א    🔗

— — הנני בא ועולה. הנני בא, הנני… — קראתי כאח מאחי האור מאז ומעולם.

— הנני בא ועולה. הנני בא. הנה הנני עטרת תפארת זקני הדור ההופכי החושך למעינו אור! — הלא נקראתי לבית־הדין הגדול של אנשי האור והנה הופעתי עני כי יעטוף, יחף וכתונת פסים מוזרה לבשרי. הופעתי כי זה הכלל הגדול לאיש כמותי: להיות מופיע לתת דין וחשבון על המעשים שעשיתי והפעולות שפעלתי בכל יום ובכל לילה ובכל שעה כפי שיבוקש.

וזה דין הופעתי:

עוזב ונעזב לעצמי הייתי כל ימי. מימי ילדותי הראשונים. בן ובנות היו להורי. שלושה פיות ציפו לרחמי אב ואהבת אם. הבכירה הרי היא בכירה לכל הבחינות וזכותה לעולם תעמוד. הצעירה הריהי צעירה לכל הדעות ובת טיפוחים לכל הלבבות — ילדת זקונים נפלאה. זו בכה וזו בכה, זו בכך וזו בכך, מעלה זו לזו וסגולה זו לזו, דרישה מיוחדת לזו וזכות נוספת לזו. ורק אני האמצעי, הייתי העזוב. האחד בלא סגולה ובלא מעלה. בלא זכות ובלא דרישת זכות, האח העזוב לנפשו. עזוב — ובלי עזוב־תעזוב־עמו. וזו גאותי. זה הקמיע וזה המשען. כצל עובר עברתי את שדה ילדותי. במעגלים אפרורים. לא יד אם ענוגה טיפלה בי בחליי. כי לא חליתי. לא אב טוב ומיטיב הרנין את עיני בלטיפה חטופה. כי לא מצאני הגון לפניו. לא שפחה חנפנית ליקקה את כוונותי מזויות פי. לא. אני הייתי אני. האני הטהור. אחד. יחיד. שלי. רק שלי ואפסי עוד, זה כל עצבוני. וזה כל סודי. זה כל מריי וזה — גם מקור כוחי.

אף־על־פי־כן בודד לא הייתי. אורחים היו סרים אלי לבקרני. אורחים אהובים, אורחים נכבדים, כולם יקרים, כולם מחמדים, מאנשי הסגולה, הפמליא המעולה, לא מחיר וגמול לה. כך סר אלי באחד הימים זיק. מי הוא זה? מה מעשהו? מה טיבו ומה מלאכתו? לא ידעתי.

— שלום עליך, זיק — ברכתיו.

— עליך השלום, ידידי היקר — היה עונה. חום ידידות שפעו עיניו החמות. (ומה מעטים הם בעלי העינים החמות בעולם!) ולי התברר כי ידידות יש למצוא רק אצל זיק ואחיו ברוח.

— באתי — המשיך האורח — כדי לספר לך… — כך, ממש כך אמר. ובלא כל הקדמה אוילית.

הלא האדם רואה ללב אחיו ובין רגע הוא עומד על טיבו. בין־רגע הוא תופס את הדק שבדק הטמון בו. את נימו המיוחד. את הדופק הטמיר של הוויתו. את נוטריקון הסתר שלו המלמד מה יהגה ומה יעשה, מה יאמר, ומה יענך.

— אל תחשוב חלילה, שלא מצאת חן בעיני… — כך, ממש כך אמר. ובלא החנופה האוילית. לא ירא שמא אראה בו גונב לבי. — מיד ראיתי בך אדם כלבבי — הוסיף — ומיד ידעתי: זהו הקיר האטום ובזה הקיר יש לקרוע חלון ויהי אור. אלא שאין הדבר קל. ויש לנסות כל מיני נסיונות שתהא הרשות נתונה ולשון שנונה לפרח כהונה להעיף לוט בפנס סוד עד יתגדל ויתקדש האחד והאחדים של היש!

נשתתק.

— זיק, זיקופי, רבי ואלופי, כוחי ומעופי, הריני עפר ואפר תחת כפות רגליך! — קראתי. אבל הנאלם נעלם. לא קול ולא דמות. לא אדם ולא צל־אדם לפני. אני עומד ומטיח את ראשי בכותל כדי להוכיח לעצמי שאני חי וקיים, רואה ושומע ומגיב. אבל זיק, שזה רק עתה דיבר אלי עין אל עין ופה אל פה — איננו. אני נמצא כאן — רק אני. לבדי.

לשוא דבק בי הדיבוק קדוריאל. לשוא מנעתי שינה מעפעפי מפחד שמא אחמיץ ולא אראה את היקר מכל היקרים. לשוא. ורק משחדלתי להאמין בו, ובעצמי, ובעולם, הופיע שוב. פתאום לפתע:

— תדע לך, כי לא אחד אני אלא אחדים. וגם אתה אם תזכה והיית כמוני. אבל תדע לך, כי לא הכל אני. ואף־על־פי שלא תרד מיד לסוף כוונתי, תהפוך בדברי לכאן ולכאן ולכל הפנים ורמז אל רמז תלקט, כי העולם נבנה מרמז ורמיזה, המתלכדים ומתלבנים ומתאחדים לפגים ופגפגים, תגים ותגתגים, כתרי־כתרים וכתרתרים וסתרי סתרים וסתרתרים. והנה הם שוב מתפרדים ומתמרקים ומתפרקים כדי לשוב אל מקום קדמותם. אין בי היש ושלמותו. אבל אחדים תמצא בי — ואחדים זה פחות מאחד. ורבים זה פחות מיחיד. אני רק השורש והגבעול, השחר והשמש, הטיפה והים, הזרע והלחם… וצבת בצבת אני עשוי על פי אופן אופנתים. פקח עיניך ופתח מעיניניך וישך להבינני…

את זיק לא ראיתי ימים רבים. המשכתי את לימודי בבית־הספר. אבל המורים היו מסתלקים מלהבינני. הוספתי לבקר בבית־הספר, אבל הרגשתי: כעצם זרה אני בגרונם. לא תבלענה ולא תפלטנה. דייני להציץ בספר מאיר עינים כדי לחדור אל תוך תוכו, אל כוונתו הפנימית. דייני לשמוע אל דברי חכמים כדי לשמרם היטב בלבבי. לא. בשום אופן לא נפלתי מחברי בידיעותי. אבל המורים היו פוסחים עלי במזיד. לא שאלוני ולא בחנוני, כאפס נפוח הייתי בעיניהם. כמי שלא מבני מינם. מעולם לא זכיתי להתכבד בציון של הצטיינות. אף לא באות הוקרה. גם כאן. יחיד ובודד.

