כי האלפא־ביתא היוני מקורו הוא בכתב בני־שם, ע“ז יורו שמות האותיות ותמונתן מראש גם הכתב הקדם מימין לשמאל, אף כי חוקרים אחרים לא כן יחשבו (Faulmann Jllustr. Geschichte d. Schrift p.7), כי ידעו היונים את מלאכת הכתב עוד לפני קדמות וכי כבר נמצא אצל הפלסגים מזמן קדום, ע”ז יעיד גם Dioder Saalschütz, Archäologie צד 7).  ↩

העד היותר נאמן הוא, כי אין בשמות האותיות גם דבר אשר יורה גם על ההתעסקות העקרית של העם הזה, שמות כאניה, תרן, משוט וכו‘ (Saalschütz בספרו הנ"ל). גם Hartmann, המתאמץ להוכיח אחרת, וכי ההשכלה הצורית אמנם היתה במדרגה יותר גבוהה, ובעדות הומירוס ע“ז ועוד, יודה בכ”ז, כי השכלתם הזאת נחלו להם מאת הבבלים יחד עם הכתב (Hartmann, Histor. Forschungen etc. מצד 592 והלאה). כי לא היה גם מסחרו של העם הזה הסבה להמצאת הכתב, כהוכחת אלה המחזיקים בהדעה הזאת, הן ישפוק לדעת, כי בימים הקדמונים עוד לא ידעו דבר משטר כתוב, והכל נעשה רק לעיני העדים לבד, וכאשר נראה כן גם בתורתנו במכירת שדה־המכפלה (Saalschütz בספרו הנ"ל צד 19 עם המראי מקומות לזה), אף גם הצורים בעצמם כנודע, לא יחשו ההמצאה הזאת להם, כי אם להמצרי תאות (Taut), ועדות פיהם הלא עדות נאמנה היא. איזה דברים ע"ז עי’ גם במחברתו של יש“ר בשם ”תורה מן השמים“ בראשיתה. איך הפליאו גם חכמינו ז”ל את ההמצאה הזאת, נוכל לראות מזה, כי חשבוה גם אותה לאחד הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות.  ↩

מאז ומעולם – יאמר פליניוס – היה כתב האותיות לנחלה להאשורים (Hartmann בספרו הנ“ל צד 1 (6). גם Diodor ייחש להם ההמצאה הזאת, כן גם Clemens מאלכסנדריה (Nork, Symbol Real Wörterbuch בערך Schriftzeichen). אף לפי דעת אלה, כי האותיות מראש היו רק אותות השמים לבד, ובציורי המזלות וכו', הן יתכן הדבר יותר לעם אשר התעסק בזה כהבבלים, אשר עוד כאלפים שנה לפני אלכסנדר הגדול כבר ידעו לחשוב חשבונות כאלה, מאשר לעם עוסק רק במסחר וקנין לבד (הנ"ל). השערת אחדים מהחוקרים, כי ראשיתו של הכתב היה המספר, והוא בהחל האדם בראשונה לסמן לו הדברים לפי מספרם חרותים על עץ וכדומה, וכמעשה המצרים הקדמונים, הגרמנים, גם בקרב שבטי אמריקה ועוד, שמזה נשאר גם השמוש באותיות גם למספרים, לא תתכן בנודע, גם בשפתנו העתיקה, למרות ההוכחה ע”ז מהמלה סופר, שאחת היא לכותב ומונה (Faulmann p. 20 בספרו הנ"ל). כי אין ספק, כי הספירה באותיות גם אצלנו אך המצאה מאוחרת היא, וכי לא נודעה עדנה בכל ימי תקופת ספרי הקדש. אף כי בזה יתאמצו אחדים למצוא גם פשר לההפרזות הנודעות שבהמספרים בסה“ק, גם לההתנגדות שבין המספרים האלה בהספרים השונים (כבהספרים הקדומים ובין הספרים המאוחרים בדברי הימים), בחרצם משפטם, כי בהעתקת המספרים האלה, שהיו מראש באותיות לבד, למספרים במלות, נפלו בם שגיאות רבות מפני האותיות הדומות בתמונתן והקרובות להתחלף. כי מלבד אשר תתכן התחבולה הזאת רק במקומות אחדים לבד (עי' Winer Bibl. Wörterbuch בערך Zahlen), הנה רחוק גם הוא מהאמין, כי לא נשאר ממספרים כאלה כל זכר בסה”ק אלו היה כן באמת. כי לא יועילו לנו כביר גם דברי אלה, המתאמצים ליחס את המצאת הכתב גם לעמנו, וכדעת אחדים מאבות הכנסיה שלהם (גם מהחוקרים החדשים כהיטציג ואלסהויזען, עי‘ בהס’ שבט יהודה ליעללינעק פרק ז') זאת הלא יבין כל מבין. אף כי קרובה היא להדעת השערת עוואלד ע“ז והיא, כי ע”י התערבות שבטי בני שם עם המצרים, יכלה ההמצאה הזאת למצוא ידים לה, כי בעוד אשר נפלא מהמצרים בעצמם לעשות זאת, אם מפני ההרגל או גם מטבעם, להחזיק בנושנות, יכלו הזרים היושבים בתוכם להצליח במעשיהם יותר מהם, בנסותם לתאר הדברים בכתב החרטומים (היראָגליפֿענשריפֿט) גם בשפתם ולשונם ולבוא עי“ז להמצאת הכתב באותיות, וכאשר אמנם נהפך כן גם כתב הסינים, אשר היה גם הוא מראש רק כתב הציור, לכתב האותיות ע”י העמים, אשר שפה אחרת להם (Ewald, Geschichte Moses p. 8–9). אך כל זה הן עוד לא יתן לנו עוז לחשוב באמת, כי שבטי בני שם האלה הם ביחוד עם ישראל, אשר בכל אופן לא הספיקה עתו, תחת סבלות מצרים, לחשוב מחשבות גדולות ועמוקות כאלה.  ↩

כן לעמים אחדים תחסרנה אותיות החך ולאחרים זולתם אות הדלי“ת, לאלה אות הנו”ן ולאלה אות הסמ“ך, להערבית אין אות הפ”א ובהסנסקריט תחסר אות ש, והסינים לא יוכלו לבטא בשפתם את האות רי"ש וכו' (N. Müller Vorlesungen II פרק ב'), (גם בשפתנו העתיקה הן נראה כזאת, כי לא יכלו בני אפרים לבטא בשפתם אות שי"ן הימנית). אף לעמים אחרים משבטי הפראים, מספר האותיות שלהם עולה רק עד שמונה (הנ"ל).  ↩

כן ליושבי אקלים קר אותיות מיוחדות, גם אותיות מיוחדות להיושבים באקלים חם. אף לאחדים משבטי הפראים אין אותיות השפתים, והוא על לכתם תמיד בפה פעור (הנ"ל).  ↩

