מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שואת פולין

מאת: אברהם לוינסון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שואת פולין / אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אנחנוּ הציונים כפרנוּ תמיד ברעיון-השעשוּעים של ההיסטוֹריוֹן דוּבּנוֹב, ברעיוֹן המרכּזים ההגמוֹניים בגוֹלה. כפרנוּ בו כבצוּרה היסטוֹרית של קיוּמנוּ בגוֹלה. את ההגירה, את הנדידה היהודית ראינוּ לא כצדקה של הקב"ה, שפּיזרנוּ בין האוּמות, אלא כאסון. ידענו שההיסטוריה היא שלשלת ארוּכה של חוּרבנות-מרכזים, ואף-על-פּי-כן לא פּיללנוּ, כי הרשע האנוֹשי ידחה אותנוּ לתוך תהום של השמדה פיסית, השמדת מיליונים. אין דנטה עברי שיתאר את כל מדורי הגיהינוֹם של חוּרבּננוּ, אין ירמיהוּ, אין בּיאליק שיקוּנן את קינת אסוֹננוּ. אין לנוּ אלא להתייחד ביגוֹננוּ ולגוֹלל את גוילינוּ הישנים והחדשים כדי לבקש בהם תנחוּמים. נבקש בהם את האוֹר הגנוּז שיאיר את ערפילי נתיבנוּ ונשאב מהם תעצוּמות-עוז לחיים, לבנין, ליצירה.

היה היתה פּולין ישנה-נוֹשנה, פּוֹלין של אמוּנה רבה ודביקוּת עמוּקה. זאת היתה פּולין של אבותינוּ ואבות-אבותינוּ, אבל זיקי-אש-האמוּנה של אותה פּולין נוצצים בעיני רבים מאתנוּ. ודמם עוד מפעפע בדמנוּ. אותה פּוֹלין הישנה היתה מַעין נוֹבע ומתגבּר של תורה וחכמה. כאן שכנוּ כבוד גדולי הפּוֹסקים ואדרי-התלמוּד, הרמ“א, מהרש”ל, מהרש“א, מהר”ם מלוּבּלין, ר' מרדכי יפה בעל הלבושים, הט“ז, הש”ך ואחרים, – שמות רבי-פּאר המַעלים בזכרוֹננוּ את מלכוּת-הרוּח של הגאונות בפּוֹלין, את הוד החריפוּת והשנינוּת של הפּרשנוּת הישראלית, את תור-הזהב של המחשבה הדתית והפּרשנית בפולין.

כאן בפולין מצאָה הד נלהב בהמוני-העם גם התנוּעה החסידית. נזכיר את ר' בּר ממזריץ, את ר' מנדלי מפּרמישלן, את ר' פּנחס’ל מקוריץ, יותר מאשר בכל מדינה אחרת עמקה כאן האמוּנה ב“צדיק”, המוּ כאן,חצרוֹת" הרביים, השפּיעוּ כאן מרכזי ההוי הדתי של גורה-קלוריה, אלכסנדר, בּלז, קוז’ניץ, בובובה, מודזיץ. עולם זה לא הבין את אותות הזמן החדש. אוּלם באותה מידה לא הבינונוּ אותו גם אנחנו… לא, הבינונוּ שזהו רזרבואר של חיוּניוּת וּפתוֹס ואמוּנה לדורות הבאים. לא ראינוּ, שהזמן הכל-יכול עשה סדקים ובקיעים בחוֹמת היהדוּת האדוּקה הזאת; כי מתוך שחוֹר הקנאוּת הדתית התחילוּ מַבהיקים צוארוֹן מגוהץ ועניבה צבעוֹנית, כי הקפּוֹטה התחילה מתקצרת, כי הונהגוּ למוּדי-חול בבית-הספר “בנוּת יעקב” של החרדים, כי רוּח החלוּציוּת התחילה מפעמת בקרב שלומי-אמוני-ישראל. לא הבינוֹנוּ, כי עלית-החסידים לארץ-ישראל היתה בּשׂוֹרה של מפנה היסטוֹרי ביהדוּת מאוּבּנת זאת.

