א.    🔗

ישנם דברים, שארץ ישראל בטוחה בהם במדה הרבה יותר גדולה מארצות תרבותיות אחרות. הנה, למשל, חופי ים. קטנה הארץ מאד, וחופי ימים אחדים לה, רחוק אחד מן השני רק מרחק שעות אחדות: עזה, יפו, קיסריה, חיפה, עכו. או – משל אחר – מה רבו בתי החסד אשר בארץ הזאת. בתי צדקה וחסד ומוסדות שונים לכל בני הדתות והעדות השונות. אפשר להגיד בודאות גמורה, שאין עיר בעולם, שיהיו לה בתי־חולים במספר מספיק, כמו ירושלם. הנה לעדת ישראל לבדה בעירנו הראשה בארצנו ישנם ארבעה בתי־חולים גדולים ומסודרים, מלבד בתי־מרפא מקצועיים. מלבד בתי־החולים הכלליים אשר בשעת הדחק יכולים לשרתנו, וכל מספר נפשותינו פה אינו עולה ליותר מארבעים אלף!

אותו החזיון אנו מוצאים בארצנו במקצוע אחר: בקרדיט המסחרי. רבים בארצנו הבנקים המסחריים, המספיקים עד כמה שנצרך את הקרדיט למסחר ולתעשיה רגילים. עוד גם קודם המלחמה העולמית עבדו בארץ ישראל הבנקים הגדולים: העותמני, הקרדיט ליאוני, שמוניטין יצאו להם בעולם הכספים. שניים במעלה היו מחלקות האפ"ק שלנו והבנק הגרמני־פלשתינאי, שני אלה במטרות קבועות לתמוך בידי הישוב החדש, היהודי והגרמני. לאחרי הכבוש הבריטי, כאשר באו ונהיו חליפות גם במצב המסחר והכלכלה בארצנו, ולרגלי זה נחלש או נסגר לגמרי בנק ידוע מאלה שהתקימו מקודם, לא חסרה הארץ, בכל־זאת, את המוסדות הכספיים. אל ארצנו באו הבנק אנגלו־מצרי והבנק הרומאי, וכסף לא חסר להמסחר בארץ. מובן, שאנו מתכוננים למסחר ולתעשיה רגילים, במדה ובכמות מתאימה לתנאי הארץ, ולא להזיות, ספסרות וספיקולציה. ישוב אגריסיבי ישוב של בהלה וחפזון, ספקולציה בקרקעות, תעשיה של תהו וכל מיני ספסרות, חזיונות אקונומיים אלה אינם בריאים, ואת רעבון אלה בכסף לא יכול כל בנק מסחרי למלא, מבלי אשר יסכן את מעמדו. אבל המסחר והתעשיה הרגילים והבריאים והטבעיים בטוחים ומובטחים הם בארצנו בקרדיט בגבולות נחיצותם.

תחת זה חסר היה לגמרי בארץ ישראל הקרדיט הקטן, הפעוט, בשביל האכר, האומן ובעל־מלאכה, החנוני, המורה והפקיד. נושכי נשך לא חסרו, ואינם חסרים גם עכשיו, בארצנו. הן האפנדים הלא זה כל כחם, מקור כל השפעתם בערים ובכפרים, כי הם מוצצים את לשד האוכלסים הערבים, בתתם להם כסף בנשך. אינם חסרים מן המין היפה הזה, אמנם במדה לא גדולה ובמספר קטן, גם “לטובת” התושבים העברים. ואולם מוסדות לקרדיט פעוט לא היו בארץ. מוסדות פילנטרופיים, “גמילות חסד”, בזעיר אנפין, היו זעיר שם זעיר שם בערים אחדות, אבל במוסדות האלה יכלו להשתמש רק עניים בשעת דחקם, ולא אנשים מן הישוב, שאין להם חפץ וצורך בתמיכה של חסד. האכרים והסוחרים הפעוטים ובעלי המלאכה וכל נושאי משרה למיניהם ובעלי הפרנסות החפשיות, אין הבנקים הרגילים נזקקים להם ברצון מיוחד. הם לקוחות פעוטים לפי הערך, שהמוסד הכספי הגדול יתעסק ויתענין בהם ובצרכיהם. סוג האנשים האלה זקוק למוסד קרדיטי, אשר את כל תשומת־לבו יקדיש רק להם, להקל עליהם את תנאי החיים הכלכליים, לתת להם אותה העזרה, שבנקים מסחריים נותנים לסוחרים ובעלי־תעשיה או לבעלי רכוש הגדולים והאמידים.

את הערך הכלכלי והחברותי של מוסדות לקרדיט פעוט כבר הכירו בעולם התרבותי עוד לפני יובל שנים ויותר. לא מעסקנו לדון בדבר הזה ולספר על החזיונות האיקונומיים, שהראו מוסדות אלה בחיי עם ועם. זהו עכשיו מן המפורסמות. יסוד היסודות של המוסדות האלה הוא, עזרה עצמית, שפירושה הוא; הכשרון של ריכוז כספים על ידי יצירת כל מיני חסכונות, והנהלה עצמית. כשרונות אלה אין אחינו בני ישראל חסרים. עדים הם המוסדות לקרדיט פעוט שהתקימו עד לפני המלחמה העולמית “בתחום המושב”, בערי היהודים שברוסיה. למרות העניות הגדולה של אוכלסי ישראל. למרות ההגבלות מצד השלטונים, למרות הפרעות שהיו נשקפות שם תמיד ליהודים ולמרות היציאה מן הארץ, שהיתה שם לחזיון תמידי. התקימו בארץ ההיא בערי היהודים הרבה מאות של קופות, ועשרות מיליונים היו מרוכזים בתוכן. העזרה, שהמוסדות האלה הביאו להאוכלסים היהודים, היתה גדולה מאד, וכל אשר לו היה דבר ועסק אל הטבת המצב הכלכלי של אחינו, השתתף ביצירת המוסדים לקרדיט פעוט. חברת יק"א רכזה כמעט את כל פעולותיה במקצוע זה ברוסיה, מבלתי יכולת להתעסק שם במקצועות כלכליים אחרים.

ראו זאת תומכי הישוב הא“י ויאמרו גם ליסד קופות לקרדיט פעוט בא”י. באביב תרס“ז התקשר הועד של “חובבי ציון” האודסאי עם האפ”ק. וימסור מאמצעיו 50,000 פרנק לתכלית יסוד אגודות הדדיות להלואות. מן הסכום הזה התנה הועד מפורש, כי על האפ“ק לסדר גם מוסדות לפועלים מאורגנים ולהשקיע ביסודם שלשים אחוזים, כלומר חמשה עשר אלף פרנקים. כאמור, המוסדות היו צריכים להיות בערבות הדדית, ובהטלת חובה על החברים להכניס עשרה אחוזים משל הסכום הקצוב לו בהלואה, – היסודות הרגילים, המונחים תמיד באגודות משותפת. האפ”ק הקדיש לאגודות שיסד בכסף של הועד האודיסאי תשומת־לב מיוחדת. ומר ז. ד. ליבונתין מנהל האפ"ק התהלל מאד ביצירות אלה. הוא השתדל לעשות לפעולה זו פרסום גם במחברות מיוחדות, בדיאגרמות מצוירות, ועוד גם עכשיו, לאחר שהאגודות עברו ובטלו, הוא זוכר לעצמו לטובה את יסודן במאמר מיוחד. שהקדיש לזה “בספר השנה”, שיצא ביפו בשנה העברה עיי “הסתדרות הסופרים העברים”, האגודות המשותפת האלה, כמו שאמרתי, עברו ובטלו ולאחרי המלחמה לא נתחדשו עוד; ואולם גם בימי קיומן לא מלאו האגודות המשותפת את תפקידן הראוי להן, מפני, – שלא היו גם מתחלת בריתן אגודות במובן הנכון והנאמן של המלה הזאת. הן היו חסרות הכח המחיה והמהוה את האגודה, הנשמה שבקרבה, – שלטון עצמי, הנהלה עצמית, כלומר: עזרה עצמית.