בריאות חדשות כאלה בהאותיות הן נוכל לראות גם בהשפות החדשות, ובאות W (המכופלה מאות V ברומית) בגרמנית ובאנגלית, שבהאחרונה כנודע, נהפכת לתנועה לבד.  ↩

כמו בזר ופזר, מזער ומצער, שחוק וצחוק, עלז ועלץ. (לפ"ד ר' יונה בספרו הרקמה גם אלה הן רק מלות שונות מיוחדות לעצמן). חלופים כאלה, כאשר ראינו, מיוסדים הם בהטבע, ועל כן יתכן דרכם. אך להעביר החץ ממנו והלאה ולבקש עוד חלופים כאלה לאין מספר, עד כי אין אות עוד אשר לא תתחלף בזולתה (כאשר עשה Herzfeld בספרו Einblicke in d. Sprache d. Semtischen Urzeit), אך הוא עמל שוא, וכל ההוכחות ע"ז נוסדו רק על פלפולים זרים והשערות רחוקות.  ↩

כמו חוֹחים גם חוָחים, דוּדים ודוָדים וכו'.  ↩

ביחוד בהיות תחת המלה לו גם מלת אליו, שבה לא יכול היות כל טעות במובנה, (Hanno, Hebr. Sprache etc. p. 34).  ↩

כן בהשפה ההינדוסתנית, האוצרת בתוכה מלות פרסיות רבות, ערביות ותורקיות, עולה מספר האותיות עד מ“ח, להתורקית עם מלותיה הפרסיות והערביות ל”ב אותיות, להפרסית עם מלותיה הערביות ל“א אותיות, אשר רק כ”ב מהן מקוריות הן, והשאר לקוחות הן מהערבית (M. Müller בספרו הנ"ל צד 157), גם הכנסת אות y בהאלפא ביתא הרומי לצורך המלות היוניות, כן גם אותיות c. x. y. בגרמנית לצורך המלות הלקוחות מרומית ויונית וכו'. כי חסרון אותיות מיוחדות כאלה להמלות הזרות בשפתנו, הביא גם לידי ערבוביא ביושר כתיבתן, ע“ז הן יעידו מקומות שונים בסה”ק, וכמו בהמלות פרשגן גם פתשגן, מף וגף, דמשק ודרמשק, בלשאצר, בלאשצר.  ↩

כהברת אות הזיי"ן שהיתה דומה להברת דז‘ וכו’ (עי‘ ע"ז בהס’ משפטי הלשון העברית להר"א גארדאן בהפתיחה לשער האותיות), גם מאמרם שקורין לאלפין עיינין וכו‘, ועוד יותרהר בהברת האותית של אחינו האלכסנדרונים (כקריאת אות העי“ן כמו ג‘ ועוד, ועי’ ע”ז בהאינציקלופדיה של האמבורגער חלק ב' בערך Griechenthum), גם הברת אות הג’ והד' הרפויות, שכבר נשכחה מאתנו, ועוד כאלה.  ↩

כחסרו אות התי“ו והקוף במזמור כ”ה, ובאיכה ב‘, ג’, וד‘ באה אות הפ“א לפני העי”ן, כן גם הוספת אות הפ“א במזמור כ”ה ול“ד. כי נגד כל השנוים האלה הן לנו עד נאמן מאד, הוא המזמור בתמניא אפי, אשר בו יבוא האלפא ביתא פעמים שונות זה אחר זה בלי כל שנוי מה בהסדר. לפי השערת הריב”ל (בספרו בית יהודה ח"א צד 107) אות הפ“א בסוף המזמורים כ”ה ול“ד היא במקום אות הוי”ו החסרה בם, והוא מעין האות איפסילאן ביונית. על חסרון אות הקוף במזמור כ"ה, עי’ דברי הבאור שמה.  ↩

גם בשאר הלשונות כנודע, אין סדרים בהאותיות, וכבר עמלו רבים גם בהן למצוא פשר לזה בהשערות שונות, ורק אחת מהן נביא פה, כי לא יחסר בה טעם חידוד, והיא, השערת הסופר הצרפתי L‘abbe Moussaud בספרו L’Alphabe t Raisonnée לפיהו היה מראש הכתב גם בהשפות האירופיות מלמעלה למטה כבכתב הסינים, והאותיות היו מסודרות וערוכות יחד בשיטה נכונה, בראשונה האותיות המשמשות לתנועות A. E. וכו‘, אחר אותיות השפתים וכן כלן. וכאשר שונה אח"כ הכתב משמאל לימין, התערבו האותיות יחד וסדורן נתקלקל. כל שאר דבריו בספרו, בהתאמצו להראות השווי שבין תמונת האותיות ותמונת כלי המבטא (דבר אשר החרה החזיק בו גם ההולנדי Bilderdyk בספרו – בההעתקה האשכנזית – בשם Uber die Buchstabenschrift) הם אך השערות רחוקות, רק שעשועי הדמיון לבד והנפש לא תמלא מהם. על שאר ההשערות על סדור האלפא ביתא, עי’ עוד בספרו הנ“ל של Faulmann במקום ידובר ע”ז.  ↩

כאשר יעיר ע"ז גם Tyler בספרו על התפתחות השכלת האדם (בההעתקה האשנזית צד 129), כי אין להסמך על השמות האלה וכי אך מאוחרים הם בזמן.  ↩

הן די לראות רק הדעות השונות של חוקרי הלשון ע“ז, למען דעת מבוכתם גם פֿוילמאן בספרו הנ”ל נוטה הוא בבאוריו עליהם מדרך שאר המבארים כן גם נאָרק בבארו השמות האלה אף הוא לפי דרכו, ועי‘ גם בדברי בעל הס’ אור זרוע בפתיחתי, ואף כי אין לדבריו בכלל כמובן, רק ערך דרוש לבד, אך גם הם הן לעד לנו, כי כמה פנים להבאורים האלה וכי אין מעצור בעד ההשערות עליהם.  ↩

