מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַמְּחִיצָה / מ"י ברדיצ’בסקי


באחד הרחובות הפשוטים אשר ברובע העניים בעיר לדוּנה יגור מימים ימימה שמעון-אלעזר הזפתי. ביתו הוא קטן ושקוע, הגג מכוסה תבן, שהשחיר השמש, ובדפנות של חמר בהרות שחורות וכתמי זפת, וכן גם על כרכוב הבית ועל אבני הסף. זפת נמכרת בבית הזה, זה דור שלם, לאופני העגלות וגם למשיחת נעלים. והחומר הזה ידָבק אל הידים ואל המכנסים ואל שולי הבגדים, אל פנים הבית וחיצוניותו וכל אשר נוגע בו יגָעל. גם בסידורו של שמעון-אלעזר, אשר בו הוא מתפלל בכל יום, נדבקים רשמי זפת, גם בשולי טליתו ניכרים כתמי זפת. – גם בערבי שבתות, כאשר ירחץ את בשרו במים, כחוק היהודים, וילבש כותונת לבנה ובגדי שבת, ידיו לא תינקינה, והוא נושא אותן כמו שהן לקלויז. והצפרנים, הוי, הצפרנים! גם הבלתי-איסטניס אינו יכול להסתכל חמישה רגעים בלי הרף אל צבען המשונה… אבל לשמעון-אלעזר נעשה הרגל טבע, ואינו מרגיש כי ידיו הן חיץ, חס ושלום, בינו ובין קונו כשהוא מתפלל. אומרים ששמעון-אלעזר שותה את הזפת; שבידים הללו, שלפני רגע מדד בהן מידה של זפת לערל, הוא מושח אחר-כך, כשהן רטובות מזפת, את החמאה על הלחם, או לוקח את הבשר מן הקערה, או גם יטביל חתיכת לחם בזפת זכּה ובהירה כשמן. מדוע לא? חיבב ויפּה הקדוש-ברוך-הוא על כל בעל אומנות את אומנותו!


ולהוי ידוע כי שמעון-אלעזר הוא גם מקצת “עם הארץ”; ולפי דינא אין מקומו בקלויז, כי אם בבית-המדרש, שהרי בקלויז מתפללים החשובים והתורנים ובעלי הידים הלבנות, ובבית-המדרש מתפללים בעלי הידים והכתפים הרחבות, אוּמנים ונושאי-סבל, בורסקים, קדרים וכל בעלי מסחר גס; אבל הוא כבר רגיל לקחת את מקומו בקלויז זה זמן רב, ועמך ישראל אינו חשוד לבייש אדם ולהוציאו ממחיצתו. – ניתּן להיאָמר שאחרי עיוּן ימצא בשמעון-אלעזר גם איזה דבר שמבאר שייכותו מעט לקלויז ולא לבית-המדרש, וזהו: שמעון-אלעזר אוכל – אל אלהים הוא יודע איך הוא בא לכך – מצה שמוּרה בחג הפּסח, כלומר, הוא מתענה כל שמונת הימים, ונזיר מן הבשר ומן המצה, והוא אוכל אז תפוחי-אדמה בחציצת מטפחת בינם ובין היד כדינא. שמעון-אלעזר היה אומר גם שלוש פרשיות תהילים בכל יום; וכשהוא מזכיר את אביו, שהלך למנוחות, אינו מבליע את שמו, כי אם מרחיב את ה“זכרונו לברכה”, בדחילא ורחימא" ובנשיאת-עינים למעלה. ובכלל, אדם מישראל החושב את עצמו לירא-שמים ובן-הקלויז אל תדקדקו אחריו, מקום יש בגן-עדן לכל איש אשר בשם ה' יקרא…


