המעשיה, שיר־העם, הפתגם, כל האלמנטים הפולקלוריים, הינם המלווים הנאמנים של החיים היהודיים, המתארים חול וחג, דאגות ושמחות.

מעשיות ושירי־עם משכּכים את רעבונו של היהודי הבונה לו מעל לקשי־יומו עולם אחר. השיר, המעשיה, עולים ברגעים של שקט ובדקות של סערה. צליליהם, מילותיהם, התוכן שלהם על כנפי הדמיון – מרגיע או מסעיר.

חלום ומציאות משמשים בערבוביה בשני הכלים המופלאים האלה.

המעשיה חושפת הרבה פינות נסתרות בחיים שלנו, בנשמה שלנו. היא נושאת בקרבה זכרון, אינסטינקטים, תחושות, רגשות. היא קרובה לחיים הממשיים וגם רחוקה מהם. כי ליד חיי הממש מקימה המעשיה בנין של דמיון וחלום. לצד הדרך הבהירה מתפתלות כל התעיות.

המעשיה היהודית היא חיי־הרוח של האדם היהודי. המעשיה היהודית עברה דרך ארוכה, מן הבטלן שליד התנור בבית־המדרש עד למעשיות של בשביס ועגנון. גם כן ליד התנור, אך בכלים אחרים. המיקצב של המעשיה – אותו, אך הסיגנון השתנה.

“לאָמיר טרינקען אַ לחיים, פאַר דעם לעבן, פאַר דעם נייעם”.

(“הבה נרים כוס לחיים / למען החיים, החיים החדשים”.

והחיים החדשים הביאו נושאים חדשים, רעיונות, צורות חדשות.

אליקום צונזר שר (בתרגום חופשי):

“הביטו, ראו את העולם החדש, את השכל, התבונה / ראו את התעלול החדש של מכונות הברזל. / הגלגלים מסתובבים / קלים כנוצות / זה מסחרר מול העיניים / כחץ מקשת”.

אז גם שיר־העם, המעשיה, באו מקפיצת הדרך של הלמד־וו עד לרכבות הברזל.

האגדה, הסיפור העממי, כמו השיר העממי, ואולי עוד יותר מכך, הם הביטוי העמוק ביותר והביטוי האינטימי ביותר של הנשמה היהודית.

האגדה, המעשיה העממית, אינה נוצרת על ידי יחיד, אלא על ידי כל שכבות העם. האגדה והמעשיה העממית אהובות על העם כולו. הן אהובות על הלמדן ועל היהודי הפשוט.

את תוכנה של התורה שבע"פ מהווים ההלכה והאגדה.

לא לחינם היו ה“עין־יעקב”, “הילקוט”, “מנורת המאור”, “המדרשים”, כה אהובים על העם.

ההלכה היבשה היתה בשביל בעלי המוחות, – האגדה העסיסית, המעשיה, היו אהובות על העם הפשוט.

האשה היהודיה הושפעה על ידי האגדה; מן המעשיה יותר מאשר מן ההלכה. אל ההלכה לא ניתנה לה גישה. אבל שעה שהאשה היהודיה קראה ב“צאינה וראינה” את הפרשה של “עקדת יצחק”, רצתה לדעת מה עם שרה אמנו. למה אברהם לא סיפר לשרה אמנו את הכול. אז באה האגדה של העקדה וסיפרה מעשה מופלא של השטן, שניסה להמריד את הריבונו של עולם נגד אברהם אבינו, כיצד אברהם אבינו עמד במבחן, כיצד ראה את האיל שקרניו נאחזות בסבך, כיצד הקרניים של האיל נועדו להיות לשופר, והשופר הזה יריע כשיבוא המשיח. והאשה היהודיה קצת נרגעה, הודות לאגדות, הודות למעשיות. והיא בכל זאת לא מחלה לאברהם למה לא סיפר על העקדה לשרה…

ושעה שהאשה היהודיה קראה על אודות משה רבנו, רצתה לדעת יותר על יוכבד, אמו של משה רבנו, על אחותו מרים. אפילו שעה שקראה על לוט, רצתה לדעת יותר על אשת לוט, על בנותיו. אז עדיין לא היה מאַנגר… והמעשיה סיפרה לה על הכל: על לאה ורחל, על זלפה ובלהה, על אהבת יעקב לרחל, על רבקה ועשו. ההיסטוריון של החומש קימץ במלים. פסוק אחד וחסל. אבל המעשיה, המשל, האגדה, הם מילאו את החלל שבדפי התנ"ך, השלימו את הכרוניקות הקצרות… האגדה נוצרה רק בעברית. בא הרב מינוֹב וסיפר את הכול ביידיש. מכל הפינות הנידחות קיבצו את המעשיות, את האגדות. ניקו אותן מן האבק, מיינו אותן לפי העניין, נתנו להן פנים יהודיות, והמעשיה באה לפני העם בכל הדרה.

כל המעשיות של היום קשורות הרבה מאוד לתקופת התנ“ך. כל העלילות של המעשיה המודרנית הנוכחית לקוחות מן הנושאים התנ”כיים. “ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי הוא מן היצירות החשובות ביותר של ביאליק בעברית וביידיש.

גדולתה של האגדה, של המעשיה, היא בכך שהיא עולה על המציאות.

ב“שושנת הזהב” כתב ק. פאוסטובסקי, כי למנוע אגדה, סיפור נובילה, כשהם יוצאים לאור העולם, כמעט שאינו בגדר האפשרי. זה דומה לרצח נפש חיה. הם מתחילים כאילו מעצמם לפרוח בהכרתנו.

לבסוף מגיעה אותה שעה שהאגדה נרשמת עלי נייר. על פי רוב קשה לכותבה, כמו למסור בדברים ריח דק של עשב. אגדה אתה כותב כמעט בעצירת נשימה – כדי לא להפריח את האבקיק הדק ביותר, שבו היא עטופה. וכותב אתה במהירות, מפני שתנודת האור, הצללים והתמונות הבודדות מתרחשים במהירות ובקלילות. אסור לאחר, אסור לפגר אחר מרוצת הדמיון.

האגדה נגמרה ויש רצון לשוב ובהכרת־תודה להביט לתוך אותן עינים חמות, שבהן היא קיימת לנצח.

הפולקלור, הבא ללמוד את האגדה, את המעשיה, מחלק את המעשיה לארבעה חלקים: אגדות על אהבה, על גבורה, על אמונה וסיפורי חכמה, – כוחה המנצח של החכמה. באלה נכלל גם המשל, שבו המגידים שלנו ובעיקר המגיד מדובנו השתמשו.

בזמננו פרץ חיפש את המעשיה החסידית, כדי להגניב באמצעותה מחשבות מהפכניות, טוּב־לב, ידידות. ינוש קורצ’אק חיפש את המעשיה בשביל הילד. אנדרסן רצה להראות לעולם שהמלך הוא עירום ואת זאת גילה לא אדם מבוגר אלא ילד קטן, כיוון שלילד יש עיניים בהירות יותר מן המבוגר והוא רואה טוב יותר.

כומר נוצרי הבין שעליו לאסוף אלף אגדות, מעשיות על אודות ישו, על השליחים, אחרת צפויה סכנה שהנצרות לא תכבוש עמדות חדשות. וספר כזה הוא הוציא. כאשר כומר נוצרי בא להביא נצרות לשבטים פראיים, הוא לא בא עם תורתו של ישו, אלא עם אגדות על ישו, עם מעשיות.

המעשיה היא כמו גילגולו של ניגון, או כמו מימרא, או שיר־עם המשתנה במשך הזמן. כל דור מוסיף מעט מן הצבעים שלו, התקופה מתאימה אותה לסביבה. אותה המעשיה אך בשינוי אדרת. אותה יינטה אך עם כובע אחר.

לא לחינם הסופר הארגנטינאי הגדול בּרחס הוציא עכשיו ספר עם שבע הרצאות שלו, וההרצאה הראשונה נושאת את השם: “כוחה של המעשיה: אלף לילה ולילה”.

כשם שאיננו יודעים הרבה שירי־עם מי האבא שלהם, כך אין אנו יודעים על הרבה מעשיות מי האבא שלהן, וכן מתי הן סופרו. הפולקלור מחפש את האבא של המעשיות ואת הזמן.

פרופ' א. א. הלוי הוציא ארבעה כרכים המנסים למצוא את המקורות של האגדה. מי היה הראשון שסיפר על המבול, אנחנו או השוּמרים. היוונים יצרו את הגיבור אגממנון, אשר מקריב את בתו כדי להציל את הצבאות ליד טרויה. גם כן עקדה. אברהם אבינו בעקדה שלו לא בא להציל עיר או ארץ, הוא בא להציל אידיאה: שהבטחה של אלוהים היא הבטחה. ושום דבר לא יעזור לפילוסוף השוודי קירקגור, המנסה לעשות הקבלה בין אברהם אבינו לאגממנון. אלו שתי מעשיות נפרדות. הפולקלור עוסק בכך – בעיון השוואתי, במקורות.

היוונים היו רשאים להביא ילדים זרים לעקדות, אבל אברהם אבינו קיבל צו ברור: “את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק”. ואתה אל תאסוף לי איזה נער מן הרחוב ותתן לו את השם יצחק ותוליך אותו לעקדה, ואברהם אבינו הבין את הרמז.

אגדות, מעשיות של עמים, מקבלות את הדיוקן של העם, לו הן שייכות.

היהודי עוסק הרבה במשיח. ויעקב אבינו רצה לספר לבניו את הזמן מתי שמשיח יבוא ואלוהים הפר את מחשבתו. אזי האגדה יצרה את הדמות של סרח בת אשר. היא נזכרת בחומש פעמיים; היא היתה ברשימת היורדים למצרים וגם ברשימה של העולים לארץ ישראל. הגמרא מספרת עליה הרבה אגדות. האגדה העיקרית היא, שאכן ידעה את הזמן מתי שהמשיח צריך לבוא. על סרח בת אשר רקמו אגדה כעל אשה החיה לעולם, לא טעמה טעם מיתה, ובימי חייה נכנסה לגן־העדן. מדוע בעצם נוצרה אגדה כזו, מעשיה כזו? בראש וראשונה, כיוון שהעם צריך אשה או סתם בן־אדם החי לעולם; היודע את זמן ביאת המשיח; שראה את גן העדן. ומדוע מגיעים לסרח בת אשר כל הדברים הטובים הללו? מספרת האגדה, היא היתה המבשרת ליעקב שיוסף חי, אז יעקב אמר לה: “כן תחיי” ובכוח ברכתו של הצדיק היא חיה לעולם.

למעשיה זו יש פינות נסתרות. החסידים היו מספרים את המעשיה כדי לומר לך ברור ובהיר, שברכתו של הרבי היא ברכה. כשהרבי מברך, איש אינו יכול לבטל זאת.

וכה מספרת האגדה: אדם הראשון ראה את מתושלח, מתושלח ראה את בנו הראשון של נוח – שם, שם ראה את יעקב, יעקב ראה את נכדתו סרח, הבת של בנו אשר, סרח ראתה את הנביא אחיה השילוני וחברו הטוב ביותר של אליהו הנביא, אחיה ראה את אליהו הנביא, ואליהו חי וקיים עד שיבוא המשיח.

אבל האגדה אינה יכולה לעבור חלק, שרק נכדה של יעקב זכתה לכל אלה, ונתרקמה גם אגדה, שיוכבד אמו של משה רבנו, זכתה גם היא לאותם דברים טובים. אבל האגדה של סרח בת אשר פועלת ביתר כוח.

האגדה של סרח בת אשר – אומר פרופ' יוסף היינמן בספרו “אגדות ותולדותיהן” היא דוגמה של סיפור־עם, הכולל מוטיבים רבים, ובעיקר את מוטיב הגאולה, של אליהו הנביא. גם ה“צאינה וראינה” מספר ביידיש פשוטה ויפה את אותו הסיפור בשביל האשה היהודיה. והאשה היהודיה סיפור כזה היה לה לעונג.

האגדה, המעשיה, נולדה כשהאדם הרגיש שהוא זקוק לעולם בדוי; שהעולם הממשי אינו העולם שלו. זאת כבר הבינו העמים הפרימיטיביים, השבטים הפרימיטיביים. הם בנו את האגדות הראשונות. האדם הפרימיטיבי חש בצורך לשבור את הרעב והצמאות של המציאות שלו. האגדה נתנה לאיש הפרימיטיבי מעוף, שיכול להיות אחרת ושהוא בעצמו יכול לעשות זאת. כאשר בחיים קורה מקרה, אין הוא יכול לשנותו. זה קרה… אבל את המיתוס, המעשיה, האגדה, הוא יכול להוליך לאן שהוא רוצה, ונוסף על כך כשהוא רוצה לקטוע זאת, לסיים, הוא יכול, הוא בעל־הבית. על המאורעות הוא אינו בעל־בית. וכאן הוא חש, האיש הפרימיטיבי, שאת האגדה, המעשיה, אין הוא יכול להכיל בקרבו. הוא צריך לספר אותה.

כך התפתח הרגש. הרגשות הביאו שירים. אותם התחילו למיין, וכך הגיעה הספרות לאדם.

הגיבורים של אגדה, של סיפור, מעוררים שמחה, עצב, השתתפות בצער, דחיה. הרוקם של האגדה הוא בעל־הבית כיצד לרקום אותה. לשם מה הוא צריך אותה? אם הוא צריך דמעה – יש אגדה על מוות, על בגידה. צריך הוא שמחה, בונה הוא מעשׂה של אהבה, של אחווה. וכל מעשיה מתחילה ב“היה היה”. אלו הם געגועים ל“פעם”, זו אי־שביעות הרצון מן ה־היום. פעם היה… בלי מירקמים דמיוניים, האגדה, המעשיה, המיתוס אינם יכולים להתקיים. החיים והמוות ביד המעשיה, האגדה.

פרק מעניין בפולקלור הן גם המעשיות על אודות ערים: ירושלים, צפת, חברון, שכם, לוז, וילנה, לובלין, קרקוב, טישעוויץ, חלם.

ספרו של פרשימן “במדבר” מבוסס על המעשיה. לילית. המקושש. סורר ומורה. סוטה. עגלה ערופה. עיר מקלט. נחש הנחושת.

האגדה, המעשיה העממית, היא הכוח הדוחף של הספרות.