אמנם לא נעלם מעינינו הדבר, כי יש בין חכמי התלמוד דעות שונות ע“ז וכי לא כלם יסכימו לזאת, כי שנה הכתב ע”י עזרא, וכאשר כבר הביא כל דבריהם הרב בעל מה“ע בספרו, יחד עם דעות חכמינו המאוחרים עם פלגות דעותיהם אף הם (אמרי בינה פ' נ"ח), אף הוא בעצמו יבוא שמה לידי החלטה ”שהלוחות והתורה לא בכתב אחר כ“א בכתב אשורי נתנו”, בהתמכו בהמאמר הנודע, מנצפ“ך הלכה למשה מסיני וכו' ” אך כל מבין דבר לאשורו הלא מודה, כי הוכחה הזאת רחוקה היא ורפויה, וכאשר יורה ע“ז כל השקלא וטריא עם ההחלטה, כי ”שכחום וחזרו ויסדום“, דברים שהם רק מעין פלפול לבד, אף הוא בעצמו הן לא כן ידבר במקום אחר בספרו (שמה פ‘ ט’), בהביאו גם עדות פי סופרי העמים ע”ז: “והנה שמחתי, כי דבר חלוף הכתב הזה, שאמרו רבותינו, מצאתיו ג”כ לשני גדולים מחכמי הנוצרים, האחד איבסיביא הקסרי בלוחות דברי הימים שללו שכתב וז“ל: מפורסם הוא, שעזרא אזן ותקן את כתבי הקדש, ולעמד בפרץ שהיהודים לא יתערבו בשמרונים, החליף את האותיות לבני עמו” וכו' עיי"ש. –  ↩

כנודע תחסרנה אותיות הקצוות בהכתב השמרוני, כאשר יתאונן ע“ז השומרוני אַבולפֿתח ”וקמו עזרה וזרובבל ושנו את הכתב העברי ועשו להם כ“ז אותיות”, והוא עם הוספת האותיות מנצפך) וכתבו התורה בכתב אשר חדשו מלבם (כרמי שומרן להרפ"ק צד 34, ועי' גם במחברתו של Herzfeld, drei Abhandl. zur Synagogeschichte p. 15) כי שנוי האותיות האלה לא היה רק מפני יפוי הכתב וכדומה, ע“ז כבר העיר לאֶוו בצדק (Löw, Graph. Requisiten p. 65), אך ההשערה שמחזיק גם הוא בה, כי כל זה נעשה רק מפני מניעת שגיאות בקריאה, שיכלו להביא גם לידי חרוף וגדוף (כמו ברא אלהים את, שבלי שנוי אות המ"ם בסוף היו יכולים לקרוא אלהי מת וכו'), אך השערה רחוקה היא. כי האם לא יכלו היות שגיאות כאלה גם בשאר האותיות, ובכ”ז לא נשתנו. מלבד גם היסוד אר עליו נוסדה ההשערה הזאת, והוא, כי נכתבו המלות גם בהתורה מראש בלי הפסק ביניהן, אך יסוד רעוע הוא, כי עוד לא הוברר כן הדבר באמת ועודו מוטל בספק גדול (עי' Erschet Gruber בערך Hebr. Schrift). דברים אחדים על שנוי האותיות האלה עי‘ גם בס’ בית יהודה הנ“ל צד 106, במקום ידובר שמה גם על שנוי הברת איזו אותיות. גם בתמונת האותיות המקובלות כעת הן רבו הסכסוכים וגם בהן נפלגו בעלי הרמזים בדעותיהם, וכאשר כבר עורר הריבע”ץ את שבט לשונו הקשה בדברים כאלה: אין לסמוך על רמזי המקובלים המחודשים… להוציא ישן מפני חדש שלא שערו אבותינו ז“ל וכו' ואין לבדות דבר מלבנו בעבור הרמזים העולים על הדעת, כאשר כה אראך עוד ארבע תמונות באות האלף ע”ד בעלי הרמז שמצאו בה ארבע בחינות איברים פנימים רושמים וכו‘ האם נעשה ככל העולה על רוחנו ורמז ואין מספר לו וכו’ ס‘ מור וקציעה חלק א’ טור או“ח ד' כ”ט ע“א, אלטונא תקס”א).  ↩

בכתב המואבי, כתב הצורי, כתב התדמורי (פאלמירענישע שריפט), כתב השמרוני וכתב הארמי. (כי הכתב הצורי אין מקורו בכתב המצרי, כהשערת אחדים מהחוקרים, עי‘ בס’ הנ"ל של Faulmann בסופו בהערה א‘. על יחושו של הכתב הארמי להכתב המרבע, עי’ Winer בספרו דקדוק לשון ארמית צד 9). כי אין חפצנו בכל אלה לקבוע הלכה בדבר שנתחבטו בו גדולי החוקרים ופלגות דעותיהם ע"ז, זאת הלא יבין הקורא מעצמו, אך לפי השערתנו, להשפות בנות אם אחת היה גם כתב מקורי אחד מראש.  ↩

אין חפצנו בכל אלה לפקוד עון על השיטה הזאת או לעורר שחוק עליה, כי ככל שעשועי הדמיון כן הלא גם היא, וכל עוד לא תעבור הגבול הזה אין כל רע. אך הצדקה לנו לדרוש מאלה, אשר מלאכתם אמנם רחוקה היא מדמיונות וחזיונות, כי לא ילכו גם הם אחרי ההבל ויהבלו, וכאשר עשה כן הארקולטי, בקבעו כל זאת במסמרות נטועים גם בספרו על הדקדוק (ערוגת הבשם בדבריו על תמונת האותיות). כי על מי לשפוט יותר רק על מה שעיניו רואות, אם לא על העוסקים במלאכה כזאת? –  ↩

כי גם אחרי הכתב השמרוני לחרם, עוד השתמשו בו רבים לצרכי חול, ע"ז הן תעידינה הכתובות השונות על המטבעות שמימי הבית השני ועוד. גם בהתלמוד כנודע יש מהפכים בזכותו, וכהמאמר הנודע: בתחלה נתנה תורה וכו‘ (Löw בספרו הנ"ל גם האמבורגער בהאינציקלופדיה שלו I בערך Schrift). דברים ברורים על הענין הזה נמצאו גם בהתלמוד ירושלמי (מגילה א'): אשור יש לו כתב ואין לו לשון, עברי יש לו לשון ואין לו כתב וכו’.  ↩

רק להמושג של כרות וגזור לבד ל“ד מלות, לחוזק וגבורה ל”ו, ולמושג האדנות והשררה גם נ“ו מלות! (חפי סדורן בהס' אהל מועד להר"ש מאורבינא). ואף כי נוכל להוציא אחדות מהן מהכלל, או אולי גם יותר מזה, בכ”ז עוד ישאר מהן רב.  ↩

כעד לשלל ועד ליעוד הזמן, כן לבסיס וכן לדמיון דבר לדבר, חבל למכאיב וחבל – מיתר, בגד ללבוש ובגד במובן מעילה, נחל למים ונחל לבקעה, ערום בלי לבוש וערום לערמימות, נחם לנחמה ונחם לחרטה, גאל לגאולה וגאל תיעוב, מזור לרפואה ומזור למחלה וכו'.  ↩

