מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[זבארה עוזב את מולדתו בחברת עינן הנטש]

מאת: יוסף אבן זבארה

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

[זבארה עוזב את מולדתו בחברת עינן הנטש] / יוסף אבן זבארה

אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ בַּרְצְלוֹנָה יוֹסֵף בֶּן-זַבַּארָה שְׁמוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ

הַהוּא שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו, / שַׁאֲנַן מִנְּעוּרָיו / עִם דּוֹדָיו וַחֲבֵרָיו. /

יוֹדְעָיו יְקָרְבוּהוּ / וּמְיֻדָּעָיו יֶאֱהָבוּהוּ, / וְהָיָה בְּתוֹכָם נָשִׂיא וְנִכְבָּד /

וְכָל אִישׁ לְאַהֲבָתוֹ נֶעֱבַד./ וְגַם הוּא הָיָה מְכַבְּדָם וּמְנַשְּׂאָם / עוֹבְדָם

וּמְרַפְּאָם, / לְכָל חוֹלֶה מֵהֶם מֵכִין רְפוּאוֹת תְּעָלָתוֹ / בְּעֵזֶר יוֹצְרוֹ כְּפִי

מְלַאכְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ / וּמִתְעַסֵּק בְּמַחֲלָתוֹ / לְעָבְדוֹ וּלְשָׁרְתוֹ / בְּאַהֲבָתוֹ

וּבְחֶמְלָתוֹ, / הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ / וְהַצָּעִיר כִּצְעִירָתוֹ./ וּלְכָל אִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ

יוֹסֵף / וּלְחֶבְרָתוֹ כּוֹסֵף – / לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף.


וַיְהִי הַלַּיְלָה וַאֲנִי יוֹסֵף יָשֵׁן עַל מִטָּתִי וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִי / כִּי הִיא לְבַד

חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי, / כִּי יֵשׁ דְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם עֲמַל הַנֶּפֶשׁ וּמְנוּחַת הַגּוּף –

וַאֲחֵרִים אֲשֶׁר הֵם עֲמַל הַגּוּף וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ, וְהַשֵּׁנָה מְנוּחַת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ

יַחַד / וְהַדָּבָר הַזֶּה מִכָּל אִישׁ לֹא נִכְחַד./ וְשָׁאֲלוּ לְאַבּוּקְרָט הֶחָסִיד "מַה

הִיא הַשֵּׁנָה?" אָמַר: "עֹמֶק הַכֹּחוֹת אֶל עֹמֶק הַנֶּפֶשׁ / לְהַמְצִיא הַגּוּף מַרְגוֹעַ

וָנֹפֶשׁ" / וְאָמַר אֲרִיסְטוֹ “הַשֵּׁנָה הַטִּבְעִית רְפוּאַת כָּל חֹלִי” וְאָמַר גַּאלֵינוּס

“הַשֵּׁנָה הַטִּבְעִית מְאַמֶּצֶת הַכֹּחוֹת וּמַחְלֶשֶׁת הַלֵּחוֹת”, וְאָמַר הֶחָכָם יוֹחָנַי

" הַשֵּׁנָה בְעִתָּהּ מְבִיאָה אֶת הַגּוּף לִידֵי בְרִיאוּת".


וַיְהִי בְעֵת נוּמִי / וָאֵרֶא בַחֲלוֹמִי / וְהִנֵּה לְפָנַי קוֹמָה גְבֹהָה כְּמַרְאֵה אָדָם

תְּמוּנָתוֹ / וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. / וַיֹּאמֶר אֵלַי "בֶּן אָדָם, קוּם,

מַה לְּךָ נִרְדָּם? / הִתְעוֹרֵר וּרְאֵה יַיִן כִּי יִתְאַדָּם./ קוּם נָא, שְׁבָה וְאָכְלָה

מִצֵּידִי / אֲשֶׁר הֵבֵאתִי לְךָ מֵאֲשֶׁר הִשִּׂיגָה יָדִי."


וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה קַמְתִּי בְחִפָּזוֹן / וָאֶרְאֶה לְפָנַי יַיִן וָלֶחֶם וּמָזוֹן. / וּבְיַד

הָאִישׁ נֵר דּוֹלֵק / וְאוֹרוֹ לְכָל פֵּאָה יֵחָלֵק. / וָאַעַן וָאֹמַר “מָה אֵלֶּה, אֲדוֹנִי?” /

וַיֹּאמֶר "יֵינִי וְלַחְמִי וּמְזוֹנִי. / שֵׁב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתוֹת עִמִּי, / כִּי אֲהַבְתִּיךָ כְּאֶחָד

מִבְּנֵי אִמִּי". / וַאֲנִי אַחֲרֵי הוֹדֵיתִי לוֹ עַל חַסְדּוֹ וּכְבוֹדוֹ / וְאַהֲבָתוֹ וְנִדְבַת יָדוֹ /

אָמַרְתִּי אֵלָיו "אֲדוֹנִי, לֹא אוּכַל לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עַד הִתְפַּלַּלְתִּי לְמֵבִין דְרָכַי /

וּמֵכִין צְעָדַי וּמַהֲלָכַי / אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לִי כָל צְרָכַי"…


וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלִי וּשְׁתוֹתִי עִמּוֹ / שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ עַל מְקוֹמוֹ וּשְׁמוֹ / וָאֹמַר אֵלָיו

"בִּי אֲדוֹנִי, אַחֲרֵי אֲשֶׁר כִּבַּדְתַּנִי / וּמִלַּחְמְךָ וּמִמַּטְעַמְּךָ הֶאֱכַלְתַּנִי / וְאַהֲבָתְךָ

הַיְקָרָה בְּלִבִּי שַׁתָּ, / הַגִּידָה לִי מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא, מָה אַרְצֶךָ וְאֵי-מִזֶּה

עַם אַתָּה?" / וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי "הִנְנִי מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה / בֵּין הַרְרֵי שֶׁפֶר וּמִתְקָה /

וְחָכְמָתִי כְּחָכְמָתְךָ / וְעַמִּי כְעַמְּךָ וְדָתִי כְדָתְךָ / וּשְׁמִי עֵינָן הַנָּטָשׁ בֶּן-אַרְנָן הַדָּשׁ". /

אָמַרְתִּי בְלִבִּי: רְאֵה זֶה חָדָשׁ! / הִנֵּה הַשֵּׁם הַזֶּה נוֹרָא וְאָיֹם,/ לֹא שָׁמַעְתִּי בִלְתִּי

הַיּוֹם. / וַיֹּאמֶר אֵלַי "לֹא תוּכַל לָדַעַת סוֹד שְׁמִי, / עַד אֲשֶׁר תֶּאֱרַח לְחֶבְרָה עִמִּי. /

קוּם, צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת / וַאֲגַלֶּה לְךָ תַּעֲלוּמוֹת וְרָזוֹת, / כִּי בַמָּקוֹם הַזֶּה אֵינָם

יוֹדְעִים חָכְמָתֶךָ / וְאֵינָם מַכִּירִים מְלַאכְתְּךָ וּמַעֲלָתֶךָ. / לְכָה נָּא, אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם

אַחֵר / אֲשֶׁר תִּהְיֶה בוֹ מְאֹד בּוֹחֵר,/ מָקוֹם נֶחְמָד וָטוֹב / אֲשֶׁר כֻּלּוֹ כְּגַן רָטֹב /

וְכָל יוֹשְׁבָיו נֶאֱהָבִים וּנְעִימִים / וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים".


וָאֹמַר אֵלָיו "אֲדוֹנִי, אֵיךְ אֶעֱזֹב בֵּיתִי / וְאֶטֹּשׁ אֶת נַחֲלָתִי / וְאֵצֵא מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי /

אֲשֶׁר שָׁם מְכוֹן שִׁבְתִּי? / וּבָהּ נְדִיבִים נְשִׂיאִים וַאֲצִילִים / חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וּבְכָל

דָּבָר מַשְׂכִּילִים, / גְּדוֹלֵיהֶם לְפִי חַסְדָּם יְכַבְּדוּנִי / וּצְעִירֵיהֶם לִכְבוֹדָם יַעַבְדוּנִי /

וְכָל יְמֵי חֲיוֹתִי יִהְיוּ אוֹתִי עַל אֶבְרַת אַהֲבָתָם נוֹשְׂאִים / וּבְמוֹתִי יַחַנְטוּ אוֹתִי

הָרוֹפְאִים. / וְאָמַר הֶחָכָם, כִּי הַשּׁוֹקֵט בְּמָקוֹם אֶחָד וְהַנָּח / אִם רוּחַ הַמּוֹשֵל

תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח / וְהָרוּחַ הַמּוֹשֵל הוּא יֵצֶר לֵב הָאָדָם אֲשֶׁר יְסִיתֶנּוּ /

וּלְכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ / וְיֹאמַר הָעַרְבִי, כִּי הַמְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמוֹ / יִשְׁתַּנֶּה מַזָּלוֹ עִמּוֹ…


וַיְסִיתֵנִי בְּמֶתֶק אִמְרוֹתָיו / וַיַּדִּיחֵנִי בְּחֵלֶק שְׂפָתָיו / כִּי לְשׁוֹנוֹ כְּשֶׁמֶן אַהֲרֹן הַיּוֹרֵד

