למה התכוון הרצל בכתיבת מכתביו הציוניים, מה תפקיד ייחס להם – זאת הגדיר בעצמו באחד מראשוני המכתבים שבכרך זה. במכתב אל הרב ד“ר גידֶמאן בווינה מ-25 ביולי 1895 (מס' 21) הוא מבקש ממנו, שיכתוב לבנקאי וחובב-ציון הברלינאי ד”ר מאיר-כהן, אשר הוא, הרצל, רצה לעשותו עוזר ראשי למפעל הציוני; לו, להרצל, קשה לכתוב אליו, מפני שאינו מכיר אותו. “באמרי כי אני איני מכירו” – הוא ממשיך – “יש להבין את הדבר כך: איני יודע כלום עליו, איני יודע מה פניו וכו'. אל-נא יהא הדבר מגוחך בעיניך, בזה כלולה הוראה לסגנון-מכתב נכון. מכתב הוא קול קורא אל רצון; ולשם כך צריך שיהא לי מושג-מה על נושא הרצון הזה, שאם לא כן אני מגשש סחור-סחור וכותב מכתב מבולבל, זאת אומרת מכתב שאין בו קול קורא אל רצונו”. אם אנו בודקים לפי מפתח זה, שהרצל עצמו מוסר בידינו, את מכתביו, ניווכח לדעת, כי הרצל נהג באמת לפי כלל זה. כמעט בכל מכתב אתה מוצא, בנגלה או בנסתר, פניה אל רצון המקבל, ופניה זאת היא תמיד הציר, שסביבו מתרכזים שאר הדברים, או המטרה, שאליה חותרים. אין הרצל כותב את מכתביו כדי להשיח עצמו לפי תומו, לא מתוך חדוות-הכתיבה או לשם החלפת דעות בלבד; אין הוא כותב כפילוסוף, כסופר או כחובב-שיחה: הוא כותב כאיש הרוצה לפעול ולהפעיל, והמכתבים אינם לו אלא אמצעי לכך. אפילו במכתבים אבטוביוגראפיים מובהקים, כגון במכתב-הווידוי המפואר אל היינריך טאֶוואֶלאֶס מ-19 במאי 1895 (מס' 4), לא בא, בעצם, הסיפור על התפתחותו הפנימית אלא כדי לחזק את תקיפות דרישתו שטאֶוואֶלאֶס יעלה את המחזה “הגיטו החדש” על הבימה: “כל השאר יאמר לך המחזה עצמו. מן ההכרח שיעלה על הבימה, טאֶוואֶלאֶס! הוא צועק לבימה. אני מקוה כי בפראג, עיר-היהודים הגרמנית, זה יצליח”.

רצון זה, לעורר את מקבל המכתב למחשבה ולפעולה, ממלא את המכתבים, עד שהפניה והקריאה לובשות, בהמשך הזמן, ובמידה גוברת והולכת, את הצורה של הוראה או אף של פקודה, ויש שמנעימת המכתב עולה הרושם כי מצביא הוא הדובר אל אנשי גדודו.

לשון אחר: מכתביו הציוניים של הרצל הם מעין התגבשות רצונו הוא. אותו רצון בטוח בעצמו, שהיה תופעה חדשה בחיי היהודים וסוד הצלחתו של הרצל בפגישה עם אנשים אחרים. באחד ממאמריו, עוד לפני היותו ציוני, כתב הרצל, כי בשם גאוניות מציינים אותו כוח, היודע לכפות נסיונות ודעות חדשים על אחרים באופן שהללו סבורים, כי דעות ונסיונות אלה הם שלהם עצמם. בדומה לכך היו לו, להרצל, אגרותיו הציוניות האמצעי החשוב ביותר לעשות את תפיסתו החדשה של בעית היהודים ופתרונה נחלת הכלל, ולהעבירה מעולם המחשבה לעולם המעשה. “מכתבים אלה”, כתב אחד הבקיאים ביותר בספרות המכתבים של יהודים (פראַנץ קוֹבּלר), “היו חידוש בתולדות האיגרת היהודית”.