כהפעל שרש שהוא לצמיחת השרש גם לעקירתו, כן גם אהל להעמדת האהל גם לעקירתו, תאב לתאוה ותאב תיעוב (עמוס ו'), קדש במובנו הרגיל גם בהפכו, ברך לברכה וברך לקללה, חטא במובנו הפשוט וחטא להסרת החטא, כן גם דשן לההפיכה לדשן גם להסרתו, חסד לטוב וחסד לגנאי, סקל על הסרת האבנים, הפך סקל על השלכת אבנים וכו' ואף כי באחדים מהם יש הבדל בהוראתם רק בשנוי בנינם “בפעלים ידועים ישמש בנין פעל להורות על הפך הפעולה הראשית הנכללת בבנין הקל” (שיחה בעולם הנשמות להר"ש לעוויזאָהן, דפוס ווילנא צד 23), אך כל זה היא בל"ס רק פרי התקופה המאוחרה לבד. (לפי הפרחון בהערוך שלו, גם להפעלים שקט ורן הוראות מתנגדות כאלה, כמו ארץ יראה שקטה, בהשקט ארץ מדרום, שענינם רעד, וגם קומי רני בלילה, בשמעי את רנתם וכו' שענינם קינה והי).  ↩

כמו כשב וכבש, שלמה ושמלה, עולה ועלוה, זעוה וזועה, אנקה ונאקה, חדל וחלד לשון עלגים ונלעגי לשון וכו'.  ↩

כאשר הוכיח כל זאת אבעל בדבריו על שפת מצרים הקדמונית (C. Abel, Sprachwissenschaftliche Abhandlungen במאמר מיוחד לזה). כי אם יתאמצו החוקרים במחקריהם לגלות בהמלות הנרדפות האלה מושגים דקים מן הדקים, הנה אין ספק, כי ההמון הרב, אשר הוא יוצר את המלות האלה ומחוללן, לא ידע מכל אלה דבר אף לא חצי דבר. אבל הן רק מלות שונות בפי אנשים שונים ומזמנים שונים, אשר נשארו כה וכה בהשפה גם אחרי הגיעה כבר לשלמותה ואחרי הרחיקה מאליה רבות מהן. אף כן הוא גם שאר המלות, כמו אלה שלמושגים שונים וכו‘, כי גם הן נשארו בהשפה מתקופתה הקדמונית אחרי הרחיקה כבר גם מהן כביר, כי גם ההתאחדות למושג אחד שתי מלות המתנגדות זו לזו, הוא דבר שאיננו רק באפשריות, כ“א גם מחויב מהטבע. (השערה קרובה לזה נמצאה גם במאמרו של הרב“ז וויללער במה”ע שם ויפת, חוברת ג' צד 14, וז“ל שמה: ”אלה השמות ופעלים נרדפים בקצתם רוב המלות יורו על רעיון אחד במדרגה אחת, כמו הפעל “הלל” היה משמש במשך איזה זמן תחת “לאבען” בגרמנית ועת אחרת היה משמש לזה הפעל “שבח”, ועת אחרת – “פאר”… כי אחרי שסדרי התנ“ך נכתבו בזמנים שונים ומקומות שונים, אין להתפלא אפוא אם ימצאון בם שמות ופעלים נרדפים הרבה, אשר אין הבדל כלל ביניהם ורק יען שנכתבו בזמנים ומקומות שונים”). גם זאת יוכיח הנ”ל בצדק, כי אם אנחנו נוציא כעת מפינו המלות חזק או מתוק, אז אין כל צורך לנו גם בהמושג המתנגד להן, בהרפה או המר, כי כבר נכון הוא המושג גם מבלעדיו. אבל לא כן היה גם עם האדם בראשית התפתחות השכלתו, כי הוא לא יכול עדנה לתאר לו את המושג האחד בלי צירוף המושג המתנגד לו, ועל כן התאחדו יחד גם בשפתו. רק למען באר חפצו, לדעת איזו משתי המלות מתכון, הוסיף לו בהכתב איזו אות לזה, ובהדבור את תנועת אבריו, וכאשר נראה זאת גם היום בקרב העמים הפראים, גם בקרב רבים מהעמים הנאורים (עי‘ ע"ז ביחוד בס’ הנ"ל של Tyler בהפרקים בשם Geberdensprache גם Geberdensprache und wortsprache). בשפתנו העתיקה אמנם אין מקום לזה כנודע, כי אין גם בתוכה שתי מלות מתנגדות המיוחדות למושג אחד, דבר אשר אולי יוכל להיות לאות, כי מהתקופה היותר קדמונית שלה אין שריד עוד לנו, אם נחשוב לזה את המלות המעטות כמו אי־פה שהיא איה ופה כאחד, אני־הוא וכו’.  ↩

על השם ישעי‘ עי’ Olshausen בדבריו על שמות העצ"פ. השמות יקמיה ויכניה נמצאו כתקונם, בההפעיל, יהויכיו ויהויקים. בשמות נתנאל, עשהאל, ידעיה וכו', עוד נראה התמונה העתיקה בהפעל, שהיתה שוה עם תמונתו בארמית. אם גם התמונה הזאת מאוחרה היא, וכי מראש היו כל המלות עם תנועה בסופן ותחת קטל למשל היה מראש הפעל קַטַלַה, וכאשר הוא כן גם בערבית (Steinthal, Charakteristik d. Haupt Typen des Sprachbaues p. 258) זאת לא נתאמץ לבקש לדעת פה. אך די לנו לראות, כי בתקופה ידועה השתמשו בהפעל בדרך כזה כתמונתו בהארמית.  ↩

בהשמות בצלאל ובנימין, עוד נראה התמונה העתיקה של המלות צל ובן, שנמצאו עוד גם במקומות אחרים, גם זולתי שמהעצ“פ, וכמו צלמות, בן־הכות (Olshausen). כן גם בהשמות עמיהוד וכו‘ שגם בם המלות הוד, נועם וכו’ הן בתמונתן העתיקה. (בהשם אלנעם תבוא גם מלת אֶל ת‘ אֵל, כן גם אֶב, אֶש ת’ אָב איש בשמות אביתר ואשבעל, השמות עדריאל חלקיה יתרעם יורו על תמונה קדומה עַדְרְ, חִלְק ויִתְר בב' אותיות בלי תנועות בסוף, חזון יקר מאד בשפתנו כעת (כמו קשט, נרד, שהראשונה אמנם נתקנה לקשֶט, והשנית בל"ס נכריה היא). בהשם איתיאל (שהוא כמו עמנואל), עוד אות התי”ו בהמלה אתי רפויה היא. בהשם אביגיל (שהוא כמו אבי־גיל) עוד נראה אות היו“ד במלת גיל מרגשת במבטא (גם מהמלה עיר עוד נשאר זכר כזה בהרבוי עירים, שופטים י‘ ד’). השמות אבי אחי הם בנפרד כבהנסמך כעת. (מלת אב היא גם מבלעדי זאת זרה בתמונתה, כי מלבד התמונה העתיקה הנ“ל אֶב תבוא גם בהנסמך בתמונת הנפרד, וכבהשעצ”פ אבשלום, גם אב המון גוים, ת' אבי). גם בהשם חסדיה נראה מלת חסד בתמונה אחרת מאשר היא כעת בסה”ק, ירבשת כנודע, הוא כמו ירבעל (כן גם השם איש בשת ת' אֶשבעל), וגם בו המלה בֶשת היא כתמונתה העתיקה. על המלות העתיקות שבהשמות קין, נח וכו‘ גם שמות האבות והשבטים ועוד, כבר דברנו במקום אחר (במאמרנו דברים אחרים בהמאסף תלפיות). השמות האלה יוכלו להיות גם למקור נאמן למלות רבות עתיקות, אשר כבר אבד זכרן מאתנו, וכהשמות מתושאל, מתושלח (הרבוי מתים עוד יבוא בשפה המליצית), יקותיאל, גמואל, יעואל, חבצניה וכו’. גם הכנוי אביו, אחיו בהוספת היוד יורה על התמונה הקדומה הזאת אבי, אחי גם בהנפרד.  ↩

