מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַבּוֹגֵד אוֹ טַל חֶרְמוֹן

מאת: נפתלי הרץ אימבר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוי בוגד ולא בגדו בך (ישעיהו)

בִּמְקוֹם הָרוּחוֹת נִשּׁאִים

יַרְתִּיחוּ כַּסִּיר מְצוּלָה,

יַעַמְדוּ כֵפִים וּסְלָעִים

סוֹגְרִים הַדֶּרֶךְ גָּלִילָה.


בִּמְקוֹם הַכַּרְמֵל בְּנַחַת

בַּיָּם יְתָאֵר גְּבוּלוֹתָיו

וְנַחַל קִישׁוֹן מִתַּחַת

יְלַחֵךְ כַּפּוֹתָיו.


בִּמְקוֹם אֳנִיוֹת יְהַלֵּכוּן

לָשִׁית בַּיָּם מְסִלָּה,

וְעוֹבְרִים דַּרְכָּם יְשָׂרֵכוּן

דֶּרֶךְ אֶרֶץ גָּלִילָה.


שָׁם רוּחַ עָלַי נִגְלָתָה

בַּמַּרְאֶה רָאִיתִי חָזוֹן,

עַצְמוֹתַי רָעֲדוּ בִּבְעָתָה

וּבְמִשְׁמַנַּי שֻׁלַּח רָזוֹן.


חֲצִי הַלַּיִל עֵת יַגִּיעַ

וּלְנֹגַהּ אוֹר הַסַּהַר,

מִצָּפוֹן יַאַת, יָרִיעַ,

יִתְחוֹלֵל בַּיָּם סָעַר.


הַרוּחַ בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ

יַכֶּה הַגַּלִּים בַּמְּצוּלָה

הַיָּם יִסְתָּעֵר לְעֻמָּתו

וּמִכְּאֵב יִצְעֲקוּ בַּהֲמוּלָה.


כְּרַעַם תִּרְעַם הַסּוּפָה,

הָרוּחַ יְנוֹדֵד תַּלְתַּלָּיו,

הַיָּם בְּמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה

יֵז עָלָיו קִצְפּוֹ וְגַלָיו.


פֶּתַע מָה אֶרְאֶה שָם

כּמוֹ אַרְמוֹנים וּבִירָנִיּוֹת?

נָתִיב יְפַלְּסוּ בַּיָּם

צִי אַדִּיר וָאֳנִיּוֹת.


אֳנִיּוֹת עִם דִּגְלֵיהֶן

מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת תְּבִיאֶינָה

תִּפְרֹשְׂנָה נִסֵּי תָּרְנֵיהֶן,

כְּמוֹ כְנָפַיִם לְהֵנָּה.


מִי הֵם הַשּׁטִים, הַבָּאִים?

הֲתִרְאֶה הַכּוֹבָעִים?

מֵאֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם

הֵן הֵמָּה הָרומָאִים.


עִם צִיֵּי יְהוּדָה וְצִבְאוֹתָיו

יִלְחֲמוּ אֵלֶּה הַפְּרָאִים,

הַיָּם יַרְעֵם בְּזִרְמוֹתָיו,

בְּרִית כָּרַת עִם רוֹמָאִים.


הַיָּם יִפְתַּח לוֹעוֹ,

הַסּוּפוֹת תִּשְׁתַּקְשֵׁקְנָה בְּכַנְפֵיהֶן,

יְפָרֵשׂ אֵיתָן זְרוֹעוֹ

לְשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת וְתָרְנֵיהֶן.

צִי יְהוּדָה וְאֳנִיּוֹתָיו

בַּיָּם צָלְלוּ כָּלִיל– – –

וְהָרוֹמִי עִם לִגְיוֹנוֹתָיו

יִדְרוֹךְ בְּחוֹף הַגָּלִיל…


מִי עֹלֶה בַּכַּרמֶל, שָׁמָה,

וּבְיָדוֹ לַפִּיד אִשׁוֹ?

