הערם עלינו מצוקות בקול רם, אך שזור נא את אמנויותינו בצחוק נמוך

ג’יימס ג’ויס

 

א    🔗

אינני מתיימר שעלה בידי לרדת לעומקו של המושג “נירוואנה בודהיסטית”, אך באותה שעה לא היה צל של ספק בלבי כי אכן בנירוואנה שרוי אני. סביבי היה גן עדן, פשוטו כמשמעו: גן שכולו עדנה הקיף את אמת־המים שעל שפתה ישבנו –־ הוויטה, נחשון ואני – מסובים אל שולחן עגול שצבעו כעין היהלום, אחד מיהלומי המלכות שזכיתי לחזות בהם במצודת לונדון. במרכז השולחן ניצב בזיך עשוי זכוכית עתיקת ימים ובו תפוח ענק שהחליף את צבעיו מוורוד עד ירקרק, הכול לפי זווית הראייה וכיווּן הקרניים שריצדו עליו מבעד לכיפת העלווה העבותה שהייתה פרושה מעלינו. בגביעי בדולח כחול־בהיר השתצף משקה צהוב־כהה, משיירי הנקטאר, זה שיקוים של אלי האולימפוס ואלותיו: וחזקה על הוויטה שהייתה אחת מהן. פלס אתינה? אפרודיטי? הרה? – ניסיתי לנחש ככל שהעמקתי לנעוץ את מבטי בעיניה האפורות.

בת עשרים ושש שנה הייתה הוויטה, ואנוכי בן שישים ושש; שני דורות הפרידו ביני ובינה. מדוע נישאה לי?

אם בשל עושרי, הרי איני אלא פקיד שעם פרישתו לגמלאות התמסר לתחביבו מאז ומקדם – סיפורי מעשים שהיו ולא היו.

כדת וכדין נישאה לי, ולא עוד אלא זה שנה תמימה שאין ידה זזה מידי ועינה הצופייה, הפקוחה לרווחה, הקולטת כספוג את כל שברירי האורות שמקרינה התולדה כולה, יומם ולילה צוללת אל תוך נשמתי – לפני ולפנים – ומנסה לדלות את חשקי הכמוסים ולהגשימם בטרם פציתי את פי לה. אף שהותנו כאן, בצלם של אילנות אקזוטיים שאת זהותם הבוטאנית לא ידעתי, ולעולם לא אדענה גם אם עד סוף ימי אחמוד להשכיל באמירים הסוכים עלינו, עצם נוכחותנו במקום הזה, שאיש לא נמצא בו מלבד שלושתנו אנו, לא באה אלא למלא אחת ממשאלות לבי, שבלי משים העליתיה יום אחד על דל שפתי.

 

ב    🔗

בימי מלחמת העולם השנייה שירתתי בצבא הבריטי, בחיל האספקה המלכותי. במהירות הבזק זכיתי לדרגת רב־טוראי, וברמה זו נסתיימה הקריירה הצבאית שלי. באחד הימים הועליתי, יחד עם שני טוראים, על טנדר עמוס ציוד ותחמושת, הסמל ישב בתא הנהג.

לאחר דהירה של שלוש שעות בדרך לא סלולה נעצר הטנדר בלב המדבר. פרקנו את הציוד ונטינו אוהל מרוּוח. במרכזו שמנו ארגזי נשק, תחמושת, מזון ומשקאות וליד היריעות ארבע מיטות צבאיות. משנסתיימה המלאכה הודיעני הסמל שעליו להמשיך בדרכו (לא שאלתי לאן, כשם שלא ידעתי היכן אני נמצא). הוא הפקיד אותי על הכבודה עד שובו (לא שאלתי מתי) והסתלק יחד עם הנהג ושני הטוראים.

רק כעבור חמישה ימים חזרה החבורה. אני לא התגעגעתי אליהם. האוהל היה מלא כל טוב ולא חסר לי דבר. בכל חמשת הימים לא ראיתי נפש חיה. בלילות היה המדבר כביטוי של המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב – “מאזין לאלוהים וכוכב שוחח עם כוכב”. אני הייתי נכנס לדבריהם של הכוכבים או מצטרף אל המדבר בהאזנתו לאלוהים. בימים רבצתי במיטה, לעסתי ולגמתי ככל שהעלתה ידי מן הארגזים וכיסיתי באותיות את גבם של טפסים צבאיים. כך כתבתי את סיפורי הראשון בעברית.

