מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מִשְׁפַט הַיְרֻשּׁה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מִשְׁפַט הַיְרֻשּׁה 1 / ח"נ ביאליק

אִישׁ סוֹחֵר עָשִׁיר מְאֹד הָיָה בְלֹד, וַיְהִי לוֹ כֶסֶף וְזָהָב וּנְכָסִים וִעֲבֻדָּה רַבָּה, וַיִּפְרֹץ קִנְיָנוֹ לָרֹב, וַיִּסְחַר אֶל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת. וְלָאִישׁ בֵּן יָחִיד עָלֶם; וַיְהִי כַּאֲשֶר זָקֵן הָאִישׁ וְלֹא יָכֹל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, וַיַּעַזְרֵהוּ בְּנוֹ הָעֶלֶם בְּמִסְחָרוֹ וּבְכָל-מִשְׁלַח יָדוֹ.

וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּתֵּן הַזָּקֵן בְּיַד בְּנוֹ אֳנִיָּה טְעוּנָה מִסְּחוֹרַת הָאָרֶץ, לְהֲבִיאָהּ אֶל אֶרֶץ אַפְרִיקִי. וַיָּבֹא הָעֶלֶם אֶל אֶרֶץ אַפְרִיקִי, וַיַּעַשׂ שָׁם מִקְנֶה וְקִנְיָן, וְלֹא אָץ עוֹד לָשׁוּב אֶל בֵּית אָבִיו, וַיּוֹסֶף לִסְחֹר אֶת-הָאָרֶץ וַיּעַשׂ בָּהּ יָמִים רַבִּים.

עוֹד הוּא מִתְמַהְמֵהַּ – וְהַזָּקֵן אֲבִי הָעֶלֶם הָלַךְ לָמוּת, כִּי מָלְאוּ יָמָיו. וַיִּקְרָא אֵלָיו אֶת-עַבְדוֹ סוֹכֵן בֵּיתוֹ, וַיְצַוֵּהוּ עַל נַחֲלָתוֹ וַיֹּאמַר:

“הִנֵּה אֲנִי הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ, וּבְנִי לֹא יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינַי, כִּי הָלַך אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה וַיִּתְמַהְמַהּ עַד הֵנָּה וּמִי יוֹדֵעַ מָתַי יָשׁוּב. עַל-כֵּן הֱיֵה נָא אַתָּה אַחֲרֵי מוֹתִי עַל בֵּיתִי וְעַל רְכוּשִׁי וְעַל כָּל– אֲשֶר לִי, וְכִלְכַּלְתָּ אוֹתָם בֶּאֱמוּנָה עַד שׁוּב בְּנִי – וַהֲשֵׁבוֹתָ לוֹ אֶת-כָּל-נַחֲלָתוֹ כַּצֶּדֶק וְכַמִּשְׁפָּט. הִשָּׁבַע-לִי אִם תִּשְׁקֹר לִבְנִי הַיָּחִיד!”

וַיִּשָּבַע לוֹ הָעֶבֶד. וַיְכַל הַזָּקֵן לְצַוֹת, וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עָמָּיו.

וְהָעֶבֶד אִישׁ נָבָל וּבְלִיָּעַל. וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אֲדוֹנָיו הַזָּקֵן, וַיִּמְעַל בַּפִּקָּדוֹן, וַיִּכְבֹּשׁ אֶת-כָּל-הָרְכוּשׁ וְהַנְּכָסִים וַיִּקָּחֶם-לוֹ, וְגַם אֶת-הָעֲבָדִים וְהַשְׁפָחוֹת כָּבַשׁ, וַיְמָרֵר אֶת-חַיֵיהֶם וַיַּעֲבִידֵם בְּפֶרֶךְ, וַיַּכֵּם מַכּוֹת אַכְזְרִיוֹת. וַיְהִי כִּי לֹא יָכְלוּ עֹוד נְשׂא אֶת-רִשְׁעוֹ וְאֶת-זְדוֹנוֹ, וַיִּבְרְחוּ אַחַד אֶחָד, וַיָּבֵא חֲדָשִׁים תַּחְתָּם, אֲשֶר לֹא יָדְעוּ אֶת- הַזָּקֵן וְאֶת- בְּנוֹ, וַיִּמְשֹׁל הָעֶבֶד בְּיַד רָמָה, וַיִּזְלֹל וַיִּסְבָּא וַיִּשְׁמָן, וַיְמַלֵּא כָּל-תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ הַטְּמֵאָה בְּחֵיל זָרִים.

