עריכה מדעית: דוד זכאי, יוסף ברסלבי

להורי

ולידידי ת. רוח

 

הקדמה    🔗

אשרו הנאה ביותר של האדם החושב הוא לחקור את הניתן

להיחקר ולכבד מתוך שלוות־נפש את שאינו ניתן להיחקר.

(גתה: כתבים במדעי הטבע)

מי שאינו תיאוֹלוֹג והוּא כּוֹתב ספר על התנ"ך, הרי שזהוּ דבר בלתי־שכיח כל־כך המחייב הסבּר מצדוֹ – על מה זה ואיך זה הוא עוֹסק בענין זה דווקא.

עניני כפּוּבּליציסטן נתון מזה שנים רבּוֹת לתוֹצאוֹת המַדע המוֹדרני וחקירוֹתיו. בשנת 1950 נתקלתי לרגל מַהלך עבודתי המקצוֹעית בדינים־וחשבונות של הארכיאוֹלוֹג הצרפתי פארו ושל בן־ארצו פרופיסור שפר על חפירוֹת במארי ובאוגרית. לוּחוֹת בכתב־יתידוֹת שנמצאוּ במארי על הפרת האֶמצעי הכילוּ שמוֹת תנ“כיים שהיו מוּחזקים עד אז בחינת ״סיפּוּרים תמימים” על האָבוֹת, ועכשיו עלו למעלת ענינים השייכים לעידן היסטוֹרי. באוגרית שעל הים־התיכון נתגלוּ לראשונה תעוּדוֹת הנוֹגעוֹת לפוּלחן הבּעל של הכּנענים ובאותה שנה עצמה נקבּע, כי ספר ישעיהו, מן המגילוֹת הגנוּזוֹת שנמצאוּ במערה ליד ים־המלח, הוא מן הימים שלפני הנצרוּת. ידיעות סנסציוֹניוֹת אלה – ותוּרשה נא הגדרה זו בתוֹקף חשיבוּתם התרבוּתית של מימצאים אלה – עוררוּ בי את הרצוֹן להקדיש שימת־לב לארכיאוֹלוֹגיה התנ“כית, זה הענף הצעיר ושאינו מפורסם עדיין של מחקר העתיקוֹת. חיפּשׂתי בספרוּת הגרמנית והעוֹלמית אחרי סקירה כוֹללת, מוּבנת לרבים, של תוֹצאוֹת החקירוֹת עד היוֹם ולא מצאתי. שכּן, אין סקירה כזאת בנמצא. הלכתי איפוא אני עצמי אל המקוֹרוֹת – ונסתייעתי סיוּע של ממש על־ידי אשתי במלאכת־בּילוּש עניפה – ואָספתי מתוך ספריוֹת בארצוֹת רבּוֹת כל שמצאתי מן החקירה המדעית הבּטוּחה על הארכיאוֹלוֹגיה התנ”כית. ההתענינוּת הלכה וגָברה, ככל שהעמקתי לחדוֹר וללמוֹד את העוּבדוֹת על נוֹשׂא זה.

את השער לתוך העוֹלם ההיסטוֹרי של התנ“ך פרץ הצרפתי פול אמיל בוטא עוד בשנת 1843. בחפירות שבארם־נהרים ניצב פתאוֹם בכורסבד מוּל תבליטי סרגון השני מלך אַשוּר, זה שהגלה את ישראל מארצוֹ והוֹליכם שבוּיים בטוּרים־טוּרים ארוּכּים. דינים־וחשבונות צבאיים של שליט זה עוסקים בכיבוש שוֹמרוֹן המתואר גם בתנ”ך.

במשך מאָה שנים חפרו מלומדים אמריקנים, אנגלים, צרפתים וגרמנים במזרח הקרוֹב, בארם־נהרים, בארץ־ישראל ובמצרים. האוּמוֹת הגדולות יסדו מכוֹנים ובתי־ספר מיוּחדים למחקר זה. בשנת 1869 נוֹסד ה״פלסטיין אכספלוריישן פאנד“; ב־1892 ה”אקול ביבליק" מטעם הדומיניקנים של סנט־אטיין, ולאחריהם – בשנת 1898 – ה“דוֹיטשה אוֹריינט גיזאָלשאַפט”; ב־1900 – ״אמריקן סקולס אוף אוֹריינטל ריסירץ" ובשנת 1901 – ״דוֹיטשס אוואנגליסס אינסטיטוּט פיר אלטרטומסקונדה".

בארץ־ישראל הלכו ונחשפו עוד ועוד מקומות וערים שנזכרוּ בתנ“ך. הם נראים ממש כפי שתוארוּ בתנ”ך ובאותם המקומות עצמם, בכתוֹבוֹת עתיקוֹת ובמַצבוֹת־בגין נתקלים החוֹקרים יותר ויותר בשמות של אישים מן התנ“ך ומן הברית־החדשה. בתבליטים מאותם הזמנים מוצאים את דיוקנם של אותם העמים, שרק שמותיהם היו ידוּעים עד הנה. תוי פניהם, בגדיהם, נשקם נראים עכשיו לעין. תמונות פלסטיוֹת ותמוּנות־ענק מראות לנוּ את החתים גסי־ החוטם, את הפלשתים התמירים זקוּפי־הקומה, את מַלכי כנען המטורזנים, עם ״רכב הברזל” שהטיל אימה על בני־ישראל, את מַלכי מארי על חיוּכם הטוב – בני זמנוֹ של אברהם. במשך אלפי השנים לא נטשטש מאומה מן הפנים הזוֹעפוֹת של מַלכי אַשוּר: תגלת־פלאָסר השלישי הידוע יפה מן התנ“ך, בשם פול, סנחריב שהחרים את לכיש וצר על ירוּשלים. אסר־חדון שכּבל בנחושתיים את מנשה המלך, ואשוּרבניפל, הוּא ״אסנפר רבא ויקירא” מספר עזרא.

החוקרים עוֹררוּ מתרדמת העבר את נינוה ונמרוד, – היא כלח העתיקה – את אשוּר ואת תבי, שהנביאים קראו לה נא־אמון וגם את בבל שבתנ"ך, על מגדלה האגדי, ארכיאוֹלוֹגים מצאוּ בדלתת הנילוס את הערים פיתוֹם ורעמסס שבהן עבדו בני־ישראל עבודת פרך, חשׂפו את שיכבוֹת השׂריפוֹת והחוּרבּן שליווּ את בני־ישראל בדרך כּיבּוּש כּנען, ואת גבעה, מצוּדת־ההר של שאוּל, שבין חוֹמוֹתיה ניגן דוד הצעיר באזניו: הם נתקלוּ במגידוֹ באורוות־ענק של המלך שלמה שהיו לו 12,000 פרשים.

מימצאים ותגליוֹת עוֹצרי־נשימה ורבּים לאין־ספור אלה גרמוּ למפנה ביחסנו אל התנ“ך. מאוֹרעוֹת, שרבּים מהם היוּ בעינינוּ בחינת ״סיפורים תמימים” לובשים בבת־אחת דיוקן היסטוֹרי, פעמים רבּוֹת זהוֹת תוֹצאוֹת החקירה, עד לפרטים קטנים, עם הסיפּוּרים בתנ“ך, ולא רק שהן ״מאַשרוֹת”, אלא שהן מבהירות מַצבים ומַעמדים היסטוֹריים שמתוֹכם עלה התנ"ך! חוויוֹת וגוֹרלוֹת של עם־ישראל נשלבים על־ידי כך בתוך הרקע הססגוֹני, הצביוֹן היום־יומי של אותו זמן, כמו גם באירועים המדיניים, התרבותיים והמשקיים ובמַאבקי השלטוֹן של המדינוֹת והמַעצמוֹת הגדולות בארם־נהרים ועל הנילוס, אשר תוֹשבי רצוּעת הביניים של ארץ־ישראל לא יכלו להתחמק מהם במשך אלפיים שנות קיומם. – – –

בעזרתן של תוֹצאוֹת החקירוֹת נעשים כמה וכמה מסיפורי המקרא מוּבנים ומוּשׂגים יותר. אָמנם ישנם זרמים תיאוֹלוֹגיים הרואים לפניהם אך ורק את הכתוב. ״אולם איך יוּבן זה – אומר פרופ' אנדרה פארו, הארכיאוֹלוֹג הצרפתי המהולל – אם אין משבצים אותו במסגרת הנכוֹנה, הכרוֹנוֹלוֹגית, ההיסטוֹרית והגיאוֹגראפית?״ – – –

שוּם ספר בתולדות האנוֹשוּת לא עשה פעוּלה כה מַהפּכנית, לא השפיע השפעה כה מַכרעת על התפּתחוּתוֹ הכללית של העולם המערבי ולא הגיע לתפוּצה מקיפת־עולם כמו ״ספר הספרים“, התנ”ך. הוא נתרגם עד עכשיו ל־1120 שפות ודיאַלקטים, ולאחר אַלפיים שנות קיוּם אין כל אות וסימן שיעידוּ, כי הוּא סיים כבר את מַהלך נצחוֹנוֹ וכיבּוּשיו.

