רקע
אליעזר שטיינמן
בּעגול החנק

 

השולחן העגול    🔗

אותו שוחן עגול, שמעצמת בריטניה מזמנת מסביבו שליחי עם עני כאחד עם כל מלכי ערב, אף הוא ראוי לסמל לנו את דמותו של עגול־החנק. לא נוכל לשפוט על מגמותיה של מסיבה זו ואף איננו יכולים לחזות מראש את תוצאותיה, מאחר שבני־תמותה פשוטים אינם מסוגלים לחדור לתוך כבשוני המדיניות העמוקה והנאורה. אבל המראה לכשעצמו של מסיבה זו מתחוור אף כעת לכל מי שאינו נטול קורטוב כח־מדמה, קומץ שליחינו בקרב להקת שליחיהם של מלכי ערב: קומץ אנשים מדבר בשם מיליוני אחים נרדפים, נתונים לשוד ולהרג, ובשם אלפי רבבות מחוסרי־נתינות, מחוסרי־חסות, מחוסרי מקום לישון עליו, באזני תקיפים באי־כוחן של ארצות ערביות עשירות אדמות, עשירות באוכלוסים, עשירות באמצעי איום והפחדה. לא יהא כאן משום בחינה שיווי־משקל; ואין לשער אפילו רצון מצד אותם התקיפים לנהוג בנימוסים, שהם חובה בין שני צדדים שוים ולהשיב בשעת הדיון תשובת־המשקל, אפשר לשער גם כן, כיצד יהא נוהג אותו צד שלישי, שכבר הוציא לעצמו מוניטין של מכבד את זה שיש לו משקל. מתוך עיון בתוכו של ענין השולחן העגול הזה אי אפשר ממש להבין לאיזו תכלית זומנה מסיבה זו של שני צדדים שאינם שווים ומה ענינם של אותם נכבדים ופחות ושועים מארצות הערב העשירות על יד השולחן הזה? החסרים הם אדמות? האם לא די תארים להם? האם אינם שליטים על אלפי אלפים פרסאות של מדברות, שאין בכוחם ולא ברצונם ליישבם? שמא לחשך מי לומר, כי האדונים האלה משישמעו מפי שלוחי עם עני את פרשת הצרות של הולכי־גולה שלנו יתגלגלו רחמיהם ויתרככו לבותיהם וייפקחו עיני שכלם להבין כמה גדול פשעם של הסוגרים ארץ לא־נושבת בפני מחנות גולים ונרדפים. אין להעלות על הדעת, כי אף קורטוב מכעין כוונה זו צפון באותה יזמה עגולה. אלא מה הכוונה? אם לדון לפי גזירת העליה, שכבר נקנסה על עשרת אלפי הילדים, שהישוב העברי בארץ פושט את זרועותיו לקבלם, עוד עובר לכינוס על־יד השולחן העגול, גזירה שניתנה כעין מפרעה לנכבדים ותחבולת פתוי־ופצוי למענם, שיואילו לבוא אל הכינוס, אפשר לנחש מראש באיזה רכוש עלולים שליחינו לצאת מהועידה הזאת. אפשר לומר בלי היסוס כמעט, כי שולחן עגול זה נועד לשמש קשר נוסף בעניבת־החנק, המתהדקת מסביב לצוארנו, וכאילו במפורש נרמז לשליחי עבר ולשליחי ערב כאחד: “בואו, בוא, שני הצדדים, ותראו כיצד יודעים אנו, שליטי מעצמה נאורה, לשזור עניבה כזו, לשזור אותה ברכות, באדיבות, באמרי־נועם. בפסוקי רחמנות על האומללים, בהבעת צער והשתתפות לגורלם של הפליטים האלה שאף אנו סוגרים שערי הארץ בפניהם, בואו ותראו בעיניכם כיצד אנו פה, בתוך המטרופולין שלנו, משלימים את תמונת־החנק לגבי עם שסוי ובזוי והננו מכווצים את העיגול מסביב לחזונו מדורי־דורות, כדרך שאחרים עושים אותה מלאכה גופה לגבי הגופים ההרוסים והמעונים של אותו עם. כך, השולחן עגול; המלאכה עגולה והכל כאן יהא עגול ומעוגל”.


 

אבלים בתוך חתני־הדמים    🔗

ושליחינו ילכו לשם, אל השולחן ההוא, המעותד לשמש מזבח לחלומה האחרון של אומה מדוכאת?