איזה דברים על חזרות בהשמות האלה וסבתן, עי‘ גם Hanernik Handbuch d. hist. krit. Einleitung in d. Alte Testament, חלק א’ צד 151, במקום יתאמץ להוכיח אפסות דברי כל אלה, החושבים את ספורי התורה רק למעשה ידי סופר מאוחר, בהתמכם בזה על הבאור הזר – לפי דעתם – של שמהעצ"ב האלה, – בהורותו גם הוא על הזמן הקדום של השמות האלה ושפתם העתיקה.  ↩

כמלת Sie לרבים בל"א, אשר אחת היא לב' המינים.  ↩

כבהשפות הרומניות גם הסלאוויות.  ↩

כבהשפות הסלאוויות: Я, ты, онъ говорилъ בש"ר.  ↩

מלבד המקומות בהתורה, שנתקנה ע“י המסורה, גם ישעי‘ ל’ ל”ג, תהלים ע“ג ט”ו, מל“א י”ז ט“ו, איוב ל”א י“א גם דהי”א כ“ט ט”ז, בספרים שונים אשר לא יוכל להחשב רק לשגיאת הסופרים והמעתיקים לבד (Von Bohlen, die Genesis p. 45). בזה אמנם יסורו גם המעקשים הרבים בהפעל, שיבוא בזכר לשם נקבה או להפך, כמו חרדת אדם יתן מוקש, ודעת לנפשך ינעם, לפתח חטאת רובץ, ועלטה היה, פלגש כלב מעכה ילד, מדוע שובבה העם הזה, וחטאת עמך וכו', כי גם כל אלה הן נוכל לחשוב רק לשארית התקופה הקדומה, אשר בה לא היה עוד כל הבדל בהמין גם בהפעל, ואשר עוד השתמשו בו כה וכה באופן כזה גם אחרי היות כבר ההבדל בהמין לחק קבוע.  ↩

כמלת אַת, המשמשת גם כעת במקומות אחדים גם לזכר ושלא נתקנה ע“י המסורה, וכמו ואת תדבר אלינו (דברים ה' כ"ד), ואַת שבת בעדי, ואַת עשית את השמים וכו' (לפי דעת געזעניוס, Hebr. Grammatik p. 80, גם בהמקומות שבם תבוא המלה הזאת קמוצה אך בלי ה“א בסופה (כבמזמור ו‘ ד’ ועוד) ושנתקנה ע”י המסורה, היתה מראש אַת, כי רק הקרי לבדו מנוקד הוא). ההבדלה הראשונה שלה בהמין היתה כנראה, בהוספת אות היו”ד לנקבה אַתִּי, שעוד נשאר ממנה שריד מעט בהפעל, (ירמיה ה‘ ג’ ד', יחזקאל ט"ז בכתיב). כי לא הוסרה אח“כ רק מפני חשש ההתחלפות לבד בהמ”ב כדעת חוקרי הלשון, הן נוכל לראות מהנכח והנסתרת בהעתיד – תפקוד, כן גם תפקדנה לשני גופים שונים, שלא חששו גם בהן מפני טעות כזה, מלבד שבמהל“ג בעצמה – אַתּי לא יכל היות כל משגה בה, ובל”ס סבה אחרת היא אשר הסבה כל זאת. השערת אחדים מחוקרי הלשון, כי היה מראש גם בהרבוי בנסתר הבדל בהמין, וכי עוד נשאר גם מזה שריד בהמלות ידעון, צקון ועוד (ע' Olshausen), אך השערה רחוקה היא, כי אות הנו“ן בלי ספק, נוספה רק ליופי הלשון לבד וכאות הה”א במקומות שונים, וכאשר אמנם נראה זאת גם בהפעלים לנכח, כמו תשכבון, תחילין, תתחמקין וכו'.  ↩

כבד הוא למצוא בסימני הגוף אשר להפעלים ביונית ורומית, את עקבות מלות־הגוף אשר להן כעת – יאמר מאקס מיללער (בספרו הנ"ל I צד 190). אף כן הוא גם עם השפות החיות, כי גם בהן אין כל דמיון למלות הגוף הנוכחיות שלהן עם אלה שבסימני הפעלים (כן בל“א בהפעל Lieben בהנכח והנסתר: Du liebest, er liebet, שלהברת est גם et אין כל דמיון עם מלה”ג Du, er; איך נשתנו המלות האלה ואיך חלו בהן ידי הזמן, עד כי נהפך מראהו כלו, הן נוכל לראות גם ממלת העזר esse ברומית, אשר כנודע המלות הנגזרות ממנו לפי הגופים השונים הן: Sumus, esti, Sunt שלמלת esti אין כל יסוד, כי היתה צריכה גם היא להיות Sutis כבב' המלות האחרות. אבל החידה תמצא על נקלה, אם אך נתבונן אל השפות הנגזרות מהרומית כהשפה הספרדית והפורטוגזית, כי בהן עוד נמצאה באמת המלה הזאת גם בהנכח בתמונתה הראויה, לאות, כי מראש היתה כן בהשפה הרומית שגורה בפי ההמון הדובר בה, וממנו עברה גם אל לשונות העמים האלה (הנ"ל צד 61).  ↩

מה שיתאמץ הר“ש לעוויזאָהן (בספרו הנ"ל במאמרו בית האסף צד 53) לתת טעם לזה, כי ”לרוב הם שמות אשר מטבעם לא ימצאו ע“פ הרוב כ”א הרבה ביחד, כמו נמלה, דבורה, גחלת, שבלת, לבנה, האנה ודומיהם וכו' וע“כ הם כשם מקרה לבד – ההתאמצות הזאת אך לשוא היא. כי כמה שמות הם, אשר לא יכנסו בסוג כזה, ובכ”ז שונים הם למיניהם במספר היחיד מאשר בהרבים. מלבד טעמים אחרים, אשר לא יתנו מקום להשערה הזאת.  ↩

