– מספרים, כי בפגישה בין הגאון מוילנה והמגיד מדובנא, שאל אותו הגאון ר' אלינקה: הגד נא לי ר' יעקב, מהו סוד השפעתו העצומה של המושל על האדם? אומר אדם דברי תורה בבית הכנסת, באים מעטים לשמוע, אומר אדם דברי משל – רבה הצפיפות בבית הכנסת והוא מלא מפה לפה.

השיב המגיד מדובנא במשל:

האמת יצאה פעם לרחוב והיא עירומה כביום היוולדה. סרבו האנשים להכניס אותה הביתה. פתחו את הדלת והנה ראו אותה עירומה, סגרו מיד כל מבוא, פנו הצידה ולא רצו להתחבר אתה. התהלכה האמת ברחובות וליבה מר עליה. כל דלת סגורה, כל תריס מוגף. אין אדם פונה אליה. מונעים כל פגישה אתה. אף אחד לא מתעניין בה.

פוגש בה המשל – ולו בגדים נאים, כולו מבריק בשלל גוונים, הדור, בהיר, כאילו נחצב מאור.

שאל המשל את האמת: למה את מהלכת ברחובות כה מדוכדכת, חושפת את עצמך לכל פגע רע, ללא אורות. למה נפלו פניך. מי קידש עליך מלחמה? מי המיט עליך אסון? נראה, כי את מבקשת את נפשך למות. השיבה האמת באנחה: רע ומר לי. זקנה בלה אני, אף אחד לא רוצה להכיר אותי ולא להכיר בי. אין זאת כי האנשים לקו בעיוורון. מי יבין לנבכי רוחי?

השיב המשל לאמר:

– לא בגלל גילך אין אוהבים אותך. הנה גם אני זקן. זקן מאד, בכל זאת, ככל שאני מזדקן, כן אוהבים אותי יותר. אגלה לך סוד: האנשים אוהבים כי כל חפץ, כל דבר יהיה קצת מקושט, קצת מוסתר. יש חיוניות רבה בקישוט. עולם הנפש גלוי למדי. אין בו ייחוד מוסתר. חובה עליך להתהדר, להתקשט קצת. הנה אתן לך את בגדי, תתהדרי בהם, והאנשים היגעים, העייפים, ישימו לב אליך, יפתחו בפניך את הדלתות, יארחו אותך.

הוסיף המגיד מדובנא ואמר:

האמת שמעה בקולי וקישטה את עצמה בבגדי המשל, מאז מהלכים השניים: האמת והמשל יד ביד כזוג נאהב, אהובים על כולם. זוג מאושר.

מספרים ואומרים: כי לאחר שהייה קצרה הוסיף הגאון מוילנה: הלוואי.

זה דרכו של המשל. בבגדיו ההדורים הוא הופך להיות שררה רוחנית, נחלת־רבים. קנין לכולם, חן ויופי משתפכים על פניו, אין הוא מהלך בתוך ערפלים. הוא הורס אל חיי האדם, אל חייו הגלויים הגנוזים בבגדים הדורים, בקישוטי חן להפליא.

– ועוד מספרים על פגישה בין הממשל הגדול המגיד מדובנא ומשה מנדלסון.

אמר משה מנדלסון למגיד מדובנא: אתה איזופּ יהודי, איזופּ הוא בעל משלים גדול מיוון העתיקה. שאל המגיד מדובנא: מה הם משליו? השיב משה מנדלסון: משליו הם על האריה, השועל, הזאב, חיות למיניהן, ולבסוף מזדקר מוסר השכל.

השיב המגיד מדובנא: אם כך הדבר, אין אני דומה לממשל היווני ההוא. המשלים שלי אינם מעולם החיות כי אם מעולמו של האדם, נראה לי, כי האדם יכול ללמוד לקח רק מן האדם, בכל אופן יותר מאשר מן החיה.

אם גם משליו של המגיד מדובנא שנאמרו בפרוזה בלשון יידיש מופלאה מגלים גם פרקי יצירה מעולם החיות, הרי עיקרם: בעולמו של האדם. ההעזה, המרד, הספקות, השמחה, המוסר, כל כור־החיים, – בנשמתו הגלויה והנסתרת של האדם. המשל מנסה לפרק אותה, להרחיק את הערפל, להקשיב לקול פנימי, לגלות אורות, לבוא בכבשונה, לגלות את שתיקתה וזעקתה.

המשל מהו?

הוא סיפור דמיוני ובצידו מוסר השכל.

הוא יציר רוחו של כל העמים. הוא מחובר לחיי כל העמים. כולם לשו בו, עשו ממנו מטעמים. העמים הקדומים הפכו בחומר שלו. שמרו לו אמונים. ראו, כי מקופלת בו חכמת חיים. המצרים, הבבלים, אמני התנ"ך מצאו במשל אמת, מוסר, דת, יחסים כלל אנושיים, תבונה, השקפת עולם.

השדה של המשל זרוע מימרות לענינים ומצבים שונים. אין המולה מסביבו, כי אם תבונה שקטה, מעמיקה. מפחדים מפניו, מלכים ורוזנים, כי הוא טעון דינאמיט. יניקתו – ממרקם הסיטואציות הפשוטות והמסובכות. החיים הדינאמיים הזרועים על כל התסבכות והלבטים הם מקרות יניקתו. הוא התמחה בגילוי אמיתות. במוסר השכל. הוא מלמד אמונה, מוסר, דת ונימוסים. עליו אמר החכם מכל אדם: חכמות בנו ביתו. חצבו עמודיו שבעה.

צא וראה: בכתבי הקודש שלנו פזורים משלים רבים: משל יותם. משל נתן הנביא לדוד. משל יואש מלך ישראל. כוחם של המשלים בתמציתם, בנוסחם ולשונם, בתכנם החריף: “הלוך הלכו העצים למשח עליהם מלך”… “שני אנשים היו בעיר אחת; אחד עשיר ואחד רש”… “החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר: תנה את בתך לבני לאשה”… כוחם של משלים אלה, שהם לנים באהלי כל המעמדות, באהלי כל החברה האנושית על כל רבדיה. הם מדליקים פתילי דינאמיט כל יד פתח ביתם והופכים את השטח לשדה קרב ובאים לסייע לכוחות הצדק כדי להכריע במערכה ולהביא לנצחון הטוב. המשל הוא שותף גדול במערכה. אם צריך – הוא מנעים זמירות, ואם צריך – הוא מזעיף לשון. הוא מנצח על תזמורות רבות בהגיון, בלב, בחמדת לשון, בשפה ברורה, בטוהר וביושר. המשל איננו מגמגם. בכל הדורות הוא דיבר בנחת ובשתף והכל: מתוך הים של חיי אדם – וגם חיות.

איזופּ. קרילוב. לפונטין ממשלים גדולים היו. ממלכתם – העמים שלהם. פנו לרשות היחיד ולרשות הרבים של העמים שלהם. התקוטטו עם המדכאים למיניהם. היתרו. הם לנו בכל ההתרחשויות, ההתהוויות, המשלים שלהם לא היו פסיביים במערכות החיים. הם נפלו על אזני מקשיבים. הם העניקו תענוגים. לבושם היה הדור, מקושט ונוצץ ומגרה. לדוגמא: המגיד מדובנא.

מגיד, הוא כינוי לדרשן בבית־הכנסת הדורש בענייני מוסר ודת, על שם הכתוב – “מגיד מישרים” (ישעיהו מה, יט). כינויו היה גם “דרשן”, “בעל דרשן”, “מטיף”. ביהדות מזרח־אירופה היו סוגי מטיפים שונים: מגידי־עיירה קבועים, ומגידים נודדים שעברו מעיר לעיר ומעיירה לעיירה. זמן הדרשה היה בעיקר בין תפילת מנחה למעריב. המגידים היו גובים את שכרם בעצמם, לעתים דרך הגבאים, אולם היו גם מגידים שעשו שליחויות בשביל ישיבות. אלה האחרונים נקראו “משולחים”. היו מגידים בעלי־שאר־רוח מפורסמים בכל תפוצות ישראל: רבי בער, המגיד ממזריטש: רבי ישראל, המגיד מקוז’ניץ: הקעלמער מגיד, הקאַמעניצער מגיד ואחרים. המפורסם במגידים היה רבי יעקב קראנץ מדובנא, ממשל המשלים הגדול.

ר' יעקב קראנץ נולד ב־1741 (תק"א) בעיירה קטנה, זשעטל, לא הרחק מווילנה. כבר בילדותו גילה כשרון לספר מעשיות. בגיל 17 התחיל בקריירה של מגיד וכבר בהופעותיו הראשונות הצליח לרכז המוני שומעים. הוא היה מגיד והופיע במזריטש (שנתיים) בזשולקוב, בדובנא (18 שנה) ובסוף ימיו – בזמושץ' (עירו של י. ל. פרץ ורוזה לוכסמבורג).

שמו התפרסם בכל תפוצות ישראל: בגרמניה, רומניה, הונגריה, אוקראינה, גליציה ופולין. אחד מידידיו הגדולים היה הגאון מווילנה, אשר הזמין אותו לא פעם, שיספר לו מעשיות, משלים ואף יטיף לו מוסר ערב יום כיפור.

