ההגדרה הקרובה ביותר למחזה “דויד הצעיר” של ריכארד בר־הופמַן היא, כמובן: המשך ל“חלום יעקב”. וזו הגדרה, הכוללת שבח בתוכה. גם הקורא העברי הרגיש לפני כעשרים שנה בנשוב רוח רעננה מדברי החזון הזה. פרישמן הוא שהביא לו מטנא השירה הזאת, בבואו להפלותה לטוב ולטוהר מצרור החזיונות התנ"כיים, שירדו אז בשיעור־סיטונים למדפי־הספרים. במכתבים הנודעים שלו לא זו בלבד שעורר את דעת־קוראינו על היצירה ויוצרה, אלא שילב, כדרכו, קצת קטעים מתוכה בתרגומו שלו. במעשה־תרגום זה היה כעין נסיון להחזיר אבידה – כלומר, להשיב למקורו דבר־רוח של איש עברי השבוי בלשון־נכר.

ואם כי האמירה: המשך – היא שבח, אין בה כדי יציאת חובה. אכן, גם ב“דויד הצעיר” ניכרות כל המעלות הטובות של אחיו הגדול ממנו בשנים – הברירה, השיקול, השהייה הגדולה, התואם המפליא שבין תנועת־האברים של התוכן ובין תנועת־האברים של הריתמוס, גילום אידיאה, כתמצית־משמעות של ההתארעות ההיסטורית בבנין עלילה ונפשות פועלות. אך על כל המעלות האלה נתוספה כאן תוספת גדולה – עשרים שנות־ניפוי סילקו את יותרת־הסלסול, הקו נתפשט וממילא נתעמק, המעבר מארץ־המיתוס לאדמת־ההיסטוריה, שקיצר לכאורה את החזית והחזות, הביא לידי צמצום, שבו הדיבור טורח להיות לבושו ההדוק של הענין, שלא תהא השפה עודפת על הכלי. ואם גם נעימת הדקלום לא נמנעה בכל – הרבה סרח הסטיליזציה גורם – הרי נתכווצה ביותר. ואף האידיאה לא תהלך קולה ברמה, אין היא נישאת מעל המעשים ועושיהם כחכמה עליונה ואין היא נראית מכוננת מצעדי אדם ועם מאחורי הקלעים כערמה עליונה, אלא היא גלומה כמובנת מאליה בעצם ההתרחשות הדרמתית.

ב    🔗

הדרמה הזאת נמתחת ברוַח־ימים, שזמנם מועט ועצימותם רבה. רק שבעה־עשר ימים הם והם תקופה הרת מאורעות מכריעים. בפתח־הימים נשמע הד עמום של סתימת הגולל על סלע קברו של שמואל הנביא ובסופם נראה את דויד הצעיר המכניע את עצמו לשאת את כתר המלכות, כבד התעודה והעול. והאידיאה, שהיא הנפש במהלך המעשים והדברים וליכודם למשמעות־גורל אדירה – היא ברית האמונים. ביתר בירור: אחדות השורש של אמונה ונאמנות. לא בכדי ניתנת בראש החזיון מגילת רות. היא, בת מואב שדבקה בבית יהודה, מופת פאר לתום־נאמנות, עודה בחיים, בודדה ועזובה, שׂבעת מראות ורוב חליפות־עתים – אור דמותה יהל כראש־סמלים. קרני האור הגדול הזה נופלות על אוכלוסיה גדולה. הנה הנער אביָתר, אשר בגלל דויד נרצח כל ביתו, והוא מתענה בספקותיו הגדולים – על־מה הוא, צאצא כוהנים, ינוד וינוע רעֵב ויגע, והוריו ושאר משפחתו האצילה נשחטו על לא חטא, ואיכה יחיה הוא, אם אלוהיו לא נמצא לו צידוק וטוהר – ועם כל זאת הוא שומר אמונים לדויד. הנה תימנה, שטיפחה ברוב אהבה את אביתר, פליטת־השחוטים, וכמה עוז בה בהתיצבה בעדת מלעיגים על דויד וכמה כוח באמונתה בו ונאמנותה לו. וכרמז המאיר את שרשה של נאמנות זו הוא אותו רגע, כשהיא מסיימת את תפקידה בשמירת הנער והיא ממהרת לשוב לביתה, כי בו מחכה לה אילן להשקותו וכלב להאכילו. הנה הנער הקטן, אוריה החיתי, שדויד מצאוֹ עזוב ותשוש־כוחות ועתה הוא מוטל ברפת, ומשרתי שאול כילו בו אכזריות־חימה, וכמעט לא נותרה בו נשמה מרוב עינויים קשים, אולם אחריות־החיוּת השמורה ותוססת בו דבוקה בלהט אהבה ונאמנות בדויד. וכשם שלא יכלו לו לנער הנאמן שבטי המענים, כן לא יכלו לו תחנוני שאול ושידוליו והבטחותיו להיטיב עמו ולרוממו – כסלע היא הנאמנות הזאת וכל עקרבי־כעסים וכל בַשׂמי גיפופים לא ימוגגו את חָסנהּ. והנה נביות הרועה, נוצר נשימות אפה של ישישת־הישישות, רות, הוא אילם אך אין כנועם מנגינתו, אשר יקסום בחלילו. הנה מיכל, שמעבר להרגשת הבגידה המדכדכתה, מבליחים אורי־האמונים; והנה מעכה שהקריבה חייה לנאמנות זו. רחש־אמונים זה ושפעת־חומו מקיפים לא בלבד את דויד אלא גם את המלך הזקן, שאין כטרגיות שלו – כעילוי־סמלים לנאמנות היא אשת שאול, אחינועם, היוצאת עמו לקרב, נושאת מגינו ואוספת את ראשו המת אל חיקה וקצה כקצו – אלא שדויד הצעיר נענה בהד־אמונים ואהבה לסימפונית־האמונים העולה אליו מעברים ואילו המלך הזקן, האומלל ומר־הנפש, בהגיע אליו קול־אמונים המבקש לאופפו בחמימות הוא נענה לו בצינת־מַשׂטמה ובאפלת־חשד. הטרגדיה של שקיעה ועליה נתפסת כטרגדיה של החשד והאמון.