גיבורים נשכחים קמים לתחיית המתים בזכרון העם, והמעשיה מצילה אותם מן השיכחה, מכליון.

המעשיה לפעמים ריאלית יותר מן המציאות עצמה.

התנ"ך כולו מלא במעשיות, משלים, פתגמים.

כאשר דוד המלך לקח את בת־שבע, בא הנביא וסיפר משל. כאשר בנו של גדעון רצה להוכיח שאבימלך הוא לא־כלום ואינו יכול להיות מלך, הוא סיפר משל (שופטים ט') – משל יותם. שלמה המלך כתב שלושת אלפים משלים “וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל דגים” (מלכים א' ה' י"ג).

הגמרא גדושה ב“אַגדתוֹת” ואמרי חכמה וכן המדרשים.

גם רש“י, רד”ק, מביאים בפירושיהם מעשיות ומשלים. המגידים כבשו את בית־המדרש במשלים ובמעשיות שלהם. המגיד מדובנו, הקוֹז’ניצר, המגיד ממזריץ', הקאמניצר מגיד, ואגב – הכל ביידיש.

כשהמגיד מדובנו בא אל הגאון מוילנה ביקש ממנו הגאון שיספר לו משל…

כל התנועה החסידית בנויה על מעשיות של צדיקים ורביים.

יהודי היה פותח: “אבי, בגן־עדן תהא מנוחתו, חביבה היתה עליו המימרא: גם יתוש יכול לעקוץ” ומיד באה מעשיה על אחד לא־כלום, שעם הלא־כלומיות שלו עקץ והביא נזיק.

(אני אישית פוחד מבן־אדם שאינו יודע לספר בדיחה או משל או מעשיה או לשיר שיר־עם. עם אדם שיודע לספר מעשיה אפשר לשתות ביחד כוסית).

בספרו של נפתלי גראָס “מעשה’לעך און משלים”, לפניכם נושאים של מעשיות על גבירים, נגידים ונגידיות, על סוחרים, בעלי־בתים, בעלי צדקה, קמצנים, חנוונים, בעלי מלאכה, בדחנים, חתנים, חותנות, סבלים, שואבי מים; מעשיות על הרשלי מאוסטרופּולי, גריידינגר וליצנים אחרים; נושאים על חלמאים, גויים של שבת, על משומדים, משוגעים, על פריצים, חוכרים, יהודים כפריים, גלחים (כמרים), גויים, על סופרים ועל סתם נודניקים ותמהונים. כל החיים היהודיים במעשיה היהודית נחקרים על ידי הפולקלור. לכל מעשיה יש פנים יהודיות, יש חן יהודי. סיפור־העם היהודי הוא קצר, פשוט. בכל מעשיה יהודית יש פתגם, והכול מספר על צרות יהודיות, על הרחוב היהודי, כיוון שהמעשיה היהודית, כמו השיר העממי, כמו המימרא, מוסרים חיים יהודיים. הם הראי שבו משתקפים החיים של העם, הצרות שלו והשמחות, המידות והמנהגים שלו, החכמה שלו, זאת היא נשמת אפו של העם, המהלך של מחשבתו.

במשך למעלה מאלף שנה איכלסו אבותינו את העיירות. והעיירות היו מלאות בשווקים, ברחובות וסמטאות, בבתי מדרשים ובתי־כנסת ומניינים, בישיבות, ב“תלמוד תורה” ו“חדרים”. השווקים המו ורעשו, יהודים טרודים ועסוקים רחשו בחנויות, עם ימים של עמל, עם ירידים, עם ימי שוק, עם יהודים ויהודיות ואנשי שוק עם סוחרים ובעלי מלאכה, עם צורפים ושענים, עם מעבדי עורות, עם קדרים, אורגים, עם משרתים ועוזרות־בית.

ניגון שעד היום לא נחקר. ימי החול צילצלו וזימרו עם עבודה ומרכולת, עם אור השבת וימים־טובים, עם חזנים ובעלי־תפילה מעומק הלב. לא חסר היה גם עוני. הדלות שרקה ונאנחה בסמטאות ובפינות. אבל בעיירה היהודית היה גם הרבה בטחון, הרבה אמונה. בבתי־המלאכה כבר שרו שירים מהפכניים וסיפרו מעשיות מבדחות.

אצל כל העמים יש מחזור של תרבות. התרבות שבעל פה וזו שבכתב משתנית מדור לדור. גם במהלך היהודי שלנו: מן הירדן עד לוולגה ארוכה היא הדרך. מן הגמרא התובעת מוחות חריפים עד לתנועה העממית של החסידות ארוכה היא הדרך. מירושלים עד פומבדיתא ארוכה היא הדרך. מן האיסיים עד לתקופת ההשכלה ארוכה היא הדרך. מירושלים עד לכתריאליבקה ארוכה היא הדרך; מן המשיחיות המיסטית עד לציונות המדינית ארוכה היא הדרך. שתי השיטות האלה בחיים היהודיים, כפי שד"ר צינברג מפתח את התזה: שכל ורגש שפעלו בחיים היהודיים, עברו מטמורפוזה. בין שתי השפות שהלכו יחדיו, וממשיכים ללכת גם פה במדינת ישראל, פה ושם מסוכסכים, מסוכסכים כמעט, כמו שני שכנים זרים רחוקים, עם נסיונות קטנים של “הבה נתפייסה” – המרחק הוא רב.

כך גם המעשיות. כל תקופה וסיפור־המעשה שלה, עם הגיבור שלה. בתקופת השואה – סיפור חדש. הגיבור התחלף. לא טוֹפּלה טוטוריטו אלא הנער המוכר גפרורים בגיטו.

מה קדם למה? פרוזה או פואזיה? ריקוד, קצב, מנגינה, זימרה? הכל עבר את האבולוציה.

פואזיה היא ניצוץ החיים היוקד־עד. פואזיה אינה מניחה לאדם להתאבן. פואזיה נותנת תנופה אל עולמות עליונים.

בקטגוריה זו האגדה, המעשיה, אינה מניחה שהיהודי יתאבן.

הספרות היידית החדשה התחילה ממעשיות חסידיות. “אַלט־יידיש” התחילה מטרובדורים וזרמים. שירי־העם היו המבשרים של תקופה חדשה במילה הפיוטית. כך גם המעשיה, הסיפור העממי.

יידיש לא יכלה ולא רצתה לנתק עצמה מן התנ“ך. יידיש עומדת תחת הסימן של האֵל התנ”כי. גם הדימויים: עשיר כמו קורח, יפה כמו יוסף הצדיק, עניו כמו משה רבנו, חכם כשלמה המלך, יפה כמו אסתר המלכה.

על מגרעות: טיפש כמו למך, רמאי כמו לבן הארמי, שיכור כמו לוט, גס כמו עשיו, רע כמו המן הרשע, טיפש כמו המלך אחשורוש, עני כמו דלפון.

גם על מושגים אחרים: גדול כמו גוג ומגוג, גבוה כמו עוג מלך הבשן, ארוך כאורך הגלות, זקן כתרח, קטן כמו הי' בויזתא, קשה כקריעת ים סוף.

גם המעשיה הפשוטה, ממש זו המתגלגלת ברחוב, יש לה מוטיבים מן התנ“ך. המוטיבים של אהבה, של שנאה, של רעות, של אחווה ואחרים, הם מוטיבים נצחיים של הספרות העולמית. המעשיה היהודית, כמוה הפתגם, כמו האפיגרמה (המכתם), שורשיהם נעוצים במעיינות העתיקים של התנ”ך והמדרשים.

מבין ארבעת אלפים פתגמים ומימרות (רעדנסאַרטן) המודפסים באסופה של ברנשטיין, למעלה מ־300 לקוחים ישר מן התנ“ך והתלמוד. אפילו עיוותים של מימרות יהודיות נושאים את ניחוח התנ”ך. כמו למשל: “דומני שסיכמנו על רחל בתך הקטנה, לבלסוף אתה נותן לי את לאה הגדולה”. “ער טראָנט זיך אַרום ווי גאָט מיט דער תורה”. הוא טיפש, הוא בא אחר מתן תורה ואיחר את מנת השכל שלו. כשלא רוצים לתת ליעקב נותנים לעשו. לא יעזור, יכול לבוא מר בר רב אשי בעצמו וכו'.

כל המעשיות הדתיות והחסידיות יש להן תשתית: “לתורה אין תחתית”. “התורה היא הסחורה הטובה ביותר”. “איפה שישנה תורה שם יש חכמה”.

זהו הקשר ההדוק בין הפולקלור הדתי והתורה. יהודי אומר: הנשמה שלי גם כן היתה בהר סיני, מגיע לי חלק בעולם הזה ולא רק בעולם הבא.

מצוי פולקלור מרובה על צדיקים המבצעים מופתים בעזרת השם המפורש, על ידי תפילה, יודעים אפילו להחיות מתים. הצדיק מוקף בזוהר, באור בהיר, בעמוד אש. מרדים בעריסתם את ילדי היהודים (שירו של יהואש: “שוין תפילה זכה אָפּגעזאָגט”…)

בפולקלור החסידי, השיר היהודי, המעשיה, רואים את הצדיק בעוצמתו הרוחנית ובחולשתו הגופנית. ואף על פי כן גיבור במרומים. צדיק של עולם הזה וצדיק של תעניות. השבח הגדול ביותר לצדיק היה: “היתה זאת נשמה בלי גוף” (ר' לייב שרה’ס).

כאמור: ה“טייטש־חומש” של האשה היהודיה מלא בפולקלור. באגדות. אולי בשל כך הוא כה אהוב על האשה היהודיה. הלשון של ה“טייטש־חומש” היא מרכיב רציני בחקירת היידיש וחקירת הפולקלור.

הפולקלור היידי הישן, השיר והמעשיה, המוטיב העיקרי שלהם הוא אנטי גבורה ולא במקרה נוצר הזמר המבטא סלידה למלחמה ולנשק: שיר של נערות מבהיר:

“נערה הנישאת לחייל אינה שווה פרוטה. ללכת לסבסטופול כמו שור לשחיטה. נערה הנישאת לחייל אינה שווה זוז (אַ דרייער), ללכת לסבסטופול לאש הראשונה”.

זמר של טירונים שר: “מוטב שכבתי עשר אמות באדמה, מאשר לשאת חרב של ניקולאי”. לעומת המלים: אדום כמו סטיופקה, בריא כמו גוי, כמו כאַריטאן, יצרה יידיש את המלים: “אַ דאַרינקער”, אַן איידעלער", “אַ זיידענער”, “אַ שטילער ווי אַ טויב”.

וכך נוצרה האימרה: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. אימרה מלפני שלושת אלפים שנה חיה עד היום בחיים שלנו, בפולקלור שלנו.

הבדיחות על גזלן יהודי הן פופולריות, גזלן המוכן להסתפק בקמצוץ טבק להרחה. מעניינת הבדיחה שגנרל יהודי במלחמה קורא: אני מכבד את יעקב בן שרגא ביריה הראשונה, והוא אומר את זה בניגון של “אתה הראית”. אבל יעקב בן שרגא עונה לגנרל: “מוחל טובות, אני מוותר. תן את העליה למישהו אחר. זה כבוד גדול מדי בשבילי”. אלו אינן בדיחות של פחדנות יהודית, אלא בדיחות של סלידה מן המאבק הפיזי.

הצרפתים אומרים: מאושרים הם העמים שאין להם זכרון. אין זו אמת. אין עם בלי זכרון. ההבדל בין הזכרון היהודי לבין זה של הגויים הוא זה, שהזכרון הגויי זוכר נצחונות ומנסה לשכוח מפלות. הזכרון היהודי זוכר בעיקר את המפלות. אחרת לא היתה לספר קטן כמו “איכה” השפעה גדולה כזאת על היהודי.

ישנם שני יוצאים מן הכלל: “אז ישיר” ו“שירת דבורה”. משום כך גם הפולקלור שלנו אינו תמיד “נגילה ונשמחה”. בפולקלור היהודי יש הרבה עצבות, צער. הרי אנו יודעים שאפילו שלום עליכם הוא הטרגיקון הגדול ביותר בספרות היהודית.

הזכרון היהודי שלנו נושא סיסמה: דע את עמך. הכר את עצמך. למד מן הנסיון, מן העבר שלך.

אם הפולקלור היהודי אינו מתאר צמאון לדם, מצבי מלחמה, מעניין הדבר שהאגדות הקדומות מספרות שהאגדה רצתה לשתול בהיסטוריה היהודית אגדות על ענקים. אמת נכון לא צמאי דם, לא ששים לקרב, אבל אנשים עם הופעה. האגדה מספרת שאדם הראשון היה ענק שכזה, שבגובהו הגיע עד לשמים, וברוחבו הקיף את העולם מקצה עד קצה. לפי האגדה התלמודית היו כל האנשים לפני המבול ענקים. היה ביכולתם לעבור את כל העולם תוך דקות. כשהיו נתקלים בדרכם ביערות של עצי אלון חזקים, היו עוקרים אותם כמו שתולשים עשב. כשתקפו אותם אריות ונמרים הם חשו את נשיכתם כעקיצת נמלים. הנשים של אותם ענקים היו יולדות ששה ילדים בבת אחת, והילוֹדים החדשים היו מיד נעמדים על רגליהם, משחקים ורוקדים. הם היו מיד מתחילים לדבר בלשון הקודש. כך מסופר בפרקי אליעזר.

ענק היה גם משה רבנו. כנגד הענק הקלאסי עוג מלך הבשן, האגדה היתה חייבת לספר שגם משה רבנו היה ענק. לפי האגדה משה היה גבוה עשר אמות, חרב היתה לו עשר אמות אורכה ובעימות בין משה לבין עוג מלך הבשן, הוא ביצע קפיצה לגובה עשר אמות, אך הוא פגע רק בקרסולו של הענק.

אבל אין שפיכות דמים, מלבד אצל הגיבורים שמעון ולוי בני יעקב.

