סַהֲרוּת זְעֵפָה וְרוֹפֶסֶת

וְתוּגַת מִישׁוֹרִים לִבְלִי־סוֹף, –

זֹאת יָדְעָה בַּחְרוּתִי נַעֲלֶסֶת,

זֹאת קִלַּלְתִּי קַלֵּל וְאָהֹב.

בַּדְּרָכִים עֲרָבִים שֶׁהִקְמִילוּ,

קוֹל אוֹפַן בְּנִגּוּן עֲגָלָה…

אַךְ כַּיּוֹם לֹא אֹבֶה עוֹד, חָלִילָה,

לְהוֹסִיף וְלִשְׁמוֹעַ קוֹלָהּ.

לִבְקָתוֹת נַעֲשֵׂיתִי שְׁוֵה־רוּחַ,

נְקוּטוֹתִי בְּאֵשׁ־הַכִּירָה,

גַּם סוּפַת־הָאָבִיב לְתַפּוּחַ

לִי, מֵרִישׁ הַשָּׂדוֹת, לְזָרָא.

לֹא לְכָךְ בִּי נַפְשִׁי מְפַלֶּלֶת…

וּבִמְאוֹר הַלְּבָנָה הַמְשֻׁחָף

שָׁם, מֵעֵבֶר לְאֶבֶן וָפֶלֶד,

לִי עֱזוּז הַמּוֹלֶדֶת נִשְׁקָף.

רוּסְיָה, אֶרֶץ־שָׂדַי לִי! הָהּ, אַל נָא

תְּשָׂרְכִי בַּשָּׂדוֹת מַחְרַשְׁתֵּךְ.

צַפְצָפוֹת וּתְרָזוֹת תֶּאֱבַלְנָה

לְמַרְאֵה דַלּוּתֵךְ וּמְרוּדֵךְ.

מִי יֹאמַר, מֶה עָתִיד יְבוֹאֵנִי…

וְלִסְכּוֹן אֶל חָדָשׁ – הַאֵדָע?

אַךְ לִרְאוֹת בִּפְלָדוֹת מִי יִתְּנֵנִי,

אֶרֶץ רוּס הַדַּלָה, הַמְּרוּדָה.

וּלְמִשְׁמַע נְבִיחַת הַמָּנוֹעַ

בְּסוּפוֹת, הֲזָיוֹת אֵין־תִּכְלָה,

לֹא אֹבֶה עוֹד, חָלִילָה, לִשְׁמוֹעַ

קוֹל אוֹפַן בְּנִגּוּן עֲגָלָה.