מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

וינצ'נצו ג'ובּרטי

מאת: משה בילינסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לאחר שהאידיאה הדימוקרטית, אשר מאציני נתן לה את בטויה העיקרי, כבר הכריזה מלחמה עד חרמה על כל איטליה הנושנה – האפיפיור, השליטים והמשטר הפידירליסטי – החלו להתעורר ולפלס להם דרך זרמים חברתיים אחרים, רדיקליים פחות ונטויים יותר מצד מהותם המוסרית לפשרה, ולכאורה ריאליים יותר, מבחינה מדינית. האסכולה הספרותית שבראשה עמד אליסנדרו מאנצוֹני, אם גם שמרה על צביונה הספרותי הטהור בלומברדיה האוסטרית - יצאה מגדרה זה בפיימונט: שם הבליטה קוי פעילוּת מדינית. מפיימוֹנט נבעו שני הזרמים, הגיאו-גוֶלפי והליברלי, הדומים זה לזה בכמה מנקודות תכניתם המעשית, אם גם לא בהנחותיהם המוקדמות.

ההתענינות המיוחדת בהיסטוריה, שנתעוררה באיטליה (כמו בכל אירופה) ברבע השני של המאה הי"ט, מלבד היותה אחד מאותות התקופה, שהקדישה תשומת-לבה ביחוד לתולדות העמים – היו לה גם סבות איטלקיות מיוחדות. כל כמה שהמחשבה הצבורית לא הסתפקה, מנימוקים אלה או אחרים, בתוכחתו המוסרית של מאציני, כל כמה שתביעתו לכריתות מוחלטת מן העבר נראתה כנמנעת או כבלתי-צודקת, וכל כמה שבתוך התנאים הקיימים, תנאי השעבוד המדיני והלאומי, לא נראתה בכל זאת שום דרך להתפתחותה של איטליה – מן ההכרח היה לבקש אחיזה במציאות האיטלקית, לתור מקלט בעבר ובהווה, לחפש מרכזי-התגבשות, אשר בכוחם אפשר יהיה להאמין, שיהיה בו כדי להביא את השחרור בלי אותה מהפכה רדיקלית, חיצונית ופנימית, הנובעת מתורתו ושיטתו של מאציני. אחת הנקודות העיקריות, שמשכה את תשומת לבם של חכמי-היסטוריה ועסקנים צבוריים, בהגותם בעברה של איטליה, היתה האפיפיורות ותפקידה בתולדות איטליה. עם עלות המאה לאמצעיתה הלכו וגדלו בחוגים צבוריים אחדים רגשי התענינות ותקוה ביחס לרומא האפיפיורית – כליסוד העלול למלא בתנאים מסוימים תפקיד מכריע בשחרורה של איטליה.. הנה כי כן קמה ונוסדה אסכולה חברתית-היסטורית של ניאו-גוֶלפים (גולפים חדשים)1 שהגנה על האפיפיורות, אך לא על זו של תקופת הירידה – ירידת האפיפיורות ותבוסת איטליה, אלא על זו של ימי הגדולה והתפארת, זו של ימי הבינים, שנצרה את ירושת רומא, ששמרה על הרוח הלטינית בפני המחריבים הגרמנים: בה נתגלמה רומא החדשה, רבת-בינה כמו העתיקה וקרויה לחיים חדשים על ידי הנצרות, מנקודת-ראות זו היתה האפיפיורות במשך דורות, ויתכן היותה שוב, מרכז החרות והקוממיות של איטליה, דבר העדיף מאידיאל האחדות, שלפי דעת ההיסטוריונים והמדינאים האלה אין לו קרקע במציאות ואולי גם אינו רצוי ביותר. כשם שהגורם לתקומתה השניה של איטליה היתה האפיפיורות – כך עתידה היא בגלגולה החדש, הלאומי והליברלי, להביא לעולם איטליה שלישית, שתשפיע תחיה מוסרית על אירופה, שתשרה שלום מדיני וסוציאלי בעולם ותשמש מרכז שממנו יזרח לגויים אור תרבות של אמת, תרבות לטינית ונוצרית.

הצעד הראשון בדרך זו של הצדקת האפיפיורות עשה עוד בשנת 1822 על ידי מאנצוֹני ב“נאום על אילו נקודות בדברי ימי הלנגוֹבּארדים”, בו הציג את מלחמת האפיפיורים נגד הלנגוֹבּארדים כמלחמה בעד עצמאות איטליה. בעקבות מאנצוני הלכו היסטוריונים רבים – טרוֹיה, קאפּוֹני, בּאלבּוֹ (אשר תפשו אחר כך עמדה מדינית אחרת). אחד מראשי הפילוסופים האיטלקים כמאה הי“ט. הכומר אנטוניו רוזמיני (rosmini 1797–1855) כתב בשנת 1831 ספר בשם “חמשת נגעי הכנסיה”. הספר היה נסיון ראשון וזהיר למדי לבקור הכנסיה הקתולית, לא בעיקריה ויסודותיה, אלא בהנהגתה ההיסטורית, נסיון איטלקי ראשון במאה הי”ט לריפורמה פנימית בתוך הכנסיה הקתולית. אשר לעיקרי הדת – לא עקר רוזמיני רגליו מהקרקע של הכנסיה, והפולמוס הפילוסופי שלו עם המאה הי“ח – מחזיר אותנו במדה מרובה למאה הט”ז, הריפורמה של רוזמיני התכוְּנה לסגל את הכנסיה לתנאים החיצוניים החדשים. להביא בה שניים אשר ינחוה בדרכים חדשות אל המטרה הנושנה, לעשותה למנוף העצמאות האיטלקית, תחת היותה מכשול על דרכה; מטרת רוזמיני – החזרת האפיפיורות לתפארתה הקודמת ועם זה גם הקמת איטליה, ערש האפיפיורות. ביסוד הריפורמה היתה מונחת התביעה להחזיר לכנסיה את המבנה שהיה לה בימי קדם, להחליף את הכנסיה הקיימת, המפולגת לכהנוּת שלטת ועם פסיוי ומתנכר, בכנסיה כדשה, שכל בניה יקחו חלק בפעולתה. סוד רפיונה של הכנסיה היה לפי רוזמיני, בפריצת תחומי תפקידיה הרוחניים, אשר רק הם יאים לה, ובהתערבותה בעסקי-חוּלין. בזה מקור כל “נגעי הכנסיה”: הפירוד בין הכוהנים, אשר היו לשדרה שלמה, ובין ההדיוטות, ליקוי ההכשרה המוסרית והשכלית של בני הכהונה, כניעת ההגמונים בפני המלך, תליוּת הכנסיה בשלטון החילוני באותן הארצות שבהן אין השלטון החילוני נמצא בידי הכנסיה עצמה, וזאת אומרת, בכל הארצות מלבד “חבל האפיפיור”. רוזמני נמנע מלהסיק את המסקנה ההגיונית מהנחותיו ולא דרש מאת האפיפיור ויתור על ממשלת החולין שלו. הוא הסתפק בריפורמות זהירות מאוד, שתפקידן לקרב את הכהנוּת אל העם, לשתף את העם בהנהלת נכסי הקודש, להסביר לעם יותר (גם במובן השפה) את העבודה, וכיוצא באלה. זהירותו של רוזמיני לא הצילה את ספרו מגזר-דין חמור מאוד מצד הואטיקן.

