מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ברית מילה

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בשילהי חודש טבת שעבר היה הדבר, ועל-פי חשבונם שלהם באמצע דיקאבר; אם כך ואם כך, חל זה תשעה חדשים אחר הפסחא.

דממה מרגיזה בבית האלמנה הצעירה “שרה הזקנה.” זקנה שרה בשנותיה, לפי כתפיה הכפופות תחת צרור תלאותיה ולפי לחייה, אך צעירה היא באלמנותה. עוד לא כלתה לה שנת האבלות למות בעלה.

דממה מרגיזה בביתה. בריינה המיילדת נכנסה היום אל ביתה פעמים אחדות תכופות, ובכל פעם שנכנסה נכנסה מלאה אנחות, העיניים דומעות, הפנים מתעוותים לבכי; אלא שהיא מתמהמה על מפתן הבית, מעמידה פנים שמחים ונכנסת בקולי-קולות:

צפרא טבא ליולדת!

ושרה האלמנה עם שלוש ילדותיה וארבעת בניה מתרגשים כנגדה, מעמידים פנים מאירים ועונים בקול: צפרא טבא לך, בריינה.

ומתחילים כולם לדבר. נכנסים איש לתוך דברי חברו, מרבים שאון, מפטפטים בקול רם, כמאושרים עליזים השיכורים מנחת נפרזה.

שואלים שלא כענין, ומשיבים שלא כעין השאלה.

מדברים הם רק כדי שלא תדבר הדממה שבבית.

כמדומה שהם שמחים כולם.

בוכיה רק חווה הבתולה, בתה של שרה, והיא היא היולדת, שבשבילה נכנסת בריינה ונטפלת אליה.

מרימה עליה בריינה את ידה הצנומה, דומה שהיא מתכוונת אל סנטרה, אבל היא אינה אלא מלפפת לה על לחייה. כך מתנהגת בריינה עם כל היולדות בשעה שהן בוכיות.

ומרימה עליה קול. כמדומה לך, שגוערת היא בהקפדה, אבל לא היא, זוהי גערה מתוך חיבה. כך מתנהגת בריינה עם כל היולדות.

נו, נו, מה כל הרעש? כמדומה לך, שבת-יחידה את אצלי? כמה יולדות שמשתי אתמול. וכמה היום. כולן כואבות, דואבות ובוכיות, ואני, בריינה, שומעת ושותקת.

יודעת זקנה זו, שלא מתוך כאב בוכה חווה; הרבה מכאובים סבלה חווה בסוד, ואיש לא ידע. הרבה והרבה היתה מקבלת עליה יסורין וצער ברצון טוב. ובלבד שהיו הדברים חלים באופן אחר משחלו.

יודעת בריינה כל זאת, אלא שהיא עושה עצמה כלא יודעה.

ומשתדלים כל אנשי הבית יחד עם בריינה לשמח את היולדת, לבדח את דעתה, אלא שחווה בוכה – בוכה ושותקת.

שכנות באות. כל אחת מקדימה ומוציאה את כל אנחותיה בעודה בחוץ, מתקנת פניה ונכנסת עליזה. אבל במידה שהן מראות עליזות, במידה זו מתעצבת היולדת. קול או-א, או-א בוקע ועולה מתוך פינת המיטה, והקול קול עביב, מלא, שלא כקול תינוק בן-יומו מזרע היהודים; והקול הולך וכובש לו את כל חללו של החדר. חווה מזדעזעה. מזכירים אותה, שתנסה להיניק את הילד, ואז כשבריינה משכיבה אותו בחיקה, ומכניסה לו את הפטמה לתוך פיו, מיד נותנת בו חווה את עינה, ושוב אינה יכולה להתאפק, מתוך בכיה היא מתריסה דברים שאינם ברורים.

מביטה, בוכה ומתריסה, ושוב מביטה, ושוב בוכה ומתריסה.

ויותר אינה יכולה להביט. יראה היא להסתכל בקלסתר פנים של הרך. מפקירה היא לו את שדיה ובוכיה.

ומספרים לה, שמחר יהיה ליל “שלום-זכר” ולמחרתו ליל שמורים, והיא שומעת ובוכה.

קודם הברית נכנס אצלה הרב הישיש, הרים את ריסי עיניו והציץ בה בחיבה. תנחומים דיבר על לבה:

“כלום אינך יודעת, בתי? מי לך גדול מאברהם אבינו, ואביו היה עכו”ם גמור."

היא הביטה אל הישיש במבט רועד ומתוך ענווה; ומקור חדש של בכיה נפתח הקיר מתוך לבה.

"בתי, רבי חנינא בן תרדיון היה מבני בניה של דינה בת יעקב – אחר מעשה שכם.

"שמעיה ואבטליון היו גרים וצדיקים גדולים.

“כבשי דרחמנא, בתי! כך גזרה ההשגחה העליונה: נשמות קדושות, ניצוצין של נשמות איבד, כביכול, ברוך-הוא בתוך כיתות של קליפות ומלאכי חבלה. שליחי ההשגחה אנו לפעמים לברור את הניצוצין מתוך הקליפות.”

היא שומעת, סופגת ובוכה.

הגיע הדבר לנקודה מכאיבה. מתייעצים עמה על הסבת השם. אחד השכנים הציע להסב לרך את שמו של המנוח, אבי היולדת.

חווה הזדעזעה.

“המעט לו לאבא שסבל בעולם הזה מה שסבל וממי שסבל, שנהרג ברחוב מתגולל בדמו… אלא שאטפול עליו את זה גם לאחר מותו? כלום לכבוד יהיה לאבא בגן-עדן כשיקרא זה בשמו?”

נדמה לה, שפני אביה רחפו לנגד עיניה.

