מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הַאַרְיֵה הַלָּבָן

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים מִסְפָּר, אַחֲרֵי הִכָּבֵשׁ הַנֶּשֶׁר הַלָּבָן בְּיַד שְׁלֹמֹה, וַיֵּצֵא הַמֶּלֶך שְׁלֹמֹה, וְחֶבֶל שָׂרָיו עִמּוֹ, לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, הַמֶּלֶך רוֹכֵב כְּמִשְׁפָּטוֹ עַל סוּסוֹ הַלָּבָן, וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע שַׂר צְבָאוֹ רוֹכֵב עַל סוּסוֹ גַּם הוּא מִימִין הַמֶּלֶך, וְכָל-יֶתֶר שָׂרֵי הַצָּבָא רוֹכְבִים אַחֲרֵיהֶם. וַיִּקֶר מִקְרֵהֶם לַעֲבֹר עַל פְּנֵי אָחוּ, מְקוֹם מִרְעֶה לַבְּהֵמָה, וַחֲמוֹרִים רוֹעִים בָּאָחוּ. הַמֶּלֶך וַעֲדָתוֹ עִם הָאָחוּ, וַחֲמוֹר אֶחָד, מִן הַמְלַחֲכִים שָׁם, הֵטִיל גְּלָלִים לְתֻמּוֹ. וַיַּרְא זֹאת רֵעֵהוּ הַקָּרוֹב אֵלָיו, וַיִּרְגַּז תַּחְתָּיו, וּבְרָקְעוֹ בְרֶגֶל-חֵמָה נָהַק נַהֲקַת עֶבְרָה וַחֲרוֹן אַף וַיַּרְעֵם בְּקוֹל כַּשׁוֹפָר תַּחְתָּיו לֵאמֹר:

“אִי שְׁפַל חֲמוֹרִים! אִי-אִי נִקְלֶה וְנֶאֱלָח! אֵיכָה לֹא יָרֵאתָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְעֵינֵי הַמֶּלֶך ושָׂרָיו! הֲטֶרֶם תֵּדַע, הַמְזֻהָם, כִּי יָצָא דָבָר לְהַמְלִיךְ אֶת-שְׁלֹמֹה בֶּן-דָּוִד עַל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ וּלְתִתּוֹ מוֹשֵׁל גַּם עַל בֶּהֱמַת הַשָּׂדֶה וְחַיַּת הַיַּעַר. וְעַתָּה כִרְאוֹת הַמֶּלֶך אֶת-אֲשֶׁר שִׁקַּצְתָּ עֲשׂוֹת לְעֵינָיו וְשִׁחֵת לְכָל- הַחֲמוֹרִים בִּגְלָלֶךָ. אִי, עוֹכֵר עַמּוֹ! אִי, אִי, אֱוִיל בַּבְּהֵמָה! אֵיכָה הִבְאַשִׁתָּנוּ! אָנָה נוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ?”

וְאוּלָם הַחֲמוֹר הַמְגֻדָּף לֹא נָתַן בֶּעָפָר פִּיו גַּם הוּא, וּבַהֲרִימוֹ רֹאשׁוֹ מִלַּחֵךְ מָחָה תְחִלָה בִלְשׁוֹנוֹ אֶת-שְׂפָתָיו אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וְאַחַר נָהַק פִּתְאֹם נְהָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, נִהֲקַת חָמָס וְעֶלְבּוֹן כָּבֵד, וַיְהִי כְּמֵשִׁיב עַל גְּדוּפָה לֵאמֹר:

“יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שֶׁקֶר וָכָסֶל! לֹא אֲנִי, כִּי אִם אַתָּה הָאֱוִיל! פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר! מִי שָׁמַע אוֹ מִי רָאָה כָזֹאת כִּי מָשֹׁל יִמְשֹׁל עַל עַם אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִקִּרְבּוֹ יָצָא וַאֲשֶׁר אֶת-שְׂפַת עֲבָדָיו לֹא יִשְׁמַע וְאֶת-צָרְכֵיהֶם לֹא יֵדַע? הָיֹה לֹא תִהְיֶה! וְעוֹד גַּם זֹאת: הֲיִמְשֹׁל חַלָש עַל הַתָּקִּיף מִמֶּנּוּ? וּמִי לֹא יֵדַע כִּי חַלָש הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה וּמִן הַחַיָּה. הָבָה יִבָּחֵן-נָא! יֵצֵא נָא הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר אָמַרְתָּ וְיִתְרָאֶה פָּנִים אֶת-מַלְכֵּנוּ הָאֲרִי! גַּם אֶל מַרְאָיו יֻטַּל! עַד יִרְכְּתֵי אֲרָרָט יָנוּס מִשַׁאֲגָתוֹ!”