אם בתנ"ך עוד אפשר למצוא מילה טובה על אודות הכוח, הרי יחסו של התלמוד להירואיזם המלחמתי הוא שלילי. כשהתלמוד מדבר אפילו על אלכסנדר מוקדון בכבוד והערכה, התלמוד אינו מספר על עלילות הגבורה שלו, הכיבושים שלו, אך מדבר עליו כעל חכם, שליט חסד וטוב לב. אליו באים למשפט נציגים של עמים שונים והוא מוציא פסק־דין צודק. הוא מכנס את החכמים היהודים ומציג בפניהם שאלות וחידות, אך בדבר נצחונותיו האגדתא שותקת בכלל. התלמוד אפילו מספר אגדה שמקום מסוים שאלכסנדר מוקדון כבש, האמזונות הביאו לצבא הרעב שלו כיכרות לחם עשויות זהב. אמר להן אלכסנדר: אולי יש לכן לחם פשוט, לא מזהב? ענו האמזונות: האם בארצך חסר לחם פשוט, שבאת למענו עד לכאן?

בלכתו מן הארץ הזאת רשם אלכסנדר על שערי העיר: “אני אלכסנדר מוקדון, טיפש הייתי כל חיי עד שבאתי לארץ האפריקנית של הנשים ולמדתי מהן חכמה”. בתלמוד כמו בתנ"ך המעלה הגבוהה ביותר של האדם היא השלימות הרוחנית והמוסרית.

הכוח הרוחני של הנשמה היהודית הגדולה הוא ההפך מן הכוח הפיזי המגושם והחומרי.

האגדה מספרת על שודד שנהיה לאחד מגדולי התנאים, גיבור גדול, ריש לקיש.

פעם בהגיעו לזרם רחב ראה בן־אדם יפה־תואר שרחץ בחוף השני. היה זה רבי יוחנן. ריש לקיש בקפיצה אחת עבר את הנהר ואמר לרבי יוחנן: “כמה יפה היית אילו היית אשה”. רבי יוחנן ענה לו: “יש לי אחות, יפה עוד יותר ממני. אם תחזור בתשובה ותשב ללמוד תורה אתן לך אותה לאשה”. ריש לקיש הסכים. הוא רצה לעבור בקפיצה בחזרה אל מעבר לנהר, אבל עצם המחשבה להתישב וללמוד תורה, כה החלישה את כוחותיו, שכבר לא היה מסוגל לבצע קפיצה עצומה כקודם.

לפי נוסח זה כל המעשיות היהודיות, האגדות, השירים, המשלים, אמונות, פתגמים נרשמים ולפי אותו הנוסח נחקרים. התוכן שלהם דידאקטי: ללמד מעשים טובים, מידות טובות. המגמה מוסרית, על אף המרחק של תקופות, החוטים של הפולקלור היהודי העכשווי קשורים לתקופות התנ"ך והתלמוד.

אם בפולקולור העכשווי אנו מוצאים מעשה ברב ורבנית שלעת זיקנה נולד להם בן, זה מתקשר עם אברהם אבינו ושרה. אם אנו מוצאים סיפור על אח מגורש, שמאוחר יותר נעשה מקורב למלכות, זה מתקשר לסיפור של יוסף הצדיק בתנ"ך. גם בסיפור העכשווי החדש נפגש הבן המגורש עם אביו ועם האחים. אם אנו מוצאים סיפור על צעיר הנמלט מגבירתו, זה מתקשר עם יוסף הצדיק; על אדם הנופל אל בטנו של דג, זה מתקשר עם יונה הנביא.

הגיבור האהוב ביותר של סיפור־העם, כמו כן של האגדה, הוא אליהו הנביא. כמה דמויות לובש אליהו הנביא: סוחר, איכר, עבד, עגלון קבצן, אפילו מחופש לגנב ולזונה. שליחותו היא אך להביא ישועות ונחמות. הוא מודיע ליהודים על סכנה הצפויה להם, הוא מציל את החסיד מצרה, מגיש עזרה לנזקק, מורה איך לחמוק מידי מלאך המוות.

הנה אנו מוצאים את אליהו הנביא חורש ובידיו ספר קדוש. הנה אנו מוצאים אותו לומד סתרי תורה עם הצדיקים, הוא מורה־דרך לצדיקים בגן־העדן ולנידונים בגיהינום. לעתים קרובות יותר הוא מתחפש לבעל־עגלה ובעזרת “קפיצת הדרך” הוא מוליך את הצדיק במהירות אל מחוז חפצו. לכן יצר העם מימרא: “טוב לנסוע כשאליהו הנביא יושב על הדוכן” (אויף דער קעלניע). אליהו הנביא מעולם לא ישאיר יהודי שתעה בדרכים.

במעשיה העממית היהודית אין רצח. אנו זוכרים את המעשיות מן הבית שלנו, של אבא ואמא, של הרחוב היהודי. אי פה אי שם מתגנב סיפור על גזלנים. אבל בדרך כלל כשנתאספו יהודים ליד התנור או במלווה־מלכה סיפרו מעשיות על צדיקים, אנשי למד־וו, על חצרות של רביים, מעשיה חסידית על ר' לייב שרה’ס האגדי. קיראו נא את “יוסיפון” ותתחילו להבין לאן קולעת המעשיה העממית היהודית.

המעשיה מצויה בבית היהודי. פרץ נטל מעשיות מיסטיות. בשביס נטל את המעשיות מבית־הדין בבית. עגנון – מהווי החיים הגליצאי.

המגיד מדובנו נטל את המעשיות והמשלים שלו מן הסביבה, מן המסובב היהודי. התנא רבי מאיר בשעת תלמודו השתמש במאות משלים ומעשיות, גדושות באגדות ואמרי חכמה. כך הם המדרשים.

מסופר בתלמוד על חכם שדיבר עם תלמידיו בענייני הלכה וראה שהם נרדמים, שילב בדבריו מעשיה וזו עוררה אותם.

כל המפרשים של התורה – רש“י, רד”ק ואחרים מביאים בפירושים שלהם משלים ומעשיות עממיות.

המגידים כבשו את העולם עם האגדה, עם המעשיה, הבעל שם טוב לימד את תורתו – חסידות – דרך מעשיות וביידיש.

חסידים התענגו במעשיות על הרביים. המעשיה היהודית אוהבת את התלמיד־חכם ומדברת בכבוד על בעל הצדקה. המעשיה מספרת על יהודים תמימי דרך, מדברת בבוז לקמצן, לא אוהבת את גס־הרוח, את עם הארץ, עומדת תמיד לצידו של החלש, הגלמוד, היתום, האלמנה.

במעשיה העממית נעשים אנשי העם לשאור שבעיסה. המעשיות מספרות על יושרם ותום־ליבם. טלו את בונצ’ה־שתוק של פרץ. המעשיה העממית היהודית היא קצרה ופשוטה ומוליכה אל המטרה המוסרית.

מי שרוצה להכיר עם, צריך בראש וראשונה לעשות הכרה עם החגים והשמחות של העם, עם ימי הצער, עם השירים והבדיחות והמעשיות שהעם מספר, אומר ושר. המעשיות והשירים אלה הם הראי שבו משתקפים החיים של העם, צרותיו ושמחותיו, המידות והמנהגים שלו. המעשיה היא הנשמה של העם.

כבר הדגשנו שהחסידות היתה ונשארה קשורה ודבוקה במעשיה העממית. המעשיות של הבעל שם טוב הן החומר הטוב ביותר של הספרות היידית החדשה, לא פחות מסיפורי העם על אליהו הנביא.

המעשיה של הבעל שם טוב בנויה על ראיה מרחוק, על נסים.

כידוע התפילה של החסידים נעשית בדבקות, בהתלהבות, בהתפשטות הגשמיות. צריך להתנועע, להפעיל את הידיים והרגליים, כי כשאדם טובע בנהר, עושה הוא כל מיני תנועות כדי להיחלץ מהמים השוטפים אותו. ואסור לצחוק על התנועות שהאיש הטובע עושה בנהר. התפילה מצילה את האדם מן הגלים האופפים, עליו לעשות תנועות כדי שיינצל.

הבעל שם טוב אמר שדרך מעשיה אפשר להתרומם למדרגות הגבוהות ביותר. המעשיה היא מקור אלוהי.

כל המעשיות סופרו ביידיש, כיוון ש“הלשון היא קולמוס הלב”.

כל יחיד ויחיד, אומרת החסידות, צריך להתקשר אל צדיק הדור. הצדיק וההמון הם כמו גוף ונשמה, ועל כן דואגת כל “חצר” לספר מעשיות על הרבי. על כך אפילו נוצרה בדיחה: חסיד אחד טוען: הרבי שלי כל כך עסוק עם העולמות העליונים, שאין לו זמן אפילו לדף גמרא. אומר חסיד שני: הרבי שלי כל כך עסוק בצדקות שאין לו זמן אפילו לפרשה של חומש עם רש"י. עונה חסיד שלישי: הרבי שלי גם הוא עם הארץ…

נא הביטו וראו: הבעל שם טוב, בעל־שם פשוט, לא היה חריף בלמדנות, לא היה ידען גדול בתלמוד, הוא היה מעין התגלות בפשטות שלו. וכדי לכבוש את העם סיפר מעשיות ולימד לספר מעשיות. בשביס מסיים את “גימפל תם” שלו, שגימפל תם נהפך למספר מעשיות. הוא סיפר מעשיות של לא דובים ולא יער, על שדים, על מכשפים, על טחנות רוח. “ילדים רצו אחרי וביקשו סבא, ספר מעשיה! לפעמים הילדים אומרים לי מה לספר ואני עושה זאת למענם. איכפת לי? פעם אחת אומר לי שמנמן אחד: סבא, הרי זה הכל אותו הסיפור. ובחיי הוא צדק השייגץ הזה”.

כיוון שבמה יכול היה להתנחם הגיבור עלוב־החיים והמקופח של בשביס אם לא להיות למספר־מעשיות? באשר הוא מאמין כי אין בעולם סיפור שאינו עשוי להתרחש. אם זה לא קורה היום יקרה מחר. אם לא לגרונים זה יקרה לגימפל. פעם אחת – מספר גימפל – שמעתי מעשה וחשבתי, עוד פעם מעשה כזה אינו יכול לקרות. לא עוברת שנה או שנתיים ואני שומע שמעשה כזה אכן קרה באיזשהו מקום…

שעה שהרבי מרופשיץ אמר: הוי ריבונו של עולם, בקשה אחת לי אליך: בגן העדן שלא תושיב אותי על יד טיפש – יהודי אחר סיפר מיד מעשה בטיפש. שעה שסיפרו שהבעל שם טוב לא הסכים להיכנס לגן־העדן בלי היהודים הפשוטים, בעלי המלאכה, נמצא מיד יהודי שסיפר מעשה בבעלי מלאכה ישרים, על גדלותו של האיש הפשוט.

מסופר בבעל־עגלה שאיתו היו החסידים נוסעים לרבי. בעל־העגלה ביקש למסור “קוויטל” (פתק) שלו לרבי. שעה שהפתק הגיע לידי הרבי, אמר הרבי: הבעל־עגלה הזה נותן לי אור לעינים.

כאשר נסעו בחזרה שאלו את בעל־העגלה מהי הסיבה שהרבי אמר שאתה נותן לו אור לעיניים, אולי אתה אחד מלמד־וו? סיפר העגלון: “כשאתם הלכתם לרבי נעשה לי עצוב על הנשמה. הלכתי לחפש מעט שמחה. הגעתי במקרה לחתונה של יתום עם יתומה. אך לפני שניגשו לחופה קמה מהומה. החתן אינו רוצה ללכת לחופה באשר ובכן הבטיחו לו טלית ולא נותנים. לא נשאר כסף לקנות טלית. לא חשבתי הרבה, תחבתי את ידי לכיס־החזה והוצאתי את הכסף שקיבלתי מכם בעד הנסיעה והנחתי על השולחן: הנה יש לך, חתן, כסף בשביל טלית תורכית חדשה. ואתם כליזמרים פיתחו בנגינה! וכי מה, להניח לבייש כלה יתומה?”

רק עכשיו הבינו החסידים למה שמו של יוחנן העגלון האיר לעיניו של החוזה הקדוש.

ידוע הסיפור על מנורת החנוכה המיוחסת, שכל הבעלי־בתים בירכו על חנוכיה זו, של הרבי. אבל בתוך הקהל היה חבתן עני שגם הוא רצה לתקוע נר ולברך במנורה המיוחדת. עלה על הבמה והכריז: רבותי, אתם כולכם כבר היתה לכם הזכיה לברך על מנורת החנוכה של הרבי. אני חבתן עני, איני יכול לעולם לזכות בזה. אבל מתחשק לי מאוד מאוד לזכות במצווה הזאת, פשוט הלב יוצא מתשוקה, אך אין לי המזומנים הדרושים לכך; היות ויש לי בית לירושה, שערכו 300 רובל, הריני מוסר את בית הירושה לקהל, לרשות בית הכנסת, ומהיום והלאה אשלם שכר־דירה כמו כל שכן והכסף ילך לצרכים של הקהל. ותמורת זה אני רוצה לברך על נרות חנוכה במנורת החנוכה הקדושה של הרבי.

ההצהרה הזאת עשתה רושם גדול על הציבור וכולם קראו: זכה לו, זכה לו, ר' אשר!

ואמנם כך היה. ר' אשר בירך על נרות החנוכה בחנוכיה המיוחסת ודווקא ביום השמיני.

העניין הובא לרבי, והרבי התחייך: זה כוחו של יהודי! אבל אני אומר שהקהל לא ימכור את הדירה למישהו אחר. היא אמנם תישאר ברשות הקהל ואשר ישלם שכר־דירה רק רובל אחד לשנה. אבל הרובל הזה ערכו יהיה כשל מטבע שלי, שאותו אתם יכולים למכור במכירה פומבית, ואת הכסף להקדיש לצרכי הכלל. ואמנם כך היה. כל שנה בחול המועד סוכות, החבתן מסר לגבאי רובל, מטבע כסף, שמכרו במכירה פומבית. והרובל של היהודי הפשוט, כפי שחסידים האמינו, היה לו אותו הכוח שיש למטבע של הרבי, שהיו מחזיקים כסגולה לצורך שמירה…

הבה ונראה מעשיה שבאה ממקורות פרימיטיבייים וגם נראה פה מעשיה עם מוסר־השכל מבחינה מוסרית.

