“כבוד מחיב מאד” – זוהי כתובת על בית אמנים מימי־הבינים בעיר מינסטר בוסטפליה. רגש הכבוד של אדם בן־חורין הוא הערובה לזה, שהאדם לא יעשה עול; שלא יעשה שום דבר שיש בו כדי לפגום בכבודו. אין הוא זקוק לכפיה, הוא גם איננו צריך להשלים עם כפיה, כי כפיה מחללת את הכבוד. רק העבד הוא בר־כפיה, אין לו רגש־כבוד ולכן מתיחסים אליו בבטול. האדם החפשי מרים ראשו כלפי מעלה ומגדל שערו, הוא אדון, אישיות מוסרית. “אבדה לאיש חרותו”, אמר משורר יוני, “אבדה לו מחצית ממדת־הטוב שבו”, שכן נשללה ממנו הזכות להחליט ולפעול על דעת עצמו, על־פי הכרתו ותביעת מצפונו. מכאן עמידתו המסכנה־הנכאה, הופעתן הזחלנית־הפחדנית, ערמומיותו, נכלותו, מבוכתו וחוצפתו; אלה המדות המגונות שהן פרי העבדות ולרוב הן מתגלות בעבד. עוד במאה הקודמת שלטה ברוסיה העבדות במלא מצוי משמעותה והדבר הגיע עד לכדי כך, שהזכויות שקנה לו העבד, למשל, במלחמה באומץ־לבו, נזקפו לא עליו כי־אם על רבו; העבד נחשב כשור מטופח ומגודל או ככלב, אשר אם ימכרנו בעליו יקבל מחיר בעדו.
האם מוצדק לזלזל בעבד ולראותו כאדם שעם חרותו נטלו הימנו גם אחריותו וכבודו המוסרי? אין הדבר כך. אם נפריד ונבדיל בין החופש החיצוני לבין החירות הפנימית שהיא כבודו של אדם והיא יכולה להיות גם נחלתו וקנינו של העבד.
הנצרות לא שחררה את העבדים משעבודם החיצוני; אבל קראה להם דרור בהראותה להם את הדרך אל החרות הפנימית, האמתית. שאין איש יכול לגזלה מאיש. יכול אשם לקנותה לעצמו, אם יכנע לרצונו של ד', של הכל־יכול, שבידו הכל והוא הפוקד את כל היצורים לשבט או לחסד.
אם יראה העבד את עבדותו כאלו מאת ד' היתה לו זאת וישמע לרבו, אשר הוא בשר ודם. מתוך כניעה לרבון־העולם, כי אז לא ירגיש את עצמו כאנוס1, “אים איש במשמרתו אשר נקרא בה – שם יעמוד”, אומר השליח פאולוס באגרת אל הקורינתים2. “כי הקרוא בהיותו עבד משוחרר הוא לאדון”. ואל הקולסים אמר3 : “כל אשר תעשו – עשו בכל נפשכם כמו לד' ולא לבני־אדם”. מוריהם הראשונים של הנוצרים החדשים סלדו כ"כ מכפיה כפגיעה בחרות, שגם בקיום מצוות כל שהן החשיבו את הבחירה החפשית.
כשלקחו מסים מקהילה למען לעזור לעניים, כי־אז לקחו רק כאשר ידבנו לבו של איש4. “וכל איש כאשר ידבנו לבו לא מצער ולא מאונס” נאמר באגרת בקורינתים. ולפילמון כתב פאולוס: “אבל בלי רצונך לא אביתי לעשות דבר, למען לא תהיה טובתך באונס כי־אם בנדבה”. וכן אמר פטרוס5 : “רעו את עדר האלוהים אשר בידכם והשגיחו עליהם לא באונס כי־אם בנדבה”. עבדי אדונים בשר ודם יכולים וצריכים להיות משוחררים לד' בשמעם לקול ד‘; האדונים החפשיים הם עבדי ד’ כראשונים או עבדי העולם והחטא; כי כל אחד ואחד נענה ליצרים, לטוב או לרע.
החרות הנהדרת של בני־האלוהים, כפי שהם נקראים בפי פאולוס, שחררה אותו מן המשפטים הקדומים של בני־דורו ומכל ההתחיבויות והאסורים, הנובעים מן ההשקפות והמדות של בני־הדור והטובעים חותמם באנשים, ויכול היה להגיד כי6 “בהיותי חפשי מכול עשיתי עצמי עבד לכל אדם ־ ־ ־ ואהי ליונים כיוני, ליהודים כיהודי ולחלשים הייתי כחלש ואשר הם תחת התורה הייתי להם כמו תחת התורה ־ ־ ־ ולאלה אשר בלי תורה הייתי כבלי תורה”7. “במחיר נקניתם, אל תהיו עבדי בני־אדם”. הוא חוזר ומזהיר8, “זכרו כי אינכם בני השפחה כי־אם בני־אדם חפשיים”.
