כבר שבועיים וחצי חברה שלי לוקחת 20 מיליגרם פרוזאק ושלושה לוריוואן, יום יום כמו שעון ולגיוון בוכה גם. כמו סירנה בגודל בינוני עם שם פרטי, עתליה למשל.
לפני שבועיים וחצי סירנת הבכי שלה התיכה לי את הבוקר באזעקה עולה. שתקתי, הקשבתי, ובהפוגה שאלתי: “מה קורה? השתגעת או מה?”
“הלב שלי דופק כמו פטיש אוויר והדופק יורד לי לוורידי הרגליים. אני בוכה בלי שליטה ומסתובבת בלילה ערה. די, לא יכולה יותר”, אמרה חברה שלי המוצלחת שהתחתנה רק לפני חצי שנה, כעבור חודש פוטרה מהעבודה והתחילה לשחק בביציות מופרות במקום בניירות ערך ושטרות בנקאיים.
“טוב אז מה עושים?” שאלתי בעייפות מה, שוקלת התחמקות זהירה.
“מוצאים פסיכיאטר. עכשיו. מיד. ואת באה איתי”.
בתוך עשר דקות התייצבתי בפתח הבית שלה, מובילה למונית את הדובשנית העגלגלה שנראתה עכשיו כמו שכפול מחוק של עצמה. בבית החולים העירוני הצטרפנו לתור הארוך ובמשך שעתיים וחצי רבצנו על ספסלי הפלסטיק הלבנים, המון זמן פנוי לפירוק האני־אני־אני הרגיש שלי.
הפיה הטובה עסוקה. לוסי הקטנה נופלת בחבטה מרקיע היהלומים. פיה משחקת באיזור חיוג אחר. פוס. כל העמדות תפוסות, אנא חכי ותיעני, או לא, לפי התור. ברוך השם – איזה תור. לפחות עשרים מוזמנים למחלקה הפתוחה. בסגורה מפרפרים עכשיו גברים ונשים מאחורי שערי ברזל נעולים, מתאמנים בקפיצות ראש לתוך כיורי נירוסטה ענקיים, קרפיונים כרותי אשכים לשבת. לוסי הקטנה, הגמדה, תראו תראו כמה שהיא מתוקה, ממש בובה של פורצלן מסתחררת לאיטה על הרחבה בשמלת טול לבנה, ארוכה. מעניין כמה שילמה. חברה שלי המוצלחת, המקנחת. עכשיו היא מקנחת את האף ואני מלטפת לה את השיער, נועצת מבטים ישירים מדי בשַׁדָּרֵי מחלקת המציאות סביבנו.
השעון הוא בשעה שש מרובעת, ריבה מרוחה בובה מקוטעת. לוגיקה צפונית באגף הדרומי, מוסך הצלב האדום, תיקוני פלאגים ופלגיאטים באחריות המתוקן – גלגל ענק! לה לה לה, העולם הוא גל־גל ענק! אין לי זהות כי אני זהה לעצמי, ובין שתי נקודות לא עובר. מי עובר? צפניה צפניהו, ראש אגף כוח אדם מבנק לאומי?
“סליחה? למשל־עתליה, אמרת משהו?” היא שותקת, ממלמלת לעצמה בכי. אז מי מדברת. אני לא השעון הדובר, דינג־דונג קו־קו, קו־קו, ציץ צוויץ מי צייץ, איזה ציפור טבע מחורפנת מעזה לעשות כאן צוויץ חוץ מהגננת ציפורה שקשורה עכשיו למיטה, קול ציפור הוא על ה –מקהלה עליזה, שירים וניגונים לשבת בבוקר, בוקר טוב ילדים בוקר אור חולים חביבים, כולם לפעור פיות ולבלוע יפה יפה את כל הכדורים.
עכשיו מכניסים אותה פנימה, לחדר הרופא, ואני מתלבטת־מתחבטת־מתנרקסת. א–נ–י. לחכות ללכת להישאר, לשבת יפה בגו סדוק שפתיים נחושות, פה סגור וקצוות שיער לעוסות, ממתינה מחכה ככל שיידרש, אחראית, מסורה, חברה כל כך נ–א–מ–נ–ה. עוברת עוד שעה מרובעת והנה היא כאן, שוב על הספסל הלבן ועיניים אדומות. “עשרים מיליגראם פרוזאק ושלושה לוריוואן יום יום”, נכתב במרשם שנתנו לה. היא שותקת ואני גם, יוצאות החוצה לרחוב הירוק והצר,כבר לא יורד יותר גשם ואני רוצה לרוץ בלעדיה כל הדרך עד הבית אבל אי אפשר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.