פעם אחת עורב ועיט שירתו אצל אדון אחד. יום אחד שלח אותם לשוק לקנות דבר מה. בעוד הם מעופפים ראה העיט מרחוק שתי תיבות קטנות. אחת היתה עשויה יפה מאוד, מעוטרת בפיתוחים שונים, ולעומתה השניה היתה תיבת־עץ פשוטה. אך ראה העיט את החפצים האלה צנח מהר ותפס את התיבה היפה, ולעורב נשאר לקחת את תיבת העץ הפשוטה. העורב בתחילה עיקם את פרצופו וקינא בחברו המאושר. אבל העיט העיר מיד את תשומת ליבו, שהוא העורב קיבל את מה שמגיע לו ואינו צריך להתלונן. את זה אמר העיט בנימה עוקצנית, אבל העורב בלע את העלבון בסובלנות והמשיך לעוף.

בינתיים ניגשו שניהם לפתוח את התיבות, וכעת התחיל ריב. להשתוממותו הגדולה מצא העיט בתיבתו המקושטת רק סמרטוטים, אשפה ופסולת, שעה שבתיבת העץ הפשוטה היתה מונחת חתיכה גדולה של משי מבריק ופס לבן ממשי. מובן מאליו שהעיט מיד רצה להתחלף, אבל העורב לא הסכים והציע לסמוך על פסק דינו של שופט. לכך העיט הסכים. תוך שהם מדברים ביניהם הם הגיעו לשוק. שם הקהילו את זיקני הכפר והגישו את טענותיהם. כאשר הזקנים שמעו את שני הצדדים פסקו שהעורב צודק: אם העיט בהתחלה רצה דווקא את התיבה היפה, שעכשיו יחזיק בה.

פסק־הדין בכלל לא ערב לחיכו של העיט ושני העופות הסכימו לכך, שאת טענותיהם ישטחו פעם שניה בפני האדון שלהם ומה שהוא יצווה כך ישאר. נטלו עמם את המזון שקנו ועפו הביתה.

בבואם הביתה סיפרו לאדונם על הסיכסוך שלהם, אבל האדון פסק שוב שהעורב צודק. והסיפור נגמר כך: “ועד היום העורב לבוש בשמלת משי ונושא על חזהו פס לבן כשלג, שעה שהעיט לבוש בסחבות ומבלה את חייו באשפתות ובפסולת”. אגב כך עלינו לזכור, שהעורב הרגיל באיזור ההוא (מערב אפריקה) יש לו נוצות שחורות מבריקות ופס לבן רחב על חזהו.

לנסות להוכיח שלמעשיה הזאת יש ערך מוסרי רב פירושו להתפרץ לדלת פתוחה, ועל כן זאת עבודה מיותרת.

מספרים שבעת מסעו של סופר אחד באפריקה, מלאך־המוות עשה שמות בקרון שלו וכתוספת הלך לו לאיבוד הסוס שלו. הוא איך שהוא נסחב עד לעיר סגוֹ, ושם התישב בצילו של עץ. אוכל לא היה לו ואיש אפילו לא ראה אותו. כשירד הלילה התחיל לטפס על עץ מתוך פחד מחיות טרף. ברגע זה אשה מקומית השגיחה בו. ריחמה עליו וביקשה שילך איתה. הכניסה אותו לאוהל שלה, טיגנה למענו דג והציעו לו מחצלת למשכב. בעודו שוכב כך על האדמה שמע איך האשה, יחד עם עוד כמה נשים שטוו צמר באוהל, שרו בקול עצוב:

הרוחות נהמו והגשם ירד,

הלבן העני, חלש ועיף,

בא, התישב בצל העץ שלנו.

אין לו אם שתביא לו חלב,

אשה שתטחון את דגנו.

אחרות שרו במקהלה:

הבה נרחם על הלבן,

אין לו אם… וכו'.

הם מומחים להתאים את נושאי השירים שלהם למאורעות שוטפים ומרכזיים, כפי שהתנאים דורשים. אומץ לב של גנב, יופיה של נערה צעירה, נדיבותו של ידיד, חרדותיו של מוג־לב, אהבתה של אם, אכזבת האוהב – אלה הם תמיד הנושאים של אותן השתפכויות מאולתרות.

אצל זקני ארצות הכפור האסקימוסים קיים מנהג נפוץ מאוד ומושרש, שאחד נגד השני מחברים ומדקלמים חרוזים סאַטיריים. זה היה מביא למריבות רצחניות, עד שנאלצו לחוקק חוקים שאיימו בגירוש מן הארץ מי שיחבר שירים סאַטיריים כאלה.

הספרות העממית השפיעה על המשוררים המודרניים שלנו. וכה שר א. סוצקבר: (תרגום חופשי):

הננו עדת משוררים

מכל מיני שבטים וארצות,

עמנו החן של פּלנטוֹת,

הרטט של אדמה ואגדה.

מיר זענען אַ האָרדע פּאָעטן

פון אַלערליי שבטים און לענדער,

מיר טראָגן דעם רייץ פון פּלאַנעטן

דעם פיבער פון ערד און לעגענדע.

הסיפור הפשוט, זה הנכנס למסגרת הפולקלור לא יעלם, ולו גם הסרט, הטלוויזיה, מוציאים ממנו את הנשמה. הסיפור המקורי עדיין עד היום הזה מדליק את האדם. הסיפור המקורי עדיין מסוגל להלהיב למעשים גדולים, או להיפך להרדים לשינה ליטארגית, לשינה ליטארגית טראגית.

י. ל. פּרץ ידע את סוד כוחו של הסיפור. כמו שהמגיד מדובנו ושטיינבארג ידעו את כוחו של המשל.

סופר אירופי גדול אומר:

“הפרוזאיקן והמשורר יושבים על שפת האינסוף ומספרים בשביל הנצח את סיפורו של העולם, שעדיין לא סופר כלל”. הסופר היהודי מספר את סיפורו של היהודי, שעדיין לא סופר כלל. סיפור זה יש לו עוד כוח מגנטי. כמו שציפור אינה יכולה לעוף בלי כנפיים, כך אדם אינו יכול לחיות בלי מעשיה, בלי אגדה. כי בראש וראשונה יש למעשיה רגש עמוק, חכמה, דמיון, חלום. הציצו נא שוב לברצלאבר, למספר המעשיות הגדול ותראו את זה. רוצים אתם לדעת את סוד החיים הארוטיים, קיראו את מעשיות הקבלה. גם בתלמוד ובמדרשים הם נמצאים. ומה שמתביישים לבטא במלה פשוטה, זה מבוטא על ידי מעשיה. את זאת מבין בשביס…

האדם בדרך כלל אוהב עולם בידיוני. אילו לא אהב האדם עולם דמיוני, היו המעשיות נגוזות מעולמנו. את המעשיות בדו העמים הפרימיטיביים, שרצו לשבור את רעבונם ולרוות את צמאם. מיליונים לא היו מרוצים מחייהם, היו הם מתקבצים בלילות ומספרים מעשיות, – הנה ממש האם של פרץ המנסה ליישן את הילדים במעשיות, שעה שהם רעבים.

היתה ועדיין ישנה תנועה גדולה ותנועה מעניינת הנקראת מוסר’ניקים. הם טענו שהעולם כולו הוא בעצם משל. האדם צריך רק למצוא את הנמשל הנכון, את הנמשל הגבוה־יותר.

כשם שלאגדה יש מוסר־ההסכל שלה – ללמד את היהודי מידות טובות, כך גם שאף ישראל סלנטר לבנות חיים מוסריים דרך מוסר…

בלי מוסר’ניקים אין חיים גראדה; לא רק הפואמה המפורסמת “מוסרניקים” אלא גם הרומן הגדול שלו “צמח אטלס” הוא תוצר של ישיבות־המוסר, של נובוגרודק, ששם למד חיים גראדה.

כמו שהאגדה וסיפור־העם היו במשך זמן רב תורה שבעל־פה, כך גם המשל, תורת המוסר, היו תורה שבעל־פה, עד אשר נרשמו והיו לאוצר של העם.

חלק קטן מן השיחות של אנשי המוסר בישיבות הליטאיות נרשם; חלק קטן…

ישראל סלנטר הוא גיבור אגדי. סביבו מתהלכות הרבה אגדות והוא הגיע אל הספרות היהודית. הוא נמצא בין “מתנגדוּת” לחסידות. אם חסידות היתה מדורה, להבה עצומה, המתנגדות היתה נר, והוא המוסרניק בין נר לבין מדורה. תבונה של מתנגדות ורגש של חסידות. לאור הנר לומדים דף גמרא, ליד המדורה מתחממים. הנר אינו שואף להגיע לשחקים, לשונות אש שואפות אל השחקים. לנר יש תחום, – בפמוט, לשונות־אש אין להם תחומים. למה שמתאים הנר, אינה מתאימה המדורה. המדורה מזמינה את הציבור למעגל ולרקוד סביבה. מסביב למדורה – לתת דרור לנשמה, לעוף עם המדורה אל המרומים; הנר מבקש: פתח עוד דף גמרא ושמור על הנר מפני רוחות.

בתווך עמד המוסר’ניק, אשר בנה: אגדות, משלים, מעשיות עממיות, לבסס חיים יהודיים, וזה הגיע אל הספרות היהודית.

עד כמה הספרות עולה וצומחת מן האגדה, – הדוגמה היא: י. ל. פרץ. עם מה בא פרץ בתחילתו אל הציבור? הוא בא עם אגדה עממית. הסיפור על הלומד הנאמן “מאָניש” הנתפס ברישתותיה של “לילית”. הצדיק ברשת החטא. הסבל שלו, הנפתולים שלו וסופו המר. אחר כך באו סיפורי העם, שיש בהם הרבה אגדות מושרשרות בעם.

אגדה איננה היסטוריה, אבל לפעמים האגדה חזקה מן ההיסטוריה, מאמינים לה יותר. אגדה מוחקת את הגבולות בין הדורות. לא תמיד אנו יודעים מתי נולדה, מי רקם אותה. אנו רק יודעים את הזמן של אגדת המשיח, היא נולדה בזמן חורבן הבית הראשון. אגדה זו אפילו קבעה תאריך מתי המשיח נולד: בתשעה באב.

אגדת המשיח רוויה פיעלות. לא פחות מן ההיסטוריה. בריקמה שלה יש הרבה חוטים. בהמשך הדורות, כמוה כשיר־עם מוסיפים לה חוט, גורעים חוט, וכך נוצרים ניואנסים אחדים של אותה אגדה. פעם המשיח רוכב על סוס לבן ופעם שניה על חמור קטן, – עני ורוכב על חמור. פעם הוא רתוק בכבלים אי־שם בחלל והוא מנסה לנתק את הכבלים, ופעם הוא יושב במרומים ולומד תורה.

אצל היינריך היינה הוא יושב כבול באזיקים במרומים ואלפי גיבורים שומרים עליו שלא ינתק את האזיקים לפני שבא זמנו. גם אצל לייוויק הוא כבול במרומי השמים.

לאגדה שותפים רבים, כי אינה מבוססת על עובדות היסטוריות… יש לה הרבה לבושים, פעם לבוש אופטימי, פעם פסימי. לפעמים האגדה היא חומר־גלם ויש לארוג אותה על כסא־האורגים.

לחקור אגדות פירושו לחקור הרבה נושאים, הרבה מעשים בהיסטוריה.

האגדה היא מרכיב חשוב באוצר התרבות של כל עם. האגדות נפגשות איפה־שהוא בדומה לגיבורים ספרותיים.

כשם שדיוגנס יכול לנהל ויכוח עם בונצ’ה שתוק, כך יכול לנהל ויכוח או שיחה אישית המשיח עם פרומתאוס. שניהם רתוקים בכבלים. כך יכול לנהל שיחה יהודה הלוי עם ביאליק, קפקא עם רבי נחמן מברצלב, קולה ברניון עם טוביה. כך יכול לנהל ויכוח או שיחה למד־וו’ניק עם לנין.

חכמינו אמרו: “אין המקרא אומר אלא דרשני”, כלומר התנ“ך אומר לכל אחד דרשני, תן לי את הדרש שלך, הוסף לפסוק שלי את מה שאתה מבין, מה שאתה חש. ואמנם האגדה באה לפעמים ונותנת הסבר זה או אחר בתנ”ך.

אנו יודעים שדוד המלך לא היה צדיק כל כך גדול. בא תנא אחד ואומר: “כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה”. כדי להצדיק זאת מקים הוא חבר שלם של אנשי־אגדה המתחילים לבנות בניין של אגדות כדי להצדיק את אמירתו, שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. בלי אגדות על דוד המלך, האמירה הזאת אין לה על מה לסמוך.

מאות אגדות רקם העם על עקדת יצחק. יצחק הוא גם גיבור של אגדה וגם גיבור אגדי. הוא אכן חי. נרשם בהיסטוריה אבל הוא חי יותר באגדה. ודרך האגדה אל הספרות. לכל אגדה כמעט, כמו לכל משל של המגידים מדונבו, קלם, מזריץ', קמניץ, ישנו מוסר השכל.

כל הספרות ניזונה מאגדות. לספרות יש הגדרה: הדמיון היוצר. גם האגדה מוכתרת בהגדרה זו. אגדה היא דמיון יוצר. ה“קבלה” היא דמיון יוצר, מן החזקים ביותר בחיים היהודיים. כל ספרות צומחת משני שורשים: מריאליה ומאגדה. נפלאות הן האגדות של כ"ב האותיות היהודיות.

אנו היהודים מחפשים כיום את המורשת התרבותית שלנו. שתי פנים לה: יש לה מציאות ואגדה.

אל האגדה אנו ניגשים היום עם אַפּראַט מדעי. עד היום הזה קיימת חקירה יסודית של הפולקלור, בעיקר לגבי אגדות. עמים נוטלים אחד מן השני. כל עם מעבד את אותה האגדה לפי אופי העם. לכל עם יש נכסי עם.

אגדה מספרת: היה פעם כורם זקן, שהיה לו כרם יפה, פורה. כשהלך למות קרא אליו את בניו ומסר להם צוואה, שאחרי מותו יחפרו עמוק באדמת הכרם כיוון ששם טמון אוצר גדול. וכך אמנם הבנים עשו. לאחר מות אביהם התחילו בשקידה ובמאמץ לחפור בכרם, אך את האוצר לא מצאו. אבל בגלל זה שהעמיקו לחפור בכרם, האדמה עוּברה ונפתחה, הכרם הגיע לפוריות רבה יותר והתחיל לתת שפע של פירות משובחים, יותר טובים מקודם.