אגב מלאכת האיסוּף המיוּן של החוֹמר – ואיני סבוּר בשום פנים כי הגעתי לכלל מיצוּי ושלימוּת – בא לי הרעיון, כי הגיע הזמן לשתף קוראי־תנ“ך ומתנגדי־תנ”ך, מַאמינים וספקנים, בידיעת תגליוֹת המַדע הפּיכּח לכל מקצוֹעוֹתיו וסוּגיו הרבים והשונים. אל מוּל שפע תוֹצאוֹת החקירה הבּטוּחוֹת והאוֹטנטיוֹת צף ועלה בי המשפט, בזכרי את המבקרים הספקנים של התנ“ך מזה מאה שנים, מאז תקופת ה״השׂכּלה” ועד היום: – אף־על־פי־כן הצדק עם התנ"ך.

ורנר קלר

המבּוּרג, ספטמבּר 1955

 

חלק ראשון: תקופת האבות מאברהם ועד יעקב    🔗

1. נהר הליס; 2. כניש; 3. הים הכספי; 4. תרשיש; 5. חלב (אלפו); 6. חרן

7. אוגרית; 8. חמת; 9. תדמור; 10. מטעים על הפרת והחדקל; 11. צידון; 12. צור;

13. חצור; 14. שכם; 15. סירות־חוף מצריות; 16. גרר; 17. ממרא; 18. טאניס;

19. הדרך למכרות סיני; 20. באר שבע; 21. פונון (מכרות); 22. מכרות סיני עם מקדש מצרי;

23. נילוס; 24. ים־סוף; 25. חדקל; 26. פרת; 27. אשנונה; 28. שושן;

29. נדודים מערב הדרומי; 30. ניפוד; 31. ארך; 32. המפרץ הפרסי

פרק ראשון – “הסהר הפורה”    🔗

לפני ארבעת אלפים שנה. יבּשות רדומות. עריסתה הגדולה של הציביליזציה שלנו. תרבויות גבוהות במזרח העתיק. מגדלי־מדרגות ופירמידות נבנו זה כבר. מטעים נרחבים סמוך לתעלות מלאכותיות. הסתערוּת שבטי ערב מהמדבר.

אם נמשוך קו מאדמת מצרים, דרך ארצות ים התיכוֹן, ארץ־ישראל וסוריה. והלאה על פני הפרת והחדקל, דרך ארם־נהרים ועד למפרץ הפרסי, יתאֵר הקו חצי סהר מובהק.

לפני ארבעת אלפים שנה כלל חצי עיגול ענקי זה שמסביב למדבּר ערב – הנקרא ״הסהר הפוֹרה" – כעין שרשרת מַבהיקה של פנינים חרוּזות ברציפוּת. מספר רב של תרבוּיות וציביליזציות. אור בהיר זרח מהן לאנוֹשוּת. כאן היה מרכז הציביליזציה החל מתקוּפת־האבן ועד לתוֹר הזהב של התרבּוּת היוונית־הרומית.

ככל שההתבּוֹננוּת ב״הסהר הפּוֹרה" מתרחקת וחוזרת אחוֹרה מאַלפּיים השנה שלפה"ס, הוֹלך ומַאפיל הכל, הולכים ומתמעטים סימני החיים של ציביליזציה ותרבּוּת. דומה הדבר, כאילו ישנוּ עמי היבּשוֹת האחרוֹת. כישוֹן ילדים לפני התעוֹררוּת. על פני ים־התיכון המזרחי כבר עלה נוגה בהיר – באי כּרתים פוֹרחת מדינת מלכי מינואה, מיסדיו של הכוח הימי הראשון בהיסטוֹריה. זה אלף שנים מגן כבר מבצר מיקינה על תושביו, וטרויה השניה בנויה כבר על חרבותיה של הראשונה. ואילו בּבּלקן הסמוּך, רק התחילה תקופת הבּרוֹנזה הקדוּמה. בסרדיניה ובצרפת המערבית נקברים המתים בקברי אבנים ענקיות. קברים מגליתיים אלה הם מפגן גדול אחרון לתקופת האבן.

בבריטניה הוקם המקדש המפורסם מן התקופה המגליתית, מקדש־השמש בסטונהנג', אשר גלגל־האבנים הענקי שלו ליד סאליסבורי, הנו עד היום מראה־פלאים, אפוף אגדות, באנגליה. בגרמניה חרשוּ עוד את האדמה במחרשות־עץ.

לרגלי ההימליה כבה האוֹר המנצנץ הגלמוּד של אי־תרבּותי מעל לעמק ההינדוס. על פני סין, במרחבי הערבוֹת של רוּסיה, ועל פני אפריקה, שוֹרה ערפל, מעבר לאוקינוס האטלנטי מדמדמת בעמעוּם יבּשת אמריקה.

ואילו ב״הסהר הפּוֹרה" ובמצרים, אַתה מוצא בשכנוּת ססגוֹנית שפע מבלבל של תרבוּיות וציביליזציות מפוּתחות בדרגה גבוהה. זה אלף שנה יושבים על כסאותיהם פרעוֹנים. כאַלפיים שנה לפנה"ס ישב על כסא זה מיסד השוֹשלת השתים־עשרה. אמנחת הראשון. חוּג השפעתו משתרע מנוּביה, מדרום לאשד השני של הנילוס, על פני חצי־האי סיני, עד לכנען ולסוּריה, על שטח שמידתו כמידת נוֹרבגיה. לאורך חופי ים־התיכון משׂתרעות ערי־הים העשירות של פיניקיה. באסיה הקטנה, בלב תוּרכּיה של היוֹם, עומדת להיווסד הממלכה האדירה של החתים. בארם־נהרים, בין הפרת והחדקל, מושלים מלכי שוּמר ואכד, ונושאות להם מס הממלכות הקטנות יותר, מהמפרץ הפרסי ועד למקורות הפרת.

פירמידוֹת מצרים העצוּמוֹת, מגדלי־המדרגות האדירים של ארם־נהרים, ראו כבר דורות הולכים ובאים, זה אַלפּיים שנה מספקים מַטעים וחווֹת שנבנוּ בקנה־מידה של עסקים גדולים בזמננו, בעמקיו המוּשקים השקאָה מלאכותית של הנילוס, של הפרת ושל החדקל – תבואות, ירקות ופירות מן המוּבחרים. בכל מקום ממקומות ״הסהר הפורה" ובממלכת הפרעוֹנים, נפוצה אמנוּת הכתיבה, כתב היתדות וכתב החרטומים, משוררים, פקידי־חצר ומנהלים משתמשים בה; במסחר היה הכתב שכיח מזה זמן רב. בחליפת האגרות המסחריות שנכתבו על חומר ופפירוס משתקפת עובדת חילוּפי־המצרכים, אשר יצוּאנים ויבוּאנים גדולים, מארם־נהרים ומצרים, הוליכוּ בדרכי אורחות ובנתיבי ספינות, למן המפרץ הפרסי ועד לעבר סוריה ואסיה הקטנה, מן הנילוס על פני הים ועד לקפריסין וכרתים והלאה עד לים השחור. בין הסחורות היקרות המצויות בשפע – מבוקשות הסחורות האלו: נחוֹשת ממכרות מצרים והרי סיני, כסף מעורקי הרי הטאורוס באסיה הקטנה, זהב ושן הפיל מארץ סומלי באפריקה המזרחית ונוביה שעל הנילוס, צבעי ארגמן מערי פיניקיה בחופי כנען, הלבונה ובשמים נדירים אחרים מערב הדרומית, אריגים נהדרים מהמטוויות המצריות והכּדים הנפלאים מאי כרתים.

שירה ומַדע מגיעים לשׂיא הפריחה. במצרים נוצרת ספרוּת הבידוּר הראשונה והשירה החילוֹנית. ארם־נהרים חיה כבר את תקופת־התחיה שלה. בלשנים של אכד, הממלכה הגדולה על גדוֹת הפרת התחתון, מחבּרים את הדקדוּק הראשון ואת המילוֹן הדוּ־לשוֹני הראשוֹן. אגדת גלגמש, האגדות העתיקות של שוּמר על הבּריאה והמַבּוּל, הופכות באכדית – לשון העולם כולו באותם הימים – לאֶפוֹסים בעלי מתח דרמתי. רופאים מצריים מייצרים, על פי ספרי־רפוּאָה, את התרופות שלהם מצמחים בחוּנים ובדוּקים. המנתחים שביניהם מבוֹרכים כבר בידיעות אנטוֹמיוֹת, מתמטיקאים בארץ הנילוס מגיעים בדרך נסיונית לחישוּבי הצלעות של המשוּלש, חישוּב אשר רק לאחר אלף וחמש מאות שנה קבע היווני פיתגוֹרס את יסוֹדוֹתיו והם קרויים על שמו. מהנדסים בארם־נהרים פּותרים בכוח נסיונותיהם את בעית החשבון המרובע. תוכנים מחשבים וקובעים, אמנם מתוך מגמות אסטרוֹלוֹגיוֹת, על יסוד הסתכּלוּיוֹת מדוּייקות, את מהלך כוכבי הלכת.

“הסהר הפורה” ומצרים בשנת 2000 בערך לפנה"ס, מרכזי התרבות הגדולים בעולם.

שלום ממוּשך ושפע חמרי שׂררוּ, בוודאי, בעולם זה שעל הנילוס, הפרת והחדקל, שכן עד עכשיו לא נמצאה שום כתובת מאותו זמן שתספר על מעשי מלחמה כל שהם.