אחותי הבכירה נמשכה אחרי אחד בחור. ואני לא ידעתי כל מאומה. הרי הקטנים הם בלשים מטבעם ויודעים בכורה בטרם קיץ. סתרי לחשושים ודברי כיבושים מדובשים — הרי בזה הם לשים ודשים. אבל אני — לא מבני מינם הייתי. לא ידעתי כל מאומה. בזיק הגיתי בימים ההם, כי הוא כל כוחי ומאודי, הוא מקורי וסודי ואין שני לו ולא יהיה שני לו עד סוף כל הדורות.

שמו היה זכאי.

— עליך לנהוג בו מנהג גיס צעיר בגדול ומכובד ממנו — לימדתני אחותי ואילצתני לספק לו סיגריות ומגדנות ואפילו — דברי כביסה.

— ילד פיקח — לימדני גיסי המכובד, זכאי — יודע להשיג את המבוקש בהקפה. ילד פיקח הייתי בעיניו. אכן, זכיתי. הוא היה הראשון שגילה בי ניצוץ אחד, את הפקחות. ראה בי יותר ממה שראו עד כה מוֹרי והורי. לכן הייתי עושה כמבוקשו. מתוך הכרת תודה. מה מוזר ומכניע דבש השוחד הנמזג בכוסות חונף! את המלאכה הזאת ידע זכאי. ידע את לב האדם. פיקח.

לא הרבה שבת בחברתנו. באחד הימים הביא חבילה ופנה אל אחותי:

— שמונה ואחד עתיקים ושנים באניה סוד ממתיקים — מה זה? — אחותי פרצה אל החבילה. אשה.

— זוהי מתנה בשבילי ואנחנו נסע לטייל — ניסתה לפרש סתומות.

— לא יער ולא דובים — צהל המתעתע.

— זוהי מנורת כסף עתיקה.

— ומי הנוסע — פירכסה אחותי.

— תראי — מצמץ בעיניו הזכאי. מיד הוציאני ולימדני פרק בהליכות העולם. אנחנו מתקרבים למרכז — הסביר — אתה תכנס לאחת החנויות ותקנה כל הדרוש לסעודת תלמיד. הנה הפרוטות. ואת המנורה הזאת (המנורה היתה עתיקה ויפה להפליא) תשאיר עד שובך כעבור שעה. ורק אם יתנו תמורתה כך וכך במזומנים, תמכרנה. — התחמק. ואני עשיתי את שליחותי באמונה. אבל מה רב היה תמהוני כאשר בשובי שקלו לידי אגב הפצרות ותחנונים את הסכום שנקב הגיס המכובד. ורק אחר ימים מספר, כאשר אחותי הבכירה ובחיר לבבה פרחו להם בדרך כל בשר ועקבותיהם לא נודעו, קראתי באחד העתונים מעשה בשני רמאים ממזרים שביצעו מלאכת מחשבת להפליא. אחד מחופש לתלמיד משאיר עד שובו מנורה עתיקה בחנות והנה מופיע נסיך בן נסיכים באותה החנות, מזמין סעודת מלכים למלון פלוני ומגלה את המנורה. הכלי העתיק שובה את לבו והוא מוכרח לקנותו בשביל האוסף הפרטי שלו בכל מחיר שיקבו לו, ולוא גם במשקל זהב. בקיצור, בעלי החנות קונים את המנורה מהתלמיד העני, המתמוגג מעושר זה שנפל עליו כחתף, אבל בהביאם את סעודת המלכים ביחד עם המנורה אל המלון — והנה הילד איננו. לא נסיך ולא בן נסיכים, לא סעודת מלכים ולא אוסף עתיקות. והמנורה עצמה: זיוף עשוי דק שבדק.

את זכאי ואת בת זוגו לא זכיתי לראות עוד. ובכל זאת הופיעו לפני… בכל זאת. במעגלים קסמיים סובב האדם, הולך סובב האדם.

גם לאחותי הצעירה נזדמן בן זוג. הרי מדרך העולם הוא. ובכל זאת מפליא.. הילד מסכין עם הוריו, עם אחיו, עם אחיותיו. כי אותם הוא לומד להכיר מיום התחבר והתלכד והתלבן בלבו ציור לציור והרגשה להרגשה, מיום התבצר בלבו המחשבה המסוימה הראשונה. אבל גיסים… גיסים מקרוב באו הלא הם כעצם מיותר ונוסף, מעין טלאי מצחיק ומרגיז. יש לנהוג בהם מנהג אח או אחות, אבל יחד עם זה אינך יכול להשתחרר מזרות אווירתם. אתה מרגיש: תהום בלתי ידועה לך פלטה אותם והיא עתידה לבלוע אותם שוב. הזהר פן יבולע לך, פן תבולע גם אתה… יש וההרגשה הילדותית הזאת מלווה אותך ימים רבים, יש והיא שוכנת בלבך כל ימיך. מי המה גיסי, זכאי וטהורי?

טהורי היה שמו של גיסי השני. בעצם לא היה גיס כדת משה וישראל. אבל אחת היא. הפעם ראיתי את המתרחש ובא וידעתי את מצב הדברים בעוד מועד. משום שגדלתי והתפקחתי, או משום שלא חיכיתי שוב לזיק היקר— לא ברור לי עד היום. בימים ההם התחלתי לועג, בראשונה רק בהסתר וזהירות, ואחר כך בלב מלא ומתוך מרירות, לעצמי, לחלומותי, לחזויותי. לועג ועוזר, לועג וחוזר היה גם גיסי טהורי:

— גם אני סבלתי ממטען סיוטים אבל משהתמסרתי למדעים…

הוא למד רפואה. ווֹ גאוותו. ידע לחבוש פצע ולרפא בשמן קיק. מעשה רב מאין כמוהו. ובכל זאת השפיע עלי. מאד השפיע.