עַל פִּי מִדּוֹתָיו, / וַיִּמְשְׁכֵנִי בְּחַבְלֵי אַהֲבָתוֹ / וּבַעֲבוֹתוֹת חַסְדּוֹ וְנִדְבָתוֹ. / וָאֹמַר

אֵלָיו "אֶשֳׁקָה נָּא אֶת אַחַי וְרֵעַי / אֲשֶׁר אֵשׁ אַהֲבָתָם בֵּין צְלָעַי, / וְאַחֲרֵי כֵן אֵלֵךְ

עִמְּךָ לְמַסָּעַי". / וָאֲנַשְּׁקָה לְכָל רֵעַי וָאֶבְכֶּה עֲלֵיהֶם / וּבִצְלָעַי גַחֲלֵי פֵרוּדִי וְעַל פָּנַי

מֵי נַחֲלֵיהֶם. / וְאַחֲרֵי מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי לְקָחַנִי / הָלַכְתִּי עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נָחַנִי, / וַנִּסַּע וַנֵּלֶךְ / דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ.

יוסף אבן זבארה
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

סידאניע או לב נשבר ונרפא

מאת מרדכי דוד ברנדשטטר (פרוזה)

א.

הנרות אשר במנורות בכסף ישפכו זהר זהב בחדר מלר חסן ויקר, אורם יחָלק ויכָפל אלפי פעמים במראות הבדלח אשר על הקירות ומקרקע החדר ועד הספון יתנוסס הכל בהוד והדר. בפנת החדר עומד עוגב פתוח ועליו גליונות השיר פתוחים אך קולו לא ישמע, כי המון לשונותיו הלבנות כשלג תחרשנה יחדו והעלמה היושבת עליו לא תעיר ידה להעירן ולעוררן לתת בשיר קולן, כי עיניה ולבה אך אל אגרת קטנה ככף איש ומפיקה ריח דודאים, אשר בידיה הרכות. סידאניע יפה כלבנה, אך כעב קל יעיב עתה את זהר פניה וכענן עצב יראה במרום מצחה הצח מחלב. – המבין טורות האגרת אשר בידה יעלה עב ענן הענן הזה? – האנחה החרישית אשר תתגנב מבין פתחי פיה בהתבוננה בה תורנו למדי כי כן הוא, ועיניה היפות אשר תעופנה בכל רגע אל מורה השעות המה יראונו לדעת כי לבה בקרבה לא ינוח וחרדה היא לרגעים הבאים לקראתה. – לא כן הנערה היושבת על שלחן קטן ועיניה על המטפחת אשר היא רוקמת. גם אמנם היא איננה רעת התאר, אך פניה רחוקים מיפי סידאניע כרחוק שמלת צמר גפן אשר עליה מעשר בגדי גברתה ותפארתם, אפס כי יתר שאת לה על סידאניע גברתה במתת אלהים הנשקפת מעיניה השחורות, הלא היא: לב שמח, אשר תשא גם על שפתותיה הצוחקות תמיד, כאלו לא ידעה דאגה מה היא ועני איזה מקומו. –

“אך מה זה היה לך היום צלה, אמרה סידאניע, מדוע זה תדומי ולא תפתחי את פיך, האם תישני או נאלמת פתאם דומיה?”

"מדוע זה אדום ואחריש? תשאלי, השיבה הנערה בצחוק, אבל הודיעיני נא מלין אבחרה אתך היום יקירתי, נסתי להשיחך ותעניני תהפוכות כבחלום חזיון לילה, שַׁרְתִּי לך שירַי ותאטמי אזניך לקולי, אחריש אתאפק וגם בזה לא תבחרי. אין זאת כי אם תחפצי אשר אאנחה גם אנכי כמוך תמרורים, טוב איפא, אאנחה: אויה! – ההיטבתי להאנח סידאניע? – אך עתה הואילי נא ותרשיני גם לצחוק ולזמר, הלא? – "

“נערה מאשרה”, אמרה סידאניע בצחוק חן.

“ואמללה בבנות סידאניע העניה! ענתה צלה בלעג, הנה אוהבה יבא לה בחירה רצתה נפשה בו, ואיכה לא תעצב ותאנח!”

“עוד לא אוהביא הוא, וגם נפשי לא רצתה בו עוד” אמרה סידאניע בקול דממה.

“לא? שאלה צלה, האם לא באת אתו בברית התנאים? ואַת האם לא שאלו את פיך ותאמרי הן?”

“במו פי אמרתי הן” ענתה סידאניע ותאנח.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.