I    🔗

גם כאשר ירעישו על הבית כתוֹף עמום;

גם כאשר יצאו מן הצל, יתהפכו, יזהרו בשמש וישובו אל הצל;

גם כאשר צווארם הקצרצר יחיה וימות כמו הלשם באצבע;

כאשר יירדמו, בערב, ביער, הן כה צפופות עד כי הענף הגבוה ביותר של האלון מאיים לקרוס תחת עומס זה של פירות צבועים;

כי שתיים אלה שם מחליפות קידות קדחתניות ולפתע, האחת וגם האחרת, מפרכסות;

וזה חוזר מהגלות, עם מכתב, ומעופף כמו המחשבה של ידידתנו הרחוקה (אה! עירבון!);

כל היונים הללו, אשר תחילה משעשעות, לבסוף משעממות.

אין הן יודעות לעמוד במקום, והמסעות אינם מלמדים אותן דבר.

הן נותרות כל החיים קצת פתיות. הן מתעקשות להאמין כי את הילדים עושים במקור.

וזה בלתי־נסבל לאורך זמן, השיגעון הנורש הזה שיש לך תמיד בגרון משהו שאינו עובר.

II    🔗

שתי היונים – בוא, שמנמן שלי… בואי שמנמנה שלי… בוא שמנמן שלי… גררררררררררררר