פתח דבר    🔗

עם חזירתי לארצות־הברית לפני ירחים מספר, לאחר שרשרת ההרפתקאות המופלאה בימי־הדרום ושאר מקומות, אשר פרשתן נתנת בעמודים הבאים, הטילני המקרה אל חברת כמה אדונים בריצ’מונד, וירג’יניה, אשר הגו ענין רב בכל הנוגע לאזורים אשר תרתי, ואשר לא חדלוּ משית עלי חובה לתת את ספוּרי לפני הקהל. אפס, כמה טעמים היו עמי למאן להם, מהם פרטיים־בתכלית, ואינם ענין לאיש זולתי, מהם לא כאלה דוקא. שִקול אחד אשר עכבני היה, כי עקב אשר לא נהלתי יוֹמן משך מרבּית עת הֵעָדרי, יראתי כי לא אוכל לכתוב, מן הזכרון לבדוֹ, הרצאת־דברים אשר תהיה כּה מפוֹרטה ומקוּשרת עד היוֹת לה מראית אותה אמת אשר תהיה בה בפועל, להוֹציא רק את ההֶפרֵז הטבעי אשר אין־למנעוֹ, הרובץ לפתח כולנו, מדי נסיח במאורעות אשר פּעלו עַזה לעוֹרר את כוחות הדמיון. טעם שני היה, כי המאוֹרעוֹת אשר יסופּרו נפלאים־ומפליאים היו כדי כך, שמהיוֹת אֲמָרי נטולי סֶמך, בהכרח (פרט לסמך עדוּתוֹ של איש אחד־ויחיד, והוא אינדי בּן־תערוֹבת), לא יכולתי לקוות כי יאמינו לי אלא בני משפחתי, ואותם מידידי אשר נתנו להם החיים סבה לתת אמון בכנוּתי – ואֵלו הצבור בּכללוֹ מן־הסתם יראה באשר אגיד אך בּדַיה מחוצפת וממוּלחה, אי־אמון בכשרונותי כסופר היה, עם זאת, אחת העִלוֹת אשר מנעוני מהֵעָתר להצעות יועצי.

בּכלל האדונים מוירג’יניה אשר הביעו את ההתענינות הרבה ביותר בדבָרַי, וביתר־יחוּד בחלקם המתיחס אל אוקינוס־הקוטב־הדרומי, היה מר פּוֹ, שזה־מקרוב היה עורך “המבשר הספרותי הדרומי”, כתב־עת חדשי, המוּצא על־ידי מר תומס ו. וַית, בריצ’מונד העיר. הוא, בתוך אחרים, יעוץ יעצני כי אכין מיד דין־וחשבּוֹן מלא על אשר ראיתי ונשאתי, וכי אבטח בפקחות הקהל ויושר־שכלוֹ – ובדברים נכוחים במאד טען, כי אף אם, מצד הכתיבה כשלעצמה, גס יהיה מעשה ספרי ככל אשר יהי, הנה עצם סרבּוּל לשונו, אם יהי בּוֹ מזה, אך ייטיב את סכּוּיוֹ להתקבל כאמת.

חרף הֶנְמֵק זה לא גמרתי בדעתי לעשות כאשר חִוה. אחרי־כן הציע (כראוֹתוֹ כי לא אובה לנקוף אצבע בדבר) כי ארשהו לערוך, במליו הוא, את קורות חלקן הראשון של הרפתקותי, על פי עובדות אשר אמציא לו אני, ולפרסמן ב"המבשר הדרומי" בלבוש מעשה־בדים. לזאת לא ראיתי מניעה ואאוֹת לו, ורק בפרוש התניתי אשר כּמס שמי האמתי. שני המשכים של מעשה־הבדים־כביכול הופיעו, בזה אחר זה בגליונות ינואר ופברואר (1837) של “המבשר”, ולבעבור הבטיח כי אכן מעשה־בדים יחשב זה, סוּפּח שמו של מר פּוֹ אל המאמרים בתוֹכן־הענינים אשר לירחון.

האופן בו התקבלה תרמית זו הניעני לבסוף להתחיל לכנוֹס ולפרסם את ההרפתקאות הנדונות כסדרן; כי על כן מצאתי כי חרף מראה המעשיה אשר שוּוה בחכמה כה רבה לאותו חלק של הרצאתי אשר הופיע ב“המבשר” (מבלי שנוֹת וסלף גם עוּבדה אחת), עדין לא היה הצבור נוטה כלל לקבלו כמעשיה, וכמה מכתבים נשלחו על פי כתבתו של מר פוֹ, אשר הבּיעוּ הכּרה ברוּרה כי נהפוֹך הוּא. מכאן הסקתי כי העוּבדות אשר בספּורי אל־נכון יהיה בהן להעיד די־ספק על נאמנוּתן הן, וכי עקב זאת אין לי לחשוש הרבה לקטנוּת אמנת הצבּור.

עתה שהעמדתי דברים על דיוּקם, הלא מיד יראה אדם כּמה מן הכּתוּב מעטי הוא; וכן גם יוּבן כי שום עובדה לא סוּלפה בּמספר העמודים הראשונים אשר נכתבו בידי מר פּוֹ. אף לאותם הקוראים אשר לא ראו את “המבשר”, למוֹתר יהיה להורות איפה יתם חלקו ויחל חלקי שלי; ההבדל מצד הסגנון על־נקלה יובן בּוֹ.

א. ג. פּים

 

פרק א    🔗

שמי ארתור גורדון פים. אבי היה סוחר נשוא־פנים באכסניה־של־ים בְּנֶנְטָקֶט, מקום שם נולדתי. סבי מצד אמי היה פרקליט אשר רבים דורשיו. בן־מזל היה בכל אשר יפנה, ובהצלחה רבה ספסר במניות הבנק־החדש־של־אֶדְגַרְטוֹן, כאשר נקרא זה לשעבר. בדרכים אלה ובזולתן עלה בידו לחסוך לו סכום כסף נאה למדי. קשור היה אלי, דומה אני, יותר מאל כל אדם בעולם, וצופה הייתי לרשת את עיקר רכושו במותו. בהיותי בן שש שלחני אל בית־ספרו של מר ריקֶטס הזקן, איש אשר לו רק יד אחת, והליכות־תמהונים לו – ידוע הוא כמעט לכל מי אשר בקר בניו־בֶּדְפוֹרְד. בבית ספרו הייתי עד מלאת לי שש־עשרה שנה ואחר הלכתי מעמו אל בית־אולפנו של מר א. רולנד על־ההר. פה התרועעתי עם בנו של מר ברנרד, והוא קברניט, אשר ברגיל מפליג היה בשרותם של לויד ורֶנדֶנבּוּרְג – מר ברנרד אף הוא ידוע מאד בניו־בדפורד, ושארים רבים לו, מובטח אני, באדגרטון. בנו נקרא בשם אוגוסטוס, וקשיש היה ממני בשנתים לערך. הוא היה במסע ציד־לויתנים עם אביו בספינה, “ג’ון דונלדסון”, ותמיד מדבר היה אלי על אודות הרפתקותיו בדרום האוקינוס השקט. תכופות הייתי הולך עמו אל ביתו, ומשתהה כל היום, ופעמים כל הלילה, מטה אחת היתה לשנינו, ודרך־קבע מדיר היה אותי משינה עד־האֵר כמעט, מספּר לי ספורים על הילידים אשר באי־טיניאן, ושאר מקומות אשר בקר בהם במסעיו. לסוף לא יכולתי לבצור את התענינותי באשר יאמר, ומעט־מעט קמה בי תשוקה עזה ביותר לרדת ים. סירת־מפרש היתה לי ושמה אריאל, ושוויה כשבעים־וחמשה דולר. ספוּנה למחצה היתה ומעטֶהָ כמעטה סלוף – את נפחה לא אזכור, אולם עשרת אנשים היתה מכילה בלא דוחק הרבה. בסירה זאת נוהגים היינו לצאת להפלגות השגעוניות ביותר; ומשנותן אני דעתי עליהן כעת, כמו פלא־פלאים יראה בעיני כי חי חי אני כיום הזה.

את פרשת אחת ההרפתקות האלו אֵרצה בחינת הקדמה לספר־מעשה ארוך ונכבד יותר. ערב אחד נאספו רעים לשמוח בבית מר ברנרד, וסמוך לסוף המסבה מבוסמים היינו לא מעט גם אוגוסטוס גם אני. כרגיל במקרים כאלה בחרתי לחלוק עמו בערשו מלכת אל ביתי. הוא שכב לישון, כאשר דמיתי, בהשקט מאד (והשעה קרובה לאחת היתה לעת התפרד החבורה), ומבלי הגד דבר בענין החביב עליו. אולי מחצית השעה עברה מאז עלינו על היצוע, ואני אך אמרתי להתנמנם, והנה נתר האיש פתע, ובאַלה נוראה נשבע כי שום ארתור פּים אשר בממלכת־הנוצרי לא יניעהו לישון בעוד רוח־בריזה נהדרה כל־כך מנשבת מדרום־מערב. מימי לא נתמהתי ככה, כי לא ידעתי מה כונתו, ואדמה כי סבאוֹ הלמוֹ ויוציאהו מגדרו כּליל. הא הוסיף לדבר בצלול מאד, ויאמר יודע הוא אשר לדעתי שתוי הוא, אפס כי מימיו לא היה מפוכח יותר. רק עיף הוא, הוסיף ואמר, משכב ככלב במטה בלילה נאה אשר כזה, ונחרצה הוא מעמו לקום וללבוש את בגדיו, ולצאת לשיט־משובה בסירה, ספק אם אוכל לאמר מה הרוח אשר עברתני, אולם אך יצאו המלים מפיהו ואני חשתי חיל התרגשות ועונג אשר אין כמותם ורעיונו המשוגע היה בעיני אחד הדברים המרהיבים וההגיוניים שבעולם. הרוח אשר נשבה רוח־סערה היתה כמעט, והאויר צונן היה במאד – כי בשלהי ירח אוקטובר עמדנו. אף על פי כן קפצתי מן המטה, כאחוז מין דבוק ואומר לו כי אם לאומץ הנה לא נופל אני ממנו, וכי כמוהו נלאיתי משכב במטה ככלב, וכי נכון אני למעשה שחוק ומשובה ככל אוגוסטוס ברנרד בננטקט.

חשנו ללבוש בגדינו ונאוץ לרדת אל הסירה, זו עגונה היתה במעגנה הנושנה והמבאשת אצל קרפיף העצים של פֶּנקי ושות', וצלעה כמעט תתנפץ אל הקורות הגסות. אוגוסטוס נכנס אליה לערותה, כי מלאה היתה מים כד מחציתה כמעט. אחרי כלותו הנפנו את המפרש־הראש ומפרש־החלוץ, מתחנום תומם, ובעז־נפש פרשנו ימה.

הרוח, כאשר אמרתי למעלה, נשבה בגאון מפאת דרום־מערב. הלילה בהיר היה במאד וצונן מאד. אוגוסטוס תפס בהגה, ואני נצבתי אצל התורן, על פּלג־הספּון. נשאנו במעופה נחפזת – ולא אמר בנו איש דבר למעת עקרנו מעם המעגן. עתה שאלתי את עמיתי אי־זה אורח יאמר לנהוג בו, ומה־שעה יחשוב כי נחזור בה. הוא שרק דקות־מספר, ואחר אמר בנרעם: “אני יורד בים – אתה רשאי לשוב הביתה אם טוב בעיניך”. אז הסבתי עיני אליו ומיד ראיתי כי, חרף שויון־הנפש אשר עטה, נפעם הוא במאד. ברור ראיתיהו באור הירח – פניו חורו מני שיש, וידו רעדה בנפרז כל־כך עד כי כמעט לא יכול להחזיק בהגה. ראיתי כי דבר־מה השתבש בזה, ואחרד חרדה גדולה. בעת ההיא מעטה היתה ידיעתי בניהול סירה, ותלות גמורה הייתי תלוי בכושר־הנווט אשר לחברי. הרוח אף היא גברה חילים לפתע, ובמהירות יוצאים היינו מחֶסיון היבשת – עם זאת בושתי מגלות כי ירא אני ומשך חצי שעה כמעט שתקתי שתיקה חלֵטה. אפס אז לא יכולתי שאת עוד, ואדבר אל אוגוסטוס לאמור כי ראוי לנו לשוב. כבראשונה כן גם עתה עברה בקרוב דקה בטרם יענה, או ישית לבו אל חות־דעתי. “עוד מעט”, אמר לבסוף – “יש שהות – עוד־מעט הביתה”. אני צפיתי למענה אשר כזה, אולם בנעימת המלים האלו היה דבר־מה אשר מלאני הרגשת אימה בל־תתואר. שבתי ואביט אל הדובר בשום־לב. שפתיו עפרו כליל וברכיו פקו נוראות יחדו עד אשר נדמה כמעט כי אין בו כוח לעמוד. “בשם אלוהים, אוגוסטוס”, זעקתי, וכולי בהלה־ופחד, “מה היה לך” – מה הדבר? – מה תעשה?" “דבר!” גמגם, כמו בתכלית־פתיעה, ובעצם הרגע ההוא הרפה מן ההגה ויפול נכחו אל קער הסירה – “דבר–מה, הלא אין–דבר–שבים הביתה –ה–ה– אין אתה רואה?” או אז הבליחה לי האמת כולה. שכור היה – שכור־להתעיב – ולא עוד יוכל עמוד, דבר, או ראות. עיניו זגוגות היו כלה; וכאשר הרפיתי ממנו במר־יאושי, התגלגל כקורה אשר אין־בה־רוח אל מי־השפּולים, אשר מהם העליתיו. נראה היה בעליל כי במרוצת הערב הפליג בשתיה רב־יתר מאשר דמיתי, וכי מנהגו במטה היה תולדת מצב שכרון מרוכז־ביותר – מצב אשר בו, כבשגעון, יש אשר יוכל הקרבן להתראות בהליכותיו כאיש אשר רוחו נכונה בו לגמרי. אפס צנת אויר הלילה פעלה פעולתה כמשפט – מרץ הרוח החל נפוג מפּניו – וההשגה המבולבלת אשר השיג אז בלי־ספק את מעמדו המסוכן סיעה להחיש את שברו. לעת ההיא אטום־חושים היה בתכלית, וברי היה כי עוד שעות הרבה לא יתעשת.

לא יתכן כמעט לתפוס את עוצם אימתי. אדי היין אשר לגמתי לא־מכבר התנדפו, ופחדי והסוסי גברו כפלים. ידעתי כי אין כלל לאל ידי לנהול את הסירה, וכי רוח עזה וזרמת־חסר חזקה מחישים עלינו אבדון. נראה היה בעליל כי סופה מתנשאת מאחורינו; לא היו עמנו לא מצפּן ולא צידה; וברור היה כי אם באורח אשר אחזנו נמשיך, ונעלמה הארץ מעינינו בטרם יאיר יום. מחשבות אלו, ועמן המון אחרות, מחרידות כמותן, חלפוני בחפזת־מבוכות, ורגעים־מספר שתקוני מעשות דבר. הסירה חוצה היתה במים במהירות נוראה – מפרשיה מתוחים־תומם נוכח הרוח – באין צמצום לא במפרש־החלוץ ולא במפרש־הראשי – וחרטומיה טובלים בקצף תומם. פלא־פלאים היה הדבר אשר לא התהפּכה – מאחר שהרפּה אוגוסטוס מן ההגה, כאשר אמרתי תחלה, ואני נפעם הייתי מחשוב לתפסו בעצמי. אכן, שחק המזל והיא הוסיפה לשוט הכן, ואני התעשתי מעט־מעט במדת־מה. אפס הרוח גוברת היתה להבהיל; ומדי התנשאנו ממַטָח קדימה, וקמו אלינו המשברים מאחור להדיח את הירכתים ויציפונו מים. אף גם המוּם הייתי כל־כך בכל אבר מאברי, עד כי כמעט נקהיתי מחוש. באחרונה נאזרתי תוקף־יאוש, ואחוש אל המפרש־הראש, ואשמטהו נכוחה. כפי שאפשר היה לשער הסתפג במים, התיק את התורן ויסחפהו כהרף־עין. זה הפגע האחרון לבדו הצילני מאבדון מיד. עתה היה רק מפרץ־החלוץ מתוח עלי, ואני חפזתי־לי נוכח הרוח, ואף כי משברים כבדים שטפוני מפעם־לפעם הנה נגאלתי מאימת מיתה חטופה. תפסתי בהגה, וביתר־רוחה נשמתי, כי על כן נוכחתי לדעת כי עוד לנו פּתח־הצלה. אוגוסטוס עדין מוטל היה אין־חושים בקער הסירה; ומהיותו צפוי לטבוע בכל רגע (באשר היו המים עמוקים כדי־רגל במקום נפלו), התחכמתי להגביה את פלג גופו ולהושיבו הכן, בהקיפי את מתניו בחבל, ואת החבל רצעתי אל יתד־טבעת אשר בפלג־הספּון. אחרי אשר סדרתי ככה כל דבר ככל אשר יכולתי בצנתי ובמס־לבבי, שמתי באלוה מבטחי, ובדעתי גמרתי לעמוד בכל מקרה אשר יקרני מלוא העוז אשר אוכל לחגור.

אך החלטתי כזאת, והנה כמו מלאה זעקה או צוחה רמה וממושכה, כמגרונות אלף שד־ורוח, את כל האויר סביב לסירה ומעליה. כל עוד נשמה באפּי לא אשכחה את חבלי־האימה אשר אפפוני ברגע ההוא. שערות ראשי סמרו – חשתי והנה נקרש דמי בעורקי – לבבי עמד כליל מדפוק, ומבלי אשר אשא עיני פעם לדעת אי־מזה תבוא חרדתי, קרסתי נכחי אפים ואין־חושים על גוף עמיתי הנפול.

כשוב אלי רוחי מצאתי עצמי בתאה של ספינת ציד־לויתנים גדולה (‘פּינגוין’) אשר מגמתה ננטקט. כמה אנשים עומדים היו עלי, ואוגוסטוס, חור ממות, שקוד היה לשוף את ידי. כראותו כי פקחתי עינים, עוררוו קריאות־התודה־והגיל אשר השמיע חליפות שחוק ודמע באנשים גסי־המראה אשר עמנו. עתה הוסבר חיש סוד היותנו בחיים. פגוע פגעה בנו ספינת ציד־הלויתנים, אשר היתה נשאת עם הרוח וחשה אל ננטקט בכל מפרש אשר תמצא עוז להניפו, וככה נמצאה שטה בצולב למגמתנו. אנשים אחדים עומדים היו על המצפה מקדם, אולם לא הבחינו בסירתנו אלא כאשר כבר נבצר מהם לפטור מפניה – וצעקות ההתראה אשר צעקו כראותם אותנו הן אשר הפילו עלי בעתה כה נוראה. ספינת־האדירים, הוגד לי, חלפה מעלינו מיד על־נקלה כאשר יעבור כלי־שיטנו הקטן על פני נוצה, ומבלי אשר יופרע מהלכה במאום. כל צוחה לא עלתה מספון הסירה־הקרבן – רק קול חרוק־מה נשמע בלול בשאגת הרוח והגלים, כאשר התחככה רגע קליפת־העץ הקלה בקוער מחריבתה – אולם זה היה כל. הקברניט (הוא הקברניט א. ט. ו. בלוק, איש ניו־לונדון) דמה כי אין סירתנו (אשר יזכור הקורא כי כרותת־תורן היתה) כי־אם קלפה אשר הושלכה מאין חפץ בה, ועל כן בקש להמשיך בדרכו מבלי תת עוד דעתו על הדבר. למזלנו נמצאו שנים מן הצופים אשר נשבעו בכל לשון של שבועה כי ראו איש נוהג בסירתנו, ויגידו כי עוד יתכן להצילו. אז קם וכוח, ובלוק התכעס, ומקץ עת־מה אמר כי “לא מענינו הוא להיות צופה תדיר לקלפות־ביצה; כי אל לספינה לשבות מהלוכה מפני דבר־הבל אשר כזה; וכי אם אמנם נמחץ איש, אך אשמת האיש היא – ויטבע־לו זה לד–ן”, או דברים כדברים האלה. הנדרסון, החובל הראשון, נתן אז לבו אל הדבר, מהיותו מתעבר בצדק, כמוהו ככל חבר הספינה, על נאום אשר גלה שעור כזה של אכזריות אין־לב. מאשר ראה כי תומכים בו האנשים, דבר דברים בוטים ויאמר לקברניט כי בעיניו ראוי הוא לעלות לגרדום וכי הפר יפר את פקודותיו, ולו גם יתלוהו בעבור זאת ברגע בו יציג רגלו על החוף. הוא פסע גסה אל אחורי הספינה, הדף את בלוק (אשר חור במאד ולא ענה דבר) צדה, וכתפסו בהגה נתן, בקול נמרץ את הצו: מול הרוח סוב. האנשים חשו איש למקומו, והספינה סבה בזריזות. כל הדבר הזה נמשך כחמש דקות, והסברה היתה כי כמעט מן הנמנע הוא להציל נפש אדם – אם אמנם היה אי־זה אדם בסירה. בכל זאת, כאשר ראה הקורא, מולטנו גם אוגוסט גם אני; ואת ישועתנו דומה כי הביאו שתים מאותן משאות מזל שאין־להשיגן כמעט, אשר חכמים ויראי־שמים יראו בהן אצבע האלוהים.

בעוד הספינה שוהה תחתיה, שלשל רב החובל את סירת־העזר וקפץ אליה. עם אותם שני האנשים, סובר אני, אשר אמרו כי ראוני אצל ההגה, אך סרו אלה מחסיון הספינה (והירח עודו מאיר יקרות), ותנע זו ניעה כבדה וממושכת לצד־הרוח, ובעצם הרגע ההוא ניתר הנדרסון ממושבו ויצעק אל חבר אנשיו לחתור אחורנית. הוא לא אמר דבר עוד – ואך שנה וקרא בקוצר־רוח: אחורנית! אחורנית! האנשים הפכו חתור חיש ככל האפשר; אולם לעת הזאת כבר נסבה הספינה ותצלח אורח אף כי כל אשר על הספון מאמצים היו כוחותיהם לאסוף תפרושת. חרף הסכנה אשר בדבר, נאחז החובל בכבל העוגן באשר אך השיגתו ידו. עת נטתה הספינה עוד נטית־אדירים וצד ימינה נעלה מתוך המים תומם עד לקוער ונסבת חרדתו נתגלתה כל־צרכה. גוף איש נראה חבור באופן המשונה ביותר אל הקער החלק והמבהיק (“פינגוין” צפוי נחושת היה לה ומסמרות נחושת), והוא נחבט כנגדו בכל־עוז עם כל ניע הספינה. לאחר כמה מאמצי־שוא, בעצם נטיותיה של הספינה וחרף חומרת הסכנה של טבוע הסירה, התיקוני סוף־סוף מתנוחתי האנושה ויעלוני אל הספון – שכן נמצא כי אותו גוף גופי היה. נראה היה כי נסח אחד מיתרות־העץ ויבקיע בעד הנחושת, והוא עצרני מעבור מתחת לספינה, ויצמדני באורח כה מופלא אל קערה. ראש היתד חדר ועבר את צוארון המקטורן הירוק אשר היה לבשרי, ואת מפרקתי חלף, ויפרוץ ויצא בין שני גידים קצת למטה מאוזן ימין. תכף־ומיד השכיבוני על ערש, אף כי דומה היה כי אין בי רוח עוד. רופא לא היה בספינה, אפס הקברניט טפל בי בתכלית תשומת־לב – לכפר, כך אני סבור, בעיני חבר אנשיו, על מנהגו האכזר בתחלה.

עד כה וכה הנדרסון ירד שוב מן הספינה, אף כי לעת הזאת כמעט עצמת סועה היתה לרוח. לא עברו דקות רבות מעת הפליגוֹ והוא נתקל בשברים משברי סירתנו, ומעט לאחר־מכן הודיע אחד האנשים אשר עמו כי צדה אזנו קריאת־עזרה אשר נשמעה לסרוגים מתוך שאגת הסער. הדבר הזה הניע את הימאים העזים להתמיד בחפושם משך יותר ממחצית השעה, אף כי הקברניט בלוק לא חדל מתת להם אותות לחזור, ואף כי כל רגע אשר הוסיפו להתמהמה על פני המים בסירה דלה אשר כזאת נושא היה להם סכנה קרובה ונוראה ביותר. אכן, כמעט פלא הוא מבינת אדם איך יכלה סירת העזר הקטנה אשר היו בה להנצל מאבדן גם כבת־רגע. אכן, בנויה היתה לשרות ציד־הלויתנים, ומצוידת היתה, כאשר נתן לי להאמין מאז, בחללים־של־אויר, כמשפט קצת סירות־הצלה המשמשות בחופה של וֵילס.

אחרי חפּשם לריק משך פרק־הזמן אשר אמרתי, החלט לשוב אל הספינה. אך החליטו כן, והנה עלתה קריאה חלושה מחפץ אפל אשר צץ־עבר על פניהם חיש. הם רדפוהו ועד־מהרה הדביקוהו. נמצא כי היה החפץ הזה כל פּלג הספון אשר ל“אריאל”. בסמוך לזה פּרפר אוגוסטוס, כמו בחבלי־מות אחרונים. כאשר תפסו בו נמצא כי חבור הוא בחבל אל הקורה הצפה. את החבל הזה כרכתי אני עצמי, כזכור, על מתניו, אף הדקתיו אל יתד־טבעת, להיות ישיבתו זקופה, והמעשה הזה אשר עשיתי נראה כי הוא אשר הסב בהצלת חייו. “אריאל” רופס היה בנינה, וכרדתה מובן כי התפרק שלדה; פּלג־הספון הותק, כאשר נתן לשער מראש, בכוח המים המתפרצים, כליל מן השדרית, ויצף (עם שאר שברים, כמובן) אל פני המים – ואוגוסטוס נשא עמו, וככה ניצל ממיתה משונה.

יותר משעה חלפה מעת אשר העלוהו אל ספון “פינגוין”, והוא טרם יוכל לבאר דבר, גם לא נתן להבינו מה התאונה אשר מצאה את סירתנו. לסוף הקיץ יקיצה גמורה, וירבה דברים על אשר חש כהיותו במים. כאשר אך שבה אליו הכרתו באיזו מדה, מצא עצמו תחת לפני המים, והוא נצנף בסחרחורת סוב־סוב במהירות לא־תשוער, וחבל כרוך על צוארו בהדוק שלש או ארבע כריכות. כהרף־עין מצא עצמו נָרום חיש, ואחר הוטח ראשו נמרצה אל איזה עצם קשה, וחושיו שבו נקהו. כאשר שבה אליו רוחו שנית היתה דעתו צלולה יותר – אפס בעיקרה עוד היתה זו עֲנֵנָה ומבולבלת. לעת הזאת. ידע כי ארע איזו תאונה, וכי במים הוא, אף כי פיו מעל לפניהם היה, ונשימתו חפשית היתה במדת־מה. לעת ההיא אולי היה הספון נסחף חיש עם הרוח וגררו אחריו, בעוד הוא צף על גבו. מובן, כל עוד יכול להתמיד במצבו זה כמעט מובטח היה מטבוע. אך הנה הטילו משבר הַיְשֵר לרוחב הספון; ובמצבו זה התאמץ להחזיק, שַׁוֵעַ לעזרה מפקידה לפקידה. בטרם יגלהו מר הנדרסון, אלצתו אפיסת־כוחו להרפּוֹת, והוא נפל המימה ויאמר לחייו נואש. משך כל עת נפתוליו לא זכר אף במשהו את “אריאל”, ולא דבר מענין עלת צרתו. הרגשה סתומה של אימה ויאוש השתררה על בינותיו כליל. כאשר העלוהו לבסוף, לא היו בו עוד כל עצה ותושיה; וכפי אשר נאמר כבר, כמעט שעה עברה מעת הובא על ספון “פינגוין” עד אשר ידע את מצבו כמו אשר לי – הנה את נפשי השיבו ממצרי מות (ואחרי אשר לשוא נסו בכל אמצעי אחר משך שלש שעות וחצי השעה) בחפיפה נמרצה באריגי־פלנל טבולים בשמן חם – כמעשה אשר הציע אוגוסטוס. הפצע בצוארי, אשר אמנם נמאס היה למראה, הנה לא חמור היה למעשה, ועד־מהרה העלה ארוכה.

הספינה "פינגוין באה אל הנמל בשעה התשיעית בבוקר לערך, אחרי עמדה באחת הסערות הקשות ביותר אשר ידעה ספינה מעולם מנגד לחוף ננטקט. גם אוגוסטוס גם אני עלה בידנו להופיע בבית מר ברנרד לעת לחם־הבוקר – אשר לטוב־מזלנו התאחר במעט, מפני מסבת ליל־אמש. אדמה כי כל היושבים אל השולחן נלאים היו בעצמם מלתת דעתם על תארנו המדולדל – אשר כמובן, לא יכול לעמוד בבחינה קפדנית במאד. אכן, נערי בית־אולפן יוכלו לחולל נפלאות באחיזת־עינים, ובאמת־ובתמים מאמין אני כי לא הגה גם אחד מרעינו בננטקט חשד קל־שבקלים כי המעשה הנורא אשר ספרו אי־אלה מלחים בעיר לאמור כי פּגעו באיזה כלי־שיט בים ויטביעו כשלושים־ארבעים בישי־גד, יש לו יחס כלשהו אל “אריאל”, אל עמיתי, או אלי. אנו שנינו שחנו מאז תכופות מאד בדבר – אך לעולם לא בלי רעדה. באחת משיחותינו הודה לפני אוגוסטוס בגלוי־לב, כי בכל ימות חייו לא ידע גם פעם יסורי בעתה כבשעה שהיה בסירתנו הקטנה וגלה ראשונה עד היכן שכרותו מגעת, וחש עצמו כורע תחתיה.

 

פרק ב    🔗

אין לך ענין מן הענינים שבמשפט־קדום בלבד, בין בעד בין כנגד, שאנחנו מקישים בו הקשים בודאות גמורה, ולוא מתוך הנתונים הפשוטים ביותר. לכאורה הדעת נותנת כי שואה כשואה אשר אך־זה תארתיה היה בה כדי לצנן־כהלכה את אהבת־הים הנובטת בי. והנה אני מעולם לא ידעתי ערגה עזה יותר אל הרפתקות־הפרא הצפויות בחיי יורד־ימים מזו אשר פעמתני מקץ שבוע להִוָשענו בדרך־נס. העת הזאת הקצרה נמצא כי די היה בה והותר למחות מזכרוני את צללי התאונה האחרונה הרת־הסכנה, ולהבליט באור בהיר את כל הססגון המגרה־להנעים, את כל הציוריות אשר בה. מיום־ליום תכפו שיחותי עם אוגוסטוס, תכפו ונמלאו ענין יותר ויותר. דרך היתה לו לספר את מעשיות הים אשר לו (אשר עתה חושד אני כי יותר ממחציתם לא היו אלא בדיות) אשר יפים היו לעשות רושם על מי אשר לו מזג נלהב כמזגי ודמיון קודר־קמעה, ואם לוהט, כדמיוני. מוזר הוא גם כי בחזק ביותר הטה את לבי אחר חיי ימאי, כאשר ציר לפני את הנוראים ברגעי העֱנוּת והיאוש אשר ידע. צדה הבהיר של התמונה הכה בי הד מועט. בהזיותי ראיתי טרוף־ספינה וכפן; מות או שבי בקרב סיעות פראי־אדם; שנות־חיים מתֻבלות בעצב ודמעות, על איזה צוק־סלע אפור ושמם, בלב אוקינוס לא־נודע ובן־אל־גשת. הזיות או תשוקות אשר כאלו – כי אכן משותפות היו – משותפות הן, ככה התברר לי מאז, לכל משפּחת הקדורניים הענפה אשר בקרב האדם – ואילו בעת אשר אני מדבר בה היו אלו בעיני אך רמזי־נבואות ליעוד אשר במידת־מה הרגשתי עצמי חייב לקיימו. אוגוסטוס אף הוא לבש רוח כרוחי. אכן, אל־נכון הביאה אַחְוָתנו הקרובה לידי כעין חליפי־אופי בינינו.

מקץ כשמונה־עשר חדשים לאסון “אריאל”, היה בית־העסק של לויד וורנדנבורג (בית אשר אי־כה קשור היה, מדומה אני, באדונים אֶנדֶרְבֵּי מליורפּול) שוקד על שפוּצה של דו־התרנית “גרֵמפּוס” והתקנתה למסע ציד־לויתנים. זקנה מסורבלת היתה זו, ואף אחרי אשר עשו בה ככל הנתן להעשות כמעט ולא סכנה לרדת ים. לא אדע לבטח למה־זה נבחרה מכלי־שיט אחרים וטובים ממנה אשר לאותם הבעלים – אולם כן היה. מר ברנרד נתמנה מפקד לה, ואוגוסטוס התעתד לצאת עמו. בעוד דו־התרנית מכינה עצמה לדרך, היה האיש טוען לפני תכופות כי הזדמנות מצוינת לפני עתה למלא את תשוקתי למסעות. בנפש חפצה הטיתי אוזן – אפס הענין אי־אפשר היה לסדרו בנקל כל־כך. אבי לא התנגד במפורש; אולם אמי היתה נאחזת תזזית כאשר אך תוזכר המחשבה הזאת; ויתר על כל, הנה סבי, אשר בו תליתי תקוות הרבה, נדר כי לא יוריש לי פרוטה אם אך אשוב לפתוח עמו בדברים בנושא הזה. אפס אלה הקשיים לא שככו את תשוקתי, ואך הוסיפו שמן למדורה. גמרתי אומר להפליג ויהי־מה; ואחרי גלותי את זממי לאוגוסטוס, החילונו לערוך תכנית להפיקו. עד כה וכה ואני נמנעתי מדבר אל איש מקרובי על אודות המסע, ויען אשר למראה־עין התעסקתי בתלמודי הרגילים, סברו הסוברים כי חדלתי מן העצה אשר יעצתי. תכופות הגיתי מאז במנהגי במקרה הזה ברגשות של מורת־רוח ופתיעה כאחד. הצביעות היתרה אשר נקטתי לצורך עניני – צביעות אשר משך פרק־זמן כה ארוך נחדרו בה כל מלה וכל מעשה בחיי – זו יכלה להתקבל על לבי רק משום צפיתי הנפעמת והלוהטה להתקימות הזיות־הנדודים אשר שעשעוני זה־כמה.

לצורך אחיזת־העינים, שומה היה עלי להניח לאוגוסטוס לכלכל דברים הרבה; וזה עסוק היה עיקר יומו בספינה “גרמפוס”, מסדר סדורים להנאת אביו בתא ובספנת־התא. אכן, בלילה נועצים היינו ומדברים בתקוותינו. אחרי אשר ככה עבר כמעט חודש, ואנו טרם תעלה בדעתנו כל תכנית אשר תראה לנו בת־הצלחה, אמר לי אוגוסטוס לבסוף כי החליט על כל הנחוץ. קרוב־משפחה היה לי היושב בניו־בדפורד, פלוני מר רוס, אשר בביתו נוהג הייתי לבלות מפקידה־לפקידה שבועים ושלושה. דו־תרנית זו עתידה היתה להפליג באמצע חודש יוני, (1827), והוסכם כי יום־יומים לפני רדתה ים, יקבל אבי אגרת, כרגיל, ממר רוס, ובה יבקשני לבוא ולבלות שבועים ימים עם רוברט ואֶמֶת (בניו). אוגוסטוס קבל על עצמו לכתוב את האגרת הזאת ולדאוג למסירתה. אחרי צאתי כאשר ישוער, לניו־בדפורד, יהיה עלי להתיצב לפני עמיתי, אשר יתחכם למצוא לי מסתור בספינה “גרמפּוס”. מסתור זה, ככה הבטיחני, יותקן להיותו נוח כל־צרכו לשבת בו ימים רבים, ובימים ההם לא אראה לעין איש. כאשר תרחיק דו־התרנית בארחה עד כי לא יתכן עוד לחזור, או אז, אמר, אבוא להתענג במשפט על כל נוחויות התא; ואשר לאביו, זה אך יצחק למהתלה בכל לבו. כלי־שיט יִקָרוּ לנו די־והותר, אשר יותן לשלוח עמם הביתה מכתב להסביר להורי את דבר ההרפתקה.

אמצע חודש יוני הגיע סוף־סוף והכל בא על גמר בישולו. האגרת נכתבה גם נמסרה, ובבקרו של יום־ב' אחד יצאתי את הבית ופני לספינת־הדואר היורדת אל ניו־בדפורד, כביכול. אכן, אני כוננתי צעדי אל אוגוסטוס, אשר המתין לי בקרן רחוב. תחלה היה בתכניתנו כי אתעלם מעין עד הַחְשֵך, ואז אחמוק־אבוא אל דו־התרנית; אך באשר היה ערפל עבה סך עלינו, הסכמנו לבלתי התמהמה בהצפּנתי. אוגוסטוס נהג־הלך אל מעגן הספינות, ואני התנהלת ריחוק־מה אחריו, עטוף באדרת ימאים עבה אשר הביא עמו, לבל יקל להכירני. אך פּנינו בקרן־הרחוב הבאה, אחרי אשר עברנו על־פּני בארו של מר אדמונד, ומי־זה מופיע, נצב נכחי, ומישיר הבט בי, אם לא סבי, מר פטרסון הזקן? “מה, ברכי נפשי, גורדון”, אמר הלז אחרי שתיקה ארוכה, “מה, מה – למי האדרת המלוכלכה אשר אתה לובש?” “אדוני!” עניתי, ואני משוה לי, ככל אשר יכולתי, בדחקו של הרגע, ארשת של פתיעה נפגעת, ודובר בקול קשה מכל קשה – “אדוני! אתה קצת בטעות – שמי, קודם־כל, אינו כלל לא כמו גודין, והייתי רוצה שלא תהיה, בליעל שכמוך, קורא לאדרת שלי מלכלכת”. כמעט לא יכלתי להתאפּק, ויעבור עלי מה, מצריחת צחוק למראה המוזר אשר היה לזקן הנכבד בבוא עליו תוכחת־לשון נאה זו. הוא הרתיע פסיעתים־שלש, חור ואחר סמק־להפליג, אחז במשקפיו והגביהן, ואחר שב השפּילן, ויסתער ויעט לקראתי, מנופף במטריתו. אפס פתע עצר במרוּצתוֹ, כמו לוא זכר דבר פתאום; ומיד נסוב וילך הלוך והתנודד והוא מרעיד כל העת מעוצר־חמה, וממלמל בין שניו: “לא יסכון – משקפים חדשות – חשבתי שגורדון הוא – גולם מלוח מ–ז שכמותו”.

אחרי שנצלתי ככה בדוחק, אחזנו דרכנו במשנה־זהירות, ונבוא בשלום אל מחוז חפצנו. בספינה לא היו כי אם אחד או שנים מעובדיה, ואלה טרודים היו בקדמתה, והם מתעסקים במשהו במדור־המלחים. הקפטן ברנרד, זאת ידענו היטב עסוק אצל לויד־וורדנבורג ושם ישאר עד הַאֲחֵר בערב, ועל כן אך מעט היה לנו לחשוש מפניו. אוגוסטוס עלה ראשון אל צד הספינה, ומקץ עת־מה באתי אחריו, מבלי אשר יבחינו בי האנשים העושים במלאכתם. מיד נכנסנו אל התא, ולא מצאנו בו איש. מתוקן היה במיטב הנוחיות – דבר לא־נפרץ מעט בספינת־ציד־לויתנים. ארבע חדרי־משכב מצוינים במאד היו בו, ובהם משכבים רחבי־ידים ורוחים. גם בכירה גדולה הבחנתי, ובשטיח עבה ויקר־ערך להפליא הפרוש על רצפת התא וחדרי המשכב כאחד. התקרה שבע רגלים היה גבהה, וקצורו של דבר, הכל נראה מרווח ונעים מכפי אשר צפּיתי. אכן, אוגוסטוס לא הניח לי להאריך הסתכל, ובתוקף טען כי שומה עלי להסתתר חיש ככל־האפשר. הוא נהגני אל חדרו הוא, אשר בימינה של דו־התרנית, ובסמוך אל המחיצות. עם כניסתי סגר את הדלת ויבריחנה. דומה היה עלי כי מימי לא ראיתי חדרון נאה מזה אשר בו מצאתי עצמי עתה. כעשר רגלים היה ארכו, ורק משכב אחד בו, אשר כפי שכבר אמרתי, רחב־ידים היה ורוֵח. בחלקו של החדר הסמוך ביותר אל המחיצות היה תחום של ארבע רגלים מרובעות, ובו שולחן, כסא, וכוננית תלויה טעונת ספרים, עיקרם ספרי מסעות ונדודים. עוד הרבה זוטי־מנעמים היו בחדר, ובכללם אל לי לשכוח מין ארון קרור, אשר בו הורה לי אוגוסטוס על שפעת מעדנים, מאכלים גם משקאות.

עתה לחץ בפרקי אצבעותיו על נקודה מסוימת בשטיח, באחת מקרנות התחום אשר אך זה הזכרתי, ויגלה לי כי חלק מן הרצפה, כשש־עשרה רגל מרובעת, נוסר־נעקר למשעי והותאם שוב. כאשר לחץ, התרומם חלק זה בקצה אחד די העבר אוגוסטוס את אצבעו מתחת. בדרך זו הגביה את פי המאורה (אשר אליו עדין היה השטיח מהודק בסמרורים). ואראה כי מוליכה היא אל הספנה־האחורית. אחרי־כן הדליק אָלית קטנה, ואת המאור נתן בפנס כהה, ויקחהו וירד במִפתָּח, ואותי צוה לבוא אחריו. כדברו עשיתי ואז משך־הוריד את המכסה על הבור, באמצעות וו נעוץ בצד התחתי – השטיח, כמובן, שב לנוח כבתחילה על רצפת חדר־המשכב, וכל עקבי הארובה נסתרו.

האָלית נתנה קרן אור כה קלושה עד כי אך בעמל הרבה יכולתי לגשש דרכי בתוך ערבובית הקורות והמרישים אשר בה מצאתי עצמי לעת ההיא. אפס מעט־מעט הסכינו עיני עם האפלולית, ודרכי קשתה עלי פחות, עוד אני נאחז בכנפות מעיל רעי. לאחרונה, אחרי זחול והתפתל במעברים צרים אין־מספר, הביאני אל תיבה חשוקת־ברזל, אשר כמוה תשמש לעתים לאריזת כלי־חרס עדינים, קרוב לארבע רגלים היה גבהה, וארכה שש רגלים תמימות, אולם צרה היתה מאד. שתי חביות שמן גדולות וריקות שומות היו עליה, ומעל אלו צבורים היו לרום, עד רצפת התא, יצועי־קש למכביר. לכל עבר סביב דחוקים ומדוחקים היו ככל־האפשר, עד לעצם התקרה בתוהו־ובוהו גמור, רהיטי אֳנִי מכל סוג כמעט, עם ערבובית־פרע של ארגזי־מדות, תיבות נצרים, חביונות וצרורות גדולים, עד כי דומה היה כי ממש נס הוא אשר גלינו מעבר כלשהו אל התבה. לאחר זמן נודע לי כי בכונה תחילה דחס אוגוסטוס כל אותה דחיסה בספנה ההיא למען יהיה סתרי שלם, ורק עוזר אחד היה לו במלאכה, והוא איש אשר לא ירד בדו־התרנית.

עתה הראה לי עמיתי כי את אחד מקצות התבה יתכן להעתיק על־נקלה. הוא הזיחו צדה ויגלה את קרבה, והמראה שעשני להפליג. על כל תחתיתה פרוש היה מזרן מאחד משכבי התא, ודברי־תפנוק־ונועם נתנו בה ככל אשר יותן לכנוס בתחום קטן כזה, עם אשר יונח לי מקום לגופי, אם בישיבה ואם בשכיבה מלוא־קומה. בין השאר היו שם ספרים מעט, עט, דיו וניר, שלש שמיכות, כד גדול מלא מים, גרב,¹ פּכסמי־ים, שלושה–ארבעה נקניקי־בולוניה עצומים, קתלי חזיר אדירים, רגל צלי־כבש קרה, וחצי תריסר בקבוקים משקה־חזוק וליקר. תכף־מיד נגשתי לנחול את מעוני הקט, וזאת עשיתי בנחת־רוח רבה יותר, בטוח אני, משידע אי־פעם מלך בכניסתו אל ארמון־חדש. עתה הורה לי אוגוסטוס איך יוגף קצה התיבה הפתוח, ואחר מסמיך את האלית אל המכסה, הראני פסת עבות כהה המוטל לארכו; עבות זה, אמר, נמשך ממקום החבאי, עבור בכל הפתולים הדרושים בתוך העצים, עד מסמר שנתקע בספון הספנה, ממש תחת לדלת המאורה המוליכה אל מדורו. באמצעות עבות זה, הנקל יהיה לי למצוא דרכי חוצה בלי אשר ידריכני, באם אוצרך לכך עקב איזה מקרה בלתי־צפוי. עתה נפרד מעלי ויעזבני, ולי הניח את הפנס, עם אָליתות וזרחן למכביר, ויבטיח לבקרני תכופות ככל האפשר מבלי אשר יושגח בו. הדבר הזה היה ביום השבעה־עשר ביוני.

שלושה ימים ושלושה לילות (ככל שיכולתי לשער) נשארתי במקום־החבאי מבלי צאת ממנו כלל, לבד מפעמים אשר יצאתי למען מתח אברי בעמדי זקוף בין שני ארגזי־מדות מנגד למפתח. משך כל העת ההיא לא ראיתי את אוגוסטוס כל־עיקר; אולם הדבר הזה לא הדריך את מנוחתי, כי ידעתי אשר בכל שעה צפויה דו־התרנית להפליג, ולא יקל עליו למצוא בתוך המהומה שעת־כושר לרדת אלי. לסוף שמעתי והנה נפתחה המאורה ונסגרה והאיש קרא חרש וישאלני אם הכל כשורה, ואם אחפץ דבר. “לא־מאומה”, עניתי; “בתכלית־הנוחות אני שרוי; אי־מתי תפליג דו־התרנית?” “בעוד פחות ממחצית השעה תהיה בדרכה”, השיב. “להודיעך באתי, ומחשש פן תחרד מפני העדרי. עת־מה ייבצר ממני לשוב ולרדת אליך – אולי משך עוד שלושה או ארבעה ימים. על הספון מתנהל הכל למישרים. אחרי אשר אעלה ואסגור את המאורה, זחל־נא עם העבות למקום שם המסמר תקוע. את שעוני תמצא שם – אולי יהיה לך להועיל, כי הן לא יבואך אור־יום לדעת בעתים על־פיו. אל־נכון אין אתה יודע כמה זמן טמון היית – אך שלושת ימים – העשרים לחודש הוא היום. נכון הייתי להביא את השעון אל תיבתך, אפס ירא אני פן יורגש בהעדרי”. בדברים אלה עלה מעמי.

מקץ כשעה ללכתו הרגשתי בעליל כי נעה דו־התרנית, ואתברך בלבבי על כי סוף־סוף אכן החילותי במסע. המחשבה הזאת הניחה את דעתי. ואני גמרתי אומר להיות שלו ברוחי ככל האפשר, ולחכות למהלך המאורעות עד אשר יותן לי להמיר את התיבה בישיבת התא, אשר רוֵחה היא יותר, ואם־גם ספק אם נוחה תהי יותר. ראשית דעתי היתה ליטול את השעון. הנחתי את האָלית דולקת, ואוחז דרכי בחשכה זחול וגשש, ואני מתנהל עם העבות בנפתולים אין־מספר, אשר בכמה מהם נוכחתי לדעת כי, אחרי השתרכי מרחק רב בדי־עמל, שבתי לכדי פסע או שנים ממעמדי קודם. לאחרונה הגעתי אל המסמר, ואחרי השיגי את מבוקשי, חזרתי בשלום. עתה הצצתי בספרים אשר סופקו לי בשום־לב כל־כך, ואבחר בעלילות משלחתם של לואיס וקלרק אל שפך הנהר קולומביה. בספר הזה שעשעתי עצמי עת־מה, ואחר, בטרם אנום, כביתי את האור בזהירות רבה, ומהרה נפלה עלי שנת ישרים.

כאשר הקיצותי חשתי והנה רוחי נבוכה בי זרה, ורק אחרי עת־מה זכרתי את כל מסבות מצבי השונות־והמשונות. אכן, מעט־מעט זכרתי הכל. העליתי אור ואביט אל השעון; אולם השעון עמד מלכת, ואשר על כן לא היה בידי לקבוע כמה ארכה שנתי. אברי כווּצים היו במאד, ואני נאלצתי לעמוד בינות לארגזים הגדולים בכדי להפיסם. אז נעור בי תאבון־גרגרנים כמעט, ואזכור את בשר־הכבש הקר, אשר לפני שכבי לישון אכלתי ממנו ויערב לחכי להפליא. מה־רב היה תמהוני כאשר גליתי והנה נשחת וימק כליל! המקרה הזה הדאיגני מאד; כי כאשר צרפתיו אל סכסכות־הרוח אשר ידעתי כהקיצי, החילותי לדמות כי אל־נכון ארכה שנתי להפליג. האויר הדחוס אשר בספנה אולי יד לו בזאת, ובאחרית־דבר אולי יביא לתוצאות חמורות ביותר. ראשי דוה עלי; מדומה הייתי כי נשימתי כבדה; ובקצור, המון הרגשות קודרות דכאוני. עם כל זאת לא יכולתי לההין ולהקים שאון על־ידי שאפתח את המאורה או באי־זו דרך אחרת, ואחרי אשר כוננתי את השעון, ברכתי נפשי בשלום.

משך כל היממה הבאה לא בא איש להרויח לי ממצוקתי ואני לא יכולתי שלא להאשים את אוגוסטוס בהזנחה גסה ביותר. הדבר שהחרידני בעיקר היה כי פחתו המים אשר בכדי כדי חצי הלוג, והצמאון ענני מאד, כי אחרי אבוד בשר־הכבש אשר אתי זללתי מנקניקי־בולוניה. דעתי נטרדה במאד, ושוב לא יכולתי למצוא ענין בספרי. כן גם חזקה עלי תשוקת שנה, אפס לישון יראתי, ואפחד כי אויר הספנה הכלוא אולי מות בו, כמו בפחמן בוער. עד כה וכה ואני ידעתי, על־פי ניע דו־התרנית, כי נמצאים אנו כבר בלבב האוקינוס, וקול המיה עמום, אשר הגיע אל אזני כמו ממרחק כביר, הוכיח לי כי אין כל סערה נושבת. לא יכולתי לציר לעצמי סבה להעדרו של אוגוסטוס. ברי היה לי כי די הרחקנו בדרכנו משתהיה עוד מניעה לעלותי. אולי אונה לו דבר – אולם לא עלתה בדעתי תאונה אשר בעטיה יניחני להשאר אסיר עת כה רבה אלא אם כן מת לפתע או נפל המימה, ואת הרעיון הזה לא יכולתי לסבול בשום פנים. אפשר כי עצרונו רוחות־נוכח, ועדיין בסמיכות קרובה אל ננטקט הננו. אכן, מן המחשבה הזאת אלוץ הייתי לחדול; כי לוא כן הדבר, כי אז היתה דו־התרנית נינועה תכופות; והנה נטיתה החוזרת לשמאל, הורתני ברור כי צלחה אורח כשבריזה איתנה נושבת מימינה. לבד מזאת, אם נניח כי עודנו בסביבת האי למה־זה לא יבקרני אוגוסטוס ויודיעני על הדבר? ככה הגיתי בצרות בדידותי הנעכרה, ואגמור אומר להמתין עוד עשרים־וארבע שעות, ואַחר אם לא יבואני ישע, אעשה דרכי אל המאורה, ואנסה לשוחח עם חברי, או לפחות לשאוף מעט אויר צח בעד למפתח, וליטול עוד מים מן המדור. אכן, עוד אני מהרהר בכך, ותרדמה – או תדהמה – עזה ירדה עלי, חרף כל מאמצי־שכנגד. חלומותי היו מן האיומים ביותר. כל אסון וזועה נחתו בי. בתוך כל השאר היו שדי־פּלצות חונקים אותי עד־מות בינות כרי־ענק. אדירי־נחשים חבקוני חבוק, ועיניהם המאירות־להחריד נבטות אל פני ברצין. אחר השתרעו נכחי מדבריות, אין־מצרים, חררים ונוסכי־מורא מכל. אילנות אדירי־גובה, אפורים ואין־עלה, התנשאו בטור אין־קץ כמלוא העין. שרשיהם נחבאו בביצות רחבות־ידים, אשר מימיהן הקודרים עמדו – שחורים־משחור, רוגעים, וכלילי־אימה – מתחת. והעצים המוזרים כמו חִיות־אנוש הוצקה בהם, ויהיו מניעים זרועותיהם־שלד, ואל המים המחרישים שִועוּ לחמלה, בקולות חדים ונוקבים שמתוך תכלית־יאוש־וסבל. ותמור התמונה; ואני עומד, ערום ובדד, במישורי החולות הלוהטים אשר לסהרה. לרגלי מוטל שחוח ארי עז מאריות ארץ־המשוה, פתאום נפקחו עיניו־פּרא ותראינה אותיּ. בזניק־עוית קפץ על רגליו, ואת שניו הנוראות חשף. רגע, ומגרונו האדום בקעה שאגה כרעם־בגלגל, ואני נפלתי בחיל ארצה. משתנק בחבלי אימים, מצאתי עצמי לבסוף ספק־ער. חלומי, אפוא, לא כולו חלום היה. עתה, למצער, היו חושי עמי. כפּות איזה מפלץ ענק וממשי כבדות היו על חזי – נשימתו החמה באזני היתה – ומלתעותיו הלבנות והמבעיתות בוהקות עלי מן האפלה.

לו רבוא חיים תלויים היו בניד־אבר או בהגה־פּה, גם אז נבצר ממני לנוע ולדבר. החיה, תהיה אשר תהי, לא זעה ממקומה ולא נסתה להשחית מיד, ואלו אני מוטל הייתי באפס כל ישע, וכמו גוסס, תחתיה. חשתי כי כוחות גופי ונפשי סרים והולכים הימני מהרה – הקצרה, כי אובד אנוכי, אובד מחמת פחד בלבד. מוחי נטשטש – נחליתי עד דכּא – רואותי בגדו בי – אף גלגלי־העין הלוהבים ממעל הועמו. במאמץ עז פלטתי לבסוף קריאה רפה לאלוהים, ואקבל עלי את הדין. לשמע קולי כמו נעורה כל חמת הטורף העצורה. מלוא קומתו גהר על גופי; אולם מה־רבתה פליאתי כאשר, בנהימה ממושכה וכבושה, החל לוקק את פני וידי במירב הלהיטות, ובאותות חבה ושׂמחה מופלגים ביותר! נבוכותי, הוכיתי תמהון – אולם לשכוח לא יכולתי את נהימתו המיוחדת של ‘נמר’, הכלב הניו־פונדלנדי אשר לי, ואת זר־לטיפותיו היטב ידעתי. הוא הוא זה. הרגשתי בפרוץ הדם אל רקותי פתע – תחושה מסחררת והוממת של גאולה ותחיה עברתני. חפזתי לקום מן המזרן אשר עליו שכבתי, ונופל על צוארי חברי ומלוי הנאמן, נתתי פורקן לעקת חזי הממושכה במבול דמעות בוערות.