מַעֲטֵהוּ קִנְאָה וּנְקָמָה

אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְבוּשׁוֹ?


אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הִנֵּהוּ!

“קִנֵּאתָ קִנְאַת אֱלֹהֶיךָ”

וּכְקוֹל רַעַם קוֹלֵהוּ:

“בּוֹגֵד, אֵיפֹה הִנֶּךָ?”


"הֵן אַרְבַּע מֵאוֹת נְבִיאִים

עוֹבְדֵי הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרִים

זָבַחְתִּי כְּאֵילִים וּמְרִיאִים

עַל עָבְדָם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים".


"וְאַתָּה, יוֹסֵף, שַׂר הַצָּבָא,

לָאוֹיֵב מָכַרְתָּ עַמֶּךָ,

מִי יִתֶּנְךָ – וּבְלֶהָבָה

אֶשְׂרוֹף אֶת עַצְמוֹתֶיךָ!?"


"אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיוֹם תְרוּעוֹת,

בִּדְרוֹךְ אוֹיֵב גְּבוּלֶיךָ,

לָמָּה לֹא הִפַּלְתּוֹ לְמַשּׂוּאוֹת

הַיָּמָה מִגַּבְנֻנֵּי הָרֶיךָ!?"


וּמִמְּרוֹמֵי הָרֵי גִּלְבֹּעַ

מִי יִדְרוֹךְ שָׁם בְּגַאֲוָתוֹ?

מִשִּכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ

כְּבֶן-עֲנָק קוֹמָתוֹ?


עַל רֹאשׁוֹ נֵזֶר עֲטָרָה;

שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ הִנֵּהוּ!

וּבְקוֹל כְּרַעַם וּסְעָרָה

יַרְֵעם: “הַבּוֹגֵד אַיֵּהוּ?”


"אַיֵּה הַבּוֹגֵד בְּעַמִּי,

בְּיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה?

בְּחַרְבִּי, בְּכְלִי זַעֲמִי,

אֲשַׁסַּע רֹאשׁוֹ שָׁמָּה!"


"מִנְּפוֹל בִּידֵי הוֹלֵלִים

דָמִי לָאָרֶץ מִגַּרְתִּי,

מִנְּפוֹל בִּידֵי עֲרֵלִים

חַרְבִּי בְּלִבִּי דָקַרְתִּי".


"וְאַתָּה, יוֹסֵף, כֹּהֵן שֶׁקֶר,

לָאוֹיֵב סִגַּרְתָּ עַמֶּךָ,

הִתְמַכַּרְתָּ לָרוֹמִי לְעֵקֶר,

לְחֶרְפַּת יוֹלַדְתֶּךָ"…


וּבְהַר תָּבוֹר, לִבְרַק אוֹרָה,

מִי תִּרְעַם שָׁם כַּלְּבִיאָה?

אֵשֶׁת לַפִּידוֹת דְּבוֹרָה,

הִיא דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה.


וּבְקוֹל רַעַם מַרְעִימָה:

"בּוֹגֵד בְּעַמִּי אַיֵּהוּ?

מִי יִתְּנֵהוּ לִי, עֹשֵׂה הַמְּזִמָּה.

בְּחַרְבִּי פֹּה אֲשַׁסְּעֶהוּ!"

"הֵן רַק אִשָּה אָנֹכִי

רַכַּת לֵב מֵרָחֶם,

וּמָה גַּם אֹנִי וְכֹחִי

לָצֵאת לִקְרָב-לָחֶם?"


"וּבְכָל זֹאת מוּל עַמִּי

מִתַּעֲרָה חַרְבִּי שָׁלַפְתִּי.

חֵילֵי סִיסְרָא וַאֲרַמִּי

לְנַחַל קִישׁוֹן גָּרַפְתִּי".

"וְאַתָּה יוֹסֵף, יוֹדֵעַ כֹּל,

גִּבּוֹר חַיִל מֵרָחֶם,

לָמָּה לֹא פָּרַקְתָּ הָעֹל,

עַל רוֹמִי מִשָּכֶם?"