ועתה עלי לתאר גם את עקרת-הבית, עבודה לא נעימה! ציירו לעצמכם, כדור קטן, הנקרא ראש, על כדור גדול, שהוא, כמובן, הגוף; ובכדור הקטן הזה שתי עינים טרוטות ופה בלי שינים, אשה חרשית מעט ופתיה ומכוערה עד מאד. לכו אמרו לאוּמן שעשאה כמה מכוער אותו כלי שעשה; העיקר שילדה לבעלה בנים ובת, ושהיא עובדת בבית כל הימים, מבשלת לבעלה ושומרת על הבנים. למרות החוג הצר של האנשים ההם עשו את בנם הבכור לתוֹרני מעט. והשני היה קרוב לתוֹרני; והשלישי אמנם לא תורני כלל, אבל אין זה מרוֹע לבם, כי אם מחוסר יכלתם לשלם שכר לימוד. שמעון-אלעזר ואשתו הם בני חמישים. בעבודתם בלי הרף הרי הם כבר באים בימים, מכירת זפת אינה נתונה רק לאחד בישראל, וכל הרוצה למכור בא ומוכר. תשערו בעצמכם כי עושר גדול אין להם, ודי להם לנהל את הבית בלחם ובשׂמלה ובשאר הצרכים הנחוצים, ולא למלא כרסו של הבן הצעיר גמרא, שמחיר דבר זה בלדוּנה כעשרה רובל ל“זמן”, ועוד יותר.


הנני מאריך בדבר הזה, כי ידוֹע אדע שהיו קובלים על שמעון-אלעזר על אשר בנו זה לא למד מאומה, אם כי את הבת היחידה דבורה לימד. – תתפּלאוּ לשמוע, בתו של שמעון-אלעזר ידעה לשון וספר, דבר שגם במעלת העיר לדוּנה ובין בעלי-היכולת לאו מילתא שכיחה היא. דבורה לא היתה יפה, אבל בקומתה ובקסם שבמבנה גוה היתה המלאך שבבית, ולגבי מלאכים שאני! כל חלל ביתו של שמעון-אלעזר לא היה יותר מחמש או שש פעמים ד' על ד'. האֵם הרתה את הבת בין חביות זפת וילדה אותה בין זפת; ועם כל זה לא נגעה הזפת בגופה וברוחה. לבושה היתה דבורה כל הימים נקיים, ידיה נקיות, ובכל מהלכה חן שפוך. – דבורה לא היתה חסידה כהוריה או אדוקה, ועל זה בודאי תתפלאו. היא הריחה – מבלי אדע עד היום איך בא הדבר – באיזו השכלה, נפש טובה היתה וּברת-לב ותבקש תמיד את הטוהר. אומרים, הסביבה עושה. במקום שנמצא כך וכך הרי בא ונולד כך וכך, אבל יש נפשות שלא תדענה את הסביבה. דבורה בודאי לא נפעלה מהסביבה ותגדל כפרח במדבר. סלחו לי על אשר הלכתי בין המליצים, ובזה באתי להפרזה. ובאמת הכינו מִדבּר לגבי בית הוריה, למרות שחור הזפת וכל גסות העבודה, היא הפרזה. בית שמתפּללים בו בבוקר ביחידוּת ובערב קוראים בו את “שמע” אינו עוד מדבּר. גם יום השבת, שהדו עולה ממכסה לבן פרושׂ על השולחן, אינו דבר הגדל במדבר, ושמחת יום-טוב גם כן אינה בת המדבר. אלא הם הקוים הדקים ההולכים ונמשכים מחיי האב אל חיי הבת, והשאר יבוא מאלהים וממתנת ידו הרחבה. – –