אין אנו יודעים השעה מה תהא החלטתם הסופית של מוסדותינו המוסמכים בענין זה. נדמה, כי בשאלה מדינית כה רבת־ערך אין יחיד רשאי להביע חוות־דעת מוחלטת, כל זמן שלא קנה לו בקיאות גמורה בכל פרטי הדברים ובנימוקים השונים, על יסוד מקורות מהימנים, העלולים להניע את באי־כוח הנהלתנו להחלטה של שיתוף בועידה. אבל אם יבוא השיתוף הזה בכוח נימוקים שהם, אין אנו יכולים אלא לצרף את צערנו לעומק צערם של באי־כוחנו, שייאנסו להיות נוכחים במושב זה כאבלים בתוך חתני־דמים. מסיבה זו אינה פעולה של יושר ולא של אמת, ולא של רצון גלוי לעשות את הטוב. על גבינו חורשים איזו ערמה מדינית. ומה טוב היה אילו יכולנו להשמיט לפחות את גבנו משם ולומר לאדוני החרישה הזאת; “חרשו לכם לעצמכם, עשו מה שתעשו, אבל בלעדינו. רמסו חלום הדורות של עמנו, חסמו, חסמו בפני המוני הגולים והנרדפים את דרכם לארץ אבותיהם, עשו פלסתר את כל הצהרותיכם והבטחותיכם, בטלו את חתימותיכם, גזלו את כבשת הרש, אבל אל תכריחו את הרש גופו לסייע לכם בביצוע הגזילה הזאת”. מה טוב אילו יכלנו לומר זאת ולהתנהג כך. הרי זכות יתירה יש לעשוקי בני עמנו בכל הארצות, שהקיפוחים נגרמים להם שלא בשיתופם, בעזות מחוצפת של מעניהם ורומסיהם, ברשעותם הגלויה. ומה עמוק עלבונו של ישראל בארצו, שהוא חייב עוד להבליע בנעימה את הגזילה הנעשית לו בביתו הלאומי, וכאילו להצדיק את הדין על המצירים את צעדיו.


 

חסידי אומות העולם    🔗

הרגל נושן אצל היהודי, שבשרו נעשה חדודין כל פעם שהוא שומע את עלבונו או עיוות־דינו בפי אחד מחסידי אומות העולם, שכן הוא נפגע מצד שלא פילל כלל, מצד איש, שמקומו, כפי שסבור היהודי, בקרב סניגוריה של הנרדפה באומות. אין תימה, שרבים בקרבנו הגיבו מתוך רגישות יתירה על דברי הכיבושים, שנשמעו בימים האחרונים מפי גנדי כלפי היהודים, הנעזרים ברובים בריטיים ודורשים לעצמם את ארץ־ישראל, כולה או חלקה. לימים מועטים שלח גם טגורי, שעמד, כמדומה, במשך שנים רבות בקשרי־ידידות עם רבים מן היהודים, את דברו השקול ממנו נשמעת תוכחה, אמנם, פחות גלויה משל גנדי, לגבי היהודים, שאינם מוצאים לשון חבּה במשאם ובמתנם עם הערבים ואינם מחפשים דרכי שלום וידידות עם העם בעל הגברוּת הנועזה בשביל להפריח בכוחות משותפים את שוממתיה של הארץ. ואילו גנדי הצדיק, הכשר והישר, אמר מפורש כי אין ליהודים זכות לבוא לארץ בלי הסכמת תושביה הקדומים. אף תופעה זו של חוסר־אהדה וחוסר־הבנה לבעית ההתישבות היהודית בארץ, המגיעה לעם משולל־בית בזכות ולא בחסד, מצד אישים נבוני־לב וישרי־רוח כגנדי וכטגורי, יש בה כדי להבליט בליטה מזוועת את עומק המיצר, שנתקענו בו, העגול מתהדק והולך. אפילו ישרי־לב נופלים לתוך רשת־הכזבים, הנטווית יום־יום ושעה־שעה על ידי הסוכנים התועמלנים, הרוחשים ומהדסים בכל ארצות תבל. בת־קול מהתעמולה הפושעת ההיא דברה מסתמא גם מתוך גרונו של גנדי. על כל פנים לא היה פותח לדבר אלא אם כן נשאל תחילה על ידי מי שהיה מעונין לפתוח את פיו, ומסתמא היה אותו פותח שוקד לשוות לדבורים גם את הצבע הדרוש ולהצליל בהם את הנעימה הנאותה לו. אף בעלי דעה עצמאית אינם יכולים לעמוד זמן רב תחת לחץ השפעות מכוונות. הרבה יש להצטער על סמיות דעתו של איש בעל שיעור־קומה רוחני כגנדי. אבל לא מן הראוי שעובדה זו תגרום לנו מפח־נפש. אפשר לראות כגון זה מראש. לא כל צדיק וישר מחויב להיות גם רחב־לב ורחב־בינה. ואף עיני פקחים אפשר לעוור. ומה גם פקח תם כגנדי, איש בעל עיקרון מפשט. גדולי הצדיקים מכיוון שהם נאחזים בעיקרון מפשט עלולים בכוח אותו שם המפורש להחריב את העולם. הנחה מוטעית היא זו, שהאמת על העולם ועל המצבים בחיי עמים ידועה לצדיקי העולם. העולם נבנה על ידי הבינונים. והאמת היא אצל הבינונים. היינו, האמת שבכוחה עמים חיים וארצות נבנות. זר לא יבין את מצבנו בגוים, את מצב המוני עמנו, השקועים בבזויים וברדיפות. זר לא יבין אותנו, אפילו אם הזר הזה הוא מלאך. או כל שכן כשהוא מלאך. כי מה יודע מלאך, שעז דלה אחת דיה לפרנס אותו בכל ימות השנה, מצערם ומסבלם של בני אדם, של תינוקות המבקשים פת לחם, של זקנים המנושלים מעל כרם שתחת ראשם? מה יודע הוא מצערנו ומסבלנו? אין הוא יודע כלום, הואיל ואין הוא חי בעולם הזה. הוא חי בעולם של פסוקי־מוסר והנחות מופשטות ושם, באותו עולם־האמת של פסוקים עיקרונים, כתוב, כנראה, כי קומץ אנשים רשאי להחזיק באדמות שוממות מרובי־שטחים ולקיים את קללת־השממון הזה בארצו במשך דורי־דורות ואותה חזקה בשממון־דורות היא שנותנת לקומץ הזה בעלות לצמיתות. אם כך כתוב באותה תורה עילאה של נזיר גדול אין לנו חלק ונחלה בתורתה אין לנו כעת ולא היה לנו גם בלשעבר. וממילא אין מקום לאכזבה בשל זה. העיגול היה צר, משמע, גם בלשעבר באותה נקודה שם שכן כבוד בלבותינו הקדוש מהודו.


