רקע
לב טולסטוי
שָׁלוֹשׁ מִיתוֹת
לב טולסטוי
תרגום: יעקב שטיינברג (מרוסית)

 

I    🔗

היה סתיו. בּדרך־המלך נסעוּ שתּי מרכּבוֹת בּדָהרה מהירה. בּמרכּבה הקִדמית ישבוּ שתּי נשים. האחת היתה גברת, כּחוּשה וחיורת. האַחרת – משרתת שפּניה מבהיקים מאַדמוּמית ואיבריה מלאים. שׂערוֹתיה הקצרוֹת והיבשוֹת היוּ משתּרבבוֹת ויוֹצאוֹת לה מתּחת למגבּעתּה, שדהה צבעה, וכף ידה אדוּמת העוֹר, הנתוּנה בּכפפה מרוּפּטת, היתה הוֹלכת ומחזירה את השׂערוֹת לתיקוּנן. חָזה הרם, העטוּף מטפּחת מעשׂה מַרבד, הפיק בּריאוּת; עיניה השחוֹרוֹת והמהירוֹת הבּיטוּ לפעמים דרך החלוֹן אחרי השׂדוֹת הנסוֹגים והוֹלכים, פּעמים הסתּכּלוּ מתּוֹך היסוּס בּפני הגברת, וּפעמים סקרוּ מתּוֹך אִי־מנוּחה את פּינוֹת המרכּבה. כּנגד חָטמה של המשרתת התנַדנדה, תּלוּיה לצד הרשת, המגבּעת אשר לגברת, על בּרכּיה שכב כּלבלב, רגליה בּצבּצוּ מעל פני התּיבות הניצבוֹת על הרצפּה, והיוּ מַקישוֹת עליהן קלוֹת, לרעש הנדנוּד של צירי המרכּבה וּלקוֹל ההצטלצלות של השמשוֹת.

הגברת, כּשידיה שלוּבוֹת על בּרכּיה ועיניה עצוּמוֹת, התנדנדה בּלָאט על הכּרים, שהניחוּ לה לצד גבּה, והשתּעלה שיעוּל מחוּנק בּקרב החזה מתּוֹך הקמָטה קלה של הפּנים. לראשה ענדה שביס לילה לבן וצניף כּחוֹל, שהיה קשוּר לה על צוָארה העדין והחיור. שביל ישר, שהלך והתעלם מתּחת לשביס, חָצה את השׂערוֹת הצהבהבוֹת, המשוּחוֹת והמשוּטחוֹת בּמידה יתירה, ולוֹבן העוֹר של שביל נרחב זה הפיק משהוּ מן המות. העוֹר הכּמוּש, הצהוֹב בּמקצת, חיפּה חיפּוּי לא־מהוּדק את יצוּרי הפּנים הנאים והדקים, והאדים על הלחיים ועל בּליטוֹתיהן של הלסתוֹת. השׂפתים היוּ יבשוֹת וחַסרוֹת־מנוּחה, הריסים הצנוּמים לא נסתּלסלוּ, וחלוּק הדרך העשׂוּי אריג נתקפּל קיפּוּלים ישרים על פּני החזה הנוֹפל. ואם כּי העינים היוּ עצוּמוֹת, הפיקו פּני הגברת עייפוּת ורוֹגז ועינוּי.

המשרת, נשען על כּוּרסת מוֹשבוֹ, נמנם על גבּי דוּכן המרכּבה, העגלוֹן של מרכּבת הדוֹאר, המצעק לסירוּגין על הסוּסים, הריץ בּזריזוּת את רביעיַת הסוּסים המגוּדלים וּמכוּסי הזיעה, כּשהוּא נפנה מזמן לזמן אל העגלוֹן האחר, הנוֹתן את קוֹלוֹ על סוּסיו מן הכּרכּרה אשר מאחוֹר. העקבוֹת הרחבוֹת והמקבּילוֹת של חישוּקי הגלגלים נמשכוּ בּקו עז וישר על פּני מַדמנַת הסיד של הדרך. השמים היוּ אפוֹרים וקרים, ערפל טחוֹב הסתּנן על השׂדוֹת ועל הדרך. בּתוֹך המרכּבה שׂרר מחנק, נדף ריח של אוֹדֶקוֹלוֹן ואבק. החולָה הסיטה את ראשה לאחוֹר וּפקחה את עיניה. העינים הגדוֹלוֹת היוּ רבּוֹת זוֹהר וצבען הכּהה נאה להפליא.

– שוּב, – אמרה החוֹלה, כּשהיא מסיטה מתּוֹך עצבּנוּת בּידה הנאה והצנוּמה את קצה המעיל של המשרתת, שנגע נגיעה כּל־שהיא בּרגלה, וּפיה התעוות אגב כּך עוִית של חוֹלָניוּת. מַטרוֹשה אספה בּשתּי ידיה את כּנפוֹת המעיל, קמה על רגליה האַמיצוֹת והלכה וישבה בּמקוֹם מרוּחק יוֹתר. פּניה הרעננים נשטפוּ בּאַדמוּמית מבהיקה. עיניה הכּהוֹת והנהדרוֹת של החוֹלה תּרוּ בּסַקרנוּת עזה אחרי תּנוּעוֹתיה של המשרתת. הגברת נשענה בּשתּי ידיה אל מקוֹם מוֹשבה ורצתה אף היא להתרוֹמם, כּדי לזוּז ולשבת בּמַעלה המקוֹם; ואוּלם כּוֹחוֹתיה עזבוּה. פּיה התעקם, וּבכל מלוֹא פּניה הסתּמנה עוית של לעג־רשעוּת ושל חוֹסר אוֹנים. “אילוּ עזרתּ לי, לפּחות!… אַה, אין צוֹרך בּכך! אוּכל גם בּכוֹח עצמי, ורק שלא תּטילי עלי אוֹתם השׂקים שלך, חסד זה עשׂי־נא עמי!… אבל מוּטב שתּסַלקי את ידיך, אם אינך מבינה לעשׂוֹת כּהוֹגן!” הגברת עָצמה את עיניה, אבל העיפה שוּב את ריסיה אל מעלה והסתּכּלה בּמשרתת. מַטרוֹשה, שהבּיטה אל גברתּה, נשכה את שׂפתה התּחתּוֹנה המבהיקה בּאַדמוּמיוּתה. אנחה כּבדה התרוֹממה מחָזה החוֹלה, אך האנחה לא הגיעה לסיוּמה ונהפּכה לשיעוּל. החוֹלה הסַבּה את פּניה המעוּוָתים ואחזה בּשתּי ידיה בּחָזה. וּלאחר שפּסק שיעוּלה, חזרה ועצמה את עיניה ויָספה לשבת בּלי־נוֹע. המרכּבה והכּרכּרה נכנסוּ לתחוּמוֹ של כּפר. מטרוֹשה הוֹציאה יד מגוּשמת מתּחת למטפּחת והצטלבה.