הנמשל הוא פשוט, בעיקר לגבי שני המונחים מציאות ואגדה: צריך לחפור עמוק יותר, כדי ללמוד כל אגדה שהיתה לה השפעה עצומה על המציאות: זוהי הצוואה של הראשונים בתרבות שלנו.

כפי שאמרנו יש שותפות של תרבות בין עמים.

ההלכה בחיים היהודיים היתה רציונלית, האגדה – אי־רציונלית, פתטית, רגשית (אמוציונלית). בדרגת מיסטיקה. אגדה היא יצירה פיוטית בנוסח, צליל וניגון משלה. אגדה היא מבוע מים רענן, המרענן, מרווה את צמאונו של האדם ומחיה את ליבו.

החכם היהודי ידע שלא רק עם אדיקות דתית ועם מוסר אפשר לבוא לקהל הרחב. צריך גם את המעשיה, את המשל, את האגדה. הדגש אמנם היה על ההלכה, אבל בלי האגדה “זה לא הלך”.

האגדה אכן בנויה על הרבה ניסים, אבל היא רצתה להיות אמינה, רצתה להיות קצת קונקרטית. היא לקחה אלמנט ביוגרפי וזרקה אור על האישיות: איך נולד משה, רש“י, הרמב”ם. לפיכך אנו מוצאים לעתים קרובות בין ההלכות בתלמוד: מעשה ברבי יוחנן, מעשה ברבי עקיבא, מעשה ברבי מאיר, ומן המעשה למדו מידות טובות.

הנרטיוויוּת (הסיפוריות) של הספרות העממית יהודית בנויה על אגדות.

הבה ניטול דוגמה:

השטן הוא גיבור אגדה. אלוהים נתן לשטן רשות מלאה להמית את כל בניו של איוב, לשרוף את כל נכסיו, ואותו עצמו, את איוב, להכות בשחין את גופו.

אצל לייוויק אומר השטן:

"הרי אני עושה את זה הכל למענך, הבורא / ולא מפני שיש לי דבר־מה לאדם, ולא מפני שאני רוצה סתם כך להכאיב לו. האדם אפשר שהוא קרוב לי ויקר, כפי שאתה בעצמך בשעתו עיצבת ושילחת אותו לחופשי בכל מלוא הטבע שלו. מה שלא מוצא חן בעיני – הגאווה שלו, היותו בטוח בעצמו, המחשבה שלו, שבכלל אתה בעצמך מתגלה לו.

הכבוד שלי הוא הכבוד שלך, בורא עולם, – אומר השטן.

אתה אלוהים, אומר השטן, שיחקת בגורלו של יצחק, תן לי לשחק בגורלו של איוב. לאיים בסכין הוא משחק עדין יותר מאשר להטיל צרעת בגוף בריא.

השטן טוען שאיכפת לו העיוות של פני אויב הפצועים, הרביצה שלו בין החורבות, נכסיו השרופים, בניו ובנותיו הנספּים. אבל השטן אינו יכול לשאת שיסורי איוב אינם מביאים אותו לזעקת מחאה נגד הבורא־עולם:

אני מצפה חסר סבלנות לשמוע את יללתו.

אלי אלי / שכּך את צערי / אם אתה נמצא / איך אני יכול שלא להיות. /"

גם כשהשטן צולע על ירכו, הרי זכה לקביים טובים. –

השטן טוען שגם הוא קרבן על המזבח הדוקרני. (דעם שפיזיקן).

(בשביס)

לשטן יש מקום־כבוד בספרות. אגדה הכובשת בעוצמתה.

אגדות, מעשיות, אינן יודעות כרונולוגיה.

חז"ל בכלל לא ידעו שכרונולוגיה היא עניין חשוב. הם בזמן אחד הפגישו תנאים, שביניהם היה מרחק של מאות שנים.

הגמרא לפתע שואלת: אסתר מן התורה מניין? הם לא התכוונו לומר בכך, שאסתר כבר הוזכרה בתורה, להם בעצם היה חשוב לדעת, כיצד התורה היתה מלמדת את ההלכה בסיטואציה של אסתר. את חז"ל עניין דבר אחד: ההלכה. הבעיה היתה כיצד מוצאים תשובה על עניין אקטואלי בתורה, או בתלמוד.

תנ“ך, אומרים הפדגוגים, לא צריך ללמוד עם מפה. לא חשוב לדעת שסדום נמצאת דווקא בפינה של ים המלח. את זה חשוב לדעת, שסדום היא סדום אפילו אם לא נזכר שיש לכך קשר עם ים המלח. בשביל לייוויק היתה העיקר הרישעות של סדום, וכך תיאר את ברלין מבעד למשקפיים של סדום. אצלנו לומדים ספרות לפי סדר. קובעים את הזמן מתי שהיצירה נכתבה, מבררים את המסגרת מתי ואיך הסופר חי, מה היה מירוץ החיים שלו. האמת ההיסטורית חייבת להיקבע. התקופה צריכה להיות ברורה. אבל בישיבות, ב”חדרים", העניין הזה של הסדר לא היה חשוב. העיקר היה, מה אנחנו צריכים ללמוד ממשל זה או אחר, ממעשיה זו או אחרת. הכול גם היה מכוון לשמור “שלא יכלה זרעו של אברהם אבינו”, כי חיו בפחד תמידי מפני השונא.

אנו מדברים על שלוש תקופות בספרות: תקופת התנ"ך, הספרות התלמודית, והספרות הכללית בשתי השפות. יש חשיבות למבחר. כל תקופה והלשון שלה, אבל אנחנו עוסקים בתקופת היידיש, תקופת היידיש החדשה, ואנו מנסים להראות את הקשר של כל שלוש התקופות.

אנו הולכים אחר האגדות ורואים אותן בעליל בספורת היידית.

הספרות היידית צמחה־הסתעפה לא רק הודות לאליהו בחור ולא רק הודות לשרה בת טובים וגליקל פוֹן המלין ו“צאינה וראינה”, אלא גם הודות לספר שקיבץ יהודי ממזריץ' יעקב בן אברהם פוֹלאַק. בעצמו מדפיס, בעצמו סבּל־חבילות, שהדפיס את הקובץ הראשון של מעשיות יהודיות ישנות. הספר פתח בספרות היהודית פרק חדש: סיפורת. כל היצירה העממית היהודית לאורך דורות קובצה בספר הזה. המעשיות סיפרו את חיי העם גם בעל־פה וגם בכתב. הספר הוא מאורע ספרותי. פולאַק סבר שספר כזה יכול לשמש לא רק את האדם הפשוט, את היהודי הפשוט, אלא גם את בעל ההלכה. גם הרב וגם הרבנית יכולים להפיק ממנו הרבה תועלת.

מהיכן לקח ר' יעקב פולאק את כל אותן אגדות? הוא לקח אותן מן המסכתות התלמודיות, מ“ברכות”, “תענית”, “גיטין” ועוד. לאלו הוסיף מעשיות מאגדות ביוגרפיות מימי הביניים, ממסורות עממיות, מחייהם ופעולותיהם של אנשי־שם יהודיים. כל מעשיה נסתיימה ביהי רצון לגאולה מיידית, שאלוהים ישלח מיד את המשיח.

כל המעשיות עברו אל המגידים, הדרשנים, ומהם אל אנסקי, אל פרץ, אל העיירה היהודית היצירתית, אל יידיש. ספר שכזה יצר ספרות. המעשיות פירנסו את הדמיון, הביאו משב רוח רענן וצבע לחיים של היהודי הפשוט. וקרה נס שאחר כך באה החסידות, וכאן הפנטזיה התהוללה.

מכאן צמח ועלה מספר המעשיות הגדול והפייטן ר' נחמן מרצלב. אבי הסיפור הפנטסטי, בעל החלומות הנדיר, הקוסם, של כיסופי הנשמה. ממנו לקחו קאפקה, פרץ, עגנון והפליידה הגדולה של פייטנים יידיים, מחזאים ומספרים.

המסקנה: האגדה והמעשיה, ירושה מדורות, נהפכו לאבן יסוד, אבן הפינה של ספרות־העם היידית.

מן האגדה בא אל הספרות היהודית טווס הזהב.

האגדה יותר מן המציאות, רואה את הפינות החבויות של הנשמה היהודית.

החיים הממשיים הם יבשים בלי הרטטים של האגדה. האגדה מדליקה נרות באפלולית שלנו, בתעיות שלנו.

חלומות, אמנות, הומור, לשון, רליגיה ועוד פריטים כאלו, זה מה שאנו קוראים: חקירת חיי הרוח של האדם, מונחים עמוק יותר באגדה מאשר במציאות.

עם גיבורים היסטוריים אנו נעשים קרובים, קשורים, הודות לאגדות שהעם טווה סביבם. האגדה בונה את המבנה שבו שוכן הגיבור ההיסטורי בפסיכיקה של העם.

לפעמים באות אגדות להציל את הגיבורים משיכחה, מכליון. האגדות נעשות לפעמים ריאליות יותר מן הריאליה עצמה. האגדה לפעמים באה בריב עם ההיסטוריה.

זהו נושא מורכב, והרבה היסטוריונים וסופרים עוסקים בנושא זה. האגדה יכולה להרשות לעצמה לספר מעשיות וכאילו עובדות היסטוריות לא לפי הכרונולוגיה של הדברים. היא מערבבת שנות־מאה. לאגדה דרך זיזגית. האגדה אינה רוצה לספר פרטים, כיוון שפינות נסתרות בנפש האדם אינן ניתנות לפרוט לפרוטות. הפרטים באים מכיוונים שההיסטוריה לא השגיחה בהם.

לאגדה שייכוּיוֹת מסועפות עם פילוסופיה, עם פסיכולוגיה, עם ספרות, עם פולקלור. אגדה היא החיים הפסיכיים של ההיסטוריה.

יהודים מתיחסים לטקסט הנלמד אחרת משאר אומות העולם. אצל אומות העולם שעה שלומדים טקסט, ערך תרבותי, טורחים תחילה לקבוע את מסגרתו ההיסטורית, לשחזר את תוכנו הקמאי, את הסביבה שלו, את האופי שלו. זוהי בראש וראשונה גישה היסטורית: משמרים מקום וזמן.

אצל היהודים חשובה ההשפעה של החיים והיום־יום. גישתו של אברהם אבינו לאדם, לאלוהים, לישובה של ארץ ישראל. צריך ללמוד לפי הגישה היהודית לטקסט, שהדור הנוכחי ילמד דבר־מה שיביא לו תועלת.

“אל תקרא בניך אלא בוניך” – אל תקרא ככה, אלא קרא ככה. כדי להוציא מוסר־השכל מותר לשנות את הטקסט.

העניין של עולם הבא ותחיית המתים יש לו מאות ואולי אלפי אגדות. במסכת סנהדרין ישנה רשימה ארוכה של אנשים, דורות וקבוצות שאין להם עולם הבא: אחאב, בלעם, אחיתופל, דור המבול, דור ההפלגה, אנשי סדום, אלה רשעים גמורים. לפי ר' עקיבא וגם לפי הרמב"ם לדור המדבר אין עולם הבא. המלך מנשה ו־אחר (אלישע בן אבויה) אין להם עולם הבא. כדי לאשר זאת ישנם גיבורים: ירבעם בן נבט, “אחר” ואחרים… ואיתם הולכות האגדות.

על משה רבנו יש אגדות נפלאות, על חלקו בביאת המשיח. בתלמוד נזכר משיח בן דוד ומשיח בר אפרים…

איש אינו יודע איזה מין משיח הוא משיח בר אפרים, בא קולבאק ורקם דרמה שלמה…

בין האגדות של הנצרות מצויות האגדות על משה ועל אליהו כשני מבשרי המשיח או כמלווים שלו, וגם בבשורה על פי יוחנן, אליהו הנביא הוא המבשר של המשיח.

בתלמוד נאמר: “משה, חייך, כשם שנתת את נפשך עליהם בעולם הזה כך לעתיד לבוא כשנביא להם את אליהו הנביא, שניכם באים כאחת”.

לאגדה לשון מיוחדת, הלשון של הפשטות. כמו שמספרים מעשיה. לכן זוכרים טוב יותר את האגדות, כיוון ששפה פשוטה זכורה יותר. לאגדות נוסחים שונים. למשל האגדה “פאוסט”.

פאוסט הוא דמות של אגדה ולא דמות אגדית. העם קבע את הגיבור פאוסט. איש אינו יודע, בוודאי לא ההיסטוריה, מתי פאוסט חי והאם הוא בכלל גיבור היסטורי? ממאות הנוסחים נטל גיתה נוסח אחד. אבל גם אחרי גיתה נותרו כל אותם הנוסחים של הפאוסטים, שלא היה להם גיתה.

האגדה קדמה לספרות. עמי המזרח יצרו את אגדת אלף לילה ולילה. לאחר שעמי המזרח כבר רקמו היטב את הריקמה של אלף לילה ולילה באה הספרות והלבישה את האגדות בלבוש ספרותי. האגדה שייכת לדברים שבעל פה, הלבוש הספרותי – לדברים שבכתב. לאגדות יש הגיבורים שלהן, – אצל כל העמים וגם אצל היהודים.

ההיסטוריונים הגדולים כמו הירודוטוס, ההיסטוריון היווני הגדול, וכן פלוטארך, כשהם מספרים עוּבדות היסטוריות הם מלווים את העובדות ההיסטוריות בהרבה אגדות שהעם רקם סביב הגיבורים ההיסטוריים. כאילו אמרו: לשניהם אותה הזכות: ההיסטוריה והאגדה. כשהם מספרים על אלכסנדר מוקדון באות לצד העובדות ההיסטוריות האגדות. פלוטארך שעה שהוא כותב על הפילוסופים היווניים הגדולים, מספר הוא מיד את האגדות סביבם. כך נוצרים גיבורים אגדיים שהיו במציאות, הנהפכים לאט לאט לגיבורי אגדה.

כשאנו לומדים כך הסטוריה, האגדה צומחת לתוך ההיסטוריה ואיש לא יגיד לכם: מה אמת ומה אגדה.

על הורדוס יש היסטוריה ואגדה. בלי האגדות אין הורדוס האמיתי.