כמו במקרה קודם כן גם עתה היו שרעפּי בלולים ומסוכסכים יותר אחרי קומי מן המזרן. שעה ארוכה כמעט נבצר ממני לצרף רעיונים יחדו; אולם, בעצלתים, שבו אלי כוחות החשיבה, ואני שבתי זכרתי היכן אני עומד. איך נמצא בזה ‘נמר’, לשוא עמלתי להבין; ואחרי התעסקי באלף נחושים שונים־ומשונים באשר אליו, נאלצתי להסתפק בשמחה על כי בא לחלוק עמי בבדידותי הנכאה ולשובב נפשי בלטיפותיו. רובם של בני־אדם יאהבו את כלביהם, אולם חבתי אל ‘נמר’ עזה היתה פי־כמה מכפי הרגיל; וברי כי מעולם לא היה יצור ראוי לה יותר ממנו. שבע שנים היה רעי לי בלי־הפרד, ובמקרים אין־ספור גלה את כל התכונות האצילות אשר בגללן נוקיר את החי הזה. עודו גור מלטתיו מצפּרני זאטוט בליעל בננטקט, שהיה נוהגו, כשחבל על צוארו, המימה; וכאשר גדל הכּלב גמל לי, מקץ כשלש שנים, בהצילו אותי ממקל־חובלים של שודד־רחוב.

כאשר אחזתי עתה בשעון ואתנהו אל אזני, מצאתי כי שוב עמד מלכת; אולם דבר זה לא הפתיעני כלל, כי מתוך מצב רגשותי המיוחד־במינו ברי היה לי כי, כבתחלה, ישנתי פרק־זמן ממושך מאד; כמה, זאת כמובן אי־אפשר היה לדעת. בוער הייתי בקדחתי וצמאוני כמעט כבד משאת. מששתי סמוך לתיבה למצוא את מותר מימי המעט, כי מאור לא היה אתי, באשר אוּכלה האָלית עד פּותת הפנס, וחפיסת הזרחן לא נזדמנה לידי. אכן, כאשר מצאתי את הכד גליתי כי ריק הוא – בלי־ספק נפתה ‘נמר’ לערותו, כשם שנפתה לכלות את שייר בשר־הכבש, אשר עצמו, גרומה היטב, מוטלת היתה אצל פּתח התיבה. על הבשר הנשחת יכול יכולתי לותר, אפס כהגותי במים נמס לבי בי. רפה־אונים הייתי בתכלית, עד כי עם כל מאמץ־מה, או בת־ניע, נרעדתי כולי כאחוז צמרמורת. להוסיף על צרותי, היתה דו־התרנית עולה ויורדת בעברה גדולה, וחביות השמן השומות על גב תיבתי צפויות היו לפּול בכל רגע ולחסום את הדרך היחידה לצאת ולבוא. כן גם נורא היה סבלי ממחלת־הים. מטעמים אלה נמניתי וגמרתי לעשות דרכי, ויהי מה, אל המאורה, ולהחלץ מיד, בטרם יבצר ממני כליל לעשות כן. משהחלטתי כך, שבתי לגשש אחר חפיסת־הזרחן והאליתות. את הראשונה מצאתי בעמל לא־רב; אולם, כיון שלא מצאתי את האליתות מהרה כאשר קויתי (כי על כן זכרתי בקרוב את המקום בו הנחתין), נואשתי מן החֵפשׂ לפי־שעה, ואפקוד על ‘נמר’ לשכב דומם ומיד החלותי בדרכי אל המאורה.

בנסיון הזה נראתה חלישותי בעליל יותר מבתחלה. בקושי אין־קץ יכולתי להזדחל, ותכופות מאד כמו צללו אברי תחתי פתאום; או אז הייתי משתטח אפּים, וכמה דקות הייתי כאטום־חושים. אף על פי כן חתור חתרתי קדימה קמע־קמע, ירא בכל רגע פּן אתעלף בתוך הפּתולים הצרים והסבוכים אשר בקרב הקורות והמרישים, ובמקרה כזה הן לא נשקף לי כי אם המות. לסוף, אחרי אשר הסתערתי קדימה מלוא מרצי המעט נִטח מצחי עזה אל זויתו החדה של ארגז־מדות חשוק־ברזל. התאונה הממתני אך לרגעים מעטים; אולם, לגודל יגוני, הוטל הארגז כולו, משום עוז־טלטלת הספינה, על נתיבי, ויגדור בעדי תומם. עם כל התאמצותי לא יכולתי להזיזו אף כהוא־זה ממקומו, כי תחוב היה היטב בתוך התיבות ורהיטי־האני אשר סביב. על כן הוצרכתי, עם כל רפיוני, לסור מעם העבות ולמצוא מעבר אחר, או לטפּס ולעבור מעל למכשול, ולחזור לנתיב מעבר לו. הברירה הראשונה כרוכה היתה בתלאות וסכנות מרובות כדי־כך שנתנה בי רעד. בחולשת הדעת והגוף שהייתי נתון בה, ודאי אובד דרך הייתי לוא נסיתי בה, ונספּה למעצבה בתוך מבוכי הספנה הקודרים והמאוסים. הנה כי כן החלותי חוגר, בלא הסוס, את כל מותר חזקי ואומץ־רוחי, ושוקד, כמיטב יכלתי, לטפּס ולעבור מעל הארגז.

כאשר נזקפתי, לתכלית זו, מצאתי את המשימה חמורה אף ממה שדמיתי בפחדי. מזה ומזה למעבר הצר נשאה חומה שלמה של עצים כבדים שונים־ומשונים, אשר אם אשגה משגה קל־שבקלים ונמוטו על ראשי; ואם לא יאונה הדבר הזה, אפשר כי גדור תגדור המפולת בעדי את נתיב שובי, כאשר גדר המכשול ההוא לפני. הארגז עצמו ארוך היה וכבדתני, ולא יותן להציג עליו כף־רגל. שוא עמלתי, בכל מאמצי כוחי, להשיג את רומו, בתקוה כי ככה אוכל להתרומם. לוא גם הצלחתי להשיג את הרום, ברי כי לא היה כוחי עומד לי כל־עיקר לעבור מעל, ומכל הבחינות טוב־טוב היה כי נכשלתי בזאת. לבסוף, אגב מאמץ נואש להעתיק את הארגז ממקומו, הרגשתי ברטט חזק בצד סמוך אלי. בלהוט פשטתי ידי אל פאת הלוחים, ומצאתי כי לוח אחד, גדול מאד, רפוי הוא. באולרי, אשר היה עמי, למזלי, הצלחתי, בעמל וטורח, להתיקו כליל; וכעברי בפּתח אשר בקעתי ככה, גליתי, למרבה החדוה, כי אין קרשים בצד שמנגד – לשון אחרת, שהכסוי חסר, כי על כן את הקרקעית פּרצתי. עתה התקדמתי, מבלי התקל בקושי מיוחד, עד כי לסוף הגעתי אל המסמר. בלב פּועם נזקפתי וביד רכה לחצתי על מכסה המאורה. המכסה לא מהר להרום כאשר צפיתי, ואני לחצתיו ביתר־עוז כלשהו, ועודי ירא פן יהיה איש זולת אוגוסטוס במדורו. אפס, לתמהוני, לא זעה הדלת, ואחרד מעט, באשר יראתי כי תחלה נדרש אך מאמץ קל־שבקלים להעתיקה. הדפתיה בחזקה – ובכל זאת לא זעה; בכל כוחי – ועדין לא נעתקה; בחימה, בעברה, ביאוש – תכלית מאמצי היתה מעל! ומתוך ההתנגדות הנצחת נראה בעליל כי נגלה הבור וסומר נאמנה, או כי הושם על פיו איזה משקל כביר, אשר לא היה טעם לחשוב להזיזו.

אימים ובעתה מלאתי. שוא נסיתי להגות מה־טעם קברוני ככה. לא נצטרפה בדעתי כל שרשרת רצופה של הגיונות, ונופל על הרצפה נשטפתי, כָנוע, בעגומי הדמיונות, ומיתות־מורא של צמאון, רעב, חנק, וקבור־בלא־עת היו ראשי האסונות שנשקפו אלי. באחרונה שב אלי משהו מצלילות־הדעת. קמתי ובאצבעותי גששתי אחר החרכים והסדקים שבפּתח. כאר מצאתים, בחנתים בשום־לב לראות אם לא יחדור בהם אור מן המדור; אולם אור לא נראה. אחר העברתי בהם את להב אולרי, עד אשר פגעתי באיזה מעצור קהה. פּצרתי בו ואמצא כי מסה מוצקה של ברזל הוא, ובהעבירי את הלהב לארכו הרגשתי כי כמו גלי הוא, ואדע כי כבל הוא. לא היה לי אלא לשוב על עקבי אל התיבה, ולהכנע שם לגורלי העגום, או לנסות ולהשקיט את רוחי עד שאוכל לערוך איזו תכנית מנוס. בדבר הזה החילותי מיד, ולאחר תלאות אין־מספּר עלה בידי לחזור. כאשר צנחתי, תש־כוח כליל, על המזרן, השתטח ‘נמר’ אפיים לצדי, ובלטיפותיו נראָה כמתאוה לנחמני במצוקותי, ולהמריצני לשאתן באומץ־רוח.

המופלא שבמנהגו הסב את דעתי אליו. לאחר שלקק כמה דקות את פני ואת ידי, פוסק היה פתאום, ומשמיע יבבה כבושה. וכי אפשיט ידי אליו, ומצאתיו תמיד שכוב אפרקדן, וכפּותיו כלפּי מעלה. ארחו זה, אשר כה תכופות נשנה, מוזר היה למראה, ובשום פנים לא יכולתי להבין פּשרו. הואיל ודומה היה כי בצרה הוא הכלב, העליתי כי נפצע פּצע, נטלתי כפּותיו בידי, ואחת־אחת בדקתין, אפס סימן פּגיעה לא מצאתי. אז סברתי כי רעב הוא, ואתן לו נתח גדול מבשר החזיר, והוא טרפו בתאוה – אפס אחר שב אל זר־מעשהו כבראשונה. עתה דמיתי כי, כמוני, מתענה הוא ביסורי צמא, ודבר אמרתי לחרוץ בדעתי כן, והנה עלה בי ההרהור כי עדיין רק את כפּותיו בדקתי, וכי אולי יש פּצע באיזה מחלקי גופו או ראשו. את זה האחרון מששתי בשום־לב, אך מאום לא מצאתי. אכן, כאשר העברתי ידי על גבו הבחנתי כי לרחבו יש כמין גובל של שער סמור. את זה בדקתי באצבעי, ואגלה חוט, וכאשר תרתי לארכו מצאתי כי מקיף הוא את הגוף כולו. אגב בחינה בחונה יותר, פּגעתי בפסה קטנה של כעין ניר־מכתבים, אשר החוט העובר בו הדקו מתחת לכתף שמאל של הכלב.

 

פרק ג    🔗

מיד עלתה בי המחשבה כי הניר הוא פתק מאוגוסטוס, וכי הואיל וארע איזה מקרה אין־פשר אשר מנעו מלגאול אותי מבור כלאי, התחכם להודיעני בדרך זו על מעמד־הדברים כמו שהוא. מרעיד בלהיטותי החלותי מחפּש שוב אחרי קיסמי־הזרחן והאליתות אשר לי. במטושטש זכרתי כי הנחתים בזהירות בטרם ארדם; ואמנם, קודם למסעי האחרון אל המאורה, זכור זכרתי בדיוק היכן שמתים. אולם עתה לשוא טרחתי לזכור זאת, ושעה תמימה התעסקתי בחפש־חנם מרגיז אחר הדברים הנעדרים; מעולם ודאי לא ידע אדם יסורי דאגה ומתיחות גדולים מאלה. לאחרונה, בעודני מגשש, וראשי סמוך אל הזברית, אצל פּתח התיבה, ומחוצה לו, הבחנתי בהבהוב־אור חלוש בעֵבר המַהֲגית. מופתע מאד בקשתי לקרב אליו, כי דומה היה שרחוק הוא אך פסיעות אחדות ממעמדי. אך זזתי כאטום־חושים, אף על פי כן חתור חתרתי קדימה קמע־קמע, וההבהוב נעלם מעיני כליל, ובטרם אשוב לראותו, אנוס הייתי לגשש דרך לאורך התיבה עד אשר חזרתי לעמוד כבתחלה. עתה, מניע ראש בזהירות אנה ואנה, מצאתי כי כהתקדמי לאט, בזהירות רבה, בכוון מנוגד לזה שבו הלכתי בראשונה, יכול אוכל לקרב אל האור, מבלי אשר יתעלם ממני. עד־מהרה באתי עדיו (נדחק אורח בפתולים צרים אין־מספר), ואמצא כי מקורו בקצת משיורי גפרורי הזרועים בחבית ריקה הפוכה על צדה. תמה הייתי איך נתגלגלו למקום זה, והנה נקרו לידי שנים־שלושה בצעים של שעות־אָלית, שנכר היה כי לעסם הכלב. מיד העליתי כי זלול זלל את כל מלאי הנרות שלי, ומדומה היה כי אבדה תקותי לקרוא אי־פעם את אגרתו של אוגוסטוס. שיורי השעוה הדלים מפותפתים היו בתוך שאר אשפּתות שבחבית עד כי נואשתי מהִוָעל בהם, ואניחם באשר היו. את קמצוץ הזרחן לקטתי ככל אשר אוכל, ואשוב, בעמל הרבה, אל תיבתי, מקום שם נשאר ‘נמר’ כל העת.

מה אעשה עתה לא ידעתי. חשכת הספנה עבה היתה כדי־כך שלא יכולתי לראות את ידי, עם כל אשר אסמיכנה אל פני. פסת הניר ההלבנה בדוחק הבחנתי בה, וגם זאת לא כאשר הישרתי הבט אליה; על־ידי שאסב אליה את חלקיה החיצונים של רשתית־העין – לאמור, על־ידי שאתבונן בה באלכסון קמעה, מצאתי כי יותן להבחין בה כהוא־זה. ככה יוכל אדם לדמות בנפשו את קדרות כלאי, ואגרת ידידי, אם אמנם אגרת היא זאת ממנו, דומה היה כי עשויה היא אך להוסיף על מצוקותי, על־ידי שתרגיז ללא צורך את דעתי החלושה והמטולטלת כבר. שוא הפכתי במוחי בהמון תחבולות־הבל להשיג אור – תחבולות אשר כמוהן ממש תעלינה בדעתו של איש לועט־אָפיון בשנתו ידועת הרוגז – אשר כולן, וכל אחת מהן, נראות לו לחולם חליפות כרעיונות השקולים והתפלים ביותר, עם שסגולות החשיבה או הדמיון גוברות זו על זו לסרוגים. לבסוף עלתה בי מחשבה שנראתה לי הגיונית, אף תמהתי, בצדק רב, איך לא הגיתיה תחלה. שמתי את פסת הניר על גב ספר, אספתי את שיירי גפרורי הזרחן אשר הבאתי מן החבית, ואניחם יחד על הנר. אז שַׁפִתים בכף ידי, חיש אולם הכן. אור בהיר פשט מיד על פני הניר כולו; ואלו נכתב עליו דבר, ברי כי לא הייתי מתקשה כלל בקריאתו. אכן, אות לא היתה רשומה עליו – לא־דבר מלבד חלקת־ניר זעפה ואכזבת; הנהרה גועה מקץ שניות אחדות, ולבבי מת בקרבי.

כבר הודעתי לא אחת כי עת־מה קודם לכן היתה בינתי שרויה במצב הקרוב כמעט לשופטנות. ודאי היו הפוגות־רגע של שפיות גמורה, ולרגעים אף של תעצומות־מרץ; אולם אלו מועטות היו. יש לזכור כי ימים רבים אל־נכון שואף הייתי את האויר המרירי של בור אטום בלויתנית, ומרבית אותה עת היו מימי לחץ. בארבע־עשרה או חמש־עשרה השעות האחרונות לא היו לי מים כלל – אף גם לא ידעתי שינה כל אותן שעות. בשר נמלח ומצמיא ביותר היה עיקר מזוני – ומשעה שאבד בשר־הכבש, אף מזוני היחיד – להוציא את פּכסמי־הים; ואלה האחרונים לא הועילוני כלום לפי שנוקשים ויבשים היו מכדי שאבלעם בגרוני הבצק והניחר. עתה שרוי הייתי בקדחת עזה, וחבור־חלי מכל הבחינות. בזאת תתורץ העובדה שהרבה שעות־מסכנות שבמפּח־נפש עברו בטרם אתן אל לבי כי רק את צדו האחד של הניר בדקתי. לא אנסה לתאר את רגשי חמתי (כי דומה שכעוס הייתי למעלה־ראש) כאשר עמדתי פתאום על הסח־דעתי הגס. המשגה עצמו לא היה חשוב, אלולא החמרתיו באולתי ובפחזותי אני – נכזב על שלא מצאתי מלים על גבי פּסת־הניר כאחד הילדים קרעתיה לקרעים ואשליכנה, ולא ידעתי אנה.

כאן שוב עמדה תבונתו של ‘נמר’. כאשר העליתי, אחרי חפש ממושך, משהו מן הפתק, נתתיו על חוטם הכלב, ואשקוד להבינו כי שומה עליו להביא לי את השאר. לפליאתי (כי על כן לא למדתיהו דבר מן החכמות הרגילות שגזעו מפורסמים בהן), כמו ירד מיד לסוף דעתי, ואחרי אשר חטט כמה רגעים כה־וכה, מצא מהרה עוד חלק נכר. כאשר הביא לי את זה שהה קמעה, ומחכך חטמו אל ידי היה כממתין לראות אם ישר מעשהו בעיני. החלקתי על ראשו, ומיד נשא רגליו שוב. עתה עברו דקות אחות עד ששחזר – אולם כאשר בא, הביא עמו פסה גדולה, אשר נמצא כי היא כל הניר החסר – שכן דומה כי נקרע זה לשלושה קרעים בלבד. למזלי לא התקשיתי למצוא את מעט הזרחן שנשתיר – לפי שנחני הרשף המעומעם שנתמלט עוד מחלקיק או שנים. תלאותי צוו עלי את הזהירות, ועתה השתהיתי להרהר מה אעשה. מסתבר מאד, אמרתי בלבבי, שמלים אחדות נכתבו על אותו צד של הניר שלא בדקתיו – אולם איזו אותו צד? משחברתי את הקרעים יחדו עוד לא נמצא לי פּתח־פתרון, אף כי אז מובטח הייתי כי המלים (אם ישנן) תמצאנה כולן על צד אחד, ומצורפות כיאות, כדרך שנכתבו. משנה־הכרח היה לפתור את השאלה פתרון של־ודאי, ללא שמץ ספק, לפי שהזרחן הנותר לא יספּיק כלל לנסיון שלישי, אם יקרה ואכשל בזה אשר לפני. שמתי את הניר על הספר כבראשונה, וכמה דקות ישבתי תפוס־סרעפּים והפכתי בדבר. לסוף חשבתי שאולי יש צל של אפשרות שהצד הכתוב יש חספּוס־מה על פניו, ובחוש־משוש חריף יותן לגלותו. החלטתי לנסות בדבר, ובקפדה רבה העברתי אצבעי על הצד האחד. אכן, לא הרגשתי במאומה, ואהפוך את הניר, ואערכהו על גבי הספר. שוב הולכתי אצבעי בזהירות, והנה הבחנתי ברשף חלוש־להפליג, אולם בן־הבחן בכל־זאת. הרשף, ידעתי, ודאי יוצא מאי־אלה חלקיקים פעוטים של הזרחן אשר בו משחתי את הניר בנסיוני הקודם. הצד השני, או התחתון, אפוא, הוא הכתוב, אם אמנם ימצא לבסוף כי כתוב הוא. שבתי הפכתי את הניר, ואגש למלאכה כבתחלה. אחרי שופי את הזרחן, התמלט אור כאז – אולם הפעם נתחוורו נאמנה כמה שורות של אותיות כתב גדולות, כתובות בדיו אדום, כנראה. ההבהוב, אף שבהיר היה די־הצורך, בן־הרגע היה. אף על פי כן, לולא נרגש הייתי מדי, יכולתי להספיק לקרוא את כל שלושת המשפטים אשר לנגדי – שכן ראיתי כי שלושה הם. אכן, בלהיטותי לקרוא את כולם בבת־אחת, לא הצלחתי לקרוא אלא שש מלות הסיום, אשר ככה נראו – “דם – חייך תלויים בהיותך נסתר מעין”.

לוא נתן לי לעמוד על מלוא תכנה של האגרת – על מלוא משמעותה של האזהרה אשר ככה בקש חברי להזהירני, ברי לי גם ודאי כי אותה אזהרה, אף אלו ספרה עלילת שנאה נוראה־מהבע, לא יכלה לתת בלבבי גם עשירית מן המגור, מגור מזַוֵע ואין הֶגדר, אשר נסכה עלי ההתראה המקוטעת. והנה עוד “דם”, מלה זו דוקא – זו הטעונה רז, וסבל, ואימים כל־כך בכל עת – מה עמוסת־פּשר נראתה זו עתה – מה קרה וכבדה נחתה בסתימותה (מהיותה נתוקה ממלים שלפניה, אשר תבהרנה או תמתקנה אותה), בתוך עבי אפלת כלאי, אל קרב סתרי נשמתי!

אוגוסטוס, בלי ספק, היו טעמו ונמוקו עמו כאשר חפץ כי אשאר נחבא, ואני בראתי לי רבוא השערות באשר לטעמו ולנמוקו – אולם נבצר ממני למצוא לתעלומה פתרון מספיק. אך שבתי מדרכי האחרונה אל המאורה, ובטרם אסב דעתי אל מנהגו המיוחד־במינו של ‘נמר’, נמניתי וגמרתי להשמיע את קולי באזני אנשי הספינה, ויהי־מה, או, אם לא אצליח בזאת מיד, לנסות ולהבקיע לי דרך בעד לספון התחתי של הספינה. מעט הבטחה אשר בטחתי ביכלתי לבצע אחד משני הדברים האלה, בהגיע מים עד נפש, היא נתנה בי אומץ (אשר לא היה קם בי לולא כן) לשאת צרה ופגע. אכן, המלים הספורות אשר קראתי הדירוני משתי הברירות האלו האחרונות, ולראשונה הרגשתי עתה בכל מרודי גורלי. גל יאוש עברני ואני שבתי נפלתי על המזרן, ומשך יום ולילה לערך שכבתי שם כמו הלום־חושים, ורק לרגעים ידעתי הפוגות בינה וזכרון.

לבסוף קמתי שוב, ואהי הוגה במגורים אשר סביב לי. ספק רב אם עוד כ"ד שעות אוכל להתקים בלי מים – יותר מכן ודאי לא אוכל. בראשית ימי כלאי לגמתי בלי חשבון משקויי־החזוק אשר הכין לי אוגוסטוס, אך אלה רק עוררו בי קדחת, ואת צמאי לא שברו גם במשהו. עתה לא נותרה לי כי אם רביעית הלוג של ליקר־אפרסקים עד אשר היה תועבת מעי. לנקניק לא היה שריד; מקתלי החזיר לא נותרה אלא פּסת עור קטנה; ואת כל הפּכסמים, מלבד שברי פכסם אחד, אכל ‘נמר’. להוסיף על צרותי, מצאתי כי כאב־ראשי גובר מרגע לרגע, ובצדו כמין תעתוע־חושים אשר הציקוני מעט או הרבה למעת הרדמי ראשונה, זה כמה שעות לא נשמתי אלא במירב הקושי, ועתה היה כל נסיון נשימה מלווה פּרכוסי־עוית מדכאים ביותר בחזה. אולם עוד דבר אחד החרידני, ממין אחר לגמרי, ואימיו המציקים של זה הם בעיקר אשר המריצוני לקום מרבצי. הדבר הזה היה אורח הכלב ורבעו.

ראשונה הבחנתי בשנוי במנהגו כאשר שַפתי את הזרחן על הניר בנסיוני האחרון. עודי שף, חכך הכלב חטמו על ידי בנהמה כבושה; אולם אני נפעם הייתי אז מכדי שאתן הרבה מדעתי על הדבר. מהרה לאחר־מכן, הלא תזכרו, נפלתי על המזרן וכמין תרדמת־נשיה נפלה עלי. תכף הרגשתי בקול שריקה מיוחד־במינו סמוך לאזני, ואמצא כי מ’נמר' הוא, הנושם ונושף בכבדות כמו במירב ההתרגשות, וגלגלי עיניו בורקים עזה בחשכה. דברתי אליו, והוא ענני ברטון כבוש, ויחריש. תכף שבה חטפתני התרדמה, אשר ממנה הקיצותי שוב כבתחלה. דבר זה חזר שלש־ארבע פעמים, עד שלסוף מלאתי פחד כדי־כך שנעורתי תומם. לעת הזאת רבוץ היה הכלב אצל פתח התיבה, מנהם נוראות, וגם אם בכבוש קמעה, וחורק שניו כנאחז שבץ. לא פקפקתי בכך שחוסר המים או דחיסות האויר שבספינה הוציאוהו מדעתו, ולא ידעתי מה אעשה. לא יכולתי לקום עליו להרגו, אולם דומה היה שדבר זה הוא הכרח גמור לשלומי. ברור ראיתי את עיניו נעוצות בי במבע איבה שאין־כמוה, ובכל רגע צפיתי כי יסתער עלי. לבסוף לא יכולתי שאת עוד את מצבי הנורא, ואגמור אומר להחלץ מן התיבה ויהי־מה, ולהמיתו, אם יאלצני לכך בהתנגדותו. בכדי לצאת, היה עלי לעבור על גופו ממש, והוא כבר כמו נכון לכך מראש – התרומם על קדומניותיו (כפי שהבחנתי על־פי השנוי במעמד עיניו), ויחשוף את כל מלתעותיו הלבנות המצהירות. נטלתי את מותר קרום־החזיר, ואת הבקבוק אשר בו הליקר, ואצמידם אל גופי, עם סכין־גדולה שהשאיר לי אוגוסטוס – ואחר, מתעטף באדרתי היטב ככל־האפשר, גחתי אל פּי התבה. אך עשיתי זאת, והכלב זנק אל גרוני בנהימה גדולה, בכל כובד גופו הלם את כתף ימיני, ואני נפלתי נפילה רבה שמאלה, בעוד הכלב המתעבר חולף־שוטף מעלי. נפלתי על ברכי, ראשי כבוש בשמיכות, והללו גוננו עלי מפני הסתערות־חימות שניה, כאשר הרגשתי איך השנים החדות ננעצות ברב־כוח בצמר העוטף לגרגרותי – אכן, למזלי, בלא שתבקענה בעד כל הקפלים. עתה מוטל הייתי מתחת לכלב, וברגעים מספר הנה יכריעני. היאוש נתן בי כוח, ואני הרהבתי קום, בחוזק־יד נערתיו מעלי, גורר עמי את השמיכות מן המזרן. את אלו השלכתי עליו עתה, ובטרם יספיק להחלץ חמקתי מן הפּתח ואגיפהו היטב בפניו. אכן, בתגרה זו נאצלתי לשמוט את־מעט קרום החזיר, ועתה מצאתי כי אין לי דבר מלבד רביעית הלוג ליקר להחיות את נפשי. אך חלפה בי מחשבה זו, חשתי כי נשטף אני מין גל של הפקרות, בדומה לילד מפונק כשהוא במסבות כעין אלו. הגשתי את הבקבוק אל שפתי, ואערהו עד תומו, ובחרי־אף השלכתיו ארצה.

אך נדם הד הנפץ, והנה שמי נהגֶה בקול להוט אך כבוש, מעבר המהגית. כה מפתיע היה דבר אשר כזה, וכה עזה היתה הרִגשה אשר העיר בי הקול, עד כי שוא נסיתי לענות. הדבר לא היה בפי, ואחוז מורא פּן ידמה חברי כי מתי ושב מבלי אשר ינסה להגיע אלי, עמדתי בינות לארגזים סמוך לפתח התיבה, מרעיד כבעוית, מתנשף ומתאמץ להשמיע קול. לוא אלף מלים תלויות היו בהברה אחת, לא יכולתי להגותה. ניע־מה נשמע עתה בקרב העצים מעט הלאה למקומי. מהרה הועם הקול, עוד ועוד. האוכל לשכוח את רגשותי ברגע הזה? הולך הוא – חברי, עמיתי, אשר ממנו זכאי הייתי לדרוש כה הרבה – הולך הוא – עזוב יעזבני – הלך לו! הנח יניח לי להספות במסכנות, לגווע במבעית ובנתעב בבורות־כלא – והלא מלה אחת, הברה אחת, עשויות להצילני – אפס אותה הברה יחידה לא אוכל להשמיע! מובטח אני כי ידעתי אז רבוא חבלי מות. מוחי תעה שכור, ואפול, נחלה עד־מות, אל פאת תיבה.

כנפלי נתר הסכין מחגורת מכנסי, ובקל קשקוש שמט אל הרצפּה. מעולם לא ערבה כה לאזני העתירה שבמנגינות! בדאגה שאין כמוה כריתי אוזן לשמוע איך יגיב אוגוסטוס על השאון – כי ידעתי אשר אך אוגוסטוס הוא אשר קרא בשמי. רגעים אחדים היתה דממה. אחר שמעתי שוב את המלה “ארתור!” הנשנית בקול נמוך וחדור הסוס. התקוה השבה לחיים גאלה בי בבת־אחת את כוח־הדבר, ואזעק עתה מרום קולי, “אוגוסטוס! הו, אוגוסטוס!” “הס, דום בשם אלוהים”, השיב ברטט־חרדה: “אהיה עמך מיד – אך אעשה דרכי בספנה”. שעה ארוכה שמעתיו עובר בתוך העצים, וכל רגע כימי־דור היה בעיני. לאחרונה הרגשתי והנה ידו על שכמי, ובתוך כך הגיש בקבוק מים אל שפתי. רק אותם שנושעו פתאום מלוע קבר, או שידעו יסורי־צמא לבלי־שאת במסבות חמורות כאותן שהייתי נתון בהן בכלאי הנדכה, רק אלה ישכילו להבין לרגשי ההתלהבות שאין־להביעם אשר העירה בי אותה לגימה ארוכה מן היקר בכל המעדנים הגשמיים.

כאשר שברתי את צמאי כלשהו, העלה אוגוסטוס מכיסו שלושה־ארבעה תפוחי־אדמה מבושלים, אשר זללתים בתאוה שפוכה. הוא הביא עמו מאור בפנס אפל, והקרנים הנעימות יקרו בעיני לא־פחות מן המאכל והמשקה. אולם רוחי קצרה לשמוע את סבת העדרו הממושך, והוא החל לספר לי מה ארע על הספון בתקופת כליאתי.

 

פרק ד    🔗

דו־התרנית הפליגה, כאשר דמיתי, כשעה לאחר שעזב את משמרתו. הדבר היה בעשרים ליוני. הזוכר יזכור כי אז כבר הייתי בספנה זה שלשה ימים; ומשך אותו פרק־זמן היתה על הספּון המולה כה מתמדת, והתרוצצות כה מרובה לכאן ולכאן, בפרט בתא ובמדורים, עד כי לא היה בידו לבקרני מבלי להסתכן בגלוי סודה של המאורה; כאשר בא סוף־סוף הבטחתיו כי אכן שלום לי; כיון שעדין היה צופה לשעת־כושר ביומים שלאחר־מכן – אף שעדין היה צופה לשעת־כושר לרדת, רק ביום הרביעי נמצאה לו הזדמנות לכך. פעמים אחדות בפרק־בינים זה החליט להודיע לאביו את דבר ההרפתקה, ולהעלותני מיד; אולם עדין קרובים היינו מדי אל ננטקט, ולפי קצת דברים שהפליט הקפיטן ברנרד, ספק היה אם לא ישוב אחור תכף אם יתגלה לו כי אני בספינה. לבד מזאת, כאשר הפך בדברים, לא יכול אוגוסטוס לציר לעצמו – כך סח לי – כי אחסר דבר, או כי אהסס, במקרה כזה להשמיע קולי במאורה. הנה כי כן, כשעין בדברים היטב, גמר אומר להניח ממני עד אם תכשר השעה לבקרני באין מבחין. דבר זה, כאמור, לא ארע אלא ביום הרביעי לאחר שהביא לי את השעון, הוא היום השביעי לרדתי אל הספנה. אז ירד מבלי קחת עמו לא מים ולא צידה, כי קודם־כל התכון להסב את שימת־לבי, ולקרוא לי לבוא מן התיבה אל המאורה, – ואז יעלה אל המדור ויביא לי משם מלאי צידה. כרדתו לתכלית זו מצא כי ישן אני, שכן דומה כי נוחר הייתי בקול גדול מאד. לפי כל החשובים שיכול אני לחשב בענין זה, ודאי היתה זאת התרדמה שנפלה עלי תכף לאחר שחזרתי מן המאורה והשעון בידי, ואשר ודאי נמשכה אפוא יותר משלושה ימים ושלושה לילות למצער. לאחר זמן נמצאתי למד, הן מתוך נסיוני אני הן מתוך הבטחות זולתי, מה־יפליא להרדים הבאוש העולה משמן־דגים נושן במקום דחוס; וכשאני מהרהר במצבה של הספנה בה הייתי אסור, ובתקופה הארוכה שהיתה דו־התרנית משמשת לציד לויתנים, נוטה אני יותר להתפלא על שהקיצותי בכלל, לאחר שנרדמתי, מאשר על כך שישנתי בלא הפסק כל אותו פרק־זמן שצוין למעלה.

אוגוסטוס קרא אלי תחלה בקול נמוך ובלא שיסגור את המאורה – אולם אני לא עניתיו. אז הגיף את המאורה, וידבר אלי בקול רם יותר, ולסוף בקול גדול מאד – ואני הוספתי לנחור. עתה לא ידע מה יעשה. עד שיעבור בתוך העצים אל תיבתי יחלוף זמן־מה, ובינתים ירגיש בהעדרו הקפּיטן ברנרד, שהיה נזקק לשרותיו בכל רגע, בסדורם והעתקתם של מסמכים הקשורים בעסקי הנסיעה. משנמלך בדעתו החליט אפוא לעלות, ולחכות להזדמנות אחרת לבקרני. הנקל היה לו להחליט כן, לפי ששנתי נראתה לו שלוה ביותר, והוא לא יכול לשער כי הציקתני כליאתי במשהו. רק חרץ כאשר חרץ, והמולה בלתי־רגילה הסבה את שימת־לבו, המולה אשר כמו מן התא תבוא. ככל אשר יכול נחפז לקפּוץ מן המאורה, סגרה, ויפתחו הָטֵחַ את דלת מדורו. אך הציג כף רגלו על הסף, ואקדוח נצנץ למולו, ובו ברגע הכריעתו חבטת אנקול כבד.

יד חזקה לפתה את גרונו בעז, והוא לא יכול למוש מרצפת התא; עם זאת ראה ראָה את המתרחש סביבו. אביו היה כפות יד ורגל, סרוח על שלבי סולם המעלות הראשי, ראשו כלפי מטה, ובמצחו פצע עמוק אשר ממנו מקלח הדם בלי־חשך. הוא לא הוציא הגה, ונראה היה בו כי גוסס הנו. עליו נצב החובל הראשון, מציץ בו בארשת לעג שטנית, ומחפש בישוב־דעת בכיסיו, אשר מהם אכן העלה ארנק גדול ומד־זמן. שבעה מחבר האניה (ובכללם הטבח, כושי) נוברים היו במדורים בשמאל הספינה למצוא נשק, ומהרה הצטיידו שם ברובים ותחמושת. לבד מאוגוסטוס והקפיטן ברנרד, היו בתא תשעה אנשים בסך־הכל, ואלה מן הפּריצים שבאנשי הספינה. הנבלים עלו עתה אל הספון, ואת ידידי לקחו אתם, לאחר שחבשו את זרועותיו מאחרי גבו. הם כונו צעדיהם אל מדור־המלחים, שהוגף – שנים מן המתמרדים עומדים אצלו בגרזנים – ושנים עומדים גם במִפְתח־הראש. החובל קרא בקול גדול: “אתם שומעים שם למטה? השתלחו הנה, אחד־אחד – שימו־לב, אתם – ובלי טענות־ומענות!” עברו כמה דקות עד שיופיע מי; – לסוף גח אנגלי אחד, שהפליג כדרדק־מלחים, והוא ממרר בבכי, ומפיל תחנתו הנכנעת לפני החובל שיחוס על חייו. התשובה היחידה היתה מחי־גרזן על מצחו. האומלל נפל אל הספּון בלא להוציא אנחה, והטבח השחור הניפו בזרועותיו כהנף ילד והטילו הימה. כיון ששמעו האנשים אשר למטה את החבטה ואת צלילת הגופה, שוב אי־אפשר היה להניעם לההין לעלות לא באיומים ולא בהבטחות, עד שהוצע להדיחם בעשן. אז התפרצו הללו כאחד, ורגע דומה היה כי אולי תגאל הספינה מידי המתמרדים. אפס הללו הצליחו לבסוף לסגור את מדור־המלחים סגור היטב בטרם יגיחו יותר מששה מיריביהם. אלה הששה, כיון שמצאו עצמם פחותי־מספר כל כך ונטולי נשק, נכנעו לאחר תגרה קצרה. החובל שעשעם במלים נאות – בלי־ספק על־מנת להניע את הנותרים למטה להכנע, שכן לא התקשו הללו לשמוע את כל הנאמר על הספּון. התוצאה הוכיחה את פקחותו, לא־פחות משהוכיחה את נבלותו השטנית. כל אשר במדור־המלחים הודיעו מיד כי נכונים הם להכנע, ואחרי עלותם, אחד־אחד, נעקדו והושלכו על גביהם, עם הששה הראשונים – ויהי מספר כל אנשי הצות אשר לא השתתפו במרידה עשרים־ושבעה איש.

חזיון טבח מזוע התחולל עתה. הימאים העקודים נגררו אל הסולם החיצון. כאן עמד הטבח, והוא מנחית גרזנו על ראש כל קרבן עם ששאר המתקוממים מטים אותו בכוח מן הספינה ולחוץ. בדרך זו נספו עשרים־ושנים, ואוגוסטוס אמר נואש לחייו, ומרגע לרגע צפּה לבוא תורו. אולם דומה היה כי עתה נלאו הנבלים, או אולי קצו במדת־מה במלאכת־הדמים; כי ארבעה האסירים הנותרים, יחד עם רעי, אשר הושלך אל הספון עם השאר, נתנה להם ארכה. כאשר שלח החובל להביא רום, וכל חבורת המרצחים היטיבו לבם בסובא, עד בוא השמש. או אז החלו נצים בדבר גורל השרידים, שרבצו מרחק לא־יותר מארבע פסיעות מהם, ואזניהם קולטות כל מלה. קצת מן המתמרדים כמו הרך המשקה את לבבם, כי כמה קולות ענו ואמרו כי ראוי להתיר את השבויים כליל, על תנאי שיצטרפו למרידה ויחלקו ברווחים. אכן, הטבח השחור (שמכל הבחינות היה שד־משחת, ושדומה היה כי השפעתו אינה נופלת מזו של רב־החובל עצמו, אם אינה עולה עליה) לא אבה שמוע לשום הצעה ממין זה, ויהי טוען וחוזר וטוען כי יש את נפשו לשוב אל מלאכתו בסולם החיצון. שחק המזל והוא היה הלום־יין כדי־כך שבנקל עצרו בו אותם שהיו צמאי־דמים פחות ממנו, ובכללם איש בשם דִירְק פּיטֶרס. האיש הזה היה בן אשה אינדית משבט אוֹפְסַרוקָה, היושבים במשגבי ההרים־השחורים, סמוך למוצא הנהר מיסורי. אביו סוחר פרוות היה, כמדומה, או למצער קשור בתחנות־הסחר האינדיות על נהר לואיס. פּיטרס עצמו היה אחד האנשים איומי־המראה אשר חזיתי מעודי. קטן קומה היה, לא יותר מארבע רגלים ושמונה זרתות גבהו, אולם אבריו כמו עם אברי הרקולס קורצו. ידיו, בפרט, אדירות היו לעובי ולרוחב כדי־כך שכמעט לא דמו לידי אנוש. זרועותיו גם רגליו עקולות היו עקילה משונה ביותר, וכמו נטולות היו גמישות מכל־וכל. ראשו נשחת־תואר היה באותה מדה, גומה בקדקדו (כמו זו שבראש רובם של כושים), והוא קרוח בתכלית. לכסות על מום אחרון זה, שלא בא מחמת זקנה, נושא היה ברגיל פאה־נכרית מעשה כל חומר דמוי־שער שנקלע לידיו – פעמים עור של כלב ספרדי או של דוב־אפור אמריקאי. בשעה המדוברת היה ראשו חבוש פסה של אחד שלחי הדוב האלה; והיה זה מוסיף לא מעט על אימת־האכזריות הטבועה בפרצופו, שהיה בו מטיבם של בני שבט אופסרוקה. הפה נמשך כמעט מאוזן עד אוזן; השפתים דקות היו, ובדומה לקצת חלקים אחרים בגוו, כמו משוללות היו רכות־שבטבע, ולפיכך לא היה שום רגש שבעולם משנה את הארשת השוררת. ארשת שוררת זו יוכל אדם לצירה לעצמו אם יתן אל לבו שהשנים בולטות וארכות היו להפליג, ומעולם, בשום מקרה, לא כסו השפתים אף את קצתן. אם היית מעביר מבט של־אגב על אדם זה, אפשר היה מצטיר לך כמי שמתעות בצחוק; אולם עם מבט שני מתעוררת היתה בך הכרה מרעידה, שאם על שמחה מורה ארשת שכזאת, הרי שמחת־שדים היא זו. מעשיות הרבה מהלכות היו על יצור מופלא זה בקהל יורדי־הים של ננטקט. מעשיות אלו מספרות על כוחו העצום שעה שהוא נרגז, וקצת מהן עוררו ספק בשפיותו. אולם על ספונה של ‘גרמפּוס’ דומה שנהגו בו, בעת ההתמרדות, יחס שעיקר־עיקרו הלעג. הארכתי ככה בפרטים בדברי על דירק פּיטרס, לפי שעם כל מראית־האימות אשר לו, הרי הוא שסיע יותר מכל להציל את חייו של אוגוסטוס, ולפי שתכופות יזדמן לי להזכירו להבא בפרשת סיפורי – ספור אשר, אומר־נא פה, בחלקיו הבאים ימצא מכיל ארועים היוצאים כל־כך מגדרו של נסיון־אנוש, ומשום כך – כה רחוקים מהתקבל על דעת אנוש, עד כי ממשיך אני בלא כל תקוה לקנות אמון באשר אספּר, ועם זאת בוטח אני נאמנה בזמן ובהתקדמות המדעים שיאמתו קצת מן החשובים ומן המוקשים שבמאמרותי.

לאחר הסוסים הרבה ושתים־שלש מריבות עזות, הוחלט לבסוף שכל האסירים (להוציא את אוגוסטוס, שפּיטרס התעקש דרך לצון לעשותו לו לבלר) ישולחו על פני המים באחת סירות־הלויתנים הקטנות ביותר. החובל ירד אל התא לראות אם עוד הקפּיטן ברנרד חי – שהרי יזכור הזוכר כי כאשר עלו המתמרדים הניחוהו למטה. עד מהרה הופיעו השנים, הקפּיטן חוור כמות, אלא שהתאושש מעט מפּצעו. הוא פנה אל האנשים בקול לא־נשמע כמעט, פצר בם שלא ישלחוהו במים, אלא ישובו לתפקידם, אף הבטיח שיביאם אל כל חוף שירצו, ולא ינקוט שום צעד להביאם לדין. משול היה לאדם הזורה דבריו לרוח. שנים מהפּריצים תפסוהו בזרועותיו וישליכוהו מן הספינה אל הסירה, שאותה שלשלו שעה שירד החובל מטה. אז התירו את אסורי ארבעה האנשים הרבוצים על הספון ויצוום לבוא אחריו, והם עשו כמצווה עליהם בלא כל נסיון התנגדות – רק אוגוסטוס עוד נשאר בחבלי מכאוביו, אם כי שאף והתפלל רק לרשות שתנתן לו להפּרד מאביו לשלום. חופן פּכסמי־ים וכד מים שולשלו עתה מטה; אולם לא תורן ומפרש, לא משוט ומצפּן. הסירה נקשרה אל הירכתים בחבל ודקות מספּר נמשכה, ואותה עת נועצו המתמרדים עוד פעם אחת – אחר בותק החבל. לעת ההיא רד לילה – ירח וכוכבים לא נראו – והים נשא גלים רדודים ורגוזים אף כי לא נשבה רוח תקיפה. הסירה נעלמה כהרף־עין, ולא תקוה רבה נשקפה לקרבנות בישי־המזל אשר בתוכה. אכן מקרה זה ארע בקו־הרוחב הצפוני '30 35⁰, ובקו האורך המערבי '20 61⁰, לאמור: מרחק לא גדול מאיי ברמודה. כיון שכך נסה אוגוסטוס להתנחם במחשבה כי הסירה אולי תצליח להגיע ליבשה, או שתקרב כדי־כך שתזדמן לפני כלי־שיט מנגד לחוף.

עתה עטתה דו־התרנית את כל מפרשיה, ותצלח בארחה דרומית־מערבית – המתמרדים חרשו איזו מזימת שוד־ים, אשר בה אמורים היו, לפי כל שנתן להבין, לעצור איזו ספינה בדרכה מאיי הכף־הירוק אל פורטו־ריקו. איש לא שת לבו אל אוגוסטוס, אף התירו את אסיריו ויניחוהו להלך בכל אשר ירצה מסולם־התא והלאה. דירק פּיטרס נהג בו חסד־מה, ובמקרה אחד הצילהו מאכזריות הטבח. חייו עדין תלויים היו לו מנגד, הואיל והאנשים סבואים היו בתמידות, ואי־אפשר היה לסמוך על כך שיוסיפו לחמלו או להתעלם ממנו. אכן, לפי מה שספּר היתה דאגתו אלי הצד המדכא ביותר שבמצבו; ואמנם, מעולם לא היה לי יסוד לפקפק בכנות ידידותו. לא אחת גמר אומר להודיע למתמרדים את סוד היותי בספינה, אולם התאפק, קצת משום שזכר את מעשי־התועבה אשר חזה כבר, קצת משום שקוה כי במהרה יוכל להחיש לי ישע. על־מנת כך היה דרוך על המשמר תמיד; אולם, חרף ההשגחה הדרוכה ביותר, חלפו שלושה ימים אחרי שלוח הסירה ושעת־כושר לא נזדמנה. לסוף, במוצאי היום השלישי, נתרגשה רוח עזה מפּאת מזרח, וכל המלחים נקראו לאסוף מפרשים. בתוך הערבוביה עשה דרכו מטה באין רואה, וירד אל המדור. מה־רבו צערו ומגורו כאשר ראה כי נעשה זה מקום לגנוז בו כל מיני אפסניה־של־ים וכלי־אֳנִי, וכי כבל־שלשלת, כמה אמות־ים² ארכו, שהיה גלול תחת סולם־הראש, נסחב כדי לתת שמה מקום לאיזה ארגז, והוא מוטל עתה מעל למאורה ממש; מן־הנמנע היה להזיז את זה מבלי שיתגלה הדבר, והוא שב אל הספּון מהרה ככל האפשר. כאשר עלה תפס לו החובל בגרונו ושאלו מה־זה עשה בתא, וכבר אמר להשליכו מן הספּון המימה, אפס כי שוב נצלו חייו הודות להתערבותו של דירק פּיטרס. עתה הושמו ידי אוגוסטוס באזיקים (כמה זוגות אזיקים היו בספינה), ורגליו נקשרו־הודקו יחדו בחבל. אז לקחוהו אל המהגית, וישליכוהו אל תא־משכב תחתי סמוך אל מחיצות מדור־המלחים, בהבטחה כי לעולם לא ישוב להציג רגלו על הספּון “עד שתחדל דו־התרנית להיות מה שהיא”. כך התבטא הטבח, אשר הטילו אל תא־המשכב, – כמעט לא יתכן לאמר, מה היתה הכונה המדויקת שבמימרה זו. אכן, המעשה כולו הוא שהיה לי, בסופו של דבר, לישועה, כאשר יֵראה עוד מעט.

 

פרק ה    🔗

דקות אחדות אחרי שעזב הטבח את מדור־המלחים, היה אוגוסטוס שרוי ביאוש גמור, ושוב לא קוה לצאת חיים ממשכבו זה. עתה נמנה וגמר להודיע לאיש הראשון שיזדמן למטה על מצבי, שכן סבר כי טוב־טוב לי שאנסה מזלי עם המתמרדים משאובד בצמא בספנה – כי הלא יצאו עשרה ימים מאז נחבשתי בראשונה, וכד מימי בדוחק היה נאמן אף לארבעה ימים. עודו מהרהר בענין זה, עלה פתאום בדעתו כי אולי יותן לבוא עמי בדברים בדרך הספנה הראשה. לולא היו המסבות כאשר היו, היו הקושי והסכון שבמעשה מניאים אותו מנסות בו; אולם עתה מועט היה סכויו לחיות, מכל־מקום, ולפיכך לא היה עשוי לאבד הרבה; כי כן שם כל מעיניו במשימה זאת.

ענין ראשון היו אזיקיו. בראשונה לא ראה כיצד יסירם, גם החשש כי ככה יסַכלו אלה את עצתו מעיקרה; אולם כאשר היטיב התבונן גלה כי הנחושתים אפשר לו לאדם לנשלן ולהעלותן כרצונו, בלי קושי וצוקה הרבה, פשוט על־ידי שידחק ידיו בעדן, – כי על כן לא היו אזיקים אלה יפים לאסור בהם צעירים שהקטנות בעצמותיהם נכנעות ללחץ קל־מהרה. עתה הנה התיר את רגליו, את החבל הניח בדרך שמיד יותן להתקינו שוב, אם יקרה וירד מי, ויגש לבדוק את המחיצה מקום שהיא חבורה אל תא־המשכב. המחיצה עשויה היתה כאן לוחות אורן רכים, זרת אחת לעובי, והוא ראה כי בעמל מעט יוכל להבקיע דרכו באלה. עתה נשמע קול מאצל הסולם של מדור־המלחים, והוא אך הספיק לתת את יד ימינו לתוך אזיקה (את השמאלית לא חלץ) ולכרוך את החבל בקשר רפוף על קרסולו, והנה ירד פיטרס למטה, ואחריו, ‘נמר’, אשר מיד קפץ לתוך תא־המשכב וירבץ. את הכלב הביא לספינה אוגוסטוס, אשר ידע עד־מה קשור אני אל החיה, ודִמה כי אשמח אם יהיה עמי זה במסע. הוא עלה אל ביתנו לקחתו תכף לאחר שהביאני בספינה ראשונה, אולם לא זכר לצין את הדבר כהביאו את השעון. מאז ההתמרדות, לא ראהו אוגוסטוס קודם שיופיע עם דירק פיטרס, גם נואש ממנו, כי סבר שמישהו מפריצי־האדם הזדים שמכנופית החובל הטילוהו הימה. אחרי כן התברר כי זחל אל חור שמתחת לסירת־לויתנים ולפי שלא יכול ליסוב בו, נבצר ממנו להחלץ משם. לבסוף שחררו פיטרס, ובכמין סבר־פנים אשר היטב ידע רעי להעריכו, והביאהו אליו עתה למדור־המלחים להיות לו חבר; אגב כך הניח לו קצת בשר כבוש במלח ותפוחי־אדמה, עם פחית מים; אחר יצא אל הספון, והבטיחוהו כי למחרת יביא עמו עוד דבר מאכל.

משיצא הלז התיר אוגוסטוס שתי ידיו מן האזיקים ואת רגליו התיר. אחר גלל את ראש המזרן אשר עליו היה שוכב, ובאולרו (הפּריצים לא ראו טעם לחפּש בכליו), החל חותך בעוז באחת מלוחות המחיצה, סמוך ככל האפשר אל הרצפה. הוא בחר לחתוך שם, שאם יפסיקוהו פתע יוכל להסתיר מעשיו על־ידי שישמיט את ראש המזרן למקומו. אכן, מותר אותו יום לא חלה שום הפרעה, וכרדת הליל היתה המחיצה חלוקה תומם. כאן יש לצין שאיש מאנשי הצות לא היה ישן במדור־המלחים, לפי שמאז המרידה דרים היו כולם בתא, שותים את יינותיו של הקפיטן ברנרד ומתפטמים במזונותיו, ולא נתנו דעתם על נהול הספינה, אלא כשעור ההכרח הגמור. הדברים האלה נמצא שהיו למזלי ולמזלו של אוגוסטוס; שלולא הם, נבצר ממנו להגיע אלי. אם כה ואם כה, המשיך אוגוסטוס בלב בוטח בזממו. אכן, עוד מעט והאיר היום כאשר גמר להבקיע את הקרש בשניה (לערך בגובה רגל מעל לחתך הראשון), וככה קרה לו כַו בו יוכל לעבור בנקל אל הספון התחתי הראשי. משהגיע לשם, עשה דרכו בעמל מועט אל המפתח־הראשי התחתי, אף כי בעשותו כן הוצרך להשתחל על־גב טורי חביות־שמן צבורות כמעט עד גובה הספּון העלי, ובדוחק הספיק הרֶוח לגופו. כאשר הגיע אל המפתח, מצא כי “נמר” בא אחריו מטה, נדחק בין שתים שורות של חביות. מכל־מקום, מאוחר היה עתה מלנסות להגיע עדי בטרם־שחר, לפי שעיקר הקושי היה לעבור בתוך המטענים הדחוסים בספנה התחתית. אשר על כן החליט לשוב, ולהמתין עד הלילה הבא. מתוך כונה זו החל מרפה את המפתח שלא להתעכב הרבה בבואו שוב. אך רפּהו, ו“נמר” עט בלהוט אל הפּתחון הקט שנקקרע, רחרח רגע, ואחר השמיע יבבה ממושכה, עם שהיה סורט בצפּרניו, כמבקש להסט את המכסה בכפּותיו. מתוך מנהגו ברור היה שמרגיש הוא כי אני בספנה, ואוגוסטוס סבר כי אולי יוכל להגיע אלי אם יורידהו מטה. לעת הזאת עלה בדעתו לשלוח את הפתק, הואיל ורצוי היה ביותר שלא אנסה לפרוץ לי דרך החוצה, על־כל־פנים – לא במסבות־שבעין, ולא היה שום בטחון בכך שהוא עצמו יגיע אלי למחרת, כחפצו. גלגולי הדברים הורו מה­־טוב היה שצץ הרעיון הזה במוחו; שכן, לולא קבלתי את האגרת, בלי־ספק נתלה הייתי באיזו תכנית, נואשה ככל שתהיה, להזעיק את צות־הספינה, ועקב כך ודאי היו חיי שנינו עולים קרבן.