 

ב.    🔗

יסוד “האגודות המשותפת”, כמו שקרא להן מיסדן, היתה שגיאה צבורית מצד הועד האודיסאי, ויותר משגיאה פשוטה מצד הנהלת האפ״ק. באמת ובמציאות, גם אגודות לא היו, ואך הונהג סדר מיוחד קצת במתן הלואות לסוגים שונים, לא נוסדו אגודות, כלומר מוסדים עם הנהלה המחליטה ומוציאה אל הפועל את החלטותיה, רק במקומות שונים הפקדו שנים־שלשה אנשים, שהורשו לחוות דעה ולהציע לתת הלואה למישהו, – ונגמר. לזה קראו. נוסדו אגודות במקום פלוני ובמושבה אלמונית, מבלי שום פעולה מקומית, בלי שום אמון בעסקני המקום. מן המושג של אגודות משותפות בחר לו האפ״ק את הגורמים המחמירים: את הערבות ההדדית ואת החובה להכניס עשרה אחוזים דמי חבר, בעת אשר מנע מאת האגודות את הגורמים החיובים, המקילים, המרחיבים את הפעולה: את רכוז האמצעים הכספיים בידי האגודות ואת ההנהלה. האפ״ק הכריז שהוא מאמין רק בסדרי משרדיו ובפקידיו, ורק הם לבדם הבטוחים לקבל פקדונות ולשמור על החסכונות, ואולם אין הוא נותן אמון כל שהוא במוסד של צבור ובנבחרים מתוך הצבור. כחם של אלה קַלקלה תלויה בהם.

ואמנם היו אנשים “חברי” האגודות המשותפות כיתר לקוחות האפ״ק, ואך ברבית יותר גדולה ובתנאים יותר קשים, היו מקבלים את הלואותיהם. עליהם היה לאסוף קרן שמורה בשביל האגודה, ולכן גדלה גם הנורמה של הרבית, והתנאים היו קשים, תנאי ערבות הדדית. התנאי האחרון הזה הוא אמנם הכרחי בכל אגודה משותפת אמתית, אגודה של חברים פחות או יותר שוים במצבם הכלכלי ובמחזור מסחרם ומשלח ידם, הכנסותיהם והוצאותיהם. ואולם האפ״ק לא יסד אגודות של אנשים שוים פחות או יותר. רק השליך אל קופה אחת אנשים בני מקום אחד. או בעלי מקצוע אחר. אם כי ההבדל האיקונומי ביניהם היה מרחק רב מאד.

אגודה להלואות לחברים מחויבת ליצור לעצמה סוג של אנשים, הבטוחים במינימום ידוע. שלמטה ממנו הם כבר בבחינת עניים. ובמקסימום קבוע. שלמעלה ממנו הם שייכים למדרגת עשירים. הראשונים מוצאים את הלואותיהם בקופות של גמילות חסדים. והאחרונים, הבנקים המסחריים מספיקים להם את צרכיהם בקרדיטים. אל האגודות המשותפות להלואות נכנסים רק הבינונים, שיצאו כבר ממדרגת עניים, אך לידי מעלת עשירים טרם באו. האפ״ק בפעולותיו ערבב את התחומין. ויצאו לו לא אגודות משותפות. אך תערובת של לקוחות, שאת ההפסדים שיסבול מן העסקים שלו עמהם יוכל לכסות גם מן הסכומים, שנמסרו לו מאת הועד האודסאי. ואגודות אלו שיסד האפ“ק ההפסדים כמעט מוכרחים היו לבוא בהן ובעסקיהן. אצל אגודות משותפות אמתיות. כלומר של חברים פחות או יותר שוים, ההפסדים הם מקרים רחוקים, וגם הם פעוטים מאד לפי הערך. ישנם יחסים קרובים בין החברים, שכלם הם או מסוג אחד או ממעמד אחד, ומפני שהערבות היא הדדית, לכן שומרים החברים איש על רעהו, וישנה בקרת חברותית, בלתי נראית אמנם. אבל היא במציאות, על חיי החברים ועל עסקיהם ומצבם, מלבד זה, הנה המקסימום הקבוע למתן הלואות, שעליו אין לעבור כפי התקנות או ההחלטות, מבטיח מראש את האגודה ההדדית מהפסדים של סכומים גדולים לפי ערך ההון של האגודה. שני התנאים האלה היו חסרים במוסדות אשר בדה מלבו האפ”ק להעלות אבק בעיני הועד האודסאי והקהל הרחב. שאינו מבין בטיב אגודות הדדיות. באותה האגודה, שהיתה קוצבת הלואות של שתים־שלש מאות פרנק לאחד, היו “חברים” שקבלו שנים, שלשה, ואפילו ארבעה וחמשת אלפים פרנקים! המחזור וההיקף של האגודות יצאו גדולים, נפוחים, בעת שלא היה בין החברים אותו הדבק הכלכלי, המישור האקונומי, המבטיחים לאגודה הדדית עבודה ישרה, פוריה ושקטה. ואותם "החברים, כביכול שקבלו מקופת האגודה הפעוטה, הקוצבת הלואות של מאות פרנקים, – כשקבלו, אומר אני, הלואות שלהרבה אלפים פרנקים, מסוגלים היו להביא כליה גמורה על האגודה. והאם אין הדבר גורם לפליאה ולהשתוממות, להכניס חברום כאלה לתוך הצפיפות של האגודה ההדדית, בעת שבאמת אלה צריכים להיות לקוחות רגידים של בנק. אם הם באמת ראוים לקרדיט לא־קטן, אין מערבין בתוך אגודות הדדיות מין בשאינו מינו.