הרמב“ם מעולם לא היה בארץ ישראל. הוא מת במצרים ושם הובא לקבורה. איש אינו יודע את מקום קברו. אבל: מוקירי זכרו הביאו אותו לארץ ישראל, לטבריה… אם האגדה הביאה את יוסף לארץ ישראל וטמנה אותו בחברון, למה שלא יעשו זאת עם הרמב”ם? יוסף היה חשוב בחצר המלך פרעה, גם הרמב"ם היה חשוב בחצר המלך. היה הרופא. המסורת עוד טענה שגם קברו של יוסף הצדיק אינו בחברון אלא בטבריה, כי טבריה היא טבור הארץ…

רק החקירה המדעית יכולה להפריד היסטוריה מאגדה. הארכיאולוגיה יכולה לעשות זאת. אבל יש דבר הנקרא אמת פנימית, הנשמה היתרה של האמת, והאגדה היא הנשמה היתרה של ההיסטוריה.

ההיסטוריה בדרך כלל יש לה הדרך השגורה, דרך של עובדות. באגדה טמונה אש־דת, ולכן כה הרבה אגדות על הקדושים. האגדה היא ההיסטוריה הדתית של האנושות, ומשום כך אין לה גבולות רציונליים. האגדה אם היא לא נובע מן הדת, היא שלובה בה.

האש היתה רק במשכן האלים, בא בן־אדם, בשר ודם, פרומיתאוס וגנב את האש למען האנושות. באה האגדה ואומרת: מה עשו האלים? אם אתה בשר ודם התמודדת נגד האלים, אנו נשלח על האנושות חליים רעים, מגפות, ומאז האדם נתון למחלות.

פרומיתאוס עבר על לאו, צריכה האנושות להיענש. חוה אכלה מעץ הדעת, וניהלה רומן עם הנחש, על כן צריכות כל הנשים ללדת ילדים ביסורים. בגלל חטאו של אדם הראשון בא המוות לעולם. האלים לא לקחו בחזרה את האש, אך התחילו ליסר את האדם עם מגפות ומחלות. זה היה רמז דתי: אל תתחיל עם האלים. פרומיתאוס נשאר סמל לא רק בשביל היוונים, הוא נשאר סמל בשביל כל העולם. פרומיתאוס יצר ספרות גדולה, כמו שאדם וחוה יצרו ספרות גדולה.

קחו את רבי עקיבא ואת כל האגדות על אשתו רחל, או משפט שלמה – מי יצר אותן? העם יצר את האגדות. העובדות כולן הן עובדות ריאליות. כך היה המעשה ברחל וברבי עקיבא. כך היה המעשה בשתי הנשים, אך העם לא הסתפק בעובדות היבשות, העם הוסיף אלמנטים של אגדה לרבי עקיבא וחותנו, לריב בין הנשים.

אצל הסינים האגדה וההיסטוריה משמשות בערבוביה. מציאות וחלום – אריג אחד. לסינים אין די כוח להבדיל המציאות מן האגדה. כמעט שאינם מפרידים בין שני האלמנטים. אלה שמנהלים משא־ומתן עם סינים לוקחים את קו האופי החשוב הזה של הסינים: אגדה ומציאות בצרור אחד.

העם והאמן יצרו ובנו את אלה: אגדות על אהבה – אודיסאוס ופנלופה אצל הומרוס, רומיאו ויוליה אצל שקספיר, מדאה אצל איסכילוס, האגדות על נזירות, האגדות של רבקה ורחל וצפורה, יעל ורות, מיכל, אביגיל, בת שבע, אבישג, מלכת שבא ושלמה המלך, חנה מן התנ"ך ואשת רבי עקיבא. אסתר מן המגילה, אופליה ומשרתות בארמונות מלכים. סם החיים וסם המוות בכל הסיפורים והאגדות הנפלאים האלה.

בסיכום:

בראשית, בהתחלת ההתחלות של כל הספרות עומד המיתוס, המעשיה, המעשיה העממית, המשל. זהו המעט משלו, שהעם יצר במשך דורות ושנשאר לרוב אנונימי.

להרבה סיפורי־עם כמו להרבה ניגונים, כמו להרבה שירי־עם, אין אבא־אמא. הציבור, הקולקטיב, טווה את חוט הזהב של הסיפור, של השיר העממי, של הניגון. זאת רשות־הרבים ספרותית המהלכת קסם באלפי נקודות־חן, בצבעים מכל המינים.

המעשיה היא עניין של בעל־פה, עד שבמשך הזמן נרשמת על ידי משוררים, על ידי פרוזאיקנים.

גדולתה של הספרות היא בכך שהיא יכולה לשמר את טריותו של הסיפור כאילו סופר רק אתמול. נוספים השינויים, התוספות שהדורות מוסיפים, שהסופרים מוסיפים, אבל נשארת הרעננות. המעשיה עוברת הרבה גילגולים, כפי שפרץ כבר הראה בקשר לניגון. המעשיה הפרימיטיבית שסופרה על ידי אימותינו הגיעה על ידי הספרות היהודית לדרגה תרבותית גבוהה, רשות הרבים עוברת את המסננת של רשות היחיד.

מהו בעצם בשביס? מהו בעצם עגנון? – אם לא מספרים מחדש של מעשיות שהם שמעו בחדר בית־הדין, בבית־מדרש גליצאי, ב“שטיבל”. יצירת העם כוללת כל מה שהעם יצר במשך דורות. החל מאגדות ביאליק עד מעשיות נפתלי גראָס בספרו “מעשה’לך און משלים” עד למעשיות של היהודי המזרח־אירופי.

הסיפור של הדיבוק הוא סיפור ישן. באו אנסקי ובשביס ונתנו לדיבוק תבניות מחודשות. הענין של הדיבוק, של קמיעות הועלו על ידי הפייטן, על ידי הסופר למדרגה תרבותית גבוהה.

מן הבעל שם טוב ואליהו הנביא נולדה שירה גדולה. מפירורי מעשיות צמחה יצירתיות חובקת עולם, צמחה חכמה.

הספרות אינה זונחת את ירושת העבר. אוצרות אסור שישקעו. אגדת הגולם, שמאחוריה דורות, מתעלה על ידי הספרות. מנערים את האבק, מעבדים את המקורות ואנו רואים פירות, פירות טריים כאילו רק אתמול נקטפו מן העץ.

המעשיות העממיות משפיעות על המהלך המתמשך של ספרותנו.

המעשיה העממית של התנ"ך, דרך התלמוד, דרך כל הזרמים התרבותיים, יש לה העולם שלה. לפעמים זה עולם אי־רציונלי, אבל תמיד עם דמיון. תמיד עם חלום. היא רבת פנים. המעשיה העממית היא חסודה ומופקרת, היא נושאת על כתפיה את רוח הזמן. היא דידאקטית חסודה והיא גם מופקרת. המעשיה העממית, בעיקר היהודית, יש לה מוסר־השכל, היא רוצה ללמד את היהודי ללכת בדרך הישר, לעשות טוב.

תחיה גדולה של המעשיה העממית פתחה לרווחה אופקים חדשים בלתי מוכרים, באה מן החסידות. המעשיה החסידית הגיעה למדרגה יצירתית גבוהה. החסידות הביאה רטט חדש, יקוד לוהט ועמקות של רעיון, שממש הסעיר את הלבבות.

לספר את המעשיה נהפך אצל החסידים למעין טקס קדוש, “חתיכת עבודה”, אקסטאזה, דבקות. זוהר באור סמוי עם בּוֹהק ובהירות. אש קדושה הלהיטה את הסיפור החסידי, שחיממה את הלוך־הנפש של היהודי הפשוט ונתנה לו חיות, חיזוק ונחמה.

כבר אמר הבעל שם טוב, ששעה שאחד מספר לשני מעשיה פשוטה, הוא מגרש ממנו את העצבות, הוא מעלה אותו למדרגה גבוהה יותר של ייחוד, הוא מדבק אותו אל הקדוש ברוך הוא, כיוון שלעבוד את אלוהים יכולים רק על ידי שמחה. ואחר כך הנכד שלו, הפייטן המבורך ר' נחמן מברצלב מספר סיפורי מעשיות על צדיקים, על מאבקים רוחניים.

ספרות הפרוזה כאמור, צעדה קדימה אחר הברצלאבי.

ספרות ההשכלה גם כן הביאה מעשיות, היפוכה של החסידות, מעשיות מן העולם הגדול. אייזיק מאיר דיק. מעשיות יבשות, “מיובשות”, שהביאו את רעיון העבודה, של פרודוקטיביזציה שאליקום צונזר שר עליה: “אין דער סאָכע / ליגט מזל און ברכה”.

(במחרשתי כל אושרי ירשתי).

המעשיה העממית היא שרשרת זהב, שחוטיה הראשונים ארוגים בתנ"ך. הספרות היידית החדשה וי. ל. פרץ בראשה, לימדה עצמה לספר מעשיה.

י. ל. פרץ היה המגלה של המעשיה על עממיותה הרעננה והחולמנית. לפרץ היתה יראת כבוד לפולקלור היהודי, הרבה אהבה. פרץ הביא שפע של אוצרות המרתקים אותנו בזוהר, ביופי.

פואזיה, פרוזה, דרמה, אפיקה, ליריקה, בלאדה – מוצאים כבר בקרב כל השבטים הפרימיטיביים.

כל ז’אנר מושך את יניקתו משורשים מיוחדים. ברור שליריקה מושכת את יניקתה מן המקור הדתי. גם בתהילים שלנו תראו זאת.

ליריקה היא תפילה או מחאה. כניעה או מרד. הליריקה תלויה בחוויות. הליריקה היא לא רק בחרוז, אלא גם ברגע של הרצאת הדברים (אין מאָמענט פון דערציילן).

קשה לתאר סיפור טוב בלי ליריקה, כמו שאי אפשר לתאר שבטים פרימיטיביים וגם תרבותיים בלי דת.

לספרות יש ההתחלות שלה. פעם זה מתחיל מריקוד, מן הריקוד נעשית דרמה, מן הדרמה – ליריקה, אפיקה, מעשיה וכו'.

ישנם חוקרי פולקלור הטוענים שהתרבות האמיתית, הכוללת בה ספרות, הבראשית שלה זהו הריקוד. המחול.

בכל העולם, הפרימיטיבי והתרבותי־מפותח, המעשיות הן תופעה אוניברסלית. בעולם הפרימיטיבי יותר מאשר בתרבותי.

האסקימוסים מספרים מדי ערב מעשיות, מאורעות חשובים מן החיים בעבר. יש לזה השפעה טובה מיוחדת על הנוער. כך גם אצל האינדיאנים. בשני חדרים גדולים מתאספים הזקנים לחוד והצעירים לחוד. הזקנים מספרים מעשיות והצעירים מדברים בשקט שלא יפריעו למבוגרים.

מעשיות אצל עמים רבים הם חלק טבעי של החיים. הילדים ספגים לתוכם את הייחוד הרוחני של הקבוצה שבה הם גדלים. יחד עם המעשיות, הילדים לומדים לשיר שירים, בעיקר שירי מלחמה של הדורות שחלפו.

יאנוש קורצ’אק שם לב לכך שהמעשיה תהווה גם אמצעי לימודי: איך להתנהג, איך לאהוב, איך לבנות משפחה.

לאינדיאנים יש שליחים מיוחדים המלמדים את הילדים באמצעות השמעת אגדות, מעשיות עם תוכן מוסרי. אצל עמים רבים זהו מוסד חברתי מוכר, זה מחדד את הזכרון, זה מעשיר את הדמיון, זה מלמד לספר בציוריות עשירה. ישנם מספרי־סיפורים מיוחדים, בעיקר בנושא של ידידות בין אדם לחיה, ומספרים של מסורות לאומיות. כרוניקות ישנות הן מרכיב חשוב בשביל מספרי המעשיות. הם מחיים את העבר של העם. כל מאזין מרגיש את ה“היה היה”.

אנו מכירים בספרות היידית את ה“שמואל בּוּך”, את “צאינה וראינה” ואת ה“מעשה־בוך” מתחילת המאה ה־14. זהו בית־ספר ספרותי שלם, זאת היא הממגורה של הבלטריסטיקה היהודית. מן המעין הזה שואבים כל ספורי העם, כל יצירות־העם היידיות.

הפולקלור היהודי לימד אותנו: האדם צריך ללמוד לא רק אתיקה, אלא הוא צריך ללמוד גם לחיות באופן אתי. בלי המעשה האתי, גם האדם איננו. האדם סובל משניות מסוכנת: הוא לומד על יופי ונוהג בכיעור. הוא מטיף לאחרים שיהיו טובים והוא עצמו מתנהג רע. אמת נכון, הציביליזציה צעדה קדימה, האם גם התרבות הלכה קדימה? כלומר האם האגואיזם של האדם התעדן? האם ה־אני נעשה מרוסן יותר, או מנופח יותר, תוקפני יותר, ברוטאלי יותר?

האדם רואה רק אצל האחרים את החסרונות, ו־טול קורה מבין עיניך, לימדה ולימדה המעשיה. האגדה, המוסר, הפולקלור. באים ואומרים לנו, שלאדם חסרה עין שלישית כדי לראות את החסרונות הטראגיים שלו עצמו. ההומניזם, – אהבת האדם צריכה לפתח בו עין שלישית פנימית כדי לראות בראש וראשונה את עצמו. אבל לאדם יש הנשק המסוכן השני: השקר, לרמות אחרים. בא המוסר־השכל של האגדה, של המעשיה לאמור: אם האדם לא יתרפא – החיים יתנוונו יחד עם כל ההמצאות. אתם קוראים את “המעשה־בוך” ואתם מתחילים להבין ששלטון הזהב אינו שווה כלום לעומת שלטון המלה. שבגלל השקר מתרבים האסונות בעולם. כמעט בכל המעשיות אינה עולה הבעיה של בין אדם למקום, אלא בין אדם לחברו.

המעשיות אינן מאיימות בגיהינום. הן אינן נותנות גן־עדן, הן רק מבטיחות: טיפות גשם על שדות צחיחים, יבשים. שקטות הן מילותיה של המעשיה. הן אינן מילות אש, אינן מלים לוהטות. הניצים אינם יונים, אומרת המעשיה, וגם את היונה צריך לבדוק לבל תנקר את ליבו של העולם.

למדנו מספרוֹ של א. הלוי – “עולמה של האגדה” כי יהודת התלמוד לא היתה נקיה מהשפעה זרה, היא איננה מקור שבמקור. יהדות התלמוד נוצרה בתוך העולם ההלניסטי, והיא קשורה בו קשר בל יינתק. “מוסר היהדות” ינק ממוסר הלניסטי, שאפילו המידרש התלמודי והפלפול התלמודי גם הם מקורם ועיקרם באותו עולם זר לכאורה.