כשם שהרשלה אוסטרופולר “הושתל” בחצרו של הרבי ר' ברוכ’ל ממזבוז', בעל המרה שחורה, כדי להבריח עצבות, תפקיד זה מילא המגיד מדובנא אצל הגאון מווילנה. המגיד מדובנא היה למדן מופלג, גם ראש ישיבה ויהודי חרד, שהיה עטוף טלית ותפילין כל היום, ערך כל לילה תיקון חצות ובכה על צרות ישראל והגלות. עם זאת – תכונות אלה לא חינקו בו את המשל היפה, את חריפותו ויחסו לאדם הפשוט, להמון העם.

מסופר, כי הגאון מווילנה ביקש ממנו, שלא ידבר לפניו על גדלותו וחייו המוסריים, אלא יטיף לו מוסר באמצעות משליו ומעשיותיו. אמר המגיד: מי אני כי אטיף לך, עם זאת שמעני ר' אלינקה, הנה קוראים לך צדיק, יושב תמיד על התורה ועל העבודה, חדרך חשוך, הוילונות מורדים לבל יפריע לך רעש הרחוב בלימודך, אתה שומר על כל תרי“ג מצוות, אולם אין זה מעשה גדול להיות צדיק, כשאתה מבודד בחדרך, צא ל”יאטקע גאס“, לרחוב הקצבים השואן, תראה את היהודים המרודים בסחרם־ומכרם, תראה את הצרות והתלאות הפוקדות אותם, דרכי המשא־ומתן עם הגוי, המאבק על פרוטה שחוקה ועל לחם צר, הדחקות והעוני. בחדרך המבודד אתה גאון, אבל אף פעם לא רבת עם חנוונים, עם גויי־הירידים, לא יצא לך להרוויח מעט כסף בשביל משפחתך, מה הפלא כי אתה צדיק? אולם במחילה מכבודך, צא מדל”ת אמות שלך, צא לשוק, לרחוב, ואם אז תישאר צדיק, תוכיח כי אכן צדיק אתה.

מספרים כי הגאון השיב: אינני בעל קסמים. אולם יש האומרים, כי לשמע הדברים האלה יצא הגאון מווילנה לערוך גלות, כדי לראות כיצד חי האדם היהודי העני בפזורות.

המגיד מדובנא חי בימי ראשיתה של החסידות, בימי פעלם של המגיד מסלוצק, ישראל ליבעל והמאקאָווער מגיד. הגאון מווילנה לחם מלחמת חרמה בחסידות, אולם המגיד מדובנא אף פעם לא חירף ולא גידף מערכות החסידות, ועל אף המנעותו מלהילחם נגד החסידות, זכה לתואר על ידי הגאון מווילנה – “הרב המופלא ומופלג בתורה”.

בתקופתו של המגיד מדובנא היו שני הרביים המפורסמים: רבי נחמן מברסלב ורבי מנדלי מקאָצק. שניהם היו יותר צעירים מהמגיד. לא ידוע, אם אי־פעם נפגש המגיד מדובנא עם הברסלבר, אבל עם הקאָצקער כן נפגש וזה חיבב מאד את מעשיותו ומשליו.

גם עם “המשכילים” הברלינאים, תלמידי מנדלסון, התרועע ר' יעקב קראנץ. בדרך של נימוס דיבר אליהם, טען על־ידי משליו, כי הם חייבים לכבד ולשמור על מסורת יהודית ולא לזרוע ולא לקצור בשדות זרים.

המגיד הביא לעולם היהודי מלוא חפניים רגש וליריקה יחד עם מנות גדושות של חריפות ושכל. בכל לבו אהב את האדם הפשוט ומשליו הם בזכות העניים. “מאשפות ארים אביון על־ידי משל”, כך היה פוסק את פסוקו. הוא כבש את יצריו, התרעם על המגידים המתייצבים בשער בת־רבים ומציירים את הגיהנום ואת כל העונשים המחכים לשומעים, אם לא ילכו בדרכים הנכונות. אסור לאיים, אמר המגיד מדובנא, אסור לתאר את הגיהנום, אין להבליט דרכי עונש, צריך לרדת לחדרי לבו של היחיד ושל הרבים בדברי נועם, לא לכעוס, לא לזעום, לא להיות חותה גחלים על הראשים. שיחה נאה בקול דממה דקה – כוחה להשפיע.

גבה קומה היה ויש אומרים כי דמותו הגבוהה הפריעה לו. כשנפגש עם הגאון מווילנה שהיה נמוך־קומה – ניסה להתגמד, כדי שלא יהיה גבוה ממנו. גם בעמדו בתפילות ניסה להנמיך את קומתו הגבוהה. היה בו חוסן אמונה ובטחון, לא בעל מליצות נשגבות, וכוח זכרון מופלא היה בו. נאמר עליו כי גם ידע למשוך בניגון את קולו.

לא רק מעל הבמה בבית־הכנסת השמיע את משליו, היה מהלך בין ההמונים בירידים, והיה מחזק את לבם במשליו המופלאים. לכל משל – נמשל, מוסר השכל, כיצד צריך יהודי לחיות בעולם הזה. לכלכל את מעשיו, חיי אדם אינם מתמשכים לנצח, יום הדין מגיע. על כן – עזור לדל ולנוטה ליפול. “גאָלד און זילבער לאָזט מען שטיין, אז מ’רופט צום משפּט מוז מען גיין” (זהב וכסף משאירים, כשקוראים למשפט מוכרחים ללכת) – היה אומר.

בימי חייו לא הדפיס אף ספר אחד. לאחר פטירתו פירסם בנו יצחק קראנץ, יחד עם תלמידו אברהם בעריש פלאהם, את הספר “אוהל יעקב” ואחר־כך “ספר המידות” (1862). בשני הספרים האלה מובאים משליו ודרשותיו אשר הטיף לציבור בלשון יידיש. “אוהל יעקב” מכיל את משליו על פרשיות החומש, ו“ספר המידות” עוסק בענייני מוסר.

ב־1882 פרסם צדיק צאדיקוביץ' ממינסק את “ספר נעימות יעקב”, ו“משלי יעקב” – חלק ממשליו פורסם גם על־ידי מ. נוסבוים מפשמישל. היו סידורי־תפילה שבצד התפילה פורסמו משלי המגיד מדובנא, ואף על־יד פרקי אבות – פורסמו ביידיש – משליו.

הלקט של הפירושים הקצרים על פסוקי התורה והנביאים נתקבל על־ידי העם והוא זכה למהדורות רבות, לא עוקר הרים ולא טוחן סוגיות בסברות ההגיון היה, ליריקן היה ואף השפיע על רבים מסופרי יידיש, בעיקר על י. ל. פרץ. תלמידו אברהם בעריש פלאהם כתב עליו, כי הוא ירד עד עומק פשוטו של כל פסוק בלי הקדמות מיותרות, בלא אריכות, והגיה אור אמת על כל פסוק סתום.

את כתבי המגיד מדובנא ליקט וסידר מחדש מ. ליפסון וכן אליעזר שטיינמן. אביא משל אחד כמסופר על־ידי אליעזר שטיינמן:

כפרי אחד בא לעיר ביום־השוק בחורף והוא לבוש בגדים חמים, בגד־על־גבי־בגד וסוּדר לצוארו, ואף מעוטף היה במעיל של צמר כבשים למען ייחם לו. עבר ליד חנות של בגדי משי, נכנס לחנות וביקש מבעל־החנות שימכור לו בכסף מלא בגד לפי מידתו, אם יש לו מן המוכן בגד עשוי לפי מידתו, השיב לו הסוחר: יש ויש. מיד נטל הסוחר בגד עשוי, לפי האומדנה, במידתו של הכפרי. נתן לו ואמר: הרי לך בגד ההולם מן הסתם את מידתך. אותה שעה נזדמן ובא לחנות קונה אחר ופתח בשיחה עם בעל־החנות והסיח את דעתו מן הכפרי. והכפרי בינתים מושך את בגד המשי על גביו ודוחק את גופו להיכנס לתוכו, אך אין הדבר עולה בידו, בגלל שהבגד היה צר מכפי מידתו, כיוון שראה הכפרי כך, קפץ וניגש אל הסוחר ונכנס לתוך שיחתו עם הקונה והטיח כנגדו: למה אתה מהתל בי? כלום זה בגד עשוי לפי מידתי? החזיר לו הסוחר: חלילה לי להתל בך, אני כך אמרתי לך – עשוי הבגד לפי מידתך לאחר שתזרוק מעליך את בגדיך העבים כשקים ותפשיט מעל גופך את הסחבות המרובות שנתעטפת בהן.

כך היא תורתנו, השלים המגיד את דבריו, אם תפשוט מעליך את התאוות הזרות שנעטפת בהן ותרחיק מעליך את הסחבות שאינן לפי מידתך, אז תתאים לך התורה; עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם, בקשו שיצאו דברי הבלים מתוך מעיכם. אין התורה עשויה לפי מידתם של אנשים, שלבם עטוף קליפות עבות.

מסופר, כי המגיד מדובנא נשאל פעם, למה גביר נותן נדבה לעני עיוור; לנכה, לצולע ואין הוא ממהר לתת נדבה לעני שהוא תלמיד חכם? והשיב הנגיד:

הנגיד איננו בטוח אם פעם לא יהיה עיוור, נכה או צולע, אבל בדבר אחד הוא בטוח: תלמיד חכם הוא כבר אף פעם לא יהיה…

וסיפור אחר: “אפיקורס” אחד התגרה פעם במגיד מדובנא ואמר לו: “מה לך שאתה תובע שכר בעד דרשותיך? הרי אתה מטיף ומוכיח להשיב רבים מעוון ולייסר את החוטאים?” ענה ואמר: “משול אני להקדוש־ברוך־הוא: אף הוא מייסר ומוכיח לא בחינם”.

