הכל עוסקים בספרותנוּ בחשיבות רבה בענייני הזמן. ממש בושה וכלימה לסופר שעדיין שעתו לפי השעון וימיו וחדשיו לפי הלוּח. אלא על הרוב אינך יודע אל נכון מה הם סחים. והרי יש לכל הפחות חמשה זמנים שקוֹלם הולך בזמן הזה. אבל הביקורת וההערכה במחננו אין להם אלא מדרגה אחת – מה טוב ומה גדול, הרי אין כאן מוּקדם ומאוחר! וּברוּך משנה עתים ומחליף את הזמנים.
יש הזמן הרגיל שאתה שומרו ומונה חלקיו: שניות ודקות ושעות ומעת־לעת וימים ושנים ויובלות ומאות עד סוף כל הדורות. מניין פּשוּט זה אי אפשר למחקו. כל זמן שהאדם ברייה בת חמישה חוּשים, קיוּם של כבוד לזמן הרגיל. ואין בכוחה של פילוסופיה או פסיכולוגיה לשנותו. ואפילוּ המדע אין בידו לעשות כך. בעולם הגלוּי מראה־עיניים הוּא השליט. לפי מניין־עתים זה כתבה התורה פּרשת “בראשית”. לפיו כתבו כל גאוני האנוּשוּת את ספריהם אלפי שנים. הבעיטה שבועט דורנו בסדרי־עתים הללו אינה אלא אות התקופה, סימן של אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו בימי מעבר.
ודאי אׇרכו של הזמן הפשוּט בתוך ההרגשה פרטי הוּא. כשנודדת שנתך כל הלילה וכל רבע שעה אתה מסתכל בשעונך ומצפה בקוצר רוח לאור של שחרית, הרי מהירות־תנוּעתם של שיעורי־זמן הללו נראית לך ארוכה ממהירות־תנוּעתם של אותם שיעורי־זמן גוּפם, כשאתה קורא סיפוּר בלשים ושוקע בקריאה ומסיח דעתך מנדודי שינה הללו. כאן השעות איטיות מאוד וארוּכות מאוד. כאן מהירות יותר וקצרות מאוד. שעות רבות־מעשׂ ועלילה קצרות. שעות של פנאי ובטלה ארוכות. כל מנגנון “הבידור” של ימינו לא בא אלא למלאות ריקנוּתן ולקצר אריכותן של השעות הללו. גם הספרוּת השתמשה לטובתה בתפיסה של הזמן שבהרגשה. לפני בעל פרשת “בראשית” גלוּי היה סוד זה. פרק ראשון בן ששה ימים של בריאה ומלאכה (ל"א פסוּקים) קצר מפתיחתו של פרק שני (ג' פסוּקים) המוּקפת מנוחת יום־השבּת ושׂגבו וקדוּשתו. עשרים עמודים של שיח־ושיג דרמתי, שקצבו אׇץ ומבוהל, קצרים מעמוּד אחד לירי או אלגי, שקצבו עצוּר וכבוּש וקולח לאיטו.
מצד אחד לא יתוארוּ הליכות הרומאַן הפסיכולוגי וגם השירה הלירית לאׇרכן של מאה וחמשים שנה אחרונות עד היום הזה, בלי זמנו של קאנט המסרסר בין הנפש התוהה על עצמה מבפנים ובין המעמד שהיא מעמידה את עצמה כלפי עצמה מבחוץ. איני אומר תהייה זו נתחדשה באותו בית־מדרש, סגולה היא בנפש שודאי ימי הווייתה כימי קיוּמו של המין האנושי בעולם הזה. אבל אילמלא תורה זו אי אפשר לה לכתיבה שתהא מצויינת באותה עמקוּת והתמדה ואותה מזיגה בתוך השניוּת שבין עלילה לחוויה; אותו חלחוּל דרך כל רבידי האפלה והאורה שבמשא ומתן שבין הנפש לבין עצמה. רעיונות הללוּ פשטוּ עד מהרה והיוּ לנחלתה של כל תרבות אירופה. באנגליה על ידי קולרידג', ובצרפת על ידי מאדאם־דה־סטאל והבאים אחריה, וברוסיה על־ידי ביילינסקי וחבריו. סטינדאׇל, בודליר ופלובּר ידעוּ אותם על ברויים. טולסטוי ידע אותם. וגם אצל פאסטרנאַק, שהיה חובש בית־מדרש זה, אתה מוצא עקבותיהם והשפעתם ברומאן הגדול והנכבד הזה – “ז’יוואַגוֹ”.