"לָאוֹיֵב פָּנִיתָ עֹרֶף,

לָאוֹיֵב מָכַרְתָּ אַרְצֶךָ!

כִּימֵי קַיִץ וָחֹרֶף

לֹא תִמַּח חֶרְפְּתֶךָ".


פֶּתַע הַיָּם יִפְתַּח פִּיו רוֹם

לַחוֹף סַלְעֵי שְׁאִיָּה.

וְהַחַיִל בָּלְעָה הַתְּהוֹם

מִבִּטְנָה הֵקִיאָה.

אַלְפֵי אֲלָפִים נִטְבָּעִים

לַחוֹף יַעֲלוּ שָׁמָּה,

חֲלָלִים מְדֻקָּרִים וְנִפְצָעִים

וּבִידֵיהֶם חֶרֶב הַנְּקָמָה.


וּכְמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן

יַעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם,

וְעַל פְּנֵי הַשָּרוֹן

יָרִימוּ אֶת דִּגְלֵיהֶם.


יִשְׁתַּקְשְׁקוּ בַּאֲזֵנֵיהֶם כִּסְעָרוֹת

בַּמֶּרְחקִּים הַקֹּול יִשָׁמֵעַ,

וּמֵרַעַם תְּרוּעוֹת שׁוֹפָרוֹת

גַּם הָאָרֶץ תִּבָּקֵעַ.

חֵיל רַגְלִי וּפָרָשִׁים

שָׁם יִתְּנוּ אוֹתוֹתָם,

כָּאַרְבֶּה לְמַחֲנוֹת נִרְעָשִׁים

יִתְפָּקְדוּ לְצִבְאוֹתָם.


מִסָּבִיב לְשַׂר צְבָאָם

יָגוֹדוּ שָׁם מַחֲנָיִם,

מֵאֶרֶץ וְיָם קְרָאָם

וּמִבֶּטֶן תְּהוֹם מָיִם.


הֵמָּה צִבְאוֹת הַיְּהוּדִים

עָלֵימוֹ יָשִׂים מִשְׁטָרוֹ,

כָּרֹעֶה יְפַקֵד הַגְּדוּדִים

לָמוֹ יִתֵּן דְּבָרוֹ.


"עוּשׁוּ, חוּשׁוּ, רוּצוּ,

הַבּוֹגֵד – תִּפְשׂוּהוּ;

בָּאָרֶץ סָבִיב פּוּצוּ,

לִנְתָחִים תְּנַתְּחוּהוּ".


וּכְרֶגַע סָבִיב יָפוּצוּ

אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ,

הֵנָּה וָהֵנָּה יָרוּצוּ,

“אַיֵּה הַבּוֹגֵד?” קָרָאוּ.


יָרוּצוּ עֲלֵי גְבָעוֹת

יִשְׁתַּקְשְׁקוּ בַּשּׂרְיוֹנִים,

יַחְפְּשׂוּ בְּעִמְקֵי הַבְּקָעוֹת

יִקְפְּצוּ עַל הַחֶרְמוֹנִים.


יִשְׁתַּקְשְׁקוּ בִּכְלֵי אֲזֵנֵיהֶם

“הַבּוֹגֵד אַיֵּהוּ?”

וּדְמָעוֹת תִּזֹּלְנָה מֵעֵינֵיהֶם

בִּרְאוֹתָם כִּי אֵינֵהוּ – – –


שֶׁפִי לְשַׂר מַחֲנַיִם

יָשׁוּבוּ – מֵחַפֵּשׂ לָאוּ,

בְּדֶמַע עַל עֵינַיִם:

הַבּוֹגֵד לֹא מָצָאוּ.