כיון שהחליט לכתוב, היתה הקושיה איך להשיג את צרכי הכתיבה. מחצצת שנים ישנה נטלה ונעשתה עט; וזאת אגב משוש בלבד, לפי שחשכה שחורה־משחור עומדת היתה בבין־הספונים. ניר שמש גבו של מכתב־העתק, מכתבו המזויף של מר רוס. זו היתה הטיוטה הראשונה; אולם הואיל ולא היה חקוי כתב־היד נאמן כל צרכו, כתב אוגוסטוס נוסח שני, ואת הראשון תחב, לטוב־המזל, בכיס מקטרנו, מקום שנתגלה עתה. רק דיו חסר היה עתה, ותחליף נמצא לו מיד על־ידי סריטה קלה באולר בגב אצבעו, קצת מעל לצפורן – שפעת דם זבה, כרגיל בפצעים באותו מקום – עתה נכתב הפתק, ככל שניתן לכתבו בחשכה ובתנאים ההם. הוסבר בו בקצרה כי מרידה התחוללה; כי הקפיטן ברנרד שולח בים; וכי רשאי אני לצפות להרחה מיד במה שנוגע לצידה, אפס אל אהין להקים רעש. סיומו של הפתק היה במלים: “כתבתי זאת בדם – חייך תלויים בהיותך נסתר מעין”.

את פסת הניר הזאת כרך אוגוסטוס על הכלב וישלחוהו בעד המפתח, והוא עצמו חפז לשוב אל מדור־המלחים, מקום שלא מצא כל יסוד להאמין כי היה בו מי מאנשי הצות בהעדרו, להסתיר את החור במחיצה, תקע את סכינו סמוך מעליו, ובו תלה מעיל־מלחים שמצא בתא־המשכב. אחר שב ונתן ידיו באזיקים ואת קרסוליו בחבל.

אך סים את הסידורים האלה ודירק פיטרס ירד ובא, שתוי מאד, אולם במצב־רוח מצוין, ועמו מנת יומו של ידידי. מנה זו כללה תריסר תפוחי־אדמה צלויים גדולים, ופך מים. שעה קלה ישב על גבי ארגז אצל המשכב, והפליג בדברים על החובל ועל כל עסקי הספינה. מנהגו גחמני היה ביותר, אף תמהוני. רגע גם נבהל אוגוסטוס מאד מפני רבעו המשונה. לבסוף, מכל־מקום, עלה אל הסיפון, ממלמל ומבטיח להביא לאסירו סעודה נאה למחרת. משך היום ירדו ובאו שנים מן הצות (אנשי צלצל), בלוית הטבח, ושלשתם כמעט הלומי סובא. בדומה לפיטרס לא הססו מדבר באין־מעצור על תכניותיהם. נראה היה כי חלוקים הם מאד ביניהם לבין עצמם באשר לאורח שיבחרו בו, ואינם מסכימים על שום דבר, פרט להתקפה על האניה שמאיי הכף־הירוק, שלקראתה צופים היו משעה לשעה. ככל שניתן לברר לא נתחוללה המרידה לשם שלל בלבד; מניע עקרי היתה טינתו האישית של החובל־הראשי על הקפיטן ברנרד. עתה דומה היה שהצות פלוגים לשתי סיעות עיקריות – אחת שהחובל בראשה, ושניה בראשה הטבח. הראשונים מבקשים היו לתפוס בספינה הנאותה הראשונה שתקרה לפניהם, ולהתקינה באחד מאיי הודו־המערבית לצרכי שיט־שוד. האחרים, כנגד זאת שהיו המרובים, ובכללם דירק פּיטרס, כוונו להמשיך באורח שהושת לה לדו־התרנית מתחלה אל דרום האוקינוס השקט; ושם לצוד לויתנים, או לנקוט פעולה אחרת, כפּי המסבות. תאוריו של פיטרס, שתכופות סובב באזורים ההם, נראה כי רבה היתה פעולתם על המתמרדים, שהיו ספק שוחרים לבצע ספק שוחרים לשעשועים. הוא סח להם על עולם מלא של חדוש ותענוגות אשר ימצא בתוך האיים הרבים־מספור שבאוקינוס השקט, על הנאת הבטחון הגמור והחופש מכל מעצור, אולם, ביתר־יחוד, על נועם האקלים, על חיי התענוגים, ועל היופי המצודד אשר לנשים. לעת ההיא עוד לא הוחלט דבר; אולם ציוריו של הימאי בן־התערובת קונים היו שליטה על דמיונותיהם הלוהטים של הימאים, וקרוב לודאי שבסופו של דבר תוגשמנה כונותיו.

שלושת האנשים הסתלקו כעבור שעה לערך, וכל היום לא נכנס איש זולתם למדור־המלחים. אוגוסטוס רבץ דומם עד הלילה כמעט, אז השתחרר מן החבל והנחושתים, ויכון לנסיונו. באחד תאי־המשכב מצא בקבוק, וימלאו מים מן הפך שהניח פיטרס, ובתוך כך מלא כיסיו תפוחי־אדמה קרים. לשמחתו הגדולה נתקל גם בפנס, ובו זנב נר־חלב. להדליקו יכול בכל רגע, לפי שהיתה אתו חפיסת גפרורי זרחן. משהחשיך כליל השתחל בפּרצה שבמחיצה, לאחר שדאג לכך שיהיו כלי־המטה נראים כאלו אדם מעוטף בהם. משיצא, תלה את מעיל־המלחים על סכינו כבתחלה, להסתיר את הכו – ואת המעשה הזה בצע על נקלה, שכן לא שב לקבוע את פסת הלוח אלא לאחר־כך. עתה נמצא על הספון־הראש התחתי, ויהי עושה דרכו, כבתחלה, בין הספון העלי וחביות־השמן בואכה המפתח־הראש. משהגיע אל זה, הדליק את זנב הנר, וירד, מגשש בעמל וטורח בתוך המטענים הדחוסים אשר בספינה. לא יצאו רגעים מספר והוא נחרד מפני הצחנה הנוראה־משאת ומפני דחיסות האויר. הוא לא יכול לשער כי בחיים אנוכי אחרי היותי כלוא עת כה רבה ושואף אויר כה מדכא. חזור וקרוא קרא בשמי, אך אני לא עניתי, וחששותיו כמו נתאשרו בכך. הספינה מתנודדת היתה בכל־עוז, ולפיכך רב היה הרעש מכדי שיהיה טעם להקשיב לאיזה קול רפה, דוגמת קול נשימתי או נחרתי. הוא פּתח את הפּנס, ויגביההו ככל האפשר בכל עת־מצוא, בכדי שאוכל לראות את האור, אם חי הנני ואדע כי ישועתי קרבה. ועדיין לא נשמע הגה מפּי וההשערה כי מַתִי החלה לובשת ודאות. אף על פי כן החליט לפרוץ דרך אל התיבה, אם יתכן הדבר, ולפחות לקבוע מעל לכל ספק את אמתות סברותיו. עת־מה התקדם במסכנות־חרדה, עד שלבסוף מצא את נתיבו גדור תומם, ולא היתה לו כל אפשרות שהיא להתקדם עוד באורח שבו התחיל. עתה הכריעוהו המון רגשותיו, והוא נפל בתוך העצים במר־יאושו ויבך כילד קטן. בעת הזאת שמע את נפץ הבקבוק אשר שמטתי. באמת, דבר־שבמזל היה המקרה הזה שכן במקרה זה, עם כל שיראה פחות־ערך, תלוי היה חוט גורלי. אכן, שנים הרבה חלפו עד שעמדתי על עובדה זו. אוגוסטוס, שבוש היה ומתחרט על חולשתו והססנותו, נמנע מלגלות לי מיד דברים שליָמים הניעתו לגלותם אחוה קרובה יותר ונטולת־סייגים. כאשר מצא כי גודרים בעדו מכשולים שלא יוכל להתגבר עליהם, החליט לחדול מנסיונו להגיע אלי, ולחזור מיד אל מדור־המלחים. קודם שנדון אותו לכף־חובה מפני כך, עלינו להביא בחשבון את המדאיג והמטריד במסבות שהיה נתון בהן. הלילה כלה היה חיש, והעדרו ממדור־המלחים אפשר שיתגלה; אף אמנם בהכרח יתגלה, אם לא יספיק לשוב אל משכבו עם שחר. נרו היה גווע בפּותה, ומאד יכבד עליו לשוב על עקביו אל המפתח בחשכה. כן יש להודות כי רשאי גם רשאי היה לחשבני מת; ואם מת הייתי אין בצע לי כי יגיע אל התיבה, והוא בסכנות אין־קץ יבוא על־חנם. חזור וקרוא קרא, ואני לא עניתי. זה לי כבר אחד־עשר ימים ולילות שלא היו לי אלא המים אשר בכד אשר הניח עמי – ואין זה מסתבר כלל שחסכתי במימי אלה בתחלת כלאי, שכן רשאי גם רשאי הייתי להאמין כי מהר אשתחרר, גם אויר הספנה ודאי נראה לו, כבואו מן האויר הצח־ביחס אשר במהגית מרעיל בתכלית, וקשה־מנשוא רב יותר מכפי שנראה לי כאשר באתי להתגורר בתיבה ראשונה – שכן חדשים הרבה קודם לכן היה המפתח פתוח בתמידות. הוסיפו על שקולים אלה את מראה־הדמים־והאימות אשר חזה רעי זה מקרוב; את מאסרו, מחסוריו, והנצלו ממיתות בנס, עם האחיזה הרפופה והמסופקת שעדין היתה לו לקיומו – מסבות שכולן כה מכוונות למוטט כל רוח – יתן הקורא את כל אלה אל לבו, וכמוני יצטער יותר משיכעס על הכשלון שנכשל ידידי, כביכול, בהפרת אמונים וידידות.

נפץ הבקבוק נשמע ברור, אפס אוגוסטוס לא היה מובטח כי מן הספנה בא הקול. הספק, בכל מקום, די היה בו להניעו להתמיד. על גבי המטענים טפס ועלה עד לסיפון התחתי כמעט, ואז ממתין בהפוגה בטלטלות הספינה, קרא אלי בקול גדול ככל אשר יכול, על אף החשש שמא ישמעוהו הצות. הזוכר יזכור כי זאת הפעם הגיעני הקול, אולם התרגשותי הנוראה כבדה עלי ולא יכולתי להשיב. עתה מובטח היה אוגוסטוס כי התאמתו הקשים בחששותיו, וירד, והוא אומר לחזור אל מדור־המלחים בלא שהיות. בחפזו נתדרדרו אי־אלו קופסות קטנות, ואת שאונן שמעתי, כזכור. דרך רבה כבר עבר בחזירתו ושוב גרמה לו נפילת האולר שיהסס. מיד חזר על עקביו, שוב טפס ועלה על המטענים, ויקרא בשמי, בקול רם כבתחלה, אחרי שהמתין להפוגה. זאת הפעם מצאתי בי קול להשיב, שטוף שמחה כי חי עודני, החליט עתה לגבור על כל קושי וסכנה ובלבד שיגיע אלי. משנחלץ מהרה ככל האפשר ממבוך העצים הסוגר עליו, פגע לבסוף בפתחון שסכויו טוב יותר בצדו, ואחרי כמה וכמה טרחות ויגיעות הגיע אל התיבה תש־כוח לגמרי.

 

פרק ו    🔗

עם שהיינו עומדים סמוך אל התיבה לא סח לי אוגוסטוס אלא את עיקריה של פרשת־מעשה זו. רק לאחר זמן הפליג בפרטי הפרטים. ירא היה פן ירגישו בחסרונו, ואני לוהט הייתי בקוצר רוחי לצאת את מקום כלאי הנתעב. נמנינו וגמרנו לעשות דרכנו מיד אל הפרצה שבמחיצה, שבסמוך אליה אשאר לפי־שעה, עם שיצא הוא לסייר. גם אחד משנינו לא יכול שאת את המחשבה ש’נמר' ישאר בתיבה; אפס השאלה היתה מה יעשה לו. דומה היה כי עתה שקט כליל, וגם בקול נשימתו לא יכולנו להבחין שעה שהסמכנו אוזן אל התיבה. אני ברי היה לי כי מת הוא, ואחליט לפתוח את הדלת. מצאנוהו שכוב מלוא־קומתו, כנראה אחוז תרדמת־חושים עמוקה, אפס חי עדין. כל רגע יקר היה, אולם אני לא יכולתי להאות לזנוח בעל־חי, שזה פעמים הביא לי ישועה, בלא שאנסה להצילו. אשר על כן גררנוהו עמנו ככל אשר נוכל, אם גם במירב הקושי והיגיעה; בתוך כך היה אוגוסטוס אנוס לטפס מעל למכשולים שבדרכנו כשהכלב הענק בזרועותיו – מעשה שברפיון גופי לא יכולתי אני לעמוד בו כל־עיקר. לסוף הצלחנו להגיע אל הפרצה, ואז השתחל אוגוסטוס, ואת ‘נמר’ דחקנו אחרי־כן. הכל נמצא בכי־טוב, ואנו השיבונו לאלוהים תודות נאמנות על כי גאלנו מן הסכנה הנוראה שארבה לנו. לפי שעה הוסכם כי אני אשאר אצל המפתח, אשר בעדו יוכל רעי להמציא לי בנקל חלק ממנת יומו, מקום שאוכל ליהנות משאיפת אויר טהור ביחס.

על־מנת לבאר קצת מחלקי פרשת־המעשה הזאת שבהם דברתי על טעינתה של דו־התרנית, ושאולי יראו מפוקפקים בעיני קצת מן הקוראים שאפשר ראו טעינה נאותה או שגורה, שומה לי להגיד בזה כי בבצועו של תפקיד זה על ספונה של “גרמפוס” התרשל הקפיטן ברנרד ביותר; אדם זה לא היה כלל ימאי זהיר או מנוסה במדה שמחיב, לכאורה, השרות רב־הסכנות שבו היה עסוק. טעינה ראויה־לשמה איננה ענין הסובל רשלנות, והרבה אסונות חמורים ביותר, אף בגבולי נסיוני שלי, נגרמו מחמת הזנחה או בורות בפרט זה. ספינות־חופים, הטוענות ופורקות משאותיהן בחפזה ובמהומה, הן העלולות ביותר להנזק מן הזלזול בטעינה היאותה. החשוב הוא שלא להניח למטען או לזברית אפשרות להסוט אף שעה שהספינה מתחבטת ומטלטלת. הנה על כן יש להקדיש שימת־לב מרובה לא רק לשעור המעמס, כי אם גם לטיב העומס, ואם שלם הוא או רק חלקי. ברוב מיני משאות מוצאת הטעינה בפועל באמצעות הברגה. הנה כך, מטען של טבק או קמח מוברג כולו לתוך הספינה בדחוס כדי־כך ששעה שפורקים את החביות או החביונות מוצאים אותן משוטחות לגמרי וזמן־מה יעבור עד שוב אליהן צורתן הראשונה. אכן הברגה זו יפה היא קודם־כל לצרכי נצולו של מירב המקום שבספנה; מצרכים דוגמת קמח או טבק, כשטוענים אותם טעינה שלמה הרי אין כל סכנה של הסט כלשהו, על כל פנים לא של הסט שיש בו משום אי־נוחיות. אמת, היו מקרים שבהם גרמה שיטה זו של הברגה הוצאות עגומות ביותר, אלא שסבתן לא היתה כלל וכלל הסכנה הכרוכה בהסטו של משא. ידוע, דרך משל, שמטען של כותן, מוברג בדחוס בתנאים מסוימים, עשוי לשסע ספינה לשסעים בלב־ים, מחמת התפשטות נפחו, כמו־כן אין ספק שאותה תוצאה חלה היתה גם בטבק, אגב תסיסתו הרגילה, לולא הרוחים הקימים מפאת עגילותן של החביות.

בעיקר יש לחשוש לסכנת הסט כשמתקבל מטען חלקי, ואז יש להשמר תמיד מפני אסון כזה. רק אותם שפגשו בסערה עזה, ושהתנסו בטלטלתה של ספינה בעת דממת־פתאום שלאחר סער, יצירו לעצמם מה־אדיר כוחן של הטבילות, ומה כוח־הדחיפה הנתן אגב כך לכל העצמים המרופים שבספינה. לעת כזאת יראה בעליל ההכרח בטעינה זהירה כשהמטען הוא חלקי. שעה שכלי־שיט, שאין חרטומיו עשויים כהלכה, ננוח (בפרט כשמפרש־ראש קטן לו), הרי תכופות יוטה לאחור; ודבר זה יחול אף בכל חמש־עשרה או עשרים דקות בממוצע, בלא לגרום תוצאות חמורות, אם אך הטעינה היא כהלכה. אכן אם על זאת לא הוקפד היטב, הרי עם נגיחת־זעף ראשונה נהפך המשא כולו אל צד הספינה הנתון מעל פני המים, וכיון שעקב כך נמנע מן הספינה לשוב אל שווי־משקלה, כמצווה עליה, ודאי שבן שניות מספר תמלא מים ותשקע. לא נפריז אם נאמר כי לפחות מחצית המקרים בהם ירדו ספינות תהומה בסערות עזות, אפשר ליחסם להסט המטען או הזברית.

עומסים בספינת מטען חלקי כלשהו, יש לכסות את כולו לאחר שהטענוהו תחלה בדחוס ככל האפּשר, ברובד של קרשי־הסט עבים, הפּרוש לרוחב הספינה כולה. על גב קרשים אלה יש להציב סמוכים ארעיים, שיגיעו עד לקורות מעל, ובכך יובטח שיהיה כל דבר נכון במקומו. מטענים של תבואה, או כל חומר דומה, מצריכים אמצעי־זהירות נוספים. ספנה שמלאוה תבואה תומם כצאתה את הנמל, משתגיע לתעודתה ימצא שאינה מלאה אלא כדי שלושת רבעיה – וזאת על אף שהמשא, כשימודנו המקבל, יעלה משקלו במדה עצומה (משום תפּיחת התבואה) על הכמות שהוזמנה. הדבר הזה סבתו בהִשָקעות במרוצת המסע, וגלוי יהיה לעין ככל שיהיה מזג־האויר בדרך זעוף יותר. אם, איפוא, יטיבו ליצב מטען של תבואה, שהוטל בדלול לתוך ספינה, על־ידי קרשי־הסט וסמוכים, עלול יהיה זה להסוט, במסע ממושך, עד כדי לגרום אסונות עגומים ביותר. כדי למנעם יש להקדים ולדאוג לכך שישקע המטען כמירב האפשר; ולתכלית זו יש תחבולות הרבה, אשר מהן תצוין תחיבת טריזים בתוך התבואה. אף לאחר שעושים כל זאת, ושוקדים שקידה בלתי־רגילה על יצוב רגילה קרשי־ההסט, לא יהיה ימאי, מן הימאים היודעים את אשר לפניהם, שירגיש עצמו בטוח בתכלית בסערה עזה לפי־הערך כשמטען של תבואה עמו, ופחות מכל – כשמטען חלקי עמו. אף על פי כן, יום־יום מפליגות מאות ספינות חופים משלנו, והרבה יותר, מן הסתם, מנמלי אירופּה, כשהן נושאות מטען חלקי, אף מן הסוג המסוכן ביותר, אינן נוקטות אמצעי־זהירות כלשהם. הפּליאה היא שאין מספר האסונות גדול ממה שהנו. מקרה ביש של קלות־ראש זו מצא, כפי הידוע לי, את הקפיטן יואל רייס מן הסכונר “פיירפליי”, שהפליג מריצ’מונד, וירג’יניה, אל מדיירה, טעון דגן, בשנת 1825. הרבה מסעות נסע הקפיטן בלא שתקרהו תאונה רצינית, אף כי נוהג היה שלא לתת דעתו כל־עיקר על הטעינה, ומסתפק ביצובה כפי השגור. מעולם לא יצא קודם־לכן במטען של תבואה, ובמקרה הנדון הוטל הדגן אל ספינתו בדליל, ולא נמלאה הספינה הרבה מכדי מחציתה. בראשית דרכו לא פגע אלא בבריזות קלות; אולם כשהיה רחוק דרך ימים אחדים ממדיירה באה סערה חזקה מפאת 3x3–3 מ"ז, שאלצתו להנוח. הוא כון את הסכונר להיות לו הרוח מאחור, באין עליו כי אם מפרש קדמי כפול־צמצום, והספינה צלחה אורח כמיטב המצופה, ונטן מים לא בא בה. עם ערוב יום רפתה הסערה קמעה, והספינה נטלטלה יותר מבתחלה, אולם עדין היתה בכי־טוב, עד שבאה נגיחה כבדה והטיחתה אחור לצד־ימין. אז שמעו והנה התבואה נסוטה בבת־אחת, ועצמת התנודה הבקיעה את המפתח הראש. הסכונר צלל כחטף. דבר זה אירע כמטחוי־קול מסלוף קטן ממדיירה, שאסף אחד מאנשי הצוות (היחיד שנצול), ושיצא מ הסערה בשלום ובבטחה; אכן אפילו סירה בינונית היתה יוצאת בשלום אילו נוהלה כהלכה.

טעינת ‘גרמפוס’ היתה מגושמת ביותר, אם אפשר לקרוא טעינה למה שכמעט לא היתה אלא ערבוביה מגובבת של חביות־שמן³ וכלי־אני. הזכרתי כבר את מצבם של חפצים בספנה. על הספון התחתי היה רוח מספיק לגופי (כאשר הגדתי) בין חביות השמן והספון העלי; חלל־מה הונח סביב סביב למפתח־הראש! ועוד מספר חללים גדולים נשארו בגוף המטען. סמוך לפרצה שעשה אוגוסטוס במחיצה היה המקום מספיק לחבית שלמה, וברוח זה מצאתי עצמי שרוי בנוחות לפי־שעה.

שעה שהתכנס ידידי בטח במשכבו, וחזר והתקין את האזיקים והחבל, כבר עלתה השמש. באמת נצלנו בדוחק, לפי שאך סדר את כל הדברים, והנה יורד החובל ובא ועמו דירק פיטרס והטבח. שעה קלה דברו על הספינה מן הכף הירוק, ודומה שהיו דרוכים לקראתה ביותר. לסוף נגש הטבח אל משכבו של אוגוסטוס והסב עליו סמוך לראשו. ממחבואי ראיתי ושמעתי הכל, לפי שהפסה שנעקרה לא הושבה על מקומה, ואני הייתי מצפה מרגע לרגע שיצנח הכושי אל מעיל־המלחים, שנתלה לכסות על הכו, ובמקרה זה היה הכל מתגלה, וחיינו היו עולים, בלי ספק, קרבן כהרף־עין. אכן, מזלנו הטוב לא סר מאתנו; ואף שתכופות נגע הכושי במעיל, הרי גם פעם לא נחלץ אליו עד־כדי להביא את הדברים לידי גלוי. כנף המעיל הודקה בקפדה אל המחיצה, לבל תראה הפרצה על ידי שיזח מהמעיל הצדה. כל אותה שעה היה ‘נמר’ רבוץ לרגלי המשכב, ודומה שהתעשת בשעור־מה, שכן לרגעים ראה ראיתיו פוקח עיניו ושואף שאיפה ארוכה.

כעבור דקות מספר עלו החובל והטבח, וקירק פיטרס נשאר; אך הסתלקו הללו, בא פיטרס וישב במקום בו ישב החובל תחלה. הוא פתח לדבר עם אוגוסטוס כאיש־רעים להתרועע, ועתה ראינו כי השכרות, אשר שוה לעצמו כהיות השנים הללו עמו, בעיקרה היתה רק אחיזת־עינים. דרך חרות גמורה השיב על כל שאלות חברי; סח לו כי אין ספק בלבבו שנאסף אביו ונצל, שכן נראו לעין לא־פחות מחמש ספינות־מפרש סמוך לבוא־השמש ביום ששלחוהו בים; אף השמיע עוד דברי הרגעה ועדוד, שהפתיעוני לא־פחות משערבו לאזני. אכן, החלותי הוגה תקוה כי באמצעות פיטרס אפשר יעלה בידינו באחרית דבר לחזור ולהשתלט על דו־תרנית, ואת הרעיון הזה השמעתי לאוגוסטוס בהזדמנות הראשונה. הוא סבר כי הדבר בגדר האפשר, אולם טען כי הכרח לנהוג מירב־זהירות בנסיון כזה, שכן דומה כי את בן־התערובת מפעמת רק גחמה שרירותית ביותר; ובאמת קשה היה לאמר ברגע מן הרגעים אם דעתו מיושבת עליו. פיטרס עלה אל הספון לאחר כשעה, ולא שב אלא בצהרים, כשהביא לאוגוסטוס שפע בשר־בקר כבוש במלח ופשטידה. משנשארנו בדד חלקתי באלה בנפש שוקקה, בלא שאחזור בעד הפרצה. כל היום לא ירד עוד איש אל מדור־המלחים, ובלילה נכנסתי אל משכבו של אוגוסטוס, ושם ישנתי שנת־ישרים מתוקה עד עלות השחר כמעט; אז העירני חברי מששמע תנועה על הספון, ואני חשתי ככל יכלתי לשוב אל מחבואי. משהאיר היום תומם מצאנו כי חדש ‘נמר’ כוחו כמעט כשהיה, ולא נראו בו אותות מורא־המים, שכן בלהיטות מרובה שותה היה את מעט המים המוגשים לו. במרוצת היום שבו לו אונו ותאבונו כבראשונה. במנהגו המוזר הסב, בלי ספק, האויר המרירי אשר בספנה ומאום לא היה בכך משגעון־הכלבים. אך כבירה היתה שמחתי על שהתעקשתי להביאו עמי מן התיבה. היום הזה היה יום השלושים ביוני, והוא השלושה־עשר להפלג ‘גרמפוס’ מננטקט.

בשני ביולי ירד החובל ובא, שתוי כרגיל, ורוחו טובה עליו להפליג. הוא נגש אל משכבו של אוגוסטוס, טפח על שכמו, וישאלנו אם סבור הוא כי יוכל להתנהג כשורה כאשר יקרא לו דרור, ואם יבטיח שלא יוסיף לרדת אל התא. על כך, כמובן, ענה חברי בחיוב, ופריץ־האדם שלחו לחפשי, לאחר שהשקהו מבקבוק של רום שהעלה מכיס מקטרנו. עתה עלו השנים על הספון, ואני לא ראיתי את אוגוסטוס כשלש שעות. אז ירד ויבשרני כי הרשוהו להתהלך בספינה כאות־נפשו בכל מקום מתורן־הראש וקדימה, ולישון נצטוה, כרגיל, במדור־המלחים. כן הביא לי סעודה נאה ומים למכביר. דו־התרנית עדין היתה משוטטת לארוב לספינה שמן הכף הירוק, ועתה נראה כלי־שיט, שסבורים היו כי הוא המבוקש. הואיל ומאורעות הימים הבאים מעוטי חשיבות היו, ולא היתה להם נגיעה ישרה בעיקר הארועים של פרשת ספורי, אערכם פה בצורת יומן, לפי שאין את נפשי לפסוח עליהם מכל־וכל.

ה־3 ביולי. – אוגוסטוס הספיק לי שלש שמיכות, שבהן התקנתי לי מטה נוחה במחבואי. לא ירד איש למטה, לבד מעמיתי, בשעות היום. ‘נמר’ תפס מעמדו בתא־המשכב אצל הכו, וישן שינה עזה, כמו לוא טרם יחלים מחליו תומם. כנטות היום חבטה בספינת רוח־עֲנות בטרם יותן לאסוף תפרושת, וכמעט־כמעט הפכתה על פיה. על כל פנים, משב־הסער שכח מיד, ולא נגרם נזק לבד ממה שנקרע מפרש־החלוץ העלי. כל היום הזה נהג דירק פיטרס באוגוסטוס חסד רב, ויפליג עמו בשיחה ממושכה על אודות האוקינוס השקט, והאיים אשר בקר באותו אזור. הוא שאלו אם לא יחפץ לצאת עם המתמרדים לכעין מסע־חקר־ותענוגים בחבלים ההם, גם אמר כי האנשים עוברים מעט־מעט על צדו של החובל. לזאת בחר אוגוסטוס לענות כי ישמח לצאת להרפתקה אשר כזאת, הואיל ואין דבר טוב מזה לעשותו, וכי כל דבר נבחר יהיה מחיי שודדי־ים.

ה־4 ביולי. – כלי־השיט אשר ראינו נמצא כי הוא דו־תרנית קטנה מליורפול, אף הניחוהו לעבור מבלי עולל לו רע. אוגוסטוס בלה רוב זמנו על הספון, על־מנת להשיג את מירב הידיעות שיוכל להשיג באשר לכונות המתקוממים. מריבות־עברה תכופות היו להם ביניהם לבין עצמם, ובאחת מהן הושלך איש־צלצל, ג’ים בונֶֶר, המימה. סיעת החובל היתה עושה לה נפשות. ג’ים בונר נמנה על כנופית הטבח, שפיטרס היה מתומכיה.

ה־5 ביולי. – עם שחר לערך השתלחה בריזה נמרצה ממערב, ולעת צהרים התעזה כדי סערה, עד שלא יכלה הספינה לשאת אלא את מפרש־הלואי ומפרץ־החלוץ שלה. שעה שאסף את מפרש־החלוץ־העלי, נפל סימס, אחד המלחים הפשוטים, שנמנה אף הוא על כנופית הטבח, הימה, מהיותו הלום סבאו ויטבע – איש גם לא נסה להצילו. כלל מנין האנשים שבספינה היה עתה שלושה־עשר, והם: דירר, פּיטרס, סימור, הטבח השחור; – ג’ונס; – גרילי; הרטמן רוג’רס, ווילים אלן, מסיעת הטבח; החובל אשר שמו לא הוגד לי מעולם; אבשלום היקס; – וילסון; ג’ון הנט; וריצ’רד פּרקר, מסיעת החובל; – לבד מאוגוסטוס וממני.

ה־6 ביולי. – הסער תמיד כל היום הזה, מלווה מטר. דו־התרנית קלטה מים לרוב בעד לתְפָרֶיה, ואחת המשאבות היתה פּועלת בלי־חשך; אוגוסטוס מוכרח היה להפעילה בבוא תורו. בעצם בין־השמשות, עברה סמוך על־פנינו ספינה גדולה, בלא שתתגלה לנו טרם היותה במטחוי־קול. סברה היתה שזו הספינה אשר לקראתה היו המתמרדים צופים. החובל קרא אליה, אולם המענה טובע בשאגת הסער. באחת־עשרה התנפץ נחשול על פני אמצעית הספינה, עקר חלק גדול ממעק צד־שמאל, אף גרם עוד נזקים קלים. סמוך לצאת השמש התמדן מזג־האויר, ועם זריחה מעטה היתה הרוח מאד.

ה־7 ביולי. – משברים כבדים מתנשאים היו כל היום הזה. דו־התרנית מהיותה קלה, נטלטלה בתוך כך ביותר, ובספנה נתגלגלו חפצים הרבה ממקומם, כפי שיכולתי לשמע ברור ממקום מחבואי. סבלתי קשה ממחלת־הים. פיטרס שוחח היום שיחה ארוכה עם אוגוסטוס, וספר לו כי שנים מחבורתו, גרילי ואלן, עברו אל צד החובל, ונמנו וגמרו להעשות שודדי־ים. הוא שאל את אוגוסטוס מספר שאלות שאז לא הבינן אל־נכון. משך קצת משעות הערב התפשט בדק הספינה; ולא הרבה ניתן להעשות לתקנת הדבר, לפי שנגרם מתוך שנקעו קצת חלקים של דו־התרנית ומתוך שחדרו המים בעד לתפריה. מפרש אחד הושלך סביב לחרטום הספינה, כששוליו הדוקים בחבלים על גבי הספון; דבר זה עזרנו במדת־מה, ונחל להתגבר על הבדק.

ה־8 ביולי. – בריזה קלה התעופפה עם זריחה מפאת מזרח, כאשר הטה החובל את הספינה דרומה־מערבה, לעומת קצת מאיי הודו־המערבית, על־מנת לשחר לשוד שם. לא פיטרס ולא הטבח לא השמיעו דברי התנגדות – אוגוסטוס, מכל מקום, לא שמעם. איש לא היה עוד מכַון עוד לתפוס את הספינה שמאיי הכף־הירוק. המים החודרים נדלים היו עתה בנקל על־ידי משאבה אחת המופעלת אחת לשלושת רבעי שעה. המפרש, שהוטל סביב לחרטום, נאסף. שני זוטו־סכורנים עברו על פנינו במרוצת היום.

ה־9 ביולי. – מזג־אויר שפיר. הכל עסקו בתקון המעק. פיטרס שוב שוחח שיחה ארוכה עם אוגוסטוס, ושיחו ברור יותר משהיה עד הנה. הוא אמר כי בשום פנים ואופן לא יקבל דעותיו של החובל, אף רמז על כונתו להוציא את הספינה מידי הלז. הוא שאל את ידידי אם יוכל לסמוך על עזרתו במקרה אשר כזה, ועל כך השיב אוגוסטוס “הן” בלא פקפוק. אז אמר פיטרס כי יבדוק את עמדתם של שאר תומכיו בענין זה, והלך לו. שאר שעות היום לא היתה לאוגוסטוס הזדמנות לדבר עמו פּנים.

 

פרק ז    🔗

ה־10 ביולי. – דברנו אל דו־תרנית מריו, שמגמת־פניה נורפולק. האויר ערפלי ורוח סכסכות קלה מנשבת מפאת מזרח. היום מת הרטמן רוג’רס, לאחר שביום השמיני לחודש תקפוהו עויתות שבץ עם שתית כוס של גרוג. זה האיש היה מסיעת הטבח, ובו שם פיטרס את עיקר מבטחו. הוא אמר לאוגוסטוס כי לדעתו החובל הרעיל את הלז, וכי אם לא ישמר לנפשו מן־הסתם יבוא גם תורו הוא במהרה. עתה לא נותרו מחבורתו אלא הוא עצמו, ג’ונס, והטבח – הצד השני מנה חמשה. הוא סח עם ג’ונס בדבר נטילת הפקוד מידי החובל; אך הואיל ונתקבלה ההצעה בקרירות מרובה, לא יסף לדחוק את הענין, או לאמור דבר אל הטבח. יפה עשה שנהג בזהירות בזאת, שכן אחר־הצהרים השמיע הטבח את החלטתו להספח אל החובל, ובאורח רשמי עבר אל אותה סיעה; ואלו ג’ונס רמז, אגב ריב־שפתים עם פיטרס, כי יודיע לחובל על התכנית שהוא הוגה בה. עתה נראה בעליל כי אין עוד להתמהמה, ופיטרס השמיע את החלטתו לנסות ולכבוש את הספינה ויהי־מה, ובלבד שיושיט לו אוגוסטוס עזרתו. מיד הבטיחו חברי כי נכון גם נכון הוא לכל מעשה לתכלית הזאת, וכיון שראה לו שעת־כושר, הודיעו את דבר המצאי בספינה. הדבר הזה שמח את בן־הכלאים לא־פחות משהתמיהו, לפי שעל ג’ונס לא סמך כל־עיקר, כי כבר חשבו שיך לסיעתו של החובל. הם ירדו מיד, ואוגוסטוס קרא לי בשמי, ומהרה התודעתי אל פיטרס. הוסכם כי בהזדמנות היאותה הראשונה ננסה לשוב לכבוש את הספינה, ואת ג’ונס הוצאנו מחשבוננו מכל־וכל; והיה אם נצליח, והבאנו את דו־התרנית אל הנמל הראשון אשר יקרה עלינו, ומסרנוה. בגידת מרעיו סכְלה את עצת פיטרס לצאת אל האוקינוס השקט – הרפתקה שאין לבצעה בלא צות, ותקותו היתה כי יזכוהו בדין, משום שגעון (והוא טען בכובד־ראש כי אך משום זה נפתה לסיע להתמרדות), או שיחונו אותו, אם ימצא אשם, הודות להשתדלויות של אוגוסטוס ושלי. את שקולינו הפסיקה לפי־שעה הקריאה “הכל לאסוף מפרשים”, ופיטר ואוגוסטוס חשו לעלות אל הספון.

כרגיל היו הצות שתויים כולם; וקודם שיותן לאסוף את המפרשים כיאות, בא פרץ־רוח פרא והטה את הספינה אחור. אכן, על־ידי שהטוה מן הרוח נתישרה, אחר שנשטפה מים רבים. אך הושב הכל על כנו, ופרץ־רוח שני טלטל את הספינה, ושלישי אחריו – אם כי שום נזק לא נגרם. כל הסימנים בשרו רוח סערה, אף במהרה נתרגשה זו ובאה, בעברה וזעם, מפאת צפון ומערב. הספינה ננוחה, כרגיל ועליה מפרש־חלוץ מכווץ היטב. ככל שקרב הלילה לבוא התעצמה הרוח, והים גבר גלים. לעת הזאת נכנס פיטרס אל מדור־המלחים עם אוגוסטוס, ואנחנו שבנו לדיונינו.

הסכמנו כי לא תמצא לנו שעה כשרה יותר מזו להפיק את זמננו, כי לעולם לא יהיה נסיון־הפכה צפוי ברגע אשר כזה. הואיל והיתה דו־התרנית ננוחה בהשקט לא יהיה צורך להתעסק בה עד שישתפר מזג־האויר, ואז, אם נצליח במעשנו, נוכל לשחרר אחד, או אף שנים, מן האנשים, שיעזרונו להביאה אל הנמל. עיקר הקושי היה באי השויון הגדול בכוחות. אנחנו רק שלוש היינו, ובתא היו תשעה. גם כלי־הנשק שבספינה ברשותם היו, להוציא שני אקדוחים קטנים שהצפּין פּיטרס עמו, וסכין־המלחים הגדול אשר נשא תמיד בחגורת מכנסיו. כמה אותות – דוגמת זה ששום גרזן ושום אנקול לא היה על מקומו הרגיל – גרמו לנו שנתחיל לחשוש כי החובל חשדותיו עמו, למצער באשר לפיטרס, וכי לא יחמיץ כל הזדמנות להפטר ממנו. אכן ברי היה כי אשר נחליט לעשותו, לא נוכל להתמהמה בו. אף על פי כן היו סכויינו מפוקפקים מכדי שלא ננהג במירב הזהירות.

פיטרס הציע כי יעלה אל הספון ויפתח בדברים עם השומר (אלן), ואגב שיחה יהיה בידו להשליכו הימה בלא טורח, ובלא הקם שאון; אז נגיח, אוגוסטוס ואני, וננסה להצטיד בכלי־נשק כלשהם מאשר על הספון; ואחר נסתער יחדו ונשתלט על הסולם־הראש בטרם יוכל איש לקום נגדנו. לזאת התנגדתי; כי לא יכולתי להאמין שהחובל (שברנש פקח היה בכל דבר שאינו נוגע בהבלותות אמונותיו־הקדומות) יפול בפח בנקל כל־כך. עצם העובדה כי יש שומר על הספּון, דיה להוכיח כי דרוך הוא, – כי הלא רק בספינות שמחמירים בהן במשמעת ביותר רגילים להציב שומר שעה שהספינה ננוחה ברוח סער. הואיל ומדבר אני בעיקר אל אנשים אשר מעולם לא ירדו ים, אם לא אל כאלה בלבד, ראוי לי שאסביר מה מצבה של ספינה במסבות אשר כאלו. ניחה או, בלשון הים, נוחה, היא אמצעי שנוקטים אותו לצרכים שונים ונבדלים בכמה וכמה דרכים. במזג־אויר נוח נזקקים לכך תכופות סתם בכדי להשבית את הספינה, להמתין לספינה אחרת, וכדומה לכך. אם הספינה הננוחה כל מפרשיה מתוחים, הרי מבצעים את התמרון ברגיל על־ידי שמטים הצדה קצת מתפרשתה, על־מנת שתהיה הרוח מנפּחתם לאחור, לכשתעמוד מלכת. אולם עתה עניננו בניחה ברוח סער. דבר זה יעשה שעה שהרוח גואה, והיא עזה, מכדי שתוכל הספינה לשאת מפרש מבלי להסתכן בהתהפכות על־צד; ופעמים אף שעה שהרוח יפה, אלא שהגלים כבדים מכדי שתשוט בהם הספינה. אם מניחים לה לספינה לרוץ־גל לפני הרוח בתוך משברים כבדים מאד, הרי ברגיל ירבו לחבל בה המים שישטפו את ירכתיה, ופעמים תנוזק מחמת הטבילות העזות שהיא טובלת נכחה. במקרה כזה אין נזקקים, אפוא, לאותו תמרון אלא לעתים רחוקות, ורק בהיות הכרח בדבר. אם יש בדק בספינה, יוציאוה חוצץ נוכח הרוח אף בים הסוער ביותר; כי אגב ניחה ודאי שיפערו תפריה מאד עקב התחבטותה היתרה, ואין הם נפערים כל־כך שעה שהיא רצה לפני הרוח. תכופות גם יהיה צורך להריץ ספינה, אם משום שמטח הרוח אדיר עד־כדי לקרוע לגזרים את המפרש, שמותחים אותו מתוך כונה להפנותה ראש מול הרוח, אם משום שאין להשיג תכלית זו משום שהשלד אינו בנוי כהלכה, או מטעמים אחרים.

בכמה וכמה דרכים ננוחה ספינה ברוח סער, ספינה־ספינה כפי מבנה. יש ספינה אשר תנוח על הצד היותר טוב כשעליה מפרץ־חלוץ, וזה, מדומה אני, הוא המפרש שבשמוש רגיל ביותר. ספינות גדולות, רבועות מעטה, יש להן מפרשים מיוחדים לתכלית זו, והם קרואים מפרשי־שהיה. אולם החלוץ־הראשון יש ויעשו בו כשלעצמו, – פעמים ישתמשו בחלוץ־הראשון עם מפרש־חלוץ, וזה, מדומה אני, הוא המפרש ששמושו רגיל ביו־ גם במפרשי־אחור. תכופות מאד ימצא כי מפרש־חלוץ עִִליים יפים לתכלית זו מכל זולתם. ‘גרמפוס’ דרך כלל היתה ננוחה כשעליה מפרש־חלוץ מכווץ היטב.

צריכה ספנה להנוח, מכַונים את ראשה נוכח הרוח כדי כך שתפח זו במפרש שתחתיו היא נחה כשהוא מוטה הצדה, לאמור, באלכסון לגוף הספון. נעשה הדבר, מכוונים החרטומים כדי מעלות מספר מעבר בוא הרוח, והחרטום שעם כוון הרוח סופג כמובן את הלם הגלים. במצב כזה תצא ספינה טובה מסערה כבדה מאד בלא שתקלוט טפה של מים, ובלא שיהיו הצות צריכים להוסיף טרחה. ההגה ברגיל כופתים אותו, אולם הדבר הזה מיותר בהחלט (אם לא להביא בחשבון את השאון שהוא מקים בהיותו מרופּה), לפי שהמנהיג אין לו כל השפעה על הספינה כשהיא ננוחה. באמת טוב־טוב יהיה להניח את ההגה רפוי מלכפתו בחזק מאד, שכן כאשר יכבדו הגלים עלול המנהיג להתלש אם לא יהיה להגה מקום להתנועע. כל זמן שהמפרש מתקים, יכול תוכל ספינה שבנינה שפּיר להחזיק מעמדה בפני כל משבר, משל כאלו חדורה היא חיים ותבונה. אכן, אם תשסע עצמת הרוח את המפרש לשסעים ודרך־כלל תדרש לכך סועה מסועה, אז תהיה הסכנה קרובה. הספינה סוטה מכוון הרוח, והיא נסבה פּנים מול הגלים, נתונה לחסדם כליל; העצה היחידה היא אז לתתה השקט לפני הרוח, ולהריצה עד אשר יותן למתוח איזה מפרש אחר. קצת ספינות עשויות להנוח באין כל מפרש עליהן אולם בכמו אלו אין לבטוח בלב ים.

אך נשוב נא מסטיה זו. מעולם לא היה החובל נוהג להעמיד שומר על הספון שעה שהספינה ננוחה ברוח סער, והעובדה כי עתה הציבו, וכן העדרם של הגרזנים והאנקולים, היטב שכנעונו בכך שהצות דרוכים הם מכדי שיותן להפתיעם כדרך שהציע פיטרס. מכל־מקום הכרח היה לעשות דבר־מה, ולהתמהמה בכך מעט ככל האפשר, שכן נעלה הוא מכל ספק כי משטפלו חשד על פיטרס, הקרב יקריבוהו בהזדמנות הראשונה, וזאת ודאי תמצא או תומצא עם שוך הסער.

עתה חוה אוגוסטוס כי אם ישכיל פּיטרס לסלק, בתואנה כלשהי, את כבל השרשרת המוטל על פי המאורה במדור, אפשר שנוכל לבוא עליהם ולהומם בדרך הספנה; אולם כיון ששקלנו את הדבר בדעתנו, הוברר לנו כי טלטלות הספינה נמרצות הן מכדי שננסה בכעין זה.

זכיתי וצץ בי הרעיון שנוכל לנצל את מוראי־ההבל ונקיפות־המצפון של החובל. הזוכר יזכור כי אחד מן הצות, הרטמן רוג’רס מת בשעות הבוקר, לאר שיומים קודם לכן נתקף שבץ לאחר שלגם קצת כוהל במים. פיטרס הגיד נו את דעתו כי החובל הרעיל את האיש הזה, ולסברתו זו היו טעמים, כה אמר, שאין להפריכם, אלא שלא יכולנו לפתותו לבארם לנו – סרוב סורר זה אך הלום הלם שאר צדדים שבאפיו המוזר. אולם בין שהיו טעמי חשדו שרירים מטעמינו בין שלא היו כן, הנה על־נקלה קבלנוהו, ועל פיו החלטנו לפעול.

רוג’רס מת לערך באחת־עשרה לפני הצהרים, בפרכוסים נוראים; ודקות מספר אחרי מותו היה גופו לאחד המראות המזועים והמשוקצים מכל אשר אזכור. הכרס תפחה בשעור עצום, בדומה לכרסו של אדם שהיה טבוע ושרוי במים שבועות על שבועות כמצב הכרס היה מצב הידים, ואלו הפנים היו צפודות, נבולות, ולובן־גיר להן, לבד מבמקום שבצבצו כעין שנים־שלשה כתמים גדולים לוהטים, בדומה להללו שחלי הַוָרֶדֶת גורמים; אחד מאותם כתמים נתפשט על פניו באלכסון, ויָליט עין אחת תומם כמו ברצועות קטיפה אדומה. במצב מבחיל זה הוצאה הגופה בצהרים מן התא להשליכה הימה, אך כאשר נקרתה לעין החובל (כי עתה ראה אותה לראשונה), אולי נחם בלבבו על פשעו, ואולי התחלחל למראה הזה האיום, כי על כן צוה לאנשים לצרור את הגופה בערסלה, ולנהוג בה כפי הטכס המקובל בקבורה ימית. אחרי תתו את ההוראות האלו, ירד למטה, כמו לבלי ראות את קרבנו עוד. עוד האנשים מתכוננים למלא אחר פקודותיו והסערה באה בחרון גדול, ולפי־שעה חדלו מן המעשה. הגופה, כיון שהניחו ממנה, נגרפה אל חור־השפכים שלצד שמאל, ושם עוד היתה מוטלת בשעה שאני מדבר בה, והיא מפרפרת כה־וכה עם חמת טלטלות הספינה.

כיון שערכנו תכניתנו נגשנו להוציאה לפעולות במהירות האפשרית. פיטרס עלה אל הספון, וכפי הצפוי מיד פנה אליו אָלן בדברים; הלז נראה היה כי בראש־וראשונה הוצב לשמור על מדור־המלחים; אכן, גורלו של בן־בליעל זה נחרץ חיש ודומם; פיטרס, אשר נגש אליו כבעצלתים, כמבקש לדבר עמו, תפסו בצוארו, ובטרם יספּיק זה להשמיע הגה זרקו מעבר למעק הימה. אחר קרא אלינו ונעל. ראשית דאגתנו היתה לתור אחר דבר אשר יהי לנו כלי־זין, ובזאת היה עלינו לנהוג זהירות מרובה, כי אי־אפשר היה לעמוד על הספון כהרף־עין מבלי להאחז במשהו, וגלים עזים עברו את הספינה עם כל טבילה שטבלה נכחה. גם הכרח ולא־יעבור היה זה לנו להחיש מעשינו. כי מרגע־לרגע צופים היינו שיעלה החובל להפעיל את המשאבות, שכן נראה היה בעליל שדו־התרנית קולטת מים במהירות רבה. שעה קלה חפשנו בכה וכה, ולא מצאנו דבר יפה לתכליתנו מלבד שתי ידיות השאיבה; את האחת נטל אוגוסטוס ואת השנית נטלתי אני. אחרי תפסֵנו באלה, פשטנו את הכתונת מעל הפּגר ואת הגויה השלכנו ימה. אז ירדנו פיטרס ואנוכי למטה, ואת אוגוסטוס השארנו זקיף על הספון, והוא ניצב בעצם המקום שם עמד אלן, וגבו אל סולם־המעלות אשר לתא, ואם יעלה מי מכנופית החובל ודמה כי השומר הוא זה.

אך ירדתי מטה החלותי מתחפש בדומה לגויתו של רוג’רס, הכתונת אשר לקחנו מן הגופה עזרתנו הרבה מאד, כי מיוחדת היתה במראיתה ובטיבה, ובנקל תוכר – והיא כעין חלוק־אכרים, אשר היה הנפטר עוטה על שאר לבושו. אריגה היה אריג פוזמקים כחול, מפוספס פסים לבנים גדולים. אחרי לבשי את זאת החלותי מתקין לעצמי, על־ידי קצת כלי־מטה, כרס מדומה, חקוי לנעות־האימים אשר לפגר התפוח. אחר שויתי אותו תואר לידי מתוך שחבשתי זוג כסיות צמר לבנות, ואנפחן בכל מיני סמרטוטים שנזדמנו לפני. אז ערך פיטרס את פרצופי, תחלה הטפיחו היטב בקרטון לבן, ואחר הכתימו בדם אשר הקיז מפּצע באצבעו. לא נשכחה הרצועה על העין, ותהי לתפלצת.

 

פרק ח    🔗

עם שהסתכלתי ברסיס של ראי שהיה תלוי בחדר, ולאורו העמום של כמין פּנס־רוח, עלתה בי הרגשת חלחלה סתומה למראה, ולזכר המציאות האיומה שאני מגלם בכך, עד שאחזני רעד עז, ובקושי מצאתי את לבי לעלות ולמלא את תפקידי. אכן, נחוץ היה לפעול החלטית, ופיטרס ואני עלינו אל הספון.

שם מצאנו כי אין פּרץ ואין צוחה, ונסמכים אל המעק התגנבנו שלשתנו אל הסולם אשר לתא. הסולם חסום היה אך במקצת, ובכדי למנוע את הגפתו פּתע מבחוץ, מונחים היו על השלב העליון גזרי עץ האמורים להפריע לסגירה. לא התקשנו לראות כמו את פנים התא מבעד לחרכים שבמקום קביעת הצירים. עתה נתברר כי למזל היה לנו זה שלא נסינו להומם במפתיע, שכן נראה בעליל כי דרוכים הם. רק אחד מהם ישן, והוא שוכב לעצם מרגלות סולם־החבלים, ורובה לצדו. השאר ישובים היו על מספר מזרנים, שנלקחו מן המשכבים והוטלו על הרצפה. תפוסים היו בשיחה כבדת־ראש; ואף שסובאים היו, כפי שהעידו שני כדים ריקים עם קצת ספלי פּח שהיו פזורים בכה וכה, הנה לא היו הלומי יין כתמיד. הכל היו להם סכינים, לאחד או שנים היו אקדוחים, ורובים הרבה מוטלים היו על משכב בסמוך.

זמן־מה הטינו אוזן לשיחתם בטרם נוכל לגמור בדעתנו מה נעשה, שכן עדין לא החלטנו על שום דבר מסוים, לבד מזה שכאשר נתקפם ננסה להכותם תדהמה על־ידי חזות־הרפא של רוג’רס. הללו סחים היו על תכניות שוד־הים שלהם, וכל ששמענו ברור היה כי אומרים הם להתאחד עם הצות של הסכונר ‘הורנֶֶט’, ואם יוכלו, יטלו לידיהם את הסכונר עצמו, בטרם יצאו לאיזה מעלל רב, אשר לסוף פרטיו לא ירד איש מאתנו.

אחד האנשים הזכיר את פּיטרס, והחובל השיב לו בקול נמוך אשר לא הגיע לאזנינו, ואחר הוסיף ברָם יותר, כי “אין הוא יכול להבין מה־טעם הוא מרבה כל־כך להשתעות עם הזאטוט של הקפּיטן במדור־המלחים, וכי לדעתו מוטב שיושלכו שניהם המימה ככל המוקדם”. על זאת לא ענה איש, אבל הנקל היה לנו הבין כי רמז זה נתקבל על דעתה של כל החבורה, וביתר־יחוד על דעתו של ג’ונס. לעת הזאת נרעש הייתי ביותר, מה־גם שראיתי כי לא אוגוסטוס ולא פּיטרס אינם יכולים להחליט מה לעשות. אני, מכל־מקום, נמניתי וגמרתי שאת חיי אמכור במחיר גדול ככל האפשר, וחתה לא תוכל לי.

הרעש העצום אשר לשאגת הרוח בחבל והגלים המדיחים את הספון, זה מנענו משמוע את הנאמר, לבד מבהפוגות בנות־רגע. באחת ההפוגות האלו שמענו כולנו ברור כשהחובל אומר לאחד האנשים “לצאת ולפקוד על הגלמים המ–ם שיבואו אל התא”, מקום שיוכל להשגיח עליהם, שכן אין הוא חפץ בהסתודדויות כאלו בספינה. זכינו ואותו רגע היתה טלטלת הספינה נוראה מכדי שתבוצע הפקודה הזאת תיכף ומיד. הטבח קם מעל מזרנו לצאת להביאנו, והנה מגח־אדירים, אשר דמיתי כי יטרוד עמו את התרנים, הטיחהו הישר אל דלת אחד המדורים אשר בצד־ימין, גם פרץ את הדלת לרווחה, וירבה מבוכות ובלבול. למזלנו לא הושלך איש מאתנו ממעמדו, והיה בידינו ספּּק לחפוז ולפרוש אל מדור־המלחים, ולערוך תכנית חטופה של פעולות בטרם יופיע שליח או, נכון יותר, בטרם ישרבב ראשו ממפתח־הסולם, שכן אל הספּון לא יצא. ממקומו זה לא יכול להבחין כי נעדר אלן, ולפיכך השמיעהו, כביכול, בצרחה את פקודות החובל. פיטרס קרא “הן, הן”, בקול מאחז אזנים והטבח ירד מיד למטה, מבלי לחשוד שמשהו איננו כשורה.

רעי השנים הלכו עתה באומץ־רוח אל סמוך לירכתים, וירדו אל התא, ופיטרס סגר אחריו את הדלת כדרך שמצאה סגורה. החובל קדם את פניהם בחביבות מעושה, ויאמר לאוגוסטוס כי, הואיל ובעת האחרונה כה היטיב להתנהג, רשאי הוא לשכון בתא ולהיות אחד מהם להבא. אחר יצק לו מחצית הספל רום וישקהו. כל זאת ראיתי ושמעתי, כי כאשר אך הוגפה הדלת הלכתי בעקבי ידידי, ואשוב למקום תצפּיתי כקודם. הבאתי עמי את שתי ידיות־המשאבה, ואחת מהן שמתי בטח אצל סולם־המעלות, להיות מוכנה לשמוש.