ומבטת היא על הרך, ונדמה לה שהוא מתחנן אליה: “נשמה שבויה אני! אנא, פדוני, אל תעזבוני.”

רגשי אם מתחילים להתרקם בה.

רגשי כבוד של בת לאביה, קנאת בת לעמה, מתרוצצים בה.

נשמת אבא מרחפת לפניה.

הרב מתחנן.

היא נתנה את הרך על יד המיילדת, שמסרה אותו למי שצריכים למסרו. נגמר בין המכובדים לסדר את הברית לא בבית-הכנסת, אלא בחדר השני.

ומתפללים שם ומסדרים את הברית, הרך הובא אל תוך אווירה של כנסת ישראל.

האיזמל לקח את שלו, הרך התחיל פועה וצועק צעקה סתומה, שאין עוד עליה שום חותם.

השומעים המכובדים מקשיבים בשים לב. חפצים הם להבחין, אם יש בקול זה מעין “הקול קול יעקב.”

הרב מפנה את לבו לאביו שבשמים.

“רבונו של עולם,” מתפלל הוא במחשבה, “מפני חטאינו אנו שרויים בגלות, לקויים ודוויים; לקינו עד עכשיו ב’חסר,' כר אחת חסרה במיטה, שמשות אחדים חסרים בחלון, חוסר פרנסה, הרוגים, טבוחים… אבל זו היא מכה חדשה, מכה של ‘יתר.’ מלחמה בלב. קשים גרים לישראל כספחת. אבל מאידך גיסא הרי האדם בעל בחירה. הבא להיטהר בדין הוא שיסייעו לו מן השמים.”

“ואומר לך,” מסלסל החזן את פסוקיו ומכניס טיפות יין מתוך כוס הברכה לפיו של הנימול, “בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי!”

נשתתק הילד; נשתתק הקהל; ומתלחשים הנרות הדולקים על העמוד הארעי בשפה שאינה מובנת לבני אדם.

עיכוב קל עוד יש בדבר: מצד היולדת לא בא עדיין הסכם גמור על הסבת השם.

ושוב נכנס אלה הרב הישיש.

– – – –

זלדה המבשלת הצעירה עומדת מאחרי הדלת ומסתכלת בכל אותו הענין מתוך קורטוב של קנאה.

אשתקד, כששרתה בבית ר' אברהם’קה, קרה לה מה שקרה… כמה הרפתקאות עברו עליה והכל בהיחבא, בכלימות ובוז – וזו?…

ולא עוד אלא שהרב הישיש נכנס אליה ומספר עמה.

ובאה היא לידי מסקנה, שלכל נערה ונערה יש מזלה שלה.

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

שני וכחנים

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)


קוראים לו סנדר בעל הוויכוחים,מפני שיש בו נטייה יתירה לאותו דבר.


אלמלא הוויכוחים היה כבר מפסיק את ביקוריו ערב ובוקר בקלויז; מפני שלפי מצבו ויחוסו לסביבה של נוצרים ויהודים מתוקנים, שהוא שגור אצלה, אין הביקורים הללו נאים לו. סוד גלוי, שהוא גופו אינו משתדל להכחישו, הוא אינו בא לקלויז להתפלל, אלא להתווכח.


גם בין מכיריו משאינם בני-ברית קוראים לו וכחני, אף-על-פי שהרבה פעמים הוא מראה ויתורים וסלחנות יתירה בשיחותיו עמהם. יכול הוא לשמוע אותם טופלים על היהודים עבירות חמורות אפילו עלילות דם, ולשתוק בהיסח דעת גמור. הוא היה וכחני לדבר אחד.


זרות זו היו מכיריו הנוצרים מייחסים להרבה זרויות ממין אחר, שהיו מוצאים בו.


ככה לא היה נוח לו, שיקראו אותו בשם אלכסנדר לבוביטש, אלא דוקא סנדר ליבוביטש, ועל דבר זה היה מקפיד עד לכדי חולשה.


בפספורט שלו מצא כתוב “יבריי,” ועמד ושירטט את המלה ותלה עליה “זשיד.” אלמלא נטייתו הנפרזת לגמול חסדים ולתת מחנותו בהקפה, לשאינם בני-ברית יותר מאשר לבני-ברית, היו הללו קוראים לזרויות אלו פשוט דרכי שגעון, אבל הם לא הגיעו עדיין לאותה מדרגה של כפיות-טובה, ודקדקו לחזור בשבילו אחר לשון נקיה. “זרות, הפכים יש באדם זה,” היו לוחשים עליו שלא בפניו.


הרבה מן הזרות היו מוצאים בו גם אחיו בקלויז. הרבה הקלה בענייני דת היה מתיר לעצמו בפרהסיה בתוך עמו, אך בשום אופן לא התיר לעצמו כעין זה לעיני מי שאינו בן-ברית.


כשהיה מטייל בשבת חוץ לעירוב וראה את אחד ממכיריו הנוצרים, מיהר וכרך את מטפחתו מסביב לצוארו.


בביתו היה יושב לפעמים בגילוי-ראש, אבל מכיוון שראה בעד החלון נוצרי סר לביתו, חרד וכיסה את ראשו.


הזרות המגוחכת ביותר היתה בו נטייתו לויכוחים. ויכוחיו לא היו מאלה הנהוגים בקלויז, בשל מחלוקות, ענייני דת, פוליטיקה וכדומה. וכחני לדבר אחד היה. צריך היה רק שתתגלגל השיחה בין חבורת אנשים על איזו מלחמה, ומיד הוא נדחק בתוך החבורה, ומתחיל מספר בשל יהודים, שנלחמו במלחמת פלבנה, במלחמת היוונים עם התוגר, האמריקנים עם השפנים, האנגלים עם הבורים.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.