מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

האריה הלבן

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַאַרְיֵה הַלָּבָן / חיים נחמן ביאליק

א

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים מִסְפָּר, אַחֲרֵי הִכָּבֵשׁ הַנֶּשֶׁר הַלָּבָן בְּיַד שְׁלֹמֹה, וַיֵּצֵא הַמֶּלֶך שְׁלֹמֹה, וְחֶבֶל שָׂרָיו עִמּוֹ, לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, הַמֶּלֶך רוֹכֵב כְּמִשְׁפָּטוֹ עַל סוּסוֹ הַלָּבָן, וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע שַׂר צְבָאוֹ רוֹכֵב עַל סוּסוֹ גַּם הוּא מִימִין הַמֶּלֶך, וְכָל-יֶתֶר שָׂרֵי הַצָּבָא רוֹכְבִים אַחֲרֵיהֶם. וַיִּקֶר מִקְרֵהֶם לַעֲבֹר עַל פְּנֵי אָחוּ, מְקוֹם מִרְעֶה לַבְּהֵמָה, וַחֲמוֹרִים רוֹעִים בָּאָחוּ. הַמֶּלֶך וַעֲדָתוֹ עִם הָאָחוּ, וַחֲמוֹר אֶחָד, מִן הַמְלַחֲכִים שָׁם, הֵטִיל גְּלָלִים לְתֻמּוֹ. וַיַּרְא זֹאת רֵעֵהוּ הַקָּרוֹב אֵלָיו, וַיִּרְגַּז תַּחְתָּיו, וּבְרָקְעוֹ בְרֶגֶל-חֵמָה נָהַק נַהֲקַת עֶבְרָה וַחֲרוֹן אַף וַיַּרְעֵם בְּקוֹל כַּשׁוֹפָר תַּחְתָּיו לֵאמֹר:

“אִי שְׁפַל חֲמוֹרִים! אִי-אִי נִקְלֶה וְנֶאֱלָח! אֵיכָה לֹא יָרֵאתָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְעֵינֵי הַמֶּלֶך ושָׂרָיו! הֲטֶרֶם תֵּדַע, הַמְזֻהָם, כִּי יָצָא דָבָר לְהַמְלִיךְ אֶת-שְׁלֹמֹה בֶּן-דָּוִד עַל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ וּלְתִתּוֹ מוֹשֵׁל גַּם עַל בֶּהֱמַת הַשָּׂדֶה וְחַיַּת הַיַּעַר. וְעַתָּה כִרְאוֹת הַמֶּלֶך אֶת-אֲשֶׁר שִׁקַּצְתָּ עֲשׂוֹת לְעֵינָיו וְשִׁחֵת לְכָל- הַחֲמוֹרִים בִּגְלָלֶךָ. אִי, עוֹכֵר עַמּוֹ! אִי, אִי, אֱוִיל בַּבְּהֵמָה! אֵיכָה הִבְאַשִׁתָּנוּ! אָנָה נוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ?”

וְאוּלָם הַחֲמוֹר הַמְגֻדָּף לֹא נָתַן בֶּעָפָר פִּיו גַּם הוּא, וּבַהֲרִימוֹ רֹאשׁוֹ מִלַּחֵךְ מָחָה תְחִלָה בִלְשׁוֹנוֹ אֶת-שְׂפָתָיו אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וְאַחַר נָהַק פִּתְאֹם נְהָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, נִהֲקַת חָמָס וְעֶלְבּוֹן כָּבֵד, וַיְהִי כְּמֵשִׁיב עַל גְּדוּפָה לֵאמֹר:

“יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שֶׁקֶר וָכָסֶל! לֹא אֲנִי, כִּי אִם אַתָּה הָאֱוִיל! פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר! מִי שָׁמַע אוֹ מִי רָאָה כָזֹאת כִּי מָשֹׁל יִמְשֹׁל עַל עַם אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִקִּרְבּוֹ יָצָא וַאֲשֶׁר אֶת-שְׂפַת עֲבָדָיו לֹא יִשְׁמַע וְאֶת-צָרְכֵיהֶם לֹא יֵדַע? הָיֹה לֹא תִהְיֶה! וְעוֹד גַּם זֹאת: הֲיִמְשֹׁל חַלָש עַל הַתָּקִּיף מִמֶּנּוּ? וּמִי לֹא יֵדַע כִּי חַלָש הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה וּמִן הַחַיָּה. הָבָה יִבָּחֵן-נָא! יֵצֵא נָא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר אָמַרְתָּ וְיִתְרָאֶה פָּנִים אֶת-מַלְכֵּנוּ הָאֲרִי! גַּם אֶל מַרְאָיו יֻטַּל! עַד יִרְכְּתֵי אֲרָרָט יָנוּס מִשַׁאֲגָתוֹ!”

וַיִּצְחַק הַמֶּלֶך כְּשָׁמְעוֹ אֶת-רִיב הַחֲמוֹרִים וְנַהֲקָתָם, וַיְצַו וַיַּגִישׁוּ אֵלָיו אֶת-שְׁנֵי בַּעֲלֵי-הַדְּבָרִים וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶך:

“אֶת-הִתְוַכַּחֲכֶם וְרִיבוֹת פִּיכֶם שָׁמַעְתִּי, וְעַתָּה דְעוּ לָכֶם, וְיֵּדְעוּ נָא כָל-הַחֲמוֹרִים וְכָל-הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה כֻלָּם, כִּי אָכֵן אֶמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, כִּי הֱרִימַנִי אֱלֹהִים עַל כָּל-מַלְכֵי אֶרֶץ ְוִכי הִמְשִׁילָנִי גַם עַל כָּל-הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל-הַחַיָּה. וְאוּלָם גם דִּבְרֵי הַחֲמוֹר, אֲשֶׁר לִבּוֹ יְמָאֵן לְהַאֲמִין בּדָּבָר, לֹא רֵיקִים הֵם כֻּלָּם מִנְּכוֹחָה. הַמֶּלֶך אֲשֶׁר אֶת-נֶפֶשׁ עֲבָדָיו לא יֵּדַע ואל צָרְכֵיהֶם וּמַחְסוֹרֵיהֶם לֹא יַשְׂכִּיל – הוּא לֹא יִצְלַח לִמְלוּכָה; וְהוּא אֲשֶׁר הוֹרֵיתִי בְסֵפֶר מְשָׁלַי: ‘יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ’. אֶפֶס בְּאַחַת שָׁגָה הַחֲמוֹר הַזֶּה, בְּדַמוֹתוֹ כִּי שְׂאֵת הָאֲרִי תְבַעֲתֵנִי וְכִי אֶחֱרַד מִ וֹ. עוֹד מְעַט וִידַעְתֶּם כֻּלְּכֶם כִּי לֹא כֵן הַדָּבָר; וְנַהֲפוֹך הוּא, כִּי גַם הָעַז בִּבְנֵי שַׁחַץ יֵחַת מִפְּנֵי שְׁמִי, וְהָאַדִּיר בִּפְרִיצֵי חַיּוֹת כִּטְלֵה-חָלָב יֵעָנֶה מִפָּנַי. אַךְ אֶשְׁרֹק לָאֲרִי, וְחָרַד אֵלַי כְּצִפּוֹר מִמְּעוֹנָתוֹ וְרָבַץ לְפָנַי בִּדְמָמָה, וְרָכַבְתִּי עָלָיו כְּרָכְבִי עַל הַסּוּס הַלָּבָן הַזֶּה אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. וְאַתָּה הַחֲמוֹר, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתָּ בְּמַלְכוּתִי, הָלוֹך תֵּלֵךְ בְּמִצְוַת פִּי מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר וּבָאתָ עַד מְעוֹנוֹת אַדִּירֵי הָאֲרָיוֹת, וְהֵבֵאתָ אֵלַי אֶת-הָעַז וְהַנּוֹרָא בְכָל-הַרְרֵי-טֶרֶף, אֶת-מֶלֶך מַלְכֵי הָאֲרָיוֹת – אֶת-הָאַרְיֵה הַלָּבָן. רְאֵה שְׁלַחְתִּיךָ, וְעַתָּה קוּמָה וּלְכָה כְרֶגַע, וְהָיָה הַדָּבָר לְךָ לְעֹנֶשׁ וּלְאַחֶיךָ כָּמוֹךָ לְמוּסַר הַשְׂכֵּל.”

