לאולם בית־המשפט — היכל גלילי כסף ועמודי שש סחוף שפע אור ואוויר — נכנס שמש בית־הדין כולו אומר כבוד והדר בכתונתו המבהיקה מכל בהק ומכנסיו הצחורים משלג, כשעל ראשו קובע־קש טבוע בחותם השמש (סמל השררה העליונה), והכריז קבל עם ועדה כנהוג עוד בשנת 1932 לאומר: “כבוד בית המשפט מתכנס והולך! הכונו כל אומה ולשון, למשפט אהבים הראשון!” מיד קפצו כולם על רגליהם: המאשים, הנאשם, העדים והקהל עם רב, שבאו בסך לשמוע אל דברי משפט חיים. כולם אומרים כבוד לכח השגיב של השופטים.

והנה — יורדת ביעף מהתקרה קתידרה לבנה, כולה מקלעת פעם ופטורי ציצים — מושב השופטים — ואליה יושבים שלשת הנבחרים מזקני העם במדיהם הלבנים (סמל היושר־והאושר תחת הנקם־והאשם שמלפנים. הלא מן המפורסמות הוא כי בעשור פלוני של המאה העשרים ביטלו יחד עם שינויים יסודיים בסדרי החברה ומנהגיה, גם את מעמד השופטים המיוחד בשים לב לרגש הכבוד וההערצה אל כהונת השופט וערך שררתו, הנטוע בלב העמים, בפרט היהודים והאנגלו־סאכסים, המייחסים לו זכות הכרעה לא רק בענייני חוק ומשפט השמורים היטב מדור־דור במאות הכרכים הבלים, אלא גם בכל העניינים העומדים ברומה של החברה המתפתחת והולכת, ואפילו בעניינים שבינו לבינה שהם המסובכים ביותר — והטרדניים ביותר. לפיכך תיקנו שיהיו השופטים נבחרים לכהונה של שנתיים ימים, מעין מזיגה של שופטים מקצועיים ומושבעים. בפרט הוקל ביצוע סדר דינים זה אחר שידיעת החוקים הונהגה כלימוד־חובה בכל בתי־הספר, ונמצא כל איש מוסמך לשבת כסא למשפט).

פני שלושת השופטים חמוצים מאד. אב־בית־הדין סבל מקלקול בתחלופת הזנים, אף הזריקה בבית־התמחוי הצבורי (זה כבר המירו את ההזנה הטבעית בחימית והתקינו בתי־תמחוי־לכל על חשבון הכלל — מה שגרם לשינוי רב במבנה גוף האדם, כגון מקמוק אברי העיכול וכדו', חולל נפלאות במזגו של האדם ודרכי חייו, והפך את סדרי בראשית על פיהם) — לא השביעה רצונו כל עיקר. בפרט שהאחות הקבועה בעלת העיניים החמות־לטפניות, המאצילה מטוב מזגה על הלך רוחו (זה כבר עמדו על טיב ההשפעה ההדדית בין אדם לחברו, והעסיקו במוסדות הצבוריים, ובפרט בבתי־התמחוי ששימשו מעין בתי־פולחן, רק בעלי כח מאציל) — הומרה היום באחרת, לכלוכית, כמעט מפיבושת בזויה — כדי בזיון וקצף! ואילו גם השופט השני איש האספורט המושבע, לא הפיק רצון מה“סנדלרים הנבזים” שבאצטדיון האווירוני, הלא הפעם טסו כתרנגולות צלויות בשמן־קיק ממש — המכונות המתועבות הללו שלא קנו עדיין שכל! (תמורת התחרויות השריריות כגון אגרופנות, מלחמת שוורים וכו' הנהיגו מלחמת אווירונים אבטומטיים, נהוגים בידי מכונאים נחבאים אל כליהם למטה — משחק המרהיב את כח השכל, ממש שחמט).

והואיל וגם השופט השלישי (מי שהיה רוחני יותר מהשניים והיה עוקב בעקשנות והתמדה אחר כל המתרחש בעולם), אחר שהציץ הבוקר בשפופרת הראירחוק, לא שבע נחת מתחבולות הנביא החדש, מייסד דת מקורית במעבה יערות כוש, שזמם לעקור משורש את הישגי התרבות ולחדש את המנהגים כקדם — לא היה כמפיק רצון מעצמו ומהתגלגלות הדברים בעולם, התחילו מיד בשיפוט עניין ה“כבד” מכל העומד על הפרק. שופטים שופטים ומנהגיהם וטבעם לעולם עומד, שנת 2032 כשנת 1932.