מן המוסכמות הוא, שבעלי האגדה שלנו שאלו מוטיבים שונים מאוצר החכמה והפולקלור של העולם ההילני־רומי ושיבצום בתוך דרשותיהם. כאז כן עתה. בעלי האגדה הסינים והיפנים וההודים ינקו הרבה מאגדות יהודים וכן להיפך. להרבה אגדות יש סימני היכר משותפים.

בואו ונאמר לעצמנו, כבאותה האגדה: מעשה בבעלי חיים שניצודו במקומות שונים וכשהכניסום אחר כך להיפודרום, שפוזרו בו גושי עפר ממקומות שונים, הלכה כל חיה לאותו גוש שנלקח ממחוזה. האגדות הופכות לסיפורים עממיים, כובשים חלק גדול של הסיפור העממי, שמקורו אגדה המהלכת בעם והמסופרת על ידי העם, מגיע בדרכים רובות לשיר. לבלאדה. לאפוס.

מספרים סיפור עממי ממלחמת העולם הראשונה, כיצד נפלה פלוגת חיילים בידי פארטיזאנים. החיילים נידונו למוות. אולם לוחמי החופש, קרועי המדים, ביקשו לרשת את מדי הפאר של הקרבנות. גם פחדו שמא הכדורים יפלחו את מדי הפאר ויוציאו אותם מכלל שימוש. הם הפשיטו את הנידונים ערומים והעמידום ליד הקיר לירות בהם. עמדו לירות – ולפתע ראו הפארטיזאנים, כי אינם מסוגלים לירות באוייב נטול מדים, באוייב, שלפתע הפך סתם בן אדם. אח. אחד מהם. לפתע הכיר קין את הבל, איש את אחיו, לפתע נזכר בפסוק: הלא אב אחד לכולנו.

עשרות בלאדות הנציחו את המעשה הזה. יתכן וזה קרה. יתכן וזו אגדה, אבל השיר, הבלאדה הביא אותם לחיי ספרות והמעשה נושם נשימה היסטורית, מציאותית, ריאלית…

בימי מלחת נפוליאון בספרד יצא פסק דין מוות על משפחה שלמה של אחד אציל ספרדי, שמרדה בכובש ונפלה בידיו. משפחה מיוחסת היתה ועתה הנה עמדה להיעקר כולה מן השורש. ביקשו הנידונים כי יחיו בן אחד ולא תפסק השלשלת. אמר השופט: אחיה, אולם בתנאי שהוא יהיה התליין של כל יתר בני המשפחה. קרא אבי הבית לבנו בכורו ופקד עליו לרצוח נפש הוריו ואחיו. נשמע הבן, וערף בזה אחר זה את האהובים עליו, ורק אמו הפילה עצמה מעל צוק סלע, כדי למעט יסורי נפשו. נשאר הבן יחיד מהמשפחה. גם בחר לו אשה וביום בו נולד הבן – טרף נפשו בכפו.

אין אנחנו יודעים אם סיפור זה הוא אמת היסטורית או אגדה שסופרה. אנחנו רק יודעים שהיא הונצחה בספרות, בשירה, בבאלאדה ובאלזאק קבע את מקומה בין כתביו (שם הנובילה: “התליין”). מארק שאגאל כתב באחד משיריו:

“מולדתי היחידה היא המולדת שבלבי, אליה בא אני בלא דרכון, כאילו היתה ביתי. היא רואה את עצבותי ואת בדידותי והיא מעניקה לי שינה”.

האגדה – היא המולדת שבלב היצירה הגדולה. הספרות הכללית מוכיחה זאת.

האגדה היא אם הבלאדה.

אם אנו עוקבים אחר הבלאדה של כל העמים אנו רואים, כי נושאה מאגדה, כי היא המשכה של השירה העממית.

בלאדה הוא שיר סיפור־לירי עצוב, מיוסד על אגדת עם.

זה סיפור מחורז, המתאר מאורע דראמאטי או טראגי.

השיר או הסיפור המחורז מתאר בדוֹק של מיסתורין מעשי גבורה, אבדן של אדם הנאבק בכוחות אדירים. יש בבלאדה הלך נפש אלגי, חרות הדמיון, פיוט עממי, כרוניקה היסטורית.

תחילתה של הבלאדה – שיר מחול, שנושאו היסטורי או אגדי.

הבלאדה האיטלקית הקדומה היתה בעיקר שיר אהבה ריקודי.

הבלאדה הצרפתית היא שיר לירי סיפורי־הגותי.

באנגליה היכתה הבלאדה שרשים בעיקר בחבל הארץ שבין אנגליה וסקוטלנד.

הבלאדות האנגליות מספרות על נסיכים וגבירות, על מעשי רצח, שוד (בלאדות של רובין הוד), מעשי נסים וכו'.

בארה"ב נושאי הבלאדות – מלחמות באינדיאנים, הווי כושי, חיי חוטבי עצים, בוקרים וכד'.

הבלאדה הגרמנית היא קודרת, דראמאטית מאד, לעתים גם טראגית.

השפעתה מתפשטת על ספרויות עמים רבים.

בספרות העברית – גדול משוררי הבלאדה הוא שאול טשרניחובסקי (שאול בעין דור). י. למדן כתב ספר בלאדות בשם: “כי בא השמש”. א. מיטוס כתב בלאדות, “בלאדות מנוף הילדות”. ש. שלום, ש. מלצר כתבו בלאדות.

אופי בלאדי מובהק יש לספרי השירים של נ. אלתרמן “שמחת עניים”, “שירי מכות מצרים”, “עיר היונה”. מפורסמות הן הבלאדות של לורקה. מבחר בלאדות סרביות תורגם ליידיש על ידי איציק מאנגר ולעברית על ידי י. ליכטנבוים.

מאנגר הוא יוצר הבלאדה היהודית ולא הבלאדה ביידיש.

הוא מלביש את הבלאדה לבוש יהודי:

אַ מאָל איז געווען אַ מעשה / די מעשה איז טרויעריק און שיין (אי־פעם, היתה מעשיה, עצובה היא ויפה) כך מתחיל מאנגר את הבלאדה על אחיו “נטע מאַנגר דער שניידער יונג”.

הנה הלבוש היהודי: אַ מאָל איז געווען אַ מעשה…

או התחלת הבלאדה אחר הפוגרומים של פטלורה: "אונטער יאַנקעלעס וויגעלע / ליגט געקוילעט דאָס גאָלדענע ציגעלע (מאחורי עריסתו של יאַנקעלע שוכב שחוט הגדי הצח). המשורר העלה את הגדי לסמל טראגי.

“ווערט זיי אומעטיק, זינגען זיי די לידער די שיינע האַרציקע באַלאַדן פון איציק מאַנגער, אָ, געטרייע קאָמעראַדן” (עצוב להם, שרים הם את הבלאדות היפות הלבביות של איציק מאנגר, א, חברים נאמנים). הדגש: האַרציקע. אומעטיקע.

תפארת. פלאים. צער ויסורים מנושאי הבלאדה המאנגרית היהודית. את כל הפלאים האלה שאבו המשוררים מהאגדות. ב“גילוי וכיסוי בלשון” כתב ח. נ. ביאליק: “וסוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית זו המטילה אימה כל כך, הלא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי העולם אל לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה”.

כל משורר מנסה להציץ באימה הזו, כי על כן מוסתרים בה געגועים גדולים, כמוסים, הוא ירא מפניה והוא נמשך לה. אין שמחת חיים בבלאדה. יש שכרון יופי אף במוות, כי על כן הבלאדה מובילה אותך לקראת האמת הפילוסופית הנצחית, כי המוות הוא חלק מן החיים.

כך שר נתן אלתרמן ב“שמחת עניים”:

“כי חצוי העולם, כי הוא שנים / וכפולה היא המיית מספדו / כי אין בית בלי מת על כפיים / ואין מי שישכיח את ביתו / ובלי קץ אל ערי נכאינו / יושבי חושך וליל ניבטים / ונפלאים / ונפלאים הם חיינו / המלאים מחשבות של מתים”.

הבלאדה רואה את פלאי החיים כי על כן חיינו נפלאים “המלאים מחשבות של מתים”.

הבלאדה של מאנגר דומה לתיאור בשירו “המשוגעים”: “איש יושב לוטש עינים, חש כיצד נטווים ביחד זה אל זה חוטים” – ואתה עוקב אחר אווירה של שגעון המלווה באימה קלה. מעשה באדרת שהם סורגים, והיא משרה נכאים, רוח צער ועגמה, אולם יש בדמויות המשוגעים, בשיחה שביניהם – אימה שאין בה צמרמורת, פחד מרטיט, הוא אינו עובר את הגבולות של קדחת מסעירה. משוגע אחד טוען: באדרת הארגמן את גופו יעטוף וכולם יכרעו לפניו". מאנגר מוסיף, מחייך הוא: “אנוכי המלך”. המשוגע השני זועק: “אדרת מלכותך טבולה בדם, ודמך גם יכתימנה, שמע דברי, אני נביא אלה”. גם השלישי מחייך בעצב: “הודך יבול, המלך – משניכם גם יחד החיים טווים תולעת. היא תחיה לנצח”.

“שוּר הכוכב שם הרוטט בים של לילה ושל כחלת / בבואת הנצח הוא והוא שיוליכני / מן הסבך על גאולה”; הרביעי בחיוכו אומר כך: “הבה נאמינה”.

מסיים מאַנגר, כאילו רצה לתת הגדרה לשירו הבלאדיסטי, על אף העובדה כי אין הוא מציין שיר זה כבלאדה:

“דוממים הם, וצללים הם משליכים מעל הבית / על הקיר רוטט אינרוגע ברשת של עצמו סבוך הוא / דרך החלון מביט העצב ובנועם מחייך לו חרש / אחי שלי הם” (תרגם ק. א. ברתיני).

הבלאדה היהודית של מאנגר דוממת וצללים היא משליכה מעל הבית. “אינרוגע רוטט”. “דרך החלון מביט העצב”. הקורא חש כיצד נטווים ביחד זה אל זה חוטים.

כל בלאדה של מאנגר מותירה עצב שירי פורח. העצב בוער באלפי צבעים. יש בו הרבה צללים, המוות נח בו והריהו, כאמור, אותו המוות שהוא חלק מהחיים. חיים “המלאים מחשבות על מתים”.

אהבה מיוחדת רוחשים משוררים עממים לדמותו של הצועני – חסר הבית, הנודד ממקום למקום. גורלו מר, עם זאת הפך להיות לסמל של אוהב חופש, חופש מכל רסן חברתי. הוא הוכר כילדו של הטבע היודע לשוטט בקווי היד ובהתאם להסתעפויותיהם לקבוע גורלו של אנשים. הצועני שומע לחש עצים וסערת רוחות, מבין את שפתם. הוא גיבור רומאנטי על כל התכונות הנדרשות, ואין כל פלא כי המשורר מהלך בעקבותיו ובעקבי שירו.

הצועני הפך גם להיות בפי האם כאדם אשר מאיים על הילד, המפחדת שמא יחטוף אותו, יכניס אותו לעגלתו ויהפוך אותו לצועני לכל דבר.

עבודת מחקר רבה נעשתה לאיסוף שירי הצוענים לסיפוריהם, להכרת דמותם האמיתית.

הצועני בנדודיו השאיר עקבות רבים בשירי עמים אחרים. הוא פיזר את הפולקלור שלו בין הרבים. הרבה עמים משתבחים במוטיבים שלהם, שלאמיתו של דבר הם שייכים למחנות הנודדים הצועניים. הפולקלור, השירה והסיפור הבין לאומי הוא לקוח נכבד בחנותו של הצועני. מרובים הם התבלינים, הפרפראות הצועניים בשירי העמים.

מאנגר מספר במסה שלו על שירת העם הצוענית, כי ב־1936 על קברו של כלי זמר צועני בבודאפשט ניגנו ארבעים אלף כינורות. אין זאת, כי קיים קשר הדוק בין הצועני לבין הכינור, כשם שקיים קשר הדוק בין היהודי לבין הכינור.

האגדה הצוענית מנסה להסביר את לידתו של הכינור והיא מחזיקה לו טובה כל ימי חייה.

מספרת האגדה הצוענית: צועני זעיר רעב נדד בעולם. בנדודיו הוא הגיע לנסיכה היפהפיה. חשק הצועני הרעב בנסיכה ואף היא חשקה בצועני, אבל בתנאי כי יביא לה משהו אשר יפתיע את כולם. ברגעי היאוש של הצועני הרעב מתגלית לפניו אשת רפאים. תיבה קטנה היא מביאה לו ומקלון. משערותיה היא תולשת כמה שערות ומותחת אותן על התיבה הקטנה, לאחר מכן שופכת היא את צחוקה ואת בכיה. וכה היא אומרת לצועני הרעב: מעתה תוכל לשמח בני אדם וכן להעציב אותם. כרצונך. אשת הכשפים נעלמה. הכלי זמר הפך להיות הגיבור של אהבה צוענית:

“רוישט דאָס וואַסערל הינטער דער מיל / שטייט דאָס מיידל און הערט צו שטיל: מיידל דעם קאָוואַל האָב נישט האָלד / פאַרשמירט און פאַרסאַזשעט איז תמיד דער יאָלד / גלויב נישט דעם וואַנדערער, מיידעלע דו / תמיד פאַרגעסט ער וואָס ער זאָגט צו / אפילו דער האַר מיטן בלייכן געזיכט / דעם קלעזמער האָב ליב דו מיידעלע פיין / זיין פידל שפּילט פרייד דיר אין האַרצן אַריין” (שואנים המים מאחורי התחנה, עומדת הנערה ומקשיבה דומם: נערה, את הנפח אל־נא תאהבי, “היוֹלד” הוא תמיד מרוח ומפוייח. אל תאמיני לנודד, תמיד הוא שוכח את הבטחותיו. גם לאדון עם הפנים החיוורים אל נא תאהבי. כי הוא דועך כנר. את הכלי־זמר תאהבי, את ילדת חמד, כינורו נגן שמחה בתוך לבבך).