עתה יצבתי עמידתי ככל האפשר על־מנת שאיטיב לראות את כל המתרחש בפנים, ואנסה לאזור עוז ולהיות נכון לרדת אל תוך המתקוממים כאשר יתן לי פּיטרס אות, כמוסכם. מהרה השכיל הלז להטות את השיחה אל מעשי־הדמים של ההתמרדות, וקמעה־קמעה גרם לאנשים שהסח יסיחו בהמון אמונות־ההבל הרווחות כל־כך בקרב הימאים כולם. לא תפשתי כל שנאמר, אולם ברור יכולתי לראות את רשומי השיחה בפרצופיהם של הנכחים. החובל נראה בו כי נרעש היטב, וכאשר הזכיר מישהו את מראיתו האיומה של פגרו של רוג’רס, דמיתי כי קרוב הוא להתעלף. עתה שאלו פיטרס אם אין הוא סבור שמוטב יהיה להשליך את הגופה הימה מיד. לפי שמבעית הדבר מדי שיהיה מתגלגל בחורי השפכים. לשמע זאת ממש נכלאה נשימתו של הבליעל, והוא סקר אט־אט את מרעיו אשר סביב, כפוצר באחד מהם שיקום ויעשה את המעשה. איש לא זע, מכל־מקום, ונכר היה כי כל החבורה עצביהם מתוחים במדה שאין למעלה ממנה. עתה נתן לי פיטרס את האות. מיד הטחתי לרוחה את דלת סולם־המעלות, ירדתי מבלי הוציא הגה, ואעמוד זקוף מתוך החבורה.

הרושם העז שעשתה חזות־רפאים פתאומית זו אין בו כלל כדי להפליא שעה שנותנים את הדעת על כליל המסבות. במקרים דומים לזה נשאר, ברגיל, בדעתו של הצופה, שמץ־מה של ספק באשר לממשותה של הדמות אשר לעיניו; משהו תקוה, ואם חלושה, כי קרבן הוא לאיזו אחיזת־עינים, וכי הרפא אשר נכחו אין הוא ממש אורח מעולם הצללים העתיק. לא נפריז, אם נאמר כי שיורי ספק כאלה עומדים היו בעינם בכל בקור כזה, וכי הזועה המתרגשת ובאה לפעמים, יש לתלותה, אף במקרים הבולטים ביותר, ונוראי הסבל שבכולם, יותר במין זועה־שבצפיה־מראש, אולי אפשר שתהיה חזות הרפא ממשית, מאשר באמונה נצחת בממשותה. אולם, במקרה הנדון מיד יראה כי בדעתם של המתמרדים לא היה אפילו צל של יסוד לפקפק בכך שרוג’רס הרפא אכן הוא פגרו המגעיל ששב לחיים, או שהוא למצער צלמו־ברוח. הואיל ומבודדת היתה דו־התרנית, ומחמת הסערה אי־אפשר היה לגשת אליה כלל־ועיקר, היו אמצעי התרמית האפשריים שבנראה מצומצמים בתחומים צרים ומוגדרים, כדי־כך שודאי סברו כי יש בידם לסקור את כולם במעוף־עין. זה להם עשרים־וארבעה ימים שהם בים, ועם שום כלי־שיט שבעולם לא היה להם מגע־שבדבור. כל הצות – מכל מקום, כל אותם שהיה להם טעם דחוק כלשהו לחשוד כי בספינה הנם – כנוסים היו בתא להוציא את אלן, השומר; וקומת הענקים אשר לו (גבוה היה שש רגלים ושש זרתות) מוכרה היתה להם מכדי שיעלה על דעתם, ולוא כבת־רגע, שהוא־הוא הרפא. הוסיפו על כל השקולים האלה את מורא הסופה, ואת מורא השיחה שעורר פיטרס; את הרושם העמוק שעשה בבוקר הפגר הנתעב עצמו על דמיונותיהם של הצות; את טיבו המעולה של החקוי, ואת אור־התעתועים המתנודד אשר בו חזוני, כפגוע נגהו הלוהט של פנס־התא, תוזזנית וכמפקפק, בדמותי – ולא יהיה כל טעם להתפלא על כך שרשומה של אחיזת־העינים גדול היה אף ממלוא מה שצפינו לו. החובל קפץ מן המזרן אשר עליו שכב, ומבלי הוציא הגה קרס נפל, אין־נשמה, על רצפת התא, וכמו בול־עץ הוטל־הוטח עם נטות הספינה בחזק. מן השבעה הנותרים, רק שלושה נותר בהם בתחלה משהו צלילות־דעת. ארבעה האחרים ישבו עת־מה כנטועים במסמרות – דמויות בעתה ותכלית־יאוש, עלובות מכל אשר ראו עיני מעודי. היחידים שהתנגדו לנו בכלל היו הטבח, ג’ון הנט וריצ’רד פרקר; אולם התגוננותם אך חלושה היתה והססנית. שני הראשונים נורו כהרף־עין ביד פיטרס, ואני גדעתי את פרקר בהלמי בראשו בידית־המשאבה אשר הבאתי עמי. עד כה וכה ואוגוסטוס חטף אחד מהרובים שעל הרצפה וירה בעוד אחד המתמרדים (וילסון) בחזהו. עתה נותרו רק שלושה אולם לעת הזאת הקיצו מתדהמתם, ואולי התחילו רואים כי נפלו קרבן לאחיזת־עינים, שכן נלחמו בַחֲלַטות רבה ובחימה שפוכה, ולולא עצמת שריריו הכבירה של פיטרס שעמדה לנו, אפשר שבסופו של דבר היו מתגברים עלינו השלושה. היו – ג’ונס, – גרילי, ואבשלום היקס. ג’ונס הטיל את אוגוסטוס על הרצפה, דקרו במספר מקומות מזרוע ימינו, וודאי היה ממיתו (שכן לא פיטרס ולא אני לא יכולנו להפּטר מיד מיריבינו) לולא חש לעזרתו רע, אשר אנחנו ודאי לא סמכנו על סיועו כל־עיקר, רע זה לא היה אלא ‘נמר’, בנהימה כבושה זנק אל התא, ברגע שהיו חיי אוגוסטוס תלויים בשערה, הסתער על ג’ונס, וכהרף־עין הכריעהו ארצה. ידידי, מכל מקום, פצוע היה עתה מכדי שיעזרנו במשהו, ואני לא יכולתי להגדיל עלילה משום מעמסת המסוה. הכלב לא אבה להרפות מגרונו של ג’ונס. – פיטרס, אף על פי כן, שקול היה הרבה משני הנותרים, ובלי ספק מחיש היה את מיתתם לולא צמצום המקום בו הוצרך לפעול, ולולא טלטלותיה הכבירות של הספינה. אכן הצליח האיש לתפוס בספסל כבד, שאחדים כדוגמתו פזורים היו בכה וכה. בזה פצפץ את מוחו של גרילי ברגע שהיה אומר לירות בי ברובה, וכשתכף אחרי־כן נטתה דו־התרנית והטילתו לעומת היקס, תפס לו לזה בגרונו, ובעצם כוחו בלבד חנקו כרגע. הנה כי כן, בפרק־זמן קצר הרבה מזה שנדרש לי לספר זאת, מצאנו עצמנו אדוני דו־התרנית.

האחד מיריבינו אשר נשאר בחיים היה ריצ’רד פרקר. את האיש הזה, כזכור, הכרעתי בתחלת ההתקפה בהלמי אותו בידית־המשאבה. עתה רבץ אין־ניע אצת דלת המדור המקורקר; אולם כאשר נגע בו פיטרס ברגלו, דבר, ולרחמים התחנן. ראשי פצוע היה אך מעט, ולבד מזה לא נפגע כלל, לפי שאף המום הממתו המכה. עתה קם על רגליו, ולפי־שעה כפתנו את ידיו מאחרי גבו. הכלב עדין היה מנהם על ג’ונס; אבל משבדקנוהו מצאנו כי מת הוא ואין בו רוח, והדם מקלח ושוטף מפצע עמוק בצואר, שבלי שום ספק שני החיה החדות הן שגרמוהו.

עתה היתה השעה בקרוב אחת בבוקר, והרוח עדין היתה מנשבת באדיר. דו־התרנית נכר היה בה שהיא מתנודדת הרבה מכפי הרגיל, והכרח גמור היה שיעשה משהו על־מנת להרויח לה במדת־מה. כמעט עם כל ניע כנגד־הרוח היו משברים שוטפים אותה, וכמה מאלה השתפכו קצתם אל התא בעצם תגרתנו, מאחר שאת המִפתח השארתי בפתחונו כשירדתי. כל המעק של צד־שמאל נטרד, וכן מטבח הספּון, עם סירת־העור שבירכתים. גם חריקת תורן־הראש וגניחותיו העידו כי עוד מעט ויבקע. על־מנת שיהיה מקום למטענים נוספים בספנה האחורית, נקבע עקב התורן הזה בין הספּונים (מנהג מגונה אשר יש וינקטוהו בוני־ספינות נבערים מדעת), ולפיכך צפויה היתה סכנה קרובה שיעקר ממִקְבָעו. אולם, למרבה כל הקשיים, מדדנו ומצאנו כי עומק המים בספינה לא־פחות משבע רגלים.

הנחנו את גופות הצות מוטלות בתא, ומיד החלונו לעבוד בשאיבה. לפרקר, כמובן, קראנו דרור על מנת שיסיעני במלאכה. את זרועו של אוגוסטוס חבשנו כמיטב יכולתנו, והוא עשה כאשר יכול, אולם לא רב היה זה. מכל־מקום מצאנו כי יכול נוכל למנוע את הבדק מהתגבר על־ידי שתהיה משאבה אחת פועלת בתמידות. לפי שאך ארבעה היינו, כבדה המלאכה; אולם, השתדלנו לא לפּול ברוחנו, ובדאגה חכינו לאור היום, כי עם שחר קוינו להקל מעל הספינה על־ידי שנכרות את תורן הראש.

הנה ככה עבר עלינו לילה נורא־דאגה ליגיע, וכאשר האיר סוף־סוף היום, לא רפתה הסערה כהוא־זה, אף לא נראה סכוי כי תרף. עתה סחבנו את הגופות אל הספון ונשליכן הימה. עניננו הבא היה להפּטר מתורן הראש. משנעשו ההכנות הדרושות היה פּיטרס מגדע את התורן (גרזנים נמצאו בתא), ואנחנו עמדנו אצל עבותי התורן וחבליו. עם שנטלטלה הספינה טלטלה עצומה, נתנה הפקודה לקצוץ את מיתרי המפרש, וכיון שנעשה הדבר צללה כל שפעת העץ והקנבוס הימה, מדו־התרנית והלאה, ובלא גרימת נזק כלשהו. עתה מצאנו כי שוב אין הספינה מרבה להתנודד כבתחלה, אולם עדין היה מצבנו רופף־להפליג, וחרף מירב המאמצים לא יכולנו לגבור על הבדק בלי סיוע המשאבות השתים. העזרה המעטה שיכול אוגוסטוס לעזרנו לא היה לה ערך, למעשה. להוסיף על מצוקתנו הסתער על דו־התרנית גל אדיר, הדפה כדי כמה מעלות מכוון הרוח, ובטרם תוכל לשוב לאיתנה והנה עוד גל מתנפץ עליה תומם, ויטה אותה אחור. הזברית נסוטה עתה כגוש אחד לצד שכנגד הרוח (זמן־מה כבר היה המטען מתחבט כה־וכה בלי מעצור), ורגעים אחדים דמינו כי דבר לא יציל עוד את הספינה מהתהפך על פיה. אכן, מהרה התישרה במקצת; אולם הואיל והזברית עדין היתה דחוקה בצד שמאל, מוטה היתה הספינה הצדה כדי־כך שלא היה טעם לחשוב על הפעלת המשאבות, דבר שממילא לא יכולנו להאריך בו עוד, שכן ידינו היו צבות וצבויות מן היגיעה היתרה, ושתתו דם להחריד.

בנגוד לעצתו של פּרקר, החלנו כורתים עתה את תורן־החלוץ, אכן כרתנוהו בעמל רב, משום המצב בו היינו מוטלים אגב נפילתו המימה, גרר התורן עמו את מוט־החרטום, וספינתנו הוצגה ככלי ריק.

עד כה היה לנו טעם לשמוח בכך ששרדה לנו סירת־הספינה שלנו, שנצלה מחרון כל אדירי המשברים אשר שטפו את ספּוננו. אולם שמחתנו לא ארכה; כי משאבד תורן־החלוץ, ועמו כמובן מפרשי־החלוץ, אשר היה מיצב את דו־התרנית, היה כל גל שוטפנו עתה תומם, ובן חמש דקות הודח ספּוננו מקצה אל קצה, סירת־הספינה ומעק צד ימין נסחפו, ואפילו מחלץ־העוגן התנפץ לרסיסים, אכן כמעט לא יכול מצבנו להיות אומלל יותר מכך.

לעת הצהרים דומה היה כי תשוך הסערה קמעה, אולם בזאת נתאכזבנו מרה, כי אך דקות מספר רגעה ואחר התחדשה בחימה כפולה ומכופלת. בארבע אחר הצהרים לערך מן־הנמנע היה לקום עוד מפני עזוז הסופה; וכסגור עלינו הלילה, לא היה לי גם צל תקוה כי תחיה הספינה עד בוקר.

בחצות הלילה שקועים היינו עמוק מאד במים, שהגיעו עתה עד הספּון התחתי. מהרה אחרי־כן אבד המנהיג, והגל אשר סחפו הניף את חלקה האחורי של הספינה מן המים ולחוץ, וכרדתו נחבט זה אל המים כמו לוא עלתה הספינה על שרטון. כולנו סברנו שהמנהיג יתקים לנו עד הסוף, שכן איתן היה למעלה מהרגיל, ולא לפניו גם לא אחריו לא ראיתי מנהיג ערוך כמותו. עצו היה רצוף קרסי ברזל עבים, ועוד קרסים תקועים היו בדומה לכך לאורך עמוד הירכתים. בעד לקרסים הללו עבר מוט עבה מאד של ברזל רקוע, וככה היה המנהיג צמוד אל כן־הירכתים, ומתנדנד דרך־חרות על המוט. עצמתו של הגל אשר סחף את המנהיג, אפשר לאמדה על פי העובדה שהקרסים התקועים לאורך כן־הירכתים, נעקרו מן העץ כליל עד אחד.

אך הספּקנו לשאוף רוח לאחר הזעזוע הזה העצום, ועל ספּוננו התנפץ אחד אדירי המשברים אשר ידעתי מעודי; הוא שטף־גרף את סולם המעלות, הבקיע במפתחים, והספינה כל כולה נמלאה מים.

 

פרק ט    🔗

אך ירד הלילה נרצענו ארבעתנו היטב, למזלנו, אל שברי מחלץ־העוגן, וככה שכובים היינו מלוא קומתנו על הסיפון. הדבר הזה לבד הצילנו מאבדון. כולנו היינו המומים מעט או הרבה מעקתם הכבירה של המים אשר נתכו עלינו ואשר לא חסרו מעלינו אלא כאשר כמעט תש כוחנו כליל. אך יכולתי לשאוף רוח, קראתי בקול אל חברי. אוגוסטוס לבדו השיב לאמור: “אבודים אנחנו, ולואי וירחם האלוהים את נשמותינו!” מעט מעט מצאו גם שני האחרים כוח לדבר, והם יעצונו להתעודד, כי יש תקוה עוד; שכן משום טיבו של המטען אי אפשר לה לספינה שתרד תהומה, והדעת נותנת שתכלה הסערה עם בוקר. המלים האלו הפיחו בי חיים חדשים; כי, עם כל המוזר שבכך, הנה עד אז מבולבל הייתי בדעתי כדי־כך שנעלם ממני בכלל השקול הברור הזה, שספינה שמטענה חביות־שמן ריקות לא תוכל לטבוע; וזמן־מה דוקא סבור הייתי שקרובה הספינה ביותר להתמלא מים ולצלול. כיון ששבה התקוה לחיות בי, מחזק הייתי בכל רגע־כושר את הרצועות הרוצעות אותי אל שרידי המחלץ, ומהרה גליתי כי בענין הזה עסוקים גם חברי. הלילה אפל היה מאופל, ואין טעם לנסות ולתאר את אימת המהומה ושאון הנהם המחריש אזנים אשר סבבונו. פני ספּוננו נשתוו לפני המים, ומוטב לאמור שהיינו מוקפים רכס מתגדש של קצף, שקצתו היתה עוברת אותנו מדי רגע. לא אגזים אם אגיד כי ראשנו היה חוצץ מן המים לא יותר משניה אחת בכל שלש שניות. אף שרבוצים היינו סמוכים זה לזה, לא יכול איש מאתנו לראות את חברו, אף לא מאומה מדו־התרנית עצמה, שעל גביה היינו נקלעים אנה־ואנה בזעף־סופּות אשר כזה. לפרקים קראנו זה אל זה שקודים לחַיות תקוה, ולהביא עדוד ותנחומות לנזקק להם ביותר. אוגוסטוס שחלש היה, מצבו היה לחרדת כולנו; וכיון שבגלל ימינו המחוצה ודאי נבצר ממנו לחזק רצועותיו בטח, צופים היינו מרגע לרגע למצוא כי נגרף הימה – ועם זאת לא היתה כל אפשרות שהיא להושיט לו עזרה. שחק המזל ומצבו היה מובטח יותר ממצב מי מן הנותרים; כי הואיל ופלג גופו העליון נתון היה ממש תחת חלק מן המחלץ המנופץ, היו הגלים, בהתנחשלם לעומתו, מקפחים הרבה מעוזם. לולא הטילהו המקרה למצבו זה, לאחר שרצע עצמו במקום מסוכן מאד, בהכרח היה נספה בטרם בוקר. הואיל והיתה דו־התרנית נוטה על צד כל־כך, מובטחים היינו קמעה, עֲקֵב מוט החרטום היה, כפי שכבר צינתי, לצד־שמאל, וכמחצית הספון מוצפת היתה מים בתמידות. הנה כי כן היה צדה של הספינה נוטל הרבה מעוזם של הגלים המטיחים אותנו לצד־ימין, ורק משהו מהם היה מגיענו עם שהיינו מוטלים אפּים; ואלו הבאים מצד־שמאל, מהיותם מה־שקוראים גלים רדופים, הללו כמעט לא היו תופסים בנו, ולא עמד בהם כוחם להתיקנו ממוסרותינו.

במצב הנורא הזה היינו שרויים עד שהאיר יום והיטיב להעמידנו על הבעותים אשר על סביבנו. דו־התרנית לא היתה אלא קורה נחבטת כה־וכה, נתונה לחסדי כל גל; הסערה היתה גוברת ומוסיפה, על כל פנים, ותהי לסופּה ממש, ודומה היה כי אין לנו שום סכוי שהוא להוָשע. שעות מספר החרשנו, צופים בכל רגע שתרפינה רצועותינו, שיגרפו שרידי מחלץ העוגן, או שאחד מענקי המשברים, שהיו מתגעשים בכל עבר סביבנו ומעלינו, ישקע את גוף־הספינה כדי־כך שנטבע בטרם ישוב זה להראות על־פני המים. אכן, ברחמי האל נצלנו מן הסכנות הקרובות האלו, ובצהרי היום לערך האירה לנו השמש הברוכה. קצת לאחר־מכן הרגשנו כי פחתה עצמת הרוח בנכר, ולראשונה מאז ליל אמש דבר אוגוסטוס וישאל את פיטרס, אשר שכב סמוך ביותר אליו, אם סבור הוא כי אפשר הדבר שיָנצל. הואיל ותחלה לא נשמע מענה לשאלה זו, אמרנו כולנו כי נטבע בן־הכלאים במקום שכבו. אולם עד־מהרה דבר הלז לשמחתנו הגדולה, ואם בחלוש מאד, לאמור כי כואב הוא מאד, כי רצועותיו הדוקות על כרסו עד־כדי כך שאם לא ימצא דרך לרפּותם – ומת, כי לא יאריך עוד שאת את יסוריו. הדבר הזה דכאנו עד מאד, לפי שלא היה כל טעם לחשוב לסייעו באיזו דרך שהיא, כל זמן שהים מוסיף לשטפנו כבתחלה. הפגענו בו שישא את סבלותיו בעוז־רוח, ונבטיחהו כי בשעת־הכושר הראשונה נרויח לו. הוא השיב כי עוד־מעט נאחר את המועד; כי כלה יכל בטרם נוכל לעזרו; ואחר משהתאנד דקות מספר, נדם, ואנחנו אמרנו כי גוע.

כשקרב הערב, שקט הים כדי־כך שכמעט גל אחד בלבד היה מתנפץ על גוף הספינה במשך חמש דקות תמימות, והרוח שככה במידה רבה, אף שעדין סערה גם סעור. מזה שעות לא שמעתי איש מחברי דובר, ועתה קראתי אל אוגוסטוס. הוא השיב, אם גם בחלוש מאד, ולא יכולתי להבין לרעו. אז דברתי אל פּיטרס ואל פּרקר, ולא ענה גם אחד מהם.

קצת לאחר־מכן מוטל הייתי אין־חושים כמעט, ובפרק־זמן זה רחפו בדמיוני מראות נעימים שבנעימים; דוגמת אילנות־ירוקים, אפרי קמה בשלה נגועה ברוח, תהלוכות עלמות במחולן, פּרשים עוברים בסך, ושאר ציורי דמיון. עתה זכרתי בכל אשר עבר לעיני רוחי היתה התנועה רעיון שׂורר. הנה ככה גם רגע לא נצטיר לי עצם נח, דוגמת בית, הר או כיוצא באלה; טחנות־רוח, אניות, עופות גדולים, כדורים־פורחים, רוכבי סוס, מרכבות דוהרות־שוטפות, ועצמים נעים בדומה לאלה, הופיעו בשרשרת אין־קץ. כאשר שבו עשתונותי, היתה העת, ככל שיכולתי לשער, כשעה לאחר זריחת השמש. התקשיתי ביותר לזכור את המסבות השונות הקשורות במצבי, וזמן־מה משוכנע הייתי ובטוח כי עודני בספנתה של דו־התרנית, סמוך לתיבה, וכי גופו של פּרקר הוא זה של ‘נמר’.

כאשר סוף־סוף שבו אלי חושי כליל, מצאתי כי אך בריזה מתונה היא הנושבת, וכי הים דמום ביחס; עד כדי כך שלא שטף את דו־התרנית אלא באמצעה. זרוע שמאלי נחלצה מרצועותיה, והיטב היתה פּצועה סביב המרפּק; ימינו קהויה היתה לגמרי, ולחץ החבל, מן הכתף ולמטה, הצָבה בשעור עצום את ידי ואמת־ידי. כאשר סקרתי את חברי, ראיתי כי פּיטרס חי עודנו, אף כי קו עבה משוך היה סביב לחלציו בחזק כדי־כך שנראה היה כאיש קטעוהו לשנים כמעט; כאשר זעתי, הניע לעומתי ביד־רפה, מורה על החבל. באוגוסטוס לא נראה כל אות חיים שהוא, ומעוות היה גהור על גב אחד מנפיצי המחלץ. פרקר דבר אלי כאשר ראני זז, וישאלני אם לא אעצור כוח להתירו, ויאמר כי אם אך אאזור אונים ואשכיל לפתח את אסוריו, אולי נוכל עוד להציל את נפשותינו; שאם לא כן, מות נמות כולנו. אמרתי לו כי יאַמץ לבו, ואני אנסה לשחררו. מששתי בכיס מכנסי, תפסתי באולרי, ולאחר מספר נסיונות־שוא הצלחתי לבסוף לפתחו. בשמאלי עלה בידי לחלץ את ימיני ממוסרותיה, ואחר קצצתי את שאר החבלים שהייתי עקוד בהם. אכן, כאר נסיתי לזוז ממקומי ראיתי כי רגלי אינן עומדות לי כל־עיקר, וכי לא אוכל קום, אף יבצר ממני להניע זרוע ימיני לשום צד. משאמרתי זאת לפרקר, יעצני לשכב דומם דקות מספר, כששמאלי אוחזת במחלץ, ובינתים יתחדש מחזור־הדם. כך עשיתי, ועד מהרה יכולתי להמיש תחלה אחת מרגלי, ואחר את השנית, ומעט אחרי־כן שבה ימיני לשמשני במדת־מה. עתה זחלתי בזהירות רבה אל פּרקר, בלא שאקום על רגלי, וחיש התרתי את כל הרצועות אשר עליו, וכעבור עת־מה שבו גם אבריו לפעול קצת. עתה לא התמהמהנו מלהתיר את החבל מעל פּיטרס. החבל העמיק חדור בעד חגורת מכנסי הצמר אשר לו, ובעד חולצות שתים, ויגיע עד מפשׂעתו, אשר השפיעה דמים כאשר סלקנו את העבותים. אכן, משאך סלקנו את הללו, דבר האיש, וכמו בן־רגע רוח לו והתנועה קלה עליו במהירות־יתר משקלה היתה על פרקר או עלי – סבת הדבר היה בלי־ספק בזיבת הדם.

דלה היתה תקותנו כי ישוב אוגוסטוס לאיתנו, כי על כן לא הראה שום אות חיים; אבל משנגשנו אליו מצאנו כי התעלף מחמת אבוד דמים, כי את התחבשות אשר כרכנו על זרועו הפצועה קרעו המים; החבלים אשר קשרוהו אל המחלץ, גם אחד בהם לא הודק כדי־כך שיסב במותו. כיון שהתרנוהו מן המוסרות, והרחקנוהו משברי העץ שסביב למחלץ, השכבנוהו במקום־מבטחים יבש לפאת רוח, כשראשו נמוך מעט מגופו, ושלשתנו שקדנו לעסות את אבריו. כעבור כחצי השעה שבה אליו רוחו, אף כי רק בבוקר המחרת נתן אותו כי מכיר הוא מי מאתנו, ומצא כוח לדבר. שעה שנחלצנו מרצועותינו כבר ירד חושך, ועבים החלו מתחשרים, ואנחנו שוב היינו מתענים מיראה גדולה פן יתחדש עוז הסער, ואז לא יצילנו דבר מכליה, בתשישות־כוחנו זאת. שחק לנו המזל והרוח הוסיפה להיות מתונה מאד, משך הלילה; הים הִדְמים מרגע לרגע, ותגדל תקותנו כי ננצל באחרית־דבר. בריזה שקטה עדין היתה מנשבת מצפון־מערב אולם האויר לא היה קר כל עיקר. אוגוסטוס נרצע בשום־לב בפאת רוח, לבל ישמוט המימה עם תנודות הספינה, לפי שעדין חלש היה מהאחז במשהו. אנו עצמנו לא היינו צריכים לכך. ישבנו סמוכים זה אל זה, סומכים איש את רעהו בעזרת העבותים הקצוצים שסביב למחלץ, וחורשים עצות להמלט ממצבנו המחריד. הרבה רוח לנו משפשטנו בגדינו ונסחוט מהם את המים. כששבנו ולבשנום אחרי כן, דומה היה עלינו כי חמים ונעימים הם להפליא, לא במעט הואילו לחזקנו. עזרנו לאוגוסטוס להתפשט, ונסחוט את בגדיו, אחר רוח לו כמו לנו.

עיקר סבלנו היה עכשיו ברעב ובצמא, וכאשר חשבנו במה נשבור את אלה, נמסו לבותינו בקרבנו, גם היינו מצטערים על שנצלנו מסכנות הים האיומות פחות. מכל־מקום נסינו להתנחם בתקוה שעד־מהרה תאספנו איזו ספינה, ונאמץ איש את רעהו לשאת בעוז־נפש כל פורענות אשר תמצאנו.

סוף־סוף עלה שחרו של הארבעה־עשר בחודש, והאויר עדין היה צח ונעים, ובריזה קלה מאד נשבה בטח מצמ"ע. הים ממורט היה עתה בתכלית, והואיל ומאיזה טעם שלא יכולנו לעמוד עליו לא נטתה עוד דו־התרנית על צדה כבתחלה היה הספון יבש ביחס, ונוכל להתהלך כה וכה כאַות־נפשנו. זה למעלה משלושה ימים ושלושה לילות שרויים היינו בלא מאכל ומשקה, והכרח גמור היה לנו לנסות ולהביא דבר־מה מתחת. כיון שהיתה דו־התרנית מלאה מים כולה, נגשנו למלאכה זו בנפש עגומה, ודלה היתה תקותנו כי נצליח להעלות דבר. עשינו לנו כמין משלית על־ידי שתקענו קצת מסמרים שעקרנו משרידי מפתח־סולם־הראש לתוך שני גזרי עץ. את אלה קשרנו זה על גבי זה, ונהדקם אל קצה חבל, ולתוך התא השלכנום, ונגררם אנה ואנה, בתקוה חלושה כי ככה יהיה בידנו ללכוד איזה חפץ אשר ישמש לנו למאכל, או לפחות יעזרנו בהשגתו. את מרבית הבוקר הוצאנו במלאכה זו לחנם, ולא שלינו אלא קצת כלי־מטה, שבנקל נתפסו במסמרים. אכן, המכשיר אשר חבלנו לנו מגושם היה כדי־כך שכמעט אי־אפשר היה לצפּות להצלחה גדולה יותר.

עתה נסינו מזלנו במדור־המלחים, אך גם כאן העלינו חרס, וכבר היינו במצרי יאוש, כשהציע פיטרס שנקשור חבל אל גופו והוא ינסה לצלול אל התא ולמצוא משהו. על ההצעה זו שמחנו שמחת תקוה מתחדשת. האיש החל פושט מיד את בגדיו, לבד מן המכנסים; וחבל חזק נכרך אז בשום־לב על ירכיו, עלה והקף את כתפיו לבל יזח. המפעל היה טעון קושי וסכנה; כי הואיל וכמעט לא יכולנו לקוות למצוא צידה של־ממש בתא עצמו, נחוץ היה שהצולל, אחרי רדתו, יפנה ימינה, ויעבור מרחק עשר או שתים־עשרה רגל מתחת למים, במעבר צר, אל המזוה, וישוב מבלי שאוף רוח.

משהוכן הכל, נחת פיטרס אל התא, ירד בסולם־הראש עד שהגיעו המים אל סנטרו. אז קפץ־צלל, ראשו קדימה, והוא פונה ימינה אגב צלילה, ושוקד לעשות דרכו אל המזוה. אכן, בנסיון ראשון זה לא הצליח כלל. לא עברה חצי דקה לרדתו ואנחנו הרגשנו כי מושך הוא בחבל בחזקה (זה האות המוסכם כי מבקש הוא שנעלהו). כהרף־עין העלינוהו, אולם בנמהר כדי־כך שנחבל קשה בסולם. הוא לא הביא בכפּו מאום, גם נבצר ממנו להרחיק חדור במעבר, משום המאמצים המתמידים שהוצרך להתאמץ לבל יצוף־יוטח אל הספון. כשיצא היה מדולדל עד מאד, וחמש־עשרה דקות תמימות היה עליו להנפש קודם שיערוך לבו לנחות שוב.

הנסיון השני כשל עוד יותר; שהותו מתחת למים ארכה והוא לא נתן אות – בחרדתנו לשלומו העלינוהו בלא אות, ומשקרוב הוא לפחת את נשמתו מקרבו, לאחר שמשך בחבל, משוך וחזור, כה אמר, ואנחנו לא הרגשנו. דבר זה חל מן־הסתם עקב כך שחלק מן החבל, הסתבך במעק לרגלי הסולם. אכן, מעק זה מפריע היה כדי־כך שהחלטנו לסלקו, אם נוכל, קודם שנמשיך בפעלנו. כיון שלא יכולנו לעקרו משם אלא בכוח־זרוע, ירדנו כולנו המימה בסולם, העמק ככל שנוכל, ובהדפנו במעק כאיש אחד הצלחנו לפרצו.

השלישי כושל ממש היה כקודמיו השנים, ועתה נראה בעליל כי בדרך זו אין לעשות דבר בלא אי־זה משקל שבו יוכל הצולל ליצב מעמדו ולחפש אגב הלוך על רצפת התא. שוא תרנו שעה ארוכה כה וכה אחר משהו שיסכון לתכלית זו; אולם סוף סוף גלינו, למרבה שמחתנו, שאחת השלשלות רפויה כדי־כך שלא התקשינו כלל וכלל לעקרה ולהתיקה. את זו הדקנו בטח אל אחד מרפקיו של פיטרס, והוא נחת עתה ברביעית אל התא, וזאת הפעם הצליח לעשות דרכו אל דלת חדר הכלכול. אכן, לצערו, הכביר־מהבע מצאו נעול, ויאלץ לשוב ריקם, כי במירב המאמץ לא יכול להשאר תחת המים למעלה מדקה אחת לכל היותר. עתה נראה המצב ביש באמת, ואני ואוגוסטוס לא יכולנו להתאפק מבכי, משהרהרנו בהמון הקשיים שאנו נתונים בהם, ובדל־סכויינו להנצל באחרית דבר. אולם חולשה זאת לא ארכה. כרענו ברך לפני האלוהים, ולעזרו התחננו ברוב הסכנות אשר כתרונו; חדשנו תקוה ומרץ, ונקם לחשוב במה עוד נוכל, כבני־תמותה, להחיש לנו ישע ופורקן.

 

פרק י    🔗

מעט אחרי־כן נפל דבר אשר נמשך אני לראותו מסעיר־רוח וגדוש תכלית־ששון וביעותים גם יחד, אף מכל אחד ואחד מאלף המקרים אשר מצאוני אחרי־כן במרוצת תשע שנים ארוכות, הטעונות מאורעות מרעישים ביותר, ופעמים הרבה אף בלתי־נתפסים ונפלאים־מהבן ביותר. רובצים היינו על הספּון סמוך לסולם־הראש, דנים אם נוכל עוד לחדור על המוזה, והנה, כשהצצתי אל אוגוסטוס, הרובץ נכחי, ראיתי כי בבת אחד חור כמת, ושפתיו רוטטות זרה מאד. בחרדה גדולה פניתי אליו, אפס הוא לא ענה, ואני החלותי לחשוב כי נחלה פתאום והנה הבחנתי כי עיניו לטושות אל איזה דבר שמאחרי. הסבותי ראש, ולעולם לא אשכח את התלהבות השמחה אשר עברה בכל בדי עורי כראותי דו־תרנית גדולה שמגמתה אלינו, מרחק לא יותר משני מילים. קפצתי על רגלי כאלו בא פתאום כדור רובה בלבבי; ופורש זרועותי אל עבר הספינה עמדתי ככה, חדל־ניע, עתיק מהגה. פּרקר ופיטרס אף הם נפעמו כמוני, אפס כי הראשון חולל על הספּון כמשוגע, משמיע דברי־שחץ מופלגים ביותר, עם ערב יללות וקללות, ואלו השני פרץ בבכי, ודקות רבות היה מוסיף להתיפח כילד.

הספינה שנגלתה לנו היתה דו־תרנית גדולה, שמפרשיה קצתם רבועים קצתם משולשים, והיא הולנדית על פי מבנה, צבועה שחור, ופאר־ראש לה זהוב ותפל־למראה. נכר היה בה שידעה רוב סער, ודומים היינו כי היטב סבלה בסופה אשר כה הפליאה מכתנו; תורן־החלוץ־העלי אשר לה לא היה עוד, וכן חסרה היתה קצת ממעק צד־ימין שלה. משראינוה לראשונה רחוקה היתה מאתנו, כאמור, כשני מילים לפאת רוח, ומגמתה אלינו. הבריזה מתונה היתה מאד, ומה שהפליאנו בעיקר היה שמכל הספינה מתוחים היו רק החלוץ והראש, עם חלוץ ראשון בלוא – מובן שהלוכה אטי היה מאד, וקוצר־רוחנו קרוב היה לטרוף־דעת. גם על המשונה שבנהולה עמדנו כולנו, עם כל התרגשותנו. היא נטתה לצדדים בנכר כדי־כך שפעם או פעמים סברנו כי ודאי אינה רואה אותנו, או שדמינו כי מאחר שראתה אותנו, ולא גלתה איש בספינה, אומרת היא לשנות אורח ולהפליג לכוון אחר. בכל אחד מהמקרים האלה שוענו וצעקנו בכל כוחנו ואז כמו היתה הנכריה חוזרת בה רגע ושבה לפנות לקראתנו – מנהג משונה זה נשנה ונשלש עד שלבסוף אנוסים היינו לתרצו בשכרותו של ההגאי.

איש לא נראה על ספּוניה עד שהגיעה לכדי רבע המיל מאתנו. אז ראינו שלושה ימאים, שעל־פי לבושם סברנו שהולנדים הם. שנים מהם רובצים היו על אי־אלה מפרשים ישנים סמוך למדור־המלחים, והשלישי, שכמו מסתכל היה בנו בסקרנות מרובה, רכון היה על חרטום צד־ימין סמוך למוט־החרטום. זה האחרון היה איש גבוה ובעל־בשר, ועורו כהה מאד. לפי הליכותיו דומה היה כאלו יעודדנו להאריך רוח, הוא מניד ראש לעומתנו בידידות ואם גם במוזר, ומחיך בתמידות, חשוף שנים מצהירות בלבנן. עם קרוב ספינתו ראינו והנה מצנפת אדמונית שהיתה לראשו נושרת המימה; אולם לזאת לא שת לבו, וימשיך בחיוכיו ועויותיו המוזרים. מרצה אני את הדברים והמסבות האלה במפורט, ומרצה אני אותם, ויש להבין, בדיוק כפי שנראו לנו.

דו־התרנית באה לאטה, והלכה נכון עתה משהיה, ולבותינו – לא אוכל דבר במנוחה על המאורע הזה – לבותינו נתרו בנו פרא, ואת כל רוחותינו הוצאנו בקריאות והודיות לאלוהים על הגאולה השלמה, המפתיעה, והנהדרה שקרבתה מוחשת כל־כך. פתע, ובת־אחת, נשא ובא על פּני הים מן הספינה המוזרה (שעתה נטויה היתה לעומתנו) ריח סרחון אשר אין שם לו בעולם כולו – אין מושג – צחן־תופת – מחניק בתכלית – לבלי־שאת, לבלי־השג. נשימתי נטלה ממני, וכפנותי אל חברי ראיתי כי חורו משיש. אולם לא היתה לנו שהות לשאלה או לסברה – דו־התרנית רחוקה היתה חמשים רגל מאתנו, וכונתה כמו לעבור תחת למעק ירכתינו, על־מנת שנוכל לעלות אל ספונה מבלי שנוצרך לשלשל סירה. חשנו סמוך לירכתים, והנה פתאום נטתה כדי חמש־שש מעלות תמימות מארחה הקודם, וכאשר חלפה תחת לירכתינו מרחק כעשרים רגל מאתנו, נראו לנו ספּוניה תומם. האשכח שכוח את כפל־כפלי הזועה אשר למראה ההוא? עשרים־וחמש או שלושים גופות אדם, בכללן כמה נשים, מוטלות היו פזורות כה־וכה בין מעק ירכתי הספינה והמטבח, בדרגת ההתמקמקות האחרונה והנתעבה ביותר. ראה ראינו כי אין נפש אחת חיה בספינת־המארה ההיא! ועם זאת לא יכולנו לבלי קרוא לעזרה אל המתים! אכן ממושכה ורמה היתה תחנתנו, בענות הרגע ההוא, כי תחכינה לנו הדמויות הללו המחרישות והמבחילות, כי לא תעזובנה אותנו לגורלן, כי תקבלנה אותנו בקהלן החסוד! משתוללים היינו מבעתה ויאוש – תפוסי שגעון בצרת אכזבתנו הנכאה.

כאשר בקעה שועת אימתנו הרמה הראשונה, ענה לה, מאצל מוט־החרטום של הנכריה, משהו הדומה לצוחת קול אדם עד כדי להרעיש ולהונות כל אוזן בוחנת. תוך כך שוב נטתה הנכריה פּתע, ותחום מדור־המלחים נגלה רגע, ומיד חזו עינינו מנין בא הקול ההוא. ראינו את האיש הגבוה ובעל־הבשר והנה עודו רכון על המעק, מוסיף להניד ראשו כה וכה, אולם פניו מוסבות היו מעמנו ולא ראינון. ידיו פּשוטות היו על המעקה, וכפותיו לחוץ. ברכיו דבקו אל חבל עבה, מתוח היטב, ויורד מעקב מוט החרטום עד אחד זיזי־העוגן. על גבו שחלק מן החולצה קורָע מעליו ויחשפהו, הרגיע שחף־ים ענק, שקוד ללעוט בכל פה מן הבשר הנתעב, מקורו וצפרניו נעוצות בעמוק, ולובן נוצותיו טנוף ומטונף בדם. עם שהוסיפה דו־התרנית ליסוב ונֵרָאה אליה מקרוב, הוציאה הצפור, כמו בעמל רב, את ראשה־שָני, ואחרי אשר רגע התבוננה בנו כהמומה, עלתה בעצלתים על הגופה שממנה היתה זוללת, הישירה עוף מעל ספוננו, ותרחף שם עת־מה כשבמקורה מנה של חומר קרוש דמוי־כבד. לבסוף נפל הנתח הנתעב בצלפה עגומה לרגליו של פּרקר. ימחל לי האלוהים, אולם עתה, לראשונה, חלף הרהור במוחי, הרהור אשר לא אגיד מהו, ואני הרגשתי כי פוסע אני פסיעה אל מקום הדמים. תליתי עין ומבטו של אוגוסטוס פגש במבטי בכונה עזה וחודרת, ואתעשת מיד, זנקתי חיש, וברעד־חלחלה השלכתי את הדבר המאוס ימה.

הגופה אשר ממנה לוקח, המרגיעה על החבל, על־נקלה טלטל אותה עוף־הטרף כה־וכה במאמצי כוחו, ומפני תנועתה זו סברנו כי חיה היא. כיון שסר השחף מעליה, התנודדה ותסוב ותקרוס במקצת, עד כי נגלו הפנים תומם. מעולם, לבטח, לא היה דבר נוסך מורא כל־כך! העינים לא היו עוד, ולא היה כל בשר סביב הפה והשנים נחשפו לגמרי. הנה זה אפוא החיוך אשר הפיח בנו תקוה! זה ה – אך אתאפּק. דו־התרנית, כאשר כבר הגדתי, עקרה תחת לירכתינו, ואט אולם הכן עשתה דרכה אל כנגד הרוח. עמה ועם צות אנשיה הנוראה הלכו כל דמיונותינו הרוננים על ישע ושמחה. עם עברה על פנינו במתינות אפשר יכולים היינו למצוא דרך לעלות עליה, לולא אכזבתנו הפתאומית, והפלצות שבתגליתנו, שנטלו מאתנו כל כוח גוף ונפש. ראינו והרגשנו, אולם נבצר מעמנו לחשוב איך לפעול, עד אשר, אהה! אחרנו. עד־מה החליש המאורע הזה את שכלנו, זאת יותן לאמוד על־פי העובדה, שכאשר הרחיקה הספינה עד כי לא ראינו אלא את מחצית גופה, אז הוצע ברצינות שננסה להדביקה בשחיה!

מני אז שוא עמלתי למצוא פתח־פּשר לסתימות־הבלהות אשר עלפה את גורל הנכריה. על פי מבנה וכלל תארה סברנו, כאמור כי ספינת־סוחר הולנדית הנה, וגם מלבושי אנשים חזקו הדעה הזאת. על־נקלה יכולנו לראות מה השם אשר על ירכתיה, אף התבונן אל דברים אחרים, היו מדריכים אותנו בקביעת טיבה; אולם עוז ההתרגשות של אותו רגע סמא אותנו מהסתכל בכמו אלה. לפי הגון הכרכומי של אותם מן הפּגרים שלא הרקיבו כליל, החלטנו שהאנשים כולם נספו בקדחת הצהובה, או באיזה חלי מרירי אחר דומה לו בטיבו המחריד. אם כך היה הדבר (ואיני יודע מה עוד אדמה), הרי ודאי בא עליהם המות, אם לדון לפי תנוחות הגופות, כחתף ובנִצֵח, – ואורח בחר לו הנפלה לגמרי מזה המצין דרך־כלל אף את המגפות המצמיתות ביותר אשר תפקודנה את האדם. אכן, אפשר כי רעל, שדרך־מקרה הובא אל קצת ממזויהם, הוא הסב בשואה; או כי גרמה אותה אכילת איזה מין דג־ארס בלתי־ידוע, או חי־ימים אחר, או עוף־אוקינוס, – אפס אין טעם לנחש נחושים במקום שהכל אפוף, ובלי ספק ישאר אפוף לעולמים, תעלומה מבעיתה ובת־אל־חקר מאין כמוה.

 

פרק יא    🔗

מותר היום לא ידענו נפשנו, ונהיה מתבוננים אחר הספינה המתרחקת, עד שירד חושך והעלימה מעינינו ואנחנו התעשתנו קמעה. אז שבו הרעב והצמא לענותנו, ומפני אלה סרו כל שאר דאגות והרהורים. מכל־מקום עד הבוקר מן הנמנע היה לעשות דבר, חבשנו עצמנו כמיטב האפשר ונבקש לחטוף מנוחה מעט. בזאת הצלחתי יותר מכפי שקיויתי, ואישן עד אשר עם בוקר העירוני חברי, שלא נתמזל מזלם כל־כך, על־מנת שנחדש נסיונותינו להעלות טרף מן הספנה.

עתה היה הים דמום בתכלית. חלק וממורט כאשר לא ידעתיו מעולם, – ומזג־האויר חמים ונוח. דו־התרנית לא נראתה. ראשית מעשינו היתה לעקור, בעמל־מה, עוד אחת מן השלשלות; ומשהצמדנו את שתיהן אל רגליו של פיטרס, חזר זה ונסה להגיע אל דלת המזוה, מתוך סברה שאולי יעלה בידו לפּרצה, אם אך יספיק להגיע אליה מבעוד־עת; ולזאת קוה, לפי שהיתה הספינה ננוחה ביציב רב יותר מבתחלה.

קל־מהרה הצליח להגיע אל הדלת, רפּה אחת מן השלשלות מקרסולו, ובכל מאמצי־כוחו עמל להבקיע בה דרך, אולם לשוא, כי היה בנין החדר חסון הרבה מכפי ששערנו. כוחו כלה בשהיה הממושכה תחת המים, והכרח גמור היה שיבוא מישהו זולתו תחתיו. לזאת התנדב פרקר מיד; אולם לאחר שלושה נסיונות שעלו בתוהו, מצא כי לעולם לא יוכל לקרב אל הדלת. אוגוסטוס, משום זרועו הפצועה, לא היה כל טעם שינסה לרדת, שכן יבצר ממנו לפרוץ לחדר אף אם יגיע אליו, ולפיכך נטל עלי לעמול לישועת כולנו.

פיטרס השאיר את אחת השלשלות במעבר, ומשצללתי נוכחתי לדעת כי אין שווי־משקלי מספיק לי לעמוד איתן מטה. כיון שכך, החלטתי כי בנסיוני הראשון לא אטרח אלא להשיב את השלשלת השנית. לאורך רצפת המעבר גששתי אחריה, והנה חשתי בחומר מוצק, ואתפוס בו כרגע; לא היתה לי שהות לקבוע מהו זה, וכערף־עין חזרתי ואעל. השלל נתברר כי בקבוק הוא, והנקל לשער, מה־רבתה שמתחנו אם אומר כי הבקבוק נמצא מלא יין פּורט. מודים לאלוהים על סעדו זה המעודד אשר בא בעתו, חלצנו מיד את הפקק באולרי; איש־איש לגם לגימה צנועה, והשקוי הפיח בנו חמימות, אונים ורוח אשר לא יתוארו במלים. אז שבנו פקקנו את הבקבוק בשים־לב, תלינוהו במטפחת, והבטחנוהו מכל שבר.

לאחר התגלית המוצלחת הזאת נחתי קמעה, ואחר שבתי ירדתי, ועתה מצאתי את השלשלת ואעלנה מיד. אז הצמדתיה אלי וארד בשלישית, ובפעם הזאת הוכח לי ברור כי בכל מאמצי, במצב ההוא, לא אעצור כוח לפרוץ את דלת המזוה. אשר על כן שבתי נואש.

עתה דומה היה כי אין מקום לתקוה עוד, ובפרצופי חברי ראיתי כי נמנו וגמרו לגווע. נכר בעליל כי היין נסך בהם כמין רוח־עועים, אשר ממני נחשכה אולי משום הטבילות אשר טבלתי מאז. שיחם חדל־קשר היה, בלא כל נגיעה במצבנו. פיטרס לא חדל משאול אותי שאלות על ננטקט. גם אוגוסטוס, זוכר אני, נגש אלי בכובד־ראש, ויבקשני כי אשאיל לו מסרק־כיס, כי שערו מלא קשקשי דגים, וחפץ הוא לפלותם קודם שירד אל החוף. פּרקר דומה שהיה נגוע בדבר פחות, וימריצני כי אשוב ואצלול ואעלה כל חפץ אשר יקרה לפני. נעניתי לו, ובנסיוני הראשון, אחרי שהותי מטה דקה תמימה, הבאתי עמי אמתחת קטנה משל הקפּיטן ברנרד. זו נפתחה מיד, בתקוה הקלושה שאולי ימצא בה דבר מאכל או משקה. אכן, לא מצאנו אלא חפיסת תערי־גלוח ושתי כתנות בד. יספתי לרדת, ואשוב ריקם. כאשר צץ ראשי מן המים שמעתי קול שברים על הספּון, וכקומי ראיתי כי בהעדרי הערימו עלי רעי בכפיות־טובה וישתו את מותר היין, ואת הבקבוק שמטו בנסיונם להשיבו אל מקומו בטרם אראם. הוכחתים על פניהם על מנהגם קשה־הלב, ולשמע הדברים פרץ אוגוסטוס בבכי. השנים האחרים נסו לפטור את הענין בצחוק כפטור מעשה־לצון, אולם תקותי היא כי לא אחזה עוד לעולם צחוק כעין זה; עקימת הפרצוף מבהילה היתה ממש. אכן, נראה היה כי בריקנות כרסיהם פעל השקוי פעולה מידית ונמרצה, וכי כולם מבוסמים להפליג. בעמל רב כפיתי אותם לשכב, וקל־מהרה שקעו בתרדמה כבדה, מלווה נשימת־נחרה קולנית.

עתה מצאתי עצמי יחיד, כביכול, בספינה, ומחשבותי היו כמובן איומות וקודרות ביותר. לא חזיתי לפני אלא מיתת רעב אטית, או כי, לכל המוטב, תכריענו הסערה הראשונה העתידה לבוא, כי בתשישות כוחנו לא היתה לנו כל תקוה לעמוד בעוד אחת.

הרעב המכלה אשר באני עתה כמעט לא יכולתי לשאתו, ואני הרגשתי עצמי מסוגל לכל מעשה ובלבד שאפיסו. בסכיני קצצתי פיסה קטנה מעור האמתחת, ואנסה לאכלו, אך מצאתי כי בשום פנים לא אוכל לבלוע גם בציע אחד, אף שמדומה הייתי כי סבלי הוקל מעט על־ידי שלעסתי פרורי עור ופלטתים. כנטות הערב הקיצו חברי, בזה אחרי זה, וכל אחד מהם חלש ונבעת במדה שאין לתארה, וזאת בעטי היין, אשר סר מעליהם עתה. הם הרעידו כאחוזי צמרמורת נוראה, ובקולות נוגים ביותר קראו למים. מצבם השפיע עלי השפעה נמרצה ביותר, ובתוך כך התברכתי בלבבי בשרשרת המסבות אשר חשכה ממני את היין ובזאת גם את ענוייהם ומדויהם. מכל־מקום, ארחם ורבעם הטרידוני והדאיגוני עד מאד; כי ברור היה שאם לא יחול איזה שנוי לטובה, לא יוכלו לשקוד עמי על שלום כולנו. עדין לא חדלתי מן המחשבה כי יהיה בידי להעלות משהו מלמטה; אולם אי־אפשר היה לחזור על הנסיון קודם שיהיה אחד מהם מושל בעצמו כדי־כך שיחזיק בקצה החבל כרדתי. פרקר נראה מיושב בדעתו מעט יותר מן האחרים, ואני עמלתי, בכל אשר לאל ידי, לעוררו. מתוך סברה כי טבילה במי הים אולי תהיה לברכה. התחכמתי לכרוך קצהו של חבל על גופו, ואחר נהלתיו אל סולם־הראש (והוא לא נקף אצבע כל אותה עת), הדפתיו פנימה, ומיד משכתיו חוצה. אכן רשאי הייתי להתברך בנסיוני זה; שכן נראה היה כי חיתה בו רוחו ותעור, וכאשר יצא שאלני, בהשכל, למה עוללתי לו כזאת. משהסברתי מה חפצי, אמר כי מחזיק טובה הוא לי וכי הטבילה היטיבה לו מאד, ואחרי־כן שח עמי בתבונה על מצבנו. אז החלטתי לנהוג באוגוסטוס ובפיטרס כאשר נהגתי בו, וזאת עשינו מיד, ולשניהם הרויח ההלם הרבה. רעיון זה של טבילת־פתאום עלה בדעתי לפי שבאיזה חבור רפואי קראתי על השפעתה הברוכה של מקלחת במקרה שהחולה סובל מ־mania a potu.

כיון שמצאתי כי עתה יכול אני להפקיד בידי רעי את קצה החבל, שבתי צללתי שלש־ארבע פעמים אל התא, אף שכבר ירדה אפלה גמורה, ומשב־רוח כבוש אך ממושך מפאת צפון הפריע קמעה את יציבות הספינה. בתוך נסיונותי אלה הצלחתי להעלות שני סכיני־שולחן, כד בן שלושה גלונים – ריק, ושמיכה, אולם אף לא דבר אשר יצלח לאכלה. לאחר שמצאתי את החפצים האלה, המשכתי במאמצי, עד שכלה כחי לגמרי, אבל כל דבר נוסף לא הבאתי. משך הלילה התעסקו פרקר ופיטרס בכמו אלה; אולם לפי שלא הזדמן לנו מאום, נואשנו עתה מן הנסיונות, וגמרנו אומר כי שוא אנו מכלים כוחותינו.