והנה במחצית הראשונה של המאה העשרים צצוּ ועלוּ שלושה סוגי־זמן אחרים: שניים העלתה הפילוסופיה ואחד הפיסיקה החדשה. מכרעת היתה השפּעתה של תורת ברגסון. הוּא פילג את הזמן לשתי רשוּיות. אחת של העולם הדומם, הנח בקבע שלו ושאפילוּ תנוּעתו אינה אלא צירוף של נקודות בקפאונן; ולא באה רשות זו אלא לתועלת הקיוּם וזמנה הזמן הרגיל, המחולק והשבוּר לרסיסים; ואינו מציאוּת אלא המצאה וכלי של השכל המעשי לצרכיו ואפילוּ המדע כפוּת לו. ואחת מציאות־האמת של החיים כהווייתם והיא כולה משך התהווּת שאינו פוסק, ושווה הוא בכל מקום ומקום עם עצמו, ונמצא שאפילוּ מקום־חיוּתו של העבר אינו אלא בהווה; באותו זרם הקולח לפניך ואתה תופסו לא בשכלך אלא ברגעי התעלוּת והתגלוּת של אינטוּאיציה שאדם זוכה להם לעתים רחוקות.
אף על פי שלא חיבר ברגסון אסתטיקה בפני עצמה, הרי רמז עליה בכמה וכמה מחיבוריו. האמן, החוזה ברוּך־האלוהים, מזוין בכוח־התעלוּת זה המוציאוֹ מתוך השעבוּד של השכל המעשי ומכניסו לתוך עולם של חירוּת בחיי־אמת. בדרך הילוּכו אל החירות מסלק הוּא את הזמן הרגיל ואת זה־אחר־זה שלו ומשקיע את עצמו לתוך זרמו של משך. והמוסיקה קרובה לו ביותר. מנגנת היא בנימים שונות ומרובות ובכלי־זמר שונים ומרוּבים, אבל מתוך הרמוניה עליונה, שאינה מסלקת את הריבוּי, אלא ממזגת אותו במשך של בעת־ובעונה־אחת, והרי אתה תופסה בבת־אחת בקילוח הנמשך ומתהווה לפניך. וברגסון אמר בפירוש – כל שאר האמנויות כל שהן מקבלות על עצמן יותר עול סדרי־המוסיקה ודרכיה, אף כובד ערכן האמנוּתי עולה יותר. והספרוּת, שעל כרחה כלי תשמישה דיבורים־מוּשֹגים ואף הם כלים לצרכי תועלת וקיוּם שהמציא השכל המעשי, אחרונה בקירבתה אל המוסיקה; וממילא אחרונה בסגוּלתה להתפּשט את לבוּשיה הפראגמאטיים ובקפיצה מעל לעצמה להתכנס לתוך מציאות־אמת עם משכם של החיים הזורמים ואינם פוסקים. ומן המפורסמות הוא, שפרוסט, בן־ארצו ובן־זמנו של ברגסון, היה הראשון שניסה כוחותיו להנהיג כתיבתו בשביליהם של רעיונות אלה. (“הרגשתי ברשמים, כותב פרוסט, את השעה שלפני ואת השעה הרחוקה ממני כאחת. אמור מעתה, העבר מסיג גבולו של ההווה, ולפיכך דעתי מהססת באיזה מהם אני עומד. – – – והוא, מעשה־הנסים, לבדו היה בידו להביאני לידי כך שאחזור ואמצא את ימי הרחוקים ואת זמני האׇבוד; בּשעה שמאמצי הזכרון והשכל שלי לעולם נכשלים בדבר”.).
והנה עם ראשיתה של המאה העשרים באוּ תורות האור, האטום והקרינה בפיסיקה החדשה והכניסוּ גם שינוּי בבניינו של הזמן הרגיל. אין לי סמכוּת לדוּן בפרשה, הואיל וחסר אני את הידיעות בשביל לרדת לסוף דעתם של חכמיה. אבל מן המעט הידוע לי לפי השגתי המצומצמת, הרי ברוּר שפיסיקה חדשה זו מחריבה את השניוּת המוחלטת של שני העולמות שבנה ברגסון – עולמו־של־האינטלקט הדומם, הנח והקופא מזה, ועולמה־של־האינטואיציה החי והנע והקולח מזה. שהרי הכניסה הפיסיקה החדשה בתוך תוכו של מדע הטבע, הקרוי טבע־דומם, בתוך החומר עצמו, את התנועה ואת הקילוח. ומהלך הרעיונות של שקלא וטריא זו אי אפשר לו שלא יחלחל בהמשך הזמן ובעקיפין לתוך תחוּמיה של הספרוּת וּודאי יחזק בה את תוקפו של הזמן הרגיל, הואיל בּשביל עולם החוּשים והרגשות הוא המכריע ולא סברות ופירושים של המדע בכל סעיפיו וסעיפי סעיפיו בעולם הזעיר, שאין לחוּשים תפיסה בו. ומקומה של האמנות בעולם המאַקרוסקופי והפּלאַסטי. הווה אומר – בפרשה זו עומדים אנו בסופם של ימי־מעבר ומבוכה ולא בראשיתם.
