מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מתוך עב-הענן

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מִתּוֹךְ עַב-הֶעָנָן / שאול טשרניחובסקי

הֲיָבוֹא הַסַּעַר – וְאָנֹכִי קְרָאתִיו?

וְעֵת פָּשַׁט הֶעָנָן הַמְּפַלֵּס לוֹ נָתִיב

עַל פְּנֵי שָׁרְשֵי הָרִים, עַל צוּרֵי-אֲבָנִים,

הִתְאַבְּנוּ וַיִּקְפְּאוּ בָמוֹת אֳרָנִים

כִּקְסוּם-עֵינֵי-תַנִּין, הַמְּחַכֶּה לְמוֹתוֹ

בִּבְלִי הָנֵד גֵּווֹ, בִּבְלִי הָשֵׁב אוֹתוֹ.

וּכְזֶרֶם הַנֶּצַח, הַצָּף וְעַל אֲפִיקָיו

הוּא עוֹלֶה וּמַכְבִּיד עַל הַכֹּל אֲזִקָּיו,

שֶׁאֵין אַף זִיק רַחֲמִים וַחֲנִינָה לְפָנָיו, –

הִתְגַּלְגֵּל הֶעָנָן בָּהָר וּבַאֲדָנָיו,

מִתְפַּלֵּשׁ לְאִטּוֹ וּכְמוֹ בַעֲצַלְתַּיִם,

מִתְקַפֵּל, כִּמְעַט שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְעֵינַיִם,

לֹא יִיגַע, לֹא יַעֲמֹד בְּלֶכְתּוֹ אַף רָגַע,

וּמַעְצוֹר לוֹ אֵין וּבְשָׂטָן לֹא פָּגַע.

מִתְנַהֵל בִּכְבֵדוּת

וַיָּצֵף וַיָּרָם,

מְחַבֵּק וּמְחַנֵּק הַיַּעַר הֶעָרֹם,

מַשְׁקִיעוֹ, מַטְבִּיעוֹ, מַבְלִיעוֹ בִּנְשָׁפָיו

וּבְלֵיל חֲסַר-תְּמוּנָה עַל נְצָרָיו וַעֲנָפָיו,

עַל בַּדָּיו חֲרֵדִים וּגְזָעָיו מוּצָקִים.

עוֹד רֶגַע הִתְרוֹמְמוּ רָאשֵׁימוֹ אֶל שְׁחָקִים

וּכְמוֹ טֻבְּעוּ פִּתְאֹם לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם

בִּדְמִי הָעֲנָנָה, שֶׁחִישׁ עֲנָקָתָם,

וַתָּצָף, וַתַּעֲבֹר וַתַּחֲלֹף מֵהָתָם

כְּמִפְלֶצֶת-זֵדוֹנִים הֲרַת הַוּוֹת-עוֹלָם,

וַתִּחַן עָלַי וַתְּצוּדֵנִי בִּרְשָׁתוֹת

נֶעְלָמוֹת, עֲצוּמוֹת וּמְלֵאוֹת-בְּעָתוֹת.

עוֹד פַּעַם הִתְגַּבְּרה בְּכֹחָהּ הָאוֹרָה,

וַתִּקְרַע וַתַּחַץ הָאֹפֶל הַנּוֹרָא.

וַיְהִי בְּהִבָּקַע הֶעָנָן – וָאֶרְאֶה

הַנָּהָר הַיּוֹרֵד בִּמְשׁוּבָה שֶׁל פֶּרֶא,

וּמֵימָיו עֲכוּרִים וּכְעֵין הַמַּתֶּכֶת

בִּהְיוֹתָה רוֹתַחַת בְּצִנּוֹר נִתֶּכֶת,

גַּל שָׁחוֹר וְכָבֵד, וּשְׁבִיבִים וּרְשָׁפִים

יִדּוֹדוּ בַגַּלִּים, נִשְׁקָעִים וְצָפִים.

הֶהָיְתָה יַד מַזָּר בַּמַּזָּר לְרָעָה

וּתְעָלַת-הַשֶּׁטֶף מְכִתּוֹתָם נִמְלָאָה,

אוֹ יַד אֵל מִסְתַּתֵּר שָׁם שִׂדְּדָה, כַּעֲמָקִים,

רְקִיעַ הַמַּיִם וַתִּזְרְעוֹ בְּרָקִים

וְשִׁבְרֵי-הַבָּזָק?

וְאוּלָם עַד רָגַע

הִתְכַּסְּתָה הַכִּכָּר, וְהָר בְּהָר פָּגַע.