פעם נסע המגיד בעגלה וראה, כי הסוס מתקשה לסחוב את העגלה במרומי ההר, ירד מן העגלה, אמר לו העגלון: “אתה אדם גדול, נוסף לזה הרי שילמת לי בעד הנסיעה, מן הדין שהסוס יטריח את עצמו להסיעך גם בהר”, ענה לו המגיד: “אמת נכון הדבר שעל־פי הדין מגיע לי כך, ואילו הביאני סוסך לדין־תורה היתה בודאי הלכה כמותי, אלא שלא כדאי לי להתדיין עם סוס”.

את סוף חייו עשה המגיד בעיר זמושץ', עיר הנשמות האילמות לי. ל. פרץ. הוא נפטר בשנת תקס"ד, 1804.

 

עולמו של אליעזר שטיינבארג    🔗

אגדה מספרת על רבי חנינה בן דוסא אשר רצה להביא נדבה לבית המקדש בירושלים, כפי שהיה מקובל בזמנו, והוא היה עני ואביון. יצא למדבר, נטל אבן, סתת אותה, הבריק וליטש והכין אותה כנדבה לבית המקדש. אולם כיצד מביאים את האבן הקשה לירושלים ומשקלה גדול ורב ובכיסו אין פרוטה לשלם לסבלים. התחפשו חמישה מלאכים והתיצבו לפניו כסבלים, וביקשו רק שכר זעום עבור מלאכתם, אולם תנאי היתנו, כי אף רבי חנינה בן דוסא, יוסיף מכוח אצבעו אבן. עשה כן רבי חנינה והנה הגביהה האבן והיא הגיעה לשערי בית המקדש.

מלמדת אותנו אגדה זו, כי בכל פעולה נדרש מהעושה, היוצר, היוזם חותם אישי. הוא חייב להוסיף מכוח אצבעו הוא.

והחיים הגלויים והגנוזים של המשל היו ידועים. כוחו, תפקידו, לשונו הברורה, מגמתו היו ברורים וידועים. אליעזר שטיינבארג בא למשל עם חותמו האישי. הוא הקשיב לשטף של שלום עליכם ואמר: אני אבוא בכוח הצמצום, הצמצום הפיוטי יתלוו לקול, ה“מה” וה“איך” יעשו את דרכם כתאומים.

אליעזר שטיינבארג בא לרחוב היהודי ולמד בראש וראשונה את האדם היהודי. את קמטיו, את דיבורו והילוכו. הוא ידע, כי יש ליהודי לא רק בשבת נשמה יתירה, הוא הכיר אותה על כל גדלותה ותפארתה. הוא ידע, כי ברחוב היהודי יש מלחמות מעמדות ולמערכה זו צריך לשלוח נציג חזק: את המשל. הוא ראה דור בתהפוכותיו, לומד לחיות, ומהלך בו אמן, סופר, יוצר.

בונה הוא את משלו: “דער שפּיגל און דער מלאך” (המראה והמלאך). קובלת המראה בפני המלאך: ראה, איזה אמן גדול אני, כל מה שאני רואה אני מציירת, ראה, הנה אנחנו למראשותיו של ילד ישן. את העריסה, את הילד אני מוסרת לצבעים וגוונים מדוייקים להפליא. אינני זוכה לשבחים. אף אחד אינו מברך אותי. אף אחד אינו מחלק לי שבחים. אחרי מותי – יחלקו לי שבחים – מוחל אני. והמלאך עונה למראה שלא בסבר פנים יפות. זועף המלאך:

שפּיגל, שפּיגל, זאָל דיר ניט פאַרדריסן, זאָנט דער מלאך מיט אַ שמייכעלע אַ זיסן, מאָלן מאָלסטו טאַקע ריכטיק און מיט אַלע כללים, אָבער דאָך נאָך ווייניק: קינסטלער ביסטו, ווייז דעם חלום".

(מראה מראה, אל יחרה אפך, אומר המלאך בחיוך, אכן את מציירת בדיוק, ולפי כל הכללים, אולם בכר לא די: אמן אתה, הראה את החלום.

הרי די במשל זה, כדי לראות את הויכוח הנצחי בספרות בין הריאליסטים והרומנטיקאים, – למי ההנהגה הרוחנית בשדה הספרות. התדיינות מתמדת לאורך כל דרכה של הספרות בין המראה המדוייקת לבין הרומנטיקן, בעל החלומות, בין הפשטנות והסמלים, בין הגלויות והניסתרות. מי מחזיק בכתר? למי התהילה והשבח?

מהלכים סופרים בעקבי הריאליזם, בעקבי התיאורים המדוייקים, אם הם הפסולת שבחיים, אם הם קדושת החיים, מהלכים הם עם תיאור ריאליסטי, כמראה, משקפים בדייקנות נאמנה את הבית, תופרים את מחצלות המציאות כפי שהעין רואה: מהלכים רומנטיקאים בעקבי החלום, האוטופיה; רואים הישג אמנותי בכל סטייה מן הריאליזם הצר, מגלים טפח וחולמים על טפחיים, הכיסוי מרובה מהגלוי. הסמלים מתערבים ותובעים כלים להתקין רומאן, סיפור, נובילה. אף היצרים החריפים הממולחים תובעים את החלום. הדמיון, כיבוש החומר – אין פירושו מראה.

אם גם – הכישרון הוא־הוא הקובע במחלוקת זו, הרי אליעזר שטיינבארג במשל זה מתייצב ברורות נגד המראה. הוא מבקש את האמן, הוא־הוא האמן אשר יראה גם את החלום, יכבוש את החלקה האצילה ששמה – ספרות. ד' אמותיה של ספרות מחייבות הכרעה ברורה, אם לקבל עלינו עולה של ספרות ודיני מלכותה, אנו רואים את אליעזר שטיינבארג במערכה הברורה אשר בחר.

איש שיחה הוא אליעזר שטיינבארג. שיחתו קולחת. מכוונת. מדריכה. אין הוא עוזב את השטח, עד אשר הוא מביא את הקורא והשומע לגבולו הנדרש. הוא בונה בית: לבנה אחר לבנה ונדבכי הבית: הקוים הקטנים, הפרטים הזעירים אשר מצטרפים לאט־לאט לקווים גדולים של המאורע והמעשה, אותם מחפש האמן. נדמה: הנך עומד על יד הקליפה – והיכן הגרעין? אבל הממשל יודע לשלוט ברוחו ולהשליט עלינו את סבלנותו. כבר בקליפה הוא רומז: בשדה החרוש שלי ייזרע הזרע השטיינבארגי. חכה רגע: הנה אביא לפניך את הסוס. את העגלון. את שיחת השוט והסוס. את טענותיו הנכונות והמורות של הסוס: רשע, למה תכה סוסך? נערמת טענה על טענה, ובכל טענה חבוייה המחאה הגדולה, והוא השוט מגלה לסוס אמת אכזרית המהלכת על פני כל ההיסטוריה וזועקת בקולי קולות: “ניט דערפאַר, וואָס ווילסט ניט שלעפן, / נאָר דיר קומט דערפאָר צו קעפּן, / וואָס, בהמה, ניט פאַרשטאַנען / און געלאָזט זיך שפּאַנען” (לא בעד זה שאינך רוצה לסחוב, אלא מגיע לערוף את ראשך, כי אתה, בהמה, לא הבנת, ונתת את עצמך כי ירחמו אותך).

משל, שיש בו לקח היסטורי. הרי לא רק חכמים מבינים את זה, אלא גם טפשים; לא רק גאונים אלא גם מלמדי דרדקאות – ובכל זאת צריך המשל לבוא ולהדגיש את האמת האכזרית הזאת חזור והדגש: מערכת הקיום והמאבק אינה מתחילה מהאקט השני, כי אם מהאקט הראשון. עם השלמתך הראשונה מתחיל המאבק. ואין לחלוק על דעה זו, אמת לאמיתה. אין זו רק שיחה בין השוט והסוס. זוהי השיחה הגדולה בין ההיסטוריה האנושית לבין המוני העם, שיחה שאין להשתיק ויש לחזזור עליה. כל כובד המשא של קורות העתים – במשל זה.

משל וחיים. נרקמים ביניהם יחסי אמון, הם הופכים להיות רשות אחת: רשות הלחן והמלים ההופכים להיות לאחד ומקבלים שם אחד ניגון, אין משלו זה של שטיינבארג בא רק לסבר את האוזן. הוא בא לכבד אמת גדולה. הוא בא לבקש בנושא זה פרקי־עיון. הוא בא לבקש, כי נחזור עליו. אליעזר שטיינבארג לא ביקש נושאים גדולים. הוא נטל את המחט והפך אותה לנושא גדול, המיפגש בין המחט לבין החנית, שהחייל הביא ממערכות המלחמה קובע חשיבות מיוחדת בחייו של האדם הבודד ובחיי הקולקטיב. ראה נא ראה: מה כוחה של המחט ומה כוחה של החנית. ראה נא את גאוותה של החנית, המציינת את “ערכה” העצמי, כי על כן יש בכוחה לדקור אדם, ואילו המחט הקטנה הזו, – מה ערכה, מה חייה, מה גבורתה. החנית – שגיאת כוח, בעלת “שליחות”, מאמינה “יעודה” המכובד: "מענטשן שטעכט מען! מענטשן! (אנשים דוקרים! אנשים), אולם המחט: כתונות תופרת. מלבוש. דברי הלבשה.