– מה כּאן? – שאלה הגברת.

– תּחנה, גברתּי.

– שמא תּגידי לי מה־טעם אתּ מצטלבת?

– בּית־יִראה, גברתּי.

החוֹלה נפנתה אל החלוֹן והתחילה מצטלבת בּמתינוּת, כּשהיא מסתּכּלת בּמלוֹא עיניה הגדוֹלוֹת בּבית־היראה הכּפרי, הגדוֹל והבּנוּי־עץ, שמרכּבת החוֹלה עקפה אוֹתוֹ עכשיו.

המרכּבה והכּרכּרה נעצרוּ יחד ליד בּנין התּחנה. מן הכּרכּרה ירדוּ בּעלה של החוֹלה והרוֹפא, ונגשוּ אל המרכּבה.

– כּיצד אתּ מרגישה את עצמך, גברתּי? – שאל הרוֹפא בּמַששוֹ את הדוֹפק.

– וּמה, חביבתי, המרגישה אתּ עייפוּת? – שאל הבּעל בּצרפתּית, – שמא אתּ רוֹצה לרדת מן המרכּבה?

מטרוֹשה אספה את צרוֹרוֹתיה והתכּנסה לקרן־זוית שלא להפריע את המשׂוֹחחים.

– כּך, הכּל כּמו שהיה, – ענתה החוֹלה. – לא ארד מן המרכּבה. – הבּעל שהה על ידה זמן־מה והלך ונכנס אל בּית־התּחנה. מטרוֹשה קפצה וירדה מן המרכּבה, וּפנתה לרוּץ על בּהוֹנוֹת רגליה בּדרך המַדמנה אשר לעֵבר החצר.

– אפילוּ אם אני שרוּיה בּמַחלתי, אין זה טעם שאדוֹני יִמנע את עצמוֹ מארוּחת בּוֹקר, – סחה החוֹלה, אגב בּת־צחוֹק קלה, כּלפּי הרוֹפא שעמד לפני החלוֹן.

“הללוּ אינם מעלים אוֹתי כּלל על לבּם, – הוֹסיפה וסחה לעצמה בּרגע שהרוֹפא, לאחר שסר מעל פּניה בּצעדים מדוּדים, התחיל עוֹלה בּריצה על פּני כּבש הכּניסה של בּית־התּחנה. – הללוּ שרוּיים בּטוב, וּמה אִיכפּת לי. הה! אל אלוֹהים!”

– מה דעתּוֹ, אֶדוּאַרד אִיבנוֹביץ', – אמר הבּעל בּהתחבּרוֹ אל הרוֹפא וּבשפשפוֹ את ידיו אגב חיוּך, – ציויתי שיביאוּ לכאן את תּיבת היינוֹת, מה דעתּוֹ של מר בּענין זה?

– מוּתּר, – השיב הרוֹפא.

– וּמה מצבה? – שאל הבּעל מתּוֹך אנחה, בּהשפּילוֹ את קוֹלוֹ וּבמשכוֹ את גבּוֹת עיניו.

– הרי כּבר אמרתּי: אין בּכוֹחה להגיע לאיטליה, והלוַאי שתּבוֹא עד מוֹסקוָה. וּביחוּד מזג־האויר הזה.

– וּמה לעשׂוֹת עכשיו! הה, אלי! אלי! – הבּעל חיפּה בּידוֹ על עיניו. – הגישה לכאן, – חזר ואמר למשרת, שהכניס את תּיבת היינוֹת.

– ראוּי היה להשאירה בּבּית, – ענה הרוֹפא אגב משיכת כּתפים.

– שמא יאמר לי, מה יכוֹלתּי לעשׂוֹת? – החזיר הבּעל דברים, – הן השתּמשתּי בּכל התּחבּוּלוֹת כּדי לעכּב בּידה; טענתּי לפניה גם בּדבר ההוֹצאוֹת, גם בּדבר הילדים שנצטרך לעזוֹב אוֹתם לנפשם, וגם בּדבר העסקים שלי, – והיא אוֹטמת את אזניה משמוֹע. היא מַתקינה לעצמה תּכניוֹת לשם החיים בּחוּץ־לארץ, כּאילוּ היתה בּריאה וּשלמה. ואילוּ אמרוּ להסבּיר לה את מצבה, היוּ מקרבים את מוֹתה.

– הרי זה קרוֹב בּין כּך וכך, הגיעה השעה שידע את הדבר, וַסילי דמיטריץ'. אין אדם יכוֹל לחיוֹת בּזמן שאין לוֹ ריאָה, ואין דרכּה של ריאָה לצמוֹח ולגדוֹל מחדש. הדבר מעציב וּמצעֵר, אך מה לעשׂוֹת? מר ואנכי חייבים עוֹד להשתּדל רק בּזאת, שהקץ המזוּמן לה יהא מרוּבּה בּשלוָה כּכל האפשר. עכשיו הגיעה שעתּוֹ של הכּוֹמר.

– הה, אלי! יתאֵר לעצמוֹ מה יִהיה עלי אם אבוֹא להעלוֹת לפניה ענינים של שכיב־מרע. יהיה מה שיהיה, ואני לא אזכּיר לפניה ענין זה. הן מר מכּיר את נדיבוּת לבּה…

– ואף על פּי כן, ינסה נא מר להשפּיע עליה כּי תסכּים להשהוֹת את הדבר עד שתּהא דרך־חוֹרף מתוּקנת, – אמר הרוֹפא בּהנידוֹ את ראשוֹ לשם הטעמה יתירה, – שאם לא כּן עלוּלה לבוא תּקלה באמצע המסע…

– אַקסיוּשָה, אַ, אקסיוּשָה! – צווחה הבּת של מנהל התּחנה, בּהפשילה על ראשה את מעיל הפּרוָה הקצר ורגליה בוֹססוֹת בּתוֹך המדמנה אשר על פּני כּבש הכּניסה האחוֹרי, – בּוֹאי ונלך לחזוֹת בּגברת השירקינית; מסַפּרים שמוֹליכים אוֹתה לחוּץ־לארץ בּשל מַחלת חָזה. עדיין לא ראיתי מימַי כּיצד מראהוּ של אדם השרוּי בשחפת.

