חברי הכנסת הכריעו לטובת עצמם ולטובת מפלגותיהם

א    🔗

ההכרעה, שנפלה השבוע בכנסת, אגב חקיקתו של הראשון ב“חוקי-היסוד” בדבר השיטה שעל-פיה ייערכו להבא הבחירות לכנסת – אינה הכרעה בעד שיטת הבחירות היחסיות, לפי ששיטה זו היתה נהוגה עד עכשיו ומקומה מובטח לה בחוק הבחירות, שעדיין הוא בתוקפו. אלא זוהי הכרעה נגד נסיונה של מפא"י להציע שיטת בחירות אזוריות-אישיות במקום שיטת הבחירות היחסיות. משום כך, ומשום האווירה שאפפה את ההכרעה הזו, יש לראותה כהכרעה קשה וחמורה ביותר.

לכאורה, דבר טבעי ורגיל הוא, שבדיוני הכנסת, תוך מעשי החקיקה שלה, יהיו הצעות והצעות שכנגד, ודבר טבעי ורגיל הוא שתיפול הכרעה לכאן או לכאן. בכל מקרה כזה אנו מקבלים את הדין, בין שההכרעה נוחה לנו ובין שאינה נוחה לנו, לפי שאנו מניחים, כדבר המובן מאליו, שהמצביעים הצביעו כשליחי-ציבור לפי שיקול-דעתם והבנתם מהי טובת הציבור שהם מייצגים, כולו או מקצתו.

אולם הפעם עמד להכרעה עניין הנוגע במישרין בחברי הכנסת עצמם ובמפלגות המשתתפות בכנסת. הם נתבקשו להכריע בין מה שנראה כטובת הכלל הרחב לבין מה שנראה כטובת עצמם – בתור אנשים הרוצים לחזור ולהיבחר כחברי כנסת, וכטובת מפלגותיהם, כמפלגות המעוניינות בקיומן העצמי הצר והנפרד בכל מחיר.

מפלגתנו הביאה הצעה להחליף שיטת הבחירות היחסיות הנהוגה אצלנו, בשיטת בחירות אזוריות-אישיות הנהוגה באנגליה, בארצות-הברית ובארצות דמוקראטיות רבות, שאין להטיל ספק באופי הדמוקראטי של משטריהן.

ההצעה היתה מלווה דברי הסברה בעדה ונגד השיטה היחסית. אבל בעיקר הודגש שאזרחי המדינה משתוקקים מאוד לתמורות במערכות החיים הדמוקראטיים לאחר שנקעה נפשם במבנה המפלגתי הקיים במדינה. אמרנו בגלוי שיש בהצעתנו לא רק יתרונות אלא גם מגרעות, כשם שיש יתרונות ומגרעות בשיטת הבחירות היחסיות. אולם יתרון מכריע אחד יש בה והוא שהיא תביא לידי קירבה ישירה ויתירה בין האיש הנבחר לבין בוחריו, אף שבדרך כלל רובם המכריע של הנבחרים יהיו נמנים על מפלגות מסויימת. הנבחר יהיה תלוי בבוחריו יותר, יהיה אחראי בפניהם על מעשיו ועל מחדליו, על דבריו ועל שתיקתו, וכנגד זה תותר במקצת רצועת התלות של האזרח במפלגה ושל שלטון המפלגה על נבחרי הציבור. זהו יתרון שיש בו כדי לענות למשאלתו ולספק שאיפתו של הציבור.

אולם המפלגות – וכן חברי הכנסת מאותן מפלגות – נמנו וגמרו שעליהם להיות קרובים אצל עצמם תחילה. ואילו הבוחר – הם “יסתדרו” איתו בשעת הצורך. לפיכך הכריעו כפי שהכריעו. והכל יודעים שבין המניעים של הכרעתם היתה גם הדאגה לטובת עצמם ולטובת מפלגותיהם. ההכרעה הזאת היא עכשיו חוק, ודינה כדין כל הכרעה של הכנסת. אולם שום דבר ושום אדם אינו יכול לשלול זכותנו לערער בפרהסיה, לעיני כל ישראל, על אופייה המוסרי והציבורי של ההכרעה הזאת ולשאוף לשעת-כושר, שתבוא לידינו, על מנת לשנותה ולחוקק חוק שיבטלנה.