הויכוח הזה הרי את תפריו תמצאו בכל דפי ההיסטוריה. את המוסר השכל – בכל ריקמה וריקרמה. את פקעת־חוטים – תמצאו על כל פלך. החנית הגוזרת כליה והמחט היוצרת ערכים גדולים, ראו את ממדיהם ותבינו את המיפגש במשלו של א. שטיינבארג. אין המשל בא לרתק אותנו בשתיים שלוש שורות על גאוותה של החנית הבודקת את המחט: אחת דוקרת אנשים. השניה דוקרת בדים. זהו הסיפור התמציתי ביותר של ההיסטוריה האנושית. זה איננו שובל הסיפור אלא תמציתו. עיקרו. זהו מיפגש המגרה את המחשבה. כרוניקה האוצרת בתוכה את כל העלילות, את כל המזיקים הגדולים. הרי בשאלה תמימה זו: מי ינצח – טמון המשכו של האדם, המשכו של קיום העולם. במשל זה לא נתרחשו עלילות. גדולתו של משלו של א. שטיינבארג – בקיצורו. בגבישים. הקיצור בא בכוח איתנים. הוא בא בכוח השורשים. הנה נשר מהאילן הגדול רעיון, יש להרים אותו ולשאת אותו להמונים. לעלות אתו על בריקדות. הנה הצגה שלמה על הבמה: החנית והמחט. אין כאן מסכות. יש כאן חנית גלויה ומחט גלויה. המשחק איננו תיאטראלי, שוק־החיים המציאותיים הומה בו כבכוורת.

גם המשור והחלף יוצאים לשוק ומקיימים מיפגש וויכוח. החלף המבריק, המרפרף על גבי השטח של גרונות, ומברכים עליו תובע את זכות הבכורה, אילו הוא המשור – כולו פגימות. גוף מסורבל, ללא כל חיטוב גווייה. ללא גמישות. ללא חן. כלומר: פרצוף מקומט. כולו חריצים, בא במגע רק בקרשים. בעצים. מקורו – גס. ללא ייחוס. אילו – המאכלת, – טיב מבריק. משפחה מיוחסת. מכשיר את המוסר־השכל, כי עד היום המשור, בעל המלאכה הוא כתם במשפחה, וההצלחה מאירה פנים לחלף החד – גם שוחט וגם מברכים עליו.

כך יוצאים שלובי זרוע המחט והמשור לרשות הרבים ונושאים לציבור תורת חיים, תורת מוסר. המחט והמשור לאליעזר שטיינבארג הן דמויות־חיים ואינן הוזות חלומות בהקיץ. מהדו־שיח שלהם הולך ונרקם יסוד התבונה והצדק. אם גם שני האלמנטים האלה חלשים, דלים, הוטל עליהם להתמודד עם חוד חנית ועם להב המאכלת. מיותר לאמר היכן עומד כאן הממשל. בא הוא להדגיש ולאמר ולחזור ולאמר, כי לא תמה תקופת הרומאנטיקה המהפכנית, הגורסת התמודדות והווה צופה לקראת ימים עם נצחון המחט והמשור. משלו מניע גלגלי חיים. אין הוא בא בחקירות. הוא עומד בשווקים ואינו פקוחה. השווקים מגישים לו את החומר ותורמים את תרומתם למשל. חושו השירי לוחש לו על מקומו במיבחנים. צא וראה את גשר הנושאים עליו עוברים משליו: דמויות מדמויות שונות, רבנים ואנשי עמל, חלקי גופו של האדם. הכל מתכסה בטליתו של המשל: כלי הנגינה: הכינור, התוף והחצוצרה, המגף והגרב, החוט והכפתור, האות, הנקודה. אצל שלום עליכם מדבר העם, אצל שטיינבארג טעונה לשון הדברים הגדולים והקטנים. יותר הקטנים מהגדולים. הכל ראוי למשל. לשירה. לא מן השפה ולחוץ. אלא החוץ בא לשפה ותובע את ביטויו. האני הפנימי והחיצוני, כל נבכי־רוחו של האדם. כי על כן משורר הוא. אמן. הוא איננו המראה. הוא המלאך. עיסוקיו העיקריים מלבד האדם: הכלב. החתול. העכבר. הגפרורים. התרנגול. האווזים. הדב. הפיקח. הברווזים. החמור. הסוס. מטפחת אף. בכל ממשלים. אין הוא מתייגע הרבה. דפיקה קלה על הנושא והוא בא לתוך־תוכו עם כוונה ברורה. עם המוסר השכל. היצירה טבועה בחותם אישי.

אליעזר שטיינבארג ביקש ביטוי לעולם אחר אשר יקום על חורבות עולם מתפורר. קריאתו ברבים ממשליו: אדם, היה בן־חורין. ראוי אתה לעונש, כדבר השוט לסוס, על כי נתת את עצמך להירתם בריתמה, על כי מברך אתה על דברים שיש בהם יסוד הרצח והכליון.

משלו של א. שטיינבארג אינו מתמרמר. נראה, כי פנים שוחקות לו. פליאה היא. הרי הסטירה המרה כלולה בו. הרי שוטו המצליף ואין הדברים נפרדים מן הלב המחייך. השקלא וטריא שלו עם הסביבה איננה על דרך השנאה. רק עצב קל מכסה את פני המשל. עצב, כי על כן כך נראים הדברים ולא אחרת. כי המשל יצא רק להיאבק על אמיתו והנצחון אינו מובטח,

חכם הוא א. שטיינבארג ואין הוא מתהדר בחכמתו. חכמתו צריכה עיון ואנו מעיינים בה. גרעינה של חכמה זו מצמיח תמיד שיבולת ירוקת עין.

אם ארג שטיינבארג לתוך משלו אוצרות מהגמרא והמדרש וממקורות עבר, צירף בכך את עצמו לתורת החכמים הקדמונים אשר חקרו את נפש האדם והאמינו: “כי לא תהיה אחריות לרע; נר רשעים ידעך”. במאבק נגד החנית והמאכלת אלוהים בכבודו ובעצמו שותף למחט ולמשור.

אכן נאמנים וכנים דברי ישראל זמורה על אליעזר שטיינבארג: “קצב הדברים, התמונות, השיחות, התיאורים, הלשון, מוסר ההשכל, – הכל מבריק, הכל מלא תנועה”.

א. שטיינבארג הרעיב את האדם היהודי בשאלות משאלות שונות, אלו החבויות בתוך משליו. בא הממשל הגדול ושואל: “וואָס בכלל איז טאג: טאָג איז פּלאָג” (מה בכלל הוא יום? יום הוא יגע). מגיע הוא למסקנה: “קול איז טאָג” (היום הוא קול) ולבסוף: “דאָס איז די מעשה: וווּ אַ פּאַסטעך שפּילט ער אויף אַ פייפל” (זהו סיפור מקום שם רועה מחלל הוא בחליל). בשאלה זו לקורא, בתשובה, עורר הוא ריקמת־שאלות: עצב מהו? שמחה מהי? שאלות המבקשות להיות נילושות באופן מגרה.

הוא ביקש מהקורא היהודי להיות ערוך לשאלות אלו, כי הם בתחום חייו היום־יומיים. ביקש להקשיב לחלילו של הרועה, אם החליל מחלל צרכי שעה, או צרכי דור. הוא היה במשליו שותף גדול לעיצוב דמותו של האדם היהודי. כי על כן משלו קיפל בתוכו עולמו של יחיד יהודי ושל צוותא, הוא גרה את הדעת, את השכל, את כל חושיו. הוא לא צילם את המאורעות, אלא הלך בעקבותיהם, עקב אחר צירוף המסיבות. ביקש להכיר ולדעת את טיב הצירוף. בא הממשל עם משל הסבון: הנה אני הסבון המנקה את כל העולם וענשי: אני מצטמק. אני נעשה פחות מיום ליום. חשב האדם היהודי: אליו, ליהודי הוא מתכוון. לעולם שמסביב. מנה האדם היהודי גופי עובדות. ראה את עצמו בכשרונותיו כמנקה עולם. ככוח תוסס ומגרה. כמתקן מערכות, והנה הוא עצמו מחליף צורה בכל יום: מצטמק. הנה בדרך לגאולה – מי המייצג: השועל. והבור מלא טרף בשביל השועל. הוא היועץ. הקשיב האדם היהודי לקולו של הממשל וצירף גם את אנחתו: “שווער איז צו דערציילן, ביטער איז צו הערן” (קשה לספר, רע ומר לשמוע). הנה השולחן הפילוסופי שואל שאלות. אין הוא מבין סדרי חיים: הנה השעון, כלי כלל וכלל לא עצמאי והוא בצלצולו מכוון את הזמנים, הנה ארון הספרים, גם מהם מציצים הרבה שקרים ושטויות: הנה המנורה, מי יבין את פשרה: צילינדר לראשה, בערב נראה, ביום עיוור. אולם השולחן מתנדנד, אין זאת כי העמידו אותו עקום. מה הפיתרון? שיינדל יודעת את הפתרון. נוטלת היא קיסם שמה במקום שצריך והנה השולחן חדל להתנדנד. אולם מתחת לרגלו הגסה של השולחן זועק התמך בקולי קולות: מה אני אשם? מה אתה דורך עלי?