בשובו החזירני הסמל אל המחנה ובאוהל השאיר חייל אחר.

ארבעים שנה עברו מאז. ישוב הייתי בכורסה, רגלי מונחות על שרפרף, מהורהר ומזין את עיני בהוויטה, שסרגה ממולי ומדי פעם בפעם העיפה עלי מבט חטוף, דאוג במקצת. בימי נעורי רקמתי חלומות על העתיד. בימי זִקנתי העליתי לעיני רוחי תמונות מן העבר.

אמרתי להוויטה:

“לרמונטוב נהרג בדו־קרב בדיוק באותו גיל שבו כתבתי את סיפורי הראשון”.

הוויטה שמעה ולא הבינה. היא דרשה הסברים. סיפרתי לה על לרמונטוב, על האוהל שניטה במלחמת העולם, על המדבר הקשוב לאלוהים, על שיח הכוכבים ועל סיפורי הראשון בלשון העברית, שהוויטה לא קראה מימיה.

“מחצית משארית ימי הייתי נותן בעד הצצה אחת באותו אוהל שבלב המדבר,” נתמלטה קריאה מפי.

מובן מאליו שהייתה זו פליטת פה של הזיה נוסטאלגית. משאת נפש מופשטת בנוסח “מי יתנני!” ללא קורטוב של ציפייה להגשמה. הן לא היה לי שמץ מושג על מיקומו הגיאוגראפי של האוהל בחולות המדבר רחב הידיים.

לא כך סברה הוויטה.

שבוע ימים לאחר אותה שיחה התעוררתי עם שחר חורפי עכור־מזדחל ולא מצאתי את הוויטה על ידי. אף שפרשתי לגמלאות, בכל בוקר הייתי משכים קום לפניה, שולף את עיתון הבוקר מתיבת הדואר הצמודה אל דלת הדירה, הולך אל המטבח, שופת את הקפה, ותוך כדי שתייה מעיין בכותרות ומנסה לפתח נוגדנים לרעל הניתז מהן היישר אל נשמתי.

לאחר מכן נוהג הייתי להביא את העיתון אל מיטתה יחד עם כוס קפה מהביל, לנשק את ריסי עיניה הארוכים וללחוש באוזנה דין־דין־דין לטפני, הן כדי למנוע ממנה איחור לעבודתה, שהיה עלול לגרום לה עוגמת־נפש (עד הצהריים עבדה כזבנית בחנות פרחים) והן כדי להצדיק את הכינוי “שעון מעורר חי” שהעניקה לי בחיבתה.

הפעם התחלפו היוצרות. על שולחן הלילה היה פרוש העיתון ועליו ספל קפה מכוסה בטס ובו פתק מקופל. כעולל המנסה למחוק באגרופים קמוצים את קורי חלומו שפשפתי את עיני וקראתי את הכתוב:“היום אשוב רק בערב. הארוחה במקרר ־ מכל פלאסטיק חום, מדף שלישי מצד שמאל בעומק. צריך רק לחמם על אש קטנה מצד ימין של הכירה. המחבת בארון למטה. נשיקות חמות. הווי.”

עד צהרי היום החזקתי מעמד, כי רגיל הייתי בכך. מילאתי את כל ההוראות. ולאחר שהתענגתי על כישוריה הקולינאריים של רעייתי עולת הימים הפעלתי את מערכת הסטריאו, התרווחתי בכורסתי, הדלקתי סיגר ריחני, ולצלילי “הקיסר” של בטהובן עקבתי אחר תימורי עשנו הכחול. משהגיעה קורת רוחי לשיאה צפה לעיני דמותה של הוויטה – אוורירית, שברירית, רוחפת ונמוגה.

חשתי אל הטלפון. חייבתי אל חנות הפרחים וביקשתי לקרוא לה מיד. השיבו לי שהיא נטלה חופשה ליומיים.

