נָדַמּוּ מֶרְחַקִּים, נָדַמּוּ.

הָרוּחַ מִשְׂתָּרֶכֶת כִּפְצוַּעת-כָּנָף.

נֶחְבָּא קוֹל רֵעַ וְעָמִית, כִּי שָׁם הוּא

וְגִיל אִגֶּרֶת מִידֵי הָעֶרֶב נֶאֱסָף.

נָדַמּוּ מֶרְחַקִּים.

וְכָאן – שָׂדוֹת, גַּנִּים וָכֶרֶם. וַעֲתֶרֶת.

צִפּוֹר – פַּיְטַן-יְקוּם – תַּבִּיעַ כְּבוֹד הַמְּרוֹמִים;

הָרִים יַגִּידוּ: מָה אֹמֶץ וּמַה מֶּרֶד.

וְכָאן – אֲנִי. וְכָאן יוֹמִי.

וְטוֹב לִי, כִּי סָגְרוּ הָרִים כָּל דֶּרֶךְ,

כִּי אֶתְהַלֵּךְ פֹּה גְּלוּי-עֵינַיִם וְאַבִּיט

בַּחֲתֹר הַשֹּׁרֶשׁ עַד הֱיוֹת לִפְרִי הַפֶּרַח,

בִּשְׁתוֹת צִפּוֹר וָהָר פֹּה תְּכֵלֶת אֱלֹהִית – –

בְּחַבְרַיָה זוֹ עַתָּה אוּלַי אָבֹאָה,

וְהָיִיתִי כְּאַחַד מֵהֶם פֹּה גַּם אֲנִי

וּפָרַח הַלֵּב וְּתְחֻסַּן הַזְּרוֹעַ – –

אָמֵן, וְכֵן יְהִי – –

דלהמיה, אייר תרצ"ז