על תקלה זו עמד כותב השורות האלה עוד בזמנו. בשנת תרס“ט. במאמר מפורש באחד מכרכי “העומר” (הוצ. ש. בן־ציון) הבאתי בכוּר הבחינה את האגודות המשותפות מיסודו של האפ”ק, ואמרתי שאגודות כאלה צריכות להיות למופת. לבלי ליסד כמותן. הדברים, כמובן, לא מצאו חן בעיני מיסד האגודות, ואל דברי “הכתבנים” וה“עסקנים” לא שעה, ויבטל אותם ואת הוכחותיהם ממרום שבתו. לא שם לב אל הבקורת בזמנה גם הועד האודסאי, שבעיניו היתה המומחיות של האפ״ק למעלה מכל ספק. ואולם הזמן הוכיח את צדקת משפטי. כשבא לפני שנתים ראש ועד “חובבי ציון” לסדר ליקוידציה של “האגודות המשותפות” המפורסמות, שיסד האפ"ק בחמשים אלף הפרנקים משל הועד, קבל חזרה בקושי רק החצי מן הסכום, שלפי החשבונות הצטבר ונתוסף על הסכום היסודי. לחובתן של “האגודות” התחכמו להכניס חובות אבודים רבים, חובות שנתהוו במשך השנים הרבות שהתקימו האגודות, ואשר בדרכים הרגילים של פעולות האגודות. סכומים אלה לא היו צריכים כלל להכנס. את העובדה הזו, הפסד של חמשים אחוזים מן ההון המושקע באגודות, משתדל מר ליבונתין להבליע בנעימה מיוחדת. במאמרו הנזכר (ספר השנה, צד 391) והוא אומר כי “היה הפסד של איזו מאות לירות, וינכה את ההפסד הזה מהרבית שנצטברה על קרן חובבי ציון”, אבל באמת הגיע ההון, הקרן עם הרבית, לזמן של הליקוידציה לסכום של שלשת אלפים וחמש מאות לירות בערך, והחזירו להועד האודסאי, ונם זה לא בנקל, אך חצי הסכום הזה.

 

ג.    🔗

הדברים של הפרק הקודם נראים כפולמוס ספרותי נגד האגודות, שהאפ״ק היה יוצרן, אבל באמת לא לזה אני מתכוין. האגודות האמורות עברו ובטלו, ואין מן הצורך לפקח את הגל עליהן. ואם עוד היום מר ליבונתין מתפאר בהן ואומר: שישו בני מעי, יהי לו אשר לו; אין דברינו נאמרים לשם קנטור ופולמוס, רק להראות באצבע על המומים ועל הלקויים שבשיטה, שבה אחז האפ״ק ביסדו את האגודות, והיה למכשול ולאבן נגף. ונגד השיטה הזו אנו צריכים ללחום עד רדת היסודות הרקובים, ששיטה זו נשענת עליהם. צרעת ממארת בשיטה הזאת, הכופרת בכשרונו ובזכותו של הצבור לסדר לו בעצמו ולנהל לו בעצמו את המוסדות, הנחוצים לעזרתו. ולא היינו מעוררים את הוכוח בדבר האגודות המשותפות מיסודו של האפ״ק, לולא ראינו עוד גם עכשיו את “בעלי הדעה” בכספי הצבור מעליבים בצבור ומחזיקים בכל עז בשיטה זו, שבחר בה האפ״ק בשעתו, שהצבור זקוק לעולם לאפוטרופסים, שעוד טרם בגר עד להנהלה עצמית, שמן הנמנע להאמין לו לקבל גם פקדונות וחסכונות, וכדומה.

כי אותן הטענות, שאנו מוצאים בחוברותיו ובמאמריו של מר ליבונתין, שמשו בודאי נמוקים גם לכספי צבור אחרים, שגם הם הוקדשו להלואות, להיות מוסדות לקרדיט פעוט בארץ ישראל. כונתנו אל הכספים הרבים של “הסיוע האמריקני” לנגועי המלחמה בארץ ישראל, שנקבצו למוסדות קופות המלוה. אידיאולוגיה אחת היא, אם כי הכונות הן שונות. האפ״ק התכוין לזה, שלא יוצרו בארץ ישראל עוד מוסדות כספיים נוספים, שאם יתפתחו כהוגן בודאי יהיו לו למתחרים בקבלת פקדונות. קופות המלוה אינן דואגות להתחרות מסחרית, כי על כן אין הן מוסדות מסחרים ולא נוסדו לשם עסקים, אבל נפש מיסדיהן של אלה חשקה בבמות מיוחדות לעצמם, ושלא תשלוט עליהן הבקרת הצבורית.

הועד המאוחד לנגועי המלחמה, “הסיוע האמריקני” פתח את אוצרו הטוב גם ליהודי ארץ ישראל, וימסור סכומים עצומים בידי ועד הצירים, כשבא הועד הזה אליו אחרי כבוש יהודה וירושלם. זה היה, כאמור, תיכף לאחר גמר המצב המלחמתי בארצנו. העניות בירושלם היתה נוראה, מוסדות החסד כמעט נשבתו מאין אמצעים ורבו בעיר העניים והיתומים, נשים רבות היו שכולות מבעליהן, עניני הצבור היו יגעים, והעזרה היתה נחוצה מאד, והועד הסיוע פתח את ידו המלאה, וגשמי זהב ירדו על יושבי ירושלם בשפע, בשפע אולי יותר מן המדה.

פרורים אחדים מן הכספים הרבים והעצומים של הסיוע יצאו גם להלואות. ועלתה הצעה לסדר “קופת מלוה” ולשום ביסודה את הסכומים שכבר הושקעו, וגם את כל הסכומים השונים, אשר במשך תקופת המלחמה ניתנו לאנשים שונים בתורת הלואה, ושאפשר יהיה לגבות אותם מעתה מאת אלה שחזרו לקדמותם הטובה במצבם הכלכלי. הרעיון היה לסדר את ענין ההלואות בתור מקצוע של עזרה מיוחד, שלא לזלזל במקצוע זה, ולעשותו במשך הזמן הקרוב מוסד קרדיטי צבורי ועל בסיס מסחרי. כבר התקימו גם אז קופות מלוה צבוריות מסחריות בזכרון־יעקב וברחובות, ביפו התחילה להראות סמני־בגרות בריאים האגודה “הלואה וחסכון”, ואגודה כזאת, קטנה במספר חבריה, היתה גם בתוך בעלי המלאכה בירושלם. זו האחרונה היתה זקוקה לגורמים נחוצים להתפתחותה: הנהלה מוכשרה ואמצעיים כספיים, ואת שני אלה הלא יכול היה ועד הסיוע לתת והוא גם נתן. אבל לא ארכו הימים, וגרמו העונות של יחידים, והשתלשלו המאורעות, וקופות המלוה של הסיוע האמריקני נפרדו כליל מעל המוסדות הצבוריים להלואות והיום מתקימות בארץ קופות מלוה מיוחדות, במות מיוחדות.

אם בכלל רצוי תמיד, כי מוסדות דומים זה לזה במטרותיהם יהיו מאוחדים, ופעולותיהם המתאימות, או הצריכות להיות מתאימות תהיינה מרוכזות במוסד אחד, הנה ביחוד רצוי הדבר בארץ ישראל במקום שחלק מן התושבים רגיל הוא אצל “מעשי חסד”, והוא זקוק לחנוך כלכלי ומסחרי. מוסד להלואות מסודר על ידי הצבור המקומי והמתנהל תחת השגחתו של הצבור הזה, החברים של המוסד, צריך ויכול למלא את כל הצורך בהלואות לא־גדולות, הנחוצות להסוחרים הקטנים, לבעלי המלאכה, למורים ופקידים, לאכרים זעירים, לבעלי פרנסות חפשיות. ואם יחד עם זה ועל ידו מתקיים מוסד שני, בלתי צבורי, מוסד שריח צדקה וחסד נודף קצת ממנו, אזי המוסד הזה, הפילנטרופי ביסודו, מכניס שלא ברצונו דימורליזציה בלתי רצויה; בפרט כשמוסד כזה, כמו שטבע בריתו מחייב, אינו תלוי בתקנות קבועות ונורמות מוגבלות, כי אם ברצונם הטוב של המיסדים בעלי האמצעים, וגם לפעמים ברצון הפקידים המנהלים.