משלים אלה קרעו חלונות בנפש הקורא, בנפשו של האדם היהודי. הם לא ביקשו הסברה יתירה. הרמזים היו בגוף המשל, הם היו מלאים וגדושים חכמה. כל משל מלאכת מחשבת של חן ויופי. של תורה ודעת. מותאם לחייו, ליום־יומו הוא האציל על יומו הקשה. חייך הקורא. אם גם שורות המשל לא כבשו את כעסן. היה בהן כוח מחץ. המשל פיתה לפעול. לצאת מגדרי־פסיביות.

כוח מאגי צפון במשליו. הוא ניזון מאוצרותיו של העם. ממשלי. מכל השורות הגדולות בתנ"ך. מיצירות המופת הגדולות. המשלים חיים במלכות הרוח. הוא היכל אמנותי להלכה ולאגדה. ועל שניהם דגש חזק. המסקנה: למרוד.

הנה המשל: “דער האַמער און דאָס שטיק אייזן” (הפטיש והברזל). ראש הברזל, הפטיש החזק אומר דברי מוסר לברזל, למה הוא צועק ונאנח על הסדן מתחת למהלומותיו: אינך צודק ברוגזך, אינך צודק בקללותיך. האם אני אשם כשאני הולם בך? הרי הוא רק אַ “כלי־זיין אין דעם קאָוואַלס הענט” (הרי הוא רק כלי־זיין בידי הנפח) גם הנפח אינו אשם. הוא חייב לפרזל עגלה רעועה. העגלה נסחבת על ידי הסוסים. סוס סוחב ורץ בכלל השוט. הרי זה סיפור ללא סוף… אולם מטיל הברזל זועק בלי חקירות. מה מועילות החקירות כשהפטיש מונף והולם בלי רחמים.

הדור היהודי ראה את עצמו כבמשלו של א. שטיינבארג: בין הפטיש והסדן….. מכים והולמים וטוענים: לא אני אשם. לא אני המפרק. לא אני המחסל. זהו סדר הדברים. מאורע מובלע בתוך מאורע. מהלומה מובלעת בתוך מהלומה. הנפשות הפועלות בחוץ ובפנים אינן יודעות אולי להסביר את סדר הדברים, – אולם המהלומות פגעו גם בלי הסברים, כזוהי הכרוניקה של דורנו היהודי. א. שטיינבארג ביקש גם ביצירתו להתפרק מהנטל שהעיק עליו. משליו הם פרי התנאים של דורו ותקופתו: אוי, מיין ווייטיק אָן אַ שיעור איז – / וויל איך שעלטן. וויל איך שרייען אָן חקירות" (אוי כאבי ללא שיעור, מבקש אני לקלל, לצעוק ללא חקירות).

נזהר הממשל מכל מליצה העלולה לגמד את השיר. יש והוא משאיר אותנו בחצי־דיבור. אין הוא משלים את השורה. נראה: עולם־שירי פגום. נשאר באמצע בנייתו. ולא כן הדבר. החסכון – מכבד את השיר. כשאדם הפך להיות סופר – מספר ש"י עגנון – חילק לו אלוהים כמות מסויימת של מלים. עם כמות זו חייב הוא לבנות היכל שגיב של יצירה. אין לבזבז אות אחת. בזבוז אות – כמשחית נוף. על כן כה דבוק היוצר הגדול לתמצית הדברים. לחיסכון. א. שטיינבארג ידע ביצירתו את הסוד הגדול הזה. היצירה נבראת ממלים. חייב הוא, כארכיטקט – להשתמש בתכנית מרשימה תוך שימוש חסכוני בחמרי הבניין שבידיו. על כן: ברבים ממשליו – שבת וינפש. נקודה, במקום מילה. עם כל עשרו, סגר לא פעם את מחסן־מיליו על שבעה בריחים. לא פעם הוא אומר לקורא: אתה שותף למשל. השלם. חייב אתה להשלים, אם רק ירדת לתוך־תוכו. מכאן הדביקות והשותפות בין הקורא והממשל הגדל. א. שטיינבארג הראה לו כיצד לראות את העולם, את הסובב אותו, כיצד לראות אורות גם בשעות בין ערביים. העולם היהודי היה בידיו כחומר ביד היוצר. הוא שלח יד לחיים הפרטיים. לחדרו. לבית מדרשו. לעסקיו וענייניו. התדיינותו עם אלוהים. לראיית היחיד ולראייתו הכוללת. לכל כליונות נפשו וכיסופיו. מקומו יכירנו בתוך הפסיכולוגים הגדולים של דרכי האדם היהודי.

רבים הם משלי א. שטיינבארג אשר מזהירים את החלש לבל יבוא בברית עם החזק. תמיד יהיה החלש השעיר לעזאזל.

ידוע משלו של אסופוס: פרה, עז וכבש באו בברית עם האריה. כשתפסו צבי שמן חלקו את בשרו לארבעה נתחים, אמר האריה: נתח ראשון נוטל אנוכי, – יען אריה אקרא, נתח שני תתנו לי – יען אמיץ אנוכי, נתח שלישי מגיע לי, – יען אנוכי החזק והנוגע בנתח רביעי – אוי ואבוי לו. ידועה האימרה: humiles labarant, potentes dissident (סובלים החלשים כשהאדירים מתקוטטים). כי לא תיתכן חברות־אמת עם התקיף. הדברים מובאים גם בספר בן סירא: “כבד ממך מה תשא / ואל עשיר ממך מה תתחבר / מה יתחבר פרור אל סיר / אשר הוא נוקש בו והוא נשבר”.

עם זאת תבע א. שטיינבארג במשליו מהאדם החלש כי יתבע את זכויותיו, ואל יוותר על תקוותו: “ווערן וועט פאַרקערט / רייסט דער בער די הימלען / וועקט דאָס לעבן זיך פון אונטער דר’ערד” ( כלומר: הפוכים פני הדברים, כשהדב קורע את פני השמים, מתעוררים החיים מתחת לפני האדמה) בכוחם של פשוטי עם לתת תשובה לדב המשתולל. בחולשת האדם טמון דינאמיט. יש בכוחו של העוני להכריע את העושר, בכוחו של המלמד להכניע את התקיף. חופפת על החלש קדושת־הרצון לחיים. באים משליו לארגן את קדושת הרצון־לחיים, לעורר מקורות הנפש. הזעקה במשל “דער פוס” (הרגל): “געוואַלד, וואָס דאָס פאַר אַ וועלט / נאָר אויף קוועלעניש, אויף פּיין און פּלאָג געשטעלט” (איזה עולם זה? קיים הוא רק על לחץ, צער ופגע) – בונה השקפת חיים של מחאה. הזעקה מעוררת כוח חיים, כוח חיים זה תובע שימוש יום־יומי, אחרת עלול הוא לדלול. העולם נושא פשע וחטאת. צריך לטרוח הרבה, כדי לבלום את נושאי הפשע. הויכוח במשל בין הנעל הפוזמק מסתיים: “וואָס מיר וועלט איז ברייט? / מיין שוך איז ענג” (מה לי עולם רחב? נעלי צרה עלי). העולם הרחב לא קיים את כל ההבטחות ואת כל התקוות שתלו בו. לא עמד במבחנים, התפארותו – כי גדול ורחב הוא, אינה עומדת בפני ביקורת הנעל הלוחצת את הרגל, התחום הפרטי איננו מופשט וערטילאי, הוא יוצא בחשאי מגניזתו ומכריז על עצמו: אני קיים ואין אני רואה מהרהורי לבי ואין אני חולם חלום באספמיה; פשוט: נעלי לוחצות. כל מסבירי חכמת עולם, מדענים למיניהם אין בכוחם, בצל הנעל הלוחצת, להסביר לאדם על גדלותו ורחבו של העלום. לא על דרך הפשט ולא על דרך הסמל. בצל צערו וכאבו של האדם לא יועילו חידושי תורה, ולא מחכימים ופרשנים. המרחק בין הנעל הלוחצת לבין ההתפארות הוא גדול ורחב ועמוק. הבדלי הסברים כאן, הבדלי הגיון. קולות אחרים שאינם נפגשים. כל צחוק אשר נפגש בנעל הלוחצת מתנפץ לרסיסים. נעלם ונאלם. הוא הופך להיות מר נפש. אין לדבר גבוהה גבוהה כשהכאב זועק מתוך הנעל.

הווה אומר: תיקון העולם הוא צורך דחוף. בתוך כל משל ומשל חטובה אמת זו.

א. שטיינבארג בא בסוד האדם היוצא לרחוב־החיים, כאותו העכבר שניתלה לו פעמון לזנבו והפעמון מבהיל ונמצא עולמו מלא פחדים מרעש הפעמון. לכאורה, נראה, כי נילכד בקסמו, כי להוט הוא אחר הצלצול, אולם תוך כדי צלילי פעמונו נתקף הוא חולשת דעת: מהו הפעמון הקשור לזנבו? מיהו? מהו? הוא מנסה לרדת לסוף דעתו של הצליל המרנין והמפחיד כאחד ומתייצבת הבהלה הגדולה הלועגת בלעגה המר על פירות חייו.

החברה – זו המקשיבה לצליל הפעמון של העכבר או האדם, מפליגה בויכוחים פילוסופיים, מנסה להשיח את הדעת, אולם הפעמון אינו מרפה, הוא הופך להיות לא רק קניינו של היחיד, אלא קניינם של רבים והוא איננו כרוך רק בזנבו של היחיד, אלא בזנבה של החברה כולה.

