מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בנימין זאב הרצל

מאת: אברהם לוינסון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שׂר-ההסטוֹריה שלנוּ השמיענוּ “שמוֹר וזכוֹר” בדיבוּר אחד. נצטווינו לקיים שמירה וזכירה גם יחד. השמירה הוּא יסוֹד פּסיבי סטטי בחיינוּ, ואילוּ הזכירה הוּא יסוֹד אַקטיבי, דינמי, אלא שבין היסודות הללוּ אין שיווּי-משקל. את חוֹבת-השמירה מילא ישראל בשלמוּת; אנוּ כעם הננוּ שומרי-חוֹק, שוֹמרי-מצווֹת, שומרי- מסוֹרת, שומרי-שבּת. אוּלם את חובת-הזכירה לא קיימנוּ. זכרוֹננו הלאוּמי לקוּי וּפגוּם. הטרגדיה הלאוּמית, שאָנוּ זוֹקפים בצדק על חשבוֹן הרֶשע האנוֹשי, הריהי במידה רבה פּרי זכרוֹננו הלאוּמי הלקוּי.

אחד מגדוֹלי המַזכּירים והמזהירים בעמנוּ היה הרצל, – מַנהיג האוּמה, אבי תחייתנוּ, החוֹזה ומשיח-האמת, אגדת-הקסם של ההיסטוֹריה הישראלית. בשנת 1895, זו שנת הזועה, כשענני-הריאַקציה הצרפתית נערמּוּ בשמי צרפת ויד-עריצים שברה חרב מעל לראשו של קצין יהוּדי חף מפּשע אשר נאשם בעווֹן ריגוּל, – באותו זמן כתב הרצל אל משפּחת הרוֹטשילדים: “ברוּסיה יחרימוּ את הרכוּש בפקוּדה ממשלתית. בגרמניה יחוֹקוּ חוּקים מַגבּילים מן הרגע שהקיסר וּבית-הנבחרים יחדלוּ למשוֹל. באוֹסטריה יסגירוּ את היהוּדים לידי המוֹן מתעתע. וכך יגרשוּ אותנוּ מן הארצות הללוּ, ובארצות אחרות, שבהן נבקש מפלט – ירצחוּ אותנוּ”. כלוּם אין הצלה? והרצל עונה: כן, יש הצלה, שכבר היתה בעבר. עלינוּ לנקוט באמצעי ישן-נוֹשן, בדוּק וּמנוּסה, אוּלם בצוּרה יותר מוֹדרנית, וּשמוֹ – יציאת מצרים".

בעינוֹ הבּהירה של נביא ראָה הרצל את הבּאוֹת, אף כי הדברים היוּ לוטים בערפל. הוּא חזה מראש את מלחמת-העוֹלם וחלוּקת תוּרכּיה, את חבר-הלאוּמים, את פּשיטת-רגלה של האמנציפּציה, את התגבּרוּת האנטישמיוּת בעולם, את חוּרבּנה של היהדוּת… על הפּוֹגרוֹם בקישינוֹב, שעליו נשׂא בּיאליק את מַשׂאוֹ המַחריד, ידע הרצל להגיד: “אסוֹן זה איננוּ הגרוּע ביוֹתר”… על מתבּוֹללי-המערב, על רבני-המחאה, על כל ה“מאושלים” שמשלוּ ביהדוּת המערבית ביד תקיפה, ידע הרצל להינבא: “אָנוּ בּוֹנים מוֹלדת בשביל אותם בני-אדם, שכיוֹם אינם רוצים אפילוּ לדעת אותנוּ”…

אוּלם הוּא קדם לזמַנו. לא איכשר דורו. מראש הר-נבוֹ של חזוֹנוֹ הנשׂגב ראָה הרצל את גאולת ישראל, אולם אל תחוּמה לא נכנס. כזה גורלו של כל “משה”. כאלה – באביב ימוּתוּ. כאלה מַבעירים אש-מהפּכה בנשמת האוּמה וּבדמם ובחלבם ישלמוּ את הבּעירה. אך לא רק בדמם ובחלבם; לעתים גם בבזבוּז וּבסילוּף ירוּשתם הרוּחנית על-ידי יוֹרשים חוּקיים ובלתי-חוּקיים.