רצון עז זה, הגלום בתוך מכתביו של הרצל ושואף להתפּרקות, קובע כמובן במידה רבה גם את סגנון המכתבים. אך נוספו גורמים אחרים. ככותב-מכתבים עומד הרצל במעבר בין התקופות. עוד חיה בו מורשת המאה הי“ח וראשית המאה הי”ט, אותה תקופת הפריחה באמנות המכתבים, שנוצרה בזיווג תנאים ונסיבות שונים: מכאן הוזלת ייצור הנייר והפצת ידיעת הכתב ועליית רמת התרבות, ומכאן אמצעי התחבורה, שלא הקלו עדיין על נסיעות תכופות או שיחות טלפוניות מהירות, כפי שהדבר הוא בימינו. משום כך לא אבד עוד, בתקופתו של הרצל, חנוֹ הסגנוני של המכתב, המעלה אותו מעל תפקידו ככלי-ידיעה בלבד וקובעו כחטיבה בעלת דרגה אמנותית. אך כבר מורגשות התמורות בהתפתחות תחבורת הרכבות, כבר ניתן לחַשב בדייקנות את הזמן, בו יגיע המכתב, ואת המועד, בו עשויה להתקבל תשובה, כבר אפשר להתקשר בטלגרף ובהתאמצות-מה גם בטלפון, – תמורות, שעתידות היו להביא לידי ירידת האמנות שבכתיבת-מכתבים. שינוי זה בתפקיד המכתב, ששוב אינו חייב להכיל אלא מה שהוא בגדר הדחיפות, מה שאין לדחותו עד לפגישה הקרובה, הטביע חותמו גם על מכתביו של הרצל. מכתבים אלה רובם קצרים לפי הערך, ואריכותם מתמעטת ככל שמתקדמת הפעולה ומתרחב חוג האנשים, שעמהם מחליף הרצל מכתבים.

ועוד, צמצום-יריעה זה הלם את אפיו של הרצל כסופר. הרי זולת הרומאן אַלטנוֹילאנד לא כתב מימיו דברים ארוכים ביותר. הצורה המצומצמת והמרוכזת – זו צורת מחשבתו וכתיבתו: המחזה, המקפּל, מערכת רגשות ומהלכי-מחשבות בדו-שיח חד וקצר; הפיליטוֹן הפילוסופי, בו מצא לקבץ בעמודים אחדים דברים מלאי תוכן ועמקות, שניתנו גם להתפשט כיריעה רחבה של רומאן; האימרה והמימרה, ה-bonmot הצרפתי, אשר אל תוכם אהב לדחוס מחשבותיו בשיחה ובכתיבה, – אלה היו הצורות האהובות על הרצל הסופר והאדם. ועל הכל היה נסוך אותו חן וינאי ואותו esprit צרפתי ואותה רהיטות-מחשבה שנונה של היהודי, אלה היסודות, אשר בצירופם נוצר סגנון הפיליטון המודרני בכלל ואמנות הפיליטון של הרצל בפרט. כל אלה אתה מוצא בנקל בסגנון-המכתבים של הרצל.

תכונות אלה מתווספת עליהן תכונת האיש, היודע להיות מעורב עם הבריות ולהתהלך עמהם ולתפוש אותם במקומות-התורפה: קצת בחולשותיהם הקטנות, ובעיקר בשאיפתם לזכות בתהילה על מעשים גדולים. הרצל יודע לגלות, לשער, או לעורר שאיפה זאת, או לכל הפחות כיסופי-סתר לה, בכל אחד הבא לכלל-מגע עמו; על שאיפה זאת – ולא על אינטרסים שפלים יותר – הוא סומך, ואליה הוא פונה בנסותו באמצעות מכתביו לעורר את האנשים לפעולה.

מה טיב הפעולה הזאת, ביתר דיוק: מה טיב הפעולות הרבות, לשם השגת המטרה האחת; איך מתפתחת תפיסתו של הרצל בשאלת-היהודים ודרכי פתרונה; כיצד הוא מנסה לנצל כל אפשרות כדי להתקרב למטרה, ובכמה גמישות הוא מתאים עצמו למסיבות ולאנשים, כדי להפיק מהם את שהם עשויים לתת לתנועה הציונית, – על כל אלה מספרים המכתבים.