כִּשְׁמֹע הַחֲמוֹר את-אֲשֶׁר נִגְזַר עָלָיו, וַתִּפֹּל חֲרָדָה בְעַצְמוֹתָיו וַתְּפַרְפֵרֵהוּ כֻלּוֹ, מֵחֻדֵּי אָזְנָיו וְעַד קְצֵה זְנָבוֹ. וַיִּרְעַד כְּעָלֶה נִדָּף, וַיִּנְהַק נַהֲקַת פְּחָדִים וְתַאֲנִיָּה, נַהֲקַת מוּבָל לַטֶּבַח. וַיְנַחֲמֵהוּ הַמֶּלֶך וַיֹּאמַר:

“לֵךְ לָבֶטַח דַּרְכְּךָ, וְאַל תִּירָא, כִּי עַל כֵּן הוֹלֵךְ אַתָּה בִדְבַר הַמֶּלֶך. וְזֶה לְךָ הָאוֹת: אִגֶּרֶת קְטַנָּה, שְׁלוּחָה אֶל הָאֲרִי, אֲשֶׁר אֶקְשְרֶנָּה בְצַוָּארְךָ, וְהָיְתָה לְךָ לְמָגֵן וּלְמַחֲסֶה מִכָּל-פֶּגַע רָע. לֹא תִגַּע בְּךָ יָד וְלֹא תִפְגָּעֲךָ שֵׁן וְצִפֹּרֶן. אֶת-הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת תָּבִיא אֶל הָאַרְיֵה הַלָּבָן, וְְהָיָה אַךְ יִרְאֶנָּה וְנִכְנַע כְּרֶגַע, וּבָא וְהִתְיַצֵּב לְפָנַי כְּעֶבֶד לִפְנֵי אֲדוֹנָיו. צֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ לְשָׁלוֹם!”

וַיַּהֲפוֹך הַחֲמוֹר וִיֵּצֵא לָלֶכֶת בִּדְבַר הַמֶּלֶך מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר, הָאִגֶּרֶת הַקְְּטַנָּה בְצַוָּארוֹ וְחֶרְדַּת מָוֶת בְּעַצְמוֹתָיו.

ב

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, כִּמְלֹאת יֶרַח יָמִים לְצֵאת הַחֲמוֹר, וּשְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כִסֵּא הַשֵּן, בַּחֲצַר הֵיכָלוֹ וְשָׂרֵי הָחַיִל עוֹמְדִים עַל הַמֶּלֶך כְּמִשְׁפָּטָם. וְהִנֵּה שְׁאָגָה גְדוֹלָה, שַאֲגַת אֲרִי, נָפְלָה פִתְאֹם, וַיְהִי כָּל- הַמָּקוֹם וְּסִבִיבוֹתָיו לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים. וּבְטֶרֶם יֵדַע אִישׁ מָה וּמֵאַיִן – וְהִנֵּה שְׁאָגָה שְׁנִיָּה בָאָה, וְהִיא אַדִּירָה כְּשִׁבְעַת רַעֲמֵי אֱלֹהִים יַחַד, וַיִּפְּלוּ רַבִּים מן הַשּׂרִים אַרְצָה. וּבְטֶרֶם תָּשׁוּב רוּחַ הַנִּבְהָלִים אֲלֵיהֶם, וְהִנֵּה נִרְאָה מִמֶּרְחָק לֹא רַב אַרְיֵה גָדוֹל וְאָיֹם שׁוֹטֵף כִּסְעָרָה בִּמְרוּצָתוֹ, כֻּלוֹ לָבָן כַּשֶּלֶג, רַעְמָתוֹ ַיַער, ְזנָבוֹ אֶרֶז, עֵינָיו לַפִּידִים, וְהוּא הוֹלֵך וְָקֵרב מֵרֶגַע לְרֶגַע. אָז יִשְׁאַג הָאַרְיֵה בַשּׁלִישִׁית, וַיְהִי כִּמְבֵשֵׂר בֹּאוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶך, וַיִּפְּלוּ אַרְצָה גַּם הַגּבּוֹרִים וְעַזֵי הַלֵּב בְּשָׂרֵי הָחַיִל, כִּמְעַט לֹא נוֹתְרָה בָהֶם נְשָׁמָה. הָאֲרִי אַךְ הִקְרִיב לָבוֹא, עוֹד כִּצְעָדִים מִסְפָּר בֵּינוֹ וּבֵין הַכִּסֵּא – וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִמְּרוֹם שִׁבְתּוֹ נָתֵן בּוֹ עֵינָיו, עֵינֵי נָגִיד וּמְצַוֶּה, וַיְגָרֶם אֶת –שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לִרְסִיסִים. כְּרֶגַע שָׁקְטָה סַעֲרַת רוּחַ הָאֲרִי, וְגַם נָסוֹג מְעַט מְעַט אֲחוֹרַנִּית כְּנִבְעָת, ופִתְאֹם כָּרַע עַל בִּרְכָּיו ויַּפֹּל אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶך.