ירוּשת הרצל מוּכּרת לנוּ. הוּא הכריז על הפּתרוֹן הבינלאוּמי של השאלה היהוּדית בניגוּד לפתרונה באמצעוּת “קערת יום-הכּיפּורים”. הוא דרש אבטוֹנוֹמיה מדינית בארץ-ישראל על יסוד של צ’רטר מוּבטח בערוּבה בין-לאוּמית במקום השיטוה העלוּבה של אינפילטרציה, של הסתננוּת-יחידים חשאית בכוח השוֹחד. הוּא יצר את ההסתדרוּת הציוֹנית העולמית, את הנציגוּת הלאוּמית של העם היהוּדי, את הבּמה היהוּדית העוֹלמית, את הקוֹנגרס, בו בזמן שלא רק רבני-מחאָה, אלא גם חלק של חוֹבבי-ציון נלחם נגד קריאת הקוֹנגרס הציוני הראשון מתוך פּחד מפּני השלטונות הרוּסיים. הוּא נתן לנו את הדגל, אותה “מַטלית” פּשוּטה, שהמוֹנים הולכים אחריה. הוּא נתן לנו את האנטיתיזה הגדולה לחיבת-ציוֹן – את הציוֹנוּת המדינית, כמַכשיר-הגשמה חדש. הוּא אָמנם נתפּס לחד-צדדיוּת קיצוֹנית; הוּא התנגד להתיישבוּת, לציוֹנוּת מַעשׂית. אוּלם בתקוּפת אנטיתיזה זו לא יכול היה להיות אחרת. הוּא לא התנגד להתיישבוּת בכלל, אלא לאותה התיישבוּת זעירה שגרמה למַשבּר בתנוּעת “חובבי-ציוֹן” עצמה ושהביאה את ד"ר פינסקר לידי הסתלקוּת מהנהלתה. הוא התנגד לפילנטרוֹפּיזם ולאפּוֹטרוֹפּסוּת של הפּקידוּת הברוֹנית. ביוֹמנוֹ משנת 1896 רשם מתוֹך לעג: “אני לא אַפריע בעד מַעשׂי חוֹבבי-ציוֹן, אוּלם הספּוֹרט של אדמוֹנד רוֹטשילד צריך להיגמר. עליו להיכנס לענין הלאוּמי”. הוּא נתן לנוּ משהוּ גדול מכל אלה: את אירגוּן ההמוֹנים, את כיבוּש הרצון הלאוּמי. האם עורר הרצל את הרצוֹן הקיבּוּצי של העם? לא, הוּא לא עשה זאת ולא יכול היה לעשות זאת. הרצל לא יכול היה לתקן מה שעוּות באיחוּר של אַלפיים שנה או מה שלא נעשה במשך דורות. הוּא לא יכול תקן את הגלוּתיוּת הנפשית, את הפּסיכוֹזה של עמי-העולם, את ההתנוונוּת של הפּלוטוֹקרטיה היהוּדית, את התוֹצאות הגוֹרליוֹת של אַלפיים שנות פטליזם, והסתגלוּת והתרפּסוּת והשפּלה עצמית של “מה-יפית”. בשנת 1897 לא יכול היה להפעיל את הרצון שהיה חסר ערב החוּרבּן בשנת 1939. אוּלם גאוֹניוּתוֹ היתה בכך שהוּא הקים את התנוּעה להחייאת הרצון העברי וארגוּנו. כבר בקוֹנגרס הציוני הראשון אָמר הרצל: “שוּם כוח לא יוֹשיע את העם, אם העם לא יוֹשיע את עצמו” – בדיוּק כפּינסקר במַחבּרתוֹ. הוּא סבר כי הציוֹנוּת היא שיבה ליהדוּת לפני השיבה לארץ היהוּדים – העקר: “אם תרצוּ”. ואם העם בכל זאת גילה אותות-רצוֹן, שהצילו את התנוּעה ממַשבּרים קשים – מימי אוּגנדה ועד הספר הלבן; אם במשך ארבעים שנים אלוּ כבש הרעיוֹן הציוֹני את רוּבה של היהדוּת העולמית ואם הגענוּ למעמדנוּ ולהישׂגינוּ בארץ למרוֹת כל המכשוֹלים והתלאוֹת והפּוּרענוּיוֹת שנצטבּרוּ על דרכּנוּ – הרי יש לזקפם לזכוּתו של אותו רצון-מעט, שנתעוֹרר זעיר פּה זעיר שם בגוֹלה תודות למשנתו של הרצל.