* * *

בכרך דנן ריכזנו את המכתבים מאביב 1895 עד אבגוסט 1897, כלומר של תקופת הנחת היסודות לכל הפעולה הציונית שבאה אחריה. בשנתיים אלה, מאז הפּניה הראשונה אל הבארון הירש, בה פתח הרצל את פעילותו הציונית, ועד כינוס הקונגרס הציוני הראשון, בו נוצרה המסגרת הארגונית לתנועה הציונית כולה, כבר הרצל דרך ארוכה מאד. התפתחות זו של הרצל כמה שלבים לה – למן החולם הנלהב, שאין לו ידיעה כל שהיא על העם היהודי, ועד מנהיג ומארגן של העם במתכונת דימוקראטית מודרנית. לפי השלבים האלה חילקנו את הספר לחמשה פרקים.

הפרק הראשון מתאר את דרכו של הרצל עד לפירסום “מדינת-היהודים”. מכתבים שנכתבו בתקופה זו – הם בחלקם הגדול ארוכים ואינם מעשיים כל עיקר; מורגש בהם עדיין קשי-ההיאבקות הפּנימית על צורתה המוגמרת וניסוחה המושלם של אותה תכנית, שעמדה לפני הרצל, כדבריו, כהר-בזלת לוהט. אנו עדים כאן לתהפוכה, שהרגיש הרצל בשנים אלה ושביטא אותה ביטוי יפה ביותר במכתבו אל מאכסימיליאן הארדן מ-16 במארס 1897: “אי אתה מכיר אותי; אך אפילו הכרת אותי לפנים, שוב לא היית מכירני עכשיו. רעיון כגון זה משפיע על האדם כאותה באר שבאגדה שהדמויות העולות מתוכה שונות מאלו שטבלו בה. דרך באר זאת אמור לעבור עכשיו העם היהודי”.

עם פירסום החוברת “מדינת-היהודים” מתחילה תקופה חדשה בחיי הרצל. מעודד על-ידי הכרזות-הסמכה של סטודנטים והמוני-עם, הוא מתגבר על היסוסיו ומתחיל בפעולה לשם הגשמת התכנית. עוד עזה בו תקוותו, שיצליח להגיע למטרה, בלא שיהא חייב לעורר תנועה המונית, קודם שהושגו התנאים המדיניים לישוב ממלכתי של ארץ-ישראל. שאיפתו היתה, כידוע, לנהל מדיניות מלמעלה, והוא קיווה לרכוש לרעיון את אהדתם ועזרתם הפעילה של מנהיגי-העם המוכרים, של עשיריו ונדיביו, וביחוד של בארוֹן אֶדמוֹנד דאֶ-רוֹטשילד, הנדיב הידוע, שרוב המושבות בארץ-ישראל נתקיימו בממונו.

שיחתו של הרצל עם בארון רוטשילד מ-18 ביולי 1896 היא, אפוא, מיפנה מכריע בדרכו של הרצל. כידוע, סירב בארון רוטשילד ללכת שכם אחד עם הרצל או, כהצעתו של הרצל, אף לקבל עליו את ביצוע התכנית של הציונות המדינית בתנאי שהרצל יפרוש מהנהגת התנועה. מחמת סירוב זה נאלץ הרצל לבחור בדרך השניה, שכבר הביא אותה בחשבון למקרה שלא יצליח בדרך הראשונה. עתה הוא פונה אל ההמונים ומתחיל פרק שלישי בהתפתחותו הציונית ובמכתבים שנכתבו אגב תהליך זה. מיד אחרי השיחה המכרעת עם רוטשילד הוא פונה לידידים מארצות שונות בקריאה ובדרישה: נארגן את מצדדינו, נארגן את המונינו, נארגן את העם. משמעה של פעולת-ארגון זו בראשיתה איננו עדיין יצירת הסתדרות מלוכדת. מטרתה הראשונה היא להוכיח, לגבי ספקותיו של בארון רוטשילד והקרובים לו בכסף וברוח, כי אפשר לארגן את ההמונים. ואף זאת, הרצל רוצה להראות לעשירי-העם, כי חי וקיים המון-העם, וסכנה היא להם, לנכבדים, להיות משקיפים, בספקנות ואורך-רוח של שאננים, על גורלם המר של אחיהם הנמקים במצוקתם. אך עם התהוות התנועה הרי גם נוצרת השפעה חוזרת של התנועה על יוצרה.