גוונים רבים למשל “די בהלה”, משל מסעיר, משעשע, דלה אותו א. שטיינבארג מנבכי הפסיכולוגיה של היחיד והצוותא, מאוצרות האדם, מנבכי־נבכיו. מחפש הוא הגיון בצליל הפעמון, עוקב הוא אחר מזגה של חברה בימי בהלה: ניתלה המשל על זיזי־זיזים ומדריך מנוחה. כי דברו של שטיינבארג יונק מחכמות החיים ואיוולתם וכל משל משלב פרקי נסיון והרהורים ההופכים שירה.

ער היה א. שטיינבארג לדרכה של השירה, לחובותיה. הוא עמד בשתי רגליו בשוק זה, והתהלך בכל הסימטאות וזה כדי לעקוב לאחר הויכוח בין התוף לבין הכינור. על כי בא התוף לקבוע הילכות חיים ושירה. הוא בא להשתיק את הכינור, מפגיש הממשל את התוף והכינור כשני מכרים ותיקים והתוף פוסק: “ווייזט דער וועלט: איר אויך קענט סקריפּען ווי די טיר (הראו לעולם, כי גם בכוחכם לחרוק כמו הדלת). זהו השכל השירי הבוחן של התוף: לחרוק כמו הדלת. “הערט אַ נייעם שיר השירים איך טראָג אויס אין מיר” (אני נושא בתוכי שיר השירים חדש). בא התוף ללמד בינה. עבר זמנו של הכינור. הוא תובע לעצמו החלטה בעניינים רגישים ביותר. התוף קובע את מקומו העיקרי בתוך התזמורת. זאת ועוד: הוא איננו רק כלי בתוך התזמורת, הוא התזמורת עצמה. הוא חזות הכל. כולם אחוזים ודבוקים בו. הוא מנצח על כל הכלים. בלעדיו אין לקוחות לכל הכלים. הוא הפותח והחותם והנחשב מכולם. אם מבקש המנצח להביא את לקוחותיו לסף האכסטזה, הוא נזקק בראש וראשונה לתוף. אם פורץ ויכוח בין הכלים, בא התוף ומשתיק כל ויכוח: בים־באם־בום. אין כאן מיסתורין. אנו גם לא זקוקים למיסתורין. ב”בים־באם־בום" כלולה כל המוסיקה אתם אומרים: עידון רגשות. אתם, הכלים הנלווים אלי, מפטפטים. הריני מכריז קבל עם ועדה: התוף קובע את סדרי הקונצרט. עבר מן העולם החן של התפילה הזכה. חכמת הנפש הפנימית, הרוחנית נאלמה דום. בכביש החיים הרבה מהמורות, עליהן תדלג רק בעזרתו של התוף הוא האחיעזר ואחיסמך שלך, ההברקה בשעת הכשר. הגיעה אפנת התוף. פנו דרך.

רב וגדול הויכוח בכל שוקי הספרות העולמית, גם בשוקה של ספרות יידיש על השותפים במעשי היצירה. כותבי רומאנים, נובילות, מספרי מעשיות, חורזי שירים, קולעים מעשי אמנות למיניהם אינם מרפים מהויכוח הזה. אפנה באה, אפנה הולכת והויכוח על תילו עומד. יש בו ממריטות עצבים של אמנים. יש בו דריכות. הוא עולה ויורד. יש והוא להבה, יש והוא רק זיקוקין די נור. הויכוח מופיע בקולי קולות ומסתלק מהבמה בשקט ומחכה לתור־החידושים.

עובר דור, עוברים דורות וכשמעשי היצירה נבחנים מחדש, הם גורמים לא פעם למבוכה. האם אלה קבעו אז? הרי זה תוף ולא כינור. הרי זה כלי משחית. אין בו ליטוש. יש בו רק יצרים גרוי עצבים.

א. שטיינבארג עמד במשליו במרכז הויכוח ברחוב היהודי: תוף או כינור. הוא בא חשבון על תוף. על תביעותיו המחוצפות להיות פוסק בעניין כה רגיש. הוא שקל והעריך. לא היה מוכן לפשרות. התרעם על הקהל. כל משל וחיוכו וחיצו. הוא היה שבוי בידי הסמים המשכרים של הליריקה. הוא היה נציגו של הכינור בשירת יידיש. אם גם ידע היטב שביציאה לקרב, אין רואים את הכינור בשורה הראשונה, כי אם את התוף.

בהרבה דרכים ושבילים בא א. שטיינבארג עם משלו. הוא בא גם בקולי קולות, גם בנעלי בית, ברמזים דקים.

עומד א. שטיינבארג ומסתכל: נתפס עכבר במלכודת. מחוצה למלכודת – החתול. רוצה לפרוץ פנימה ואין בכוחה לעשות זאת. החתול בחוץ מקנאה בעשרו של העכבר, בדירתו המרווחת, אכן, בעל נכסים העכבר. עולה הוא על החתולה המסכנה היחפה אשר נגזר עליה לעמוד מחוץ לבית ולקנא. מסביב לד' אמותיו של האדם – רבים הם המשלים. הדירה. פינתו של האדם. הקנאה. הוא חי את מחשבתו של אדם המתגעגע בחוץ לפינה, אם גם בפנים – רק עכבר ממולכד. עד כלות הנפש הוא מתגעגע לפינה משלו.

מביא אותנו הממשל לויכוח פילוסופי בין הגרב לבין הרגל במשלו “די שקאַרפּעטקע” (הגרב) יפים ומשכנעים נימוקי הגרב, העוטף את הרגל, המלטף, הקובע מחיצה בין רגישות הרגל לבין העור הנוקשה. הוא רואה את תפקידו כמיוחס. רוח טובה הוא מביא לאדם. הוא חלק מהרגשותיו, הוא מטפח פולחן צורה, הוא בא בסוד האסטטיקה, הוא מסכת שלמה של ליטוף. אולם לא כן חושבת הרגל. היא הקובעת. הרי היא הדורכת. רגל הגאווה פוסקת בויכוח.

דע, מבקש א. שטיינבארג מהקורא להבחין בין גילויים חיצוניים לבין גילויים פנימיים, בין החוליות בשרשרת. תובע הממשל למרוד ברגל הדורכת והרומסת. את כל חמת כעסו הוא שופך על הרגל ומתייצב לימין ה“שקאַרפּעטקע”, הגרב. כל צבעי הקשת של המרד בויכוח בין הגרב והרגל. מסיים הקורא את המשל והוא זוכר יפה את מענה הלשון של הרגל, את הדברים העדינים של הגרב. הוא חייב להכריע לצד מי הוא מתייצב. אין זאת כי שוק החיים מלא פגמים ויש לתקנם. יש לתקן את העולם ולקשט את הגרב. אולי להניפו כדגל? לכך נועד המשל כשותף לעולם התיקונים, לקרעים בעולם.

חשבון לו לממשל עם העולם. חשבון המשתרע לאורך דורות וזמנים. בין ערכי חיים לבין קיום תפל. חשבון בין עושרם של חיים פנימיים, לבין שטחי הפקר.

א. שטיינבארג פיזר את משליו בשפע כדי להתייצב על יד עולם האצילות, לעזור להגדיר, כדי להגיע לעולם התיקון, להקנות לכולנו הרגשה, כי המאבק איננו מופסד. הימים הם ימים של בין השמשות ועתיד האור לקבוע מהמחשכים. נושאים אלה הדריכו את מנוחתו.

בהתעטף עליו נפשו הוא שר את שירת המשל בשירה: נפש אמיצה המביאה למושב רעים חדווה ואמונה, – ולרחוב: מרד.

הנה העצם הטפשית – ר' בייניש. הגביר ר' ניסל שייעס רכון עליה. מחבק אותה. מנשק אותה. מוצץ אותה: “טעלער, שיסל, גרויס און קליין! / זעט נאָר, ווער סע קושט מיך! דער באַלעבאָס אַליין” (צלחת, קערה, גדולה וקטנה, הביטו וראו, מי מנשק אותי, הבעל הבית בכבודו ובעצמו). והנה שומעת העצם את קולו של הממשל – “איי, דו שוטה, / (ענטפערט אים אַ שיסל) / וואַרט אַ ביסל / ביז ר' ניסל / וועט דעם מאַרך דיר אויסנאָגן – / וואָס וועט איר, רב בייניש, זאָגן” (דער קוש"), (איי, שוטה שכמוך, עונה הצלחת, חכה נא רגע, עד שר' ניסל ימצוץ ממך הלשד – מה אז תאמר ר' בייניש).

יש איזו שובבות במשל הזה. שובבות המעלה חיוכים. אולם יש בה גם חבטה חזקה על העצם הגאוותנית, אשר אינה רואה את גורלה. את חייה. את הגביר הגוהר עליה בשצף־קצף, בתאווה.

כך מפליא הממשל את חלומותיו בחפצים מתים, ההופכים להיות אובייקטים חיים. הם מחייכים במקום שעליהם לצעוק. הם נכנעים במקום שעליהם למרוד. הם פאסיביים במקום שנדרשת אקטיביות לוחמת. הם נדרכים ברגל גאווה, שטופי אכזבה ואין הם מבינים את גורלם.

