בתקופת הסתו לשנת 1827, ואני מתגורר בשַרְלוֹטוִיל, מדינת וירג’ניה, התודעתי באקראי אל מר אוגוסטוס בֶּדְלוֹ. האדון הצעיר הזה נוֹחַד מכל הבחינות, ויעיר בי רוב ענין עם סקרנות. מצאתי כי נבצר ממני לתכּוֹן את סגולותיו, אם ברוח אם בגוף. באשר למשפחתו לא נמצאו לי ידיעות מספיקות. מאין בא, מעולם לא בררתי לבֶטח. אף באשר לגילו – אם כי קורא אני אותו אדון צעיר – היה משהו אשר הביאני במבוכה לא מעטה. אין ספק כי נראה צעיר־לימים – אף ראה צורך לעצמו לדבר על צעירותו – אפס לרגעים יכולתי לצירו לעצמי על־נקלה כאיש בן־מאה. אולם בדבר לא נִפְלָה יותר מבמראיתו. גבוה ורזה היה במוזר. נָכוֹף היה עד־מאד. גפיו ארוכים וכחושים היו במדה יתרה. מצחו רחב ונמוך. גון עורו חדל־דם לגמרי. פיו גדול וגָמוּש, ושניו, אם כי בריאות היו, בלתי־קצובות היו להפריא, יתֵר על כל שִנים אשר ראיתי מעודי בראש איש. מבע שחוקו אמנם לא היה דוחה כל־עיקר, כאשר יותן לשער; אולם כל חליפות לא ידע. היה זה שחוק כבד־תוגה – שחוק קדרות לא־תִמוֹר ולא־תשבות. עיניו גדולות היו שלא־כמצוי ועגולות כעיני החתול. אף האישונים מצטמצמים היו ונרחבים בכל אשר יוסיף האור או יִדַל, ממש כאשר ימָצא בשֵבט החתולים. ברגעי התרגשות בּהרו גלגלי־העין עד לאין־שעֵר כמעט; דומות היו מפיצות קרני צהצחות, אשר זיוָן לא זיו מוחזר הוא כי אם זיו מִפְּנים, כמוהן כנר או כשמש; אפס דרך כלל היו פגות, עמומות, וקהות עד־כדי הזכיר עיני פגר קבור־מכבר.

זרויותיו אלו דומה כי צערוהו גם צעֵר, ותדיר היה נוגע בהן בכמין נעימה ספק־הֶסְבֵּרית ספק מתנצלת, אשר, כשמעי אותה ראשונה, עשתה עלי רושם מכאיב מאד. אכן, מהרה הסכנתי עם הדבר, ולא יסף זה להדאיגני. דומה היה כי יכַון לרמֵז, יותר מלהגיד מפורש, כי בגופו לא תמיד היה כאשר הוא – כי עקב שורה של התקפות עצבים הפך מאיש יפה למעלה־מהרגיל ויהי לאשר אני רואה. זה הרבה שנים מטפל היה בו רופא בשם טֶמְפְּלְטוֺן – איש זקן ושנותיו שבעים, אולי – אשר לראשונה פגש בו בסַרַטוֹגה. ואשר מטפולו, בעודו שם, הפיק, או דִמה כי הפיק, ברכה מרובה. ותוצאת הדבר היתה כי בֶּדלו, שעשיר היה, עשה הסכם עם ד"ר טמפלטון, על־פיו נאות זה האחרון, בהתחשב בקִצבה שנתית נדיבה, להקדיש את עתותיו ואת נסיונו הרפואי וליחדם לטפול בנָכֶה.