הרגיש שמעון-אלעזר שצר המקום בבית לדבורה, ושלא טוב לה להיות תמיד בין החביות של זפת והקערות המלאות זפת ולשמוע תמיד את קול האיכרים הבאים לקנות, שלפעמים המה מביאים גם שוה כסף: ביצים, אבטיחים וגם דבר מן החי, כעופות ותרנגולים. ויקח שמעון-אלעזר נסרים לחים ויחתוך אותם במגרה ויבנה מהם מחיצה, המחלקת את הבית לשנים. כדי רוחב שני חלונות נשאר לבית-ממכר, שהוא גם חדר-האוכל ומלון-ליל לבן הצעיר, וכדי רוחב חלון אחד הקצה לחדר הבת; ואת דופן המחיצה משח בחמר לבן, וכן יתר שלושת הכתלים, טח את הרצפּה בחמר עב מְאָדם, ויקח כל כלי שלם בבית ויעמידהוּ שם ליפּוֹתוֹ. כה עמדה שם מיטה פּרושה לבנים, שולחן קטן, עליו מונח מכסה לבן, ועליו עומד ראי קטן והמנורות של שבת בימות החול. שני ספסלים עוטים סינרים לבנים עוטרים את השולחן; וראו, אלונטית לבנה פרושה על הרצפה האדמדמת, ממש כמו בחצרות עשירים. על החלון הקטן, שכולו זכוכית טהורה, לא כעיורי הנייר בחדר של זפת, עומדים צמחי קדירה ירוקים, ודלת קטנה במחיצה פתוחה אל הפרוזדור. והיה כל העובר את כל מחנה הזפת, ופתח את הדלת, וראה לפנים מהמחיצה את המנוחה של החיים האלה, ועמד כמשתומם; והיה כאיש שרגיל בפת קיבר קשה מגרסת שיניו, כשמגישים לו לחם לבן מסולת נקיה, הבא זה עתה מחום התנור. –


ודבורה מצאה שם את טוהר העולם. היא קראה בספר, או ישבה לטוות ולארוג ולתפור כלי-לבן באוּמנוּת ידים ובכל חום לב בת ישראל, שכבר היא ארוסה ומובטחת לאיש. התאמינו, שמעון-אלעזר, שלכל היותר הבטיח נדה מאה וחמישים רובל, וחמישים להלבשת החתן ושתי שנים ארוחה על שולחנו, מבלתי יכולת לתת ארוחה גם שנה אחת, השיג בעד דבורה חתן יפה ומשכיל מעיר מוֹהילוֹב. מוהילוב! דבר זה לא פילל איש מאנשי לדוּנה; והם, גם האמידים, לא יכלו להרחיק בנישואי בנותיהם מעיר המחוז והלאה. – הצלחה גדולה כזו לאיש כשמעון-אלעזר היתה למעלה מהשגתם, ותהי ימים רבים לפלא גדול וישיחו בה בכל הבתים; ומה גם אחרי שנודע כי החתן הוא גם מושלם גדול והוא כותב מהיר, הוסיפו עוד יותר להשתומם. בודאי איש מאנשי לדוּנה לא האמין כי החתן כותב למיועדתו מכתבי-אהבה לפני הנישואין, ואמנם שמעון-אלעזר ידע ושמר את הדבר. מה שייך, טיפת חלב שנפלה ליוֹרה של בשר יש בזה איסור, כתיבת מכתבים מחתן לכלה גם כן אסורה, אבל אין זה דומה לזה; ובעיקר עליו להודות לשם שהזמין לו חתן כזה, שכל אנשי העיר מתקנאים בו. –