אחר דברי הפתיחה הקצרים של אב בית־הדין בדבר אור המשפט הזרוע לכל הדורש טוב לעצמו ולכלל (זה כבר נודע כי הא בהא תליא), קם על רגליו הקטיגור, שבניגוד למקובל בדורות הקודמים, חסר פרצוף נבחן נקמומי, גם הוא עטוף לבנים כהשופטים ומטיח דבריו כמאשים מתוך חובה ולא מרצון, וכמעט מלמד זכות בעצם דברי הקטיגוריה.

— מרנן ורבותי, לפניכם משפט למופת, גורל האדם, חייו ועתידו ייחתכו על פיכם. אלמלא זאת לא היינו מעלים אותו אל כן מעלתנו, שהיא מעלת כולנו, ולא היינו מטרידים את העדים הנכבדים, שכל רגע מרגעי חייהם יקר להם לאין ערוך. אבל — הנהיה כמחרישים למראה אשה בדמי ימיה, תקוות וחן לה, דרישות לה לחיים ולעצמה, אשה בעלת טעם וכשרון… הלא היא העדה הראשית העומדת לפניכם, ואשה כזאת, מרנן ורבותי, הלא ראויה בלא תפונה למנת אושר ולוא רק במדה הרגילה. ובאמת כאילו זימנו לה מן השמים בן־זוג נאה, אף הוא מצוין במעלות טובות, בעל כשרון חן וטעם וכו' וכו'… אתה מדמה כי הכל־בכל־מכל־כל ילך למישרים כמוסכם בספרי היסוד לחברה האנושית, הם שהביאונו עד הלום. הנה הנה תזכה במנת האושר הראויה לה, תשבע עונג ותראה נחת עם בן־הזוג הנאה, מגד השמים המשגיחים על כל הפרטים הללו, וחיי האשה שבה יבואו על תקנם המלא — הרי אחר שהאשה מצאה את בן זוגה נתמלאו כל משאלותיה. עד כאן פתח דבר. ואילו מכאן והלאה, רבותי, מתחילה הטרגדיה, — (בתוקף) — אני מאשים את בן־הזוג הזה, שלא השכיל לשובב את לבה, שלא… שלא השכיל בכלל! הוא ולא אחר הריהו הנאשם העומד לפניכם. והאיש קרא ושנה, ראה והגה, וידע להשתמש באוצרות שכלו ונסיונו, אף פניו אינם מאוסים, כפי שאתם רואים, וקומתו עשויה להרהבת עיניים. וגם זאת: בנשים היה נוהג מנהג אביר בבחירת־לבו — אתה מדמה אין טוב מזה. והנה, מידה אחת היה חסר: ברוטאליות! חמת גבר! רבותי, הנשמע כמוהו מששת ימי בראשית — בימי קדם המזהירים, בימי הביניים המעורפלים, בתקופה שלאחר גילוי אמריקה, המצוינת בשפעת משפטים קדומים ומטען הבאי רב, ואף בתקופתנו, תקופת הזוהר המחודש כקדם, המשיבה לאדם את הרגשת האושר — כי אשה תלך אחר גבר חסר ברוטאליות? — (בהתלהבות) — ואם קיים גבר בעל מום כזה, האין זו מחובתו לעשות רב לעצמו וללמוד מפיו תורת יסוד זו? הלא פשע מעין כמוהו הוא, אם נשמר בנו את טבע הבהמיות התורשתית כאבותינו הפראיים, ולא נתאמץ בכל דרך של התאמצות לכוון בעזרת הקברניט הנפלא, השכל התרומי, את סגולותינו ומידותינו? — (בקול חוצב להבות אש) — אכן, אני דורש עונש חמור לחדל־אישים זה, לנוכל זה, לפושע זה, שהשמיט מזרועותיו מתוך זדון או ערלות־לב אשה הראויה לו, והשבית גל אושר שהלך לטמיון בלא צורך מכריע! — (בקול שבור) — הרי סכום האושר הניתן ליחידים, מצטרף לסך־הכל־הכללי — היכולה האנושות לוותר אפילו על קמצוץ החומר העילאי, המכונה אושר, הוא היקר־מכל בעולם? הלא לשם האושר הזה נולדנו, מכוחו אנו חיים וקיימים, בשמו הצלחתנו להאריך את חיי האדם עד מאה ועד מאתים ומעלה, כרצון איש ואיש. הנחריש למראה זד המבזבז ולוא רק טפה אחת מאוצר חמד קרי אושר? ועוד זאת: הרי לא רק את אשרו איבד בשעת פחזותו, אלא גם את אשרה. ההיתה הרשות בידו לעשות כך? אני שואל ואתם, רבותי, שקלו נא היטב את תשובתכם: ההיתה לו הרשות להצמית אשרה? הרי אחרית מרה הביא עליה בתעלוליו. כי נטפלה לאחר ודווקא בעל שאר־ברוטאליות — תגובה פסיכולוגית מובנת למדי מצדה. אבל השבעה נחת? שבעתיים לא! קול דמעותיה ואנחותיה צועקים אלינו חמס! כי ברוטאליות במידה גדושה (ככל הפרת ההרמוניה, עמוד־התווך של חיינו) מפוררת את הנפש, מכבה את אורות השמחה, מכפישה בעפר ואפר את צחוק העיניים, ממקמקת את החיים ודוחסת אותם עד דכא! שח רצון חייה, שבת הכשרון, והיא נכספת אל אגם הלא־אווה. היש מכאוב כהמכאוב הזה, גם לה וגם — לכולנו! — (בקול טראגי) — אני דורש את החמור בענשים לנאשם! הלא אחר שתמו הרוצחים מהעולם, זהו כמעט רוצח, ואולי גרוע מזה. הוא המסמם ברעל הנפשי הגרוע מכל הרעלים! יהא דינו כדין צרעת ממארת התקופה שלאחר גילוי אמריקה המבהילה־מבחילה בחבליה־הבליה, ודינו זה ישמש אות ומופת לכל, למען ידעו!