הדוקטור טמפלטון הִרְבָּה במסעות בצעירותו, ובפריס בא, במדה רבה, בברית תורתו של מֶסְמֶר. בתרופות מגנטיות בלבד הצליח להניח לחולה ממכאוביו העזים; והצלחה זו טבעי הוא מאד כי העירה בו בהלז משהו אמונה בהשקפות אשר מתוכן הופקו התרופות. אכן, הרופא, ככל איש אדוק בתורתו, שקד ועמל לעשות את תלמידו מאמין גמור, ולבסוף עשה חיל עד כי הניע את הסובל להִמָסר לנסיונות מרובים. וכאשר חזרו הללו ונשנו תכופות גמלה תוצאה, אשר מקרוב השתגרה עד כי כמעט ולא תסֵב כל תשומת־לב, אפס בתקופה אשר עליה אכתוב ידועה היתה בנדיר מאד באמריקה. רצוני לומר, כי מעט־מעט עלתה בין ד"ר טמפלטון לבין בדלוֹ זיקה מגנטית ברורה ועזת־סמנים במאד. איני נכון, אמנם, להגיד כי התאֵם זה עבר על תחומי־כוח המישֵׁן הפשוט; אולם כוח זה כשלעצמו הגיע לרוב־תעצומה. בנסיונו הראשון לגרום את ההרדֵם המגנטי נכשל המַסמֵראי כשלון גמור. בחמישי או בששי היתה הצלחתו פגומה מאד, וקדמה לה התאמצות ממושכה. רק בשנים־עשר היה הנצחון שלם. לאחר מכן נכנע רצון החולה חיש לרצון הרופא, עד כי כאשר התודעתי אל השְנים לראשונה, היתה תרדמה באה כמעט כהרף־עין מדי יחפץ המְעוֹלֵל, אף בהיות נכחותו נעלמה מודעת החולה. רק עתה, בשנת 1845, כאשר בכל יום עדים אלפי אדם למעשי־פלאים כעין זה, עורב אני את לבי לקבוע דבר זה, שמן־הנמנעות הוא לכאורה, דבר־שבעובדה.

רגיש היה מזגו של בדלוֹ, נלהב, נוח־להפָּעֵם במדה הרַבָּה ביותר. מיוחד היה דמיונו בעזוזו וכוח־היוצר שבו; ואין ספק כי משנה־כוח שאב זה מהרגל ההִזָקקות למורפיום, שאותו לעט למכביר, ואשר בלעדיו לא היו חייו חיים. נוהג היה לטול מנה גדושה מזה מידי־בוקר תכף לאחר פת־שחרית, – או, ביתר־דיוק, תכף לאחר ספל של קפה חריף, שכן לא טעם דבר קודם־הצהרים, – ולצאת אחרי־כן בדד, או בלוית כלב בלבד, לטיול ארוך בשרשרת ההרים הפראים והקודרנים אשר ממערב ומדרום לשרלוטויל, הנכבדים שם בשם הררי־הגבנון.

ביום מעומעם, חם וערפלי, קרוב לסוף נובמבר, ובתקופת בין־העונות המוזרה של שלהי־סתו אמריקאיים, נשא מר בדלו רגליו אל ההרים כדרכו. היום פנה, והאיש טרם ישוב.

קרוב לשעה השמינית בערב, ואנחנו דאוגים כהלכה על העדרו הנמשך, עומדים היינו לצאת לחפשו, והנה הופיע הלז במפתיע, בריאותו לא ירודה מתמול־שלשום ורוחו טובה עליו מתמול־שלשום. הספור אשר ספר אל מסעו, ועל המאורעות אשר עכבוהו, מופלא היה באמת.

“זכור תזכרו”, אמר, "כי בשעה התשיעית בבוקר לערך יצאתי את שרלוטויל, מיד שמתי פעמי אל ההרים ובשעה העשירית לערך באתי אל נקיק חדש בתכלית היה בעיני. בענין רב התנהלתי בפתולי המעבר הזה. הנוף אשר נגלה מכל עבר, אף כי ספק אם ראוי הוא להִקרא נשגב, נסוך היה עליו מין שממון בל־יתואר, ומשיב־נפש לגבַּי אני. הבדידה דומה היה כי בתולית הנה תומם. לא יכולתי לבלי האמין כי הדשאים הירוקים והסלעים האפורים אשר עליהם אני דורך עוד לא היו מִדְרך לרגל אנוש מעולם. כה בדול־ומבודל הוא מבוא הנֶקַע, גם לא יגיע עדיו איש בלתי־אם בתוצאת השתלשלות של מקרים, עד כי בשום־פנים אין זה מן הנמנע כי אני הוא ההרפתקן הראשון – ההרפתקן הראשון והיחיד אשר חדר בחביוניו מעולם.