— מקורות ההכנסה היו מעולם מעטים. ורק הפיקח ידע ויודע להטות את מהלך הענינים לתועלתו. היסוד המשתנה בעולם נקרא אתיקה. ואילו החזיר והנחש שבאדם אינו משתנה לעולם. אותו סולם ההצלחה היה קיים בעולם, ההודי או הבבלי, המצרי או האיגיאי, המיקני או היווני, האטרוסקי או הרומאי. העיקר הגדול היה: במסגרת החוקים הקבועים, המנהגים הנהוגים, המסורת הקיימת למצוא לעצמו סדק לפעולה חפשית — היינו מהנה. הפיקח היה הזוכה בזירת החיים. אחת היא מהי האצטלה שבחר לעצמו: כהן, עורך־דין, מחליף דמות מושבע, שופט, אצטגנין, פושט עור ערום, רופא או כד'. לכל אחד ממשלחי היד האלה היו ימי זוהר. עוד לפני צרור שנים כדאי היה, למשל, להשתמד. אבל היום אין בזה משום הכנסה בטוחה. היום צריך במסגרת המוסר הקיבוצי, תועלת הכלל, טובת הציבור, קול המולדת, צו השעה, תביעת האנושות, לחץ החברה ושאר המשבצות והשכבות והכלובים למצוא לעצמו מדשנה נאה. למשל: רופא נשים. הכלל הגדול הוא: לעולם תהא הפיקח! לעולם תרכב על סוס. כי הסוס הוא סמל הכח. על כן אהוב הוא על כל שוע וקוע, מלך וכובש. הלא בלעדיו לא יתוארו כלל. אפילו ארבעת שטני האפוקליפסה, מחריבי העולם האיומים, יבואו רכובים על סוסים. תדע לך, הסיסמה היא: רכב וצלח…

כך או בדומה לכך היה מדבר. ואני שומע ומהסס, עונה ומתפלמס. אבל יש והנה דימיתי כי לא הוא המדבר אלי, אלא אחר. אחד נשכח. אחד אשר דמות אין לו. אחד המצחק בי מתוך חיוך אכזרי והנה שוב מתוך בת־צחוק לבבית וקריצת עין שובבה. אחד זר ומאיים, ושוב אחד מכיר טוב המשנה טעמו ומשתטה. אחד המנסני באלף נסיון ואחד והנה שוב אחד המרגיע והמבטיח: הכל יזרום למקומו בשלום. מי הוא זה המדבר והמרמז, מי הוא?

גיסים היו לי. היו והלכו כלעומת שבאו. זכאי נעלם וטהורי הועלם. אחר שגמר את חוק לימודיו והתחיל עוסק בריפוי נשים, מצא כי הפרנסה הזאת אינה משביעה את תאבונו. אמנם היה מרוויח ואוסף פרוטה לפרוטה, אבל “הריוח בצמצום הוא מקור הטמטום” — היה אומר. לכן נפל על מציאה, חזר אחר נשי קצינים, חקר ודרש לתעלומות הבעלים, הסתבך באהבהבים מתוך כוונה להמתיק ולהוציא סוד גם יחד — השביע את הגורל ובא על שכרו. פתאום לפתע הועלם. לשוא חזרה אחותי על הפתחים. לשוא שפכה תחנונים לרגלי מושלים ורוזנים. איש לא ידע לענות לה מקטון ועד גדול. או לא רצה. כמטורפת סבבה אחותי בחוצות. לבסוף נטרפה עליה דעתה באמת. טהורי היה כל מעינה. בו נאחזו כל נימי חיתה. והנה ניטל. באחד הבקרים משוה מן הנהר…

לא עזרה המרמה לאחד, הערמה לשני. היו והלכו כלעומת שבאו. נבלעו בתוהו.

עברו שנים. נדדתי לארץ רחוקה. הורי הלכו בדרך כל חי. ובכלל נוּתקו קשרי המשפחה. הרי מוכרח כל אדם לחיות לפי מנענעי פסנתרו המיוחד. לא חשבתי על ימי העבר. לא העליתים על דעתי כלל, אם מתוך שכחה אם מתוך חוסר פנאי. איש עסקים הייתי. איש הסוגד לאליל הדור הכל־יכול: ביזנס! בארץ פלונית צוקה ומצוקה — אני מנדב כך וכך כשבא הגובה ומכריח, אבל לבי רק לביזנס. במקום אלמוני יצאה הגזירה מלפני אדוני הארץ — אני משתתף בתרומות הנאספות, כשאי אפשר להשתמט. אבל ראשי ורובי רק לביזנס. אני קיבוצי, ערך קיבוצי, קנין כלל־תרבותי — אינני מבין ואין לי ענין בהם. כי אני רק לביזנס. כי זהו האליל־הדרקון המשפיע טוב לבדו. ירצה, יגביה, ירצה ישפיל. ירצה יושיב בין נדיבים, ירצה ידכא עד עפר. מי עוד כמוהו באִילי ימינו, מי כהדרקון האפרורי: ביזנס! כי דרקון הוא השולט בעולם ועושה חסדו לחסידיו מאז ומתמיד. דרקון המסתורין במצרים ויוון היה אדום, מדים מלכי־מגור מיין גפנים שכור. דרקון עטוף פרפוריה מסנוורת, מאחז עין ולב ברב תפארת. אחריו הופיע הדרקון הכחול של הבבלי, הכשדי, הפרסי. מלאכת הפספסים מזעזעת עד היום, כאילו הורגי המלכות ההיא היו שפוכים דם לא אדום אלא כחול. הימנונים מוזרים למלכת השמים והכוכבים את כבודו מספרים. והנה דרקון הצחות הנוצרית. תגא, וצום. וסיגוף, ואינקוויזיציה. לובן מנזרים קודרים ועצומים, גינות שושנים לבנות ודם הנשפך כמים. דרקון לבן כלובן האש. והנה שוב דרקון ירוק, המתגבר על אודם הדם. אין פחד מפני המוות, מפני הדם האדום, כי בגן־עדן הירוק נועדה למושלם הנקבה החמודה. והנח־הנה — אחר שאגה לסרוגין של הדרקון האדום — שוב דרקון חדש המתגבר ולוכד את כל העולם כולו: הדרקון האפרורי. הפלדי, הביזנסי. כליל־הכל. כל־מכיל. כל־יכול. כל־הכל.

לו סגדתי גם אני. טועים טעות גמורה, כל המתעלמים מן החזוני שבביזנס. גם כאן, כמו בכל שדה אחר, יש מלכים או רוכלים, סוערים או זוחלים, מוקיונים מתגלגלים או בטלנים מתפללים. החזוני היה טבוע בי מימי ילדותי והוא אשר לימדני להפריח מגדלים בעסקי. מלך הייתי. מדמה הייתי כי הנני המלך. עד בוא אחר, חזק ממני שיטפח על פני.

