חזיונות־היסוד ברוח כגון המשפט, החירות, האהבה צריכים לשם הוצאתם לפועל, לבני־האדם וביחוד לאלה שאנחנו קראנו להם כאן נביאים, והם הדוברים בשמם והמעוררים או המחזקים בקרב המון האנשים את האמונה בהם. הטבע, המשפחה והנביאים נתנו לנו כערבים וכעדים לקיומם של ערכים נצחיים, אשר לעולם לא ישתנו ולא יוחלפו ע“י האדם. אלוהים, כדברי גתה, עוד לא יצא בדמוס, עדין לא פרש לפנסיה, הוא פועל באמצעות האישים העילאים למען קרב אל עצמו את האנשים שלא עלו למדרגה כ”כ גבוהה. לכנסיה הסמויה מן העין יתקבלו תמיד אחיהם של אלה, שנלחמו בדרקון ונקו את האדמה מדם ומאבני נגף. ברם, כשם שמעולם לא נעדרו נביאי־אמת כן גם לא יחדלו נביאי שקר, אשר יסיתו וידיחו רבים, יביאו בלבול ומבוכה ויפעלו נגד רצונו של ד' הנמסר ע"י נביאי־האמת.

יתכן, כי נביאי־השקר יטענו: קימא לן, שהדעות של ימי־קדם, במדה שלא נשאו פרי, צמחו אח"כ ועלו בנצרות. ואם כן הוא הדבר, מדוע לא יתכן, שגם הנצרות על מכלול הקפותיה תשתפך ותהפך לאמונה חדשה, לאמת חדשה שצצה וצמחה תחת המעטה של התרבות הנוצרית העתיקה ועתה רצונה לבקוע ולפרוץ את המעבה־המעטה ולהתפתח? כלום אין זאת תמיד זכותם של בני־אדם לבנות לעצמם עולם בהתאם להויתם ולדעתם?

לנביאי שקר אין לבוא ולהרצות להם את הערכים הנצחיים כמטבעות של ערך, כהוכחות חותכות ומכריעות. כמשקל שכנגד יכולה לשמש רק אמונתו הבלתי־מעורערת. לא תמיד ירד מטר משמים, כפי שזה קרה לאחר תפלתו של אליהו הנביא כדי להוכיח ולאמת את שליחותו, שהוטלה עליו מאת ד'. עלינו להלחם למען האמת ולצפות, כי תופיע בנגלה ותלך לפנינו ככוכב או כעמוד־אש.

ואז יבוא הרגע בו ידרש כל אחד ואחד להכרעה, כמו לפנים כאשר אמר יהושוע: ואם רע בעיניכם לעבוד אל ד' בחרו לכם היום את מי תעבודון אם את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ואם את אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ואנוכי וביתי נעבוד את ד' ¹".

טעמם של כתבי הקדש

 

א    🔗

אני ד' הוא שמי

ישעיהו מ"ב, ח.

התנ“ך משתמש פעמים רבות במלה ד' במובן של שררה. אלוהים הוא שליט, ובשלטון הוא מתגלה באופן אישי; לא בשליטים שמונו על ידי אנשים, אם נסיכים ואם שרים אחרים, אלא במיועדים, שהתנ”ך קורא לו בשם נביאים. כשם שאלוהים שולט בטבע, שבתוכו הוא מתגלה, כן שולט הנביא בעם שממנו יצא. אכן, על ידו נעשה הוא לעם, כי בלעדיו אינו אלא אבר מפוזר. על ידי כך שהוא מכנסו מכח חוקים, הוא יוצר אותו. הנה כי כן, היה משה – אביו אל העם היהודי. כל שליט מיועד מרסן את הכוחות האנוכיים לטובת הכלל שהוא בא כוחו, באופן כזה שכל כח יחיד מתפתח עד לגבול, שממנו והלאה נשקפת סכנה לשלימות.

 

ב    🔗

אשר ידבר הנביא בשם הזה

ולא־יהיה הדבר ולא יבא הוא

הדבר אשר לא־דברו יהוה בזדון

דברו הנביא לא תגור ממנו.