לא מקרה הוא, שכבר במכתבים הראשונים אחרי השיחה עם בארון רוטשילד מזכיר הרצל תכנית לכנס קונגרס ציוני; אך שלושת-רבעי שנה עברו בנסיונות וגישושים למצוא את הדרך הנכונה לארגון. תקופת גישושים אלה מסתיימת עם הפגישה בווינה של ציונים מווינה, ברלין וגאליציה ב-6–7 למארס 1897, ועם ההחלטה של ועידה מוקדמת זו לכנס קונגרס ציוני. מכאן מתחילה ההיאבקות על קיום הקונגרס ועל צורתו. מכתב-הפרידה אל ד"ר הירש הילדסהיימר בברלין מ-9 במאי 1897 (מס' 259) מסיים את הפרק הזה במשפטים חדים וחולטניים: “הקונגרס מתקיים. זה עתה העיקר וכן יהי”. “ארגון הקונגרס הציוני” הוא הפרק האחרון והארוך ביותר של הספר. למעלה ממאה מכתבים, שנכתבו לשם מעשה זה, רוכזו כאן, וגם אלה ודאי אינם אלא חלק קטן מכלל המכתבים שכתב הרצל. אך גם מתוך מבחר זה שבשני פרקי הספר האחרונים ניתן ללמוד בפרטות את התפתחות רעיון הקונגרס, – שתחילתה תכנית ועידה כללית של חברים-לדעה לשם החלפת-דעות וטיכוס-עצה, וסופה האידיאה הנעלה של אסיפה לאומית לעם-ישראל, שתניח את היסוד לתקומתו הממלכתית אחרי אלף ושמונה מאות שנות פיזור וחוסר ארגון. השלבים והדרגות בהתרחבות ובהתעלות זאת של רעיון-הקונגרס – בהם מתגלה במלוא כוחו המזהיר הרצל האיש, המנהיג והיוצר, המלהיב את ההמון ומלכדו לעם אחד בעל הכרה עצמית ורצון לקיום ממלכתי עצמי.

ההכנות לאוסף מקיף של אגרות הרצל התחילו לפני כמה וכמה שנים. בפעולה שיטתית עלה בידי הארכיון הציוני המרכזי לרכז – במקור, בתצלום, או בהעתק מדויק – אלפי מכתבים של הרצל. אוסף זה משמש, כמובן, עיקר היסוד להוצאה דנן. מקורות אחרים נתווספו. בראש וראשונה – יומניו הציוניים של הרצל, שנתפרסמו גם במקורם הגרמני וגם בתרגום עברי, ותרגום עברי חדש כלול בהוצאה חדשה זו של כתבי הרצל. בספרי-ימים אלה נהג הרצל, ביחוד בראשית עבודתו הציונית, לרשום את הטיוטות למכתבים, לפני שכתב ושלח את נוסחתם הנקיה. ראינו צורך לכלול בהוצאה זאת של אגרותיו הציוניות של הרצל גם את המכתבים, שרשם ביומניו בטיוטה או בהעתק שלם או חלקי. לולא עשינו זאת היתה נפסקת רציפות הקורספונדנציה, היו חסרים מכתבים פוליטיים חשובים ביותר, ואגרות רבות, שנכתבו בעקבות המכתבים שביומן, לא היו מובנות לקורא. בהרבה מכתבים שביומנו יש תיקונים ומחיקות; החשובים שבהם הובאו בהערות שבספר לפי אוֹריגינאַל היומנים שבארכיון הציוני המרכזי. אוסף חשוב אחר של מכתבים מודפסים הוא “שנתון הרצל”, שהוצא בשנת תרצ“ז על-ידי ד”ר טוּלוֹ נוּסנבּלאַט, החוקר הידוע לתולדות הרצל, שנספה בימי השואָה. ראוי להזכיר גם את אוסף ההעתקים שבארכיון אַדוֹלף פרידאֵמאַן, הביוגראַף הראשון של הרצל. על המקורות ועל צורתם ניתן דין-וחשבון מפורט ברשימת המקורות שבסוף כל כרך.

כאן ברצוננו להעיר אך הערה עקרונית אחת: זולת מקרים בודדים, שצוינו במפורש במקומם, לא השתמשנו בתרגומים קודמים, אלא אך ורק במכתבים בשפתם המקורית, ובמידת האפשר ­– גם בצורתם המקורית. שפתם המקורית של רוב המכתבים היא גרמנית; מקצתם כתובים צרפתית, מעטים באנגלית; אחדים לא נשתמר מהם אלא תרגומם העברי. בכל מקום, שהמקור שלפנינו היה בשפה אחרת ולא בשפה הגרמנית, ציינו זאת בהערות.