אין מִשנה, אין תוֹרה, ואין אידיאוֹלוֹגיה המַשפיעה, המַפעילה המוֹנים, המַכשירה לקרבנות, אם אין בה אידיאָה מרכּזית, ואידאָה מרכּזית זו במשנת הרצל היתה מדינת היהוּדים. “הרעיון שאני מַבּיע במַחבּרתי”, כותב הרצל, “הוּא עתיק-יוֹמין. זהו הרעיוֹן של התחדשוּת המדינה היהוּדית”. המדינה היהוּדית היתה בעיניו הכרח אוֹבּייקטיבי. “מדינת היהוּדים”, מציין הרצל בנאוּמוֹ אל הרוֹטשילדים, "היא צורך-עוֹלם, וּמשוּם כך, רבותי, קום תקוּם, עמכם או בלעדיכם; היא תקוּם במוּקדם או במאוּחר, גם בלי הצעתי. Par la force de chore!. אפשרוּת הקמת המדינה היתה לגביו מחוּץ לכל דיוּן וּביקוֹרת, מן הודאיות שאינן צריכות ראיה. “דברים גדולים”, כותב הרצל ביוֹמנוֹ, “אינם זקוּקים לבסיס מוּצק. תפּוּח צריך להניח על השוּלחן כדי שלא יפוֹל. אוּלם כדוּר-האדמה תלוּי על בלימה. הסוֹד צפוּן בתנוּעה. אני מַאמין שפּעם ימציאוּ גם ספינה שטסה באויר. כוֹבד-המשקל ינוּצח על ידי התנוּעה”.

מדינה יהוּדית זוהי כל תורת הרצל על רגל אחת; היא המהווה את התוֹכן החי של אגדת-הרצל, את סוֹד האַלמוּת שלוֹ. מדינה יהוּדית, או, ליתר דיוּק: מדינה יהוּדית פּרוגרסיבית. כי עם כל ההפשטה והארעיוּת שבכל תכנית אוּטוֹפית, הרי אָפיה הפּרוֹגרסיבי הוּא שׂיא המוּחשיוּת שבה: אותה הסיסמה – “בסימן של עבודה נבוא אל ארץ-ישראל”; אותם שבעת כוכבי-הדגל המסמנים את שבעת שעות-העבודה; אותה הדאגה האבהית לסידוּר לשכות-עבודה, פּנסיוֹת לעובדים, בתי-ספר לעבודה, דירוֹת-פּוֹעלים, אפילוּ תזמוֹרת-פּוֹעלים; אותה פּיסקה טיפּוּסית במכתבו לרוֹטשילדים: “את השימוּש בעבדים בלתי-יהוּדים נדע להחליט על-ידי החרמה ידוּעה של חרשתנים סרבנים”; אותה אמרה ידוּעה של הרצל: “נזוֹף ינזפוּ בי שאני מטפּל בסוֹציאַליזם מַמלכתי, אך אין זו נזיפה אם נסכים שהמדינה שוֹאֶפת להעלאת כל אזרחיה למטרות הנעלות והרחוקות של האנוֹשוּת” – כל אלה משַוים דמוּת פרוֹגרסיבית בולטת למדינת-היהוּדים שלו.