מלב ״הסהר הפּוֹרה" העצוּם הזה, מהמרחקים השוֹממים והזוֹהרים של מדבּר ערב, שמימי האוקינוס ההודי לוֹחכים את חופיהם, התפרץ באותו זמן בנחשוֹלים עצוּמים, לעבר צפון וצפון־מערב, לעבר ארם־נהרים, סוריה וארץ־ישראל – פּרץ של עמים ושבטים ניידים מגזע שם. בגלים בלתי פוֹסקים עלוּ האמוֹרים ״המערביים“, כפי שמורה שמם, על ממלכות ״הסהר הפּוֹרה”.

מדינת מלכי שוּמר ואכד כרעה בשנת 1960 לפנה“ס מפני התקפותיהם העקשניות של הללוּ. האמוֹרים הקימוּ אז ויסדוּ שוּרה של מדינות ושוֹשלוֹת. אחת מהן הגיעה לבסוף לשלטון עליון: השוֹשלת הראשונה של בּבל, שהיתה מרכּז השלטון העצוּם, מ־1830 עד 1530 לפנה”ס; מַלכּה הששי היה חמורבי המפורסם.

אָכן, לאחד השבטים הניידים מגזע שם, נועדה חשיבוּת, שהיתה לחשיבוּת גורלית בשביל מיליונים על מיליונים אנשים בעולם עד ליום הזה. היתה זו קבוצת אנשים קטנה, אפשר רק משפחה אחת, לא ידוּעה ולא חשוּבה. בדומה לגרגיר חול אחד בסוּפת־מדבּר: הלא היא משפחת אברהם, אבי האָבוֹת!

פרק שני – אור כשדים    🔗

תחנת רכבת בדרך בּגדד. מגדל־מדרגות של לבינים. חורבות עם שמות תנ"כיים. ארכיאוֹלוֹגים מחפשים את ערי כתבי־הקודש עם דקר. הארכיאולוג על כס בבל. משלחת אל תל־אל־מוקייר. האם היה אברהם אזרח עירוני?

ויִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֶת שָׂרַי כַּלָתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים… (בראשית יא, 31).

…ויצאוּ אתם מאוּר כשׂדים… כך מצלצלים ונשמעים הדברים באזני כל העולם, זה אַלפיים שנה. אוּר, שם מלא מסתוֹרין ואגדתיות, כמרבית השמות של מלכים ומצבּיאים במדינות אדירות, של מקדשים והיכלוֹת עמוסי זהב, שעליהם מספר התנ“ך, איש לא ידע היכן מקומה של אוּר, כשדים מורה, אמנם, על ארם־נהרים. לפני שלושים שנה לא יכול היה שוּם איש לנחש, כי החיפוּשׂ אחר אוּר התנ”כית יביא לגילוּיה של תרבּוּת ששרשיה מגיעים עד לדימדוּמי הזמן הטרום־היסטורי, תרבּוּת עתיקה אפילוּ מן התעוּדות ההיסטוָריוֹת של מצרים.

היום, אוּר היא תחנת־רכבת, מאה ותשעים ק"מ צפוֹנית מבּצרה, סמוּך למפרץ־הפרסי, אחת התחנות של רכבת־בגדד המפוּרסמת. רכּבת זו, ההולכת לפי לוּח־זמנים קבוע, נעצרת שם סמוך לדימדומי־השחר הראשונים. בשוֹך המוּלת הגלגלים הנוסעים הלאה צפונה, אופפת את הנוסע, שירד כאן דוּמיית המדבּר.

עיניו משוֹטטוֹת על פני שטחים אין־סוֹפיים וחדגוֹניים של חול צהוב. דומה הדבר כאילוּ הוא ניצב על גבי צלחת שטוחה ענקית, שרק נתיב ברזל חותך אותה. רק נקודה אחת מַפסיקה את המרחק המנצנץ והשוֹמם: אל מוּל קרני השמש העולה מוּאָר מיבנה קטוּע אדום־כהה עצוּם. דומה הדבר כאילו אחד הענקים חרץ כאן חריצים עמוקים, לבדווים מוּכּר יפה תל בּוֹדד זה. שבניקרוֹתיו מקננים ינשופים. הם מכירים אותו מזמנים קדוּמים וקוראים לו בשם תל־אל־ מוקייר (״תל־המדרגות"). אבות אבותיהם תקעו את אהליהם למרגלוֹתיו. מאז אותם זמנים קדוּמים משמש הוא מחסה בפני סוּפוֹת חוֹל מסוּכנות. למרגלוֹתיו הם רוֹעים את עדריהם, שעה שהגשם מוציא דשא עשב מן האדמה.

לפנים – לפני ארבעת אלפים שנה – התנחשלוּ כאן שׂדוֹת נרחבים של חטה ושעוֹרה. השתרעו גידוּלי ירקות וחוּרשות תמרים ותאנים עד לאשר העין מַגעת. מַטעים נרחבים הניתנים בקלוּת להשוואָה עם מַטעי החטה הקנדיים, או מטעי ירקות ופירות בקליפוֹרניה. ירקותם הדשנה של המַעניוֹת והתלמים החלוקים על ידי שרשרת שיטתית, ישרה כחוּט, של תעלות וחפירות, מעשה מופת של אמנוּת ההשקאָה. עוד במרחקי תקופת־האבן ידעו המוּמחים שבין התושבים להשתמש במימי הנחלים הגדולים; הם הוליכו, בחריצות ובתבוּנה. את הנוזל היקר באפיקים רחוקים והפכו על ידי כך שטחי מדבר לגן־עדן פּוֹרה.

חבוי כמעט בתוך יערות תמרים משפיעי צל, נהר לו אז כאן הפרת. על פני עוֹרק חיים גדול זה התנהלה אז תנוּעת ספינות נמרצת עד למרחקי הים. באותם ימים היה חתך המפרץ הפרסי עמוק הרבה יותר בתחום השתפכותם של הפרת והחדקל. עוד בטרם הוּקמה הפירמידה הראשונה בארץ הנילוס, כבר הזדקר תל־אל־מוקייר אל מוּל תכלת השמים. אלה היו ארבע קוביוֹת עצוּמוֹת, בנוּיות זו על גבי זו, עשוּיות לבינים בגובה של עשרים וחמשה מטר כמעט. על גבי השחור של היסוד הזויתי, בעל דפנים ארוּכים ארבעים מטר, זרחוּ צבעי האדום והכחול של המדרגות העליונות, שכל אחת מהן משובצת עצים שונים. המדרגה העליונה היתה בחינת רמה קטנה, אשר עליה התנוסס מקדש שסכך הגג שלו היה עשוי זהב.

דוּמיה שׂררה על פּני מקום פּוּלחן זה. מקום שם שרתוּ בקודש כהנים לאל הירח נַנַר. המוּלת העסקים של אחת הערים העתיקות בעולם, של המטרוֹפוֹלין העשירה אוּר, כמעט ולא הגיעה הנה.

בשנת 1854 נעה אל עבר התל האדום הבּוֹדד הזה אוֹרחת־גמלים וחמוֹרים עמוּסים מטען בלתי שכיח של אתים, קרדומות ומכשירי מדידה, בהנהלתו של הציר הבריטי בבצרה, מר י. ה. טיילור בא הנה לא מתוך תשוּקה להרפתקאוֹת ולא בגלל איזה יצר אחר. הוֹראת משרד־החוּץ הסיעה אותו הנה בתוֹקף משאלתוֹ של המוּזיאוֹן הבּריטי בלונדון, לחקור את דרום ארם־נהרים – המקום שבו מתקרבים יותר ויותר הפרת והחדקל לפני השתפכותם אל המפרץ הפרסי – על פי שרידי בנין עתיקים. טיילור שמע כבר תכוּפוֹת בבצרה על ערימת האבנים הגדולה והמיוחדת במינה, שאליה מתקרבת עכשיו משלחתוֹ. היא נראתה לו כענין הראוּי לחקירה.

שיחזור מגדל המדרגות הגדול באור.

במחצית המאה התשע־עשרה, בקירוב, התחילוּ במצרים, בארם־נהרים ובארץ־ישראל, חקירות וחפירות, מתוך דחיפה פתאומית, שמגמתה להגיש לנו תמוּנה ברורה, על יסוד מחקר מדעי, מן ההיסטוריה האנוֹשית בחלק זה. של העולם. שוּרה ארוּכה של משלחות שׂמה לה אז למטרה ־ את המזרח התיכון.

עד אותם הימים, מאז 550 שנה לפנה“ס, היה התנ”ך המקור ההיסטוֹרי היחיד להשגת עוֹלמה של אסיה הקטנה. הוּא לבדו סיפר על זמנים שהיוּ נתונים עוד בדימדוּמים מעורפלים. עמים ושמות עולים מן התנ"ך, שאפילו היוונים והרומאים העתיקים לא היה להם מושג עליהם.