המכתבים של הכרך דנן רובם ככולם כתובים בכתב-ידו של הרצל – זה כתב-היד היפה, הברור, הפשוט והקל לקריאה, אשר אף בצורת אותיותיו מתגלית יד-אמן. חלקם הגדול כתוב על טופס של “נוֹיאֶ פפראיאֶ פּראֶסאֶ”, העתון הווינאי החשוב – בחינת ה“טיימס” של היבשת האירופית של הזמן ההוא – שהרצל היה כּתּבו הפּריסאי, ולמן יולי 1895 – עורכו הספרותי בווינה. בהמשך-הזמן מופיעים גם טפסים של “די ואֵלט”, השבועון הציוני, שנוסד על-ידי הרצל ביוני 1897, ושל “לשכת הקונגרס הציוני” – זה השם הרשמי של מרכז ההסתדרות הציונית העולמית בווינה.

כל המכתבים (זולת המעטים שלא נשתמרו בשפתם המקורית) תורגמו, כאמור, מחדש בשביל ההוצאה הזאת של אגרות הרצל. הכוונה לקיים במידה מאכסימאלית את חובת הנאמנות למקור – גם לתוכנו על כל פרטיו ודקדוקיו, וגם לסגנונו על גווניו ונימיו – העמידה את מלאכת התרגום בפני תפקיד קשה ביותר: למַזג, לאור העקרון הזה, את מטרת-התרגום ואת דרכי הלשון העברית ואפשרויותיה. ותפקיד זה, הקשה ממילא, חמור שבעתיים לגבי סגנונו של הרצל, ששפת המכתב שלו היא לעתים קרובות שפת-דיבור וינאית קלה, אגב ליטוש-מה המעלה אותה לדרגת ספרות, אך אינה מקפחת את קו-החיבור ללשון-השיחה. במלאכת התרגום נעשה מאמץ רציני להתגבר על הקשיים האלה, והוא נעשה מתוך מגע-עבודה הדוק בין המתרגם והעורכים, ששיתפו עצמם הן בבדיקת התרגום לנאמנותו ולדיוקו הן בהצעות תיקונים וניסוחים, כשם שהמתרגם שיתף עצמו בבחינה הסגנונית (ולפעמים גם העיונית) של ההערות והמבואות.

וקצת הערות על פרטים אחדים של התרגום. לא תרגמנו בגוף-המכתבים מלים ומשפטים קצרים, אשר בשפת המקור היו כתובים בשפה אחרת – ביחוד בצרפתית, לפעמים גם בלאטינית או באנגלית. מעבר-פתאום כזה משפה לשפה הוא אחד הקווים האופייניים של הרצל, איש-השיחה וכותב-המכתבים. כדי לשמור על סגנון-המכתב ההרצלאי הזה השארנו, אפוא, בגוף-המכתב מלים ופסוקים כאלה בשפת המקור, ותרגומם המלולי הובא בהערות. כן רשמנו בהערות את הנוסח המקורי, אם התרגום אינו עשוי, לפי דעתנו, למסור את כל גון המקור, או אם נוסח המקור אפייני ביותר או משקף התפתחות מסויימת של מונחים, עיקרים ורעיונות (כגון המונח “ציונות”, רעיון הקונגרס הציוני, מלים וצרופי מילים בעברית או ב“יוּדן-דוֹיטש” וכדומה).