וַיְהִי כְּשׁוּב בֶּן- הַזָּקֵן מִמַּסָּעָיו וַיִּשְׁמַע כִּי מֵת אָבִיו וַיִּתְאַבָּל. וַיַּרֶד אֶל בֵּית אָבִיו וְאֶל נַחֲלָתוֹ לְרִשְׁתָּם, וַיְהִי כְּבֹאוֹ הֶחָצֵרָה וַיִּרְאֵהוּ כֶּלַב אֶחָד, מִכַּלְבֵּי בֵית אָבִיו, וַיַּכִּירוֹ, וַיָּשֶׂשׂ לִקְרַאת בֶּן-אֲדוֹנָיו, וַיְכַשְׁכֵּשׁ זָנָב לְעֻמָּתוֹ וַיֶּהֱמֶה בְרַחֲמִים, וַיְהִי כְּמִתְלוֹנֵן בְּיָגוֹן חֶרֶש: “לָמָּה בוֹשַׁשְׁתָּ לָבוֹא?”

וִיַּשְׁקֵף הָעֶבֶד בְּעַד הַחַלוֹן וַיַּרְא אֶת- בֶּן-אֲדוֹנָיו הַבָּא וְאֶת מְשׂוֹשׂ הַכֶּלֶב עָלָיו, וַיִּירָא מְאֹד, כִּי אָמַר: עַתָּה יִגָּלֶה מִעֲלִי! וַיְמַהֵר וַיֵּצֵא, וַיִּבְעַט בַּכֶּלֶב בַּחֲמַת-אָף וַיְּגָרְשֵהוּ, וְאֶל הַבָּא אָמַר בְּזָעַף:

“מַה-לְךָ פֹה, הַזָּר? צֵא כְרֶגַע מֵחֲצֵרִי, פֶּן אֲשַׁלַּח בְּךָ אֶת-כְּלָבַי הָעַזִים.”

וַיַּעַן הַבָּא:

“לֹא זָר אֲנִי פֹה, כִּי נַחֲלַת אֲבוֹתַי הִיא. הַאִם לֹא הִכַּרְתָּנִי? הֲלֹא אֲנִי בֶן-אֲדוֹנֶיךָ הַמֵּת, וָאָבֹא הַיּוֹם עַל נַחֲלָתִי.”

וַיִּתְנַכֵּר אֵלָיו הָעֶבֶד וַיָּשֶׂם מִצְחוֹ כַנְחוּשָׁה וַיִּצְחַק צְחוֹק זָדוֹן לֵאמֹר:

“רְאוּ, הִנֵּה בָא אִישׁ נָכְרִי לְהָתֵל בִּי. חֵי נַפְשִׁי כִּי אַךְ מְשֻׁגָּע אוֹ מְתַעְתֵּשע הָאִישׁ הַזֶּה.”

וַיַּזְעֵק אֶת-עֲבָדָיו לְגָרְשׁוֹ וְגַם שִׁסָּה בוֹ אֶת-כְּלָבָיו. וַיִּרְתְּחוּ כָל-דְּמֵי הָעֶלֶם בְּקִרְבּוֹ וּלְבָבוֹ הִתְחַמֵּץ מְאֹד, כִּי מִי זֶה יִרְאֶה בְהֵעָשֵׁק נַחֲלָתוֹ לְעֵינָיו וְיִתְאַפָּק? וַיִּצְעַק בַּחֲמָתוֹ:

“אִי עֶבֶד נִקְלֶה! הֲלִירֹשׁ אֶת-אָבִי אַתָּה אוֹמֵר?”