דברים י“ח, כ”ב

לנביא יש סגולת הנבואה; אנו אומרים: האיש הגאוני מרחיק לראות, ומבחין באותו זמן, הוא מפלס נתיבים חדשים לתוך העתיד. מאז ומתמיד הוצגה השאלה, על פי איזה אותו נתן להבחין בנביא האמת. אכן, יש רבים, המפלסים דרכים אל העתיד ומתכונים לנהוג בעם והם מנוגדים זה לזה ומחולקים בדעותיהם; מי מהם הנו בחיר אלהים, שהעם צריך להאמין בו? שכן אם דבר אלהים שהוא דבר אתו מתקים הרינו יודעים זאת רק לאחר מכן. כלומר, המבחן בא לאחר ההצלחה, שאלהים מקימו רק לאחר מותו של זה ואין הוכחה לדבריו עם הופעתו הראשונה. הוכחה זו נעוצה רק באמון שהנביא מעורר אצל עמו. שעה שקולומבוס בקש ספינות אצל נסיכים כדי לפלס את הדרך החדשה אל המערב, כולם דחו אותו, עד שנמצאה אשה אחת אשר האמינה בו: איזבלה, מלכת קסטיליה. היה זה הרגע המכריע בחייה העשירים והטרגיים שעה שהאיש הזר והמופלא נצב לפניה והרצה באזניה על חלומותיו. מתוך הנמוקים שבהם עטר את תכניתו, לא יכלה להבין דבר מלבד זאת שהללו לא היו מספיקים; שום דבר לא יכול היה לקבוע ולחרוץ את הענין מלבד הרושם שאישיותו השפיעה עליה. הנצחון על נפשה מכח רצון האלהים הגדול שפעם בו. היא העיזה לתת אמון בו כשם שהוא העיז ללכת אחר היצר שקרא לו; אלהים אינו מעניק שום ערבויות חיצוניות. אלו הביא הגאון אותות חיצוניים עמו לעולם שעל פיהם היו מכירים אותו, כי עתה לא היתה האנושות חפשית והיסטוריה היתה בחינת מוכניות.

 

ג    🔗

כי נער ישראל ואהבהו

וממצרים קראתי לבני.

הושע י"א, א'

לא יתכן כי אלהים אהב את עם ישראל הצעיר בשל מדותיו הטובות; הצעירות כידוע אין בה מדות טובות, הצעירות רוצה לגדול והיא בעלת יצרי שלטון; יצר השלטון איננו מוסרי. ואם כן מהי התכונה הטובה שמשכה כביכול את האלוהים לבחור בעם ישראל? היתה זו דוקא הצעירות. העובדה שהעם הזה לא היה עוד בעל עצמיות מובהקת אלא מוכשר לקליטה, שעוה רכה הנתנת לטביעת חותם האלוהים. דוקא משום שלא היה לו עוד קול משלו, מסוגל היה לשמוע לקול האלוהים שקרא אליו באמצעות אישיותו ש משה הנביא. את אמונו, את מסירותו שגלה בהקשיבו למשה ראה אלהים כראות צדקה גדולה. היה זה הכלי שעמו עשה משה בן האלהים את מעשיו הגדולים. אלהים מצוי במקום שיש צו וגם שמיעה מרצון. במקום שיש כפיה שם אין אלהים.

 

ד    🔗

ואני אקשה את לב פרעה

והרביתי את אתתי ואת־מופתי

בארץ מצרים.

שמות ז‘, ג’.

מתעוררת הקושיה: האם האלהים אלהים הוא, כלומר, כל יכול, איך יתכן יחודו של היחיד? ומדוע אינו רק צריך להתפלל אלא חיב להתפלל? האם אין התפלה עצמה רצון השפעה של אלהים? יסורי עם ישראל במצרים עוררו במשה את הרצון להוציאם ממצרים ולכנסם במקום אחר ולגבשם לעם; הספק שרחש משה, אם ילך העם אחריו הביא כביכול את האלהים ללמדו לגלות סימני פלא שמכוחם היה משפיע אמונה בעצמו; התנגדותו של פרעה גם היא בקשה להתגבר על משה מכח מעשי פלאים. התנגדות לאלהים מגרה את אלהים להתגלות. בנגוע מכה באבן קופץ ממנה הניצוץ. אנו רואים כי אלהים מעמיד לעצמו בכונה מכשולים כדי להתגלות. אם אלהים זקוק לאמונה, הוא זקוק גם לספיקות ולהתנגדות: רצונו בהסכמה ורצונו להיות מגורה על ידי שלילה. אלהים רוצה שיהיה שטן, כדי להתגבר עליו שוב ושוב. או, שאלהים הנו הכח המתגלה באמצעות התגברות על מכשולים.