דממת מוות קמה בהיכל אחר נאומו של הקטיגור. זה עידן ועידנים שלא נשמעו בהיכל זה נאומים כאלו — אין כפי הנראה תקנה לקטיגורים, ולוא גם בחברה המתוקנת ביותר. הנאשם — איש צעיר בעל הבעה חלמנית ותלתלי זהב, שאגב היה רחוק מתפארת תאורו של בעל הנואם כרחוק מזרח ממערב — דיוק תאורם של הקטיגורים ידוע היטב (בתקופה הקודמת היו מוצאים בתארו משום סימני בטלנות מעוררים מנוד־ראש, כמו אצל הללו שכונו בשם גנאי מקובץ “משוררים”, אלא שעכשיו היתה הבעה זו טבועה כמעט בכל הפנים) — התכווץ כולו תחת כובד המהלומה של המאשים. והנה הס הושלך — קמה העדה הראשית, הגבורה האפופה נדי־הדי־אידי הקטיגור, גורמת המשפט הזה, והעידה לאמור:

— אינני יכולה שלא למחות על הקטיגוריה, שבאה להגן כביכול עלי. יש בי נטיה בולטת, המתנגדת לסדרי החיים החדשים. ייתכן שאני שייכת במהותי הנשית לתקופה הקודמת, הגדושה משפטים קדומים — אף שאינני שופכת לקרבי את המזון דרך הפה, כמעשה הפראים הקדמונים. אבל, אדוני הקטיגור, ואף אתם אנשי הקדמה־כביכול, איך יכלתם להסיח דעתכם מעיקר גדול מכל — ממני. האמנם האשה היא גם בימינו כהגל הנסחב, וככל העולה על רוח הגבר ייעשה בה? הבגלל נטיתי ובחירתי יוטל עונש על אחר? הרי אהבתו אותי היתה ברורה לי, ואם לא נמשכתי אליו — סימן שלא היינו זיווג מן השמים. אכן, לעניות דעתי, לא רק שאין להענישו, אלא מחובת הכלל הוא להציגו לאות ומופת לכל, כי השכיל שלא לצאת מגדרו ומנע סיבוכים ברוטאליים, הם שעוררו את התפעלותו הגברית של האדון הקטיגור. — (באיום) — תדעו לכם, כי מעולם לא נכנעה אשה לברוטאליות, ולעולם לא תעשה זאת! — (בקול נכאים) — ואני כאשר אבדתי, אבדתי! אין מנוס ממרי הגורל.

