מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אחריות

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אחריות / יהודה שטיינברג


קשה נעשתה על ר' יעקב-ליב כהן הישיבה בכפר. מצדיק הוא בלבבו את דברי שרה אשתו, הרגילה לאמר על חשבונו: “ירא החומט לעזוב את קליפתו, שמא יכנס בה החזיר.”

מחוללים אצלו שבתותיו ומועדיו. יש שהוא עומד בלילי שבתות ומכוון את לבו לשעה, שהציבור בעיירות מקבל שבת, כדי להצטרף עמם בשירת “לכה דודי,” ומעשה שטן נכנס אליו אז איזה עממי ומחלל את חוש הריח שלו בעשן מקטרתו. הנשמה היתירה שבו מצטמצמת עד לכדי משהו ונחבאת בפינה שבלב. עומד הוא בשחרית עטוף בטליתו, פניו כלפי מזרח, ומתחיל לזמר, “הכל יודוך,” ונדמה לו שהוא מצרף את החמה הכפרנית לכנסת ישראל שבעיירות לספר שבחי ה“יוצר-אור.” אבל פתאום מגיע לאזניו איזה שיר פיגול של עממית שיכורה מן החוץ ומוציא אותו בעל-כרחו מתוך הקדושה אל החילוניות המזוהמת.

ומביט הוא אז על סביבו מתייאש, מכיר בבדידותו, אבר מדולדל הוא מאיזה גוף רחוק. נדמה לו שהספרים שבארון, שנשארו לו ירושה מאביו, עומדים אבלים, נעלבים ושרויים בגלות.

השבתות הם מחוללים, וימי החול… הוי! אל יחשוב לו אלהים את זה להתרסה ובעיטה בטובתו.

אין הוא יודע למה הוא יושב בכפר.

תינח, אבא, עליו השלום, היה גונז לו זכויות מצד אחר. הוא היה מכניס-אורח ידוע בכל הסביבה; העגלונים שבעיירות הסמוכות היו מכוונים שעת צאתם, שיחשיך עליהם סמוך לכפר זה, כדי שיתארחו בביתו של ר' שלמה כהן. וודאי כשהיה אבא מאכיל על שולחנו עשרה מישראל, ובירכו בשם, הרי הישרה את השכינה לבין אומות-העולם.

אבא היה יודע, למה הוא יושב בכפר. אז היו שנים אחרות. האיכרים לא היו עדיין כל כך רעים, ולפיכך היו שדותיהם מתברכים, הפרות היו רעות רובה של שנה באחו, שופעות חלב ומספיקות מזון בשביל האורחים. הפרנסה היתה אז דבר הסמוי מן העין, ולפיכך היתה הברכה שורה בה. אבא סחר ומכר, קנה תבואה שלא באה עדיין לעולם, ומכר אותה תיכף לסוחרי העיירות בקצת ריווח וסילק את דאגותיו לצדדין על דרך ממה-נפשך: כשהשנה היתה מבורכת, והאיכרים סילקו את הכל – הרי רווחיו בידו; ואלא מאי, כשהשנה היתה זעומה? הרי נשאר לו האיכר חייב, והוא נשאר חייב לסוחרי העיר. מעולם לא גמר אבא את חשבונותיו. כשמת עזב אחריו ירושה ארון-ספרים, שתי פרות חולבות ופנקס של חובות; חובותיו לאחרים, וחובות אחרים לו.

אלמלא השנים הרעות לא היה גם ר' יעקב-ליב מעלה את חשבונותיו. מפני שדבר מיותר הוא לפי דעתו. כלום בידיעתו את סכום הונו יוסיף עליו? או יגרע ממנו כשלא ידעו? בין כך ובין כך אינו לובש שיראין, ולא ישתמש בכלי זכוכית. העיקר הוא פרנסה, ופרנסה הרי יש, ברוך השם, לפי שעה.

אבל השנים נשתנו. האיכרים נהפכו לגמרי; לא רק חובות ישנים אלא אפילו מה שהם לוקחים מחדש אינם מסלקים. ניכר הדבר, שעל תנאי זה הם לוקחים. כל ימות השנה הוא מתפלל להקב"ה על שנת שובע, ויותר שהאיכר מעשיר, יותר מתקשה לבו. מוכר הוא תבואותיו בעיר בכסף מזומן, וחובות אינו דואג לשלם.