 

שאינו קדוש    🔗

יש קדוש, שהוא נזיר ממעדני העולם הזה ומהבליו ואין לו אלא עיקרון מופשט בכוחו מבקש הוא לפרנס גם את יתר הבריות ולהחזירם מעולם ומלואו. אבל יש לך בעל עיקרונות, שאינו כל עיקר נזיר אלא עומד בשתי רגליו תוך הויות העולם ואף הוא אחד ממכווני המעשים ומסובבי הגלגלים, ואף על פי כן טמון לו בחיקו לכל שעת צורך מין שם מפורש, על פיו הוא שופט ועל פיו הוא רוצה לכוון את אלה, שמסיבות החיים העמידום בדרגה של ציות לעיקרונות של אחרים. וזה הוא הנציב הראשון ביהודה, שאף אנו רוממנוהו על כל לשון וקשרנו לו עטרות וזמירות. בזכות מה? בזכות הליכותיו הנעימות. והוא הנהו, אמנם, ממנעימי הליכה אף ממתיקי־הלכה. אלא שהוא ממצה את כל המרירות שבמתינות שלו על ראש עמנו הנרדף דווקא. אף הוא יש לו מין עיקרון, שהוא שולף אותו מתוך נרתיקו כחרב ומעופפו על ראשינו במיוחד בעתות צרה. אין בדעתנו למצות את חומר הדין לגבי איש זה, שעל פי איזה צירוף אומלל של דברים, הוא תמיד זורק אבן בעמו, ולא עוד אלא בונה מאבני־הסקילה לעמו היכל להנוות בו את המסוכן בשונאיו, איזה גורל פטלי ניתך על ראש הנציב הראשון ביהודה. יש בו בוודאי הרבה מן המזג האצילי. ושמא כוונותיו טהורות במקצתן. אולם בדבוריו ובכמה ממעשיו עשה מה ששונאים גדולים לא יכלו לעשות לנו. יותר משהננו רוגזים עליו יש לגלגל את הרחמים על איש זה, המציב לעצמו ציון כה מעציב בתולדות עמו, בתולדות ארצנו הדוויה והגזורה. גזוה משני עבריה.


 

היהודי הוא קורח    🔗

מוזר הדבר: אומה מטופלת במליוני מחוסרי מעמד, נטולת קרקע – המקור לעושר – משופעת בפליטים ובגולים ובמגורשים – והשמועה מהלכת על רוב עשרה ומקורותיה הכספיים. מי הפיץ עלינו את השמועה הזאת? שונאינו? ידידינו? אנו עצמנו? ואילו כל אימת שמליצי־יושר שלנו פותחים את פיהם למצוא צד זכות להיתר עליתנו לארץ מיד הם מצרפים לעליה זו את הנדוניה של העושר היהודי הרב, המחיה את שוממות הארץ, המשמש מקור שפע ורווחה ואף עילה לפריה ורביה של הילידים. הנימוק הכספי היה רווח במיוחד בפי כל הנואמים בויכוח האחרון על עניני ארץ־ישראל בבית־הנבחרים הבריטי. אחד המצדדים בזכותנו ואחד המקטרגים עלינו גלגלו בעושר יהודי זה. ומהם בדקו ומצאו, כי שלש מאות וחמשים אלף? שנפלו בחלקם של התושבים מבני עם הרוב, לא הגיעו להם אלא בזכותו של המטבע היהודי. ובכן, אנו לא רק מחיים את שוממות הארץ ומצווים לפרנס את כל תושביה, ולא רק חייבים לכלכל את המנגנון הממלכתי ולישא בעול ההוצאות של התקציב המדיני, אלא אנו ממש בוראים נפשות בכוחה של קרן־השפע הכספית שלנו. והאדון פיקתורן, הציר הנכבד של מכללת קמברידג', בעל לשון מלומדת ושנונה, כולה עוקצין, בוויכוחו עם האדון מוריסון, שקרא תגר על הכספים הזרים המפרנסים את המרד הערבי, הואיל לומר כי אם הכסף היהודי, שגם כן זר הוא, כשר לטובתה של הארץ הקדושה, מדוע לא יהא גם כספה של מדינה זרה הוגן לתועלתה של הארץ. חידוד מוצלח של דז’נטלמן. אבל כל מי שקרא בעיון את ענין הכסף היהודי המשולב לתוך הויכוח, שהיה מודגש בדגש חזק גם בנאומו של מיניסטר המושבות, אי אפשר היה לו שלא להרגיש טעם מר מחמת המשמוש בלתי־הפוסק במטבע היהודי. היהודי עשיר – ולפיכך חייב הוא לקנות הכל בעד כסף: זכות־חיים, זכות־ישיבה, זכות־עליה, זכות־נשימה, זכות ביקור בקבר אבות, זכות לאכסן פליט. בעד הכל יהודי משלם; הואיל והוא שליט באוצרות קורח. אכן, אף לנו יש חלק לא מעט בהפצת השמועה על עשרנו הנפרז, אבל הגוזמה נשנית בפי שאינם יהודים, המגלגלים במין הרחבת־דעת מיוחדת בעשרו של היהודי, ואנו מרגישים ממש פחד. עולה באפינו ריח של כרים וכסתות קרועים; רואים אנו בעליל את המטלטלים הקרועים של אביונים יהודים מתגוללים בסמטאותינו. אף ידידינו הטובים מבין הגוים זוקפים את עשרנו לזכותנו הבולטת ביותר. צר העיגול. מחנק!