כך מבינים אנו את המצב. ואולם אדוני הכספים באמריקה נפלו כפי הנראה, אל תחת השפעת השיטה, שעל פיה אין בטחון בצבור המקומי, בפרט בצבור הארץ ישראלי. והלכו וסדרו להם מוסד קרדיטי מיוחד, משרדים מיוחדים, והולכים ומשקיעים סכומים גדולים ישנים וגם חדשים. ואם כי גם המוסד הזה אומר להיות מוסד מסחרי, לוקח רבית הגונה מאת לקוחותיו וממצה עמהם את כל עומק הדין בכל זאת ברכתו אינה מרובה. לא רק הברכה הצבורית, שאין הוא גם שואף לזה, וגם מתרחק מהשפעת הצבור, אבל גם הברכה המסחרית אינה רבה. המוסד הולך ומפסיד מכספיו. השיטה אשמה, השיטה רעועה.

 

ד.    🔗

לעמת זה הולכת וגוברת חיל השיטה האחרת, הבריאה, זו המאמינה בכחות הצבור, ומשתדלת לפתח את הכחות האלה ולעשותם למקור ברכה. הולכים ומצליחים מאד המוסדות “הלואה וחסכון”, שמטרתם לספק לחברי האגודות הלואות בתנאים מסחריים נוחים, לתת לשדרות הצבור השונות את היכולת לאסוף חסכונות קמעא, קמעא, ובכלל לברוא בקרב הצבור היהודי תנאים לשם הקלת תנאי חייהם הכלכליים, והנסיון של שנים אחדות, השנים האחרונות שלאחרי הכבוש הבריטי בארץ ישראל, הראה לנו את כל ההצלחה של האגודות האלה בארצנו. האלמנטים הטפוסיים של “הלואה וחסכון” הם: א) ערבות הדדית, השתתפות החברים שותפות גמורה בכל העסקים של האגודה, הן לשכר והן להפסד. ב) ההון היסודי של האגודה נוצר רק ע״י החברים, ומאת הקהל העומד חוץ להאגודה מתקבלים רק פקדונות וחסכונות, או סכומים של קרנות מיוחדות למטרות המתאימות למטרת האגודה. ג) התחיבות של החברים, שעל פיה הם מקבלים על עצמם אחריות בעד עסקני האגודה וחובותיה פי עשר מן הסכום שכל חבר מכניס במזומן חלקו בהון היסודי של האגודה.

שלשה היסודות האלה מבטיחים תוקף ועוז של האגודה “הלואה וחסכון”. אל האגודה נכנסים אנשים הדדיים, כלומר פחות או יותר שוים במעמדם החברותי והכלכלי, פחות או יותר ידועים איש לרעהו. ואם החברים עצמם אינם יודעים את מעמדם ובפרט, את פרצופם של חבריהם זולתם, הנה נבחריהם, היושבים במועצה ובהנהלה, מכירים את כל החברים, העוברים תחת הבקרת שלהם בשעת הכנסם אל האגודה וגם בהמשך כל הזמן, בשעה שהם פונים אל המוסד לעשות עסקיהם עמדוֹ. ואם החברים הם פחות או יותר שוים במעמדם הכלכלי, “מעור אחד” כמעט, אזי גם התנודה וההבדל בין סכוּמי האשראי שהם מקבלים גם כן אינם גדולים. כי תנאי עקרי הוא באגודות “הלואה וחסכון” שיהיה מקסימום, שאין כל חבר יכול לעלות ולעבור עליו. פעם אחת שאל אותי הברון יעקב רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע, מה זה “הלואה וחסכון”; אמרתי לו: זהו מוסד קרדיטי, שבאם יביא אלינו חבר שטר בחתימת ידך על סכום של יותר מעשר ליר״מ (המקסימום של הלואות היה אז במוסדנו הסכום הזה) לא נקבל. טָפח לי הברון על כתפי, ואמר: המוסד הזה מובטחני בו שיצליח בעבודתו. וכמובן, שגם מינימום קבוע צריך להיות, כי אין אגודה כזו מוסד של צדקה ומקלט לעניים, שאינם שוים כל אשראי שהוא, אשראי מסחרי.

החברים של אגודת “הלואה וחסכון” צריכים להיות די איתנים במעמדם הכלכלי, עד כדי ליצור את ההון היסודי של אגודתם. ואם אין להם במקרה הון צבורי איזה שהוא, שיכול להיות מונח ביסודה של האגודה, אזי החברים יוצרים אותו בכחותיהם הם. ההון הזה איננו יכול להיות פחות מעשרה אחוזים של האשראי, שהמועצה קוצבת לחבר. ואל תאמרו: מה יושיענו ההון היסודי הפעוט הזה, מה יועילו עשרת האחוזים, בעת שכל חבר בהכנסו אל האגודה רוצה ומתכוין להשתמש בקרדיט של מאה האחוזים שקצבו לו. אל תאמרו כדברים האלה. כי הנסיון הוכיח, וגם שורת ההגיון נותנת, כי אם ישנו הון יסודי, אזי מופיעים גם המפקידים, בעלי החסכונות והפקדונות. אין אמון במוסד שאין לו משלו כלום; אבל בוטחים בכזה, שחבריו השקיעו בו סכומים ידועים משלהם, סכומים שאין אדם מניחם על קרן הצבי, ואז באים לאט לאט גם הסכומים מן החוץ להתחיבות, מפקדונות וחסכונות של חברים ובלתי חברים, והקופה מתגדלת, ונוצרת אפשרות הדרגית למלא את הדרישה של החברים לתת להם הלואותיהם במלואן, כל מאַת האחוזים.

האמון והבטחון של הצבור בא גם לרגלי ההתחיבויות של החברים, היסוד השלישי שהזכרנו של אגודות ״הלואה וחסכון״. – ואל נא יהא דבר ההתחיבויות קל בעיניכם. החברות המסחריות לקרדיט הדדי, אלה הבנקים המקומיים של הרבה ערים ופלכים, כל יסוד קיומן תלוי בהתחיבויות של החברים. כי אליבא דאמת, איזה הבדל חוקי ומשפטי ישנו בין התחיבויות אלו ובין שטרי־חוב רגילים? כאלה כן אלה בעליהם מחויבים לשלם על פיהם, אם אך יגיע הזמן. ההבדל הוא רק, ששטר־חוב זמן פרעונו ידוע למפרע וקבוע בתוך השטר, בעת שההתחיבות מטילה חוב על החבר לכשיהיו הפסדים בעסקי האגודה. הקהל הרגיל מתיחס בשויון־נפש אל כתב ההתחיבות מפני, שעד עתה לא קרה כמעט כל מאורע של הפסדים בעניני האגודות, ועוד לא התאונן חבר: אני שלמתי עפ״י התחיבותי. ואולם הצד החוקי שבהתחיבויות אלו כחו יפה וחזק ממש ככל שטרי חוב; ובאופן זה ההון היסודי של האגודה מתגדל פי עשר מדמי החברים, מסכומי עשרת האחוזים שהחברים מכניסים בעין, במזומן, ליצור הון האגודה.