אמת ונכוֹן: הרצל חי בתקוּפת האנטיתיזה, בתקוּפת הריסת-הישן והכרזת בנין-חדש – וּממילא לא יכוֹל היה לבדוֹק בדרכים וּבאמצעים. הוּא השפּיע על לוֹיד ג’וֹרג', קלמנסוֹ, וצ’מבּרלין, אך נסע גם לצוֹרר-ישראל פלבה; הוּא שׂנא את הפּלוטוֹקרטיה היהוּדית ולא חשׂך עמל כדי לרכּוֹש את הבּרון הירש; הוּא תיעב את המתבּוֹללים והליבּרלים ורדף אחרי גידמן; הוּא היה בלתי-דתי וידע לקרב את הרבנים; הוּא לא היה סוציאליסט והגן על הסוציאליסטים הציוֹניים מפּני יריביהם בקוֹנגרס; הוּא נלחם בציוֹנוּת הרוּחנית והכריז על הסיסמה האחד-העמית ביותר: הציוֹנוּת היא שיבה ליהדוּת לפני השיבה לארץ היהוּדים; הוּא ניבא לחוּרבן היהדוּת והכריז על כיבוּש הקהילות. האם היה בכך משוּם פּשרנוּת וחוסר כנוּת נפשית?

לא! הרצל, הגא והישר באדם, שידע לשמור על המרחק בינו לבין אילי-הכסף, שלא החניף לגדולים ולא נשק ידי-אפיפיוֹרים. – מטרה אחת ויחידה היתה לו והוּא תמיד ביקש את הדרך הקצרה ביותר אליה. אמנם בכך טעה לא פּעם, וטעוּיוֹת אלוּ היוּ לו מקוֹר-יסוּרים קשים. היתה תקוּפה, למשל, כשהרצל האמין שהפּלוטוֹקרטיה היהוּדית במערב תאַפשר את הגשמת הציוֹנוּת. “עלינוּ להשפּיל ולרדת מטה מטה”, כתב הרצל בימים ההם. “צריך שיוסיפוּ לנוּ עוד חרפוֹת, נאצוֹת, מַהלוּמוֹת, שוֹד ורצח, עד אשר נתבגר לרעיוֹן זה… עדיין אין אנחנוּ מיואשים למדי. ומשוּם כך יצחקוּ למציל… לפנינוּ חוֹמה וזוהי – שחיתוּת היהוּדים. יודע אני, כי מעבר לחוֹמה זו החוֹפש והגדלוּת. אך קצרה ידי לשבּוֹר את החוֹמה”. והנה דברים כבוּשים עוד יותר. בשנת 1901, כתב לפרופ' מנדלשטם בקיוֹב: – “עיפתי לכתת את רגלי כל כך. עדת-הנקלים (Gesindel), שהכסף ברשוּתה, לא רצתה אפילוּ להקשיב לדברי. צריך שיֵרדו אש וגפרית כדי לרכך את האבנים הללוּ. לאחר חמישים שנה יירקוּ על קברי האנשים האלה, כשייודע שבאתי לידי הסכם עם השולטן ורק את הכסף העלוּב לא יכולתי להשיג… מוּטב היה לי, אילוּ סיימתי היום את הדבר והוצאתי כרוּז: כך יהוּדים! אני עתוֹנאי עני וחסר-אוֹנים, הצלחתי במשך חמש שנים להצעיד קדימה את הענין עד כדי כך, שניהלתי את המשא-ומתן עם השׂוּלטן עצמו. עשיתי מה שהיה בכוחי וגם למעלה מזה. אבל אתם עוֹזבים אותי לאנחוֹת, מנוּולים שכמותכם – יקח אתכם השד!”

ייתכן שזאת היתה טעוּת גוֹרלית, הכרחית, כדי לעזוב דרך-תוֹהוּ זו ולגלות את הדרך האמיתית, הדרך אל העם.