ב    🔗

מבחינה פורמאלית ההכרעה היא, כאמור, הכרעה כשרה, אבל חברי הכנסת והמפלגות שהצביעו כפי שהצביעו היו נוהגים בהגינות אילו הקדימו להכרעתם בחינה כלשהי של דעת-הקהל, למשל ע“י מינוי ועדת-חקר המורכבת משופטים, מלומדים ואישי ציבור נודעים שאינם חברי כנסת; שהם יבחנו וישקלו את הסוגיה הזאת מכל צדדיה ויביאו המלצותיהם לפני חברי הכנסת, שבידם, כמובן, הזכות להצביע ולהחליט. חקר זה לא היה צריך לעכב את חקיקת חוק הכנסת מאחר שמפא”י ביקשה, ע“י ההסתייגות האלטרנטיבית של הח”כ בר-רב-האי, לפסוח לפי שעה על הנקודה השנויה במחלוקת ע“י כך שב”חוק-יסוד" לא תפורש כלל שיטת הבחירות, לא יחסיות ולא אזוריות, תוך הנחה שממילא עדיין עומד בתוקפו חוק הבחירות המבוסס על שיטת הבחירות היחסיות וכשיתבררו ויתלבנו הדברים, ויהיו בשלים להכרעה, תיעשה ההכרעה במסגרת חוק הבחירות.

חבר הכנסת בר-רב-האי הוסיף וטען, בצדק, שעניין שיטת הבחירות, אם יחסיות או אזוריות, אינו עקרון, שיש לקדשו ולבצרו בין יסודותיו של חוק-יסוד, כמו למשל חשאיות הבחירות וכלליותן, שאילו הם עיקר ויסוד לכל בחירות דמוקראטיות. שיטת הבחירות מקומה בהחלט בחוק הבחירות ולא בחוק-יסוד של הכנסת.

מסתבר, שאנשי המפלגות גמרו אומר להחיש את ההכרעה. בהזדמנות זו שבאה לידם, כדי לחסל כל נסיון לערער או להרהר אחרי דבר שהוא בגדר אינטרס ישיר וכמעט פרטי של עצמן. אפילו גייסו נימוקים כבדי-משקל בעד שיטת הבחירות הקיימת ונגד השיטה האזורית-אישית, ספק אם היתה להם רשות מוסרית להחליט, בלי לבחון תחילה מה באמת רוצה הציבור ומה היא באמת טובתו. וכאילו היו בטוחים שהוא רוצה בדיוק מה שהם רוצים והם מבינים מהי טובתו יותר ממה שהוא מסוגל להבין בעצמו.

גישה זו אופיינית למפלגות המבוססות על בחירות יחסיות, שלעולם הן “מוכרות” לאזרח ואינן “קונות” ממנו, לעולם הן משמיעות לו ואינן שומעות אותו ולעולם הן המחליטות בעדו ובמקומו בלי להאזין לרחשי-לבו, או להתחשב בהם, אלא מה שטוב להן ורצוי בעיניהן הריהו צריך להיות טוב ורצוי גם על האזרח-הבוחר כדבר המובן מאליו.

