והם היעד הבלעדי לחיזור אמריקני. בנוסף לכך טען המימשל האמריקני, כי אינו משוכנע בחולשתה הצבאית של ישראל ובצורך לחזקה. עובדה היא שמלחמת העצמאות הסתיימה בנצחון צה“ל על כל צבאות ערב. ועובדה היא שנדרשה התערבות מעצמות המערב בשלבי הסיום של המלחמה כדי לבלום את התפשטותה של ישראל, שכבר הרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות תוכנית החלוקה של האו”ם — גם בגליל גם בנגב וגם בירושלים.

בסך הכל נראתה ישראל למימשל האמריקני חזקה מדי ולא חלשה מדי בהשוואה למדינות ערב, שהיו נתונות במצב של תסיסה וזעזועים פנימיים עקב מפלתן המבישה בשדה הקרב עם ישראל. האמריקנים לא ידעו, ואולי לא הביאו בחשבון, שצה“ל של שנות החמישים הראשונות היה איבר מדולדל בהשוואה לצה”ל של סוף מלחמת העצמאות. לא רק הפלמ“ח פורק, כל ”צה“ל של תש”ח“ לא היה קיים עוד. פעולות ההסתננות והרצח עוררו בישראל חרדה וזעם וגרמו לפעולות תגמול, שהיו כושלות ביותר בהתחלה ורק אחר כך השתפרו ביכולת הביצוע. ככל שגברו והיו יעילות יותר גברו החיכוכים עם מנגנון המשקיפים של האו”ם, שהיה חד-צדדי בהכרעותיו לטובת הערבים, ועם המימשל האמריקני שתמך בארגון הבין-לאומי בכל לב.

מנקודת ראות אמריקנית הפגינה ישראל יותר מדי עצמאות ויותר מדי כוח. היא עוררה את הרצון האמריקני ללחוץ עליה, ולנצל את חרדותיה, כדי להשיג ממנה ויתורים שיסייעו ליצירת הקשרים המקווים בין ארה“ב למדינות ערב. לאחר שתוקם ברית הגנה אזורית, חזרו וטענו האמריקנים, תוכל ארה”ב לשכנע את בעלות בריתה הערביות לעשות שלום עם ישראל לפי תנאים שיתקבלו על דעת כל המעורבים בסכסוך ובהשלכותיו. לא קודם לכן. כך נראו הדברים בוושינגטון בשנים 1956–1954 וגם קודם לכן.

בקיץ 1954 גברה מאוד החרדה בישראל נוכח חתימת ההסכם האנגלו-מצרי לפינוי תעלת סואץ, שכלל העברת שדות תעופה, מחנות צבא, מיתקני מכ"ם ומצבורי ציוד לידי הצבא המצרי — ונוכח החשש שייתוסף לכך סיוע צבאי אמריקני. בו בזמן המשיכו האמריקנים במכירת נשק לעיראק ולסעודיה. והיו גם התפתחויות שליליות אחרות ביחס לישראל. ישראל נדרשה לקבוע את קו התגובה שלה — המדיני וההסברתי — למדיניות האמריקנית כלפיה.

באוגוסט 1954 נערכה בירושלים התייעצות רבתי, שאליה הוזעקו השגריר אבא אבן וכמה מראשי ה“לובי” היהודי בוושינגטון. בהתייעצות זאת נדחה “הקו החיובי” של ראובן שילוח, שהמליץ כי ישראל תנקוט עמדה של “גם הם גם אנחנו”. כלומר, השלמה עם מתן נשק לערבים ולישראל גם יחד, במסגרת “תוכנית חיובית כוללת” למזרח התיכון המביאה בחשבון את צורכי ההגנה האזורית וגם את צורכיהן האחרים של מדינות האיזור ובכלל זה — תרומה לפתרון בעיית הפליטים. שילוח גרס, כאמור, כי אל לה לישראל להציג את צורכיה בניגוד לאינטרס האמריקני הלאומי, כפי שהוא נקבע על-ידי המימשל. במקום להתנגד למדיניות האמריקנית עדיף להשתלב בה ולהציע תיקונים והשלמות, שיש בהם להועיל גם לישראל וגם למדיניות האמריקנית.

הוויכוח בנושא זה התנהל כחליפת מכתבים בין יעקב הרצוג וראובן שילוח. הרצוג היה למעשה הדובר הראשי של קו ההסברה שאימץ לו ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, וראובן שילוח חלק עליו והציע שילוב של שני הקווים, שהתקבל למעשה בהמשך הזמן. בעקבות ההתייעצות בירושלים הופץ מטעם ראש הממשלה ושר החוץ תדריך על קו הפעולה וההסברה המדינית בארה“ב כנגד מדיניות הסיוע הצבאי למדינות ערב. ”… בפעולות ההסברה והתעמולה הפומבית עלינו לדגול בסיסמאות שליליות“, נאמר בתדריך. [215] ”במסע הסברה ותעמולה זה… אין לעת עתה להכריז במפורש על תביעות חיוביות כגון נשק לישראל, ערובות לאי-תוקפנות, ברית הגנה וכיוצא באלה — כדי לא להסתבך בסתירה ולא להחליש את מחץ ההתקפה על-ידי הצעה נמהרת של פיצויים, שיש עמה קבלת הדין של המדיניות הרשמית האמריקנית“. התדריך לא שלל דיבור בשני קולות בנושא זה על-ידי גורמים אחרים, ידידותיים לישראל, אך לא בשם ישראל. ”אם יש חוגים המסרבים לערער עקרונית על תוכניות הזיון, אולם נכונים להרגיע אפליית ישראל לרעה — אין למנוע מהם העלאת ביקורת זו לפי דרכם“. בכך היתה, אולי, הסכמה מסויימת לטיעונים כאלה מצד חברי ”חוג הידידים" של שילוח. הם ולא הוא.

וזה ההסבר שניתן בתדריך לעמדה הרשמית שנקבעה: “אין כל יסוד להיוואש מראש מהתקווה כי מסע ההסברה שלנו עשוי לתת לפחות תוצאות חלקיות על-ידי השהיית משלוחי הנשק, צמצום היקפם, תוספת תנאים להם, יצירת לחץ על המדינות הערביות לשנות טעמן כלפי ישראל וכיוצ”ב…“ והטענה העקרונית העיקרית: ”בטחוננו מוכרח להיות מבוסס על שוויון כולל בינינו לבין כל שכנינו האויבים… ההבטחה לשקול אפשרות של מתן נשק לנו… אינה יכולה להניח את הדעת בשום פנים… יש להדגיש בכל לשון את קדושת העיקרון [של] מאזן הכוחות כל עוד אין שלום פנימי באיזור… האמנם תובטח לנו אספקת נשק בכמויות שקולות נגד כל מה שיינתן לכל ארצות ערב יחד, הרחק מעבר ליכולת קליטתנו? סיוע צבאי לישראל יכול אולי לשמש פיצוי מדיני לנו, לעומת היתרון המדיני לערבים הכרוך באספקת נשק לערב, אולם את דאגתה הבטחונית של ישראל אין להפיג אלא על-ידי התחייבות ברורה שלא יכול לחול שינוי במאזן הכוחות".

בכך העמידה ירושלים את התביעה להכרה אמריקנית בעקרון של “מאזן כוחות” בין ישראל לבין שכנותיה. אמנם, בצורה שלילית. לא לתת נשק לא לערבים ולא לנו. וזאת — בניגוד קוטבי להערכתו האסטרטגית-הצבאית של הגנרל לשעבר אייזנהאור שלא ייתכן בכלל “מאזן כוחות” בין ישראל למדינות ערב וכי עליה להשתית את בטחונה לא על נשק אלא על רצון טוב והבטחות כלליות מצד ידידיה וגם על הפחתת האיבה מצד שכניה הערביים, ברבות הזמן.

יעקב הרצוג הוסיף הסברים טקטיים לקו שהוחלט עליו בירושלים: [216] “באותו רגע שאנו מסתלקים מהתנגדות עקרונית לזיון ערב… הרי קשה מאוד יהיה אחר כך לבוא ולומר… שאין לזיין את הערבים בכמויות נשק שיעלו על כוחה של ישראל לקלוט. מאידך, על-ידי הקו שהותווה על-ידי השר, קיימת תקווה שלמען הרגיענו יתחייב לנו המימשל ביחס לכמויות הנשק לערבים ויהיה מוכן לתת גם לנו”. כלומר — נדרוש “לא להם ולא לנו” על מנת לקבל קו אמריקני של “גם להם וגם לנו” או אפילו “פחות להם וקצת לנו”. עניין של טקטיקה.

שילוח הציע עוד קודם לכן לשלב את שני הקווים: [217] ההבדלים הדקים והמפולפלים הללו ניטשטשו למעשה במידה רבה במהלך המערכה המרה והחריפה שנפתחה אז בין ישראל לארה"ב בזירה הציבורית האמריקנית. היא נערכה במחצית השנייה של שנת 1954, לאחר חתימת הסכם הסואץ. שלא כהרגלה ולא כמקובל, ניהלה שגרירות ישראל פולמוס גלוי עם המימשל, שאליו היא מואמנת. השגרירות פירסמה הודעה לעיתונות שבה היא שללה משלוח נשק למצרים, שיגדיל את פער החימוש בינה לבין ישראל ויגביר את איבת הערבים ואת סכנת המלחמה. היתה זאת שנת בחירות לקונגרס וישראל מתחה ביקורת על העמדה החד-צדדית של המימשל הרפובליקני לבעיות המזרח התיכון. [218]

נוסף להודעות הפומביות התנהלה מערכת הסברה בפגישות עם אישי ציבור ותקשורת וכן במגעים אינטנסיביים בכתב ובעל פה של חברי “חוג הידידים”. דובריה של ישראל השמיעו שלל טיעונים. הם אמרו כי מדיניות המימשל מסכנת את עצם קיומה של המדינה היהודית וכי ישראל אינה רוחשת אמון למימשל והיא חייבת לסמוך רק על עצמה. מכך השתמע איום שישראל מסוגלת לנקוט מדיניות של ייאוש, כלומר — ליזום מלחמה. נאמר גם שאל לה לאמריקה לסמוך על הערבים שהם יילחמו בברית-המועצות, בניגוד לישראל, שעליה אפשר לסמוך בעניין זה, כי חימוש צבאות ערב יערער את היציבות החברתית והכלכלית בארצותיהם וכי הפקרת ישראל בגלל כניעה לתכתיבי הערבים היא בלתי-מוסרית.

קדמה לכך חזית אידיאולוגית שפתח נגד ישראל הנרי ביירוד, עוזר שר החוץ לענייני המזרח התיכון, שביקש לנגח את הציונות וישראל. הוא אמר בסידרת הופעות פומביות שהעלייה מפחידה את הערבים ומהווה סיבה למאבקם נגד ישראל, ועל כן הוא קרא לצמצם את העלייה. ביירוד אף הציע שישראל תחדל לראות את עצמה “מרכז לקבוצת אנשים בעלי אמונה דתית מסויימת בתוך עמי העולם, שיש להם זכויות מיוחדות בתוך ישראל והתחייבות מיותרת כלפיה”. דברים אלה הגבירו את תחושת החרדה ומשבר האמון בישראל כלפי ארצות-הברית. הכנסת הקדישה דיון מיוחד (ב–10 במאי 1954) לנאומי ביירוד האנטי-ציוניים שיש בהם “דרישה להגביל את העלייה” וכן “פגיעה בזיקת מדינת ישראל לתפוצות העם היהודי בגולה”.

בחודש אוגוסט אותה שנה נקט דאלס יוזמה לטיהור האווירה העכורה בין שתי המדינות. הוא נפגש עם השגריר אבן והציר שילוח והציע ששתי המדינות יחליפו איגרות ידידות ביניהן. אבן לא הסתפק בכך ודרש הבטחה לסיוע צבאי אמריקני, במקביל לסיוע המוצע לעיראק ולמצרים. דאלס הבטיח לשקול פנייה לקונגרס לאפשר תוכנית סיוע לישראל. אולם בסוף אותו חודש ביקש הנציג האמריקני בישראל מראש הממשלה שישראל תתאפק ותגלה סבלנות בדרישותיה כלפי ארה“ב. נאמר למשה שרת שארה”ב מייחסת חשיבות לעיתוי נכון בפעולותיה באיזור. כל פעולה ישראלית המנוגדת לגישה האמריקנית תיחשב כחבלה במאמצי ארה"ב לקיים את בטחון האיזור נוכח איום סובייטי רציני.

מטוטלת אמריקנית זאת של הבטחות סרק ואיומים לאחריהן חזרה ונשנתה ביחסי שתי המדינות בחודשים ובשנים שלאחר מכן. האמריקנים לא מילאו את הדרישות הישראליות — לשמור על מאזן הכוחות שלא יופר עד השגת השלום; לתת לישראל סיוע צבאי לקיום בטחונה, שהתערער בגלל הפינוי הבריטי הצפוי מסואץ; לא לצרף את הערבים לתוכנית הגנה אזורית, מבלי שייעשה הסדר מקביל עם ישראל.

לאמיתו של דבר היתה זאת בעיקר מצרים שסיכלה את המדיניות האמריקנית, ולא המחאות הישראליות. התנגדותה של מצרים להצטרף לברית ההגנה האזורית ולקבל סיוע צבאי אמריקני היא ששמה לאל את התוכניות האמריקניות במזרח התיכון. ההסברה הישראלית הועילה רק לחיזוק תמיכתם של ידידיה האמריקניים בדרישותיה הצודקות. זכתה ישראל, לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה, שמלאכתה נעשתה בחלקה השלילי, על-ידי מצרים. לא הם קיבלו נשק אמריקני ולא אנחנו.

כשם שנותרה ישראל בלי אספקת נשק מגן מארצות-הברית, כך נכזבה תוחלתה לקבלת ערובות בטחון אמריקניות. ראובן שילוח היה פעיל מאוד במאמצי-הסרק הללו בעזרת “חוג הידידים”. הוא השקיע תקוות רבות במאמץ זה והפעיל בו את כל קשריו וכוח השכנוע שלו מאחורי הקלעים. השגריר אבא אבן היה המנסח של הטיוטות השונות של ערובות הבטחון וחוזה הבטחון, שעברו תחת ידיהם של שילוח, ארתור דין וחברים אחרים ב“חוג הידידים”, בעת שנדונו בוושינגטון ובירושלים ועשו את הדרך בין שתי הבירות חזור ושוב, ללא הועיל.

טיוטה אמריקנית ראשונה הוכנה בחודש אוקטובר 1954, אולי גם בלחץ הבחירות לקונגרס בחודש שלאחריו. היתה זו טיוטה של מסמך הבנה בין שתי המדינות שיצאה ממחלקת המדינה ונמנעה מלהבטיח לישראל נשק או ערובות בטחון ממשיות. להיפך. נאמר בה שאין לדחות את חיזוק מדינות האיזור עד שיושג שלום בין ישראל לערב והובטח בסך הכל לחזור על הצהרת שלוש המעצמות ממאי 1950, שלא שינתה דבר במזרח התיכון. נוכח אכזבת ישראל ותגובתה השלילית גנז דאלס את התזכיר והבטיח לחבר מסמך אחר.

נסיון נוסף לחבר מסמך שיוכל להיחשב כמתן “ערובות בטחון לישראל” נעשה בתחילת שנת 1955. שר החוץ דאלס עצמו היה מעורב בנסיון זה ובצד הישראלי ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת. בפרשה זאת מילא תפקיד-מפתח ארתור דין, תוך התכתבות אינטנסיבית עם ארליך וצלרבך מ“חוג הידידים” ושיחות רבות עם שילוח. הלה גרס שמוטב שארתור דין יקדים ויציע לידידו דאלס נוסח “ישראלי” של המסמך הזה, כבסיס לדיונים, במקום שאנשי מחמ“ד יקדימו ויגישו נוסח ”ערביסטי" שישראל תצטרך להגיב עליו ולהתפלמס אתו.

בהתאם לעצה הזאת של שילוח, המבוססת על “הגישה החיובית” שלו, חיבר משה שרת מסמך עקרונות קצר שהועבר לארתור דין, כדי שיגיש אותו כהצעה המקובלת על ישראל. ההנחה היתה, שאם העקרונות הללו יהיו מוסכמים על ישראל וארה“ב, אפשר יהיה לתרגם אותם לנוסח מפורט של ”חוזה בטחון“ ממש. גם הפעם התגלתה התקווה הישראלית כאשליה. ושוב — לא ברור אם היתה כאן מצד האמריקנים הונאה מכוונת, או מבוכה ופסיחה על שתי הסעיפים ואולי גם רצון ליצירת קלף של לחץ על המצרים, שייאותו להתקרב אל ארה”ב כדי למנוע את מתן ההתחייבות האמריקנית הבטחונית לישראל.

כל אלה הן סברות שלאחר מעשה. הגרעין הקשה של העובדות הוא שהיה פער עמוק בין ציפיות ישראל לבין נכונות ארה“ב למלא אותן. במסמך העקרונות של ישראל נתבקשה ארה”ב להתחייב לפעול למניעתה או לסיכולה של התקפה מזויינת על ישראל, בהתאם להליכים הקונסטיטוציוניים שלה; לנקוט מדיניות חימוש שתקיים מאזן כוחות בין ישראל למדינות ערב; להצהיר על נכונותה לשאת ולתת על אספקת נשק לישראל על-פי תנאי החוק לסיוע הדדי. ישראל תתחייב בתמורה לקבל על עצמה לפתור סכסוכים בדרכי שלום ולהימנע מהפעלת נשק נגד מדינות אחרות; ולהצהיר על נכונותה לחתום חוזה אי-התקפה עם שכנותיה.

הטיוטה הישראלית הזאת כל כך הרחיקה לכת מבחינה אמריקנית עד שלא היה כל המשך של דיון עליה. היא נכנסה למאגר הטיוטות והרעיונות שמחלקת המדינה המשיכה בעיבודן ובגיבושן, בלי לשתף את ישראל בהתייעצויות עליהן. וזאת על מנת לפרסם במועד מתאים תוכנית אמריקנית למדיניות של בטחון ושלום במזרח התיכון.

ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת המשיך בשלו. באפריל 1955 הוא פנה באיגרת אישית אל דאלס והציע, באופן רשמי, לכרות חוזה הגנה בין ארה"ב לישראל. דאלס דחה את ההצעה מנימוקים חוקתיים קודם כל, אך הוא הוסיף והתנה אותה בהשגת יציבות במזרח התיכון ובהתקדמות להסדר בין ישראל לערב, שהיא נקודת המוצא ליציבות כזאת. בכך נרמזה התביעה האמריקנית לוויתורים ישראליים כתנאי ליציבות ולבטחון.

בעוד האמריקנים מוסיפים להשתעשע ברעיונות על כיבוש לבו של שליט מצרים גמאל עבד א-נאצר על-ידי הצעות סיוע כלכלי וצבאי ובעיקר — על-ידי לחץ על ישראל לוויתורים, נע שליט מצרים בכיוונים שונים לגמרי. גם ישראל וגם האמריקנים הופתעו לגמרי מן המהלכים המצריים. באפריל 1955 התקבל נאצר בכבוד מלכים בוועידת מדינות העולם השלישי שנערכה בבאנדונג שבאינדונזיה.

“ועידת באנדונג” הפכה מאז לשם דבר ופתחה פרק חדש בהיסטוריה העולמית. נאצר זכה בה בכבוד שלא היה יכול לחלום עליו — להיחשב כאחד משלושת מנהיגי העולם השלישי אפופי-התהילה. יחד עם ראש ממשלת הודו פנדיט נהרו ושליט יוגוסלאוויה המרשל טיטו. ראש ממשלת סין צ’ו אן לאי הרעיף עליו שבחים ואף פתח בתיווך בינו לבין ברית-המועצות, שהוביל תוך זמן קצר לעיסקת הנשק שהפכה את קערת המזרח התיכון על פיה.

זו העיסקה שהיתה ידועה כעיסקה הצ’כית-המצרית והיתה למעשה עיסקה סובייטית. זו העיסקה שהבטיחה את הפריצה הסובייטית הגדולה לזירת המזרח התיכון. האיזור שהיה עד אז נחלת המערב הפך מאז לזירת עימות אמריקנית-סובייטית. במבט לאחור אין מנוס מן השאלה — מה היה לאמריקנים להציע לנאצר בהשוואה לכל אלה? איך נואלו ולא הבינו מה שהתרחש, לנגד עיניהם, לא קודם לכן וגם לא לאחר מכן? הם הוסיפו להשתעשע באשליות ובתוכניות להחזיר את הגלגל אחורנית, או לפחות לעצור אותו מלכת.

החיזור האמריקני הבלתי-נלאה אחרי נאצר היה מבוסס על חוסר-הבנה בסיסי. בעיני מדינות ערב, ומצרים בראשן, סימל המערב, שגם ארה“ב היתה חלק ממנו, למרות כל מחוות ההסתייגות שלה מבעלות-בריתה האירופיות, תחושת עליונות משפילה והתנשאות ”קולוניאליסטית“ בלתי-נסבלת. ואילו ברית-המועצות נראתה לערבים כמי שיכולה לסייע להם להשתחרר מהמערב ומכל סבל העבר שהוא גרם להן. על התהום הפסיכולוגית הזאת, שלא ניתנה לגישור, ניתן ללמוד מדברים שאמר הנשיא נאצר — ”קולונל נאצר", כפי שהוא נקרא אז בזלזול בעיתונות המערבית — לריצ’ארד קרוסמן הבריטי, שלא מילא אז תפקיד רשמי וסיפר אחר כך על השיחה הזאת לידידים ישראליים. [219]

נאצר אמר אז לקרוסמן שהכל התחיל ביוזמה הבריטית, ערב חתימת ברית בגדד. הוא אמר זאת לראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן ולשר החוץ הרולד מקמילן כשהיה בדרכו לבגדד, לחתום על האמנה בין תורכיה לעיראק שהניחה את היסוד ל“ברית בגדד”. קרוסמן העיד באוזני אנשי שיחו הישראליים כי הוא היה בקאהיר באותו חודש ינואר 1955 ונפגש עם נאצר ביום שדלפו הידיעות על כוונת עיראק להצטרף לברית. נאצר הביע אז את זעמו על בגידת הבריטים בו. וזאת אף על פי שהבריטים הסכימו אתו שחוזים צבאיים פורמליים בין המערב לעולם הערבי יגרמו יותר נזק מתועלת.

נאצר אמר עוד לקרוסמן: “יש שתי חזיתות במערכה נגד הקומוניזם — החזית החיצונית, הצבאית, והחזית הפנימית וחזית זאת מצבה מחריף על-ידי ברית בגדד…” ונאצר הוסיף את דברי המפתח להבנת המצב: “אילו היה מוקם פיקוד מזרח תיכוני משותף, ואני — נאצר — הייתי עומד בראשו, והיה לפטננט בריטי אחד משרת בו, כל אחד היה מאמין שהלפטננט הבריטי הוא השולט בפיקוד למעשה ולא אני”, דברי נאצר לקרוסמן בשיחת-רעים. [220]

את המחסום הפסיכולוגי הזה היטיב לתאר מי שהיה ראש אמ“ן, אלוף יהושפט הרכבי, בשיחה עם אישים באיזור שניהל כמה שנים לאחר מכן, במסגרת ”ברית הפריפריה“. ”שנאת הערבים למערב היא שמביאה אותם לקשר אינסטינקטיבי עם ברה“מ. נאצר פנה לברה”מ לא משום שלא קיבל נשק מהמערב, אלא משום האחווה היסודית ביניהם בעמידה המשותפת כלפי המערב האימפריאליסטי. נאצר ממלא את הכמיהה הערבית לנקום במערב. מכאן כוחו… המערב לא הבין את טבע השנאה הערבית [כלפיו] ולכן ניסה תמיד להתפייס עם הערבים… ואין לכך מקום… ישנה הגזמה בכוחו של נאצר ומיסטיפיקציה לגביו… עיקר כוחו הוא בהיותו סמל לשנאת הערבים נגד המערב ובעיטתם בו…".

זהו הדבר שהאמריקנים לא הבינו בכל נסיונותיהם לחזר אחרי מצרים ובכל הצעותיהם לספק לה נשק, כדי לשלב אותה בארגון ההגנה המערבי במזרח התיכון. הם לא תפסו את המניע הנפשי העמוק של הבעיטה של נאצר ב“לויטננט הבריטי השולט בו”, המכוונת גם כלפי הדיפלומט והקצין האמריקני, שכמוהו כ“לויטננט הבריטי המיתולוגי” בעיני נאצר והדומים לו. ככה הכשילו המצרים את כל הנסיונות הבריטיים והאמריקניים לשתף את מצרים בארגון הגנה איזורי בפיקודם. מה עוד שהאמריקנים בחפזונם ובאיוולתם הוסיפו עלבון על פגיעה והתחילו, כאמור, בהקמת ארגון ההגנה בינואר 1955 בשיתוף עיראק ותורכיה, בלי להמתין למצרים ולמנהיגה נאצר. [221]

פעולות התגמול הישראליות ובעיקר פעולת עזה בפברואר 1955, אשר נאצר הירבה להזכירה בשיחותיו עם אישים מערביים כאחת הסיבות לפנייתו לקבלת נשק סובייטי, זירזה וחיזקה בלי ספק את התהליך הזה, אך היא לא יכלה להיות הסיבה ההתחלתית, העיקרית והמכרעת. תשובה הולמת לבלימת ישראל וצבאה יכול היה נאצר למצוא בנקל בעזרת המערב, שנמנע מלספק לישראל נשק מגן והיה מסכים להחריף עוד יותר את מדיניותו האנטי-ישראלית אילו נאצר היה מצטרף לארגון ההגנה המערבי. פעולת עזה יכלה להיות גורם מסייע ומדרבן, אך לא גורם מכריע בבחירתו של נאצר בין המערב למזרח. דרכו של נאצר אל הכבוד והתהילה של הנהגת העולם השלישי בוועידת באנדונג כבר היתה סלולה ולא היה לו רצון לחזור ממנה. ומה כבר יכלו האמריקנים להציע לו במקום כל אלה?

ואכן, לאחר שהציעו הסובייטים סיוע צבאי לסוריה, במארס 1955, הם פנו באותה הצעה גם למצרים. הצעתו של השגריר הסובייטי בראשית יוני 1955 היתה נדיבה ביותר: תיעוש מצרים וחימוש צבאה בכל נשק שיידרש. בעת ובעונה אחת הוגשה בקשה מצרית לקבלת נשק אמריקני ושגריר ארה“ב במצרים הודיע בחודש יוני על הסכמה עקרונית של ממשלתו למכור נשק למצרים. בסופו של דבר לא התבצעה העיסקה הזאת לאחר שהמצרים הגישו רשימה ארוכה ומפורטת של פריטי נשק. לנציגי ישראל נמסר אז כי הסיבה להכשלת העיסקה האמריקנית-המצרית היתה בעיות תשלום שלא נפתרו. ואולי המצרים כבר התקדמו אז במשא-ומתן על ”העיסקה הצ’כית" ולא מיהרו במשא-ומתן המקביל עם האמריקנים. במבט לאחור ברור שהמצרים העדיפו את העיסקה עם הסובייטים, בכל מקרה.

ראובן שילוח היה שותף פעיל לתקוות “חוזה הבטחון” בתחילתה. הוא התחיל להתפכח ממנה במהלך המחצית הראשונה של שנת 1955, אבל חזר אליה לסירוגין, פעם אחר פעם. ייתכן שגם בלבו פנימה פעמה התקווה וייתכן שפעל רק מכוח ביצוע התפקיד, כמוהו כשאר הישראלים שהיו מעורבים במערכה הדון-קישוטית הזאת והיו נתונים לתנודות של תקווה ותסכול. האמריקנים האמינו “כי ביסודו חותר נאצר להידוק הקשרים עם ארה”ב הן מטעמים כלכליים והן מטעמים צבאיים“, כותב שילוח ליעקב הרצוג. [222] ”מחמ“ד האמינה כי על אף זעמו של נאצר נגד ההסכם התורכי-עיראקי יתעשת כשיוצע לו חוזה בטחון ישיר עם ארה”ב ואף ישלים במחיר חוזה כזה עם התקשרות של אמריקה עם ישראל".

שילוח מגדיר כ“משגה” את ההערכה האמריקנית הזו. הוא מסביר כי נאצר אינו חותר כלל לחידוש הקשרים עם ארה“ב וכי הוא נעשה נוקשה יותר ויותר הן בבעיות האיזור והן בבעיות עולמיות. הבסיס לכך הוא הסנטימנט האנטי-קולוניאלי והאנטי-מערבי של מנהיג הלאומיות הערבית שאינו סולח לארה”ב על החוזה התורכי-עיראקי והנסיון לערער את מעמדה של מצרים כמנהיגת העולם הערבי.

ועידת באנדונג, ממשיך שילוח, פגישות נאצר עם נהרו והיוקרה שזכה בה סחררו את נאצר והוא רואה את עצמו כאחד משלושת מנהיגי אסיה. הנייטרליזם שלו איננו בבחינת גינונים ותכסיסים להשגת יתרונות כלשהם, כפי שקיוו האמריקנים, אלא מדיניות מובהקת ושקולה שקשה לאמריקנים לקלוט אותה. “קשה לאמריקנים להשלים עם העובדה שהם, שסייעו למצרים יותר מכל גורם אחר בעולם להשיג חלום הדורות של פינוי בריטי, הפכו להיות המטרה הראשית לחיצי המצרים”.

האמריקנים לא אמרו נואש, למרות הכל. לאחר חבלי לידה ממושכים פרסם שר החוץ ג’ון פוסטר דאלס, בנאום ב–26 באוגוסט 1955, את תוכניתו להסדר למזרח התיכון. היה זה נסיון למין סינתיזה בין הדרישות הישראליות לערובות בטחון לבין הדרישות הערביות לוויתורים טריטוריאליים של ישראל בנגב. הנאום נוסח במונחים מעורפלים, אבל לא יחלוף זמן רב עד שייחשפו שיניה האנטי-ישראליות של התוכנית האמריקנית.

ארה“ב תציע חוזה שיערוב לגבולות בין ישראל לשכנותיה, בתנאי שקודם לכן יגיעו הצדדים להסכמה ביניהם על הגבולות; ארה”ב תתמוך ביישוב הפליטים בארצות ערב, ובחלקם גם בישראל, על בסיס פרוייקטים כלכליים גדולים: כדי להגיע לשלום יהיה צורך לאחר פתרון בעיית הגבולות להגיע להסכם בעניין ירושלים, שייבדק מחדש על-ידי האו“ם ואף לפתור בעיות כלכליות נוספות. דאלס רמז בנאומו ל”שטחים שוממים שיש להם חשיבות רגשית" בקשר לצורך בהסכמה על הגבולות. ניתן היה להבין שהוא מתכוון לוויתורים ישראליים בנגב.

בישראל עורר נאום דאלס אכזבה קשה, בגלל ההתניה של חוזה בטחון בהסכמה על שינויי גבולות בנגב. גם המצרים דחו אותו. מבחינת ישראל היו הוויתורים שנדרשו ממנה גדולים מדי. מבחינתם של המצרים הם היו בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. זמן קצר לאחר נאום דאלס התפרסמה בספטמבר 1955 עיסקת הנשק הגדולה ששינתה את פני המזרח התיכון מיסודו. ישראל ניצבה בפני שוקת שבורה — בלי אספקת נשק מגן מארה"ב ובלי חוזה בטחון עמה. למרות כל מאמציה הבלתי-נלאים של הדיפלומטיה הישראלית בוושינגטון מאז תחילת שנות החמישים נשארה ישראל לקראת סוף שנת 1955 בלי בטחון ובלי סיכוי של התקדמות לקראת שלום. להיפך — עם כשלון המדיניות האמריקנית במזרח התיכון והפריצה הסובייטית הגדולה לתוכו התערער כליל מאזן הכוחות בין ישראל למצרים וענני מלחמה התחילו להתקשר באופק המזרח תיכוני.

פרק רביעי: שתי היריות הראשונות

מבצע סיני התחיל, לאמיתו של דבר, ב–27 בספטמבר 1955 ביום שהתפרסמה עיסקת הנשק המצרית-הסובייטית, הידועה בכינוי ההסוואה “מצרית-צ’כית”. זו היתה, אולי, הירייה הראשונה. ואולי התחיל המבצע למחרת היום, כאשר הוברר בעליל שנמשכת ההתנכרות האמריקנית לבטחון ישראל, כי מימשל אייזנהאור לא יספק לישראל נשק מגן למרות כל תחינותיה וכי נמשכת “מדיניות הפיוס” האמריקנית כלפי המצרים, למרות העיסקה המצרית-הסובייטית, והאמריקנים ממשיכים לדגול הלכה למעשה בקריעת הנגב מישראל. זו היתה, אולי, הירייה השנייה. מכאן התגלגל מהלך המאורעות הבלתי-נמנע עד למבצע עצמו ממש, שהוצא מן הכוח אל הפועל רק כעבור שנה וחודש — ב–29 באוקטובר 1956.

אין אלה דברים של חוכמה לאחר מעשה, במבט לאחור. כך ראו והגדירו את המצב בחודש אוקטובר 1955, מייד לאחר פרסום עיסקת הנשק הסובייטית-המצרית. השגריר בוושינגטון אבא אבן והציר ראובן שילוח, שניהם הגישו הצעה בכתב, בחתימת אבן — לפתוח במלחמה ישראלית יזומה שמטרתה “למגר שלטון נאצר אם בכוח עצמנו ואם מתוך שיתוף-פעולה עם מעצמות המערב”. וזאת משום ש“ההסכם המצרי-צ’כי-סובייטי הוא מאורע מהפכני בתולדות המזרח התיכון מבחינת יחסי מזרח-מערב וכן מבחינת עתידה של מדינת ישראל. הסכם זה נושא בחובו סכנת ערעור השפעת המערב וכן סכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל”.

ההצעה של אבן ושילוח למלחמת-מנע ישראלית, בתגובה על “העיסקה המצרית-צ’כית” ועל המשך מדיניות הפיוס של המערב, הוגשה אז למשה שרת, בימיו האחרונים כראש הממשלה ושר החוץ, ולדוד בן-גוריון, שהיה עדיין שר בטחון בלבד. היה זה זמן קצר לפני שחזר להרכיב את הממשלה החדשה בתחילת נובמבר 1955, וחזר לכהן כראש הממשלה ושר הבטחון ומשה שרת חזר לכהן, לכמה חודשים בלבד, כשר החוץ.

ההצעה בדבר מלחמת-מנע נמסרה לידי שרת ובן-גוריון בידי שליח — הנספח הצבאי בוושינגטון אלוף-משנה כתריאל שלמון — שהשתתף בגיבוש ההצעה. גדעון רפאל, שהיה אז “מספר 2” לאבא אבן בשגרירות ישראל באו“ם, היה גם הוא שותף להצעה שנוסחה בכמה גירסאות. היא קדמה להצעה שהעלה הרמטכ”ל רב-אלוף משה דיין, הידועה כמבצע “עומר”, לכיבוש מיצרי אילת. כך שיש להצעת אבן-שילוח זכות ראשונים באותו פרק זמן מכריע שלאחר עיסקת הנשק הגורלית. [223]

לאחר שהם מגדירים את העיסקה כ“סכנה לעצם קיומה של מדינת ישראל” ולאחר ניתוח התגובה המערבית (“חרדה”, “איבוד עשתונות” “חוסר אונים ותושיה” ו“המשך מדיניות הפיוס”) הם ממליצים כי “תתקבל החלטה בארץ על תוכנית פעולה שמטרתה למגר שלטון נאצר אם בכוח עצמנו ואם מתוך שיתוף פעולה עם מעצמות המערב”. ועוד הם מציעים “להתחיל לעבוד ולהכין את כל הדרוש לפעולה עצמאית מחד ולהתחיל במבצע בארה”ב ומעצמות מערביות אחרות להשיג מהן נשק מאזן, חוזה בטחון והסכם חשאי לפעולה משותפת הדוקה למען שינוי פני הדברים במזרח התיכון“. את החלק הזה של הצעתם אפשר להגדיר כהצעה אופרטיבית, שהיא בגדר תיאור מדוייק למדי של מה שעתיד להתרחש ביחסי ישראל-צרפת, אך לא לגבי היחסים עם ארה”ב. את הסיכוי לשינוי מדיניותה של ארה“ב הם לא ראו נכונה. הם מציעים לזרז את הפעולה. הם גורסים כי באביב 1956 תגיע מערכת הבחירות (לנשיאות) לשיא ואז קשה לשער שהמימשל יסתבך בתוכניות ומבצעים חמורים. אולם מעתה ועד אביב 1956 ”בידינו לגייס כוחות גדולים מאוד".

בגירסה אחרת של הצעתם, מיום 11 באוקטובר 1955, יש ניתוח מפורט ומנומק יותר של כוונותיהם. הם קובעים כי "את הפתרון יש לחפש בשלוש דרכים: א. תיקון המאזן; ב. ערובה מערבית כמשקל נגד לתמיכת הסובייטים במצרים; ג. ניצול מלוא כוחנו הצבאי במערכה המדינית ואולי הצבאית.

לאחר שהם ממליצים לזרז את הפעילות בשני הסעיפים הראשונים הם קובעים כי “… אם לא תיעצר התגברותו של האוייב ובעיקר — אין בטחון שהמערב יזדרז לצעדים נמרצים אם אינו מרגיש עצמו נאלץ ואנוס — דעתי ודעת החברים היא”, כותב אבן, “שאין מנוס מתכנון פעולה צבאית במשולב עם המאמץ המדיני. יש להפעיל כוחנו הצבאי בשני מישורים. ראשית — ככיסוי ואיום שירחף על פני המצב כבר מהרגע הזה ושנית — בזירת הקרב ממש, אם לא נבוא על סיפוקנו [בסעיפים] א’ וב’ לעיל בעוד מועד”.

ועוד: “יש להביא לכך שכל הגורמים הערביים והמערביים יאמינו כי אין כל סיכוי שנמתין בחיבוק ידיים ונסתכל בתהליך התגברותו של הכוח הערבי-קומוניסטי המתנכל. בעיקר חשוב שהמערב יכיר ויאמין כי בהעדר מעשים מצדו להבטחת בטחוננו, אין מנוס מהתמודדות שמגמתה מיגור המימשל המצרי המשמש מעין כלי קיבול לחדירה הסובייטית… רצוי שהתוכנית הנ”ל על שלושת סעיפיה תיקבע עכשיו ובבת אחת. ההגיון של התוכנית מחייב שהזרוע הצבאית תחוזק בחודשים הבאים, אך תופעל רק לאור שני המבצעים הבלתי-צבאיים, פרט לתגובות [הכוונה לפעולות תגמול] הנובעות מצרכי השעה ואת אלה יש לצמצם ככל האפשר עד להתבשלות התוכנית כולה“. ולסיום: ”ההמלצות הנ“ל נובעות מתחושת רגע מהפכני, שכן לא הרי עמידתנו עד כה מול כוח ערבי, כסיכוי עמידתנו מול זרוע נטויה של כוח עולמי כביר”. [224]

ראובן שילוח מפרט את כוונותיו והצעותיו “לשינוי פני האיזור” במכתבים אל אבא אבן, לקראת פגישות שרת עם דאלס, ואל טדי קולק. [225] שילוח גורס שבנוסף לבקשתנו לנשק מגן ולערובות בטחון עלינו להציע לאמריקנים “נכונות לתרומה ולשיתוף פעולה במאמץ כולל באיזור שיענה גם לסכנה הסובייטית”. “התוכנית הכוללת” תכלול הצעות תחליפים למשטרים במצרים וסוריה ותציין דרכים לחיזוק אלמנטים עוינים לנאצר בארצות אחרות. שילוח מציע רשימה של אישים וקבוצות בארצות המערב שאפשר, לדעתו, לעניין אותם בתוכניות מסוג זה (כלומר, שינוי מפת האיזור על-ידי פעולות חתרנות להפיכת משטרים ולתמיכה בקבוצות אופוזיציוניות בארצות ערב הרדיקליות והפרו-סובייטיות).

שילוח מציין עוד במכתב זה כי אם לא נגיש אנחנו “תוכנית כוללת” כנ“ל ”תתגבש תוכנית מערבית… של האנגלים וחלק מהמתכננים האמריקניים המחפשים פתרון בדרך של עידוד העיראקים לסיפוח סוריה כפיצוי להתקשרות מערבית אתנו“. והאמת היא שמאז סוף מלחמת העצמאות לא ירדו מן הפרק במשרדי החוץ וההגנה של המדינות השונות, במערב ובאיזור, תוכניות שונות לשינוי מפת המזרח התיכון ול”תיקון עיוותים“ בקביעת הגבולות בין המדינות השונות. כזאת היתה ”תוכנית דאלס“ לקריעת הנגב ולכינון מסדרון בין מצרים וירדן דרכו. כזאת היתה תוכנית המלך עבדאללה ל”איחוד סוריה“ תחת מלכותו כשלב להחזרת מלכות ההאשמים לחבל חיג’אז במזרח חצי האי ערב (הסעודי) וכזאת היתה התוכנית ל”איחוד עיראק -סוריה“ תחת שלטון אחת מהן ולכינון ”סוריה רבתי“, שתכלול את לבנון ירדן ופלסטין (ישראל). [226] את מכתבו מסיים שילוח כך: ”כמובן, אסור לנו לסמוך אך ורק על תוכניות ממין זה והדבר הראשון והעיקרי הוא להתכונן למלחמה".

עד כמה קנה לו מהלכים, באותו פרק זמן, הרעיון של מלחמת מנע בלתי-נמנעת יכול להעיד מכתב של פיליפ ארליך, מראשי “חוג הידידים”. במכתב אל ארתור דין הוא מגולל את ה“אני מאמין” שלו, כמי שמסייע לישראל כפטריוט אמריקני נאמן ולמען האינטרס האמריקני בלבד. [227] ומסביר מדוע הוא תומך בתביעה לתת לישראל נשק מגן, חוזה בטחון ושלום: “יכול להיות שהיתה זאת טעות להקים את מדינת ישראל ויכול להיות שהמדיניות שלה מוטעית, כמו בעניין מבצע כינרת, אבל היא קיימת, וחיסולה יהיה מכה קשה לארצות-הברית ונצחון לסובייטים בקרב כל המדינות הניטרליות במזרח הקרוב והרחוק, שיסמכו על ברית-המועצות ולא יסמכו על הגנתה של ארצות-הברית”. ועוד, וזה העיקר: “אם ישראל לא תקבל נשק וחוזה בטחון היא תהיה מוכרחה לצאת למלחמה בהקדם, כדי למנוע הכרעתה אחר כך בעזרת הסובייטים, כל עוד לא מאוחר מדי ועדיין יש לה סיכוי להרוס את ארצות ערב במקום שהן יהרסו אותה”. ואכן, המחשבה הזאת ריחפה באוויר ועלתה אז בראש כל אדם נבון ובר דעת. גם בראשם של אנשים מתונים ורחוקים מציונות, כמו אותו עורך-דין יהודי עשיר מסן פרנסיסקו.