ג    🔗

דויד הצעיר, כדרך שדמותו ניתנה במחזה זה, אין בו מן הגדלות המונומנטלית. כגדלות הזו נמצא דווקא בדמותו של שאול. אכן, דמות זו קדרותה הנשגבה מהלכת בכמה וכמה יצירות שקדמו למחזה שלפנינו ונמשכה לה ביחוד אהבתם של חוזי־הזיונות. צא, למשל, וראה מה גדלה החיבה בספרותנו דלת־המחזות ל“מלוכת־שאול”. אך דומה כי המונומנטליות שבעוצם־הרישום הדרמתי, שאנו מוצאים גם במחזה שלפנינו, באה לא בלבד מתוך שתיאור־שאול בתנ"ך שהעמיקו אותו חוזי־ההזיונות ניתן בשרטוטים גראנדיוזיים, אלא גם משום העמידה הבודדת שלו, עמידת חשד תלול שכל צרור של חנינה ואהבה, המבקש להדבק במדרונו, מתגלגל למטה. לא כן דויד, שהוא כראש נהרות, שנאספו אליו מכל מדרוני־הרים ורמות רוב מעיינות ונחלים להיות בו עוז־זרמים וברכת־עמקים. הנה נראה את עשהאל והוא מהירותו של דויד, את יואב והוא רצינותו של דויד, את חושי והוא זינוֹ של דויד, את ברזילי והוא נדיבותו של דויד וכדומה – הם מפרנסים אותו אחד־אחד ככוחו ובזכותו ומתפרנסים ממנו, כי הוא מיזוגם, הוא כליל־מידותיהם, הוא השלמות העליונה, הכוללת, שבו מבקשים להתמזג – ולא להיבלע – ייחודיהם. הוא עתה, בעצם, כשאול בשחרוֹ. כי שלושה גלגולים נתגלגלה דמותו של המלך האומלל – דמותו בגלגל, כשכל העם הצטופפו לראות בזיווֹ והוא גבר ונער כאחד, שנצמדו בו כוח וגיאות וטוב; דמות אחרת היא כשנסתם מבואו לאלוהים וירדו לנפשו אימה ועצב ואטימות; דמות שלישית כשנלכד לשנאה וקנאה ורפיון, ובכעס אין־אונים יאמר להשכיר אפלת־רגשו בטח ורצח ונקם. כאן, בהגיע הגלגול השלישי של הדמות הזו לרום־זוָעה ועומק־אסון, עולה ומפציע השחר שלה עצמה. הביטו בעפעפי השחר הזה ותראו את הנער האדמוני עם יפה עינים.