מותר הלילה הזה עבר עלינו בענות גוף ונפש שאולי יוכל אדם לצירה לעצמו. לסוף עלה שחר הששה־עשר בחודש ואנו נשאנו עינינו אל האפקים לתור אחר ישע, אך להבל. הים חלק היה, רק משב־רוח ממושך נפח מפאת צפון, כביום אתמול. היה זה היום הששי מאז בא אוכל או משקה אל חכנו, להוציא אותו בקבוק של יין־פורט. וברי שלא הרבה נוכל להוסיף ולהחזיק מעמד אם לא נשיג דבר־מה. מעודי לא ראיתי לפני כן, גם איני מתאוה לשוב לראות, בני־אדם שדופים כליל כפיטר ואוגוסטוס. לוא על החוף פגשתים במצבם זה לא הייתי חושד כלל כי ראה ראיתים מעודי. פרצופיהם שונו לגמרי, ובשום פנים לא יכולתי להאמין כי באמת אלה אותם האנשים אשר בחברתם הייתי לפני ימים אחדים בלבד. פרקר, אף שנדלדל עד מאד, ונחלש כדי־כך שלא יכול לשאת ראשו מחובו, לא התנון כשני האחרים. הוא סבל באורך־רוח רב, תלונה לא העלה על שפתיו, אף היה מתחכם לפחת בנו תקוה. אשר לי, הנה אף כי בתחלת המסע היתה בריאותי ירודה, ותמיד הייתי ענוג במבנה־גופי, מועט היה סבלי מסבל זולתי; גופי נצטמק פחות, ודעתי צלולה היתה להפתיע, שעה שהשאר אובדי דעים היו כליל, וכמו באו לכלל מין ילדות שניה, ויהיו מגחכים בנואל ומחיכים כשופטנים ומשמיעים דברי־ריק מהובלים ביותר. אכן, לפרקים כמו היו קמים לתחיה פתאום, משל כאלו בת־אחת באה בהם הכרת מצבם, ואז היו קופצים על רגליהם בפרץ־אונים בן־רגע, ומדברים, פרק־מה, בסכוייהם בהגיון גמור, ואם גם בתכלית־יאוש. אפשר, על כל פנים, שחברי ראו את מצבם כדרך שראיתי אני את מצבי, וכי בבלי־הדעת אולי חטאתי באותם הגזמות ותעתועי־דברים – בדבר הזה אין לחרוץ משפט.

בצהרים לערך הכריז פרקר כי רואה הוא יבשה מנגד לעגבת צד־שמאל, ובמירב הקושי עצרתי בו מלקפוץ הימה ולשחות אליה. פיטרס ואוגוסטוס כמעט לא שתו לבם אל דבריו, ונראה שהיו תפוסים בהרהורי נכאים. משהבטתי בכוון האמור לא ראיתי גם צל־צלו של חוף – ובעצם היטב מדי ידעתי כי רחוקים אנו מיבשה כלשהי מכדי להשתעשע בתקוה כעין זו. בכל זאת ארכה השעה עד שהעמדתי את פרקר על טעותו. אז פרץ בבכי, מזיל נחלי דמעה כילד, אגב זעקות ואנחות, משך שעתים־שלש, עד אשר תש כחו וירדם.

פיטרס ואוגוסטוס עשו עתה כמה נסיונות־שוא לבלוע מן העור. יעצתים ללעס אותו לאט ולפלטו; אלא שחלושים היו מעשות כעצתי. אני הוספתי ללעס פרורי עור מפקידה־לפקידה, ובזאת מצאתי הרוחת־מה; המים היו עיקר מחסורי, וממי הים לא לגמתי רק משום שזכרתי מה עולל הדבר לאחרים שהיו שרויים במצב דומה לשלנו.

ככה עבר היום והנה גיליתי פתאום מפרשים בפאת מזרח, ובצד־שמאלנו עתה. נראה היה שזו ספינה גדולה, מגמתה לעומתנו כמעט, והיא רחוקה מן־הסתם שנים־עשר או חמשה־עשר מיל. איש מחברי לא גילה אותה עדין, ואני התאפקתי מספר להם עליה לפי־שעה, מפחד אכזבה חדשה. לסוף, משהתקרבה, ראיתי ברור כי מגמתה הישר לקראתנו, ומפרשיה הקלים נפוחי רוח. עתה לא יכולתי עוד לבצור את רוחי, ואורה עליה לאחי־לסבל. הללו קפצו מיד על רגליהם, נתפסים שוב לגלויי חדוה מופרזים ביותר, בוכים, צוחקים צחוק שופטנים, מקפצים, רוקעים ברגליהם בספון, תולשים שערותיהם, מתפללים ומגדפים חליפות. מנהגם, וכן מה שנראה לי עתה סכוי בטוח של ישועה, נגעו אל לבי, עד שלא יכולתי להתאפק מחֲבור עמם בהוללות שגעונם, ומעוצם רגשי התלהבות והודיה הייתי שוכב ומתגלגל על הספון, סופּק כפים וּמצעק, עד שפתאום שבתי ואתעשת, ואל תכלית מרודי אנוש ויאושו שבתי, כראותי והנה בת־אחת הופכת הספינה ירכתיה אלינו תומם, ופונה בכוון מנוגד כמעט לזה אשר בו ראיתיה בראשונה.

עבר זמן עד שיכולתי להניע את חברי להאמין כי אכן חל המהפך העגום הזה בסכויינו. על כל דברי השיבו במבט ובעויה אשר רמזו כי אותם אין להונות בתעתועי־דברים אשר כאלה. במיוחד נגע אל לבי מנהגו של אוגוסטוס. חרף כל שיכולתי לאמור ולעשות, היה מתעקש לטעון כי הספינה קרבה אלינו חיש, ומתכונן לעלות על ספונה. בעשבי־ים שצפו אצל דו־התרנית ראה את סירת־הספינה, והוא ביקש לקפוץ לתוכה, ביבבות וצריחות קורעות־לב ביותר, עד שבכוח מנעתיו מהטל עצמו הימה.

משנרגענו כלשהו, מוסיפים היינו להתבונן אל הספינה עד שנתעלמה מעינינו סוף־סוף; האויר התערפל מעט, ובריזה קלה התנשאה. אך נגוזה הספינה כליל, פנה אלי פרקר בארשת פנים אשר העבירה בי רעד. מפיק היה ישוב־דעת אשר לא ראיתי בו עד עתה, ובטרם יפצה פיו הגיד לי לבי מה הוא עתיד לאמור. הוא הציע, במלים ספורות, כי ימות אחד מאתנו למען יתקימו השאר.

 

פרק יב    🔗

זה זמן־מה הוגה הייתי בכך שדחקנו עלול לאכוף עלינו מעשה־זועה אחרון זה, ובסתר־לבי נמניתי וגמרתי כי אבחר למות כל מיתה שהיא מלהזקק לכך. החלטה זו לא רפתה גם בעקת הרעב אשר ענני עתה. לא פיטרס ולא אוגוסטוס לא שמעו את דבר ההצעה. לפיכך הטיתי את פרקר הצדה; וכשאני מתפלל בלבבי לאלוהים שיתן לי כוח להניא את האיש מן התכלית האיומה אשר שם לו, התוכחתי עמו שעה ארוכה, בתחנונים גדולים, ובשם כל הקדוש לו בקשתיו, ובכל מיני הטענות אשר העלה מורא הענין פצרתי בו, כי יחדל מן הרעיון, ולא יביעהו באזני איש מן השנים.

את כל אשר אמרתי שמע, ולא נסה לסתור גם אחת מטענותי, ואני החלותי לקוות כי יעתר למבוקשי. אולם כאשר עמדתי מדבר אמר, כי היטב מאד הוא יודע כי כל אשר אמרתי אמת הוא, וכי נקיטת דרך אשר כזאת הריהי האיומה בברירות אשר תעלה על רוח איש; אלא שלעת הזאת כבר פקע כוח סבלו; כי אין צורך שיספו הכל, שעה שמיתתו של אחד אפשר גם מסתבר שתציל את היתר; ויוסיף כי מוטב שלא איגע להטותו מחפצו, שכן עוד לפני הופעת הספינה נמנה וגמר כן בדעתו, ורק משום שהתגלתה אותה ספינה נמנע מלדבר בכך קודם.

עתה בקשתיו כי, אם אינו נכון לחדול מזממו, ישהה אותו למצער עוד יום אחד, שאולי תבוא איזו ספינה להושיענו; שבתי וחזרתי על כל נמוק שעלה במחשבתי, ושדמיתי כי יוכל להשפיע על אדם קשוח כמוהו. הוא ענני כי לא דבר דבר עד עצם הרגע האחרון ממש, כי לא יוכל להתקים עוד בלי משהו מזון, ושעל כן למחרת היום תהיה השעה מאוחרת מדי, מכל־מקום במה שנוגע אליו.

כיון שמצאתי כי לא אטהו בכל דברי־הכבושים אשר בפי, נהגתי עתה אחרת, ואגיד לו כי חיב הוא לדעת שאני סבלתי פחות מכל מצרותינו; כי כרגע בריא וחזק אני, אפוא, הרבה יותר ממנו, ומפּיטרס ומאוגוסטוס; הקצרה, כי יש בידי לכפות את רצוני בכוח אם אראה צורך בכך; וכי אם נסה ינסה להביא את מחשבת־הטרף־והדמים אש בלבבו לפני היתר, לא אהסס מהטילו הימה. או אז תפסני בגרוני מיד ובסכין שלוף נסה כמה נסיונות־שוא לדקרני בבטני; רק חלישותו היתרה היא מנעתה מבצע את מעשה התועבה הזה. עד כה וכה עלתה חמתי להשחית ואני דחקתיו לפאת הספינה, בכונה גמורה להשליכו המימה. מגורל זה הצילתו התערבותו של פיטרס, שנגש עתה ויפריד בינינו, שואל לעלת המהומה. את זאת הגיד לו פרקר בטרם אמצא דרך כלשהי למנעו מכך.

רשומם של דבריו נורא היה אף מכפי ששערתי תחלה. גם אוגוסטוס, גם פיטרס, אשר דומה כי מכבר הגו בסתר לבבם אותה מחשבה מחרידה אשר פרקר רק היה ראשון להשמיעה, חברו עמו בזממו והתעקשו להפיקו מיד. סבור הייתי שלפחות אחד מן השנים ימצא איתן־דעת כדי־כך, שיחד עמי יתנגד לכל נסיון לבצע דבר איום אשר כזה; ואם יעזרני אחד מהם, מובטח הייתי כי יעלה בידי למנוע את גשומו. כיון שבתקותי זאת נכזבתי, הכרח גמור היה לי לדאוג לשלומי אני, שכן אם אעמוד בהתנגדותי עשויים הללו לראות בכך, במצבם הנורא, סבה מספקת להפלותני לרעה במחזה־התוגה אשר ידעתי כי עד־מהרה יתחולל.

עתה אמרתי להם כי נכון אני להאות להצעה, ורק שואל אני שהות של שעה, שבתוך כך אולי ימוג הערפל אשר ירד סביבנו, ואז אפשר שוב תגלה הספינה אשר ראינו. בעמל רב הוצאתי מהם הבטחה להמתין שעה אחת; כפי שחזיתי מראש (מאחר שהיתה בריזה מתנשבת חיש), נמוג הערפל קודם תום השעה, ובאין ספינה נגלית לעין, התכוננו להפיל גורל.

בתכלית אי־רצון מתעכב אני על חזיון הבעותים הבא: חזיון אשר, על פרטי פרטיו, לא יכלו כל המאורעות שלאחר־מכן למחותו מזכרוני אף כלשהו, ואשר מר־זכרו יעכור כל רגע מרגעי חיי. הבה ארצה פרק זה של פרשת העלילה בחפזה, ככל אשר ירשה טבע המאורעות שידובר בהם. השיטה היחידה שיכולנו להעלות להגרלה הנוראה, אשר בה התעתד איש־איש מאתנו לנסות את מזלו, היתה זו משיכת קיסמים. נטלנו לנו שבבי עץ קטנים לתכליתנו, והוסכם שאהיה אני המחזיק. פרשתי לקצה הספּון, ורעי העלובים פנו דומם אל הקצה השני וגביהם אלי. ההתרגשות המרה ביותר בכל מהלך מחזה הבלהות הזה באה עלי שעה שהתעסקתי בסדור הפּיסים. מעטים הם המצבים שעשוי אדם להתגלגל אליהם ולא יהגה ענין עז בשמירה על קיומו; ענין המתעצם מרגע לרגע ככל שאחיזתו של אותו קיום נחלשת. אולם עתה שהעסק הדמום, הנחרץ, והזעוף בו אני עונה (הנבדל כל־כך משאון סכנותיה של סופה או מאימי הכפן הקרבים לאטם) הניח לי להגות בדל־סכויי להנצל מן המבעיתה שבמיתות – מיתה לתכלית המבעיתה ביותר – פרח ממני כל קורט של אותו מרץ שעודדני עד כה רבה כפרוח נוצות מפני רוח, וָאֶוָתֵר טרף חדל־ישע לאימה מרודה ומנולת ביותר. תחלה אף לא עצרתי כוח למרוט ולצרף יחדו את שבבי העץ הקטנים, שכן אצבעותי התקוממו עלי כליל, וברכי נקשו עזות זו אל זו. בדעתי שטפו־חלפו המון תכניות־הבל להמנע מהעשות שותף בהמור הנורא. אמרתי לפּול על ברכי לפני חברי ולהתחנן לפניהם שיפטרוני מהכרח זה; להסתער עליהם פתע ולקטול אחד מהם, כדי שלא יהיה טעם בהכרעה על־פי גורל – הקצרה, חשבתי על כל דבר לבד מבצוע המעשה אשר לפני. לסוף, לאחר שהוצאתי שעה ארוכה באורח נסכל זה, התעשתי לשמע קולו של פרקר, שהמריצני לחלצם מיד מן ההתרגשות הנוראה שהם שרויים בה. אף אז לא קמה בי רוח לקום לערוך את השבבים בו־במקום, ותחת זאת הרהרתי בכל מיני תחבולות להערים על אחד מאחי־לסבל על מנת שיעלה את הקיסם הקצר, הואיל והוסכם כי כל המוציא מידי את הקצר בארבעה השבבים הוא ימות והחיה את נפשות היתר. בטרם ידונני אדם על חוסר־לב זה, יגיע־נא אל מקומי אני.

לבסוף שוב אי־אפשר היה להתמהמה וכשלבי מחשב לפקוע מחובי נגשתי אל תחום מדור־המלחים, מקום שהיו חברי מחכים לי. הושטתי את ידי אשר בה השבבים, ופיטרס משך מיד. הוא נפטר – השבב שלו, מכל־מקום, לא היה הקצר ביותר; והרי שסכויי להנצל פחת. אזרתי את מלוא כוחי ואת הפיסים העברתי לאוגוסטוס. אף הוא משך מיד, ואף הוא יצא פטור; ועתה מעוינים היו סכויי לחיות או למות. ברגע הזה מלאתני כל אכזריותו של נמר, ושנאה עזה ושטנית ביותר הגיתי אל עמיתי המסכן, אל פּרקר. אולם רגש זה לא האריך קיום; בעוית־רעדה ובעצימת עינים הושטתי לפניו לבסוף את שני השבבים הנותרים. חמש דקות תמימות עברו עד שיתחזק ויחליט למשוך, וכל אותו פרק של מתיחות קורעת־לב לא פקחתי עיני גם פעם. והנה נתלש מתוך ידי בחפוז אחד הפּיסים השנים. הפּור הוטל אז, אפס לא ידעתי אם לטובתי או לרעתי. איש לא דבר, ואני לא העזתי להסתכל בקיסם שבכפי. לסוף אחז פיטרס בידי, ואני אנסתי עצמי לשאת עין, ועל־פי פרצופו של פרקר ראיתי מיד כי שלום לי, וכי הוא אשר נחתך דינו. עצור נשימה נפלתי אין־חושים אל הספון.

כשקמתי מעלפוני היה ספק בידי לחזות בהסתים חזיון־התוגה במיתתו של זה אשר החל בו. הוא לא גלה כל התנגדות, ומשדקרו פּיטרס בגבו נפל מת כרגע. אל לי להתעכב על הסעודה האיומה שלאחר־כך. דברים כאלה יכול אדם לצירם בדמיונו, אבל מלים אין בהם כוח להמחיש את פלצות ממשותם. דיי אם אומר כי לאחר ששברנו במדת־מה את חמת הצמא אשר אכלנו בדמו של הקרבן, ולאחר שעל־פי הסכם כללי כרתנו את הידים, הרגלים, והראש, ונשליכם יחד עם הקרבים הימה, טרפנו את מותר הגוף, אברים־אברים, במרוצת ארבעה הימים אשר לא־ישכחו, הי“ז, הי”ח, הי"ט והכ' בחודש.

בתשעה־עשר בחודש ירד גשם רביבים משך חמש־עשרה או עשרים דקות, ואנחנו התחכמנו לאגור קצת מן המים באמצעות סדין אשר שלינו מן התא בחפושנו תיכף לאחר הסער. לא קלטנו אלא כמחצית הגלון בסך־הכל; אולם אף מנה זעומה זו המציאה לנו משהו כוח ותקוה.

בעשרים־ואחד שוב הגיעו מים עד נפש. האויר עדין היה חמים ונוח, ולפרקים ירדו ערפּלים ובריזות קלות התנשאו, על־הרוב מצפון למערב.

בעשרים־ושנים, שעה שהיינו יושבים צנופים בחבורה, מגלגלים קדורנית במצבנו האומלל, חלפה בי פתע מחשבה שהעלתה בי זהרור של תקוה. זכרתי כי כאשר נכרת תורן־החלוץ מסר לידי פיטרס את אחד הגרזנים, ויבקשני לשימו, אם אוכל, במקום מבטחים, וכי דקות מספר קודם שיפגע המשבר הכבד האחרון בספינה וימלאנה לקחתי את הגרזן הזה אל מדור־המלחים ואשימהו באחד תאי־המשכב שלצד־שמאל, עתה נראה לי כי אם נגיע אל גרזן זה אפשר שנוכל להבקיע את הספּון מעל למזוה ולהצטיד במזונות.

משהבאתי הצעה זו לפני חברי, פלטו הללו קריאת שמחה חלושה, וכולנו נגשנו מיד אל מדור־המלחים. הנחיתה כאן קשה היתה יותר מן הירידה לתא, כי היה המפתח קטן הרבה יותר, שהרי יזכור הזוכר כי סביב מפתח־הסולם אשר לתא נגרפה המסגרת כולה, ואילו מפתח מדור־המלחים, מהיותו מפתח פשוט שאין מדתו עולה על שלש רגלים מרובעות, לא נזוק כלל. מכל־מקום לא הססתי לנסות בנחיתה, ולאחר שכרכו חבל על גופי כבתחלה, צללתי באומץ, פּשוט־רגלים; מהרה עשיתי דרכי אל תא־המשכב, ובנסיון הראשון העליתי את הגרזן. חברי הריעו לקראתי בהתלהבות שמחה ונצחון, ובקלות שבה מצאתיו ראו אות הצלה וישועה.

עתה החילונו להכות בספון בתעצומות תקוה ששבה־התלקחה; פיטרס ואני תפסנו בגרזן חליפות, שכן זרועו הפצועה של אוגוסטוס לא הניחה לו לסייענו במאום. הואיל וחולשתנו כמעט מנעתנו מלעמוד באין־סומך, ולפיכך יכולנו לעבוד רק דקה או שתים ברצוף. התברר עד מהרה כי שעות ארוכות תדרשנה לבצוע המשימה – לאמור, לפריצת פּתחון שנוכל לבוא בו אל המזוה. אכן, השקול הזה לא רפּה את ידינו; ולאחר שעבדנו כל הלילה לאור הירח, הצלחנו להשיג את חפצנו עם שחר העשרים־ושלישי בחודש.

פּיטרס התנדב עתה לרדת; ואחר שהכין עצמו כבתחלה, נחת ומהרה חזר והביא עמו צנצנת קטנה שנמצאה מלאה זיתים. משהתחלקנו באלה וטרפנום במירב התאבון, שבנו להורידו. זאת הפעם עלתה ההצלחה על תקוותינו המופלגות ביותר, כי בן־רגע חזר ועמו קותל־חזיר גדול ובקבוק יין מאדיירה. מזה האחרון גמענו איש־איש גמיעה צנועה, כי מבשרנו חזינו את תוצאותיה המשחיתות של לגימה פרועה. קותל־החזיר, לבד מכשתי ליטרות סמוך לעצם, לא היה ראוי לאכילה, לפי שהמים המלוחים קלקלוהו לגמרי. החלק השפיר חולק בינינו. פיטרס ואוגוסטוס לא יכלו לבצור את תאבונם ויבלעו את שלהם כהרף־עין! אבל אני נזהרתי יותר, ולא אכלתי אלא מעט ממנתי, מיראת הצמא אשר ידעתי כי יבוא. עתה נחנו קמעה מיגיעותינו שכבדו משאת.

לעת הצהרים חשנו עצמנו מאוששים ורעננים כלשהו, ונחדש את נסיוננו להעלות צידה; פיטרס ואני יורדים היינו חליפות, ותמיד בהצלחה מעט או הרבה, עד שקיעת השמש. משך פרק־זמן זה התמזל מזלנו והעלינו, בסך הכל, עוד ארבע צנצנות זיתים, עוד קותל־חזיר אחד, בקבוק־סל ובו קרוב לשלושה גלונים יין־מדיירה מצוין, וכן, מה שהוסיף על חדותנו, צב קטן ממין גליפּאגו, מאלה שהביא הקפיטן ברנרד לספינה, בשעת ההפלגה, מן הסכונר ‘מרי פיטס’, שחזרה אז ממסע ציד באוקינוס השקט.

להבא יזדמן לי תכופות להזכיר סוג זה של צבים. כידוע אולי לרוב קוראי, מצוי הוא בעיקר בקבוצת האיים הקרויים איי־גליפאגו, – המלה הספרדית גליפּאגו מובנה, אגב, צב־נחלים. משום המיוחד שבצורתם ורבעם יש שהיו קוראים להם צב־הפּיל. תכופות עצומי־מדות הם. אני עצמי ראיתי אחדים מאלה שמשקלם בין אלף ומאתיים לאלף וחמש־מאות ליטרה, אף כי איני זוכר ספּן שיאמר כי ראה כאלה שמשקלם יותר משמונה־מאות. מראיתם מיוחדת־במינה, אף מאוסה. צעדיהם אטיים מאד, מדודים וכבדים, וגופיהם מתגבהים כשעור רגל אחת מן הקרקע. צוארם ארוך ודל להפליג; מן השכיחות הוא שיהיה ארכם משמונה־עשרה זרתות עד שתי רגלים, ואחד הרגתי שהיתה כתפו רחוקה מקצה הראש לא פחות משלש רגלים ועשר זרתות. הראש דומה דמיון מפליא לראשו של נחש. עשויים הם להתקים בלי מזון משך־זמן שלא יאמן כמעט, וידוע שפעמים הוטלו לספנה של כלי־שיט והיו רבוצים שנתים ימים בלא מזונות כלשהם – וכתום העת ההיא היו שמנים ושרויים בכי־טוב כבתחלה. בפרט מסוים אחד דומים בעלי־חי מופלאים אלה לגמל המדבר. בתרמיל שבשורש הצואר נושאים הם עמם מלאי תדיר של מים. היו מקרים שכאשר הרגום אחרי היותם נטולי כל מחיה משך שנה תמימה, נמצאו בתרמיליהם לא־פחות משלושה גלונים מים מתוקים וחיים. עיקר אכלם כרפּס ופטרוסיליה, עם חלָמות, חִלפת־ים, וצברים! אלה האחרונים מאכל־תאוה הם לאותו צב, וברגיל ימצאו למכביר בצלעות הגבעת סמוך לחוף כל־אימת שמתגלה הוא עצמו. צבים אלה הריהם מאכל מצוין ומזין ביותר, ואין ספק שהודות להם נצלו חיי אלפי ימאים ששלחו ידם בציד לויתנים ושאר עסוקים באוקינוס השקט.

אותו צב־גליפּאגו, שנתמזל מזלנו להעלותו מן המזוה, לא היה גדל־מדות, ומשקלו מן־הסתם ששים־וחמש או שבעים ליטרה. נקבה היתה זו, ובתרמילה יותר מרביעית הגאלון מים זכים ומתוקים. אכן זה היה אוצר; וכרוע ברך כאיש אחד, החזרנו תודות נלהבים לאלוהים על כי החיש לנו ישועה בעתה.

הרבה התקשינו להעלות את הצבה בפתחון, שעזים היו פּרפּוריה וכוחה כביר. כמעט ונמלטה מתפיסתו של פיטרס וחזרה־החליקה המימה, אלא שאוגוסטוס זרק עניבת־חבל על צוארה ויעצור בה עד שקפצתי אני לתוך החלל לצד פיטרס ואעזרהו להרימה ולהוציאה.

את המים משכנו בזהירות מן התרמיל אל הכד, שאותו, כזכור, העלינו קודם לכן מן התא. אחרי כן כרתנו צוארו של בקבוק להיותו עם הפקק, כמין כוס, המחזיקה קרוב ללוג אחד. אז שתינו איש־איש לוג מים, והחלטנו להסתפק בכמות יומית כזאת כל זמן שיתקימו המים.

בשנים־שלושה הימים האחרונים היה האויר יבש ונעים, וכלי־המיטה אשר העלינו מן התא, וכן בגדינו, יבשו תומם, ואת הלילה הזה (מוצאי העשרים־ושלושה בחודש) הוצאנו בנוחות יחסית ובשלוה טובה, לאחר שסעדנו פּת־ערבית משופעת בזיתים ובשר חזיר, עם מנת יין קטנה. מחשש פן תתרגש עלינו בריזה בשעות הלילה וקצת ממכמנינו ירדו הימה, אסרנום בעבותים, כמיטב יכלתנו, אל נפיצי מחלץ־העוגן. הצבה שלנו, שמבקשים היינו להשאירה חיה כל כמה שנוכל, אותה הטלנו על גבה ולבד מכן קשרנוה בקפדה.

 

פרק יג    🔗

ה־24 ביולי. – הבוקר הזה התעודדה רוחנו להפליא וכוחנו שב לאיתנו. חרף הסכנה בה היינו שרויים עוד, נבערים מדעת איה הננו, אם גם ידענו היטב כי רחוקים אנו מיבשה, באין עמנו מזון אלא כדי שבועים ימים בצמצום רב, באין כל מים כמעט, וצפים כה־וכה בחסד כל בת־רוח ובת־גל על גבי שבר־שברה של ספינה, – חרף כל אלה רואים היינו את סבלנו עתה כמעט כראות צרה־שבכל־יום לעומת המחסורים והסכנות הנוראים הרבה לאין־שעור, אשר מהם כה הפליאה ההשגחה לחלצנו לא־מכבר; עד כדי כך יחסי הוא גם הטוב גם הרע.

עם זריחה מתכוננים היינו לחדש נסיונותינו להעלות משהו מן המזוה, והנה רד מטר־גשם, וברקים עמו, ואנחנו נתנו לבנו לקלוט מים בסדין אשר כבר שמש לנו לתכלית זו. לא היה לנו אמצעי לאגור את מי הגשם אלא על־ידי פרישת הסדין כשטבלת כבל אחת באמצעיתו. ככה הולכו המים אל המרכז ומשם ירדו אל כדנו. בדרך כך כמעו מלאנו את הכד, והנה פרץ־רוח בא מפאת צפון, ואנו נאלצנו להרפות, כי גוף הספינה שוב החל להתנודד עזות עד כי לא יכולנו עוד לעמוד על רגלינו. עתה נגשנו אל קדמת הספּון, רצענו עצמנו היטב־היטב אל שריד המחלץ כבתחלה, ונמתין, בשלות־נפש גדולה הרבה מכפי שנתן היה לשער או לדמות בתנאים הנתונים. בצהרים התעזזה הרוח כדי בריזה נמרצת, ועם לילה הפכה סערה קשה, מלווה משברים כבדים ועצומים. אכן, מאחר שמן הנסיון למדנו את מיטב השיטות לסדור רצועותינו, הוצאנו את ליל הזעם הזה בבטחון מספיק, אף כי בכל רגע היו הגלים מרטבים אותנו עד מוח העצמות, ותדיר צפויים היינו להגרף. למזלנו היה האויר חם כדי כך שהיו לנו המים לברכה ולא לקללה.

ה־25 ביולי. – הבוקר רפתה הרוח לכדי בריזה שמהירותה לא למעלה מעשרה קשרים⁴, ועמה שככו הגלים בנכר עד כי לא יספו לשטוף את ספוננו. אכן, למרבה דאבה, מצאנו כי שתי צנצנות זיתינו, וכן כל בשר־החזיר אשר לנו, נשטפו הימה, חרף חבישתם הקפדנית. החלטנו שלא להרוג עדין את הצבה, ולפי שעה הסתפקנו איש איש בקצת זיתים ומשורת־מים לפת שחרית, ואת המים מהלנו, מחצה על מחצה, ביין; במזג הזה מצאנו הרווחה גדולה, גם יצאנו פטורים מן השכרות הכבדה אשר נסך יין־פּורט בשעתו. הים עדין זעוף היה מכדי שנשוב אל מאמצינו להעלות צידה מן המזוה. אי־אלה חפצים, שלא היו חשובים לנו במצבנו הנכחי, צפו־עלו במרוצת היום בעד לפתחון, ומיד נטרדו המימה. כן הבחנו עתה כי הספינה נוטה על צד הרבה יותר משנטתה מעולם, ושוב לא יכולנו לעמוד אף רגע בלא שנתרצע. הנה כי כן היה יומנו עגום ואין־נחת. בצהרים דומה היה כי השמש קדקדית כמעט, וברי היה לנו כי ברבות העת הביאונו רוחות צפון וצפון־מערב עד סמוך לקו־המשוה. כנטות ערב ראינו כמה כרישים, גם נבעתנו מעט למראה כריש אחד, כביר ועז־פנים, אשר קרב אלינו. פעם אחת, כאשר שקעה טלטלת־גל את הספּון הרבה מתחת למים, ממש עט עלינו המפלץ, מפרכס רגעים מספר מעל למפתח־סולם־הראש, ובזנבו חבט את פיטרס חבטה רבה. לבסוף השליכו גל כבד מן הספון והלאה, לרוחתנו הגדולה. לוא היה מזג־האויר נוח, בנקל היינו לוכדים אותו.

ה־26 ביולי. – הבוקר, כיון ששקטה הרוח הרבה, והים לא היה זועף ביותר, החלטנו לחדש מאמצינו במזוה. אחרי יגיעות הרבה כל היום כולו, מצאנו כי מן המקום הזה לא יעמדו לנו עוד רוח והצלה, כי בשעות הלילה הוסרו מחיצות החדר, וכל אשר בו נסחף אל הספּנה. הנקל לשער כי תגלית זו מלאתנו יאוש.

ה־27 ביולי. – הים חלק כמעט, הרוח קלה, ועודה מפאת צפון ופאת מערב. לוהט יצא השמש אחר־הצהרים, ואנו התעסקנו ביבוש בגדינו. פורקן מצמא, וסתם קורת־רוח, מצאנו ברחצה בים; אכן, אגב כך מצווים היינו על זהירות מרובה, כי היתה עלינו יראת הכרישים, אשר כמה נראו שוחים סביב דו־התרנית במשך היום.

ה־28 ביולי. – מזג האויר עודו יפה. דו־התרנית החלה נוטה עתה הצדה להבהיל, עד כי חששנו פן תתהפך על פיה באחרית־דבר. כמיטב יכלתנו הכינונו עצמנו לקראת פורענות זו, ואת הצבה, כד־המים, ושתי צנצנות הזיתים הנשארות רצענו הרחק ככל האפשר לפאת־רוח, ושלשלנו אותם מן הספון ולחוץ. הים חלק מאד כל היום, והרוח מעטה או נעדרת.

ה־29 ביולי. – מזג־האויר כשהיה. בזרועו הפצועה של אוגוסטוס החלו נראים סימני־רקבון. רדום היה האיש ומעונה צמא, אולם מכאוב עז לא הציקהו. לא יכולנו אלא לסוך את פצעיו בקצת מחומץ הזיתים, ודבר זה דומה כי לא הועיל מאומה. ככל אשר תמצא ידנו עשינו לחזוקו, ואת מנת מימיו שלשנו.

ה־30 ביולי. – יום לוהט בחמתו, ורוח אין. כריש עצום אחד לא סר מאצל הספינה כל שעות טרם־הצהרים. כמה פעמים נסינו ללכדו בפלצור והעלינו חרס. מצבו של אוגוסטוס הלך הלוך ורע, ונראה בעליל כי גווע הוא מהעדר תזונה נאותה יותר מאשר משום פצעיו. בלי־חשק היה מתפלל לגאולה מסבלותיו, ולא שאל לו כי אם את מותו. הערב הזה אכלנו את זיתינו האחרונים, ואת המים אשר בכדנו מצאנו מבאישים כדי־כך שלא יכולנו לגמוע מהם כלל בלא תוספת יין. החלטנו להרוג את הצבה בבוקר.

ה־31 ביולי. – אחרי לילה גדוש חרדות ויגיעה, משום מצבה של הספינה הרצוצה, נגשנו להרוג ולבתר את הצבה. זו נמצאה קטנה בהרבה מכפי ששערנו, ואם גם יפה לאכילה, – כל הבשר אשר עליה לא רב היה מעשר ליטרות. על־מנת לשמר קצת מן הבשר ימים רבים ככל האפשר, נתחנו אותו נתחים דקים, ונמלא בהם את שלש צנצנות־הזיתים אשר נותרו לנו ואת בקבוק־היין (את כל אלה שמרנו), ואחר יצקנו פנימה את חומץ הזיתים. בדרך כך הנחנו למשמרת כשלש ליטרות מבשר הצב, ונאמר לא לגעת בו עד אם כלינו את השאר. גמרנו אומר להסתפק במנת בשר יומית בת ארבע אונקיות לערך; הנה כי כן ימצא לנו הבשר כולו שלושה־עשר יום. גשם חי, רדוף ברקים ורעם, רד לעת־דמדומים, אולם חטוף היה כדי־כך שלא הצלחנו לקלוט אלא כרביעית הלוג מים. על־פי הסכם נתנו המים כולם לאוגוסטוס, שעתה נראה בו כי שעתו קרובה לבוא. שכוב שתה את המים מן הסדין עם שקלטנום (אנו הגבהנו את הסדין מעליו והמים ירדו אל פיו), כי לא נותר לנו עתה שום כלי שעשוי להחזיק מים, אלא אם נבחר להריק את ייננו מבקבוק־הסל, או את המים הסרוחים מן הכד. כזאת וכזאת היינו עושים לוא ארך הגשם עוד.

האיש הנענה לא נועל הרבה בשקוי. זרועו שחורה היתה לגמרי מכתף עד אמת־יד, ורגליו כקרח נמשלו. מרגע לרגע צופים היינו שיוציא נשמתו. מדולדל היה להחריד; אף כי בצאתו מננטקט היה משקלו מאה עשרים ושבע ליטרה, הנה עתה לא עלה על ארבעים־חמשים לכל היותר. עיניו שקועות היו עמוק בגולגלתו, ולא נראו כמעט, ועור לחייו מרופּה היה עד כי נבצר ממנו ללעס מאכל, ואף למוץ משקה, אלא בעמל רב.

ה־1 באוגוסט. – מזג־האויר דמום כשהיה, והשמש מדכא בלהטו. הצמא הכביד אכפּו, כי המים אשר בכד נסרחו לגמרי וישרצו שרצים. בכל זאת התחכמנו ללגום קצת מהם אגב מזיגה ביין; אכן צמאוננו הושבח אך מעט. רוחה רבה יותר מצאנו ברחצה בים, אולם לרחוץ לא יכולנו אלא בהפסקות ארוכות, משום הכרישים שכמעט לא סרו מעמנו. ברור ראינו עתה כי אין לאוגוסטוס תקוה, – כי אכן גוסס הוא. לא יכולנו להקל מסבלותיו במאום, והללו דומה שגדולים היו. בשעה שתים־עשרה לערך יצאה רוחו כשהוא מתעות נמרצה, לאחר שעות שבהן לא הוציא הגה מפיו. מותו מלאנו נבואות־לב קודרות מקדור, וקודרים ישבנו כל היום כולו אין ניע ליד הפּגר, ולא פנינו איש אל רעהו כי אם בלחש. רק משהחשיך ערבנו לבנו לקום ולהטיל את הגופה הימה. נמאסה היתה אז לאין־תאר, ונמקה כדי־כך שכאשר נסה פּיטרס להרימה נשלה רגל שלמה בידו. עם צנוח מסת המק והרקב מן הספּון המימה, ראינו ברור, על־פי ברק האור הזרחני שהקיף אותה, שבעה־שמונה כרישים גדולים, שפּצח שניהם הנוראות, כהקרע טרפּם ביניהם לגזרים, הלך מרחק מיל. תכלית־בעתה הפּיל עלינו הקול, וַנִלָפֵת.

ה־2 באוגוסט. – מזג־האויר דמום ולוהט להחריד כשהיה. השחר העולה מצא אותנו מדוכדכים־להחמיל ותשושי־גוף. המים אשר בכד לא היה בהם מועיל עוד, כי היו לכעין מקפּה סמיכה, – רק תולעים נוראים־למראה בלולים בטיט. הרקנו את הכד והיטב הדחנוהו בים, ואחר יצקנו לתוכו קצת חומץ מבקבוקי בשר־הצב אשר לנו. צמאנו כבד משאת כמעט, ושוא יגענו להפיגו ביין, כי היין כמו רק הוסיף שמן למדורה, וימסוך בנו שכרון עז. אחר בקשנו להשביח סבלותינו על־ידי מהילת היין במי־ים; אך בזאת באונו בן־רגע חבלי הקאה נוראים ביותר, ולא שבנו עוד לנסות בכך. כל היום כולו תרים היינו בדאגה אחר הזדמנות לרחוץ אולם לריק; כי על כל עבר צרים היו עתה כרישים על שחיף־הספינה – הם־הם, ודאי, המפלצים אשר זללו אמש את רענו האומלל, שמרגע־לרגע צופים היו לעוד כרה אחת כזאת. ענין זה הביא מר־צער וימלאנו נבואות־לב מדכאות ונכאות ביותר. הרחצה מחישה היתה לנו רוחה לא־תתואר, ועתה שנמנעה מאתנו באורח כה מחריד, קשה היה הדבר משאת. אף גם לא פטורים היינו ממורא סכנה אשר לפתחנו, כי מעידה כלשהי ותזוזה אחת שלא־כהלכה היו מטילות אותנו למטחוי־לועם של אותם רעבתנים, שתכוּפות הישירו לעוט עלינו. כל צעקותינו ומאמצי־כוחנו דומה שלא הבהילום. אף כשהכה פיטרס בגרזנו באחד מהגדולים שבהם ופצעו קשה, לא חדל אותו טורף מנסיונו להדחק למקום מעמדנו. עם דמדומים עלה ענן, אולם לצרת נפשנו חלף־עבר ולא המטיר. סבלותינו בצמא בעת הזאת לא יצוירו ממש. באפס־תנומה הוצאנו את לילנו, הן משום הצמא הן ממורא הכרישים.

ה־3 באוגוסט. – סכוי של ישע אין, ודו־התרנית נוטה על־צד יותר ויותר, עד כי עתה לא יכולנו לעמוד הכן על הספון כל־עיקר. שקדנו לחבוש את היין ובשר הצב, לבל יאבדו אם יקרה ונתהפך. מתוך שלשלות החבל לקחנו לנו שני יתדים עבים, ובגרזן תקענום בצלע הספינה לפאת־רוח כשעור אָמה מן המים; וזאת ברחוק מעט מן הקוער, שכן כמעט נטויים היינו לאחור. אל היתדים האלה רצענו עתה את צידתנו, שהרי הם נאמנים יותר. כל היום הפליא הצמא את מצוקתנו – ולרחוץ לא יכולנו בעטי הכרישים, אשר לא עזבונו רגע. שינה נמנעה מאתנו.

ה־4 באוגוסט. – קצת קודם שיאיר היום הרגשנו כי שחיף־הספינה נוטה על צדו. קמנו לבל נושלך. בראשונה היתה הנטיה אטית והדרגתית, ואנו התחכמנו לטפס ולעלות לפאת־רוח, לאחר שהקדמנו ודאגנו שיהיו חבלים אחוזים ביתדים אשר תקענו בשביל הצידה. אולם לא די הבאנו בחשבון את האצת כוח־הדחיפה; כי מהרה התעצמה הנטיה מכדי שנדביקנה; ובטרם ידע איש מאתנו איך יפול דבר, מצאנו עצמנו מוטלים בחימה גדולה הימה, ומפרפרים בעומק כמה אמות־ים מתחת למים, כששלד הספינה הענק מעלינו ממש.

עם שצללתי מימה אולצתי להרפות מן החבל; וכאשר מצאתי כי שקוע אני לגמרי מתחת לספינה, וכוחי הנה תם, כמעט לא נאבקתי על חיי, ובן־שניות ספורות קבלתי עלי דין מותי. אולם בזאת שוב נטעיתי, כי לא נתתי דעתי על רתיעתו הטבעית של שלד הספינה לפאת־רוח. הדף המים כלפי מעלה, שגרמתו הספינה משנטתה אחור במקצת, פלטני בעצמה גדולה מזו שבה הוטלתי מטה. כעלותי מצאתי עצמי מרחק עשרים יארד מן הספינה, ככל שיכולתי לאמוד. מוטלת היתה הפוכת קוער, מטלטלת בחמה מצד אל צד, ובכלי העברים סביב היה הים חומר מאד, רצוף ערבולים עזים. פיטרס לא נראה לי. מרחק כמה אמות ממני צפה היתה חבית־שמן, ושאר חפצים שונים ומשונים מן הספינה נפוצים היו בכה ובכה.

בעיקר יגורתי עתה מפני הכרישים, אשר ידעתי כי בסמיכותי הם. למנעם מקרב אלי הכיתי עזות במים בידי וברגלי אגב שחיה אל הספינה, וככה הקימותי שפעת קצף. מובטח אני כי התחבולה הזאת, הפשוטה כל־כך, היא שהצילה את חיי; כי קצת קודם התהפך דו־התרנית היו המפלצים האלה שורצים בים על סביביה כדי־כך שודאי, ובאמת, נוגע הייתי ממש בקצת מהם אגב שחיתי. אכן, בחסד המזל כי־רב הגעתי בשלום אל צלע הספינה, אם כי המאמץ הנורא אשר עמדתי בו החלישני כדי־כך שלעולם ודאי לא הייתי מצליח לעלות עליה, לולא חש פיטרס לעזרתי; הוא נגלה לי עתה, למרבה שמחתי (לאחר שטפס ועלה על הקוער מן העבר השני) וישליך אלי קצה של חבל – אחד מאותם חבלים שנקשרו אל היתדים.

אך נצלנו מסכנה זו, ולנגדנו הזדקרה חברתה הקרובה־להבעית – סכנת מיתת רעב גמורה. כל מלאי מזונותינו נגרף הימה חרף כלהשקידה ששקדנו להבטיחו; וכיון ששוב לא ראינו גם אפשרות דחוקה־שבדחוקות להשיג עוד מזונות, התמכרנו שנינו ליאוש, ונבך בקול גדול כילדים. באין איש מנסה לנחם את רעהו. חולשה אשר כזו כמעט אין אדם יכול לצירה לעצמו, ולאותם שמעולם לא היו נתונים במצב דומה ודאי תראה בלתי־טבעית; אולם חובה היא לזכור כי בינתנו מסוכסכת היתה מקץ תקופת המחסור והאימים אשר מצאונו, עד כי שוב לא יכולנו להחשב, באותו פרק־זמן, יצורים בני־דעת. בסכנות גדולות כמעט כמו אלו,אם לא גדולות מהן, שבאו עלינו לאחר זמן, עמדתי באומץ־רוח בפני כל פגע וצרה, ופיטרס, כפי שעתיד להֵרָאות, גלה חכמת־סטואיקנים מופלאה כמעט כשטיותו הילדותית עתה – מצב הנפש הוא היה הקובע.

לאמתו של דבר, הרי עם שהתהפכה הספינה, ואף עם שאבדו היין ובשר־הצב עקב־כך, לא היה מצבנו חמור מבתחלה, אם לא נביא בחשבון את העלם הסדינים שבהם יכולנו עד אז לקלוט מי־גשם, ואת העלם הכד אשר לתוכו היינו יוצקים את המים; שכן מצאנו את כל הקער, מסמוך לעקולים ועד לקוער, כולל את הקוער עצמו, מצופה בסמיך צדפות־אַוז גדולות, שנמצאו מאכל מצוין ומזין ביותר. משתי בחינות חשובות, אפוא, נמצא שהתאונה אשר כה יגורנו מפניה הועילה יותר משהזיקה; היא פתחה לפנינו מלאי של מזון, שאם נצרוך אותו בחשבון ועמד לנו חודש ימים; ואת מעמדנו שפרה התאונה במדה רבה, שכן שרויים היינו בנוחות הרבה יותר מבתחלה, וצפויים לסכנה פחות.

אף על פי כן סמאנו עתה הקושי שבהשגת מים מראות נכוחה אל כל הברכה שבשנוי אשר חל במצבנו. כדי שנהיה מוכנים להוָעל ככל האפשר בכל מטר אשר ירד, פשטנו כתנותינו, על־מנת להשתמש בהן כדרך שהשתמשנו בסדינים – כמובן, לא קוינו לקלוט בדרך כך, אף בתנאים הנוחים ביותר, למעלה ממחצית הלוג בבת־אחת. משך היום לא נראה סימן של ענן, ויסורי צמאנו כמעט נוראו משאת. בלילה נתן פיטרס תנומת שעה לעפעפיו, אפס אני מנעוני סבלותי העזים מעצום עיני גם רגע.

ה־5 באוגוסט. – בריזה שלוה התנשאה היום ותעבירנו בתוך שפעת אצות כבירה, ולמזלנו הטוב מצאנו בהן אחד־עשר סרטנים קטנים, שהספיקו לנו כמה סעודות של חג. כיון שהיו קליפותיהם רכות מאד, אכלנום תומם, ומצאנו כי מגרים הם את צמאנו פחות לאין שיעור מצדפות האַוז. וכיון שלא ראינו כל סימן של כרישים בקרב האצות, ערבנו לבנו לרחוץ, והיינו שוהים במים ארבע־חמש שעות, ובתוך כך נתמעט צמאנו במדה נכרת מאד. ככה החלפנו כוח, והלילה עבר עלינו בנחת, גם חטוף חטפמו תנומה.

ה־6 באוגוסט. – היום הזה התברכנו בגשם חי ונמשך, משעת הצהרים עד לאחר החשך. מרה הצטערנו עתה על אבדן הכד ובקבוק־הסל; כי אף שדלים היו האמצעים שבידינו לקליטת המים, אפשר היינו ממלאים את האחד מהם, אם לא את שניהם. אם כה ואם כה התחכמנו לרוות צמאנו על־ידי שהנחנו לכותנות להסתפג ואז סחטנון, והיה הנוזל הערב מטפטף אל פיותינו. המלאכה הזאת העסיקתנו כל היום.

ה־7 באוגוסט. – אך האיר היום ובת־אחת הבחנו שנינו בספינת־מפרש לפאת מזרח, באה לקראתנו ממש! למראה הנהדר הריעונו תרועת גיל ממושכה, ואם חלושה; ותכף־ומיד התחלנו נותנים כל אות שנוכל תת, – נפנף בחולצותינו באויר, הגבה קפוץ ככל אשר נוכל בשפל־מצבנו, אף קרוא בכל כוח ריאותינו, אם כי ודאי היתה הספינה רחוקה לא־פחות מחמשה־עשר מיל מאתנו. אכן קרבה היתה ומוסיפה אל שחיף־ספינתנו, ואנחנו הרגשנו כי, אם אך תתמיד בארחה זה, עתידה היא להבחין בנו לבסוף. כשעה לאחר שגלינוה ראינו ברור את האנשים שעל ספוניה. היה זה סכונר, בעל מפרש־עלי מרובע, אריך, פּחוס, מהיר למראה, וצות שלם עליו, כפי הנראה. עתה נחרדנו, כי כמעט לא יכולנו לציר לעצמנו שלא ראתה אותנו, וחוששים היינו כי אומרת היא להניחנו לגווע – מעשה אכזריות־שטנים, אשר, אף שלכאורה נורא הוא מהאמן, פעמים אין־מספר נעשה בלב־ים, במסבות דומות עד־מאוד, ועל־ידי יצורים שנחשבו על מין האדם⁵. אכן במקרה זה מונתה לנו, בחסדי שמים, הפתעה יקרה ביותר; כי מהרה ראינו והנה קמה תכונת פתאום על ספּון הנכריה, שתכף לאחר־מכן הניפה דגל בריטי, ותט הישר נכחנו. כעבור עוד חצי שעה מצאנו עצמנו בתאה. נמצא שהיתה זו הספינה ‘ג’יין גאי’, מליורפּול, הקיפטן גאי, ומגמתה מסע סחר וציד בימי הדרום ובאוקינוס השקט.

 

פרק יד    🔗

‘ג’יין גאי’ היתה סכונר טוב־מראה, בעל מפרש־עלי מרובע, בן מאה ושמונים טון. בחרטומיה חדודה היתה מכפי הרגיל, ובנשוב רוח מתונה היתה המהירה בכל האני אשר ראיתי. אכן סגולותיה לים זעף לא צלחה כל־כך, ועומק־המים שהוצרכה לו גדול היה מדי לגבי העסוק אשר לו נועדה. לשרות מיוחד זה נרצית ספינה גדולה יותר, הנצרכת לעומק־מים מועט ביחס לנפחה – נאמר, ספינה בת שלש־מאות או שלש־מאות וחמשים טון. עליה להיות בעלת שלשה תרנים, שבהם הקדמי והראש מרובעי מפרש, ונבדלת במבנה משאר בחינות מהספינות השכיחות בימי הדרום. הכרח גמור שתהיה חמושה היטב. צריכה היא להחזיק עשרה או תריסר תותחים קצרי־טווח של י“ב ליטרות, ושנים־שלושה ארוכי־טווח של־י”ב, וכן ארגזי־תחמושת נצורי־מים על הספון התחתי. עגניה ושלשלותיה דין שיהיו חזקים הרבה מכפי הנדרש לכל עסוק אחר, ועל הכל צריך הצות שלה להיות רב־מספר ונבון־מעש – עליו למנות, בספינה כאשר תארתי, לא־פחות מחמשים־ששים מלחים כשרים. צותה של ‘גיין גאי’ מנה שלושים־וחמשה איש, כולם מלחים כשרים, לבד מן הקברניט והחובל, אלא שחמושה וציודה לא היו טובים כפי מבוקשו של עובר־ימים שנהירים לו הקשיים והסכנות שבמקצוע.

הקפּיטן גאי היה איש נשוא־פנים מופלג בנמוסים, שנסיון נכבד לו בסחר הדרומי, אשר לו התמסר מרבית שנות חייו. אכן, מעט מרץ היה, ולפיכך גם חסר היה אותה רוח של יזמה שכאן היא הכרחית כל־כך. שותף היה לבעלי הספינה בה הפליג, וכוחו יופּה לתור בימי הדרום כראות־עיניו אחר כל מטען העשוי להזדמן. כמורגל במסעות כעין אלה, מוביל היה עמו פניני־זכוכית, מראות, צתיות, גרזנים, כילפים, מסורים, מכושים, מקצועות, מפסלות, חרטים, מקדחים זוטים, משופים, פטישים, מסמרים, סכינים, מספרים, תערים, מחטים, חוטים, כלי חרס, אריג קלקוטה, מיני דברים של כלום, וכיוצא באלה.

הסכונר הפליג מליורפול בעשירי ביולי, עבר את הסרטן בעשרים־וחמשה, בקו־אורך מערבי עשרים מעלות, והגיע לסאַל, אחד מאיי ‘הכף הירוק’, בעשרים־ותשעה, ושם טען מלח ושאר צרכים למסעו. בשלישי באוגוסט עזב את איי הכף הירוק ויט דרומה־מערבה, נוכח חוף בראזיל, על־מנת לחצות את קו־המשוה בין קוי־האורך המערביים כ“ח ול'. זהו האורח אשר תאחזנה ברגיל ספינות ההולכות מאירופה לכף התקוה הטובה, או לאיי הודו המזרחית. ככה חומקות הן מן הגלינות ומן הזרמים הנוגדים העזים השוררים תדיר לחוף גינאה, ובסופו של דבר ימצא שזו הנתיבה הקצרה ביותר, כי אחרי־כן לעולם לא תחסרנה רוחות מערביות להגיע בכוחן אל הכף. כונתו של הקפּיטן גאי היתה לקבוע את תחנתו הראשונה בארץ־קרגילן – לא אגע לשם מה. ביום שאספתנו היתה הספינה מנגד לכף סן־רוק בקו־האורך המערבי ל”א מעלות; עד אז, אפוא, נשאנו נסחפנו מצפון לדרום מן־הסתם כשעור לא־פחות מחמש־ועשרים מעלות!

ב’ג’יין גאי' נהגו בנו בעין יפה ככל הראוי לשפל־מצבנו. שבועים ימים הוספנו להתנהל דרומה־מערבה, בבריזות שלוות ומזג־אויר יפה, וגם פיטרס גם אני החלמנו בפרק־זמן זה כליל מסגופנו ומסבלנו הנורא, ואת מה שהיה התחלנו זוכרים כזכור חלום־בלהות שממנו הקיצונו בדרך־מזל, לא־דוקא בחינת מאורעות שהתרחשו במציאות אכזרית ומפוכחת. מאז והלאה מצאתי כי מין זה של שכחה חלקית סבתו רגיל במעבר־פתאום, אם מגיל לעצב ואם מעצב לגיל – – ושעור השכחון עומד ביחס ישר אל שעור התמורה. אשר לי, הנה עתה יפלא ממני לתפוס כמו את עוצם המתלאה אשר נשאתי בימים שביליתי על גב שחיף־הספינה. זכורים המקרים, אולם לא הרגשות שחוללו המקרים בעת התרחשם. יודע אני רק כי בעת שארעו סברתי כי לא יוכל טבע אנוש לכלכל מנת יסורים גדולה יותר.

כמה שבועות המשכנו בדרכנו ולא ארע דבר נכבד יותר מפגישות־שבאקראי עם ספינות של ציד־לויתנים, ותכופות יותר – עם הלויתן המכונה השחור, להבדילו מן המכונים ‘ספּרמאצ’טי’. אכן, אלה נמצאו בעיקר מדרום לקו־הרוחב העשרים־וחמשה. בט"ז בספטמבר, בהיותו בקרבת כף התקוה הטובה התנסה הסכונר בסערת־העוז הראשונה מאז צאתו את ליורפול. בסביבה זו, אולם תכופות יותר דרומה ומזרחה לצוק־החוף (אנחנו מערבית לו היינו), שומה יהיה על יורדי־ים להתמודד לעתים קרובות עם סערות־חמה מפאת צפון. תמיד מביאות הללו עמן משברים כבדים, ואחד הצדדים המסוכנים ביותר שבהן היא תהפוכת הרוח, שכמעט ודאי הוא שתחול בשעה שהסער במרום עוזו. רגע תהיה סועה ממש מנשבת מצפון או מצפון־מזרח, ומשנהו לא תשוב כל רוח מן העבר ההוא, עם שפורצת תהיה לפתע־פתאום מדרום־המערב בעצמה שאים לתאר כמעט. בהרת בפאת דרום היא אשר תבשר בטח את החלוף, והודות לכך תוכל ספינה לנקוט את אמצעי הזהירות הנאותים.