סביר להניח שתוכניותיו של שילוח על “שינוי פני האיזור” לא הובאו אפילו לידיעתו של משה שרת. די היה לראש הממשלה ושר החוץ בהצעתם המשותפת של אבן ושילוח על מלחמת-מנע “למגר שלטון נאצר אם בכוח עצמנו ואם מתוך שיתוף פעולה עם מעצמות המערב”. שרת הגיב בכעס וזעם על ההצעה הזאת (שנשלחה אליו גם במברק). ועוד יותר מכך הוא כעס על שיגורה בידי הנספח הצבאי כתריאל שלמון, שפירושו שיתופם של דוד בן-גוריון והרמטכ“ל בדיון בהצעה על מלחמת-מנע. משה שרת ידע כי בן-גוריון הוגה בתוכניות מבצעיות מרחיקות לכת, ומכך הוא חשש. במברק נרגז ומבולבל בסגנונו, ששלח שרת אל אבן ושילוח, שבהם הוא ראה את נאמניו, כתב שרת שאם טרם יצא שלמון עם הצעתם המשותפת יש לבטל את נסיעתו משום ש”בבואו ידליק תבערה בצבא… יצר מלחמת מנע הבוער בלבם מקדמת דנא ונאחז עכשיו בזיון מצרים כעילה נוספת, השואבת [הכוונה כנראה ל“ישאב”] עידוד עצום מתמיכת שגרירות וושינגטון. אילו ידעתי כי זו השליחות הייתי שולל מלכתחילה בוא כתריאל… מוטב כי קלחת השיקולים תישאר נחלת אנשי מדיניות בלבד". [228]

ביומנו כותב משה שרת כי הוא לא פילל כי גם “אבא אבן ייתפס לעצות ייאוש. לא שוכנעתי כי זוהי הכרתו — ידעתי עד כמה הוא נוח לקבל השפעה”. ולאחר שהוא נפגש עם הנספח הצבאי כתריאל שלמון מתחזק שרת בדעתו כי הוא (שלמון) “המקור והמנוף העיקרי לתורת מלחמת המנע”. [229]

שר הבטחון דוד בן-גוריון לא הגיב על ההצעה המלחמתית של אבן ושילוח, אבל הורה לרמטכ“ל משה דיין, ב–23 באוקטובר 1955, ”להכין תוכניות מבצעיות לשלוש פעולות אפשריות: כיבוש רצועת עזה; מיתקפה בצפון סיני; כיבוש מיצרי אילת (שארם א-שייך, ראס נצראני, איי טיראן וסנאפיר) להבטחת חופש השיט בים סוף. הדגש הושם על הפעולה האחרונה". [230]

לא מן הנמנע שהצעתם של אבן ושילוח נתנה דחיפה נוספת להחלטתו של בן-גוריון, אם כי גם קודם לכן (ב–18 באוגוסט 1955) דנו בן-גוריון ודיין בתוכנית להשיט אונייה במיצרי אילת, ובעקבות הפגיעה הבלתי-נמנעת מצד המצרים באונייה יפתח צה“ל במבצע כיבוש של המיצָרים ואיי טיראן וסנאפיר. בניגוד לדיין, שהביע את השאיפה שישראל תישאר באורח קבע במיצרים לאחר כיבושם, קבע בן-גוריון, שחזר ואישר את הפעולה ב–8 בנובמבר, כי ”אם נקבל ערובות לשיט חופשי — אז נצא משם". ב–10 בנובמבר הגיש דיין לבן-גוריון תזכיר ובו הוא קובע כי את כיבוש רצועת עזה ניתן לבצע מייד ואילו את כיבוש מיצרי אילת — לאחר שיושלמו ההכנות הטכניות תוך חודשיים. [231]

לאחר כמה ימים חזר בו בן-גוריון מתחושת הדחיפות. ב–13 בנובמבר הוא החליט לדחות את “עומר” לסוף ינואר: “ייתכן כי נקבל נשק אמריקני”. ב–17 בנובמבר חוזר בן-גוריון ואומר לדיין: “בשבועות אלה נדע מה מחליטים האמריקנים לגבי נשק המגן. נראה אם נותנים או לא נותנים. ברגע זה, לעשות צעדים כאלה [הכוונה לפעולה צבאית כנ”ל] — זה יכול להיות מעשה התאבדות. אידן יופיע אז כמציל העולם הערכי וזה מה שנחוץ לו“. בקטע קודם של השיחה הביע בן-גוריון את החשש מפני ”התערבות אנגלית“ במקרה שצה”ל יתקוף את אל עריש. לשאלת דיין: מה הם יעשו? השיב בן-גוריון: “יפציצו את שדות התעופה”. ובן-גוריון ממשיך: “עלינו להשתדל לקבל נשק מכל מקום שאפשר. הבעיה הקשה היא בעיית המטוסים”.

ייתכן שהנימוק המיידי לשינוי עמדתו של בן-גוריון ולהחלטתו על דחיית המבצע לסוף ינואר היתה הצהרה מפי הנשיא אייזנהאור ב–9 בנובמבר 1955 “שאם כי אין בדעת ארצות-הברית לתרום למרוץ החימוש, הרי היא מוכנה לעיין בבקשות להספקת נשק הדרוש לצורכי הגנה”. בלבו של בן-גוריון נעורה תקווה, אם כי קלושה, שניתן יהיה להשיג נשק אמריקני.

היתה זאת הצהרה אחת מני רבות, מעורפלות וסותרות, בנושא גורלי זה, מפי הנשיא אייזנהאור ובעיקר מפי שר החוץ דאלס, והתקווה של בן-גוריון התגלתה לבסוף כתקוות-שווא. כך, אכן, חזר וטען משה דיין באוזני בן-גוריון במהלך החודשים הבאים. בן-גוריון מצדו לא רצה לסתום את הגולל על התקווה הזאת באותו שלב על-ידי מבצע “עומר”. מה גם שטרם הסתמנו אז המקורות האחרים לרכישת נשק, בעיקר בצרפת.

הנימוק הנוסף היה, כאמור, החשש מפעולה צבאית בריטית לכיבוש הנגב במקרה של מלחמת-מנע ישראלית בהיקף נרחב. וזאת נוסף להפצצת שדות-התעופה במקרה של פעולת כיבוש ישראלית מוגבלת. לאחר הפרסום הרשמי, כעבור 30 שנה, של תוכניות המבצע הבריטיות משנת 1955, בגירסות השונות שלהן, להפצצת הערים הראשיות בישראל, מתברר כי בן-גוריון צדק בחששותיו מפני סכנת ההתערבות הבריטית נגד ישראל. סכנה זאת עתידה להיות אחד השיקולים המכריעים של בן-גוריון בהתעקשותו על שיתוף הבריטים במבצע סיני וסואץ המשולב. וזאת כדי לכבול את ידיהם ולגרור אותם להילחם ביחד עם ישראל נגד מצרים, במקום שיילחמו נגד ישראל עם ירדן.

בפגישה עם דיין ב–16 בדצמבר 1955 אומר בן-גוריון: “אני חושש מאוד שאנגליה תבוא לעזרת מצרים… אנגליה כל הזמן לוטשת את עיניה לנגב. אם ייכשל צבא ההגנה לישראל ואם מצרים תיכנס לחלק הדרומי של ישראל, אז תהיה לאנגליה שעת כושר שהנגב ישוב לידיה — בצורה זו או אחרת… יילקח מאתנו ויסופח לעבר הירדן ולמצרים, ולמעשה יהיה שם בסיס לצבא הבריטי”… ונוסף לכך: “גם מלחמה של נצחון מלא מצדנו — פירוש הדבר הרס עצום ליישובים, למשק, ונסיגה של כמעט חמש-שבע שנים”. ובהמשך: “הדבר הראשון המוטל עלינו הוא להשיג נשק… ולא להסתכן במלחמה תוקפנית, מלחמה אשר עלולה להיגמר בתבוסה צבאית, על-ידי כניסת כוח זר שלא נוכל לעמוד נגדו, ובוודאי תיגמר בתבוסה מוסרית עולמית, ונעמוד מבודדים בקרב העולם. משום כך… זו עמדה נכונה שנקטה הממשלה — שלא תהיה מלחמה יזומה על ידינו”. [232]

זה היה הסבר לאחר מעשה. עשרה ימים קודם לכן, ב–5 בדצמבר, העלה בן-גוריון בפני הממשלה את ההצעה למבצע “עומר” והיא נפלה ברוב של תשעה נגד ארבעה קולות. מותר להניח שבן-גוריון העריך מראש את תוצאות ההצבעה שהתאימה לשיקוליו. גם הוא לא היה מעוניין שהממשלה תקבל את הצעתו באותו זמן. אך ייתכן שהוא העדיף להישאר במיעוט בעד המבצע, ולא להצביע נגדו. אולי, כדי ליצור לעצמו מעין אליבי למקרה שישראל תותקף ותישא בתוצאות הרסניות. ואולי — וזו אפשרות סבירה יותר — כדי להשאיר לעצמו יד חופשית (כולל הדרישה להתפטרותו של משה שרת) נוכח ההתפתחויות הצפויות בעתיד אשר יחייבו לצאת למלחמה למרות הכל. מכל מקום, באותו שלב בוטל מבצע “עומר”. כוח המשימה המיוחד פורק והיחידות שהועמדו בכוננות לצורך המבצע חזרו למסגרותיהן המקוריות. המלחמה הצפויה נדחתה לשנה אחת, בעוד צילה מוסיף להטריד את האיזור וההזדמנויות למניעת הצורך בה מוחמצות פעם אחר פעם.

לא רק דוד בן-גוריון נקלע לתוך המטוטלת המלחמתית, ואולי נכון יותר — הסחרחורת של פחדים ושיקולים, סותרים ומנוגדים, בעד המלחמה ונגדה, ומתי ועם מי. לכך, בעיקר, גרמו האמריקנים שהיו גורם-המפתח במצבה ובשיקוליה של ישראל. לפי כל הסימנים, גם הם עצמם נקלעו לסבך של קווי מדיניות סותרים. אולם ביסודו של דבר הם נשארו דבקים בתוכנית דאלס מאוגוסט 1955 ובנסיונות להוציאה אל הפועל, למרות המהלומה המצרית שניחתה עליהם על-ידי עיסקת הנשק מחודש ספטמבר 1955. אדרבה, היו אמריקנים במימשל שהוסיפו לקוות כי נותר עוד זמן עד שיעכלו המצרים את כמויות הנשק העצומות, וכי זוהי ההזדמנות הטובה ביותר לנצל את הזמן הזה גם ללחץ על ישראל לוויתורים טריטוריאליים, וגם לשכנוע המצרים שיסכימו עתה, מעמדה של כוח, לגלות גמישות שלא היו מוכנים לגלות קודם לכן, כאשר היו בעמדה של חולשה.

פרק חמישי: הכשלון האמריקני

ב–6 בדצמבר 1955 יצא המרצע האמריקני משק הערפל המכוון שאפף אותו עד אז. ביום זה מסר שר החוץ האמריקני דאלס לשר החוץ הישראלי משה שרת את עיקריה של תוכנית מחלקת המדינה להסדר ישראלי-ערבי. היתה זו מהלומה כבדה לישראל, תוכנית שישראל כולה דחתה אותה על הסף — תוכנית בלתי-קבילה לחלוטין. אפילו לא כבסיס למשא-ומתן. התוכנית הוסברה ונמסרה לפרטיה, כעבור יומיים, בפגישה בין פרנסיס ראסל, עוזרו המיוחד של דאלס לענייני הסכסוך הישראלי-הערבי, ובין ראובן שילוח. היתה זאת פגישה מאכזבת מאוד לשילוח גם מבחינה אישית, לא רק מבחינה מדינית. ראסל פתח את השיחה בתיאור שלבי הכנת התוכנית במהלך שנת 1955. הוא סיפר שהיא גובשה סופית כבר בחודש יולי, לפני נאום דאלס ב–26 באוגוסט. הנאום, שהיה מעורפל במתכוון, נועד לדבריו להכשרת דעת-הקהל בארה"ב, במצרים ובישראל ולגיוס כספי הסיוע שיהיו דרושים להגשמתה.

ראסל הדגיש כי לא חל שום שינוי בתוכנית בגלל העיסקה המצרית-הצ’כית. קודם חשב דאלס שיש שהות לפעול בהדרגה כדי להביא את הצדדים להסכמה, אולם “המאורעות באיזור בחודשים האחרונים מחייבים לעשות מאמץ עליון להביא לידי חיסול הסכסוך בקצב מואץ ובלא כל השהיות”. [233]

הדגשת חלקו של ראסל בהכנת התוכנית מתאשרת בספר שפרסם עמיתו הבריטי אוולין שקבורו, שהיה ממונה על הטיפול בנושאי המזרח התיכון במשרד החוץ הבריטי. [234] שקבורו מספר על הקמת צוות “אלפא”, שכלל אותו ואת ראסל, כבר ב–21 בינואר 1955 ושמלכתחילה דובר בו על הסעיפים שנכללו בתוכנית בסופו של דבר. וכבר ב–7 במארס 1955, מספר שקבורו, הושלמה התוכנית בשיחתו עם ראסל והובאה לאישור בפני ראש הממשלה אנתוני אידן, שהביע את הסכמתו. התוכנית נדונה לפרטיה במהלך השנה עד לגיבושה הסופי בחודש יולי, כאמור. דובר בה מן ההתחלה על שינויים טריטוריאליים בנגב, על פיצויים ויישובם מחדש של הפליטים ועוד. עיקרה היה קריעת שני “משולשים” מהנגב — “משולש” ירדני ו“משולש” מצרי שייפגשו בקודקודם כדי לאפשר חיבור ישראלי לאילת וליצור רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן, כפיתוי לנאצר לקבל את התוכנית כולה. שקבורו הציע להגדיל את שני המשולשים וראסל צידד במשולשים קטנים יותר. [235]

ראובן שילוח היה צריך להיות מופתע ואולי אפילו מלא מרירות. לפתע הוא שומע, כי שנת 1955 היתה שנה של הונאת ישראל על-ידי האמריקנים. אמנם, שילוח מרבה להזכיר במכתביו, בלי הרף, את “שועלי מחמ”ד“, אך עכשיו מתברר שדאלס עצמו עמד בראש השועלים הללו, ביחד עם עוזרו המיוחד לנושא זה פרנסיס ראסל. שנתיים תמימות לא חדלו הישראלים לדרוש ולקוות שהאמריקנים יתנו להם סוף סוף נשק מגן וערובות בטחון. והנה מתברר שבמשך כל השנה האחרונה בישלו להם האמריקנים, ביחד עם הבריטים, דייסה אחרת לגמרי ממה שציפו הישראלים. אפשר שכל העמל הישראלי המפרך וכל פעילות ”חוג הידידים" לא היו לגמרי לשווא והם הביאו לדחיית התוכנית מינואר 1955 עד אוגוסט ודצמבר אותה שנה. ואולי גם לריכוכה. מכל מקום, בפגישתם ב–8 בדצמבר הניח ראסל על השולחן את כל הקלפים. לראובן שילוח היה זה רגע מתסכל מאוד.

פרנסיס ראסל פירט באוזני שילוח את שמונת הסעיפים של תוכנית השלום האמריקנית, שהעיקריים שבהם היו כמובן אלה שנגעו לקריעת הנגב ולקליטת מספר ניכר של פליטים ערביים: [236]

א. ישראל תצטרך לקלוט 75,000 פליטים בחמש שנים, תשלם פיצויים על רכוש ערבי ותוותר על פיצויים מארצות ערב. ארה“ב תסייע בכך ”אולם גם ישראל תצטרך לגייס בכוחה היא ובעזרת יהדות העולם חלק ניכר מהסכום הנדרש“; ב. ארה”ב תכיר בחלוקת ירושלים לריבונות ירדנית וישראלית. ירושלים תוכר כבירת ישראל ויובטחו הגישה והפיקוח למקומות הקדושים ברוח השקפותיה של ישראל; ג. החרם הערבי, כולל החרם המשני, ייפסק ויבוטלו ההגבלות על השיט הישראלי בסואץ ובמפרץ אילת; ד. לירדן יהיה איזור חופשי בנמל חיפה (בגירסה אחרת — בנמל אילת), תחודש תעופה ערבית אזרחית בשמי ישראל ותורשה תנועה ערבית בכבישים בישראל שיוסכם עליהם; ה. חלוקת מימי האיזור לפי תוכנית ג’ונסטון; ו. נושאים טריטוריאליים: קווי שביתת הנשק ייהפכו לגבולות קבע, תוך חלוקת שטחי ההפקר וירדן תצטרך לוותר על חלק מבליטת לטרון. בנגב יש ליצור “שטח ערבי שיחבר את מצרים עם שאר העולם הערבי”. וזאת — מבלי לשלול מישראל את אילת והגישה אליה; ז. ייחתם הסכם אי-לוחמה בין ישראל לערב; ח. לשני הצדדים יינתנו ערובות בטחון על-פי תוכנית דאלס מיום 26.8.1955.

תוכנית מפורטת זאת באה כתוספת להודעת דאלס מיום 21 בנובמבר 1955. בהודעה זאת נדרשה ישראל להסכים לוויתורים טריטוריאליים, לנהוג באיפוק נוכח פרובוקציות ולהימנע מכל שימוש בכוח, כדי לממש את זכותה לחופש השיט במיצרי אילת. בשיחתו עם דאלס הישווה שרת את כל התנאים האמריקניים הללו לפרשת מינכן ודחה מכל וכל את הדרישה לניתוק הנגב מישראל.

ממשלת ישראל לא הסתפקה בשלילת התוכנית האמריקנית. היא הגיבה בהגשת תוכנית נגדית, הדורשת הסכם שלום ולא הסכם אי-לוחמה בלבד; המביעה הסכמה לדון בשינויי גבול הדדיים, בלי לפגוע בשלמותה וברציפותה הטריטוריאליים של ישראל; המביעה נכונות לאפשר תחבורה חופשית בין מצרים לירדן בלי לוותר על שטח כלשהו בנגב; והמסכימה להענקת שירותי נמל בחיפה. כן הביעה ישראל הסכמה עקרונית לשלם פיצויים לפליטים ולניצול מתואם של מימי הירדן והירמוך; ואף תבעה חופש מעבר דרך מצרים ולבנון. כל הסעיפים הללו מקבילים, פחות יותר, לסעיפי התוכנית האמריקנית, אך שונים מהם, כמובן. בנוסף לכך נאמר כי ישראל עומדת על דרישתה לקבל נשק וכי אינה מקבלת את התביעה להימנע כליל מפעולות תגמול.

בכך נוצר נתק שלא ניתן לגישור ביחסי שתי המדינות. מאז ואילך התחיל לאזול שעון-החול לקראת המלחמה הבאה, עוד בטרם נתקבלה ההחלטה עליה איש לא עשה מאמצים רבים יותר למניעת המלחמה — לפני הנתק הזה ולאחריו — יותר ממשה שרת, האיש הטראגי של הפוליטיקה הישראלית בשנות החמישים. את מאמציו הנואשים מתחיל שר החוץ משה שרת ב–25 באוקטובר 1955 בנסיעה לאירופה, כדי להיפגש עם שרי החוץ של ארבע המעצמות הגדולות אשר נועדו בז’נווה לשיחות פסגה. הוא מנסה לגייס את תמיכתם של שרי החוץ המערביים למתן סיוע צבאי נרחב לישראל, ולשכנע את שר החוץ הסובייטי להימנע מאספקת נשק למצרים.

על רקע זה התפתח עימות בינו לבין שר החוץ דאלס בסידרת פגישות שקיימו בחודשים נובמבר-דצמבר אותה שנה. בפגישתם הראשונה בפאריס, ב–26 באוקטובר, [237]הציע שרת להפסיק כל סיוע מערבי למצרים אם לא יבטל נאצר את עיסקת הנשק הסובייטית. הוא טען כי אין לאפשר לנאצר שיהנה משני העולמות וכי יש למנוע היווצרות תקדים שלילי כזה כלפי שאר מדינות ערב. דאלס השיב כי הסיוע המערבי למצרים אינו כל כך מכריע עד שנאצר יזנח בגללו את העיסקה עם הסובייטים. שרת הדגיש את הסכנות החמורות לישראל בשל עליונות המצרים בנשק, שתלך ותגדל עקב העיסקה. דאלס ענה שאין ישראל נחותה בעוצמתה הצבאית ממצרים, אם כי העיסקה היא מקור לדאגה. הוא גם הוסיף ואמר שאם ברית-המועצות תחליט להזרים נשק רב למצרים — אי אפשר יהיה לאזן זאת, מפני שיכולתה של מצרים לקלוט נשק גדולה פי כמה מזו של ישראל, עקב היתרון הדמוגרפי המצרי האדיר. ארה"ב תשקול באהדה בקשת ישראל לנשק, אבל לא במטרה להגיע למאזן כוחות בינה לבין מצרים, אמר דאלס לשרת באותה שיחה. זאת היתה השקפה אמריקנית מוצקה, שדאלס ואייזנהאור עצמו חזרו עליה בהזדמנויות שונות ואשר טושטשה מפעם לפעם בהבטחות סותרות ומעורפלות. [238]

שרת הזהיר, כי אם לא יבוא תיקון במאזן הצבאי עלולה ישראל לנקוט פעולת-מנע מלחמתית. הנה כי כן, מתברר כי גם משה שרת היה במזהירים מפני ה“אין ברירה” של מלחמה ישראלית יזומה באותה עת. לא רק שר הבטחון והרמטכ“ל, ולא רק נציגיו הנאמנים בוושינגטון — אבא אבן וראובן שילוח. יתר על כן, שרת הדגיש שגם אם תנהג ישראל איפוק ולא תנקוט יוזמה צבאית — סכנת המלחמה תוסיף להיות ממשית, בגלל הפיתוי הרב שיהיה לנאצר לפתוח במלחמה, עקב היתרון הצבאי הגדול שהעניקה לו העיסקה הסובייטית. על אזהרת שרת מפני מלחמת-מנע הגיב דאלס באזהרה נגדית שארה”ב לא תעזור למדינה המפירה את העיקרון של אי-שימוש בכוח. וכך אמנם היה, כפי שידוע עכשיו לכל.

באותה שיחה חזר משה שרת על ההצעה הישראלית לכרות חוזה בטחון, אך דאלס טען שאין השעה כשרה לכינון יחסי בטחון פורמליים בין שתי המדינות והציע לישראל “לחיות על יסוד המדיניות הנוכחית”. “לא ייתכן נסיון להשמיד את ישראל ללא תגובה אמריקנית, אך מסופקני אם העם האמריקני באמצעות הסנאט מוכן להסתבכות במשבר…”, אמר דאלס. בפגישה השנייה בין שניהם, שהתקיימה בז’נווה, נאמרו דברים גלויים יותר. דאלס חזר והבטיח לעיין באהדה בבקשות הנשק של ישראל, אולם התנה זאת בעקיפין בהשגת הסדר עם הערבים, הכרוך “בתרומה ניכרת” של ישראל. רק בדצמבר 1955, בשיחות שקיים משה שרת בארצות-הברית כדי לממש את ההבטחה כביכול “לדון באהדה בבקשת ישראל לנשק”, הובהר לו, כאמור לעיל, כי היא מותנית בנכונות לוויתורים טריטוריאליים ישראליים.

הוברר כי נאצר ידע להוליך את האמריקנים שולל רוב הזמן. הוא פיזר הבטחות באוזני דיפלומטים אמריקניים שהוא יגביל את מספר המומחים הסובייטיים בארצו. הוא איים שאם יחתמו הבריטים או האמריקנים על חוזה לעזרה הדדית עם ישראל, יחתמו הערבים למחרת על הסכם הגנה עם ברית-המועצות. בפגישתו עם שרת בוושינגטון חזר דאלס על הטענה שקיימת אפשרות של התפכחות מצרית מברית-המועצות ומצרים מוכנה להתנות את ניתוק קשריה עמה בוויתורים ישראליים בנגב.

ב–17 בנובמבר 1955 הגיש שגריר ישראל בוושינגטון בקשה רשמית לאספקת נשק אמריקני, לאחר שהובטח לישראל לעיין באפשרויות להיענות לבקשה. אבל גם הפעם אמר דאלס למשה שרת, כי ישראל חייבת לשקול אפשרות של תיקון גבול בנגב שיאפשר רציפות טריטוריאלית בין מצרים ושאר מדינות ערב וכי עמידה נוקשה על קווי שביתת הנשק לא תאפשר התקדמות לשלום. דאלס אף נקט לשון איומים: אם ישראל לא תשתף פעולה בחיפוש פתרון תועמד ארה"ב בפני ברירה חמורה — בין שמירת אמונים לישראל לבין כל האינטרסים האחרים המרוכזים בעולם הערבי. בהודעה מאיימת זאת, שם דאלס קץ למעשה למעמדו של משה שרת בזירת ההכרעות של ישראל. הקו המתון שהוא ייצג הגיע אז לסוף הדרך.

היה זה מצב של משבר גלוי ביחסים בין שתי המדינות. בסופו של דבר נאחזו האמריקנים בתירוץ של פעולת התגמול החריפה נגד מוצבי הסורים בכינרת ב–12 בדצמבר, שנערכה בעוד משה שרת הפגוע נמצא בוושינגטון וממשיך לכאורה בשיחות על אספקת נשק מגן לישראל. שרת טען שהמבצע הזה טירפד את הסיכויים להיענות אמריקנית חיובית. וכך, אכן, כתב דאלס למשה שרת, בסוף דצמבר, כי ארה"ב אינה יכולה להגיע בשלב זה להחלטה על בקשת הנשק של ישראל, בעיקר בגלל הפעולה בכינרת. אלא שהתנהגות האמריקנים בנושא זה, לפני מבצע כינרת ואחריו, אין בה כדי להעניק אמינות כלשהי לתירוץ הזה.

באותו שלב יצאו האמריקנים קרחים מכאן ומכאן. ישראל שללה את תוכניתו של דאלס וגם מצרים דחתה אותה. לאחר כל הכשלונות והאכזבות שנחלו במזרח התיכון מאז תחילת המימשל הרפובליקני בשנת 1953 החליט הנשיא אייזנהאור להעמיד למבחן חותך גם את ישראל וגם את מצרים בדבר כוונותיהן האמיתיות — לשלום או למלחמה. אייזנהאור עשה זאת באמצעות שליחות שלום סודית אל שני הצדדים. הוא הטיל אותה על ידידו האישי רוברט אנדרסון, ששימש בשעתו מזכיר לענייני הצי וסגן מזכיר ההגנה, ושעתיד היה להתמנות שר האוצר.

בידיו של ידיד אישי זה, שהיה אדם פרטי באותה עת, הופקדה שליחות השלום שלאור תוצאותיה עמד אייזנהאור להחליט אם להיענות לבקשות ישראל לנשק מאזן, ואיזו מדיניות לנקוט כלפי הנשיא נאצר. השליחות הזאת נערכה בחודשים ינואר-פברואר 1956, בכמה סיבובים בין וושינגטון, ירושלים וקאהיר, בסודי-סודות. הוברר במהלכה כי נאצר עומד בתוקף על כל דרישות המכסימום הערביות — מתן חופש בחירה לפליטים בין פיצויים לבין חזרה לשטחה של ישראל; ויצירת רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן על-ידי קטיעת הנגב וחזרה לגבולות החלוקה. הוא דחה את הצעת בן-גוריון להיפגש אתו פנים אל פנים, אפילו בקאהיר, ובפגישתו האחרונה עם אנררסון דחה נאצר בתוקף כל מגע ישיר עם ישראלים, ואפילו עם אישיות לא-ממשלתית שאנדרסון הציע להביא לקאהיר. [239]

על אף כשלון שליחותו של אנדרסון המשיך הנשיא אייזנהאור בדחיית בקשותיה של ישראל לנשק מגן. נושא זה תפס מקום ניכר בשיחות שקיימו בן-גוריון ושרת עם אנדרסון. שניהם הדגישו כי ישראל נתונה בסכנה צבאית חמורה בשל משלוחי הנשק מהגוש הסובייטי למצרים. באותו שלב בן-גוריון ממש התחנן בפני האמריקנים בעניין זה: [240] “לפנינו עניין של חיים ומוות… אין לנו אמצעים לעצור את המפציצים היכולים להגיע אלינו ולהתקיפנו תוך עשר דקות… אין בידינו דבר להציב מול המטוסים המצריים…”. ועוד: “נהיה בסכנה נוראה אם תמשיך ארה”ב באמבארגו על הנשק לישראל כעוד מצרים מקבלת נשק מרוסיה ומבריטניה… תוך שישה חודשים אולי נושמד…“, ”אפשר להתקיפנו תוך חמש דקות".

הבעות חרדה קיצוניות אלה מוסברות בכך שבן-גוריון ישב בלונדון בתקופת ה“בליץ” וראה את ההרס שזרעו ההפצצות הגרמניות ההמוניות. מזכרונותיו על אותה תקופה עולה כי היתה זאת לגביו טראומה, שהנחתה אותו בשיקוליו ערב מבצע סיני. זו היתה, כאמור, אחת הסיבות, אם כי לא היחידה, לדרישתו העיקשת בדבר שיתופם של הבריטים במבצע סואץ, משום שרק לחיל האוויר המלכותי היו מפציצים שיכלו להפציץ את ערי מצרים ובכך להרתיע את המצרים מלהפציץ את ערי ישראל. גם הסכמתו למלחמת-מנע הושפעה מן הצורך להקדים ולהתקיף את המצרים לפני שיעכלו את כמויות הנשק האדירות שקיבלו, כולל מטוסי “מיג 15” ומפציצי “איליושין”, ויוכלו לעשות בהם שימוש מלא.

בישיבת המטה הכללי של צה“ל בינואר 1956 נמסר כי ”ממדיה של העיסקה הצ’כית גדולים בהרבה ממה ששיערנו: 200 אווירוני מיג–15 (במקום 120–100 שחשבנו) [241]כן נמסר בישיבה על 50 מפציצי “איליושין”, בנוסף ל–275 טנקים ט–34 ומאות תותחים מסוגים שונים ומשגרי קטיושות ושאר כלי נשק ביבשה ובים שקיבלו המצרים בעיסקה הצ’כית. נאמר כי “הציוד צריך להגיע למצרים עד אמצע 1957”, אולם אחר כך הגיעו ידיעות מודיעין כי המטוסים וסוגי ציוד אחרים התחילו להגיע למצרים כבר בינואר 1956. הרמטכ“ל משה דיין אמר באותה ישיבה: ”לאחר ש’עומר’ בוטל, עלינו להיות מוכנים להתלקחות שייזום הצד השני".

ב–1 בפברואר התפרסמה הודעה אמריקנית-בריטית משותפת, בתום ביקורו של ראש ממשלת בריטניה בוושינגטון, כי “בטחונן של המדינות באיזור אינו יכול להיות מושתת על נשק בלבד, אלא בעיקר על שלטון החוק הבין-לאומי ועל יחסי שכנות טובים”. הם הזכירו מחדש את הצהרת שלוש המעצמות המערביות ממאי 1950, שהיתה נטולת תוכן ממשי. ב–6 בפברואר כתב דאלס לידידי ישראל בקונגרס כי על ישראל לסמוך על האו"ם ועל ההצהרה המשולשת, כאמור, וכי אינו מאמין שניתן לתקן את אי-השוויון במאזן הנשק בין מצרים לישראל על-ידי תוספת נשק לישראל, בשל הפער בגודל האוכלוסיה בין ישראל לערבים ובגלל כמויות הנשק העצומות שהסובייטים מציעים לערבים. דאלס חזר על אותה הודעה ב–24 בפברואר בפני ועדת הסנאט לענייני חןץ.

על הודעות אלה הגיב שר החוץ משה שרת בהודעה בכנסת ב–1 במארס, כי “אם זהו הגיבוש הסופי של מדיניות ארה”ב… הרי העובדה הפשוטה והחמורה היא שארה“ב מוכנה להפקיר את ישראל לגורלה”. שרת הסביר כי ישראל אינה מוכרחה להגיע לשוויון בנשק עם ארצות ערב כדי להרתיען. מה שקובע הוא השוויון האיכותי.

ב–14 בפברואר 1956 שלח בן-גוריון מכתב לאייזנהאור ובו אמר כי הנשק שהסובייטים מספקים למצרים מעניק לה עליונות, שעה ש“ישראל חסרה אמצעים כדי להגן על עצמה”. הוא הפציר בנשיא אייזנהאור “שלא להותיר את ישראל חסרת יכולת להגנה עצמית”. תשובת אייזנהאור היתה בלתי-מחייבת: “בקשתך נמצאת בעיון קפדני לאור שני צרכים: הבטחת ישראל ויצירת מצב שיעודד את השלום באיזור”.

ב–7- במארס אמר אייזנהאור במסיבת עיתונאים: “אנו מנסים למנוע מירוץ חימוש באיזור. הרי 1.7 מיליון נפש אינם יכולים לקלוט נשק בהשוואה ל–40 מיליון נפש”. מסתבר כי לפי הגיון אריתמטי זה החליט אייזנהאור לא לספק לישראל נשק בכלל, בעוד שישראל ביקשה לקיים “מאזן איכותי” ולאו דווקא מאזן כמותי. ב–3 באפריל הגיעה לידי בן-גוריון תשובתה השלילית של ארצות-הברית לפנייתה האחרונה של ישראל לאספקת נשק. דוד בן-גוריון גמר אומר בלבו שלא להמתין עוד לתשובה אמריקנית לבקשות הנשק של ישראל.

דחייה אמריקנית זאת, על רקע החלטת נאצר לדחות את הצעות השלום של השליח אנדרסון, חיזקה אצל בן-גוריון את רגשי המרירות והזעם כלפי האמריקנים ואת תחושת ה“אין ברירה” לגבי מלחמת-המנע ההולכת ומתקרבת. קביעת המועד היתה תלויה עכשיו רק בשאלה אם ומתי יתקבלו מטוסים וטנקים ממקור אחר.

בוושינגטון נראו הדברים אחרת. כשלון השליחות של אנדרסון גרם לנשיא אייזנהאור אכזבה אישית עמוקה ונפשו נקעה, לפי כמה עדויות, מנאצר. התוצאה היתה גיבוש סופי של החלטה אמריקנית להתיר לישראל לרכוש נשק מגן, ובעיקר מטוסים חדישים, באמצעות צרפת וקנדה. עם הקנדים דובר על רכישת 24 מטוסי “סייבר”, באישור אמריקני, ועם הצרפתים — על מכירת 12 מטוסי “מיסטר 4” שיוצרו לפי הזמנה אמריקנית. אך האישור הזה, שניתן סופית בחודש אפריל, היה לגבי ישראל בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.

לאמיתו של דבר היו האמריקנים מעוניינים שקנדה וצרפת, ואולי גם מדינות אירופיות אחרות, יעשו במקומם את “המלאכה המלוכלכת” של הרגזת מדינות ערב על-ידי מכירת נשק לישראל, וישחררו את האמריקנים מן הצורך לעשות זאת בעצמם. הקנדים התחמקו, ואילו לצרפתים היו סיבות משלהם — לא בגלל הבקשה האמריקנית ולא בזכותה — למלא את בקשותיה של ישראל. ובפומבי. הקרע בינם לבין מצרים של נאצר התחיל להעמיק יותר ויותר באותם הימים.

כך החל “הסיפור הצרפתי” בתולדות ישראל, שאיפשר את מלחמת-המנע הבלתי-נמנעת שפרצה כעבור כשבעה חודשים. ב–11 באפריל 1956 נחתו בישראל מטוסי ה“מיסטר 4” הראשונים מתוך ה–12 שנמכרו לישראל בעיסקה הראשונה. בכך נסתמנה תחילת המיפנה לקראת פריצת האמבארגו האמריקני על משלוחי נשק מגן ומאזן לישראל (רק בחודש יוני עתיד להתחולל המיפנה הממשי). באותו חודש אפריל החריפה המתיחות הבטחונית בתוך גבולות ישראל והתחילה אולי הספירה לאחור, הסמויה והבלתי-מודעת, לקראת המלחמה.

באפריל 1956 התגברו פעולות הרצח של ה“פידאין” וההפגזות המצריות אל מעבר לגבול מול רצועת עזה. “נחל עוז ‘חטפה’ [בהפגזה המצרית ב–5- באפריל] 100 פגזים של 120 מ”מ. לאחר אש ארטילרית של צה“ל, שנורתה בתגובה, ”שילח אמש נאצר עשרות פידאיון מן הרצועה אל דרום הארץ. בעשרות מקומות היו התנגשויות: מעבירי מים פוצצו, רימונים נזרקו לבתים, רכב הותקף וכיו“ב. המשטרה, מג”ב וצה“ל פתחו במצוד נרחב על הכנופיות שקצתן עדיין משוטטות בשטח… המתיחות בארץ רבה. ננקטו אמצעי חירום ובכמה דרכים וכבישים הוכרז עוצר”. בעקבות חילופי ההפגזות נערכו חילופי מכתבים נרגזים מאוד בין דוד בן-גוריון לבין מזכיר האו“ם דאגהאמרשלד… ”בתוך כך כתב הנשיא אייזנהאור לבן-גוריון מכתב ובו הוא מייעץ ומשדל להימנע מפעולות תגובה ולמנוע על-ידי כך מלחמה. כמו כן הגיע מדאלס מברק המודיע שארה“ב הודיעה לכל המדינות הנוגעות בדבר שאינה מתנגדת שתמכורנה נשק לישראל”. [242]

אבל, כאמור, רשות זאת ניתנה במאוחר. אולי היא הקלה במקצת על ההחלטה הצרפתית הראשונה בעניין זה, אבל המאורעות התגלגלו בלעדיה. ביוני 1956 נחתמה עיסקת הנשק הגדולה שהבטיחה לישראל מאזן כוחות עם מצרים. צרפת עשתה זאת בלי תיאום עם ארה“ב ואף בניגוד למדיניותה. בממשלת ישראל חלו חילופי-גברי שאיפשרו להתחיל בהכנות למבצע. משה שרת ”התפוטר" מתפקידו כשר החוץ לפי דרישתו התקיפה של דוד בן-גוריון. גולדה מאיר באה במקומו ומשלחת ישראלית יצאה לפאריס לשיחות על מה שעתיד היה לקרות במהלך החודשים הבאים.

התפטרותו של משה שרת גרמה לזעזוע עמוק בכל המפלגות ביישוב, ובעיקר במפא"י. בצמרת משרד החוץ היא עוררה דאגה עמוקה בגלל הסתלקותו של האיש, שהיה מורם ומדריכם של כל העובדים מאז ימי המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. ראובן שילוח היה שייך לקבוצה קטנה של חברים שעבדה בקירבה רבה למשה שרת ולדוד בן-גוריון והיא היתה נתונה במצוקה של מעין נאמנות כפולה לשני האישים הללו, שהלכה וגברה ככל שהחריף הקרע ביניהם.

ביטוי לכך ניתן במכתבו של ראובן שילוח לטדי קולק, שגם הוא היה שייך לאותה קבוצה. “זה שנים רבות (למעשה משנת 1930 כשיצאתי בפעם הראשונה בשליחות התנועה לבגדאד ואולי אפילו שנים אחדות קורם, כאשר כחבר צעיר ב’בחרות הסוציאליסטית’ בירושלים שמעתי הרצאות מפי מ.ש.) שאני קשור קשרי הערכה, עבודה וידידות עמוקה למ.ש., ” כותב שילוח. “בהדרכתו ובעזרתו עשיתי צעדי הראשונים בשדה המדיני, הערבי, הבטחוני והבין-לאומי. תמיד מצאתי בו ידיד נאמן ותמיד קיבלתי ממנו עצה, עידוד ואמון בכל תכנית ויוזמה שגיליתי. ואף על פי כן ראיתי תמיד בעין מפוכחת חולשותיו… זה שנים שראיתי בחרדה רבה החרפת היחסים בינו לבין רוה”מ [בן-גוריון] ומערכת הבטחון וזה שנים אחדות שהאמנתי כי טובת עתידו וטובת המדינה מחייבים שיפרוש לתקופה מסויימת מענייני חוץ… היחסים המחריפים בינו לבין ראש הממשלה מחבלים יותר ויותר בכושר הפעולה של הממשלה… הם מסוכנים לממשלה ולמדינה… אני משוכנע שלא היה מנוס מהניתוח הטראגי. אני רק בוכה וכואב שהניתוח היה מלווה כל כך הרבה סיבוכים, מרירות וירידה לחיים של כל הנוגעים בדבר". [243]

בינתיים התחילה להשתנות במקצת גם האווירה בוושינגטון. לאט מדי ומאוחר מדי. שר החוץ דאלס הביע בשיחותיו עם השגריר אבן אכזבה עמוקה מהתנהגותו של נאצר. בדיווחיו של אבן לירושלים על שיחות אלה ועל ההתפתחויות בארה"ב, החל ממארס-אפריל 1956, מתחילה להופיע פה ושם נימה אופטימית במקצת. אבן ושילוח מדווחים על הערכה מחדש בוושינגטון לגבי מדיניותה המזרח תיכונית.

ואכן, בחודש יולי נראה היה שנוצר משבר של ממש ביחסים בין ארה“ב ומצרים, כאשר ארה”ב הסתלקה באופן הפגנתי ממימון בניית סכר אסואן. אבן מדווח לשרת החוץ גולדה מאיר לאחר מעשה זה ולאחר הדחת השגריר הנרי ביירוד מקאהיר לדרום אפריקה: “ממשלת ארה”ב סיכמה בדיוניה כי הגיעה השעה למדיניות מערבית חדשה במזרח התיכון המושתתת על קיצוץ כנפי נאצר (ובסופו של דבר הדחתו) ועל חיזוק אלמנטים עצמאיים המוכנים לשתף פעולה עם המערב בעולם הערבי במזרח התיכון ובאפריקה (לא מקרה הוא שבהודעה על ביטול המענק לתוכנית אסואן הוזכרו בשמן המפורש סודאן וחבש)". [244]

הציר ראובן שילוח, דוגמת השגריר אבן, נקלעו באותם חודשים דרמטיים של שנת 1956 לסיטואציה מתסכלת ומתישה; הם לא היו שותפים לדרמה המרכזית, שהתנהלה בלעדיהם, בזירת ישראל-צרפת. שניהם נעו בחודשים הללו בעקבות המטוטלת האמריקנית של מבוכה ומחלוקת פנימית ביחס לנאצר שהולידה תכסיסי הטעיה והרגעה כלפי ישראל, מלווים ברמזי איום, במגמה שלא תחריף את פעולות התגמול שלה ולא תגרום למלחמה באיזור. מחודש יולי ואילך נתפס גם שילוח לאופטימיות בדבר השינוי לטובה שחל בעמדת ארה"ב כלפי ישראל, בעקבות האכזבה העמוקה מנאצר.