ומכיוון שאין האיכרים משלמים, הרי אינו מסלק גם הוא את חובותיו בעיר ואינו יכול למצוא הלוואה חדשה. גם הסוחרים אינם טובים מן האיכרים, להבדיל; כל העולם התאכזר בזמן הזה. אנשים טובים הולכים ופוחתים.

מי לך יותר מיחיאל המלווה? כל השנים היה הלז מתחסד עמו, נותן לו כסף בהלוואה, והוא היה משלם לו עיסקא כנהוג. עכשיו נעשה אכזר, הוציא עליו אדרכות, וירד לתוך נכסיו.

מתוך היסח-דעת גמור נודע לו לר' יעקב-ליב, שהוא עני כמשמעו. אז היה מוכרח לבקש פרנסה מן המקצוע היחידי, שהיה עובד בו את השם יתברך. צריך היה להתחיל גובה שכר מאורחיו בעד מאכל ומשתה ולינת לילה. מתחילה קשה היה עליו הדבר; דומה עליו, כאילו נהנה ומועל בקדשים. אבל מכיוון שדש – דש בו, ולא הקפיד אחר כך אפילו על מה שאשתו התחילה לגבות מן האורחים פרוטות בעד טלית-ותפילין, שהיא נותנת להם שחרית לשעת התפילה במתנה על מנת להחזיר. הוא הסתפק רק בזה, שהכין בשבילם טלית-ותפילין מיוחדים, מוקצה לאורחים, ולהציל את תפיליו מכל אותן הקרקפתות.

ואז היה מתרצה בדיעבד עם קונו, אלמלי שכנו בכפר, אברהם סגל, מי שהיה חוכר הקרקעות והטחנה שבאותו הכפר. בימים הראשונים היה זה רעו היחידי בכל העולם. שותפו לקנות אתרוג אל הכפר, למקרא מגילה וכדומה. זהו לו עד קבוע שיש כנסת ישראל במקום שישנה. משהתחיל הלז להיות “יורד,” נעשו עוד יותר קרובים זה לזה. קרה מקרה ואברהם סגל קנה מיעקב-ליב סכום הגון של תבואה, שנמצאה בחצרו, ומכר לו קמח הרבה שהיה בטחנתו. הרגיש יחיאל המלווה בדבר, ונפל עליהם באדרכותיו. שם את תבואות יעקב-ליב על חשבון חובו, שיש לו אצל סגל, ואת הקמח שבטחנה על חשבון חובו, שהוא נושה ביעקב-ליב. מאז נעשו שותפים בשונא אחד שבעיר, אלא שיחס ידידותם נתקלקל קצת. נדמה לו, לכל אחד, שרעהו אשם בדבר.

אחרי כן הגיעו הדברים לידי כך, שעמד סגל ופתח לו גם הוא בית-מלון. פרנסתו של ר' יעקב-ליב לקתה, מפני שסגל זה עמד על פרשת דרכים וגזל ממנו את כל האורחים. התקלקלה ידידותם יותר. המה נעשו שונאים זה לזה.

אחרי כן נולדה “סירכא” על היתר ישיבתם של שניהם בכפר, ובצרה זו כבר לא יכלו להיות שותפים. צריך אתה בזה לסיעתא דשמיא ואת הרבש"ע, כביכול, אין לרמות. וודאי שיעקב-ליב היה שמח, אילו נפסלה זכות ישיבתו של סגל, ובלבד שזכותו-שלו תהי קיימת.

דלטור איננו חלילה, לא יעקב-ליב ולא אברהם סגל; אלא ששניהם הם אבות לבתים מלאים פעוטות וזקוקים לפרנסה שאינה לקויה. צריכים הם להיות יחידים על אותו המקור, שהם יונקים ממנו שפע.

ודלטוריה התרבתה, והעירה את ההשתדלות להתגבר ולברר את הזכויות. כשעלה אחר כך בדעת ר' יעקב-ליב לעזוב את מקומו, חס על העמל והטורח שטרח עד עכשיו, והעמיד את הדבר לפחות בחזקת ספק.