כיתות של מלוּמדים נמשכוּ במחצית מאת השנים החוֹלפת, ללא הפוּגה, אל נוֹפי המזרח העתיק. איש לא ידע את השמות שנועדו באופן בלתי־צפוי להיות נישׂאים על שפתי כל בזמן הקרוב. מלאי השתוֹממוּת הקשיבוּ הבריות בני ״תקופת ההשכלה" לסיפּוּרים על מימצאיהם ותגליוֹתיהם. הדברים שהעלוּ אישים אלה מתוך חולות המדבר אשר על גדול הנהרות של ארם־נהרים ומצרים, בזכוּת עבודה מייגעת, ראוּיים היוּ לתשוּמת־לבם של מיליוני אדם: כאן הבקיע המַדע בפעם הראשונה את השער המוֹליך אל העולם הכמוּס של התנ"ך.

סוכן הציר הצרפתי במוסול, פאוּל אֶמיל בּוֹטה, הוּא ארכיאוֹלוֹג נלהב. ב־1843 התחיל לחפּוֹר בחורסַבּד, על יד החדקל, הוא חוֹשׂף וּמגלה, מלא גאווה, בין חורבות מטרוֹפּוֹלין, בת ארבעת־אלפים שנה, את העדוּיות הראשונות. לתנ"ך: את סרגון, שליטה האגדי של אשור.

בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר…

(ישעיהו כ, 1).

שנתיים לאחר מכן חוֹשׂף מדינאי וארכיאוֹלוֹג אנגלי צעיר א. ה. לייאַרד את נמרוד (כּלחוּ), העיר הנקראת בתנ"ך בשם כלח

(בראשית י, 11)

ועכשיו היא נושאת את שם נמרוד התנ"כי:

גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה… וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, מִן־הָאָרֶץ הַהִיא יָצָא אַשוּר וַיִּבֶן אֶת־נִינְוֵה וְאֶת־רְחֹבֹת עִיר וְאֶת־כְּלַח…

(בראשית י, 11).

זמן קצר לאחר מכן חוֹשׂפוֹת חפירות, בהנהלתו של רב־הסרן האנגלי הנרי קראסוויק רולינסון – אחר־כך אחד האשורולוגים הגדולים – אחד עשר ק“מ מחורסבאד, את עיר הבירה האשורית נינוה ואת הספריה המפורסמת של המלך אשורבניפל. הלא זוהי נינוה של התנ”ך שרשעותה העלתה כל פעם את זעם הנביאים (יונה א, 2).

בארץ־ישראל מקדיש עצמו המלומד האמריקאי אדוארד רובניסון מ־1838 עד 1852, לשיחזור הטוֹפּוֹגרפיה העתיקה.

הגרמני ריכרד לאָפסיוס, לאחר־מכן מנהל המוּזיאוֹן המצרי בברלין, רושם את כל שרידי הבנינים שעל גדוֹת הנילוס, שסקר אותם בהיותו במשלחת בארץ זו מ־1842 עד 1846.

משעלה בידי הצרפתי שאמפוליון לפענח את כתב החרטומים המצרי, ניתנה אֶפשרוּת לאחר שנת 1850, לפענח גם את כתב־היתדות על־ידי רולינסון, החוֹשׂף של נינוה ומקומות אחרים. התעודות העתיקות התחילו מדוֹבבוֹת!

נחזור נא אל האורחה המתקרבת אל תל אל־מוקייר.

הציר טיילור תוֹקע אוהלים למרגלוֹת התל האָדוֹם. הוּא חסר שאיפות מדעיות כמו גם ידיעות מוּקדמות. במה יפתח? באיזו נקוּדה יורה למחנות הילידים לחפור ביעילוּת? תל הלבינים הגדול, מלאכת אמנוּת ארדיכלית של עבר מעוּרפּל, לא נראה בעיניו חשוּב. יתכן, כי גנוּז בפנימיוּתו דבר־מה שראוּי לאספן לתוך מודזיאוֹן ושמא יענין את אדוניו בלונדון. הוּא מהרהר מן הסתם על איזו אנדרטה עתיקה, כלי־נשק, תכשיטים, או אולי גם על אוצר גנוּז. הוּא מתבּוֹנן מקרוב לתל המוּזר, מקיש ובוֹחן כל אמה ואמה שלו. אין מאוּמה שירמוז כי מצוּי כאן חלל ריק; שכן בנין הענק מוּצק ואיתן. בגוֹבה של כמעט עשרה מטר מזדקר הגוש התחתון ישר מתוך החול. שתי סוֹללות אבנים רחבוֹת מוֹליכוֹת אל המבלט הקטן הסמוך, ועליו מתנוֹססים עוד שני מבלטים: השלישי והרביעי.

טיילור מטפס ועולה מדרגה וחוזר ויורד מדרגה, זוחל בלהט השמש על כל ארבעתיו לאורך הזיזים ומוֹצא רק לבינים שבוּרוֹת. טוֹבל בזיעה הוּא מגיע יום אחד אל הסוֹללה העליונה; מבוהלים התרוֹממוּ במעוף ינשופים אחרים מתוך הקירות הבלויים. זה הכל. אף־על־פי־כן אין הוא מתאכזב. מתוך התאמצות לרדת לסוף סודו של התל, הוא מגיע לכלל החלטה, שראוּי לנוּ היום להצטער עליה. הוא מרחיק את מחנות העובדים מיסודו של התל ומעבירם אל פסגתוֹ.

הבנין שעמד בפני שיני הזמן האַרוֹך, שעמד בפני סופוֹת־החול ושרב־השמש, היה עכשיו קרבּן לקרדומים שאינם יודעים ליאוּת. טיילור מצווה להסיר את הקומה העליונה. מלאכת ההריסה נפתחת מארבעה צדדים בבת אחת. יום אחר יום מתמוֹטטים ברעש גדול גושי לבינים ונופלים ארצה. לאחר שבוּעות רבים נאלמוּ פתאום למעלה הצעקה הרמה, הדפיקות ונקישות הקרדומים. במרוצה גדולה נחפזים כמה אנשים, יורדים מן התל ונכנסים לאהלו של טיילור, בידיהם הם מחזיקים מוֹטוֹת קטנים, גלילי חומר שׂרוּף, טיילור מאוּכזב. הוא ציפּה ליותר מזה. לאחר צחצוּח זהיר של המימצאים, הוא מַבחין ורואה כי הגלילים משוּפעים כתבות סביב סביב כתב היתדות! אָמנם אין הוא מבין דבר מכל זה ואף על פי כן הוא מאוּשר. ארוּזים באריזה יפה, נשלחים גלילים אלה ללונדון. ואולם, המלומדים שעל חוף התמזה אינם שמים לב אל המציאה הזאת. ומה פלא, – הן באותן השנים צפוּ החוקרים במתיחוּת רבה אל הנעשה בצפון ארם־נהרים ובמעלה החדקל; מתלי נינוה וארמונות חורסבּד, מתבליטי הענק של האשוּרים מתגלים ובאים אלפי לוּחות חומר ואנדרטות הדוחקות את ההתענינות בכל השאר. מה ערך, איפוא, לגלילי החומר הקטנים מתל אל־מוקייר! עוד שנתיים תמימות מחפש טיילור בלי ליאות, אבל גם בלי הצלחה, בתל־אל־מוקייר, ורק לאחר־מכן הוחזר למולדתו.

על אוצרות לא־ישוערו שהיו גנוּזים מתחת לתל העתיק, תדע האנוֹשוּת רק כעבור שבעים וחמש שנה!

תל־אל־מוקייר נשכח מלב אנשי המדע, אבל אין הוא נדחק לקרן־זוית. מן הרגע שטיילור עזב את המקום, התחילו להגיע שיירות של מבקרים אחרים. הקירות שנהרסו וקודם־כל אלה של הקומה העליונה, על ידי מחנות טיילור, העניקו שפעה יקרת ערך של חמרי בנין, חנם אין כסף, לערבים, המביאים הנה שנה שנה את בהמות־המשא שלהם ולוקחים אתם את הלבינים, לבינים אלה שידי בני־אדם מלפני אלפי שנים יצרוּ אותן נושאות עליהן עדיין באופן קריא למדי את השם אוּר־נַנוּ, הבּנאי הראשון הגדול, ואת שמו של נאבוניד, השליט הבבלי ששיחזר את מגדל המדרגות הידוע בשם זיגורת. סוּפות־חול, גשמים, רוּחות ולהט שמש השלימוּ את מלאכת ההרס.

משבאוּ מחנות הצבא הבריטי, במלחמת העולם הראשונה, לנטות את אהליהם, בצעדם לעבר בגדד, בשנת 1915, ליד בנין עתיק זה, היה מראהוּ שונה לחלוּטין מהקודם, זה אשר משנת 1854; הוא היה שטוח כל כך, בלוי כל כך ושדוד, עד שאחד החיילים יכול היה לעשות כאן מעשה נועז: צוּרתן של מדרגות המגדל, שהיתה בולטת קודם לכן, נעלמה לחלוטין והחייל יכול היה לעלות עד לפסגת המגדל רכוב על פרדה.