כן עמדה בפּוֹלין זו עריסת שירתנוּ העממית הפּרימיטיבית. וָלוָל זברז’ר, מחבּר “מַקל נוֹעם” ו“מַקל חוֹבלים”, אבי הבדחנוּת השרה מרוּחוֹ על משוֹררי בּרוֹד, שנתפּשטוּ בגליציה וברוסיה הדרומית, ובאותו זמן בערך – בשנות השבעים של המאָה שעברה – השמיע בחתוּנוֹת יהוּדים הבּדחן אליקום צונזר את פּזמוֹנוֹתיו הפּרימיטיביים-עממיים, את “מַחרשתי” ו“שיבת-ציוֹן”, שהפיצוּ את רעיוֹן חיבת-ציוֹן בקרב היהדוּת הליטאית-פּוֹלנית. בזמוֹשץ' של לוּבּלין קם הדרמטיקן היהודי הראשון ד“ר שלמה אטינגר, המחבּר של “סרקלי”, שבה שיחק אברהם גוֹלדפדן בשעה שהיה עוד תלמיד בית-המדרש לרבנים בז’יטומיר ולמד תו-רה מפּי המשוֹרר אברהם בּר גוטלובר. גם ההשׂכּלה העברית בפּוֹלין ינקה את לשדה משני מקורות: הגליצאי והליטאי-ווֹלינאי. בגליציה לבשה ההשׂכּלה לבוּש של מחשבה מַעמיקה ביצירותיו ההיסטוֹריוֹגרפיוֹת של ר' שלמה יהודה רפופורט והפילוסוף מז’ולקיב, המחבּר של ספר-הדוֹר “מוֹרה נבוכי הזמן”, ר' נחמן קרוכמל. ויש שהשׂכּלה זו העמידה פני לגלוּג ופולמוס בסטירות הנפלאות של יוסף פריל, בעל “מגלה טמירין”, ויצחק ארטר, בעל “הצוֹפה לבית ישראל”, או בסיפּוּריו של בּרנדשטטר, שהצליפו בשוֹט-לשוֹנם בתעתוּעי החסידים מתוך הדגשת הסאָה האמנוּתית. ובאותו זמן התפּשטה ההשׂכּלה הרוּסית, ר' יצחק בר לוינזוֹן, בעל “התעוּדה בישראל”, הראשוֹן אשר זרע את רעיון המלאכה והחקלאוּת בקרב יהודי רוסיה, וקבוּצת מַשׂכּילי ירוּשלים דליטא, ר' שמוּאל יוסף פין, ההיסטוֹריוֹן קלמן שולמן, גינצבּוּרג בעל ה”דביר הבּיבּליוֹגרף הידוּע יעקב בן יעקב, הפּייטן אדם הכהן לבנזוֹן ובנו המשוֹרר רב הכשרון מיכה יוסף ואחרון-אחרון אַבּיר משוֹררי ההשׂכּלה, יל"ג.

והלא בפּוֹלין זו גדלו וצמחוּ זו בצד זו שתי ספרוּיות תאומות, העברית והיהוּדית, בּרשדסקי ופיירברג, סוֹקוֹלוב וּפרישמן, יעקב כהן והלל צייטלין ויצחק קצנלסון מצד אחד ומצד שני – יצחק ליבוש פּרץ ושלוֹם אַש, יהוֹאָש ונוֹמבּרג, פּרץ הירשבּיין ואברהם רייזין, וייסנבּרג ואופטושו.

לרוֹחב ולעומק הסתעפוּ כאן גם שרשי המדע הישראלי. בניגוּד לחכמת היהדוּת מיסודם של צונץ וגייגר ולמדע המוֹדרני של כל הסמינרים התיאוֹלוֹגיים ובתי-המדרש לרבנים באירוֹפה ובאמריקה, היה המדע העברי בפּוֹלין עברי ברוּבוֹ לא רק בתכנוֹ אלא בצוּרתוֹ, בלשוֹנוֹ. שלמה בּוּבּר בשטח ספרוּת המדרשים, ישראל דוידזון בשדה חקירת הפּיוּט של ימי הביניים (מוֹצאוֹ היה מפּוֹלין), ד“ר שמואל פּוֹזננסקי במקצוע חקר הקראים, ברנרד וכשטיין בשדה האֶָפּיגרפיקה, אברהם ברלינר (אף הוּא מפּוֹלין) בשדה התרבוּת העברית בימי-הביניים, מלוּמדים כמוֹ אביגדוֹר אפטוביצר, פּרופ' מיטווך, יעקב מאן, ואף פּרופ' גראץ שמוֹצאו- היה מפּוֹזנא ועוד רבים-רבים שהרימוּ את כבוד המדע העברי של חכמי-פּוֹלין. אין להתעלם גם מאותם אנשי-הרוּח היהוּדים ממוֹצא פּוֹלני, שהשתתפוּ בבנין המדע האנוֹשי הכללי. מַספּיקים לדוּגמא שלושה שמות של סוֹציוֹלוֹגים יהודים שקנוּ להם שם-עולם במדע: לצרוס, יסטרוב וגמפלוביץ (האָב והבן). על גדוֹת הויסלה נולדוּ הוריו של הפילוֹסוֹף המהולל הנרי בּרגסוֹן, אבי “האֶבוֹלוּציה היוֹצרת”. אין שטח מדעי שיהודי-פּוֹלין לא השפּיעוּ עליו ברוּחם היוצר בשפע גוניו וגילוּייו. נקח למשל את הבלשנוּת. כאן זוֹהרים שמותיהם של פּרופ' פירשט, הגרמני בעל הקוֹנקוֹרדנציה העברית, יהושע שטיינבּרג בעל “משפּט האורים”, אולנדורף – יוצר השיטה המוֹדרנית של לימוּד שפות זרות, אלפרד לנדוי – חוֹקר הלשוֹן היהוּדית, דויד היינריך מילר המזרחן המפוּרסם וחוקר הלשונות השמיות וד”ר זמנהוף יוצר ה,אספּרנטו". וכוּלם כוּלם – מוֹצאָם מפּוֹלין!