היתכן איש ביזנס בלי עקרת ביתו? צודקים כל הרואים בנשואין מנהג בורגני. נוחיות בבית והברקה בחוץ, שנים שהם עמודי התווך של העסקיות. ובן? גם הרצון להוליד יורש מקיים וממשיך יונק ממקור זה. כי בעולם הביזנס אורב אחד למשנהו. זהו הכרח, כי הארבון הזה אינו אלא הערבון לקיום העולם העסקי. מכשלוני נבנה חברי ומכשלונו נבנה אני. ורק לבן אין אורבים. הלא הוא הממשיך והמקיים. האב והבן בעולם הביזנס עם על פי הרוב עצם אחד ובשר אחד. וזו הסיבה למיעוט מלחמות הבנים באבות בין אילי הביזנס. התחתנתי.

העלי לתאר את אשתי? לא תארתי את הורי, את אחיותי, את גיסי. כי התאור המלולי אינו יכול למסור את העיקר. זוהר העינים, זיו הפנים, ריח השער וכו' אינם נמסרים במלים אלא בחושים. אהבתי אל אשה בהירה אינה נופלת בשום פנים מאהבתי אל אשה שחורה. חשוב רק עצם האהבה, סערתה או דממתה, פליאותה או שגרותה. אבל מתוך צמצומי בתיאורים נחשבתי לאדיש. אמרו: אינך מהלל ומשבח את אשתך עד לב השמים, סימן כי אינך אוהב אותה. ע“י כך עוררו בראשית את תמהוני. הרי רק לבעל־בן־אב־אהוב יש ענין־אמת באשה. אחר כך הבינותי כי יצר הסקרנות והקנאה מדבר מהגרונות: איך הם מבלים את חייהם? איך מתבטאת אהבתם? האם הם מאושרים יותר או פחות ממני? אחר כך בזתי לכל ה”מתענין" בגורל אהבתי, באורח חיי בכלל.

 

ב    🔗

אהבתה התבטאה בכניעות. מעטות היום הנשים מהטיפוס הזה. אחד סופר אמר: האשה של היום מזכירה… חייל. היא לבושה מדים כמוהו. הרי לא תתכן בלי כחל ושרק ושאר המדים המיוחדים לה. היא עובדת, מהווה את צבא הפקידות האחיד ובזה לכ המשתמט מהעבודה לפי המושג המקובל. היא היסוד המקיים את המשטר עד כדי כך שמשטרנו זה יכול להקרא אך בצדק: משטר נשיי. אף שהוא רחוק מהנשיות לפי מושגי הדור הקודם. מסירותה של אשה היא שלמה יותר ממסירות גבר וממלאה את כל ישותה. הגבר יצר את המשטר הקיים וחינך את האשה ברוחו. אבל החניכה עולה היום בתפיסת הקיים המקובל על מחנכה, הוא המחפש מטבעו דרכים חדשות ובלתי סלולות אל עולם אחר ולא נודע. הגבר תיכן דמות אשה מודרנית ונלחם לה. האשה פלטה את האמהות, הרכות, העניגות הנשיית המיוחדת ולבשה צורה חדשה כמתכונת המוצגת לראווה. למורת רוחו של הגבר המתכנן.

אשתי היתה מהטיפוס הנכנע. אבל יתכן שאני מדמה. אולי נראתה לי בדמות שהיתה עשויה להשפיע עלי ביותר. כי יש ואני נוטה לחשוב שאשה חסרה דמות בכלל. היא לובשת אותה בשעת הצורך, היא לובשת כל דמות כרצונה. היא המכונה הנפלאה ביותר בעולם. העצם המוקסם והמקסים בהשפעה החוזרת.

סיפרה את חלומה:

הנה אתה נצב בשדה כסף. פתאם לא אתה הנצב שם אלא אחר. אני מסתכלת ורואה אותך ושוב לא אתה היית שם. דיברת אבל אני לא הבינותי כל מאומה. ופתאום הגיעו אלי מלים אחדות: אין בי היש ושלמותו, אבל אחדים תמצא בי… אני רק השורש והגבעול, השחר והשמש, הטיפה והים, הזרע והלחם…

חלומה זעזעני עד שרשי הוויתי. כאילו שותק לבי. כאילו נעצר גלגל חיי. הלא דברי זיק היו הדברים. הם היו בדמי, לא שכחתי אותם. רק לא העליתים על דל שפתי. היו כמונחים בקופסה חתומה. והנה פתאם חרגו מקפאונם והופיעו בחלומה. כאילו חיו חיים עצמיים. כאילו התירו כבליהם וברחו מכלובם. הפחד הגלמי, העכור, הגדול בפחדים, נפל עלי. ולא הרפה.

אני הולך לעסקי, לרגל קלקול קל במכוניתי. ובדרך והנה בהמון עם רב כמו דמות ידועה. אין כל צל של ספק: הלא גיסי, זכאי, הוא זה. נדהם קפאתי בעמדי. ושוב אני רוצה לגשת, אני רוצה לשאול, להיוכח, ואם באמת זכאי הוא, הרי… הרי… אינני משפחתי מטבעי, אך הלא גיסי הוא, כמעט עצמי ובשרי. הלא זה רבות בשנים לא ראיתיו. הלא גם את אחותי לא ראיתי. מה שלומה? ואיך ואיפה הם חיים? ומה עבר עליהם? ושמא הם זקוקים לעזרתי? אני נכון. אבל הוא — שם אצבעו על שפתיו ומרמז: שתיקה! והנה נעלם. אני רודף אחריו על אף אזהרתו, אבל הוא נבלע בעומה ומהומה. לא מצאתיו.

הנהג השתקן פתח את פיו. בהביאו את המכונית המתוקנה, הצדיע ופתאום השמיע:

— על המרמה עומד העולם. — לשוא עלה חרון באפי, לשוא חירפתיו: גולם, הדיוט, מטומטם. השתקן לא יצא שוב מגדרו. עמד, נעץ בי עינים תמהות והצדיע. נסיתיו בשאלות. המטרתי עליו מטר דברים והוא: “כן, אדוני”. “לא, אדוני”. “יתכן, אדוני”. מה יתכן? מי יתכן? מי שם דברים בפיו? לא הצלתי מאומה. שמא זכאי היה המהמם? ושמא אחד המקנאים בהצלחתי? ושמא זיק… עד כאן הביאוני מחשבותי. הנה העליתי את זכר זיק על לבי. הנה המפתח. האם הוא הגורם לכל הזרמים השונים הקלים־החשובים האלה? זיק?

