(לאחד שנשתתף לבעלי השתוף¹ מאת אחד מבעלי היחוד.

ביום חג הפסח האחרון לראשונים והראשון לאחרונים²).

שׁוֹנִים בִּתְמוּנָתָם וּבְמַעֲמָדָם

נִגְלוּ הָאֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם

וַיְּלַמְּדוּם דַּעַת לָסוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה:

הוֹלְכִים גַּם יוֹשְׁבִים גַּם שׁוֹכְבִים הוֹפִיעוּ,

צֶדֶק וְישֶׁר לָאָדָם הוֹדִיעוּ;

אַךְ הוּא יוֹסִיף לַחֲטֹא כְּאָז כֵּן עָתָּה.

מֵרֹאשׁ – עָשׂוּ רַגְלַיִם לֵאלֹהֵיהֶם

וַיֹּאמְרוּ: כִּי מִתְהַלֵּךְ הוּא בֵינֵיהֶם,

וּבַיִת בָּנוּ לוֹ, מָקוֹם לָשֶׁבֶת.

מֶרְכָּבָה וּכְרוּבִים לִרְכֹּב עָלֵימוֹ; –

אַךְ עָזֹב לֹא עָזְבוּ רֹעַ פְּעָלֵימוֹ

וּלְקוֹלוֹ לֹא נָתְנוּ אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

אָז אָמְרוּ: שָׁכַב הָאֵל עִם אֲבוֹתָיו

וּבְכֵן טָהַר הָאָדָם מֵחַטֹּאתָיו,

וּמַלְכוּת שָׁמַיִם יָסַד עַל הָאָרֶץ.

אַךְ גַּם אַחֲרֵי כֵן יֵצֶר לֵב הָאָדָם

חָרַשׁ רַע כָּל הַיּוֹם, שָׁאַף לִשְׁפֹּךְ דָּם –

וּפְנֵי תֵבֵל מָלְאוּ מֻטָּה וָפָרֶץ.

לִבְנֵי הָאָדָם לֹא יֵיטִיב אֵל רוֹכֵב.

לֹא אֵל מִתְהַלֵּךְ, לֹא יוֹשֵׁב, לֹא שׁוֹכֵב,

כִּי רַגְלֵיהֶם תָּמִיד לָרַע יָרוּצוּ;

רַק אִם יָקוּם הָאֵל עַל בֵּית הַמְּרֵעִים

רַק אָז יִהְיֶה הָאָדָם לִתְמִים-דֵעִים;

אִם יָקוּם אֱלֹהִים – אוֹיְבָיו יָפוּצוּ!

הַיּוֹם אַתֶּם כֻּלְּכֶם אִישׁ אֶל אָחִיהוּ

“קָם הָאֱלֹהִים”! “קָם הָאֱלֹהִים”! תַּבִּיעוּ

וּנְשִׁיקוֹת אַהֲבָה אִישׁ אֶת אָחִיו תִּשָּׁקוּ;

וַאֲנַחְנוּ לֹא נַעֲנֶה אָמֵן אַחֲרֵיכֶם,

כִּי אֵיכָה נַאֲמִין כִּי קָם אֱלֹהֵיכֶם

אִם לֹא כָלָה שֹׁד, רָעִים לֹא נִתָּקוּ?!

הַאִם לֹא אֵל אֶחָד, אָב אֶחָד לָנוּ,

וּבְקוּמוֹ הַיּוֹם מַה-זֶּה הָיָה בָנוּ

כִּי חַגְּכֶם הֵחֵל וַיִּכָל חַגֵּנוּ?

עַל כֵּן עוֹד נוֹחִילָה, עַל כֵּן נוֹכִיחַ

כִּי עוֹד יָקוּם אֵל, עוֹד יָבֹא מָשִׁיחַ –

אָז יָחֵל הַחַג גַּם בִּרְחֹבוֹתֵינוּ.