"האד, או העשן, העבה והנפלֶה, המצין את שלהי הסתו, ואשר עתה נפרשׂ כבד על כל העצמים, העמיק, בלי ספק, את הרשמים הסתומים אשר טבעו העצמים ההם. כה סמיך היה הערפל הזה הנעים עד כי לא יכולתי כלל לראות אלא כדי עשרים אמה מן השביל נכחי. השביל עקלקל היה להפליג, ומאשר השמש לא נראתה, נעלם ממני עד־מהרה מה הכוון בו אני הולך. עד כה וכה והמורפיום פעל פעולתו כמימים – וישַׁוֶה לכל העולם החיצון ענין כפול ומכופל. בפרפור טָרָף – בגון עלה־דשא – בתבנית עַלעל תלתן – בזמזום דבורה – בנצנוץ נטף טל – במשב הרוח – בניחוחות הקלושים הנודפים מן היער – נפתח פתח לעולם מלא של הרהורים – לתהלוכה עליצה ומנומרת של מחשבה מקוטעה וחדלת־שיטה.

"שקוע באלה הוספתי ללכת שעות אחדות, ובמרוצתן התעבה אד הערפל על סביבי עד אשר לבסוף נאלצתי ממש לגשש את דרכי. לעת הזאת אחזה בי דריכות־מנוחה לא־תתואר – כמין רעדה והססנות עצבנית. יראתי לצעוד, פן ארד תהום. כן גם זכרתי מעשיות משונות אשר יספרו על הררי־הגבנון האלה, ועל משפחות־האדם הגסות ועזות־הנפש השוכנות בחורשותיהם ונקרותיהם. רבוא הזיונות סתומים דכאוני וַיטרדו דעתי – הזיונות אשר משנה־עקה להם באשר סתומים המה. בפתאום מאד רותקה שישמת־לבי אל הלמות תוף רמה.

"נדהם הייתי, כמובן, ביותר. תוף בהרים אלה דבר בלתי־ידוע הוא. קול תֻּפּוֹ של מלאך־הפנים לא היה מפתיעני יותר מכך. אולם הנה הופיע גְרם חדש ומרעיש עוד יותר להתענינות ומבוכה, נשמע קול של ענבול או קשקוש פרא. כשל אגודת מפתחות גדולים, וכהרף עין חלף על פני במרוצה איש חום־חזות וערום־למחצה. סמוך היה אלי כדי כך שחשתי בנשימתו הלוהטה על פני. באחת מידיו היה מכשיר מורכב אגודת טבעות פלד, והוא מרעיש בהם בחזקה כרוצו. אך התעלם האיש בערפל, והנה חית ענק זונקת־מתנשמת אחריו, פעורת פה ודלוקת עינים. לא יכולתי לטעות בטיבה. צבוֹע היה זה.

"מראה המפלצת הזו הניח לי מפחדַי תחת לחזקם – כי על כן עתה בטחתי אשר חולם הנני, ואומַר להֵעור ולהתעורר. פסעתי נכחי עזות וזריזות. מחיתי עיני. קראתי בקול, צבטתי אברי. מעין מים קטן נגלה לעיני, ואשַׁח וארחץ ידי, ראשי וצוארי. בזאת כמו סרה מעלי התחושה המפוקפקת אשר הציקתני עד הנה. קמתי, כך סברתי, ואני איש חדש, והכן ומעדנות המשכתי בדרכי הנעלמה.

"כעבור זמן, כאשר כמעט הכריעוני ההתאמצות ואי־זו דחיסות מעיקה באויר, ישבתי בצל עץ. מיד הסתנן זיו־חמה קלוש, ועלֵי העץ הטילו צלם, רפה אך מפורש, בדשא. אל הצל הזה הסתכלתי כמשתאה דקות הרבה. טיבו הכני בתמהון, נשאתי עיני. עץ דקל היה זה.