יצאת לחפש את זיק זיקופי, רעי ואלופי, עצבוני ומעופי, מבטחי וחוֹפי, חיפשתיו בכל המקומות. בכל מחבואי ביתי. בארון ובמכתובה. באדרתי חיפשתיו. בחדרי חדרים לא מצאתיו. בחדר אשתי לא מצאתיו. בעיני נהגי לא מצאתיו. לא היה לא ברחובות ולא בבית השעשועים. כפי הנראה נחבא אל כליו. רק בלבי היה זכרו. חי וקיים.

את עסקי הביזנס שלי הזנחתי. הפקידים עשו כישר בעיניהם. הם קונים ומוכרים, מבררים ובוחרים, משכירים ושוכרים, מגלגלים ועוכרים, עוכרים, עוכרים… עוקרים. כי פקיד טוב הוא על פי הרוב היפוכו של איש הביזנס, הרואה את הנולד. הפקיד מממש את רעיון אדוניו. אבל רעיונות הוא חסר. ועל הרעיון הטוב בנוי כל ענין וקנין ובנין. כך עכרו־עקרו את עסקי ואני לא ידעתי אני חיפשתי את זיק.

באחד הימים מצאני ביגיעה רבה הפקיד הממונה והגיש לי אחר דין־וחשבון מפורט את המאזן האחרון. הגיש והלך. לדבריו לא הקשבתי. כי מה יתן ומה יוסיף לי דין־וחשבון אוילי של פקיד. בהיסח דעת אני מדפדף במאזן והנה… הנה אני מגלה… עיני חשכו. הרי מכל עמלי לא נותרו לי אלא שיירים זעומים. בעל אשה אני ועלי פרנסתה. גג לראשה ומחיה לחייה — מנין אקחם? אני חושב את מחשבותי, ראשי עלי כגלגל ורוחי עכורה — קרוב אני למעשה אשר לא יתקון. והנה נפתחת הדלת ואשתי הטובה נכנסת, מרכינה ראשה מתוך אהבה נכנעת ומשמיעה:

— אחד אדון מחכה. — אני מתגונן במאזן הקטלני המונח לפני. והיא מניעה ראשה ומשמיעה בשנית: “אחד אדון מחכה”. אין לי כל כושר נפשי לקבל אדונים זרים וטרדנים. הרי, על סף היאוש אני נצב. לא, איני רוצה, איני יכול, אבל היא חוזרת ואומרת: “אחד אדון”.

הנכנעת מנצחת. הבינותי. השמיים המנוצחים בספרד הטביעו את חותמם על המנצחים. וזה גורל הפרס, רומא, ערב, גורל כל המנצחים. הנכנע נהפך למכניע. יש דין ויש דיין — דהיינו יש שווי משקל בעולם. כך היה וכך יהיה. כך…

— סליחה, — אומר הנכנס, האדון שחיכה לי — הרי ברור שאין בטחון כל זמן… נכון. הנה חיפשתיו ולא מצאתיו. זיק איננו.

— המצב הנוכחי אינו אלא הטבעי. מעולם היינו בחינת פליטים…

בודאי. אני הייתי הפליט. מפני זיק ברחתי, אבל מנוח לא מצאתי לנפשי.

— החרב הנוקמת בעוכרינו. יש להזהר בעוד מועד!

נזהרתי אבל לא נעזרתי, גם זם הבל. אבל לתמוך בפליטים צריך. אני מסתכל במאזן, מחלק את שיירי עשרי לשנים. המחצית לאשתי והמחצית השניה לפליטים. אני מוסר לאדון הזר את ההמחאה ורק עכשיו אני רואה את פניו. הרי לא זר הוא. הלא זהו גיסי טהורי שהועלם בדרך מסתורי. הנהו הפיקח, המערים. הנה הערים גם עלי. את שיירי עשרי הוציא מידי. אני רוצה להתנפל עליו, על הרמאי הנוכל, חסר המצפון. אבל הילד איננו. רק אשתי עומדת עלי וביד ענוגה מחליקה על ראשי.

ואני מרגיש:

היא יודעת… הכל פתוח לפניה. כוונותי. עברי. עתידי. חיי הפרט כאין הם וכאפס. מחזור עסקיך ירד: אין זה אסון. מעמדך נהרס ואין לך תקומה: אין זה אסון. אתה מחיש את קצך: אין זה אסון. אבל אם הדברים אמורים בקיבוץ, בהרבה פרטים, הרי זו צרה עולמית. ואי החשבון? אם פרט אחד נחשב כאפס, הרי פרטים רבים אינם אלא אפסים רבים. לא. לא החשבון הפשוט מכריע. יש חשבון אחר.. חשבון עליון. אבל מי המחשב? לא אני. אני לא הייתי מכשף מימי.

אני מרגיש:

הנה אדם מדמדם ואשתי יושבת על ידי ומחליקה בידה הענוגה על ראשי. אני מתנמנם ונרגע והיא מובילה אותי. זה רגע נצחונה הגמור. הנה אינני אלא כלבלב מסונוור בחיק אמו. אני הולך אחריה בעינים עצומות. הקירות מתבקעים לפנינו ואנו הולכים לחפש את אושר חיינו. לא מצאתי את אשרי בבית הורי. לא מפי זכאי מלמדי ולא מידי טהורי מדריכי, ולא השגתיו בחיק אשתי… או שמא שגיתי. הרי אשתי היא המובילה אותי אליו, אל אדוני האושר המחכה לי.

אני שואל אותה:

— גברתי הנפלאה, הלא תגידי לעבדך אנה תוביליהו זו הפעם הראשונה בחייו?

והיא עונה ואומרת:

— אל בית הדין הגדול נקראת.

עכשיו אני יודע, ואני הולך ברצון. הרי ממשפט צדק לא אשתמט ואני נכון ליתן את הדין. אני נכון לפתוח לראווה את ספר חיי. הבה נראה מי ממי יצדק: השופט א הנשפט. אני הולך ברב רצון.

ואשתי הגבירה שותקת שקועה במחשבות. כענן מפריד בינינו ואיני רואה את פניה ולא את לבה. והנה היא מלבישה אותי. יחף אני הולך וכתונת פסים מוזרה לבשרי. ושוב קירות מתבקעים ומגדלים משתחווים לפנינו. עמודי הפנסים מרקדים לפנינו ואנו הולכים וממשיכים: חתן וכלה.

