(מִתּוֹךְ “מוֹסְקְבָה הַמַּרְזֵחִית”)

כֵּן, מָנוּי וְגָמוּר: אֵין שִׁיבָה עוֹד,

כִּי נָטַשְׁתִּי שַׁדְמוֹת אֲבוֹתָי.

הַתְּרָזוֹת בְּצַמֶּרֶת מֻגְבַּהַת

לֹא תוֹסֵפְנָה רַנֵּן מֵעָלָי.

בַּיִת מָךְ בִּלְעָדַי מָט לִכְרוֹעַ,

מֵת כַּלְבִּי הַיָּשִׁישׁ מִשֶּׁכְּבָר.

מִשָּׁמַיִם שָׂמוּנִי לִגְווֹעַ

בְּחוּצוֹת עֲקֻמִּים שֶׁל מוֹסְקְבָה.

מָה אֹהַב זוֹ קִרְיַת־אוֹגוֹתַיִם,

וַאֲפִילוּ בָּצְקָה וְכָמְשָׁה,

זוֹהִי אַסִיָה בַּת־עֲצַלְתַּיִם,

עַל פַּזֵּי כִּפּוֹתֶיהָ נוֹפְשָׁה.

וּבְהָאִיר מִמָּרוֹם הַיָּרֵחַ

(מַה מֵּאִיר הוּא… יִמַּח זִיווֹ!), –

שַׁח־קָדְקֹד בְּסִמְטָה אֶל מַרְזֵחַ

יִשָּׂאוּנִי רַגְלַי וְאָבוֹא.

מְהוּמָה פֹּה בַּגֹּב הַמְזַוֵּעַ,

אַךְ עַד בֹּקֶר, בְּתוֹךְ הַמְּהוּמָה,

אֶת שִׁירַי לְזוֹנוֹת אֲשַׁמֵּעַ,

עִם לִסְטִים יֵין־שָׂרָף אֶגְמַע.

כְּבָר יִתְכּוֹף לְבָבִי, יִנְקְפֵנִי,

וּדְבָרַי אֲשַׁחֵת כָּכָה־סְתָם:

"אִישׁ אוֹבֵד כְּמוֹכֶם הִנֵּנִי,

לַחֲזוֹר לֹא אֶצְלַח לְעוֹלָם."

בַּיִת מָךְ בִּלְעָדַי יֵט לִכְרוֹעַ,

מֵת כַּלְבִּי הַיָּשִׁישׁ מִשֶּׁכְּבָר.

מִשָּׁמַיִם שָׂמוּנִי לִגְווֹעַ

בְּחוּצוֹת עֲקֻמִּים שֶׁל מוֹסְקְבָה.