וַיָּרֶם עָלָיו מַקְלוֹ וַיַּכֵּהוּ; וְהָעֶבֶד הֵשִׁיב לוֹ מַכָּה תַּחַת מַכָּה. וַיִּצְעַק הָעֶלֶם, וַיָּבֹא הַכֶּלֶב הַמְּגֹרָשׁ לְקוֹלוֹ, וַיְהִי כְּמִתְחַזֵּק לְהַצִיל אֶת בֶּן-אֲדוֹנָיו הַמֻּכֶּה. וַתִּצְלַח כָּאֵש חֲמַת הָעֶבֶד, וַיַּהֲרֹג אֶת- הַכֶּלֶב בְּבַעֲטַת רֶגֶל אֶחָת, וַיְּשְׁתּוֹלֵל כְּחַיַּת טֶרֶף, וְגַם הָעֶלֶם עָמַד עַל נַפְשׁוֹ בִּגְבוּרָה. וַתְּהִי מְהוּמָה וּמְבוּכָה וּצְעָקָה בֶחָצֵר וְאֵין מַצִּיל בֵּין הַשּׁנָיִם.

וּבַיָּמִים הָהֵם דָּוִד, אֲבִי שְׁלֹמֹה, מֶלֶך עַל יִשְׂרָאֵל. וַיַּרְא הָעֶלֶם בֶּן-הַמֵּת, כִּי יָדוֹ לֹא תוֹשִׁיעַ לוֹ, וַיַּעַל יְרוּשָׁלַיְמָה וַיִּצְעַק אֶל הַמֶּלֶך לֵאמֹר:

הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶך, אָבִי מֵת וַאֲנִי הָיִיתִי בְּדֶרֶך רְחוֹקָה, וְעַתָּה בְּשׁוּבִי אֶל נַחֲלָתִי, וְהִנֵּה כָּבַש עֶבֶד הַבַּיִת אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִי וַיְּגָרְשֵׁנִי, בְּאָמְרוֹ כִּי הוּא הַבֵּן הַיּוֹרֵש וַאֲנִי אִישׁ נָכְרִי. יֵרֶא הַמֶּלֶך וְיִּשְׁפְּטֵנִי מִיַּד חוֹמֵס וּבְלִיָּעַל?"

וַיִּשׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶך:

“הֲיֵּשׁ עֵדִים לִדְבָרֶיךָ?”

וַיַּעַן הַצּוֹעֵק:

“אָיִן”.

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶך:

“אִם כֵּן מָה אֶעֱשֶׂה, בְּנִי? יוֹשִׁיעֲךָ אֱלֹהִים. הֲלֹא יָדַעְתָּ, כִּי רַק עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר.”

וַיַּרְא הָעֶלֶם כִּי אֵין תְּשׁוּעָה, וַיִּצְעַק צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה וַיֹּאמַר:

“אֲהָהּ, הַאֵין שׁוֹפֵט וְאֵין מִשְׁפָּט בְּיִשְׂרָאֵל?” וַיַּעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת עָמֹד וְצָעֹק. וַיִּגְּשׁוּ הַשּׁוֹטְרִים לְהָדְפוֹ; וַיְהִי עוֹד הֵם מִתְעַצְמִים אֶת-הָאִיש, וּשְׁלֹמֹה בֶּן-הַמֶּלֶך בָּא בַּפֶתַח, וְהוּא עוֹדֶנּוּ רַךְ וְצָעִיר בָּעֵת הַהִיא, וַיַּרְא אֶת הָעֶלֶם הַצּוֹעֵק בְּצָרַת נַפְשׁוֹ, וַיַּחְמֹל עָלָיו וַיִּשְׁאַל לוֹ וּלְצַעֲקָתוֹ, וַיַּגִּידוּ לוֹ. וַיֹּאמֶר לַשּׁוֹטְרִים: הַרְפּוּ מִמֶּנוּ, הֲלֹא תִרְאוּ כִּי מַר נֶפֶשׁ הוּא, וְאֶת-הַצּוֹעֵק הִטָּה הַצִּדָּה וַיֹּאמֶרלוֹ: שוּב צְעַק אֶל הַמֶּלֶך שֵנִית, וְהָיָה כִּי יִגְעַר בְּךָ, וְאָמַרְתּּ לוֹ: שִׂימֵנִי בְּיַד שְׁלֹמֹה בְִִּךָ וְהוּא יִשְׁפֹּט אֶת-מִשְׁפּטִי.