לוותר על אותו הספק, הרי זה כאילו יעמוד וישליך מידו לדעת הון רב.

והפרנסה הולכת ולוקה מיום ליום – גם אצל יעקב-ליב וגם אצל אברהם סגל. שניהם מקווים, שאחת הזכויות תיפסל, ויישאר יחידי על מקומו, ולפי שעה הם חיים בדוחק, מבריחים את עצמם ומתחבאים פעם מפני אדרכותיו של יחיאל ופעם מפני הרשות, המקבלת דלטוריה על שניהם לפרקים תכופים.

ומצטער ר' יעקב-ליב בשבתות ומועדים, ופונה לפרקים כלפי שרה בשאלה:

“שרה בשביל מה, אני שואל, בשביל מה אנו יושבים בכפר?”

ודוקא ברגעים אלו נכנסת קליפה בלב שרה, ומצדדת היא במעלת הכפר.

“החסרים קבצנים בעיר? ההוצאה מרובה; על ספק ריווח של פרוטה יש עשרה קופצים יותר זריזים מיעקב-ליב שלומיאל.”

כך דרכה של אשה להתנגד. כבר העירה עליה התורה, “עזר כנגדו.”

נגמר בדעתו של ר' יעקב-ליב להתחנן בראש-השנה הקרוב מלפני הקב"ה, שיזמין לו פרנסה הגונה בעיר בתוך כנסת-ישראל.

וימי הסליחות הגיעו. מרגיש בם ר' יעקב-ליב, אף על פי שלא שמע בקול השופר של ימי אלול. ובערב ראש-השנה הטעין על עגלתו את שרה ובניה וצרכי יום-טוב ונסע העירה, כמנהגו תמיד לימים נוראים.

מתגעגע ר' יעקב-ליב כל ימות השנה לכנסת-ישראל, אבל כשהוא בא בערב ראש-השנה לתוך כנסת-ישראל הצפופה, מיד הוא משתקע במרה שחורה.

ריחה של כנסת-ישראל… אין הוא רגיל בו בכפר.

בבית הוא דבר נותר לגמרי, בניו הם מכשול לבעלת-הבית, בני בעלת-הבית לאבן נגף לשרה. היום בא וכבר עלתה לה לשרה להתקוטט עם בעלת-הבית.

ובחוץ הרי הכול דואגים ומשיחים בשל חוסר-פרנסה. צדקה שרה, עשרה עניים מהפכים בחררה אחת בעיר.

בראש-השנה שחרית, כשהוא עומד כפוף בתפילתו לפני קונו, כבר התחרט על הכול. מבקש הוא על חיים ארוכים ופרנסה טובה בכפר.

ויודע הוא פירושה של תפילתו. זו אומרת: יהי רצון שזכויותיו של שכנו אברהם בן בריינה על ישיבה בכפר תקופחנה. ומתבייש הוא בה לפני רבש"ע, והלא לפיכך הוריד טליתו על פניו.

ואברהם בן בריינה הוא, על פי השגחת הגבאי, שכנו בקלויז כמו שהוא שכנו בכפר, וגם הלז הוריד טליתו עד לטבורו.

מעזרת-הנשים מתגברת הצווחה. ה“קול-באשה” התהפך בכולו ליללה מרגיזה. ים זועף הוא שם. גלים של צווחות מתנגשים ומשתפכים ומתערבים. מכיר הוא ביניהם קולה של שרה וצווחתה של רייזה, אשת אברהם שכנו, ונדמה לו שהן מתקוטטות.

“אבינו מלכנו חדש עלינו שנה טובה.”

זו יוצאה מתחת טליתו של יחיאל המלווה. אומרים, שהוא קרוב בשנה זו לשמיטת כספים מפני ריבוי החובות, ששמטו לו.

“אבינו מלכנו סתום פיות משטינינו ומקטרגינו.”

דומה לו ליעקב-ליב שהוא שומע: יהי רצון, שאצליח באדרכותי לכל מי שאפנה.

“אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו.”

“אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות.”

אבינו מלכנו בטל מחשבות שונאינו."

מתגברות הצווחות מלמעלה ומלמטה, כאילו נקרעו הלבבות בפעם אחת וצווחה מכריעה אחת יוצאה:

“אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתנו.”