לדבריה פרצה בבכי תמרורים חברתה, עדת המשנה, קרבה פתאום לפתע בתנועת תחנונים אל הקטיגור, כמבקשת עזר וסעד ממנו, ופתחה פיה גם היא:

— אל תאמינו לה. למעשה היא דורשת משפט־צדק. אלא שגם היא אינה אלא אשה. צדק הקטיגור. האשה נמשכת אל הברוטאליות. ולוא תכנוה גל הנסחב — זה גורלה, אבל גם אשרה. דברי ההשלמה שבפי ידידתי היקרה־מכל־יקר, יסודם ברוחה הנעלה והנאצל, ומציינים את דכאונה הנפשי, המזכיר אך התאבדות. בית־הדין חייב להוציא מפי הנאשם את ההודיה באשמתו, ולוא גם באמצעי האינקוויזיציה הקדושה (אותה, אנו הנשים, מבינות היטב) ולהטיל עליו עונש כראוי לו. — (בקול טראגי) — עיני כל הנשים בעבר, בהווה ובעתיד — נשואות אליכם!

התעוררות גדולה הורגשה בהיכל עם הזכרת האינקוויזיציה. לא רק הקטיגור אלא גם העדה, נתפסו למהלך מחשבות חדש. האמנם סימן הוא, כי שינויים כבירים באים ומתרגשים על החברה האנושית בפעם האלף? הנאשם עצמו קפץ על רגליו, ניסה לדבר, להסביר, גמגם גמגום מעומעם וחדל. אחרי שהבליג על התרגשותו הכריז:

— אני מקבל עלי כל עונש שתואילו להטיל עלי. באמצעי האינקוויזיציה אין כל צורך… כי אני מודה ומתוודה: חטאתי, עוויתי, הרשעתי! סוף־סוף גבר שאינו ברוטאלי, אין לו זכות קיום, ואינו אלא גונב את זכיון החיים מאחרים. ועוד אני מרגיש חובה לעצמי להביע את התרגשותי העצומה למראה ידידות־אמת בין אשה לחברתה — זו כמדומני הפעם הראשונה מששת ימי בראשית.

בפעם השלישית ניתך מבול דהמון על קהל הנוכחים. לא רק הקטיגור והנשים, אלא אפילו הנאשם מצדיק את הדין… וסוגד לברוטאליות — תועבת הדור המשוחרר. אכן, כלו כל הקצין. אכן בקורת של התיקונים והשכלולים, נזדעזעו עמודי התווך, שוב נתערפל אופק המחר. השוב יציף את העולם נחשול הזעם? פתאום קם על רגליו אב־בית־הדין בכבודו ובעצמו לעמוד בפרץ, ואחר שתחלופת הזנים לא היתה היום לפי רוחו, עמד והכריז כולו אומר אחריות כלפי כבוד המוסד וכלפי הדור המשוחרר ועתידו:

— מי האיש הנקי מעוון ופשע? האמנם כולכם העומדים לפני היום, גברים אתם ללא־פגם? הכולכם שומרים אמונים בלי לחרוג מהמסגרת הקבועה? מכל מקום ברור, כי המשפט הזה נועד להיות לעיניים לכל בנינו ובנותינו כאספקלריה המאירה. לדעתי דרושה התייעצות מאומצת ומשנה התייעצות, ומתוך כך, בהתאם לכח הניתן לי מאת רום כבוד מעלת העם, אני דוחה את מתן פסק־הדין!

המעלית עם הקתידרה והשופטים, עלתה ביעף כלעומת שהופיעה. הנאשם נפל על צווארי העדה הראשית וחברתה, ונשקן בזו אחר זו לאות הוקרה. אבל היא, העדה הראשית, הגבורה המאירה עיניים, דחתה אותו ממנה והלאה בשאט־נפש:

— אפילו על חין־ערך־עדינותו אינו יודע לשמור. הוא אשר אמרתי: הברוטאליות אינה מביאה אלא הפסד לבעליה!

ידידתה פעורת הפה ולוטשת העיניים, לא ידעה נפשה מתוך בוכה מבוכה ומבולכה. וכמוה כל קהל הנוכחים. אכן, סובבים הולכים החיים. אכן, נגמר המשפט מאיר־העיניים: מי הפסיד? האמנם חייב כל גבר להיות ברוטאלי? ומה יש לנבא לדור המשוחרר ולחברה המתוקנת?