אך הפעם היה מן הדין ומן היושר שהמפלגות ינסו לצאת אל הציבור, באיזו צורה שהיא, כדי לשאול אותו מה דעתו ומה רצונו, בטרם ירימו ידן להכריע. במקום זה עמדו אחדים מחברי הכנסת וטענו טענות-של-קש, שכאילו כבר העלתה מפא"י את ההצעה בדבר בחירות אזוריות-אישיות, במצעה לקראת הבחירות לכנסת השלישית, ואם העם לא נתן לה רוב באותן בחירות, משמע שהוא חיווה דעתו נגד ההצעה. כל מי שהשתתף בבחירות האחרונות יכול להעיד, שאז עמדו להכרעה עניינים מרובים כל-כך, וההצעה הזאת הובלעה ביניהם כליל. מכל מקום לא עליה הסתובב ציר הוויכוחים בבחירות וממילא לא זכתה לתשומת-לבו המיוחדת של האזרח שהלך לקלפי להצביע.

ג    🔗

בדיון כשלעצמו היו נימוקים הראויים להישמע בעד ונגד שתי השיטות, של בחירות יחסיות ושל בחירות אזוריות-אישיות, ולא נחזור עליהם כאן, אך כאמור האווירה, הרוח, שבה נאמרו ונשמעו הנימוקים, בייחוד נגד הצעתנו לבחירות אזוריות-אישיות, היתה איומה.

אפשר להבין את יצר ההתגוננות, שאיחד קצוות רחוקים, ממק"י עד “חרות” ואגודת-ישראל, נגד הצעתנו לבחירות אזוריות, לפי שהיא נושאת בחובה חשש רציני, שכמה מחברי הכנסת דעכשיו לא יעלה בידם לחזור ולהיבחר לכנסת, אם אמנם יצטרכו להתייצב פנים-אל-פנים מול הוד מעלתו הבוחר כדי לבקש ממנו מנדט. כן נושאת הצעתנו בחובה “סכנה” מוחשית מאוד, שכמה מן המפלגות יהיו נאלצות להתאחד ביניהן כדי להבטיח למועמדיהן באזורי הבחירות כושר-עמידה ויכולת התחרות.

אולם אותו זעם ואותו חרון קטלניים, שבקעו מגרונם של נואמים ובלטו מהרמת ידם של מצביעים, הנם בעלי משמעות האומרת לנו ולעם כולו: דרשני. הם מעידים על סכנות חמורות ביותר האורבות לדמוקראטיה שלנו ולמשטרנו. האפשרות של ליכוד שלילי, נגד משהו או מישהו, בלי שיהיה בין המלוכדים קורטוב של סיכוי להתלכד בעד משהו או מישהו – היא הרת-סכנות שרק אפס קציהן נראה עכשיו. היא יכולה בדהרת-אבירים של התלכדות-נגד להרוס בסיסים שעליהם נשענת הדמוקראטיה שלנו ולסתור יסודות שעליהם הולכת ונבנית מדינת ישראל.

ד    🔗

אילו כל אחת מן המפלגות, שהצביעו נגד הצעת מפא“י, היתה רואה עצמה אלטרנטיבה למפא”י, לא היתה צריכה לא לזעף ולא לחרון. שכן די לה בהתאמצות להגיע למעמד של מפלגת רוב ואז יהיו מסורים בידה גם כוח השלטון וגם כוח החקיקה. אבל לאמיתו-של-דבר שום מפלגה מאותן מפלגות אין לה סיכוי להיות אי-פעם מפלגת-רוב, במשטר של בחירות יחסיות; לפיכך משאת-נפש היחידה, שיש לכל מפלגה אצלנו היא להמשיך להיות שותפה בקואליציה, או לזכות בשותפות כזו בזמן מן הזמנים, והעיקר לקבל “חלק” יחסי בהטבות ובהנאות מקופת-הכלל, תוך חופש גמור לשבת באופוזיציה ולהתיז על אחרים סילוני-רותחין של ביקורת וקיטרוג. כך נוצר אצלנו “גן-עדן של כסילים” לכל מי שיכול לארגן לעצמו “מניין” כלשהו, ואחר כך להופיע כשותף וכתובע חלקו, עפ“י ה”מפתח“, בכל דבר ודבר, ואם מפא”י – המפלגה הגדולה במדינה, שאעפ“י שאינה מפלגת-רוב, הריהי גדולה, פי שלושה מן המפלגה המכריזה על עצמה כ”מפלגה השניה במדינה“, פי שניים מאחה”ע ומפ"ם יחד ופי שלושה מכל שלוש המפלגות הדתיות – באה וטוענת לשיטת בחירות, העלולה לתת לה רוב בכנסת, משמע, שהיא מבקשת להיפטר מן ההכרח בשיתופן של מפלגות אחרות. משמע, שהיא רוצה לחסום את הדרך לאותו גן-עדן של כסילים בפני “בעלי מפתח”, והיא אמנם אומרת, שברצונה להביא לידי משטר דו-מפלגתי, מפלגה אחת לשלטון ומפלגה שניה לאופוזיציה-אחראית, המועמדת לקבל לידה את השלטון בכל-עת.