אקסיוּשה קפצה ויצאה אל סף הבּית, והשתּים פּנוּ לרוּץ אל מחוּץ לחצר, כּשהן אוֹחזוֹת זוֹ בּיד זוֹ. משהגיעוּ למרכּבה האיטוּ את צעדיהן, עברוּ לאט על פּניה והציצוּ בּעד האֶשנב המוּגף. החוֹלה הפנתה אליהן את ראשה, אך משהבחינה בּסקרנוּתן – נזדעפה והסַבּה את פּניה.

– אוֹי ואבוֹי! – סחה בּת־המנהל, בּהפנוֹתה בּתנוּעה מהירה את ראשה. – הרי קוֹדם היתה זוֹ יפהפיה שאין כּמוֹתה, ומה צוּרה לה עכשיו? ממש אימה. וכי ראית, וכי ראית, אַקסיושה?

– בּאמת, הריהי כּחוּשה לאין שיעוּר! – הוֹסיפה אקסיוּשה משֶלָה. – נלך ונסתּכּל שנית, כּאילוּ הליכתנוּ לצד הבּאֵר. הרי זו סילקה את פּניה, אבל ראיתיה שוּב, כּמה חבל עליה, מאשה.

– ואיזה שֶפך של מַדמנה! – החזירה מאשה דברים, והשתּים חזרוּ לרוּץ לעבר החצר.

“נראה שפּנַי נעשׂוּ מבהילים, – הרהרה החוֹלה. – לוּ רק הגעתּי בּמוּקדם, מוּקדם בּיוֹתר, לחוּץ־לארץ. שם אתקן בּמהרה את בּריאוּתי”.

– וּמה, חביבתי, מה שלוֹמך? – אמר הבּעל, בּגשתּוֹ אל המרכּבה וּבלָעסוֹ לגימת־פּה.

“שאלה אחת זוֹ שגוּרה על פּיו, – הרהרה החוֹלה, – והוּא מצדוֹ עוֹסק לוֹ בּאכילה!”

– כּרגיל, – סיננה דיבּוּר מבּין שיניה.

– שמעי ואגיד לך, חביבתי, חוֹששני שהנסיעה בּמזג אויר זה תּשפּיע עליך לרעה, ואֶדוּאַרד איבנוֹביץ' אף הוא סבוּר כּך. שמא כּדאי שנחזוֹר הבּיתה?

היא שתקה שתיקה של זעף.

– הן יכוֹל להיוֹת שמזג־האויר יִשתּנה לטוֹבה! תּהא שוּב דרך מתוּקנת, ואוּלי גם יבוֹא שיפּוּר בּמצב בּריאוּתך. ואוֹתה שעה היינוּ יוֹצאים ונוֹסעים כּוּלנוּ יחד.

– הלא תּסלח לי. אילוּ לפני זמן רב נמנעתּי משמוֹע בּקוֹלך, הרי נמצאתי עכשיו בּבּרלין והייתי בּריאה וּשלמה.

– וכי מה אפשר לעשׂוֹת, יקירתי, הדבר היה מן הנמנע, כּפי שידוּע לך. ועכשיו, אילוּ שהית עוֹד כּחוֹדש ימים, היית מגיעה לידי מידה הגוּנה של החלָמה, אנכי יכוֹלתּי לסַיים את עסקי, והיינוּ מצרפים לנסיעה גם את הילדים…

– הילדים בּריאים ואנכי חוֹלה.

– אך שׂימי אל לבּך והביני שבּמזג־אויר זה, אם תּגבּר עליך המחלה, הרי מוּטב הדבר שנהיה לכל הפּחוֹת בּבּית.

– וּמה טוֹבה לי בּבּית? כּדי למוּת בּבּית? – השיבה החוֹלה מתּוֹך התרגשוּת של כּעס. אך המלה למוּת הטילה עליה פּחד, כּנראה, והיא תּלתה בּפני בּעלה מבּט שוֹאל וּמתחנן. הלז הוֹריד את עיניו ושהה בּשתיקה. פּיה של החוֹלה נתעקם פּתאוֹם כּדרך ילדים וּדמעוֹת התחילו נוֹזלוֹת מעיניה. הבּעל כּיסה על פּניו בּמטפּחת האף וסר מאצל המרכּבה.

– לא, נסוֹע אֶסע, – אמרה החוֹלה, בּהרימה את עיניה כּלפּי השמים, והיא שילבה את ידיה והתחילה לוֹחשת מלים קטוּעוֹת. – הה, אלי! מה חָטאתי? – סחה ודמעוֹתיה נזלוּ בּיֶתר שׂאֵת. היא האריכה והתפּללה בּרוֹב כּוָנה, אך מֵחָזה לא פּסקוּ המוּעקה והכּאב, בּשמים וּבשׂדוֹת ועל פּני הדרך היוּ כּמקוֹדם הסַגריר והמראה האָפוֹר, ואוֹתוֹ ערפל סתוי, לא מַפחית והוֹלך ולא מַתמיד והוֹלך, אלא מוֹסיף ויוֹרד על פּני מדמנת הדרך ועל הגגוֹת ועל המרכּבה ועל הפּרווֹת של העגלוֹנים, אשר משחוּ את המרכּבה והתקינוּה לנסיעה, אגב שׂיחה בּקוֹלוֹת אמיצים ועליזים.


 

II    🔗

המרכּבה עמדה מוּתקנת לנסיעה, אך העגלוֹן בּוֹשש לבוֹא. הוּא נכנס אל הבּקתּה המוּקצָה לעגלוֹנים. בּבּקתּה שׂרר חוֹם וּמחנק, היתה עלטה וּמוּעקה, נדף ריח של בּית־דירה, של לחם טרי, של כּרוּב ושל עוֹר כּבשׂים. אנשים מספּר מן העגלוֹנים נתכּנסוּ לתוך הקיטוֹן, המבשלת הלכה וטיפּלה לפני התּנוּר, על גב התּנוּר מוּטל היה חוֹלה מעוּטף בּמעיל של עוֹרוֹת כּבשׂים.

– הדוֹד חואָדוֹר, אַ, הדוֹד חואָדוֹר! – קרא בּחוּר צעיר לימים, מן העגלוֹנים, לבוּש פּרוָה והשוֹט תּחוּב מאחוֹרי אַבנטוֹ,

בּהכּנסוֹ אל החדר וּבפנוֹתוֹ אל החוֹלה.

– לשם מה, ליצן שכּמוֹתך, אתּה דוֹרש לפאָדקה? – התעוֹרר לדברים אחד מן העגלוֹנים: – הרי מַמתּינים לך הנוֹסעים בּמרכּבה.