וְהַשּׂרִים הִתְאוֹשְׁשׁו מְעַט וּבְהִתְנַעֲרָם אֶחָד אֶחָד מֵעָפָר נָטוּ בְפַחַד וּבִרְעָדָה הַצִּדָּה, אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה, לְפַנוֹת דֶּרֶך וְלָתֵת יָדַיַם לָאֲרִי. אָז יִזְחַל הָאֲרִי עַל בִּטְנוֹ בֵּינֵיהֶם, זָחֹל וְהִתְקָרֵב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, והַחֲמוֹר נוֹשֵׂא הָאִגֶּרֶת נִגְרָר אַחֲרָיו וְשִׁנָּיו צוֹלְלוֹת בְּפִיו. וַיַּתֵּר הַמֶּלֶךְ אֶת-הָאִגֶּרֶת מֵעַל צַוַאר הַחֲמוֹר וַיְשַׁלְחֵהוּ לַחָפְשִׁי, לִרְעוֹת בְּאָחוּ כְּכָל-אַוַת נַפְשׁוֹ,וְאֶל הַנִִּצָּבִים עָלָיו אָמָר:

“נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶך, מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ.”

וַיְצַו לָתֵת אֹכֶל לָאֲרִי, וְשָׁכְכָה סַעֲרַת רוּחוֹ כֻּלָּהּ. אַחֲרֵי-כֵן לָקַח הַמֶּלֶךְ אִתּוֹ מְעַט צֵידָה, מְלֹא צִקְלוֹנוֹ הַקָּטֹן אֲשֶר עָשָׂה לוֹ, וּבְשׂוּמוֹ רֶסֶן בְּפִי הָאֲרִי עָלָה וַיִּרְכַּב עָלָיו וַיִּסְעָרֵהוּ מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר.

וּבַיוֹם הַשְּׁלִישִׁי שָׁב הַמֶּלֶךְ עַל הָאֲרִי אל הֵיכָלוֹ, וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-הָאֲרִי לָבֹא לְפָנָיו אַחַת בְּחֹדֶשׁ, וַיַּעַשׂ הָאֲרִי כֵּן; וּבָא הָאֲרִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לַמּוֹעֵד, אַחַת בְּחֹדֶשׁ, וְרָכַב עָלָיו הַמֶּלֶך אֶל כָּל אֲשֶר יְהִי רוּחוֹ לִרְכֹּב. וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶך מוֹעֵד לַנֶּשֶׁר הַלָּבָן וְלָאֲרִי הַלָּבָן, חֲצִי חֹדֶשׁ חֲצִי חֹדֶשׁ לָאֶחָד, וּבָאוּ וְעָמְדוּ לְפָנָיו אִישׁ בְּיוֹמוֹ וּבְמוֹעֲדוֹ אַחַת לִשְׁבוּעַיִם חֲלִיפוֹת, וְהָיוּ לְמֶרְכַּב הַמֶּלֶך וּנְשָׂאוּהוּ אֶל אֲשֶׁר יֹאמַר.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת תַּדְמוֹר עִיר הַפְּלָאוֹת, וּבָא לִפְקֹד אֶת-הָעִיר פַּעֲמַיִם בְּחֹדֶשׁ; פַּעַם יִרְכַּב אֶל הַנֶּשֶׁר וְדָאָה אֶל הָעִיר בְּיוֹם אֶחָד וּפַעַם יָשִׂים רְכוּבוֹ אֶת-הָאֲרִי – וְהִגִּיעַ אֶל הָעִיר לְמִקְצֵה יָמִים שְׁלֹשָׁה. כָּכָה יַעֲשֶׂה שְׁלֹמֹה כָּל-הַיָּמִים.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