א. שטיינבארג הוא הממשל לא רק של נפש כל חי, כי אם של הדומם והצומח, שאף הם בקטגוריה זו: נפש כל חי. הוא שוכן על ידם ובתוכם. הוא בחביוני נפשם. המשל נאגר מהדברים הקטנים והגדולים. בעצם, לא קיימים דברים קטנים. הכל מכה בסנוורים או באורות. לדברים הקטנים והגדולים. חוטים רבים נטווים על גבי הפלך. חוט תכלת. חוט כלאיים. חוט שני. הוא הממשל – האורג הגדול של החוטים. חידות ופלאים בכל חפץ, על אחת כמה וכמה באדם. חייו הוא צרורים בצרור חייהם. שום דבר לא נעלם ממנו. בכל – הגיונו. שנינותו. חכמתו מסיר מסכות, מגלה פנים חדשים, מקרב רחוקים ומרחיק קרובים, מקשיב רב קשב – בראש וראשונה לנפשו הוא, שומע את קולו בתוך קפלי קולו של הקולקטיב.

יקר לו לא. שטיינבארג כבוד האדם.

הנה רועדת במשלו הכבשה. אמנם היא איננה לבד. בתוך עמה היא נמצאת. אבל חושך בחוץ. תקופת־פחד היא, שמא יגיח זאב ויטרוף אותה. מנסות הכבשות מסביב להרגיע אותה. מה את מפחדת, הרי בחוץ כלב גדול ואמיץ מגן עלינו. הנה יבוא הזאב והוא ינעץ בו את שיניו ויבריח אותו, לשוא פחדך. משיבה הכבשה: הנה זה אשר מדאיג אותי, זה אשר טורף את מחשבתי, כי אצטרך להגיד לכלב תודה, כי הציל את חיי…

תשובה זו מדהימה גם את הממשל: לאמר תודה לכלב אשר בשיניו הפקידה את רוחה. קשה לה לכבשה התמה לאמר תודה לכלב. כבודה נפגע. יתכן ואין היא מפחדת מפני הזאב שעלול לבוא בכל רגע לטרוף אותה. אלא הכבשה חוששת לכבודה. מישהו לימד אותה בילדותה לשמור על כבודה. אולי אמה, נשמתה עדן, אולי אביה, נשמתו עדן. כה ציוו עליה הוריה: אם יתנו לך מלוא ביתך כסף וזהב כדי שתחללי את כבודך, אל תכנעי. וכאן – היא עלולה לאמר תודה לכלב. אין זה לפי כבודה.

יסוד הכבוד והמרד.

מבקשים הצפרדעים במשל “זשאַבעס”, כי הביצה תהיה חופשיה. מתמרדים נגד החסידות. נואמים נאומים. מקרקעים כל הלילה. חשבו – לאכול הם רוצים. קבלו את האוכל. הביצה נשארה. “דאָס בלאָטע לעבן אויף אַ האָר ניט בעסער” (חיי הביצה כשערה לא הוטבו).

א. שטיינבארג הוא כולו מרד נגד חיי הביצה. הוא מבקש תרופה. התרופה איננה בנאומים. בקרקורים. הצפרדעים הם מלומדי מלחמה בקרקורים ואינם מעלים תרופה למרדם. לא מספיק לזעוק “אַ געשריי, אַ קוואַקעריי: פריי זאָל זיין די בלאָטע, פריי” (זעקה, קרקורים, חפשיה תהיה הביצה, חפשיה).

א. שטיינבארג תובע מעשים.

גם הסוס אשם, על כי נתן את ראשו בריתמה; גם הפרה אשמה כשמובילים אותה לשחיטה, על כי נתנה את עצמה לחליבה. נדמה לה לפרה, כי אם תקרא את בעל הבית שלה לדין תורה ותסביר את חייה, היא תצא זכאית בדין והוא היהודי שלה המוביל אותה לשחיטה יבוא על ענשו. אולם השמים רוצים לדעת: “דו האָסט געלאָזט זיך אַלץ מעלקן־געלאָזט / – מען האָט דאָך דיר הערנער געגעבן. / צי האָסטו מיט זיי ניט געשטאָכן? / – חלילה / – מען האָט דאָך דיר שטאָלענע ציינער געשאָנקען, / צי האָסטו מיט זיי ניט געביסן? (דער הימל וויל וויסן)” (ואת נתת את עצמך לחליבה, הרי קרניים ניתנו לך, האם לא נגחת בהן? – חלילה. – הרי שיני פלדה נתנו לך, האם לא נגסת בהן, השמים מבקשים לדעת). הפסק די ברור. לגיהינום, פרה שכמותך, בהמה נכנעת וסבלנית,

גם לפרה ניתנו כלים להגנה, למה לא השתמשה בהם? הרי כוחות גדולים טמונים בתוך כל אלה אשר שועבדו, הוכו והובלו לשחיטה. מי הכין אותם לכניעה. מי נתן לרוצח שליטה על חייהם? מי אילף אותם לכניעה מי קיצץ את כוחם המרדני ופיחת את ערך חייהם. הרי בכלי הגנה שלהם היו גנוזים החיים והכבוד.

זוהי מסכת החן של א. שטיינבארג: חיים של כבוד ומרי היצוקים בכל משל ומשל. על תפארתו של האדם חייבים להגן. לא בתפילות ריקות. לא בקרקורי צפרדע, לא בבכי הנאגר בלב ובעיניים, כי אם במעשים.

תורת־עיקר־המרד טמונה בכל משל שלו. הממשל חושף משמעות הזיופים בחיינו, זיופים במחשבה ובדיבור. הוא מצביע על התהום הפעורה בין הכוונה והביצוע, בין עיקרי הדברים והפירושים המזוייפים סביבם.

משלו של שטיינבארג חצוב משני הכוחות העיקריים והיסודיים: השכל והלב. ההגיון ופרפורי הנפש. על סדן המזיגה הזו מתחשלת השקפת עולם: “עיקר ניט די ווייזערס – די כוונה” (העיקר אינם המחוגים, כי אם הכוונה (“ווייזערס”)).

התחרות בין המחוג הגדול – מורה הרגעים לבין המחוג הקטן – מורה השעות מטלטל את הקורא לעולם פילוסופי. שני המחוגים קרוצים מאותו החומר. אחד ארוך. השני זעיר. עם זאת מתנגשות כאן שתי השקפות עולם: מחוג אחד רץ על פסים מהירים והשני בקטנותו זוחל לאט, קטנות חיננית ההורסת לקראת הנצח בשלווה סטואית. אין שעתו פנויה לרגעים. הוא מתברך ממקור הנצח הגדול. הילוכו המכובד והאיטי טורד את מנוחת המחוג שאיננו חושב את המחשבה העמוקה של השעות, כי אם מסתפק בחיים רגעיים ועוד בא בטענות וזועק: “היידא, קריכער, ריר זיך גיכער” (היידא זחלן, זוז מהר). המחוג הגדול קובע את מקומו של המחוג הקטן בחיים: זחלן. חומר מבוזבז שאינו מדביק את הזמן, אינו מקפץ ואינו מדלג. כולו מאכזב, בעל מחשבות הרואה תפקידים חשובים בחייו: לצרף צירופים, לזווג זיווגים, לשאוף אוויר פסגות במלכות הנצח. הוא המחוג הגדול כבר הרחיק לכת, סובב את כל הטבלה מאלף עד תיו וזה הקטן ישן, בשוויון רוח עושה את דרכו, מצמצם את עצמו, כובש את יצר הדהרה ומגלגל את חייו על מי־מנוחות.

לפני המחוג הגדול – הרגעים נפתחים. לפני המחוג הקטן – השעות נפתחות, האם קיים מיפגש ביניהם? ליבו של א. שטיינבארג למחוג הקטן. מסביבו סובב הולך הממשל באיטיות ובבטחון ובהמיית לב. מפתו יאכל ומכוסו ישתה ובחיקו ישכב. בחיי המחוג הקטן – השארת הנפש. השירה הגדולה. הראי ההיסטורי. החלום המתמשך של החיים. המחוג הקטן חי חיים מלאים, אם גם על פני הטבלה מתקדם באיטיות. בינו לבין דהירת הרגעים חוצץ עולם. לדעתו של א. שטיינבארג חי המחוג הקטן חיים של כבוד ועושר. חיים של שאיפות גדולות. במחוג הקטן – מעיינו המתגבר של א. שטיינבארג.

כאמור, המשל הוא קניין משותף של כל העמים. אולם טיבם של כל העמים שונה, ועל כן גם החומר ממנו קורץ המשל הוא שונה. דורות של צרות לא כיבו את שלהבת המשל שלנו. עם זאת א. שטיינבארג נשאר תופעה מיוחדת במינה, חלק אינטגראלי מגופה ונשמתה של ספרות יידיש, ממשל אשר עניין לו בערכים קבועים, מוחלטים, שהם ערכי האדם היהודי. הם, הערכים, משמשים מקור חיותו של משלו, עיקרי העלילה. הוא חד־פעמי בהמצאותיו. נראה, כי מעשי המרכבה של משלו אינם נגמרים לעולם. הנה הוא מדבק קרעים, הנה – פגישה בין ההגיון והלב, הנה התנקשות בין יסודות החושך והאור, בין תלמיד חכם ועם הארץ. הנה נפגש האדם בזאב והגרב בנעל ומטיל הברזל בנפח. כל חיינו נבלעים בתוך משלו. הוא מורה ומדריך, מתרפק על השירה הטובה, על החרוז, משווה לפרי רוחו ממשות מגוונת, מסועפת. א. שטיינבארג הוא נציגו של האדם העמל היהודי. הוא עד ושופט. הוא הקמח והטוחן ובעל הטחנה. הוא המכאוב והצחוק, הוא המחשבה הערה והלבטים והמסקנה. כללו של דבר: הוא הגנן הטוב אשר טיפח את האותיות המחכימות וכל אות ואות מספרת את מעמדה, קיומה, יחוסה, חשיבותה וזה דברו:

צו דעם אלף זאָגט די בית:

– ווער איז בילכער? איך צו דו? – איך ווייס?