 

תעודה פתולוגית    🔗

על דפי עתונותנו בארץ כבר ניתנה הערכה ממצה לדין וחשבון של ועדת וודהד מצד יושר הגיונו וחכמתו המדינית ורמתו המוסרית. וכמעט אין מה להוסיף על כל מה שנאמר בנידון זה. אבל נדמה, כי הרצאת הדברים בתעודה זו ראויה להבחנה מיוחדת מנקודת המחקר הפסיכולוגי. המעיין שם בסדר הדיון ובכמה מהנעימות המשובצות בו מתרשם כאילו המחברים לא כתבו מה שכתבו בקולמוס אלא במסמר חלוד, שנתכוונו לנעצו לתוך גופו הדווי של עם, המוכה והמעונה בכל תפוצותיו והשותת דם גם פה, בארץ, ערש עברו ועתיד חזונו. והנה אותו מסמר מסתובב בידי השמאים המומחים תוך פצעיה של האומה הדוויה, אחת לכאן ואחת לכאן וחוזר חלילה. שכך דרכם של ג’נטלמנים אלה: הם עושים כפי המקובל כעת בחלק עולם זה, שנמסר בידי שליטים, שהזאבים הם צדיקים גמורים כנגדם. מה השודדים ההם טורפים גבולות, חומסים אדמות, מקצצים מכאן ומכאן ועוברים במגפי סרדיוטים בין הבתרים של אומות חיות, כך אף הדיינים המומחים, שליחיה של מעצמה עולמית, נוהגים בחבל אדמה קטן, כבשת הרש, בבת עינה של אומה מקופחת מדורי־דורות, שאין לה שיור בעולם אלא כברת־ארץ זו. אלא שהג’נטלמנים המחוכמים האלה התחרצו מרבותיהם, שתחת לעשות קריעה אחת בנפשו של עם עשו בה שלש קריעות. וזהו סודן של שלש תכניות, ששלשתן נידונו בעצם על ידיהם לשלילה. בינתים ניתנה האפשרות למסמר לקדוח אחת לכאן ואחת לכאן וחוזר חלילה. משל לנידון לענויים בידי אותן חיות־טרף אנושיות, המשתוללות במדינות הטוטלריות, שהמענים מכריחים את קרבנותיהם לספוג שורות רצופות של ענויים על ידי כך שהם שומרים עליהם בכל מני תחבולות שלא יתעלפו, חלילה, כדי שיהא בשר החי מרגיש שוב ושוב בכאביו.

כך באו שלש תכניות בשביל להתעלל שלש פעמים באומה מסכנה זו, שבא־כוח אחר של מעצמה עולמית זו, והוא מיניסטר בעמיו, הכריז עליה בנעימה כה אלגית, ש“היא מוכה על שום שהיא חלשה”. תאמר תכנית מספר א‘, שאף זו קורעת אברים חיים, אבל אין היא קורעת אלא מצד זה, לפיכך ראוי להפוך את המתוח למלקות לצד שני ולהרביץ בו תכנית שניה. שעל פיה יהיה לא רק קרוע ומשוסע אלא יהא חייב לשלם גם בעד חבלה זו דמי הענקה לשכנו ולפרנס אותו וכיוצא בזה. אלא שכוח־הדמיון החולני אינו עני חלילה בהמצאת ענוי חדש לקרבן, והרי לכם תכנית שלישית; אחת גרועה ומעליבה ופוצעת מחברתה, חיבוט הקבר בשלש מהדורות. ובינתים נעשים על ידי חכמים מדיניים וכלכלניים אלה חשבונות סדקיים וחנווניים, מתוך הדגשת העודף בהכנסת המדינה היהודית, גזירה שמא חלילה תהא טובת הנאה כדי קוצו של יוד לאותו עלוב. ואף בקוצו של יוד זה צרה עינם. רואים בעליל כי כאן לא שנאה סתם מחלחלת, אלא שפע של איבה ורצון לעשות נקמה באותו עני מחוצף, המעיז לדרוש לעצמו ד’ אמות תחת השמים.