עתה ידעתי שהוויטה עזבה אותה לנצח: או לפחות ליומיים – אין זה משנה. גם יומיים בלי הוויטה – נצח! הסיגר נשמט מפי. התקליט נדם, ואני לא טרחתי להופכו. מדקרות חרב חדה ננעצו בצלעי – זו צלקת האוטם בריאתי השמאלית, שמזה שנים הייתה מכריזה על קיומה ברגעי מצוקה.

אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים – אמרו חז"ל. הם ידעו מה שאמרו, ואולי ידיעתי שלי ודעות שִׁקרית הייתה, ככל ידיעה שהורתה בפחד ולידתה באימה.

הוויטה שבה עם רדת החשכה כאשר הבטיחה. ואולם לא לבדה חזרה כי אם בלווית בחור צעיר שתסרוקתו כשל אישה, פרצופו השחום מגולח עד ברק, קומתו גבוהה, וכל כולו משול לאילן תמיר המתפתל ברוח, אלא שגופו של זה היה הרבה יותר גמיש מגזעו של כל עץ שנזדמן לי לראות עד אז. לו נדרשתי לנחש את מקצועו הייתי פוסק ללא היסוס: רקדן.

“אדי!” קראה הוויטה בעליצות ראוותנית במקצת (משום מה כינתה אותי “אדי” – קיצור של אדם בהיגוי אנגלו־סאקסי, אלף צרויה ודלת סגולה ובנגינת מלעיל – אף שידעה היטב ששמי יצחק), “הכר נא את נחשון. הוא מכיר בדיוק את המקום שבו נמצא האוהל שלך מימי מלחמת העולם, ומחר ניסע לשם.”

מחציתה של שארית ימי נדרתי להוויטה תמורת הביקור באוהל, והנה באה לגבות את ליטרת הבשר. צמרמורת חולפת בגופי לזכר נצנוץ זה – ולו אך כהרף עין – של מחשבת זדון נלוזה, שיש בה משום גזירה שווה קלוקלת וחסרת שחר בין נושך הנשך שׁיילוֹֹק לבין הוויטה כלילת השלמות.

אכן, יצר לב האדם רע מנעוריו ועד לשיבתו.

 

ג    🔗

כל העניין נראה כתעתועי דמיון חולני. איך יכול היה נחשון להכיר את המקום והוא לא נולד עדיין כשהוקם בו אוהל המועד לסיפור הבראשית שלי? איך קבע מה שקבע על סמך פליטת פה מקרית שלי, שגם עליה למד רק על־פי עדות שמיעה, והוא מימיו לא החליף עמי מלה אחת? אף לו דיבר אתי לא היה לומד דבר וחצי דבר, שהרי גם אני לא ידעתי היכן ניטה האוהל לפני ארבעים שנה, על אחת כמה וכמה היכן הוא מצוי היום.

כל התמיהות הללו בעינן עמדו גם למחרת היום, אך לא היה בהן לסתור את העובדה שעוד השכם בבוקר נסעתי למדבר. לא בחולות כבושים נסעתי כי אם בכביש אספלט סלול לתפארת, ולא בטנדר כי אם בקאדילאק מרהיב עין, שנחשון נהג בו באלגאנטיות גמישה להפליא ולידו ישב לא סמל בריטי כי אם הוויטה אהובת נפשי.

המכונית החליקה מעדנות. המזגן הופעל בה במלוא עוצמתו ואווירו היוקד של המדבר היה ממנה והלאה. אדרבה, צינה שררה בה, והיא שהעלתה בזיכרוני מזחלת רתומה לצמד סוסים המגמאים מאות קילומטרים אי־שם בירכתיה הצפוניות של תבל, אותה מזחלת שבאחת מפינותיה הייתי מוטל אני – תינוק צרור ברדידי צמר ועטוף פרוות מדיפות ריח בעלי־חיים. רוב הדרך שרוי הייתי בתרדמה, ורק זעיר־שם זעיר־שם נפקחו עיני לספוג את קרני הלובן של קרחוני עולם.

זכרון זה די היה בו להרדימני גם עתה, על כן איני יודע כמה זמן נסענו עד שנעצרה המכונית. בלב המדבר נעצרה, אך לא ליד אוהל כי אם במגרש חנייה רב־ממדים סמוך לגורד שחקים שכמותו ראיתי רק במנהטן של ניו־יורק.

