עָבַר קָצִיר כָּלָהּ קַיִץ, –

הַיֶּלֶק טָמַן יָד בַּצַּלַּחַת,

וַיְשׁוֹרֵר וַיְזַמֵּר וַיִּרְוֶה נַחַת

וּלְפֹעַל בַּשָּׂדֶה לֹא הִטָּה שָׁכֶם

וּפִתְאֹם רָאָה כִּי בָנָה חַיִץ

כִּי טָח תָּפֵל

עַל קִיר נֹפֵל!

כִּי בָא הַסְּתָיו, הִגִּיעַ הַחֹרֶף,

וּבְחֹרָיו אֵין טֶרֶף

וּבְבֵיתוֹ לָחֶם.

וַיֵּלֶךְ מַר בֵּיתָה הַנְּמָלָה

הַמְּכִינָה בַּקַּיִץ מַאֲכָלָהּ.

וַיְחַנֶּן קוֹלוֹ וַיֹּאמֶר הַיֶּלֶק:

„הָבִי, אֲחוֹתִי, לִי נַחֲלָה וָחֵלֶק

בִּמְגוּרַת הַדָּגָן אֲשֶׁר אָגָּרְתְּ;

נַהֲלִינִי בַּלֶּחֶם מֵאֲשֶׁר צָבָרְתְּ

עַד עֲבֹר הַסְּתָיו וִימֵי הַחשֶׁךְ,

וּבְבוֹא הָאָבִיב עֵת נָעֵמָה

אָז, חֵי נַפְשִׁי, לָךְ אֲשַׁלֵּמָה

נִשְׁיֵךְ זֶה עִם מַרְבִּית וָנֶשֶׁךְ,

נֶשֶׁךְ כֶּסֶף, נֶשֶׁךְ אֹכֶל ”.

אוּלָם הַנְּמָלָה

טוֹבַת-הַשֶּׂכֶל

פִּי הַיֶּלֶק שָׁאָלָה:

„הַגִּידָה לִי, אָחִי, אֵיפֹה הָיִיתָ

בִּימֵי הַקַּיִץ? וּמֶה אָז עָשִׂיתָ? ”

– בִּימֵי הַזָּמִיר, אָז הִתְעַנַּגְתִּי,

כָּל הַיּוֹם שַׁרְתִּי, בַּדֶּשֶׁא שִׂחַקְתִּי,

לֹא זָכַרְתִּי הַסְּתָיו וִימֵי הַחֹרֶף! –

„אִם בַּקַּיִץ שַׁרְתָּ לֹא יָגַעְתָּ,

בִּמְחוֹל הַמְּשַׂחֲקִים צֵא נָא עַתָּה! ” –

עָנְתָה הַנְּמָלָה וַתֵּפֶן לוֹ עֹרֶף.