והנה אולם בית הדין. הנה השופטים. כרוז יוצא לקראתי, מושיט לי את שרביטו — כנראה טקס הנהוג כאן.אני רוצה לשאול את אשתי כיצד עלי להתנהג ומה הם הנימוסים המקובלים כאן, אבל היא איננה. רק הכרוז היהיר לפני. ואותו אני מכיר. הלא הוא זיק. נכון: זיק זקופי תמים־רוחי וחילופי. האחד שהוא שנים. ועכשיו הוא המביאני לפני כס המשפט. הוא? או חילופו?

אני פונה אל הכרוז המתיהר והנני מתננס והולך, והוא השר הרם והנעלה הולך הלוך וגדול הולך הלוך והתענק. אני פוצה פה ומצפצף אל על, אליו: “בלעדיך, ידיד מסור, אנא אני בא?” אבל הוא סותם פיו באצבעו ומרמז על השתיקה היפה לנשפט. ומיד הוא נעלם. אין ספק: זה היה זיק. העלמו ענה בו. הלא זה דרכו כאז כן עתה. ואף־על־פי־כן טוב שראיתי את זיק. ולוא גם בדמות כרוז. ולוא גם בדמות שר הכלא. ולוא גם בדמות תליין. האמנם זיק יהיה תלייני?

באולם רחב ידים אני נמצא וחצי גורן עגולה של השופטים הנכבדים לפני. אני מחכה לקול קורא ואין. אני מחכה בענווה. אבל אין מזמין. אני הולך ומתקרב אל שופטי. שמא כך נוהגים כאן? שמא חסד גומלים השופטים האלה בשפטם את נשפטיהם. וגם לי עשו טובה רבה. יתכן. כי אילו רק את זיק בלבד ראיתי כאן — דייני. והרי כמה וכמה סגולות והפתעות מחכות לי בוודאי בזה המקום. הרי לשם תכלית ידועה הביאונו לכאן. הסברה נותנת שכך הוא. אני מתקרב והולך. אבל השופטים אינם זעים ואינם נעים, אני נגש אליהם — והם כקפואים. או שמא אינם חיים. שמא אינם אנשים בכלל. ברור: לא מבני האדם הם.

עטיפת אימה נופלת עלי. כל קרבי ברתם רוטטים. רק זה הקול נשמע באולם הגדול, האפלולי, הקפוא. מכונות דוממות יושבות עלי למשפט. ואני מחכה. דוממות ועוממות. ואני מחכה. עוממות וזוממות. ואני מחכה.

שריקה מחרישה אזנים. בית החרושת נתעורר. השופטים זעו. הנה פולטת הבמה את הכרוז, את זיק זקופי, חזותי וטירופי, והוא מכריז:

— ברשות השופטים האדירים וברשות הנשפט הנעלה הנני לפתוח את המשפט הזה. ולנשפט הנני להסביר בזה לפני מי הוא עומד ולפני מי הוא צריך ליתן את הדין. חלוקת התפקידים הגיעה במשטרנו למרום פסגתה. אכן שופטינו פנויים רק לענין השיפוט בלבד ואינם עושים כל מעשה אחר ואינם מצוינים בכל תכונה אחרת מלבד תכונת השיפוט. אינם אוכלים ואינם שותים ואינם מפריחים הבלים. ואינם נזקקים לשום צרכים שלהם נזקק האדם. בגמר המשפט משתכח כל הענין, כי אין להם כח זכרון כלל. הענין הנדון אינו נשמע אלא בשעת הדיון. מכאן כי משפטם צדק ודברם יושר, הואיל ואין לך גורם חיצוני בעולם שיוכל לעכור דעתם, לכהות עיניהם או להביאם לידי הבאשת ריח, אם של עצמם אם של הנשפט. ואלו הטוענים כי מתוך כך אין שופטינו מסוגלים להבין את מהלך החיים ואת גורמי החטאים ואת נפש החוטא בכלל — יש לסתום פיהם ולומר להם: אדרבא ואדרבא. הרי ע"י ההסברים הניתנים בכל מקרה ומקרה מפי בני סמכא ראשוניים ובעזרת הארכיון המופתי המכיל את כל העשוי לעורר ענין השופט והקטיגור, הנשפט והסניגור — הם נמצאים במצב של ידיעה מדויקת וברורה בכל ענין הנדון. דוק ותמצא שמשפטם הוא בהכרח משפט צדק מוחלט שאין להרהר אחריו ואין בו לא פגם ולא פסול ולא עוות דין בשום פנים…

הכרוז נעלם ואב בית הדין קם ממקומו, הקיש בפטיש והודיע:

— ברשות הנותן לאדם עצה ומחסה ומפלט, הנני פותח את זה המשפט. היודע הנשפט מה חטאו מחטא, שפתאם לפתע הובהל לפני כס השופט?

ואני עונה:

— רבותי האדירים. אדם בשר ודם אנכי, לא כמוכם. ובודאי רבים עוונותי בעוונות. וזה משפט האדם: אם לא תעשה לו משפט, הרי יעשה משפט לעצמו. וזה הענין שהביאני לפי עניות דעתי אליכם. אני נכון לשמוע את דברי המאשימים ונכון אני להיות דובר אמת לפניכם בלב ובפה והנני מקבל עלי את דינכם מראש והנני מתחייב לעשות ולקיים כל אשר יוטל עלי בזה ובבא. כי מכל מקום טוב לי משפטכם ממשפט בשר ודם, ובכלל זה גם ממשפט עצמי על עצמי, אם ינתן עכשיו או במועדו או באחור מועדו.

אב בית הדין מכריז:

— יקום הנשפט ויעלה על הכן.

אני עולה ומטפס על הכן שנועד בשבילי והנני אומר וחוזר:

— הנני בא ועולה, הנני בא, הנה הנני עטרת תפארת זקני הדור ההופכי החושך למעינו אור!

אני מטפס ותוהה. מנין באו לי המלים האלה? הלא הן כעין השבעה, מעין נוסח קבוע והן כפי הנראה מתאימות לבית המכונות השופטות. כי נתקבלו ברצון. אב בית הדין מניע ראשו לסימן טוב. האתה הוא זה זיק? האתה שמת את המלים בפי? השוב פרשת עלי את שחר שלומך?

אב בית הדין מרמז לקטיגור. הנהו. הנה דמות עטופה, לבנה מני לובן.

