אדם בולט בזרותו. עיניו עמוקות, מימיות ובלתי־שקטות. קווים עמוקים חרותים בפניו הצנומים והמארכים, זקנו חום־כהה ודליל. דיבורו כאילו עולה לו מטבורו. לבוש הוא עבאיה חומה ישנה וכתונת ארוכה כהה, חגור חגורה רחבה צבעונית, חזהו שעיר וגלוי.

בשבט הוא ידוע כמוכה־אללה; וכנהוג, קדושה מרחפת עליו וקוראים אותו: איבראהים דֶרוִיש, מפני שמעשה דֶרוִישים בידו: “אוכל” אש ואינו נכווה; שם את ידיו ורגליו בתוך מדורה ולא תזיק לו; תוקע סכינים בבטנו וכאילו לא הכניסם, דם לא יזל…

כל משפחתו – דֶרוִישים. כולם באותה צורה בערך. זה בדמם. אבותיו היו כמוהו וגם בנו הקטן הולך כבר בעקבותיו.

עני ואביון הוא. יש לו ראשים אחדים של צאן ולפעמים הוא “חורש” באֵת ובמעדר חלקת־אדמה קטנה, קרוב למקום שמציב את אוהלו הקטן. האדמה בסביבה זו היא סלעית, גולנית, והוא זורע מעט חיטה. כשבא זמן הקציר ושוטרים ושמאים מסתובבים לקחת מעשר לממשלה מכל הנזרע בשדות פוסחים עליו, כי מפחדים להרגיזו, ללכת עמו בקרי ולהכעיסו. היה מעשה, ששוטר וקצין מוסלמיים באו ל“גרנו” ורצו לקחת ממנו את “חלקם”, נכנס איברהים אחוז עוית־אכסטאזה והם פחדו לגשת אליו, כי קללת אללה רובצת על זה שנוגע במוכה־אללה קדוש. ישבו על סוסותיהם והסתלקו בדהירה…

וכקדוש – כוחו רב בריפוי חולים; באים אליו עם כל מיני מחלות, גם נשים עקרות, להרפא – בעד מחיר זעום ומתנה קטנה. ואמנם, אינו עומד אף פעם על המקח, כמה שנותנים לו הוא מקבל ברצון. אם אין נותנים לו מאומה – אינו דורש חלילה את שכרו, בוודאי עני האיש ואין ידו משגת לשלם, ברכת אללה עליו.

הוא נוהג ללכת מאוהל לאוהל בשבט, לשבת פה ושם כל הימים. שותה קהווה עם כולם, אוכל במסיבה, אבל אינו משתתף ביותר בשיחות. מקשיב לדברי אחרים, ואילו הוא – ממעט בדיבורים ויודע לשתוק הרבה.

אין הוא יודע לכתוב, ולכן מברך את “מבקריו” בעל־פה. נותן “חג’אבים” – קמיעות – חוטים שונים, ואומר עליהם שמות אללה – ועונדים זאת על הצוואר או על ה“עאקל”. לפי דברי החולים זה עוזר, ביחוד לכאב־ראש. זה בדוק ומנוסה. לפעמים כשהוא יושב במסיבה, לפתע הוא נעשה חיוור, מבקש לתופף לו בגיגית או בכל כלי משמיע קול והד, ואז הוא מתחיל מנענע את ראשו, ידיו, רגליו וכל גופו לפי קצב הדפיקות. מנענע אגב פרפור וכרכור. גלי רעד עוברים לו על חוט שדרתו והוא מזדעזע. פתאום, – כאילו אינו מרגיש עוד באיזה עולם הוא נמצא, עיניו קמות, פניו מקדירים ומתקמטים; מתחיל להשליך מעליו את הבגדים העליונים, אינו יכול עוד לסבול עליו כל לבוש; וכדי לא לאבד זמן, – מתחיל הוא לקרוע מעליו את כותנתו, ובאותו רגע הוא מכניס את רגליו באש המדורה אשר בתוך האוהל. כמובן, מעכבים בעדו ואין מניחים לו לעשות זאת, אבל הוא בהתלהבותו הפראית מתגבר על כולם ומחזיקן בעקשנות באש; אחר־כך הוא מתחיל להגביר את תנועותיו המוזרות כאילו מתנפל, נאבק ונלחם עם מי שהוא בלתי־נראה באוויר. הוא מקבל צורה פראית נוראה עד כדי כך, שקשה להכירו. כולו משתנה: הפנים כמפלצת, מפחידים. וישנה אז הרגשה – הנה הוא ישלוף חרב או פגיון, יתחיל לדקור, להרוג ולהשמיד את כולם ולא ישאיר שריד… המסובים המסתכלים מתחילים בזהירות להתקרב אליו, להכות על ידיו ורגליו, להשקיטו ולהרגיעו.