הרחקת הנרי ביירוד מקאהיר נראתה אז כבעלת חשיבות סימפטומטית. ביירוד היה גדול אויביה של ישראל במחמ“ד והוא הגן בלהט ארסי על נאצר בעל הכוונות הטובות כביכול כלפי ארה”ב ועל הצורך להסכים לדרישותיו על חשבון ישראל. לאחר כל אלה שומע ראובן שילוח מגנרל יוליוס קליין זמירות ערבות לאוזן על המתרחש במימשל האמריקני. [245] הגנרל (בדימוס) יוליוס קליין, שעמד בראש ארגון החיילים היהודיים המשוחררים בארה“ב, היה עסקן רפובליקני, ידיד ישראל, נוטה להגזמות, שהיו לו מהלכים מסויימים בבית הלבן. הוא דיווח לראובן שילוח על שיחותיו עם אישים במימשל ש”הגיעו למסקנות מרחיקות לכת… נוכחו לדעת כי מדינות ערב הן משענת קנה רצוץ וכי בעלת-הברית האחת שיש לארה“ב ולמערב היא מדינת ישראל… בשיחותיו עם אנשי ועדת ראשי המטות הוברר לו”, מדווח שילוח על שיחתו עם קליין, “כי קיימות תוכניות מפורטות כיצד לבוא לעזרתנו (אם נותקף). סומנו כבר הכוחות ודרכי הפעולה ונוסחו כבר הפקודות המבצעיות הדרושות… האחריות המעשית לעניין זה הוטלה על מפקדת הצי השישי אשר תפעיל מארינס וכוחות תעופה מנושאות מטוסים. מפקדי הצי (רדפורד ובארק) אישרו התוכניות המבצעיות”, ממשיך שילוח. “ההחלטה למנות נספח ימי בישראל היא תוצאה ישירה מן ההתעניינות המוגברת של מטה הצי בישראל ומהאחריות המעשית שהוטלה על מפקדת הצי השישי… [הנספח הימי] גם ימלא תפקיד של קצין קישור למפקדת הצי השישי”.

“יש דמיון”, ממשיך שילוח “[בין סיפורו של קליין] לידיעה שהגיעה לפני שבועות אחדים לכתריאל שלמון ממקור עצמאי ונפרד בפנטאגון… אין קשר בין שני המקורות… על שינוי יחסו של חיל הים לישראל אנו למדים גם ממקורות אחרים… נפגשנו עם ‘השליח’ [רוברט אנדרסון]… אף הוא אישר כי מגמת ממשלת ארצות-הברית למגר נאצר בכל האמצעים העומדים לרשותה, פרט למלחמה. יש להביא בחשבון האהדה שזכה לה נאצר במדינות אסיה ויש להיזהר שלא להפכו לקדוש”.

קשה לדעת אם דיווחים אלה על מפנה ביחסה של ארה“ב לישראל שיקפו עובדות ממש, או משאלות לב. [246] מכל מקום, לא לפי תסריט זה התרחשו הדברים במציאות. נאצר שב והפתיע גם את האמריקנים ואולי גם את ישראל. לאחר שחזרה בה ארה”ב מן ההבטחה למימון סכר אסואן הלאים נאצר את תעלת סואץ בקול תרועה ואף קיבל הבטחה סובייטית למימון הקמת סכר אסואן במקום המימון האמריקני. היתה זאת קריאת תגר שעוררה גל אדיר של התלהבות בעולם הערבי והמוסלמי כולו. היא היכתה את ארה“ב ואת יתר מדינות המערב בתדהמה ממש. מכאן ואילך החל להיווצר נתק בין בריטניה וצרפת — שנטו להגיב על הלאמת התעלה בפעולה צבאית - לבין ארה”ב, שמדיניותה כלפי נאצר הגיעה למבוי סתום. כל מה שיכלה וושינגטון לעשות אז היה לנסות ולהרוויח זמן בתכסיסי השהיה, כדי להרגיע את הרוחות. וזאת בלי להציע דרכים לטיפול בבעיה האקוטית שהסעירה את הרוחות והגבירה יותר ויותר את החרדה מפני העתיד. ארה“ב דחתה כל הכרעה ונטתה להסתפק באמצעים דיפלומטיים מתמשכים בהקמת ”איגוד המשתמשים בתעלה", שפירושה היה מתן לגיטימציה להלאמה והשלמה עם המשך שלטונו ומדיניותו של נאצר. ראש ממשלת בריטניה, אנטוני אידן, הזכיר הדבר, לדבריו, את הטראומה של מדיניות הפיוס של מינכן. הצרפתים חששו מפני הרחבת המרד האלג’ירי, בהשראת נאצר ובתמיכתו. הם הידקו את בריתם עם ישראל, שמטרתה היתה להגיב בכוח צבאי על מעשיו של נאצר.

הבריטים סלדו מן הרעיון של שיתוף-פעולה צבאי עם ישראל. היו להם “קליינטים” אחרים באיזור. הם חזרו קודם כל אל מדיניותם המסורתית וניסו להציב את ירדן ועיראק כנגד כוחו העולה של נאצר ונגד מדיניותו הנייטרליסטית הפרו-סובייטית. עוד כשנה קודם לכן כתב ראובן שילוח, [247]וחזר על כך פעם אחר פעם, עד לזרא, כי “הדרך המוצעת על-ידי הבריטים היא חיזוקה של עיראק והברית הצפונית על-ידי הגדלת משלוחי נשק, סיוע לכיבוש סוריה והצטרפות ארה”ב לברית בגדד… מעמדו של נורי סעיד אינו איתן… וצריך לאפשר לנורי לטעון כי דווקא הוא שהתקשר עם המערב השיג ויתורים על חשבון ישראל“. זו היתה דרך המלך של המדיניות הבריטית באותן שנים: להשיג ”ויתורים על חשבון ישראל“ למען ”הקליינטים“ הערבים של המערב ולא למען ”הקליינטים“ של ברית-המועצות ו”הגוש השלישי".

וכך קרה, שברגע בלתי-צפוי ביותר שוב קמה לתחייה האוריינטציה ההאשמית הבריטית ואיימה על בטחונה של ישראל ממזרח. שוב ניצבה ישראל בפני סכנה של מלחמה מפנים ומאחור. שוב התעורר פחדו של בן-גוריון מפני הופעת צבא עיראקי בירדן בתמיכתה של בריטניה. שוב התעורר חשדו — שלא שכך מאז מלחמת העצמאות ולפניה — כי יש בכוונת בריטניה לתמוך במאמץ של ירדן ועיראק לשינוי גבולות שביתת הנשק לרעת ישראל.

היה זה יותר מחשד. יחידות צבא עיראקיות עמדו להיכנס לגדה המזרחית של ירדן. בשיחה בין דוד בן-גוריון לבין השגריר האמריקני בישראל נוצרה אי-הבנה. דומה היה כאילו הביעה ישראל הסכמה לבקשה שהועברה על-ידי האמריקנים, בכמה הגבלות: שיחידות עיראקיות אלה יימצאו רק ממזרח לירדן ושהיקפן וציודן יהיה מוגבל. אך מייד לאחר שהתבררה אי-ההבנה — ואולי היתה זאת חרטה מהירה על משגה שנעשה בהיסח הדעת — דחתה ישראל את הבקשה בתוקף וביקשה מהאמריקנים להבטיח כי היחידות העיראקיות לא ייכנסו לירדן. חשדה של ישראל בכוונות העיראקיות והבריטיות הלך וגבר. ולא בכדי. הכרזתו של המנהיג העיראקי נורי סעיד, כי יש לכפות על ישראל את גבולות החלוקה משנת 1947, זכתה לברכת דובר ה“פוריין אופיס” הבריטי.

ב–13 באוקטובר 1956 ביקש נציג השגרירות הבריטית בישראל להיפגש עם שרת החוץ גולדה מאיר והוא מסר לה שדר בכתב, שכמוהו כאולטימטום בריטי לישראל. פאראדוכס היסטורי הוא ששבועיים לאחד מכן עתידים הבריטים לשלוח אולטימטום בכיוון הפוך — שהעוקץ העיקרי שלו מופנה לא נגד ישראל אלא נגד נאצר. אבל בינתיים היתה ישראל המדינה המאויימת. נאמר בשדר הבריטי לישראל [248]כי “ממשלת בריטניה לא תוכל לראות כמוצדקת פעולה בכוח של ישראל נגד כניסת חיילים עיראקיים לירדן… אין ספק שממשלת הוד מלכותה תצטרך לכבד את החייבויותיה כלפי ירדן בתוקף ההסכם האנגלו-יררני”. הגיבה גולדה מאיר: “זוהי הודעה ללא כל התחשבות עמנו על כניסת הצבא העיראקי לירדן, שצורף לה איום בשימוש בכוח”.

יומיים לאחר מכן, ב–15 באוקטובר, מבהיר אותו נציג בריטי כי “כוחות עיראקיים ייכנסו לירדן לפי דרישת ממשלת ירדן, לפי החוזה ביניהן. משך שהיית הכוחות תלוי ברצונה של ירדן וזה מצדו תלוי בגישת ישראל כלפי ירדן”. ישראל הבהירה כי “אנגליה מאיימת במלחמה על ישראל לכיסוי מזימות עיראק להתפשטות ולכפיית ויתורים טריטוריאליים על ישראל”. וכן שכניסת צבא עיראקי לירדן מהווה פגיעה במצב הקיים באיזור ומסכנת את בטחונה ושלמותה של ישראל".

למחרת היום התכנסו ברבת עמון ראשי המטות של מצרים, סוריה וירדן. לאחר שישה ימים של דיונים הם כרתו הסכם על הקמת פיקוד משותף במקרה של התלקחות מעשי איבה עם ישראל. נקבע שבראש המטה יעמוד מפקד מצרי. ב–21 באוקטובר נערכו בחירות לפרלמנט הירדני. ידם של מתנגדי המערב ומצדדי הקו הקיצוני נגד ישראל היתה על העליונה. ריכוזי צבא עיראקי בגבול ירדן נמשכו, והמתיחות גברה מרגע לרגע. ב–28 באוקטובר הכריזה הממשלה על גיוס מוגבר של יחידות מילואים של צה"ל.

הדאגה הישראלית נוכח אפשרות של מזימה עיראקית-בריטית גברה. גם מי שידע אז על ההסכם המשולש להתקפה על מצרים, ובראש וראשונה דוד בן-גוריון, חשד בכוונותיה ובמזימותיה של בריטניה עד לרגע האחרון, וגם לאחריו, כאשר המבצע כבר התחיל. הסכם ההגנה הבריטי-ירדני היה תקף ולפיו היתה בריטניה חייבת לחוש לעזרת ירדן אם תותקף על-ידי ישראל. וכל זאת — על רקע פעולות תגמול רבות שהתנהלו בשטח הגדה המערבית של ירדן. השיא במתח בגבול ירדן נוצר עם הפעולה בקלקיליה ב–10 באוקטובר, הזכורה במספר הקורבנות הגדול שספג בה צה"ל ובאפשרות שנוצרה אז להפעלת חיל האוויר לחילוץ כוח החסימה הנצור. סכנת ההתערבות הצבאית הבריטית נגד ישראל להגנת ירדן היתה אז רצינית למדי. מאששים אותה הפרסומים הבריטיים הרשמיים על התוכניות המבצעיות שהוכנו אז.

באותו לילה של פעולת קלקיליה, בשעה 2 לפנות בוקר, הזעיק הקונסול הכללי הבריטי במערב ירושלים את מפקד חטיבת ירושלים, אלוף-משנה חיים הרצוג וביקש ממנו להעביר הודעה רשמית שהממשלה הבריטית מודאגת מן הפעולה ואם יתפתחו פעולות איבה בין ישראל לירדן ייאלצו הבריטים להפעיל את הסכם ההגנה האנגלו-ירדני.

ישראל ניצבה אז, כתמיד, בפני סכנה של מלחמה בשתי חזיתות — בגבולה המזרחי עם ירדן ועיראק ובגבולה הדרומי-מערבי עם מצרים. היתה זאת הבעיה הקלאסית של בטחון ישראל מאז ועד עתה, ואולי גם לעתיד לבוא. זוהי לא רק הבעיה של שתי חזיתות גיאוגרפיות, אלא גם של שתי חזיתות מעצמתיות. מצד אחד — חזית ערבית-רדיקלית שבה מאיימת על ישראל סכנת התערבות סובייטית כפי שהוברר במהלך מבצע סיני. מהצד האחר — חזית ערבית פרו-מערבית “מתונה” — שבה איימה על ישראל סכנת התערבות בריטית.

האתגר הישראלי העיקרי היה לתקוע טריז בין שתי החזיתות הללו ולמנוע שיתוף-פעולה ותיאום צבאי ביניהן נגד ישראל. ערב מבצע סיני היו עיני הכל נשואות אל סכנת התלקחות המלחמה בחזית המזרחית וההתערבות הבריטית הצפויה נגד ישראל. והנה פרץ לפתע מבצע סיני בחזית המצרית דווקא. ירדן ועיראק עמדו מנגד ובריטניה ניצבה בחזית אחת עם צרפת ועם ישראל. היה זה הודות לתכסיסו של דוד בן-גוריון, שלא ויתר בשום אופן על שיתופה של בריטניה במבצע ולא הסתפק בהסכם עם צרפת. היבט זה של מבצעי סיני וסואץ כמעט שלא זכה לפרסום. ובמבט לאחור מותר לקבוע כי היה זה תימרון אסטרטגי ישראלי — מן המבריקים והמוצלחים ביותר.

זה קרה בלי ידיעתה של ארה“ב ולמרות רצונה — פרי כשלון מדיניותה במזרח התיכון בשנים שקדמו למבצע המשולב הזה. מדיניות זאת יצרה מצב של ”אין ברירה“ בתחושתה של ישראל. לגביה היה מבצע סיני בגדר מלחמת-מנע הכרחית, בניגוד לרצונה של ארה”ב ובגלל כשלונה לספק לישראל תחושת בטחון על-ידי אספקת נשק וערובות בטחון, כאלה או אחרות. מבצעי סיני וסואץ — תהיה אשר תהיה ההערכה על שניהם יחד ועל כל אחד מהם לחוד — היו ביטוי לערעור מעמדה של ארה“ב בהנהגת העולם המערבי ובתחושת הסולידריות ההדדית בתוכו. אפשר להאשים את צרפת ובריטניה על עצם יציאתן למבצע סואץ הכושל, ועל צורת ביצועו השלומיאלית. אולם אי-אפשר לשחרר את ארה”ב מאחריותה בדחיפתן למבצע הזה ובהשפלתן המיותרת על-ידי הכניעה ללא תנאי לנאצר, שארה"ב כפתה עליהן ואשר ברית-המועצות קטפה את רוב פירותיה.

פרק ששי: משבר של “הונאה”

לאמריקנים זה הזכיר בהתחלה את מעשה ההונאה היפאני בהתקפת הפתע על “פרל הארבור”. הידיעה הראשונה על חדירת צה“ל לסיני הגיעה לוושינגטון בצהרי יום ה–29 באוקטובר (שעות הערב בישראל), כאשר אבא אבן וראובן שילוח היו שרויים בשיחה במחלקת המדינה, כדי להרגיע את אנשי שיחם שלא תהיה מלחמה. ”אותה שעה ישבתי עם ראובן שילוח אצל ויליאם (ביל) ראונטרי, עוזר מזכיר המדינה. הסברנו כי הממשלה תעשה ככל האפשר שלא להיגרר למלחמה“, מספר אבא אבן. [249] השיחה התנהלה על רקע פנייתו של הנשיא אייזנהאור לראש הממשלה, נוכח גיוס המילואים בארץ והמתיחות סביב ירדן. ”הסברתי“, ממשיך אבן, ”כפי שעשה ראש הממשלה בשיחתו עם השגריר האמריקני בישראל אדוארד לאוסון באותו יום, כי הגיוס בארץ הוא בגדר נקיטת אמצעי זהירות הכרחיים בלבד. וכן — כי נעשה הכל שלא להיגרר למלחמה, כאמור. פתאום הופרעה השיחה על-ידי פתקה שנמסרה לראונטרי ועל-ידי קריאת טלפון דחופה לראובן שילוח מהשגרירות. לשילוח נאמר כי הגיע מברק בהול מירושלים בן שני משפטים בלבד, ובו ציטוט הודעת דובר צה“ל על החדירה העמוקה לסיני. כאשר חזר שילוח לחדר, סיים ראונטרי את השיחה במבוכה ניכרת: ‘בוודאי הודיעו לכם מה שהודיעו לי. תסכימו אתי כי שיחתנו היתה אקדמית’. קמנו וחזרנו לשגרירות. בחוגי הבית הלבן הישוו אחר כך שיחה זאת לפגישה שנועדה עם נציג יפאן לפי בקשתו, ביום שמטוסי מדינתו ערכו את התקפת-הפתע על פרל הארבור”.

עד כאן תיאורו הדרמטי של אבא אבן על פגישת ההונאה, כביכול. נקל לחוש גם ממרחק הזמן לא רק את המשבר החריף ביחסים בין שתי המדינות, שנגרם על-ידי התקפת צה“ל בסיני, אלא גם את התהום שלתוכה הושלכו בבת אחת יחסי האמון האישיים בין נציגי שתי המדינות. היו סדקים וסימני שאלה כאובים במערכת יחסים זאת גם קודם לכן, אבל בעיקר מצד ישראל. עכשיו התהפכה הקערה על פיה. הנשיא אייזנהאור חש שרומה ונבגד אישית, נוכח ה”קנוניה“ שנרקמה מאחרי גבו בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, בעלות-בריתה המסורתיות של ארה”ב. בימים שקדמו למבצע פנה הנשיא אישית אל דוד בן-גוריון והלה חזר והביע את התנגדותו למלחמה יזומה. הנשיא היה מלא מרירות גם על כך שישראל עושה, לדעתו, שירות מועיל לברית-המועצות, בכך שהיא מסיחה את דעת הקהל העולמית מההתקוממויות נגד הדיכוי הסובייטי שפרצו אז בפולין ובהונגריה.

שני הנציגים הישראליים הבכירים בוושינגטון — אבא אבן וראובן שילוח — היו צריכים להתחיל מייד בשיקום ההריסות ביחסים בין שתי המדינות. היה עליהם לאחות את הקרע העמוק בכל רקמת המגעים האישיים שנקטעו במעמד המביך של “פגישת ההונאה”. הם לא היו אשמים בה, אבל היו נוכחים ושותפים בהונאה — גם אם שלא מדעת. בימים הראשונים ממש נמנעו מלהימצא בקירבת אישי המימשל. המגע עם מחמ"ד נפסק ופקידיו סירבו להיענות לפניות עובדי השגרירות גם בדרג נמוך יותר.

זו היתה תמונת המצב המיידית, שהשתנתה וחלפה רק כעבור שבועות וחודשים. מבצע סיני גרם לקרע מדיני עמוק בין ארה"ב לישראל ולמשבר אמון אישי בכל הרמות. קרע בין הנשיא אייזנהאור לבין ראש הממשלה דוד כן-גוריון. קרע בין שר החוץ דאלס ואנשי מחלקת המדינה לבין השגריר אבא אבן והציר ראובן שילוח.

נוכח הנתק ביחסים גויסו ל“עזרה ראשונה” חברי “חוג הידידים”. הם גויסו על-ידי שני הצדדים כדי ליצור צינור של מגע וקשר, במקום הצינורות הרשמיים שנותקו, לספוג את הרעמים והברקים הראשונים, ואחר כך גם להרגיע במקצת את הקצף והזעם, ככל האפשר. בהלם הראשון של התקפת הפתע הישראלית היו אבא הלל סילבר, המנהיג הציוני הוותיק, ופרופ’ עלי גינזברג אנשי הקשר הראשונים שעמם בא המימשל במגע.

היה זה עוזרו של אייזנהאור שרמן אדמס שפנה אל סילבר, תוך עקיפתם של אבן ושילוח, כדי לבקש מבן-גוריון הבהרות על כוונותיו. ומן הצד הישראלי התקבל על-ידי הנשיא אייזנהאור בבית הלבן פרופ’ גינזברג. היה זה יומיים לאחר תחילת המבצע, ב–31 באוקטובר, כאשר נמסרה לנשיא תשובתו הראשונה של דוד בן-גוריון על תנאי ישראל לפינוי השטח שכבשה. האיגרת נמסרה דרך סילבר ואדמס, לא באמצעות אנשי השגרירות. ממש מצב של “ברוגז” הפגנתי ליומיים-שלושה. “דאגנו שאיש מקורב לנשיא, ד”ר עלי גינזברג, יבוא לוושינגטון אותו יום, כדי למצוא דרך אל מחבר השידור", מספר אבא אבן. הכוונה היתה לנשיא עצמו, שעסק אז בחיבור שידור לאומה וציפה לתשובת בן-גוריון ולדברים שיוכלו לרכך את זעמו על ישראל לפני השידור הזה.

בהדרכתו של שילוח מילא גינזברג גם לאחר מכן תפקיד של קישור ומעין-תיווך בין ממשלת ישראל לנשיא אייזנהאור. [250] הנשיא החשיב את מחקריו של גינזברג והיה נפגש עמו לפחות פעם בשבוע. ברגעי המשבר הקשים של מבצע סיני והנסיגה העביר גינזברג מסרים בעל-פה לאייזנהאור וממנו, לעתים במישרין ולעתים באמצעות גנרל הווארד סניידר; רופאו האישי ויועצו הקרוב של אייזנהאור. גינזברג וסניידר שירתו יחד במלחמת-העולם השנייה, ומכאן הקירבה ביניהם. סניידר ידע לספר לגינזברג על המעלות והמורדות במורת רוחו של הנשיא כנגד ישראל. למורת רוח זאת היה נותן ביטוי בשיחות אקראי בעת בילוי חופשות-הגולף הממושכות בחוותיהם של ידידיו העשירים, כמנהגו.

“אייזנהאור חיבב את דוד בן-גוריון וסייע לו בעניין העקורים היהודים במחנות הפליטים באירופה לאחר המלחמה”, מספר גינזברג. עם זאת היה בן-גוריון איש קנאי בעיניו “פנאטי”, כפי שכינה אותו באוזני גינזברג. ה“קנוניה” בין ישראל לצרפת ובריטניה במבצע הזה, הצטיירה בעיני אייזנהאור כהוכחה שהוא צדק בהסתייגותו מבן-גוריון. הוא טען, כפי שידוע גם ממקורות אחרים, כי בן-גוריון עלול היה לגרום למלחמת-עולם שלישית בגלל “עניינים בעלי חשיבות מקומית” וכי סייע לסובייטים בהסחת דעת הקהל מהדיכוי הברוטאלי של ההפיכה ההונגרית. “העברתי אז מסר מראובן שילוח לאייזנהאור דרך סניידר לשכך את זעמו ולהסביר את נימוקיה של ישראל, והנשיא הסביר לי את סיבות כעסו הגדול על בן-גוריון”, נזכר גינזברג.

תיאורים דומים על תגובותיו הסותרות והלך רוחו של אייזנהאור באותם ימים אפשר היה לשמוע גם מאישים אחרים, מ“חוג המקורבים” מסביב לאייזנהאור ודאלס. אחד מהם היה ארתור בארנס, כלכלן נודע שמילא תפקידים רמי דרג במימשלים הרפובליקניים השונים, ואף כשגריר בגרמניה המערבית מטעם הנשיא רייגן. בזמן מבצע סיני שימש בארנס כיו"ר הוועדה של יועצים כלכליים לנשיא אייזנהאור. ראיתי אז את הנשיא כל יום, סיפר בארנס.

הבריטים הפציצו את תעלת סואץ וסביבותיה יום אחר יום. אייזנהאור אמר לי: אינני מבין את המבצע הצבאי הזה של הבריטים והצרפתים. הם פועלים כאילו נלחמו נגד הצבא הגרמני. הם היו יכולים לכבוש את סואץ במשך שעה-שעתיים (לעומת זאת, נתברר לאחר מכן, התרשם אייזנהאור מאוד מכוח הלחימה שגילה צה“ל בסיני ”ובחוג פנימי לא חסך שבחים על כך“, סיפר אבן). בארנס מספר על סמך שיחותיו עם אייזנהאור באותם ימים, כי הנשיא האמריקני סבר תחילה שתעלת סואץ וקאהיר ייכבשו מייד, נאצר יחוסל לפני שאו”ם יוכל להתערב באופן אפקטיבי, וגם ארה“ב תוכל להתערב רק לאחר מעשה. אבל המבצע נמשך זמן רב כל כך וארה”ב נאלצה לנקוט עמדה תקיפה, ולא היתה יכולה לסגת ממנה. זה הטריד את אייזנהאור מאוד, מספר בארנס.

אייזנהאור ראה בנאצר דמגוג שיש “להרוס אותו”… הוא רצה לראות בסילוקו, אבל “המבצע הטפשי הזה” סיכל את תקוותיו. לאחר כמה זמן אמר אייזנהאור לבארנס, לדבריו, כי נודע לו שהמבצע נמשך זמן כה רב משום שראש ממשלת בריטניה אידן נתן הוראה למפקדי הצבא שלא לפגוע באזרחים וכך נמשך המבצע ימים במקום שעות, ובלי שהצליח ליצור במהירות עובדה מוגמרת.

חיזוק לגירסה זאת נתן פילדמרשל מונטגומרי, בעת היותו סגן מפקד כוחות נאט“ו, בשיחה עם משה דיין בעת היותו עדיין רמטכ”ל, ב–21 בינואר 1958. [251] משה דיין סיפר לבן-גוריון על שיחתו עם מונטגומרי ועל דברים שאמר, בעיקר בנושאים אחרים. בין היתר, “סיפר שהלך לאייק [אייזנהאור] ואמר לו שדבר כזה [מלחמת סואץ] צריך לגמור ביומיים. שהרמטכ”ל הבריטי לא עשה טוב. מדוע לא גמר את זה ביומיים? לדעתו זו לא היתה תוכנית לחימה, אלא הוראות פוליטיות. כי ההוראות הפוליטיות היו: לא להרוג מצרים ולא להרוג אנגלים. אמרתי לו“, מספר דיין, ”אם כן מה אתה רוצה מהרמטכ“ל שלך? מונטגומרי השיב: הוא צריך היה ללכת לקבינט ולומר שאי-אפשר לעשות זאת. אם הולכים למלחמה — צריך ללכת כדי לנצח…. הלכתי לאייק ואמרתי לו שדבר כזה היה צריך לגמור ביומיים. אייק כאילו אמר לו שהוא מסכים אתו. אבל הוא הוסיף: משונה לשמוע זאת ממך, אתם עשיתם את מלחמת סואץ כפי שעשיתם, מה יכולתי אחר כך אני להגיד?”.

סיפור זה דומה מאוד לגירסה של בארנס, ומונטגומרי סיפר אותו כשנה בלבד לאחר המבצע. הוא מחזק גם את המשך סיפורו של בארנס: הנשיא אייזנהאור זעם על כך שישראל ובריטניה בגדו, לדבריו, בארה“ב וניסו כביכול לנצל את ההזדמנות של ערב הבחירות לנשיאות בהנחה שידיו של אייזנהאור יהיו כבולות. והעיקר: הוא נקט בפומבי את העמדה שנקט, משום שהיה משוכנע שעל ארה”ב לתמוך בקיום השלום, במניעת מלחמות ובסיכול נסיון להשיג יתרונות מדיניים בכוח צבאי. לאחר מכן נוסף החשש מפני כוונות התפשטות של ישראל והצורך למנוע זאת ממנה ולאלץ אותה לסגת בחזרה לגבולות שביתת הנשק.

“הרושם הראשון שהשתלט בדעת הקהל האמריקנית היה שישראל יזמה מלחמת תנופה העלולה להתפשט”, מספר אבא אבן בדו“ח שלו. ”… הגירסה כי אין זו אלא פעולה הגנתית מצומצמת הגיעה רק כעבור שעות רבות. אך בינתיים השתררה בדעת הקהל תרעומת עמוקה על ישראל המשחקת באש“. גם בציבור היהודי השתררה מבוכה רבה. ”מועדון הנשיאים“ התכנס למחרת פרוץ המבצע, ב–30 באוקטובר, ובפניהם הופיע ראובן שילוח, משום שאבא אבן השתתף אז בדיוני מועצת הבטחון. בישיבה זאת באה לידי ביטוי הסתייגות מלהצדיק את פעולת ישראל ומלהזדהות עמה במחלוקת גלויה עם ארה”ב. “גישה זאת נבעה בחלקה מן החשש להעמדת מחנה יהודי גדול באופוזיציה לממשלתו. היו גם כאלה שלא השלימו עם המבצע כשלעצמו… התעורר חשש… כי תושם לאל השאיפה לאחד את הציבור היהודי בתגובתו”, כותב אבן.

היתה זאת, כפי שעתיד להתברר, אחת מזירות המאבק החשובות של ישראל בארה“ב באותה עת. הנשיא אייזנהאור עצמו וגם שר החוץ דאלס השקיעו מאמצים רבים לפלג את הקהילה היהודית, לעקוף את ”מועדון הנשיאים“ ולהביא לתמיכה יהודית בעמדת המימשל האמריקני נגד עמדותיה של ממשלת ישראל במהלך המשא-ומתן הממושך על תנאי הנסיגה. בסיבוב הראשון נחלה ישראל הצלחה. ”מאמץ הסברה שהשקיע בהם ראובן שילוח“, כותב אבא אבן, שבדרך כלל איננו פזרן בשבחים לזולתו, ”בעזרת פיליפ קלאצניק, נשיא ‘בני ברית’… הביא בסופו של דבר — לאחר ישיבה נוספת למחרת — לגילוי-דעת משותף: קריאה לממשלת ארה“ב להחזיר בטחון לישראל ושלום למזרח התיכון”.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון הצליח לרכך במקצת את הזעם ההתחלתי נגד ישראל. הוא השיב בחיוב על פניית הנשיא אייזנהאור שישראל תבטיח שלא תחזיק בשטח שכבשה. אבל את התשובה החיובית הזאת, שהתקבלה אף היא בחיוב מסויים, היתנה דוד בן-גוריון בשורה ארוכה של תנאים, שהיו נקודת המוצא להתמקחות הממושכת על תנאי הנסיגה בחודשים שלאחר מכן. נקודת המוצא היתה “שנאצר יחתום אתנו על הסכם שלום שיכלול הבטחות ברורות להימנע מפעולות עוינות נגד ישראל: פירוק הפידאין, ביטול החרם הכלכלי, ביטול ההסגר בים סוף ובסואץ והימנעות מבריתות צבאיות נגד ישראל”.

נקודת המוצא האמריקנית להתמקחות הזאת היתה קודם כל — לחץ כלכלי: נדחתה יציאת צוות המשלחת של הבנק ליצוא ויבוא, שהיה צריך להמליץ על מלווה פיתוח בסך 75 מיליון דולר (סכום גדול באותם הימים); הופסק כל משא-ומתן על ניצול יתרות מענק ועודפי מזון ושותק הסיוע הטכני בארץ. במשך החודשים הבאים היו הכנסות ה“בונדס”, המקור היחיד למטבע חוץ של המדינה ואבן עצמו וכל מי שבא אז למשלחת האו“ם, ובראשם שרת החוץ גולדה מאיר, נאלצו לנדוד ברחבי היבשת ולשאת נאומים מטעם ה”בונדס".

שר החוץ דאלס נפגש עם השגריר אבן רק לאחר קבלת תשובתו של בן-גוריון. הוא האזין לטיעוניו של אבן והסכים לכלול בנוסח ההחלטה לעצרת האו“ם, שהוא עמד להגיש, פיסקות על הבטחת חופש השיט ונגד התקפות מזויינות. הוא גם הבטיח כי לא תהיה חזרה למצב הקודם. בנאומו בעצרת ובהחלטה שהתקבלה נעשתה הבחנה בין הפסקת אש, שצריכה לחול ”מייד“, לבין החזרת הכוחות לקווים הקודמים שנדרשה ”בהקדם“. וזאת — במקביל ל”הפסקת ההתגרויות“ ו”ביצוע מלא של הסכמי שביתת הנשק". החלטת העצרת שנתקבלה ב–2 בנובמבר אימצה את ההצעה האמריקנית ברוח דברים אלה.

היתה זו התחלה לא רעה. בכך נתקבלה הדרישה הישראלית העקרונית להתניית הנסיגה באי חזרה למצב הלוחמות וההתגרות ששרר לפני המבצע. נציג קנדה לסטר פירסון, שנמנע בהצבעה, הציע באותו דיון הקמת כוח או“ם לשמירה על השקט בגבולות. אלה היו נקודות המוצא של ישראל וארה”ב בבוקר שלמחרת ההלם הגדול, עוד בטרם החלה הנחיתה האנגלו-צרפתית, שהחלה רק ב–5 בנובמבר, וכאשר ישראל עמדה ערב השלמת כיבוש סיני בשארם א-שייך.

מימד הפוך העניקו הסובייטים להתמקחות הזאת. מייד לאחר הנחיתה האנגלו-צרפתית דרשו הסובייטים לכנס את מועצת הבטחון ושארה“ב וברה”מ יסייעו בכוח צבאי למצרים. באותו יום שלח ראש ממשלת ברה“מ ניקולאי בולגאנין איגרות התראה חריפות לראשי ממשלות ישראל, בריטניה וצרפת ושגריר ברה”מ בישראל נקרא לשוב לארצו. היו רבים שנבהלו מהאיומים הללו וחששו מהתלקחות מלחמת-עולם שלישית. והיו שחשבו שהרוסים מתכננים ברצינות להנחית על ישראל מהלומה צבאית משתקת.

האיומים הרוסיים הגבירו את הלחץ האמריקני על ישראל, צרפת ובריטניה. “האנגלים והצרפתים נשברו כליל תחת הלחץ ותבוסנות אחזתם. יודעי דבר העריכו כי אילו היו ממשיכים יום אחד, היו מסוגלים לכבוש את איזור התעלה כולו”, כותב אבא אבן בדו“ח שלו על אותם ימים. ”אך הם נרתעו ונעצרו וב–6 בנובמבר הודיעו על הפסקת אש. עד מהרה נסוגו הצרפתים והבריטים בלי לעמוד על הסדר מוסכם בסואץ, כפי שעשתה ישראל לגבי מיצרי אילת". כך נותרה ישראל לבד במערכה ורק היא סירבה להחזיר את כוחותיה בלי תנאי.

שר החוץ דאלס חלה בדיוק כאשר התחוללו האירועים הללו ולאחר מעשה נשאלה שאלה היפותטית, מה היה עושה הוא אלמלא חלה — האם היה מנצל את הרגע האחרון להשגת תנאי נסיגה טובים יותר גם לצרפתים ולבריטים והיה נמנע מהשפלתם עד עפר. ממלא מקומו הרברט הובר (הבן) לא ניסה ולא רצה לנסות. העדרו של דאלס מן הזירה, מראשית נובמבר ועד אמצע דצמבר, נודעה לו השפעה שלילית על מעמדה של ישראל בוושינגטון של אז.

האיום הרוסי נגד ישראל הופעל שוב ב–7 בנובמבר. הוא השתלב עם הדרישה התקיפה של הנשיא אייזנהאור שממשלת ישראל תודיע על הסכמתה לנסיגת צה“ל ממצרים. הלחץ השפיע וישראל הודיעה על כך, אבל בצירוף ההסתייגות שהדבר ייעשה מייד ”לאחר שיוסכם על הסדרים משביעי רצון עם האו“ם ביחס לכוח הבין-לאומי”. ההסכמה העקרונית של ישראל לסגת מהשטחים שכבשה ובעיקר התנאי המסייג האמור, שימשו פתח לכל המערכה הדיפלומטית הישראלית לאחר מכן. את ההחלטה אם להסכים לנסיגה מיידית בלי תנאי או עם תנאי הפקידה הממשלה בידי השגריר אבא אבן. הוא החליט על “ההסכמה המותנית” בהתייעצות עם ראובן שילוח וסגנו באו"ם מ. קידרון. ההימור הצליח והאיומים הסובייטיים לא מומשו.

אבל זה לא היה סוף “הסיפור הסובייטי”. ידיעות על תוכניות סובייטיות לשלוח מטוסי-קרב ומפציצים לסוריה, כדי להפעילם נגד ישראל בפעולה “חד-יומית”, הגיעו מהשגריר האמריקני במוסקבה, צ’ארלס בוהלן. הם חזרו ונשנו מפעם לפעם, גם ממקורות אחרים, עד להשלמת הנסיגה הישראלית בתחילת מארס. האיום הרוסי השפיע על שיקוליה של ממשלת ישראל יותר מפעם אחת. הוא היה אחד מנושאי הפעילות החשובים של ישראל בוושינגטון. ישראל דרשה שארה“ב תרתיע את הסובייטים מפני מימוש האיומים, גם למען בטחונה של ישראל וגם לצורך הבטחת מעמדה ואמינותה הבין-לאומיים של ארה”ב עצמה. וזאת — לאחר ירידת קרנן של בריטניה וצרפת ושל ארצות מערב אירופה ככלל, כגורם בעל מעמד והשפעה בזירה העולמית. אבל ארה“ב לא ששה לפרוש אז את חסותה על ישראל כנגד האיומים הללו. לעומת זאת היא פרסמה הכרזת הגנה על מדינות ”ברית בגדד", שלא היו נתונות אז לשום איום סובייטי.

קדם לדרמה המשולשת הזאת — האיום הסובייטי והלחץ האמריקני והסכמת ישראל לנסיגה בגלל שניהם — עוד גורם אחד להשלמת מעמד הפתיחה של “הקרב על הנסיגה”. היו אלה הבחירות לנשיאות ולבתי הקונגרס שנערכו ב–6 בנובמבר. הנשיא אייזנהאור נבחר לתקופת כהונה שנייה, אולם הדמוקרטים שמרו על הרוב שלהם בשני בתי הקונגרס. מכאן ואילך יכול היה הנשיא להפעיל את סמכותו בלי חשש מפני קולות הבוחרים. אולם היה עליו להתחשב ברוב הדמוקרטי ולהבטיח את תמיכתו, אם וכאשר יראה הנשיא לנכון לנקוט צעדים חריפים נגד ישראל. המערכה על דעת הקהל הכללית והיהודית הפכה לבעלת חשיבות עליונה.

היתה זאת מערכה מדינית והסברתית, רבת שלבים ומטרות, שהתנהלה תוך כדי שלבי הנסיגה מסיני ולפני השלמתה. שלבי הנסיגה היו קלפי המיקוח של ישראל. מיקוח זה התנהל על אופיו וסמכויותיו של הכוח הבין-לאומי, כדי שלא יפגע בריבונות ישראל ובזכותה להגן על עצמה מפני הנסיון להחזרת המצב לקדמותו. ובעיקר — על מערכת ההסכמים והערבויות לעתיד, שתבטיח את חופש השיט במיצרי טיראן ובתעלת סואץ, תמנע את חידוש פעולות הפידאין מסיני ומרצועת עזה, ותסייע לקידום השלום, במקום הסכם שביתת הנשק. ממשלת ישראל טענה כי הסכם זה אינו קיים עוד עקב ההפרות המצריות החוזרות ונשנות. וזה היה מלכוד, שכן כל ההסכמים מהעבר וההחלטות לעתיד הסתמכו על הסכם שביתת הנשק, ואף אחד לא תמך בעמדת ישראל בנושא זה.

היתה זאת מערכה קשה וסבוכה, בעיקר משום שמחלקת המדינה נקטה כל הזמן קו של “ענישת” ישראל, משום ש“המרתה” את פי האו“ם. אך גם כדי להתחרות בברית-המועצות על רכישת תמיכתן של המדינות האסייאניות ויתר ארצות ”הרוב החדש“ באו”ם, שהחליף את הרוב המסורתי הקודם של ארצות מערב אירופה ואמריקה הלטינית. את הקו האמריקני הזה של “אוריינטציה על האו”ם הנהיג בקנאות רבה השגריר האמריקני באו“ם הנרי קבוט לודג’. הוא נעזר בהרברט הובר ובעוזר שר החוץ ויליאם ראונטרי, שקשה היה לו לשכוח לאבן ושילוח את הפגיעה האישית ב”פגישת ההונאה", בתחילת המבצע.

הגורם השלילי ביותר מבחינתה של ישראל באותה עת היה מזכיר האו“ם דאג האמרשלד. הוא היה המנהיג והמבטא הראשי של ”הרוב החדש“ באו”ם ובזירה העולמית. הוא גילם באישיותו ובמעשיו את סמכותו ומעמדו של האו“ם, ככוח המבטיח כביכול את שלום העולם, לפי תפיסתו. ”הבטחת השלום בעולם“ היתה סיסמתו העיקרית של אייזנהאור בשתי מערכות הבחירות שלו והוא העניק למזכיר האו”ם ולתמרוניו “הנייטרליסטיים” את מלוא תמיכתו המוסרית. במשך רוב הזמן פעלה ארה"ב באמצעותו. בדרך זאת ניסה המימשל להשפיע על האמרשלד ולקרבו לעמדותיו. לא תמיד בהצלחה יתרה.

מזכיר האו“ם, איש רב פעלים ועתיר כשרון, ראה מחובתו להעניש את ישראל ”הסוררת“ ולפצות את נאצר על הפגיעה שפגעו בו תוקפיו. הוא עשה ככל יכולתו להחזיר את מעמדו של נאצר ומעמד מצרים לקדמותם, ככל האפשר. בכך הוא החליש לא רק את מעמדה של ישראל אלא גם את עמדות המערב וארה”ב בראשו, במאבק נגד ההשפעה הסובייטית הגוברת. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הגדיר את האמרשלד בתכתובת עם השגריר אבא אבן, כ“הפכפך, איש תככים ושונא ישראל מושבע”.

בחוגי המימשל האמריקני — ועוד יותר מכך בקונגרס ובתקשורת — נשמעו מלות חרטה רבים בעניין ההישענות היתרה על האו“ם ועל האמרשלד, בעיקר לאחר שובו של דאלס למשרד החוץ. אך הקו הקודם נמשך, תוך מבוכה ובלבול ופסיחה על שתי הסעיפים. ישראל העדיפה בכל מקרה להגיע להסכמה ישירה עם ארה”ב מחוץ לכותלי האו“ם. ואילו אחד מאיומי הלחץ האמריקני על ישראל היה העברת הנושא להכרעת עצרת האו”ם, שבה היה כבר אז רוב כמעט אוטומטי לכל החלטה נגד ישראל — בתמיכת ארה"ב ובתיאום עם האמרשלד.

פרק שביעי: הקרע מתאחה

המערכה על תנאי הנסיגה מסיני, ועל איחוי הקרע בין ישראל לארה“ב, היתה שעת המבחן העליונה לראובן שילוח ול”חוג הידידים“ שהוא טיפח במו ידיו. ראובן שילוח, איש חסר-מנוחה כל ימיו, התמסר כל כולו למערכה הזאת. כמה ממכריו סברו שהיא קירבה את קצו, כשנתיים לאחר מכן. פרופ’ עלי גינזברג היה שותף קרוב לשילוח בחודשי המשבר הממושכים. הוא היה האיש שהגיש לשגרירות את ”העזרה הראשונה“ בימי ה”ברוגז" הראשונים. הוא המשיך בכך גם לאחר מכן.

יותר מעשר שנים לאחר מותו של שילוח, בשנת 1970, כתב פרופ’ גינזברג הקדשה אישית נרגשת לזכרו בהקדמה לספרו “כוח אדם לפיתוח”. ההקדשה היא לר.ש. [ S..R ] ולא בשמו המלא, בגלל תפוצתו של הספר במדינות ערב והעולם השלישי. נאמר בה: “תוך חודשים אחדים הוא נעשה קרוב לי מאח. שותפות של מורשת איחדה אותנו בשעת משבר. הוא כילה את עצמו עד תום בדחף של מסירות ללא סייג בסיוע לפתרון המשבר. מי יאמר שחיי אדם נמדדים במספר שנותיו? הוא חולל שינוי באנשים רבים במגע קצר עם אדם, שחובתו הובילה אותו עד מוות”. מלים של התרשמות אישית עמוקה מאוד. גינזברג הסביר אותה בהרחבה ובפירוט בשיחתו עמי שנים רבות לאחר מכן.