ובגלל התנאים האלה משתדלות כל הממשלות התרבותיות לפתח במדינותיהן את האגודות להלואה וחסכון. אפילו השלטונים ברוסיה בימי הצרים האחרונים נתנו הקלות חשובות מאד לאגודות אלו, חברות כאלה לא היו זקוקות לאשור הרוממות, כמו שדרש ברוסיה החוק הכללי ליסוד אגודות. אשורן של אגודות “הלואה וחסכון” היה נעשה ע״י שלטוני המחוזים, מבלי להיות תלוי אפילו בשלטונים המרכזיים. הרשיון היה באמת הודעה מאת המיסדים לבדה, ואם המושל המחוזי לא מיחה כנגד ההודעה, אזי האגודה קימת ומאושרת. – הבנק הממשלתי קבע לאגודות אלה קרדיט, ולא קטן לפי ערך, והקרדיט היה נתון בחשבון עובר־ושב, מבלי שתהיה ההנהלה של האגודה מוכרחת להביא אל הבנק את שטרות־החוב של חבריה לנכיון. השטרות עצמם היו נשארים אצל ההנהלה, ורק עליה היה להודיע להבנק את סכומי השטרות האלה, ולפיהם קוצב הבנק את האשראי, שהוא פותח בספריו להאגודה. – עסקי האגודות פטורים מכל מסים מסחריים, ואין גם מס הגושפנקא חל אפילו על השטרות. – ולהוסיף על ההנחות וההקלות האלה, יצאה פקודה, שאין ההנהלה של מוסדות לקרדיט־פעוט זקוקה לבתי משפט לגבות את חובותיה מאת המפגרים והמסרבים, והמשטרה מחויבת למלא את פקודות ההנהלה של המוסד לגבות את חובותיה, והשלמונים האדמיניסטרטיביים נפרעים מאת בעלי החובות כיתר מסים וארנוניות שגביתם מוטלת על המשטרה.

ואין פלא, אם בתנאים נוחים אלה התפתחו המוסדות לקרדיט פעוט באופן רצוי מאד, וכמו שאמרתי, יש שהמוסדות הקטנים האלה הצילו את המצב הכלכלי בערי המושב של היהודים.

 

ה.    🔗

בארץ ישראל נוסדו אגודות להלואה וחסכון לאחר הכבוש הבריטי. “האגודות המשותפות” מיסודו של האפ״ק חדלו, עשרות השמות שנקראו בהן התרוקנו מתוכנם, והיו כלא היו. נשארו מכל השאון והאבק רק שתי אגודות: אחת בזכרון־יעקב, והשניה במושבה רחובות; אבל האגודות האלו השתחררו עוד קודם מאפטרופסותה של האפ״ק, ואת עסקיהם נהלו, ביחוד הראשונה, כפי ראות עיניהם מבלי קחת הרמנא ורשותא מאת שרי הכספים שביפו. ואולם שתי האגודות האמורות, אם כי הן נכנסות בחשבון המוסדות לקרדיט פעוט, בכל זאת אינן עוד גם היום אגודות “הלואה וחסכון” מן הטפוס הטהור של מוסדות אלה. קוראות האגודות לעצמן בשם “מלוה וחסכון”, מפני שכנוי זה נעשה ידוע וחביב, אבל ישנה בעבודתן, בְּגִזְרַת בנינן של האגודות האלה, עוד מן המסרת הישנה של האפ"ק… אבל כאמור קרובים המוסדות האלה “לאורחא דמהימנותא”, ובלי פקפוק יכולים אנו להכניס אותם אל משפחת “הלואה וחסכון”, כי על כן הלא גם שתי האגודות הנזכרות משתדלות לפתח במקומותיהן את החסכונות, את רכוז האמצעים הכספיים שבהיקפן, והעזרה העצמית הולכת ונעשית על ידיהן. ומנהלות שתי האגודות את עסקיהן בכשרון ובזהירות, והן מן הבטוחות במשפחת “הלואה וחסכון”, הולכות יד ביד בחומר וברוח עם יתר האגודות אחיותיהן.

בסך־הכל ישנן בארץ ישראל שמונה אגודות כפי הטבלא דלקמן:

טבלא א.

מן הטבלא הזו אנו רואים, כי קרוב לששת אלפים חברים התאגדו מסביב להשלט “הלואה וחסכון”, והשקיעו משלהם באוצרות האגודות יותר מחמשה עשר אלף לי“מ, וכל זה נעשה במשך שנים אחדות האחרונות, שלא הספיקו לנו את התנאים המוכשרים ליסוד האגודות. לעזרה עצמית של הצבור ארץ־הישראלי. הממשלה החדשה לא נקפה אפילו באצבע לעורר את הצבור ולסיע בידו לברוא לו אגודות הדדיות, ודבר שאינו צריך לאמר, שהאגודות לקרדיט פעוט אינן מקבלות גם היום אף אחת מן ההקלות וההנחות, שכל שלטון מדיני נותן כדי להקל את החיים הכלכליים של האוכלוסין. כל השתדלותם של העסקנים הצבוריים במקצוע זה לפני השלטונים השונים, נשארה מעל. אבל המרץ הצבורי עשה את שלו, ובמשך שנים אחדות אנו מוצאים כששת אלפים חברים מאוגדים ב”הלואה וחסכון“, וכמה פעוטה היתה למול זה העבודה של האפ”ק, שעם כל בטוחותיה וההון הניתן לה למקרי הפסד, אִגְדָה רק מאות אחדות של חברים!

והקורא רואה, כי האגודות נמצאות רק ביהודה ובשומרון, וגם בגלילות אלה ישנן נקודות־ישוב חשובות, שהאגודות “להלואה וחסכון” עוד טרם נוסדו בהן. חברון. טבריה וצפת. ובכלל המושבות שבגליל, התחתון והעליון, עודן מחכות למרץ הצבורי שיתגלה במקצוע הקרדיט הפעוט, הצורך במוסדות כאלה גדול מאד; נושכי הנשך פושטים שם את העור מעל התושבים; שום נסיון של עזרה־עצמית בדרך זו עוד טרם נעשה שם, ונרחב הכר לעסקני הצבור לעבודה.

ועד כמה גדול האמון של הצבור במוסדות קרדיט אלה תראה לנו טבלא וו:,

טבלא ב

זאת אומרת: כשבעים אלף לירות מצריות הפקידו התושבים בקופות של “הלואה וחסכון”, אותן האגודות שהאפ"ק לא הסכים בשום אופן להרשות להן, בזמנו ובאגודות שהוא יסד, לקבל פקדונות וחסכונות!… ואם באגודות של חיפה וחדרה אינם עוד פקדונות וחסכונות בסכומים די הגונים, הנה הסבה לזו היא, מפני ששתי האגודות האלה עודן צעירות, בשנה הראשונה לקיומן. הראשונה, בחיפה, התאבקה שנים אחדות עם “קופת המלוה” משל הסיוע האמריקני, והיתה כסרח העודף לקופה של חסד, עד כי סוף סוף התאזרה חיל והשליכה את הכבלים של קופת המלוה מעליה והלכה והתאשרה בתור מוסד “הלואה וחסכון” חפשי מן המסורת של גמילות חסדים. היא נמצאת עוד במצב של התהוות, של צמיחה, ועוד טרם רכשה לה את המרץ הנחוץ. והשניה בחדרה, הולכת ומתפתחת באופן רצוי מאד, אבל עוד צעירה היא. ועוד טרם הספיקה להוציא החוצה את כל מרצה.