"עתה, חפצתי לקום, ואני אחוז־בהלה – כי ההשערה אשר חולם אנוכי שוב לא היה בה מועיל. ראיתי – הרגשתי כי אדון ומצוה אני לחושי – והחושים האלה הביאו אל נפשי עתה עולם מלא של תחושה חדשה ומיוחדת במינה. בבת־אחת הכביד החום לבלי־שאת. ריח מוזר בא בכנף הרוח הקלה. המיה כבושה, מתמדת, כהמית נהר גאה אך שוטף השְׁקט, עלתה באזני, בלולה בנהמה האֳפיית אשר לקולות עם רב.

"עוד אני מקשיב בתמהון מופלג אשר לא לי לנסות לתארו. וכמו במטה קסם נשא פרץ־רוח עז חטוף את הערפל הסרוח ויסירהו.

"מצאתי עצמי לרגלי הר גבוה, ואני משפיל הבט אל עמק רחב־ידים, אשר נהר מתפתל בו ועובר. על שפת הנהר מזה עמדה עיר מזרחית־למראה, אשר לא כמותה נקרא באלף־לילה־ולילה, אפס מופלאה בטיבה אף מכל עיר אשר תתואר שם. ממקומי, אשר רם ונשא היה מאדמת העיר, ראה ראיתי בה כל פנה וכל קרן־זוית, משורטטת במפה. הרחובות דומה היה כי רבים־מספור המה, מצטלבים באין־סדר על כל עבר, אולם על צד האמת היו רחובות אלה סמטות פתלתלות ארוכות, ושורצות־אדם ממש. הבתים ציוריים־להפריא היו. בכל אשר תפן, תוהו יציעים, גזוזטרות, מנהרות, מקדשים, וחלונות־יציע מופלאי־פתוחים. רבים־ומרובים היו השְׁוָקים והשקקים; עתירים ושונים־ומשונים לבלי־חק הוצגו סחורות יקרות־ערך – אריגי משי ומלמלה, כלי משחז מסַנורים ביותר, הנהדרות כאבני־חן־ויקר. לבד מאלה נראו, על כל עבר, דגלים ודספקים, אפריונים ובהם אדוניות לוּטות־וצעופות, פילים מפוארים בעדי־עדיים, צלמים מחוטבים תמהונית, תֻּפִּים, דגלים, ופעמונים, רמחים, ראשי־בשמים כסופים ומוזהבים. ובתוך הקהל, והשאון, וכלל הסבך והבלבול – בתוך בוא־רבבות הצהובים והשחורים, צונפי צניף ועוטי שמלה, ושפועי זקן, בתוך כל אלה התהלכו פָרֵי־קודש רצועים בהמון אין־מספר, בעוד קופים מטונפים אך נקדשים מטפסים בלגיונות עצומים, אגב שקוש וצוחה, כרכובי המסגדים, או נאחזים במנארות וחלונות־יציע. מן הרחובות הנגרשים ועד גדות הנהר ירדו גרמי־מעלות אין־מספר המוליכים אל מקומות רחצה, ואלו הנהר עצמו כמו בעמל פלס לו אורח בעבי ספינות כבדות־נטל הזרועות בכל שטח מימיו. מהלאה לתחומי העיר צצו, קבוצות, קבוצות, סמוכים וגאיונים, על הדקל והקקאו, עם עוד אילני־ענק־וכֶשֶׁף מופלגים בשנים; ופה ושם יֵרָאו שדה אורז, בקתת אכר עוטת סכך, מיכל־מים, מקדש נדח, מחנה צוענים, או ריבה חננית בודדת האוחזת דרכה, וכד על ראשה. אל חופי הנהר כליל־היופי.