יש רוצים לפרש מקורה של תעודה זו בקטנות־המוחין, המציינת את הפקידים המושבתיים. אולם סימנים שונים מוכיחים, כי המקור כאן עכור יותר. קיימת עכשיו בחלק מן העולם אפנה של רישעות משתוללת. מכאן ההשראה: כאן המניע לחקוי. בזמן אחר היו אף הללו מתביישים לפרסם תעודה כזו. ואילו כעת העולם הפקר לזאבים. ואדרבא כל המוסיף להתעלל בקרבן נמצא הגון יותר בחברה זו.

לצערנו אין אנו יכולים להתנחם בנחמת רבים, שממשלת המנדט דנה תעודה זו בביטול גמור, לאחר שהיא מודיעה לנו בגלוי־הדעת שלה, שכבר “הקדישה מחשבה מרובה לאור הרצאותיהן של הועדה המלכותית וועדת החלוקה”. הרמז הוא די בולט; ואין להתעלם הימנו. לאור המחשבה של תעודה זו בעלת התכנית המשולשת וצרות־העין המשולשת מה נקודה מאירה עלולה לנצנץ ומה פתרון אמת עשוי להיוולד במוחות? הרי זו תעודה טרופה שנולדה בשעה טרופה מתוך הלך־רוח, כי העולם הוא טרף לטורפים, פתולוגיה עלולה להדביק כל שבא עמה במגע. וכשאתה מסתכל בהשתלשלות הדיונים והחשבונות, הנעשים על ידי כל מיני הועדות, שנשלחו אלינו לשם טשטושה של ההצהרה הידועה, אתה מהרהר לפעמים, שמא מוטב היה לנו אילמלא נשתלחו בנו הענויים המדכאים האלה בצורת ועדות אלא נאמר לנו בגלוי מה שמשמיעים באזנינו ברמיזה בתעודות הממשלתיות האלו, כי אותו פתגם, שיצא במאה השתים־עשרה מתוך גילוי־לב מדהים מפי ויליאם רופוס, מלכה של אנגליה “כלום מי זה יכול לשמור את הבטחותיו?” הוא עד היום העיקרון המדריך במדיניותה של מעצמה זו!! שאילו נאמר דבר זה פעם אחת בשפה ברור היו דנים את עמנו המשוסה רק פעם אחת דין נפשות.


 

אנשי־רוח – האם לא אתם אנשי־הסער?    🔗

שתיקתם של אנשי הרוח בישראל נוכח המוראות האלה חידה היא, שאף היא גופה יש בה להמית את הנפש. מה פשרה של שתיקה זו? על שום שאין מועיל בצעקה? אבל כלום הצועק בצר לו עושה זאת מתוך שיקול השכר כנגד ההפסד, או מתוך שיקול דעת בכלל?! כל בעל־חי משווע בכאבו. מסתמא יש לצעקה סגולת־רפוי! ואם אין? אבל השתיקה לכשעצמה כלום יש לך חרפה גדולה הימנה. דורות ראשונים לא שתקו בעת צרה. הם הקהילו קהלות. הגישו את עצומותיהם, מחאו בפני רבונו של עולם. אף אנו חייבים למחות בפני מצפונו של עולם ואסור לנו לזלזל בכוחן של מחאות ובתועלתו של תנוי הצרות. ברוב אזעקה ובעצה והתעוררות בא לידי תזוזה המצפון הקבוצי. העולם אינו מחוסר מצפון לחלוטין. ובלבד שהצועק עצמו יאמין בצדקתה של שוועת אנוש כנגד חמת רודפיו. אבל מה יאמר העולם כלפי השתיקה המתמדת, המאורגנת כביכול, של חכמי העם הנרדף, קברניטיו ומנהיגיו, תוך השוד והרצח המשוועים למרומים ולתחתיות? הוא אומר: מכיוון שהללו, שהדברים נוגעים לבשרם ולרוחם, שותקים, מכלל שיש לשתוק.