“אני זוכר את ראובן כשהוא יוצר קשרים עם החוג הקרוב לנשיא אייזנהאור בתקופת מבצע סיני והנסיגה שלאחריו”. היה זה כאשר אייזנהאור סירב להיפגש עם ראשי ממשלות בריטניה וצרפת וגם עם ראשי המימשל הישראלי ונציגיו. הקשר הישראלי אתו באותו זמן היה יכול להיעשות רק בעקיפין, באמצעות אנשי-ביניים מקובלים עליו. זה היה האתגר העיקרי של ראובן שילוח באותה תקופה והיתה זאת כאילו חליפה שנתפרה לפי מידותיו. “היתה לו הצלחה גדולה בקשירת קשרים עם אנשים אלה”, מספר גינזברג. “ראובן ניחן בכוח שכנוע הגדול ביותר, לדעתי, ביצירת קשרים עם יהודים מנוכרים, או עויינים, ועם ‘גויים’ אדישים והיה מומחה ב’גיורם’. הוא לא היה מטיף. היה לו מוח אנליטי המתאים לזירה האמריקנית. הוא עשה תמיד שיעורי בית. הירבה לקרוא והיה מעודכן תמיד במה שפורסם והעסיק את אנשי שיחו. למד להכיר אותם היטב וידע איזה תווים לנגן, כמו כנר גדול. הוא היה אסטרטג מעולה. ידע למצוא אנשים ולהגיע מאחד לשני ולשלישי ולשלוח כל הזמן אנשים שידברו עם אנשים הנמצאים בסביבתו הקרובה של הנשיא”.

“הוא היה דיפלומט יוצר”, סיפר עוד גינזברג. “תמיד חיבר יחד דברים שלא היו קשורים לכאורה ותמיד היה משכנע את אנשי שיחו, שיש להם אינטרס במה שהוא מציע להם. הוא חיפש תמיד את האפשרי, ולא זלזל ביריביו ובאנשי שיחו. הבין את החשיבות של הצגת הבעיות הישראליות, לא כעניין של התחשבות בצרכיה של ישראל ובמשאלותיהם של יהודי אמריקה, אלא כחלק מהקונטקסט האמריקני הרחב. כך הוא הצליח לשכנע אנשים כשר האוצר רוברט אנדרסון (‘השליח’), ג’ון מקלוי, יו”ר מועצת המנהלים של בנק צ’ייס מנהטן, יועץ כספי של האמרשלד במבצע ניקוי תעלת סואץ ובשעתו הנציב העליון והשגריר הראשון בגרמניה המערבית, ארתור באֶרנס, שהיה אז קרוב לאייזנהאור והושפע מאוד מראובן, ארתור דין, שהיה איש הקשר העיקרי עם שר החוץ דאלס ורבים רבים אחרים".

ואכן, פרופ’ ארתור בארנס היה אחד האנשים במחיצת הנשיא שהביא לידיעתו את טיעוניה של ישראל בכתב ובעל פה. הוא זכר, בשיחה אתו כעבור שנים רבות, כי שילוח היה אדם מבריק מאוד, בעל כשרון אנליטי ותפיסה עמוקה בבעיות בין-לאומיות ואזוריות וגם בבעיות אמריקניות פנימיות. הוא היה “מספר 2” לאבן. אבל בארנס העדיף להיות איש שיח לשילוח מאשר לאבן. הוא העריך את ראובן שילוח לא פחות מאשר את אבא אבן. שילוח היה איש בעל הבנה חודרת ורמה אינטלקטואלית גבוהה מאוד, אם כי אבן הוא בלי ספק איש בעל כשרונות ויכולת בולטים ביותר, לדברי בארנס.

על שיטת העבודה האופיינית לראובן שילוח סיפר עו“ד דוד גינזבורג, איש עתיר נסיון, שהיה יועץ משפטי של השגרירות באותן שנים ומי שעתיד להיות יועץ משפטי פרטי להנרי קיסינג’ר לאחר התפטרותו משירות החוץ האמריקני. בכל פגישה אתו התעניין ראובן בפרטים על מנהיגים יהודיים ולא-יהודיים, אנשי עיתונות ופוליטיקאים שהם במוקדי הכוח ולא היו מוכרים לו עדיין. הוא הכיר אישית כל מי שהיתה לו השפעה ישירה או עקיפה על ענייני ישראל בתוך המימשל, כל עיתונאי חשוב בוושינגטון, כל חבר במועצה ליחסי חוץ בניו-יורק, ותמיד רצה לדעת ולהכיר עוד אנשים. הוא היה טיפוס ש”צמח עליך“. היה מופיע לביקורי-פתע בשעות הערב המאוחרות ופותח בשיחה על בעיות ישראל, בעיות פוליטיות אמריקניות, עניינים בין-לאומיים, מאמר בכתב-עת או ספר שקרא — והוא הירבה לקרוא והיה מעודכן בכל נושאי השיחה שעמדו על הפרק — ובעצם נועד הביקור לברר משהו על מישהו, שכנראה היה חשוב לו מאוד לדעת. תמיד היה אפוף מסתורין של סודיות, אומר גינזבורג במידה של אירוניה, גם אם שוחח אתך בסך הכל על מאמר שהופיע אתמול ב”ניו-יורק טיימס" והוא הוסיף לו נופך של פרשנות והארה אישית מיוחדת. קיבלת זאת בסלחנות ובאהדה. ידעת שהוא תמיד בעבודה. תמיד מגוייס ומגייס. היה בו מין ריכוז שקט שאילץ אנשים להקשיב לו. הוא יצר את ההרגשה שמה שייאמר על ידך, או על ידו, יהיה בעל חשיבות רבה ביותר.

אפרים (“אפי”) עברון, מי שהיה שגריר ישראל בוושינגטון לאחר אותה תקופה ומילא בארה“ב תפקידים שונים בתקופתו של שילוח, אמר עליו שהיה הראשון שהעניק לשגרירות את תנופת העשייה המדינית, שנשמרה מאז ברוב התקופות. הוא שלימד את אלה שבאו אחריו לחפש את הקשר הישיר עם גורמי הכוח שמאחורי הקלעים, ללכת אליהם וליצור אתם את הקשר האישי המיוחד. לא לחכות להם ולא להסתפק בניירת של עבודת השגרירות. זו לא היתה רק טכניקה של עבודה, אומר עברון. צריך לדעת לעורר את סקרנותם ורצונם של אנשים להקשיב לך. לבוא אליהם ברעיונות מדיניים מעניינים, בהצעות מעשיות לפעולה, בהתחשבות אישית בהם ובבעיותיהם, בנכונות להציע להם עזרה ועצה בעניינים הנוגעים להם. בבחינת שלח לחמך. עברון אינו מהסס להגדיר את שילוח כ”מי שהיה משכמו ומעלה בשירות החוץ הישראלי".

תיאורים דומים השמיעו שמאי כהנא, שגריר לעתיד ומי שהיה, כזכור, מזכירו של אבא אבן בתקופת המבצע והכיר היטב את אופי שיתוף הפעולה בין אבן לשילוח, וכן שמשון ארד, שגריר לעתיד אף הוא, שראובן שילוח הדריך אותו בראשית צעדיו בוושינגטון. ארד זוכר את שילוח כמורה טוב וכדיפלומט יוצר שידע לטוות רשת של קשרים אישיים הדוקים בכל רחבי ארצות-הברית. לא רק בחוגי המימשל. שילוח העביר לארד קצות חוט רבים במערכת קשריו האישיים המסועפים, ביניהם הקשרים עם החוגים המשפיעים על הסנאטורים בעלי המעמד והחשיבות, ובראשם שני מנהיגי הסיעות בסנאט — ויליאם נולאנד הרפובליקני ולינדון ג’ונסון הדמוקרטי, מי שעתיד להיות נשיא ארה“ב. שני אלה עתידים למלא תפקיד מפתח בבלימת איום הסאנקציות על ישראל בשלבי המשא-ומתן על הנסיגה מסיני, והיה חשוב להבטיח שיעמדו איתן נגד לחצי הנשיא ושר החוץ. כך נוצר וטופח ”משולש ההשפעה“ של ישראל בארה”ב. זה המשולש שקודקוד אחד שלו — הקשרים עם ראשי המימשל בבית הלבן ובמחלקת המדינה, קודקוד שני — ראשי הסיעות בשני בתי הקונגרס והקודקוד השלישי — ראשי הארגונים היהודיים הגדולים.

המנהיג הבולט ביותר מבין ראשי הארגונים היהודיים באותה תקופה היה, כאמור, פיליפ קלאצניק, נשיא ארגון “בני ברית” ויו“ר ”מועדון הנשיאים“. המערכה המדינית על הנסיגה מסיני היתה המבחן הקשה ביותר של ”מועדון הנשיאים“, שהוקם רק בשנת 1954, ושל ”משולש ההשפעה" שבתוכו הוא פעל. והאמת היא, שהמנהיגים היהודיים היו עושים אז פחות משעשו בלעדי תמיכתם המעודדת והמחזקת של האישים הלא-יהודיים רבי ההשפעה שעמדו לצדה של ישראל במערכה.

כזה היה, למשל, אחד הבולטים בידידיו ואנשי הקשר של ראובן שילוח עם ראשי המימשל — ראש ה A.C.I הראשון, גנרל וולטר בידל-סמית. הוא היה אחד היחידים שיכלו להרשות לעצמם להשמיע באוזני הנשיא דברי ביקורת לא נעימים, כידיד אישי מן העבר. שילוח השתדל להפעיל גם אותו במערכה כמעט מתחילתה, בחודש נובמבר 1956. הוא “מצא אותו חולה ומדוכא, מלא זעם על הצורה הבלתי-יעילה שבה ניהלו האנגלים את פעולתם נגד מצרים. לדבריו, יכולים היו להשלים את כיבוש התעלה כולה בחמישה ימים לכל היותר. ואז לא היה קיום לנאצר ולא היה איום סובייטי והעולם היה נושם לרווחה”. כך סיפר שילוח לאבן על הפגישה עמו. בידל-סמית הדגיש, למען האמת, שאין הוא מצדיק בהכרח את פעולתה של ישראל, “אבל משנפתח המבצע חבל שלא הושלם בהצלחה”. הוא ביקש משילוח לקיים אתו קשר תקין. ואכן, קשר זה נוצל כמה פעמים גם ביוזמת ראש הממשלה דוד בן-גוריון וגם ביוזמת הנשיא אייזנהאור ומקורביו ברגעי המשבר הקשים.

בסוף דצמבר 1956 ביקר שילוח בארץ כדי למסור מקרוב על התפתחות העניינים בוושינגטון ובאו“ם ולהצטייד במידע ובתדרוך לקראת המערכות הצפויות עם חידוש העצרת בראשית ינואר. אחד הנושאים שבירר בשיחותיו עם ראש הממשלה היה פתרון בעיית רצועת עזה, שהיתה סלע המחלוקת העיקרי בין ישראל לארה”ב ולאו"ם משום שישראל חיפשה דרכים להמשך הישארותה ברצועה, ולא רק למניעת חזרת הכיבוש המצרי אליה. לשם כך הועלתה הצעה שישראל תשקם את תושבי הרצועה ותציע קליטת מספר ניכר של פליטים.

בן-גוריון ניצל את ההזדמנות כדי להעביר באמצעות שילוח איגרת אישית אל בידל-סמית. היתה זאת איגרת תשובה על דברים שאמר שר החוץ דאלס בשיחה עם שרת החוץ גולדה מאיר והשגריר אבן, פולמוס מדיני במישור גבוה — אידיאולוגי, היסטורי ומוסרי — בין שתי המדינות. גולדה השיבה לדאלס על דבריו, אך בן-גוריון, משקרא את הדברים, רצה להוסיף תשובה משלו, והוא מסר אותה לשגריר האמריקני בישראל אדוארד לאוסון לשם העברתה לדאלס. במקביל ביקש בן-גוריון ששילוח ימסור את דבריו באיגרת לבידל-סמית. הלה התרשם מאוד מן האיגרת והעביר אותה לעיונם של ידידיו, ובכללם הנשיא אייזנהאור ודאלס ואישים רבי השפעה במימשל, בתוספת הסברים וטיעונים של עצמו לחיזוק דבריו של בן-גוריון.

על מה נסבו הדברים? הדבר התחיל בפגישה של גולדה מאיר עם דאלס ב–29 בדצמבר, פגישה ראשונה אחרי שבועות רבים של העדרות מחמת מחלתו. גולדה מאיר ביקשה מדאלס כמה בקשות. ראשית, שיבטיח לה כי ארה“ב דוגלת בחופש מעבר במפרץ אילת ואף תערוב לכך ממש. שנית שארה”ב דוגלת באי חזרת מצרים לעזה; וכן — שהוא ישפיע על האמרשלד לעכב כל שינוי במיצרים ובעזה עד להסדר קבוע וכי ארה"ב תפעיל השפעתה באותו כיוון.

לזאת השיב דאלס שישראל ניסתה במבצע סיני לתקן אי-צדק על-ידי שימוש בכוח. השיטה הזאת פסולה. היא יכולה להצית מלחמת-עולם שלישית והיא המעיטה את הסיכוי לפתרון העוול שנעשה לנו. אשר לבקשה לגבי האמרשלד אמר דאלס שאינו מוכן לפעול מאחורי גבם של האו“ם ומזכירו. ארה”ב תומכת בעקרון חופש השיט לישראל בסואץ. מפרץ אילת צריך להישאר נתיב מים בין-לאומי. הוא אינו יודע מהו הפתרון הצודק לבעיית רצועת עזה, פרט לכך שהיא אינה מצרית ולעומת זאת, שהיא אינה כלולה בגבולות ישראל לפי הסכם שביתת הנשק. אבל לא זה העיקר. השאלה היא: לאן אתם הולכים? הוא והנשיא שרויים במבוכה, כי אינם יודעים כיצד רואה ממשלת ישראל את עתיד המדינה לאורך זמן. ישראל שוכנת בים של שנאה ערבית ובתוך יבשת גדולה ורבת אוכלוסין המתחזקת מדי שנה. האמריקנים אינם חשים בשום מאמץ ישראלי יזום ואפילו לא בהתעסקות נפשית ושכלית רצינית ובדאגה להפיג שנאה ולרכוש אהדה והשלמה באיזור (כך, לפחות, לפי דיווחו של אבא אבן על הפגישה).

האמרשלד האשים באוזניו כמה פעמים את ישראל, אמר דאלס, שהיא האחראית לאי ההתקדמות במשא-ומתן ולהחמרת מצב שביתת הנשק. מדי פעם באה ישראל לממשלת ארה“ב בתביעות: פעם למטוסי דחף וראדאר, פעם למלווה גדול ועכשיו לעניין מפרץ אילת ועזה. ממשלת ארה”ב משתדלת לרוב למצוא פתרון לתביעות אלה, אך אין למצוא בכך בטחון לטווח ארוך והוא אינו רואה מצד ישראל מחשבה מדינית רצינית. הוא ביקש מישראל להכיר בכך כי מדיניות התגמול והיד החזקה שלה העלתה חרס וכי מדיניות הבטחון שלה סיכנה למעשה את בטחונה.

גולדה מאיר השיבה לו בהבעת צער על דבריו. “אנו חותרים יומם ולילה להגיע לשלום. שורש הבעיה נעוץ בשנאת הערבים מ–1948 עד היום ובאי-רצונם להשלים עם קיומנו. מקור הרעה הוא לא בשיטה בטחונית מסויימת שישראל נוקטת מאז 1953, אלא בעליית נאצר לשלטון וחתירתו לאחדות ערבית המבוססת על שנאת ישראל כמכנה משותף יחיד לכל מדינות ערב”, אמרה.

בן-גוריון הגיב על דברי דאלס בשיחתו עם השגריר האמריקני בישראל למחרת היום ובאיגרת ששלח לבידל-סמית בידי שילוח, כאמור. ביחס לשאלת עתיד המדינה נוכח השנאה הערבית אמר בן-גוריון, כי דורי דורות חי העם היהודי בים של שנאה והוא יכול לה בכוח אמונתו בייעודו העליון וברצון החיים העז הפועם בקרבו. ישראל היא בת שמונה שנים בסך הכל. עם הקמתה הותקפה על-ידי ששת צבאות ערב ולולא התערבות ארה"ב היינו יכולים לכפות שלום על מצרים כבר במלחמת השחרור. עמדנו במבחן המשטמה והחבלה הערבית ועוד הכפלנו את אוכלוסייתנו תוך ארבע שנים, ומה הן שמונה שנים באספקלריה היסטורית?

על עזה אמר בן-גוריון כי לא נסכים לחזרת המצרים אליה ולא נסכים גם לנוכחות כוח בין-לאומי שישמש כיסוי לחידוש פעולת הפידאין. מכיוון שאין ערך להבטחותיו של נאצר נישאר במפרץ אילת עד שנקבל ערובה אמריקנית שלא יחודש ההסגר. ועוד: איננו מאמינים בכנות האמרשלד. הוא מחפה על נאצר ומתנהג כאילו היה שליחו של נאצר ולא שליח האו“ם. דו-שיח קשה. חילופי דברים נוקבים. כך נזרעו הזרעים לחידוש המשבר בין ישראל לארה”ב במהלך חודש פברואר.

משחק הדחיות וההתניות של בן-גוריון נמאס, כנראה, על אייזנהאור. הוא היה נתון ללחציו של המלך סעוד שביקר אז בארה“ב. בוושינגטון החל אז המאמץ להשגת תמיכתן של מדינות ערב ”המתונות“ ב”דוקטרינת אייזנהאור" להגנת המזרח התיכון מפני איום התוקפנות הסובייטי. האמריקנים, שלא רצו להגן על ישראל בפני האיום הסובייטי, חששו שמא ישפיע על מדינות ערב ואלה דרשו מהנשיא להפעיל לחץ חזק יותר על ישראל שתסכים להשלמת הנסיגה. זה היה המחיר שתבעו הערבים וגם הנשיא וגם דאלס היו מוכנים ברצון רב ללחוץ על ישראל, שאכן תשלם אותו.

וכך שלח הנשיא אייזנהאור איגרת לראש הממשלה בן-גוריון, ב–3 בפברואר 1957 בה תבע מישראל להגשים את החלטות העצרת בדבר השלמת הנסיגה. שר החוץ דאלס אף העלה על הפרק את האפשרות של הטלת סאנקציות על ישראל, אם האו“ם יחליט על כך. דברים אלה עוררו זעם ומחאה מצד מנהיג הרפובליקנים בסנאט, ויליאם נולאנד מקליפורניה. הוא קבל על יחס של איפה ואיפה כלפי ישראל מצד האו”ם וגם מצד המימשל. סנאטור נולאנד היה בדעותיו “בדלן” ואנטי-קומוניסט, מסוייג מאו“ם ה”נייטרליסטי“. הוא היה ידיד ישראל גם בהשפעת החברים הבולטים עתירי הממון והכוח הפוליטי מ”חוג הידידים" מסן פרנסיסקו. גם מנהיג הדמוקרטים בסנאט, הנשיא לעתיד לינדון ג’ונסון, התנגד להטלת סאנקציות. שני הסנאטורים רבי ההשפעה הללו עמדו בראש ההתארגנויות בסנאט נגד הטלת סאנקציות על ישראל. גם באמצעי התקשורת ניתן ביטוי לעמדה זאת.

בסנאט ובדעת הקהל הסתמן אז פיצול בגישה בין התמיכה המלאה בעמדת ישראל לגבי בעיית חופש השיט במיצרים לבין הסתייגות מדרישותיה של ישראל להישארות ברצועת עזה. דרישה זאת לא נראתה מוצדקת מבחינה משפטית והבעיה כולה — כולל בעיית הפליטים ברצועה — נראתה חסרת פתרון. דעת הקהל תבעה הפרדה בטיפול בין שתי הבעיות. גם המימשל השתכנע לקבל את ההבחנה הזאת.

כתוצאה מן ההתפתחות הזאת חל באותו שלב שינוי לטובה בעמדת ארה“ב בעניין חופש השיט במיצרים. ב–11 בפברואר מסר דאלס לאבן ושילוח מיזכר הקובע כי ארה”ב תכריז על זכות המעבר במיצרים ותפעיל אותו בעצמה על-ידי מעבר אוניות אמריקניות. כן נאמר כי ארה“ב מצפה שגם מדינות ימיות אחרות וגם מדינת ישראל ינקטו אותה עמדה — כפי שאכן קרה בסופו של דבר. להבטחה נוספת של המצב הזה יוצב כוח או”ם בשארם א-שייך ובמיצרי טיראן. אבל כל זה מותנה בהסכמה שישראל תיסוג מייד מכל שטח סיני ורצועת עזה. רק אחר כך יתנהל הדיון על עתיד רצועת עזה, שנשאר מעורפל במתכוון בשלב זה.

תגובתה של ממשלת ישראל למיזכר האמריקני הזה יצרה שוב משבר חמור בין שתי המדינות. הממשלה לא הסתפקה בהבטחות האמריקניות ודרשה לנהל משא-ומתן דו-צדדי ישראלי-אמריקני לגבי הבעיות שנשארו בלתי-ברורות עוד לפני השלמת הנסיגה מסיני, כדי להבטיח את קבלתן באו“ם (הכוונה היתה לשתי הבעיות העיקריות — ערובות יעילות לחופש השיט ומניעת חזרת המצרים לעזה). דאלס דחה מייד את העמדה הישראלית. הוא טען שוב כי ארה”ב אינה יכולה לבוא במקום או"ם ואינה יכולה לכפות עליו את החלטותיו, אלא רק להתחייב על עמדותיה היא, כפי שעשתה.

נוכח המשבר החריף הוחלט על יציאת השגריר אבא אבן להתייעצויות עם הממשלה ודחיית מושב העצרת עד שובו. בעצרת הזאת, שנועדה להתקיים ב–21 בפברואר, היה צפוי אישור ההצעה להטיל סנקציות על ישראל. האיום הזה חידש את הוויכוח בארה“ב ואת הביקורת החריפה בסנאט נגד האפשרות שארה”ב תצטרף לסנקציות נגד ישראל. הנשיא אייזנהאור החליט לא להמתין ולצאת בשידור לאומה כדי להטיל את כל כובד משקלו מאחורי הלחץ שישראל תקבל את העמדה האמריקנית.

עם צאתו של אבן הוטלה על ראובן שילוח האחריות המלאה לניהול מערכת המגעים והקשרים בוושינגטון. השידור של הנשיא נועד ל–20 בפברואר. היה זה יום דרמטי וגורלי. הנשיא הזעיק אליו 28 ממנהיגי הקונגרס משתי המפלגות. הוא ניסח שדר לראש הממשלה דוד בן-גוריון ושילוח נתבקש להעבירו מייד לראש הממשלה ולנסות לקבל את תשובתו בו במקום. ראש הממשלה הבטיח לדון בשדר ולהחליט מייד עם בואו של אבן לארץ וקבלת הדיווח ממנו. בינתיים נדחתה העצרת ל–24 שעות והאיום בכינוסה שימש כשוט בידי המימשל נגד ממשלת ישראל המתכנסת באותן שעות בירושלים. היה זה האיום שבעצרת יוחלט על סנקציות נגד ישראל וכל נושא הנסיגה ומה שלאחריה יועבר לאו“ם. ארה”ב תמלא אחר כל החלטות העצרת כאחת מחברות או"ם ותחדל מטיפול נפרד בנושא הנסיגה.

נאום אייזנהאור לאומה העמיד את הבעיה כשאלה של בטחונה הלאומי של ארה“ב. הוא הטיל למערכה את כל יוקרתו האישית ויוקרת ארה”ב. “יתכן שעתידו של האו”ם ושל השלום במזרח התיכון מוטל כעת על כף המאזניים", אמר הנשיא.

בסכמו את ההדים משידור הנשיא הבריק ראובן שילוח לירושלים כי לדעת כל הידידים שאתם נועץ “אין מקום למיקוח נוסף עם הנשיא וכי עלינו להכריע בין קבלת התוכנית לדחייתה”. ראשי ציבור החלו להאשים את ישראל בסיוע למזימות הסובייטים ובקירוב סכנת מלחמה. מנהיגים יהודיים הביעו חרדה לגורל יהדות ארה“ב אם תסתבך בריב עם הנשיא כשהוא טוען בשם בטחונה הלאומי של ארה”ב ובשם שלום העולם.

בינתיים ניסה המימשל לרכך את עמדת ישראל על-ידי גיוס השפעה יהודית עליה ופירוק החזית היהודית האמריקנית. באה פנייה מפתיעה מצד הנשיא עצמו ומשר האוצר האמפרי, שבחוותו הוא שהה באותה עת, ולאחר מכן גם משר החוץ דאלס, אל קבוצה של שמונה יהודים רבי השפעה לפגישה עם דאלס ואחר כך עם הנשיא. בראש הקבוצה עמד פיליפ קלאצניק, יו“ר ”מועדון הנשיאים". הוא לא נועץ בחברי המועדון, אלא בראובן שילוח ובסנאטור יעבץ. שניהם יעצו לו ללכת לפגישה. בפגישה עם דאלס שהתקיימה ב–21 בפברואר דיברו כל המוזמנים בתוקף ובכבוד עצמי והזדהו עם תביעות ישראל. [252]

שילוח עשה הכל לאיחוי הקרע עם המימשל וייעץ לקלאצניק לעשות מחוות של פיוס עם דאלס, גם כאלה שעוררו ביקורת של מנהיגים ציוניים. כך, למשל, עתיד קלאצניק לשלוח, לפי בקשת שילוח, מברק ברכה לדאלס, לאחר שזה אישר בעצרת את נאום “ההנחות והציפיות” של גולדה מאיר לגבי חופש השיט במיצרים. כך גם הזמין קלאצניק את דאלס כאורח כבוד לארוחה חגיגית של “בני ברית”. ועוד מחוות דומות.

פיליפ קלאצניק הדגיש כי הוא פעל בכל אותה תקופה בעצה אחת עם שילוח. בראיון אתו במרחק השנים לא חסך קלאצניק שבחים מראובן שילוח על מתינותו ושיקול דעתו האחראי וגם על מידת החברות והנאמנות שגילה, כאשר עמד יחד אתו מול הלחצים של המנהיגים הקיצוניים יותר ביהדות ארה"ב, שמתחו ביקורת אישית על קלאצניק. נוצרה ביניהם מין חברות שטעמה לא פג במרחק השנים מאז פטירתו של ראובן שילוח. קלאצניק התרשם מהמתנות האישיות ששילוח זכר להביא לבר מצווה של בנו ובכל הזדמנות אחרת. היה זה אחד מתחביביו של שילוח — לקנות עניבות יקרות במיטב בתי האופנה וקלאצניק זוכר שכאשר נתן לו שילוח עניבה כזאת הוא אמר לו כי מה שהוא קונה לעצמו הוא נותן גם לידידיו.

לאחר כשלונם אצל פיליפ קלאצניק וחבריו עשו אייזנהאור ודאלס מאמץ בלתי-רגיל נוסף כדי לשכנע את דוד בן-גוריון והממשלה לקבל את עמדת הנשיא. מכסוול ראב יעץ לפנות לבידל-סמית ולבקש ממנו שישפיע על בן-גוריון בכיוון הצעות ארה"ב על פינוי כל סיני ורצועת עזה. הוא מספר כי ידע על קשריו המיוחדים של שילוח עם בידל-סמית ולכן הוא יעץ לבקש משילוח להיות שותף בשכנועו של בידל-סמית. ואכן, ב–21 בפברואר הוזמן בידל-סמית לבוא לבית הלבן והוא נתבקש להתקשר משם טלפונית עם בן-גוריון ולדבר על לבו שייענה לפניית הנשיא אייזנהאור. בידל-סמית היסס תחילה והסכים רק לאחר בירור עם אייזנהאור ודאלס ולאחר שהביע באוזניהם תמיכה תקיפה בצורך להבטיח את קיומה ובטחונה של ישראל ולאחר קבלת הבטחה מאייזנהאור ודאלס, שהם יעמדו בכל ההתחייבויות הכלולות במיזכר האמריקני מיום 11 בפברואר. הוא אמר להם שהוא מטיל על כף המאזניים את כבודו האישי ואת האמון שרוחשים לו ראש הממשלה ונציגי ישראל.

באמצעות שילוח הועבר השדר של בידל-סמית אל בן-גוריון. הוא ביקש מראש הממשלה לסמוך על התחייבותו המוסרית העמוקה של הנשיא ולא לדרוש ממנו התחייבויות פורמליות, שאינו יכול לתת בשעה זאת. בידל-סמית ביקש שאבא אבן יחזור לארה“ב עם הוראות גמישות, כדי למנוע משבר קשה ביחסים בין ארה”ב וישראל. משבר כזה צפוי אם תועבר ההכרעה לאו“ם וארה”ב תיאלץ לתמוך בה למרות שאינה ששה לכך. בן-גוריון השיב על השדר בנימה חיובית ובתקווה להבהרה נוספת “שתסמן דרך למוצא מן הקפאון”.

אבא אבן חזר לארצות-הברית השכם בבוקר ה–24 בפברואר ונפגש מייד עם ארתור דין (מ“חוג הידידים”, כזכור) כדי שיכין את דאלס לפגישה חיובית, כפי שמספר אבן. ככה עבדה השיטה. אבן הסביר לו שההוראות שהביא מהארץ מאפשרות הסכם עם ארה“ב על חופש שיט במיצרים ופתרון לעזה, השולל רק את האפשרות של שליטה מצרית, תוך השארת כל התוכניות האחרות להכרעה והסכם. בשיחה עם דאלס בוושינגטון באותו יום השתתף, כרגיל, גם שילוח. עם דאלס היו ארבעה מעוזריו וביניהם יורשו לעתיד כריסטיאן הרטר. דאלס הביע הסכמה עקרונית לדרישות ישראל: ממשלת ארה”ב תעודד למעשה שיט במיצרי טיראן ובמפרץ אילת; ארה“ב מסכימה שההגדרה של ”שיט חופשי בתום לב“ מתייחסת להתנהגות האוניה ולא לסוגה, דגלה או מטענה; ארה”ב מסכימה שישראל תצהיר על כוונתה להגן על ספנותה בכוח; ארה“ב תעודד הצטרפות מעצמות ימיות להצהרה על חופש השיט במיצרים ובמפרץ; ארה”ב מוכנה להסכים כי צבא האו“ם לא יפנה את המיצרים בלא דיון והסכמת העצרת (כלומר, שהמצרים יצטרכו להשיג רוב של שני שליש לסילוקו), אך צריך לדון על כך עם מזכיר או”ם; הנשיא יחזור על הצהרת התחייבותו המוסרית לקיום ההבטחות לישראל; ההכרה בזכותנו לחופש שיט תינתן עם פינוי צה“ל משארם א-שייך ומעזה והצבת כוח או”ם בשניהם ובטרם החלטה סופית על המצב בעזה בעתיד. נבצר מארה“ב להסכים לדרישת ישראל בדבר ויתור פומבי של מצרים על זכויותיה ברצועה, אך היא מקווה שהמצרים יוותרו אולי על זכויותיהם בפועל, אם כי ההחלטה בעניין זה צריכה להתקבל באו”ם; ארה"ב תחזור בצורה המפורשת ביותר על הכרתה בזכות השיט הישראלי בתעלה ללא כל הפליה.

לאחר שפורסם זכרון דברים על סעיפי ההסכמה הוברר כי בעניין המיצרים היתה ישראל קרובה ל“הסדר משביע רצון” בתנאי שהאמרשלד יסכים לא לסלק את כוח האו“ם בלי אישור מפורש של העצרת. בעניין עזה היתה ארה”ב מוכנה לדגול באחריות בין-לאומית הן למינהל והן לבטחון, אך דבר זה יותנה בתמיכתו של האמרשלד ובקבלת אישור של העצרת, או של מצרים. בפגישה עם האמרשלד הוברר כי לדעתו מספיק שסילוק כוח האו“ם יותנה בכך, שמזכיר או”ם יודיע על כך לוועדה המייעצת של העצרת והיא תחליט אם יש צורך בהחלטת העצרת. כך הוריש האמרשלד ליורשו או תאנט את המכשלה האומללה שהובילה למלחמת ששת הימים כעבור אחת-עשרה שנה, בסלקו את הבלם היעיל ביותר של אישור העצרת, שהיה עשוי לעכב ואולי למנוע את ההידרדרות הבלחי-מתוכננת שהובילה לפרוץ המלחמה. כל ההידרדרות הזאת היתה יכולה להשתהות ולהיעצר אילו היה צורך באישור העצרת לסילוק כוח או"ם, כפי שהציע אבא אבן, ולא רק באישור הוועדה המייעצת כפי שהתעקש לקבוע דאג האמרשלד, החכם להרע.

האמרשלד התנגד להגבלת זכויותיה של מצרים בעזה וטען כי נוכח עמדת ישראל ייתכן שההסדר לגבי המיצרים צריך להיות כרוך ומותנה בהסדר לגבי עזה. העצרת התכנסה ושמעה דיווח של מזכיר או"ם, שהעמיד בספק את ההסדר עם דאלס.

בכך נפתח השלב האחרון של ההתמקחות על תנאי הנסיגה מרצועת עזה. הוא היה מבוסס על הצעת פשרה צרפתית, שנועדה לסייע לישראל להשיג את מבוקשה העיקרי ולמנוע משבר חמור בין ישראל לארה“ב. הרעיון המרכזי של התוכנית הצרפתית, שהוגשה לאבן ושילוח על-ידי שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו, היה שישראל תפנה את הרצועה, בהנחה שהאו”ם יקבל את מלוא האחריות לבטחון ולמינהל ברצועה. אם תתערער הנחה זאת, ויחזור המצב בעזה לקדמותו, שומרת ישראל לעצמה את חופש הפעולה. נציגי ארה“ב, צרפת ומדינות אחרות יאשרו את ההנחה הזאת בעצרת. כך תקבל ישראל תמיכה בין-לאומית מראש בזכותה להתגונן בכוח, ”אם תחזור עזה להיות קוץ ממאיר בבשרה", לפי סגנון ביטויו של אבא אבן.

להצעה הצרפתית צורף התיקון שהשליטה הצבאית והאזרחית של ישראל תעבור עם הנסיגה לכוח האו“ם, וכי תקופת המעבר של מינהל האו”ם ברצועה תימשך עד להסדר שלום. הכוונה היתה שהאו"ם ימלא את התפקידים של שמירת בטחון החיים והרכוש; שירות משטרה; מינהל אזרחי יעיל; תוכנית עזרה לפליטים; וקידום פיתוח האיזור ותושביו.

המגמה של ההצעה הצרפתית היתה להעביר את נטל הפתרון מהאו“ם למעצמות הגדולות. הכוונה של הצעת ההסדר בעניין עזה, כמו ההסדר בעניין הבטחת חופש השיט במיצרים, היתה להשיג פתרון מחוץ לעצרת. זוהי המגמה להעניק לישראל בטחונות מטעם המעצמות במישרין — על-ידי הודעות לעצרת שאינן טעונות אישורה. כך נעקף המכשול של הרוב האוטומטי הסובייטי-ערבי-נייטרליסטי בעצרת או”ם, שלא היה מאשר את ההודעות הללו אילו היו טעונות אישור העצרת.

במהלך שיחות נוספות הושג הסכם עם ארה“ב וצרפת על הודעה המורכבת משני חלקים שתימסר לעצרת. האחד, בעניין קיום חופש השיט במיצרים — המבוסס על הצעה ישראלית-אמריקנית. השני, בעניין שלטון האו”ם ברצועת עזה — המבוסס על הצעה ישראלית-צרפתית. ההסכם בעניין רצועת עזה נעשה בהשתתפות אבא אבן וראובן שילוח מצד ישראל ושר החוץ דאלס וחבר עוזריו מהצד האמריקני. ביחד הם עברו על הנוסח המוסכם משפט אחר משפט, מלה אחר מלה, והאמריקנים הכניסו תיקונים שנתקבלו על דעת הישראלים והצרפתים. בהסכמה המשולשת הזאת הונח היסוד לתקופה של שיפור והידוק הקשרים בין ישראל לצרפת מצד אחד ובין ישראל לארה“ב מן הצד האחר. בעצם ההסכמה הזאת, גם אם הופרה בחלקה לאחר מכן, אוחה הקרע בין ישראל-ארה”ב שנגרם על-ידי ההפתעה והמשבר של מבצע סיני.

ההפרה החלקית של ההסכמה המשולשת נעשתה בשלב האחרון של המיקוח על תנאי הנסיגה מרצועת עזה. היה זה לאחר ששרת החוץ גולדה מאיר השמיעה בעצרת את נוסח נאומה המוסכם מראש עם שרי החוץ של צרפת וארה“ב. בנוגע לחופש השיט במיצרים מסרה גולדה מאיר הודעה על עמדת ישראל כנ”ל. ועל כך חזר גם השגריר לודג’ אחריה. לעומת זאת — בנוגע למצב ברצועת עזה, לאחר שגולדה מאיר השמיעה את “ההנחות והציפיות” של ישראל לגבי תנאי המשטר הבין-לאומי בעזה כמוסכם מראש, קם קבוט לודג’ ושינה את התוכן והנוסח של “ההנחות והציפיות” וכמעט שהפך את הקערה על פיה.

שוב נשמעה עמדת ארה“ב בשני קולות. קול אחד של הנשיא וקול אחר של נציגו באו”ם. קודם מבטיחים ואחר כך מקיימים רק חלק מההבטחה. אולי זו היתה הדרך היחידה לעקוף דרישה ישראלית שאמריקה לא יכלה ולא רצתה למלא מלכתחילה ואולי התחרטה ונסוגה ברגע האחרון. היה זה גם הפעם הנציג האמריקני באו“ם, שכמו קודמיו בתקופות אחרות שיחק את התפקיד העצמאי גם כלפי הנשיא ושר החוץ, כאילו לפי המיגבלות והאפשרויות הנראות לו במקום המעשה באו”ם. אולי זה היה כך באמת, או אולי הוא רק העמיד פנים של עצמאות בתיאום עם הממונים עליו? ואולי היתה זאת נסיגה אמריקנית של הרגע האחרון תחת לחץ ערבי מחודש?

שוב רגעי חרדה ואולי גם חרטה בירושלים. שוב פגישה של אבן ושילוח עם דאלס ועוזריו. שוב איגרת הרגעה מאת הנשיא אייזנהאור אל ראש הממשלה בן-גוריון, המאשרת בצורה מעורפלת את “ההנחות והציפיות” שהובעו בנאום שרת החוץ גולדה מאיר. כדי לאשר ולאשש את איגרת הנשיא הוזעק שוב הידיד הוותיק בידל-סמית, לפי הצעת יעקב הרצוג ממשרד החוץ, שהיה יועצו הראשי של דוד בן-גוריון בכל תקופת המשא-ומתן על תנאי הנסיגה. לפי הצעה זאת התקשר שילוח עם בידל-סמית.

בידל-סמית טילפן אל אייזנהאור ושאל אותו אם הדברים שהעביר בשמו לבן-גוריון עומדים בעינם. כעבור שעה וחצי טילפן לשילוח והשיב כי הוא רואה עצמו מוסמך להודיע בשם הנשיא, כי לא חל שינוי של הרגע האחרון במדיניות ארה“ב. הנשיא וממשלתו קיבלו על עצמם התחייבות מוסרית שבדעתם למלא בשלמות. אם ניסוג מעזה ומהמיצרים ויארעו תקלות תעמוד ארה”ב לימינה של ישראל בנאמנות.

אבל לא כך עתיד היה להתרחש כעבור כמה שבועות בלבד. לדברי ידידו אייב וקסלר נפגמו יחסיו הטובים של בידל-סמית עם הנשיא ודאלס, כיוון שההבטחה שניתנה באמצעותו לדוד בן-גוריון לא קוימה, ומלת הכבוד שלו הופרה. גם הידידים הצרפתים של ישראל התערבו אצל האמריקנים ואצל הישראלים וחזרו על תמיכתם בהצעתם המקורית. בסופו של דבר אישרה הממשלה את ההחלטה על הנסיגה ב–4 במארס והיא בוצעה במלואה עד ה–7 בחודש.

אלא שכל ההתפתחויות ברצועת עזה מרגע הנסיגה הישראלית ואילך היו בניגוד להבטחות ולתוכניות של צרפת וארה“ב ובניגוד ל”הנחות והציפיות“ של ישראל. כל ההתרוצצויות הישראליות לאחר מעשה, כל ההתערבויות והמחאות האמריקניות אצל המצרים ואצל אנשי האו”ם דאג האמרשלד וראלף באנץ’ לא שינו את המצב כהוא זה. כל פיסות הנייר של ההודעות וההצהרות בעצרת האו"ם נזרקו לפח האשפה המצרי. אבל לא לפח האשפה של ההיסטוריה ולא של המציאות הפוליטית והאסטרטגית החדשה במזרח התיכון. להיפך. נאצר נחשף במערומיו בפני האמריקנים והם לא שכחו לו את מעלליו. יחסם אליו השתנה לרעה. ישראל לא הפסידה מן המפלה בקרב הדיפלומטי על רצועת עזה.

אמנם, בסופו של דבר לא השיגה ישראל את דרישתה העיקרית שהמצרים לא יחזרו לרצועת עזה ושיקויים בה מימשל האו“ם. מבחינה מעשית מיידית היה כל המאבק הממושך בנושא זה לשווא. המצרים סילקו את מימשל האו”ם וחזרו לשלוט ברצועה תוך ימים ספורים בלבד. ב–11 במארס התמנה מושל צבאי מצרי לרצועה, ב–14 לחודש הוא נכנס אליה בלוויית פקידים מצריים וב–18 במארס נכנס לעזה רכב צבאי מצרי. לעומת זאת — באותו יום הפליגה הספינה הישראלית “מלכת שבא” מאילת לים סוף, דרך מיצרי טיראן, וב–25 במארס הגיעה לאילת הספינה הדנית “בריגיטה טופט”. גם מיכליות אמריקניות עתידות לעשות את הדרך הזאת, תוך ימים לא רבים. השיט החופשי לנמל אילת הובטח והוא קישר את מדינת ישראל אל מרחבי הימים והיבשות באסיה ובאפריקה ובמזרח הרחוק.