רצה המקרה הטוב כי בין הקצינים של הצבא יימצא מוּמחה אחד, ר. קמפבל תומפסון, ממשרד המודיעין של הצבא בארם־נהרים, בימי שלום היה משמש עוזר במוּזיאוֹן הבריטי. תומפסון משוטט לו ובוחן בעין של איש המקצוע את הערימה הענקית של הלבינים ורואה, לבהלתו, כי ידים כבר פגעוּ בה. בחינות הקרקע מאפשרות לו לנחש, כי בסביבת התל נמצאים אוצרות נוספים, חורבות של ישוּבים רדוּמים מתחת לחולות המדבּר. תומפסון רושם רשימות בקפדנוּת ומוסר דו"ח על כך בדחיפוּת ללוֹנדון. דבר זה מעלה את הרעיון שיש להסיר את האבק מגלילי החומר שנשכחוּ כמעט, והם נבחנים עכשיו בחריצוּת רבה. הכתובות מכילות אינפוֹרמַציה מעניינת מאד ואף מספרות סיפור מוזר.

כמעט 2500 שנה לפני הציר טיילור, כבר חיפשׂ וחיטט איש אחר באותו מקום עצמו ובאותה התעניינוּת. מוקיר העתיקות, איש מפוּרסם, שליט על ממלכה גדולה וארכיאולוג כאחד – נאבוניד מלך בבל במאה הששית לפנה“ס. הוא בחן ומצא, כי ״הזיגורת היתה ישנה כבר”, אלא שנאבוניד עשה זאת באופן שונה מטיילור. ״אני שיקמתי את מבנה הזיגורת, החזרתיה לאשר היתה בימי קדם – במלט ובלבינים שרופות“, מששוקם שוב מגדל־המדרגות הבלוּי מרוב ימים ציוה לטבוע בתוך גלילי החומר הקטנים את שמו של הבנאי הראשון ושמו היה, כפי שיכול היה הבבלי לפענח באחת הכתובות השבוּרות – המלך אוּר־נַנו!. אור־ננוֹ? האם היה בנאי זה של מגדל המדרגות מלכה של אוּר שעליה מדבר התנ”ך, שליטה של אוּר כשׂדים?

השערה זו מסתברת. שכן מאז הופיע השם התנ“כי הזה ונשנה הרבה פעמים. גם מימצאים שנתגלוּ בחפירות אחרות בארם־נהרים מזכירים את אוּר. היא היתה, כפי שניתן להסיק מכתב היתדות, בירת העם השוּמרי הגדול. בדרך זו נתעורר ענין עמוק לתל־אל־מוקייר וחורבותיו. אל הארכיאוֹלוֹגים של המוּזיאון הבריטי, מצטרפים מלוּמדים מן המוּזיאון של האוּניברסיטה בפנסילבניה (ארצות הברית). החוקרים לדעת, שמא כמוּס במגדל המדרגות אשר על הפרת התחתון סודו של העם השומרי הבלתי ידוע ושל אוּר התנ”כית! אלא שרק בשנת 1923 ניתן היה לקבוצת ארכיאוֹלוֹגים אמריקניים־בריטיים לפתוח במעשה. המסע המייגע על דבשוֹת מתנוֹעעוֹת של גמלים נחסך מהם, שכן הם נוסעים כבר ברכבת־בגדד. לאורך מסילת־הברזל נמצאים גם קרונות, פסי־רכבת, קרדומים, מַעדרים וסלים.

לרשות הארכיאולוגים יש קרן מיוּחדת, המאַפשרת להם לחפור בשטחים עצומים. הם פותחים בחפירות לפי תכנית מדוייקת ובתנוּפה גדולה. כיוון שהם מנחשים, כי ישׂיגוּ מימצאים רבים, הריהם מביאים בחשבון עבודה לשנים רבות. את המשלחת מנהל סיר צ’ארלס ליאונארד ווּליי. האנגלי בן הארבעים ושלוש כבר רכש לו תואר־כבוד בחקירות ובחפירות במצרים, נוביה וכרכמיש אשר על הפרת העליון. לאיש המוּכשר והמצליח. נעשה תל־אל־מוקייר משימת חיים. הוּא שׂם את הדגש, לא על מגדל־המדרגות, כמו שעשה טיילור, איש חרוץ, אך טירון ולא מוּמחה, לפני כמה עשרות שנים. כוחו הדוחק של החוקר שבו מתרכז קודם־כל באותם תלים שטוּחים המתרוממים מתוך מישורי החול למרגלוֹת המגדל.

מעינו הבּוֹחנת והמנוּסה של ווּליי לא נעלמה צוּרתם המעוררת סקרנוּת של התלים. הם נראים היו כגבעות הדומות לשוּלחנות. למעלה הם שטוחים וכל מדרוניהם – מידתם שווה, תלים אלה רבים הם לאין מספר, גדולים וקטנים. במזרח התיכון, על חופי הנהרות הגדולים, בתוך מישוֹרים פוֹריים, שעל דרכיהם ונתיביהם עברו מאז הימים הקדוּמים אורחות רבות. איש לא מנה את מספרם עד היום הזה. אנו מוצאים אותם בשפך הדלתה של הפּרת והחדקל. שבמפרץ הפרסי, ועד להרי אסיה הקטנה, במקום שהנהר הליס נשפך אל הים השחור, על חופיו המזרחיים של הים התיכון, בעמקיה של לבנון, על האורונטס שבסוּריה, ועל הירדן בארץ־ישראל.

תלים אלה הם כליל האוצרות הגדולים, מַשׂאַת נפשם של הארכיאוֹלוֹגים. לא הטבע הוא שצר את צוּרותיהם, הם מבנים מלאכותיים שנערמוּ והלכוּ, בחינת נחלת דורות ללא סוף שהיוּ לפנינוּ, כמוּיוֹת גדולות של אשפתוֹת. מאז ומקדם, שנערמו משאריות של סוּכות, בתים, חומות־ערים, מקדשים, או היכלות. כל תל מן התלים האלה לבש את צוּרתו הוּא במשך מאות בשנים, או אפילוּ אלפי שנים, באורח שווה. אי פעם, בעת שאנשים יסדוּ ישוּב ראשון, והוא נהרס על־ידי מלחמה או שריפה, או נעזב על ידי תושביו, ובאוּ כובשים, או מתישבים חדשים, והקימוּ בניינים באותו המקום עצמו. דור אחר דוֹר בא והקים באותו מקום ישובים וערים, אחד על גבי קוֹדמו. במשך הזמן נערמוּ חורבות והריסות של ישוּבים, שכבה על גבי שכבה, מטר אחרי מטר, והגיעו לדרגת תל. בשם ״תל" קוראים הערבים היום לכל רמה מלאכותית כזאת. עוד בימי בבל העתיקה שימשה מלה זאת לאותה מטרה. בתנ“ך אנו פוגשים מלה זאת בספר יהושע י”א, 13. בשעת כיבוּש כנען, כשהמדוּבר הוא על ערים ״העומדות על תלם“, הכוונה היא לתלים כאלה. הערבים מבדילים בין תל כזה לבין גבעה טבעית, שהם קוראים לה ״ג’בּל”.

כל תל כזה הוא מעין ספר היסטוריה אילם. שכבות הקרקע שלו דומות בעיני הארכיאוֹלוֹגים לדפיו של לוּח־זמנים, ובכל דף ודף הם קוראים, במידת בהירות זו או אחרת. את תולדות העבר. כל שכבה מספרת על זמנה, על חיים שהיוּ, על הרגלים, על תבוּנת־כפים, על מעמד התרבוּת והציביליזציה של תושביה, מספרת לאלה היודעים לקרוא באותיותיה. ובמשך הזמן השיגו החופרים הישׂגים מַדהימים.

אבנים, מסוּתתוֹת או לא־מסוּתתות, לבינים או שרידי חומר, מספרים איך נבנוּ והוּקמוּ בנינים, אפילוּ על־פי אבנים רעוּעות מפוררות, או על פי שׁרידי לבינים שבוּרות, אפשר לפענח ולהכיר את קווי הבניינים. כתמים כהים מעידים ומוֹרים היכן היה מקום התנוּר שהשפיע את חוּמוֹ.

כלים שבוּרים, נשק, כלי־בית וכלי־עבודה הנמצאים בין החורבות וההריסות מסייעים לעבודת הבילוּש של העבר. כמה אסירי תודה הם החוקרים לקדמונים על שלא היה להם עוד ביוּב עירוני! כל מה שהיה מיוּתר ובלתי ראוּי לשימוּש. נזרק למרחב, הפקר לשיניהן של תופעות הטבע ולשיני הזמן.

ולגבי קדרות וכדים, בדוקות וידוּעות כל כך צוּרותיהן השונות, הצבעים והדגמים, עד כדי כך שהקרמיקה נעשתה מַד־זמן ארכיאולוגי ממדרגה ראשונה. חרסים בודדים, אפילוּ שברים קטנים, מאַפשרים קביעת תאריך מדוייק. בפרק הזמן עד לאלף השני לפנה"ס, יתכן לטעות בקביעת תאריך מן התאריכים בגבוּל של חמשים שנה בלבד!