כאשר נשארו עוד שמות רבים כאלה גם עתה בסה"ק בכ‘ התמונות יחד וכמו ענן ועננה, עץ ועצה, מעון ומעונה, חרס וחרסה, נחל ונחלה, דג ודגה וכו’.  ↩

לפ“ז אמנם יתכן גם דרך השמות האחדים, אשר סימן הרבוי שלהם הוא גם נגד הטבע, וכמו אבות, פלגשים ועוד, כי גם שמות רבים הם אשר היו מראש לנקבה ואשר כעת הם לזכר או להפך, נוכל לראות מהשמות בית, זית, וכו‘ בסי’ נקבה לזכר או שמות האברים יד, רגל וכו‘ בסי’ זכר לנקבה וכו'. אם אות התי”ו לסימן נקבה היא קדומה מאות הה“א, כמובן, כבד הוא לדעת כעת, אך נראה כן הוא, כי סי' האות האחרונה, אות הה”א, לזכר בהמספרים עד עשרה, שהם כנודע המספרים המקורים ועל כן גם מקדם קדמתם, יורה ע“ז, כי מראש היתה הוראתם ההפך מאשר היא כעת. ואולי יורה ע”ז גם התחלפה בהכנוים והנסמך לאות התי“ו, כמו מנחה, מנחתי, מנחתך, מנחת וכו', כי היתה אות התי”ו עוד מקודם בהמלות האלה, וכאשר אמנם נמצאו עוד שמות כאלה גם בשתיהן יחד, וכמו עזרה ועזרת, שנה ושנת, נחלה ונחלת וכו‘, אף כה וכה גם במלה אחת, וכמו עזרתה, ישועתה, אימתה וכו’, שהוא כמעין התחרות בין שתי התמונות האלה, דבר אשר נראה כה וכה גם בהפעלים, וכמו הבאת וקראת וכו‘ ת’ הבאה וקראה, גם החבאתה, נפלאתה וכו'.  ↩

על סי‘ המין בכלל בהרבוי עי’ E. Meier, die Bildung u. Bedeut. des Plural מצד 26 והלאה, במקום יתאמץ להוכיח, כי לרב הוא רק מין סתמי לבד, ביחוד בהשמות המפשטים. אף מלות שונות הן, כנודע, שהן גם במספר היחיד בתמונת הרבוי, וכמו חכמות (חכמות בנחת ביתה), אָחות, חמות, שבשתי האחרונות האלה לא יוכל היות כל ספק כי הן ליחידה (הר“י שטיינבערג בספרו הנ”ל).  ↩

כן לאחדות ג‘ מינים ולאחדות זולתן רק שנים, ובהשפה האנגלית מלת the משמשת לג’ המינים כאחד. “השפה הזאת, הצעירה בשפות שנסתעפו מהגרמנית, תורנו דעת את שפת האדם בקדמותה, כי גם היא לא תדע כל הבדל בהמין” (L. Rosenthal, Lazarus Geiger sein Leben etc. p. 28) ועי' בההערה הבאה.  ↩

אם אחדים מחוקרי הלשון יחשבו את העדר סימני המין בהשפה, כבהאנגלית לגרעון, רק לבת השתבשות הלשון במשך הזמן (O. Peschel, Yölkerkunde p. 131 ולדעת זו נוטה גם שטיינטהאל), הנה נוכל להבין הדבר רק באופן כזה, כי ההשתבשות הזאת נהיתה רק אחרי שכבר הגיעה השפה להשתלמותה, לא כי היה כן גם מראש ומקדם. איך התנודד עוד סימן המין בשפתנו גם בהתקופה המאוחרה, (מלבד המלות הבאות בתוכה בב' המינים כאחד וכפי שהבאנו למעלה), נוכל לראות גם משמות אחדים מבעלי החיים. כן בהשמות אַיל וחמור הבאים בנקבה (כאיל תערוג, אחבשה לי החמור וארכב עליה (שמואל ב' י"ט) אף כי לשני אלה גם שמות נקבה מיוחדים: אילה ואתון. בהשפה האנגלית כנודע, נסמן מין הנקבה בבעה"ח רק בהוספת מלת She היא לבד, וכמו: (She–lion, She–bear She–Wolf.  ↩

בבש"א das Weib, das Mädchen, מלות לנקבה בהמין הסתמי (גם das Mensch על כנוי גנאי). מלבד המלות כמו das Kind, die Waise שלשני המינים כאחד שמעין זה גם בשפתנו מלת נער בקדמותה. במלה האחרונה Waise אמנם נבדלת היא למינה בפי יושבי מקומות אחדים (עי' Adelung בערך זה). אך אשר יפלא עוד יותר הוא, כי גם המלה das בעצמה, היתה במקורה מראש מין נקבה (עי' במחברתו של W. Schulze בשם Wie sich der Mensch in der Sprache ete erweist p. 22). גם מלות אחדות הן שבשמוש מיוחד הן בלי סימן הרבוי, וכמו Zwei Mann, drei Maas שגם הן רק שרידי התקופה הקדומה של השפה (הנ"ל).  ↩

כמו חטאת, שנאת, מלאת, קראת וכו‘ בהמקור מנחי ל“א על דרך המקור מנחי ל”ה, גם קנה, ראה, עשה וכו’ המקור הנסמך מנחי ל“ה לפי גל”א, קוה, נקה וכו‘ המקור והצווי כאחד כשלמים, שב תשבו (ירמיה מ"ב י') בהתערבות ב’ הגזרות נפ“י ונע”ו, כן גם יצר, יצג, יצע, הבאים פעם בנפ“י ופעם בחפ”נ וכו‘. ועי’ ע“ז בס' חלקת הפעלים והמלות להר”מ רייכערכאהן בפ' המרכבים במקום ידבר על כל אלה ברחבה.  ↩

על אחדים מהשמות, שהיו מראש גם בהנפרד כאשר הם כעת בהנסמך, כבר העירונו למעלה בדברינו על שהעצ“פ, גם כן השמות מעון, דבר, ארון וכו' שהיו מרכש אף הם מְעון, דְבר, אֲרון, וכעדות השעצ”פ בית–מעון, לא–דבר, גם מלת ארון הנמצאה במקומות אחדים גם בהנפרד (מלכים ב‘ י"ב י’, דהי“ב כ”ד ח'), ואשר אין ספק, כי כל אלה נשתנו רק מפני הסמיכות, כי גם שמות רבים הם שבאו מראש בהנפרד כבהנסמך גם בלי סבה כזאת, לא יוכל היות לסתירה לדברינו, כי די לנו לדעת, כי הרבה מהם נשתנו רק מפני הסבה הזאת לבד.  ↩