למען האמת ההיסטורית חובה להזכיר ולציין שממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון חתרה ופעלה ככל יכולתה בסוף 1956 ותחילת 1957 להשארת רצועת עזה בשליטה צבאית ואזרחית ישראלית, ורק לאחר מכן היתה מוכנה להסתפק במימשל בין-לאומי ברצועה. בן-גוריון לא רצה להיפטר מעזה ופליטיה, כפי שטוענת האגדה הישראלית המאוחרת. הרצון להשאיר את רצועת עזה בשליטה ישראלית היה הגורם העיקרי לדחיית הנסיגה ולהמשך המאבק על תנאיה מאז תחילת ינואר ובעיקר – מיום 11 בפברואר עד תחילת מארס 1957 ישראל דרשה לאפשר לה למנוע את חידוש ההסתננויות, המיקושים וההפגזות מעבר לגבול, אך גם לפעול לפיתוחה הכלכלי של הרצועה ולפתרון בעיית הפליטים. הנסיגה מעזה נכפתה על ישראל, והיא היתה מלווה בחרדות ובחששות כבדים. ככה זה היה באמת. אך כפי שקורה במקרים רבים — ההיסטוריה מתגלה כחכמה יותר מן הפוליטיקה. רוב החששות נתבדו לגמרי. מייד לאחר מעשה היטיב להבין זאת דוד בן-גוריון ואף היטיב להסביר ולנמק את התועלת שהפיקה ישראל מן הוויתור על הנטל של רצועת עזה ופליטיה. היה זה, אולי, מזלה של ישראל שמבוקשה לא עלה בידה. ומותר ורצוי, כידוע, להפיק לקחים היסטוריים מן העובדות ההיסטוריות, אך לא להתאים את העובדות ללקחים.

ישראל שלאחר מבצע סיני היתה ישראל אחרת מכל הבחינות. במבט לאחור ידוע לנו כי נתבדו והופרכו רבות מהאכזבות ומהחרדות שליוו את המערכה על תנאי הנסיגה משארם א-שייך ומרצועת עזה. נהפוך הוא. כאילו נתקיים במדינת ישראל הצעירה מה שנאמר בתקופת השופטים “ותשקוט הארץ עשר שנים”. למרות הנסיגה של צה“ל מכל כיבושיו הושגו מטרות רבות לטווח הקצר והארוך. הארץ שקטה ממלחמות וממעשי טרור, חבלה ורצח בכל שטחה. וגם מרצועת עזה. הובטח חופש השיט לאילת, הונח צינור הנפט אילת-אשקלון וניתן האות לזינוק שלא היה כמוהו, לעבר אסיה ואפריקה ולעבר ארצות ה”פריפריה“. נוצר מצב בטחוני אחר לגמרי — מאזן כוחות המבוסס על רכש מצרפת, גרמניה, בריטניה ואיטליה ועוד. ייצור עצמי ופיתוח של אמצעי לחימה, שישראל לא ידעה כמותם עד אז. לכך היו השלכות חיוביות ביותר על פיתוח התעשיה, הטכנולוגיה והמדע במימדים לא ישוערו. והיתה עוד תוצאה ארוכת טווח. ”ההנחות והציפיות“ של ישראל לגבי תנאי הנסיגה בחודש מארס 1956 נודעה להם השפעה מכרעת על עמדת ארה”ב ערב מלחמת ששת הימים לעתיד לבוא. מה שהובטח בסוף מבצע סיני הוגשם בתחילת מלחמת ששת הימים ולאחר מכן.

והיו גם תוצאות מיידיות. התוכניות לקריעת הנגב ולקיצוצו ירדו מסדר היום הבין-לאומי. גם היחסים עם ארצות-הברית עלו לשלב גבוה הרבה יותר. ישראל הצטרפה ל“דוקטרינת אייזנהאור” להגנת המזרח התיכון ולא הושארה מבחוץ, כמו בתוכניות ההגנה המערביות בעבר. לא לגמרי. ארה“ב ראתה בישראל כוח איזורי שאפשר וצריך להיעזר בו בתוכניות הבלימה של ההתפשטות הסובייטית והחתרנות הרדיקלית הנאצריסטית. אמנם, כמאז ומתמיד, ישראל לא באה במקום מדינות ערב ה”מתונות", הממשיכות מאז ועד היום להיות יעד מרכזי במדיניות האמריקנית במזרח התיכון. אבל — לא במקום ישראל וגם לא בהכרח על חשבונה. מה עוד אפשר לדרוש ממבצע צבאי קצר, שנמשך ימים ספורים בלבד?

כך הסתיים הפרק של “שנות החמישים הרעות” ביחסי ישראל-ארה“ב והתחיל הפרק של ”שנות החמישים הטובות“. פרק חדש נפתח בתולדות יחסי ישראל-ארה”ב וגם בתולדות חייו הקצרים של ראובן שילוח. עדיין נכונו לו כמה חודשים של דאגה מחודשת בוושינגטון — נוכח חזרה אל מגמות של “פיוס” אמריקני מופרז ומסוכן לטעמו, ונוכח סכנות חדשות שצפנה בחובה המפה המזרח-תיכונית החדשה. אבל האמת היא שמאז תום המערכה על הנסיגה מסיני והשלכותיה היה ברור שהפרק האמריקני בחייו קרוב לסיומו. לא נותר אלא לקבוע את מועד שובו לירושלים ואת התפקיד החדש והאחרון שהוא עתיד למלא.

חלק ה: “שנות החמישים הטובות”

פרק ראשון: בחזרה הביתה

ראובן שילוח חזר למשרד החוץ בירושלים כאיש מודאג. גם מבחינה מדינית וגם מבחינה אישית. הוא מוצא כאן יותר מדי שלווה, לטעמו. זמן קצר לאחר שהתחיל את עבודתו במשרד החוץ הוא מספר לאבא אבן על צעדיו הראשונים בירושלים. “… התחלתי בארגון עבודת לשכתי… קבעתי סדרי קשר תקין עם מוסדות ואישים שונים… אולם אודה על האמת כי עד עתה יש לי הרגשה כי אני פועל בחלל ריק… [253] הרכב המשרד, ארגונו ודרכי עבודתו אינם הולמים צרכי המדינה בשעה זו… ייתכן כי העדרם של ראשי המדינה בימים אלה משפיע. ראש הממשלה בחופשה במלון השרון (קורא בתורת היוגי וכו’), גולדה מאיר בעצרת, משה דיין באפריקה, פנחס ספיר בארגנטינה, ועל כל מנגנוני הממשלה נסוכה רוח של חג ושלווה ושאננות שאינני יכול להסתגל אליה. אינני יכול, בשום פנים, להשלים עם המצב כשסביבנו נסערה, כשמדינת ישראל מוקפת גלים זידוניים של הפיכות וסכנות ומשרד החוץ אינו מרגיש בכל זה… אני מקווה שעם עבור החגים ועם שובם של ראשי המדינה למשרדיהם יחול שינוי באווירה. לפי שעה אני מלא ספקות כרימון אם יש טעם למאמצי הקליטה שלי במשרד”.

התלונה הזאת על החופשות והנסיעות ואווירת החג יכלה להזכיר לאבן את יחסו של שילוח לחופשות גם בוושינגטון. “סוזי הזכירה לי”, מספר אבן, “כי כל חודש אוגוסט הייתי בורח מהחום של וושינגטון לחופשה של דיג, גולף ורחצה בים ב’מרתה’ס ויניארד’ בצ’אפאקווידיק. והנה, בעוד אנחנו יושבים על שפת הים בבגדי ים, ראובן מגיע מוושינגטון לבוש בחליפה ועניבה ואתו תיק ניירות, ויושב אתי לדיון בעניינים. זה הביך אותי. הוא הסתכל עלי כאילו אינו מבין מה אני עושה פה. לא היתה לו יכולת לנוח, להינפש, להסיח את הדעת מהעיקר. הוא לא ידע מה לעשות כשהגיע למקום נופש ורחצה, לא עלה על דעתו להישאר יום-יומיים. לא עלה על הדעת שאפשר לקחת אותו על הספינה לדוג…”

“הוא עסק רק בנושאי המאבק היהודי”, אומר עוד אבן, “קונצרט, תיאטרון, או סרט לא עניינו אותו. הוא הזניח את הבריאות. סבל משיעול מתמיד, מעישון סיגריות ושתיית קוניאק ומחוסר הדאגה האנושית לעצמו ולאחרים”. ייתכן שהיה זה, בין היתר, פרי מוצאו של ראובן שילוח ממאה שערים, שהוא לא השתחרר ממנו לגמרי. אסור להתבטל. תמיד צריך “לעשות משהו”.

הוא החמיר בעניין זה גם עם ידידו הטוב חיים הרצוג שכיהן, כזכור, כנספח צבאי בשגרירות בוושינגטון עוד לפני בואו של ראובן שילוח. בקיץ 1954, כבר בהיותו ציר, הוא התרעם עלי מאוד על שלקחתי חופש, נזכר הרצוג. הוא לא היה מסוגל להבין שאדם זקוק לחופשה. אמרתי לו שגם בצה“ל נהוג משטר של חופשות לכל בעלי התפקידים מהרמטכ”ל ומטה. היה לו קשה להשלים עם זאת. עובדים מדרגות נמוכות יותר התלוננו על מנהגו של שילוח להזעיק אותם למשרד גם בזמן חופשתם בגלל מה שנראה לו כ“מצבי חירום”.

על קוצר רוחו ורצונו לעבוד בלי הפוגה מעיד גם לוח הזמנים הצפוף שלו. הוא עוזב את ארצות-הברית ב–28 ביולי 1957 ומתחיל בעבודתו במשרד החוץ בירושלים ב–15 באוגוסט — ולא לאחר חופשה של חודשיים, או לפחות חודש אחד, כמקובל במקרים כאלה. כבר ב–9 בספטמבר הוא מקבל מינוי משרת החוץ גולדה מאיר כיועץ מדיני שישתתף בכל הדיונים במשרד, יקיים מגע עם אישים, גורמים ומשרדים ממשלתיים אחרים מחוץ למשרד, יזמן התייעצויות בינם לבין ראשי המשרד ויעמוד בראש ועדת-קבע של צמרת המשרד, שכללה את המנכ"ל וסגניו, ועדה לתכנון מדיני ולדיון ביוזמות מדיניות חדשות.

בעיני מנכ“ל המשרד וולטר איתן לא מצא חן המינוי הנרחב הזה. הוא התנגד לו זמן רב עוד קודם לכן. משה שרת מספר ביומנו, לאחר שכבר חדל להיות שר חוץ, על שיחה עם וולטר איתן. [254] איתן מספר לשרת כי גולדה מאיר, שרת החוץ החדשה, חושבת להזמין את ראובן שילוח לארץ כיועץ מדיני כללי. זה היה זמן קצר לאחר כניסתה לתפקידה בקיץ 1956. איתן אומר לשרת כי ”דעת הקהל" (כלומר, הוא וחבריו בהנהלת משרד החוץ) היא נגד מסירת העניינים הערביים לידי ראובן, פן לא יתרכז בהם אלא יתפזר על פני כל הפעולה המדינית. בעניין זה לפחות לא סבל ראובן שילוח משגעון רדיפה כאשר חשש כל הזמן מהצרת צעדיו במשרד החוץ וממיעוט סיכוייו להיקלט במשרד. אבל זה היה נכון רק לגבי הנהלת המשרד. לא לגבי שרת החוץ גולדה מאיר, מכל מקום, לא בהתחלה. היא העניקה לו כר נרחב ליוזמה ולפעולה.

ואכן, כבר ב–11 בספטמבר, יומיים בלבד לאחר מינוי הוועדה שהוא עמד בראשה, מתקבלת החלטה בישיבה שנערכה בלשכתו על צעדים להידוק יחסי ישראל-תורכיה. זוהי ההתחלה המיידית של כל הפעולה הגדולה לכינון “ברית הפריפריה”, שהיתה אחד משני צירי הפעולה העיקריים שלו בשנתיים האחרונות לחייו. וכבר ב–19 בספטמבר הוא שולח לשרת החוץ גולדה מאיר תזכיר מפורט על הציר המרכזי השני בפעילותו העתידה — השתלבות ישירה או עקיפה בהסדרי ההגנה של ארה“ב ונאט”ו לגבי המזרח התיכון. “צריך לעשות מאמץ עליון להגביר את מידת השתלבותנו בסידורי הבטחון המערביים”, כותב שילוח לגולדה מאיר. [255] ובו ביום הוא כותב לאבן על השלמת סדרי עבודתו וקביעת סדרי קשר עם כל הגורמים מחוץ למשרד החוץ — רמטכ“ל, שמעון פרס, ראש ”המוסד", ראשי האוצר ועוד. כל אלה תוך ימים ספורים בלבד מאז תחילת עבודתו. קצב קדחתני מזה ממש לא ייתכן.

ולמרות הכל הוא לא היה שקט. בתוך כל המהומה הפעלתנית הזאת שהוא מעורר סביבו מהרהר שילוח ברעיונות של יציאה לחופשה ללא תשלום. זה, כנראה, ביטוי הפוך של קוצר רוח, אכזבה מיידית מתפקידו ומ“מאמצי הקליטה שלו במשרד” בירושלים, ושל קשיי הסתגלות לאווירת השלווה הביורוקרטית שהוא נקלע לתוכה, לדבריו. במכתב פרטי לידידו הטוב פרופ’ עלי גינזברג [256]מעלה שילוח את הרעיון שהוא יחזור לארה“ב לחופשה ללא תשלום ”לצורך חשיבה וכתיבה. גם אם לא לפרסום“. כאשר הדבר יהיה אקטואלי, הוא מוסיף הוא יפנה אליו ואל ארתור [כנראה ארתור דין]. אל התוכנית הזאת של חופשה ללא תשלום בארה”ב הוא עתיד לחזור במכתבים אחרים באותו פרק זמן ולאחריו.

בינתיים הוא ממשיך בעבודתו בקדחתנות אך כבר ב–3 בינואר 1958 הוא מתלונן בפני שרת החוץ כי הוא אינו מנוצל וכי תפקיד היועץ מיותר, מיזכרים הוא יכול להגיש לה אישית ודי לדון בהם בסגל המצומצם של המשרד בראשות שרת החוץ. יש כפילות בהתייעצויות ואנשים מעדיפים לדון עם מי שמחליט, ולא עם מי שנותן עצות ואין לו סמכות. שאלת הסמכות שאין לו, מאז סיים את תפקידו כראש “המוסד”, ואשר העדיף שלא להפעיל אותה יתר על המידה גם כשהיתה לו, התחילה להציק לו יותר ויותר בשלב זה של חייו.

ב–2 בפברואר מגיש שילוח בכתב לגולדה מאיר את הצעותיו לשינויים במבנה משרד החוץ. הוא מסביר כי הצעותיו מבוססות על המבנה ושיטות העבודה של מחלקת המדינה האמריקנית. העבודה במשרד החוץ תאורגן “לפי חלוקה גיאוגרפית בדרג הביצוע, וחלוקת אחריות לפי נושאי הפעולה ושטחיה בדרג העליון”.

לפי הצעתו ימונו ארבעה סמנכ“לים בדרגת מנהל מתחת למנהל הכללי. אחד — למינהל ושירות החוץ; שני — לתיאום העבודה המדינית במשרד החוץ עצמו ולתיאום בין המשרד למוסדות הבטחון; שלישי — לפעולה הכלכלית במשרד ולתיאום בין המשרד לבין המשרדים הכלכליים; רביעי — לענייני יהודים בעולם ותיאום ומגע בין המשרד לסוכנות היהודית וגופים אחרים בארץ ובגולה המטפלים בבעיות התפוצה. ראשי החטיבות הגיאוגרפיות יקיימו מגע עם ארבעת המנהלים כל אחד בתחום פעולתו. המנכ”ל וארבעת המנהלים יהיו הנהלת משרד החוץ. “לפי המבנה המוצע יעלה ערכם ויגדלו אחריותם והיקף פעולתם של ראשי המחלקות. והעובדים המרכזיים במשרד יוכלו להתמסר יותר לתכנון, תדרוך מרכזי ותיאום עם מוסדות ממשלת אחרים”, כותב שילוח בהצעתו, בהתכוונו, בלי ספק, גם לעצמו. “בדרך זו תגבר הזיקה ההדדית בין משרד החוץ ומשרדים ומוסדות אחרים של המדינה”. אין ספק ששילוח תפר חליפה לפי מידות עצמו, כפי שהוא הבין ורצה, אבל ייתכן מאוד שהיא היתה יכולה להתאים לצרכיו של המשרד כולו. ראשי המשרד לא רצו בחליפה הזאת והם העדיפו את המבנה הקיים.

במכתב לידידו אליאס ששון ברומא כותב שילוח, יומיים לאחר מכן כי אינו מאמין שג. מ. [גולדה מאיר] תכניס התיקונים “עקב התנגדות חברי הסגל אף על פי שדעתה חיובית”. ואז, מוסיף שילוח, “תעמוד בפני בעיה קשה לגבי המשך עבודתי”. [257]

האמת היא שראובן שילוח כבר פעל במשרד החוץ ברוח הצעתו, ככל שניתן לו. הוא יצר צינורות של תיאום עם המוסדות השונים בתחום הבטחון, הכלכלה והעם היהודי. כלומר, הוא מילא באופן חלקי שלושה מתוך ארבעת תפקידי המנהלים המוצעים בתוכניתו. גם שרת החוץ ניסתה להתקרב למחוז חפצו. בהתאם לרוח תוכניתו שנדחתה, וכפיצוי על דחייתה, מקבל שילוח באותו זמן (ב–19 לחודש), מינוי נוסף — ריכוז המגע בין משרד החוץ לבין משרד הבטחון, המטכ“ל, מפא”י וההסתדרות. אבל לא היו אלה הסמכויות הפורמליות הנכספות של החלטה וביצוע. ואפילו התואר האישי של שגריר ניתן לו רק בחודש ינואר 1959 — חודשים ספורים לפני מותו.

מינוי אישי מאוחר זה יש ביטוי לגורלו העצוב של ראובן שילוח בשיא עשייתו המוצלחת בחודשי חייו האחרונים. הוא רצה להיות שגריר. הוא רצה להיות “מספר 1” בתחום פעולתו ולא רק איש שיוזם רעיונות חדשים ואחרים מוציאים אותם אל הפועל. הוא לא הסתפק בתפקיד של איש שמתאם ומפעיל אחרים מאחורי הקלעים, כ“מושך בחוטים”, בלי סמכות פורמלית מוכרת ומקובלת.

“משה שרת הסביר לו שכוחו אינו יפה בהופעה ציבורית בפני קהל ובראיון בטלוויזיה”, אומר אבא אבן. “זה אכזב את שילוח מאוד וגרם לו הרבה מרירות. כעבור זמן התנגדה גולדה מאיר, זה היה ב–1959, שהוא יהיה השגריר בוושינגטון אחרי, והעדיפה את ”אייב“ (אברהם) הרמן. הוא מת במועקה גדולה כשהבהירו לו שהוא לא המיועד. היה משהו בהסתייגות כלפיו… עם כל כשרונו למגעים עם אנשי מודיעין, דיפלומטים, שרים — פוסטר דאלס העריך אותו מאוד — עם כל זה אני לא חושב שהוא ניסה לפתח את כושר ההופעה הציבורית. אני לא חושב שהוא הרצה אי-פעם בפני ציבור יהודי. אנשים לא רוצים להכיר במיגבלות של עצמם. כשהתקרב לגיל חמישים הוא אמר: כנראה שנגזר עלי להתגלגל ולהיות נושא כלים, אבל כל אחד רוצה להיות ברשות עצמו. החודשים האחרונים לחייו היו חיי מועקה”, מסכם אבן. יחד עם זאת היו אלה חודשי השיא של פעילות מוצלחת ביותר בחייו של שילוח.

ואגב, לא הכל היו תמימי דעים עם תפיסתם של משה שרת ואבא אבן כי ההופעה הציבורית היא התכונה החשובה ביותר של שגריר בוושינגטון. דוד הכהן ציטט את עמדתו של משה שרת בנושא זה במלים בוטות ביותר. הוא מספר כי שרת נימק את התנגדותו למינוי שילוח כשגריר בוושינגטון בגלל צורתו החיצונית. “הוא קטנצ’יק”, מצטט הכהן את שרת בהתייחסות לקומתו הנמוכה של שילוח. “אני אמרתי לשרת ששילוח מתאים”, מספר הכהן ומנדב הסבר פסיכולוגי לעמדתו של שרת. “משה שרת היה נמוך וזה הפריע לו מאוד. הוא רצה להיות גבוה. הפריע לו ששילוח נמוך. אליהו אילת בעל קומה גבוהה והופעה נאה והוא נראה לו מתאים מאוד להיות שגריר”, לגלג דוד הכהן, שגם הוא היה בעל קומה גבוהה ונוכחות אישית חזקה, על ידידו הטוב משה שרת.

גם ארתור בן-נתן, שגריר בעתיד בגרמניה ובצרפת, ובר פלוגתה חריף של שילוח בזמן פירוק המחלקה המדינית, הביע את זעמו על כך ששילוח לא התמנה כשגריר. הוא ראה בכך עוול משווע. “הוא היה ענק”, בעיקר בהשוואה לשגרירים רבים אחרים מאז ועד עתה, קבל בן-נתן.

ייתכן שהיו לגולדה מאיר גם נימוקים ענייניים שלא למנות את ראובן שילוח שגריר. לא מן הנמנע שהפריעה לה גם העובדה שהוא היה מקורב מדי בדעותיו ובפעולותיו בזירה האירופית למנכ“ל משרד הבטחון שמעון פרס ודגל בתיאום ובשיתוף-פעולה הדוק בין משרד החוץ למשרד הבטחון. שמעון פרס היה אז לצנינים בעיני גולדה מאיר בזירת המאבקים הפנימיים במפא”י שלאחר מבצע סיני ולפני “פרשת לבון”. [258] לזכותה של גולדה מאיר ייאמר שהיא לא הפריעה לראובן שילוח ולא הגבילה אותו בשום צעד ויוזמה בתחומי המשרד. ואולי היתה משוכנעת שבתפקידו במשרד החוץ הוא מביא את התועלת הרבה ביותר.

לתחושת המועקה והחרדה של ראובן שילוח עם שובו לירושלים היה לא רק רקע אישי. ההתפתחויות באיזור נראו מדאיגות ביותר באותו זמן, גם אם במבט לאחור התבדו החששות והחרדות בסופו של דבר. הצמרת המדינית של ישראל בראשות דוד בן-גוריון לא עיכלה, כנראה, את גודל הנצחון של מבצע סיני ואת השפעותיו העקיפות החיוביות על מעמדה החדש של ישראל ועל ההבדל שנוצר בהתייחסותו של המימשל האמריקני לישראל ולמצרים של נאצר. ישראל נתפסה בעיני המימשל יותר ויותר כבעלת-ברית ונאצר נתפס בעיניו יותר ויותר כאוייב פוטנציאלי.

אבל היה ניגוד בין התוצאות המצטברות לטווח ארוך לבין החרדות של הטווח המיידי. השנים שלאחר מבצע סיני היו שנים קשות למערב בזירה המזרח תיכונית. התבוסה של בריטניה וצרפת, המעצמות הקולוניאליסטיות מאתמול, במבצע סואץ, נצטיירה במדינות האיזור כתוצאת ההתערבות הסובייטית ולא הלחץ האמריקני. האמריקנים אמנם לחצו על הבריטים לפנות את תעלת סואץ בשנת 1954 ועל הבריטים והצרפתים להפסיק את מבצע סואץ בשנת 1956 בטרם עת, אך כפי שנראו הדברים באותה עת — היו אלה הסובייטים שקטפו את הפירות של הלחצים האמריקניים ושל המדיניות האמריקנית הכושלת. נוספה לכך תוך זמן לא ארוך עליית קרנה של ברה“מ בעולם בזכות הישגיה הטכנולוגיים ועליונותה המיידית בשילוח ה”ספוטניק" הראשון לחלל החיצון ובפיתוח טילים ולוויינים. הדבר הרשים את עמי האיזור והאדיר את תדמיתה בעיני כל עמי העולם השלישי.

כל אלה העניקו תנופה לגל הרדיקליזם והלאומנות בעולם השלישי ובעולם הערבי. מצרים וסוריה החליטו בפברואר 1958 על איחוד והקימו את קע“ם. תוך כמה חודשים נפל המשטר הפרו-מערבי המובהק בעיראק. חוסל בית המלוכה ההאשמי בבגדד והדבר העמיד בסכנה את קיומו של משטר המלוכה ההאשמי הפרו-מערבי בירדן. קרס כמגדל קלפים ”האיחוד הערבי“ הפרו-מערבי בדמות פדרציה בין עיראק וירדן, שנועדה לשמש משקל כנגד לקע”ם.

כל ההתפתחויות הללו לא באו כהפתעה גמורה. קדמו להן אותות מבשרי רע. ראובן שילוח היה בין רואי השחורות בצמרת משרד החוץ. הוא הזהיר והתריע והציע לנקוט יוזמות מקדימות שונות בוושינגטון, באירופה ובאיזור. ארה“ב וישראל אמנם ניצבו יחד נגד עליית הרדיקליזם בעולם הערבי, ואף נגד התגברות השפעת ברה”מ במזרח התיכון, אבל גם בנפרד, בשל הרצון הישן-החדש של ארה“ב שלא לפגוע בתדמיתה ובמעמדה בעיני מדינות ערב השמרניות והפרו-מערביות. היא גם לא התייאשה מן התקווה לשפר את היחסים עם נאצר ולהחליש את תלותו בברה”מ.

ישראל לא יכלה להשתחרר מתסמונת “הפילגש השואפת לבוא בברית-הנישואים”, בעלת-הברית הסמויה למחצה, החלשה והחשופה לפגיעה, בלי ערובה בטוחה ובלי התחייבות הגנתית מוצהרת מצד המערב. בין ישראל לארה"ב התנהל כל הזמן דו-שיח גלוי וחבוי. היו דברים שנאמרו במפורש והיו דברים שכאילו נאמרו והיו אמורים להיות מובנים מבלי להיאמר במפורש.

ישראל ביקשה “מטריה” הגנתית אמריקנית שתהיה פרושה מעל לראשה בגלוי, לעין כל. האמריקנים אמרו שהיא קיימת ותיפרש למלוא רוחבה כשיהיה צורך בכך. בינתיים לא כדאי לנפנף בה, כדי שלא לפסול אותנו בעיני הערבים, כדי שלא לדחוף את חלקם לזרועות הסובייטים ולא לערער את המשטרים הערביים הפרו-אמריקניים; זה יסכן את ישראל יותר מאי-פרישת המטריה האמריקנית מעל לראשה בגלוי, זה יחליש ויקטין את יכולת ההגנה וההרתעה שלה. קודם נחזק את המטריה האמריקנית באיזור כולו, אחר כך נכסה בה גם אתכם. אם נכסה גם אתכם עכשיו, באורח פורמלי ומחייב, תיחלש ותקטן המטריה כולה והערבים יברחו מתחתיה ויערקו לצד הסובייטים ויגדילו את הסיכון גם לכם וגם לנו, בינתיים אינכם זקוקים לה, אל תפחדו ואל תיבהלו מהאיומים הסובייטיים, גם הם וגם הערבים יודעים שאנחנו פה ושהמטריה האמריקנית תכסה גם אתכם ושנחוש לעזרתכם נגדם, אם יתקיפו אתכם. ישראל שאלה: האם הם יודעים? האם אמרתם להם? האם אמרתם גם לסובייטים? האם הם יודעים שגם אנחנו יודעים שאמרתם להם, אם אמנם אמרתם להם?

סימני שאלה מציקים אלה הטרידו את מנוחתם של מנהיגי ישראל באותן שנים, שבמבט לאחור נראות כשנים השקטות והבטוחות ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה. זו היתה תחושתו של ראובן שילוח בשובו לירושלים. אלה הדברים שהוא חש והתריע מפניהם במלים ואף ניסה לפעול נגדם ביוזמות מדיניות בלתי-פוסקות.

לתחילת פעילותו של ראובן שילוח בתפקידו החדש בירושלים, בספטמבר 1957, קדמו כמה התפתחויות באיזור וביחסי ישראל-ארה“ב. ראשונה בהתפתחויות אלה היתה המדיניות האמריקנית החדשה באיזור שנקראה ”דוקטרינת אייזנהאור“, שלפיה הוסמך הנשיא להפעיל את כוחותיה המזויינים של ארה”ב כדי לעזור לכל מדינה במזרח התיכון כנגד תוקפנות מזויינת מצד כל “מדינה הנשלטת על-ידי הקומוניזם הבין-לאומי”. היתה זו ערובת בטחון אמריקנית נוכח האיומים הסובייטיים ועקב החלל הריק במערב שנוצר עם תבוסתן המשפילה של צרפת ובריטניה.

הדוקטרינה אושרה סופית על-ידי שני בתי הקונגרס ב–9 במארס 1957 בעת ובעונה אחת עם ההחלטה הישראלית הסופית על השלמת הנסיגה מסיני ומרצועת עזה. “זה היה, מבחינת המימשל, אחד הפירות מחיסול המשבר אתנו” קבע אז השגריר אבא אבן בדו“ח שלו על המערכה המדינית במבצע סיני. ”כל עוד היה המשבר קיים, היה אישור הקונגרס נתון בספק. המימשל לא היה מסוגל להעביר את הדוקטרינה כל עוד היה מסוכסך עם מנהיגי הסנאט משתי המפלגות בוויכוח על סנקציות נגד ישראל". [259]

גם ישראל הוזמנה להצטרף לדוקטרינת אייזנהאור. היה בכך חידוש ושינוי לעומת העבר. ההזמנה האמריקנית לישראל היתה ביטוי לשינוי מעמדה של ישראל באיזור ולשינוי ביחסי ארה"ב-ישראל. עד אז לא הוזמנה ישראל להשתתף בשום תוכנית הגנה אזורית. הזמנתה הפעם לא הצטיירה כעילה למדינות ערב להחרים את התוכנית האמריקנית להגנת האיזור.

במקביל לכך נעלמו הפקפוקים הישראליים בכל הנוגע להתחברות מדינית וצבאית גלויה עם ארצות-הברית. במצב שהתהווה ב–1957 היוו הסובייטים איום צבאי ומדיני על ישראל. הם סיפקו סיוע צבאי וכלכלי למצרים ולסוריה ונקטו קו תעמולתי עויין ביותר כלפי ישראל. קברניטי המדינה חששו מפני התקפה עליה מצד שכנותיה הערביות בסיוע ובהכוונה סובייטיים. דאגה מסוג זה לא הטרידה את ישראל בשנים הקודמות, לפני העיסקה הצ’כית-המצרית.

עיקר החששות בשנים קודמות היה מפני איום ערבי-בריטי. אך במהלך מבצע סיני התחלפו תפקידי המעצמות באיזור. הסובייטים תפסו את מקום הבריטים כמקור של איום צבאי פוטנציאלי נגד ישראל. הסובייטים איימו, כזכור, כמה פעמים בהתערבות צבאית לטובת מצרים נגד ישראל וגם נגד בריטניה וצרפת. האמריקנים לא התייצבו נגד האיומים הללו. להיפך. הם עשו שימוש תעמולתי ופסיכולוגי לטובתם באיומים הסובייטיים הללו, בלחצם על ישראל לסגת מסיני ורצועת עזה. האמריקנים הזהירו אז את ישראל מפני התסריט הבא: אם ישראל לא תיסוג והמצרים יתקיפו את צה“ל בסיני או בעזה והסובייטים יתערבו וישלחו צבא לעזרת המצרים, ארה”ב לא תוכל להתערב נגד ההתערבות הסובייטית, כי הם יפעלו על אדמה מצרית. יתר על כן — לפני הנסיגה מסיני פרסמו האמריקנים אזהרה מפני התקפה על מדינות ברית בגדד בלבד. גם לאחר שישראל נסוגה מסיני ועזה נשאר האיום הסובייטי בעינו, בלהט החרב המתהפכת מעל לראשה של ישראל, ללא אזהרה אמריקנית מרתיעה. “דוקטרינת אייזנהאור” היתה בגדר תגובה אמריקנית מאוחרת וחלקית בלבד לאיומי הסובייטים.

הציפייה הישראלית המוצהרת היתה שההצטרפות לדוקטרינה תבטיח לישראל הגנה אמריקנית צבאית גם נגד התקפה ערבית הנתמכת על-ידי הסובייטים, ולא רק מפני התקפה סובייטית ישירה. [260] בהודעתו בכנסת ב–3 ביוני 1957 עמד על כך רוה“מ בן-גוריון במפורש: ”ערכה הראשי של החלטת הקונגרס האמריקני היא להרתיע ולמנוע התקפה… ואם יש מדינה במזה“ת שצפויה לה סכנת התקפה יותר מכולן — הרי זו ישראל. אבל אין היא רשאית להתרברב ולהניח שהיא תוכל לעמוד לבדה, גם אם תותקף על-ידי מדינה שכנה הנתמכת על-ידי מעצמה אדירה: ולכן יש לראות בהתחייבות ארה”ב לעזור למדינה נתקפת צעד המגביר גם השלום במזה“ת וגם בטחונה של ישראל”.

ישראל ראתה בדוקטרינה מקור אפשרי חשוב להגדלת הסיוע הכלכלי מארה“ב, ואולי גם מקור להשגת סיוע צבאי, שאותו נמנעה ארה”ב מלתת לישראל עד אז. בנסיבות אלה הגיעה לקצה הרשמי המדיניות המוצהרת של אי-ההזדהות של ישראל משנים עברו. אבל לא בלי חששות והסתייגויות. מהודעת ההצטרפות הישראלית לדוקטרינה נשמט במתכוון הביטוי “תוקפנות מצד מדינה הנשלטת על-ידי הקומוניזם הבין-לאומי”, הכלול בדוקטרינה. לא היה בהודעה הישראלית שום איזכור ישיר או עקיף לברית-המועצות, בניגוד להודעות כל שאר מדינות האיזור שהצטרפו לדוקטרינה.

היו לכך כמה סיבות. האחת, ישראל לא התקבלה לשום ברית הגנה צבאית בראשות ארה“ב, לא במישרין ולא בעקיפין. לא באורח מלא ולא באורח חלקי. ממילא היא לא נהנתה מן ההגנה הצבאית המובטחת לכל מדינה שהיתה חברה בברית בגדד או בנאט”ו. עבור יתר מדינות האיזור היתה ההצטרפות לדוקטרינת אייזנהאור בגדר “ביטוח משנה”. מה שאין כך לגבי ישראל, שהוסיפה לחוש שהיא מאויימת על-ידי ברית-המועצות, כפי שעתיד להתברר עד מהרה. סיבה אחרת, חשובה אולי יותר — באותה עת התחדשה העלייה ממזרח אירופה וקברניטי ישראל נטו להיזהר ככל האפשר מלנגח את מנהיגי הגוש המזרחי, כדי שלא לסכן את המשך העלייה. עובדה זאת נתנה בידי ישראל מנוף דיפלומטי יעיל, כדי להשיג את הסכמתה של ארה“ב לכך שנושא ”התוקפנות הקומוניסטית" לא יופיע בהודעת ישראל.

היחס הדו-ערכי של ישראל כלפי הדוקטרינה נשאר בעינו כל הזמן. הוא נבע מהספקנות לגבי התייחסותה של ארה“ב לנאצר ולבלימת השפעתו. מצד אחד היו ביטויים רבים לכך ששליט מצרים נראה אז בעיני וושינגטון כחתרן המתחבר לברית-המועצות והדוקטרינה עשויה להיות מכוונת גם נגדו. ”הנשיא אייזנהאור דיבר נגד נאצר בחריפות מדהימה והאשימו במירמה ובחתרנות“, מדווח השגריר אבן על דברי הנשיא בעת שאירח את שופטי בית-המשפט העליון בארה”ב, לפי תיאורו של אחד מהם באוזני אבא אבן. “הנשיא הביע הערצה להישגי ישראל בזירת הקרב ולעמידתה הנועזת על דעתה”. [261]

אבל היתה גם תוספת מדאיגה לדבריו של הנשיא אייזנהאור באותה הזדמנות. הוא “הביע ספק אם ניתן לפתור את הבעיות היסודיות בעולם על-ידי כוח צבאי”. ספק זה של הנשיא החליש את תוקפה של הדוקטרינה שנשאה את שמו והסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי. ובעיקר נשאר הספק לגבי השאלה שהוסיפה לשמש מקור דאגה לישראל — מה תהיה מידת נכונותו להפעיל כוח צבאי כדי לבלום ולהרתיע את חתרנותו ותוקפנותו של נאצר. במבט לאחור, ובחכמה לאחר מעשה, נראית הדאגה הישראלית באותו פרק זמן כמופרזת, משום שמבצעי סיני וסואץ הרתיעו את נאצר מחזרה לשימוש בכוח והאמריקנים שלחו את ה“מארינס” ללבנון. אבל היה אז בכל זאת מקום לחשש מהשפעתו המתסיסה והמלהיבה של הנאצריזם הרדיקלי והפאן-ערבי שהתפשט במדינות ערב כדליקת קוצים.

ראובן שילוח היה בין המודאגים מהתפתחויות אלה, למרות דוקטרינת אייזנהאור והזמנת ישראל להצטרף אליה. “מהשיחות עם ידידינו… ובעיקר עם דאלס, מתברר כי מדיניות ממשלת ארה”ב כיום היא להימנע מסכסוך גלוי עם נאצר ולפעול נגדו בדרכי עקיפין בעיקר על-ידי חיזוקם של גורמים ערביים מתחרים בנאצר: עיראק, לבנון, ירדן של חוסיין ובמיוחד המלך סעוד, אשר בו רואים כיום הגורם העיקרי אשר בעזרתו אפשר לערער ולמוטט ההגמוניה הנאצרית“. [262] ”המגמה העיקרית… היא לארגן חזית סעודית-האשמית-לבנונית נגד החזית המצרית“, ממשיך שילוח ומסביר כי לדעת החוגים האמריקניים, ”אם הם יצליחו ותקום חזית פרו-מערבית ואנטי-נאצרית ואנטי-סובייטית יהיה הדבר גם לטובת המערב וגם מעניינה של ישראל… בכל העניינים היסודיים של ישראל באיזור יש להתקדם בקצב מועט ומוצנע. לגבי שיט במפרץ עקבה ומיצרי טיראן אין לדחוק את קץ הביצוע. תבוא אוניה כפעם בפעם אך בצנעה ובשקט. אין לדחוק הקץ לגבי צינור הנפט… לפי שעה אין להרגיז נאצר יותר מדי ולתת בידיו קלף תעמולתי נגד המערב ונגד סעוד".

ישראל לא נטתה לקבל את ההצעה הזאת. להיפך: “המסקנה שלנו היתה להעמיד ארה”ב במבחנים מעשיים ללא דיחוי“, ממשיך שילוח. הכוונה — לזרז שיגור אוניות לאילת, ללחוץ על שיגור אוניות אמריקניות ולפעול להנחת צינור הנפט מאילת לבאר-שבע ומשם לאשקלון. [263] אבל לא היה די בכך. התפיסה המדינית והאסטרטגית של ראובן שילוח בכל שנות שהותו בוושינגטון הדריכה אותו גם בשובו לירושלים — הפיכת ישראל לנכס אסטרטגי לארה”ב בתנאים החדשים שהיו קיימים אז במזרח התיכון. להציע לאמריקנים “אלטרנטיבה ישראלית חיובית” מנקודת ראות אמריקנית, ולא להסתפק בהדגשת האינטרס הישראלי הצר כנגד התפיסה האמריקנית הכוללת. תפיסה זו הובילה את שילוח לכל היוזמות של כינון “ברית הפריפריה”, או “החגורה”, כפי שהיא נקראה אז בניירת הישראלית הפנימית. המטרה היתה — לכונן ברית אזורית של שיתוף-פעולה ל“בלימת החתרנות הנאצריסטית וההתפשטות הסובייטית” — בהשתתפות ישראל ולא נגדה. לכונן ברית ישראל-תורכיה-איראן, במקום הברית של סעודיה-עיראק-ירדן, שמפניה התריע שילוח ערב יציאתו מוושינגטון.

הדחיפה המיידית לכינון הברית עם תורכיה ואיראן היתה סוריה. בארץ זאת גברו הנטיות הפרו-סובייטיות יותר מבכל מדינה ערבית אחרת, כולל מצרים הנאצרית. זה התחיל לפני מבצע סיני וגבר ביתר שאת מייד לאחריו, במהלך שנת 1957. הדאגה הפכה לחרדה ממש כשנחתמה עיסקת הנשק הסורית-הסובייטית ב–27 באוקטובר 1957 והגנרל עפיף ביזרי התמנה לרמטכ“ל צבא סוריה. גנרל סורי זה היה ידוע כבעל נטיות קומוניסטיות מלחמתיות וארה”ב היתה מודאגת פן תוחרף המתיחות בגבול ישראל-סוריה ותגבר הסכנה של התלקחות כללית באיזור כתוצאה מכך.

האמריקנים פרסמו אזהרות נגד פעולות תוקפנות סוריות. הנשיא אייזנהאור הכריז [ב–11 בספטמבר 1957], תוך שהוא עושה שימוש בנוסח השאוב מדוקטרינת אייזנהאור והמאפשר פעולה צבאית בשעת הצורך: “בל ידחוף הקומוניזם הבין-לאומי את סוריה לפעולות תוקפנות נגד שכנותיה”. גם שר החוץ דאלס איזכר בעקיפין את הנוסח הכלול בדוקטרינת אייזנהאור, כאשר אמר באו“ם ש”ברית המועצות עוסקת בפעולות ישירות ובלתי-ישירות שמגמתן לסכן את חרותן, עצמאותן ושלמותן של מדינות מסויימות במזרח התיכון".

אולם ישראל לא הסתפקה בהצהרות אלה. ממקום מושבו החדש בירושלים משגר שילוח מכתבי אזעקה אל ידידי הנשיא אייזנהאור מ“חוג הידידים” דאז בארני באלאבאן ופרופ’ גינזברג. [264] הוא מתייחס אל “ההתפתחויות הרציניות בסוריה” ולהכרזות בוושינגטון על האיום ל“שכנותיה של סוריה”. זה היה יכול להתייחס גם לישראל, אבל המימשל האמריקני אינו מבהיר בפומבי לסובייטים ולערבים שארה“ב דואגת לבטחון ישראל כמו לזה של ירדן, לבנון וכו’. שליחים אמריקניים רשמיים נשלחים להתייעץ עם התורכים ועם מדינות ערביות ידידותיות ולא עם ישראל. בעיתונים יש ידיעות על משלוחי נשק לירדן ולעיראק, אבל לגבי ישראל נמשך האמבארגו הממשי. אנחנו יודעים שארה”ב מחויבת לבטחונה של ישראל, אבל צריך להבהיר זאת בפומבי ובמודגש לסובייטים ולמנהיגים ערביים פרו-מערביים ופרו-סובייטיים.

בתחילת אוקטובר 1957 תבעה ישראל מארה“ב שתבהיר לסובייטים בצורה חד-משמעית כי היא תגן על מדינות האיזור, ועל ישראל בכללן, במקרה של התקפה מצד מדינה שכנה הנתמכת על-ידי הסובייטים. ישראל חששה מתסריט מסוכן: הסורים ייזמו התלקחות בגבול ישראל שבעקבותיה תהיה הסלמה, מפני שישראל תגיב על ההתגרויות הסוריות. תגובה זאת תאפשר לסובייטים להתערב באורח פעיל נגד ישראל, לשם הגנה על סוריה ולא להתקפה על ישראל (ואכן, ידוע הדבר כי הקו המפריד בין הגנה להתקפה אינו חד וחלק והשאלה ”מי ירה את היריה הראשונה“ יכולה להיות שנויה במחלוקת משפטית ודיפלומטית). מסיבה זו יש צורך שארה”ב תזהיר את ברה"מ מראש באופן הברור ביותר, שלא תתערב במקרה של התלקחות גבול.