ובכן רק שמונה אגודות “הלואה וחסכון” ובזמן קצר לפי הערך ובתנאים לא כל־כך מוכשרים, רכזו בקופותיהם משל מפקידים וחסכנים שונים 248.260 68 לי“מ מלבד הון של האגודות עצמן, כפי שהראינו בטבלא הראשונה 642. 15,110. לי”מ שצרופם של הסכומים האלה ביחד עולה 83.358.902. לירות מצריות. – זאת אומרת: יותר משני מיליון פרנק בערך הרגיל.

כמעט שלשה רבעים מן הסכומים האלה יוצאים להלואות לחברים בגבולות האשראי של כל אחד מהם, וגם מתאים לצרכי המקום של האגודה. בערים גדולה הדרישה בסוף הקיץ, תקופת הדירות, והסוחרים הקטנים זקוקים כמעט תמיד להלואות, במושבות יש להן עונה משלהן. כל חקלאי לפי מקצוע המשק שלו. בזמן החשבונות השקיעו האגודות בהלואות כפי הטבלא דלקמן:

טבלא ג

נשארים עוד להקופות של “הלואה וחסכון” כעשרים וארבעה אלף לי"מ למטרות מיוחדות ולהבטחת הפקדונות כדי שתוכלנה הקופות לשלם לדורשיהם בלי מעצור.

 

ו    🔗

התועלת המוחשית. הנראית לעין וממומשת בידים, שהמוסדות “הלואה וחסכון” מביאים, הן ההלואות, שבני אדם מקבלים בשעה שהם זקוקים לכך; ואולם מרכז הכובד של המוסדות מונח דוקא בשטח זה של החסכון, שהמוסד הקרדיטי מפתח בקרב הצבור. הרוב הגדול של הסכומים שנכנסו אל הקופות של “הלואה וחסכון”, בצורת חסכונות, פקדונות ולמטרות מיוחדות, – סכום כולל, קרוב לשבעים אלף לי“מ, – לא היו מתאספים ומצטברים. בעליהם היו מוציאים אותם. מוסדות ה”הלואה וחסכון" יוצרים וּמוצאים את כל הדרכים, שבהם החיים הכלכליים של השדרות הרחבות גוברים, להטות את לבות האוכלוסין לחשוך גרושים ולירות ולקבץ על יד. המוסדות “הלואה וחסכון” לא רק מקילים על המפקיד את ענין החסכון, בהיותם מוסדות משל ההמונים והקרובים עליהם, כי אם תפקידם הוא למצוא גם כל מינים וסוגים של “חסכונות”, היכולים למשוך את לבו של האדם ולהקל עליו את התנאים לאספם.

ואמנם גם את ההלואות עצמן עושה מוסד “ההלואה והחסכון” למקור של חסכון. בנוהג שבעולם, חבר מקבל את סכום ההלואה מקופת המוסד ומוציאו לצרכיו, ז“א: לתשלום חוב או לרכישת רהיטים. באמת הן על ידי הלואה זו החבר רק החליף מלוה אחד במלוה שני, מקום נושה פרטי נעשה חיב להלואה וחסכון; הרהיטים שרכש אינם באמת שלו, כי אם שייכים להמוסד, שהוא חייב לו את מחירם. ואם תנאי הפרעון של ההלואה החדשה שקבל מהמוסד, הוא לשלם את החוב לאחר זמן ידוע בפעם אחת, אזי אין לפני החבר דרך אחרת, בבוא זמן הפרעון, אלא להשיג את סכום החוב מאת מכירו לימים אחרים למען ישלם במוסד, ויקבל אח”כ הלואה חדשה, שבה ישלם למכירו. נמצא סוף סוף, כי כמו שהיה האיש חייב מקודם סכום כסף ידוע, כן נשאר חייב אותו הסכום גם היום, ואולם “הלואה וחסכון” נותנת את הלואותיה בתשלומין לשיעורין. במשך עשרה חדשים. החבר מחוייב לשלם בכל חודש לירה או שתים או שלש, וסכומים קטנים כאלה הוא משתדל לקמץ במשך החודש; הוא מוכרח לקמץ כי אינו רשאי לקבל את הסכום הזה מאת מכירו יען וביען שלא יהיה בידו לשלם לו את אשר קבל. הן ההלואה החדשה מאת המוסד החבר יקבל רק לאחרי גמר כל תשלומיו והאשראי שלו יהיה לרשותו. יוצא מזה כי החבר קמץ, חשך במשך עשרת החדשים את כסף ההלואה שקבל, ובסוף הזמן, החבר יוצא נקי מן החוב שהיה חיב לאחר, או הרהיטים שרכש לו הם קנין כספו אשר חשך במשך זמן ידוע.

ובדרך הזו, הנכונה והכבושה, רכשו להם חברים של “הלואה וחסכון” מגרשי בנין. חברים – פקידים, מורים, חנונים, בעלי מלאכה – קבלו הלואות מאת המוסד ובכסף רכשו להם מגרשים ואת חובם שלמו לקופת המוסד בתשלומים חדשיים לשיעורין. שלשים־ארבעים לירות משלהם במזומנים, אינם אצל אנשים בינונים כאלה; ילכו ויקחו בהלואה מאת מוסדם, וישלמו לאט לאט, במשך חדשים, והנה חסכון.

ויש חסכון בכמות יותר גדולה, גם כן מן הסוג הנקרא חסכון בהכרח. על יד “הלואה וחסכון” ביפו הסתדרו קבוצות של חברים, שהתחיבו להכניס בכל חודש סכומי כסף לא גדולים, בערך 1 ליר"מ בחודש, בצירוף גרושים אחדים להוצאות ההנהלה, ואת הסכומים הנקבצים באופן כזה מאת האנשים מגרילים ביניהם ונותנים להזוכים בגורל לבנין בית. וסודרה הקבוצה בדרך כזו ובשיטה כזו, שבמשך תקופה ידועה כל המשתתפים זוכים בגורל של ההלואה, וזו ההלואה משתלמת מן התשלומים החדשיים, שהחברים מכניסים. ובדרך זו כבר נבנו ביפו בתים לעשרות ועוד מאות בתים עומדים להבנות, הודות לחסכונות לא־גדולים, שכל משתתף מוכרח להכניס אל הקופה. המוסד בעצמו אינו מכניס משל אמצעיו כלום בהלואות אלו; הוא נותן לחברים מאשר להם. אבל המוסד הוא המסדר והמארגן את העבודה הזאת, עבודה הכלכלית הגדולה, שבאחריתה רוכשים להם אנשים בלתי־אמידים בתים לשבתם.