– רציתי לבקש מאתּוֹ את המַגפים: שלי כבר מכוּתּתוֹת עד־גמירא, – ענה הבּחוּר בּהרקידוֹ את שׂערוֹתיו וּבתקנוֹ את הכּפפוֹת התּחוּבוֹת לוֹ בּאַבנטוֹ. – אוֹ שמא הוּא ישן? – אַ, הדוֹד חואָדוֹר? –

חזר וקרא בּקָרבוֹ אל התּנוּר.

– מה לך? – נשמע קוֹל חלש, וּפרצוּף צהוֹב ורזה נשתּרבּב מעל גב התּנוּר. היד הרחבה והשׂעירה, שכּחשה והחוירה, משכה והעלתה את המעיל על הכּתף המחוּדדת, הנתוּנה בּכוּתּוֹנת מזוּהמת. – הב מים לשתיה, אֶחָא; ואתּה מה רצית?

הבּחוּר הגיש את כּדית המים.

– זה הענין, פֶדיה, – אמר בּהטוֹתוֹ את עצמוֹ מרגל אל רגל. – מסתּבּר שאתּה לא תּהא עוֹד זקוּק מעכשיו לנַעלים חדשוֹת; תּן לי את מַגפיך, הרי אתּה פּטוּר כּבר מהליכה.

החוֹלה, שהדבּיק את ראשוֹ העיף אל הכּדית המבריקה והטבּיל בּמים המשחירים את שׂפמוֹ הרך והמשתּלשל, לגם בּתאוָה לגימות רפוּיוֹת. זקנוֹ המדוּבלל היה מלוּכלך, העינים היגעוֻת והעכוּרוֹת נפנוּ בּיגיעה כּנגד פּרצוּפוֹ של הבּחוּר, משפּרש מן המים רצה להרים את ידוֹ, כּדי לנַגב את השׂפתים הרטוּבוֹת, אך כּוֹחוֹ לא עמד לוֹ והוּא התנַגב בּשרווּל מעילוֹ. וּבנשמוֹ מתּוֹך שתיקה נשימה כּבדה דרך האף – הבּיט למישרין לתוֹך עיני הבּחוּר, והיה הוֹלך ואוֹסף את כּוֹחוֹתיו.

– שמא כּבר נתתּ למישהוּ הבטחה על כּך? – סח הבּחוּר. – כּלוֹמר, חינם. עיקרוֹ של דבר, שבּחוּץ טחַב, ואני נוֹסע לפי מלאכתּי; וּמשוּם כּך אמרתּי לעצמי: הבה אלך ואבקש מאת פֶדקה שיתּן לי את מַגפיו, לוֹ ודאי אין צוֹרך בּהם. ושמא אתּה עצמך זקוּק להם, מוּטב שתּגיד…

בּחָזהוּ של החוֹלה התחיל משהוּ מבעבּע והוֹמה; והוּא נתעקם והיה הוֹלך ונאבק בּמַחנק השיעוּל הגרוֹני, שלא הגיע לידי פּוּרקָן.

– כּיצד הוּא זקוּק לאלה, – פּתחה לפתע פּתאוֹם המבשלת בּאמירה רוֹגזת, כּשקוֹלה המפצח הוֹלך על פּני כּל הבּקתה, – זה החוֹדש השני שלא זז מעל גב התּנּור, ראוּ כּיצד זה הוֹלך וּמרסק את קרָבָיו, אפילוּ אני גוּפי חשה בּקרבַי בּשל השמיעה בּלבד. ומה צוֹרך לו בּמגפים? לא יִנעלו לוֹ מגפים חדשים לקבוּרה. שעתּוֹ הגיעה זה־כּבר יסלח אלוֹהים מוֹצא שׂפתי. ראוּ כּיצד הוּא שוּב מרסק את קרביו. אוֹ שמא תּסיעוּ אוֹתוֹ מכּאן לבית אחר אוֹ לאיזה מקוֹם שהוּא. אוֹמרים שבּעיר יש מיני בּתּי־חוֹלים לשם כּך; וכי מן היוֹשר הוּא הדבר, תּפס לוֹ את כּל אוֹתוֹ המקוֹם והענין גמוּר. וּלך עצמך אין כּלל מקוֹם רוָחָה, וגם תּוֹבעים שיהיה נקיוֹן.

– היכן אתּה, סֶרֶגָה! לך ועלה על המרכּבה. האדוֹנים מחכּים לך! – תּקע מפקח התּחנה בּקוֹלוֹ לתוֹך פּתח הדלת.

סרגה רצה להסתּלק מבּלי להמתּין לתשוּבה, אך החוֹלה רמז לוֹ בּעיניו תּוֹך כּדי שיעוּלוֹ כּי בּרצוֹנוֹ להשיב לוֹ דבר.

– מוּתּר לך לקחת את המגפים, – אמר, בּהשתּיקוֹ את שיעוּלוֹ וּבהנפשוֹ רגע אחד. – רק זאת עשׂה, קנה אֶבן לכשאָמוּת, – חזר ואמר מתּוֹך נַחרה.

– תּודה, הדוֹד, הריני לוֹקח את המגפים, ואת האבן אקנה, בּאמוּנה.

– עֵדים אתּם כּי שמעתּם, אחי, – היה עוֹד בּכוֹח החוֹלה להגיד, והוּא נתעקם שוּב כּלפּי מטה ונאחז במַחנק השיעול.

– ניחָא, שמוֹע שמענוּ, – אמר אחד מן העגלוֹנים. – לך, סרגה, וּתפוֹס את מקוֹמך. הרי המפקח חוֹזר ורץ לכאן. בּשל הגברת השירקינית החוֹלה.

סרגה חָלץ את מגפיו הקרוּעים, הרחבים מכּדי מידת רגליו, וזרק אוֹתם אל מתּחת לספסל. המגפים החדשים של הדוֹד פֶדוֹר התאימוּ בּדיוּק לרגליו, וסרגה פּנה ללכת אל המרכּבה כּשמַבּטוֹ חוֹזר וסוֹקר את המגפים.

– כּמה הגוּנים המגפים הללוּ! הבה ואַעלה עליהם משחה, – אמר העגלוֹן המחזיק את כּלי המשחה, בּוֹ בּרגע שסרגה, המטפּס ועוֹלה על הדוּכן, אסף לידוֹ את המוֹשכוֹת. – הכי חינם קיבּלתּ אוֹתם מידוֹ?