באותן השנים גופן, וביחוד לאחר המלחמה האחרונה, פשטה שיטה פילוסופית (הגם שתולה היא עצמה בקירקגר שבן המאה הקודמת היה) והקרויה בשם “אֶכּסיסטנציאליזם”. ואף על פי שיש בה מן ההמשך לתורת־החיים של ברגסון ויש גם בה ניגוּד זה לשלטון־השכל וגם נקודת־מוצאה האינטואיציה, הרי טיב הזמן שהעלתה שיטה זו מכוּון אל העתיד יותר מאשר אל הקולח לנגד עיניך בהווה; מכוּון הוּא אל האפשר, אל זה שאתה בוחר בּו בשביל לעשותו מתוך חירות־הבחירה; אל זה שאתה עתיד להקים על ידו את קיוּמך ואת הווייתך. “לא יש מאוּמה, אלא האפשר להיות ואשר יקוּם ויהיה” – אומר אחד מראשי המדברים שבפילוסופיה זו. והרעיונות הללוּ כבר לבשוּ לבוּש ספרותי, וביחוד בולטים הם בסיפוּרי סארטר ומחזותיו.
ואל כל אלה על כרחך אתה מצרף את תורת פרויד ותלמידיו; בין הנאמנים לתורה זו ובין המעמידים פני־פורשים וגורעים קימעה ממנה ומוסיפים עליה קימעה. שלטונה של תורה זו על הספרוּת והביקורת בנות־ימינו שלטון עריצים היה. וממילא הכריעה התורה כנגד הזמן הרגיל. הואיל והצנזור הממונה על ידה אונס את הנפש לבלבל בידיים ובערמה רבה את המוּקדם והמאוחר, בשביל להאפיל על הכוונה האמיתית והנסתרת הצפוּנה בלבוּש הפלאַסטי שהיא תופרת לגוּפה, כשהיא יוצאת לאויר העולם הגלוי לכל עין. אלא כאן כבר האנדרלמוסיה גדולה כל כך, ודעות עולות ודעות יורדות מחדשים לבקרים, שסימנים מובהקים בידך כי בסוף עונתה אנו עומדים ולא בראשיתה.
כל סוגייה וסוגייה שמניתי בחטיפה, וכולן כאחת, חשוּבות מאוד, וכבד ורב ערכן בשביל רוח האדם בזמננוּ המבקשת את עצמה. אבל כשאתה משליכן לתוך אפס ותוהו של הסתירה אשר בין כובד־משקלן ובין קלוּת־הגוּפים שהן שוקלות, מיד סוּגיות אלוּ נהפכות לנוסח עיקש וירוד של מלל שאין לו שחר, והוּא משפּיל ומעליב, והשם ירחם!
בשעה שהכל אירוניה, ניטלה יחוּדה של אירוניה ואינה כלום; בשעה שהכל אליגוריה ופירושיה חובה, הרי נסתלקה צורה זו בתוך שאר הצורות ואינה אלא להג ובדוּת; בשעה שהכל זמנו מבולבל והפוך, כבר נתיישב הבלבול ונתיישר ההפוּך, וכל העניין עבר ובטל. ומה יעשה אדם שאי אפשר לו להיכנע לדברי־בלע של גלוּפות שחוּקות? מה יעשה אדם שאינו רוצה להיות שטוּף ווּלגאריוּת זו המדברת בראש חוּצות: “עכשיו, אחרי איינשטיין, הכל יחסי!”; או – “מה לך? ודאי יש לך קומפלכּס! לא, סובל אתה מרגש־אשמה!”. מה יעשה אדם? ילך ויזיר עצמו מן המלים האלה ויעלה תרעומת בלבו עליהן, ואחר יקח ראשו ויתנהו בין שתי ידיו ויחשוב מחשבותיו. מה יביאוּ מחשבות אלוּ? הכל תלוּי בטיב הבינה שבראשו של זה, ברגש ובדמיון שבלבבו ובכוח־השופט של טעמו. בכל אופן, כשאדם לוקח את ראשו בין שתי ידיו וחושב מחשבותיו, סופו שידבר בלשון של עצמו או שישב ויחריש. תוּכּי לא יהיה.
ודאי לא קל הדבר לעשותו. וכבר אמר גיתה בּאמרותיו – “קשה להיפּטר מן הטעות בת־דורך: עומד אתה בפניה – ביחידותך אתה עומד; נותן אתה שתיכבש על ידיה – אין זה נותן לך לא כבוד ולא הנאה”.
ירושלים, 1960
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.