וכשם שרוכשים מגרשים ובתים, כן נעשו צעדים לתת לאנשים יכולת לצבור להם, או לילדיהם, סכומי כסף במזומנים, הון קבוע. “הלואה וחסכון” בירושלים סדרה מחלקה מיוחדה לפקדונות לזמנים ארוכים. כל מי שהפקיד ארבע לירות בשנה במשך שמונה־עשרה שנה מקבל בסוף התקופה הזו מאה לירות. הוא משלם שבעים ושתים, ומקבל מאה. המוסד חושב להמפקיד על פקדונות אלה את האחוז המכסימלי שהוא משלם למפקידים ובאופן זה יוצא, שמלבד מאת הלירות שהמפקיד מקבל לאחרי ח"י שנה, הוא עוד יכול לזכות בגורל סכום ידוע. הסכומים הנגרלים הם מן היתרונות המצטברים אצל המוסד יתר על הסכומים שהוא משלם להמפקידים; ואם מספר המפקידים מגיע לארבע מאות אזי סכום היתרון הוא לא־קטן, והוא מתחלק בגורל בין המפקידים. מקצוע זה לא חדש הוא ברחוב היהודים, כי אחריות קפיטלים היתה תמיד קרובה אל לבות שדרותינו השונות, והחברות לאחריות באירופא היו תמיד רוכשות להן לקוחות רבים מבין אחינו, ומובן הדבר שכלל וכלל לא רצוי, כי ארץ ישראל העניה תוציא את כספיה המצומצמים לשוקי־כסף העשירים שבאירופא. ומה טוב הדבר כי האגודה “הלואה וחסכון” מצאה את הדרך לשמור את הכספים בקרב הארץ פנימה, בקרב אחינו היהודים, ובבנין הארץ. ועלה הדבר בידי המוסד במשך שנה וחצי לחבב את מקצוע הפקדונות לזמנים ארוכים על הצבור המקומי, וגם סדר להמפקידים תנאים נאותים וגם הכין קופסאות מיוחדות עשויות לכך, כדי להקל את ענין החסכונות האלה על הקהל. והנה הולך ומונה המוסד “הלואה וחסכון” בירושלם את מספר המפקידים של המאה הששית. כלומר יותר מחמשים אלף לירות כבר בטוחים, כי יהיו האנשים מוכרחים לאסוף, לחשוך במשך תקופה ידועה.

ומכל זה יוצא, כי אופקים רחבים נשקפים להלואה וחסכון, ומוסדות הדדיים אלה יכולים לחבק בזרועותיהם פעולות עזרה כבירות, אפילו את ההלואות לבנינים באפותיקאות רצוי מאד לסדר על ידי “הלואה וחסכון”. הבנקים האפותיקאים הרגילים, בבוֹאם לסדר את עסקיהם בארץ ישראל, בכל כונותיהם הרצויות לטובת הישוב העברי ולטובת בנין הארץ, – מכשילים את הלקוחות וסופם גם להיות נכשלים. הבנקים רואים את המכשלה לפניהם, ולכן הם מנסים להגן על עניניהם בתנאים קשים, שעל פיהם הם נותנים את ההלואות. התנאים הקשים והמכבידים ביותר על הלוים הם; הרבית הגדולה, שמונה – שמונה וחצי למאה, והזמן הקצר שההלואה צריכה להפרע. אבל אם גוזרים תנאים שאין הלוה יכול לעמוד בו, אז גם הלוה וגם המלוה סובלים, ואלה שבנו ומשכּנו את בניניהם בבנקים אפותיקאים, מוכרחים עכשיו לשלם כחצי פרנסתם השנתית לתשלום חובם, מה שכנגד היכולת הרגילה, – וסוף סוף יכּשלו תחת אשר המוסדות ל“הלואה וחסכון”, שאינם זקוקים להוצאות מרובות של הנהלה, ויודעים את מצבו הפרטי ואת יכלתו, היכולת התשלומית, היו יכולים לסדר הלואות ברבית יותר קטנה ולזמנים יותר ארוכים.

ואמנם מלבד הקבוצות לבנין בתים ולהלואות באפותיקא, על יסודות הדדיים של החברים “להלואה וחסכון” ביפו וירושלם, ישנן גם קבוצות שהסתדרו לצרכים כלכליים אחרים. בזכרון־יעקב וברחובות סודרו קופות לאחריות הבהמות, ובפתח־תקוה ובירושלם נעשים נסיונות גם להבטחות אחריות למקרי מות של אדם. החברים הנכנסים אל קבוצה זו מתחיבים לשלם סכום כסף ידוע לאחרי כל מקרה מות של אחד מהם. ברחובות ישנה קבוצה מיוחדת לקנית שעורה למפרע, בשעה שהמקחים לא עלו. על יד האגודה בפתח־תקוה הסתדרה קבוצה במטרה לבנות לחבריה כפר גנים.

והסכום הכולל את כל מיני פעולות אלו של הלואה וחסכון, זהו החסכון העממי, שאת פירותיו אוכלים החברים בשעה שהם זקוקים לכך, והקרן קימת להם תמיד. סכומי האחריות השונות של כל חברות חו״ל יוצאים מהארץ וברובם הגדול לבלי שוב אליה עוד; הם נאכלים ע״י בעלי המניות של החברות האלה, חזניא וספריא שלהן, בעת שאותם כל הסכומים הנקבצים קמעא קמעא ב“הלואה וחסכון”, נשארים בארץ, וגדולה מאד התועלת הכלכלית אשר בעבודה זו.

מכל הנאמר רואה הקורא את הענין של “הלואה וחסכון” בארצנו בכל שעור קומתו. לנו עסק עם עץ ששרשיו בריאים וענפיו מרובים. גורם צבורי וכלכלי נכבד כזה אי אפשר לו בלי טפול מיוחד, בלי מנהל ומורה דרך, בלי מרכז, שממנו יֵצאו קוים אל כל ההיקף עם נקודותיו, נחוץ צנור־השפעה וכלי־רגוליטורי בשביל המוסדות הקימים ובשביל העומדים והצריכים להוסד. מי יהיה המרכז הזה?

בתנאים רגילים היה האפ“ק צריך להיות המרכז לאגודות “הלואה וחסכון” בארץ, הן יש לנו הסתדרות לאומית. שהושיבה בארץ הנהלה מיוחדת: הנהלה ציונית, לכל עניני הישוב העברי. וההסתדרות יצרה לצרכיו של ישוב זה גם מוסד כספי, ששמו אפ”ק אשר לו גם האמצעים הכספיים והסדוריים לנהל ולכלכל את המוסדות לקרדיט פעוט. והיו ימים, אשר אל האפ“ק התפללנו, אליו קוינו. כי הוא יקח בידיו את התנוּעה ההדדית הכספית לעשותה כלי יוצר לחיינו הכלכליים פה. ואולם, מה לעשות והשגותיו של המוסד הכספי שלנו קצרות מאד, ולא יכול להתרומם מעל הבמה הביורוקריטית, שאינה מכירה בכחות ההמונים. האפ״ק בתור בנק מסחרי, נכון לתמוך בידי “הלואה וחסכון” עד כמה שזה האחרון עוזר לו להפטר מן הלווים הפעוטים, שהם רק מטרידים את הבנק המסחרי בעסקיהם הקטנים. והרוחים שהם מביאים לו הם קטנים. הבנק המסחרי מכיר ומודה בתועלת המוסדות לקרדיט פעוט בחלקם הראשון – הלואה, אבל עינו צרה בחלק השני של מוסדות אלה – חסכון. הוא נוטה אהדה להלואה וחסכון, אבל חבה יתרה למוסדות אלה אינה נודעת לו עליהם. החסכונות והפקדונות – זהו ענין בשבילו ולא בשביל המוסדות הפעוטים. ויודע ומכיר האפ״ק, כי חלק גדול מעשרות אלפי הלירות, שנקבצו בתור פקדונות וחסכונות אצל “הלואה וחסכון” היה נכנס אל הקופה של הבנק, ונמצא שהלואה וחסכון הולך ונעשה מתחרה עם הבנק, מה שלא רצוי כלל לזה האחרון. – דיו לאפ”ק, שהוא קובע אשראי לאגודות הלואה וחסכון שהוא קושר עמהן קשרים, אבל לא זה הוא המוסד, אשר יקח בידו את עניניהן ולפתח אותם ולהעמידן במקום הראוי להן בכלכלה שלנו.