“עתה תאמרו, כמובן, כי חלום חלמתי; אך לא כן הוא. אשר ראיתי – אשר שמעתי – אשר הרגשתי – אשר הגיתי – מאום לא היה בו מן החותם הנחרץ אשר לחלום. עקיבות חמורה היתה בכל. תחלה מסופק אם אמנם ער הנני, בחנתי עצמי כמה וכמה בחינות, ומהרה נוכחתי לדעת כי אכן ער אנוכי. והנה כאשר יחלום האיש, ובחלומו חשוד כי חולם הנהו, חשדו לעולם הוא מתקים, והישן יֵעוֹר כמעט כרגע. הנה כך לא ישגה נובַליס באמרו כי ‘קרובים אנו להקיץ כאשר נחלום כי חולמים אנחנו’. לוא נקרה לי חזון כאשר אתארהו, בלא אשר אחשוד כי חלום הוא, כי אז אפשר בהחלט כי חלום היה זה, אולם מאשר נקרה כאשר נקרה, נחשד אף נבחן כאמור, אלוץ אני למנותו בכלל תופעות אחרות”.

“בזאת איני בטוח כי טעות בידך”, העיר הד"ר טמפלטון, “אולם המשך. קמת ותרד אל העיר”

“קמתי”, המשיך, וארד אל העיר. עוד אני בדרכי והנה עם עצום ורב, נדחקים בדרך כל רחוב, מגמת פניהם אחת, ובכל שעליהם יפגינו התרגשות סעורה־ונסערת. לפתע פתאום, ובכוח אי־זה דחף נשגב מהבן, נחדרתי כולי התענינות אישית במתרחש. דומה כאלו הרגשתי כי תפקיד כבד לפני למלאותו, בלא אשר אבין אל־נכון מהו. אכן, כלפי ההמון אשר כתרני עלתה בי הרגשת משטמה עמוקה. עקרתי מקהלם, בודרך עקפקפות הגעתי חיש אל העיר ואבוא בה. זו שטופה היתה כולה מַצה־ומהומה, אשר אין־משלן. עדה קטנה, לבושים ספק־אינדית ספק אירופית, וקציניהם אנשים אשר מדיהם בריטים־בחלקם, עומדים היו, בחרף־נפש, בתגרה עם שצף ספסוף בעלי־הברית. נספחתי אל החלשים, ואני תופס נשקו של קצין שנפל, נלחם בלא־אדע־מי בחמת־נואשים נמרצה. עד־מהרה הכריעונו הרבים במספרם, ואנו תרנו מפלט בכמין ביתן. פה שפכנו סוללה, ולפי־שעה ישבנו בטח. מאשנב סמוך לרום הביתן ראיתי המון אין־מספר, רוגש ומתעבר, מקיף ומסתער על ארמון צָהֵל הנשקף אל הנהר. עוד רגע והנה, מחלון עליון אשר בארמון, יורד איש נשיי־למראה, בחבל עשוי צניפי משַׁמְשָׁיו. בקרבת־מקום היתה סירה אשר בה צלח־נמלט אל עבר הנהר מנגד.

“ועתה כבש ענין חדש את נפשי. דברתי כמה מלים חפוזות אך נמרצות אל רעַי, גם עלה בידי להטות כמה מהם אל חפצי, ונָגַח גיח־פרא מן הביתן. פרצנו בתוך ההמון המקיפנו. בראשונה נסוגו הללו מפנינו. קבצו נפוציהם, נלחמו כבשגעון, ושבו־נסוגו. עד כה וכה ואנחנו נִשאנו הרחק מן הביתן, מתבלבלים ומסתבכים בתוך הרחובות הצרים של בתים גבוהים ורמים, רחובות אשר מעולם לא יכלה השמש להאיר חביונם. האספסוף רדפנו בלי־חשך, הצק בחניתות והָמום בברד חצים. אלה האחרונים מוזרים היו, ובכמה בחינות דמו לפגיונים המעוקלים אשר לאנשי מאלאיה. עשויים היו לחקות גֵו נחש זוחל, והם ארוכים ושחורים, ועקָצם מָרעל. אחד מאלה פגעני ברקתי הימנית. התנודדתי ואפול. כרגע באתני חלישות נוראה, פרפרתי – התנשמתי – ואָמות”.