מספּורי יוחנן המלמד

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

ה. העונש

אמר יוחנן המלמד:

יצר הקדוש-ברוך-הוא את עולמו בחכמה, יצר לכל בריה ובריה בפני עצמה צורה מיוחדת.

אין לך שני אילנות שוים, שני עלים שוים, ועל אחת כמה וכמה – שני בני-אדם שוים זה לזה.

ואם יקרה ששני אחים דומים זה לזה בחיצוניותם, שונים הם כרחוק מזרח ממערב בפנימיותם, בתוכם.

אדם ודעותיו, אדם ודרכו; אין שתי נשמות דומות זו לזו.

ומחויב כל איש מישׂראל לשמור את פרצוף-הפנים שלו, שלא לנטות כמלוא-השׂערה לימין או לשׂמאל מן הקו הישר, שהתוָה לו האלהים מערשׂ ילדותו עד קברו.

ומידה מגונה היא להתחפשׂ לאחר, לפשוט צורה וללבוש אחרת – ועונשה בצדה…

אם אדם מישׂראל מתדמה בחיצוניותו, לשם ממון או לשם כבוד, לאינו-ישׂראל, סופו שהוא בעצמו, ואם זכות אבותיו תעמוד לו, בנו או בן-בנו, יצאו בדרך לא ישובו עוד, יצאו לרעות בשׂדה אחר…

והמחזר על הפתחים, המבקש לעורר רחמים, ומתחפשׂ לבעל מום, לגבּן, לפיסח או לעיור, סופו, ככתוב בספרים הקדושים, שלא יפּטר מן העולם עד שיעשׂה פּיסח, גבּן או עיור, עד שידבק בו אותו המום. מעצמו מובן, אם לא עבר האיש עבירה חמורה מזה והתחייב מיתה, ונפרד מן העולם קודם זמנו…

ומה דינו של המתחפשׂ לגדול הימנו? לירא-שמים, לצדיק מפורסם, לחכם?

קבלה היא בּידי: צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו…

כי אדם אין צדיק בארץ, וגומר. הן אף במלאכיו ישׂים תָהֳלה, ויסורים ממרקים את החטא, ואם חיקה איש את רעהו, מושך הוא על עצמו את יסוריו וניקה המחוקה…

ועל אותו זה רוצה אני לספר לכם מעשׂה.

מעשׂה בשני אחים.

ורקה המעשׂה במדינת פולין, בשנים קדמוניות, כשהמדינה עמדה על תלה, והממשלה היתה בידי האצילים, השׂררות, ואיש מהם כל הישר בעיניו יעשׂה.

ואותם האחים, בני אב אחד ואם אחת, תאומים היו, והיו דומים זה לזה בחיצוניותם כשני רסיסי מים…

אבל מעץ אחד עושׂים קרדום לחפור בו ועץ-חיים לתורה…

והאחד – בעל המחבר “שער הברזל”, וכשמו כן הוא. יהודי חזר מצור, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ועליו נאמר: “עץ שתול על פלגי מים”, ואין מים אלא תורה, ושרשיו, מצווֹת ומעשׂים טובים, מרובים על ענפיו… וישב על כס מדין בעיר ואם בישׂראל, והרביץ תורה ברבים בישיבתו הגדולה…

ואח לו – ממש ההיפך ממנו…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.