מסקנות יקרות־ערך שאפשר היה להסיק על־ידי החפירות הראשונות הגדולות של המאָה הקודמת לא הוּסקו, יען כי לא הוּשם לב אל השברים, שהיוּ נראים כבלתי חשוּבים. הם הושלכוּ והוזנחוּ כליל. חשוּבים נראוּ רק מבלטים, אנדרטות, מצבות או תכשיטים. וכך אבדו לעולמים תוצאותיהם של מחקרים חשובים רבים. מעשהו של חוקר־העתיקות היינריך שלימן, הוא דוגמה לכך. מתוך שאפתנוּת לוהטת, שם לבו רק לדבר אחד: למצוא את טרוֹיה של הומרוס. לגיונות של מעדרים הפעיל לשם כך, שכבות־אדמה שאפשר היה להן לשמש ״לוח־זמנים" בעל חשיבוּת גדולה, נזרקוּ על ידו כאשפה חסרת־ערך. לבסוף, הוציא שלימן מן האדמה אוצר רב ערך לקורת רוחו של כל העולם. אבל זה לא היה, כפי שהוּא שיער, אוצרו של פריאם. מוצאו של האוצר היה עתיק ממנו בכמה מאות שנים. למען הצלחתו הנכספת העמיק שלימן לחפור יתר על הנדרש. שלימן היה סוחר חובב וטירון. אלא שגם המוּמחים־לדבר, לא היוּ שונים לטובה בתחילתם. ורק לפני כמה עשרות שנים התחילוּ האַרכיאוֹלוֹגים עובדים לפי תכנית בדוּקה. מתחילים מלמעלה ובוֹדקים אמה אחר אמה בכל תל, כל מימצא קטן ביותר, כל שבר כלי. קודם כל חופרים חתך אל מעמקי התל. השכבות המגוונות מתגלות לעינים החוקרות כאותה עוגה חתוּכה ומאַפשרות למוּמחה לסקור סקירה גסה ראשונה של ההיסטוריה בישוּבים אנושיים שירדוּ וצללוּ במקום הזה. לפי דוּגמה בדוּקה זאת נוהגת גם המשלחת האמריקנית־האנגלית משנת 1923 בעבודתה ליד תל־אל־מוקייר.

בימים הראשונים לדצמבר מתרומם ועולה ענן אבק מעל לתלי ההריסות במזרח הזיגורת, במרחק צעדים מעטים מן הבימה הרחבה, במקום שאליו היוּ מתקרבים ובאים כהנים בתהלוכה חגיגית לכבוד נַנַר אל הירח. הענן נדחף על ידי רוּח קלה, מתרחק מכאן והלאָה, ומיד דומה הכל שמסביב למגדל המדרגות, כעטוף אד דק, אבק חול דקיק, שהתאבך מכוח הקשתם של מאות מעדרים, מעיד, כי אָמנם התחל התחילה החפירה הגדולה.

מן הרגע הראשון, עם נעיצת המעדר הראשון בקרקע, משתררת בתחומה של כל חפירה אוירית מתיחוּת. שכן כל חפירה דומה למַסע אל ממלכת הבלתי־נודע, אשר איש אינו מנחש קודם לכן אילו הפתעות היא תביא. גם ווּליי וחבר עובדיו הם אחוּזי מתיחוּת: האם יתגלוּ מימצאים בתוך תלים אלה, שכר לזיעה ולעמל המרוּבים אשר מסביב? האם תגלה להם אור את מסתריה? איש מהם לא יכול היה לנחש, כי במשך שש עונות חורף, עד לאביב 1929, ירוּתקוּ אל עבודה זאת בנשימה עצוּרה. חפירה זאת, הנעשית בתנוּפה גדולה בעמקי החבל הדרומי של ארם־נהרים, תגלה, שעל אחרי שעל, את פני הזמנים הרחוקים, כאשר עלתה מהדלתה אשר לשני הנהרות והתפתחה ארץ חדשה, שעה שהמתישבים הראשונים תקעו בה יתד. בכוח החקירה רבת

העמל, המוליכה וחוזרת עד לזמן של לפני שבעת־אלפים שנה, הולכים ולובשים מעשים ושמות, שעליהם מספר התנ"ך, דמוּת מוחשית.

הדבר הראשון, שאותו הם משתדלים לגלות, הוא מחוז קדוש, שבו מצוּיים שרידי חמשה מקדשים, שהקיפו בצוּרת חצי־עיגול את הזיגורת, שהקים המלך אוּר־נַנוּ. דומים הם לבניני מבצר, עד כדי כך מוּצקות חומותיהן. המקדש הגדול ביותר ששטח היסוד שלו הוא מאה על ששים מטר, היה לכבוד אל הירח, השני – לכבודה של נין־גָל, אלת הירח ואשתו של נַנַר. לכל מקדש ומקדש היתה חצר פנימית המוּקפת שוּרת חדרים. בתוך החצרות מצוּיות עדיין הבארות העתיקוֹת, שקתוֹת מים משוּחוֹת חימר, וחריצי סכּינים עמוּקים על גבי שוּלחנות לבנים גדולים מצביעים ומורים היכן נוּתחוּ הקרבנות. על הכירים במטבחי המקדש הוכנו כרוֹת־הזבח המשוּתפות. אפילו תנוּרים לאפיית לחם היו שם. ״לאחר שלושים־ושמונה מאות שנים“, מעיר ווּליי בדו”ח המשלחת שלו, ״אפשר היה שוּב להצית אש ולהפעיל את המטבחים העתיקים ביותר בעולם".

כנסיות, בתי־משפט, משרדי פיננסים ובתי־חרושת, הם בימינוּ בנינים נפרדים לגמרי. ואילו באור היה הדבר שונה. התחום המקודש וחוּג המקדשים לא היה מיועד רק לכבודם של האלים. מלבד תפקידי פוּלחן, הוטלו על הכהנים גם תפקידים אחרים. מלבד מתת הקרבנות, היו מקבלים גם מעשר ושאר מסים, והדבר לא היה נעשה בלי אישור בכתב. כל מַתת נרשמה על לוחות חוֹמר – אלה הם שוברות־מסים ראשונים שניתנו על ידי בני־אָדם בעולם. את הכנסות המסים רשמו מזכירי כהוּנה בדו"חים שבוּעיים, חדשיים ושנתיים.

הכסף בצורת מטבעות לא היה ידוּע עדיין, והמסים שוּלמו בחמרים; כל תושב באוּר שילם לפי דרכו, שמן, תבואָה, פירות, צמר ובקר זרמו אל תוך מחסנים רבי היקף, דברים הנשחתים בקלות הובאו אל חנוּיות־ממכר במקדשים. סחורות רבות עוּבּדוּ בבתי־מלאכה השייכים למקדשים, כגון במטוויות שנוהלוּ על ידי הכוהנים. בית־מלאכה אחד היה מספק שנים־עשר מינים שונים של בגדי אוֹפנה. על הלוּחות שנתגלוּ בבית־מלאכה זה נמצאו שמות האורגות והמיכסות שלהן. אפילו משקלו של הצמר שניתן לכל עובדת ומספר הבגדים שנתפרוּ נרשמוּ בדיוּק ובהקפדה. בבית־משפט אחד נמצאָה רשימה, שהוּכנה בקפדנוּת, על פסקי־דין, שאיננה שונה מזו אשר בבתי המשפט של ימינוּ אלה.

שלוש עונות חורף עובדת המשלחת האמריקנית־אנגלית בתחומי אוּר העתיקה ועדיין לא חשׂף לפניהם מוּזיאוֹן מיוחד־במינוֹ זה של היסטוריה אנוֹשית קדומה את כל אוֹצרוֹתיו. מעבר לתחוּם המקדשים צפויה היתה לחופרים הפתעה נוספת שאין לה אָח ודוגמה.

דרומית למגדל־המדרגות נתגלו בבת־אחת, בעת פינוּי הריסות של שוּרת תלים – קירות, חוֹמוֹת וחזיתות צפופים זה ליד זה, שוּרה אחר שוּרה. עם כל גריפה וגריפה מתגלה והולך מתוך החול תשבץ בנינים שחורבותיהם מגיעים בחלקם לגובה של שלושה מטרים. ביניהם נמשכים והולכים רחובות צרים. פה ושם נפסקים הרחובות על־ידי ככרות ציבוריות.

בעבודות פרך של שבוּעות רבים היה צורך לפנות טונות רבות של אבני שפך עד שנתגלתה לפני האנשים תמונה שאין לשכחה.

מתחת לאדמתו האדוּמה של תל־אל־מוקייר צצה עיר שלמה, הטובלת באור השמש הקוֹרנת, קמה לאחר תרדמה של אלפי שנים, מתחת לידיהם החותרות בסבלנות של החוקרים! ווּליי ועוזריו יוצאים מכליהם מרוב שמחה. שכן לפניהם משתרעת – אוּר, אותה אוּר־כשדים שעליה מספר התנ"ך!

ובאיזו נוחות דרוּ תושבי העיר הזאת. באיזו רחבוּת נבנו בתיה! בשום עיר מהערים אשר בארם־נהרים לא נתגלו בתים פרטיים מפוארים כל־כך ומרובי־נוחיות.

לעומתם נראים בתי המגורים בבבל – צנוּעים, אפילו דלים. פרופיסור קולדווי מצא בעת החפירות הגרמניות, בראשית מאת השנים שלנוּ, רק בתי חומר פשוּטים, בני קומה אחת, בת שלושה או ארבעה חדרים וחצר פּתוּחה. כך היתה גרה, איפוא, האוכלוסיה שש מאות שנה לפנה"ס במטרוֹפוֹלין המשוּבחת והמהוללת של נבוכדנצר מלך בבל הגדול, ואילו תושבי אוּר חיוּ 1500 שנה לפני כן, בבתים מוּצקים שמבניהם מבנה חווילות וברובם בני שתי קומות עם שלושה־עשר עד ארבעה־עשר חדרים. קומת הקרקע בנוּיה לבינים שרופות ומוּצקות, הקומה העליונה בנוּיה לוחות חומר הקירות נקיים, מטוּייחים טיח ומסוּיידים.