עֵת הַשַּחַר יַעֲלֶה יַעַר,

יַטֶּה קָו הַגָּלִיל,

לִדְמָמָה יָקוּם הַסַּעַר

הֶחָזוֹן יַחֲלוֹף כָּלִיל – – –


דּוּמָם יַעַמְדוּ הָאַלּוֹנִים

צַמַּרְתָּם יִשּׂאוּ עָל

וְעַל הַרְרֵי הַחֶרְמוֹנִים

תִּפּוֹל שִׁכְבַת הַטָּל.


וְדִמְעוֹת אֵלֶּה הַהֲמוֹנִים,

כָּלִיל מֵעֵינָם הֵרִיקוּ,

הֵמָּה טַלְלֵי הַחֶרְמוֹנִים

בִּרְאִי הַחַרְסָה יַבְרִיקוּ – – –

נכתב בין חיפה ועכו על אדמת ישראל בשנת תרמ"ט – 1889

נפתלי הרץ אימבר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של נפתלי הרץ אימבר
יצירה בהפתעה
רקע

בֵּין הַמְּצָרִים

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

על הגבול, שבין היש והאפס. נפגשו הקיץ ההולך והחורף הבא.

– מה רעים פניך? – התעורר החורף לחומלה על מתנגדו, העומד לפניו בברכים כושלות, עינים נדעכות ועור נקמט כקלף

– גם פניך – ענה הקיץ באנחה – לא יהיו לך, כשובך הנה על עקבך!

– לכל קץ ותכלה – מתפלסף החורף.

– גלגל חוזר בעולם – מעיר הקיץ.

– אבל – התעורר החורף אחרי רגעי דממה ומנוד ראש – אבל מה נשמע שם?

– לא איש בשורה אנכי – ענה הקיץ – בשורות לא טובות בפי.

– העצים? – שואל החורף.

– גם הם! בכור שטן יודע את אשר עם לבבם! יומם ולילה ינועו, יתלחשו, ימתיקו סוד. רעד העלים, קלי הדעת, לא ימצא חן בעיני! אבל גם הענפים והפֹארות אתם בקשר, גם הם ישיחו, ינועו…

– שחפת! – קלל החורף בזעם אפו.

והעלים הֻכּוּ בירקון ושדפון, יבש לשדם, אבלו, ומנשמת אף רוח היום סוערו כמוץ מֵעַל הענפים היבשים, ויפלו, ויכסו כדומן את עין הארץ…

– והנחלים, והנהרות וכל אגם מים? – העמיק החורף שאלה.

– גם הם, גם הם – ענה הקיץ באי-רצון – גם הם צר להם המקום, יפרו חוק, יעברו גבול וישקו את ככר החול. גל אל גל קורא: חזק! משבר עונה לרעהו: שפוך חמתך!

– צר להם המקום – מבאֵר הקיץ את דבריו – צר להם המקום בעמק! תן להם מרומי שמים, מרחבי-יה! והמים יקמטו מצח מעוצר זעם, יאריכו מענית בזדון, ירומו, יתנשאו ויזרקו קצף לעיני השמש!

– באזיקים! – נתן החורף צו לעושי דברו הנעלמים.

ועור דק מחוספס נקרם על פני המים, ומרגע לרגע הוא הולך ומתעבה, ומתקשה. המית המים שככה; שאונם, זדונם וקצפם – נעלמו.

– והזקנה, הבלה והחונפת תחת יושביה? – שאל עוד החורף בנחרת עברה.

– עוד נשמה באפה – ענה הקיץ – עוד תתיפה בשארית כליה, עוד שרידי צפרים ישירו לה שיר.

– “תכריכים”! – קרא החורף.

מעמקי תהום התנשא עב-ענן; וירום, ויתפשט, ויכס את עין השמים. המאורות כבו ופתותי שלג נופלות ארצה, ואורגות בד לבן. ותכריכי האדמה נרקמו, ותתכס שארית כל נץ ופרח, וידום פליט הצפור, ויפול ארצה. וימת, ויקבר בשלג…

– והם? – הוסיף וישאל החורף.

צחוק קל עבר על פני הקיץ הזקן, ויעקם את שפתיו הנחרות:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.