השעה היתה שש בבוקר לערך בבוא המשב בפרץ־עברות, וכרגיל, מפאת צפון. עד לשעה השמינית התעצמה הרוח הרבה מאד, ותגעיש אלינו משברים מן האדירים ביותר שחזיתי מעודי. הסכונר התנודד למעצבה, ומומיו וחסרונותיו נתנו אותותיהם: מדור־המלחים טובל היה אפּים עם כל מגח, ובתכלית הכבדות היה הסכונר מתנער מגל אחד והנה כבר עברו שני. מעט קודם בוא השמש נגלתה בדרום־המערב הבהרת אשר לה היינו שומרים, ומקץ שעה ראינו את מפרש־הראש הקטן אשר עלינו והנהו מתחבט אין־חיים אל התורן. עברו עוד שתי דקות ואנחנו, חרף כל הכנותינו, הוטחנו לאחור, כבאורח כשפים, ושפעת קצף אין־קץ שטפה עברה מעלינו בתוך כך. אכן, לאשרנו נמצא שהמשב מדרום־מערב אינו אלא פרץ־רוח, ומזלנו עמד לנו שכעבור דקות מספר נישיר ספינתנו בלא הפסד כלונס. זעף הים הרבה להטרידנו עוד שעות אחדות אחרי כן, אולם כעלות שחר מצאנו והנה מצבנו שפּיר כשהיה לפני הסער. הקפיטן גאי סבור היה כי הצלתו ממש מעשה נס היתה.

בי“ג באוקטובר נראה לנו אי הנסיך אדוורד, בקו־רוחב '46⁰53 ד., קו־אורך '37⁰46 מז. כעבור יומיים מצאנו עצמנו קרוב לאיי־הנחלה, ומהרה עברנו על פני איי קרוזט, בקו־רוחב '42⁰59 ד., קו־אורך 48⁰ מז. בי”ח בחודש באנו אל אי קרגילן הוא אי־השממה, בדרום האוקינוס ההודי, ונשליך עוגן בכריסמאַס־הרבור, בעומק ארבע אמות־ים.

אי זה, או בעצם קבוצת איים זו, שרויה דרומית־מערבית לכף־התקוה הטובה, ורחוקה ממנו קרוב לשמונה מאות ליגות⁶. ראשונה נתגלתה ב־1772 על־ידי הברון דה־קרגולן, או קרגילן, איש צרפתי, אשר דמה כי הארץ היא חלק של יבשת דרומית רחבת־ידים וכזאת גם בשר בארצו, דבר שעורר בשעתו התרגשות מרובה. הממשלה נכנסה בעבי הקורה, ובשנה הבאה שגרה את הברון בחזרה כדי שיבדוק בעין בוחנת את תגליתו החדשה, ואז נגלתה הטעות. ב־1777 פגע הקפיטן קוק באותה קבוצה, ולראש אייה נתן את השם אי־השממה, כנוי הראוי לו בהחלט. אכן, שעה שנוט קרב לארץ, אפשר יטה לחשוב אחרת, שכן מספטמבר עד מרס נחפּים רוב ההרים דשא רענן מאד. מראית־שולל זו גורם אותה צמח קט דומה ל’בוקע־סלעים', והוא מצוי בשפע וצומח באגודות גדולות על מין טחבית כמשה. מלבד צמח זה כמעט אין חתימת־צמח באי, להוציא קצת עשב גס ונבאש אצל הנמל, קצת אזוב, ושיח אחד שדמיון לו אל כרוב העומד בפריחתו, וטעמו מר וצורב.

הרריים פני הארץ, אם גם אין בהרים הר נשא אחד. ראשיהם כסויים שלג תדיר. נמלים אחדים לאי, והנוח בהם כריסמאס־הרבור. הוא הראשון אשר יקרה לנוסע בצד צפון־מזרח של האי, אחרי עברו את כף פרנסואה, שהוא החוף הצפוני, ועל פי צורתו המיוחדת של זה יוכר הנמל. לשון־היבשה סופה צוק רם,שחלל גדול פולחו, ומשוה לו מראה קמרון טבעי. המבוא הוא בקו רוחב '48⁰40 ד., קו־אורך '69⁰6 מז. העובר בכאן ימצא מעגן נאה בחסות כמה איים קטנים, שדיָם לגונן מפני כל רוחות מזרח. מזרחית למעגן זה תבוא אל מפרץ־הצרעה, בראש הנמל. הרי זה אגן קט, כתור ארץ כולו, שבו אפשר להכנס, ארבע אמות־ים, ולמצוא מעגן בעומק עשר עד שלש, בקרקע טין קשה. יכולה ספינה לנוח כאן כל ימות השנה בלא חשש. למערב, בראש מפרץ הצרעה, יש נחל קטן שמימיו מצוינים, ונקל לדלותם.

קצת יונקי־ים ממין הפּרוה ומן השעירים עדין ימצאו באי־קרגילן, ופילי־הים מצויים למכביר. בעלי־נוצה מתגלים לרוב. האי משופע בפינגוינים, וארבעה מינים שונים הם. הפינגוין המלכותי, הקרוי כן על שם גדלו ויפי נוצתו, הוא הגדול בכולם. פלג־הגוף העליון אפוּר ברגיל, פעמים גון לילך בו; התחתון – צחור מכל צחור. הראש – שחור ממורט ומבריק ביותר, וכן הרגלים. אפס עיקר יפי הנוצות הוא בשני פסים רחבים כעין הזהב, הנמשכים מראש ועד חזה. המקור ארוך הוא, וצבעו ורוד או ארגמן עז. עופות אלה מהלכים זקופים ואומרי־כבוד. ראשיהם נטויים וכנפיהם שמוטות כזרועות שתים, והואיל וזנבותיהם זוקרים מגופם בחופף לרגלים, הרי דמיונם לדמות אנוש בולט מאד, אף עשוי הוא להטעות את המסתכל בדרך אגב או באפלולית ערבים. הפינגוינים המלכותיים שנקרו לנו בארץ־קרגילן גדולים היו הרבה מאוזים. שאר המינים הם הטרזן, החמור, ופינגוין־המקנן. הללו קטנים בהרבה, יפי־נוצה פחות ונבדלים בשאר בחינות.

מלבד הפינגוין יימצאו כאן עוד הרבה עופות, ובכללם יזכרו תרנגולות־מים, ברוזי־בר. ברוזים, תרנגולות פורט־אגמונט, מיני שלכים, יוני־הכף, היסעור הכחול, דרור־הים, קששים, היסעור הגדול, שחפים, ואחרון־אחרון, האַלבטרוס.

היסעור הגדול מגושם הוא כאַלבטרוס המצוי, ואוכל־בשר הנו. תכופות יקראוהו מפצח־העצמות, או יסעוּר־העיט. אין הם בורחים מן האדם, וכשמבשלים אותם כהלכה הריהם מאכל־חמדה. במעופם ידאו תכופות סמוך מאד לפני המים, וכנפיהם שרועות ודומה כאלו לא יניעון אף כהוא־זה.

האלבטרוס הוא אחד הגדולים והפראים בעופות ימי־הדרום. ממין השחפים הוא, את טרפו בטוסו יטרוף, וארצה לא ינחת לעולם כי אם לצורך פריה ורביה. בין עוף זה לפינגוין קשורה ידידות מופלאה ביותר. קניהם נבנים בניה אחידה עד־מאד, כמתכונת המוסכמת בין המינים השנים – קן האלבטרוס נקבע במרכז קניהם של ארבעה פינגוינים, הבנויים כעין רבוע קטן. עוברי־ימים הסכימו לקרוא לקבוץ של משכנים כאלה מקְנָן. מקננים אלה תוארו תכופות, אך הואיל ואפשר שלא כל קוראי ראו את התאורים האלה, ולפי שלהבא יזדמן לי לדבר על הפינגוין והאלבטרוס, ראוי יהיה להתעכב על אורח בניתם וחייהם.

בהגיע עונת הדגירה מתאספים העופות בהמוני־המונים, וימים אחדים כמו יהיו דנים מה המעשה אשר יעשו. לסוף נגשים הם לפעולות. בוחרים הם כברת אדמה ישרה, ברגיל על שטח שלושה־ארבעה צמדי־שדה, סמוכה לים ככל האפשר, ועם זאת מגליו והלאה. הנקודה נבחרת משום חלקת פניה, ועדיפה זו שאבנים שעליה מעוטות ביותר. נקבע דבר זה, מתחילים העופות, כאחד, וכמו לוא מוח אחד יפעילם, להתוות, בדיקנות מתמטית, רבוע או איזה מקבילית שהיא, כפי ההולם ביותר את טבע הקרקע, ובשטח המכוון לאכסן את כל העופות שנאספו, ולא עוד – בפּרט הזה כמו מנוי וגמור אתם למנוע גישה לעתיד לבוא מאורחים־פּורחים שלא השתתפו במלאכה ובטורח. פּאה אחת מפּאות המקום אשר הבדילוהו ככה מקבילה לשפת המים, ואותה יניחו פתוחה לבוא ולצאת.

תחמו הצבור את תחומי המקנן, מתחילים הם לנקותו מכל אשפתות, תופסים כל חלוק־אבן ונושאים אותו אל מחוץ לתחומים, וסמוך אליהם, להיות להם לחומה משלושת עברים. בתוך החומה הזאת מפלסים מסלה ישרה וחלקה בתכלית, שש עד שמונה רגלים רחבה, והיא מקיפה את המחנה – ומשמשת כעין טילת לכל.

המעשה הבא הוא חלוקת כל השטח לרבועים קטנים שוים בדיוק במדותם. לצורך כך מותוים שבילים צרים, חלקים מאד, המצטלבים בזויות ישרות מלוא תחומי המקנן. בכל הצטלבות-של־שבילים מוקם קנו של אלבטרוס, וקנו של פינגוין כמרכז כל רבוע – הנה ככה מוקף כל פינגוין ארבעה אלבטרוסים, וכל אלבטרוס מוקף פינגוינים כמספר הזה. קנו של פינגוין הריהו גומה בקרקע, רדודה מאד, שעמקה מספיק רק לעצור את ביצת העוף היחידה מהתגלגל. תקונים שמתקן האלבטרוס פשוטים מעט פחות, שהרי מציב הוא תלולית בגובה רגל לערך ובקוטר שתי רגלים. תלולית זו נעשית עפר, אצות, וקונכיות. ברומה של זו תשים הנקבה את קנה.

העופות מקפידים מאד שלא להניח קניהם גם רגע באין־יושב בתקופת הדגירה, ועד שיתחזקו הגוזלים לעמוד על נפשותם. שעה שהזכר תר לו מזונות בים, נשארת הנקבה על משמרתה, ורק בשוב בן־זוגה תהין לפרוח. לעולם אין הביצים נשארות באין גונן – עזבה צפור אחת את הקן, חברתה מקננת לצדו. אמצעי־זהירות אלה נחוצים הם בגלל החמדנות השולטת במקנן, שאין התושבים נמנעים כלל מלגנוב זה את ביצי זה בכל שעת כושר.

אף כי יש קצת מקננים שאין בהם אוכלוסים מלבד הפינגוין והאלבטרוס, הנה במרביתם ימצאו כמה וכמה עופות אוקינוס, הנהנים מכל זכויות האזרחות, ומפיצים קניהם בכאן ובכאן, בכל אשר ימצאו מקום, אם כי לעולם לא יתערבו במושבי הגדולים מהם. כשרואים מחנות אלה ממרחק־מה, הרי מראיתם מופלאה ביותר. מעל לעצם המושבה יעיב את האויר המספר העצום של אלבטרוסים (מעורבים במינים הקטנים יותר) המרחפים מעליה תדיר, בין ממריאים אל האוקינוס בין שבים אל ביתם. בתוך כך יראה קהל פינגוינים, מהם עוברים לכאן ולכאן במשעולים הצרים, ומהם צועדים בתלוי־הראש החילי המצין אותם כל כך בטילת אשר סביב למקנן. הקצרה, ככל שנסתכל במחנות הללו, אין דבר שיתמיהנו יותר מרוח המחשבה הנשקפת מבעלי נוצה אלה, וברי שאין לך דבר העשוי לעורר מחשבות יותר מזה בכל איש־בינות.

בבוקר שלאחר הגיענו אל כריסמאס־הרבור נטל החובל הראשי, מר פּטרסון את הסירות ויצא (אף כי היתה העונה אך בתחלתה) לחפש יונקי־ים, ואת הקברניט, שאר־בשר צעיר אשר לו השאיר במקום שמם לפאת מערב; הללו היה להם איזה עסק, שעל טיבו לא יכולתי לעמוד, לעשות ביבשת האי. הקפּיטן גאי לקח עמו בקבוק ובו מכתב חתום, ויעש דרכו ממקום רדתו לחוף אל אחת הפסגות הרמות אשר במקום. הדעת נותנת שאומר היה להניח את המכתב על אותו שיא בשביל איזו ספינה הצריכה לבוא אחריו. אך נתעלם הלז מעינינו, המשכנו אנחנו (פֹיטרס ואני היינו בסירת החובל) בשטוטנו סביב החוף לתור אחר עורות ופרוות. בענין הזה שקדנו כשלושה שבועות, ובקפדה רבה בחנו כל קרן וזוית, לא רק בארץ קרגילן, כי אם גם במספר האיים הקטנים שבסביבתו. אכן, עמלנו לא הוכתר בשום הצלחה של ממש. ראינו הרבה והרבה חיות פרוה, אפס חששניות היו הללו להפליג, ובמירב המאמצים לא הצלחנו ללכוד אלא שלש־מאות וחמשים שלחים בסך הכל. פילי־ים מצויים היו למכביר, בפרט בחוף המערבי של היבשת, אולם מאלה הרגנו רק עשרים, וזאת בקושי רב. בקטני האיים גלינו הרבה והרבה מבעלי־השער, אולם לא פגענו בהם לרעה, חזרנו אל הסכונר באחד־עשר לחודש; שם מצאנו את הקפיטן גאי ואַחְיָנו, שמסרו כי פנים הארץ הוא אחד השוממים והשמימים שבחבלי תבל. שני לילות שהו באי, כי משום איזו אי־הבנה לא דיק החובל השני לשגר סירת־עזר מן הסכונר לקחתם.

 

פרק טו    🔗

בשנים־עשר בחודש הפלגנו מכריסמאס־הרבור, חזור על עקבינו מערבה, כשאי מאריון, אחד מאיי קרוזה, לנו משמאל. אחר עברנו על פני אי הנסיך אדוורד, ואף הוא היה לנו משמאל; אחר הצפנו יותר, ומקץ חמשה־עשר יום הגענו אל איי טריסטן־דאדא־קוניא, בקו־רוחב '37⁰8 ד., קו־ארוך '12⁰8 מע.

קבוצת איים זו, שעתה כה ידועה היא, נתגלתה ראשונה על־ידי הפורטוגלים, ואחריהם בקרו בה ההולנדים ב־1643, והצרפתים ב־1767. שלושה האיים ערוכים כעין משולש, מרחק כעשרה מילים בין אי לחברו, ומעברים פתוחים בינותם. בכולם גבוהה הארץ מאד, בפרט בטריסטן דא־קוניא. זהו הגדול שבאיים, חמשה־עשר מיל הקפו, והוא רם ונשא כדי־כך שביום צח יראה ממרחק שמונים או תשעים מיל. לפאת צפון מתרוממת הארץ יותר מאלף רגל מעל פני הים. רמה בגובה זה משתרעת משם עד סמוך ללב האי, ומרמה זו מזדקר חרוט נשפּה בדומה לחרוט של טֶנֶרִיף. מחציתו התחתית של חרוט זה מגדלת אילנות גבוהים, אולם החלק העלי הוא סלע חשוף, חבוי ברגיל בסתר־עננים, ורוב ימות השנה יכסהו שלג. סמוך לאי אין לא שרטונים ולא שאר סכנות, שכן החופים תלולים להפליא והמים עמוקים. בחוף הצפוני־המערבי יש מפרץ, שחופו חול שחור, מקום שיקל לנחות בסירות, אם אך תהיה רוח דרומית מנשבת. כאן יותן למצוא שפע מים מצוינים; חמורי־ים ושאר דגים יעלו בחכה.

האי הבא, מצד גדלו, והמערבי שבשלושה, הוא זה הקרוי ‘השגיב’. מעמדו המדויק הוא '37⁰17 ד. קו־רוחב, קו־אורך '12⁰24 מע. הקפו שבעה־ שמונה מילים, ומכל עברין מראה לו תלול וקשוח. רומו שטוח בתכלית, והאזור כולו סרק הוא, לא יעשה צמח מלבד קצת שיחים דלים.

אי הזמיר, הקטן והדרומי בשלושה, הוא בקו־רוחב דרומי '37⁰26, קו־אורך מערבי '12⁰12. מנגד לקצהו הדרומי מדף נשא של בנות־אי סלעיות; קצת בנות־אי בדומה לאלו נראות גם לצפון־מזרח. קרקע האי עקובה וצחיחה, ובקעה עמוקה עוברת בו.

חופיהם של איים אלה משופעים, בעונתם, אַריות־ים, פילי־ים, חיות שער ופרוה, עם הרבה והרבה ממני עוף האוקינוס. מתוך שתחלה נקל היה לצוד פה את החיות הללו למיניהן, רבו המבקרים באיים האלה מאז הגלותם בראשונה. הולנדים וצרפתים הקדימו לנהור לכאן. ב־1790 בא הקפיטן פטן, מבעלי הספינות אשר בפילדלפיה, אל טריסטן דא־קוניא, וכאן שהה שבעה חדשים (מאוגוסט 1790 עד אפריל 1791) על־מנת לאסוף שלחים. בפרק־הזמן האמור כנס לא פחות מחמשת אלפים ושש מאות, ולדבריו לא היה מתקשה כלל לטעון ספינה גדולה שמן בתוך כדי שלושה שבועות. שעה שהגיע לא מצא שום הולכי־ארבע, להוציא קצת עזי־בר; כיום הזה משופע האי בכל החשובות שבחיות־הבית שלנו, אשר עוברי־ים שלאחריו הביאון הלום.

מדומה אני כי זמן לא רב אחרי בקורו של הקפיטן פטן שהה הקפיטן קולקוהון, מדו־התרנית האמריקאית ‘בצי’, בגדול שבאיים, לשם מרגוע. הוא זרע בצלים, תפוחי־אדמה, כרוב, והרבה ירקות אחרים, שעתה ימצאו פה כולם למכביר.

ב־1811 בקר פלוני קפיטן הייווד, בספינה ‘נראוס’, בטריסטן. הוא מצא שם שלושה אמריקאים, שהיו יושבים באי ומעבדים שלחים ושמן. אחד מהם היה קרוי יונתן למברט, והוא שם עצמו מלך הארץ ואדוניה. הוא הכשיר ועבד כששים אקר אדמה, ויתן אל לבו לגדל את צמח־הקפה ואת קנה־הסוכר, אשר אותם ספּק לו הנציג האמריקאי בריו־דה־ז’אניירו. מושבה זו, מכל מקום, סופה שנעזבה, וב־1817 השתלטה על האיים הממשלה הבריטית, שלצורך כך שגרה פלגה מכף התקוה הטובה. אכן, הללו לא האריכו להחזיק באיים; אולם משפנו חילי האנגלים את הארץ, התישבו בה שתים־שלש משפחות אנגליות, בלא תלות בממשלה. בכ"ה במרס 1924 הגיעה למקום הספינה ‘ברויק’, בפיקוד הקפיטן ג’פרי, בדרכה מלונדון לארץ ון־דימן; כאן מצאו אנשי הספינה אנגלי בשם גלאס, מי שהיה רב־טוראי בחיל התותחנים הבריטי. הלז טען כי הוא מושל עליון על האיים, ועשרים־ואחד גברים ואשה אחת סרים לממשלתו. האיש הפליג בשבחי האקלים הבריא והאדמה הפוריה. האוכלוסים התעסקו בעיקר באסיפת שלחי חיות־ים ואצירת שמנם של פילי־ים, ואת אלה היה גלאס, שסכונר קטן ברשותו, מוביל לכף התקוה הטובה ומוכרם שם. לעת הכיענו עדין היה המושל תושב המקום, אלא שעדתו הקטנה רבתה: חמשים־ושש נפשות היו בטריסטן, מלבד ישוב קטן יותר של שבע נפשות באי־הזמיר. בלי קושי השגנו כמעט את כל המטעמים שנזקקנו להם – כבשים, חזירים, שורים, שפנים, עופות, עזים, מיני דגים הרבה, וירקות מצויים היו למכביר. הטלנו עוגן סמוך לאי הגדול, בעומק שמונה־עשרה אמות־ים, ובקלות יתרה העלינו את כל צרכינו אל הספּון. הקפיטן גאי קנה מגלאס גם חמש־מאות שלחים וקצת שנהב. שבוע ימים שהינו כאן; הרוחות השוררות היו מנשבות מצפון וממערב, והאויר היה ערפּלי קמעה. בחמישי בנובמבר הפלגנו דרומה ומערבה, וכונתנו לערוך חפש מחופש אחר אותם הקרויים איי־אַורורה, שמציאותם היתה שנויה במחלוקת גדולה.

איים אלה, אומרים שנתגלו עוד ב־1762 על־ידי מפקדה של הספינה אורורה. ב־1790 שט הקפיטן מנואל דה־אויארודו, בספינה ‘הנסיכה’, השיכת לחברה הפיליפינית המלכותית, לדבריו, הישר בתוך האיים. ב־1794 יצאה הקורבטה הספרדית ‘אטרבידה’ על מנת לקבוע את מקומם אל־נכון, ומאמר שפרסמה החברה ההידרוגרפית המלכותית של מדריד בשנת 1809 מספר על המשלחת בזו הלשון: “הקורבטה ‘אטרבידה’ עשתה, בסמיכותם הקרובה, מן העשרים־ואחד עד העשרים־ושבעה בינואר, בכל התצפיות הדרושות, ובכרונומטרים מדדה את ההפרש בין קו־האורך של איים אלה לזה של נמל סולדר אשר באיי מנילה. האיים שלושה הם; שרויים הם כמעט בקו־צהרים אחד; המרכזי שפל הוא למדי, ושני האחרים אפשר לראותם ממרחק תשע ליגות”. ואלו מסקנות התצפיות שנערכו ב’אטרבידה' באשר לדיוק מקומו של כל אי ואי: הצפוני באיים הוא בקו־רוחב דרומי "24’52⁰37, קו־אורך מערבי "15’47⁰43; האמצעי בקו־רוחב דרומי "40’53⁰2, קו־אורך מערבי "15’47⁰55; והדרומי שבהם בקו־רוחב דרומי "22’53⁰15, קו־אורך מערבי "15’47⁰57.

בעשרים־ושביעי בינואר 1820 הפליג גם הקפיטן ג’יימס ודל, איש הצי הבריטי, מאי־סטאטן לחפש את אי־אורורה. הוא מוסר כי, לאחר שחפש במירב השקידה ועבר לא רק בעצם אותן נקודות שהורה עליהן מפקד ‘אטרבידה’, אלא גם בכל הכוונים סביב לנקודות הללו, לא גלה שום סימן של ארץ. הודעות סותרות אלו המריצו עוד עוברי־ים לתור אחר האיים; ולמרבה התמיהה היו שמדדו מדד היטב את הים מקום שהללו אמורים להיות ולא מצאום, וכנגדם היו לא מעטים המצהירים בפרוש כי ראה ראום, אף נפגשו קרוב אל חופיהם. הקפּיטן גאי זמם לעשות ככל אשר תמצא ידו לישובה של הבעיה השנויה במחלוקת כה משונה⁷.

בחליפות מזג־אויר התמדנו בארחנו עד שבעשרים לחודש מצאנו עצמנו בכר הפּלוגתה, בקו רוחב דרומי '23⁰15, קו־אורך מערבי '47⁰585 – לאמור, סמוך מאד לנקודה שבה אמור להיות הדרומי שבאיים הללו. כיון שלא ראינו סימן של יבשה, המשכנו מערבה בקו־הרוחב הדרומי חמשים־ושלש מעלות, עד לקו־הצהרים המערבי של חמשים מעלות. אז הצפּנו עד לקו־הרוחב בדרומי חמשים ושתים מעלות, אחר פנינו מזרחה. ככה הרחקנו מזרחה עד לקו־האורך של חופה המערבי של ג’ורג’יה, ונתנהל עמו עד שהיינו בקו־הרוחב שממנו יצאנו. אחר אחזנו ארחות אלכסון מלוא תחום הים אשר תחמנו, ובלי חשק היינו צופים מראש התורן, ובוחנים וחוזרים ובוחנים במירב הקפדה תקופת שלושה שבועות, שבמרוצתם היה האויר נוח ובהיר להפליא, בלא ערפל כלשהו. מובן כי מובטחים היינו לגמרי בכך שאם אמנם היו בסביבה זו איים אי־פעם, הרי לא הותירו כל שריד כיום הזה. משעה שחזרתי הביתה נמצאתי למד כי שוב נבדק אותו תחום, באותו מדה של קפדה, בשנת 1822, בידי הקפיטן ג’ונסון, מן הסכונר האמריקאי ‘הנרי’, ובידי הקפיטן מורל, בסכונר האמריקאי ‘צרעה’ – ושניהם העלו אותן תוצאות שהעלינו אנחנו.

 

פרק טז    🔗

תחלה אמר הקפיטן גאי, לאחר שבדק את ענין איי־אורורה לאשורו, להמשיך דרכו במיצר מאגילן ולעלות עם חופה המערבי של פּטגוניה; אולם משום ידיעות שקבל בטריסטן דא־קוניא בחר לנהוג דרומה, בתקוה למצוא אי־אלה איים קטנים האמורים להיות לערך בקו־רוחב דרומי 60⁰, קו־אורך מערבי '20 41⁰. והיה אם לא יגלה את הארצות האלו, מכוון היה, אם תמצא העונה נוחה לכך, לרדת בואכה הקוטב. הנה ככה הפלגנו, בשנים־עשר בדצמבר, במגמה ההיא. בשמונה־עשר בחודש מצאנו עצמנו לערך במקום שצין גלאס, ושלושה ימים שוטטנו באותה סביבה בלא שנמצא סימן לאיים אשר אמר. בעשרים־ואחד, במזג־אויר נעים למעלה מהרגיל, שבנו הפלגנו דרומה, והחלטתנו להרחיק בכוון זה ככל האפשר. קודם שאפתח בחלק זה של פרשת ספורי, אולי ייטב, לתועלת אותם קוראים שלא הרבו לשית לבם אל מהלך התגליות בחבלים ההם, להרצות בקצרה על הנסיונות המעטים מאד שנסו בני־אדם עד כה להגיע אל הקוטב הדרומי.

נסיונו של הקפיטן קוק היה הראשון לאלה שיש בידינו איזה דין־וחשבון ברור עליהם. ב־1772 הפליג האיש דרומה בספינה ‘החלטה’, והלויטננט פירנו עמו ב’הרפּתקה'. בדצמבר מצא עצמו בקו־הרוחב הדרומי החמשים־ושמונה, ובקו־אורך מזרחי '57 26⁰. כאן נתקל בשדות קרח צרים, שמונה או עשר זרתות עבים, המתמשכים לצפון־מערב ולדרום־מזרח. הקרח היה כעין לביבות גדולות וברגיל צפוף ודחוס היה כדי־כך שבעמל רב הבקיעה לה הספינה דרך. לעת הזאת סבר הקפיטן קוק, על פי המספר העצום של הצפּרים שראה, ועל פי שאר סימנים, כי סמוך הוא מאד אל יבשה. הוא הוסיף להתנהל דרומה, במזג־אויר קר להפליג, עד שהגיע לקו־הרוחב הששים־וארבעה, בקו־אורך מזרחי '41 38⁰. כאן היה מזג־האויר נעים, בריזות מתונות נשבו, משך חמישה ימים, ומד־החום הורה שלושים־ושש מעלות. בינואר 1733 חצו הספינות את החוג האנטארקטי, אולם לא הצליחו להעמיק חדור עוד; כי משהגיעו לקו־הרוחב '15 67⁰ מצאו כי דרכם גדורה לפניהם במסת קרח כבירה, המתמשכת מלוא אופק הדרום ככל שהעין משגת. הקרח היה מינים שונים ומשונים – ואי־אלה גליונים גדולים של קרח, בשטח מילים על מילים, היו למסה מוצקה אחת, המתנשאת כדי שמונה־עשרה או עשרים רגל מעל למים. הואיל והיתה העונה קרובה לקצה, ולא היתה תקוה לעקוף את המכשולים האלה, פנה עתה הקפיטן קוק בלי חמדה צפונה.

בנובמבר הבא חדש את חפּושיו באזור האנטארקטי. בקו־הרוחב '40 59⁰ נתקל בזרמה עזה שפניה דרומה. בדצמבר, כשהיו הספינות בקו־הרוחב '31 67⁰, קו־אורך מערבי '142⁰54, היה הקור מופלג, ועמו סערות וערפלים כבדים. גם כאן היו העופות מצויים למכביר, – האלבטרוס, הפינגוין, ובפרט היסעור. בקו־הרוחב '23 70⁰ נמצאו כמה איי קרח גדולים, וקצת אחרי־כן נראה כי העננים לפאת דרום צחור־שלג להם, סימן לקרבתו של שדה קרח. בקו־הרוחב '10 71⁰, קו־אורך מערבי ‘59 106⁰ נעצרו השיטים, כבתחילה, על־ידי מרחב קפאונים עצום, מלוא תחומו של אופק הדרום. שפתו הצפונית של מרחב זה משוננה היתה ומחוספסת, מקשה שאין לעבור בה בשום פנים, והיא משתרעת מרחק מיל דרומה. הלאה ממנה היו פני השטח הקפוא חלקות ביחס כברת־מה, עד שנסתימו בקצותיהן ברכסי־אדירים של הררי קרח, הר על גבי הר. הקפיטן קוק הסיק כי ששדה־מרחביה זה מגיע עד הקוטב הדרומי או שהוא חבור אל יבשת. מר ג’. נ. ריינולדס, שהודות לרוב מאמציו ועקשנותו הורכבה לבסוף משלחת ממשלתית, במקצת לשם חקירת האזורים האלה, דן בנסיונה של הספינה ‘החלטה’ בזו הלשון: “לא נופתע על שנבצר מן הקפיטן קוק להרחיק מהלאה ל־’10 71⁰, אולם תמוה נתמה על כי הגיע לאותה נקודה בקו־האורך המערבי '54 106⁰. ארץ־פּאמר הריהי מדרום לשטלנד, בקו־רוחב ששים־וארבע מעלות, ולשפולי דרומה ומערבה לא חדר עוד יורד־ימים מעולם. קוק מכוון היה לארץ זו אלא שהקרח גדר בעדו; דבר זה, חוששים אנו, יקרה ודאי תמיד, לא כל שכן בששי בינואר, בתחלה לעונה – ואין לנו להפּתע אם חלק מהרי הקרח המתוארים מחובר אל גוף ארץ־פּאמר, או לאי־אלה חלקי־ארץ אחרים השרויים הרחק יותר לדרום או למערב”.

ב־1803 שגר אלכסנדר מלך רוסיה את הקפּטנים קרויצנשטרן וליזיאבסקי על־מנת שיקיפו את כדור הארץ. בנסיונם להדרים לא הרחיקו מכדי '58 59⁰, בקו אורך מערבי ‘51 70⁰. כאן פגשו בזרמות עזות שמגמתן מזרחה. לויתנים מצויים היו בשפע, אולם קרח לא נראה. בנוגע למסע זה מעיר מר ריינולדס כי לוא הקדים קרויצנשטרן להגיע למקום שהגיע, ודאי היה נתקל בקרח – בחודש מרס הגיע לקו־הרוחב האמור. הרוחות, הבאות בעיקר מדרום וממערב, הוליכו את גליוני הקרח, בעזרת הזרמות לתוך אותו תחום קרחי שמצפונו ג’ורג’יה, ממזרח לו ארץ־סנדויץ’ ואיי־אורקני הדרומיים, וממערבו איי שטלנד הדרומיים.

ב־1822 הרחיק הקפיטן ודל, איש הצי הבריטי, בשתי ספינות פעוטות, להדרים מכל עובר־ים שלפניו, אף לא נתקל בקשיים יוצאים מגדר הרגיל. אף כי תכופות סגר עליו קרח בטרם יגיע אל קו־הרוחב השבעים־ושנים, הנה, לדבריו, כיון שהגיע שמה, שוב לא ראה קורט של קרח, וכהגיעו לקו־הרוחב '15 74⁰ לא נראו לו אלא שלושה איי־קרח בלבד. מפליא הוא מעט כי, אף שנראו מחנות צפרים אין־מספר, ושאר סימנים רגילים של יבשה, ואף שדרומית לאיי שטלנד נראו מראש־התורן חופים אלמוניים מתמשכים לפאת דרום, אין ודל סובר שמצויה יבשה באזורי הקוטב הדרומיים.

ב־11 לינואר 1823 הפליג הקפיטן בנימין מורל, מן הסכונר האמריקאי ‘צרעה’, מארץ־קרגילן בכונה להעמיק דרומה ככל האפשר. ב־1 בפברואר מצא עצמו בקו־הרוחב הדרומי '52 64⁰, קו־אורך מזרחי '27 118⁰. הפּסקה הבאה לקוחה מרשימת יומנו שמאותו תאריך: “מהרה התחזקה הרוח כדי בריזה בת אחר־עשר קשרים, ואנו השתמשנו בהזדמנות זו ונפליג מערבה; אכן, מתוך שברי היה לנו כי יותר שנדרים מהלאה לקו־הרוחב של ששים־וארבע מעלות, פחות נוצרך לחשוש מפני קרח, נטינו מעט לפאת דרום עד שחצינו את חוג הקוטב הדרומי ונהיה בקו־הרוחב '15 69⁰. בקו־רוחב זה לא ראתה העין שום שדה קרח, ואיי קרח מועטים בלבד”.

בתאריך הארבעה־עשר במרס מוצא אני גם את הרשימה הזאת: “הים טהור היה עתה לגמרי משדות קרח, ולא נראו לעין יותר מתריסר איי קרח. עם זאת היתה דרגת חומם של האויר והמים גבוהה (נוחה) לפחות בשלש־עשרה מעלות מכפי שמצאנו אי־פעם בין קוי־הרוחב הדרומיים ששים וששים־ושתים. עתה היינו בקו־הרוחב '14 70⁰, וחומו של האויר היה ארבעים־וארבע מעלות ושל המים – ארבעים ושבע. במעמדנו זה מצאתי כי נטית מחט המצפּן היא '27 14⁰ מזרחה, על־פי אזימות. * * * כמה וכמה פעמים עברתי בתחום החוג האנטארקטי, בקוי־אורך שונים, ותדיר מצאתי שהן דרגת חומו של האויר הן זו של המים מתמדנת ככל שאני מרחיק מעבר לקו־הרוחב של ששים־וחמש מעלות, וכי באותו שעור פוחתת נטית מחט המצפּן. ואלו מצפון לקו־הרוחב הזה, למשל בין ששים וששים־וחמש מעלות, תכופות מתקשים היינו מאד למצוא לספינה מעבר בתוך איי הקרח הכבירים והרבים־מספור, שקצתם הקפם ממיל עד שנים, והם מתנשאים למעלה מחמש־מאות רגל מעל פני המים”.

הואיל וכמעט כלו מימיו ודלקו, ומכשירים נאותים לא היו לו, גם היתה העונה בשלהיה, אנוס היה עתה הקפיטן מורל לחזור, בלא שינסה להוסיף ולהעמיק מערבה, אף כי ים גלוי ופתוח פרוש היה לפניו. דעתי היא כי לולא אלצוהו טעמים מכריעים אלה לחזור, כי אז מגיע היה, אם לא אל הקוטב עצמו, הרי למצער עד קו־הרוחב השמונים־ןחמשה. הארכתי קמעה במסירת דעותיו בענינים אלה, למען יהיה בידי הקורא לראות עד כמה נתאמתוּ לאחר־מכן בנסיוני אני.

ב־1831 הפליג הקפיטן בריסקו, בשרותם של האדונים אנדרבי, בעלי לויתניות בלונדון, אל ימי הדרום בדו־התרנית ‘לייבלי’, בלוית חד־התרנית ‘טולה’. בעשרים־ושמונה בפברואר, בהיותם על קו־הרוחב הדרומי '30 66⁰, קו־אורך מזרחי '10 47⁰, הבחין ביבשה, ו“ברור גלה בעד לשלג את שיאויו השחורים של רכס הרים בכוון מז’־דמ”ז." בסביבה זו שהה כל החודש שלאחר כך, אבל נבצר ממנו לקרב אל החוף אלא כדי עשר ליגות, בעטי מזג־האויר הנזעם. כיון שלא היה בידו לגלות עוד תגליות בעונה זו, חזר צפונה לחרוף בארץ ון־דימן.

בתחלת 1832 שוב יצא דרומה, וברביעי בפברואר ראה יבשה בקו־הרוחב ‘15 67⁰, קו־אורך מערבי ‘29 69⁰. עד־מהרה נתברר כי זהו אי סמוך ללשון הארץ אשר גלה תחלה. בעשרים־ואחד בחודש הצליח לנחות בחוף אותה יבשה, וינחל אותה בשם ויליאם הרביעי, ויקרא לה אי־אדלאיד, לכבוד מלכת אנגליה. כיון שהודעו פרטים אלה לחברה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון, הסיקה אותה חברה “כי יש חבל ארץ נמשך המשתרע מקו־האורך המזרחי '30 47⁰ עד קו־האורך המערבי '29 69⁰, בקו־הרוחב הדרומי שבין ששים־ושש וששים־ושבע מעלות”. בנוגע למסקנה זאת מעיר מר ריינולדס: "אין אנו מודים כלל באמתותה של זו; גם אין תגליותיו של בריסקו נותנות מקום להקש אשר כזה. בתוך גבולות אלה התנהל ודל דרומה אל קו־אורך שממזרח לג’ורג’/יה, ארץ־סנדויץ’, איי אוקרני הדרומיים ואיי שטלנד". נסיוני אני ימצא סותר סתירה ישרה ביותר את המסקנה שהעלתה אותה חברה.

אלה הם חשובי הנסיונות שנסו בני־אדם לחדור לאפסי דרום, ועתה יראה כי, עד למסעה של ‘ג’יין’, נותרו קוי־אורך בשעור שלוש־מאות מעלות כמעט שבהן לא עברו בני־אדם כלל. מובן כי שדה תגליות נרחב השתרע לפנינו, ובהתענינות להוטה ביותר שמעתי את הקפיטן גאי מודיע את החלטתו לפרוץ בעוז־נפש דרומה.

 

פרק יז    🔗

התמדנו בארחנו דרומה לאחר שנואשנו מחפּש את אייו של גלאס, וקרח לא נקרה לנו כלל. בצהרי העשרים־וששה היינו בקו הרוחב הדרומי ‘23 63⁰, קו־אורך מערבי’ 41⁰25. עתה ראינו אי־אלה איי קרח גדולים, וכן גליון קרח לא גדול. הרוחות נשבו ברגיל מדרום־מזרח, או מצפון־מזרח, אפס קלות היו מאד. כל אימת שהיתה הרוח מערבית, ולעתים רחוקות היתה כן, מלווה היתה פרץ גשם. כל יום היה יורד שלג מעט או הרבה. מד־החום, בעשרים־ושבעה, הורה שלושים־וחמש מעלות.

ה־1 בינואר 1828. – היום מצאנו כי סגר עלינו הקרח מעברים, אף קודרים נראו סיכויינו. רוח־סער עזה נשבה כל טרם־הצהריים מצפון־מזרח, ובחרי־אף הטיחה גבשושים גדולים של קרח צף אל המנהיג והירכתיים עד כי חרדנו כולנו לבאות. כנטות ערב, והסער עודו מנשב בחימה, נפליג שדה קרח גדול נכחנו, ויהי בידנו להבקיע דרך, אגב פרישת שפע מפרשים, בתוך זוטי הפתותים אל איזה מגלה מים שמעבר לו. עם שקרבנו למרוח זה אספנו מפרשינו מעט־מעט, ומשהגענו אליו לבסוף ננוחה הספינה כשעליה מפרש קדמי יחיד־צמצום.

ה־2 בינואר. – עתה היה מזג־האויר נוח למדי. מצאנו עצמנו בקו־הרוחב '10 69⁰, קו־אורך מערבי '20 42⁰, והרי שחצינו את החוג האנטארקטי. קרח מועט מאד נראה לפאת דרום, אף כי שדות קרח גדולים השתרעו מאחרינו. היום הזה עסקנו קצת במדידות עומק, ולצורך זה השתמשנו בקלחת ברזל גדולה המחזיקה עשרים גלון ובחבל שארכו מאתיים אמות־ים. מצאנו שהזרמה נוטה לצפון, במהירות כרבע המיל לשעה. דרגת חומו של האויר היתה עתה כשלושים־ושלש. כאן מצאנו שנטית מחט המצפּן היא '28 14⁰ מזרחה, על־פי אזימות.

ה־5 בינואר. – התמדנו בארחנו דרומה, בלא מכשולים גדולים במאד. אכן, הבוקר, בהיותנו על קו־הרוחב המזרחי '15 73⁰, קו־אורך מערבי '10 42⁰, שוב עצרנו מרחב כביר של קרח מוצק. אף על פי כן ראינו מגלה מים גדול לפאת דרום, ולא פקפקנו בכך שיכול נוכל להגיע אליהם בסוף־דבר. תחלה התנהלנו למזרח, עם שיפתו של גליון הקרח, ולסוף באנו אל מעבר ברוחב מיל לערך, אשר בו משכנו דרך לעת בוא שמש. הים זרוע היה עתה איי־קרח צפופים, אולם שדה־קרח לא היה בו, ואנחנו המשכנו דרכנו באומץ כבראשונה. הקור דומה שלא גבר, אף כי שלג יורד היה תכופות מאד, וכפעם בפעם ברדו פּרצי־ברד עזים מאד. אלבטרוסים בהמון אין־קץ עופפו היום מעל לספינה ופניהם מדרום־מזרח לצפון־מערב.

ה־7 בינואר. – הים עדין היה גלוי די הצורך, ולפיכך לא התקשינו להמשיך בארחנו. למערב ראינו קצת הררי־קרח ענקים, ואחר הצהרים עברנו סמוך מאד לאחד מאלה שפסגתו ודאי היתה לא־פחות מארבע־מאות אמות־ים מעל פני הים. הקפו מן הסתם היה שלושת רבעי הליגה, וכמה נחלי מים נובעים היו מחגוים שבצלעותיו. יומים היה אי זה לעינינו, ורק ערפל העלימו אחרי־כן מאתנו.

ה־10 בינואר. – הבוקר השכם נפל איש מאנשינו המימה, לאסוננו. אמריקאי היה האיש ושמו פיטר ורדנבורג, בן ניו־יורק, והוא מיקירי המלחים שבסכונר. שעה שהיה מתעסק בחרטום הספינה מעדו רגליו ויפול אל בין שתי לביבות קרח, ולא קם. בצהרי היום היינו בקו־הרוחב '30 78⁰, קו־אורך מערבי '15 40⁰. הקור מופלג היה עתה, ומטרות־ברד ירדו בלי־חשך מצפון וממזרח. בעבר הזה ראינו גם עוד כמה הררי־קרח עצומים, ומלוא אופק המזרח כמו חסום היה בשדות קרח, מתנשאים רבדים־רבדים, שִפְעָה על אחותה. כמה שחיפי־עץ צפו־עברו בשעות הערב, והמון צפרים עופפו־חלפו, בהן יסעורים, אלבטרוסים, וצפּור גדולה שנוצותיה כחולות נוצצות. נטית מחט המצפּן נתמעטה כאן משהיתה קודם חצותינו את החוג האנטארקטי.

ה־12 בינואר. – שוב התעורר ספק אם עבור נעבור דרומה, שכן בעבר הקוטב לא נראה אלא גליון־קרח אחד שכמו אין קץ לו, ומאחריו הרים אין־תכלה של קרח משונן, שצוקיהם מתנשאים בזעף צוק מעל חברו. התנהלנו לפאת מערב עד לארבעה־עשר, בתקוה למצוא מבוא.

ה־14 בינואר. – הבוקר הגענו אל קצהו המערבי של השדה אשר גדר בעדנו, ואחרי אשר עקפנו אותו באנו אל מגלה ים, בלא קורט של קרח. כשמדדנו את עמקו כדי מאתים אמות־ים, מצאנו פה זרמה הנוהה דרומה במהירות של חצי מיל לשעה. דרגת החום של האויר היתה ארבעים־ושבע, של המים – שלושים־וארבע. עתה שטנו דרומה בלא תקלה של ממש עד שבצהרי יום הששה־עשר היינו בקו־רוחב '21 81⁰, קו־אורך מערבי 42⁰. כאן שוב מדדנו עומק, ומצאנו זרמה שעודה נוהה דרומה, ובמהירות של שלושת רבעי המיל לשעה. נטית מחט המצפּן פחתה והאויר היה חמים ונוח, כשמד־החום מגביה כדי חמשים־ואחת. בפרק זמן זה לא נראה גם קורט של קרח. כל אשר בספינה מובטחים היו עתה כי הגע נגיע אל הקוטב.

ה־17 בינואר. – היום הזה גדוש מאורעות היה. סיעות צפּרים אין־מספר עופפו מעלינו מפאת דרום, וקצת מהן נורו מן הספון; אחת מהן, כמין שקנאי (פּליקן), נמצאה מאכל־תאוה. לערך בצהרי היום נראה גליון קרח קטן מראש־התורן מנגד לחרטום צד־שמאל, ועליו כמו איזו חיה גדולה. הואיל ומזג־האויר יפה היה ודמום כמעט, פקד הקפּיטן גאי לרדת בשתי סירות ולראות מהי. דירק פיטרס ואני נלוינו על החובל בגדולה מן השתים. משנגשנו עד גליון הקרח ראינו כי נחלה הוא ליצור ענק מגזע דוב־הציר, אולם גדול הרבה מן העצומה שבחיות הללו, כיון שחמושים היינו היטב, לא הססנו לתקפו מיד. ירינו כמה כדורים בזה אחר זה, ורובם פגעו כנראה בראש ובגוף. אולם המפלץ לא נפל כלל ברוחו, גלש מן הקרח ושחה, פעור פה, אל הסירה בה היינו פיטרס ואני. משום המבוכה שבאה עלינו עקב מפנה מפתיע זה בהרפתקה, לא היה איש נכון לירות מיד שוב, ואכן הצליח הדב להעלות מחצית גופו העצום מעבר ללזבזת סירתנו ולתפוס באחד האנשים בגבו קודם שיעשה מעשה של ממש להדפו. בצרה זו רק זריזותו של פיטרס הצילתנו מאבדן. הוא זנק על גבה של חית־הנפילים, שקע להב סכין מאחרי הצואר, ובמחי אחד הגיע אל מוח־השדרה. אין חיים צנחה החיה לים, בלא פרכוס, ועל פיטרס התגלגלה כנָפלה. זה האחרון התאושש חיש, ובחבל שנזרק אליו קשר את הפּגר קודם שיכנס אל הסירה. עליזי־נצחון שבנו אחר־כך אל הסכונר, משוך את שללנו בחבל מאחור. דב זה כיון שמדדנוהו נמצא שארכו מגיע כדי חמש־עשרה רגל. צמרו צחור היה מצחור, וגס מאד, הדוק־תלתלים. העינים אדומות היו כדם, וגדולות מעיניו של דב־הציר; גם חטמו מעוגל יותר, דומה יותר לחטמו של בולדוג. הבשר רך היה, אולם נודף צחנה להפליג, אף שהמלחים זללונו בחשק רב והצהירו כי מאכל־תאוה הוא.

אך העלינו את ששלנו, והאיש אשר בראש־התורן קרא בשמחה “ארץ מול חרטום צד־ימין!” כל המלחים עמדו דרוכים עתה, וכיון ששחק לנו המזל ובריזה התנשאה מצפון וממזרח, הרי מהרה קרבנו אל החוף עצמו. מצאנו שזו בת־אי מסולעת, כליגה אחת הקפה, וחשוכת כל צומח, להוציא מין של צבר. הקרב אליה מצפון יגלה זיז סלע משונה משתלח הימה, דומה מאד לצרורות כותנה קשורים בעבותים. סביב זיז זה לצד מערב – נמל טבעי קטן, שבו נחתו סירותינו בנוחות.

לא ארכה העת וחקרנו את כל פנות האי, ולא מצאנו דבר ראוי לתשומת־לבנו, לבד מיוצא־כלל אחד. בקצה הדרומי מצאנו סמוך לחוף, טמון־למחצה בגל אבנים, גזר עץ, שדומה כי היה חרטומה של דוגית. נראה היה בעליל כי נסו לפתח בו פתוחים, והקפּיטן גאי דמה כי הבחין בצורת צב, אולם הדמיון לא נראה לי ביותר. מלבד חרטום זה, אם אמנם כן היה, לא מצאנו שום סימן לכך שהיה פה איזה יצור חי מעולם. סביב לחוף גלינו פה־ושם גליוני קרח קטנים – אפס מעטים היו עד מאד. בת־אי זו (שהקפיטן גאי קראה אי־בנט, לכבוד שותפו בבעלות הסכונר) שרויה בקו־רוחב '50 82⁰, קו־אורך מערבי '20 42⁰.

לעת הזאת העמקנו דרומה כדי למעלה משמונה מעלות מכל יורד־ים לפנינו, ועדין היה הים גלוי בתכלית נכחנו. כמו כן מצאנו שנטית מחט המצפּן פוחתת בתמידות ככל שאנו מתקדמים, וכי, דבר המפתיע עוד יותר, חומו של האויר, ובאחרונה אף חום המים מתמדן. מזג־האויר אפשר לאמור אפילו שנוח היה, ומאיזו נקודה שבפאת צפון היתה בריזה איתנה אך מתונה מאד מנשבת תדיר. השמים דרך־כלל צחים היו, ומראית־מה של אד דק מופעת לפרקים באופק הדרום – אפס זו חטופה היתה תמיד. רק שני מכשולים התגלעו בפנינו; הדלק אשר עמנו היה כלה והולך, וסימני צפדינה נגלו בכמה מאנשי הצות. מטעמים אלה החל הקפיטן גאי עומד על ההכרח לחזור, ותכופות היה מדבר בכך. אשר לי הרי, מהיותי בוטח כי מהרה נגיע אל יבשה כלשהי, וכיון שלפי כל הנראה לעין רשאי הייתי להניח כי לא נמצאנה אדמת ציה כזו שנמצאה לנו צפונית יותר, טענתי לפניו בחום־לב כי ראוי־ראוי לנו להמשיך, למצער עוד ימים אחדים, בכווננו הנוכחי. מעולם עוד לא נתגלגלה לאדם הזדמנות כה מצודדת לפתור את הקושיה הגדולה בנוגע ליבשת אנטארקטית, ומודה אני כי חמתי בערה בי לשמע חות־דעתו החוששניות והנלוזות של מפקדנו. באמת, סבור אני כי הדברים שלא יכולתי לעצור בלשוני מהגיד בהם המריצוהו להמשיך. אם כי חיב אני, אפוא, לדאוב על מאורעות הדמים הקשים ביותר אשר תכפו־באו בתוצאות עצתי, בכל־זאת רשאי אני להחזיק טובת־מה לעצמי על שהועלתי, ולוא במעט, לחשוף לעין המדע את אחד המגרים והמושכים שבסודות אשר תפסו את מעיניו.

 

פרק יח    🔗

ה־18 בינואר. – הבוקר⁸ המשכנו דרומה, ומזג־האויר נוח כבתחלה. הים חלק היה לגמרי, הרוח חמימה למדי, מנשבת מצפון־מזרח, ודרגת חומם של המים חמשים־ושלש. עתה שבנו ערכנו את כלי המדידה שלנו, ובעומק מאה וחמשים אמות־ים מצאנו שהזרמה נוהה כלפי הקוטב במהירות של מיל לשעה. מגמת־תמיד זו לדרום, הן ברוח הן בזרמה, עוררה קצת נחושים, ואף חרדה, בכמה וכמה מקרנות הספינה, וברור ראיתי כי גם על הקפּיטן גאי עשה הדבר רושם נכר. אכן, רגיש היה האיש להפליג ללגלוגים, ולפיכך הצלחתי לבסוף להדיח את חששותיו בצחוק. נטית מחט המצפּן פחותה היתה עתה מאד. במרוצת היום ראינו אי־אלה לויתנים גדולים, וסיעות אלבטרוסים אין־מספר חלפו מעל הספינה. כן שלינו שיח, טעון גרגרים אדומים, כשל העוזרד, ונבלת חית־יבשה משונה למראה. ארוכה היתה שלש רגלים, אך גבהה רק שש זרתות, ולה ארבע רגלים קצרצרות, שכפותיהן חמושות צפרנים ארוכות כעין ארגמן מבריק, ודומות בכללן לאלמוג. הגוף היה נחפּה שערי־משי חלק, לבן צחור. הזנב היה מחודד כזנב עכברוש, וארכו כרגל וחצי. הראש דמה לראש חתול, מלבד האזנים – אלו משולשלות היו כאזני כלב. השנים ארגמן מבריק היו, כמוהן כצפרנים.

ה־19 בינואר. – היום, בהיותנו על קו־הרוחב '20 83⁰, קו־אורך מערבי '5 43⁰ (והים כהה ואפל), שבנו ראינו ארץ מראש־התורן, ואגב הסתכלות מדוקדקת יותר מצאנו כי לפנינו אחד ממספר איים גדולים מאד. החוף תלול היה, ולב־האי נראה מיוער היטב, דבר אשר גרם לנו שמחה מרובה. כארבע שעות לאחר שנגלתה לנו הארץ ראשונה הטלנו עוגן בעומק עשר אמות־ים, קרקע חולית מרחק ליגה מן החוף, כי משום כפת־גלים רמה, רצופת אדוות עזות פה ושם, חששנו לקרב עוד. עתה שוגרו שתי הגדולות שבסירות, וחבורת אנשים (בכללם פיטרס ואנכי), יצאה לחפש פתחון בשרשרת השוניות שכמו מקיפה היתה את האי. אחרי שחפשנו זמן־מה בכה ובכה, גלינו כעין מפרץ קטן; עם שנכנסנו בו, ראינו ארבע דוגיות גדולות עוקרות מאצל החוף, והן מלאות אנשים חמושים היטב, לכאורה. חכינו להם שיקרבו, הואיל וגדולה היתה מהירותם, לא יצאה שעה ארוכה ויהיו במטחוי קריאה. עתה הניף הקפיטן גאי מטפחת לבנה אל להבו של משוט, והנכרים עצרו בבת־אחת וכאיש אחד פתחו בלהג קולני, בלול בצעקות מפקידה־לפקידה; בכל אלה הבחנו במלים אנאמומו! וכן לאמה־לאמה! בזאת המשיכו לא־פחות מחצי שעה, ובינתים היתה לנו שהות להסתכל במראיהם.

בארבע הדוגיות, שאולי היה ארכן חמשים רגל ורחבן חמש, היו בסך הכל מאה ועשרים פראים. קומתם היתה כקומתו הרגילה של איש אירופה, אולם מבנה־גופם שרירי וחסון יותר. צבע עורם שחור מושחר ושערם הצמרי עבות ומגודל. עוטים היו שלחים של בעל־חי שחור בלתי־ידוע, שעירים ומחשיים, ומותאמים לגוף בתבונת־כפים מסוימת, שכן היה השער מלגו, לבד מבמקום שהיה מלבר, כמו מסביב לצואר, אמות־הידים והקרסולים. עיקר נשקם היה אלות של עץ כהה, וכנראה כבד מאד. אכן, נראו בקהלם קצת רמחים שאבני־צור בראשיהם, ומספר כפות־קלע. קערי הדוגיות היו מלאים אבנים שחורות כמדת ביצה גדולה לערך.