ולא אכחד, אמנם חידה היא איך הצליח שמעון-אלעזר במאה וחמישים רו"כ שהבטיח, ודוקא לא במזומנים, להשיג חתן כזה לבתו, שמחירו בשוק השדכנים לא פּחות מה' מאות שקל כסף במזומנים. וגם אחר זה, כשכבר היו הנישואין בין דבורה ובין חתנה משה, והם היו חיים חיי אהבה ואור באותה המחיצה הצחה והרחבה, ושם גם נולד להם בנם הבכור, עוד אלו ואלו בלדוּנה שואלים ואומרים: מה תאמרו להצלחת שמעון-אלעזר, חותן זפתי כזה וחתן כזה מושלם וידען. והתשובה המקובלת: שהקדוש-ברוך-הוא מזווג זיווּגים, ושאלהים עליון מזווג נשמות, היא אמנם מובנה היטב ושגורה לגבי שידוך בין בעל-בית אחד שוה לחברו במעמדו או בין נגיד ובין חברו דומה לו, אבל אינה מובנה עוד לגבי אותו חזיון, שמשה קמינסקי, שהפליא לעשות בזֵר שעשה לפנקס של “חברת תומכים”, ובשירו שכתב שם, איש שיודע גם רוסית וחשבון, ובכלל האדם השלם, יקח לו לאשה בת אדם פשוט ובעל-בית החי בדוחק וגם לא נתן את הנדה אשר אמר, פשוט, חידוש גדול הוא הדבר בלדוּנה, ופלא הוא הדבר; ועכשיו שהוא פלא, הרי אנשי לדוּנה מדברים על אודות זה בכל פעם, והיות שמדברים הם חוזרים ומדברים. –


וראו זה, גם משה ורעיתו מדברים יחדיו, אבל על אודות ענינים אחרים לגמרי. הם בנו להם במחיצתם הקטנה עולם הַשְׂכָּלי, שונה בתכנו מחיי העיר וּמִמְצָרי העיר, ותהי המחיצה והעיר לדונה כשני עולמות שונים… בלדונה אין אוהבים השכלה, ובמחיצה אוהבים אותה דוקא. בלדונה קדוש התלמוד, ובמחיצה היה קדוש התנ“ך… שם מחוץ לחדר משה ודבורה שׂררוּ אמונות תפלות, ופה אמונה צרופה… במלוא לדונה ובנותיה מושל ספר אחד קטן ושמו “שולחן ערוך” עם “באר היטב” ובמחיצה ספר אחר היה הנביא, ספר “מורה הלשון” מאת חיים צבי לרנר. ותהי למשה המהדורה הראשונה מהספר המופלא הזה, וכן השניה והשלישית עם הרביעית, – וילמד את ההקדמה הראשונה והשניה והשלישית והרביעית, וידע אותן על-פה, ואת הכללים והדינים גם כן ידע; והוא ידע גם לנקד שירים בנקודות וטעמים, והיה קורא בתורה, וקולו ערב, ואותו דבר עשה אותו חביב על אנשי העיר בעת הקריאה. אבל “מורה הלשון” – כיון שהתחילו להבין טיבו – עשה אותו ללא-אהוב… ביום אחד החלו אנשי לדונה לרנן אבתריה דמשה; ואף על פי שריננו אחריו לא היה גם אחד שבסתר לבו לא ביקש לו איש כזה לחתן… ואמנם צעירים בלדונה עוד לא ביקשו כזאת, אבל ביקשו אותו למורה להם, למורה-דרך; ויהי כל נער אשר חפץ דעת ואור החל למצוא את דרכו למחיצה הקטנה, אשר בבית שמעון-אלעזר, ושם מצא את אשר ביקש… בתחילה היו הבאים שמה רק מתי מספר, איש אחר איש, ולא ידע האחד מן השני. וברבות הימים נתרבו ויבואו כבר בחבוּרה שלמה. המחיצה היתה כעוֹר תחש, מועט מחזיק את המרובה, וכל צעירי לדונה שואפי השכלה מצאו להם שם מקום, כולם נהנו מזיו “מורה הלשון” ולכולם הביא משה בשיריו ובמליצותיו דעת והרחבה. כה פעלה המחיצה מיום ליום ותרכוש לה נפשות, ותפּח רוח חיים בהן ותלמדן לחשוב ולהתבונן, לבקר מעשי-אבות וגם להתלוצץ במעשי-אבות… ובאחד מן הימים הרגישה לדונה בחוש כי לה עתה שני דורות, וכי המחיצה גנבה את לב הבנים מן האבות, וייראו לנפשם, ויחלו למאוס במשה באמת, ומצאו לנכון לדבר עליו גם רתת. ביקשו ומצאו כי יש בו גם איזו קלוּת, כי מקיל הוא באיזה מנהגים ממנהגי הדת. – וברבות הימים התעוררו איזה קנאים ויחלו גם לרדפו ונהפכו לו מאוֹהבים לאויבים; וכל אשר הוסיפו לשׂטמו הוסיף הוא עצמה על ידי הדור הצעיר, שהרחיקו גם ללכת מרבם, ויחלו לדבר סרה בפומבי בכל האמונות התפלות והמנהגים הזרים באהלי הוריהם. ותהי מלחמה ארוכה בלדונה בינה ובין חניכי המחיצה, בין “מורה הלשון” לחיים צבי לרנר ובין ה”שוּלחן ערוּך" עם “באר היטב”…