ועל גגו של גורד השחקים ניטע גן העדן שתואר בראשית סיפורי.

 

ד    🔗

כאמור, הייתי בנירוואנה, לגמתי את שיקוי האלים – ואולי היה זה יין המשומר! – והחרשתי. הוויטה מוססה באפרורית עיניה את קרני מבטי המרותק אל פניה והשיקה אל שפתיה את גביע הבדולח. נחשון לא נגע במשקה. הוא דיבר. בלי הפסק, בלי הפוגה, בלי הרף הכביר מלים. קולו היה נמוך, קול מאוב שנשמע כפעפוע של שרץ מרחיש, אף כי מראהו לא היה דוחה כל עיקר. אדרבה, גופו התמיר היה עטוי חלוק בד בגוון של מתכת, ואף־על־פי־כן שקוף, כך שעורו השזוף־מלוטש נשקף מתוכו במלוא חלקלקותו, מגולה כולו, פרט לחצאית קצרה נוסח פרעוני מצרים שהשתלשלה ממותניו ומטה.

משנוכח לדעת כי שנינו – הוויטה ואני – איננו שועים למדברותיו פשט את חלוקו וצלל אל תוך הבריכה. עד מהרה התברר לו שגם תעלולי שחייתו הווירטואוזית לא הרשימונו ולא הוציאונו משלוות עדנתנו. אזי עלה מן המים, שלה מזרק מכיס חלוקו המשיי־מתכתי וכאחות מומחית ומנוסה ונעץ את מחט המזרק בבשר התפוח והזריק נוזל צהוב אל קרבו. משהו זע בקרבי, ונחשון הרגיש בכך. אכן, הפעם הצליח לנער אותנו, לפחות אותי. הוא העיף בי מבט לגלגני וחיוך הסתמן בזוויות שפתיו – שפתי שני של נערה שזה עתה נזדקקה לשפתון בפעם הראשונה בחייה, ודווקא לשפתון רועש. במחווה גנדרנית של מלצר מקצועי מעולה פלח את התפוח בלא שהוציא אותו מקסוותו ואת הבזיך קירב אל הוויטה. היא נטלה פלח בשתי אצבעות והגישה אותו לפיה.

“חן חן,” לחשה. באפרורית עיניה נדלק זיק ירקרק.

קפיץ אוצר עוצמה אדירה השתחרר בקרבי. מיום שהכרתי את הוויטה נהגתי בה ברוך ובעדינות. עכשיו הייתי אלים. רק נגיסה אחת ויחידה הספיקה לנגוס עד שחטפתי את פלח התפוח מבין אצבעותיה, כמעט מבין שפתיה. תחבתי אותו אל פי שלי ולעסתיו לעוס היטב.

עם הבליעה באה הבחילה, אחריה הסחרחורת ואחרי הסחרחורת אפיסת כוחות, תחושת אין אונים של אדם שנקלע למלכודת. משל לצופה בהצגת תיאטרון שהופנט, ובעל כורחו הועלה על הבימה, ומשניעור נוכח לדעת שהוא מוקף תפאורה ועמיתיו אינם אלא שחקנים הממלאים את תפקידיהם. ככל שנתפקח מן ההיפנוזה כן הלך והשתכנע שהתפאורה היא מעשה ידיו של אמן בינוני והשחקנים נטולי כישרון. הברירה שבידו: להיות כאחד מהם או לרדת מן הבימה ולהימלט.

מן ה־Empire State Building ירדתי בשעתו במעלית. אינני זוכר כיצד ירדתי מאותו גורד שחקים שעל גגו הותקנה הבימה. מכל מקום מובטחני שלו היה יעקב אבינו חולם על הסולם שראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו לא בבית אל כי אם במדבר, ודאי היה מזהה אותי בין המלאכים היורדים, ושמא לא ירדתי אלא נפלתי, פשוט נפלתי כאחד מבני האלוהים אשר לקחו להם נשים מכל אשר בחרו.

 

ה    🔗

גרסת הנפילה אינה מתקבלת על הדעת, שכן לא נחבלתי ולא נפגעתי כהוא זה. אדרבה, במצעדי און פסעתי אל אשר לפני.