ממשלת ישראל גרסה כי המצב בסוריה הוא דגם של מוקד-מתיחות העלול לחייב את הפעלת דוקטרינת אייזנהאור. לפיכך היה מקום, על פי השקפת ישראל, לאזהרה אמריקנית מרתיעה כלפי הסובייטים, כי צבא אמריקני יישלח לזירה אם המאורעות בסוריה יחייבו זאת. התקפות תעמולה סובייטיות חריפות נגד ישראל גרמו לראש הממשלה שישגר איגרת לדאלס ובה חזר ותבע מארה"ב לנקוט פעולת הרתעה ואזהרה כלפי הסובייטים.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון כתב לדאלס כי “נאום השטנה שנשא גרומיקו נגד ישראל באו”ם וכן השיחה הקשה שהיתה לשרת החוץ הישראלית עם שר החוץ הסובייטי וההשמצות הבלתי-פוסקות נגד ישראל בעיתונות הסובייטית — כל אלה מורים כי ברית-המועצות מתכוונת לשחק על הקלף הסורי עד הסוף“. אולם דאלס סירב להזהיר את הסובייטים. הוא אמר כי הצהרה כזאת תעלה את קרנם של הסובייטים בעיני הערבים. האמריקנים לא רצו ”לאפשר לברית-המועצות לעשות הון פוליטי במזה“ת בנושא זה, על רקע הסכסוך הישראלי-הערבי”. רתיעה אמריקנית זאת מלהרתיע מראש את הסובייטים היה מקור לדאגת-קבע בירושלים באותה עת.

בין ישראל וארה“ב נדונו אפשרויות של התערבות עיראקית ותורכית לבלימת המשטר הפרו-סובייטי בסוריה. אך האמריקנים הסתייגו מן הרעיונות הללו. הם עצמם שקלו אז תוכניות של התערבות חשאית להפלת המשטר בסוריה, אך בלי להביא את ישראל בסוד התוכניות השונות, שבסופו של דבר לא יצאו לפועל. לעומת זאת נראתה להם יותר ההצעה הישראלית לפעולה עקיפה על-ידי העמקת הזיקה של ארצות הפריפריה למערב. ואכן, כבר בספטמבר 1957, זמן קצר לאחר התחלת עבודתו בירושלים [265]מעלה שילוח לדיון את שאלת יחסי ישראל-תורכיה, ובעת ובעונה אחת גם את שאלת השתלבותה של ישראל בסידורי ההגנה של המערב. ”ייתכן שהסכנה האורבת לשתי המדינות בעקבות המאורעות בסוריה עלולות להביא התורכים ליתר נכונות לעשות משהו לשיפור היחסים ולהתקרבות. המאורעות האחרונים בסוריה החרידו וזעזעו מעצבי המדיניות במערב כולל ארה“ב…” כותב ראובן שילוח לידידו הוותיק אליאס ששון, המכהן כשגריר ברומא, תוך שהוא מסביר לו את תפקידו החדש. [266] “זעזוע זה חייב לשמש לנו נקודת אחיזה להוציא יחסינו עם המערב מקפאונם ולהשיג דברים אחדים: [1] אזהרה אמריקנית שאינה משתמעת לשתי פנים לרוסיה וגרורותיה במזרח התיכון שכל פגיעה צבאית בישראל תביא תגובה צבאית מערבית; [2] סידורים להתייעצויות קבועות בינינו לבין המחלקה המתאימה במטה נאט”ו, במפקדה האמריקנית בוושינגטון…; [3] חידוש תביעתנו להגברת כוחנו הצבאי בעזרת ארה“ב והמערב”… אין לחזור על פרשת המסע הציבורי ההיסטרי שלאחר העיסקה המצרית, יש לקבל כעובדה שהאמריקנים חיים בתסביך שחיזוק צבאי של ישראל בפומבי ובנשק אמריקני יביא, כביכול, אסון למזה“ת”. על כן, יש להציע להם לחפש פתרון אחר. לומר להם: “סדרו שוב עם בנות בריתכם — צרפת, קנדה, איטליה וכו’ שיציידו אותנו על חשבונכם”.

באותם ימים מסביר ראובן שילוח את תוכנית הפעולה המוצעת על ידו בתזכיר מפורט המופנה אל שרת החןץ גולדה מאיר: [267] “הדוקטרינה האמריקנית מחייבת תהליכים קונסטיטוציוניים ותכנוניים שיקחו זמן. המסקנה: צריך שיוקם בהקדם מוסד של התייעצויות ותכנון לבדוק הסכנות האפשריות ולקבוע אופי וממדי העזרה האמריקנית בבוא המועד”. ועל כן מציע שילוח “לעשות מאמץ עליון להגביר את מידת השתלבותנו בסידורי הבטחון המערביים”. לאחר שהוא קובע שאין סיכוי להגיע בשעה זאת להצטרפות לנאט“ו, או לחוזה בטחון עם ארה”ב, הוא מציע גישה עקיפה: “ממשלת ארה”ב רוצה להתייעץ ולתאם עמנו המדיניות במזרח התיכון. הבה ונקים כלים…“ כדי לקיים מגעים והתיעצויות בדרג המדיני הגבוה ובדרגי הפעולה והתכנון. בקיצור, ”יש צורך ב- Machinery “, קובע שילוח. ולהלן: ”נסכים ליחידת קשר מיוחדת בוושינגטון, במפקדת נאט“ו וכו’, נסכים לחשאיות… העיקר שיוקם מכשיר של תיאום ומגע אשר יאפשר לנו גם ידיעה מפורטת וגם אפשרות לתרום מנסיוננו”.

את הצעתו מסכם שילוח בסעיפים הבאים: הקמת מוסד משותף ישראלי-אמריקני למגע ולתיאום מדיניות במזה"ת; מוסד משותף לתכנון הגנת ישראל וממדי העזרה האמריקנית לישראל במקרה שתותקף; אזהרה אמריקנית תקיפה לרוסיה, סוריה ומצרים (גם אם בצינורות דיפלומטיים ולא פומביים) כי התקפה על ישראל תביא לתגובה צבאית אמריקנית.

במכתב לשגריר אבא אבן בוושינגטון מספר שילוח על שיחה עם בן-גוריון, שבה הוא “קיבל את הערכתי ולמעשה גם את מסקנותיה המעשיות… הוא מעריך מאוד את כוחה והשפעתה של גרמניה בארה”ב ומאמין כי בעזרת צרפת וגרמניה נוכל להניע ארה“ב להסכים לכניסתנו לנאט”ו… הוא מייחס חשיבות גדולה לנשק והתראה לרוסים…“ בהמשך מביע שילוח ספקות לגבי סיכויי הצטרפותנו לנאט”ו וקובע כי “לא נוכל להסתפק בהתראות ובהבטחות שקיבלנו לפי הדוקטרינה של אייזנהאור אם לא ייקבעו סדרים ותוכניות כיצד תבוא ארה”ב לעזרתנו". [268]

באישורה של שרת החוץ גולדה מאיר קרמה תוכנית הפעולה של שילוח עור וגידים. ב–7 בנובמבר 1957 נשלח תדרוך לכל הנציגויות על פעולה בשני מישורים — מאמץ של “שכנוע וכיבוש לבבות” בבירות המערב למען קבלתה של ישראל כחברה שוות-זכויות בנאט“ו. ובמקביל — מאמץ למען הסדר-ביניים מינימלי בן שלושה סעיפים — אזהרה לסובייטים, כינון סדרי קשר, התייעצות ותכנון הגנה בין ישראל לנאט”ו, או ישראל לארה"ב, ועזרה מערבית למימון חימושה של ישראל.

בדברי ההסבר הכלולים בתדרוך הזה נאמר כי “המזרח התיכון הפך מוקד במלחמה הקרה. ברה”מ חותרת להשתלטות על האיזור כולו ואם תצליח תבוא תמורה מהפכנית במצבה של אירופה המערבית וביחסי הכוחות בעולם“. עוד נאמר כי ”הסובייטים לא מעוניינים במלחמת עולם… אבל יוסיפו לנצל הסכסוך הישראלי-ערבי… יש חשש שברה“מ תגיע למסקנה כי התקפה על ישראל באמצעות סוריה ומצרים לא תביא לתגובה מערבית חמורה ולא תגרום מלחמת עולם. יש גם חשש שמנהיגי סוריה ומצרים יחליטו על הרפתקאות צבאיות ויגררו הסובייטים”. ועוד: “לפי שעה אין לישראל כל סידור שיבטיח עזרה ממשית מיידית (צבאית) במקרה שתותקף”.

תידרוך זה משקף נאמנה את פחדיה של ישראל באותה עת. דוקטרינת אייזנהאור כשלעצמה לא נראתה לקברניטי ישראל כבעלת כוח הרתעה מספיק מפני הסכנה הכפולה, האחת — שברה“מ תיזום התקפה צבאית של מצרים וסוריה על ישראל, והשנייה — שהיא תיגרר על-ידי הרפתקה של אחת מהן או שתיהן גם יחד. ישראל נופפה בסכנה הכפולה הזאת כדי לקבל עזרה צבאית ממדינות נאט”ו. ובכך היא הצליחה. מדינות מערב אירופה, ובעיקר צרפת וגרמניה, מכרו לישראל נשק וגרמניה אף העניקה אותו חינם בהסוואה של “השאלה”. ישראל רצתה גם פורמליזציה של הקשרים הצבאיים אתה לחיזוק ההרתעה נגד הסובייטים. בכך היא לא הצליחה. על אף כל רצונם לחזק את כוחה ההגנתי של ישראל, האירופים לא רצו לחולל קרע ביחסיהם עם מדינות ערב המתונות והקיצוניות. הם המשיכו “לחזר” גם אחריה וגם אחריהן.

פרק שני: להשתלב בנאט"ו ובפריפריה

ראובן שילוח סירב להתייאש מאי רצונה של ארה“ב ”להעניק שיניים“ לדוקטרינת אייזנהאור. הוא לא רצה לומר נואש גם נוכח רתיעתם של נאט”ו ומוסדותיו מיצירת קשר פורמלי או בלתי-פורמלי עם ישראל, בנוסף לקשרים שקיימו אתה כמה ממדינות נאט“ו בנפרד. הוא המשיך במאמציו הבלתי-נלאים בהפעלת לחץ מול לחץ. לחץ ישראלי מול הלחץ הערבי. היעד הבא למאמציו של שילוח היתה ישיבת מועצת נאט”ו בפאריס בדצמבר 1957 ולקראתה נקבעה תוכנית מבצע מסועפת ומפורטת.

בישיבת סגל מצומצם ב–11 בנובמבר 1957 מחליטים “להסתמך על דוקטרינת אייזנהאור כדי לתבוע קשרים מיוחדים עם מדינות נאט”ו ובעיקר עם ארה“ב”. בסיכום הישיבה מפרט ראובן שילוח את סעיפי “תוכנית המבצע”, שהיא כה אופיינית לסגנון פעילותו הקדחתני. הוא כותב:

“אבן יכתוב לדאלס. ראשית הפעולה חייבת להיעשות בצרפת ובגרמניה. מציע לחבר במשותף עם המטכ”ל סקירה שתכלול גם את הטיעון הצבאי להצדקת פנייתנו. תומך ברעיון להפעיל מומחים צבאיים (הצעת ליאו כהן: לידל הארט, מרשל ואחרים). אחרי הפנייה לגרמניה ולצרפת יש לפנות לבנלוקס (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) ולסקנדינביה. לגבי כל פעילותנו באירופה חיוני שהיא תיעשה בתיאום מלא עם משרד הבטחון, דהיינו עם מנכ“ל המשרד שמעון פרס. מציע — ששמעון פרס ייצא לאירופה בשיתוף עם איש משרד החוץ. בארץ תתנהלנה שיחות בין ראש הממשלה דוד בן-גוריון לגנרל אלפרד גרינטר [מפקד נאט”ו לשעבר, שהיה אחד מידידי ישראל], ועם בנו של הקאנצלר המערב-גרמני אדנאור". גם הוא היה מתומכיה של ישראל והיה מקורב לאביו ובעל השפעה עליו, כמקווה.

ועוד נאמר בסיכום כי “שרת החוץ מציעה לערוך כינוס נציגינו באירופה כהכנה לפעילות בעניין נאט”ו. הוחלט שהכינוס ייערך בבריסל. שילוח יהיה נציג המשרד ויהיה ראש כנס נציגינו באירופה… במקביל למאמץ בארה“ב תיעשה פעולה מאומצת ומרוכזת בבירות אירופה… החלטנו כי פעולתנו באירופה תיבחן עם נציגינו בכל בירה ובירה… וגם על-ידי מאמץ מיוחד במשרדי הבטחון והמטכ”לים באירופה, מתוך הנחה כי בבירות שונות עלולים גורמי הבטחון להתייחס ביתר חיוב לשיתופנו במערכות ההגנה של המערב מאשר משרדי החוץ שם… על שמעון פרס ועלי הוטל לצאת יחד לסיור קצר באירופה, הן לשם התייעצות עם נציגינו והן לשם שיחות במשרדי הבטחון השונים, כמובן בהשתתפות נציגינו בכל מקום. תיבדק על-ידי ד“ר ברגמן אפשרות השתלבותנו במאגר המידע של העולם המערבי”. [269]

האמת היא שיוזמתו של שילוח נתקלה בהתנגדות לא רק בארה“ב ובבירות אירופה, אלא גם מבית. כל אלה שחלקו על ה”אוריינטציה האירופית“ של שמעון פרס באותם ימים נטו לראות ב”יוזמת נאט“ו” חלק ממנה. אולם האמת היא שהיה רק שטח מסויים של חפיפה בין שתיהן. ראובן שילוח המשיך לדבוק כל הזמן ב“אוריינטציה האמריקנית” וראה ב“יוזמת נאט”ו“ וב”יוזמת ברית הפריפריה“ אמצעים להעמקת הקשרים והאינטרסים המשותפים בין ישראל לארה”ב. זה היה העיקר לדידו, כל הזמן. מכל מקום, הוא נתקל בהתנגדותם של רוב השגרירים בבירות מערב אירופה, על אף תמיכתה המלאה של שרת החוץ והאישור המלא שניתן לתוכנית הפעולה על-ידי הנהלת משרד החוץ.

בין ראשי המתנגדים היו השגרירים יעקב צור בפאריס, אליהו אילת בלונדון וגם ידידו הטוב של שילוח השגריר ברומא אליאס ששון. זה האחרון כתב לו [ב–22 באוקטובר 1957] כי הוא מסתייג בתוקף מנסיון להצטרף לנאט“ו, שלא יצלח ויגרום נזק. המערב מחזר אחרי הערבים ויש סכנה שיתחייב בפניהם שלעולם לא תצורף ישראל לנאט”ו. לעומת זאת כדאי שתינתן ערובה מערבית לבטחון האיזור “על יסוד הסכסוך הבין-גושי ולא על יסוד הסכסוך הישראלי-ערבי ואזי אין מקום למיקוח עם הערבים”. לדברי יעקב צור, שהיה אז שגריר בפאריס, הובעה התנגדות למהלך הזה בכינוס השגרירים בבריסל. הכינוס נערך לפני מועצת נאט“ו בדצמבר 1957 והופיעו בו ראובן שילוח ביחד עם שמעון פרס ואמיל נג’אר. ”אנחנו כולנו, כל השגרירים בארצות מערב אירופה, התנגדנו למשא-ומתן על הצטרפות לנאט“ו. טענתנו היתה שאם אנחנו נכנסים לנאט”ו אנחנו נותנים את הזכות להחליט בענייננו לחוליה החלשה ביותר בשרשרת — תורכיה ויוון וכו’. הצענו לנהל משא-ומתן עם כל מדינה לחוד על ענייני הבטחון של ישראל. אבל הופעל עלינו לחץ חזק על-ידי שילוח לפעול בהתאם להוראות והיו כמה שגרירים שהתנגדותם נחלשה. זאת היתה שיטתו של שילוח", אומר יעקב צור.

ראובן שילוח לא נרתע והעביר [ב–16 בנובמבר 1957] את “תוכנית המבצע” שלו לידיעת השגריר בוושינגטון אבא אבן, בצירוף בקשה שיפנה לשר החוץ האמריקני דאלס מערכת כפולה של תביעות ישראליות. האחת אל ארה“ב כמנהיגת נאט”ו והאחרת — אל ארה“ב עצמה על סמך ”דוקטרינת אייזנהאור". תביעות אלה היו בהתאם לתוכנית הפעולה שמטרתה — חיזוק כוחה הצבאי של ישראל וקשריה עם ארגון ההגנה המערבי.

שילוח מציע לאבן להדגיש בשיחות עם דאלס ועוזריו את השוני במצבה של ישראל לעומת מדינות אחרות הכלולות בדוקטרינה. תורכיה חברה בנאט“ו, איראן ועיראק חברות בברית בגדד שארה”ב משתתפת בוועדה הצבאית שלה. סעודיה, לבנון וירדן קשורות בהסכמי סיוע צבאיים עם ארה“ב. ישראל היא המדינה היחידה באיזור, אשר אין לה כל קשר צבאי באמצעות ברית, או בהסכם ישיר עם ארה”ב. מכאן ההכרח לפחות בתכנון משותף ישראלי-אמריקני. ועל כן מציעים להחליט מייד על קיום שיחות בין המוסדות הצבאיים המוסמכים של ישראל וארה“ב לקביעת התוכניות וממדי העזרה האמריקנית במקרה שנותקף; בעקבות התבססותה של ברה”מ בסוריה ובמצרים וציודן בסוגי נשק חדישים מציעים דיון דחוף בעזרה האמריקנית להשלמת חימושו של צה"ל בנשק הגנתי מתאים.

ואכן, השגריר אבא אבן פנה [ב–23 בנובמבר 1957] לדאלס באיגרת רשמית מטעם ראש ממשלת ישראל, שבה הוא הפנה אל ממשלת ארה“ב את תביעות ישראל לגבי נאט”ו ולגבי ארה“ב במישרין. התביעות לגבי נאט”ו — שישראל תוכל להשתתף במאגר הידיעות והתכנון המשותף, של נאט“ו. היות ויעבור זמן עד שרעיונות אלה ישאו פרי מציע ראש הממשלה להתחיל מייד בדיונים בסידורי הגנה מעשיים; לאפשר לישראל להשתתף בתכנון והסדרי ההגנה הקיבוציים של המערב; לפרסם הצהרה שכל פגיעה במדינה מזרח תיכונית תגרור תגובה מצד נאט”ו; להסתמך על התקדים התורכי ולקבוע סידורי קישור ותיאום עם ישראל, דוגמת אלה שנעשו עם תורכיה לפני הצטרפותה לנאט“ו; לחזק את חימוש צה”ל. והתביעות לגבי ארה"ב במישרין — שייקבע תכנון משותף לגבי העזרה שתוגש לישראל אם תותקף על-ידי מדינה הנתונה למרות הקומוניזם הבין-לאומי. אבא אבן הסביר באיגרת כי החשת עזרה במסגרת דוקטרינת אייזנהאור תהיה מותנית בשלבים הבאים — התקפה, בקשת עזרה, וזיהוי התוקפן כסר למרות הקומוניזם הבין-לאומי. זהו נוהל מסורבל. לכן צריך לקבוע סידורים מיוחדים. עד כאן נוסח פנייתו הרשמית של השגריר אבן אל שר החוץ דאלס.

כל התביעות הישראליות הללו לא נענו בחיוב, כפי שלמדה ישראל לדעת עד מהרה. בישיבת סגל מצומצם מסכם ראובן שילוח את שליחותו במועצת נאט“ו מבלי שיהיה בידו לדווח על הצלחה יתרה: ”פעולת הסברתנו בארצות אירופה המחישה למדינאים את הזיקה בין בטחון מערב אירופה לבטחון המזה“ת… למדינאי מערב אירופה ברור עתה כי אין סידור בטחוני לגבי המזה”ת. לעזר רב היו דברי ראש ממשלת תורכיה שהזהיר מפני התוצאות המרחיקות לכת של השתלטות סובייטית על סוריה… נכשלו מזימות הפיוס על חשבוננו ובהודעת נאט“ו אין זכר לתוכנית 1947 ואין חוזרים על הטענה שמקור המתיחות במזה”ת הוא בסכסוך בין ישראל לערבים… דובר על שמירת ריבונותן של מדינות האיזור".

אמיל נג’אר הדגיש את החשיבות של ההידברות עם ראש ממשלת תורכיה עדנאן מנדרס. שרת החוץ גולדה מאיר סיכמה שהצלחנו למנוע רעה שהיתה צפויה לנו בכנס זה מצד כמה מהמדינות החברות. כן הצלחנו לסלול בכמה בירות דרך לדברים חשובים יותר בעתיד.

אם היו ספקות ותקוות בקשר לסיכויי ההשתלבות של ישראל בנאט“ו, ולו גם בעקיפין ובחשאי, באמצעות מוסדות הביצוע של הארגון, הם נגוזו לאחר הכנס בדצמבר 1957. הפעולה הנמרצת לקראת מועצת נאט”ו לא השיגה אף אחת ממטרותיה הישירות. אבל המלאכה לא היתה, אולי, לגמרי לשווא. ניתן עידוד להידוק הקשרים הבילטרליים בין ישראל למדינות נאט“ו השונות, בברכת רוב המדינות החברות בנאט”ו. זאת היתה תוצאה עקיפה, אבל לא בלתי-חשובה, של כל השתדלנות הישראלית המרוכזת לקראת הכנס. והתוצאה העקיפה העיקרית — סלילת הדרך אל תורכיה.

במכתב לשרת החוץ גולדה מאיר [ב–1 בינואר 1958] מעלה שילוח הצעות להמשך הפעולה המדינית-הבטחונית לכנס נאט"ו. הוא מציע בעיקר להמשיך במאמץ לתיקון היחסים עם תורכיה. שיחת מנדרס-ששון ופנייתו של מנדרס אלינו הוכיחה שהוא מעוניין במגע ידידותי עמנו, כותב שילוח. הוא מציע שאליאס ששון יציע פגישה נוספת עם מנדרס לסידורים מעשיים של שיתוף-פעולה בין שתי הממשלות. בעיקר — לגבי המצב בסוריה, שהדאיג מאוד את שתי המדינות.

למעשה הפכה תורכיה ליעד העיקרי של המאמץ הישראלי החדש בעקבות כנס נאט“ו. המאמץ הזה נעזר במידה רבה בקשרים האישיים שקשר אליאס ששון עם האישים התורכיים מעת כהונתו כציר באנקרה זמן קצר לאחר הקמת המדינה. את הקשרים האישיים הראשונים קשר ששון עם התורכים עוד בוועידת הפיוס בלוזאן, שתורכיה היתה אחת משלוש המדינות השושבינות בה (האחרות היו ארה”ב וצרפת). לאחר כמה זמן התאכזב ששון מכהונתו כציר באנקרה וביקש לעבור לרומא. מבוקשו ניתן לו והוא כיהן כשגריר ברומא שנים רבות, עד שנתמנה להיות שר בממשלת ישראל. אבל הקשרים האישים שלו בתורכיה מאז כהונתו בה הועילו מאוד לפתיחת הדלת התורכית בפני ישראל באותה עת.

שילוח מציע יחד עם זאת להמשיך במבצע ההסברה בבירות מערב אירופה ולקיים מגע נרחב עם עובדי מוסדות נאט“ו בפאריס. ”הם מבינים כי אין אירופה יכולה להתעלם מהמזרח התיכון וכי נפילת המזרח התיכון תערער מעמד המערב… ותסכן קיומה החופשי של אירופה“, כותב שילוח באותו זמן לשגריר אבן בוושינגטון על רשמיו מכנס נאט”ו. “הסיסמה שהתחילה לנסר בחוגים שונים היא הסדרים בילטרליים”, הוא מציין. נציגי נורווגיה ודניה שואלים “למה לא תינתן הוראה למפקד הצי השישי לקיים מגע עם מטה צה”ל ולתכנן במשותף הגנתכם…“ למזכיר מפא”י גיורא יוספטל נמסר ממקורות מפלגתיים באירופה כי “למעשה קיימים הסדרים כאלה אפילו עם שוודיה הנייטראלית”. “המפתח נשאר בידי ארה”ב“ מסכם שילוח, ”וכל מאמצינו באירופה ובתורכיה יכולים לשמש בעיקר פעולות לוואי למאמץ בוושינגטון".

ועוד סיכום לכנס נאט“ו: במכתב לשרת החוץ גולדה מאיר כותב שילוח, כי ”השיחות המרוכזות בענייני בטחון המזרח התיכון, ובייחוד השיחות של מנכ“ל משרד הבטחון שמעון פרס… עם שרי הבטחון וראשי משרדיהם בבירות מערב אירופה, היוו שלב חשוב בהידוק המגע ובהגברת ההכנה במערב אירופה שיש עניין בטחוני משותף בחיזוקנו… אין כאן המקום לפרט… בבירות אחדות יש כבר ביטוי מעשי להבנה זאת”.

כל התקופה הזאת פעל ראובן שילוח מתוך חרדה עמוקה מפני האיום הסובייטי. קרוב לוודאי שהחרדה היתה מוגזמת, אבל היא ביטאה נאמנה גם את הלכי הרוח של דוד בן-גוריון וגולדה מאיר באותם ימים. “אני מודאג מאוד מהאשליות על הפוגה ושיפור ביחסים בין ברית-המועצות לישראל”, כותב שילוח [ב–26 בינואר 1958] ליעקב הרצוג, שבא במקומו כציר ישראל בוושינגטון. “… עניין התנגדותה של ברה”מ לישראל הוא עיקר יסוד בהשקפותיה על המזרח התיכון ולא תכסיס חולף וזמני. אין הבעיה רק ניצול תכסיסי של הקלף האנטי-ישראלי לכיבוש לב העולם הערבי… ברה“מ רואה בישראל אבן נגף עיקרית במסעה להשתלטות מדינית, צבאית וכלכלית באיזור… רק ישראל תתמיד מטעמים היסטוריים, מוסריים ולאומיים בהתנגדותה להשתלטות סובייטית”. ולשגריר אבא אבן כותב שילוח באותו עניין [ב–10 בפברואר 1958] כי “התנגדות ברה”מ לישראל הפכה מתכסיס לעניין של עיקרון. מתחילים להשוות מעמדנו בארץ למעמד הצרפתים באלג’יר. במלים אחרות אנחנו כובשים זרים. התושבים המקומיים רשאים להתקומם נגדנו וחובה על שוחרי השלום לעמוד לימינם".

“השנים הקרובות הן שנות סכנה חמורה לבטחונה ולקיומה של מדינת ישראל”, כותב שילוח לאליאס ששון באותם ימים, “ועלינו לרכז כל מאמצינו בחישול ידידות וברית עם המערב על מנת שיהיה ברור לברית-המועצות ולגרורותיה הערביות, כי אין ישראל מופקרת וכי פגיעה בישראל עלולה להביא להתלקחות עולמית… אני מנסה להחריד אנשינו בארץ ובבירות המערב… אני רואה הכרח שנצא מקפאוננו ושיגרתנו… שנפעל בקצב ובמתח של מטה קרבי… אנו שוכחים… כי אנו מדינה במצור ובמלחמה”.

תיאור מוגזם זה משקף את מצבו של שילוח יותר מאשר את מצבה האמיתי של ישראל. דאגתו של שילוח גוברת בעקבות סיור שערך באירופה במארס 1958. הוא התרשם כי הדעה המקובלת בבירות המערב היא שנאצר הוכיח שוב כי הוא המנהיג המקובל על העולם הערבי… הוא גם הוכיח כי הוא חותר לעצמאות של ממש, ואם רק יושיט לו המערב יד של ידידות, הוא ייחלץ מעול התלות בברית-המועצות. הוא הוכיח עצמאותו בחיסול המפלגה הקומוניסטית בסוריה והכרזתו על האיחוד עם סוריה בלא התייעצות מוקדמת עם ברית-המועצות ועושי דברה. מכאן המסקנה שיש להשלים עמו ולקרבו. גרמניה נוטה לשים דגש על עזרה כלכלית רבתי לערבים, כדי לאזן במידת-מה מעמדה בעולם הערבי המעורער כביכול בגלל השילומים לישראל.

להלכי-רוח אלה ביחס לנאצר היה גם ביטוי כלכלי שלילי כלפי ישראל. בעקבות האיחודים הערביים חששו האירופים “לדחוף את נאצר לזרועות הסובייטים”. זה היה הנימוק שנמסר לישראל לדחיית ההחלטה של מינהל הארגון האירופי לשיתוף-פעולה כלכלי ( O.E.E.C. ) לבין ישראל. הכל כדי שלא להרגיז את נאצר.

מצב זה השתקף גם בכינוס שרי החוץ של נאט“ו בבריסל. שר החוץ האמריקני דאלס יצא להגנתו של נאצר מפני דברי ביקורת של שר החוץ התורכי פאתן זורלו. שר החוץ התורכי תיאר את התבצרות ברית-המועצות במזה”ת והצביע במיוחד על תפקידם של נאצר וקע“ם כערעור עמדות המערב באיזור. הוא תיאר במלים נמרצות את פעולות החתירה ותוכניות ההתפשטות של נאצר וקע”ם ותבע פעולה נמרצת נגד נאצר וחיזוק הכוחות המערביים באיזור, ובמיוחד את חיזוקה של תורכיה. הוא תיאר המצב הכלכלי של תורכיה וטען שהארגונים הכלכליים של נאט“ו והמערב אינם ששים די למען תורכיה… הוא ביקר קשות את הנטייה לפייס את נאצר המסתמנת במערב והזהיר נגד אשליות, כי ניתן להחזיר את נאצר למוטב. במיוחד טען נגד גרמניה המערבית הנמנעת מהשקעות ופעילות כלכלית בתורכיה ובאותו זמן מגבירה פעילותה בקע”ם (מתן אשראי של כ–100 מיליון דולר).

דאלס הסתייג מדברי זורלו. “נאצר… עוד איננו גרור סובייטי”. על המערב… לשפר הקשרים עם נאצר וקע“ם בייחוד בשטח הכלכלי. במידה שקע”ם תוסיף להיות זקוקה למערב עלול להיעצר תהליך הידרדרותה לזרועות הסובייטים… יש הצעות שממשלת ארה“ב תעניק לקע”ם סיוע כלכלי מסויים, אך עוד לא נפלה הכרעה… על אף הסתייגות ממשלת ארה“ב מנאצר ”יש משקל לטענות אלה הממליצים לשמור על המגע עמו“. דאלס חייב את האשראי הגרמני לקע”ם. פינו תמך זורלו, כל השאר תמכו בדאלס.

ואכן, אילו המערב היה משקיע אז יותר בכלכלת תורכיה אפשר שהיתה נמנעת ההפיכה הצבאית באנקרה כעבור שנתיים — במאי 1960 — ששמה קץ לשלטונו ואף לחייו של ראש הממשלה עדנאן מנדרס. הסיוע המוגבר לקע"ם דווקא, ולא למדינות הפרו-מערביות באיזור, העניק תנופה לגל הנאצריסטי הרדיקלי-מהפכני שנהנה משני העולמות, בעוד אשר מדינה כתורכיה יצאה קרחת מכאן ומכאן.

מורת-הרוח התורכית מארה“ב הגיעה באותה עת לשיאה. ראש הממשלה מנדרס ושר החוץ זורלו טענו כנגד ישראל, שאתה הם נמצאים באותה עת ביחסים הדוקים, כי ”ישראל אינה עוזרת להם בארה“ב בקשר לשיפור מצבה הכלכלי של תורכיה”… תורכיה מעיינת מחדש במדיניות כלפי קע“ם… לרגל חוסר הרצון בארה”ב ובאנגליה… לנקוט באמצעים כלכליים חריפים נגד קע“ם”.

ואכן, באותם ימים מבשיל התהליך של שיתוף-הפעולה בין ישראל ותורכיה והוא מגיע לשיאו בפגישה שנערכה ברומא בחודש יוני 1958 בין משלחת ישראלית בראשות ראובן שילוח לבין משלחת תורכית רשמית. הפגישה הזאת סיכמה מהלכים שהתחילו, כזכור, בספטמבר 1957. אז החליטה שרת החוץ גולדה מאיר, לפי יוזמתו של ראובן שילוח, “לבחון האפשרות לתיקון יחסי ישראל-תורכיה שהורעו עם החזרת ראשי הנציגויות של ישראל ותורכיה לבירותיהם בעקבות מבצע קדש”. על א. ששון, שגריר ישראל ברומא, ועל ראובן שילוח הוטל לבחון הדרכים לכך.

בדצמבר 1957 נערכה פגישה בפאריס בין ראש ממשלת תורכיה עדנאן מנדרס והשגריר ששון בהשתתפות שר החוץ התורכי פאתין זורלו. התגלתה זהות דעות בין מנדרס וששון בהערכת המצב במזרח התיכון ונכונות לחפש דרכים להגברת שיתוף-הפעולה בין שתי הממשלות. בהתייעצויות במשרד החוץ הוחלט לחתור לסידורי-קכע במגעים עם תורכיה בהעדר יחסים דיפלומטיים תקינים.

בסוף מארס 1958 ביקש זורלו להיפגש עם ששון בפאריס, בעת כינוס שרי החוץ של נאט"ו. באותה פגישה הציע זורלו שנשתף פעולה עמם בנושאים שונים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושרת החוץ גולדה מאיר החליטו להסתייג באותו שלב מהתחייבות להשתתף במבצע כלשהו, אולם הציעו לקדם בברכה את הרעיון של הפגישה.

ב–17 באפריל 1958 התקיימה בפאריס פגישה נוספת בין זורלו וששון. הוסכם לקיים בהקדם פגישה סודית של מומחים תורכיים וישראליים לשם לימוד יסודי של המצב באיזור. בימים 28 ביוני — 2 ביולי 1958 נערכה פגישה ברומא בין שתי המשלחות.

ראובן שילוח התמנה כראש המשלחת. במהלך הפגישה התפתח ויכוח אידיאולוגי בין ראש המשלחת הישראלית לבין ראש המשלחת התורכית, עדנאן קוראל. קוראל אמר שזו טעות להתעלם מן התנועה הלאומית הערבית. ראובן שילוח אמר לאנשי שיחו כי ישראל אינה מתעלמת מן התנועה הלאומית הערבית ומניעיה, אולם היא קובעת את יחסה לתנועה זאת, כאל כל תנועה לאומית אחרת, בעיקר לפי דרכה. תנועתו של היטלר, למשל, אף היא היו לה שורשים ומניעים עמוקים בעם הגרמני, אמר שילוח. “יחסנו לתנועה זו נקבע לפי הדרך בה הוביל היטלר את התנועה. האמנם לא היה מקום ללחום בתנועה זאת אך ורק משום שהיא התבססה על מאוויים והרגשת קיפוח כנים של העם? יש אמנם להכיר יפה את התנועה הלאומית הערבית, ששורשיה עמוקים… אך יחד עם זאת יש להכיר את הסכנה בדרך אשר תנועה זאת, בהנהגת נאצר, הולכת בה”. בסופו של דבר נקבעו סידורים לפגישות ולשיתוף-פעולה בין המשרדים המקבילים בשתי הארצות וכן לשיתוף-פעולה כולל בין שלוש ארצות “הנדבך הצפוני” — ישראל-תורכיה-איראן ובין ארצות “הנדבך הדרומי” — כגון ישראל וחבש.

וכל הדברים הללו לא היו אלא בגדר הקדמה למה שעתיד להתרחש לאחר ההפיכה בעיראק ב–14 ביולי 1958, ששמה קץ לאחד ממעוזי המערב בעולם הערבי. היתה זו הפיכה צבאית שחוללה מהפכה בעיראק עצמה ובאיזור כולו. גם ביחסי ישראל עם ארצות-הברית ובריטניה נפתח אז פרק חדש.

פרק שלישי: מהפכה בעיראק ובאיזור

ההפיכה הצבאית בעיראק ב–14 ביולי 1958, בראשות גנרל קאסם, שמה קץ למשטר ההאשמי במדינה זאת. היתה זאת הפיכה עקובה מדם שגרמה לשורת זעזועים במזרח התיכון ובמיוחד בבריטניה, שעיראק ההאשמית היתה בת טיפוחיה והחוליה המרכזית במדיניותה המזרח תיכונית. זעזוע ההפיכה העלה את יחסי ישראל-ארה“ב וגם את יחסי ישראל-בריטניה, לשלב גבוה וידידותי יותר. ההפיכה העמידה את ”דוקטרינת אייזנהאור“ במבחן המעשי שלה, ואכן הדוקטרינה לא איכזבה. היא בלמה את גל הזעזועים שעוררה ההפיכה בעיראק ומנעה את גלישתו ללבנון ולירדן. למחרת יום ההפיכה נחתו ה”מארינס“ האמריקניים בלבנון, כדי להבטיח את שלטונה של הממשלה הלבנונית הפרו-אמריקנית. הם סייעו לממשלה להתגבר על מלחמת האזרחים שהשתוללה באותה עת בארץ הארזים בין ”הנאצריסטים“, המוסלמים בעיקר, שנטו להצטרף לקע”ם, לבין אלה שרצו לשמור על עצמאותה וייחודה של לבנון הנוצרית.

בעת ובעונה אחת הטיסו הבריטים לירדן כוח צבאי להבטחת משטרו של המלך חוסיין. טיסות המעבר דרך המרחב האווירי של ישראל התחילו להתבצע בלי לקבל את הסכמת ישראל מראש ולפני שנענתה הדרישה המוקדמת שהציג דוד בן-גוריון לקבלת ערובה אמריקנית לגבי תגובה סובייטית אפשרית על טיסות המעבר. מלכתחילה יצרה הפרשה מתח ביחסי ישראל עם ארה“ב ובריטניה והמתח גבר כאשר פורסמה הודעה ישראלית חד-צדדית על הכוונה להפסיק את הטיסות הללו. פרסום זה בא בעקבות איגרת מחאה סובייטית לישראל, בשבוע השלישי לטיסות והוא גרם לתקרית בלתי-נעימה בין ישראל לארה”ב. האמריקנים טענו שישראל נבהלה מן הסובייטים בצורה מיותרת ומזיקה. ישראל טענה שהיא אינה מוגנת על-ידי ערובות בטחון מספיקות, שמהן נהנות כל המדינות הכלולות באחת מבריתות ההגנה בראשות ארה"ב (פרטים נוספים, להלן). משבר טיסות המעבר פרץ בזמן שראובן שילוח נלווה אל שרת החוץ גולדה מאיר לפגישה עם שר החוץ התורכי בעניין ברית הפריפריה.

בעצם הימים ההם פנה בן-גוריון לנשיא אייזנהאור בעניין פעולות ישראל בברית הפריפריה וביקש סיוע ותמיכה אמריקנית לפעולות אלה. אייזנהאור ודאלס בירכו על פעולות ישראל בהתכתבויות עם בן-גוריון וגם באוזני ראשי מדינות הפריפריה, וזאת תוך כדי הוויכוח עם בן-גוריון בעניין טיסות המעבר. במהלכו של הוויכוח הזה ניתנו לישראל ערובות בטחון נוספות במכתבים ששיגרו אייזנהאור ודאלס אל בן-גוריון.

התוצאה המעשית יותר של כל ההתכתבויות הללו היתה ההחלטה, בפעם הראשונה, למכור לישראל נשק אמריקני במישרין. בשנת 1958 סיפקה ארה“ב לישראל בפעם הראשונה ”נשק יורה“, ולא רק כל מיני פריטי ציוד צבאי מעודפי ציוד וכדומה. היו אלה 100 תותחי לא-רתע 106 מ”מ. האמריקנים סייעו לישראל גם במימון עקיף לרכישת טנקים מסוג “צנטוריון” מאנגליה, על-ידי הגדלת הסיוע הכלכלי לישראל החל מ–1958 בסך כ–10 מיליון דולאר בממוצע. אמנם — בלי לשנות את המדיניות הבסיסית שארה"ב לא תהיה ספק נשק עיקרי לישראל. [270]

ההפיכה בעיראק והתגובות עליה העניקו תנופה וחשיבות ליוזמת ברית הפריפריה שראובן שילוח התחיל בה כשנה קודם לכן, כתגובה על ההתפתחויות בסוריה. בינתיים באה עיראק ומיקדה אליה את עיקר תשומת-הלב והדאגה. שרת החוץ גולדה מאיר היתה, כרגיל, מודאגת מאוד. “ברור שלא תהיה פעולה מערבית כלפי עיראק… יש רושם כאילו יש צורך להתחיל מחדש כל פעם… אנו ערב פיוס כללי של נאצר”, אמרה בהתייעצות פנימית. עם זאת הוסיפה בנימה מעשית: “בעלי-הברית הטבעיים שלנו הם כל אלה המפחדים מנאצר. מאמצינו צריכים להיות מכוונים להתקרב אל המדינות הללו… צריך לשוחח מחדש ובצורה אחרת עם דאלס… להעלות תביעה ברורה הן במישרין והן בעזרת מדינות החגורה [הפריפריה]. ארה”ב צריכה לעודד את המדינות הללו לידידות עמנו ולהושיט עזרה לנו ולהן".

היה בכך נצחון אישי לראובן שילוח. הוא הטיף לרעיונות ברית הפריפריה מאז תחילת עבודתו במשרד החוץ בחודש ספטמבר 1957, ואף הציע תוכנית פעולה מפורטת בינואר 1958, לפני שנחזתה ההפיכה בעיראק. ההצעות שלו, שעוררו ספקות והסתייגות בתחילתן, הפכו עתה ללחם חוקו של המשרד כולו ואף של ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון. בחלוף שבוע ימים בלבד להפיכה מתחילה סידרה של פעולות והתייעצויות ישראליות קדחתניות על נקיטת היוזמות שהתוותה גולדה מאיר גם לעבר ארה“ב וגם לעבר מדינות הפריפריה. באותו יום, ה–21 ביולי 1958, נערכת התייעצות בראשות בן-גוריון וגולדה מאיר ואחרים בעניין ”החגורה הדרומית". [271]

תחילתם של הקשרים עם כמה מארצות אלה נעוצה עוד בימים שלפני מבצע סיני. משה שרת הזכיר אחת מהן ביומנו ב–12.6.1956 זמן קצר לפני סיום תפקידו: “הובהרו סיכויים ממשיים לפעולה משותפת עם מפלגת ‘האומה’ בסודאן ואחד ממנהיגיה עומד לבקר בארץ לשם שיחות מעמיקות”. [272] למחרת היום פונה ראש הממשלה דוד בן-גוריון באיגרת אל הנשיא אייזנהאור. קודם כל הוא מצביע על הסכנות המאיימות על המזרח התיכון והעולם החופשי כולו כתוצאה מהחתרנות הנאצרית-הסובייטית במזה"ת. לאחר מכן מסביר בן-גוריון את תוכנית ישראל להרחבת קשריה עם מדינות הפריפריה לבניית סכר כנגד התפשטות סובייטית נוספת. בהמשך הוא מעלה על נס את הערך המוסרי של פעולות ישראל, המעניק לה מעמד מיוחד בהגשת הסיוע הטכני לארצות אפריקה. [273]

“מי שקרא מחברתו של נאצר על שאיפתו להשתלט על ארצות ערב, האיסלאם ויבשת אפריקה, ויודע משהו מפסיכולוגיה של עמים, לא יופתע ממה שקרה בעיראק, ולא ישלה נפשו שזה סוף פסוק… השתלטות נאצר על המזה”ת הערבי כשמאחוריו עומדת המעצמה האדירה של ברית-המועצות יש לה כמה תוצאות חמורות הנוגעות לכל המערב… אין זה מן הנמנע כי בעזרת הסובייטים ישתלט נאצר על כל אפריקה השחורה", כותב דוד בן-גוריון אל הנשיא אייזנהאור. [274]

בהמשך הדברים מספר בן-גוריון על הקשרים שישראל כוננה עם ארצות הפריפריה “במטרה להקים סכר רב אונים להצפה הנאצרית-סובייטית…”. הוא מספר לנשיא על הצעדים הראשונים של כינון הברית הזאת, שכבר נעשו בהצלחה באותה עת. ככל הידוע ממקורות שונים נרקמו עד אז בחשאי יחסי אמון וידידות עם ממשלת פרס, עם קיסר חבש ולאחר מכן נתהדקו הקשרים גם עם ממשלת תורכיה. ממשלות פרס וחבש היו זקוקות לשירות מודיעין יעיל וכוח צבאי או משטרתי, שיעמוד בפני נסיון הפיכה. ישראל היתה מסוגלת לסייע להן בכך, אך היה דרוש לכך גיבוי אמריקני פוליטי, כספי ומוסרי. בעת ובעונה אחת חזר בן-גוריון ודרש “מתן בטחון לישראל על שלמות גבוליה, ריבונותה וכושר התגוננותה”.