ברם, העבד המשוחרר לד' לא ישמע לרבו שעל פני האדמה כאשר צווייו יהיו מנוגדים למצוות האל שבשמים. ואז על העבד לקבל על עצמו את החמורות של אי־ציות ויהא זה אפילו המות. במצב זה היו הנוצרים בממלכה הרומאית בסרבם לתת כבוד־אלוהי לקיסר. ודאי, בין העבדים והנתינים תמיד היו אנשים מסכנים ותמימים, אבל ברצון קבלו עליהם את העול ובקרבם פנימה קננה תחושת חירותם של בני־אל. ברם, החסידות, החכמה והאומץ, השיכים למתכונת־נפש זאת, אין הם יכולים להיות נפוצים ביותר. לעתים קרובות קורה כי לחץ השעבוד המעכב את התפתחותן של תכונות אלה בהיותן בראשית־התהוותן, לכן גם אומר פאולוס, שאם עבד יכול לצאת לחפשי עליו לבחור בחופש, כי הוא הטוב יותר, ואם עריצים ינסו להרגיע את המדוכא בזה, שאין עינם צרה בחרותו הפנימית, כי־אז יש לענות להם, שחרות פנימית איננה השלמה עם שעבוד, כי־אם כוח רוחני, אשר במוקדם או במאוחר יותר עליו להצמיח את החופש החיצוני. שמואל הזהיר את העם מפני שלטון־עריצותם של המלכים, היונים אף פארו בשירים את רציחתם של מושלים עריצים. עמי־התרבות המערביים שללו תמיד את העריצות, הדיספוטיסמוס, אף אם אנוסים היו להכנע לה לזמן מסוים, כי על־כן לדעתם רק עמים מזרחיים בלתי־תרבותיים או מפונקים עשויים לסבול צורת־שלטון זו.
“עבדים בגוף, אבל רוחם חפשית היא”, אומר סופוקלס. מה שקרוי היה בפי הנוצרים חרותם של בני־אלוהים, החרות הפנימית, לא זרה היתה ליונים מלפני הנצרות. אדיפוס מקבל בהכנעה את הגורל המר והנמהר שהביאו עד לאבדון, אם־כי משוכנע הוא בתומתו, שהרי כך גזרו האלים ולהם יאה הכבוד, גם אם נראה, כי אין הצדק אתם. מצבו ויחסו דומים וקרובים הם לחרות המפוארת של בני־האלים. גם אנטיגונה, שנגזר עליה להקלע לתוך משפחה מקוללת ולהגיע עד חרמה – גם היא מתגברת על כל צרותיה וענוייה, כי נעים ומרגוע לה בהכרה, שנשמעה לאלים.
כנגד החרות הפנימית שבלעדיה החופש החיצוני נטול כל ערך, קימת מוגבלות פנימית, המבטלת את החופש בכלל. תלותם ההחלטית של האנשים באלים או בגורל מזדקרת ומתבלטת לעינינו באיליאס. מתקבל הרושם, כי הקרב הגדול של היונים והטרוינים אינו אלא ענינם של האלים האולימפיים ועילתו היתה הקנאה של הרה ואתונה באפרודיטי. הואיל ואפרודיטי הביאה לפאריס הטרויני את הלנה היונית לכן עומדות אתינה ויונו לימין הנוקמים בפאריס בשל בגידתו ומגמתם היא להחריב את טרויה. האלים הם בעצם הפועלים, מידיהם המכות המכריעות ובשעת־הצורך הם מפתים את הגבור, שבהשמדתו הם חפצים לעשות מעשי פשע וחבלה. האנשים אינם אלא כלי־שרת בידי האלים וכיוצא באלה גם אלוהי ישראל מקשה את ליבם ומעור את עיניהם של אלה, שבאבדנם הוא חפץ. פאולוס השליח אומר, כי כיוצר העושה כלים למטרות שונות כן יש אנשים שאלוהים יצרם לתפארת ואחרים שבראם לקללה ולמארה: עצמאיים ובתי־אחראיים. ובכל זאת אנו מרגישים את עצמנו כפרטים חד־פעמיים, תלויים בנו בעצמנו, וממילא בני־חורין ובעלי אחריות.
בכל אתר ואתר ובכל זמן ועדן ככל שהיה אדם מאמין בד' הכל־יכול או בגורל או בהכרח הסבתי ובתלותו בתכונותיו הנטועות מלידה, היה בכל זאת נחשב כחפשי, ואם־כן גם כבעל־אחריות. השלוב של כוח־אלוהים הבלתי־מוגבל והכרח עם חופש מהוה קשר גורדי, שרק בחרב אפשרי להתירו. ברם, במדת היות האדם מושרש באלוהים, כלומר אחד עם אלוהים, טמון הסוד של בטחתנו וחרותנו, ככל שתעמיק התהום שבין אלוהים ובין האדם.
אחת האכזבות המרות של לותר היתה העובד, שהאנשים שהוא שחררם מעול הכנסיה הרומית, ניצלו את החופש למען חיים בלתי־מרוסנים. וכן גם התחילו אלה, שזה אך היו לבני־חורין, לרדוף ולדכא בני־אמונה אחרת. הנטיה לרדיפת אחרים כוחה ככוח המשיכה לחופש. מה בשלטון אפשר להשתמש לרעה אף בחופש כך. ולכן מזהיר פאולוס ואומר: “אך אתם אחים אהובים, לחרות אתם קרואים. אבל השתדלו שלא תתנו מקום לבשר, כי־אם שרתו באהבה איש את אחיו” ופטרוס אומר: “ואל תראו את החופש כמסוה לרשעות, כי אם כעבדי אלוהים”. אלה, שנתנו כולם קול גדול ביותר בקראם לחופש, אלה הם לעתים קרובות המזדרזים ביותר לדכא אחרים. ועובדה זאת היא הגורמת כי הרבה מדובר על החופש בספקנות ובמשיכת כתפים. אך האם חלול דבר ראיה הוא כנגד טיבו וטובו? אף העובדה השרירה והקימת, כי האונס רצוי לו לאדם במדה מסוימת והוא רואה בו דבר מועיל, לא תוכל לגרוע מאומה מערך החופש. אבל רק הזוכים בחירות המפוארת של בני־אלוהים, רק הם יכולים לפתח את החופש החיצוני לתהלה ולכבוד. אמנם החרות הפנימית יסודה בכבילות, אך בה בחרנו אנחנו מרצוננו, זוהי אפוא חרות שהתבונה מתנגדת לה, אבל אנו מאמינים בה, כי קול בוקע מתוכנו ומכריז עליה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.