כיון שסימו מנאמיהם (כי ברור היה שאותו קשקוש מוחזק אצלם נאום), קם אחד מהם, והוא הראש כנראה, בחרטום דוגיתו, ויתן לנו אותות כי נביא את סירותינו סמוּך אליו. העמדנו פנים שלא הבינונו רמיזה זו, כי סבורים היינו שנבחר לנו לקים את הרוח בינינו, אם נוכל, שכן רבים היו מאתנו למספר פי ארבעה ויותר. משראה הראש שכך הדבר, פקד על שלש הדוגיות האחרות לשהות תחתיהן, והוא קרב לקראתנו בשלו. אך הגיע אל צדנו קפץ אל הגדולה בסירותינו, התישב אצל הקפיטן גאי, כשהוא מורה על הסכונר, וחוזר על המלים אנאמו־מו! ולאמה־לאמה! עתה חתרנו לשוב אל הספינה, וארבע הדוגיות מתנהלות מרחק־מה אחרינו.

משהגענו אצל הספינה, גלה הראש אותות פתיעה ושמחה מופלגת, ויהיה סופק ידיו, מטפח על שוקיו וחזהו, וצוחק בקולי־קולות. מאחוריו חברו עמו אנשיו בהלולה, ודקות אחדות היה השאון מחריש כל אוזן כאשר הושלך הס סוף־סוף, פקד הקפיטן גאי להרים את הסירות ולהעלותן, בחינת אמצעי־זהירות נחוץ, והבין לראש (שעד מהרה נמצא כי שמו טו־ויט) שרק עשרים מאנשיו יורשו לעלות אל הספון בעת ובעונה אחת. דומה היה כי סדור זה הניח את דעתו של הלז בהחלט, והוא נתן הוראות לדוגיותיו; אחת מאלו קרבה לגשת והשאר נשארו ברחוק כחמשים יארד. עתה עלו כעשרים מן הפראים לספינה, והחלו לשוטט בכל פנה מפנות הספון, ולטפס כה־וכה כבתוך מיתרי התרנים, עושים כבתוך שלהם, ובוחנים כל חפץ בחקרנות מרובה.

נראה היה בעליל כי מעולם לא ראו איש מבני הגזע הלבן – אכן, צבע עורו של זה כמו הרתיעם. סבורים היו כי ‘ג’יין’ יצור חי הוא, ודומה שחוששים היו להכאיב לה בחודי רמחיהם, אף הקפידו להפכם. במקרה אחד בדח מנהגו של טו־ויט מאד את מלחינו. הטבח היה חוטב עצים סמוך למטבח, ובצדיה הכה בגרזנו בספון, מבקע הו בקיע עמוק למדי. הראש חש לשם מיד בגסות, הדף את הטבח הצדה, ויפתח בספק־יללה ספק־צוחה, שכולה אומרת השתתפות בסבלותיו של הסכונר, החלק ולטף את הבקיע בידו והדח אותו במי־ים מתוך דלי שעמד בסמוך. היתה זו מדת בערות שהפתיענו, וכשלעצמי אנוס הייתי לחשוד כי מעושה היתה במקצת.

משמלאו האורחים סקרנותם, ככל שיכלו, במה שנוגע למבנים העליונים, נהלנום למטה, ושם עברה השתוממותם כל גבול. פליאתם נראתה עתה עמוקה מהבע, שכן מתהלכים היו בדומיה שהפסיקוה רק קריאות קטועות וכבושות. כלי־הנשק ספּקו להם חומר רב למחשבות, והם הורשו להתעסק ולהתבונן בהם כאות־נפשם. איני סבור כי העלו על דעתם למה אלה משמשים בפועל, שכן ודאי אלים היו בעיניהם, מראותם את השקידה שאנו שוקדים עליהם, ואת תשומת־הלב בה הסתכלנו בתנועותיהם שעה שהיו מתעסקים בהללו. התותחים הגדולים הפליאום כפל־כפלים. הם קרבו אליהם כשהם מפיקים תכלית חרדה ויראת־כבוד, אולם נמנעו מלבדקם במדוקדק. בתא היו שתי מראות גדולות, וכאן הגיעה פליאתם אל שיאה. טו־ויט נגש אליהם ראשון, ועד אמצע התא הגיע, ראשו אל המראה האחת וגבו אל חברתה, כשהבחין בהן כמו כשנשא עיניו וראה את עצמו ובשרו נשקף בזכוכית, דמיתי כי יצא הפרא מדעתו; אולם כשנסב אחור וחש לסגת ושוב ראה עצמו מנגד, חששתי שתפרח נשמתו כרגע. בשום־פנים אי־אפשר היה לשדלו שיציץ עוד פעם; תחת זאת נפל אפים אל הרצפה, כשפניו כבושות בידיו, ולא זז עד שנאלצנו לגרור אותו אל הספון.

בדרך כך הועלו הפראים כולם אל הספינה, בקבוצות בנות עשרים, ולטו־ויט הנחנו להשאר כל העת כולה. לא ראינו בהם כל נטיה לגנבב, גם לא חסרנו כל חפץ אחרי לכתם. כל עת הבקור התהלכו בידידות יתרה. עם זאת היו במנהגם כמה צדדים אשר נפלאו מבינתנו; למשל, מאן מאנו לגשת אל אי־אלה עצמים חסרי־דופי – דוגמת מפרשיו של הסכונר, ביצה, ספר פתוח, או עיסה של קמח. נסינו לברר אם יש אתם חפצים שאפשר לעשות בהם מסחר, אולם התקשינו מאד להבין זאת להם. בכל־זאת נמצאנו למדים, דבר שהפליאנו מאד, כי האיים משופעים בצבי־גליפּאגו הגדולים, שאחד מהם ראינו בדוגיתו של טו־ויט. ראינו גם קצת bich de mer בידי אחד הפראים, שהיה זוללם בכל־פה כמו שהם. מוזרות אלו – כי כך היו, במעלת־רוחב זו – גרמו לו לקפיטן גאי שיתאוה לחקור את הארץ חקירה שלמה, בתקוה שתביא לו תגליתו רוח גדול. אשר לי הרי, עם כל להיטותי להוסיף דעת את האיים האלה, יותר מכן שואף הייתי להמשיך ללא דחוי במסע דרומה; מזג־האויר יפה היה עתה, אך אי־אפשר היה לדעת עד מתי יתקים; וכיון שכבר הננו בקו־הרוחב השמונים־וארבעה, ים גלוי לפנינו, זרמה נוהה נמרצות דרומה, והרוח טובה, הרי קצרה רוחי משמוע להתעכב זמן רב מכפי הדרוש בהחלט לבריאותם של הצות ולטעינת מלאי מתאים של דלק ומזונות רעננים. חויתי לפני הקפיטן את דעתי כי הנקל יהיה לנו לחקור איים אלה בשובנו, גם לחרוף כאן באם יסגור עלינו הקרח סביב. לבסוף נענה לי (כי משום־מה, אני עצמי לא אדע כיצד, קניתי לי השפעה גדולה עליו), והוחלט כי, אף אם יקרה ונמצא biche de mer, נשתהה כאן רק שבוע ימים לשם הצטידות, ואחר נמשיך דרומה כל עוד יש לאל ידנו. הנה כי כן, לאחר כל ההכנות הדרושות, ובהדרכת טו־ויט, העברנו את ‘ג’יין’ בשלום בשרשרת השוניות, ונשלך עוגן כמרחק מיל מן החוף, במפרץ מצוין, מכותר יבשה, בחופו הדרומי־המזרחי של האי הראשי, ובעומק עשר אמות־ים, קרקע חול שחורה. בראש מפרץ זה היו שלושה מעינות (כך הוגד לנו) של מים חיים וטובים, ועצים למכביר ראינו בסמוך. ארבע הדוגיות באו אחרינו, אפס שמרו על רחוק של כבוד. טו־ויט עצמו נשאר בספינה, וכאשר הטלנו עגננו הזמין אותנו לבוא עמו לחוף, ולבקר את כפרו בפנים הארץ. הקפיטן גאי נאות לו; וכיון שנשארו שנים־עשר מן הפראים בספינה בחזקת בני־ערובה, נכונו שנים־עשר מאתנו ללוות את הראש. נתנו דעתנו להיות חמושים היטב, וזאת מבלי לגלות כל אי־אמון. הסכונר זקר תותחיו, נערך להסתערות, ונקטנו את כל שאר אמצעי־הזהירות הראויים מפני הפתעות. החובל הראש נצטוה שלא להניח לאיש לעלות על הספינה בעת העדרנו, וכן נצטוה כי, אם יקרה ולא נופיע בתוך שתים־עשרה שעות, ישגר את חד־התרנית, ותותח־מסב אתה, לחפשנו סביב האי.

עם כל פסיעה שפסענו לפנים הארץ באה בנו ההכרה כי נמצאים אנו בארץ השונה מעיקרה מכל ארץ שבקרו בה בני־תרבות עד היום הזה. לא ראינו דבר שנהיר היה לנו תחלה. האילנות לא דמו לנטיעות האזור הלוהט, או הממוזג, או לאלו של אזור הקור הצפוני, אף נבדלו בתכלית מעצים שבשפולי הדרום שכבר עברנו. הסלעים עצמם בחינת חדוש היו במסתם, גונם, וסדר שכבותיהם; והנחלים גופם, עם כל המוקשה שבדבר, כה מועט היה צד־השוה שבינם לנחלים שבשאר אקלימים, עד שחוששים היינו לטעום מהם, אף התקשינו להביא עצמנו לכלל אמונה כי תכונותיהם טבעיות הן בתכלית. אצל פלג קטן שחצה את שבילנו (הוא הראשון שהגענו אליו) עמדו טו־ויט ובני־לויתו לשתות. משום המיוחד שבמים סרבנו לטעום מהם, כי סבורים היינו שעכורים הם; ורק לאחר זמן עמדנו על כך שזוהי מראית הנחלים בכל רחבי האיים האלה. לא אוכל תאר בבהירות את טיב הנוזל הזה, ורוב מלים לא יועיל לי. אף כי רוהט־הולך היה בכל המורדות כחוק למים מעולם, הנה רק בנפלו באשד היתה לו מראית השקיפות הרגילה. בכל זאת, לאמתו של דבר שקופים היו המים האלה ככל מי־סיד שבעולם, והחלוק היה רק במראה. עם הצצה הראשונה, בפרט במקרים שנמצא המורד זעום, דומים היו, מצד הדחיסות, למשרה סמיכה של גומי־ערבי במים פשוטים. אולם זו היתה רק הפחות מופלאה בסגולותיהם היוצאות מגדר הרגיל. הם לא היו חדלי גון, אף לא היה להם גון מסוים אחד – כי בשטפם וראתה העין כל גנוני שָׁני שבגדר האפשר, משל לבנות־הגון של משי נמיר. רבגונות זו עוררה בלבות אנשינו פליאה עזה כפליאה שהעירה המראה בטו־ויט. כאשר שאבנו מים מלוא קערה והשקענום תומם, ראינו כי מסת הנוזל כולו מורכבת מספר עורקים נבדלים, עורק וגונו; כי עורקים אלה אינם מתערבים זה בזה; וכי תאחיזתם שלמה במה שנוגע לפרודות כל עורק כשלעצמו, אלא שפגומה היא במה שנוגע לעורקים סמוכים. כאשר העברנו להב סכין באלכסון על פני העורקים, סגרו עליו המים מיד, כמורגל אצלנו, וכשהוצאנוהו, ונמחו כל עקבות מהלך הסכין כרגע. אפס אם הנחת הלהב בדיוק בין שני עורקים, והיתה הבדלה שלמה, ולא מיד תקן אותה כוח התאחיזה. תופעת המים האלה היתה החוליה הברורה הראשונה באותה שרשרת כבירה של מופלאות, שבמרוצת הזמן יעודה היתה להקיפני.

 

פרק יט    🔗

כמעט שלש שעות עברו עד שהגענו אל הכפר, לפי שרחוק היה למעלה מתשעה מילים מן החוף, והשביל עבר בטרֵשה. כלֶכתנו חזקו את סיעתו של טו־ויט (כל מאה ועשרה הפראים שהיו בדוגיות) מרגע לרגע יחידות זוטות ששה־שבעה איש האחת אשר נספחו אלינו, כבדרך מקרה, בכמה וכמה מעקולי הדרך. הדבר הזה נראה שיטתי כדי־כך שבהכרח נתעוררו חשדותי, ואת חששותי הגדתי לקפיטן גאי. אפס מאוחר היה עתה מלסגת, ואנחנו החלטנו כי מיטב בטחוננו יהיה בכך שנגלה אמון גמור במהימנותו של טו־ויט. הנה כי כן המשכנו בדרכנו, כשעינינו צופיה אל הליכות הפראים, ואיננו מניחים להם להדחק לתוכנו ולפצל את קהלנו. ככה, עבור בנקיק תלול, הגענו סוף־סוף אל צבור המעונות היחיד שבאי. משנגלו הללו לעינינו, נתן הראש קולו בקריאה, וחזר תכופות על המלה קלוק־קלוק, שסבורים היינו כי היא שם הכפר, או אולי השם הכללי לכפרים.

המעונות היו עלובים תכלית־העליבות, ולהבדיל אף ממעונותיהם של השפלים בשבטי פרא הידועים לאדם, לא היו בנויים במתכונת אחידה. קצת מהם (והללו נתברר שהם שיכים ל‘ואמפּו’ או ל‘יאמפּו’, גדולי הארץ) לא היו אלא עץ שנגדע כאמתים מן השורש, עטוי שלח שחור גדול, הנסרח מדולדל־קפלים ארצה. תחת זה קנן הפרא. אחרים הוקמו ענפי עץ גסים, שעלותם הכמושה עליהם, מוטים בזוית של ארבעים־וחמש מעלות אל סוללה של טין, שנגדשה, בפרוע, לגובה חמש־שש רגלים. וזולתם היו סתם בורות כרויים אנכית באדמה, מקורים ענפים כקודמיהם, שהדיר מסלקם בכניסתו, וכיון שנכנס הריהו מושך ומחזירם. אחדים היו בנויים בקרב ענפיהם הסנופים של אילנות, שעליונים שבהם פולשו קצתם להיותם שרועים על התחתונים, ומשמשים מחסה עבות יותר. אכן, רובם של המעונות היו נקרות רדודות קטנות, שכנראה נפצרו בתוך בליטה תלולה של אבן כהה, דומה לעפר חמרן, שהיתה גובלת לכפר משלושה רוחות. בפתח כל אחת מהנקרות הגלמניות הללו היה גוש אבן קטן, שבצאת הדיר ממושבו מקפיד היה לקבעו לפני המבוא, מטעם שלא הוברר לי, שכן האבן עצמה מעולם לא היתה גדולה די סתום יותר משלישו של פתחון.

כפר זה, לו ראוי היה לשם זה, נמצא בבקעה עמוקה מעט, ולא יקרב אליו אדם אלא מדרום, שכן הבליטה התלולה שהזכרתי מנעה כל גישה משאר עברים. באמצעה של הבקעה שטף נחל המומה, אשר מימיו אותם מי־כשפים אשר תארתי. אי־אלה בעלי־חי מוזרים ראינו אצל המעונות, וכולם נראו מבויתים היטב. הגדול ביצורים שלה דמה לחזיר הרגיל שלנו במבנה הגוף והחוטם; אפס הזנב עבות היה, והרגלים דקות כרגלי הדישון. הלוכו כבדתני והוסס היה להפליג, ומעולם לא ראינוהו מנסה לרוץ. כן ראינו כמה בעלי־חיים דומים לו מאד במראה, אלא שארוכי־גוף היו יותר, ונחפּים צמר שחור. הרבה והרבה עופות מאולפים היו מתרוצצים כה־וכה, והללו דומה שהיו עיקר מזונם של הילידים. לתמהוננו ראינו בקרב צפּרים אלו אלבטרוסים שחורים מבויתים בתכלית, היוצאים לפרקים לים להביא טרף, אולם חוזרים תמיד לכפר כחזור אל בית, והחוף הדרומי שבסמוך משמש להם מקום דגירה שם חברו אליהם רעיהם הפּליקנים כרגיל, אפס הללו מעולם לא באו עמהם אל מעונות הפראים. בתוך שאר מיני העופות המאולפים היו ברוזים, נבדלים מעט מאד מן הברוז המצוי בארצנו אנו, אוזי־ים שחורים, וצפור גדולה דומה במראה לעַקָב, אלא שלא היתה מאוכלי־בשר. דגים דומה שהיו מצויים למכביר. בעת בקורנו ראינו כמות של דגי אלתית מיובשים, מיני חמור־ים, דולפינים כחולים, קוליסים, מורונים, תרסיסים, נחשי־ים, דגי־פּיל, שבוטים, דגי־תוכי, פּוטיות, דגי־וו, דגי־פּרקוטה, ושאר מינים אין־מספר. ראינו גם שמרביתם דומים לדגים שבסביבות איי לורד אוקלנד, שבקו־רוחב דרומי של חמשים־ואחת מעלות. גם צב־גליפּאגו מצוי היה בשפע רב. מעטות היו חיות־הפרא שראינו ולא היתה בהן חיה גדולה, או חיה ממין המוכר לנו. נחש או שנים נוראי־תואר חצו את שבילנו, אך הילידים לא שמו לבם אליהם, ואנחנו הבינונו כי אינם ארסיים.

משקרבנו אל הכפר עם טו־ויט וסיעתו, חפז לקראתנו המון־עם עצום בצעקות גדולות שמהן יכולנו להבחין רק ב‘אנאמו־מו!’ ו‘לאמה־לאמה!’ הנצחיים. נפתענו מאד לראות כי, להוציא אחד או שנים, היו כל הבאים ערומים לגמרי, שכן השלחים שמשו רק לאנשי הדוגיות. דומה היה גם שכל כלי־הזין שבארץ הם ברשותם של האחרונים, שכן לא נראה כל זין בקרב הכפריים. רבים מאד היו הנשים והטף, והנשים לא היו כלל נטולות מה שאפשר להקראו יפי־תואר. תמירות היו, גבוהות, מבנה־גון יפה, ולהליכותיהן חן וחרות אשר לא ימצאו בחברת בני־תרבות. אכן, שפתותיהן, כשפתי הגברים, עבות היו ומגושמות ואף בצחוקן לא היו השנים נחשפות מעולם. השער דק היה משל הגברים. בתוך הכפריים האלה הערומים היו אולי עשרה או שנים־עשר העוטים, בדומה לאנשיו של טו־ויט, שלחים שחורים, וחמושים בחניתות ואלות כבדות. הללו דומה שהשפעה גדולה היתה להם על השאר, ותמיד היו פונים אליהם בתואר ואמפּו. הללו גם היו דרי ארמנות השלחים השחורים. ארמונו של טו־ויט שכון היה במרכז הכפר, וגדול היה הרבה משאר בני מינו, גם בנינו טוב מעט משל הללו. העץ אשר עליו נסמך גודע מרחק שתים־עשרה רגל לערך מן השורש, וקצת ענפים הושארו קצת למטה ממקום בגזע; אלה מוסיפים היו על הכסוי ומונעים אותו מהתחבט בגזע. הכסוי, שכל כולו ארבעה שלחים גדולים רכוסים זה לזה בשפּודי־עץ, בשוליו פלחוהו יתדים התקועים בקרקע. הרצפה היתה רפודה עלים יבשים בחינת שטיח.

אל הבקתה הזאת הוליכונו בחגיגיות מרובה, ואחרינו נדחקו ובאו הילידים ככל אשר יכול המקום להכיל. טו־ויט הסב על רפידת העלים, ונתן לנו אותות לעשות כמוהו. כך עשינו, ומיד מצאנו עצמנו במצב לא־נוח ביותר, אם לא מסוכן ממש. על הארץ היינו, שנים־עשר במספר, והפראים, ארבעים במנין, ישובים על ערקוביהם, צפופים סביבנו כדי־כך שלוא קמה מהומה כי אז נבצר היה מאתנו לעשות שמוש בנשקנו, ואף לקום על רגלינו. הדוחק היה לא רק בתוך האוהל כי אם גם בחוץ, מקום שמן־הסתם נמצא כל איש ואיש מן האי כולו, ורק מאמציו וצריחותיו של טו־ויט מנעו את ההמון מרמוס אותנו עד־מות. אכן, עיקר מבטחנו היה במציאותו של טו־ויט עצמו בתוכנו, ואנו החלטנו כי אם נדבק אליו והיה זה מיטב סכויינו להחלץ מצרה, שאם אך יראה כי רעה נגד פנינו – והעלינוהו קרבן מיד.

בעמל רב הומשלה דממת־מה, והראש פנה אלינו בנאום ארוך מאד, דומה ביותר לנאום אשר נשא בדוגיות, מלבד זה ש‘אנאמו־מו!’ היה מוטעם בשקידה מעט יותר מ‘לאמה־לאמה!’ בדומיה גמורה הקשבנו עד שפסק מחצוב להבותיו, ואחר השיב הקפיטן גאי ויבטיח לראש ידידות וחסד לעולמים, ואת הדברים אשר עמו סים בתשורה של כמה מחרוזות פניני־זכוכית כחולות וסכין. את המחרוזות דחה הראש, למרבה פתיעתנו, בעקימת־חוטם של בוז; אולם הסכין רוהו נחת אין־קץ, ומיד צוה להגיש סעודה. זו הובאה האהלה מעל ראשי המשמשים, וכוללת היתה קרביים פועמים של מין בעל־חי לא־ידוע, מן הסתם אחד החזירים דקי־הרגל אשר ראינו כשקרבנו אל הכפר. כיון שראה שאין אנו יודעים מה נעשה, החל נותן לנו דוגמה ולועט אמות שלמות מן המאכל המלבב, עד ששוב לא יכולנו לעמוד בכך, ואותות בחילתנו היו כדי־כך שנמלא הוד מלכותו פליאה הנופלת אך מזו שעוררו המראות. מכל־מקום סרבנו לקחת מן המעדנים אשר לפנינו, ונסינו להבינו כי אין בנו כל תאבון שהוא, הואיל וזה עתה סימנו פת־שחרית דשנה.

כיון שכלה המלך סעודתו, התחכמנו לפתוח בשורה של חקירות שתי־וערב, על־מנת לגלות מהם עיקרי תנובת הארץ, ואם יש בהם אחד שיש בו כדי עשית רוחים. לבסוף דומה כי עמד על כונתנו, ויציע לנו כי ילך עמנו אל כברת חוף אשר שם הבטיחנו כי יימצא שפע של biche de mer (והוא הורה על בעל־חי אחד מאותו מין). שמחנו על הזדמנות להקדים ולהמלט מדחק ההמון, ונביע את חפצנו לשאת פעמינו מיד. עתה יצאנו את האוהל, ובלוית כלל תושבי האי הלכנו אחר הראש אל קצהו הדרומי־המזרחי של האי, לא הרחק מן המפרץ שבו היתה ספינתנו עגונה. כאן חכינו כשעה, עד שיביאו אחדים מן הפראים את ארבע הדוגיות למקום עמידתנו. אז נכנסה חבורתנו כולה אל אחת הסירות, ואנחנו הושטנו עם שפת השנונית שכבר נזכרה, ועם שפת עוד אחת הלאה מזאת מקום שראינו כמות של biche de mer הגדולה הרבה מכל שראה אי־פעם ותיק הימאים שבנו באותם איים שבסביבי המשוה, המפורסמים ביותר בסחורה זו. לא התעכבנו סמוך לשנוניות אלו אלא עד שהתברר לנו כי, אם נראה צורך בכך, בנקל נוכל למלא בבעל־חי זה תריסר ספינות, ואחר השיטונו אל הסכונר, ונפרד מעל טו־ויט, לאחר שהוצאנו מפיו הבטחה כי בתוך עשרים־וארבע שעות לביא לנו מן הברוזים ומצבי־גליפּאגו ככל שתוכלנה דוגיותיו להכיל. משך כל ההרפתקה הזאת לא ראינו במנהגם של הילידים דבר העשוי לעורר חשד, להוציא רק את השיטתיות בה נתחזקה חבורתם בדרכנו מן הסכונר הכפרה.

 

פרק כ    🔗

הראש עמד בדבורו, ועד־מהרה מצוידים היינו בשפע מזונות רעננים. הצבים נמצאו ערבים מכל אשר ראינו מעודנו, והברוזים עלו על הטובים במיני עופות־הבר אשר לנו, שכן רכים היו להפליג, עסֵסים וטובי־ריח. לבד מאלה הביאו לנו הפראים, משהבינו למבוקשנו, כמות עצומה של כרפס שחום ועשב־צפדינה, עם מלוא הדוגית דגים טריים וקצת מיובשים. הכרפּס אכן מאכל־תענוגים היה, ועשב־הצפדינה היה לברכה אין־קץ לאותם מאנשינו שנראו בהם סימני המחלה. לא ארכה העת ובקהלנו לא היה גם חולה אחד. כן קבלנו שפע של שאר מזונות רעננים, שמהם אפשר להזכיר מין דג־צדף דומה בצורתו לחלזון, אלא שטעמו כטעם צִדְפָּה. גם חסילונים ודומיהם היו לנו למכביר, וכן ביצים כהות־קליפה של אלבטרוס ושאר צפּרים. כמו כן קבלנו מלאי גדול מבשר החזיר אשר כבר הזכרתי. רוב אנשינו מצאוהו ערב לחך, אולם בעיני היה מפוקפק אף מסליד. תמורת הטובות האלו נתנו לילידים פניני־זכוכית כחולות, זוטות של פּליז, מסמרים, סכינים, ויריעות אריג אדום, והללו שמחו בחליפים שמחה שלמה. קבענו על החוף שוק של ממש, במטחוי תותחיו של הסכונר, מקום שהתנהל סחר החליפים שלנו ביושר גמור, לכאורה, והפראים נהגו מדה של סדר שלא פללנו לה כלל אחרי ראותנו את הליכותיהם בכפר קלוק־קלוק.

ככה התנהלו הדברים ימים אחדים למישרי ידידות; חבורות מן הילידים היו תכופות בסכונר, וחבורות מאנשינו תכופות היו על החוף, מרחיקים אל לב הארץ באין מכלים דבר. כיון שראה הקפיטן גאי מה־יקל לטעון את הספינה biche de mer הודות לחביבותם של אנשי האי, ומה־נכונים יהיו הללו לסיענו באסופם, החליט לשאת ולתת עם טו־ויט על הקמת בתים נאותים לכבוש שם את המוצר, ועל שרותו הוא ושרות שבטו באסוף מירב האפשר, שעה שהוא עצמו ינצל את מזג־האויר הנאה וימשיך במסעו דרומה. כאשר הגיד את תכניתו זאת לראש, נראה הלז נכון מאד לבוא בברית. הנה כך הוסכם, לשביעות־רצונם הגמורה של שני הצדדים, שהסכונר ימשיך בדרכו, – לאחר שתעשינה ההכנות הדרושות תוקצה הקרקע הראויה, יוקם חלק מן הבנינים, ותעשינה עוד קצת מלאכות שצותנו כולו דרוש להן, – ויניח שלושה מאנשיו באי לפקח על בצוע התכנית, ולהדריך את הילידים ביבוש ה biche de mer אשר לתנאים, הללו תלויים יהיו בהספּקם של הילידים בעת העדרנו. הם יקבלו כמות מוסכמת של פניני־זכוכית כחולות, סכינים, אריג אדום, וכן הלאה, בעבור כל מספר פקולים⁹ של biche de mer לעת שובנו.

קוראי אפשר ימצאו ענין בתאור טיבה של סחורה חשובה זו, ובדרך הכנתה, ואיני יכול למצוא מקום הולם יותר מזה לפקח על בצוע התכנית, ולהדריך את הילידים ביבוש המקורות מסע אל ימי־הדרום בימינו:

"הרי זו אותה רכיכה מיַמֵי הודו הידועה במסחר בשמה הצרפתי biche de mer (לוגמה מן הים). אם אינני טועה הרבה, הרי קיביה המהולל קורא להgasteropoda pulmonifera שפע־שפעים ילקטוה בחופי האיים שבאוקינוס השקט, ובמיוחד בשביל שוקי סין, מקום שהיא זוכה למחיר גבוה, אולי לא־פחות מקני צפּרי־המאכל שלהם, שמרבים לדבר בהם, ושמן־הסתם עשויים הם אותו חומר־מִקְפָּה, אשר מין של סנונית מנקרו מגופן של רכיכות אלו. אין להן כונכית, אין להם רגלים, אין להן שום אבר בולט, מלבד אבר בליעה ואבר הפרשה, זה כנגד זה; אולם, בכנפיהם הגמישות, מזדחלים הם, כעין זחלים או תולעים, במים רדודים, אשר בהם יוכל לראותם, בשעת שפל, מין של סנונית אשר מקורה החד, כשהוא נִחָת בחי הרך, יעלה חומר כעין הגומי והסיב אשר, לאחר יבוש, יוכל להיות להם לכתלי קנם המוצקים. מכאן השם gasteropoda pulmonifera.

"רכיכה זה מארכת היא, מדתה משלש עד שמונה־עשרה זרתות; וראיתי אחדות שארוכות היו לא־פחות משתי רגלים. עגולות היו כמעט, משוטחות קמעה בצד אחד, הסמוך לקרקע הים; ועבין מזרת עד שמונה. בעונות מסוימות מעונות השנה גחות הן ועולות למים רדודים, מן־הסתם לשם פּריה, שכן תכופות מוצאים אנו אותן זוגות זוגות. בחום היום ובעוז השמש, כהיות המים פושרים, תקרבנה אלו אל החוף; ותכופות עולות הן למקומות רדודים כדי־כך שבתום הגאות תשארנה יבשות חשופות ללהט השמש. אולם אין הן מפַלטות את צפיעותיהן במים רדודים, שהרי מעולם אין אנו רואים בצאצאיהן, והמגודלות שבהן נראות תמיד כשהן גחות ממים עמוקים. עיקר מזונן אותו סוג של צמחים המיצרים את האלמוג.

"ה־biche de mer, דרך־כלל שולים אותן מן המים בעומק שלש־ארבע רגלים; אחרי־כן מביאים אותן לחוף, וחותכים בהן בקצה אחד בסכין חתך כשעור זרת או יותר, כפי גודל הרכיכה. לוחצים ומוציאים את הקרבים בעד פתחון זה, והללו דומים הרבה לקרביו של כל שוכן־מצולות פעוט זולתם. אז מדיחים את המוצר, מבשלים אותו עד דרגה ידועה, לא יותר מדי ולא פחות מדי. טומנים אותן בקרקע לארבע שעות, שבים ומבשלים אותן קמעה, ואחר מיבשים אותן, אם באש אם בשמש. המיובשות בשמש הן הנערכות ביותר; אולם בפרק־הזמן שאפשר ליבש פקול אחד בדרך זו, הרי באש יכול אני ליבש שלושים פקול. משיובשו הרכיכות כיאות, אפשר להחזיקן שנתים־שלש במקום יבש בלי חשש; אולם יש לבדקן אחת לכמה חדשים, נאמר ארבע פעמים בשנה, לראות אם עשויה רטיבות כלשהי להשפיע עליהן.

“בעיני הסינים, כאמור, biche de mer הן מחמדת המטעמים, מתוך סברה שמפליאות הן לחזק ולזון את מערכת הגוף, ומחדשות את חיותם התשושה של שטופי תאוות. הסוג הראשון נמכר בקנטון בתשעים דולר הפּקול; הסוג השני, בשבעים־וחמשה דולר; השלישי, בחמשים; הרביעי, בשלושים; החמשי, בעשרים; הששי, בשנים־עשר; השביעי, בשמונה; והשמיני, בארבעה; אכן, מטענים קטנים יזכו תכופות במחיר גדול יותר במאנילה, סינגפור, ובאטאויה”.

כיון שהוסכם מה שהוסכם, החילונו מיד להעלות אל החוף את כל הנחוץ להכנת הבנינים והכשרת השטח. בחרנו כברת מישור גדולה סמוך לחופו המזרחי של המפרץ, מקום משופע גם בעצים גם במים, ובמרחק נוח מן השנוניות העיקריות שעליהן תמצא ה־biche de mer. בנפש חפצה נגשנו עתה למלאכה, ומהרה, למרבה תמהונם של הפּראים, כרתנו עצים כמספר המספּיק לצרכנו, וחיש התקנו אותם למעשה הבתים, שבן יומים־שלושה התקדם בנינם כדי־כך שבבטחה יכולנו להניח את מותר המלאכה לשלושת האנשים האמורים להשאר. הללו היו ג’ון קארסון, אלפרד הריס, פּיטרסון (כולם בני לונדון, כמדומה), שהתנדבו לענין הזה.

באחרון לחודש מוכן היה עמנו כל הדרוש ליציאה. אפס הסכמנו לבקר בקור רשמי של פרידה בכפר, ויטו־ויט התעקש כל־כך להפגיע בנו שנקים את הבטחתנו עד שחששנו להעליבו במאון מוחלט. סבור אני כי לעת הזאת לא היה בנו אחד אשר יהגה חשד קל־שבקלים במהימנותם של הפראים. כולם כאחד נהגו כמירב הנמוס, בזריזות עזרונו במלאכתנו, הציעו לנו את מצרכיהם, תכופות בלא מחיר, ומעולם, אף לא פעם, לא קנו דבר במשיכה, אף כי מתוך השמחה המופלגת שהיו מגלים כל אימת שהענקנו להם מתנה ברי היה מה־יקרות בעיניהם הסחורות אשר עמנו. בפרט היו הנשים נוטות חסד בכל המובנים, וכללו של דבר, חשדנים מכל האדם היינו אלו הרהרנו גם רגע כי מַעַל יצוק עם הבריות הנוהגות בנו כה יפה. לא ארכה העת והוכח כי טוב־מזג זה שלמראית־עין היה רק פריה של תכנית מחושבת להשמדתנו, וכי אנשי האי אשר הערכנום לבלי־חק היו מאנשי הבליעל האכזריים, הערמומיים וצמאי־הדם מכל שטמאו אי־פעם את פני כדור הארץ.

בראשון בפברואר ירדנו אל החוף ופנינו לבקור בכפר. אם כי, כאמור, לא הגינו חשד־שבקלים, לא שכחנו גם אחד מאמצעי־הזהירות הנאותים. ששה אנשים נשארו בסכונר, ונצטוו שלא להרשות גם לאחד מן הפראים לקרב אל הספינה בעת העדרנו, בשום תואנה שבעולם, ולא לסור מעל הספּון. אביזרי ההסתערות הועלו, התותחים נטענו מטענים של קלעי־רובה. זקופת עוגן נחה הספינה מרחק מיל מהחוף, ולא יכלה דוגית לקרב אליה משום עבר בלא שתראה ברור ותהיה גלויה מיד למלוא אשם של תותחי־המסב שלנו.

כיון שנשארו הששה בספינה, מנינו אנו היורדים לחוף שלושים־ושנים איש בסך הכל. חמושים היינו מכף רגל ועד ראש, ועמנו רובים, אקדחים וחרבות־מלחים; מלבד זאת היה לכל איש מין סכין ימאים ארוך, דומה קמעה למאכלת הפּיפּיות המקובלת עתה כל־כך במערב ארצות־הברית ובדרומן. מאה מן הלוחמים שחורי־השלח קדמו את פנינו במקום הנחיתה על־מנת ללוותנו. אכן, נפתענו מעט לראות כי עתה אין עמהם כל נשק; וכששאלנו את טו־ויט לפשר הדבר, השיב רק כי מאתי נון וה פא פּא סי – לאמור, כי מקום שהכל אחים אין שום צורך בנשק. הדבר היה ישר בעינינו, ואנחנו המשכנו.

עברנו על פני המעין והנחל אשר ספרתי עליהם בתחלה, ועתה באים היינו בנקיק צר ההולך בקרב שרשרת גבעות אבן־הסבון שבתוכן הכפר שוכן. נקיק זה מסולע ועקוב היה ביותר, ובעמל לא מעט טפּסנו־עברנו בו בבקורנו הראשון בקלוק־קלוק. כל ארכו של הנקיק אולי היה מיל וחצי, ואולי שני מילים. נפתולי־נפתולים עשה בתוך הגבעות (שכנראה היו, באיזו תקופה קדמונית, אפיקו של נהר), ובשום מקום לא נמשך יותר מעשרים יארד בלא שיטה פתע. צלעותיו של נקע זה גבוהות היו בממוצע, מובטח אני, שבעים־שמונים רגל בקו זקוף מלוא ארכן, ובקצת מקומות התנשאו לגובה מדהים ופרשו על המעבר צל עבה כדי־כך שקלוש היה אור היום החודר שם. הרוחב דרך־כלל היה כארבעים רגל, ופה־ושם התמעט עד שלא יכלו לעבור בו יותר מחמשה־ששה אנשים באחת. הקצרה, אין מקום בעולם שיסכון יותר מזה לבצוע התקפת מארב, ואך טבעי הוא שבחנו היטב את נשקנו בכניסתנו אליו. כשאני מהרהר עכשו בסכלותנו הנצחת, הרי דומה שעיקר התמיהה הוא בכך שערבנו לבנו בכלל לבטוח בפראי־אדם לא־ידועים, כדי־כך שהנחנו להם לצעוד הן לפנינו הן מאחרינו אגב הלוכנו בנקיק זה. אפס כך היתה הפקודה אשר נשמענו לה בסמיות־עינים, כשאנו נואלים לסמוך על כוחנו, על ריק־ידיהם של טו־ויט ואנשיו, על יעילותו הודאית של נשק־האש שלנו (שפעולתם עדיין נעלמת היתה מידיעת הילידים), ובראש־וראשונה, על מראית־העין הנמשכת של ידידות שהחזיקו בה אנשי־בליעל משוקצים אלה. חמשה־ששה מהם הלכו לפנינו כמו לנחותנו, משימים עצמם כמתעסקים בסלוק אבנים גדולות ואשפּתות מן השביל. אחריהם באה חבורתנו אנו. אנו הלכנו סמוך זה לזה, ודאגנו רק שלא נפרד איש מאחיו. מאחור התנהל עיקר המון הפראים, כשהם נוהגים נמוס וסדר בלתי־רגיל.

דירק פיטרס, אדם בשם וילסון אלן, ואנוכי היינו מימין חברינו, ואגב הלוך התבוננו בסדר השכבות המיוחד־במינו של רחבו כמעט מספיק היה לאיש אחד לבוא בו בלא שילחץ, ובעוי היה בתוך הגבעה כשעור שמונה־עשרה או עשרים רגל בקו ישר, ואחר השתפע לשמאל. גובה הפתחון, ככל שיכולנו להציץ בו מן הנקיק הראשי, אולי היה ששים־שבעים רגל. שיח־ננס או שנים צומחים היו מן החגוים, ועליהם כמין לוזים שהעלו בי סקרנות־מה; חפזתי אליהם להתבונן בם, קטפתי חמשה־ששה מהם בתפיסת יד, ואומר לשוב חיש. כאשר נסבתי ראיתי כי הלכו פיטרס ואלן אחרי. בקשתי כי יחזרו, שכן צר המקום מעבור בו שנים, ואומר כי אתן להם מן הלוזים אשר אתי. הנה כי כן נפנו והיו משתלשלים וחוזרים, כשאלן סמוך אל פי הבקיע, והנה פתאום הרגשתי בזעזוע, נפלֶה מכל דבר אשר ידעתיו, אשר נתן בי רעיון סתום, אם אמנם חשבתי אז על דבר־מה, כי כל מוסדי הארץ המוצקה נתפרדו פתע, וכי יום קצו של עולם הנה זה בא.

 

פרק כא    🔗

אך שבו אלי עשתונותי המבולעים, מצאתי עצמי קרוב לחנק, וזוחל במחשכים בתוך עפר תחוח, הנופל עלי בכבד מכל עבר ומאים לכסותני כליל. רעיון זה נתן בי פחד נורא, ואני התאמצתי לקום על רגלי, ולסוף הצלחתי בכך. אחר הייתי עומד כמה רגעים בלי נוע ומבקש לתפוס מה קרה לי ואיה הנני. פתע קלטה אזני אנקה עזה מקרוב, ואחר שמעתי את קולו השנוק של פּיטרס קוראני לעזור לו בשם אלוהים, דשדשתי ופסעתי פסיעה או שתים קדימה, ואפּול הישר על ראשו וכתפיו של חברי, אשר טמון היה, כפי שגליתי עד־מהרה, בשפעת עפר תחוח עד למתניו ומתאמץ במר־יאוש להחלץ מן העקה. ככל אשר יכולתי לאזור כוח גרפתי את האדמה מעל סביבו, ולבסוף הצלחתי לחלצו.

אך התאוששנו מפחדנו ופתיעתנו עד כדי שנהיה מסוגלים לשיחת־בינות, באנו שנינו לכלל מסקנה כי כתלי הבקיע אשר העפּלנו לבוא בו שקעו־נמוטו מעלינו, משום איזה רעש־ארץ, או אולי דוקא מחמת עצם כבדם, ולפיכך הרי אבדנו עולמית וחיים נקברנו. בלב כבד התמכרנו אפוא לתכלית יסורים ויאוש, שכמותם לא יצירו לעצמם הללו שמימיהם לא היו נתונים במצב כמצבנו. מאמין אני בלב שלם כי מעולם לא תמצא את האדם צרת־נפש־וגוף נצחת יותר מצרת הנקבר חיים. שחור המחשך האופף את הקרבן, העקה האיומה בריאות, האדים המחניקים העולים מן האדמה הטחובה, חוברים עם המחשבות המבעיתות כי אין לנו עוד צל־צל של תקוה, וכי כך היא מנת חבלם של המתים, וכל אלה יחד נותנים בלבו של אדם מורא וחלחלה לבלי שאת – לבלי השג לעולם.

לבסוף הציע פיטרס כי ננסה לקבוע אל־נכון מה שעור אסוננו, ונגשש ונבדוק את כלאנו; שכן יש עוד אפשרות קלושה, אמר, שנותר לנו פתחון הצלה כלשהו. בהתלהבות נאחזתי בתקוה זו, עוררתי עצמי לפעולות, ואנסה לפרוץ דרכי בתוך העפר התחוח. אך פסעתי פסיעה אחת והבהוב של אור נתגלע, ודי היה בו להוכיח לי כי, על כל פנים, אין אנו נדונים להספות מיד מאין אויר. עתה התעודדנו קמעה, ואיש לאחיהו אמר חזק. כיון שדשדשנו ועלינו על סוללת אשפּתות שגדרה את דרכנו לעבר האור, מצאנו שההתקדמות שוב אינה קשה כל־כך, גם רוח לנו מעט מעקת הריאות המופלגת אשר הציקתנו. עד־מהרה נתן לנו להציץ ולהבחין בעצמים שסביבנו, ונגלה כי נמצאים אנו סמוך לקצה חלקו הישר של הבקיע, מקום שהוא נוטה לשמאל. עוד כמה יגיעות ואנחנו הגענו אל המעקל, ולשמחתנו הגדולה־מהבע נראה לנו חרך או סדק ארוך המתמשך ועולה מרחק כביר, דרך כלל בזוית של ארבעים־וחמש מעלות, אם כי יש שהוא תלול הרבה מכך. נבצר היה מאתנו לראות מבעד למלוא הפתחון הזה; אבל הואיל ושטוף אור היה, כמעט בטחנו כי ברומו (אם אי־כה נוכל להגיע אל רומו) נמצא מוצא פּנוי אל אוירו של עולם.

עתה זכרתי כי שלושה נכנסנו אל הבקיע מן הנקיק הראשי, וכי אלן חברנו עודו נעדר; מיד החלטנו לשוב על עקבותינו ולבקשו. לאחר שהארכנו לחפּש, והיינו צפויים לסכנה גדולה פן יוסיף העפר להמוט מעלינו, קרא אלי פיטרס לבסוף לאמור כי תפס ברגלו של חברנו, וכי כל גופו טמון וכסוי תחת המפולת לבלי הוצא אותו. מהרה מצאתי כי אך אמת דבר, וכי מכבר, כמובן, לא היתה באיש רוח. בלבבות משמימים זנחנו, אפוא, את הגופה לגורלה, ושבנו עשינו דרכנו אל המעקל.

רוחב החרך הספיק לנו בדוחק לבוא בו, ולאחר שפעם־פעמים נסינו לריק לעלות בו, שוב החילונו להִוָאש. לפני כן אמרתי כי שרשרת הגבעות שבתוכן עבר הנקיק היתה מין אבן רכה הדומה לאבן־סבון. צלעות השסע שמנסים היינו עתה להעפיל בהן היו מאותו חומר, ומפני לחותן היו חלקלקות להפליג עד שאף מקום שהיו תלולות פחות כמעט לא יכולנו להציג כף רגל; במקומות שהיה המעלה זקוף כמעט, היה הקושי חמור הרבה יותר, כמובן; זמן־מה סברנו אפילו שאין להתגבר עליו; אף על פי כן, היאוש נתן בנו אומץ, ועם סכיני־הפּיפיות שלנו חצבנו מדרגות באבן הרכה, כשאנחנו מטלטלים בסכנת־נפש, אל זיזים קטנים של אבן צפחה נוקשה יותר, שנזקרו פה ושם, הגענו לבסוף אל מישורֶת טבעית שממנה נראתה פסת שמים תכולים, בקצה נקיק עבות־חורש. עתה היתה לנו שהות יותר להביט לאחור, אל המעבר אשר בו הגענו עד הלום, וראינו שצלעותיו מעידות ברור כי זה־מקרוב נתהוה; מכאן הסקנו כי הזעזוע אשר הכריענו במפתיע כל־כך הוא גם אשר פתח לפנינו, בעצם אותו הרגע, את נתיב המפלט הזה. כיון שהיגיעות כלו את כוחנו, אף חלושים היינו כדי־כך שכמעט לא יכולנו לעמוד או להביע אומר, הציע פיטרס עתה כי נזעיק את חברינו לעזרה על־ידי שנירה באקדחים שעוד נשארו בחגורותינו – גם הרובים גם חרבות־המלחים הלכו לטמיון בעפר התחוח שבקרקע התהום. המאורעות שארעו לאחר־כך הוכיחו כי לוא ירינו כי אז נִחמים היינו מרה, אולם למזלנו עלה לעת הזאת בדעתי ספק־חשד של בגד ומעל, ואנחנו התאפקנו מלהודיע לפראי־האדם את מקומנו.

לאחר שנחנו כשעה, שבנו התנהלנו לאטנו במעלה הנקיק, ובטרם נרחיק לכת שמענו כמה וכמה צריחות אדירות. לסוף הגענו אל מה שאפשר לכנותו בשם פני־הקרקע; שכן עד כה מאז לכתנו מן המישורת, עברה דרכנו תחת אִבול של סלע רם ועלוָה, שבגובה עצום ממעל. בזהירות מרובה התגנבנו אל פתחון צר, אשר בעדו ראינו היטב את הארץ סביב, ואז התחור לנו בן־רגע ובמעוף־עין כל הסוד המבעית.

המקום שממנו הבטנו לא היה רחוק מראש הנשאה בפסגותיהן של גבעות אבן־הסבון. הנקיק שבו נכנסנו, שלושים־ושנים האנשים, התעבת מרחק כחמישים רגל לשמאלנו. אולם, כברת מאה יארד לפחות, היה חריצו או אפיקו של נקיק זה ממולא תומם תוהו־עיים של רבוא רבבות טון עפר ואבנים שגלגלו לתוכה באורח מלאכותי. פשוטים היו האמצעים שבהם הוטלה מסה עצומה זו גם נראו בעליל, כי עדין נותרו עקבות מפורשים למלאכה הרצחנית. בכמה מקומות במרום צלעו המזרחית של הנקיק (עתה עומדים היינו במערבית) נראו יתדי עץ שנתקעו בתוך העפר. במקומות אלה לא התקעקע העפר; אולם מלוא רוחב השפּוע אשר ממנו אכן נפלה המסה, ברי היה, לפי סימנים שנשארו בקרקע, דומים לסימני מקדח מפוצץ־סלע, כי נתחבו שם יתדים כעין אותם שראינום, ברחוק לא יותר מיארד אחד זה מזה, לאורך של כמו שלוש מאות רגל, ערוכים כשעור חמש אמות בקרוב משפת התהום. יתדים חזקים חבורים היו אל היתדים שנשארו עוד על הגבעה, וברי היה כי יתדים כאלה חוברו גם אל כל אחד משאר היתדים. הזכרתי כבר את סדר־השכבות המוזר של גבעות אבן־סבון אלו; והתאור, שתואר זה־עתה הבקיע הצר והעמוק אשר בו מלטנו נפשותינו מהקָבר חיים, יוסיף ויבהיר את טיבו. סדר־השכבות הלזה, כל רעש־אדמה בהכרח עשוי היה לפצל בו את הקרקע לרבדים או רכסים זקופים ומקבילים; ובתחבולת ערמה פשוטה למדי יותן להשיג אותה תכלית. בסדר־שכבות זה נועלו הפּראים להשיג את מטרתם הבוגדנית. אין ספק כי על־ידי טור היתדים הרצוף הובקעה הקרקע בחלקה, ועל־ידי שהיה פּרא אחד מושך בקצהו של כל אחד מן היתרים (שהיו מחוברים אל ראשי היתדים, ומתמשכים מקצה הצוק והלאה) הופק כח הֶנֵף עצום שיש בו כדי להפוך את כל פני הגבעה, עם מתן אות, אל חיק התהום מתחת. גורל חברינו האומללים שוב לא היה בחזקת ספק. אנחנו לבדנו נצלנו מסופת אותו כליון חרוץ. היינו הלבנים החיים היחידים באי.

 

פרק כב    🔗

מצבנו, כפי שנראה היה עתה, ספק אם היה מחריד פחות מבשעה שחשבנו כי קבורים הננו עולמית. לא ראינו לפנינו סכוי אלא זה שיקטלונו הפּראים, או שנהיה מתקימים קיום עלוב ומרודֶה בשבְים. ודאי, יכול נוכל להסתר מעינם זמן־מה במשגבי הגבעות, ובאין־ברירה גם בתהום אשר ממנה אך גחנו; אולם נדונים אנו להספּות בקור ובכפן בחורף הקטבי הארוך, או להגלות בסוף־דבר עם שנהיה מנסים להושע.

כל הארץ סביבנו כמו היתה שורצת פּראים, שבאו בהמונים, זאת ראינו עתה, בדוברות שטוחות, מן האיים שבדרום, ודאי על־מנת לסיע לתפוס את “ג’יין” ולבוז אותה. הספינה עדין היתה עגונה שאננה במפרץ, ואותם שבתוכה לא חשו כפי הנראה בכל סכנה הנשקפת להם. עד־מה השתוקקנו להיות אתם ברגע ההוא! אם לסיע בידם להמלט, ואם לפּול עמם בנסיון הגנה. לא ראינו אף צל של אפשרות להזהירם מפני הסכנה בלא שנמיט אבדן מיד על ראשינו, אגב תקוה קלושה ביותר להועילם. יריה באקדח אפשר תספיק לבשרם כי נפל איזה דבר אשר־לא־כן; אולם הקול אי־אפשר שיודיעם כי סכוים היחיד להנצל הוא לצאת מן המפרץ כרגע – הוא לא יוכל להגיד להם כי שוב אין כל עיקרים של כבוד מחיבים אותם להשאר, כי חבריהם שוב אינם בחיים. עם שישמעו את היריה לא יוכלו להיות נכונים לקדם את פני האויב, שהיה נערך עתה להתקפה, יותר משהם נכונים לכך בין כה וכה. יריתנו לא תצמיח אפוא כל טובה, ורעה אין־קץ תביא עמה, ולאחר עיון שקול בדבר, התאפקנו.

מחשבתנו הבאה היתה לנסות ולהתפרץ אל הספינה, לתפוס אחת מארבע הדוגיות אשר בראש המפרץ, ולהתאמץ להבקיע דרך אל הספּון, אולם מהרה נתחור לנו כי אין כל אפשרות שהיא להצליח במשימת יאוש זו. הארץ, כאמור, ממש שורצת היתה ילידים, מתהלכים בגנבה בתוך השיחים והחביונים שבגבעות, לבל יראום אנשי הסכונר. דוקא בסמיכותנו ממש, גדור את הנתיב היחיד בו יכולנו לקוות להגיע אל החוף במקום היאות, עומדת היתה כל סיעת הלוחמים שחורי־השלח, ובראשם טו־ויט, שכנראה אך מחכה היה לאיזו תגבורת על־מנת לפתוח בהסתערותו על “ג’יין”. גם הדוגיות אשר בראש המפרץ גדושות היו פראים, שאם כי בלתי חמושים היו הנה בלי־ספק נמצאו להם כלי־זין בתחום השג ידם. הנה כי כן לא היתה לנו ברירה אלא להשאר במקום מחבואנו, סתם־מסתכלים בקרב אשר התגלע חיש.

מקץ כחצי שעה ראינו ששים־שבעים דוברות, או אסדות, מלאות פראים, באות סביב קרנו הדרומית של המפרץ. דומה כי לא היה עמם נשק זולת אלות קצרות ואבנים שמוטלות היו על תחתית הדוברות. תכף אחרי־ כן קרבה עוד פלגה, גדולה מן הראשונה, מכוון נגדי, ובכלי־נשק דומים. גם את ארבע הדוגיות חשו עתה למלא ילידים שגחו־עלו מן השיחים שבראש המפרץ, ומהרה יצאו הללו להספח אל השאר. הנה כי כן, בתוך שעה קלה, ראתה “ג’יין” עצמה מוקפת המון עצום של מחרפי־נפש שכנראה מנוי וגמור עמם ללכדה ויהי־מה.

כי יצליח חפצם בידיהם, דבר זה לא היה מוטל בספק גם רגע. ששת האנשים שנותרו בספינה, גם אם יגנו עליה הגנה נחושה ביותר, לא תמצא ידם לטפל כראוי בתותחים, או לאסור בדרך כלשהי מלחמה על יריב העדיף עליהם כל־כך. כמעט לא יכולתי לתאר לעצמי כי יתקוממו בכלל, אולם בזאת נטעיתי; כי מיד ראיתים מטים את שלשלת העוגן, מפנים את פני־האניה של צד־ימין אל מול הדוגיות, שלעת הזאת הגיעו כדי מטחוי אקדח, ומרחק הדוברות כרבע המיל לפאת רוח. מפני איזו סבה בלתי־ידועה, אל־נכון משום שנחרדו ידידינו המסכנים כראותם עצמם חדלי־תקוה כל־כך, היה המטח בגדר כשלון גמור. שום דוגית לא נפגעה ושום פרא לא נפצע, כי הכדורים קצרו־החטיאו ורסיסיהם התרוססו מעל לראשי הפראים. אף על פי כן נתמהו הללו גם תמהו על הקול והעשן המפתיעים, וכדי־כך שרגעים אחדים כמעט דמיתי כי יחדלו מזממם מכל־וכל ושבו אל החוף. אכן, הדעת נותנת כי כן היו עושים אילו לוו אנשינו את מטחם ביריות נשק קל, כי כיון שהיו הדוגיות קרובות עתה כל־כך ודאי היו מפילים בהם חללים אחדים ומניאים, לפחות, סיעה זו מהתקדם עוד, עד שיהיה ספּק בידם לכבד במטח גם את הדוברות. אולם תחת זאת הניחו ליושבי הדוגיות להתאושש מן הבהלה, ולראות כפנותם כה וכה, כי אין בהם נפגע, והם עצמם חשו אל צד־שמאל להכון לקראת הדוברות.