הכומר הטוּריני וינצ’נצוּ ג’ובּרטי (1852–1801,gioberti) הקרוב לרוזמיני בשאיפותיו ותעודותיו, נתן לתנועת הגיאו-גוֶלפים היקף מדיני רהב, בהפכו אותה, לסוף שנות הארבעים, לזרם חברתי רחב. לשוא נבקש בתכונתו של ג’וברטי את הישרנות האמיצה, את פתוס ההקרבה העצמית, את הנאמנות לדעות – הסגולות המציגות את מטציני. כשנאפד ג’וברטי בשנת 1825 אפוד-כמרים – אי אפשר היה לו לראות עצמו כבן מסור לכנסיה הקתולית. על ספסל בית-המדרש היה יעקוביני כופר בעיקר, אחר-כך עבר לקתוליות ריאקציונית ואחר כך לפנתאיזם, להערצת דעותיו המדיניות והדתיות של מאציני. אחרי אלה הגיע למונארכיה קונסטיטוציונית ולגיאו-גוֶלפיזם בפוליטיקה, ל“פילוסופיה קתולית” בהשקפות דתיות, ועוד היה צפוי לגלגולים חדשים (לאחר כשלון הנסיון הגיאו-גולפי בשנת 1848) בזמנים שונים היה ג’וברטי חסידם של סן-סימון, רוזמיני, לאמנֶה, שאוטבריאן, קוזֶן, די-מַסטר ומנצוֹני. כשרונו הפולמוסי המצוין, מרירות-נפשו מטבעה ואהבתו העצמית הרבה – הביאוהו לויכוחים תכופים, אשר לפרקים נהפכו למריבות, כמעט עם כל העסקנים הצבוריים בני תקופתו, והיא שגרמה במקצת גם לאי-קביעות עמדותיו. 1830 נכנס ג’וברטי לאחת האגודות המדיניות החשאיות, אשר רבו בימים ההם, ובשנת 1833 החליפה לאגודה אחרת; אותה שנה נתפש על תעמולה נגד-מונארכיסטית ונאסר – ונאלץ לעזוב את איטליה. התישב קודם בפריז ואחר כך בבריסל ועסק בהוראה ובחיבורים פילוסופיים-מדיניים2. בעת המהפכה 9–1948 בא לאיטליה התישב בפריז, ושם נפטר כעבור שנתיים.

לא נצדק אם נראה את אי-קביעות דעותיו של ג’וברטי כפרי חוסר-מקוריות במחשבה או רפיון הרצון. אי-קביעות זו מביעה את הקו הבולט ביותר בתכונתו – כהוגה דעות וכעסקן פוליטי – את האוֹפּוּרטוּניזם שלו. ג’וברטי העמיד לעצמו תעודה מסוימת-שחרור איטליה. הוא בקש בלי הרף – בדרך הנראית לו – נקודות אחיזה ריאליות וודאיות, אשר בעזרתן תוכל תעודתו להתגשם. “מדיניות טובה – כתב באחריות ימיו – כמו פילוסופיה מבוססת, כלולה בריאליזם, בשיטה המיוסדת על המציאות ועל דברים כהויתם”, “המציאות משתנה עם המקום ועם הזמן” ולפי שנויים אלה צריכה להשתנות גם המדיניות. וככל אשר הופיעה המציאות האיטלקית לעיני ג’וברטי בתקופות-חייו השונות בצורות שונות – כן היה מחליף את עמדותיו הפוליטיות. ואשר להשקפותיו הפילוסופיות דתיות הנה לאחר תעיות של שנים ראשונות נתמַצו אלה לשיטה מסוימת, בתקופת-חייו הבריסלית, ולשיטה זו שמר אמונתו.

בשיטתו הפילוסופית התאמץ ג’וברטי קודם כל להשתחרר מהשפעות-חוץ, בעיקר מזו של צרפת, ואחת ממשאלותיו הראשיות היתה – יצירה פילוסופית איטלקית מקורית. בגאולת המחשבה האיטלקית מכבלי השפעת נכר ראה תנאי קודם לגאולתה של איטליה, כי בלי עמדה עצמית בפוליטיקה ובפילוסופיה, בלי ספרות ובלי תרבות מקורית – מהיכן תבוא אותה ההתחדשות, הקודמת לשחרור מדיני? ראשית כל נחוץ ליצור “חברה איטלקית” והשפעות זרות הנן לשטן על דרכה. התפקיד שמלאה צרפת בחיי איטליה הרוחניים – וכמעט בחיי אירופה כולה – בסוף המאה הי“ח, והריאקציה כנגד הפילוסופיה והמדיניות הצרפתיות שבה מצוינת תחילת המאה הי”ט – הפכו את ההתאבקות עם השפעות זרות בכלל: להתאבקות עם השפעת צרפת, ובהתנגדותו ל“רוח הגאלית” המשיך ג’וברטי את קו הליברליזם האיטלקי, שפתח בו אַלפיֶרי.