“ברית-המועצות לא תימנע מלהשתמש בכוח בכל מקום שזה יועיל לה”, מוסיף ומסביר בן-גוריון את חששותיו בפני אייזנהאור. “לא במלחמת עולם, כי אינה בטוחה בכוחה ואין לה צורך [בכך]… היא תשתלט על-ידי חתרנות פנימית בכל מקום שזה ניתן — כמעט בכל ארצות אסיה ואפריקה… כל דיבוריהם על דו-קיום אינם אלא מן השפה ולחוץ ונאמרים להונאת התמימים בעולם המערבי והנייטרליסטי… רק במתן עזרה קונסטרוקטיבית לפיתוח הכלכלי של עמי אסיה ואפריקה אפשר להציל אותם מהשתלטות הסובייטים במישרין או בעקיפין”.

פנייתו של בן-גוריון אל הנשיא אייזנהאור נענתה בחיוב. אך רק בחלקה. ניתנה הודעה אמריקנית למדינות הפריפריה על גיבוי ותמיכה בקשריהן עם ישראל. אבל לא ניתן “הבטחון לישראל על שלמות גבוליה, ריבונותה וכושר התגוננותה”. סביר להניח שאייזנהאור ודאלס ראו ביוזמה הישראלית עוד נדבך בבניין שדוקטרינת אייזנהאור היתה אמורה להיות אבן-הפינה שלו. אך הם נמנעו מלהתחייב בפומבי ובאורח מלא להבטחת בטחונה של ישראל, כדי שלא לפגוע במעמדם וביציבותם של המשטרים באותן ארצות ערב שהיו פרו-מערביות ואנטי-ישראליות גם יחד [בעיקר סעודיה]. הם טענו שאין צורך בכך משום שהובהר לסובייטים שארה"ב תחוש לעזרת ישראל אם תותקף.

כאילו כדי לחדד את הדילמה שבפניה ניצבה ישראל נוחתת עליה, כזכור, באותם ימים ממש פרשת טיסות המעבר של בריטניה וארה“ב במרחב האווירי שלה. הפרשה הזאת המחישה את מצבה המיוחד של ישראל כבן חורג במשפחת ”הדוקטרינה האמריקנית", למרות הקירבה הגוברת ביחסי שתי המדינות.

פרשה זאת חשפה את חולשתה של ישראל. מצד אחד האמריקנים תבעו ממנה לתת להם את שירותיהם הטובים, בצורת מעבר חופשי במרחב האווירי שלה. מצד שני — לארה“ב לא היתה מחוייבות פורמלית ופומבית להגן על ישראל. היא דחתה גם קודם לכן את כל הבקשות הישראליות ליצירת צינורות קשר עם נאט”ו והצבא והצי האמריקניים ולקביעת סדרי התייעצות ותיאום לפעולה במצבי חירום.

ב–24 ביולי 1958 נפגש שר החוץ דאלס עם אבא אבן ויעקב הרצוג וביקש רשות להפעלת רכבת אווירית של מטוסי הענק האמריקניים לירדן, במשך שבועיים, במקום הטיסות הבריטיות המרובות שנעשו במטוסים קטנים יותר והיו עלולות להימשך זמן רב. אבן הביע הסכמה ב“עצימת עיניים”, אך הסביר לדאלס את הדילמה הישראלית: “שורש הבעיה הוא שבאים אלינו בתביעות כאילו אנו בעלי-ברית ואנו אמנם מסתכנים כבעלי-ברית ואווירת ברית שוררת בסגנון יחסינו. ואילו אין לנו הבטחון והבטחונות כשל בעלי ברית”. אבן דרש מדאלס להודיע לישראל על נכונות להיכנס לדיונים משותפים על הכרעות ברורות בהתאם להבטחותיו בעניין אספקת נשק לישראל ואחריות ארה"ב לבטחונה.

באותם ימים עצמם, ולעתים גם באותן פגישות, נמשכות ההתכתבויות והשיחות, המתנהלות באווירה חיובית, בקשר לתמיכה בפעולותיה של ישראל בארצות הפריפריה. בשיחה עם אבן מסכים דאלס להשוואה של בן-גוריון בין הפאן-ערביזם הנאצרי לפאן-גרמניזם של היטלר. “להסתדר עם הלאומיות הערבית אין פירושו להרשות השתלטות על מדינות ערביות מתונות, או להסכים לקו הערבי לגבי ישראל”, אמר דאלס וגם כתב זאת לאחר מכן לדוד בן-גוריון.

ב–25 ביולי משיב הנשיא אייזנהאור בחיוב לאיגרתו של בן-גוריון. הנשיא מסתמך על מה שהוא עשה בלבנון להגנת עצמאותה ושלמותה הטריטוריאלית. “תגובה זו שיקפה את הבטחונות ובעיקר את החלטות הקונגרס של ארה”ב, שעצמאותם ושלמותם של עמי המזרח התיכון הן חיוניות לשלום העולם ולאינטרס הלאומי האמריקני. כיוון שהמזרח התיכון כולל את ישראל אתה יכול להיות בטוח באינטרס שיש לארצות-הברית בשלמותה ובעצמאותה של ישראל", קובע הנשיא בשדר התשובה לבן-גוריון והוא מוסיף כי שר החוץ דאלס ישיב לו ביתר פירוט.

ואכן, ב–3 באוגוסט מעביר השגריר האמריקני בישראל אדוארד לאוסון איגרת תשובה של דאלס לבן-גוריון, שנשלחה כתוספת והשלמה לתשובת אייזנהאור ומטעמו, דאלס התייחס בחיוב רב לפעילות ישראל בארצות הפריפריה והביע נכונות לתמוך בה ולדון ביחד בדרכים שבהן תוכל ארה“ב לסייע לה. אך הפיסקה שנראתה אז כחשובה ביותר לשגריר אבן היתה זאת שהתייחסה לבטחונה של ישראל. ”ביחס לבטחון ישראל, הנשיא כבר כתב לך על האימפליקציות של פעולתנו בלבנון לגבי ישראל“. כותב דאלס לבן-גוריון. ומוסיף: ”אמונתנו היא שישראל [צריכה להיות] במצב שיאפשר לה להרתיע נסיון של תוקפנות על-ידי כוחות מקומיים ואנו מוכנים לבחון את האימפליקציות הצבאיות של בעיה זו במוח פתוח".

שתי האיגרות, של אייזנהאור ודאלס, נחשבו כתוספת חשובה לערובת הבטחון האמריקנית לישראל. אבא אבן כותב על “תקופה חדשה ביחסי ישראל-ארה”ב, שיונחו מהיום ואילך על-ידי שני המסמכים החדשים“. איגרת דאלס בשם הנשיא כוללת הבטחה לעזור לישראל בחיזוק הקשרים עם מדינות הפריפריה, כותב אבן. יש בה ”ניתוח נוקב של הנאצריזם“ לפי תפיסתה של ישראל ו”הודייה שישראל חייבת לכלכל כוח צבאי שביכולתו להרתיע כל תוקפנות אזורית [וזה חידוש לעומת טענתם הנוגדת לפני שנתיים]“. ואף ”הבטחה להסיק מסקנות צבאיות מכך“. אבן מצביע גם על התייחסות הנשיא לשלמותה ועצמאותה של ישראל כאינטרס לאומי אמריקני בפעם הראשונה במסמך ממלכתי אמריקני. כל זה הודגש על-ידי אבן כדי להתרים ולערער על הנטיה בירושלים להפסיק את טיסות המעבר לירדן בשמי ישראל. ”אני מרגיש שאנו בפתח תקופה חדשה ביחסים עם המערב ופתאום כאילו ננעלת הדלת", כותב אבן לבן-גוריון. הוא התכוון להחלטה הישראלית על הפסקת הטיסות, שעוררה זעם רב בלבם של אייזנהאור ודאלס. בהתאם לכך דרש אבן מבן-גוריון להודיע מייד על הימנעות מהפסקת הטיסות, כדי שלא להיראות בעיני אייזנהאור ודאלס כמי שנכנעו בבהלה ללחץ סובייטי.

תחילת התקלה היתה נעוצה בהתארכות הטיסות הבריטיות הרבה יותר מן הצפוי. ישראל רצתה להפסיק את טיסות המעבר לירדן, שמספרן הגיע ל–20 ביום, לאחר כשלושה שבועות מאז תחילתן ולאחר שהן נמשכו עוד ועוד — יותר ממה שהובן והוסכם מלכתחילה. מה עוד שהן לא נראו חיוניות כלל ועיקר, אלא עניין של נוחות מינהלית ולוגיסטית לבריטים, שלא טרחו למצוא דרכי מעבר חלופיות. כאשר דלפה הפרשה הלכה וגברה ההתנגדות בישראל גם בקרב כמה שרים, אך בעיקר בחוגי האופוזיציה מימין ומשמאל.

על אלה נוספה הדרישה הסובייטית התקיפה, באיגרת מיום 1 באוגוסט 1958, שהטיסות ייפסקו. ההודעה הישראלית על הכוונה להפסקת הטיסות היתה רצופה משגים ואי-הבנות. היא פורסמה בירושלים מייד לאחר קבלת האיגרת הסובייטית ובלי הודעה ישראלית מוקדמת לאמריקנים ואף מבלי שהממשלה עצמה קיבלה הודעה על כך ואף לא אישרה את ההפסקה. לאחר מעשה הוברר כי ההודעה שפורסמה בירושלים היתה מוקדמת ולא מדוייקת, אבל הנזק הקשה כבר נגרם. היא נראתה לאמריקנים ככניעה ישראלית לסובייטים. דאלס הביע תדהמה ואכזבה חריפה על כך שדווקא ישראל אינה מקיימת מה שהיא דורשת ובכך היא משמשת דוגמה שלילית מסוכנת להעדר נחישות בעמידה מול ההתפשטות הסובייטית. השגריר אבן נתן ביטוי מושחז לזעזוע האמריקני מן העמדה הישראלית, כפי שהיא נתפסה בוושינגטון. אבן מחה בחריפות בזרם של מברקים אל ראש הממשלה על ההודעה הנחפזת בירושלים על הפסקת הטיסות ודרש לפעול מייד לטשטוש הרושם הקשה על-ידי הסכמה להשלמת תוכנית הטיסות לפי שעה. [275]

בעת ובעונה אחת מחה השגריר אבן בתוקף באוזני האמריקנים על הרושם המוטעה שנוצר אצלם כתוצאה מדיווחים מוטעים ופרסומים לא מדוייקים בעיתונות וברדיו על החלטה ישראלית, שלא היתה, לגבי הפסקת הטיסות. אבן הוסיף וטען בשמו של בן-גוריון שמעמדה הבטחוני-המדיני של ישראל שונה לרעה מאלה של המדינות האחרות שבמרחב האווירי שלהן נערכו טיסות המעבר — כגון איטליה, תורכיה ויוון. לישראל אין ערובות בטחון שיש לאיסלנד ולוקסמבורג, למשל, במסגרת נאט“ו. ”אנו לא מוגנים על-ידי ערובה אמריקנית וברה“מ יכולה ומסוגלת להשמידנו בחמש דקות…”, טען אבן משמו של בן-גוריון.

דאלס שלל טענות אלה מכל וכל. “הנשיא החליט, בהסתמך על החלטת הקונגרס, שאם תותקף ישראל על-ידי ברית-המועצות תבוא ארה”ב בכוחה המזויין לעזרת ישראל. אבן שאל את דאלס אם הוא מוסמך למסור לראש הממשלה שאם תותקף ישראל על-ידי ברית-המועצות תילחם ארה“ב בברה”מ. דאלס השיב, לדברי אבן: “בלי שמץ של ספק… ברה”מ יודעת היטב שזהו המצב ולכן כל הסיכויים של התקפה סובייטית הם חסרי שחר לחלוטין ואין שום ערך למכתב ששלחה ברה“מ לישראל… ארה”ב התחייבה לישראל לא פחות מאשר לכל מדינה אחרת ברחבי תבל, לרבות מדינות נאט“ו, שאם תותקף על-ידי ברה”מ, תילחם ארה“ב למענה”.

בן-גוריון מיהר להגיב על הבטחה אמריקנית מפליגה זאת. “בעוד שאיננו מטילים כל ספק ביחס לאינטרס העמוק שארה”ב חשה לגבי שלמותה ועצמאותה של ישראל, כפי שהובע במכתבו האחרון של הנשיא אלי“, כותב בן-גוריון לדאלס ב–4 באוגוסט 1958, ”הרי אף פעם לא ניתנה לנו ערובה חד-משמעית לשלמותנו. וכן גם לא ידוע לנו שמה שנאמר לברה“מ ביחס אלינו תואם את מה שנאמר לה ביחס להתקפה על תורכיה. כמו כן אין אנו יודעים שזה מה שנאמר לנאצר ולשליטים ערביים אחרים המכריזים בגלוי על הצורך בהריסת ישראל. אנחנו מוקפים אויבים המקבלים שפע של נשק מברה”מ וגם מהמערב, בלי שניכנע לפחד… עם זאת אנו מלאי דאגה ביחס לעובדה שעד היום לא הצלחנו לקבל מארה“ב כל סיוע בצורת כלי נשק”.

בן-גוריון מוסיף ומסביר את שיקוליו כראש ממשלה: “בקבלת החלטות הכרוכות בסיכון ברגעים קריטיים לא היתה לי אף פעם התחושה שבטחונה של ישראל מובטח באותה מידה של תוקף כמו מדינות אחרות בעולם החופשי. אני רושם לפני את הצורה הקטגורית המודגשת שבה הודעת לי, דרך השגריר אבן, שאם תבוצע התקפה סובייטית על ישראל יחושו הכוחות המזויינים של ארה”ב לעזרתנו. אינני יכול שלא לרשום לפני שהערות חשובות אלה לא הועברו אלינו בכתב". בן-גוריון רמז בכך שהוא מצפה להתחייבות אמריקנית מפורשת בכתב ולא רק בעל-פה, בשיחה עם השגריר אבן. אבל התחייבות זאת לא ניתנה ככל הידוע ונותרו רק ההתחייבויות הקודמות בכתב של הנשיא אייזנהאור ושר החוץ דאלס.

לשגריר אדוארד לאוסון הסביר בן-גוריון באריכות את סיבות התקלה כביכול בהודעה הישראלית. הוא טען שהיא נבעה מהתארכות הטיסות מעבר למובטח ולנדרש ואף הבהיר שישראל עדיין לא השיבה לאיגרת הסובייטית. וזאת בניגוד לרושם שהתקבל ברדיו ובעיתונות העולמית, כאילו מיהרה ישראל להיכנע בבהלה לאיום הרוסי. השגריר האמריקני הבטיח מצדו שהטיסות יסתיימו תוך יומיים [עד ה–6 או ה–8 באוגוסט]. בהתאם לכך הודיע אבן לדאלס כי אנו מרשים לאמריקנים להשלים בצורה מסודרת את מערכת הטיסות כמתוכנן. וכן נאמר לאמריקנים ולבריטים שהתשובה הישראלית לאיגרת הסובייטית תישלח רק לאחר השלמת המבצע. הבריטים מצאו בינתיים סידורים אחרים להמשך הטיסות לירדן. וכך חלף תוך כמה ימים המשבר של טיסות המעבר ונושאי הפעילות הישראלית בארצות הפריפריה חזרו לתפוס את המקום העיקרי ביחסי ישראל-ארה"ב. [276]

נשאלת השאלה האם נשאר משקע של הסתייגות בלבם של הנשיא אייזנהאור ושר החוץ דאלס ביחס לישראל ואם פרשת הטיסות ציננה את יחסם אליה כבעלת-ברית אמינה. ואולי הם הבינו כי ישראל לא תוכל להרחיק לכת במעורבות צבאית דומה בעתיד, בלי שיינתנו לה ערובות בטחון בפומבי, וכי לא תוכל להסתפק בהתחייבויות החשאיות בלבד שניתנו לה הפעם על-ידי הנשיא ומזכיר המדינה, יהיו מרחיקות-לכת ככל שיהיו. מכל מקום — על פני השטח חזרו היחסים לתקנם ואף נמשכה המגמה של הידוק שיתוף-הפעולה בין שתי המדינות.

במהלך הוויכוח על דרישותיה של ישראל — שתפורסם הצהרה אמריקנית פומבית על התערבות להגנת ישראל אם היא תותקף — התבטא דאלס כי אין כל צורך בכך מפני שארה“ב הוכיחה בפועל את אמינותה בהתערבותה בלבנון. דאלס חזר ואמר: ”לעתים יחסים שאינם מוגדרים עדיפים על פורמולציות, כיוון שקשה לתת ביטוי בכתב לכל האפשרויות“. הוויכוח הזה חזר באמצע שנות השבעים. כאשר שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג’ר תיווך והשיג את הסכמי ההפרדה בין ישראל ומצרים. ישראל התעקשה אז על קבלת ”מיזכרי הבנה“ בכתב מממשלת ארה”ב וקיסינג’ר טען כי דווקא בגלל ניסוחם בכתב היו המיזכרים מלאים משפטי סיוג ותנאי. אבל ישראל העדיפה לקבל הבטחות בכתב. העתיד הוכיח כי ישראל צדקה בתביעתה וכי למסמך כתוב וחתום יש תוקף חוקי מחייב גם לגבי המימשלים הבאים. ויש בכך ערך רב למרות כל ההסתייגויות הכלולות בו. בעיקר היה הדבר נכון לגבי התנאים להידברות עם אש“ף, הכלולים במיזכר ההבנה עם ארה”ב, שאש"ף לא עמד בהם במשך כל השנים.

פרק רביעי: “מותר להתפעל מן התמורה היסודית”

בשבועות ובחודשים שלאחר ההפיכה בעיראק היתה השתלשלות העניינים במזרח התיכון אינטנסיבית ביותר. כמוה גם במערכת היחסים בין ישראל לארה“ב. החששות שמשבר טיסות המעבר ישאיר משקע שלילי ביחסי שתי הארצות פגו בשטף האירועים. לאמיתו של דבר היה חודש אוגוסט החודש ”החם ביותר“ ביחסי שתי המדינות, במובן החיובי של המושג. ה”חום“ הזה נמשך גם בחודשים שלאחריו. ההתפתחות החיובית ביותר היתה קשורה במדינות ”ברית הפריפריה“ ובשיתוף-הפעולה שהלך והתהדק בינן לבין ישראל, בברכת ארה”ב. היתה זאת פעילות חשאית ביותר וכל המגעים בין כל הצדדים קוימו תחת מסווה של סודיות מוחלטת. היה זה אינטרס ישראלי כפול ומשולב שהמימשל האמריקני יביע באוזני שליטי המדינות הללו את תמיכת ארה“ב בשיתוף-הפעולה עם ישראל; ויחד עם זאת – ששליטי המדינות אכן ישוכנעו שארה”ב ניצבת מאחורי התוכנית ומברכת על הפעילות הישראלית בארצות הללו. ניתן לומר שפנייתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון אל הנשיא אייזנהאור בנושא זה באמצע יולי 1958 נענתה בחיוב במהלך החודש שלאחריו. וגם הפעילות הישראלית עצמה התנהלה במהירות ובהצלחה.

הבולטת ביותר באותה פעילות היתה הפגישה בין שרת החוץ של ישראל גולדה מאיר לבין שר החוץ התורכי פאתין זורלו, שנערכה בחשאי בווילה פרטית בציריך ב–2 באוגוסט 1958. סיפור הכיסוי שלה היה “מנוחה קצרה בשווייץ” לאחר הביקור של שרת חוץ הישראלית בפאריס ופגישתה עם נשיא צרפת שארל דה גול. בפגישה עם שר החוץ התורכי הושגה תמימות דעים כפולה ומשולשת. גם לגבי הערכת אופיו השלילי והמסוכן של הנאצריזם והצורך לפעול נגד נסיונות הפיוס המערביים כלפיו, בעיקר מצד גרמניה ואיטליה, וגם לגבי תוכנית פעולה מתואמת בין שתי הארצות בנושא זה. וגם בנושאים בילטרליים בטחוניים וכלכליים, כגון פיתוח כלכלי בענייני תעשיה, נפט, תיירות ועוד. במהלך הפגישה אמר שר החוץ התורכי כי “ישראל ותורכיה צריכות לפעול במשותף כלפי המערב. יכול להיות ערך רב לפעולה כזו כי המערב מתחיל להבין כי רק ישראל ותורכיה הן מבצרים נאמנים לעולם החופשי במזרח התיכון”.

ראובן שילוח השתתף בפגישת שרי החוץ, לאחר שהכין אותה בפגישתו ברומא עם המשלחת התורכית. לאחר הפגישה הוא מדווח לאבן ולהרצוג בשגרירות בוושינגטון [ב–10 באוגוסט], כי הוסכם על תיאום פעולה בין נציגי שתי המדינות בארצות-הברית בתחום ההסברתי והכלכלי. שילוח כותב להם כי השיתוף עם התורכים “עלול להיות מועיל להם יותר מאשר לנו”, אך “יכול להיות משום חיזוק גם למעמדנו אם יתבטאו התורכים ברוח מסויימת הן בחוגי המימשל והן בציבור”. וגם בכיוון ההפוך: “כל מה שיודעים אנשי שיחנו [התורכים והפרסים] יותר על גישתה החיובית של ארה”ב, מחזק הדבר את נכונותם להרחיק לכת בשיתוף עמנו".

ואכן, השגריר אבן מדווח לשילוח על פגישותיו עם שר החוץ התורכי ועוזרו. הוסכם על פעולה ישראלית-תורכית משותפת להשגת תמיכת ארה“ב בבלימה פעילה ויזומה של ההתפשטות הנאצריסטית. ישראל תתמוך בתביעות תורכיה לסיוע כלכלי מארה”ב ותורכיה תתמוך במאמצי ישראל לקבל מארה"ב נשק וערובה בטחונית.

גולת הכותרת של המגעים הללו היתה פגישת ראשי הממשלות דוד בן-גוריון ועדנאן מנדרס שנערכה בחשאיות רבה באנקרה, בירת תורכיה, ב–29 באוגוסט. השתתפו בה גם שרי החוץ של שתי המדינות וכן ראובן שילוח ואליאס ששון מהצד הישראלי ומקביליהם מהצד התורכי. את רשימת הנושאים לשיתוף-פעולה הכין מראש שילוח והיא נקראה ואושרה בפגישה סעיף אחר סעיף. הוסכם על פעולה משותפת בשלושה תחומים: פוליטי, כלכלי וצבאי. [277]

דוד בן-גוריון, כדרכו, לא הסתפק בסידורים מעשיים ופתח בסקירה היסטורית-אידיאולוגית על מגמות ההתפשטות של רוסיה מלפני מהפכת אוקטובר ולאחריה. “שתי סכנות עיקריות אורבות לישראל ולתורכיה — הקומוניסם והנאצריסם. אינני סבור שהקומוניסטים מעוניינים במלחמה, משום שיש בה סיכון גדול ומשום שאין הם זקוקים לה. הם מאמינים שיוכלו להשיג את מטרותיהם בלי מלחמה…”, אמר. “הם ישתמשו בכוח רק אם לא יהיה סיכון של מלחמה. הם מאמינים שיוכלו להכניס פירוד בתוך אויביהם ובטוחים שהזמן פועל לטובתם. ובכן, למה להם מלחמה?”

על התנועה הלאומית הערבית אמר בן-גוריון שהיא “דבר טבעי ולגיטימי. אך מה שקורה במצרים הוא דבר אחר. יש בה דיקטטורה צבאית ואמביציות אימפריאליסטיות להשתלט על מדינות אחרות. יש במזרח התיכון כוחות שאם ישתפו פעולה, יחוזקו ויעבדו ביחד, יוכלו לעצור בעד התפשטות הנאצריסם והקומוניסם. אין שום סיבה מדוע תעמוד מצרים בראש מדינות ערב”, הוסיף בן-גוריון. “בגלל הרעש הגדול שמקימים הערבים סבור העולם כולו, כי כל המזרח התיכון הוא ערבי, ואין זאת אמת. אם יקום גוש של חמש המדינות נוכל להבטיח קיומנו ועצמאותנו והדבר ישפיע גם על צפון אפריקה”, הוסיף.

ראש ממשלת תורכיה עדנאן מנדרס הביע הסכמה מלאה לדברי בן-גוריון והוסיף שכל הישג של נאצר והקומוניזם מגביר את תיאבונם. שר החוץ התורכי הדגיש כי תורכיה מעוניינת “בישראל חזקה וגדולה עד כמה שאפשר, כי זוהי ערובה גם בשבילנו. ואני בטוח שגם לכם רצויות תורכיה ופרס חזקות. הלאומנות התוקפנית היא תמיד סכנה לשכנותיה”.

לפגישה זאת היה המשך בפגישות ובפעולות משותפות בכל תחומי ההסכם. ראובן שילוח מזדרז לחזור לאנקרה ב–2 בספטמבר והוא מסכם את מערכת הפגישות בנושאי השיתוף הכלכלי והצבאי, שאכן יצאו אל הפועל בחודשי ספטמבר ואוקטובר. כל הפגישות התקיימו והושגו סיכומים לגבי היחסים הבילטרליים בין שתי המדינות. [278]

בדו“ח הסי. אי. איי. על שירותי המודיעין והבטחון של ישראל, מחודש מארס 1979, שפורסם על-ידי ”הסטודנטים האיראניים“, כלולים פרטים מאלפים על חשיבותו ותועלתו הרבים של ההסכם הזה. [279] ”הישראלים ניסו במשך השנים לשבור את הטבעת הערבית המקיפה את ישראל על-ירי מעורבות רבה ככל האפשר ויצירת קשרים עם מדינות מוסלמיות לא ערביות. ארגון תלת-צלעי (משולש) בשם טרידנט הוקם על-ידי ‘המוסד’ יחד עם שירותי הבטחון הלאומי של תורכיה [ TNSS ] וכן הארגון הלאומי למודיעין של איראן [ SAVAK ]. מאז ההסכם המשולש הודקו גם היחסים הדו-צדדיים של ‘המוסד’ עם כל אחד משני הארגונים“. ”ארגון טרידנט עסק בהחלפת מידע מודיעיני וקיים שתי פגישות בשנה של ראשי השירותים משלוש המדינות. התנאים הכלליים של ההסכם עם תורכיה העניקו ‘למוסד’, בנוסף למעמד חוקי ביחסים עם שירות הבטחון המקומי, גם אפשרות לאיסוף מידע מודיעיני על פעולות הסוכנים הסובייטיים בתורכיה ולדווח לשלטונות המקומיים על מיבצעי הביון הסובייטי נגד תורכיה מארצות אחרות במזרח התיכון. בתמורה, הסכימו התורכים לספק לישראל מידע מודיעין שאספו סוכניהם, בעיקר על כוונות קע“ם (הקהילייה הערבית המאוחדת שכללה בשנים 1958—1961 את מצריים וסוריה) כלפי מדינת ישראל. בשירות הישראלי העניקו לשירות התורכי גם אימונים והכשרה טכנית בריגול נגדי”.

עד כאן תורכיה. אבל בחודש אוגוסט חלה התקדמות אינטנסיבית גם ביחסים עם יתר הארצות. נערכו פגישות דו-צדדיות עם ראשי השלטון בחבש במסגרת “הנדבך הדרומי”.

שיתוף-הפעולה בין ישראל לחבש התרחב והתהדק במשך שנים ארוכות. שליח רם דרג מישראל נפגש עם הקיסר היילה סלאסיה ביולי 1957. [280] הם דנו בפעולה משותפת נגד חתרנותו של נאצר ועל שיתוף-פעולה בתחומי הכלכלה והפיתוח. השליח הישראלי נפגש עם כמה מעוזריו הבכירים של הקיסר ונקבעו נהלים ודרכי פעולה לתוכנית פעולה בכל התחומים המעניינים את שתי הארצות, לפי המתכונת הכללית, שתוארה בחלקה לגבי תורכיה.

בעת ובעונה אחת התהדקו גם הקשרים עם איראן ועלו לשלב גבוה יותר. קשרים אלה עתידים להימשך שנים ארוכות לתועלתן ההדדית של שתי המדינות. יחסים דה-פאקטו בין ישראל לאיראן כוננו כבר בשנת 1950, אך שיתוף-הפעולה ההדוק ביניהן החל רק ב–1957, במסגרת הפעילויות האחרות של “ברית הפריפריה”. וזאת נוכח תחושת הדאגה מפני ההשפעה הנאצריסטית-הרדיקלית והקומוניסטית במזרח התיכון ובעקבות מבצע סיני והשינוי הדרמטי שהוא חולל במעמדה הצבאי, האסטרטגי והמדיני של ישראל. איראן היתה מעוניינת גם בסיוע ישראלי בתחומי החקלאות, הפיתוח וניצול המדע. היו לכך כמה התחלות. בסתיו 1957 הופנתה בקשה משגרירות איראן בפאריס לשגריר ישראל לקיים פגישה באורח דיסקרטי עם אישיות רמת מעלה מטהראן. היה זה סגן ראש ממשלת איראן שהגיע לפגישה לפי הוראת השאה — לכונן יחסים הדוקים, אך חשאיים, עם ישראל.

שבועיים לאחר מכן התקיימה ברומא פגישה נוספת בין סגן ראש הממשלה האיראני ועוזרו לבין שליחים מישראל בראשות ראובן שילוח. בין הצדדים הוסכם על כינון תקשורת יעילה ובטוחה ועל הצבת נציגים חשאיים בטהראן ובתל-אביב. המשך המגעים היה רצוף. באותו זמן, ואולי קודם לכן, יצאו שליחים ישראליים רבים לאיראן ובתחילת ינואר 1958 הועבר מכתב מדוד בן-גוריון לשאר. בן-גוריון הזכיר את מעשיו של כורש מלך פרס למען היהודים. השאה ביקש למסור לבן-גוריון כי “יקר לו זכר מדיניותו של כורש לגבי עמך והוא שואף להוסיף ולנהוג בהתאם למסורת עתיקה זו”. [281]

בראשית 1958 ביקר בטהראן שר המסחר והתעשיה פנחס ספיר ובאפריל אותה שנה הגיעה ארצה משלחת איראנית בראשות סגן ראש הממשלה. המשלחת נפגשה לשיחות עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, שר האוצר לוי אשכול ושרים אחרים. בין הנושאים שנדונו בשיחות ואף הוצאו אל הפועל בשנים שלאחר מכן — פתיחת קו תעופה של “אל על” לטהראן, ביצוע עבודות פיתוח באיראן על-ידי ישראל, הסכמי רכש צבאי איראני בישראל ועוד. בשלב מאוחר יותר ניתן פומבי חלקי ליחסים בין שתי המדינות, גם מבלי שכוננו ביניהן יחסים דיפלומטיים מלאים. הסיוע והייצוא של ישראל לאיראן הלכו והתרחבו ובתמורה רכשה ישראל מאיראן נפט. היה זה אחד ההסכמים החשובים ביותר מבחינה ישראלית.

כבר ב–10 באוגוסט 1958 נחתם בטהראן על-ידי שר האוצר לוי אשכול ויושב ראש חברת הנפט הלאומית האיראנית מיזכר בעניין הרחבת צינור הנפט בקטע אילת-באר-שבע. המדובר היה בקטע הצינור בקוטר 8 אינטש שפעל מאפריל 1957. עד אוגוסט 1957 הוא הוארך בצינור נפט של 16 אינטש מבאר-שבע לאשדוד ואחר כך לחיפה. במיזכר הוצע להחליף את הקטע אילת-באר-שבע — באורך 120 ק"מ — ל–16 אינטש והדבר בוצע עד ספטמבר 1960. במיזכר נקבע כי יש צורך בהשקעה של 25 מיליון דולר.

היתה זאת תנופה של פעילות ישראלית נרחבת, שמעטות דוגמתה לפניה ואחריה. וסוף סוף נשמעת נימה של שביעות רצון, שמעטות דוגמתה, מפיו של ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון. הוא כותב לשגריר אבא אבן על פגישתו עם מנדרס ועל סיכום ההישגים בנושאי הפריפריה: “ב–6 במאי כתבתי לך על התוכנית להידוק הקשרים בין מדינות ‘המעגל החיצוני’ במזרח התיכון: פרס, תורכיה, חבש וישראל. ציינתי אז כי תורכיה היא החוליה המפוקפקת בטבעת זו. מאז נתמעטו הפקפוקים והקשרים עם תורכיה נתרבו והתבצרו. תחילה התקיימה ‘פגישת שלושה’ (שילוח-ששון-קוראל), כפי שהציע זורלו בפגישה עם ששון. אחר כך נפגשה שרת החוץ עם שר החוץ התורכי ולבסוף נתקיימה שיחה יסודית ומכרעת ביני ובין ראש הממשלה התורכי. הפגישה הזו סודרה בסודי-סודות והשיחות נמשכו יום שלם באנקרה והגענו להסכמה בכל השאלות… לאחר פגישה זו ביקר ראובן [שילוח] בתורכיה וסידר עם עמיתו התורכי כמה הכנות לפעילות שהוסכם עליה בשטח הכלכלי, הצבאי והמדעי… החשש שהבעתי במכתבי ב–6 במאי כי המצב בעיראק מעורער, נהפך לעובדה. הפיכה עיראקית זו עזרה בלי ספק להתקרבות התורכים אלינו. ואם רק ידידינו בארה”ב יעמדו בדיבורם (לפי מכתבי הנשיא 25.7.1958 ודאלס מיום 4.8.1958) יש לקוות שהמעגל החיצוני יהפוך לכוח מהודק ורב משקל במזה“ת. בימי העצרת תיפגש שרת החוץ עם שרי החוץ של תורכיה ופרס וייתכן שבזמן הקרוב תתקיים פגישה ביני ובין קיסר חבש” מוסיף בן-גוריון.

אבא אבן ממהר להשיב באותה נימה של שביעות רצון אופטימית: “לגבי השאלה ‘אם ידידינו יעמדו בדיבורם’ נדמה לי כי התמונה די מעודדת. ידוע לנו מהתורכים כי דאלס דיבר אתם פעמיים. עכשיו נודע לנו כי שגריר ארה”ב בטהראן דיבר על פי הוראת דאלס עם מלך פרס וקיבל תגובה נלהבת… ידוע לנו כי שגריר ארה"ב באדיס אבבה קיבל הוראה לדבר עם מלך חבש לטובת הידוק ההתקשרות אתנו…

ונימה עסקית-אופטימית גם בעניין הרכש: “נדמה לי כי בהיות שרי החוץ דאלס-לויד-מורביל בניו-יורק יוכרע בעניין הטנקים — בין על-ידי אספקה בריטית בעזרה כספית של ארה”ב, בין על-ידי שחרור טנקים אמריקניים בצרפת. מותר להתפעל מהתמורה היסודית המתחוללת ביחסינו עם המערב — בעיקר אחרי ההפיכה בעיראק", כותב אבן לבן-גוריון.

באותם ימים של התרוממות רוח, שלאחר ימי המשבר והחרדה, מעלה השגריר אבן את הצורך במימוש התחייבויות הכלולות באיגרות של הנשיא אייזנהאור ושר החוץ דאלס מלפני כשבועיים-שלושה. אבן כותב לשילוח (ב–13 באוגוסט 1958) שיש צורך בתגובה ישראלית נוספת לשתי האיגרות הללו, כדי להביא לכלל מימוש את ההבטחות הכלולות בהן.

באותו יום מדווח אבן לשילוח על שיחתו החשובה עם דאלס באותם נושאים. אבן מסתמך בשיחה זאת על ההגדרה שבמכתבו של דאלס לבן-גוריון, שלפיה חייבת ישראל להיות מסוגלת להרתיע התקפה מצד מדינות האיזור כולן. בענייני הרכש לחיל האוויר “אנו מסתמכים על צרפת, ובפרשת הצוללות — על בריטניה, שנתנה התחייבות עקרונית. תביעתנו הדחופה מארה”ב: שחרור מיידי של הנשק האנטי טנקי והטנקים, הציוד האלקטרוני, הליקופטרים וכו’. הדגשתי בעיקר שאם ישוחררו תותחים אנטי-טנקיים מייד הדבר ישפיע על שאר בקשותינו הן פה והן במדינות אחרות. העיקר שהוא ייתן אות שיאפשר דיון מפורט ותכליתי בפנטגון… כן חשוב שיעזרו לנו בהקלות כספיות פה ובאירופה. בהמשך לשיחותינו בוושינגטון יחד עם שמעון פרס הסברתי לדאלס את תרומתנו האפשרית בשטח המדעי ותבעתי תדרוך חיובי ממנו לפנטגון".

ואכן, כדי להעריך נכונה את המפנה שחל ביחסי ישראל עם המערב, בידיעתה ובברכתה של ארה“ב, צריך להשוותם לשתי תקופות קודמות — התקופה שלפני מבצע סיני והתקופה שמייד לאחריו. רוב ההסתייגויות האמריקניות כלפי ישראל והאינטרסים ההגנתיים החיוניים שלה, בשתי התקופות הללו, נמוגו. כל השוואה בין יחסי ארה”ב-ישראל בשנים 1955–1954 וב–1957–1956 לבין השנים 1958–1959 תיתן את התוצאה החיובית ביותר לשנתיים האחרונות. ובעיקר — לאחר ההפיכה בעיראק ב–14 ביולי 1958.

לאמיתו של דבר, המפנה התחיל להסתמן כבר קודם לכן — ב“דוקטרינת אייזנהאור” ממארס-מאי 1957. היא ש“הוציאה את ישראל מן הארון” האמריקני, בפעם הראשונה, אבל לא לגמרי. לישראל היה בה מקום רשמי וגלוי, אבל היחסים אתה הוסיפו לסבול מתסמונת הבושה וההצנעה. האילוצים הצבאיים והלוגיסטיים של ההתערבות הצבאית האמריקנית בלבנון והבריטית בירדן המחישו בעליל שישראל היא מדינה מזרח תיכונית, שאי-אפשר ולא כדאי להתעלם ממנה. גם המשבר של טיסות המעבר יכול היה להמחיש לאמריקנים את חשיבותה הגיאוסטרטגית של ישראל. ארה"ב העלתה על שלב גבוה יותר את יחסיה עם ישראל גם במישור הפורמלי, אבל בעיקר במישור הבלחי-פורמלי, הגלוי והסמוי.

היה זה בעיקר הודות לרעיון של ברית הפריפריה, שקרם עור וגידים באותם ימים עצמם, בתגובה לאיום הנאצריסטי ולהצלחותיו המרעישות בסוריה ובעיראק. בחודשי המשבר של יולי-אוגוסט 1958 ולאחריהם נראתה ישראל בעיני וושינגטון כגורם אסטרטגי ראשון במעלה, שיש בכוחו לסייע לחיזוק כל הגורמים באיזור שארה"ב מעוניינת בחיזוקם. הוא המחיש בעליל שישראל היא אכן מדינה מזרח תיכונית, הממלאת תפקיד-מפתח יחד עם מדינות אחרות באיזור, ואף מעבר לו – במדינות אפריקה ואסיה, וממילא — שהאיזור הזה הוא פלוראליסטי ולא פאן-ערבי. ואף לא פאן-מוסלמי.

זה היה הדגל העיקרי של המאבק לעצמאותה ולהשתרשותה של ישראל באיזור בטווח הארוך, ולא רק בטווח המיידי. זהו המאבק המדיני-האסטרטגי והאידיאולוגי נגד תורת “שלושת המעגלים” של נאצר — המעגל הערבי, המוסלמי והאפריקני — שמצרים הנאצרית ניצבת במרכז שלושתם. תורת ברית הפריפריה היתה ניגודה הקוטבי של תורת “שלושת המעגלים” הנאצרית. חישולו של “המעגל החיצוני” של חמש המדינות שישראל במרכזן — ישראל-תורכיה-איראן וישראל-חבש-סודאן — נראה אז כתשובה אידיאולוגית-היסטורית ולא רק כתשובה מעשית הולמת לתורת שלושת המעגלים של נאצר. אמנם, בטווח המיידי נראה היה שהנאצריזם עתיד לצאת כמנצח. אך בטווח הארוך יותר הובסה התורה הפאן-ערבית של מזרח תיכון הומוגני בכוח התורה הפלוראליסטית של ברית הפריפריה.

זה היה הרעיון שראובן שילוח היה הראשון שהגה וטיפח אותו. הוא העיקר. כוחו יפה מאז ועד היום. הוברר אז, שלפחות מנקודת ראות ישראלית — זהו אולי קו התיחום החשוב ביותר במאבקים האידיאולוגיים, המדיניים והצבאיים במזרח התיכון. זהו המאבק ההיסטורי בין העיקרון של איזור פלוראליסטי — שבו יש מקום שווה וצודק לכל המדינות והעמים ולכל הדתות והזרמים השונים בתוך כל אחת מהן, ואף למדינות בעלות משטרים חברתיים ואידיאולוגיים שונים — לבין העיקרון של איזור הומוגני, קונצנטרי, שפאן-ערב, או פאן-איסלאם, הם העקרונות השליטים בו הלכה למעשה. אחד מהם ואולי צירוף של שניהם יחד. וכל יתר הגורמים המזרח-תיכוניים סופם שייבלעו בתוך המאסה ההומוגנית האדירה הזאת ויתבוללו בתוכה.