וּמִשְׁבְּרֵי הֶעָנָן עָלַי כִּי סָגְרוּ

כָּל אַפְסֵי הַמֶּרְחָב וִיעָרִים נִשְׂעָרוּ,

וַיְהִי הָס בַּיַּעַר הָרָם מְלֵא-הַשִּׁירָה,

נֶאֶלְמָה הַשְּׁלוּלִית הָרָנָה הַמְּהִירָה,

וַיִּדְּמוּ הַחַיִּים, וְדִמְמַת-בְּעָתָה

מִמּוֹסְדוֹת-הָאָרֶץ עַד שְׁחָקִים הָיָתָה,

כְּמוֹ בְּמַאֲמָר כְּרוּב שַׁלִּיט: רְדִי לָךְ, הַדְּמָמָה,

עַל פְּנֵי גֵיא-הַנְּתִיבוֹת, הַשְּׁפֵלָה וְהָרָמָה!

וַחֲשַׁכָה מַה לֶּחָה, אֲפֵלָה-לַחֲצָאִין,

נֶעְדֶּרֶת כָּל גָּוֶן וְזָרָה לָעָיִן,

כְּמִשְׁבָּר מֵעַפְרוֹת-בְּרֵאשִׁית יִקָּרֵץ

בְּטֶרֶם אֵל צָר בְּמַאֲמַר: הֱוִי אָרֶץ! –

צְרָרַתְנוּ וַתִּתְקְפֵנוּ כַּשִּׁרְיָה

וּכִקְלִפַּת הָאֱגוֹז הַמְּכַסָּה לְפִרְיָהּ.

וּבְאַלְפֵי רִבּוֹאוֹת עֵינַיִם נַעֲלָמוֹת,

הַחוֹדְרוֹת מַשְׂכִּיּוֹת לַב-גֶּבֶר וּנְשָׁמוֹת,

כִּתְרַתְנוּ וַתָּסֵךְ עָלֵינוּ - וּלְרַאֲוָה

הָיִינוּ לְעֵינֶיהָ עַלִּיזוֹת-הַגַּאֲוָה.

וּבְמֶרְחַב אַשְׁמַנִּים וְדִמְדּוּם חִזָּיוֹן,

בְּמַלְכוּת תַּעְתּוּעֵי הַדִּמְיוֹן וְהָעָיִן,

וּבְשׁוֹרֵר הָרָעָם שִׁירָתוֹ הַקָּשָׁה,

בִּי לִבִּי, לֵב-גֶּבֶר, אָנֹכִי אֶרְגָּשָׁה.

הִנֵּנִי! מִי קוֹרֵא לַקְּרָב בֵּין עַרְפִלִּים?

בֶּן-תְּמוּתָה כָמוֹנִי אוֹ מְצוּקִים, אֶרְאֶלִּים?

אִם תָּפְתֶּה טִפְּחֶךָ, אוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל סוּפוֹת?

קוּם, עַיִן אֶל עָיִן! זְרוֹעוֹתַי חֲשׂוּפוֹת,

כָּל שְׁרִירַי שׂרָגוּ, כָּל גִּידַי חֲסוֹנִים,

כִּמְטִילֵי הָעֶשֶׁת וּכְשָׁרְשֵׁי אַלּונִים.

וּבְרֶגַע הַפְּלָאוֹת הַלָּז עַל שִׂיא הָרִים

אֲנִי אָח לַסְּעָרָה, לַסְּלָעִים וְלַיְּעָרִים,

אָח גָּדוֹל, אָח נֶאְדָּר, שְׁכַן-עַנְנֵי-תֹהוּ,

הַגָּר עִם הָרַעַם וְנַעֲרָץ כָּמוֹהוּ,

וַהֲדוֹם רַגְלַי דְּמוּת זוֹ עֲלוּבָה נַנֶּסֶת –

הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ דּוֹר-דּוֹרִים גּוֹסֶסֶת.

וִיהִי זֶה הַחֹשֶׁךְ פִּי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה,

וַיִּשְׁלַח בִּי צְבָא כָּל אֵימוֹתָיו הַטֶּבַע,

וְאִם שִׁמְמוֹת עוֹלָמוֹת בְּחֵיקוֹ גַם הֶעָרָה, -

אֲנִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶמְצָאָה - אַךְ הֶרָה!

וָמַעְלָה וָמַעְלָה! בֵּין צוּרִים וְכֵפִים,

עַל פַּחַת וּתְהוֹם, יָד אֶל יָד, הָעֲיֵפִים!

וּזְרֵה מֵעָלֶיךָ כָּל פַּחֲדֵי מוֹרָא:

מַלָּךְ וּלְאֵשׁ זָרָה וּבְלִבְּךָ הָאוֹרָה?