המטח בצד־שמאל נוראה היתה פעולתו ביותר. פגזי הרסק של התותחים גדולים פּצפּצו כליל שבע או שמונה מן הדוברות וקטלו מיד אולי שלושים או ארבעים מן הפראים, ומאה מהם, לפחות, הוטלו המימה. רובם פצועים נוראים. הנותרים, שנתבלעה דעתם מפחד, החלו מיד בנסיגה בהולה, מבלי התעכב אפילו לשם אסוף חבריהם המפרפרים, השוחים בכה־וכה, מזעקים ומשוועים לעזרה. אכן, הצלחה גדולה זו אחרה להושיע את אנשינו המסורים. סיעת הדוגיות כבר היו על ספון הסכונר, למעלה ממאה וחמישים במספר, ורובם הצליחו לטפס בשלשלות ועל גבי רשתות ההסתערות אף בטרם יוגשו הגפרורים אל תותחי צד־שמאל. עתה לא יכול עוד דבר לעמוד בפני אכזר־חמתם. אנשינו הודברו כחתף, הוכרעו, נרמסו ברגלים, ונקרעו ממש לגזרים כהרף עין.

כראותם זאת התגברו הפּראים שבדוברות על פחדיהם ונחילים־נחילים באו אל הביזה. בתוך חמש דקות אכן היתה “ג’יין” גיא חזיון אומלל של חמס, מהפכה ואי־סדרים. הספונים נבקעו ונפרצו; החבלים, המפרשים וכל מטלטל אשר על ספּון, כליה באה עליהם כבמגע־קסם; ועל־ידי שהדפו בירכתיה, והדוגיות משכוה בחבלים, ואלפיהם, השוחים סביב הספינה דחפוה בצדדים, העלוה אנשי הבליעל לבסוף בחוזק־יד אל החוף (מאחר שהכבל שמט־אבד), וימסרוה לחסדיו של טו־ויט, אשר משך המערכה כולה לא סר, בחוק למצביא נבון, מעמדת התצפית הבטוחה אשר לו בקרב הגבעות, אלא שעתה, משהושלם הנצחון לשביעות־רצונו, הואיל לרדת אל לוחמיו שחורי־השלח ולחלוק במלקוח.

משירד טו־ויט ממעמדו היינו בני־חורין לעזוב את מקום מחבואנו ולסיר את הגבעה בסמוך לתהום, מרחק כחמשים יארד מפּיה ראיו מבוע מים קטן, ובו שברנו את הצמא האוכלנו. לא הרחק מן המבוע גלינו אחדים משיחי הלוזים אשר וזכרתי. כאשר טעמנו את הלוזים מצאנום ערבים לחך, ודומים מאד בטעמם ללוז האנגלי המצוי. מי מלאנו כובעינו מהם, הנחנום בתוך הנקיק, ונשוב לאסוף עוד. עודנו שקודים באסופם החרידנו קול רשרוש בשיחים, וכבר אמרנו לחמוק ולשוב אל אָרְבנו, והנה עוף שחור גדול ממין האנפית המסורטטת נשא אט ובכבדות מעל לשיחים. נרעשתי כדי־כך שלא יכולתי לנקוף אצבע, אולם פיטרס דעתו עמדה לו ויחפוז את הצפור בטרם תנוס ובצוארה תפסה. פרפוריה וצריחותיה נוראים היו, וכבר אמרנו להרפּות ממנה, מפחד פן יזעיק הרעש אי־אלה מן הפראים שאולי עודם אורבים בקרבת־מקום. אכן, דקירה בסכין פיפיות הכריעתה סוף־סוף ארצה, ואנחנו גררנוה אל הנקיק, ונתברך בלבבנו כי בזאת נמצא לנו, על כל פנים, מזון אשר יספיק לנו שבוע ימים.

עתה יצאנו שוב להביט על סביבנו, ונערוב לבנו לרדת מרחק נכר במורדה הדרומי של הגבעה, אולם לא מצאנו עוד דבר אשר יהיה לנו לאכלה. כיון שכך לקטנו מעט עץ יבש ונחזור, לפי שראינו חבורה או שתים מן הילידים בדרכם לכפר, טעונים מביזת הספינה, ונירא פן יגַלונו כעברם לרגלי הגבעה.

עתה נתנו דעתנו להבטיח את מקום סתרנו ככל האפשר, ולצורך כך פרשנו קצת זרדים מעל לארובה אשר כבר אמרתי כי בעדה ראינו את פסת השמים הכחולים, כאשר הגענו מלוע התהום אל המישורת. הנחנו רק פתחון מצער, שרחבו מספיק לנו אך לראות את המפרץ, בלא שתשקף לנו סכנה שנתגלתה ממטה. כיון שעשינו זאת, התברכנו בבטחון העמדה, כי עתה לא היתה לעין־זר שליטה עלינו, כל זמן שאנו בוחרים להשאר סימן לכך שהיו הפראים מעולם בתוך מחפורת זו; אפס משהרהרנו בכך שהבקיע אשר בעדו הגענו לכאן אל־נכון נתהוה זה עתה עם המוט הצוק שמנגד, וכי אין לראות שום דרך אחרת להגיע אליו, הרי יותר מששמחנו בהיותנו בטוחים מרע, יראנו שמא לא נותרה לנו כל דרך לרדת. החלטנו לחקור חקור היטב את פסגת הגבעה, כשתזדמן שעה יפה לכך. עד כה וכה עקבנו אחר מעשה הפראים, בעד לאשנב שלנו.

הללו כבר שמו את הספינה חרבה ושממה, ועתה מתכוננים היו להעלותה באש. לא ארכה השעה ונראה את העשן עולה בתמרות־ענק ממפתח־הראש שלה, ומעט אחרי־כן פרצה שפעת להבה ממדור־המלחים. החבל, התרנים, וכל הנותר מן המפרשים התלקחו מיד, האש פשטה חיש על פני הסיפּונים. ועדין היו הרבה מן הפראים עומדים עליה, מכים באבנים גדולות, גרזנים, וכדורי־תותח מנעולים ושאר מלאכת הברזל והנחושת. כלל מספר הילידים אשר על החוף, ובדוגיות ודוברות, לא היה פחות מרבבה, להוציא אותם המונים אשר, טעוני שלל, היו עושים דרכם אל קרב הארץ ואל האיים השכנים. עתה צופים היינו לשואה ולא נתאכזבנו. ראשונה בא הלם נמרץ (שבמקום המצאנו חשנוהו ברור כאלו התחשמלנו קמעה), אלא שלא היה כרוך בשום סמני התפוצצות הנראים לעין. הפראים נרעשו כפי הנראה, ורגע פסקו מטרחותיהם וצוחותיהם. אומרים היו לשוב לשלהם, והנה נפח עתר עשן מן הספּונים, כמו עב־רעם שחור וכבד – אחר, כמו מתוך קרבי הספינה, עלה זרם נשא של אש לוהטת עד גובה רבע המיל, כמדומה – ואחר התפשטה האש פתע כעין עגול – ואחר נמלא האויר כולו, כבדרך קסם, כהרף עין, ערבובית־תוהו של עץ ומתכת ואברי אדם – ולבסוף בא הנפץ באדיר־זעפּו, ובחמה השליכנו ארצה, בעוד השאון מנסר ומתגלגל בגבעות, ועל כל עבר סביבנו נתכו פּרודי־פרודות השאיה במטר כבד.

הקציר בתוך הפּראים עלה על כל אשר צפּינו לו, ואכן הושב להם עתה גמול מַעְלם תומם. אולי אלף איש נספּו בהתפוצצות, ולפחות כמספר הזה רוצצו מרה. כל פני המפרץ ממש זרועים היו טובעים ומפרפרים, ועל החוף קשים היו הדברים עוד יותר. מפּלתם הפּתאומית והנצחת כמו הממה אותם כליל, והם לא נסו כלל לעזור איש לרעהו. לסוף ראינו שנוי גמור בהליכותם. תחת שתחלה היו דהומים בתכלית, הנה בת־אחת נתקפו התרגשות שאין למעלה ממנה ויתרוצצו פּרא אנה ואנה, מאיזו נקודה שעל החוף ואליה, כשפניהם מפיקות ערב של פּלצות חמה, וסקרנות עזה, והם מצעקים מרום קולם, “טֶקלי־לי! טקלי־לי!”

מיד ראינו והנה קהל גדול הולך אל הגבעות, ומשם חזרו מקץ שעה קלה כשבידיהם כפיסי עץ. את אלה הביאו למקום שהיה ההמון צפוף ביותר, וההמון נפלג עתה להיותנו רואים את מושָא כל הרִגשה הזאת. ראינו איזה דבר לבן מוטל על הארץ, אולם לא יכולנו לעמוד על טיבו מיד. לסוף ראינו כי זה פּגרו של החי המשונה, חכלילי שנים וצפורן, שהעלתה הספינה בים בשמונה־עשר בינואר. הקפיטן גאי צוה לשמור את הגופה על־מנת לעשותה פוחלץ ולקחתה לאנגליה. זוכר אני כי נתן אי־אלו הוראות בענין זה קודם שנגיע אל האי, והחיה הובאה אל התא והוצפּנה באחד הארגזים. עתה השליכתה ההתפוצצות אל החוף; אולם מה־טעם העסיקה כל־כך את הפּראים, דבר זה נשגב היה מבינתנו. אם כי נדחקו ברחוק מועט סביב הפּגר, נראה היה כי אין בהם אחד החפץ לקרב לגשת אליה. מעט־מעט דחקו בהם בעלי הכפיסים להקיפה ולכתרה, ואך נערכו. ככה פּרץ הקהל העצום כולו אל קרב האי, צורחים בקולי־קולות: "טקלי־לי! טקטי־לי!"

 

פרק כג    🔗

בששת או שבעת הימים שלאחר כך נשארנו במחבואנו שבגבעה, ורק לפרקים היינו יוצאים, במרב הזהירות, להביא מים ולוזים. על המישורת התקנו כמין עליה, הצענוה עלים יבשים, ונקבע בה שלש אבנים גדולות ושטוחות, ששמשו לנו גם אח גם שולחן. בלי קושי הדלקנו אש על־ידי חכוך שני גזרי עץ יבש, האחד רך והשני קשה. הצפּור שלכדנו, דבר בעתו היתה ונמצאה מאכל מצוין, אם גם גס קמעה. לא עוף אוקינוס היתה זו, אלא מין אנפית מסורטטת, שנוצותיה שחורות ואפורות, וכנפיה פעוטות ביחס לגופה. לאחר זמן ראינו שלש מבנות מינה בסביבת הנקיק, מחפּשות כנראה את זו אשר לכדנו; אולם הואיל ולא צנחו גם פעם, לא היתה לנו כל הזדמנות לתפסן.

כל זמן שעמד לנו אותו עוף לא סבלנו ממצבנו מאום, אולם עתה אזל כולו, והכרח גמור היה לנו לתור אחר צידה. הלוזים לא היה בהם כדי למלא תשוקותיו של רעב, גם גרמו לנו מחושי מעים עזים, ואם הכברנו באכילתם ותקפנו כאב־ראש נורא. ראינו כמה צבים גדולים סמוך לחוף הים ממזרח לגבעה, וידענו כי הנקל יהיה לנו לקחתם אם נוכל להגיע עדיהם בלא שיבחינו בנו הילידים. הוחלט, אם כן, לנסות לרדת.

תחלה ירדנו בשפּוע הדרומי, שדומה היה כי מעוט מכשולים הוא מן האחרים, אולם עוד לא עברנו מאד יארד והנה (כאשר שערנו מראש על פי הנראה מראש הגבעה) גדר את דרכנו כליל סעיף הנקיק אשר בו נספו חברינו, עתה עברנו עם שפת הסעיף הזה מהלך כרבע המיל, ושוב עצרנו מורד זקוף וכביר, וכיון שנבצר מאתנו לעשות דרכנו עם שפתו, אנוסים היינו לחזור על עקבותינו בנקיק.

עתה פנינו מזרחה, וגם כאן לא שפר חלקנו. לאחר שהעפלנו שעה תמימה, צפויים לשבור מפרקת, גלינו כי בעצם אך ירדנו אל מהמורה עצומה של שחם שחור, שאבק דקיק בקרקעה, ואשר ממנה אין מוצא מלבד השביל העקוב בו ירדנו. משחזרנו ועלינו ביגיעה רבה בשביל הזה, נסינ מזלנו עתה בפאת הגבעה הצפונית. כאן היה עלינו לנהוג מירב הזהירות שבאפשר, לפי שמדחה קל שבקלים יגלה אותנו לעיני הפראים בכפר. לפיכך זחלנו על ידינו וברכינו, ופעמים אף חיבים היינו לגהור ארבעתים, כשאנו נגררים קדימה אגב משיכה בשיחים. מרחק מועט התקדמנו בזהירותנו זו והנה הגענו אל תהום עמוקה מכל אשר ראינו עד כה, המוליכה הישר אל הנקיק. הנה ככה נתאמתו חששותינו תומם, ואנו מצאנו עצמנו נתוקים לגמרי מן העולם אשר למטה. תשושים עד מאד מחמת יגיעותינו, השתרכנו ונשב אל המישורת; נפלנו על מצע העלים ושעות אחדות ישנו שנת־ישרים מתוקה.

כמה ימים לאחר חפש ריק זה עסוקים היינו בחקירת כל טפח בפסגת הגבעה, על־מנת לדעת כמו מה יש בה ומה אין בה. מצאו כי מזון לא תשביר לנו, להוציא את הלוזים המחליאים, ומין עשב־צפדינה מבאיש, שגדל בחלקה פעוטה של לא יותר משבעים רגל מרובעת, והוא עתיד לכלות מהרה. בחמשה־עשר בפברואר, אם אין זכרוני מטעני, לא נותר עלה מן העשב הזה, והלוזים מתמעטים היו והולכים; ספק, אפוא, אם יכול מצבנו להיות אומלל מכך¹⁰. בששה־עשר בחודש שוב הקפנו את חומת כלאנו, בתקוה למצוא איזו מסלת מנוס; אולם להבל. ירדנו גם לתהום אשר בה הוכרענו, בצפּיה קלושה לגלות בה איזה פתחון אל הנקיק. אף כאן נכזבה תוחלתנו, אם כי מצאנו רובה ונביאו עמנו.

בשבעה־עשר בחודש יצאנו בהחלטה לבדוק היטב יותר את תהום השחם השחור אשר אליה ירדנו בחפש הראשון. זכרנו כי אחד הבקיעים אשר בצלעות המהמורה הזאת נבחן אך במקצת, ולהוטים היינו לחקרו, אף כי לא פללנו לגלות פה פתחון כלשהו.

לא התקשינו הרבה להגיע אל קרקע המהפורת כבתחלה, וישוב דעתנו הספיק עתה כדי לחקרה במדוקדק. אכן, היה זה אחד המקומות מוזרי־המראה מכל שנתן לדמות, וכמעט לא יכולנו להאמין כי הטבע הוא אשר חולל זאת. המהמורה מקצה המזרחי אל המערבי, ארוכה היתה כארבע־מאות יארד כולל את כל הפתולים; בקו ישר היה המרחק ממזרח למערב לא למעלה (כך אני סבור, כי לא היו עמי כלים למדידה מדויקת) מארבעים או חמשים יארד. אגב ירידה ראשונה אל התהום – לאמור, כשעור מאה רגל מראש הגבעה ומטה, – כמעט לא היו דפנות התהום דומות אשה אל אחותה, ונראה כי מעולם לא היו מקושרות, שכן היו פני האחת אבן־סבון ופני רעותה – חֲוָר, עם גרעיני איזה חומר מתכתי. הרוחב או הרוח הממוצע בין הצוקים השנים מן־הסתם היה כאן ששים רגל, אבל בתצורה לא נראה כל משטר. אכן, עם ירידה מעבר לגבול האמור, הצטמצם הרוח חיש, והדפנות החלו מקבילות זו אל זו, אף כי מרחק־מה עוד נפלות היו אחת מרעותה בחומר ובצורה. הגיע אדם לכדי חמשים יארד מן הקרקעית, החל הכל לובש אחידות ומשטר. הדפנות שוב לא היה כל חלוק ביניהן בחומר, בצבע, ובתואר; החומר היה שחם שחור ומבהיק מאד, והמרחק בין שני הצדדים, בכל הנקודות הנבטות זו מול זו, בדיוק עשרים יארד. מה היתה תצורתה המדויקת של התהום, זאת ייטיב להסביר סרטוט שנעשה במקום; כי למזלי היו עמי פנקס ועפרון, שאותם שמרתי מכל משמר בהרבה והרבה גלגולים שלאחר כך, ואשר בזכותם זכורים עמי ענינים הרבה שאחרת היו נדחקים ופורחים מזכרוני.

ציור 1

ציור זה (ר' ציור 1) מביא את מִתְארה הכללי של התהום, בלי השקערורות הזוטות שבצדדים, שאחדות היו, וכל אחת הולמתה גבנונית מנגד. על הקרקע הבלועה רבוד היה לגובה שלש־ארבע זרתות אבק דק־מן־הדק, שמתחתיו מצאנו את השחם השחור מתמשך והולך. לימין, בשפּול, תבחינו במראית פתחון קטן; זהו הבקיע המרומז למעלה, שתכלית בקורנו השני היתה לבדקו במדוקדק יותר מבתחלה. עתה פלשנו אליו במרץ, בערנו חוחים ושכים שהיו לנו למכשול, והרחקנו צבור כביר של אבני־צור חדות הדומות כלשהו בצורתן לראשי־חצים. אכן, הומרצנו להתמיד בזאת משראינו אור מעט מסתנן מן הקצה השני. לבסוף כבשנו לנו דרך כשעור שלושים רגל, ונמצא כי הארובה אינה אלא קמרון נמוך ורגיל, שקרקעו אותו אבק דק מן הדק כבתהום הגדולה. עתה הוצק עלינו אור עז, ומשפּנינו במעקל מצאנו עצמנו בעוד לשכה רמה, שאינה נבדלת מקודמתה אלא בצורתה המארכת. תאורה הכללי נתן בזה (ר' ציור 2).

ציור 2

כלל ארכה של תהום זו, החל בפתחון א והקף את העיקול ב וכלה בקצה ד, הריהו חמש מאות וחמשים יארד. ב־ג גלינו ארובה קטנה בדומה לזאת שבעדה יצאנו מן התהום השנית, וזו סתומה היתה אי־כה בשכים ובצבור־מה של אותן אבני ראש־חץ. פרצנו דרך בתוכה, מצאנו שארכה כארבעים רגל, ונצא אל תהום שלישית. גם זאת לא נבדלה מן הראשונה, אלא בצורתה המארכת (ראה ציור 3).

מימין: ציור 3, משמאל: ציור 5

מצאנו שכלל ארכה של התהום השלישית שלש מאות ועשרים יארד. בנקודה א היה פתחון ברוחב כשש רגלים, מושך חמש־עשרה רגל בתוך הסלע, עד שהוא כלה במצע של חור; כפי ששערנו, לא היתה כל תהום עוד הלאה משם. אומרים היינו לעזוב את הבקיע הזה, שמועט מאד היה האור החודר אליו, והנה הסב פּיטרס את תשומת־לבי אל שורה של פצירות מיוחדות־במינן במשטח החור, אשר הוא סיומו של המבוי הסתום. באמוץ דמיון קל מאד אפשר היה לראות את השמאלית, או הצפונית, שבפצירות אלו כציור מכוון, ואם גס, של דמות אדם העומד זקוף וזרועו פשוטה. גם שאר הפּצירות היה בהן משהו דמיון לסימני אלפבית, ופיטרס, מכל מקום, נוטה היה לנקוט את הדעה הבטלה כי אמנם כך הן. לבסוף הוכחתי לו את טעותו, משהפניתי את שימת־לבו אל רצפּת הבקיע, מקום שבתוך האבק העלינו, אחד לאחד, כמה פתותים גדולים של החור, שנראה היה בהם בעליל כי בתוקף איזה פּרכוס נשרו מן המשטח שבו נמצאו הפצירות, ואשר היו בהם בליטות התואמות בדיוק את הפּצירות; בזאת הראיתי כי מעשה הטבע הן. בציור 4 נמסר העתקן הנאמן של הללו.

ציור 4

משהתברר לנו כי הנקרות המוזרות האלו אין בהן דרך מנוס מכלאנו, חזרנו, נדכאים ומַסי־לב, אל פסגת הגבעה. בעשרים־וארבע השעות שלאחר־כך לא ארע דבר ראוי לציון מלבד זה, שכאשר בדקנו את הקרקע ממזרח לתהום השלישית, מצאנו שני בורות משולשים עמוקים מאד, שאף להם דפנות שחם שחור. לא ראינו טעם לנסות לרדת אל הבורות האלה, לפי שנראים היו סתם בארות טבעיים, בלא מוצא. הקף כל בור היה כעשרים יארד, וצורתם, וכן מעמדם ביחס לתהום השלישית, מתוארים בציור 5 לעיל.

 

פרק כד    🔗

בעשרים לחודש, כיון שמצאנו ששוב לא יתכן להתקים על הלוזים, שאכילתם גרמה לנו יסורים נוראים ביותר, החלטנו לעשות נסיון נואש לרדת בשפּועה הדרומי של הגבעה. פני המורד היו כאן אבן־סבון רכה ביותר, אף שכל כולם כמעט זקופים היו (עומק של לא־פחות ממאה וחמשים רגל), ובכמה מקומות אף נטו ככפּה ממעל. לאחר חפוש ממושך גלינו זיז צר, כשעור עשרים רגל תחת פי הבלועה; על זה הצליח פיטרס לקפוץ, ואני עזרתי ככל שיכולתי בממחטותינו שנקשרו יחדיו. בקושי רב מעט יותר ירדתי גם אני; ואז ראינו שיכולים אנו לרדת כדרך שטפּסנו ועלינו מן התהום כשכסתה עלינו מפולת הגבעה – לאמור, על־ידי שבסכינינו נחצוב מדרגות באבן־הסבון. הסכון המופלג שבנסיון זה ספק אם יכול אדם לצירו לעצמו; אבל, הואיל ועצה אחרת לא היתה, החלטנו לנסות.

על הזיז שהיינו עומדים עליו גדלו קצת שיחי־לוזים; ואל אחד מאלה הדקנו את קצהו של חבל הממחטות שלנו. את הקצה השני כרכנו על מתניו של פיטרס, ואני שלשלתיו משפת המורד עד שנתמתחו הממחטות. עתה החל כורה גומה עמוקה באבן־הסבון (בעומק עד שמונה או עשרה זרתות), כדי־כך שיוכל לתקוע, בקת של אקדח, יתד חזקה למדי לתוך הגומה. אז משכתיו והגבהתיו כשעור ארבע רגלים, והוא גִמא גומה דומה לזו שמתחת, תקע יתד כבראשונה, וכך עשה לו משען לידיו גם לרגליו. עתה התרתי את הממחטות מן השיח, השלכתי לו את הקצה, והוא קשרו אל היתד אשר בגומה העליונה, ואַט השתלשל לנקודה הנמוכה כשעור שלש רגלים מכל שהיה בה קודם – לאמור, כמלא מדת הממחטות. כאן גִמא עוד גומה אחת ותקע עוד יתד. אחר התרומם וישעין רגליו בגומה שנחצבה זה עתה, ובידיו נתפס ביתד בגומה אשר מעליה. עתה היה צריך להתיר את הממחטות מן היתד העליונה, על־מנת לצמדן אל השנית; וכאן מצא כי שגה בכך שגמא את הגומות ברחוק כה רב זו מזו. מכל־מקום, לאחר שפעם־פעמים הסתכן ונסה בלא הצלחה להגיע אל העניבה (היה עליו להאחז בשמאלו עם שהוא עמל בימינו להתיר את המצמד), קצץ לבסוף את התלי, ושש זרתות מזה נשארו אחוזות ביתד. עתה קשר את הממחטות אל היתד השנית וירד אל מקום למטה מן השלישית, נזהר שלא להרחיק רדת. באמצעים אלה (אמצעים שלעולם לא היו עולים בדעתי אני, ואשר להם חבים טובה היינו יחדיו לכוח־ההמצאה והחלטות של פיטרס) עלה בידי חברי, בהעזרו לפרקים בבליטות שבצוק, להגיע סוף־סוף, בלא תקלה למטה.

לא במהרה מצאתי את לבי לבוא בעקבותיו; אולם לבסוף נסיתי. פיטר פשט את כותנתו בטרם ירד, וזו, ביחד עם כותנתי אני, היתה לי לחבל הדרוש להרפתקה זו. לאחר שהטלתי את הרובה אשר מצאננו בתהום, צמדתי חבל זה אל השיחים ואשתלשל חיש, כשאני מנסה להדיח, בתנועותי הנמרצות, את החלחלה אשר לא יכולתי לה בשום דרך אחרת. דבר זה עמד לי בארבע או חמש המדרגות הראשונות; אולם אחר מצאתי את דמיוני מתלבה ומתרעש לבלי־חק מתוך הרהורים על המעמקים העצומים שעדין יש לרדת בהם, ועל רפיפות היתדות וגומות אבן־הסבון אשר היו משעני היחיד. שוא נסיתי להדיח את המחשבות האלו, ולא להשעות עיני מעל חלקת הצוק אשר לפני. יותר שהתאמצתי לא לחשוב, יותר לבשו רעיוני חיות ועוז, יותר נוראה בהירותם. לבסוף הגיע אותו משבר של דמוי, שכה מחריד הוא במקרים כמו אלה, רגע המשבר שבו אנו מתחילים לחזות מראש את אשר נרגיש בנפלנו – לשוות בנפשנו את חולשת־הדעת, והסחרחורת והנפתולים האחרונים, וספק־העלפון, ומר־הקץ שבנפילה הדחופה והרדופה, ועתה מצאתי והנה הדמיונים האלה בוראים להם ממשויות משלהם, וכל הבעותים המדומים עטים עלי בהמונם בפועל ממש. הרגשתי כי ברכי נוקשות עזה זו אל זו, ואלו אצבעותי מרפות אחיזתן אט־אט אך בטח. אזני צללו, ואומר “הנה הכה פעמון המות!” ועתה עברתני תשוקה נצחת להביט מטה. לא יכולתי, לא אביתי, לתת עיני בצוק לבדו; וברגש פרא, בל יוגדר, ספק בעתה ספק עקה נפוגה. העמקתי הבט אל תוך שפל־התהום. רגע אחד נאחזו אצבעותי אחיזת עוית, ובתוך כך סר מרוחי אף צל־צלה של מחשבה להנצל – משנהו נחדרה נפשי כולה כסוף לפול; תשוקה, ערגה, תאוה שבשום פנים ואופן אין למשול בהן. בת־אחת הרפּתי מן היתד, נטיתי מן המורד, והרף־עין הייתי נחבט אל מחשופו. אפס עתה הסתחרר מוחי, קול רפאים צרם־צוח באזני; דמות אפלולית, שדית, רפרופית נצבה ממש תחתי; ומתאנח צנחתי בלב נשבר, ואצלול אל בין זרועותיה.

התעלפתי, ופיטרס תפסני בנפלי. הוא צפה את מעשי ממעמדו למרגלות הצוק; וכראותו את הסכנה המרחפת עלי, עמל להפיח בי אומץ בכל אשר יעלה על לשונו; אף כי בבלבול דעתי לא יכולתי לשמוע את דבריו, גם לא הרגשתי כי מדבר הוא אלי. לבסוף, כיון שראני מתנודד, חפז לעלות ולהצילני, אף הספיק למלט נפשי. לוא מלוא משקלי נפלתי, בהכרח היה חבל הבד נתק, ואני מתגלגל הייתי תהומה; למעשה השכיל האיש להורידני בנחת, ואני נשארתי דלוי עד שנעורה רוחי בי, כעבור כחמש עשרה דקות. כאשר שבה אלי רוחי סרה חרדתי ממני כליל; כאיש חדש הייתי, וכשהוסיף רעי לעזרני מעט הגעתי אף אני בטח אל מרגלות הצוק.

עתה מצאנו עצמנו רחוקים מן הנקיק שבלע את חברינו, ומדרום למקום קרוס הגבעה. המקום היה שממה גמורה, זכרתי את התאורים אשר יתארו הנוסעים את קדרות אתרה של עיר בבל המשופלת. שלא לדבר על משואות הצוק המקורקר, שהיו לחיץ־פּרע מפאת צפון, הנה בכל שאר עברים היתה הקרקע זרועה תלי־אדירים, והם כנראה מכתות בניני־אָמן ענקים; אף כי, בפרטי דברים, אי־אפשר היה להעלות כל סימן של מעשה־אמן. סיגים היו מצויים למכביר, וכן גושים גדולים וחדלי־תואר של שחם, מעורבים בגוש חור¹¹. כדוגמתם, וגרעיני מתכת זרועים באלה כבאלה. חתימת צומח לא נראתה בכל ארץ השממה אשר במטחוי עין. כנגד זאת נראו קצת עקרבים כבירים, ועוד כמה שרצים שאין למצוא כדוגמתם בשום מקום אחר בשפּולי כדור הארץ.

הואיל ובראש וראשונה צריכים היינו למזונות, החלטנו לפנות אל חוף הים, מרחק לא יותר ממחצית המיל, על־מנת לצוד צבי־שריון, שאחדים מהם ראינו ממחבואנו בגבעה. עברנו כמה מאות יארד, עושים דרכנו בזהירות בתוך אדירי תל וסלע, והנה, באחד העקולים זנקו עלינו חמשה פּראים מנקרה קטנה, ויפּילו את פּיטרס במחי אלה. משנפל עטו עליו כולם להכריע את קרבנם, ולי היתה שהות להתאושש מדהימתי. עדין היה הרובה בידי, אלא שהקנה נחבל כל־כך כאשר הוטל מלמעלה עד שהשלכתיו ככלי אין חפץ בו, ואבחר לשים מבטחי באקדחי, שנשמר בקפדה. באלה עליתי על הפראים, כשאני רוהט לירות בשניהם לסרוגים. שני פראים נפלו, ואחד, שכבר היה תוקע חנית בפיטרס, קפץ על רגליו בלא שיפיק את זממו. כיון שהונח ככה לחברי, שוב לא יראנו רע. אף הוא היו אקדוחיו עמו, אולם בחכמה עשה שנמנע מהזקק להם, בוטח בכוחו וגבורתו, אשר בהם גדל מכל אדם אשר ידעתי, נטל אַלה מיד אחד הפּראים שנפלו, ובה פּצפּץ את מוחות השלושה הנותרים; במכה אחת ויחידה הרג כל איש כהרף־עין, ולנו היה הנצחון.

בחפזה התרגשו ובאו המאורעות האלה, כדי־כך שכמעט לא יכולנו להאמין בממשותם, ונהי עומדים על גופות המתים תפוסים מיני סרעפּים נואלים, עד ששמענו קול צעקות ברחוק ונתעשת. ברור היה שהיריות הזעיקו את הפראים, וכי כמעט אין לנו תקוה שלא יגלונו. כדי לשוב ולהגיע אל הצוק, נוצרך לפנות אל עבר הצעקות; ואף אם נספיק להגיע אל מרגלותיו, לעולם לא נוכל לעלות בו מבלי להראות. מצבנו מסוכן היה מאין כמוהו, ואנחנו מפקפקים היינו אי־זה דרך נבחר לנוס בו, והנה אחד הפראים אשר פגעתי בו וחשבתיו מת קופץ על רגליו בזריזות ומנסה להמלט. הדבקנוהו בטרם ירחק, וכבר אמרנו להמיתו, והנה חוה פיטרס כי אולי יועילנו מעט אם נאלצהו לחבור עמנו בנסיוננו לברוח. הנה כי כן משכנוהו אתנו, ונבוננהו כי מות יומת אם ימרה את פינו. כעבור דקות מספר נכנע היה ומציית וירץ עמנו כאשר באנו אל קרב הסלעים ופנינו אל החוף.

משום החתחתים שעל דרכנו לא ראינו עד כה את הים אלא לרגעים, ועתה שנגלה לנו נכוחה, רחוק היה מאתנו אולי מאתים יארד. משיצאנו אל מִגלֶה החוף ראינו, לחתיתנו הגדולה, והנה ילידים שופעים־נוהרים בהמונים מן הכפר ומכל עברי האי, מרדפים אותנו בעויות של חימה נצחת, ושואגים כחית השדה. כבר חשבנו לשוב על עקבותינו ולנסות להטמן במעוזי הטרשה, והנה גליתי את חרטומיהן של דוגיות שתים מציצים מאחרי סלע גדול המתמשך אל תוך המים. אל הללו רצנו עתה בכל כוחנו, וכאשר הגענו עדיהן מצאנון באין שומר, ובאין בהן משא זולת שלושה צבי־גליפאגו גדולים ומשוטים כצרכם של ששים שיטים. מיד תפסנו באחת הדוגיות, כפינו את שבוינו לבוא בה, ונחל לחתור בכל מאמצי כוחנו.

אפס משהרחקנו כדי לא יותר מחמשים יארד מן החוף התישבה עלינו דעתנו מעט וראינו את המשגה הגדול ששגינו בהשאירנו את הדוגית השניה לפראים, אשר לעת הזאת רחוקים היו מן החוף לא יותר מכפלים מאתנו, וחשים היו לדלוק אחרינו. עתה אי־אפשר היה להתמהמה. לכל המוטב היתה תקותנו שוא, אפס לא היתה לנו זולתה. ספק רב היה אם במירב המאמץ נוכל להספּיק לחזור קודם שיתפסו הללו בדוגית; אף על פי כן היה סכוי־מה לכך. אם נצליח – אולי נצלנו, אפס אם לא ננסה בכך הרי שאנו מקבלים עלינו גזר של טבח חרוץ.

במתכונתה של אותה דוגית לא היה הפרש בין החרטום לירכתים, ותחת להסבה רק שנינו ישיבתנו אגב חתירה. אך הבחינו הפראים בדבר, כפלו צריחותיהם ומהירותם, ויקרבו בחפזה שלא תשוער. מכל־מקום חתרנו בעזוז נואשים, וכהגיענו אל נקודת המחלוקת לא הגיע שמה אלא אחד מן הילידים. האיש הזה שלם מחיר יקר בעד זריזותו היתרה, כי כאשר קרב אל החוף פּלח פיטרס את ראשו בכדור אקדח. זריזים שבקהל הפראים רחוקים היו עשרים או שלושים פסיעות כאשר תפסנו בדוגית – בראשונה נסינו למשכה אל המים העמוקים, מהלאה להשג־ידם של הפראים, אלא שמצאנוה גוששת קשה מדי, וכיון שהיתה שעתנו דוחקת הלם פיטרס בכוח מהלומה או שתים בקת הרובה והצליח לפצפץ חלק הגון מן החרטום ואחת הצלעות. אז זזנו. לעת הזאת אחזו שנים מן הילידים בסירתנו וימאנו להרפות, עד שאנוסים היינו להמיתם בסכינינו. עתה עקרנו, ונהיה שטים ומרחיקים חיש. משהגיעו עיקר המונם של הפראים אל הדוגית הרצוצה נתנו קולם בצוחת חימה ואכזבה אדירה מאין־כמוה. לאמתו של דבר, ממראה־עיני למדתי, שאותם אנשי בליעל הם הגזע הנפשע, הצבוע, הנוקמני, צמא־הדמים והנפלץ מכל האדם אשר על פני הארץ. ברור הדבר כי לוא לידיהם נפלנו, לא רחמונו. בעברתם הקשה נסו לרדפנו בדוגית המשוברת, אך משמצאו כי אין טעם בדבר שוב הוציאו חמתם בשורת צריחות איומות, ובמרוצה עלו אל הגבעות.

הנה ככה סרה מעלינו אימת הסכנה הקרובה, אולם עדין היה מצבנו קודר למדי. ידענו כי לשעבר היו ארבע דוגיות ממין זה בידי הפראים, ונעלמה מאתנו העובדה (שאחר־כך למדנוה מפי שבוינו) כי שתים מאלה התנפצו לרסיסים בהתפוצץ ״ג’יין גאי". לפיכך סבורים היינו כי עוד נרדף, אך יגיעו אויבינו אל המפרץ (שברחוק כשלושה מילים) מקום שהיו הסירות מוחזקות ברגיל. מפּחד הדבר הזה התאמצנו בכל כוחנו להרחיק מן האי, ונרהט צלוח, וגם את האסיר הכרחנו לתפוס משוט. כעבור כחצי שעה, כאשר עברנו אל־נכון מרחק חמשה או ששה מילים דרומה, ראינו צי גדול של אותן דוברות או דוגיות שטוחות־קער גח מן המפרץ כאומר לרדפנו. עד־מהרה שבו אחור, נואשות מהדביקנו.

 

פרק כה    🔗

עתה מצאנו עצמנו ברחבי האוקינוס המשמים של הקוטב הדרומי, בקו־רוחב של למעלה משמונים־וארבע מעלות, בדוגית רפוסה, ובאין עמנו צידה זולת שלושה צבי־השריון. גם חורף הקוטב הממושך לא היה רחוק לבוא, וחיבים היינו לשקול היטב בדעתנו מה אורח נבחר. עיננו ראתה ששה־שבעה איים הנמנים על אותה קבוצה, רחוקים זה מזה חמש או שש ליגות; אולם גם באחד מאלה לא אמרנו לההין לנחות. כבואנו מצפון ב״ג’יין גאי״ מרחיקים היינו מעט־מעט מן הקשים בגלילות הקרח, – דבר זה, ככל שיהיה מנוגד למושגים המקובלים ברבים על הקוטב הממושך לא היה רחוק לבוא, וחיבים היינו לשקול היטב כן אולת תהיה זו לחזור – ביחוד עתה, בשלהי העונה. דומה היה כי רק אורח אחד נותר לנו שתקוה בו. החלטנו לחתור באומץ דרומה, מקום שמסתבר כי נגלה עוד ארצות, ומקום שקרוב לודאי כי נגלה אקלים ממוזג עוד יותר.

עד כה מצאנו את ים הקוטב הדרומי, כמוהו כים הקוטב הצפוני, מצטין בהעדרם של סערות חימה ומזג־אויר זעוף־להשחית; אולם דוגיתנו רפוסת בנין היתה, לכל המוטב, ואם גדולה, ואנחנו החלונו לשקוד עליה לחזקה ככל שנוכל באמצעים המוגבלים אשר לרשותנו. גוף הדוגית לא היה אלא שיפה – שיפת עץ לא ידוע. הצלעות היו שעם נקשה, יפה לתכליתו. חמשים רגל היה אורך הסירה מקצה אל קצה, הרוחב ארבע עד שש, והעומק ארבע רגלים וחצי – נבדלו הסירות, אפוא, הבדל עצום מסירותיהם של שאר תושבים שבאוקינוס הדרומי הידועים לאומות התרבות. מעולם לא האמנו כי הנן מעשה־ידי בעליהן בני האיים הנבערים; ולאחר ימים אחדים גלינו, אגב חקירת שבוינו, כי עשֹה עשון ילידי קבוצת איים שלדרום־מערב, ודרך־מקרה נפלו לידי פראי־האדם שלנו. אכן אך מעט יכולנו לחזק את סירתנו, כמה סדקים רחבים נגלו סמוך לקצוות השנים, ואת אלה השכלנו לסתום בקרעי מקטורן של צמר. בעזרת המשוטים העודפים, שמצויים היו למכביר, הקימונו כמין מסגרת סביב לחרטום, להקהות עוזו של גל אשר יאים להציפנו מפאה זו. כן הצבנו שני להבי־משוט בחינת תרנים, זה לעומת זה, אחד אצל כל לזבזת. לתרנים אלה חברנו מפרש שעשינוהו מכתנותינו – בזאת התקשינו מעט, לפי שכאן לא יכולנו להסתיע באסירנו במאום, אף כי לכל שאר המלאכות היה נוטה שכמו, מראה הבד כמו פעל עליו פעולה מוזרה מאד. בשום פנים לא נאות לגעת בו או לקרב אליו, וכאשר נסינו לאלצו עברתו רעדה ויצעק “טקלי־לי!”

משסימנו מלאכתנו בחזוק הדוגית נטינו לפי־שעה לפאת דרום־דרום־מזרח, על־מנת לצאת לעומת הרוח ולעקוף את הדרומי באיים שבנראה. משהפקנו זממנו הפנינו את החרטום תומם דרומה. מזג־האויר שפּיר היה בהחלט. רוח תדירה ומתונה מאד נשבה מצפון, הים היה חלק, ואור־היום התמיד. פּסת קרח לא נראתה; אף לא ראיתי קרח כלשהו משעה שעזבנו את קו־הרוחב של אי בנט. אכן, המים חמים היו כאן מכדי שיתקים בהם קרח בשעור של ממש. קטלנו את הגדול בצבים שלנו, והפקנו ממנו לא רק מזון כי אם גם שפע מים; אחר המשכנו בארחנו, אולי שבעה־שמונה ימים, בלא מקרה של חשיבות ובפרק־זמן זה ודאי הרחקנו מרחק עצום דרומה, שכן נשבה לנו הרוח בלי־חשך וזרמה חזקה מאד נהתה־התמידה באורח בו היינו שטים.

ה־1 במרס¹². – הרבה ת ופעות בלתי־רגילות הורו עתה כי נכנסים אנו לגליל חדשות ונצורות. באופק הדרום נראה תדיר רכס רם של אד אפור בהיר, נאפּד לפרקים לשונות־אש נשאות, המשתלחות רגע ממזרח למערב, רגע ממערב למזרח, ושוב יתגלה כשפסגתו מישור – הקצרה, רכס מצוין בכל סימניו של הנוגה הצפוני. גבהו הממוצע של אד זה, כפי שראינוהו ממקומנו, היה כעשרים־ושלש מעלות. חומו של הים כמו גובר היה מרגע לרגע, ובגונו חלה תמורה נכרת מאד.

ה־2 במרס. – משחקרנו היום את שבוינו חקור וחזור, נודעו לנו פרטים הרבה על אי ההרגה, יושביו ומנהגיו – אולם באלה איך אוכל להטריח על קוראי עתה? אפס רשאי אני לאמר שנמצאנו למדים כי שמונה הם איי הקבוצה – כי מלך אחד מושל בהם, ושמו צלמון או סלמון, והוא יושב באחד הזוטים שבאיים; כי השלחים השחורים, אשר הם לבוש הלוחמים, לקוחים מחית־ענק המצויה רק בבקעה אחת סמוך לחצר המלך – כי יושבי האיים הללו אינם בונים סירות מלבד הדוברות שטוחות־הקער; כי רק ארבע היו הדוגיות שברשותם, והללו הושגו, דרך־מקרה בלבד, מאיזה אי גדול שלדרום־מערב – כי הוא עצמו נקרא בשם נו־נו – כי על אי־בנט אינו יודע דבר – וכי האי אשר עזב יכונה צלל. תחלת המלים צלמון וצלל נהגתה בקול שרקה ממושכה, אשר נבצר מאתנו לחקותו, על אף נסיונותינו המרובים, ואשר כמוהו כקול האנפית המסורטטת אשר אכלנו על ראש הגבעה

ה־3 במרס. חום המים ממש מופלא היה עתה, וגונם משתנה היה חיש; שוב לא היה שקוף אלא חלבי למראה. בסמיכותנו ממש חלקים היו המים, וגם רגע לא חמרו עד כדי לסכן את הדוגית – אולם תכופות נפתענו לראות, לימיננו ולשמאלנו, ברחוק זה או אחר, בהתגעש פתע כברת ים גדולה – לסוף עמדנו על כך כי לזאת יקדמו תמיד הבהובי־פּרע בתחום האד אשר לפאת דרום.

ה־4 במרס. – היום, כיון שהיתה הבריזה מצפון נפוגה והולכת בנכר, אמרתי להרחיב את מפרשנו, ואוציא מטפחת לבנה מכיס מקטרני. נו־נו ישוב היה למרפּקי, וכיון שבאורח מקרה התנפנף הבד נכח פניו, נתקף האיש פרפורי שבץ נוראים. אחרי כן באו עליו תנומה והתבטלות חושים, ומלחש היה חרש: “טקלי־לי! טקלי־לי!”

ה־5 במרס. – הרוח שככה כליל, אולם ברי היה כי עודנו רוהטים דרומה, בתוקף זרמה אדירת־כוח. עתה באמת היתה הדעת נותנת שנחרד מעט מפני התפתחות המאורעות, אפס חרדה לא ידענו. בפניו של פיטרס לא נראה דבר ממין זה, אף כי פעמים נסוכה היתה עליהם ארשת אשר לא ירדתי עד חקרה. החורף הקטבי כמו קרב היה ובא – אולם מוראותיו לא היו עמו. חש הייתי קהות גוף ורוח – כאיש תפוס חלום – אך זה הכל.

ה־6 במרס. – האד האפור התרומם עתה עוד הרבה מעלות מעל לאופק, ומעט־מעט היתה אפרותו נטלת ממנו. חום המים מופלג היה, אף בלתי־נעים למגע, וגונו החלבי מפורש מבתחלה. היום חמרו המים עזה סמוך מאד לדוגית. בתוך כך היה האד מהבהב ברומו. כרגיל, ולרגע היה נחצה בבסיסו. אבק לבן דקיק, דומה לאפר – אך ודאי לא אפר – ירד על הדוגית ועל כברת מים גדולה, משגוע הבהוב האד וגעש הים שכך. נו־נו נפל עתה על פניו בקער הסירה, וכל שדולינו לא עוררוהו לקום.

ה־7 במרס. – היום הזה שאלנו את נו־נו מה טעם השמידו אחיו את חברינו; אולם הוא נראה הלום מורא מכדי שישיב בהשכל. בקשי־עורף הוסיף לרבץ בקער הסירה; וכאשר חזרנו על שאלותינו, אך העוה העויות של שטויות, באצבעו הפשיל את שפתו העליונה ויחשוף את השנים אשר תחתיה. שחורות היו. לפני־כן לא ראינו מעולם שני איש מיושבי צלל.

ה־8 במרס. – היום הזה צף־חלף על פנינו אח בעלי־החי הלבנים אשר הופעתו על החוף בצלל עוררה מהומה כה פרועה בקרב הפראים. יכולתי לתפוס בו, אלא שירדה עלי אדישות פתאום ואתאפק. להט המים גבר והוסיף, ושוב אי־אפשר היה לטבול בהם יד. פּיטרס חשך במלים, ואני לא ידעתי מה פּשר שויון־נפשו זה. נו־נו נשם, ולא עוד.

ה־9 במרס, – אותו חומר שכעין האפר לא פּסק עתה מרדת סביבנו, ובכמויות עצומות. רכס האד שלדרום התרומם הרבה מאד באופק, והחל לובש צורה מפורשת יותר. לא אוכל לדמותו אלא לאשד אין־מצרים, נתך דומם הימה מאיזה סוללה כבירה שבאפסי שמים. פרגוד הענקים פרוש היה מלוא רוחב האופק הדרומי, ולא השמיע קול.

ה־21 במרס. – חשכה קודרת רחפה מעלינו עתה – אולם ממצולות החלב של האוקינוס גח זוהר בנגוהות, לחוך את פאתי הסירה. כמעט כסה כסנו מטר האפר הלבן אשר רד עלינו ועל הדוגית, אלא שמתמוסס היה הימה כרדתו. שיא האשד נבלע כליל באפלולית ובמרחק. עם זאת נראה בעליל כי קרבים אנו אליו במהירות מבעיתה. לפרקים נבעים היו בו סדקים רחבים, פּעורים, אך בני־רגע, ומסדקים אלה, שבתוכם תוהו דמויות רפרופיות ומטושטשות, באו רוחות, בפרץ־אדירים אך באפס קול, ובדרכן טרפו את האוקינוס הלוהב.

ה־22 במרס. – החשכה גברה הרבה, ולא הבקיעתה אלא נהרת המים המוחזרת מן הפרגוד הלבן שנכחנו. הרבה צפּרי ענק לבנות־כסופות עופפו עתה בלי־חשך מאחרי המסך, וכהתעלמן מעינינו היתה צוחתן הנצחית טקלי־לי! לשמע הקול זע נו־נו בקער הסירה; אולם כאשר נגענו בו מצאנו כי פרחה נשמתו. ועתה חפזנו־שטנו אל זרועות האשד, ותהום נפלה עלינו שם לקלטנו. אולם דמות אנוש בתכריכים קמה על דרכנו, והיא מגודלת הרבה מכל אדם, וגון עור הדמות צחור־שלג כליל.

 

הערה    🔗

מסבּות מוֹתוֹ הפתאומי והמדאיב של מר גורדון פּים ידוּעות כּבר היטב לצבּור באמצעות העתונות היומית. חוששים כי מעט הפרקים הנותרים שצריכים היו להשלים את פּרשת ספּורו, ואשר, בשעת הדפס הפרקים שלמעלה, מחזיק היה בהם להגיהם, אבדו לבלי־שוּב בתאונה אשר נספּה בה. אכן, אפשר שלא כן הדבר, ואם בסופו של דבר ימצא החוֹמר הרי יוּתן לצבּוּר.

בכל האמצעים נוּסה למלא את החסר, האדון אשר נזכּר שמו בהקדמה, ושלפי הנאמר שם נתן להניח כי יוכל למלא את החלל, מאן לעשות זאת – מטעמים מספּיקים הקשורים באי־הדיוּק שבכלל הפרטים אשר הומצאו לו, ומשום שאינו מאמין באמתותם השלמה של חלקי הספור האחרונים. פּיטרס, שעשוי היה למסור אי־אלו ידיעות, חי עודנו, והוא יושב במדינת אילינוֹי, אלא שכּרגע אין לפגשוֹ. אפשר ימצא לאחר זמן, ובלי ספק ימציא חומר להשלמת הדין־וחשבון של מר פּים.

משנה־צער יש להצטער על אבדן שנים או שלושה הפרקים האחרונים (כי לא היו יותר מכּן), שכּן בּלי ספק היה בהם חומר הנוגע בקוטב עצמו, או לפחות באזורים שבסמיכותו ממש; מה־גם שבתקופה הקרובה עשויים דברי המחבּר באשר לאזורים הללו להתאמת או להפּרך על־ידי המשלחת הממשלתית העומדת לצאת אל האוקינוס הדרומי.

בנקודה אחת בפרשת העלילה ראוי גם ראוי להעיר אי־אלו הערות; וקורת־רוח מרובה ימצא בּעל הנספּח הזה אם מה שיעיר יהיה מכוּון לעורר אמון, בשעור כלשהו, בדפּים המופלאים מאד המתפּרסמים בזה. כונתנו אל התהומות שנמצאו באי צלל, ולכלל הציורים בעמודים דלעיל.

מר פּים הביא את ציורי התהומות בּלא לוית פּרוּשים, ובפסקנות הוא אומר כי הפּצירות שנמצאו בקצה המזרחית שבתהומות אלו אין להן אלא דמיון כּוזב אל סימני אלפבּית, וכי, בקצור, אין הן כאלה. משפט זה מוּצא בפשטות כל־כך, ונסמך על מין הדגמה כה נחרצה (התאמת זיזים של הפרורים שנמצאו בתוך האבק אל הפצירות שבכּותל), עד שאנוסים אנו להאמין כי בתום־לב נאמרו הדברים; ושום קורא בר־דעת לא יחשוב אחרת. אולם הואיל והעובדות באשר לכל הציורים מופלאות הן ביותר (ביחוד במחוּבר אל האמוּר בגוּף הספּוּר), כדאי להגיד מלים מספר בנוגע אליהם כולם – ומה־גם שהעובדות האמוּרוֹת ודאי נעלמו מידיעתו של מר פּוֹ.

אם כן אפוא, ציור 1, ציור 2, ציור 3 וציור 5, כשמצרפים אותם זה אל זה כפי הסדר בּו נמצאו בתהומות, וכשנוטלים מהן את הסעיפים או הקמרוֹנים הצדדיים (אשר, כזכור, שמשו רק מעברים בין האולמות, ומיוחדים־בתכלית בטיבם), הריהם שרשוֹ של פּוֹעל חבּשי – השורש

“צל, תת צל”, – וממנו כל הנטיות של צל או חשכה.

באשר ל“שמאלית, או הצפונית” שבפּצירות בציור 4, קרוב לודאי הצדק עם פיטרס, וכי הציור ההיידוגליפי באמת מעשה־חוֹשב היה אמור לתאֵר דמות אדם. הציור הריהו לפני הקרוא, ויש בידו לעמוד, או לא לעמוד, על הדמיון האמור; אולם שאר הפּצירות יש בהן כדי לתת תוקף רב לדעתו של פיטרס. הטור העליון הוא, כנראה בעליל, שוֹרש הפּוֹעל הערבי

“לבן, היה לבן”, וממנו כל הנטיות של זיו ולוֹבן. הטור התחתון איננו מחוּור כל־כך. האותיות מרוסקות ומפוררות קמעה; אף על פי כן אין ספק כי בשלמותן העלו את המלה המצרית

“גליל הדרום”. המבין יבין כי פרושים אלה מאמתים את דעתו של פיטר בדבר “הצפוני” שבציורים. הזרוע פּשוּטה כלפי דרום.

מסקנות אשר כאלו פותחות כּר נרחב להשערות ולנחוּשים מגרים. אולי יש להסמיכן אל קצת מן המאורעות חורי־הפּרוּט שבפרשת הספּוּר; אף כי בשום דרך הנראית לעין אין שרשרת־הסמך זו שלמה. “טקלי־לי!” קראו ילידי צלל הנפחדים בגלוֹתם את נבלת החיה הלבנה אשר נתפּסה בים. זו היתה גם קריאת החלחלה של איש צלל השבוי נוֹכח החפצים הלבנים אשר ברשותו של מר פּים. כך היתה גם צוחת צפּרי־הענק חפוּזות־המעוּף והלבנות אשר גחו מפרגוד האד הלבן אשר לדרוֹם. שום דבר לבן לא נמצא בצלל, גם לא במסע אל התחום שהלאה משם. לא מן הנמנע הוא שבחינה בּלשנית מדוקדקת תמצא כי “צלל”, שם אי התהומות, יש לו איזו זיקה אל התהומות עצמן, או חבּור־מה אל האותיות החבּשיות שנכתבו כּה מסתורית במבוֹכי פּתוּליהן.

באורי מלים    🔗

בֶּדֶק leak

גַלִּינָה, דְמָמָה דממה calm

הֶגֶה helm

בָּרִית ballast

זִרְמָה current

זִרְמַת חֶסֶר ebb-tide

חִבֵּל rigging

כַּלְכּוֹל steward

לַזְבֶּזֶת gunwale

מַהֲגִית steerage

מוֹט הַחַרְטוֹם bowsprit

מַלָח כָּשִיר able bodied seaman

מַנְהִיג rudder

מַעֲטֶה רִבּוּעִי square rig

מִקְבָּע step of mainmast

סְכוּנָר sehooner

קַעַר bottom

קֹעַר keel