במרכז עולמו של ג’וברטי, כמו במרכז עולמו של מאציני, עמדה הדת אבל לא הדת הדוגמתית של הכנסיה הקתולית ולא הדת האינטוּאיטיוית של מטציני, אלא דת המבקשת ומוצאת לה נקודת משען בפילוסופיה, דת הנהפכת לפילוסופיה. “מן ההכרח – כתב ג’וברטי בשנת 1832 – לטהר את הדת, לרומם אותה, לסגלה לצרכי העם, האזרחיים והמוסריים; מן ההכרח לחדשה בהשיב אותה אל מוצאותיה, וגם לשנותה, למען תִּזדַּהה (ולא רק תשלים) עם הפילוסופיה, אשר ממנה לא היתה בעצם מרוחקת מעולם”. דת ג’וברטי היתה, איפוא, פילוסופיה, לאמור: דת שאינה מחלקת את חיי הרוח לשני חלקים, שהאחד רשאי להגות במופלא, והשני חייב להכנע להתגלות אלוהית. גם ג’וברטי היה סבור, כמאציני, שהדת נכנסה לתקופת-התפתחות חדשה. אמנם, לא שתקום מתוך כך דת חדשה; דבר זה הוכח כבר מתוך אי-הצלחתם של נסיונות רבים; הדת הנוצרית, אשר אחדים מסמליה לא מתו עד הנה, ואחדים עלולים לשוב לתחיה מכוח רעיונות חדשים – תעמוד בתקפה. התמזגות הדת והפילוסופיה, המתקיימת והולכת בהדרגה ׁ– תביא לידי כך, ש“עיקרי הנצרות יזוקקו מסיגי המדרשים ומרפש הישועיים והופיעו בטהרתם הראשונה, והפילוסופיה תשתאה לראות באמתות נשגבות אלה את מסקנותיה היא”. הֳוֵה אומר: הפילוסופיה של ג’וברטי היא במהותה פילוסופיה רליגיוזית, אמנם פילוסופיה קתולית, אך לא אפיפיורית. “הקתולית, – אומר ג’וברטי – מהיותה אוניורסלית, שוּמה עליה לשמור על מהותה זו ביחס לכל ההויות הרוחניות, עליה להסתגל לכל התכונות, מפרא עד פילוסוף, מבלי לסתור את אחדותה. ישנן לקתוליות צורות כמספר הפרצופים הרוחניים לאנושיות. צריך שכל אחד מאתנו ימצא בקתוליות מהרהורי לבו: עובד-האלילים – תמונות, הרציונליסט – רעיונות וכו'”. הקתוליות של ג’וברטי הנה שיטה דתית, שבתחומיה כלולות כל הדתות הפוזיטיויות, כשהן צרופות מיסודות שליליים, הסותרים זה את זה. ג’וברטי ראה בקתוליות חזּות דברי-הימים במלוא היקפם. במדה שבמרכזם קבוע מושכל ראשון; אלוהים יוצר הבריאה והברואים, השבים והולכים אליו. הקתוליות זכאית יותר מכל הדתות הפוזיטיויות שבעולם – בין אלו שחלפו, ובין הקיימות – להיות ראי הדתיות העולמית. רק היא דת אוניוֶרסלית על פי עצם מהותה ועל פי משאלתה. בקתוליות היא דבור עליון, הכולל את ההיסטוריה בתכנה הממשי, הפוזיטיוי ואת המסורת, בפעולתה החנוכית הנצחית וערכה הנצחי. ההיסטוריה היא עובדה אלוהית, המתגלה בבהירות-יתר בנצרות, וביחוד בקתוליות. מן ההיסטוריה ומן המסורת באים המניעים, המעוררים את הרוח להשגת דעת ולהכרה עצמית. הדת, בתורת צורה היסטורית עילאית לתרבות הרוח, הנה האדירה במחַנכות הרוח. בתיקון הקתוליות, בפיתוחה ובהרמתה, אגב התאמתה לאידיאלים שלה עצמה, תלוי גורל כל ההתפתחות האנושית במוסר ובישובו של עולם.

ג’וברטי היה בטוח, בערכו את שיטתו, כי הוא יוצר פילוסופיה איטלקית מקורית, חוזר אל ברוּנוֹ ואל ויקוֹ, ומניח יסודות גם למדיניות איטלקית עצמית. כבסיס למדיניות ריאלית יכול לשמש רק ה“קיים”. בו נקודת המוצא להתפתחות בעתיד, ורק בו, ולא בפרינציפים מופשטים, יש לבקש את גרעין הבאות. צריך, קודם כל, לזרות הלאה כל אידיאות שאולות, להסתלק מן הדימוקרטיה הדימגוגית של המאה שעברה. החדות שהיא הכריזה עליה – חרות שלילית היא, “המיוסדת על רצון של יחיד”, היא שואפת לשויון, “המבטא יחס חמרי מתימטי, בלתי-אורגני”. המספר בלבד, ההמון כשהוא לעצמו, אינו יכול לשמש בסיס פוליטי, כי “ערך הסכום תלוי בערך היחידות המצרפות אותו, אפסים רבים, מחוברים יחד, עדיין אינם מהוים מספר”. אולם גם העריצות, המוסרת את שבט-השלטון ליחידים אינה יכולה לשמש בסיס פוליטי. “בשני האופנים האלה גם יחד – השלטון הוא שלטון סוּבּייקטיוי, כאשר יעלה על לב המושל, שלטון של אונס וזדון. הפקרות ועריצות, אנארכיה ודיספוטיזם – שני פרצופים הם למפלצת האחת”. בפוליטיקה נחוץ להחזיר לישנו את הכבוד לאידיאה. הינו: לאצילי הרוח, למצוינים בתרבותם, למחוננים ולמעולים שבאזרחים, שלפי השיטה של באות כוח העם יש להם חלק בהנהגת המדינה – שכם אחד על השלטונות המסורתיים. מאציני חייב את שלטון העם מתוך סוּויריניות הרוח שהעם הוא נושאה. מתוך סוּויריניות האידיאה חייב ג’וברטי משטר אצילים, הואיל ולפי דעותיו הרציונליסטיות – אין האידיאה שורה על ההמון, אלא על יחידי-סגולה, בהיותה פרי מחשבה פילוסופית-תרבותית. הוא עשה גם ויתורים נוספים ל“קיים”, למציאות. מתוך הכרה כי אמנם “השליטים הם חדלי-און, מוגי-לב, רודפי-הנאה וחסרי-תרבות, אך הם קיימים, ואילו העם האיטלקי אינו לפי שעה אלא משאלה, מושג מופשט” – הוא הגיע למונארכיה קונסטיטוציונית.

מתוך הערכת הקתוליות ברי היה לג’וברטי, שתנועה לאומית באיטליה, ארץ האפיפיור ומרכז עולם לתרבות קוסמופוליטית – לא תתכן מבלי רכוש ערכין דתיים ואוניוֶרסליים. מאידך, גם מסקנותיו הפילוסופיות הביאוהו, כאשר ראינו, לכלל קתוליות כזו, שעליה אמר הוא עצמו: “היא גמישה עד כדי לכלול בה כל מה שיעלה על הדעת”. ולבסוף, חייב אותו גם החוש הריאלי להתיחס בזהירות יתרה לאפיפיורות, גאון מוסדותיה הרוחניים ומדיניים של איטליה, ולהשתדל עד כמה שידו מגעת לכון את כוחו של המוסד האדיר הזה לצד שחרור איטליה. האידיאה הלאומית צריכה להכות שרשיה בתוך מסורת אותה התרבות האיטלקית, אשר הוכיחה לא אחת את כוחה לשפוך את ממשלתה על אירופה, ובתוך האפיפיורות, הדבוקה ומדובקה עם התרבות וההיסטוריה האיטלקית.