האורח היה נכנס בפתח הדלת, עובר אל תוך פרוזדור קטן, שם היו הכיוֹרים ובהם היו רוחצים את ידיהם ואת רגליהם מן האבק. מכאן היה מגיע אל תוך החצר הפנימית הגדולה ורבת־האור, שקרקעה היתה מרוצפת מרצפת נַאָה, מסביבה היו ערוכים חדר הקבלה, המטבח, חדרי המגוּרים, חדרי המשרתים וחדר לתפילה. על גבי מדרגות אבן שמאחוריהן חבוי חדר־השמוּש, היו עולים אל יציע, ממנו הסעתפו החדרים של בני המשפחה וחדרי האורחים.

מתחת לקירות וחומות הרוּסים נחשף שוב הכל, כל השייך לפנימיוּתם של בתי אצוּלה אלה ולחייהם. מספר אין סופי של שברי קדרות, כדים, אגרטלים ולוּחות־חומר מכוסי כתובות, הצטרפו לפסיפס שעל פיו אֶפשר היה לפענח את סדר היומיום של אוּר. אוּר כּשׂדים בראשית האלף השני לפנה"ס היתה בירה אדירה, אמידה, ססגוֹנית, משוּפעת חרושת.

ווּלי אינו יכול להשתחרר עוד מרעיון אחד שעלה במוחו: כיוון שאברהם אָבינוּ יצא מאוּר־כּשׂדים – הרי מסתבר שבא אל העולם וגדל באחד מבתי האצולה האלה בני שתי הקומות. הוא שוטט לאורך הקירות של המקדש הגדול, ברחובות, ובהתבוננו ראה את מגדל־המדרגות העצום עם ריבועים שחורים, אדוּמים וכחוּלים המוקפים עצים. ״אנו חייבים", כותב ווּלי בהתלהבות, לבחון מחדש את השקפת עולמו של האָב העברי, שעה שאָנו רואים באיזו סביבה הולכת־בגדולות עברו ימי נעוּריו. הוּא היה אזרח של עיר גדולה וירש מסורת של ציביליזציה עתיקה ומאוּרגנת להפליא. הבתים עצמם מעידים על נוחיות, אפשר גם על מותרוֹת. אנו מוצאים כאן העתקים של הימנונים מתפילות המקדש, ולידם גם לוּחות במדע המתימטיקה. על לוּחות אלה היו ליד חשבונות חיבור גם נוסחאות להפקת השורש המרוּבע ואף המעוקב ובכתובים אחרים העתיקוּ הסופרים את הכתבות שעל הבנינים בעיר ועל ידי כך חיברו היסטוריה קצרה של המקדשים!

אברהם, לא נווד פשוּט היה, אברהם – בן כרך היה, של האלף השני לפנה"ס.

זו היתה תגלית מרעישה, שדומה כי אינה ניתנת לתפיסה! עתונים מביאים צילומים ממגדל־המדרגות המפורר והריסות המטרוֹפוֹלין שנתגלו והם עוררוּ תדהמה רבה. מתוך השתוֹממוּת מתבוננים ברישום שמתחתיו כתובת: ״בית מזמנו של אברהם". ווּלי הזמין את הרישום הזה אצל צייר אָמן. זהו שיחזוּר נאמן למימצאים. מסתכלים אָנוּ אל תוך חצר פנימית של בנין בצוּרת חווילה שני אגרטלים גבוהים עומדים על מרצפת אבנים וּמעקה־עץ עם משענות סוגר בקומה העליונה את החדרים לעבר החצר. התיאור המוסכם והחביב מאָז ומתמיד זה שתיארו אותו דורות אחרי דורות – אברהם, הפטריארך, מוּקף משפחתו ועדריו, – האם היה מוטעה?

תפיסתו של ווּלי לא נשארה ללא התנגדות. בזמן קצר ביותר, גילו את דעתם הבקורתית תיאוֹלוֹגים, ואפילו ארכיאוֹלוֹגים.

לצירוק תפיסתו של ווּלי העיד פסוק ל“א מפרק י”א בספר בראשית:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט… וַיֵּצְאוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים,

אלא שיש פסוקים אחרים בתנ“ך, הקוראים בשם מקום אחר: כשאברהם משלח את עבדוֹ הזקן מכנען אל עיר נחוֹר לקחת משם אשה לבנוֹ ליצחק, מכנה אברהם את נחור זאת בשם ״מוֹלדתי” (בראשית כד, 4), ״בית אבי" ו״ארץ מולדתי" (בראשית כד, 7). נחור היתה בארם־נהרים הצפונית. לאחר כיבוּש ארץ הקודש דיבר יהושע באזני העם סביבו:

בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר

(יהושע כד, 2).

המלה נהר" היא במקום זה, כבמקומות אחרים בתנ"ך – הפרת. העיר אור נמצאה בחפירות של החוף הימני של הפרת; מצד כנען היא היתה מעבר מזה, מעולם לא מהעבר השני של הנהר הגדול. האם נחפז וולי להסיק את מסקנותיו? ואיזה גילוי נאמן גילתה בכל זאת משלחתו? היכן ההוכחה שתרח ובנו אברהם ישבו באוּר, שהיוּ אזרחי עיר?

״נדידתוֹ הקודמת של אברהם מאוּר־כשׂדים לחרן לא הוכחה בהוֹכחה ארכיאוֹלוֹגית מלבד חפירוֹת העיר עצמה" מסביר ויליאם פ. אולברייט, פרוֹפיסוֹר באוניברסיטה ג’ון הופקינס בבאלטימור. המלומד הזה, שהוּא עצמו חופר בעל הישׂגים, המפורסם כמוּמחה החשוב ביותר בארכיאוֹלוֹגיה של ארץ־ישראל והמזרח־התיכון, מוסיף ואומר: ״העובדה הראוּיה לציוּן כי תרגום־השבעים אינו מזכיר בשום מקום את אוּר ותחת זה הוא קורא בשם ארץ־הכשׂדים, יתכן שמשמעותה היא, כי העתקת מולדת אברהם לאוּר מאוּחרת היא ולא היתה מוּכּרת בדרך כלל במאָה השלישית לפנה"ס.

אוּר נתגלתה מתוך ערפילי העבר בבירת השוּמרים, אחד מעיי התרבּוּת העתיקים ביותר בארם־נהרים. השוּמרים, דבר זה ידוע לנו, לא היו שמיים כמו העברים. אַלפים שנה לפנה“ס, בעת הפלישה הגדולה של שבטים שמיים ממדבר ערב, הם נפגשוּ לראשונה עם אוּר, על מַטעיה ותיעוּליה הנרחבים. יתכן, כי הזכרון לאותה נדירה גדולה אל תוך ארצות “הסהר הפּוֹרה”, שממנה נפגעה גם אוּר, נדבק בתנ”ך. מחקרים רציניים, וקודם־כל חפירות בעשרים השנים האחרונות, מוכיחים כמעט בוודאות, כי אברהם לא יכול היה להיות מעולם אזרח המטרוֹפולין השוּמרית, תיאור כזה היה ניגוּד מוּחלט לתיאוּרים המצוּיים בתנ"ך בדבר חייו של אבי האָבוֹת. אברהם חי באוהל, עם עדריו הוּא נודד ממרעה אל מרעה, מבאר אל באר. הוא אינו חי כאזרח עיר עולמית. הוא חי חיים אופיניים לנווד.

הרחק יותר, בצפונו של ״הסהר הפורה" – כפי שיתברר לנוּ להלן – צצה פתאוֹם, מתוך ערפילי המסתוֹרין ועלתה ההיסטוֹריה של האָבוֹת התנ"כיים והם נתוּנים בסביבה היסטורית נאוֹתה.

פרק שלישי – המבול עולה מן החפירות    🔗

קברות מלכי השומרים. חידת שכבה אחת של חומר. שׂרידי המַבּוּל מתחת לחולות המדבּר. שואַת מַבּוּל ארבּעת אלפים שנה לפנה"ס.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹח בֹּא־אַתָּה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה… כִּי לְיָמִים עוד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה וּמָחִיתִי אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל־הָאָרֶץ.

(בראשית ז 1, 4, 10).

בדברנו על מַבּוּל, אָנוּ מהרהרים על פי רוב כבהרף־עין, בתנ“ך ובקורות תיבת נח. סיפּוּר מוּפלא זה מתוך התנ”ך נדד, באמצעות הנצרות, על פני כל העולם, וכך הפך סיפּוּר זה והיה למפורסם ביותר בין כל סיפּוּרי המַבּוּל, אבל בשום אופן איננו היחידי. אצל עמי כל הגזעים יש נוסחאות שונות על שוֹאַת המַבּוּל. כך מספּרים היוונים על קורות מבוּל דאוקליון; עוד לפני גילוּיו של קולומבּוּס, היוּ נפוצים סיפּוּרים לאין סוף אצל הילידים הקדוּמים ביבּשת אמריקה בדבר מַבּוּל גדול; גם באוֹסטרליה, בהוֹדוּ, בפולינזיה, בטיבט, בקשמיר, כמו גם בלטביה, נרקמים והולכים, מדור אל דור, סיפּוּרים על המַבּוּל. האם אין אלה אלא אגדות בדוּיות בלבד?