ולא רק בשטח הספרוּת והמדע היה כן. בפּוֹלין הליטאית עמדה גם עריסתו של גדול הפּסלים מרדכי אנטוֹקוֹלסקי, של הצייר הרוֹמנטי מאוריצי גוטליב, של שמוּאל הירשנבּרג, אשר הוֹרה ציוּר ב“בצלאל”, של הצייר החרש מינקוֹבסקי, של הפּסלים הידוֹעים גליצנשטין וגבוביץ. כאן הקסימו בצליליהם האחים ויניא בסקי, הקוֹמפּוֹזיטוֹרים אהרון וּווֹלפסון, הכנרים הוברמן וישה חפץ, הפּסנתרנים מלצר וגודו בסקי ועוד.

ויש בהתגלוּתה של רוּח ישראל בפּוֹלין גם הרבה מן האירוֹניה של הגורל והנקמה בגויים, מן ההפכפּכנוּת המוּפלאָה והתמוּהה. רוּח-ישראל ידעה לא רק להתבדל בגיטו ולשמור על טהרתה. כמו להכעיס, ידעה לחדור גם לקדשי-קדשיה של אוּמה זרה, לתוך דמה ורוּחה. ההוֹזה המתעתע הגליצאי פרנק טימא את ה“שלַכטה” הפּוֹלנית ואת דמן של משפּחות הדוכסים והנסיכים הרוֹזנים קרשינסקי, ישינסקי, וולובסקי, זבדלסקי ועוד. גאוֹן השירה הפּוֹלנית מיצקביץ היה מזרע יהודים מצד אמוֹ. אחד מבעלי הסגנון המַזהירים ביותר, בעל “הלילות הפלורנטינים”, יוליאן קלצ’קו, היה בנעוּריו מחבּר ספר השירים העברים “דוּדאים”. גדול משוֹררי פּולין, יוליאן טובים, אָמר בשעתו לאֶנדקים הפּולנים בנצחנוּת שיילוֹקית: “אַתם רוֹדפים אותי על מוֹצאי היהוּדי, אַתם שׂוֹנאים אותי על יצירתי – אוּלם יבוא יום ועל אַפּכם וחכמתכם ילמדוּ ילדיכם את שירי בעל-פּה בבתי-הספר שלכם”. וכדי לשמור על טהרת הפּוֹלניוּת של הספרוּת הפּוֹלנית כנגד הטובימים, הויטלינים והשטרנים העמידוּ משמר על חומותיה – הלא היא הביקורת הספרוּתית. וגדולי המשמר הזה היוּ וילהלם פלדמן, יוליוש קליינר ונכדוֹ של רנ"ק – הנריק ביגל אייזן, ושלושה אלה – אף הם יהודים!