ג’וֹבּרטי הכיר והודה בירידתה של הכנסיה הקתולית; לא נכרית היתה לו, כמובן, כל אותה הבקורת, המערערת הכל בה עד היסוד; אך סבור היה, שלא עכשיו שעת הכושר לעסוק בחולשות אלה של האפיפיורות הידועות לכל. השעה מחייבת, להפך, להבליט את הצדדים המאירים שבמוסד עולמי זה, שבו מצא את בטויו גאון רוח העם האיטלקי. הכנסיה זקוקה, כמובן, לתקון, אך אין להשיג זאת בתגרה והתנפלויות. תקון הכנסיה יבוא מתוך עבודה פנימית, התקרבות הכהנות עם קהל המאמינים וברית האמונה והדעת. רק בדרך שלום, יתר על כן: בדרך הגברה ועידוד, צריך להביא את האפיפיורות להתאמת עולמיותה המופשטת עם הצרכים הלאומיים של האוכלוסים הכפופים לה (חבל האפיפיור) ואכלוסי איטליה כולה. האפיפיורות חייבת לסייע לכוחות השחרור, יתר על כן: עליה לעמוד בראשם. רק אז תתחדש האפיפיורות והתנועה הלאמית תוסיף עוז בעמוד לימינה המוסד האדיר והמפואר מדורות ובספגה לתוכה את האידיאה האוניורסלית, הצפונה בקתוליות. אך כדי לכבוש את האפיפיורות לעיני השחרור – אין לבוא עליה בבקורת שנונה ואין לחתור תחת ערכה בעולם, במעשה מאציני.

הרעיונות האלה הביאו לעולם את חבורו המצוין-ביותר של ג’וברטי: “על הבכורה המוסרית והתרבותית (האזרחית) של האיטלקים” (1843). מלבד השקפותיו על האפיפיורות והמשטר המדיני של איטליה החדשה – הציע ג’וברטי בחבורו זה גם את הגויונותיו ההיסטוריים בדבר תפקידו הנאצל של העם האיטלקי בתולדות התרבות האנושית. כרבים מבני זמנו נבעת גם ג’וברטי מפני קהות-הרוח שבה היתה שרויה איטליה, מפני חוסר הכבוד העצמי וחוסר הבטחון בכוחותיה; והוא, כמאציני, הבין, כי התנאי המוקדם לשחרור המדיני הוא אמון איטליה בעצמה, ומרץ הנובע מאמון זה. אבל תחת לאמור לאיטלקים כדבר מאציני: “היו גדולים” – בחר ג’וברטי בדרך אחרת והתאמץ, בספרו “על הבכורה”, להוכיח לאיטלקים, כי הנם גדולים. “על כל עמי התרבות, בני תקופתנו, להחזיק טובה לאיטליה על גרעיני תרבותם. איטליה היא שהביאה לעולם את אירופה הנוצרית הקיימת. אותה רוח אוניורסלית, השוררת כיום באירופה – רוח איטליה היא. איטליה נתנה לעולם את ליאוֹנארדו (Leonardo da vinci) מיכל-אנגלו, גלילֵי (Galilei) ויקו, דאנטי, אריוֹסטוֹ, פּטררקה. והחשוב בכל אלה: איטליה נתנה לעולם את המרכז הדתי, את האפיפיורות, שעל כן האיטלקים הם: לְוִיֵי-הנצרות. איטליה – כלי התבונה העליונה, מקורה ומקלטה, כי בתוכה ישכון כבוד המנהיג מורה-הדרך, היד המניעה לפעולה, הלשון המלמדת להועיל, הלב המלהיב את הנצרות בעולם כולו. תכונתה המיוחדת של אירופה, ראש וראשון לעיקריה – מקורם לא ביסוד הפוליטיקה, כי אם ביסוד האמונה; סודם צפון לא בעם אדיר וחזק מעמים, אלא בעם-כוהן, עם-תבונה, וגילוים נתון לא בידי מנהיגיו הפוליטיים של העם ההוא, אלא בידי מנהלו הרוחני, אשר לו השלטון המוסרי הכביר”.

ג’וברטי נסה לגולל מעל האפיפיורות את האשמה, כי מסייעת היא לפירוד איטליה ולרפיונה. “הדיקטטורה של האפיפיור, כמנהיג אזרחי של איטליה וכחותך גורל אירופה כולה, היתה הכרחית – לשם תקומת אומות נוצריות שונות, ובכללן גם אומה איטלקית זו”. אמת הדבר, כי “לפעמים קראו האפיפיורים לנכרים לבוא, אולם נכרים אחרים, רעים מאלה, אִלְצוּם לכך. האפיפיורים מנעו את אחודה של איטליה תחת שבט הברברים – יען אשר רצו, כי האחוד יבוא מכוחה של איטליה עצמה. בלעדי האפיפיורים היתה איטליה זוכה באיחוד פוליטי על חשבון אחדותה המוסרית והדתית, על חשבון תרבותה”.

“שׂוּמה על איטליה לשוב לקוממיות לאומית, שאינה אפשרית בלי ברית פוליטית בין מדינותיה השונות. להגשמת איחודה זה ישנם לאיטליה, בעיקר מכוח הדת, כל התנאים הדרושים. אין לה צורך במהפכות פנימיות ועוד פחות מזה בחיקוי לזרים או בהתערבותם. טעות היא בידי החושבים, שארצנו תשוב להיות גדולה, חזקה ואדירה, כאשר היתה בימי קדם, רק עם ביטול המשטר המדיני הקיים והמרת החוקים בלבד. נסיון דברי הימים יורנו לדעת, כי לא המשטר המדיני והחוק, אלא המדות והחנוך הם הם הגורמים העיקריים בפריחת ממלכות ובחורבנן. אסונה של איטליה הוא בכשלון גאון האומה, בחבת-המולדת הרופפת, בתאות-תענוגות-ובצע נפרזה, בפריצות המדות, בשעבוד האינטילקט, בחקוי לזרים ובמצב הירוד של המדע. אם לא נגול חרפה זו מעלינו, אם לא נעקור משורש את כל החטאים האלה – נשאר לנצח תועבת המין האנושי”.

אשר למשטר המדיני באיטליה המחודשת אין לדבר על איטליה כחטיבה אחת, שהיא מן הנמנעות. “מבחינה מופשטת – תכניתם של מגיני האיחוד היא אולי יותר מושכת ומשעשעת את הדמיון. אך, ככל תכנית פוליטית, יש לה ערך מעשי רק בהתאימה לתנאי המקום והזמן, שבהם עלינו לקימה. שגעון הוא לחשוב, כי איטליה המפורדת במשך דורות רבים – תכנע ברצון לשלטון מלכות אחת”. אין מקום אלא לפידירציה של מדינות איטליה בנשיאות האפיפיור. הפידירציה “הולמת את הגאון הלאומי האיטלקי וקשורה במסורתה ההיסטורית של איטליה”.