בערבות הפתוחות לרווחה להמיית רוחות ולדהרת סוסים יודעת הנערה הצועניה לשיר את הרומאנסה שלה. הבלאדה הצועניה היא מיוחדת במינה ורוטטים בה: המוות, הגעגעוים לאשה, הבגידה. הצועני יודע, כי תמיד איימו עליו בתליה – אם ייתפס בגניבה. צמחה על כן בלאדת התלייה לצועני וקסמה ב“גאלגענהומאר” – על אף איומי התליה שולח הצועני את ידו ברכוש זרים, כי על כן לא קיים בפניו מושג “רכוש זר”: הצועני רואה את עצמו בראי לגמרי אחר כפי שהסביבה רואה אותו. הצועני מאמין כי ישו התגלה לראשונה לצוענים. הם קיבלו אותו באהבה רבה, הגישו לו דברי אוכל ומשקה, העתירו עליו חסדים, לאחר מכן הוא הלך לזרים ואלה צלבו אותו.

יש באגדה זו יסוד רציני של הגנה עצמית.

אין פלא כי מאנגר נצמד באחת הבלאדות לנאיה הצועני, בעל עיני פחם שחורות ומלכות של שירים ולו כינור קטן של כסף: אין כל פלא כי מאנגר פוגש את הצועניה באמצע הדרך ומבקש ממנה, כי תציץ לקווי ידו ותספר לו על גורלו ועל המשך דרכו בחיים.

הפולקלור הצועני הוריש גם למשורר היהודי ירושה ערכית, פרי דמיונם. מחבב הוא את המגע ומשא השירי אתם. הם משפיעים עליו שפע חלומות ואשליות. הפולקלור הצועני עומד בצעירותו תמיד. מאנגר גם ראה קירבה לבלאדה הסרבית, הוא הוקסם מיפי החרוזים הצרופים של הבלאדה הסרבית. השירה העממית לעתים האנונימית והבלתי כתובה שנמסרה בעל פה מדור לדור, הלהיבה דורות בחזון הגבורה והאבירות, בשאיפות החירות.

לא רק מאנגר לן באהלי הבלאדה.

לבלאדה של משה לייב האלפּרן יש אופי גרוטסקי סטירי.

הבלאדה של זישה לאנדוי מצטיינת במוטיבים רומאנטיים והיא אירונית וניגונית. לייוויק מביא את הבלאדה לפאתוס ולפלא. לייוויק קרא לאחת בלאדות שלו: “די באַלאַדע פון וווּנדער” (הבלאדה של הפלא). נראה כי גם הבלאדה המופלאה של לייוויק “די באַלאַדע פון דענווער סאַנאַטאָריום” אינה עומדת במבחן סימני הבלאדה.

הבלאדות של משוררי יידיש טווייות במחרוזת הבלאדות הבין לאומיות. מצטיינות בחרוזים היפים, במוסיקה, ריתמוס ועיקר ייחודה: מרכזת את כל תשומת הלב לתכנה המוסרי. הדימויים הסמליים הם לרוב יהודיים. בשעת הלילה העמוק יודע המשורר היהודי כי עמוקה ממנה התפילה. העולם הוא מלא חלומות. מאמין על כן, המשורר יהודי כי בנתיבים האפורים יזרח עליו “הלובן של הליל”.

האורח בבלאדה של מאנגר: “בלאדה על הטבעת האדומה”, לא זמם כל רע. הנושא הוא יהודי. כי על כן הנערה היושבת על הגזוזטרה, נתן בה המשורר את סימני גזעה: היא רוקמת שקית תפילין בשביל חתן, העתיד לבוא מפולין כרצונם של אבא אמא וכמצוות השם. והחייט של מאנגר הוא חייט יהודי הרכון על המנורה וממהר לתפור עם שחרית שמלתה של מרושקה בת חמד. המשורר אף הוא מצטער, כי בת החמד צריכה ללכת לחופה עם התרח הזקן הבויאר ועל כן מבקשת הבלאדה של מאנגר מהחייט, לא להביא לידי גמר את שמלתה. אולי זה יציל אותה מהאסון המתקרב.

גם הבלאדה של השה האובד שוכנת בתוך תחומים יהודיים. רב ישיש. נערה בלובן. איש זקן ואביון – הריהו אליהו הנביא. צערו של רועה יהודי קטן אשר אבד לו שה במרעה – הכל צומח על אדמה יהודית. בבלאדה זו קובע היסוד המוסרי, כברוב הבלאדות של משוררי יידיש.

ריח של בית יהודי עולה מן הרחצה, מן הכלה החופפת את זהב שערה במימי נחל.

הבלאדות של משוררי יידיש נגועים בניגון יהודי, ניגון הצופה הליכות ביתה של המגילה היהודית על כל ספירות קיומה.

באחד הבלאדות של פראנסוא ויון, כפי שהיא מובאת בספרו של ישראל רינג “דרכים להבנת השירה”. אומר הגיבור:

“פגעי הרע יביאו לי תועלת / אמת ושקר חד הם בעיני / אזכור הכל ובינתי ניטלת / הכל חבקוני וירקו עלי”.

לא תתכן בבלאדה של משורר יהודי כי הגיבור יגיד “אמת ושקר חד הם בעיני”, כי “פגעי הרע יביאו לו תועלת”.

בכיו של הכוכב במזמור על הבעש"ט אצל מאנגר, הוא הבכי בכל בלאדות של משוררי יידיש. מטופלת הבלאדה של משוררי יידיש במוטיב נחמה, בשיר היחוד לנפש היהודית, בהשתתפות בצער זולת, בהושטת יד לקבצן זקן, בחן הדלות, ברצון לראות אורות בחשכת הלילה. כל הבלאדות של משוררי יידיש מבקשות להביא את האדם היהודי “פון גרא צו בלא” (מהאפור לכחול).

פני הבלאדה היהודית – פניה חיוורות אבל זוהרות.

בבלאדה היהודית יש כיסופים רבים לאהבה:

וואַרט אַ רגע וואַרט / דער חלום האָט היינט ניט אָפּגענאַרט

(חכה רגע קט, החלום היום לא רימה).

החלום של הבלאדה ביידיש לא רימה. החלום הזה נרקם מהאגדות מאוצרות השירה העממית.

לאה גולדברג בספר “אמנות הסיפור” עומדת בניתוחה על יסוד הכיעור והמיאוס שהרומאנטיקה והסימבוליזם הכניסו כיסוד חשוב בלוח הצבעים שלהם. לא רק בפרוזה אלא גם בשירה, אנו זוכרים את “הפגר” של בודליר ואת “פולות הכנים” של רימבו ושירים רבים אחרים. רגש הבחילה, הפחד, השיכרון, הסלידה מתעלים לעתים לדרגת סמל הקיים והחולף בחיי אדם – זוהי השטניות, המוות, התהום, ההתפוררות והריקבון שבתוך הפורה והאוהב, היסוד הדימוני ומאגי שבחיינו ובמותנו: זוהי משיכתו המתמדת של האדם אל הרע. או כמאמרו של בודליר “אל פרחי הרע”. אל הרשע. שום דבר מן הדברים הללו אין למצוא בבלאדות של משוררי יידיש. הדמעה הנוגעת עד הלב. היופי והתפארת, היסוד המוסרי – אלו הם פניה של המציאות הבלאדיסטית היהודית. פנים של מיסתורין. של אגדה. לא מפלצתיים. לא מעוררי חלחלה. מסבירה לאה גולדברג, כי אליבא דדוסטויבסקי החיוב אינו נקנה אלא במחיר השלילה האדירה ועצמתו מצויה בקרבת התופת, ואת אמונתו קנה ביסוד הכפירה. הוא בשלילה.

עצמתן של הבלאדות של משוררי יידיש הוא בחיוב החיים, בהתחקות אחר משמעות החיים, משמעות הסבל. החטא והפחד של הבלאדות ביידיש שונים בתכלית מתפיסתו של דוסטוייבסקי, אשר חזה את חזון ההרס המתמיד, שהאדם החלש נכון לחפש מפלט ממנו בויתור על החופש, בשלווה של חיי בית סוהר רוחני ומוסרי.

הבלאדיסט היהודי מבקש לשחרר את השה ערב פסח, כדי שיהיה חפשי. כי אין לוותר על החופש והחיים הרוחניים והמוסריים אינם דרים בכפיפה אחת עם סורגים ובתי סוהר.

הווה אומר: לבוש יהודי. ניגון יהודי המתנגן במיטב הנוסח הרומאנטי. יסודה – מוסרי. הוידוי האישי הוא וידויה של העדה היהודית. מקורות הבלאדה ביידיש שואבים מהרחוב היהודי. כוחה הרוחני חרוש באדמה יהודית. אין לה חרבות ואין לה מראה זוועה. אין לה רמייה ופחדי מוות שגעוניים. אין לה נסיכים ומלכים, ובמידה והם קיימים, הם אינם עוסקים בגזל ובשוד ואינם מזמרים נצחונות בקרבות.

אין בבלאדה ביידיש יצרי נקמה. היא מביאה בקסם שירי את האדם היהודי מנתיבים אפלים לדרכים מוארות. הבלאדה ביידיש מסייעת להחזיק מעמד ולהאמין כי אין להכנע לכשלון. היא מפנה מקום לרחמים ולחסד. הדמעה המפוייסת אינה בורחת משדה הקרב.

לא בבלאדות אבירים עוסקים משוררי יידיש, אלא רבים מהם בדמותו של הבעל שם טוב ובגילוי אליהו. מאמינה הבלאדה ביידיש כי “השחר הבוקע” יכריע את “העלטה הגוברת”.

בצדק כתב איוו אנדריץ' בעל פרס נובל לספרות, כי מסכת־הסיפור־המעשיה נארגת מ“המצב האנושי”. מעשיות וסיפורים מספרים בני אדם לבני אדם, בלי הרף ובלי סוף. דרך הסיפור וצורתו משתנות בהתאם לתקופה ולנסיבות, אולם הרצון לספר לעולם קיים; הסיפור קולח בלי סוף והמעשיה אינה נפסקת לעד.

הנכון הוא, כי בכל הגירסות מספרת המעשיה את אותו הסיפור הקרוי: “המצב האנושי”. זכורה לנו האגדה של שחראזדה האגדית מ“אלף לילה ולילה”, סיפור הנועד להשהות את התליין, לעכב את ביצוע גזר הדין הבלתי נמנע של הגורל, המאיים עלינו ולהאריך את אשליית החיים והקיום.

יש והמעשיה באה להפיג את פחדו של האדם מפני היקום, ולעתים באה המעשיה להפיץ מעט אור על הנתיבים האפלים, שלעתים מאלצים אותנו החיים ללכת בהם.

את כל ההיסטוריה האנושית האמיתית יש לחפש במעשיות, בסיפורים בעל פה ובכתב. דרכן אנו תופסים את משמעותה של ההיסטוריה או לפחות אנו מבחינים בה.

אין המעשיה יודעת מתי היא מספרת על העבר, ומתי היא באה להווה וכיצד היא מדלגת לעתיד. כיצד היא עוברת מהקו הדמיוני לקו הריאלי. המעשיה רק מבקשת שהיא תהיה פשוטה, יפה, משכנעת במידת האפשר.

ניתן לאמר פרפרזה של סופר צרפתי שכתב: “מהי היסטוריה? מסמר שעליו אני תולה את ספרי”. רשאית המעשיה לאמר: “מהי המעשיה? מסמר עליו תולה היוצר את יצירתו”. אלמלא מספרי המעשיות היינו יודעים מעט מזעיר על בני אדם אחרים, על תחושתיהם והגיגי לבם, ומכאן, אף על עצמנו; ומעט או לא כלום על ארצות, אזורים וחברות אחרות, שמעולם לא ראינו ואף לעולם לא נראה.

גם קורטוב של אמת אנושית שבמעשיה מרטיב את החך, מרווה צמאון. מהמעשיה צמחה הבלאדה והיא מרווה צמאון.

כשם שאנו מצווים לשמור מכל משמר את “מורה נבוכים”, את ה“כוזרי”, את “חובת הלבבות”, את “כתר מלכות” לר' שלמה אבן גבירול, את “פרקי אבות”, “משלי” והתהילימל – כך אנו מצווים לשמור על הקלסיקאים: מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ועל: ה. לייוויק, מאנגר, מאני לייב, שלום אש וכו'; כשם שאנו מצווים לשמור על האגדה, כך מצווים אנו לטפל ולהסביר את כחה החיוני של הבדיחה היהודית, של הפתגם, האפוס החלמאי, מאָטקה כאַבאַד, הערשעלע אָסטראָפּאָלער – הרי הם המשך של האגדתות מהש"ס, עם מוסר ההשכל שבהם, האטיקה, הפילוסופיה, האדם, העולם, החיים וכל היקום שמסביבנו. כל פרקי “משלי” יקרים לנו. אולם גם משלי אליעזר שטיינבארג יקרים לנו. העם הוא הבעל הבית היחיד על כל הנכסים. וכך קובע העם בימינו.

שר מנחם באריישא ביצירתו המופלאה: “דער גייער” (ההלך):

יעדן מאָרגן קומט די ערד צוריק צום נעכטן

יעדן מאָרגן קומט די זון צום פאַראַיאָרן.

אייביק קומען אַן זיי צוריק און מיטן אייביקן צוריקקום

ווערט אַ נייער טאָג און יאָר געבאָרן".

(בכל מחר חוזרת האדמה לתמולה, בכל אביב חוזרת השמש לשנה דאשתקד, מנצח־נצחים חוזרים הם ועם שיבת־הנצח נוצרים יום חדש ושנה חדשה).

דור לדור מביע אמר.

ר' נחום איש גמזו מושיט יד להרשלה אוסטרופולר.

יוחנן הסנדלר מקשיב לשירו של א. רייזן: “העמערל, העמערל קלאַפּ”.

כל האגדות בש“ס מקשיבות לאגדות הבעש”ט והבעש"ט מקשיב למאנגר.

אליהו הנביא והל"וו מהלכים דורות באגדות העם ומגיעים לכל משוררי יידיש, יהודים גדולים ומקלות ארוכים בידיהם, כפופים על פני תכול הרקיע.

הם כולם באים ויושבים למרגלותיו של העם, של יצירתו.

מציתים את מקטרותיהם.

העם הכל יכול יושב ומחייך. הם מוצאים חן בעיניו.