— אינני קטיגור דמים — פותח המאשים את נאומו ומסיר את הלוט מעל פניו. הטועה אני? הלא פני זיק הם הפנים. תמיד הוא. רק הוא. בכל אשר אפנה רק הוא. אני כורע תחתי: האמנם לא יהיה קץ למעשה התעתועים?

— אינני קטיגור דמים. אני מבין היטב לנפש הנשפט. אבל מכיון שהרשות נתונה ללשון השנונה לעשות מטעמים לאזני חשמנים, ומכיון שיש במסמרות לקבוע מהו הטוב ומה הרוע, מה יש לעודד ומה למנוע — הנני קם וקורא אליכם: תדעו לכם בית דין הנעלה: כי זה האיש ידוע לי היטב. על שרשי הליכותיו התחקיתי זה עידן ועידנים ובחנתיו מכמה בחינות, בין שהייתי נראה לעיניו, בין שהייתי לא נראה. אף פתחתי את תיבתו בארכיון שלנו: והנה רשומים שם כל פרטי חייו ערוכים בטור סדר בזה אחר זה, מאושרים ומקוימים בידי מומחה נאמן עד־ראיה ובר־סמכא. והסך־הכל מכל הבחינות הלאה:

אנוכיות!

אב בית הדין מפסיק את הנואם ושואל:

— מי הוא זה המומחה בר־סמכא, נאמן הארכיון?

הקטיגור אינו משיב תחילה, כמתישב בדעתו. הנבוך? אחר כך הוא מעיר כי זה ענין פנימי של הנהלת הארכיון ולפני נטילת רשות ממנה אין הוא רשאי לגלות את שם המומחה ברבים. אב בית־הדין דורש את חוות דעתו של המומחה לעיון בית־הדין. הקטיגור נכנע. והנה אני רואה את המסמך החותך את גורלי בידי אב בית־הדין. הוא הופך בו לכאן ולכאן, לפנים ולאחור ומוסרו לחבריו. הנה הם קוראים בו בעין רושפת. בוודאי מצאו בו די והותר. ועוד יותר. ממקומי אני שולח מבטים. אני מגלה בי כשרונות שלא היו בי מעולם. עיני גדלות והולכות, מתקרבות והולכות אל המסמך המכיל את כל פרטי חיי מאלף ועד תו. וקרני המבטים לובשות צורה גשמית. הן מאריכות והולכות, עד המסמך הן מגיעות, הן ממששות ובוחנות אותו, והנה מצאו את חתימת המומחה החמקן:

ז.ז.

גם כאן? השוב את זיק זיקופי, צור יתרי וסילופי?

והקטיגור ממשיך:

— אני חוזר טוען: אנוכיי הוא ואנוכיי היה כל ימיו. מימי ילדותו הראשונים לא היה מזדקק לאיש. לא ליד אֵם נאמנה ואוהבת ואף לא לטיפול משרתת שכוּרה. ולא עוד אלא שבלבו היה מאשים את האחרים. הוא קרא להם אדישים. את כולם דן לכף חובה, את הוריו ומוריו, אחיותיו וגיסיו ואפילו — אני מעז לומר זאת — את עצמו. הוא היה סמל הבדילות האניית. והרי החיים של היום הולכים, או לפחות צריכים ללכת, בכיוון ההפוך מזה. אם כל יחיד ילך בדרך הבדילות, שתתגבר עם הימים, אם לא נעמוד בפרץ בעוד מועד, הרי נביא כליה על האדם, על כליל החיים, על כל העולם. רבותי השופטים, דעו אשר לפניכם.

— זיק — נאנקתי כמתוך חלום זוועות — הלא…

— הנשפט נאנק, רבותי השופטים, הריהו מאשר ומקיים את דברי!

— זיק — שאגתי; אבל השאגה היתה כלא נשמעת. כאילו ניטל מן האולם כל האוויר. הרגשתי: העולם מתמוטט סביבי. אבל הקטיגור הלא־מתמוטט ממשיך וקולו נשמע היטב:

— גם זיקתו לאשתו אינה אלא חשבון קר. לשם נוחיות בבית והברקה בחוץ. והראיה: האם מצא ענין בעברה, בחוויותיה, בהרגשותיה? לוא ניסה לפחות לקרוא ביומנה שניהלה מימי נערותה — כי עתה החרשתי. אבל הוא לא ניסה, אפילו לא בהסתר. התלבש באצטלה של ג’נטלמן מעושה ומאוס כאחד. האין זו מידה הכעורה ביותר? רבותי השופטים, נא עיינו בספר החוקים למידות האדם וראו: בשבעה דרכים לומד האדם לדעת את חברו: ע“י שאלה ישרה ובעקיפין; ע”י חקירת ישותו, מאורעותיו, סביבתו; ע“י בחינת יחסו אליו; וע”י חדירה מתוך הסתכלות פנימית. שנים האחרונים טעונים הסבר. ע“י בחינת יחסו אל פלוני וסיבתו לאור ההגיון ובירור עצם המשיכה אליו שגרמה להתקרבות, אפשר למצוא את הגשר בין הסתירות השונות באפיו. ורק אחר כך בסוף כל שש הבחינות, אפשר ע”י הסתכלות פנימית להבין את הישות השלמה של הזולת. כך נוהג כל המתענין בלב ונפש בגורל חבריו. ואלו האדיש מתגונן בתגא של ג’נטלמניות, אינו שואל ואינו חוקר, אינו לומד ואינו הוגה בזולת — ואינו מבינו לעולם. זהו האנוכיי, שאני מוקיעו היום לפניכם!

— הלא אותך אהבתי כל ימי — בכו עיני — זיק, רק אותך!

— אבל עם אשתך התחתנת ולא אתי. לא שאלת ולא חקרת לסתריה וע“י כך דיכאת לפני עש עצמותה. כי מה הערך ומה החשיבות לאדם שחברו אינו מתענין בו כלל? האדם רוצה שיתענינו בו ובגורלו, בסתרי סתריו ובחביוני נשמתו. ורק ע”י כך הוא מאשיר. אושר חיפשת, אבל מכיון שלא ידעת לתתו לזולתך, לא יכולת למצאו בשום פנים. רבותי השופטים, את זה הנשפט הנצב לפניכם אני מאשים באָנוכיות אוילה!

רשות ההגנה נמסרה לסניגור.

מיד הפך הקטיגור את פניו, התעטף בעטיפתו והנהו הסניגור המוכן והמזומן להמתיק דבריו מדבש.

— רבותי, השופטים!