Olshausen בספרו הנ“ל צד 8–9 החושב לתנועות מקוריות רק התנועות a, i, u, וכי כל שאר התנועות נוסדו רק ברוב הימים, דבר שמשך אחריו בהכרח שנוי עקרי בתמונות המלות. גם מלות רבות בשפה המליצית, העתיקות אף הן (וכדרכה להשתמש במלות נושנות כאלה גם במלות נכריות רבות, ובהמלות הארמיות במקומות שונים), מעין שנוי כזה בהשפה נוכל לראות גם בהכנוי שאליו להנסתר וכמו ”למינהו“ אשר נראנו עוד בראש תורתנו גם במקומות אחדים אחרים, כמו ופלגשהו (שופטים י“ט כ”ד), שיהו (ש“א י”א ל"ד) גם ”אורהו“ בהשפה המליצית (איוב כ"ה ג'); כי בהשפה המאוחרה, כנודע, נשמטה אות הה”א. גם מלות המקום על, אל, עד וכדומה, שהיו בראש גם בהמליצה הפרזית עלי, אלי, עדי, וכעדות הנטיות שלהם עלינו, עליך, עדינו, ושנמצאו כעת לרוב רק בשפה המליצית. ואולי גם סי‘ הרבוי הזר בהשמות ועוד, כּמו נסיכמו, עבותימו, אלהימו, אלימו, במו וכו’ היה מראש רק הרבוי הפּשוט (הנ"ל), כן גם הרבוי האחר שדי, ידי, חלוני, גובי, חורי וכו‘ (לפי דעת הנ"ל היתה מראש תמונה אחרת גם להנכח ברבים בהפעל, והוא תו ת’ תם, וכמו צמתוני, העליתונו, שנשאר עוד גם ממנו שריד. ואולי מעין זה גם שאר התמונות הזרות כמו יכסיומו, תדמיוני וכו' אהמיה, חסיו ועוד, שלאלה האחרונות גם תמונתן הראויה; אהמה, חסר גם עם אות המ"ם בסוף לרבים – וגרשתמו, ועוד כאלה רבות.  ↩

לא נשים שקר בנפשנו לחשוב, כי כל דברינו פה הם למעלה מכל ספק וכל השערותינו כמסמרות נטועים הן, כי בדברים כאלה הן נוכל להתמך רק בהשערות לבד. אבל נדמה, כי קרובות הן יותר להדעת והאמת מהשערות כל אלה, המתאמצים למלאות פני כל ספרי קדשנו שגיאות לאין מספר אין נקי מהם. ביחוד גם בתורתנו, אשר כבבת עינו נצרה עמנו בכל עת (איך הגדילו התלמודים מוראהם על הסופרים והמעתיקים, שאם יחסרו אות אחת וכו' הן נודע לכל) ומכל יקר יקרה לו, כי בה לא יכלה בשום אופן עזובה רבה כזו למצוא מקום לה. ואם נמצאו באמת איזו העתקות, הנוטות מהמקובל אצלנו, אין ספק, כי ההעתקות האלה נחשבו למשובשות ואין מי אשר נשען עליהן, ועוד שמורים דברינו ע"ז לעת אחרת.  ↩

לא נלאה את הקורא בתוצאות שונות מכל הדברים אשר ידברו ע“ז בספרות העמים להימין וגם להשמאיל, כי כל אלה ימצא על נקלה בכל ספר מלון מדעי. אך כל מבקש דעת דבר לאשורו, הוא הלא יודה, כי אך שוא יחזו להם כל אלה המחזיקים בהדעה הזאת, – כמציאת המשקל גם החרוז בסה”ק – ובדמיונם שוא יתאמצו גם להפוך הכתובים ולשנותם כחפצם, אך למען יתאימו יחד עם חזות רוחם הזאת (עי' Bellermann versuch über die Metrik etc. בהקדמתו, אף כי בכלל נוטה גם הוא להדעה הזאת). גם על דברי חכמי עמנו ופלגות דעותיהם ע“ז אף הם (כבעל הכוזרי המכחיש זאת בהחלט כן גם הרדי“א, בעוד אשר הר”א בן חביב יחזיק בה בכל עז, גם דברי בעל מאור העינים, הארקולטי ועוד זולתם) לא נעיר פה ולא נבא במשפט גם דעותיהם, כי גם כל אלה הלא יוכל למצוא במקומם. ורק על אחת לבד נעיר פה, והיא, על ההוכחה על מציאת החרוז. כי המקומות אשר בם יבוא באמת בסה”ק, הוא – כאשר יבין כל מבין – רק מסגולת שפתנו לבד באותיותיה השוות בסוף המלות בהכנוים ועוד, לא גם במחשבה ע“ז מראש. גם בהמקומות המעטים שיבא בם גם בלי השווי הזה, הוא בלי ספק רק מקרה לבד, ובאשר נמצא כן גם בדברי הומירוס וביחוד אצל אביד, שלא יעלה על לב איש לחשוב, כי גם הם נתכוונו לזה מראש (עי‘ Sommer, Bibl. Abhandlungen במאמרו המיוחד לזה, כן גם Bieck, Einleit. In d. Alte Testament p. 85, אף כי יסכימו גם הם, כי במקומות אחדים יבא בכונה, מה שהוא אמנם סתירה לשאר דבריהם. ועי’ עוד ע“ז במאמרו של שי”ר בכ“ה וי”ו גם בדברי הר"ה די־לא־טורי באוצר נחמד א' צד 141). גם איזה שעשועים בהמלות השוות בחברתן כמו נע ונד, תהו ובהו, הוד והדר, שם ושארית, פחד ופחת, בוקה ומבוקה ומבולקה, משפט ומשפח וכו', לא יוכלו היות כמובן לראיה אף הם למציאת החרוז בסה”ק, ועי' גם דברי דוקעס ע"ז בעלה המזרח לשנת 1843 מצד 338 והלאה.  ↩

כל תלונות גדולינו עליהם וכל דברי תוכחתם לא הועילו מאומה, כי מוסר לא לקחו, לא נביא פה את דברי הראב“ע הנודעים, בפירושו על הפסוק ע”כ יהיו דבריך מעטים, אשר בשבט אפו ייסרם, כי אם נעיר על מעשי האיש הגדול, מאור עמנו, הרס“ג, אשר בכל מעשיו ופעולותיו כן התאמץ גם בזה, לבער אחרי הרעה במקורה, בערכו לתכלית זו כל המלות בסה”ק, “שיש באפשרות להוציא משרש אחד”, ולשום בן מעצור להשחתת השפה בידי אלה. “מלחמה ארוכה וקשה – יאמר הרשד”ל ע“ז. אשר בימיו היתה לתועלת גדולה כי הפייטנים, אשר היו לפניו… התירו להם הרכבת מלות זרות, אשר זרו לדרכי הלשון, ורס”ג ז“ל בחכמתו ובתבונתו התן לבו לעמד בפרץ ולגדור גדר ולשום גבולות להרכבת המלות, לבלתי תהיה עוד הלשון כעיר פרוצה אין חומה” (בית האוצר צד י"א). אך עינינו הלא ראו, כי גם הוא לא הצליח במעשהו, וגם קולו היה כקול קורא במדבר.  ↩