וּבְבוֹא יְמֵי-יֵאוּשׁ לַמֵּאָה הַנְּבוֹכָה,

שֶׁרָקְבָה עַד גִּזְעָהּ וְנִתְרוֹקְנָה מִתּוֹכָהּ,

וְשָׁפַךְ הֶעָנָן הַפָּרוּשׂ אוֹר מַתְעֶה

עַל חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם וְעַל פְּנֵי כָל הַנַּעֲשֶׂה, –

אֲזַי הֱוֶה אַתָּה הָאוֹר לָךְ בַּדֶּרֶךְ!

לֵךְ נִכְחֲךָ, בֶּן-חוֹרִין! וְהָעוֹבְדִים בַּפֶּרֶךְ

מִתַּחַת סֻבֳּלָם – יְרֵשַׁת כִּלָּיוֹן

וְתַעְתּוּעֵי דוֹר-דּוֹרִים, יְכֻסּוּ בְמַשָּׁאוֹן;

וּבְקוּרֵי עַכָּבִישׁ, הֵם טָווּ לְמוֹסֵרוֹת,

לִיצוּרֵי דִמְיוֹנָם גַּם יִהְיוּ לְבָרוֹת.

לֵךְ נִכְחֲךָ אַתָּה, אִם עַטְרוֹת-קֵיסָרִים

מְנַת חֶבְלְךָ, אוֹ יַלְקוּט שֶׁל רוֹעֵה-עֲדָרִים,

אַל תֵּפֶן אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר יִשְׂאוּ קוֹלָם:

אֱוִיל אִישׁ הָרוּחַ! הוֹי מֵפֵר חָק-עוֹלָם.

“וְהַדֶּרֶךְ מַה-לָּךְ:” – אִישׁ כִּי יִשְׁאַל – עֲנֵהוּ:

הֵן אֶת אֱלֹהַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ אַיֵּּהוּ…"

הידלברג 1902

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

מנורת החנוכה

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

בימים אלו של חנוכה ראוי לספר, איך יהודי, לא עליכם, הציל עצמו פעם אחת הודות למנורת-חנוכה…

וסבורים אתם, של זהב היתה? לפחות של כסף? דוקא של נחושת ושברו-כלי. איזו ירושה מדורי-דורות. מעוקמת ומקומטת ומחצית הקנה האחד שבורה…

היהודי הזה היה תחילה בעל-בית ככל בעלי-הבתים.

ופתאום נתעשר.

כיצד, דבר זה אינו שייך לעניננו.

אומרים, חייל נשא ברחובות של העיר מטיל ברזל למכירה, וקנה אותו בפחות משוויו, והביא הביתה… הוא משייף שיוף כלשהו – זהב!

המטיל גנוב היה מאוצר המדינה?

אבל כשיהודי מתעשר, הריהו מקים ישן מפני חדש הוציאו, והוא הופך ומהפך את כל הבית. הוא מחליף את המלבושים הארוכים בקצרים ונעשה דייט"ש, והיא - נעשית פריצה, מטילה את הפאה הנכרית לאשפה. שני בנים היו להם – הוציאו אותם מן החדר ולגימנזיום הכניסום! מתחילים לשנות את פני הדירה… ארון ספרים היה, למי דרושים ספרים? שלחו אותם לבית-המדרש, במתנה. הארון ישן היה – פירקוהו ועשוהו קיסמים למטבח… הפלונית מעמידה במקום זה מראה גדולה; לפתע פתאום התחילה אוהבת עצמה, היא מבקשת לראות עצמה מכף רגלה ועד קדקדה… קוראים לו לסוחר-בלויים, מוכרים את הרהיטים הישנים בחצי –חינם וקונים “לודוויג הארבעה-עשר” - רהיטים זעירים, חינניים, אך מרופדים; כרעיים מעוקלות, אבל עם חשוקים של ארד. ועל גבי גלגלים, מחיה נפשות. יראים ממש לישב או להשען.

מעט כלי כסף ישנים היו להם; קופסאות לאתרוג, מגדלות לבשמים – ומכרום להתכה, פיזרו-נתנו מתנות-דרשה לקרובים; וקנו כלי-זכוכית, כלי-גביש… כדים לפרחים, אגרטלים. כמנהג העולם – לפי המוד"א!

אבל, הרי גלגל הוא שחוזר בעולם - לאחר זמן מסויים התחיל הכול יורד במורד, נתהפכה הקערה על פיה, הבנים כבר הם בחוץ-לארץ, ואין מה לשלוח להם… בקושי-בקושי מצליחים להאריך את זמן פרעונם של השטרות… מיד ליד גמילות-כסף להשיג אין יכולים…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.