מה פלא שכה רב הזעם ועצום החרון ואיומים וסילופים והסירוסים וההשמצות, שאם לא כן כיצד אפשר להסביר את התרעתם של זוללי הבחירות האזוריות-אישיות, שכאילו כל כוונת מפא“י אינה אלא להביא לידי שלטון-יחיד שלה? אם למשטר דו-מפלגתי, שמחזיקים בו מיליוני אזרחים בארצות דמוקראטיות, שהדמוקראטיה שלהן נחשבת כדוגמה ומופת, כמו באנגליה, ארה”ב, קנדה וזולתן, – אם למשטר כזה ייקרא שלטון יחיד של מפלגה אחת, הרי שעומדת השאלה מעיקרה: דמוקראטיה מהי?

ואולי להיפך, אולי הצדק הוא עם מי שטוען, שהדמוקראטיה המתבססת על קואליציה בין מפלגות שונות ורחוקות זו מזו, במהותן ובשאיפותיהן, אינה יכולה להיות נקיה מאבק קנוניה?

מכל מקום כל המפלגות בישראל, פרט למפא“י, הן באמת מפלגות בעלות נשמה של “ספוטניק”. כולן אינן אלא כוכבי-לכת ואף אחת מהן אינה שואפת ואינה מסוגלת להיות מפלגת האחריות המלאה לשלטון ולהנהגת המדינה הזאת. מפלגות שנשמתן היא כזאת עשויות להצטרף לכל שותפות, ולכל מזומן ובלבד שהן תהיינה מבפנים. מכאן יובן מדוע דוברי מפלגות שונות שוללים את הצורך במפלגת-רוב מעיקרו ואף גם מקדשים את המצב, שכל המפלגות תהיינה מפלגות-מיעוט. בעבר שמענו ניגון זה מפי חברינו מנהיגי “אחדות העבודה”, אך לאחרונה שמענו אותו גלוי ומפורש מפי דובר “חרות” הח”כ באדר; פירושו של דבר, שגם “חרות” נואשה מן התקווה להיות מפלגת-רוב והריהי מצפה ליום ההוא, שבו תוכל למלא תפקיד של ספוטניק באחת הקואליציות.

ה    🔗

מסתבר, שהדבר, שכנראה הגדיש את סאת הזעם והחרון נגד מפא"י, הוא כוונתה הגלויה והמוצהרת לעשות כל אשר לאל ידה, כדי למצוא דרך שתביא לידי איחודן של מפלגות, שבטבען הן אחיות ואין כל צידוק לקיומן הנפרד.