במובן הכספי יכולה היתה אולי, גם קופת המלוה של הסיוע האמריקני להיות המרכז, לכל־הפחות להמציא לאגודות את הכספים הנחוצים להן ביחוד בתקופה הראשונה של יצירתן. כך היתה יק״א ברוסיה, וכך היתה יק״א גם בא״י ביחס לאגודות הלואה וחסכון שביפו, פתח־תקוה וירושלם. אמצעיה של קפת־המלוה מרובים ובדרך זו היתה בודאי יכולה לרכוש עוד כספים מקופת־הסיוע של הועד המאוחד, וגם התועלת היתה גדולה ומוחשית. ואולם קופת מלוה זו בחרה לה קיום עלוב של מוסד, שאיננו לא מסחרי ולא פילנטרופי או תערובת של שניהם יחד.

נוסד בארץ ישראל לפני שנה וחצי “בנק מרכזי לשתופיים”, והמקצוע של אגודות “הלואה וחסכון” הוא אחת מן הפעולות שלו, ובשביל תפקיד זה חברת יק"א משתתפת ביסודו של הבנק בסכום לא־קטן. הבנק הזה אין בו אף אחת מן הסבות, אשר לרגלן גם האפ״ק, גם קופת המלוה האמריקאית אינם יכולים או אינם רוצים לשמש מרכז לתנועה הכלכלית של “הלואה וחסכון”. הבנק המרכזי לשתופיים אינו מקבל פקדונות וחסכונות, וגם אינו עוסק במתן הלואות לפרטיים. הבנק הזה היה צריך גם להתחיל את עבודתו בארץ ביסוד אגודות חדשות במקום שאינן עוד, לסדר לו שרות מיוחדה בשביל הפקוח והבקרת התדירית של האגודות הקימות, ולנהל אותן באמצעים הנחוצים להן בראשית התקופה של הוסדן או בשעת הצורך. אבל – – זה כשנה וחצי שהבנק הסתדר, עושה עסקיו וחוקר ובודק את המצב, והפעולה ניכרת אך מעט, לפי הערך במקצוע של הלואה וחסכון. כבדים האנשים או הענינים, וקשה להסיע מן הנקודה המתה. ישנו רצון טוב, אבל אין חפץ לרדת מראש צורים של “בעלי טובות” הבאים אל הישוב מן החוץ, להסתגל אל התנאים הכספיים והחברותיים של הישוב העברי בארץ, לבנות ולטעת. טובים האנשים, אבל כל עבודת התחייה העברית בארץ העברים, כמו זרה נחשבה להם. חזיונותינו לא חזון רוחם, שפתינו העברית לא שפתם. והוזים חולמים, אנו ומפעלינו ומוסדותינו, בעיניהם.

ואולי אתם מקוים אל הממשלה השלטת בארץ, ואשר עליה גם לסדר את החיים הכלכליים, כי היא תהיה לאגודות ההדדיות של הלואה וחסכון למרכז, למורה ומנהל, מפקח ומבקר ומכלכל את האגודות באמצעי כסף נחוצים, כמו שעושה כל ממשלה תרבותית, כמו שתומך כל שלטון בתנועות קואופרטיביות? – מסופקים אנחנו, אם היא יודעת ומתענינת אפילו בישותן של אגודותינו. יודעת היא מישותן וקיומן של האגודות “הלואה וחסכון” “הממשלה” הלאומית שלנו: ההנהלה הציונית. ורשאית היתה זו להכניס את ענין המוסדות לקרדיט פעוט לתוך חוג עבודתה באופן הכי אינטנסיבי; וגם נסתה פעם, בתקופה ידועה, לעשות כזה וראתה ברכה. ואולם – – אין לך טיב יותר מן השתיקה.

אבל החיים שונאים את השתיקה. והחיים של האגודות דורשים במפגיע: מי יתן לנו מרכז, אשר ינהלונו. הוא יהיה לנו לפה אל הקהל הנמצא מחוץ לתחומנו, ואשר יביא אלינו אותו ואת עזרתו. וזה שנים אחדות, מיום שנוסדו האגודות הראשונות, מתאספים באי־כחן של אלה לדון על שאלה זו, ונושאים ונותנים על דבר יסוד מרכז. המוסד המרכזי של “הלואה וחסכון” יוָּצר מתוכן, מאת האגודות עצמן. זו תהי אגודת האגודות, ומטרתה תהיה, בקוֶיה הכוללים משולשת: א) ליסד אגודות להלואה וחסכון בכל מקום שרואים צורך ויכולת לכונן שם מוסד כזה. מסדרים בִּשבילן ספר־תקנות מתאים לתנאי המקום ועוזרים להם באשורן הרשמי; ב) מפקחים על פעולות האגודות, נותנים להן הוראות והערות על הנהלת הספרים ועל כל הסדור הפנימי של עבודתן; ג) קוצבים קרדיטים לכל אגודה ואגודה מן הסכומים העומדים לרשותו של המוסד המרכזי, הן מן השייכים להאגודות והן מן הנמצאים ברשותו של המרכז עצמו לזמנים קצובים ובלתי קבועים, ומנהל את החשבונות לבין אגודה לאגודה. לתכלית זו כל האגודות היוצרות את המרכז שלהן, מעמידות לרשותו את הכספים שלהן, העודפים על הצרכים הרגילים במקומן, והמרכז גם יוצר בעצמו קרנות מיוחדות לצרכים מיוחדים. במשרד המרכז יתרכזו כל המאזנים החדשיים והשנתיים של האגודות, ולפני המרכז יהיו תמיר גלויים וידועים כל פרטי המצב של אגודה ואגודה. האגודות גם תשאינה בהוצאות המרכז ובאי־כחן יהיו המנהלים את עניני המרכז.

זוהי התכנית, שנתקבלה באספת האגודות האחרונה, שהיתה בחוהמ"ס בתל־אביב. אין כל ספק, כי הכל תלוי באנשים, אשר לידם יבוא המרכז לנהל אותו ולכלכלהו. אבל הרעיון הוא בריא. כבר גמל הפרי, ולא יארכו הימים וענין “הלואה וחסכון” יֵצא אל המרחב ויביא את ברכתו לכל נקודות ישובנו.