דאַכט זיך, איך

פאַרשטייט זיך: ראשית

איז דאָס ערשטע אין “בראשית”,

שנית

איך מיט “חכמה־בינה” בין אין שייכות.

פרעג איך זיי נישט בייז,

וואָס גראָד צו דער ראש וראשון פונעם אלף־בית,

און פאַרוואָס ניט איך דערצו בין זוכה?

טאַקע דו דאָס ערשטע ביי “אנכי”!

– ניט נאָר ביי “אנוכי”, אויך ביים “אתה”!

(קומט אַ קלאָרע תשובה און אַ גלאַטע)

(אומרת האלף לבית: מי יותר חשוב? אני או את? אני יודע? נדמה לי, כי הדבר מובן: ראשית הרי זו האות הראשונה ב“בראשית”, שנית אני מצוייה בשכנות עם “חכמה־בינה”. שואלת אנוכי, אל ייחר אפך, למה זה את ראשונה באלף־בית, ולמה אני לא זכיתי לכך? אמנם את הראשונה ב“אנוכי” – לא רק ב“אנוכי” גם ב“אתה”, באה מיד תשובה ברורה ובהירה).

שירה שיש בה מן הטענות, הויכוחים, הספקות והלבטים, מסערת החיים המקופלים באותיות המחכימות. שימושי חכמה במשל “א, ב”, לא רק שימושים מילוליים גרידא. כל אות וטענותיה וחכמתה, הרהורי ליבה ומאווייה, צמאונה והשתוקקותה. מבקשות האותיות הגיון ושיקול דעת. הן באות לויכוח דרך שערים רחבים, פתוחים, ראשיים ודרך שערים צדדיים, דרך שבילים נגלים ושבילי סתר, הן מציצות מן החרכים, מביאות איתן את חינן וחסדן, את התנועות והעוויות, את סימניהן המובהקים, את היראה והאהבה שלהן. הנה בריאה חדשה מופיעה: החולם אשר מביט מלמעלה למטה על פתח, על סגול והרי הם אחיו. אף את הצירה ואת הקמץ הוא הופך לנחותי דרגה. ועל החיריק – מסתכל החולם בבוז:: יאָ, יאָ, דערלעב זיך! שיינע צייטן, / חיריק זאָל פון אויבן רייטן" (כן, כן זכינו. לזמנים יפים הגענו, החיריק רוכב לו למעלה"). הרי הדברים מוסבים על מאורעות עולם, על מנהיגים, המונים, יחידים. משל זה הוא וו־החיבור להיסטוריה כולה. הוא תוהה ושואל: החיריק למטה הוא חיריק, החיריק למעלה הופך להיות שליט, נגיד ומצווה. בניין השיר כולו הוא מירקם־חכמה. כל משלי ה“א, ב', חותרים אל מוסר־השכל, אל מקורות חיים. סמלים גדולים הם כמערכות השירה. כוח חיים להם, כוח מיוחד. עמוק ופילוסופי הוא הויכוח בין “קריאת ביניים” לבין “סימן השאלה”. קריאת הביניים סמל ההחלטיות. סוף פסוק. צעקה. אמת המכריזה על עצמה בקולי קולות. נראה לו, כי הוא צודק ותם הויכוח. לא כן סימן השאלה: אולי לא היו הדברים מעולם? אולי. אולי קיים הספק וצריך לקחת אותו בחשבון. אולי לבטים? אולי ניפתולי נפש מעייפים, מייגעים. הדאגה שפוכה על פני סימן השאלה. האם העולם כולו איננו סימן שאלה? האם האמת יכולה לחיות את חייה בלעדיה? הפסק דין: במקום שמופיעים הרבה סימני שאלה, סימן שאין האמת כל כך חזקה. אלה תולדות חייהם של הויכוחים הגדולים ההיסטוריים. זה דבר התהוותו של הספק. זה טיבו האגדי של המשל המשובח הנותן לנו את השירה והחיים גם יחד; הוא סיפור עממי בצורת אגדה מחוזרת וכוחה ככוח המשל. מעגלי התנ”ך וסודות הטבע, – מיטב משלו.

א. שטיינבארג, כשפתח את דפי התנ“ך, הניח הצידה את כל המפרשים. דיברה תורה כלשון בני אדם ועל הסתום פסח. יתכן וכל דבר סתום, בלתי ברור בתנ”ך, הוא זמורה זרה. הפרקים המובנים דיברו אליו. בפרקים הפשוטים המובנים המספרים את הסיפור טמון היופי הנאצל. גם סודות הטבע, בעצם, מדברים אליך ביפיים וחינם בשפה פשוטה וברורה. אמנם הרבה דברים מרומזים בין השטין, אבל הוא פנה לא למפרשים, כי אם לטכסט, לפרקים הכתובים המבחינים בין אמת ושקר, בין ה“יש” וה“אין”, בין נשימה חיה לבין קמילה. הממשל נשא בתוכו את האוצרות הבלומים של התנ"ך והטבע… על האבניים של המשל – שני כוחות אדירים. התייחד אתם הממשל. דבק בהם, דבקות של שמחה ומכאובים.

“שאַ! דאָס פעלד איז טיף פאַרטראַכט. / און וואָס טראַכט אַ פעלד? סע טראַכט און קלערט, / צי די ערד צוליב די זאַנגען, צי פאַרקערט, / גאָט די זאַנג באַשאַפן צו באַשיינען גאָר די ערד” (“דער תכלית פון דער ערד”) (שאַ, השדה שרוי בעמקות־מחשבה. על מה חושב שדה? חושב וחוקר, האם האדמה נוצרה למען השיבלים, או להיפך, אלוהים יצר את השיבולת כדי להדר את האדמה). א. שטיינבארג רצה לדעת על מה חושב שדה. הוא חשב יחד אתו. חבלי הלידה והיצירה של השדה, הם חבלי הלידה שלו. ישותו וקיומו של השדה – ישותו וקיומו הוא. מהשעורה נודע לו: “ערד צוליב דעם גערשטן, גערשטן פאַר די פערד” (האדמה בגלל השעורים והשעורים עבור הסוסים). אחד ואין יחיד כיחודו של השדה וצמיחת המשל מיחודו זה. באדמה, בשדה – כל ברואי העולם, על כן הם נחלתו של א. שטיינבארג; בתנ“ך – כל החן והיופי של האדם – על כן הוא נחלתו. אם למדרש־לשונו נבוא. יתכן קריאתו המרובה בתנ”ך הביא אותו ל“העברייאיזמים”, ליידיש המעוברת וקצר המצע השתרע ולהביא דוגמאות.

באר מים חיים, וכל הצמא יבוא וישתה ממשלו של א. שטיינבארג.

צדק מ. אונגרפלד בהערכתו את א. שטיינבארג:

ביצירתו של א. שטיינבארג התאחדו שלושת האלמנטים העיקריים של הקלסיקאים שלנו: החריפות הסאטירית של מנדלי, ההומור הלירי של שלום עליכם ורוממות הרוח האידיאליסטית של י. ל. פרץ. היחסים בין ח. נ. ביאליק והממשל הגדול היו הדוקים ביותר ומאד לבביים. דב סדן כותב: ח. נ. ביאליק היה משבחו הרבה וכמה פעמים ראה בשיחותיו והרצאותיו לדבר ברוב התפעלות על מופלאות משליו.

אליעזר שטיינבארג ציין פעם, כי ביאליק הוא תמיד בשבילו מקור עידוד. כשהוא שרוי בעגמה הריהו פונה לשירתו של ביאליק. כשם שאחרים פונים להיינריך היינה; כי ביאליק הוא מקור הרגש היהודי והחווייה היהודית והיינה הוא רק תרגום של שני אלה. מספר שלמה ביקל במאמרו “ביאליק און שטיינבארג”, כי עיין פעם בכרך מפואר של שירי ביאליק שהיה מונח על שולחנו של שטיינבארג וראה כי בשוליים תורגמו השירים ליידיש. הוא תרגם את כל ביאליק ליידיש, אולם פרסם מעט מתירגומיו.

לפני מלחמת העולם הראשונה נפגשו ביאליק, רבניצקי ושטיינבארג וזה האחרון קרא בפניהם את משליו. ביאליק היה מלא התפעלות מהמקוריות שבמשלים והחליט, כי כרך משלי שטיינבארג יופיע בהוצאת “מוריה”. מלחמת העולם הראשונה עשתה לאל את התכנית. משלי שטיינבארג שעמדו להופיע ב־1914 הופיעו ב־1932 בצ’רנוביץ, באיחור של 18 שנה (ב־1969 הופיעו כתבי שטיינבארג בהוצאת “ספרית פרץ” מלווים מבוא מקיף של ד. סדן).

כשקיבל ביאליק את ספר המשלים לשטיינבארג, ציין, כי “אין ערוך לספר זה. כל משל – חינו וקסמו. זוהי יצירה של אמן גדול אשר יפאר את ספרותנו לדורי דורות. אל תנוח, כך כתב ביאליק – עד אשר לא תופיע כל ירושתו של שטיינבארג. כל נקודה של שטיינבארג יקרה לנו”.