– שמא קנאה לך בּשל זה? – השיב סרגה, בּזקפוֹ את עצמוֹ וּבהפשילוֹ אצל הרגלים את כּנפוֹת הפּרוָה – הרף ממני! עוּרוּ, חברים! – נתן בּקוֹלוֹ על הסוּסים, בּנַפנפוֹ בּשוֹט הקטן, והמרכּבה והכּרכּרה, על הנוֹסעים והמזוָדוֹת והארגזים אשר בּקרבּן, התחילוּ דוֹהרוֹת על פּני הדרך הטחוּבה, כּשהן הוֹלכוֹת ונַעלמוֹת בּערפּלי הסתיו האפוֹרים.

העגלוֹן החוֹלה נשאר לנפשוֹ על גב התּנוּר, בּבּקתה השרוּיה בּמחנק, וּבלי שהגיע לידי פּוּרקן בּשיעוּל – התהפּך בּשארית כּוֹחוֹ על צדוֹ, ונשתּתּק.

עד לשעת הערב היוּ אוֹרחים נכנסים ויוֹצאים בּבּקתה ואחרים סעדוּ את ארוּחת הצהרים, וקוֹל החוֹלה לא נשמע. ועם בּוֹא הלילה טיפּסה ועלתה המבשלת על התּנוּר ונטלה את הפּרוָה מבּעד רגלי החוֹלה.

– אַל תּכעסי עלי, נאסטאסיה, – סח החוֹלה, – לא יֶארך הזמן ואַפַנה לָך את מקוֹמך.

– ניחָה, ניחא, אין בּכך כּלוּם, – אמרה נאסטאסיה דרך מלמוּל. – היכן אתּה חש מכאוֹבים הדוֹד? הלא תּגיד.

– כּל קרבי כּחלילים. אלוֹהים יוֹדע מה טיבוֹ של זה.

– ודאי גם הגרוֹן יִכאב לך מכּוֹח השיעוּל?

– מכאוֹבים לי בּכל מקוֹם בּגוּף. הגיעה שעתּי למוּת, זהוּ הענין. אוי! אוֹי! אוי! אוֹי!– השמיע החוֹלה קוֹל גניחה.

– כּגון זה תּעשׂה ותעטוֹף את רגליך, – אמרה נאסטאסיה, בּפרשׂה אגב ירידה את המעיל על רגלי החוֹלה וּבהשמיטה את עצמה מעל התּנוּר.

בּלילה הוּארה הבּקתה בּאוֹרה הקלוּש של מנוֹרה קטנה.

נאסטאסיה וחבוּרה של עשׂרה עגלוֹנים ישנוּ את שנתם, בהשמיעם נַחרה עזה, על פּני הרצפּה ועל הספסלים. רק החוֹלה לבדוֹ היה הוֹלך וּמשמיע גניחוֹת רפוּיוֹת, והשתּעל והתנוֹדד מצד אל צד על משכּב התּנוּר. וּלעת הבּוֹקר חדל מהשמיע כּל קוֹל.

– דבר משוּנה ראיתי הלילה בּחלוֹמי, – סחה המבשלת, משהקיצה למחרת הבּוֹקר והיתה מוֹתחת את גוּפה בּאוֹר הקלוּש. – דוֹמה לי בּחלוֹמי כּאילוּ הדוֹד חואָדוֹר משלשל את עצמוֹ מעל התּנוּר ויוֹצא לחטוֹב עצים. תּניני, נאסטאסיה, אמר, ואסייע לך בּעבוֹדה; ואני משיבה לוֹ: אִי אתּה יכוֹל לחטוֹב עצים, והוּא חטף ונטל את הקרדוֹם והתחיל מבקע את העצים בּכוֹח כּזה, שצרוֹרוֹת ניתּזוּ לצדדין. כּיצד, אוֹמרת אני, והרי היית שרוּי בחוֹלי? לא, הוּא עוֹנה לי, אני בּקו הבּריאוּת, והֵעיף את הקרדוֹם בּכוֹח כּזה, שנפלה עלי אימה. צעקה יצאה מפּי והתעוֹררתּי משנתי. ושמא כּבר נפח את נפשוֹ? הדוֹד חואָדוֹר, אַ, הדוֹד!

הדוֹד לא השמיע קוֹל מענֶה.

– ושמא מת בּאמת? יש ללכת ולראוֹת, – סח אחד מן העגלוֹנים שהקיצוּ משנתם.

היד הצנוּמה והמכוּסה שׂערוֹת צהוּבּוֹת, המשתּלשלת מעל התּנוּר, היתה קרה וחיורת.

– אלך ואגיד למפקח, דוֹמה שנפח את נפשוֹ, – אמר העגלוֹן.

קרוֹבים לא היו לפֶדוֹר, – מן הנכרים היה. למחרת היוֹם קברוּהוּ בּבית־הקברוֹת החדש אשר מעֵבר לחוֹרשה, ונאסטאסיה היתה הוֹלכת וּמספּרת בּמשך כּמה ימים לכל שוֹמע את דבר חלוֹמה אשר חָלמה, ואת אשר הקדימה לפני כּל האחרים לחשוֹש לדוֹד פֶדור.


 

III    🔗

הגיע האביב. על פּני הרחוֹבוֹת הטחוּבים שבּעיר שקשקוּ שלוּליוֹת נחפּזוֹת בּינוֹת לגזרי קרח מרוּפּשים; צבעי בּגדיהם וּצלילי קוֹלוֹתיהם של העוֹברים ושבים היו בּהירים. בּגינוֹת מעֵבר לגדרוֹת תּפחוּ פּקעים על העצים, וזלזליהם התנוֹעעוּ בּרוּח הרענן מתּוֹך אִושה חרישית. בּכל מקוֹם נזלוּ־נטפוּ נטפים שקוּפים… האַנקוֹרים צייצוּ בּלא־קצב והתעוֹפפוּ ממקוֹם למקוֹם בּכנפיהם הזעירוֹת. על פּני הגדרוֹת והבּתּים והעצים שלצד השמש היה הכּל מזהיר ונע. חדוָה ונוֹער בּשמים וּבארץ וּבלב האדם.

לפני בּית־אדוֹנים גדל־מידה אשר באַחד הרחוֹבוֹת הראשיים היה מִשטָח של קש טרי; בּבּית פנימה שכבה אוֹתה חוֹלה הוֹלכת למוּת שרצתה לנסוֹע וּלהגיע במוּקדם לחוּץ־לארץ.