קול אשה מדבר. הקול ידוע לי היטב. אשתי היא המסנגרת עלי. והלא זיק הוא העומד שם על הדוכן, זיק ולא היא. אף־על־פי־כן היא הטוענת שם. עיני נעצמו מהתרגשות. כי כזאת לא פיללתי. ולבי כהלמות קטר. וכמעט אינני שומע כל מאומה. אני יודע למקוטעין: היא… זיק… היא…

— רבותי השופטים, קמתי להגן על בעלי אהובי. צדק הקטיגור בדבריו — אבל רק מנקודת המוצא הרגילה והשגורה. הוא ריגל את בעלי, פשפש בסתריו, העלה את אוב הארכיון — אבל יחד עם זה הוכיח כי רחוק הוא מההבנה הדקה כרחוק מזרח ממערב. כי הפרט אינו יכול בשום פנים ליצור לעצמו את התנאים הנוחים להתקשרות עם זולתו. אילו ניתנה לבעלי הנשפט האפשרות להתקרב מימי ילדותו הראשונים קרבה ידידותית אל בני משפחתו, היה מגלגל את חיי בערוץ אחר לגמרי. יד עוזרת וזרוע תומכת לא הושטו לו. האם הוא האשם שמחמת המסיבות האלה נעשה סגור ומסוגר בתוך תוכו, בתוך ד' האמות של נפשו המבודדה? הוא לא הבדיד, כדברי הקטיגור, אלא הובדד. וזה ענין אחר לגמרי. איך תאמר לאסיר בכלאו קום והלכת אל מקום פלוני, הרי את הפקודה לא יוציא אל הפועל גם לוא רצה, גם לוא השתוקק לכך בכל לבו ובכל כוחו. איש לא הוביל את בעלי אל שבת תחכמוני, שבת תמימי לב גם יחד. וזה לכם הסימן כמה השתוקק לאח, לתמים רוח, למדריך: משהופיע זיק מיד דבק בו בכל נימי נפשו והוא שומר לו אמונים עד היום. ונכון לעשות למענו הכל. הכל בלי יוצא מן הכלל. בדמות זיק — הופעתי אליו אני, והראיתי לו לדעת, כי יש לו נפש קרובה בעולם הזה. יש אפשרות של אושר ויש אושר. יש מימי תקוות מוארים באור השחר הורוד. הופעתי לפניו ברשות בית־הדין הגדול כי עוד אז נמצא כשר וראוי להספח אל מחנה האור. ואת ההרשׁאה הזאת הכתובה והחתומה כדין והשמורה בארכיון, לא הגיש לכם הקטיגור. הנהי! אני דורשת עכשיו על סמך המסמך הנ"ל לא רק לזכות את הנשפט אלא לספחו למחננו ולהשיב לרוחו את טעם האושר המקווה שחיפש כל ימי חייו ולא מצאו. כל אימת שלא היה מוכן ומזומן לדרכו — התנכרתי. התהיתיו על קנקני המרמה והערמה, הראיתי לו את דמות דיוקנן של הנשים. אל בתי השעשועים הרצתיו. אל עגל הזהב הסמכתיו. ורק כשהיה לבו בקרבו נכון לדרך — הבאתיו לפניכם. זכרו נא, אישי בית־הדין הגדול, כי במאמרכם הופעתי לפניו ובמאמרכם הבאתיו לפניכם היום הזה.

אב בית־הדין הפסיק את הנואם והרמיז את העדים מן התוהו, והנה הם: הורי ומורי, גיסי ואחיותי. כולם עד אחד הופיעו להעיד נגדי:

— ניסינו את הנשפט באלפי נסיונות והנה מצאנוהו ראוי והגון להספח על מחנה האור.

אב בית־הדין פונה אליהם בשנית:

— המסכימים אתם לשפוט את הנשפט לפי מגילת חייו הפרושה לפניכם בזה?

— לא אנו ראויים לשפטו. רק בשר ודם אנחנו.

ומיד הם נעלמים כלעומת שבאו.

אב בית־הדין משביע את הקטיגור:

— אתה טפלת עליו חטאים כבדים, הנכון אתה לשפטו?

— לא אני השופט בזה המשטר.

אב בית־הדין מעלה את הסניגור:

— האת תקבלי עליך לשפוט את בעלך הנשפט?

— בעיני הוא כולו זכאי, זכאי מאז ומעולם. לא אני הועדתיו לכאן.

אב בית־הדין נועץ עם חבריו.

— גם אנו המכונות השופטות, שהן היחידות הראויות לשבת למשפט על אדם בשר־ודם — אין אנו מוצאות כי יש לנו הרשות והיפוי־כוח להוציא פסק־דין בענין זה, אנו יכולות לקיים רק את גזירת בית־הדין הקודם ולספח את האח המובא לפנינו למחנה האור. ברוך תהיה האח! ברוך בואך!

והנה קמים כולם על רגליהם, כל השופטים הנכבדים, ומשתחווים לפני האח הנספח אפים ארצה.

— המביא והמכניס בארחותינו יהיה זיק אהוב נפשך מאז ומעולם, הידידה המסורה לך מאין כמוה. והיא תובילך אל אגם הזהב של תקוות האושר, ואת פסק דינך תפסוק בעצם פיך אחרי ימים ושנים, אחר שתסתכל ותתבונן, תציץ לפני ולפנים של הפרגוד ותלמד את פרשת חייך מן הארכיון שלנו. ברוך תהיה בין שואפי האור! ברוך תהיה מעתה ועד עולם!

האולם רחב הידים הבהיר. הנה זורמים ובאים אחי האור השופע לקדם בשירת ברוך הבא את הנספח. הנה הם השואפים היקירים מכל דר ודור. אני מכיר בהם דמויות נפלאות, מהן שראיתי בתמונות, בבתי נכות ובספרים, מהן שציירתי לעצמי בדמיוני. הנה הם המנחמים הטובים מכל אתר ואתר, המושיעים האדירים, הרואים את הנולד והחרדים לבאי העולם הזה. הנה הם השואפים היקרים מכל דור ודור.

ואשתי היקרה קרבה אלי כדמותה וכצלמה מאז ומתמיד, כורעת לפני ומבקשת ממני סליחה ומחילה אם חטאה לפני בשוגג. אבל הלא אין בה כל חטא. כל סימן חטא. אני כורע אליה ואני יודע:

הנה נקום ונלך בשביל כסף המתפתל אל כוכב האחווה המאירה. הנה נקום ונעלה. רק עוד מעט קט.

— הנני בא ועולה, הנני בא, הנני!