וַיִּצְחַק הַמֶּלֶך כְּשָׁמְעוֹ אֶת-רִיב הַחֲמוֹרִים וְנַהֲקָתָם, וַיְצַו וַיַּגִישׁוּ אֵלָיו אֶת-שְׁנֵי בַּעֲלֵי-הַדְּבָרִים וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶך:

“אֶת-הִתְוַכַּחֲכֶם וְרִיבוֹת פִּיכֶם שָׁמַעְתִּי, וְעַתָּה דְעוּ לָכֶם, וְיֵּדְעוּ נָא כָל-הַחֲמוֹרִים וְכָל-הַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה כֻלָּם, כִּי אָכֵן אֶמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, כִּי הֱרִימַנִי אֱלֹהִים עַל כָּל-מַלְכֵי אֶרֶץ ְוִכי הִמְשִׁילָנִי גַם עַל כָּל-הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל-הַחַיָּה. וְאוּלָם גם דִּבְרֵי הַחֲמוֹר, אֲשֶׁר לִבּוֹ יְמָאֵן לְהַאֲמִין בּדָּבָר, לֹא רֵיקִים הֵם כֻּלָּם מִנְּכוֹחָה. הַמֶּלֶך אֲשֶׁר אֶת-נֶפֶשׁ עֲבָדָיו לא יֵּדַע ואל צָרְכֵיהֶם וּמַחְסוֹרֵיהֶם לֹא יַשְׂכִּיל – הוּא לֹא יִצְלַח לִמְלוּכָה; וְהוּא אֲשֶׁר הוֹרֵיתִי בְסֵפֶר מְשָׁלַי: ‘יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ’. אֶפֶס בְּאַחַת שָׁגָה הַחֲמוֹר הַזֶּה, בְּדַמוֹתוֹ כִּי שְׂאֵת הָאֲרִי תְבַעֲתֵנִי וְכִי אֶחֱרַד מִ וֹ. עוֹד מְעַט וִידַעְתֶּם כֻּלְּכֶם כִּי לֹא כֵן הַדָּבָר; וְנַהֲפוֹך הוּא, כִּי גַם הָעַז בִּבְנֵי שַׁחַץ יֵחַת מִפְּנֵי שְׁמִי, וְהָאַדִּיר בִּפְרִיצֵי חַיּוֹת כִּטְלֵה-חָלָב יֵעָנֶה מִפָּנַי. אַךְ אֶשְׁרֹק לָאֲרִי, וְחָרַד אֵלַי כְּצִפּוֹר מִמְּעוֹנָתוֹ וְרָבַץ לְפָנַי בִּדְמָמָה, וְרָכַבְתִּי עָלָיו כְּרָכְבִי עַל הַסּוּס הַלָּבָן הַזֶּה אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. וְאַתָּה הַחֲמוֹר, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתָּ בְּמַלְכוּתִי, הָלוֹך תֵּלֵךְ בְּמִצְוַת פִּי מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר וּבָאתָ עַד מְעוֹנוֹת אַדִּירֵי הָאֲרָיוֹת, וְהֵבֵאתָ אֵלַי אֶת-הָעַז וְהַנּוֹרָא בְכָל-הַרְרֵי-טֶרֶף, אֶת-מֶלֶך מַלְכֵי הָאֲרָיוֹת – אֶת-הָאַרְיֵה הַלָּבָן. רְאֵה שְׁלַחְתִּיךָ, וְעַתָּה קוּמָה וּלְכָה כְרֶגַע, וְהָיָה הַדָּבָר לְךָ לְעֹנֶשׁ וּלְאַחֶיךָ כָּמוֹךָ לְמוּסַר הַשְׂכֵּל.”

כִּשְׁמֹע הַחֲמוֹר את-אֲשֶׁר נִגְזַר עָלָיו, וַתִּפֹּל חֲרָדָה בְעַצְמוֹתָיו וַתְּפַרְפֵרֵהוּ כֻלּוֹ, מֵחֻדֵּי אָזְנָיו וְעַד קְצֵה זְנָבוֹ. וַיִּרְעַד כְּעָלֶה נִדָּף, וַיִּנְהַק נַהֲקַת פְּחָדִים וְתַאֲנִיָּה, נַהֲקַת מוּבָל לַטֶּבַח. וַיְנַחֲמֵהוּ הַמֶּלֶך וַיֹּאמַר:

“לֵךְ לָבֶטַח דַּרְכְּךָ, וְאַל תִּירָא, כִּי עַל כֵּן הוֹלֵךְ אַתָּה בִדְבַר הַמֶּלֶך. וְזֶה לְךָ הָאוֹת: אִגֶּרֶת קְטַנָּה, שְׁלוּחָה אֶל הָאֲרִי, אֲשֶׁר אֶקְשְרֶנָּה בְצַוָּארְךָ, וְהָיְתָה לְךָ לְמָגֵן וּלְמַחֲסֶה מִכָּל-פֶּגַע רָע. לֹא תִגַּע בְּךָ יָד וְלֹא תִפְגָּעֲךָ שֵׁן וְצִפֹּרֶן. אֶת-הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת תָּבִיא אֶל הָאַרְיֵה הַלָּבָן, וְְהָיָה אַךְ יִרְאֶנָּה וְנִכְנַע כְּרֶגַע, וּבָא וְהִתְיַצֵּב לְפָנַי כְּעֶבֶד לִפְנֵי אֲדוֹנָיו. צֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ לְשָׁלוֹם!”

וַיַּהֲפוֹך הַחֲמוֹר וִיֵּצֵא לָלֶכֶת בִּדְבַר הַמֶּלֶך מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר, הָאִגֶּרֶת הַקְְּטַנָּה בְצַוָּארוֹ וְחֶרְדַּת מָוֶת בְּעַצְמוֹתָיו.

ב

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, כִּמְלֹאת יֶרַח יָמִים לְצֵאת הַחֲמוֹר, וּשְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כִסֵּא הַשֵּן, בַּחֲצַר הֵיכָלוֹ וְשָׂרֵי הָחַיִל עוֹמְדִים עַל הַמֶּלֶך כְּמִשְׁפָּטָם. וְהִנֵּה שְׁאָגָה גְדוֹלָה, שַאֲגַת אֲרִי, נָפְלָה פִתְאֹם, וַיְהִי כָּל- הַמָּקוֹם וְּסִבִיבוֹתָיו לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים. וּבְטֶרֶם יֵדַע אִישׁ מָה וּמֵאַיִן – וְהִנֵּה שְׁאָגָה שְׁנִיָּה בָאָה, וְהִיא אַדִּירָה כְּשִׁבְעַת רַעֲמֵי אֱלֹהִים יַחַד, וַיִּפְּלוּ רַבִּים מן הַשּׂרִים אַרְצָה. וּבְטֶרֶם תָּשׁוּב רוּחַ הַנִּבְהָלִים אֲלֵיהֶם, וְהִנֵּה נִרְאָה מִמֶּרְחָק לֹא רַב אַרְיֵה גָדוֹל וְאָיֹם שׁוֹטֵף כִּסְעָרָה בִּמְרוּצָתוֹ, כֻּלוֹ לָבָן כַּשֶּלֶג, רַעְמָתוֹ ַיַער, ְזנָבוֹ אֶרֶז, עֵינָיו לַפִּידִים, וְהוּא הוֹלֵך וְָקֵרב מֵרֶגַע לְרֶגַע. אָז יִשְׁאַג הָאַרְיֵה בַשּׁלִישִׁית, וַיְהִי כִּמְבֵשֵׂר בֹּאוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶך, וַיִּפְּלוּ אַרְצָה גַּם הַגּבּוֹרִים וְעַזֵי הַלֵּב בְּשָׂרֵי הָחַיִל, כִּמְעַט לֹא נוֹתְרָה בָהֶם נְשָׁמָה. הָאֲרִי אַךְ הִקְרִיב לָבוֹא, עוֹד כִּצְעָדִים מִסְפָּר בֵּינוֹ וּבֵין הַכִּסֵּא – וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִמְּרוֹם שִׁבְתּוֹ נָתֵן בּוֹ עֵינָיו, עֵינֵי נָגִיד וּמְצַוֶּה, וַיְגָרֶם אֶת –שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לִרְסִיסִים. כְּרֶגַע שָׁקְטָה סַעֲרַת רוּחַ הָאֲרִי, וְגַם נָסוֹג מְעַט מְעַט אֲחוֹרַנִּית כְּנִבְעָת, ופִתְאֹם כָּרַע עַל בִּרְכָּיו ויַּפֹּל אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶך.

וְהַשּׂרִים הִתְאוֹשְׁשׁו מְעַט וּבְהִתְנַעֲרָם אֶחָד אֶחָד מֵעָפָר נָטוּ בְפַחַד וּבִרְעָדָה הַצִּדָּה, אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה, לְפַנוֹת דֶּרֶך וְלָתֵת יָדַיַם לָאֲרִי. אָז יִזְחַל הָאֲרִי עַל בִּטְנוֹ בֵּינֵיהֶם, זָחֹל וְהִתְקָרֵב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, והַחֲמוֹר נוֹשֵׂא הָאִגֶּרֶת נִגְרָר אַחֲרָיו וְשִׁנָּיו צוֹלְלוֹת בְּפִיו. וַיַּתֵּר הַמֶּלֶךְ אֶת-הָאִגֶּרֶת מֵעַל צַוַאר הַחֲמוֹר וַיְשַׁלְחֵהוּ לַחָפְשִׁי, לִרְעוֹת בְּאָחוּ כְּכָל-אַוַת נַפְשׁוֹ,וְאֶל הַנִִּצָּבִים עָלָיו אָמָר:

“נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶך, מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ.”

