הַרְאִיתֶם,

אֵיךְ יָרוּץ עֲרָבוֹת, מְחֻתָּל

בְּתִמֹּרֶת אַגְמֵי הַמַּיִם,

וְיִנְחַר בְּנָחִיר מְפֻרְזָל

רְכוּב־הַבַּרְזֶל עַל כַּפַּיִם?

וְאַחֲרָיו

עַל דְּשָׁאִים לְמַכְבִּיר,

כְּמוֹ בְּחַג הַמֵּרוֹץ הַפָּרוּעַ,

רַגְלַיִם דַּקּוֹת אֶל רֹאשׁוֹ יַדְהִיר

סְיָח אֲדֹם־רַעֲמָה טָשׁ כְּרוּחַ.

פֶּתִי, פֶּתִי תָּמִים, רְחִימַאי,

נוּ לְאָן, אָן יָרוּץ־יַעְפֵּל עוֹד?

הַאֻמְנָם לֹא יֵדַע, כִּי הַסּוּס הַחַי

כְּבָר כָּרַע לִפְנֵי רֶכֶב־הַפֶּלֶד?

הַאֻמְנָם לֹא יֵדַע, כִּי אֶל שְׂדוֹת הָאֵין־זֹהַר

לֹא יַחְזִיר מֵרוֹצוֹ אֶת הַזְּמָן,

אֲשֶׁר בּוֹ שְׁתֵּי בָּנוֹת מִשְׂדוֹת־רוּס יְפוֹת־תֹּאַר

פֶּצֶ’נֶג בְּעַד סוּס נָתַן?

אַךְ שִׁנָּה הַגּוֹרָל הַמִּמְכָּר בִּגְלִילֵנוּ,

שֶׁשָּׁמַע קוֹל חֵרוּק וְנִנְעַר,

וּבְעַד אֶלֶף הַפּוּד שֶׁל הַסּוּס וְעוֹרֵהוּ

קוֹנִים בְּיָמֵינוּ קַטָּר.