מחייבי שיטת הבחירות היחסיות הרבו לטעון, שעיקר חשיבותה הוא בזה, שהיא מאפשרת לכל גוון ובן-גוון של השקפות להיות מיוצג ולבוא לידי ביטוי בכנסת. אם אמנם מחייבת השלמות הדמוקראטית ייצוגם של כל גוון ובן-גוון, היינו צריכים לקבוע מספר חברי הכנסת באלפים רבים, כדי להגיע אולי למטרה זו. אעפ“י כן יש מקום לטעון טענה שכנגד, שדווקא בבחירות אזוריות-אישיות יכולים להיבחר טיפוסים שונים של אנשי ציבור, שיעשירו את גווני-הדעות וההשקפות ואורחות-המחשבה של חברי הכנסת, בעוד שבבחירות יחסיות קיימת סלקציה קפדנית בבחירת המועמדים הנכנסים לרשימה ע”י המפלגות וגם מי שנבחר מהם כפוף למרות ומשועבד למשמעת סיעתו.

אולם, מי פתי ויאמין שיש הבדל, למשל, בין מפא“י לבין “אחדות העבודה”, המחייב מאבק מפלגתי ביניהן, פרט ליצר ההתבדלות והייצוגיות. אפשר לומר גם שאין הבדל בין מפא”י ו“אחדות העבודה” מזה לבין מפ“ם מזה, אם לא להביא בחשבון את הדיבוק הקומוניסטי, שמפ”ם משתדלת לכלוא אותו ולהסתירו מעין רואים אלא שכפעם בפעם הוא מציץ אלינו “מן החרכים”. הנה, אגב הדיון בחוק הזה, בלטה הסתייגותו של חבר הכנסת חנן רובין, הסתייגות, שביקשה לאפשר שיתופה של מק“י בנשיאות הכנסת ובוועדות “דליקטיות” שלה, ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון. רק מקרה הוא, שהסתייגות זו לא נתקבלה. אחרת היינו עומדים היום לפני עובדה, שהח”כ אמיל חביבי יישב מכאן ואילך בוועדת החוץ והביטחון וישמע ויראה כל המדובר שם.

ומה ההצדקה לקיומם הנפרד של הפועל המזרחי מזה ופועלי אגודת-ישראל מזה? וכלום אין הרוב ב“חרות” והרוב ב“ציונים הכלליים” קרוצים מחומר אחד?

הכל מודים שיש ריבוי מוגזם של מפלגות, ואליבא דאמת מי שבא ומציע שיטת בחירות העשויה לאלצן להתאחד אינו גוזר כלל וכלל על קיומם של גוונים ובני-גוונים של דעות ועל זכותם לבוא לכלל ביטוי. אבל הוא גוזר על יצר הקיום הנפרד ללא הצדקה, של כמה מן המפלגות, על יצר הפלגנות, שעדיין לא הגיע לשיאו ואין מי שיערוב לנו, שבמקום 12 מפלגות שיש עכשיו לא יתווספו עוד כמה וכמה.

הפלגנות הזו ויצר הקיום הנפרד הזה מכבידים ביותר על הרכבת ממשלה יציבה למדינה ויוצרים “גן עדן” לדורשי “חלקם” לפי “מפתח”, ההולכים ומתרבים עד שנתקלקלה והושחתה כל חלקה טובה בחיינו הציבוריים.

ו    🔗

יש אומרים לנו: אם ידעתם מראש, שהצעתכם לא תתקבל, למה הבאתם אותה להכרעה עכשיו? ואמנם ידענו, שכל המפלגות מלוכדות בחימה שפוכה נגד הצעתנו.