ויעש הָאִישׁ כֵּן, וַיִּתֵּן-לוֹ הַמֶּלֶך שֶׁאֱלָתוֹ, וַיָּשֶׂם אֶת מִשְׁפָּטוֹ בּיַד שְׁלֹמֹה, כִּי אָמַר הַמֶּלֶך: הָבָה אֶרְאֶה, מַה-יִשְׁפֹּט הַנַּעַר וְאֵיכָה יַעֲשֶׂה.

וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה לִקְרֹא לָעֶבֶד, וַיַּעַמְדוּ שְׁנֵי בַעֲלֵי הָרִיב לִפְנֵי שְׁלֹמֹה וַיְּדַבְּרוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי הַבֵּן הַיּוֹרֵשׁ וְהוּא עֶבֶד בְּלִיַּעַל גוֹזֵל אֲדוֹנָיו ,וזֶה אוֹמֵר: לֹא, כִּי אֲנִי הַבֵּן וְלִי מִשְׁפָּט הַיְרֻשּׁה, וְהוּא אַךְ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר בָּא לְהִתְגוֹלֵל עָלַי, וְלֹא יָדַעְתִּי מִי הוּא וּמֵאַיִן הוּא.

וַיִּשׁאל שְׁלֹמֹה אֶת-הַצּוֹעֵק:

“הֲיָדַעְתָּ אַיֵּה קְבוּרַת אָבִיךָ?”

וַיַּעַן הָעֶלֶם:

“לֹא יָדַעְתִּי.”

וַיִּשְׁאַל אֶת-הַשֵׁנִי:

“וְאַתָּה הֲיָדַעְתּ?”

וַיַּעַן הָעֶבֶד:

" יָדַעְתִּי, וְהִנֵּה הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי".

וַיֹּאמֶרלוֹ שְׁלֹמֹה:

“לְכָה אֵפוֹא וְהֵבֵאתָ לִי אֶת-זְרוֹעַ אָבִיךָ הַמֵּת?”

וַיְמַהֵר הָעֶבֶד וַיֵלֶךְ וַיָּבֵא זְרוֹעַ כְּרוּתָה מִגּוּפַת הַזָּקֵן וַיְשִׂימֶנָּה לִפְנֵי שְׁלֹמֹה וַיֹּאמַר:

“הִנֶּהָ!”

וַיְהִי כִּרְאוֹת הַבֵּן אֶת-זְרוֹעַ אָבִיו הַכְּרוּתָה וַיַּסְתֵּר פָּנָיו וַיֵּבְךְ, כִּי הִתְעַלֵּל הָעֶבֶד בְּגוּפַת אָבִיו הַמֵּת. ושְׁלֹמֹה רָאָה וַיֵּדַע לִבּוֹ וַיְהִי כְּמִתְאַפֵּק וַיֹּאמַר:

" לֵאלֹהִים הַמִּשְׁפָּט! הַקִּיזוּ שְׁנֵיכֶם דָּם אִישׁ אֶל כִּלְיוֹ."

וַיַּקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם דָּם מִבְּשַׂר זְרוֹעָם, אִישׁ דָּמוֹ אֶל כִּלְיוֹ.

וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אֶל הָעֶבֶד:

“טְבֹל אֶת-עֶצֶם הַזְּרוֹעַ בְּדָמֶך.”

וַיִּקַּח הָעֶבֶד וַיִּטְבֹּל, וַתֵּצֵא הַזְּרוֹעַ נְקִיָּה וּלְבָנָה כְּשֶׁהָיְתָה, כִּי לֹא דָּבַק בָּהּ מְאוּמָה מִדַּם הָעֶבֶד.

וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אֶל הַשּׁנִי:

“וְעַתָּה טָבְלֶנָּה בְּדָמְךָ אַתָּה.”