האפיפיור כבר מלא את תפקידו במפעל האיטלקי, בתקופת ימי הבינים, ואם גם נתנַוְנה הדיקטטורה שלו ותהי לזדון, הנהו גם כיום היחידי, העלול מתוך טבע הדברים עצמם “ללקוט” את איטליה. את עיקר הכוח הצבאי צריכה להמציא פיימונט, אך גם שאר השליטים, שגורלם יחתך בברית זו שתחול ביניהם לבין האפיפיור ולבין עמם, עתידים להתכנס מסביב ל“בא כוח התבונה העליונה”. התלקטות זו תשפיע כוח ועושר, “כי כל אחד מהם יהנה מברכת העולמיות וכולם יחד יהיו מובטחים מפחד מהפכות ומאימת התערבות נכרים”. כדי לגדור גדר בפני מהפכות – חייבים השליטים לכונן מוסדות נבחרים מיעצים ולפתוח פתח מסוים לחופש הדפוס והדבור. על הכוהנים להבין לתפקידים הגדול ולהתרומם למעלה מוסרית ותרבותית, ההוגנת לתפקיד זה, במשכם את ידם מכל עסקי-חול. איטליה צריכה להוות “ברית של אריסטוקרטיוֹת, אשר בראש כל אחת מהן עומד מנהיגה, נשיא לבית-אבותיו, וכולן יחד מאוחדות בפידירציה אחת שבראשה – האב הקדוש הנבחר”. לשם השגת מטרה זו על התנועה הצבורית להסתלק משיטות קיצוניות, להתיחס ביתר סבלנות לשליטים ולבקש את קרבתם; האצילים, הכוהנים, הסופרים – כולם מצווים לשקוד על השכנת שלום בין העם והשליטים. צריך להנזר מתקוות המהפכה, כי מלבד היות המהפכה שיטה פוליטית לקויה – אין גם מי שיעשנה באיטליה. “האפּאטיה האזרחית של האיטלקים הגיעה למדרגה כזו, שאין כל מקום לקוות למדות שבגבורה וגודל רוח, שאינן מצויות ביותר גם בעמים חזקים”. אילו ירדה מלחמה לאירופה – היתה איטליה אולי מסתייעת בה, אך מלחמה כזו אינה צפויה, ואילו העם האיטלקי עצמו "הנובל, המפורד, האפּאטי אינו מוכשר למלחמה על אחריותו. שיטת מאציני “אינה הולמת את האופי האיטלקי, היא חסרת בסיס לאומי. דמיונה כמגדל פורח באויר והיא פרי תורות שאולות וחקוי הנכרים”.

איטליה, מאוחדת על ידי האפיפיור, “נשענת על אידיאה, תהיה למנוף-ארכימדס, שיש בכוחו להרים את העולם כולו ולשנות את כולו. רומא, בירתם הרליגיוזית של העמים הקתוליים, משמשת בו בזמן גם בירה תרבותית ומוסרית לאנושיות כולה”. מרומא תבוא התחדשות איטליה, ואיטליה תביא ל“אחדות אירופה ושיבתה לאיתנה”. איטליה החדשה תשוב להיות “אומה אוּניורסלית”, מנהלת האנושיות, וראשה הרוחני. ממנה תצא גם אחדות פוליטית חדשה לעולם, כי “אם אמנם מונארכיה עולמית, או ברית-לאומים דימוקרטית אינן אלא חזון-רוח, אשר ישגו בו פילוסופים יחידים, הנה לעומת זאת יש יסוד ליחל לפידירציה מוסרית ותרבותית שתכלול את כל העמים, במדת כניסתם למעגל האחוה הרוחנית, שהותוָה בנצרות”. העם האיטלקי, בהתודעו למסורתו, מסורת תרבות אוניורסלית, קוֹסמוֹפּוֹליטית, אשר שגשגה באיטליה פעמים רבות כל כך, נטול יטול על עצמו שוב את חובת ה“כהונה”. “אם יש אומה היעודה להשפיע על האנושיות כולה בשלום ובמישור – הרי זו, לאין ספק, איטליה. אך אין לאיטלקים להתגאות בכך. מי שזכה לפריוילגיה מעין זו – אין לו להתפאר בה, כי היא מעמסה ולא עטרה להתהדר בה, כי היא מעמסה ולא עטרה להתהדר בה. אין זו עשויה להשפיל עמים אחרים או להזיק להם. אדרבה: היא מביאה אך יתרון וברכה, הואיל ומצד אחד היא משַמרת לעמים את כל קניני חרותם החוקית, ומצד שני היא נותנת להם אותו סַעַד, בו תלויה הצלתם וקיומם”.

הופעת “הבכורה”, שעליו אומר הפילוסוף האיטלקי בן זמננו בַנַדֶטו קרוֹצ’י (Benedetto) כי “הנהו עדות מיוחדת במינה למתיחות הרגש הלאומי במלחמתו הנואשת נגד שעבוד מדיני וקלון מוסרי” וכי “עתה אין אנו יכולים לראותו אלא כדברי חולה מתוך קדחת” – הופעה זו היתה בשעתה מאורע חברתי חשוב; הספר עשה רושם כביר, עורר תסיסה גדולה בשדרות הדימוקרטים, הליברלים והשמרנים כאחד וגרם לספרות פּוֹלימית רחבה. בעיקר התפשט “הבכורה” בין פרחי-הכמרים, תלמידי הסימנריונים, “כלי-קודש” נמוכים ובורגנות זעירה, שקבלה חנוכה בבתי-הספר הדתיים. לפרובלמה האיטלקית, שהיתה במהותה ריווֹלוציונית, ניתן בספר זה צביון קתולי וניטל עוקצה המהפכני. אך עם ההצלחה קִדְמה את הספר גם בקורת חריפה מצד הסיעות הדימוקרטיות, ויותר נוחה – מצד הזרם המתון, שאך החל לבצבץ3. בהסתגלותו הזהירה של ג’וברטי לכוחות הקיימים בארץ ראו הדימוקרטים רפיון-רוח, רדיפת שלום משפילה, צביעות, קלריקליזם. מאציני, מתוך אמונתו באחדות איטליה, יחסו השלילי המוחלט לאפיפיורות, מיעוט אמונתו בשליטים ותקותו הגדולה ל“מעשה רב” מצד העם האיטלקי – קבע יחס שלילי קיצוני ל“הבכורה” מבלי שהרגיש כלל בצד השוה שישנו בלי ספק, למרות כל ההבדל שבהנחות היסודיות, בין “הבכורה” ותורתו הוא – הצד השוה מבחינת הבנין העולמי הכללי, ההפלגה בערכם של הגאון האיטלקי והמוסדות האיטלקיים, האידיאליזם הפילוסופי-דתי. בעיני מאציני היה ג’וברטי מיסדה העיוני של אסכולה אופורטוניסטית, המקריבה והולכת את האמת הנצחית למציאות העלובה החולפת, את העתיד – להווה, את פולחן העיקר – להנאת השעה, את האלוהים החיים – לאליל, שהוקם בכוח הזרוע, האיגואיזמוס, המורא.