אעפ"י כן, אין אנו מצטערים על כך. רצינו להציג את הבעיה במרכז תשומת-לבו של האזרח, ועלתה בידינו. אבל דווקא יריבי הצעתנו דחפו והאיצו להביא סוגיה זו להכרעה, שלא במקומה ושלא בעתה, כל עוד הם בטוחים ברוב המתייצב לצדם. הם השיגו את מבוקשם. אבל לדידנו המערכה לא נסתיימה, היא רק החלה. יודעים אנו מה רב צמאונו של הציבור לראות תמורה כלשהי במערכת ייצוגו. מאמינים אנו, שאין העולם גולם והוא יפעיל את מלוא כוח לחצו ומחצו נגד אלה שנחפזו לחסום לפניו את הדרך, ההחלטה שלא לשנות, ושהכל יוסיף להימשך כדאשתקד, אולי תדהים אותו קימעה, אך עם זה היא עשויה להדליק את לבו ולדחוף אותו להתנגדות נמרצת. מובן מאליו, שסופו של הציבור לנצח. זוהי ודאות כל זמן שחיינו מושתתים על אדני הדמוקראטיה. בינתיים יאירו לפניו דברינו בשאלה הזאת. מה שאמר הח' בן-גוריון בכנסת ומה שהוסיפו באותו מעמד חברינו, ברוך אזניה ודוד בר-רב-האי, וכן מה שנאמר ונכתב על-ידי חברים שונים – לא יאבד בציה. הוא עוד יכה שורש ויצמח ויעשה פירות.

בכך אין לומר, שלא עשינו משגים טאקטיים במערכה הזאת. בייחוד מן הראוי להדגיש משגה רציני אחד, והוא שהסכמנו לראות את הדיון ב“חוק-יסוד” זה כדיון מבודד מכל קשר קואליציוני או בין-מפלגתי. לא היה מגע בין-מפלגתי בינינו לבין המפלגות היושבות בקואליציה הממשלתית. איש לא שאל חוות-דעתה של הממשלה ולא ביקש לבדוק את הסוגיות מזווית-ראייה שלה. השר היחיד משרי הממשלה שישב וליווה דיוניה של ועדת החוקה בחוק זה, עשה זאת לא כנציג הממשלה, אלא מתוך עניין אישי גרידא. אולם סוף הדברים העיד על תחילתם, שחברינו בוועדת חוקה, חוק ומשפט הלכו שולל. ובעוד שהם אמונים לכלל המוסכם, שאין לרתום חוק זה לשום ריתמה קואליציונית, או בין-מפלגתית, נהגו מפלגות אחרות להיפך. מוזר היה לשמוע ולקרוא בעיתונים של מפלגות קואליציוניות, כמה שבועות לפני ההצבעה בכנסת, דברי תמיהה על מפא“י שכאילו היא הולכת להסתייע ב”הציונים הכלליים" מעל לראשן של המפלגות היושבות עמה בקואליציה הממשלתית. בסופו של דבר הוברר לעיני כל, שמפא“י לא ניהלה מו”מ עם הציונים הכלליים על-מנת להסתייע בהם להכרעה נגד מישהו, אלא ניסתה לעקוב אחר הצעתם, במטרה להבין אם היא תואמת או שאינה תואמת את עיקרי הצעת מפא"י, כדי לתת הנחיות ברורות לחברי הסיעה אם להצביע בעדה או נגדה. מכל מקום רצינו למנוע מעצמנו את המקרה הנואל, שנצביע נגד הצעה, התואמת את עיקרי הצעתנו. משהתברר שאין באותה הצעה שום התאמה להצעתנו, הצבענו נגדה. ואילו מפלגות אחרות, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, חברו יחד להצביע במאורגן ובמכוון ובהתלהבות של חובטי ערבה נגד הצעתנו.

אולם, אין ספק שמן המשגה הזה נלמד לקח. כבר ברור עכשיו, שהדיון בחוקי-יסוד אינו יכול להתנהל על פלנטה אחרת מזו שאנו יושבים עליה וחיים בה. יש צורך בהידברות בין-מפלגתית אם לא קואליציונית. אין לי ספק שבחוקי-יסוד, הבאים עלינו לטובה, תתעוררנה בעיות שלא אנחנו אלא מפלגות אחרות, מאלו שיושבות אתנו בקואליציה, יחרדו מפניהן ויבואו לבקש על נפש שיתוף-הפעולה אתנו.

הפועל הצעיר, 18.2.1958