רבינו תם בשירו על הנגינות, המובא בהמאסף ישרון של קאבאק שנה ה'.  ↩

הר"א בחור בספרו פרקי אליהו, גם הר“ש גבירול כנודע, חבר שירים כאלה על הדקדוק, (אפס קציהם הביא הפרחון בראש ספרו הערוך) ואשר ירוממם הראב”ע על לשונו בראש ספרו מאזנים. אך נודעה המליצה על ספרו הזה, כי לא בכל עת מאזניו מאזני צדק הם, ואולי כיון בדבריו רק לתכנם לבד.  ↩

מהס‘ זבחי צדק להר“י אורוביש (וויניציה 1667). והוא ענין שדשו בו גם רבים זולתו (שני ספרים ממין זה נמצאו גם בב”י והם הלכות שו"ב לר’ יחיאל בן אלכסנדר כהן, (הלכות שחיטה בחרוזים לר‘ אליהו ב"ר יצחק, עי’ באוצה"ס של בן יעקב בערך זה).  ↩

הר"ש מולדילה בספרו מועדי דוד, אמשט' 1740.  ↩

רק אחדים מאלה נזכיר פה (בפסחנו על האזהרות מעשי ידי הקדמונים) והם: הס‘ יריעות עזים לר/ שמעון ירושלמי על תרי"ג מצות (וויניציה שנ"ז), מעין חכמה לר’ נח חיים צבי אבד“ק המבורג (ועלדהיים תקמ"ד), שירת משה לר' משה מייזליש (שקלאב תקמ"ח), שניהם ג”כ על הענין הנ“ל. עין משפט על כל דיני שו”ע ממחבר בלתי נודע, עם נוספות מר‘ אברהם היידע (פראג שע"ה), קול שמחה לר’ שמחה ראפופורט על דיני שבת (פרוסטיץ שס"ג), כן גם המשניות מסכת שבת בחרוזים בשם שירת דודי (אצל בן־יעקב בטעות שירת דוד) לר‘ אברהם שמואל מוויניציה (וויניציה 1719), ערוגה קטנה על מצות עשה לר’ דניאל קלייף בדרך א“ב ותשר”ק (המבורג תקמ"ז), אור עולם לר‘ מאיר מרגלית “סימנים טובים על כל דינים הכוללים בארבעה טורים” (פולניה תקנ"ה) שירה לחיים על תרי"ג מצות לר’ חיים ב“ר זבלון יעקב (ווארשא 1814), תרי”ג מצות להגאון הר“י איבשיץ ג”ב על הענין הנ“ל (פראג 1765). (גם פרקי אבות על דרך שיר לר‘ שבתי מארוני, הוא המעתיק גם שירי התמורות של אָביד לש"ע, אשר אפס קצתם נדפסה (פאדובה 1748) עי’ ע"ז בהביבליוטיקה של פירשט חלק ב' צד 331) פני יצחק לר' יצחק ב”ר אברהם חיות (קראקא 1519?), כל דיני שו“ע י”ד בשירים וחרוזים וכו‘. גם על דיני גט ביחוד, דיני ס"ת, אסור והיתר, דיני ממונות ושבועות (המיוחסים לר’ האי גאון, והובאו בגנזי נסתרות של קאבאק חלק ג‘ ועוד, על כלם יחד חרזו חרוזים, האריכו למעניתם. לאיזו מדרגה של חסר טעם הגיעו בזה אחדים מהם, נוכל לראות מהס’ חזק יד (על הדינים שבס' יד החזקה להרמב“ם שנמצא בכ”י ולזכות בו את הרבים ראה גם אור הדפוס) לר‘ שלמה ן' מובחר (אדעסא תרכ"ו) בשיריו בו גם על הענינים היותר מכוערים שגם בדברים פשוטים לגעל נפש הם, (בהחרוזים הלכות קריאת שמע מס‘ ז’ והלאה) גם שאר דבריו אך חסרי טעם הם ומלאים תפל ורוח, עד כי נוכל כמעט חהמליץ עליו דברי מליצתו על זולתו בהקדמת ספרו: “דברתי בחזון לחוזים מהתלות, ועושים חבילות חבילות, כשיר המעלות, וכדבר אחת הנבלות, בקנה אחד עולות, זבחים ועולות, טרפות ונבלות, מקרא מגילות, נגעים ואהלות, עיר ובהלות” וכו’. אך עוד גדול הוא ממנו בעל הספר אבן תקומה (ר' אהרן ב“ר שמואל, ווילנא תקע”ח). ספר גדול בד‘ חלקים, אשר תחבולה אחרת יותר מסוגלה לפעול ההפך מאשר חפץ מחברו, והוא, לחבב דעת הדינים וההלכות על הקורא, לא יכול למצא עוד, כה ישרטו חרוזיו שרטת בלב כל קוראם ומקולם יחת. אך לא לנו לבד היתה הנחלה המבוהלת הזאת, כ"א גם הספרות הקראית העניה והמעטה בכמותה, גם היא הן תוכל להתפאר, כי לא יחסר לה מזג כזה, וכהס’ מסה ומריבה הנודע לר' אברהם פירקאוויץ, אשר אולי נאץ בו האיש את שפתנו עוד יותר מכל נאצותיו הנוראות שמה על הספרות הרבנית. אך לא נכחיד האמת תחת לשוננו, כי גם בספריות העמים נראה כי כנגע הזה וכי גם הן לא נקו ממשוררים כאלה והיא נחלת ימי הביני לפי טעמם או חסר טעמם. ורק אחד לבד נביא פה, אפס קצה שיר הנודע בימי הבימים, אשר שלחו חכמי ביהמ"ד שבסלרנה להמלך ראָבערט מאנגליה על כללי הרפואה בהעתקתו האשכנזית (במקורו ברומית ימצאנו הקורא בספרו של Wunderlich בשם Gesch. D. Medicin צד 26):

כהונת אברהם לר‘ אברהם הכהן, וויניציה 1719. כי גם בעלי האסופות דאגו לטובת חורזינו, להקל עליהם טרחם ומשאם, הן נוכל לראות מזאת, כי גם ספרותנו העניה ככלל מספרים מורי דרך, נמצאו ג’ ספרי מלין לצורך החרוז, והם: שרשרת גבלות להר“ש אולווירה (כמליצתו בראש ספרו: למען היות כל איש שורר בביתו), יד חרוזים לבן הגאון הר”מ חפץ, והס' אמרי נואש (בכ"י) להר"ש דיאופירה.  ↩