ד    🔗

המלך הזקן, כולו תאוַת נקם, מבקש לשלוח אנשי־חרבו להשמיד בבית־לחם כל שנשאר מדויד המורדף והגולה במפלט המביש, בבית אכיש. כל שנשאר – כלומר, מטף עד רות הזקנה – ובהזעיקו את העם למלחמה עיקר כוונתו להשמיד את דויד, והנה בהיראות המשואות מעל ראשי הרים מצווה דויד על אנשיו להעלות גם הם לפידים ולמסור את אותות־המלך למקומות אשר מסביבותיהם. כמותו כבני־לוייתו, היגעים לשוא להניאו ממעשה זה, יודעים מזימת שאול, אך דויד הוא הנאמן, אם כי הנאמנות היא לו פתח־סכנות. אין בו אפילו נדנוד של ספק, כי כורח היא לו להיזעק ביום־מלחמה לדגל שאול ולהיות לו לעזר, גם אם העזר לא יירצה או יוריד את העוזר שחת, כשם שאין בו נדנוד של ספק, כי עליו לשמור את השבועה אשר נשבע לאכיש. הוא מתנודד בין שתי ודאויות אלה – החובה להיאמן לעם והחובה להיאמן לשבועה. נפתולי־נפש אלה הם נסיונו, בחינת־נאמנותו. כל שרואה כאן וכאן (במובן: והאלוהים ניסה את אברהם) לא יתפלא לכך, כי המחבר לא הביא את ההתאבקות הזו לפסגת־מתיחותה, כלומר להכרעה פנימית של המתאבק, אלא נתן לה פתרון חיצוני כדרך האיל הנאחז בסבך בקרניו (אכיש פוטר אותו מחובתו), אך יבין שעצם המלחמה למצוא מוצא, אם כי הוא נמנע־המציאות, עצם ההתלבטות בסיבוך האבסורדי ובלבד שלא לקפח את הנאמנות שהיא כאן כחובה וסתירתה – הוא המפתח להבנת דויד וגָדלו. הנה קטבי־הניגודים: המלך הזקן המפקיר עצמו לתשוקה ויצר והמלך הצעיר המקריב עצמו למאזנַיִם, שנתעיינו בהם הכפות, לפי שניתן בהם דבר והיפוכו שמשקלם שוה. הם קטבי־הניגודים של פורקן־יצר ושל עול־חובה, שעיקרו בנאמנות.

ה    🔗

הערת־בינים: אילו ביקש בעל המחזה להראותנו את ההתאבקות של החובה להיאמן לדבר ולניגודו בפסגת־המתיחות – כלומר, בפתרונה הטרגי – לא היה מתעלם מן האפשרות לכך הניתנת לו בדמותו ובעמידתו של יונתן. שאילו נטע את יונתן במרכזו של המחזה, אפשר שהיתה דמותו בולטת בשרטוטיה הגדולים, האנושיים ומאפילה על דויד. קשה ההתאבקות להיאמן לשני מלכים אויבים, האחד שר־האומה והאחר איש החסד והחסות, אך קשה ממנה ההתאבקות להיאמן לאב ולידיד שהם אויבים, ביחוד שההתאבקות הראשונה אינה נגלית אלא כאמצעי שבידי כוחות עליונים המנסים את בחירם, בנם האהוב, וההתאבקות האחרונה אינה זוכה לחסדם של כוחות מרומים, כדרכם בבנם החורג של הגורלות.

ו    🔗

ההתאבקות הזו היתה מעולם עד עולם. וגם לאחר הכרעה. מי יאמר, כי בהכריע אברהם בנפתוליו ועקד את בנו, נעקרה מתוכו המיית רחמי אב? מי יאמר כי בראות רות את ערפה שבה למולדתה והיא הכריעה בנפתוליה והלכה אחרי נעמי, לא תסס בה כל כוסף לבית אביה ולאלוהיו? ואולי הנפתולים האלה, הנסיון שבהם, והעמידה בנסיון זה מבארים על מה זכה אברהם להיות אב לעם־סגולה ורות – אם למלכו־משיחו? המשורר אינו שואל שאלות אלו ואינו משיב תשובות אלו, אך משראינו אותו מעמיד את דויד בלב נפתולים כאלה וידענו כי דימדמה בו אותה שאלה ואותה תשובה, כי בהראותו לנו את השגב והקדושה של ברית־האמונים, כיסוד בנין ואמת, לא ראה את הנאמן כמקבל גזירה שמשמעותה אחת (נאמנים אלה הם המשעבדים, העריצים שבכל דור), אלא כמתאבק בכפל־תפקיד, שמשמעותו מנוגדת (נאמנים אלה הם הגואלים, המשיחים שבכל דור).

[י“ד תשרי תרצ”ז]