כמובן, שלא בשטח התרבות בלבד נצטמצם כוח-ישראל. היזמה והחריפות היהודית כבשה עמדות בדממה או בסערה גם בעולם העשייה הפולנית. מימי-הביניים תפסו היהודים בפולין את המקום הריק של הכלכלה הפולנית, את מקום המעמד השלילי. בחסד הסטטוטים וחוקי המחסה של מלכים טובים, תודות לאינטרסים הנגדיים של האצילים, האבירים והכהונה, התפתחו היהודים והגיעו למדרגת גורם יוצר בכלכלה הפולנית. ביחוד גדלה יצירת היזמה היהודית בשטח התעשיה החל מסוף המאה הי“ט. הכפר הקטן לודז' הפך במשך חמישים שנה לעיר תעשייתית שניה-במעלה בפולין, שנבנתה כולה מהמסד עד הטפחות בידי יהודים וגרמנים. כך נבנו בזמן קצר, בערך, גם ביאליסטוק, זגירז‘, טומשוב, וידזב, זדונסקה-וולה וכו’. לודז' המפויחת והקודרת, עיר ללא הוד וזיו, היתה לסמל השקידה והמעשיות והיזמה היוצרת, אך יש לציין כי רוח-ה”ביזנס" ועשן-הארובות לא החניק בה גם את השאיפה לרוחניות. בלודז' זו נוצרה הבמה העברית הראשונה שקדמה ל“בימה העברית” הביאליסטוקאית. כאן הושמעו לראשונה אורטוריות קלסיות בלשון העברית על-ידי “הזמיר”. כאן נתקיימו ארבע גמנסיות עבריות ושורה של מוסדות-תרבות אחרים.

אכן הכלכלה העברית נמצאה בשפל המדרגה. התעשיה היהוּדית היתה בעצם רק תעשיה של יהוּדים, מכיוןן שהיתה בנוּיה כוּלה על עבודה בלתי-יהוּדית. קשה לשכוח את מקרי השביתות בבתי-חרושת יהודים בלודז' וּבּיאליסטוק כשהחרשתנים היהודים רצוּ להעסיק פּועלים יהודים. המסחר היהוּדי ירד פּלאים בפּוֹלין החפשית, ביחוּד בזמן האחרון עם זרימת עודף האיכּרים מחוּסרי-הקרקע מן הכפר אל העיר. ביחוּד היה עלוּב מסחר זה בעיירה ולבש צוּרה של חנוונוּת שבקושי פּירנסה את בעליה. לסמל הפּרנסות האלה נעשה אותו חייט שב“קידוש השם” של אַש, אשר מכר “בטחון” בשוּק הלוּבּלינאי משום שלא היתה לו סחורה אחרת למכירה. עוד יותר חמוּר היה מצב המלאכה היהודית בפּוֹלין, שדוּכאה על-ידי התחיקה הפּרוֹגרסיביות, כביכול, של הממשלות האנטישמיות, שהוּכּתה על-ידי המכניזציה של המלאכה, על-ידי הלאמת ענפי-הכנסה, על-ידי התפּתחוּת הקוֹאוֹפרציה הפּוֹלנית והאוּקראינית ועל-ידי האשראי הממשלתי שניתן לפולנים בלבד. בכלכלה יהוּדית זו, הדלה, הכעוּרה, חסרת-האוֹנים ומחוּסרת כל סיכּויי התפּתחוּת נתגלתה בכל תקפּה חיוּניוּתוֹ המוּפלאה של העם היהוּדי, כוחו הכביר של הסתגלוּת לכל המצבים, כוח ההתגוֹננוּת שלו בכל שטחי החיים והיצירה. היהדוּת הפּולנית ידעה ליצוֹר כמה מכשירים חשוּבים של הגנה עצמית סוציאלית וכלכלית. הפּיקוּח והעזרה העצמית הסוציאליים באוּ לידי ביטוּי בפעוּלת ארבע הסתדרוּיות מסועפות והן: “אוֹרט”, “אמיגדירקט” ו“צנטוס”. הקוֹאוֹפּרציה האשראית פּרשׂה רשתה בכל הערים והעיירות הפּוֹלניות בצוּרת קוּפּוֹת-מלוה שנתרכזוּ מסביב לבנק-הקוֹאוֹפּרציה היהוּדי.