וַיְצַו לָתֵת אֹכֶל לָאֲרִי, וְשָׁכְכָה סַעֲרַת רוּחוֹ כֻּלָּהּ. אַחֲרֵי-כֵן לָקַח הַמֶּלֶךְ אִתּוֹ מְעַט צֵידָה, מְלֹא צִקְלוֹנוֹ הַקָּטֹן אֲשֶר עָשָׂה לוֹ, וּבְשׂוּמוֹ רֶסֶן בְּפִי הָאֲרִי עָלָה וַיִּרְכַּב עָלָיו וַיִּסְעָרֵהוּ מִדְבַּרָה תַּדְמוֹר.

וּבַיוֹם הַשְּׁלִישִׁי שָׁב הַמֶּלֶךְ עַל הָאֲרִי אל הֵיכָלוֹ, וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-הָאֲרִי לָבֹא לְפָנָיו אַחַת בְּחֹדֶשׁ, וַיַּעַשׂ הָאֲרִי כֵּן; וּבָא הָאֲרִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לַמּוֹעֵד, אַחַת בְּחֹדֶשׁ, וְרָכַב עָלָיו הַמֶּלֶך אֶל כָּל אֲשֶר יְהִי רוּחוֹ לִרְכֹּב. וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶך מוֹעֵד לַנֶּשֶׁר הַלָּבָן וְלָאֲרִי הַלָּבָן, חֲצִי חֹדֶשׁ חֲצִי חֹדֶשׁ לָאֶחָד, וּבָאוּ וְעָמְדוּ לְפָנָיו אִישׁ בְּיוֹמוֹ וּבְמוֹעֲדוֹ אַחַת לִשְׁבוּעַיִם חֲלִיפוֹת, וְהָיוּ לְמֶרְכַּב הַמֶּלֶך וּנְשָׂאוּהוּ אֶל אֲשֶׁר יֹאמַר.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת תַּדְמוֹר עִיר הַפְּלָאוֹת, וּבָא לִפְקֹד אֶת-הָעִיר פַּעֲמַיִם בְּחֹדֶשׁ; פַּעַם יִרְכַּב אֶל הַנֶּשֶׁר וְדָאָה אֶל הָעִיר בְּיוֹם אֶחָד וּפַעַם יָשִׂים רְכוּבוֹ אֶת-הָאֲרִי – וְהִגִּיעַ אֶל הָעִיר לְמִקְצֵה יָמִים שְׁלֹשָׁה. כָּכָה יַעֲשֶׂה שְׁלֹמֹה כָּל-הַיָּמִים.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

הַמַּבּוּל בשנת 1524

מאת קלמן שולמן (עיון)

חכמת הַאָסְטְראָלאָגיע, הלא היא החכמה לדעת עתידות על פי מַצב הכוכבים, עתיקה היא במאד מאד, וראשיתה מראשית ימות עולם. בחצרות כל מלכי הקדם, נִמצאו הוֹבְרֵי שמים החוזים בכוכבים ומודיעים לחדשים את הָאֹתִיות לאחור, ודבריהם נחשבו בעיני המלכים כדברי אלהים חיים. החכמה הזאת נולדה על בִרכי האמונה אשר האמינו בני האדם בגודל לבבם כי כל כוכבי השמים וכסיליהם יְצָרָם יוֹצְרָם רק בעבור האדם לעָבדו ולשָמרו בכל דרכיו. ועל פי זה החליטו כל חכמי קדם כי כל צבא המָרום בַמרום ישפיעו מכֹּחָם וְיַאצילו מהודם על הליכות בני האדם בתבל, וידם חִלַקְתָה להם בַקָו את הצלחתם וששונם, את רעתם ואסונם, את חייהם ואת מותם. ועל כן לא הֵרִים איש את ידיו ואת רגליו בטרם שָאַל את פי החוזים בכוכבים. מהמלך היושב על כִּסְאוֹ, ועד אחד מִדַלַת העם לא עשו מאומה כי אם את אשר הוֹרוּם נביאי השקר ההם.

ולמען דעת כל עַמֵי הארץ איך גָברה האמונה הזאת לפָנים עד כי נואלו גם כל חכמי לב להאמין בשוא ודבר כזב כזה, אעתיק לך קורא יקר סִפור מַבהיל וְזָר אשר מצאתי ראיתי בסִפרי הזכרונות לחכמי העמים, הַסְכֵּת ושמע נא!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.