לפני הדלת הסגוּרה של החדר עמדוּ בּעל החוֹלה ואשה בּאָה בּימים. על הדרגש ישב הכּוֹמר כּשעיניו מוּרדות והוּא מחזיק דבר־מה מעוּטף בּגלימת הכהוּנה. בּכסא מָארך שבּפינת החדר שכבה אשה זקנה – אֵם החוֹלה – והתיפּחה בּבכי מר. סמוּך אצלה עמדה המשרתת והחזיקה מטפּחת אף נקיה, בּהמתּינה לכך שהזקנה תּתבּע אוֹתה מיָדה; משרתת אחרת שפשפה בּמשהוּ את צדעֵי הזקנה ונשפה בּרוּח פּיה על ראש השׂיבה אשר מתּחת לשביס.

– וּבכן, אלוֹהים יעזוֹר לך, חביבתי, – סח הבּעל אל האשה הבּאה בּימים שעמדה עמוֹ על יד הדלת, – היא רוֹחשת לך אֵמוּן בּמידה מרוּבּה בּיוֹתר, ואין כּמוֹך יוֹדע לדבּר אליה בּאוֹפן רצוּי, דבּרי על לבּה, כּכל אשר תּוּכלי, יקירתי, הוֹאילי והכּנסי עכשיו. – הוּא כּבר התכּוון לפתּוֹח לפניה את הדלת, אך הדוֹדנית עיכּבה בּידוֹ, חזרה והטילה כּמה פּעמים את מטפּחת־האף על העינים והנידה כּמתנַערת את ראשה.

– עכשיו, כּמדוּמני, אין סימן דמעוָת בּפנַי, – אמרה, והיא עצמה פּתחה את הדלת ונכנסה פּנימה.

הבּעל היה אחוּז התרגשוּת יתירה, וּמראהוּ העיד על מבוּכת־רוּח גמוּרה. מתּחילה כּיון את לכתּוֹ כּנגד הזקנה, אך משהיה קרוֹב כּדי צעדים אחדים חזר והפנה את עצמוֹ, עבר על פּני החדר וניגש אל הכּוֹמר. הכּוֹמר הסתּכּל בּוֹ, משך את גבּוֹתיו כּלפּי שמים והוֹציא אנחה. הזקנקן העבוֹת, אשר עם חתימת השׂיבה, אף הוּא התרוֹמם כּלפּי מעלה וחזר וירד.

– אלי! אלי! – אמר הבּעל.

– מה לעשׂוֹת? – אמר הכּוֹמר מתּוֹך אנחה, וגבּוֹתיו וּזקנקנוֹ שוּב התרוֹממוּ כּלפּי מעלה וחזרוּ וירדוּ.

– ואף אמא בּמעמד זה! – סח הבּעל כּמעט בּיאוּש.– זוֹ לא תּעצוֹר כּוֹח לשׂאת את הדבר. הרי היא אוֹהבת אוֹתה בּמידה כּזוֹ, אוֹהבת אוֹתה בּמידה כּזוֹ, וכיצד היא… לא אוּכל לתאֵר לעצמי. שמא ינַסה הוּא, אבּא, להרגיע את רוּחה וּלדבּר על לבּה כי תּלך מכּאן.

הכּוֹמר קם ממקוֹמוֹ וניגש אל הזקנה.

– מן הידוּע, אין איש מסוּגל להעריך לב אֵם, – אמר הכּוֹמר, – אבל מרוּבּים רחמי אדוֹני.

פּניה של הזקנה נעשׂוּ פּתאוֹם אחוּזי עוית, ושיהוּק היסטאֶרי תּקף אוֹתה.

– מרוּבּים רחמי אדוֹני, – חזר הכּוֹמר לדבּר לאחר שנרגעה בּמקצת. – אספּר דבר לכבוֹדה, בּקהילה שאני משמש היה חוֹלה אחד, וחָליוֹ בּמדרגה קשה הרבּה יותר מזוֹ של מַריה דמיטרייבנה, וצא וּראֵה, איש פּשוּט מן הקרתּנים העלה לוֹ ארוּכה בּמשך זמן קצר בּכוֹח של עשׂבים. ואוֹתוֹ קרתּני נמצא אפילוּ עכשיו בּמוֹסקוָה. סחתּי ענין זה לוַסילי דמיטרייביץ' – כּדאי היה לנסוֹת את הנסיון. בּכך אפשר לגרוֹם לפּחוֹת נחמה לחוֹלה. ויד אדוני הכּל תּוּכל.

– לא, אין לה עוֹד תּקוה לחיים, – אמרה הזקנה, – כּך גזר אלוֹהים שאני אהיה בּחיים והיא תּלך למוּת. – ואוֹתוֹ שיהוּק היסטאֶרי גבר עליה בּמידה כּזוֹ שחוּשיה עזבוּה.

בּעל החוֹלה כּיסה את פּניו בּידיו ויצא בּמרוּצה מן החדר.

יצוּר האדם הראשוֹן, שנפגש לוֹ בּמסדרוֹן, היה נער בּן שש שרדף בּכל כּוֹחוֹ אחרי ילדה צעירה יוֹתר.

– וּמה, מר לא יצוֶה שיביאוּ את הילדים לפני האֵם? – שאלה האוֹמנת.

– לא, אין בּרצוֹנה לראוֹתם. הדבר יביא אוֹתה לידי התרגשוּת.

הנער נעצר לרגע אחד, בּהבּיטוֹ בּפני אביו בּמבּט בּוֹחן, וּפתאוֹם רקע בּרגלוֹ וחזר לרוּץ מתּוֹך תּרוּעה של חדוָה.

– עשׂינוּ אוֹתה סוּסה אמוּצה, אבּא! – קרא הנער בּקוֹל רם בּרמזוֹ על אחוֹתוֹ.

ואוֹתוֹ זמן ישבה הדוֹדנית בּחדר האחר ליד החוֹלה, וּבדברי שׂיחה מכוּוָנים השתּדלה להכניס בּלב החוֹלה את הרעיוֹן בּדבר המות. הרוֹפא ליד החלוֹן האחר התקין סם מַרפּא.

החוֹלה, לבוּשה חָלוּק לבן וּסמוּכה מכּל צד בּכרים, ישבה בּמיטה והבּיטה דוּמם בּפני הדוֹדנית.