 

ה    🔗

ומה תעשה לשמך הגדול.

יהושוע, ז‘, ט’.

כך שאלו הנביאים את האלהים שעה שאים בכעסו על השמדת ישראל. אלהים זקוק לעם, כדי להתגלות, כשם שהעם זקוק למנהיג כדי להכיר את מטרותיו ולהגיע אליהן. Dio e Ppoplo היתה אמרתו של מאציני. שני אלה שיכים זה לזה שיכות בלתי נפרדת. האיש הגדול הנו גדול משום שהוא בא כחו של כל העם. משום שכולם מכירים עצמם בתוכו, אוהבים אותו. השמש הנה דמות של בן האלהים; הגרעין היציב הקורן לעבר כל הצדדים. ואולם קרנים הן קרנים רק על ידי זה שהן חוזרות ומשתקפות ודבר זה מהותי להן. יכול מישהו להיות בעל מעשים גדולים, בעל חכמה וחדור אהבה גדולה, אבל אם האהבה אינה מתקבלת, אם אין הוא יכול לבוא במגע הדוק עם העם, אין בחינת מנהיג גדול. אלהים בעצמו איננו, כביכול, ולא כלום רק על ידי כך ששמו נשא על כל שפתים הנו אלהים הנגלה, הנו אלהים וד' לכולם. גם אנו עצמנו הננו כל זמן שהננו בעלי שמות ואחרים קוראים לנו בהם. לא במדה שהננו בפיות רבים ומפורסמים בעולם, במדה שהשם הנו סמל להשפעה הקורנת מתוכנו.

 

ו    🔗

משהזקין שמואל רצה עם ישראל בדרך הטבע להשען על בניו. אלא שבנים אלה נתגלו כבלתי מוכשרים וחוסר כשרון זה של בני הגאון הביא את העם אל הרעיון של מלכים עפ"י ירושה שאינם מיועדים דוקא על ידי אלהים אלא מכח ירושת אבותיהם. לאיש מנביאי ישראל לא היו בנים חשובים, שכן הרוח אינה עוברת בירושה, אלהים בא למקום שהוא רוצה לבוא. להוריש אפשר רק את הדבר היציב, אפשר רק נכסים גשמיים וסגולות נפשיות. ורק אלה עוברים מאבות לבנים ומבנים שוב לבניהם. ואלו הרוח לעומת זאת נמסרת בירושה דוקא על ידי האם לבניה שהם מבזבזים אותו. הרוח היא קשר העובר וחולף אל הנצחי. קרינת כח בסביבה. כיון שהגאונות היא הוצאה מראש אל העתיד אין היא נתנת למורשה. פעמים רבות העירו, כי הגאונות היא מתת הטבע המביא ליצירה חדשה.

 

ז    🔗

אם ישיב אליו לבו

רוחו ונשמתו אליו יאסף;

יגוע כל בשר יחד

ואדם על עפר ישוב

איוב ל"ד, יד־טו

אלהים הנו כח יוצר: יש בו הכשר להשפיע את רצונו על החוץ. מהו רצונו של אלהים? הוא רוצה את עצמו. אני רוצה את עצמי, זהו רעיון הרוח, רעיון האלהות העתיק. את הרעיון הזה מוציא האלהים אל החוץ על ידי זה שהוא חושב בו בזמן: אני רוצה אותך. הוא רוצה את עצמו בתוך עצם או בתוך נגוד לו. אלהים איננו דבוק לעולם בעצמו, אלא אף על פי שהוא לעולם הוא עצמו, הוא מתגלה מחוץ לעצמו. הקוסמוס או שמי הכוכבים הם הבטוי לאלהים הרוצה את עצמו לנצח בתוך עצם. והוא הנו רצון האלהים הנראה לעין, הסכמת האלהים עם עצמו הוא.