וַיִּתְחַזֵּק הַבֵּן וַיַּעַשׂ כְּמִצְוַת שְׁלֹמֹה עָלָיו וַיִּטְבֹּל, וַיְהִי כְּהוֹצִיאוֹ אוֹתָהּ, וְהִנֵּה הִיא רְטֻבָּה וּמְאָדָּמֶת, כִּי קָלְטָה הַזְּרוֹעַ אֶת-הַדָּם מִן הַכְּלִי וַתִּרְוֵהוּ.

וַיַּרְאֶנָּה שְׁלֹמֹה לְכֹל-הַנִּצָּבִים שָׁמָּה וַיֹּאמַר:

“רְאוּ, מָצָא דָם הַבֵּן אֶת-בְּשַׂר אָבִיו וַיִּדְבַּק בּוֹ וַיִּהְיוּ לַאֲחָדִים. הוּא בֶּן-הַמֵּת!”

וַיְצַו שְׁלֹמֹה לְיַסֵּר אֶת-הָעֶבֶד כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ וְאֶת בֶּן-הַמֵּת הֵקִים עַל נַחֲלַת אָבִיו.

וַיַּרְא הַמֶּלֶך דָּוִד אֶת-מִּשְׁפָּט בְּנוֹ וַיִּשּׁקֵהוּ וַיֹּאמַר:

חֲכַם בְּנִי, וְיִשׂמַח לִבִּי גַם אֲנִי.


  1. הוקלד לפי מהדורת דביר תשכ"ה. המהדורה סודרה והוגהה בידי יצחק פיקסלר.  ↩

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

על שמואל ליב גורדון

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(דברי הספד, כסלו תרצ"ד)

“אדם כי ימות באוהל” – שלושת המלים הללו אפשר לקרוא על המנוח ולדלות את חייו בשנים האחרונות בארץ. לא הכל יודעים את ראשית דרכו בספרות. פירושו הגדול על התנ“ך, שהשקיע בו למעלה משתי-עשרות שנים, השכיח את עבודתו הקודמת, אך היא אינה כמות מבוטלת כל עיקר. מקומו בספרות בין הכוחות השניים המסתתרים מאחורי בעלי הקומה הגבוהה, אבל מי שבא לחקור במעשי בראשית מוכרח להתפנות לכוחות האלה שהם מפני דרך, וחלק גדול בעולם הבא שלנו מגיע להם. הוא עמד על הדוכן לא ככוהן, אלא כאחד מבני הלויים. משירתו היו מגיעים לאוזן צלילים חדשים והם שבישרו את הסגנון החדש והאתמוספירה החדשה. השירים האלה העידו על שינוי מפנה, שינוי אזור, כבימים המקדימים לאביב. לא היה עוד האביב, אך היתה הפשרת השלגים. חלקו של המנוח בין המשוררים השוערים, העומדים בשער והתקופה. יהל”ל, שהתיחס עוד על משוררי התקופה הישנה, הבחין בדבר. כותב דברי הימים של הספרות לא יוכל לדלג על פרק זה של חיי המנוח.

בתור מתרגם הרגשנו, כי המנוח נכנס בשתי רגליו לתקופה החדשה, אף כי יש עוד שרידים מהעבר. תרגומיו היו תרגום ראשון בבחינת יליד בית. בראשית צמיחת הדברים שאי אפשר לדלג עליהם, אי אפשר לסכם מבלי לעבור על פני עבודתו. הוא היה מרבה ספרות לילדים, דבר בעל ערך גדול, הוא היה המתחיל בספרות ילדים יפה וכל שבא אחריו המשיך את הקו שלו, מה שהחסיר הכשרון, מלאו האמונה והאהבה הגדולה לעם. ביתו היה בית עברית לדוגמה. כאותו החומט הנושא את ביתו על גבו, כך גם הוא נדחק בארץ זרה ובעיר נכריה והקים בית בו חלמו בעברית. בגופו קיים את מצות הלאומיות וגידל את בניו, כאבותינו מקדם על-פי דרכם, לתורה ולמעשים טובים על-פי דרכו. עומד לפנינו כאן בנו משה שהלך בעקבות אביו ושרת הרבה בשדה התרבות העברית. על המנוח אפשר לאמור, שמעשיו היו כמחשבותיו ומחשבותיו כמעשיו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.