– הה, חביבתי, – אמרה החולה, בּהכּנסה פּתאוֹם לדברי חברתּה, – אל תּבוֹאי לפנַי בּדברים המכינים את הלב, אַל תּחשביני לתינוֹקת. נוֹצריה אנכי. יוֹדעת אנכי את הכּל. אני יוֹדעת כּי ימַי ספוּרים, ואני יוֹדעת כּי אילוּ שמע בּעלי קוֹדם בּקוֹלי, הרי נמצאתי עכשיו בּאיטליה ואפשר, אוֹ בּודאי, שהייתי בּריאה. הכּל אמרוּ לוֹ כּדבר הזה, אך מה לעשׂוֹת, נראֶה שכּך היה בּרצון אלוֹהים. אנחנוּ כּוּלנוּ חטאֵינוּ מרוּבּים לפני אלוֹהים, אנכי יוֹדעת זאת, אך תּקוָתי לרחמי אלוֹהים, את כּוּלנוּ יחוֹנן בּסליחה, סבוּרה אנכי, את כּוּלנוּ יחוֹנן בּסליחה. אני משתּדלת להבין את נפשי. אף אנכי הבאתי על נפשי הרבּה עווֹנוֹת, חביבתי, אבל כּנגד זה הן סבלתּי יסוּרים רבּים. השתּדלתּי לשׂאת את יסוּרי בּאוֹרך רוּח…

– האקרא איפוֹא לכּוֹמר, חביבתי? על ידי הוידוּי תּבוֹא עליך הקלה חדשה.

החוֹלה הֵשחָה את ראשה לאוֹת הסכּמה.

– אלי! סלח לי כי חטאתי, – אמרה בלחישה.

הדוֹדנית יצאה ושלחה רמז כּלפּי הכּוֹמר.

– הריהי דוֹמה למַלאך אלוֹהים! – אמרה אל הבּעל מתּוֹך דמעוֹת. הבּעל התחיל בּוֹכה, הכּוֹמר נכנס בּפתח הדלת, הזקנה שרוּיה היתה עדיין בּעֶלפּוֹן חוּשים, וּבחדר הראשוֹן השתּלטה דממה גמוּרה. כּעבוֹר חמישה רגעים יצא הכּוֹמר מפּתח הדלת, פּשט את גלימת הכּהוּנה ותיקן את שׂערוֹתיו.

– תּוֹדה לאל, הגברת שרוּיה עכשיו בּהרגעה יתירה, – אמר הכּוֹמר, – רצוֹן לה לראות את פּניכם.

הבּעל והדוֹדנית נכנסוּ אל החדר. החוֹלה בּכתה בּכי חרישי בּהבּיטה אל האיקוֹנין.

– בּרכתי לָך, חביבתי, – אמר הבּעל.

– תּוֹדתי לך! כּמה טוֹבה ההרגשה שירדה עלי עכשיו, כּמה מוּפלא רגש זה של מתיקוּת שאני חשה בּנפשי, – סחה החוֹלה, וּבת־צחוֹק קלה רפרפה על שׂפתיה הדקוֹת. – כּמה מרוּבּים רחמי אלוֹהים! הלא כן? הוּא רחוּם וכל־יכוֹל! – והיא חזרה והבּיטה בּתחינה עזה אל האיקוֹנין כּשעיניה מלאוֹת דמעוֹת.

ואחר כּך היה פּתאוֹם כּאילוּ נזכּרה בּדבר־מה. בּרמזים קראה אל בּעלה שיגש אליה.

– כּך דרכּך תּמיד שאינך ממלא את משאלוֹתי, – סחה בּקוֹל רפה המבּיע אי־רצוֹן.

הבּעל, שעמד בּפישוּט צואר, הקשיב בּהכנעה לדבריה.

– מה כּוָנתך, חביבתי?

– הרי תּמיד אמרתּי, כּי הרוֹפאים הללוּ אינם יוֹדעים ולא כלוּם; יש נשים פּשוּטוֹת העוֹסקוֹת בּריפּוּי, והללוּ יוֹדעוֹת לרפּא מחלוֹת… הנה אבּא הכּוֹמר סח לי… קרתּני אחד… שלח…

– אחרי מי, חביבתי?

– הה, אלי, שוּב הוּא מוֹנע את עצמוֹ מהבין. – והחוֹלה עיקמה את פּניה ועצמה את עיניה.

הרוֹפא ניגש אל החוֹלה ואחז בּידה. הדוֹפק הלך ונחלש בּאוֹפן ניכּר. הוא רמז לבּעל. החוֹלה הבחינה בּתנוּעה זוֹ והבּיטה סביבה כּנפחדת.

הדוֹדנית הפנתה את פּניה והתחילה בּוֹכה.

– אל תּבכּי, אל תּעַני גם את עצמך וגם אוֹתי, – סחה החוֹלה, – כּגוֹן זה נוֹטל ממני את מנוּחתי האחרוֹנה.

– כּמלאך אלוֹהים אתּ! – אמרה הדוֹדנית בּנשקה את יד החוֹלה.

– לא כך, נַשקי לי כּאן, רק למתים מנשקים בּכף־היד. הה, אלי! אלי!

בּערבּוֹ של אוֹתוֹ יוֹם כּבר היתה החוֹלה גוִיה, והגויה הנתוּנה בּארוֹן מתים שכוּבה היתה בּאוּלמוֹ של הבּית הגדוֹל. בּחדר רחב־הידים, שדלתּוֹ היתה סגוּרה, ישב בּיחידוּת סגן־הכּוֹמר וּבקוֹל קצוּב, ההוֹלך אל החוֹטם, קרא מזמוֹרי תּהלים. אוֹרם הבּהיר של נרוֹת השעוָה, הנתוּנים בּפמוֹטי הכּסף הגבוֹהים, נחל על המצח החיור אשר למתה, על כּפּות הידים הכּבדוֹת אשר כּעין השעוָה, ועל הקיפּוּלים הנקשים של הכּסוּת שנזדקרוּ בּאופן מַטיל־אימה מעל לבּרכּים ואצבּעוֹת הרגלים. הסגן, שלא הבין את פּירוּש המלים היוֹצאוֹת מפּיו, קרא בּקצב את המזמוֹרים, וּכמוֹ מוּזרים עלוּ ונמוֹגוּ צלילי המלים בּחדר הדוֹמם. מזמן לזמן נשמעוּ מחדר רחוֹק צלילי קוֹלוֹתיהם של ילדים וּנקישוֹת רגליהם.

“תּסתּיר פּניך – יִבּהלוּן, – אמר ספר התּהילים, – תּוֹסף רוּחם יִגוָעוּן ואֶל עפרם ישוּבוּן. תּשלח רוּחךָ יִבּראוּן וּתחַדש פני אדמה. יהי כּבוֹד ד' לעוֹלם”.

פּני המתה הפיקוּ חוּמרה וגַדלוּת. גם על המצח הקר והטהוֹר וגם על השׂפתים הצמוּדוֹת בּחָזקה לא עלה כּל רחש תּנוּעה. כּל דמוּתה הבּיעה הקשבה. אך האִם הבינה בּשעה זוֹ לפּחוֹת את פּירוּשן של המלים הכּבּירוֹת האלה?