מי ניצח את מי? בואו ללדונה העיר עתה וכל צעיריה בני קצוצי פאה הם, נושאים מלבושים קצרים, ועד דברים לא היו ולא נשמעו בנאות יעקב עד עתה תמצאו שם.


משחוֹר הזפת יָצא אור. –

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
יצירה בהפתעה
רקע

סטירה להוד מלכותו

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.


באחד העתונים הבריקה השמועה המוזרה לרגע: על זה החרימו את העתון. וביתר העתונים – אף לא מלה.

חשבו: טעות דפוס גסה היא. וחייכו.

כעבור שעות נודע, שהוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון פיטר בחסדו את שלישו פון-מאדרן לפתע פתאום. בלי כל באורים לדבר. ופון-מאדרן היה איש חסדו המיוחד של הוד מלכותו. חביבו ממש. זה בא לו בירושה מאת אביו, שגם כן היה שלישו של הוד מלכותו.

ההשתוממות היתה כללית בכל שני חלקי המונארכיה, באוסטריה כמו בהונגריה. בוינא אפילו לא ניסו לבאר את שערוריית החשאין. ובעיר בודפשט, הבירה השניה אשר למונארכיה, הרשו לעצמם העתונים יותר. אך לכלל ביאור לא באו גם הם. יען כי למחרת מת המלך הזקן. וככה נאסף הסוד יחד עם המלך.

ורק כעבור שנה ויותר נודע לנו הענין. בחזית, בערפה, בכפר קטן שבגליציה, מפי בת בעלת הבית, שבו גרתי יחד עם משרתי. – לפני חדשים, כשהתקדמנו, חנתה פה, בכפר זה, המיפקדה הראשית. והאדון המפקד הראשי היה גר אז בבית אכרים זה. ממנו נודע לה לבתה של בעלת הבית הסוד הטמיר על דבר סטירת הלחי, שהוד מלכותו ספג בשנות השמונים לחייו המכובדים מאד.

***

לפני שנה בערך עסקו העתונים משך ימים אחדים באשה אחת, שקבלה אות הצטיינות נדיר מאת הוד-מלכותו. האות היה: פסל זעיר-אנפין, דמות אֵם פשוטה, שסביבה עומדים בניה, עשרה במספר, עומדים בחרבותיהם השלופות ומגינים על אמם.

האם, שצוינה במתנה זו מאת הוד מלכותו, היתה אשה כפרית, אם לאחד עשר בנים, שעשרה מהם נפלו על שדה הכבוד והגבורה בעד המולדת והקיסר.

הוד-מלכותו הרשה, שהאם בעצמה תעמוד לפניו, פנים אל פנים, ופנים אל פנים ימסור לה את הודייתו ואת הבעת-כבודו בסמל יפה, שהוא עצמו, הוד-מלכותו, הזמינו אצל פסל-החצר שלו. והוד מלכותו הודיע, שרצונו העליון הוא, שגם בנה הקטן, הצעיר שבבניה, יעמוד לפניו.

עד כאן – מתוך העתונות.

ומאן ואילך – מפי בעלת הבית שלי, שמפקד הצבא סיפר לה בשעת גילופין שלו:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.