מדבר חולות ללא תכלה השתרע מאופק עד אופק. כל עוד האיר היום צרבה השמש ללא רחם את גופי החשוף, שכל כיסויו מכנסי רחצה על הירכיים. בלילה חזר המדבר והאזין לאלוהים וכוכב שב לשוחח עם כוכב. שוב נכנסתי לדבריהם של הכוכבים והצטרפתי להאזנתו של המדבר. ובעלות השחר נגלה לעיני האוהל. ממבט ראשון הכרתיו, אף כי מאז מלחמת העולם חלו בו שינויים. סרח עודף בלט בין יריעותיו וחצי היריעה העודפת סרחה אל אחורי האוהל. יריעת הפתח הייתה מופשלת כשהייתה, ממש כמו ברגע שקפצתי אל הטנדר שהסיעני מכאן אל המחנה הצבאי. השמש העולה שלחה קרניים אלכסוניות אל האוהל פנימה ועמה נכנסתי אל תוכו גם אני. במקום ארגזי הציוד והתחמושת עמד ארון. בתאורת הזריחה נראה עשוי עצי שיטים.

מארבע המיטות הצבאיות נותרה רק אחת – מיטתי שלי, ועליה שרועה הייתה הוויטה עירומה כביום היוולדה. על גבה שכבה ועיניה עצומות. כרעתי על ברכי וכיסיתי בנשיקות את כל ישותה – מקצות השערות שבראשה עד לציפורני האצבעות שברגלה. כשקמתי מכרוע גמרתי אומר להלבישה ויהי מה. למזלי השגחתי בפיסת בד שהשתרכה מתחת למיטה. צבעו של הבד היה כגון מתכת, ואף־על־פי־כן שקוף היה. משכתי בפיסה המשתרכת ולאחר מאמצים גדולים הצלחתי לגרור את גלימת הבד כולה. מה עוצר בעד הבד הזה? – נתבזקה שאלת תמיהה במוחי, ומיד כבתה, משום שאת כל כוחות הגוף השקעתי במלאכת הגרירה, ובכל תעצומות הנפש התמכרתי לאמנות הכיסוי. והיה שכר לפעולתי: משביצעתי את המשימה בהצלחה הייתה נחת רוחי דומה לאותה חוויה אורגאסטית שבה התנסה גויה לאחר שהפך את מאחה העירומה למאחה המלובשת.

הוויטה המלובשת לא הובאה למדריד כדי לשמש מוצג במוזיאון פראדו. כמוה כהוויטה העירומה שכבה פרקדן במיטתי הצבאית ועיניה עצומות כשהיו. ואני ישבתי בקצה המיטה – עייף, מתנשם ומאושר. בתחילה ישבתי בלי נוע. אחר־כך חשתי שכל שריר בגופי מתכווץ ומתרחב חליפות. חלפה שעה קלה עד שבתודעתי נקלטה העובדה שכל גופי מתעוות מצחוק. צחוק מאופק, אטום, דומם. צחוק ללא קול, ללא צליל. סבור הייתי שאני צוחק מרוב אושר על שמצאתי את הוויטה, שנטשתיה על לא עוול בכפה; ואולם עד מהרה גיליתי שמשהו – ושמא מישהו? – מדגדג את עקב רגלי השמאלית. כך דגדגה אותי אחותי בשחר ילדותי כל אימת שרצתה להקניטני. השפלתי את עיני, ולתימהוני הרב ראיתי את ראשו של נחשון משתרבב מתחת למיטה. כף רגלי דרכה על פניו החלקלקות ולשונו המחוספסת ליקקה ושפה את עקבי.

עכשיו האזין אלוהים לצחוקי האילם שנישא אליו מן המדבר. האזין ולא הניד עפעף, לא הגיב אפילו ברמז קל, אף לא בצל של חיוך, על תעלולו של נחשון, שום בקיע, שום שריטה, שום סימן רופף של פרץ לא נבעה בחומה הבצורה של רצינותו הרועמת.

עד מה שונה הייתה תגובתם של אלי האולימפוס על תעלולותיו של היפסטס, האל האמן. בצחוק הומרי פרצו, ורעמיו הרעישו מוסדות שמים ומוסדי ארץ.

1982