זו היתה התשובה הקולעת ביותר לשאלה הנוקבת והמטרידה שהציבו הנשיא אייזנהאור ושר החוץ דאלס בתחילתו של מבצע סיני בפני ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושרת החוץ גולדה מאיר: לאן מועדות פניה של ישראל? המאבק ההיסטורי נגד פאן-ערב ופאן-איסלאם התחיל אז — במבצע סיני, שהוכיח מחדש את כוחה הצבאי של ישראל ופתח בפניה את מערכת הבריתות עם ארצות המערב וארצות הפריפריה, ב“דוקטרינת אייזנהאור” שבלמה את ההתפשטות המהפכנית הנאצרית לירדן וללבנון, ואף בעקבות ההפיכה בעיראק וכל תגובות הנגד שהיא עוררה במערב ואף בעולם הערבי והמוסלמי.

גם זה אחד הפראדוכסים של ההיסטוריה. ההפיכה בעיראק נחשבה בשעתה כנצחון גדול לנאצריזם, שקם לתחייה מאפר המפלה הצבאית של מצרים במבצע סיני, וככשלון גדול לארה“ב ולישראל ולכל הכוחות הערביים ה”מתונים" במזרח התיכון. אבל דווקא הנצחון הנאצריסטי הזה, כביכול, התגלה כגורם של חולשה למצרים שעורר וליכד יחד את כל הכוחות הנגדיים במזרח התיכון. ישראל היתה הנשכרת העיקרית מהנצחון הנאצרי המדומה בעיראק. זה לא נראה כך ברגע הראשון וגם לא ברגעים שלאחריו, אבל זה מה שקרה בסופו של דבר.

עיראק ה“מהפכנית” הלכה בדרך עצמאית. בסופו של דבר היתה לה השפעה מפוררת גם על האיחוד המצרי-הסורי שלא עלה יפה. גם בסוריה רחשה העצמאות שהובילה לבסוף לקרע מחודש. ההפיכה בעיראק, שהיתה יכולה להיחשב כשיא ההצלחה של הרעיון הפאן-ערבי, שנאצר דגל בו ועמד לכאורה בראשו, התגלתה כעבור כמה שנים כתחילת הנפילה של הרעיון הזה. ירידת הנאצריזם הפאן-ערבי נמשכת גלים-גלים עד ימינו אלה והיא נמצאת עתה בנקודת השפל הנמוכה ביותר שלה. עכשיו נראה כי אין לרעיון הזה תקומה וכי הגל המוסלמי שוטף את הגל הערבי ומכסה אותו. אבל גם זה עשוי, אולי, להתגלות כאחד הגלים הרבים, הבאים וחולפים בהיסטוריה הארוכה של המזרח התיכון.

“ישראל קפצה אז חמישה צעדים קדימה” אומר אורי לובראני שכיהן כשגריר בחבש, אוגנדה ואיראן. “כעבור כעשרים שנה, במהלך שנות השבעים, נבלמנו ונהדפנו כמה צעדים לאחור. נשארה בכל זאת הקפיצה הגדולה קדימה. קודם כל במזרח אפריקה ובאיזור ים סוף. ואחר כך בכל מערכת קשרינו הסמויים והגלויים עם כל הארצות שהמשיכו וימשיכו להתגונן בפני הרעיון של פאן-ערב ופאן-איסלאם בגלגוליו השונים. הסיפור הזה רחוק מסיומו. אך גם בשעתו — הקשר עם איראן הועיל ליצוא הישראלי וסייע בבניית התשתית הכלכלית של ישראל במשך עשרים שנה. הוא העלה את יוקרתה ומעמדה של ישראל בעולם השלישי, בארה”ב וביתר ארצות המערב, גם אז וגם בשנים שלאחר מכן, שעלילותיהן טרם סופרו".

וכאילו כדי לסיים את המעגל האישי של פועלו של ראובן שילוח בתחום זה. המשיך בו ראש אמ“ן דאז חיים הרצוג, שעשה יחד עם ראובן שילוח את צעדיו הראשונים בהקמת קהיליית המודיעין הישראלית. ”כשנהייתי ראש אמ“ן, באביב 1959 התהדקו היחסים עם תורכיה ועם איראן והגענו להידברות מודיעינית-צבאית גבוהה עם שתי המדינות”, מספר הרצוג. “באיראן הייתי אורח של ראש המודיעין הצבאי גנרל קיא, האיש שראובן שילוח עמד אתו בקשרים הדוקים. בפגישה עם השאה סוכם נוסח הסכם לשיתוף פעולה צבאי ומודיעיני בין שתי המדינות. ההסכם אושר סופית על-ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון. היה זה בדיוק אחרי שראובן נפטר. לפי ההסכם אנשי אמ”ן שלהם התאמנו אצלנו ואני הייתי מוזמן לפגישות של ראשי השירותים האיראניים לדיונים על התפתחויות בעולם הערבי. את הטיוטה של ההסכם הזה סיכמתי עם ראובן בבית-החולים בפגישה האחרונה לפני מותו. כשהבאתי לבן-גוריון את נוסח ההסכם שאושר על-ידי השאה, הוא קם ממקומו לקראתי וחיבק אותי בשתי ידיו". זה חיבוק שראובן שילוח היה מאושר מאוד אילו זכה לקבלו לפני מותו.

“עד ששרף את עצמו”

ראובן שילוח מת פתאום. בטרם עת. הוא מת בבית-חולים תל השומר, אבל כמעט שלא היה איש — וכנראה גם לא מבין הרופאים — שהעלה בדעתו שמותו של שילוח קרוב כל כך. ופחות מכולם שילוח עצמו. הוא המשיך בעבודתו גם בבית-החולים, כמי שעתיד לחזור למשרדו בעוד כמה ימים. הוא לא התייחס ברצינות למצב בריאותו והזניח אותו כל השנים.

“בשנה האחרונה לחייו הוא נסע לחו”ל 32 פעם“ מספר חיים הרצוג. ”אני אמרתי לו: אתה הורג את עצמך. אבל הוא רצה להיות מעורב בכל עניין. הוא אמר לי שהוא נוסע לאיראן ומתכונן לדבר עם גנרל קיא, ראש אמ“ן האיראני. אמרתי לו שיש אישור מבן-גוריון להביא את קיא לארץ ואין צורך שייסע. ואז ראובן נפל למשכב והוכנס לתל השומר ונסעתי לבקר אותו. הוא נראה רע. דיברנו על כך שניסע יחד לאיראן להכנת ההסכם עם אמ”ן האיראני ועברנו על הטיוטה. למחרת — הוא מת".

רעייתו של ראובן שילוח, בטי, זוכרת שהוא עמד לנסוע לתורכיה, או לאיראן, וסביר להניח שהוא התכוון לנסוע גם לכאן וגם לכאן הכל בקשר לעיסוקו בברית הפריפריה. גם הידוק הקשרים עם נאט“ו, שחגג בראשית אפריל 1959 את העשור לקיומו, העסיקו עד ימיו האחרונים. בישיבת סגל מצומצם חודשיים לפני מותו חוזר שילוח ומעלה את הצעות הפעולה שלו ”לקשר אותנו מעשית עם אחד הפיקודים של נאט“ו לשם תכנון משותף… להטיל על אחת או שתיים מחברות נאט”ו לקיים עמנו מגע סודי מיוחד… המטרה להבטיח… [קבלת] הציוד חינם אין כסף, או כמעט חינם. כל ההקלות שהמערב נתן לנו עד כה בשטח זה הן אפסיות ובחלקן אשליה… הכוונה להגיע להסדרים בקשר לחיזוק התשתית של ישראל, להגביר ציודה הצבאי ולשתפה בתכנון צבאי".

כל אלה הם יעדים אסטרטגיים קבועים של ישראל, שהושגו בחלקם הגדול תוך עשור אחד או שניים. ראובן שילוח היה הראשון שהגדיר אותם בפירוט כיעדים מעשיים, גם לגבי מדינות ידידותיות במערב אירופה וגם לגבי ארה"ב, שיש לחתור לקראתם כל הזמן. אלה היו הניירות האחרונים שהגיעו אליו ממשרדו והוא המשיך לטפל בהם על מיטת מותו המתקרב.

בטי — אשה אצילת הליכות, שליווחה אותו בכל תהפוכות גורלו ובקיום אורח חייו, שבו העבודה קודמת לכל ואין הבדל בין יום ללילה ובין חג ליום חול, ונשארה מסורה לו ולזכרו בכל השנים הארוכות שלאחר מותו — לא העלתה על דעתה שמותו כה קרוב. כל ימיו הוא התעלם ממיחושיו ולא הלך לרופאים לבדיקות ולטיפול. בשבועות האחרונים לחייו הוא חש עייפות רבה והיו לו התקפי כאבים עזים בחזהו וגם בידו השמאלית. כל אלה לא עוררו אותו לשנות ממנהגו כל השנים. זוהי בימינו תסמונת ידועה ומוכרת של מחלת לב המחייבת אשפוז דחוף. היא פקדה אותו כמה פעמים, אבל הוא ניסה להתעלם ממנה, עד שהכאבים והעייפות הכריעו אותו. הוא נלקח לבית-החולים כשבוע ימים קודם למותו, על-ידי ידיד קרוב, מנהל בית-החולים פרופ’ חיים שיבא, והיה זה לכאורה רק לבדיקות. היתה זאת פעם שנייה. כמה ימים קודם לכן, בליל הסדר המשפחתי המשותף אצל אביו הרב, חש ראובן שילוח ברע. אותה התסמונת: כאבים בחזה, כאבים ביד שמאל, עייפות רבה. לא היתה לו ברירה: הוא נסע לתל השומר לבדיקות, אך משום מה לא נמצא בהן דבר. הוא יצא מבית-החולים וחזר לעבודתו, כרגיל. הפעם הראשונה הזאת יצרה את הציפיה, שכך יקרה גם כפעם השנייה.

הפעם השנייה היתה ערב נסיעתו לתורכיה, או לאיראן. הוא ביקר בביתה של שרת החוץ גולדה מאיר לתדרוך אחרון וחש לפתע ברע. כלתה של גולדה רופאה במקצועה היתה בביתה באותו ערב, ראתה את שילוח וקבעה כי עליו להיכנס מייד לבית-חולים. בבדיקות הפעם נקבע שיש קרישים בדמו והוא קיבל תרופות לדילול הדם. היה לו חדר לבדו. “הביאו לו המון ניירות מהמשרד והוא ישב במיטה ועבד”, נזכרת בטי שילוח. “הוא אמר לי שהוא חושש שלא יוכל לחזור לעבודה באותו קצב ויצטרך למצוא אולי תפקיד אחר, פחות מעייף. הייתי מבקרת אצלו יום יום וכך גם ביום השבת האחרון. הייתי אצלו פעמיים, בפעם השנייה אחרי הצהרים. בלילה שלמחרת, בשעה 5 לפנות בוקר, הוא נמצא מת במיטתו, כשידו מושטת לעבר פעמון האזעקה”.

“כאשר שמענו באותו יום ראשון את ההודעה ב’קול ישראל’ היינו ממש נדהמים. לא היה לנו כל שמץ של חשש שראובן חולה אנוש, ואפילו לא ידענו שהוא בבית- החולים”, כותב גדעון רפאל, אז שגריר ישראל בבריסל, במכתב אל מנכ“ל משרד החוץ וולטר איתן. ”התיאור שאתה נותן על ימיו בבית-החולים ועל שעתו האחרונה מעורר אצלי את החשש שטעו הרופאים בהערכת חומרת המחלה. כי אם היתה לו מחלת לב שנסתיימה כפי שנסתיימה היו צריכים לנהוג משטר מנוחה והשגחה הרבה יותר חמור… אני חושב שמשה [שרת] ביטא נכון את הרגשת כולנו, שראובן נשרף במתח הגבוה של עצמו. הוא רדף, רדף, ויחד עם זאת הרגיש שהוא נרדף. הוא היה אדם מורכב מאוד. ייתכן שלא ידענו להעריך את תרומתו החשובה למדינה, עד לאפיסת כוחותיו…"

אחד מאלה שחש, לדבריו, במותו המתקרב היה וולטר איתן, מנכ“ל משרד החוץ. ”כאשר הוא חלה הלכנו גולדה ואני לבקר אותו. ישבנו מולו בקצה המיטה וראינו אותו היטב. כשיצאנו נדהמתי כשגולדה אמרה לי: הוא נראה מצויין והוא יתאושש מהר. לי היה ברור שהוא ימות תוך יומיים-שלושה. הוא היה אדם גוסס ויכולת לקרוא על פניו שהקץ הולך ומתקרב ונדהמתי שגולדה לא תופסת מה קורה. אני ראיתי מייד שזה אדם אבוד. זה אולי יותר סיפור על גולדה מאשר על שילוח".

“הוא נעקר מתוכנו בחטיפה והלך לעולמו באותם חפזון ופתאומיות, כאשר נהג שנים ארוכות, מאז היכרתיו בראשונה לפני כחצי יובל שנים”, כתב עזרא דנין, עוד ידיד ושותף לעבודה, בשבעה למותו בגליון “הפועל הצעיר”. “תמיד הייתי תמה: מדוע הוא רץ ונחפז? מה מריץ אותו ללא לאות וללא הרף?… ההיה זה המשך של מסורת של דורות רבנים ותלמידי חכמים, המשמשים את הציבור באמונה, ועיקר דאגתם לציבור, לכלל, שעה שהם בעיני עצמם בעלי חשיבות משנית בלבד? היה זה המשך של סגנון חיי עסקני הציבור של העלייה הראשונה והעלייה השנייה?…”

הלווייתו של ראובן שילוח לבית הקברות סנהדריה בירושלים נערכה ביום שני, ג’ באייר תשי“ט, 11 במאי 1959, למחרת פטירתו. את הכבוד האחרון חלקו לו ראשי המדינה ושריה, הפיקוד העליון של צה”ל והמשטרה, ראשי משרד החוץ ועובדיו, חברי הסגל הדיפלומטי וכן חבריו של המנוח בשירותי המודיעין והבטחון. הספידו אותו שרת החוץ גולדה מאיר ומשה שרת.

“ראובן היה אחד מאלה שגורלם היה להוציא את נשמתם בעבודה”, אמרה שרת החוץ גולדה מאיר בדברי ההספד עליו. “הוא וחבריו, דב [הוז] ואליהו [גולומב], מתו באמצע פועלם. הוא לא ידע רגע של מנוחה. לפני שהשלים את ביצועה של תוכנית אחת, הוא כבר היה שקוע בתכנון התוכניות הבאות. היכרתי אותו במשך חצי יובל שנים, עוד מעבודתו בוועד הפועל של ההסתדרות. בתקופה גורלית זאת לא היה מבצע חיוני שראובן שילוח לא היה שותף בו… ראובן ואני הלכנו יחד בדרך ארוכה. לא תמיד היתה הסכמה גמורה בינינו. היו לעתים ויכוחים סוערים, ומפעם לפעם כעס והתרגשות. אבל שני דברים היו ידועים לכל חבריו: כל מה שהוא עשה הוא עשה ללא סייג ולטובת העניין. כולם העריכו את מחשבתו המקורית והנועזת. תוכניות רבות שהתחיל בהן יהיה קשה לבצע בלעדיו”. ובפנותה אל אשתו בטי והילדים דב ונעמי, אמרה שרת החוץ: “בשנים הנוראות ההן, כשמאות אלפי ילדים יהודים היו בציפורני הנאצים, ראובן היה אחד מאלה שתכננו ועשו למען הצלתם של ילדים אלה מהגיהנום…”

“נסתם הגולל על חיים כה סוערים”, אמר משה שרת באותו מעמד. “זהו מוות משווע, מוות שעקר אדם מן המוקד של פעולה רותחת, של מחשבה נועזת. הוא עצמו היה מוקד של מחשבה ושל פעולה. הוא חי חיים של מתח עליון ולהט של מסירות. חיים מלאי זעזועים ונסיונות, בתקופות ארוכות של סודיות מוחלטת. הוא ניחן בשכל חריף ופיקחות נוקבת. יליד הארץ. היחיד בתוך הסגל האחראי במחלקה המדינית של הסוכנות ובשורה הראשונה של משרד החוץ, שנולד על האדמה הזאת. הוא לא נתבע לרכוש תודעה יהודית — הוא ינק אותה עם חלב אמו וקלט אותה מלקח אביו, הסופר התורני הדגול. הוא לא בא מאחד המרכזים הגדולים של העולם, אלא מפה צמח ומן המרכז החל לראות את האופק הרחב והגיע ליכולת כה מובהקת של היקף עניינים. הטיל הרבה על עצמו, ביקש להיות בעת ובעונה אחת מטה ראשי, חוליית סיור ופלוגת מחץ בעורף ובחזית עד ששרף את עצמו. הוא אבד למשפחה כולה המכונסת פה סביב הקבר. הוא נחטף בעיצומה של תנופת פעולתו והוריד עמו אוצר כה יקר של זיכרון, דעת, נסיון וקשרים אישיים… אין נחמה, אין תמורה ואין תחליף לאותו המקום המיוחד שהיה לך בחיינו ובעבודתנו, ראובן אחי היקר, אחי הצעיר. שלום לעפרך”.

ידידיו הרבים של ראובן שילוח בחוץ לארץ, יהודים ולא יהודים, שליוו אותו בפרקי חייו השונים, לא יכלו לבוא להלווייתו. רבים שלחו מברקי תנחומים לרעייתו, אך לפי אופי היחסים החשאיים שהוא קיים בחייו היו רבים שנצרו בלבם גם את האבל על מותו. בחשאי.

אביו של ראובן שילוח, הרב אהרון יצחק זסלנסקי, פרסם לזכרו את אחד מספריו התורניים, בשם “יחי ראובן”. הספר מחולק לשני חלקים. בחלק האחד — פלפולים רבניים עמוקים בדיני ספירת העומר ומקרא מגילה מאת הרב הראשי לירושלים הרב צבי פסח פראנק, וחידושי תורה של הרב הראשי לתל-אביב הרב יצחק אונטרמן ורבנים אחרים. בחלק השני — הספדים של רבי המדינה, ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ומי שהיה ראש ממשלה ושר חוץ, משה שרת. שני החלקים הללו שפורסמו לאחר מותו של ראובן שילוח היו שני החלקים ששכנו בנשמתו וליוו אותו כל ימיו. הוא חי כחילוני גמור בכל הליכותיו אבל מוצאו, ממשפחת רבנים בירושלים, ניכר היטב באופיו ובהתנהגותו.

היה זה דווקא ראש הממשלה דוד בן-גוריון שלא הסתפק בהבעת צער לאחר מותו, אלא הספיד אותו בצורה עניינית ואף סקר את תחומי פועלו השונים של ראובן שילוח. באזכרה שנערכה בית החלוצות בירושלים ביום השלושים למותו אמר בן-גוריון, כי שילוח היה "אחד הכוחות המעולים, המקוריים והפוריים ביותר של ישראל הצעירה, רב-פעלים במדיניות חוץ בתקופת המחלקה המדינית ובתקופה החדשה של עצמאותנו הריבונית. ראובן היה מחוסן ורחוק משתי הסכנות האורבות לכל מי שעוסק במדיניות חוץ של ישראל: התבטלות בפני העולם הגדול ותקיפי תבל, הנובעת גם מהרגלי גטו ומתוך הרגשת החולשה של מדינה קטנה המוקפת אויבים רבים ומרובים, וגם מהתרברבות מתייהרת ומסוכנת היונקת מנצחונות צבאיים שנחלנו במלחמת הקוממיות ולאחריה. ראובן ידע המיגבלות שלנו, הטבועות בשטחנו הקטן, במספרנו המועט, בשנאה קנאית מצד שכנינו ומצד כוחות אדירים בעולם, אבל הוא הכיר גם הכוחות הגנוזים והאפשרויות החבויות בישראל המחודשת גם לעצמה וגם לכלל האנושיות.

"ראובן היה משחר ילדותו בן-בית, גם בישראל וגם באיזור המזרח התיכון, לא רק מתוך ספרים, אלא גם ובעיקר מתוך מגע בלתי-אמצעי, והוא הכיר היטב את העולם הקטן והגדול בתוכו הוא פועל. הוא היה לא רק עד, אלא גם גורם פעיל ומכוון ביישוב העברי שהתגבש לאומה ריבונית, ובכל שלבי המהפיכה היוצרת הזאת היה מניע פעיל וחלוצי, אם כי מצניע לכת. הוא היה אחד ממכווני המאבק הממושך לקראת עצמאות, ממיילדי המדינה הצעירה וממעצבי מדיניותה לאחר קומה; אולם אופק ראייתו ושדה פעולתו חבקו עולם ומלואו. הוא הבין כי עם ישראל אינו עם מזרח-תיכוני או ים-תיכוני בלבד, אלא עם עולם, והוא בעצמו היה אזרח עולמי מפני שהיה בן טיפוסי ונאמן לעצמו.

"הוא היה בן-בית גם בארצות השכנות והכיר את עמיהן על חולשותיהם ויתרונותיהם, ומשום כך לא נרתע מהתנגשות בלתי-נמנעת, אבל חתר תמיד לקראת הבנה הדדית. והוא התמצא במידה שווה גם בארצות ערב וגם בארצות הפריפריה הבלתי-ערבית שבמזרח התיכון, בפרס, בתורכיה, בחבש ועוד, וגם באירופה ובאמריקה; וכשנפתחו לפנינו שערי אסיה ואפריקה ידע מאין כמוהו חשיבות היחסים החדשים, ובהתלהבותו ובהתרכזותו הרגילה השתקע בטיפוחם.

"מדיניות החוץ של ישראל הצעירה נתברכה בחבר עובדים רבי-כשרון אשר היו מפארים את משרדי החוץ גם של מדינות אדירות — אולם איני מכיר איש אחד שמוכשר לקחת מקומו של ראובן ולעשות המעשה שהוא היה מסוגל לעשות. הוא תמיד ראה בעוד מועד הסכנות והקשיים הצפויים לנו מצד זה או שני, אבל גם מצא תמיד האחיזה הדרושה והאפשרות לחיזוק כוחנו. כוחו היה לא רק בידיעה ובתכונה וביזמה — ויזמתו לא ידעה אף פעם ליאות — אבל הוא ניחן בתחושה אינטואיטיבית עמוקה, בראיית הנולד ובדמיון יוצר, והרגיש בחוש מיוחד לו נתונים ואפשרויות סמויים מעין רגילה, העלולים לחזק מעמדה של ישראל, ולא שקט ולא נח עד שנאחז בהם, הפעיל אותם והעמידם לשירות מטרת חייו — בטחון ישראל והעלאת קרנה בעמים.

“במאמצים מתמידים ובלתי-נלאים אלה לא ידע מנוח, וטס יומם ולילה מבירה לבירה, ממדינאי למדינאי, רקם תוכניות ושקד על ביצוען — מתוך שכחה עצמית גמורה, עד שנתפקע הלב, והגורל המר והאכזר גזל אותו מאתנו. וגדול הכאב והצער, וגדולה האבידה לא רק למשפחתו ולידידיו — אלא גם למדינה ולעם. חסרונו של ראובן יורגש זמן רב — אבל זכרו לא יסוף מקרבנו”.

אילו היה שומע ויודע בשנות עצבונו האחרונות מה בן-גוריון חושב על פועלו ומה יאמר עליו לאחר מותו!

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לראש הדף


  1. במקור: בירשלים, הערת פב"י.  ↩

  2. במקור: תדה, הערת פב"י.  ↩

  3. לפי תיק הסגל של ראובן שילוח הנמצא בגנזך המדינה (3477/41), ואשר פרטיו נמסרו ככל הנראה על-ידי שילוח עצמו, הוא הצטרף ל“הגנה” ולש"י (שירות הידיעות) הערבי בשנת 1929. ואולי זכרונו של שילון מטעה אותו. מכל מקום — שילוח היה נוהג למסור פרטים שונים וסותרים בראיונות ובשאלונים שמילא על תולדות חייו, גם כשהיו חסרי משמעות מיוחדת. כאילו כדי לעטוף את עצמו במעטה של סודיות גמורה.  ↩

  4. מזכיר המחלקה המדינית משה שרתוק מאשר לראובן זסלני תשלום של 3 לא"י לחודש החל מיום 1 בדצמבר 1931. וזאת בתשובה לפנייתו של ראובן אל מנהל המחלקה המדינית חיים ארלוזורוב. הבקשה נענתה תוך כמה ימים. גנזך המדינה, תיקי משרד החוץ, 4373/3.  ↩

  5. שם. שם. 4373/2.  ↩

  6. ראובן זסלני למשה שרתוק, 3.8.1932. אצ"מ 25/7811S.  ↩

  7. דיוקנאי: ראובן שילוח; או סייג לחוכמה שתיקה. “מעריב” 29.5.1953.  ↩

  8. תיאורו של דב הוז להלן מבוסס על מקורות רבים ובתוכם ראיונות עם ישראל גלילי, יוסף אבידר, אהוד אבריאל ואחרים. תיאור תפקידיו במפקדת ה“הגנה” בתקופות שונות ואף בייסוד ה“הגנה”, מאז ההתחלות הטרומיות שלה במלחמת-העולם הראשונה כחלק מקבוצת “הגימנזיסטים” בתוך “הקבוצה היפואית” שנוסדה ופעלה אז — ראה בספר תולדות ההגנה. על תפקידיו הראשוניים האחרים בהסתדרות וב“הפועל”, כגון בפיתוח ההתחלות של שירותי הים והאוויר שלהם, יש חומר מפוזר בספרי זכרונות והספדים של אישי ההסתדרות הבולטים, כגון י. יציב (“דב הוז”) ורבים אחרים, שאפשר למצוא בארכיון תנועת העבודה.  ↩

  9. במהלך שליחותו השנייה, ב–8 כיולי 1934, כותב לו פטריק דומוויל: “האם אתה רוצה שאשלח אליך את הכסף שלך, או שאתן אותו למישהו כאן. אשתדל להשיג לך עבודה ואני מקווה שאמצא לך משהו כשתחזור”. גנזך המדינה 3743/2.  ↩

  10. על ביקורו של ראובן בקורדיסטאן ראה מכתבו מיום 12 ביולי 1934. אצ"מ I, 116/65A, וכן ראיון עם אליהו אילת.  ↩

  11. זסלני לבן-צבי, 7.6.1934, שם.  ↩

  12. שם.  ↩

  13. כך נכתב במקום, הערת פב"י.  ↩

  14. ראיון עם אליהו אגסי, מעובדי המחלקה הערבית בהסתדרות.  ↩

  15. יוסף אבידר על שיחותיו עם ארלוזורוב והוז.  ↩

  16. פעולה באמצעות “שקי זהב” — לפי הביטוי הציורי של אנתוני סימונדס, שעמד תקופה מסויימת בראש הרשת הזאת. גם שאר הפרטים מבוססים על ראיון עם סימונדס, על ספר שנכתב על ידו ולא פורסם ועל מקורות אחרים.  ↩

  17. תיאור תפקידו ואישיותו של פטריק דומוויל מבוסס על כמה ראיונות עם אליהו אילת, עמנואל ילן, ישראל גלילי ואיש המודיעין הצבאי הבריטי אנתוני סימונדס, שירש לדבריו את תפקידו של דומוויל בחודש אוגוסט 1937. אבל ייתכן שדומוויל המשיך בתפקידו גם לאחר מכן.  ↩

  18. אליהו אילת מוסר את גירסתו בנושא זה, שפורסמה גם בכתביו וספריו השונים: “המופתי שנא את ההאשמים, כמשתפי פעולה עם הבריטים שהביאו את המשפחה ההאשמית מן המדבר והשליטו אותה על תושבי הארץ הערבים. האדמיניסטרציה הבריטית תמכה במופתי. הוא היה בעל הכוח והאנגלים הם אופורטוניסטים. הם נוהגים לפי הפתגם הערבי: אם אינך יכול לחתוך את ידו של שונאך, נשק אותה. זה התחיל עם רונלד סטורס, מושל ירושלים, שהתחיל בחיזור אחרי המופתי. לאחר שנים, כששוחחתי בלונדון עם הרברט סמואל (מי שהיה הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל), הוא אמר לי שהמופתי הבטיח לו שישמור על השקט בארץ. וזו היתה, כמובן, איוולת גמורה מההתחלה”, אומר אליהו אילת.  ↩

  19. גנזך המדינה, 3743/3.  ↩

  20. על ידידותו של שילוח לג’יילס אין בידינו כל עדות, פרט לכמה הערות בראיונות עם בטי שילוח ולאה בן-דור, שעזרה לשילוח בעבודות תרגום ועריכה במחלקה המדינית וגם בתפקידים אחרים בתחילת שנות החמישים.  ↩

  21. אצ"מ 25/4433S.  ↩

  22. בריגדיר קיש חייל וציוני, הוצאת מערכות, עמ’ 41.  ↩

  23. ועדות כאלה הוקמו בתל-אביב ואחר כך בירושלים ובחיפה. אצ"מ S25/6275.  ↩

  24. קשה לקבוע את קו התיחום שהפריד אז בין פעילות המודיעין של המחלקה המדינית במגזר הערבי לבין פעילות ה“הגנה” בתחום זה, בתקופה שלפני הקמת הש"י הארצי בשנת 1940.  ↩

  25. מובאת בתזכירו של ראובן זסלני לאליעזר קפלן “מצב הבטחון בארץ”. ינואר 1937, אצ"מ 25/8928S.  ↩

  26. סיכום מתוך ארכיון פרטי.  ↩

  27. ששון וזסלני לשרתוק, 24.11.37, אצ"מ 25/3639S.  ↩

  28. הכוונה לוועדת וודהד שמונתה בינואר 1938, לכאורה כדי להגיש הצעות מפורטות ומעשיות לביצוע החלטת החלוקה של ועדת פיל. זו נתמנתה במאי 1936 והגישה את המלצותיה ביולי 1937. לאמיתו של דבר היה תפקיד “הוועדה הטכנית” לקבור את תוכנית החלוקה, שנדחתה על-ידי הערבים, עוררה מחלוקת בתנועה הציונית, וגם הבריטים למעשה נסוגו ממנה מייד פרסום המלצותיה. כל האירועים הללו היו ברקע כל המסופר בפרק זה על תפקידיו של ראובן זסלני.  ↩

  29. יובל-אוחנה, פלאחים במרד הערבי בארץ-ישראל, עמ’ 145.  ↩

  30. שם. עמ’ 140.  ↩

  31. תזכיר מפגישות זסלני וששון בסוריה 30.1.1938 — 29. אצ"מ. 25/3639S. סיכום זה כוחו יפה גם לגבי השיחות השונות שקויימו ביתר ארצות ערב.  ↩

  32. משה שרתוק, יומן מדיני ג‘, עמ’ 88.  ↩

  33. דו“ח זסלני וששון על המסע לדמשק ולביירות, 4.4.1938, אצ”מ 25/3639S.  ↩

  34. לפי עדויות של עזרא דנין ויהושע פלמון וכן בספרו של יובל ארנון-אוחנה, פלאחים במרד הערבי בארץ-ישראל, עמ’ 157–156 ועוד.  ↩

  35. כך עולה מחשבון הוצאות שהוגש למחלקה הכספית של הסוכנות בתאריכים 4.6.1938—1, אצ"מ 1–284S.  ↩

  36. משה שרתוק, יומן מדיני ג‘, 28.6.1938, עמ’ 149.  ↩

  37. הש“י הוקם בספטמבר 1940 במוסד של הסוכנות היהודית אשר התחייב למלא גם תפקידים של שירות מודיעין חשאי בשביל ה”הגנה“. בראשו הוצב שאול מאירוב (אביגור) וזאב שרף כמרכז. עוד קודם לכן, ביוני 1940, נפתחה מחלקה ערבית מיוחדת בהנהלת עזרא דנין, שעסקה בעבודת מודיעין שיטתית ומסודרת בקרב הערבים. קיצור תולדות ההגנה, עמ’ 313. כל הפעולות המתוארות לעיל קדמו להקמה הש”י הארצי.  ↩

  38. המובאות מדברי דנין מבוססות על ראיון אתו ועל ספרו, תעודות ודמויות.  ↩

  39. אצ"מ 5 25/3100S.  ↩

  40. במקור: ושם, הערת פב"י.  ↩

  41. לפי גירסה אחרת, שאותה השמיע במרכז מפא“י ב–12 בספטמבר 1939, אמר בן-גוריון: ”עלינו לעזור לצבא כאילו לא היה ‘ספר לבן’, ועלינו להילחם ב’ספר הלבן’ כאילו לא היתה מלחמה", מצוטטת בספרו של יואב גלבר, ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, עמ’ 158.  ↩

  42. יואב גלבר. שם, עמ’ 205.  ↩

  43. המיפקד היה אקט הפגנתי-מוסרי בלבד, משום שלא חייב את המתפקדים לשום מעשה מיידי. אבל הוא שימש בסיס לאגדה על כוחה הצבאי של ה“הגנה” המונה 100 אלף איש והשפיע על החלטות מדיניות חשובות שהחליטו הבריטים מאז ועד סוף המנדט. גם הערבים הושפעו ממיפגן זה של כוחו הצבאי של היישוב.  ↩

  44. במקביל פעלה התנועה הרביזיוניסטית כארץ, בראשותו של ד“ר אריה אלטמן, והציעה מתנדבים למאמץ המלחמתי מקרב חברי המפלגה הרביזיוניסטית ובעיקר מאנשי ”הארגון הצבאי הלאומי“, שהתפלג אז והיה שרוי במשבר קשה. רבים מחבריו העדיפו להתגייס לשורות הצבא הבריטי וליחידות המיוחדות שלו, ובראשם דוד רזיאל, מפקד האצ”ל, שנפל בעיראק, בשליחות הצבא הבריטי.  ↩

  45. דוד הכהן. עת לספר. עם עובד. כל הפרק “במשותף ובנפרד במלחמת העולם השניה”, עמ’ 185–135; יואב גלבר, ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, הוצאת יד יצחק בן-צבי. כל הפרקים בכרך הראשון, ספר תולדות ההגנה. הפרקים העוסקים בנושא זה ועוד.  ↩

  46. ספר תולדות ההגנה, כרך ג, חלק ראשון, עמ’ 358.  ↩

  47. היה לו ענף צבאי מקביל באגף המבצעים במטה הכללי הבריטי וגם במפקדת הכוחות במזרח התיכון ששכנה בקאהיר ושכינויו היה Military Operations 4 — MO4. שמות אלה שימשו בערבוביה בדיווחים הפנימיים של הישראלים שעמדו אתם במגע.  ↩

  48. דוד הכהן. עת לספר. עמ’ 152–147.  ↩

  49. דו"ח הלל לנדסמן מיום 6.6.1940.  ↩

  50. קיצור תולדות ההגנה, עמ’ 352.  ↩

  51. אצ"מ 25/359S.  ↩

  52. פרטים אלה ואחרים בנוגע לתחילת הפלמ“ח ופעולותיו הראשונות, כחלק מהשיתוף עם הבריטים, מתבססים על ”קיצור תולדות ההגנה", עמ’ 323–322, משה דיין, אבני דרך, עמ’ 49–48 וראיונות שונים.  ↩

  53. שבתי טבת, משה דיין, עמ’ 218–217.  ↩

  54. שם, עמ’ 219.  ↩

  55. משה דיין, אבני דרך, עמ’ 53–52.  ↩

  56. שם, שם.  ↩

  57. חילופי המכתבים, 17.1.1942 ו–3.2.1942, אצ"מ S25/359.  ↩

  58. שבתי טבת, משה דיין, עמ’ 222.  ↩

  59. פרטים על תוכניות הנסיגה השונות, שיתוארו להלן, בקיצור תולדות ההגנה. מקורות שונים וגם מראיון עם אנתוני סימונדס.  ↩

  60. שם, עמ’ 327–326.  ↩

  61. שם.  ↩

  62. שם, עמ’ 329–328.  ↩

  63. שם, שם.  ↩

  64. שם, עמ’ 327.  ↩

  65. בראיון עם אבא אבן.  ↩

  66. 10.9.1941, אצ"מ 25/359S.  ↩

  67. יומן המוסד לעליה, 21.12.1942, א.ת.ה. 14/718.  ↩

  68. על-פי ראיון עם הרמטכ"ל יגאל ידין באותה עת.  ↩

  69. כך יוצא מדבריהם של אנתוני סימונדס, עמנואל ילן ואחרים.  ↩

  70. “הסכם טוני-דני”, 15.1.1943, אצ"מ 25/8883S.  ↩

  71. חשיבותה של פעולה זאת עוד עתידה לגבור לאחר הפצצת בתי-הזיקוק בפלויישטי ברומניה באוגוסט 1943, שבה הופלו עשרות מפציצים, והיה צורך להציל מאות אנשי צוותי אוויר בריטיים ואמריקניים. גם האמריקנים הקימו מחלקה מקבילה וגם הם ניסו להיעזר בצנחנים יהודיים, אך פעולה זאת הופסקה מייד בהתערבות הבריטים שטענו כי הארץ-ישראליים הם נתינים בריטיים. ועל כך — להלן. זה היה הרקע להסכם ההצנחות שחתמה הסוכנות היהודית עם מחלקתו של סימונדס.  ↩

  72. יואב גלבר, ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, עמ’ 692.  ↩

  73. שם, שם, עמ’ 693.  ↩

  74. שם, שם, עמ’ 694. מובאות אלה מבוססות על תרשומות בריטיות שונות מדיוני המטה בעקבות פגישת זסלני עם ראש המטה בתאריכים 20.1.1943, 28.1.43 ו–6.2.43.  ↩

  75. אצ"מ 25/205S, עמ’ 10. וכן 25/7902S, 27.11.1944.  ↩

  76. מתוך ראיון עם מרטין גילברט, הביוגרף של וינסטון צ’רצ’יל. גם אפרים (“אפרה”) דפני, שהיה מועמד לצניחה בבלקנים, מספר על פגישה שהשתתף בה יחד עד רנדולף צ’רצ’יל וראובן זסלני, שבה סיפר צ’רצ’יל על פגישותיו עם טיטו במפקדתו ביוגוסלאוויה.  ↩

  77. התשובה נשלחה לקפטן סילאם, 5.1.1943, אצ"מ 25/8909S.  ↩

  78. ר"ת של Inter Service Liaison Department — שם כינוי לאינטליג’נס הבריטי המדיני, שכינוי המקובל הוא 6MI (Military Intelligence 6) ועיסוקו בריגול, כלומר איסוף מידע על הנעשה בארצות האוייב. ייתכן שהיתה כונה להפעיל את הצנחנים מארץ-ישראל גם לצורך זה, כמי שיודעים את השפות המדוברות בארצות אלה, בנוסף לתפקידיהם האחרים.  ↩

  79. זסלני לסמית רות, 25.2.1943. אצ"מ 25/8908S.  ↩

  80. מגן בסתר, עמ’ 212, פרטים על הביקור מיום 3 במאי 1943, אצ"מ 25/8915S.  ↩

  81. ב–6 בינואר 1943 מדווי נציג ה- S.S.O לזסלני כי “אפרה” יצא לפגישה עם ניציגים מארגונו לקבועת פרטי אימוניו. ראה אצ"מ 25/8988S.  ↩

  82. יהודה באואר, דיפלומטיה ומחרת, עמ’ 332.  ↩

  83. תזכיר זסלני מיום 7 במאי 1943, מגן בסתר, עמ’ 212.  ↩

  84. שם, שם, עמ’ 213.  ↩

  85. שבתי טבת, משה דיין, עמ’ 222, וראה גם לעיל.  ↩

  86. יואב גלבר, נושאי הדגל, עמ’ 160.  ↩

  87. קיצור תולדות ההגנה, עמ’ 354.  ↩

  88. זסלני לדב יוסף, 5.3.1944, אצ"מ 25/70S.  ↩

  89. ד"וח גדעון רפאל, 2.5.1944, א.ת.ה. 14/489.  ↩

  90. יואב גלבר, נושאי הדגל, עמ’ 171.  ↩

  91. זסלני ליצחק קליינבאום, 7.5.1944, אצ"מ 25/816S.  ↩

  92. תזכיר זסלני, 16.5.1944, אצ"מ 25/816S.  ↩

  93. “צניחה עיוורת”, עמ’ 20.  ↩

  94. זסלני לקלייטון, 25.1.1944 — PRO FO/921/152, מובא בספרו של ברנרד וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה 1945–1939, עמ’ 241–236.  ↩

  95. 7.2.1944, שם, שם.  ↩

  96. 28.2.1944, שם, שם.  ↩

  97. 8.3.1944, שם, שם.  ↩

  98. 6.4.1944, שם, שם. נימוק אחרון זה בתזכיר של קלייטון, על החלשת הכוח היהודי הלוחם בארץ-ישראל ולא להיפך, משקף את שיטות השכנוע האופייניות של זסלני: לנסות ולהזדהות עם נקודת המוצא של אנשי שיחו הזרים — קודם בריטים ולאחר מכן אמריקנים — שהם בעלי מעמד והשפעה, כדי לרכך את התנגדותם לעמדות הציוניות והישראליות ואף לזכות באהדתם ובתמיכתם.  ↩

  99. מיומן המחלקה המדינית, תזכיר ראובן זסלני, מגן בסתר, עמ’ 218–216. כל המובאות להלן מתוך התזכיר הזה, אלא אם כן יצויין אחרת.  ↩

  100. זסלני לשרתוק בלונדון באמצעות קולונל דיקין שיצא לשם, 17.7.1944, Z–4/10398.  ↩

  101. תזכיר ראובן זסלני, מיומן המחלקה המדינית, מגן בסתר, עמ’ 218–216.  ↩

  102. ברנרד וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה 1945–1939, עמ’ 240–239, ומובאות שלו מתוך PRO FO 921/152’ 24.7.1944  ↩

  103. שם, שם, עמ’ 240, לורד מוין למשרד החוץ, 2.8.1944.  ↩

  104. שם, שם, ממשרד החוץ לונדון ללורד מוין, 16.8.1944  ↩

  105. זסלני בירושלים לשרתוק בלונדון, 11.8.1944, אצ"מ 25/6651S.  ↩

  106. זסלני לשרתוק, 23.9.1944, אצ"מ 25/6651S.  ↩

  107. זסלני בירושלים לשרתוק בלונדון 11.8.1944, אצ"מ 25/6651S.  ↩

  108. דו“ח זסלני על שיתוף הפעולה בשנות המלחמה, 27.11.1944, אצ”מ 25/7902S. הדו“ח, שנמסר כחודשיים לאחר פרישתו מן התפקיד שמילא מתחילת המלחמה, נקרא ”השיתוף עם השירותים החשאיים הבריטיים במלחמה נגד גרמניה ואיטליה“. ולהלן: ”שיתוף הפעולה עם שלטונות הבינה והמחתרת של בנות הברית, בייחוד בריטניה, ובין הסוכנות היהודית כנציגי היישוב היהודי המאורגן והתנועה הציונית“. המלה ”בינה“ היא אחד התרגומים לעברית של המונח ”אינטליג’נס“, שנקרא תקופה קצרה גם ”דעת“, אך בסופו של דבר נקבעה המילה ”ביון“ כתרגום עברי של המונח הזה. כל המובאות להלן הן מהדו”ח הזה. יש בו חזרות לא מעטות על מה שנכתב לעיל, אבל יש טעם להביאו בקיצורים קלים הן כנספח לסיכום והן כעדות נאמנה כיצד ראה ראובן שילוח (זסלני) את עצמו ואת פועלו בתקופה מכרעת זאת בתולדותיו ובתולדות היישוב.