 

עוד על כעסו של קדוש    🔗

רבים מאלה שנפתעו ואף נפגעו בעומק הכרתם המוסרית למקרא גילוי דעתו של מהטמה גנדי על גזל הערבים בידי היהודים הכובשים לא היו מופתעים ואף נפגעים כל כך, אילו נתנו את דעתם על תפקידה של מידת הקדושה בעולם ועל יעודם שבממילא של נושאיה ומגשימיה. הקדושה אינה כופרת כל עיקר במציאותה של הטומאה ואף אינה מתעלמת הימנה. אדרבא, מטבעה להגזים הרבה על שיעור כוחה של הסיטרא־אחרא ועל היקף שלטונה והתפשטותה. ככל שהאדם פורש מהבלי העולם הזה ומנשא עצמו לטהר את נפשו ולזככה מכל סיג עד כדי צחצחות, כן הוא מתקדש גם במוּתר לו וקורע והולך שטחים גדולים מהחיים האנושיים ומסיעם לתחומי מלכותו של השטן. לבסוף הקדוש גופו נאלץ לעקור מן העולם ולהגר אל מחוץ לו ולבוא במחבואי יער, בתוך מערה או בבית־מנזר לחיות שם את חייו בהתבודדות גמורה, דרך ויתור מלא על חמודות הקיום ואף מסתמא על הקיום עצמו. פליט זה מה יחסו אל העולם, העזוב מאחוריו, ומה דעתו עליו? סברה היא, שאין לו שום יחס אל העולם, האסור עליו במגע כנדה; ויחס זה קובע גם כן את דעתו עליו. באין־יחס וביש־דעה־כזאת טבעי הוא, שהקדוש מפקיר את העולם, איני רוצה להתערב בעניניו, אפשר שאינו דואג לו כל עיקר, כל שכן שאין מכוונתו להשביחו ולתקן את פגמיו. אמנם, נכסף הוא לגאול את הבריאה מחטאיה, מוכן הוא להביא את נפשו קרבן עליה, ואין לך הרף עין שבו אינו משתוקק להציל נפש תועה משבויי־העולם־הזה ולקרבה לאורחא דמהימנותה על מנת לספחה אל עדת הנזירים. אבל כל זמן שהבריאה לא נגאלה עדיין היא עומדת בקיומה הטמא, קיום שאין אנו יודעים לא את סיבתו ולא את תכליתו. ואף על פי כן הקיום הוא קיום אפילו לפי ראות עיניו של הקדוש. העולם יש – בכך אפילו הנזיר מודה. על כרחו הוא משלים את מציאותו. אלא שבאין ברירה נגזר עליו להניח את העולם החוטא לנפשו, שיהא קיים לו כחפצו, על סדריו ומשוגותיו, מסור לשלטונו של השטן, לבשתו ולדראונו. ואם כבר נגזרה הגזירה לחיות בעולם טמא, הרי יש לשלם למחזיקים בו ולאדוניו את המסים שהללו תובעים מאתנו, לתת לקיסר את אשר לקיסר, לתת זאת מתוך הכנעה ונאמנות. הואיל וככל שהרע מתעבה וכוחה של הטומאה מתגבר, כן גוברת התיקוה כי תיפקחנה עיני רבים לראות אורה הגנוז של הקדושה וירבה מספרם של בעלי תשובה, שיזדרזו לחפש חסות לנפשותיהם החוטאות בצל האמונה הקדושה.

מכאן מסתבר, כי מידת הקדושה אינה כרוכה כל עיקר בתביעה הנפשית לפעול צדק ולטעון לצדק. אדרבא, יתכן כי קדוש יהא מטה דין; ולא עוד אלא על הרוב אתה מוצא את הקדושים בברית עם מחנה התקיפים ואדוני העולם. אף השכל מחייב זאת, שהרי הקדוש פוסל את העולם בכללו, מכיון שהקיום לעצמו דבר אסור הוא. ואם כך, מעלה יתירה יש לרשעים ולפושעים, המציקים לזולתם ומכבידים על קיומן של הבריות וכאילו חותרים תחת אותו דבר טמא. העבריינים מגדילים את הרע ובכך הם מדגישים אותו ומוקיעים את קלונו. האדם הטהור־הטהור מה עסקו בכלל אצל בני־עוולה? הוא הפקירם משכבר בידי השטן, ובה במידה שלא ניתק עדיין את קשריו עם העולם החוטא, הריהו מכוון את תוכחת מוסרו כלפי הבינונים, הפוסחים על הסעיפים, ולכשתרצו, כלפי הנרדפים במיוחד, כלפי אותם דלים, שמכיון שהם מחוסרי־כל, היו צריכים לקחת מוסר ולהיטיב את מעשיהם. אלא שהללו מקנאים ברשעים ומבקשים להידמות לאנשי־הזרוע. ועל כך ראויים הם לפולסין. משל לרבונו של עולם, שאף הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונפרע מהם לאלתר; ואילו את הרשעים הוא משגיא על מנת לאבדם ובמתכוון הנחיל להם העולם הזה לקפח את חלקם בעולם הבא. והואיל וכל נברא מקיים מסתמא איזו שליחות מטעם ההשגחה העליונה, מסתבר, כי אף העבריין, המחוצף, המומר להכעיס, מצווים ועומדים להיות מה שהם, להעמיק את הרשע והזדון בעולם הזה בשביל שישמשו נציגיה הגמורים והותיקים של הטומאה. ובמידה שהם נציגי ההשגחה יש לכרות עמהם ברית־שלום ואף לסייע בידיהם. אולם אימתי מתלקח חרון־אפו של הקדוש? משהוא רואה דל גאה. אביון מתלונן, חלוש הבא בריב דברים, רש המתאבק בשל הכבשה שלו.