בכלל הוקדש להערות רוב מחשבה ומאמץ, זמן ומקום. הכלל הנקוט בידנו הוא: ספרי אגרות הרצל ישמשו חומר קריאה ולימוד לא בלבד לחוקר אלא לקהל רחב של קוראים, השואפים לעמוד על תולדות תנועתנו ויוצרה, ולשאוב מהן עידוד ואומץ לפעולתם הם כממשיכי המפעל. תפקיד ההערות הוא, אפוא, להבהיר לקורא, שאינו בקי ביותר במהלך-חייו של הרצל ובמאורעות זמנו, כל דבר סתום, ולהכניס את הקורא ביד מדריכה לתוך הזמן והסביבה, למען יוכל לשפוט על תוכן המכתבים מתוך ידיעה שלימה של המסיבות, שהביאו לכתיבתם. כוונתנו – בין בהערות ובין בפעולת המבחר – להציג את הרצל כותב-המכתבים כמות שהוא, בלי כחָל ושרק, בלי לבחון אם מכתב זה והערה זאת יש בהם להוסיף או לגרוע מדמותו בעיני הקורא. את הגדול יש להבין ולהעריך כגדולתו, שהיא לעתים מסובכת, ואין רשות לקטנים ממנו להעריך ולמדוד אותו באמות-המידה, העשויות לפי שיעור הקומה של אנשים של אנשים נורמליים בקטנותם. מסרנו, אפוא, לקורא בהערות – על סמך המכתבים שבארכיון הציוני המרכזי, העתונות של הזמן והספרות המתאימה – את כל הידיעות, העשויות להקל עליו לדעתנו את הבנת המכתבים; לעתים גם חזרנו על ביאורים אלה או הבאנו מראה-מקומות לביאורים קודמים, כדי להקל על הקריאה אף למי שיקרא את המכתבים שלא ברציפותם, אף שדבר הלָמד מאליו הוא, כי הבנה מלאה אינה נקנית אלא בקריאה סדירה. מקורות המכתבים, המעניינים רק את החוקר ולא את הקורא הרגיל, צויינו לא בהערות אלא בנספח מיוחד. בהצביענו על רשימות בספרי-הימים של הרצל רשמנו בדרך כלל רק את התאריך, ולא את העמוד, כדי לאפשר שימוש נוח וקל בשתי ההוצאות – הגרמנית והעברית.

ידיעות ביוגראפיות קצרות על מקבלי המכתבים רוכזו במפתח האלפביתי שבסוף הספר, וכדי להמחיש לקורא את האישים האלה, שאליהם פנה הרצל במכתביו, צורף לספר מספר גדול של פוֹרטרטים, בדרך כלל לפי תמונות מזמנו של הרצל. מקור התמונות האלה הם אוספי הארכיון הציוני, וכן מחלקת האבטוגראפים והפורטרטים שעל-יד בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (אוסף ד“ר אברהם שרון-שבדרון ז”ל).

הכרך שלפנינו הוא מהדורה שניה, מתוקנת ומורחבת, של ספר “אגרות הרצל”, שיצא לאור לפני עשר שנים מטעם הארכיון הציוני המרכזי, בעריכת א. ביין וג. הרליץ, בתרגומו של ד. שטוק (סדן) – בהוצאת מרדכי ניומן (תל-אביב תש"ח). למהדורה שניה זו נתווספו שבעים מכתבים, שלא היו ידועים לפני-כן, וביניהם אגרות אל נתן בירנבאום, הרב משה גאסטר, הרב שמעון זינגר, מאכיסמיליאן הארדן, הרב צדוק כהן, הצייר סוֹלוֹמוֹן י. סוֹלוֹמוֹן, פרופסור ליאון קאֶלנֶר. תצלומי המקורות של מכתבי הרצל אל דאֶ-האז איפשרו לנו לתקן את השיבושים הרבים שהיו בהעתקים, ששימשו יסוד לתרגומים במהדורה הראשונה. חשיבות מיוחדת נודעת למכתבי הרצל אל אשתו יוליה – מן המעטים ששרדו מאוסף גדול שהיה בידי בתו טרודה, אשר מתה בימי השואה במחנה טרזיאֶנשטאדט…

המכתבים החדשים תורגמו על-ידי אורי אפשטיין. י. שנהר ז“ל עבר על המכתבים וטרח לשוות להם סגנון אחיד ככל האפשר. ההערות נכתבו ברובן על-ידי, מספר הערות נכתבו על-ידי ד”ר ג. הרליץ, ההערות למכתבים שנתוספו – על-ידי מר י. ונקרט, שריכז בידו בכלל את העבודות להכנת כרך זה.

רבים אחרים עזרו בהוצאת אגרות אלה: בעלי המכתבים – מוסדות ופרטים, שמסרו אותם למשמרת לארכיון הציוני או התירו לצלמם ולהעתיקם; הוצאות הספרים, הסדר, המדפיס והמגיה, ששיתפו פעולה עם העורכים והמתרגמים. כולם יעמדו על הברכה!

א. ביין