בם בקרב הליברלים לא נודעה ל"הבכורה חבה כללית. הנחותיו של ג’וברטי התאימו במדה מרובה להנחות הזרם המתון, אבל גם הקרובים אליו ביותר מבין העסקנים המדיניים הראו לו על אי-ריאליות של תכניתו, על יחסו האמיתי של האפיפיור אל השליטים ואל התנועה הלאומית. מאידך גיסא, הדהים בספר זה אפילו את הליברלים העדר גמור של בקורת המשטר הקיים, על כל הכפיה והאוֹנס, האוֹבּסקוּראנטיזם והבערות שבו ועל כל נחשלותו הכלכלית, והשתיקה הגמורה על אוסטריה – האויב העיקרי של איטליה. ואמנם ג’וברטי לא נגע כלל בשאלת אפשרות שיתופה של אוסטריה בפידירציה האיטלקית (שפירושה – ביחסי הכוחות הנתונים – הכנעת הפידירציה לאוסטריה) או הרחקתה, הינו: מלחמה בה. כבלתי צודקת נראתה גם התוכחה לאינטליגנציה האיטלקית ולעם האיטלקי כולו על קהות-נפשו ורפיון-פעלו כיום, מבלי שתבוא בצדה ההסברה, שבחלקו לפחות יש לזקוף מצב זה על חשבון שלטון העריצות. בקרב אויבי הקלריקליזם שבין הליברלים נחשד הספר של ג’וברטי גם על מגמות קלריקליות, ומתוך שעבר בשתיקה על מעללי-הרשע של ממשלת האפיפיור – נחשד גם על סולידריות אתה.

ג’ברטי ענה למבקרים. בתשובותיו הוכרח לותר על אחדות מעמדותיו ב“הבכורה”, ואחדות מהן ביאר ביותר דיוק. במכתבים פרטיים הודה בגלוי-לב, כי אין הוא מאמין בכל אשר כתב, וידוע לו, שהעלה על הבד תמונה אוטופית, אלא שזאת היתה כונתו מלכתחילה. “הנני בטוח, כי גם הפידירציה וגם הארביטראז' (של האפיפיור) אינן אלא חלום, אולם החלום הזה שמש לי להשמיע בעזרתו אמתות מועילות אחדות”. את העדר הבקורת של המשטר האפיפיורי באר ג’ברטי ברצונו “להפיץ את הספר בין כמרים ונזירים, כי שמתי לי למטרה לקנות את לבם לתרבות”.

מתוך חשש החרמת הספר באה גם שתיקתו על אוסטריה, אשר המלחמה בה בשעה זו היא לדידיה – הזית-שוא. “סבורני, כי התפוררות אוסטריה ושחרור הפרוֹוינציות האיטלקיות לא יקומו אלא מכוח מלחמה אירופית”. אשר לאפיפיורות עצמה ולשלטונה החילוני חוזר ג’וברטי ומדגיש, שהוא מבקש פשרה עם האפיפיור ובתמיכתו הוא רואה את אחת הערובות העיקריות להצלחת התנועה האיטלקית. ועוד זאת: “בתנאי אירופה הנוכחים, כשבלב השליטים והעמים עוד חיה הטעות הברברית בכבושים הטריטוריאליים”, ראה ג’יבורטי כהכרח את השלטון החילוני של האפיפיור למען קיים את עמידתו הרוחנית ברשות עצמו. מאידך גיסא טען ג’וברטי, שתכניתו אינה מחייבת הגברת כוחה החיצוני של האפיפיורות. אדרבה: חולשתו היחסית של האפיפיור היא המכשירה אותו ביחוד לעמוד בראש הפידירציה, בסלקה את החששות והקנאה של השליטים, בפרט אלה של פיימונט ושל ניאפול; וכוחו7 הרוחני של האפיפיור, בהעניקו אחדות מוסרית לפידירציה, משאיר לכל בני הפידירציה את כל מלוא זכויותיהם. אגב, הסביר ג’וברטי, אין “הבכורה” מצייר תמונה אידיאלית של איטליה בעתיד הרחוק. משאלתו היתה לציין רק את “הסיכויים הקרובים”. “אינני מסופק, כי אילו יכלו האיטלקים לבחור בין איטליה של עכשיו, קרועה ומפורדת, ובין איטליה מאוחדת בנשיאות האפיפיור – היה העם בתשע עשיריותיו מצביע ללא פקפוק בעד האפשרות השניה, והיה רואה את הדבר כצעד רב קדימה בדרך לאותה האחדות הלאומית, אשר העדרה המוחלט הנהו גורם-הגורמים לכל אי-סדרינו המדיניים ומקור כל אסונותינו”. בהערכה לפידירציה כלצעד מקָרב לאיחוד – יש לראות כבר הבדל מהותי בין העמדה שתפס ג’וברטי מקץ שנה אחת להופעת “הבכורה”. לבין העמדה שבגוף “הבכורה” לתפיסת עמדה חדשה זו גרמה לאו דוקא הבקורת מצד הליברלים והדימוקרטים; יותר מזו גרמו הפנים הזעומות שבהן נתקבל “הבכורה” מצד שני, ואשר לכך לא פלל ג’וברטי.

ספר “הבכורה” היה יד-אחים שהושיטה הצבוריות האיטלקית לשליטים ובעיקר – לואטיקן, לאחר עשרים שנות התלקחויות מהפכניות ועשר שנות תעמולה שיטתית ומלחמה של “איטליה הצעירה”. ג’וברטי בפרסמו את “הבכורה”, בהשתדלו להאיר את התנועה הארה שתוכל להתקבל על לב הקתולים, בנַשְׂאוֹ את האפיפיורות, בהדגישו את נאמנותו ומסירותו לכנסיה, היה סבור, כי הישועיים (כחלוץ הכנסיה העובר לפני המחנה) יחזרו למוטב ויתמכו בליברליותו המתונה-הקתולית. אך תוחלתו נכזבה משרשה ויסודה. כרוזמיני בשעתו, שהוכרז “נגע ששי לכנסיה”4. עורר גם ג’וברטי במחנה הקתולים סערת זעם אשר לא שכחה עד אשר הוחרם הספר ונאסר לבוא בקהל. פולמוס נמרץ ביותר, בחוברות, בספרים ובחבורים רבי-כרכים, נערך כנגד הספר הזה מצד הישועיים. אכן, התנגשות זו היתה מוכרחה לבוא. בתורתו הציע ג’וברטי פירוש חדש, פרי הגיונו האישי, לקתוליות, בצמצמו בשיטה פילוסופית סגורה את כל אותן האמיתות, שהקתולי המאמין רואה בהן ענינים שלמעלה מן השכל.