גנדי איננו מסוג הקדושים העוזבים את העולם. להיפך, הוא מעורה בחיים הוא עומד או עמד במרכזם של המעשים המדיניים, הוא כולו בתוך העולם, הוא והעֵז שלו. אף על פי כן גם הוא הנהו מהקדושים אשר בארץ. שכן הלך־רוחו, מהלך דעותיו, אופן הגיונו ודרכי־שיפוטו הם של אחד פרוש, רק למראית־עין הוא חי בתוך העולם. לאמיתו של דבר, הוא כולו מקופל בתוך נרתיקו של פסוק; ומפי הפסוק הזה הוא חי. דיבור יצא מפיו: אל תתנגד! וכל הענינים שבעולם דין שיהיו נחתכים בהתאם לדיבור הזה. היינו: העולם כולו הוא שלילה גמורה: ורק הדיבור הוא החיוב האחד. העולם כולו טריפה; ורק הדיבור כשר. מי שחושב את המחשבה הזאת מתוך מסקניות גמורה – וגנדי חושב והוא מסקניי – מוכרח להגיע למה שהגיע בעל תורת אי־ההתנגדות, היינו, להיעשות קטיגור כלפי העושים מאמצים לשנות את הסדר הרע הקיים מתוך התנגדות אליו. משאתה תוהה על מידת־חסידות זו של אי־התנגדות לרע, כפי שהיא נשמעת בפי מטיפיה, הנך בא לידי תמהון מתוך שמתברר לך לעתים קרובות, שהפוסקים אי־התנגדות מתנגדים משום־מה באופן מסקניי מאד לאלה שמבקשים לשנות את הסדר הרע ולהשליט במקומו את הטוב. לגבי דורשי־הטוב מוצאים בעלי תורת אי־ההתנגדות דברי־נזיפה קשים ביותר, יוצא כך, שאסור להתנגד לרע; אבל מותר וכאילו גם חובה להנגד לטוב. אם זה כרוך בפעולה של שינוי והחדשה. התקיפים דין הוא שיעשו דין לעצמם, שיכבשו בידם החזקה את כל עושר העולם, שירבו להם נכסים ועבדים, שיגזלו, שידכאו, שישפילו לפי מידת יכלתם. מכיון שהם הרשעים, לפיכך מותר להם. לכך הם רשעים. ואילו החלשים והמדוכאים והנדרסים חלילה להם להתקומם ולעשות דין במשעבדיהם, אם כך, הם גופם נעשים רשעים. אמנם, השכל הישר אינו רואה כל צידוק לקפיצה זו, המשווה את המגן על עצמו למתקיף. השכל הישר מבין, כי הנרדף המתקומם כנגד רודפו לא זו בלבד שהוא עושה טובה לעצמו בפלטו את נפשו ממדכאו, אלא גם פועל מעשה טוב בדרך כלל, שכן הוא משלם לרשע כגמולו ובכך נותן הכרעה למידת הצדק. כך דעתו של השכל הישר. אולם הפרוש, שפרש מן העולם, פרש עם כך גם מן השכל הישר. מי שמדיר עצמו הנאה מן העולם הזה סופו שהוא מדיר עצמו הנאה גם מן השכל הישר וגם מכל המידות הטובות והנכונות בה במידה שהן כלל־אנושיות. הקדוש מכיון שהוא יוצא מן העולם, הריהו יוצא גם מכל קני־מידה המקובלים בעולם. הוא יוצא גם מתוך הבנת הצדק והכרה בהכרח השימוש בו. הוא מודד הכל בקנה־המידה של הפרישות הקיצונית; וכל העושה את הפרישות יסוד להערכה מעמיד ממילא את עולם האנשים בחזקת רשעים. סתם בני־אדם הם בינונים ויש לשפטם לפי המידה הבינונית. ולאחר שפסקת שכל שאינם־פרושים הם בגדר רשעים. הרי מה הבדל בין רשע גדול ובין רשע קטן, בין רודף ובין נרדף, בין מנצל ובן מנוצל, בין העשיר שיש לו כבודה רבה ובין הרש בעל הכבשה. אין הבדל – ולפיכך מוטב שסדר העולם יהיה קיים בהויתו. שיהיו לפחות רק הרשעים רשעים, רק התקיפים עושים מעשי־דיכוי, רק השודדים עוסקים בשוד, ואילו העניים והאביונים, כל המקופחים והנשדדים, יהיו הם לפחות אנשים שקטים ונכנעים, נעלבים ואינם עולבים, נמנעים ממעשי־אלמות, אי־מתנגדים לרע. ואם אף על פי כן האביונים האלה מתעקשים לתבוע את דינם, לתבוע לחם, לתבוע מקום תחת השמים, לתבוע, צדק ומשפט, לתבוע זכות חיים, ד' אמות קרקע וכיוצא בה מן הדברים הפחותים, המפתים כל כך את לבו הפותה של האדם הבינוני בעולמנו החוטא – הרי יש בודאי לגעור בנזיפה: “אי לכם, חלשים ונרפים, הגם אתם נעשיתם בנים סוררים ומבקשים לעצמכם חלק בכל הדברים האסורים האלה?! אם כך, הנכם גרועים מן הרשעים הותיקים. שכן אתם רוצים לפרוץ בכוח את גדר העולם ולשנות את הסדרים. אתם הנכם מחוצפים!”