ואם יש אזנים למעלה, ודאי שלא יעמדו השמים בפני צווחה זו.

כשהגיע הש"ץ לברכת כוהנים, ירדו בעלי המזרח לדיוטה שניה, ור' יעקב-ליב עלה למזרח עם יתר הכוהנים לברך את העם.

נזדמנו כלפי ידיו יחיאל המלוה ואברהם סגל.

יודע ר' יעקב-ליב, שהוא צריך לברכם בלב שלם, שימלא השם יתברך כל משאלות-לבם; מפני שכל המתפלל בעד חברו בלב שלם, הוא נענה תחילה, ואת רבש“ע היודע מחשבות אינך יכול לרמות; ולבד זה, הלא אחריות הדברים מוטלת על הכוהנים. הקב”ה האמין אותם על הברכה.

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

מחשבות ומעשים XXIX

מאת אלחנן ליב לוינסקי (מאמרים ומסות)

מהומה של עשירות! – בודאי הכל מודים, כי זו של עניות גרועה ממנה. באחת, מפני שזו של עשירות היא, על פי רוב, רק עתית, עוברת, ויש לך הרבה דרכים להפטר ממנה; ואם, חלילה וחלילה, על פי איזו סבות שאינן תלויות, כמובן, בך, נשארה אצלך לאורך ימים, גם כן אין הדבר נורא כל כך, כי, איך שיהיה, נוח להתרגל בה, מה שאין כן זו של עניות, שהיא תמידית וקשה מאוד להתרגל בה, ועוד יותר קשה להפטר ממנה. ואם, חס ושלום, נגזרה עליך, חביבי, מהומה, הלואי ותהיה של עשירות. ובכל זאת גם היא אינה כדאית. כי ציירו בנפשכם: הנה הורגל האדם זה כבר במצבו, בסביבתו, בחברתו וגם – ברעיתו – ופתאום נפלה לו ירושה מדוד עשיר באמריקא, או זכה בגורל הגדול, או ספסרות מוצלחת עלתה לו יפה, והרי הוא עשיר. ואז, מוכרח הוא ברצונו או שלא ברצונו לשנות את תפקידו, את סדרי חייו; מוכרח הוא על פי חוקי החברה להתכחש לחברתו הקודמת, לחברת העניים, ולהכנס לתוך חברה חדשה, אשר היא לא ידעה אותו והוא לא ידע אותה ויש אשר הוא מוכרח על פי נמוסי החברה החדשה להתבייש באביו ובאמו ובכל משפחתו, ויש אשר גם אשתו אינה יכולה, גם כן על פי נמוסי החברה החדשה, למצא חן בעיניו עכשיו. היא, היהודית הפשוטה, טובה היתה לו אז, כאשר היה יהודי פשוט, אבל מכיון שנתעלה – היינו שנתעשר – לא תסכון לו עוד… מעשים כאלה יקרו בכל יום. ולא זו בלבד, אלא שלפעמים מוכרח הוא על אפו ועל חמתו לעשות מעשים, מגונים: לשחוק בקלפים, להתהולל, ולעשות מעשים בדומה לאלה, אשר בסתר לבבו הוא מתפלץ מהם. אבל מה לא יעשה האיש, וביחוד העשיר, בשביל החברה? – הן העני יפשע רק על פת לחם ולכל יתר הפשעים לא ישים לב; אין לו פנאי ואין לו אפשרות לעיין בהם. לא כן העשיר – הוא יפשע על כל ה“על חטא” ועל כל “על חטאים” ומה גם העשיר החדש, זה ההדיוט הקופץ-בראש תמיד, – הוא יפשע לא מפני אהבתו ל“הפשע” עצמו, אלא כדי להתראות כפושע. הוא נכון לבטל את “ישותו”, את ה“אני” הרוחני שלו, על כל צעד ושעל אך ורק כדי להתראות כאיש מן החברה העליונה. בסתר לבבו הוא דבק בהוריו הפשוטים, אבל אינו יכול לקחתם לביתו, להושיבם אל שולחנו, מיראה שמא יהיו לצחוק בעיני מקורביו החדשים. בסתר לבבו הוא אוהב את “זוגתו” הפשוטה, הטובה, המסורה לו בכל לבה ונפשה אבל הלא לא תוכלו לדרוש ממנו, כי יוביל את היהודיה הפשוטה הזאת לחברתו החדשה. ובכן… ובכן, רחמנות בנאמנות עליו, על העשיר החדש הזה, ומצבו בכלל בלתי נעים.