 

IV    🔗

כּעבוֹר חוֹדש ימים התנשׂא על פּני קברה של הנפטרת חדר־יִראה קטן, בּנוּי אבן. על פּני קברוֹ של העגלוֹן לא היתה עדיין מַצבה, ורק עשׂבים כּעין הירוֹק הבּהיר בּצבּצוּ ועלוּ מן התּל ששימש עדוּת יחידה לאדם שהיה ועבר מן העוֹלם.

– חטא אתּה נוֹטל על עצמך, סרגה, – סחה פּעם המבשלת בּבית־התּחנה, אם לא תּעמיד אבן לדוֹד חואֶדוֹר. קוֹדם היית אוֹמר: עוֹנת חוֹרף היא, עוֹנת חוֹרף, ולמה אינך מקיים עכשיו את הדבר? הרי בּנוֹכחוּתי היה הדבר. פּעם כּבר בּא אליך בּחלום ותבע ממך, ואם לא תּקנה עכשיו – יבוֹא שנית, בּגרגרת יאחז אוֹתך.

– מה יש כּאן, וכי אני מסרב, – השיב סרגה, – אֶקנה את האבן, כּפי שאמרתּי, קנה אקנה, בּמחיר רוּבּל וחצי אקנה. לא נשכּח הדבר מלבּי, אלא שאוֹתה אבן מצריכה הוֹבלה. כשתּהיה לי הזדמנוּת לנסוֹע העירה, אסע ואקנה.

– ראוּי שתּעמיד צלָב, לכל הפּחוֹת, זה ענין, – השמיע דברים אחד מזקני העגלוֹנים, – וּבלא כּך אתּה חוֹטא. הרי בּמגפים אתּה משתּמש.

– וּמהיכן יש ליטוֹל מין צלב כּזה? מבקע עצים לא תּגלוֹף לך כּמוֹתוֹ.

– בּשל מה דיבּוּרים כּאלה? מבּקע עצים לא תּגלוֹף, קח את הקרדוֹם וצא עם השכּמת בּוֹקר אל החוֹרשה, שם תּגלוֹף לך צלב. עץ אֵלָה צעיר, למשל, תּכרוֹת לך, והרי שלך בּידך. אוֹ שמא תּאמר לכפּר את פּני השוֹמר בּשתיית יי“ש, וכי מהיכן אדם נוֹטל יי”ש בּשביל דברים בּטלים כּאלה. הנה אני, למשל, נשבּרוּ לי לפני זמן מאזני היצוּל, הלכתּי וחטבתּי לי חדשים וּמשוּבּחים. ואיש לא מיחה בּידי.

בּהשכּמת הבּוֹקר, עם נצנוּץ השחר, נטל סרגה את הקרדוֹם ויצא אל החוֹרשה.

הכּל מכוּסה היה שכבה קרה וּלבנה־עמוּמה של הטל ההוֹלך ויוֹרד ואינוֹ מוּאָר עדיין בּאוֹר השמש. פּאַת המזרח הלכה והבהירה לאִטה, ואוֹרה הרָפה נשתּקף בּעננים הדקים הנמתּחים על פּני כּיפּת הרקיע. אף קטן גבעוֹלים לא זע בּדשא למטה ואף לא עלה על זלזל בּצמרת. מזמן לזמן הפריעוּ את הדממה רק אִושת כּנפים מסבך העצים אוֹ רשרוּש העוֹבר על פּני האדמה. וּלפתע פּתאוֹם הריע ונמוֹג בּפאת היער קוֹל משוּנה, זר וּמוּזר לטבע. ושנית עלה הקוֹל, והתחיל הוֹלך ונשנה בּקצב מאצל גזעוֹ של אחד העצים הניצבים בּלי־נוֹע. אחת הצמרוֹת נזדעזעה בּדרך בּלתּי־רגילה, עליה הדשנים לחשוּ דבר־מה, והעֶשבּוֹנית, שישבה על זלזל מזלזלי הצמרת, נפנפה את עצמה מתּוֹך שריקה שני נפנוּפי טיסה, הרעידה את זנבה הקטן וצנחה וישבה על עץ אחר.

קוֹל הקרדוֹם המַקיש למטה הלך ונעשׂה כּבוּש יוֹתר ויוֹתר,

שבבים דשנים־לבנים ניתּזוּ אל פּני הדשאים הטלוּלים, וחריקה קלה נשמעה מבּינוֹת לקוֹלוֹת החטיבה. העץ נזדעזע בּכל גוּפוֹ, נתכּוֹפף וחזר ונזדקף בּמהירוּת, והוּא מתנוֹדד כנפחד על שרשיו. רגע אחד שבה והיתה דממה, אך העץ נתכּוֹפף שנית, קוֹל מפצח עלה מקרב גזעוֹ, וּמתּוֹך הפשלת זלזל וּשבירת ענפים צנח העץ לארץ הרטוּבּה והכפּיש בּפניה את צמרתּוֹ. קוֹלוֹת הקרדוֹם והצעדים נדמוּ. הצפּוֹר השמיעה קוֹל שריקה וּפרחה למקוֹם גבוֹה יוֹתר. זלזל, שכּנפיה נתקלוּ בּוֹ דרך טיסה, רעד בּמשך זמן־מה ואחרי־כן שב ונרדם על כּל עליו כּיתר הזלזלים. העצים שלוי־הענפים התנוֹססוּ בּיתר חדוָה בּשטח הרוָחה החדש.

קוי השמש הראשוֹנים נצנצוּ ברקיע, בּחָדרם מבּעד העננה המפוֹרצת, וחלפוּ על פּני ארץ ושמים. הערפל התחיל נוֹהה גלים־גלים אל הנִקרוֹת, הטל הנוֹצץ פּתח בּמשׂחק על פּני הצמחים, בּני־עננים שקוּפים שהלבּינוּ נתפּזרוּ בּחפּזון על פּני כּיפּת השמים הכּחוּלה. צפּרים התעוֹפפוּ בּתכוּנה רבּה בּלב החוֹרש וצייצוּ כּמתהוֹללוֹת משהוּ אוֹמר אוֹשר; עלים דשנים בּראש אמירם התלחשוּ בּשלוָה וגיל, וענפי העצים החיים התחילוּ מתנוֹעעים בּלאט וּבגאוֹן על פּני העץ המת הכּוֹרע לארץ.


1859


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48186 יצירות מאת 2687 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20637 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!