– אללה, אללה, אללה, אללה… מזכירים לו שמות אללה ונביאו וקדושים, כדי להשפיע על הרוחות הרעים המתרוצצים בקרבו. רגע והנה הוא נכנע ומתחיל להרגע. אבל לפתע והוא שוב בתוך התלהבותו הקודמת, מכניס שוב את רגליו באש, מתנועע מיד ומזדעזע ומפרפר… רבע שעה ויותר חוזרת התופעה הזאת, המסובים אינם פוסקים מלהרגיעו בשמות אללה וקדושיו, בפנים דואגים ורצינים. נדמה, הנה לא יפסיק עוד את געגועיו ופרפוריו. אבל הנה פניו משתנים, בעיניו דועך הברק המוזר־הפראי והן מקבלות יותר ויותר צורה רגילה, קמטי פניו כאילו מתיישרים ורוחו שבה אליו לאט לאט; מתחיל להרגיש בסביבתו, לראות אנשים אשר קודם כאילו נעלמו מעיניו. בעצמו דופק על ידיו ורגליו – עד שמקבל את צורתו הרגילה הקודמת.

זיעה מכסה את גופו. הוא מתחיל להתנגב בשארית כותנתו הקרועה ומתלבש לאט לאט. השקט הרציני אינו פוסק אף עכשיו. הוא נשאר יושב כקפוא על מקומו ועיניו פתוחות לרווחה, כאילו רואות ואינן רואות כלום. פתאום הוא מתכופף קצת ומצפצף קטועות, ואחר – צפצוף ארוך וממושך, ובידו הוא מגרש באוויר דברים בלתי נראים – בכיוון לפתח האוהל, אלה הם השדים הארורים ששתו עליו מסביבו… הוא תופס מקל ומאיים עליהם, אף רודף אחריהם סביב האש, עד שסוף־סוף נפטר מהם בשלום…

לפעמים משפיעה עליו שיחה או נגינה בחליל והוא נדבק תיכף בדביקות וזמן רב עובר עד שנרגע.

בליל שישי שומרים עליו שלא יעשה זאת. כשרואים סימני התפרצות מתחילים להרגיעו ולהשקיטו בכל מיני אופנים ועושים כל מיני סגולות כדי לגרש את ה“ג’ין” (השד):

– הערב “ליל א־ג’ומע”, ליל שישי – יחרם, אסור…

יש גם מבני השבט, ביחוד אלה שיש להם שיח ושיג עם העיר, שאינם מאמינים – לפי דבריהם – בדֶרוִישים בכלל ובאברהים דֶרוִיש בפרט ובשדים שלהם, והם מביעים את דעתם:

– “כולם כזבין” כולם שקרנים, הם עושים כל הלהטים האלו כדי להוציא כסף, הכל “כזב” ותו לא… רפואותיהם וקמיעותיהם אינן שוות כלום ואין בהן ממש…

אבל בכל זאת כשקורה מה אצל “אפיקורסים” אלה, אם ילד או אשה או אפילו הם עצמם הרגשתם רעה – ממהרים הם אז לקרוא לדֶרוִיש, שיתן להם איזה “חג’אב” (קמיע) או שיקרא בפניהם תפילות בעל־פה, וילחוש לחשים…

פעם הזמינני אברהים דֶרוִויש לאוהלו. אוהל קטן, חדר אחד, אבל נקי עד מאוד. אין בו מחיצה כבכל אוהלי הבדואים. אשה יפה, נקיה ומסודרה, ולה עיניים גדולות ובהירות, ישבה ובכתה, על ידה שכב ילד כבן שש, ילד יפה להפליא והוא כולו בוער מחום. עוד שני ילדים קטנים ממנו התרוצצו פה ושם. הוא הזמין אותי כדי שאראה מה לו לבנו. שמועה התפשטה כי יש לי רפואות “פרנג’יות”: “סופרין” (אספירין), “כינה” (חינין) ועוד, המרפאות “כהרף עיין” כל מיני כאבים ומיחושי־ראש ומחלות־חום. כך סיפרו לו הרועים, והוא מבקש ממני רחמים לתת מהן לבנו אהובו, עינו ויקירו. הוא הבטיח לתת לי תמורתם “חג’אב” (קמיע), שישמור עלי מכל פגע וצער לכל ימי חיי…

ואשתו – זו אם הילד – הסתכלה בי בעיניים מתחננות אמהיות – רחמים – – –

לא יכולתי להבליג על יצרי ושאלתיו דרך־אגב:

– אתה איברהים דֶרוִיש, הנותן רפואות לחולים, חג’אבים וכו', וגם אותי אתה רוצה לזכות בקמיע כזה, ואתה אומר שאין דוגמתם להצלחה ולישועה ב“כל העולם” – מה ראית לפנות ולבקש רפואות “פרנג’יות”?… הרי דעתך עליהן – כפי שהשמעת פעם במסיבה – שהן “כזב”, שקר ורמאות…

כן… – ענה בגמגום, – נוסף ל“חג’אב” טובה גם רפואה מ“שאטר” (מומחה)… גם רפואות עוזרות, גם “חג’אבים” עוזרים; הכל ברצון אללה…

והוא הוסיף לגמגם, כילד שנתפס בקלקלתו:

– אומרים… שגם זה… טוב…