ובמחנה שכנגד עמדו לעומת ג’וברטי החסידים החשדנים והקנאים ביותר. מגיני השיטה הקלריקלית במהותה, זו, המכירה כחברה מוסרית רק את הכנסיה בלבד והמפקידה אך ורק בידי האפיפיור ובידי הפמליא של הכהנות הקתולית את רשות השליטה במוחות הבריות ובמצפונם, השיטה הפוסלת את השכל האנושי ומורידה את ערך התרבות. הבן הבינו הישועיים כי מאחורי הנסיון להשלמה בין התרבות והדת, מאחורי הדרישה הצנועה לריפורמות מדיניות, מתחבא אותו ליברליזם רוחני ומדיני, שהוא הנגוד הגמור לקתוליות, לפי תפיסתם. הבן הבינו, שסבלנות ביחס לליברליזם מוכרחה לגרור אחריה – אם לאלתר ואם לאחר זמן – הוֹדאה בכל תולדותיו ומסקנותיו, ולא רק ביחס לשלטון החילוני בלבד, כי אם גם ביחס לשלטון הרוחני.

הישועים בהתוכחם עם ג’וברטי – תקפו בראש וראשונה את העיקרון הלאומי, החודר את “הבכורה”. רעיון הלאום והקוממיות הלאומית נראה להם סתמי ביותר, ארעי ובן-חלוף, משיעלה על הדעת להקריב על מזבחו מסורת בת דורות. אין זו מחובתו המוסרית של אזרח לסייע לשחרור עמו. עליו לקיים בנאמנות את כל המצוות המעשיות בחיי יום יום ובמקצוע עבודתו, ואת העסקנות המדינית הוא מצווה להניח בידי “השלטון החוקי”, וביחוד שהקוממיות הלאומית איננה כלל וכלל תנאי הכרחי להתפתחות העם, כדעת “הליברלים”. יכול שליט נכרי לשלוט בעמים שונים ולהצליח, ואם ירכו ימי שלטונו – היה יהיה לחוקי. ואם כך – הרי “הצעקה, שכל אומה צריכה להיות בת-חורין – פירושה: רצון, שהחוק יפנה מקומו למומנטים חמריים, כמו גיאוגרפיה, שפה, מסחר ועוד”. עצם המושג “אומה” – ארעי ובן-חלוף הוא. “מי איננו רואה – כתב ישועי אחד, טנארלי (Tanarelli) – שהאומות כיום שונות בהחלט ממה שהיו לפנים? מי יערב לנו, כי בעוד מאה שנים לא יחול בנידון זה שוב שנוי עצום? עתה מרבים לדבר על הגבולות הטבעיים, ואולם הארץ לעולם עומדת, והגבולות הטבעיים הללו כמה פעמים כבר נשתנו. ומי יגיד לי מראש מה הם השנויים אשר יחוללו בעוד מאה שנה הלוקומוטיוים והטלגרף, האגודות והחרות המדינית?”

“לגבי המאמינים – כתב ישועי אחד, פיליקו (Pelicco) – יש למלה “נכרי” טעם שונה מזה, שטועם בו האיגואיזם הלאומי; כל הקתולים שייכים לאגודה קוסמופוליטית, אשר מנהיג יחיד לה:: האפיפיור. בכוח הקתוליות מתרוממת האישיות לספירה אוניורסלית נעלה יותר”. הנצרות בכללה והאורדן הישועי בפרט נושאים תוכחתם ותורתם לכל איש, באין הבדל מולדת ולאום, ובזה הם נלחמים בכל מחיצה לאומית. האורדנים הדתיים, אשר ה“ליברלים” מנַדִים אתם, הם להקות אנשים, שחונכו על אידיאה של יקום ומרכז-היקום, ושקדשו את עצמם לָפוּץ על פני כל הארץ ולהורות את אחדות האחוה הנוצרית, מבלי כל התקשרות מיוחדה, בין לאומית ובין לא-לאומית, למקום מסוים. אחדים מהישועיים הורו בהתגלות-לב, שברית כרותה בין האורדן ואוסטריה ולמדו זכות על ברית זו, בהיותה “מסייעת לקרב את העמים למנהיגם האחד”.

לא בפחות איבה התיחסו הישועיים לנסיונותיו של ג’וברטי להפוך את הקתוליות למכשיר לתרבות. “נסיונות כאלה משפילים את כבוד הקתוליות”, כי אין להשתמש במופלא לשם השגת טובה שהיא בגבולות הטבע". “הליברלים – כתב באירוניה ישועי אחד, קורצ’י (Curci) – דורשים פרלמנט בשם האוֹנגליון, פידירציה איטלקית – בשם האפיפיור, גרוש הגרמנים5 מלומברדיה ווינטיו – בשם מוסר-הנצרות. כללו של דבר: הם היו רוצים לחולל בשם רעיונות הדת – אותן התמורות, או בדברים ברורים: אותן המהפכות, שהיו נעשות בזמנים אחרים בכוח אספסוף שכור ומזוין”. הישועיים בטחו בבכֵנוּת השקפותיו הדתיות של ג’וברטי, והזהירו עליהם את הקתולים הכשרים, בצירם בצבעים קודרים את איטליה כבושה בידי “מינים ורדיקלים לוהטים”. ואשר לתקונים בכנסיה – על אחת כמה וכמה שאין להעלות דבר זה על הדעת. בכנסיה אין כלום לשנות, כי מאלוהים מוצאה, ועצם המחשבה על היותה זקוקה לריפורמה – פוגמת במקורה האלוהי. הכנסיה קודש היא ומקודשת ואין תפקידה להרביץ השכלה ודעת, כרצון ג’וברטי. תעודתה ומטרתה: ריחום הבריות, כפרת עוונם, שמירת סוד הגילוי האלוהי הנצחי, הצלת הנפשות, ולא דאגה לצרכי-החומר. לא בכתבי הקודש ולא בפרקי אבות הכנסיה לא נתפרשה הדת כשם נרדף לתרבות.

היחס שקבעה הכנסיה אל “הבכורה” הכריח את ג’וברטי להואש מתקותו למצוא בישועיים “קוראים נבונים” ובתשובותיו לבקורת6 הוא מ פרש את דעותיו ביתר בהירות והתגלות-לב מאשר ב“הבכורה”. חבוריו אלו מכוונים נגד הישועיים; ב“ישועיות” ראה ג’וברטי את הקתוליות המוגבלת, המפריע לתקומתה המוסרית והפוליטית של איטליה. קתוליות זו אויבת את הדעת והתרבות, תעודותיה הלאומיות של הכנסיה נתחלפו לה בתעודה הפעוטה של הָעֶצֶר החילוני; ישועיות זו, בהטילה על הבריות גזירת קיום חוקי הכנסיה ללא הבחנה ובקורת, הורסת את האישיות ועומדת כצר לאותה עבודה חנוכית, שאיטליה זקוקה לה. הקתוליות הנאמנה, בעלת התעודה העולמית הכוללת בקרבה את כל התרבות האנושית, המִזְדֶּהָה עם תרבות זו, והיא היא עצם התרבות – הנה ההפך הגמור לישועיות המוגבלת, הכתתית ה“חילונית”.