היהדוּת הפּוֹלנית היתה יהדוּת וכחנית, פּולמסנית, אפוּפת-סערות. מפלגות בלי סוף החזיקוּ בכנף הדלוּת היהוּדית וצעקוּ: כוּלה שלי. ואף-על-פּי-כן זכתה התנוּעה הציונית על כל זרמיה וסיעותיה להיות השלטת ביהדוּת זו. הציונוּת הפּולנית כבשה בסערה את הנציגוּת הציבוּרית הפּוליטית. הציונוּת הפּוֹלנית הרימה את דגל המלחמה לזכוּיות פּוֹליטיות ולאוּמיות ואף להגדרה עצמית לאוּמית – אותו דגל ששמט מידי היהדוּת הרוסית. הציונוּת הפּוֹלנית היא שפּתחה את ספר ההגשמה בדף מזהיר של עליה שלישית, שהיא בעצם העליה הראשונה ההמוֹנית; הציונוּת הפּולנית קרקעה את חומת האדישוּת של היהדוּת החרדה והפתיעה את העולם בחזיון חדש – עלית החסידוּת. הציוֹנוּת הפּוֹלנית שימשה מרכז לתנוּעה החלוּצית העולמית על עשרות נקודות-ההכשרה שלה ועל רבבות חלוציה, שלא רק נצטרפו למחנה העבודה בארץ, אלא בתקופת הכשרתם הגשימו גם את רעיון הפרודוקטיביזציה של הגולה, שעורר את חמת ה“בונד” אשר אף פעם לא הגשים אותו בגולה.. הציונות הפולנית הגשימה את החינוך העברי והקימה רבבות דוברי-עברית וחולמי-עברית, עד שבא היום המר והנמהר.

אברהם לוינסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם לוינסון
יצירה בהפתעה
רקע

מעשה השגחה

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

כל ימות הקיץ היה ליבוש ברמן נע-ונד בין הכפרים, אוכל פת במלח, שותה מי באר, מכתת רגליו, בדרכים לא-כבושות ושוכב בטחב על אדמתו של בורא-עולמות. על הגנים ועל הכרמים פרנסתו. קונה הוא פרי הגנים בכפרים בראשית ימי האביב קודם שבאו לעולם. על אחריותו של הזן-ומפרנס שחתך לו חיים בראש השנה דאשתקד עד לשנה הבאה; וחזקה שפסק לו גם קיצבה ל“חתיכת” חייו. מתפלל הוא כל ימות השנה, שישלח אלהים על שדות האיכרים וכרמיהם טל-ומטר לברכה, רוחות של נחת, חום-שמש שאינו קודח – הכל מה שצריך, בעתו ובזמנו, כדי להרבות שפע בשדות האיכרים, שהוא צריך להרוויח אצלם אותה המחיה, שקצב לו הקדוש-ברוך-הוא.

ואחר-כך, לעת גמר בישולם של הפירות, הוא סובב מכפר לכפר, אוסף פירותיו שולחם העירה לאשתו. זוהי אשת-חיל העוסקת במכירתם, וכונסת מה שראוי לכניסה לימות החורף. יש לו על מי להיסמך.

שונאים רבים יש לו לליבוש, שהוא יכול להתגאות בהם: סערות שאינן מצויות, שכנראה כל עיקרן לא באו אלא כנגדו, להשיל חלק הגון מציץ גנותיו, שמא יתעשר ויבוא לידי חטא. חום קודח היוצא מנרתיקה של חמה, כדי שיתעלפו העלים וילקו פירותיו; ברד קורח, שכל עיקרו לא נברא אלא בשביל לייסר את הרשעים, אבל מפני שהוא בא בערבוביה שוב אינו מבחין.

השונא הגרוע ביותר הוא אצלו התולע. זוחל זה בזחלנותו עולה ומשחית, יורד ומחבל, מטיל ביצים תחת עור העצים, ולפעמים בלב הפרי. נקי-הדעת סולד מהזכירם בתפילתו להקדוש-ברוך-הוא. מעולם לא התפלל עליהם חוני המעגל, ולא כהן גדול בבית-המקדש. בשונא כזה אין כדאי להלחם אלא בכלי-זיין, שנקיי-הדעת סולדים ממנו. מראשית ימי האביב הוא מעלה עשן בגנים מתוך גללים במחילה, עד שהם נחנקים וכלים, קודם שמכניפים; מפני שאז, תולע כשהוא מכניף, הוא מסוכן ביותר.

כמדומה שיותר אין לו שונאים.

אבל…

נגלה הדבר פתאום, שגם שכיבה על הקרקע שמה שכיבה; פת במלח היא בכלל סעודה; ולינות של נע-ונד לא יצאו מכלל ישיבה. נגזר עליו לשלחו מתוך הכפר שמצאו אותו שם.

במקצת הוא גופו אשם בדבר. מכיוון שהוא מעביר על תביעותיו אצל בוראו, ומודה לו בכל יום על פרנסתו ועל חייו, הרי לך הודאת בעל-דין שגם חיים אלה הם בכלל חיים וישיבה זו היא בכלל ישיבה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.