“ספק אם תעמוד עתה בדעתך”, אמרתי, בבת־צחוק, "כי לא חלום היתה כל הרפתקתך כולה. הלא אין את נפשך לטעון כי מת הנך? "

כאמרי את הדברים האלה, צפיתי כמובן כי יסתער בֶּדלו לענותני; אולם, לתמהוני, פקפק הלז, הרעיד, חָוַר־להבהיל, ולא פצה פיהו. הבטתי אל טמפלטון. זה ישב זקוף ונוקשה על כסאו – שניו נקשו, ועיניו כמו יצאו מחוריהן. “המשך!” אמר בסוף בנִחר אל בדלו.

“דקות הרבה”, המשיך הלז, “לא חשתי – לא הרגשתי – כי אם אופל ואפסות, ותודעת מות היתה בי. לבסוף כמו עבר את נפשי זעזוע פתאומי ונמרץ, כזעזוע החשמל. עמו באה תחושת הגמישות והאור. בכהרף־עין כמו קמתי מן העפר. אולם נטול הייתי יֵשות גופנית, נראית, נשמעת, או מוחשת. ההמון הלך לו. השאון חדל. העיר נרגעה ביחס. מתחת לי מוטל היה פגרי, החֵץ ברקתי, הראש כולו צָבֶה ונשחת עד־מאד. אולם כל הדברים האלה הרגשתי בם – וראֹה לא ראיתים. לא מצאתי חפץ במאום. אף הפגר היה כדבר אשר ענין אין לי בו. כח־רצון לא היה בי, אבל דומה היה כי הומרצתי לנוע. וקליל רחפתי־יצאתי את העיר, חוזר על עקבַי בִשְׁביל העקפקפות בו באתי אליה. כאשר הגעתי אל נקודת הנקע בהרים אשר שם פגשתי בצבוע, שוב חלפני הֶלֶם כהלם סוללה גַלְוָנית; שוב ידעתי תחושת כּוֹבֶד, רְצִיָּה, ממשות. הפכתי להיות אשר הייתי קודם, ובלהוט שמתי פעמי ללכת ביתה – אבל העָבָר לא אבדה ממנו חיות של מציאות – ועתה, לוא אם לרגע, לא אוכל לאנוס בינתי לראותו כראות חלום”.

“גם לא היה זה חלום”, אמר טמפלטון, מפיק רצינות כבודה, “אפס: יקשה לאמר מה־שם־אחר יְקָרא לדבר, הבה נניח רק כי נשמת האדם בן־דורנו קרובה היא אל אי־אלו תגליות נפשיות נוראות־פליאה. נאמר־נא די בהנחה הזאת. אשר לַשְׁאר יש עמי הסבר מה. הנה לפניכם ציור בצבעי־מים, אשר שומה היה עלי להראותו לכם תחלה. אפס כי הרגשת זועה אין־פשר מנעתני מהראותו עד כה”.

הסתכלנו בתמונה אשר הציג. לא ראיתי בה דבר יוצא־מגדר־הרגיל; אולם עצום היה רשומה על בדלו. הוא כמעט התעלף כלטשו עיניו ועם זאת לא היה פה אלא דיוקן־מִזְעֶרֶת – מדויק להפליא, בלי ספק – של תוי־פניו שלו, המופלאים מאד. כך, למצער חשבתי אני כהתבונני בדיוקן.

“הלא תראו”, – אמר טמפלטון, – "את תאריך ציור התמונה – הנה כאן הוא, בל יֵראה כמעט. בזוית זו – 1780. בשנה הזאת צויר הדיוקן. הריהו צֶלֶם ידיד שמֵת – פלוני מר אוֹלדֶבּ – אשר עמו התרועעתי הרבה בקלקותה, בתקופת ממשלתו של וורֶן הייסטינגס. אך בן־עשרים הייתי בעת ההיא. כאשר ראיתיך ראשונה, מר ברלו, בסרטוגה, הלא הדמיון המפליא אשר היה בינך לתמונה הוא הֵניעני לפנות אליך בדברים, לבקש קרבתך, ולהסב את פני הדברים להיותי לך בן־לויה תמיד. בהשגת חפצי זה, עוררני בשעור־מה, ואולי בעיקר, זכר־יגונים אשר זכרתי את המנוח, אולם, במדה ידועה, עוררתני גם סקרנות דרוכת־מנוחה, ולא חדלת־זועה מכל־וכל, לגבֶּיך.

