שָׁחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר

תַּחַת מַשָּׂא אַהֲבַתְכֶם;

אַלְלַי, כִּי הָיִיתִי

אִסְתְּרָא בִלְגִינַתְכֶם!

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל־נָוִי?

מַה־חַטָּאתִי, מַה־כֹּחִי?

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי.

חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם,

עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי;

וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה,

וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי.

שְׂכִיר יוֹם קָצָר אָנֹכִי,

פּוֹעֵל נָטָה לִגְבוּלְכֶם;

וְלֹא עֵת־דְּבָרִים לִי עָתָּה,

וְלֹא יוֹם תְּרוּעָה לְכֻלְּכֶם.

אֵיכָה נִשָּׂא פָנֵינוּ?

בַּמֶּה נְקַדֵּם יוֹם יָבֹא?

אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ!

אִישׁ לְסִבְלוֹת לְבָבוֹ!

י“א טבת, תרפ”ג, הומבורג.