כך בערך נשמע מכלל דברי תוכחתו של גנדי כנגד אותו עם עני, שהתחצף לתבוע זכות לעצמו על אדמה שוממה, שהוחזקה ללא דין, ללא צדק, ללא יושר, ללא תועלת למי שהוא, בידי עם אפנדין עשיר בנחלאות, בידי תקיפים שירשו את האדמה הזאת מכובשים בלשעבר. – גנדי איש טהור; נזיר עולם. אבל הוא הנהו איש הפסוק, איש הרעיון המופשט והצדק המופשט. הרעיון המופשט והצדק המופשט הם על הרוב ניגודם הגמור של היושר והצדק בחיים המוחשיים. שהרי מה זה יושר וצדק אמתיים? הם הכרעות המכוונות למצבים מסוימים. פסק־דין הולם מצב אחד יכול שיהא סילוף לגבי מצב אחר. עם אחד אסור לו להתפרץ לתוך נחלתו של עם אחר ולנשל מעליה את תושביה. נכון. אבל מה הדין כשקומץ קטן של אנשים משתרע על גבי נחלאות שוממות ללא שיעור? ומה הדין כשהמתפרץ איננו עם מטופל באדמות המתאווה לתוספת כיבושים, אלא הללו הם פליטי עולם, הקונים אדמות ריקות, שוממות, הבאים להחיות את האדמות ולהחיות גם את העם היושב עליהן בחיבוק־ידים? הרי לא ייתכן, כי איש נבון ונאור כגנדי, פרוש כמוהו, יחשוב, כי גזל אדמות קנין הוא לצמיתות. כי מותר לפרט, ומותר לציבור להחביא להם אדמות בתוך הכיס, שמא יצטרכו להן הדורות הבאים, ולהניח בעוני, בגלות, בדחקות, בניוון – הכל בשביל אותם הנינים והנכדים, שיצאו מחלציהם של בעלי־חזקה – ולא כלום בשביל פליטים נרדפים; לא כלום בשביל עשרות אלפי יתומים; לא כלום בשביל נשדדים וגולים. איפה כאן ההגיון הפשוט? איפה כאן היושר הבינוני לפחות?!

אבל הוא הדבר: הקדוש אינו חייב בהגיון, לא ביושר, לא בצדק, לא במשפט, לא בשום מידה אנושית בינונית, שעל אדניה מיוסד עולמנו הפשוט־הפשוט, החוטא־החוטא, אבל האנושי מאד. הקדוש הנהו מעל לעולם, מעל להגיון, מעל לשכל ומעל לכל דרישות הצדק והמשפט. הוא אחת גמר אומר: עולם זה אסור במגע. אסור לנענע את מצב־הדברים הקיים בו; אסור לנער את היחסים הקיימים; אסור למרוד ולתבוע חידושים. כל תביעה מחייבת שימוש בכוח – וזה אסור. לפיכך אומר אני קדוש: ישתייר הכל במצבו מלשעבר; דבר־דבר על מקומו, חפץ־חפץ על האיצטבא שלו, כפי שהענינים מסודרים מדורי־דורות וכפי שהכל הונח בידי כובשים מלפנים.

כך אומר הוא קדוש.

אולם אנו, בני־תמותה פשוטים, אומרים: לא השגחנו בפקודותיהם של בעלי הזרוע ובעלי־השררה המחזיקים את כל העושר בידיהם בכוח החזקה; לא נשגיח גם כן בקול פקודותיהם של הקדושים החיים להם בתוך חזון־שרב של פרישותם ואינם רואים את עולם האנשים כמות שהוא, כשהוא שותת דם ובוכה לפרוסת־לחם, לפרוסת־אדמה, לפרוסת קיום של כבוד. לפיכך לא נפגענו כל עיקר מגערתו של אותו קדוש בהכרתנו המוסרית. מפעל ישובנו בארץ אינו מפעל פרושים ונזירים. אלא מפעלם של אנשי יושר וצדק במובן האנושי, שיש להם השגות אנושיות פשוטות וטבעיות. ולפיהן אין טעם ויושר והגיון שיהא קומץ אנשים מתפרקד על אדמות שוממות. ובכלל, העולם, סבורים אנו, אינו טמא, אלא הוא מעשי ידי אלהים, ולפיכך נתון הוא לכל בני אדם יצוריו. אין בעלי־בתים על העולם הזה, אין בעלי־חזקה, אין מיוחסים ואדונים. אנו תובעים את חלקנו בעולם זה ועל פני אדמה זאת במיוחד בצדק ובזכות, ואילו אתה, הגוער, הכרנוך: הרי אתה הנך הנזיר מאז ומעולם. הפוסק לא חיים שווים לכל בני אדם, אלא פוסק להם פסוקי דקדושה.


תשרי–טבת, תרצ"ט


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48105 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!