“כהרצותך את פרטי החזות אשר הופיעה לפניך בהרים תֵארת, בדיקנות מדוקדקת ביותר, את העיר ההודית בֶּנָרֶס, אשר על הנהר הקדוש. הפרעות, הקרב, הטבח, אלה הם המאורעות אשר ארעו בפועל במרידתו של ג’יט סינג, שחלה ב־1780, כאשר נשקפה להייסטינגס סכנת מות ממש. האיש אשר נמלט בחבל הצניפים היה צ’יט סינג עצמו. האנשים אשר בביתן היו סִפּויים¹ וקצינים בריטיים, בראשות הייסטינגס. אחד מהללו הייתי אני, וככל־יכלתי עשיתי למנוע קצין אחר מהסתער בפחז לקראת מות ודאי. אותו קצין נפל, בסמטות המלאות מפה אל פה, בחצו המורעל של איש בנגלי. הקצין ההוא בחיר ידידַי היה. אוֹלדֶבּ היה זה. מתוך גליונות אלה” (כאן העלה הדובר מחברת אשר נראָה בה כי כמה מעמודיה נכתבו זה־מקרוב) “תראה כי בעצם התקופה בה הצטירו הדברים האלה בדמיונך בקרב ההרים, הייתי אני מתארם על־נְיר פה בבית”.

כשבוע ימים לאחר השיחה הזאת, הופיעו הפְּסָקות הבאות באחד מעתוני שרלוֹטְוִיל:

"מחובתנו המצערת להודיע על מותו של מר אוגוסטוס בֶּדלוא, איש אשר משום סבר־הליכותיו ורוב מידותיו התרומיות יקר היה מכבר לאזרחי שרלוטויל.

"זה שנים מספר לקה מר ב. במחוש־עצבים אשר תכופות הִלֵך סכנת מיתה; אולם בזאת יותן לראות רק את הסבה העקיפית לפטירתו. הסבה הישרה מופלאה היתה ביחודה. בשעת טיול על הרי־הגבגונים, קודם ימים מספר, תקפוהו צנה וקדחת קלה, מלוות שפיעה מרובה של דם אל הראש. על־מנת להקל מכך, נזקק דר. טמפלטון להקזות דם מקומיות. עלוקות הושמו אל הרקות. מקץ תקופה קצרה־להחריד מת החולה. משנגלה כי, בפּך המכיל את העלוקות, הובאה דרך מקרה אחת העלוקות הארסיות אשר תמצאנה מפקידה לפקידה באגמי מים אשר בסביבה. בריה זו דבקה בעורק קטן ברקה הימנית. דמיונה הקרוב אל העלוקה הרפואית גרם שלא הובחן בטעות כי אם לאחר־מועד.

“נ.ב. – העלוקה הארסית של שרלוטויל תבדל תמיד מן העלוקה הרפואית בשחורהּ, ובמיוחד בתנועותיה הענותניות או תולעיות, הדומות דמיון רב לתנועות־נחש”.

מסיח הייתי עם עורכו של העתון האמור, בדבר המקרה הזה המופלא, והנה עלה בדעתי לשאול איך זה אדע כי נדפס שם המנוח כבֶדְלוא.

“מן הסתם”, אמרתי, “יש לך סמוכים לכתיב זה, אבל אני תמיד סבור הייתי שכותבים את השם בלא א בסופו”.

“סִמוכים? לא”, השיב “אין זו אלא שגיאת דפוס. בכל העולם כולו השם הוא בֶּדלו, בלי א, ומעודי לא מצאתי כי יכתב אחרת”.

“אם־כן” אמרתי בלָחוּש, כסובבי על עקבַי, “אם־כן אמנם הִפָּלא תִפָּלא אמת אחת מכל ספור עלילה – כי בדלוא, באל”ף, מהו אם לא אולדב במהופך? והאיש הזה אומר לי כי שגיאות־דפוס היא זו".