איני יודע, כיצד מתיחסים אתם, חביבי הקוראים, אל הענין הזה, אבל לבעל “עצבים נרעשים” כמוני הדבר ממש נורא. צריך אנכי להגיד לכם, – שחקו אם תוכלו – כי גם קניית סנדלים חדשים מקרה גדול הוא בחיי. בסנדלים הישנים כבר הורגלתי וקשה עלי פרידתם. נקל בעיני להפרד מידידי היותר טוב אם רק פגע אף מעט בכבודי ומה גם אם פגע בממוני, מאשר להפרד מסנדלי הישנים. אמת, שכבר יצאו מדפוסם ולא תואר ולא הדר להם, אבל היַבָּלות אשר ברגלי אינן מכאיבות לי כשאני נועל אותם. לא כן הסנדלים החדשים. הן אמנם יפים הם ומגוהצים, בוורשא בירת הסנדלרים נתפרו, ואפשר שחוטי-הזפת שלהם כשרים ויתידותיהם הן מעצי גופר, ונתפרו בבית מלאכה יהודי על ידי פועלים אינם-יהודים, כמו שהדבר נוהג בוורשא ובכל ערי המדינה אצל יהודים כשרים ושאינם כשרים, ובודאי הבטיח בעל בית המלאכה לתת חצי-האחוז מן הריוח לטובת הפונד הלאומי, לטובת בית היתומים, לטובת בית החולים, לטובת מילדות עניות ולטובתן של עוד תריסר חברות ביחד בכדי לצאת ידי כל הדעות, כמו שהמנהג נוהג בוורשא. כל זה אפשר. אבל היבלת אשר ברגלי אינה רוצה לדעת זאת וגורמת לי כאב. ולפיכך – את הסוד הזה אנכי מגלה לכם בלחישה – איני נפרד מסנדלי הישנים כל עוד אין לחוש למראית עין, היינו: כל עוד נקרעו רק מלתתא; ורק כשאין ברירה, היינו שנקרעו מלעילא, אז מפני כבוד הבריות מוכרח אני להחליפם בחדשים.

כל זה, כמובן, אינו נוגע לענין, ורק דרך אגב ספרתי לכם כל זאת כדי שתדעו, עד כמה קשור ומחובר אני אל הרגלי הישנים, ובעצמכם תבינו, כמה קשה עלי מהומה של עשירות, שתכריחני להחליף את “סנדלי” ואת סדרי חיי.

ובימי עלומי הטובים הייתי מפחד תמיד פן יקרני חלילה אסון כזה והייתי חושב מחשבות, מה אעשה בכדי להפטר ממנו. כי יש אפשרות להשיג רשיון על עתון חדש ולהעמיד בסכנה סכום גדול – לא ידעתי אז עדיין; כי המצא ימצאו ידידים נאמנים ו“אחים טובים” שישתדלו לחלצני מן המצר הזה, גם כן לא האמנתי אז, ופעם אחת – איני יודע בעצמי, איך קרה הדבר – קבצתי על יד איזה סכום וקניתי שטר-גורלות של הממשלה, וכדרך כל הקונים מסוג זה, הייתי נכון ובטוח כי, אם רק יהיה השטר בידי, בודאי אזכה תומ"י בגורל הראשון. ומה אומר ומה אספר לכם חביבי! לא ישנתי את לילותי, כי תמיד פחדתי, שמא אזכה בגורל, – לא “שמא”, אלא בודאי אזכה ואהיה מוכרח לשנות את סדרי חיי, לקנות סנדלים חדשים… ובכלל – להיות אומלל. בינתים אמנם נעשה לי נס, כי חלה אחד מבני ביתי מחלה אנושה ומכרתי את שטרי ואת מעט מטלטלי לצרכי רפואתו, ורק אז שבתי למנוחתי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.