על הקתוליות להיות מחדש, כאשר היתה בימי קדם, היה ופעילה, קרובה לארץ ולצרכיה. היא צריכה להיות הכלי המקיים צדק בעולם, ושם זה לא יִנְאֶה לה כל עוד היא “מונעת להם מרעב, השכלה מִבּוּר, עזרה מחלש, מגן מעשוק, אושר מרוב האוכלוסין, מולדת וחרות – מכולם”. הכנסיה לא תוכל לתמוך יתדותיה במאמר: “מלכותי אינה מעולם זה”, כי מלכות השמים מתפתחת והולכת ומתרחבת קמעה קמעה על פני האדמה, והיא עוברת מדרגות ושלבים שונים, עד שתגיע למעלת חיי שמים בתכלית השלמות“. הנימוק בדבר הקוסמופוליטיות של הכנסיה הקתולית אינו יכול לשמש טעם להסתלקות ממילוי החובות האזרחיים, כי הקוסמופוליטיות איננה שוללת מולדת, כי אם מחייבת אותה, לבל תיהפך להפשטה ריקה מכל תוכן. “רק קוסמופוליטיות פסולה וכוזבת מוַתרת על רעיון לאומי ותרבות לאומית”. ביחוד התקיף ג’וברטי את המתימרים בשם קוסמופוליטיות, הנושאים על לשונם אהבה לכל האנושיות, ולמעשה הם משועבדים לתרבות לאומית מסוימת דוקא, אך לא לאיטלקית, כי אם לאנגלית או לצרפתית. בו בזמן לא פסק ג’וברטי ממלחמתו גם ב”פטריוטים עובדי אלילים", הטועים טעות הפוכה מזו, בהפרידם את הענין האינדיוידואלי והמוחש, היינו: המולדת, מהענין הכללי והמופשט, הינו: האנושיות. המושג הנוצרי “קרוב” ממזג את שני אלה יחד, ולכן האידיאה הנוצרית מביעה את הקוסמופליטיות האמתית, הנצרות היא לאומית ואוניורסלית כאחת, כמו שהיתה גם היהדות אשר בגבולות מולדתה הצרים קם והתפתח הרעיון שכבש את כל המין האנושי.

אם חיי הקתוליות אינם יכולים להיות קרועים מעל חיי העולם הקתולי, אם אין להפריד בין קתולי מאמין לבין אזרח – הרי שגם האפיפיור צריך לסַמֵל את כל מדרגות ההתפתחות התרבותית. עכשיו הגיעה שעתו להיות לאזרח. ג’וברטי עודנו שוקל וטורה, כמקודם, בענין השלטון החילוני בזהירות יתרה, אך הוא מעיז כבר להגיד, שיתכן גם לותר עליו. “טעות בידי השליטים, כי השלטון החילוני חשוב לואטיקן כשלטון הרוחני. השלטון החילוני אינו אלא תכונתו הארעית, ויש אשר יהיה נחוץ לעתים לשם שמירת השלטון הרוחני. יד ההשגחה, שהעניקה לכנסיה שלטון חילוני, כדי להבטיח את קוממיותה הרוחנית, קיים תקימנו לכנסיה כל עוד אין להבטיח בדרך אחרת את אי-תליותה”. כך אמר ג’וברטי ב“ישועי בן-הזמן”, ואילו ב“אפולוגיה” השמיע כבר, שאם בדורות הקודמים היה הָעֶצֶר החילוני דרוש לכנסיה – הרי כיום “צורך זה חשוב פחות מצורך שלא לתת את הכנסיה והאפיפיור ללעג ושלא להשניאם על הבריות. אילו היה עלי לבחור בין כנסיה בעלת שלטון אך מחוסרת יחס של אהבה וכבוד, לבין כנסיה המשוללת כל טוב המרי, אך מכובדת ואהובה על כל העמים – לא הייתי מפקפק אף רגע; ומובטחני שכמוני היה עושה כל קתולי כשר”. נחוץ, כי הכנסיה תחל מיד בתקונים יסודיים במשטר הפנימי שלה, תקונים שתפקידם לקרבה אל העם, ולשם כך הם צריכים להיות מושלמים בהקמת מוסדות נבחרים.

לכשיתמזגו בתנועה האיטלקית התרבות והכנסיה, הפילוסופיה והדת, התנועה הלאומית הליברלית והאפיפיורות – אז תהיה אחדות איטליה לא רק עובדה פוליטית גרידא, כי אם גם “מאורע דתי אירופי”, “מהפכה רעיונית”. בעזרתה תבוא לקצה אותה דממת “הפסקה תרבותית אזרחית”. אשר הקפיאה, החל מן המאה השש-עשרה, את הכנסיה, והקתוליות תשוב להיות דינמית, תכרות ברית עם העם ועם הלאום, ­– ועובדה זו תְשַוֶה חשיבות עולמית למהפכה האיטלקית. מה שבקש מאציני בחורבן האפיפיורות – בקש ג’ברטי בהתחדשותה.

הפולמוס של ג’וברטי עם הישועיים קֵרב אליו את רוב הליברלים ובמקצת גם את הדימוקרטים, ובמחציתן השניה של שנות הארבעים היה ל“ראש האסכולה”. אך התפתחות רעיונותיו לא נחתמה ב“הבכורה” וב“אפולוגית הישועי”. עוד יחולו בה שנויים וחידושים מפאת המאורעות של שנות 1846–1849.


  1. על שם סיעת הגולפים בימי הבינים, אשר עמדו לימין האפיפיור, בניגוד לסיעת הגיבילינים, תומכי הקיסר.  ↩

  2. ג'וברטי פרסם למעלה מ 10 ספרים. החשובים בהם: “על הבכורה המוסרית והתרבותית של האיטלקים”, שלושה כרכים. 1843; “על ההתחדשות התרבותית של איטליה”. שלושה כרכים, 1851.  ↩

  3. על הזרם המתון ראה להלן.  ↩

  4. על שם ספרו “חמשת נגעי הכנסיה”. ראה לעיל.  ↩

  5. ספרי תקופת האיחוד באמרם “גרמנים” (או “קרואטים”) התכונו לאוסטרים.  ↩

  6. “פרולגומנים להבכורה”1845, “ישועי – בן הזמן” 1846, “אפולוניה של ישועי בן הזמן” 1847.  ↩

משה בילינסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של משה בילינסון
יצירה בהפתעה
רקע

[הֲתֵשֵׁב לָךְ]

מאת שמואל הנגיד (שירה)

הֲתֵשֵׁב לָךְ בְּבֵיתָךְ עַד פְּקֻדָּה

בְּמַסָּע יַעֲשֶׂה מַשְׁכִּיל עֲבֹדָה

וְקַיִץ יַעֲטֶה שֵׁשׁ עַל פְּנִימָה

וְנוּמָה תַעֲדֶה גּוּפָה כְבֵדָה. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.