"אִם דוֹרִי לְעֶרְכִּי יִתְנַכֵּר –

לֵבִּי שָׁקֵט עַד הַיְסוֹד:

אֲנִי בָּא מִמֶרְחַק דוֹר אַחֵר

וּלְדוֹר אַחֵר פָּנַי מוּעָדוֹת –

כך שר הרצל בדבריו של גרילפרצר. הרצל, שבא ממרחק דור אחר, מעולם של התבּוֹללוּת, שׂם פניו לדוֹר אחר, לדוֹר החוֹלמים-ולוֹחמים, דוֹר כּוֹבשי-כנען, שהכּירוֹ אך מעט ולא הספּיק בחייו להכשירוֹ הכשרה רוּחנית ונפשית.

אברהם לוינסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אברהם לוינסון
יצירה בהפתעה
רקע

הַנְּפָשׁוֹת הַכּוֹזְבוֹת

מאת אלתר דרויאנוב (מאמרים ומסות)

א

איש יהודי היה בצרפת ושמו ארתור מאיר. כשהגיע לימי בגרות בדק ומצא, שעל-פי טעות נולד יהודי ועל-פי טעות תקן לו יוצרו חוטם, “הצופה פני הלבנון”. וכשהוברר לו הדבר הלך ונעשה – “קתולי אדוק” ורויאליסט אדוק ויסד את העתון הקלריקלי “גולוא”. קתוליות, רויאליות ועתון קלריקלי – שלש פרנסות יפות הן בצרפת. ימים רבים היה ארתור מאיר רצוי ל“אחיו” החדשים והם היו רצויים לו. ימים רבים היה עתונו אחד מעמודיה הימנים של הקלריקליות השחורה בצרפת וממילא גם אחד מעמודיה הימנים של האנטישמיות השחורה בצרפת. ושמח היה ארתור מאיר: נשכח “עון מולדתו” עד העולם.

אבל שמחת-שוא היתה שמחתו. “עון היהדות” אין נתן לא לשכחה ולא לכפרה. היה מעשה ונזרקה עצם – כפי הנראה, שמנה – לתוך עדת השחורים ונדמה להם, כי ארתור מאיר חברם ואיש-בריתם נזדרז גם הוא לשלוח את ידו אל העצם. ותטש עליו כל העדה ותחרץ את לשונה: “יהודי!”… וארתור מאיר חרץ את לשונו גם הוא, אלא שקוֹלוֹ נחנק בתוך גרונו, כי – אמנם נמצא עונו, “עון-מולדתו”. –

איש יהודי היה בפוזנא ושמו ישראל ויטקובסקי. כשהגיע לימי בגרות דק ומצא שעל-פי טעות נולד יהודי ועל-פי טעות קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב. וכשהוברר לו הדבר הלך ונעשה – מקסימיליאן הַרְדֶן, אימפריאליסט גרמני, חסידו של ביסמרק ועורך ה“צוקונפט”, שממנה יוצאת לעתים קרובות תורת האנטישמיות החדשה, זו המעמידה את דבריה על טהרת הגזע והדם.

בימי מעשה-דריפוס נלחם הרדן במגיני-דריפוס. בשנות הרבולוציה ברוסיה נעשה איש-בריתו של גרינגמוט ומפיו החליט גם הוא, שרק “עמי-הנכר”, היושבים ברוסיה, דורשים קונסטיטוציה. ועכשיו כשמת לואיגר, הרדן מספידו בלשון זו: "האמנם שנא לואיגר את היהודים? הוא נסתכל בהם וראה, כי חזקים הם יותר מדי, כי גדולה יותר מדי השפעת רוחם על כל מעינות הכח של הממלכה… לאן תובילנה אותנו רגלינו, אם דבר זה יתמיד גם מכאן ולהבא?… מרכז הממלכה כבר נכנע כמעט לגזע זה, הממהר לגדול, לגזע זר, שאין לו צורך נפשי כלל, כי יתקים הקלסתר המיוחד לעמנו אנו?…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.