הרוח משמעה כח להתגלות בחוץ או לרצות להתגלות בעצם או בתוך נגוד; רוח משמעו איפוא כח תנופה. כיון שאלהים מסכים עם עצמו הוא מחויב לאהוב את עצמו, הוא אוהב את עצמו גם ב,אתה'; כיון שאיננו לעולם אצל עצמו אלא בעצם אחר הרי הוא אוהב את המספר האינסופי של עצמים. את העולם. מותר לנו לומר כי אלהים הנו רבון כל יכול, המכוון לצמיחתו של עצם אינסופי. כיון שכל מה שמופיע ונראה הנו נביעה מהרצון האלהי נתן לנו לקבוע על סמך המשפט הראשון חוק יסודי בשביל הטבע שמשמעו: הרצון הנשען על עצמו אינו כח אלא מכשול. נסיון ההפריה העצמית בטבע מן ההכרח שיהפך מיד להפרית הנגוד. אני הנני אני משום שאני מסוגל לרצות עצם.

 

ח    🔗

ויאמר אהוד דבר אלהים לי

אליך ויקם מעל הכסא.

שופטים ג‘, כ’.

כך אמר אהוד, הגואל, שאלהים הביא לעם ישראל שעה שמואב הטיל עליו את עולו של עגלון מלך מואב והרגו. דבר אלהים הנו צו. הוא רצון האלהים הנתן באמצעות אמירה. משום כך שיכות המלים אל הקסם. שכן במלים מתגלה הרצון אם זה רצון טוב או רצון רע. אנו רואים איפוא שיש שני רצונות: הרצון הזורם, שבו אנו חשים את האני שלנו והרצון הנעוץ בתוך המלה. את הראשון אנו יכולים לכנות בשם כח הרצון, את השני בשם דבר הרצון, הרעיון או החוש, כיון שזהו בראשונה, נמצא שהעולם יש לו חוש, קשר ומשמעות. אנו יכולים להסביר דרך משל איך אנו רואים ומה אנו רואים, אבל שאנו רואים במלוא התחושה, כי התמונות המשתקפות בעינינו כמוהן כתמונות מוחשיות בשביל הכרתנו וכי הן מעוררות את ההרגשות בתוכנו, את זה אין להסביר. זה ישנו וזה אלהים.

 

ט    🔗

ויבדל אלהים בין

האור ובין החשך; ויקרא

אלהים לאור יום ולחשך

קרא לילה ויהי ערב ויהי

בקר יום אחד.

בראשית א‘, ד’־ה’

כח השפוט האלהי הוא החרב שלהבה מחלק ותוחם: מעבר מזה – אור ומהעבר השני שאלהים פורש ממנו – חושך. על ידי שפוט, חלוקה וקשר בין הדברים, על ידי קשירת שמות לדברים החלוקים יוצר אלהים את העולם. שילר אומר: שפוטה של האשה היא האהבה, במקום שאשה אינה אוהבת כבר חרצה משפט. טוב הדבר שהגבר הוא הדואג לבדו לשנאה. האדם בשלמותו שופט, על ידי זהו שהוא אוהב וגם שונא, מקבל וגם דוחה. זוהי אחת הטעויות הגדולות ביותר בעולם המודרני שסוברים כי האדם חיב רק לאהב. דבר זה יכול לעשות רק מי שחסר לו כח השפוט, זה שאין לו מדה. גם החיה מבדילה. אפילו מן הכלב אנו תובעים שיגלה כלפי האחד חבה וכלפי השני איבה. כשם שלא הכל יפה כך גם לא הכל טוב, יש מכוער ויש הראוי לשנאה ושאט נפש שמותר לנו לשנוא אותו ולהלחם בו. מי שאינו מבדיל בין טוב לרע, איננו ראוי לטוב. להבדיל ולשפוט יכול רק זה שיש לו קנה מדה. חוסר מדה הוא חוסר אלהות. ואולם מציאות מדה אין משמעה להיות פושר ברגשות; להיפך – ביצריות שבכוחה אוהבים את הטוב ושונאים את הרע, מכירים את בעל כח השפוט, את בעל הרוח. כח שפוט איננו, כפי שאמרנו, בנה, חשיבה סתם, אלא רצון, שנאה ואהבה, המתגלים כרעיון במלה. בדברי על כוח האהבה אני כוללת בכך גם את השנאה; הכוח האלהי המתגלה באדם כשלמות, כולל את שניהם. המסוגל לאהוב מסוגל גם לשנוא, ומי שאיננו מסוגל לשנוא איננו מסוגל גם לאהוב.