ניתן לנחש, כי כל הסיפּוּרים האלה מוּשתתים, במידה שוה, בשוֹאָה שהתארעה אי־פעם, וודאי הוא שמאורע בלתי־שכיח זה קרה בזמן שהיו כבר אנשים בעלי הכרה שהיו מסוגלים למסור את דבר המאורע לבאים אחרים. היוּ גיאוֹלוֹגים שסברוּ, כי הם יכולים לפתוֹר חידה זו מנקוּדת ראות מקצועם והם ייחסוּ את המאורע לתקוּפות החמות שבתולדות האדמה. ארבע פעמים גאוּ פני ימי העולם שעה שהחלו נמסות שכבות הקרח הגבוהות, לפעמים אלפי מטרים. כמויות המים ששוּחררו שינוּ את פני הנוֹף, הציפוּ חופי יבּשת נמוכים ומישורים והשמידוּ את אנשיהם, חיותיהם וצמחיותיהם. בקיצוּר, כל נסיונות הפירוּש נסתיימוּ בהנחות ובהשערות בלבד. וידוע הדבר, כי השערות ואפשרוּיות אינן חומר מספיק להיסטוריונים. הללוּ דורשים תמיד הוכחה עובדתית חד־משמעית. ודבר זה לא ניתן; שום איש־מדע מוּמחה במקצוע מן המקצועות לא יכול היה לספקה. ורק בדרך מקרה, כלומר בשעת חקירות שהיוּ מכוּונות לעניינים אחרים – ניתנה ההוכחה החד־משמעית למאורע המַבּוּל כמות שהיה. ודבר זה קרה במקום זה שלמדנוּ להכירו קודם־לכן: בחפירות אוּר־כשׂדים!

מזה שש שנים חוקרים ארכיאולוגים אמריקנים ואנגלים את אדמות תל־אל־מוקייר הדומה בשל כך למערכת פיגוּמים אחידה וענקית. בעצור כאן רכבת־בגדד לרגע אחד משתוֹממים הנוסעים על ערימות גבוהות של חול שפוּנה במקום הזה. קרונות משא מלאים עפר הוּסעוּ, נבדקוּ בקפדנוּת, נוּפוּ בנפות, ודומה, כי התיחסוּ אל אַשפה בת אלפי שנים כהתיחס אל עפרות זהב. אורך־רוח והתמדה, זהירוּת, עמל וחריצוּת במשך שש שנים הביאוּ פרי מפואר. המקדשים ומחסניהם בשוּמר, בתי־תעשיה, בתי־משפט ובניני אזרחים בצוּרת חווילות שנתגלוּ, מ־1926 ועד 1928, היו בהם פאר וברק כאלה, שכל מה שקדם להם החוויר לעומתם.

“קברות מלכי אוּר” – זה תואר שקשר ווּלי, בלהט שמחת הגילוּיים שלו, – לקברות אנשי־שם שוּמרים, שפארם המלכוּתי האמיתי התגלה, באמצעוּת המעדרים, בתל ההריסות שהגיעו לגובה של חמשה־עשר מטר, דרומית מן המקדשים, שהיו ערוּכים בטור ארוך, זה על גבי זה. קמרונות האבן של הקברים דומים היו לתאי גנזים אמיתיים והם היוּ מלאים כל היקר שהיה מצוּי פעם באוּר. ספלים וגביעים עשוּיים זהב, כדים ואגרטלים נפלאי־צורה, כלי־בית עשויים ברוֹנזה, מבלטי מוזאיקה מצדף, אבן התכלת, ומלאכת כסף קישטוּ את המתים שנתפוֹררו והיוּ לאפר. כלי נגינה, קתרוס ונבל היו שעונים לקירות. עלם, ״גבּוֹר ארץ האלהים“, כמאמר אחת הכתובות, לבוּש קוֹבע זהב. מסרק זהב רקום פרחי אבן־התכלת, קישט את שערותיה של יפה־פיה שומרית שוּב־אַד, “ליידי שוּבּ־אַד” כפי שכינוה האנגלים. ולא נמצאו חפצים יפים יותר אפילו בקברותיהם של נופרטטי ותוּת־אנך־אמון. והלא קברות המלכים מאור” קדמו להם בזמן העולה על אלף שנים.

אָכן, ליד חפצי הערך הכילו קברות המלכים עוד דבר־מה שיש בו משוּם חוויה מדכאה, דבר שהננו עומדים מזועזעים למראהו. בתאי הקברים נמצאו צמדי־פרים, שלדי בהמות שהיוּ רתומות עדיין, למרכבה גדולה ועמוּסה כלי־בית המקושטים בטעם אמנוּתי. כל אלה ליווּ את האצוּלה בדרך המוות, כפי שניתן לנחש על פי השלדים המלוּבשים ומקוּשטים חגיגית שנמצאוּ לידם. עשרים שלדים נמצאוּ בקברה של ליידי שוּבּ־אַד, ובאחרים הגיע מספרם עד לשבעים.

מהו הדבר שנתחולל כאן אי פעם? אין כל רמז לאפשרוּת כי האנשים היו קרבנות מוות מאונס. דומה הדבר, כי המלווים, יחד עם מרכבות היקר הרתומות לפרים, ליווּ במַסע חגיגי את המת אל תוך קברוֹ ובשעה שמבחוּץ עמדו וסגרוּ כבר את הקבר, היו הללוּ מוסיפים להתפלל למען מנוּחתו של אדונם המת. לאחר כך היוּ בולעים איזה סם, מתכנסים סביב המת בפעם האחרונה ומתים מרצון – על מנת שתהיה להם אפשרוּת להמשיך ולשרת אותו גם בבאוֹת!

במשך מאתים שנה קברו תושבי אוּר בקברים אלה את אציליהם, עם פתיחת מערכת הקברים התחתונה והאחרונה, ראו את עצמם החוקרים והחופרים של המאה העשרים לאחר הספירה כאילו הם נוכחים ומשתתפים בחייה של תקופה שתאריכה הוּא 2800 שנה לפנה"ס.

*

סמוך לעונת הקיץ של שנת 1929, מגיעה לסיוּמה החפירה הששית בתל־אל־מוקייר. ווּלי הציב עוד פעם את עוזריו הילידים על פני רמת קברי המלכים. אין רמה זו נותנת לו מנוּחה, הוא רוצה לדעת בבטחון אם האדמה העמוּקה יותר, מתחת לקברי המלכים, מכילה עדיין גילוּיים השמוּרים עמה בשביל תקופת החפירה הקרובה.

לאחר שהוסרוּ יסודות הקברים, ניתן לנחש, בזכוּת כמה מאות גריפות־מַעדרים, כי יש שם עדיין שכבות של הריסות. עד לאיזו מידות עומק של עבר יגיעו מודדי הזמן האלמים? אימתי קם מתחת לתל זה, על גבי קרקע בתוּלה הישוּב הראשון שבראשונים? את זאת רוצה ווּלי לדעת. לאט לאט, בזהירוּת רבה לשם הרגעת מַצפוּנוֹ, הוא מורה לחפוֹר פירים והוא עומד עליהם ובוחן מיד את השכבות שהועלוּ. ״תיכף ומיד כמעט“, כותב הוא לאחר כך בדו”ח שלו, “נחשפו מימצאים, שאישרו את השערותינוּ: בקו ישר מתחת לקרקע של קבר אחד מקברי־המלכים, נמצאוּ, במעבה שכבה של אפר־עצים, לוּחות חומר רבים, שהיו מכוסים אותות כתב שצוּרתו עתיקה יותר מצוּרת הכתובות של הקברים, ואם להסיק לפי אותות הכתב, הרי שלוחות אלה מקוֹרם במאה ה־30 שלפנה”ס, כלומר, הם עתיקים במאתים או שלוש־מאות שנה מקברות המלכים".

המַקדחים מַעמיקים לחדור יותר ויותר, מַעלים שכבות חדשות עם שברי כדים, קדרות וספלים. החוקרים משתוממים שהקרמיקה היא, באורח מוּזר ללא כל שינוּי. היא נראית ממש כהיראות המימצאים שבקברות־המלכים. זאת אומרת – שבמשך מאות שנים היתה הציביליזציה של העם השומרי ללא שינוּיים מיוּחדים. נמצא כי ציביליזציה זאת השיגה בזמן מוּקדם באורח בלתי־שכיח דרגת התפתחות גבוהה.

עקבות טיט של שואַת המַבּוּל בשנת 4000 לפנה"ס בערך. (a)אפיק הפרת. (b) שכבת טיט של המַבּוּל. (c) גבעות שהזדקרו מעל מי המַבּוּל.

לאחר ימים רבים קראו כמה מעוזריו של וולי ואָמרו: ״הגענו עד תחתית היסוד“, הוא יורד אֶל סוף החפירה כדי לוודא הוא עצמו את הדבר. ואָמנם נפסקים כאן עקבותיו של ישוב. על קרקע בתוּלה מוּנחים שברי כלי־בית אחרונים, פה ושם עקבות דליקות. ״סוף סוף!” נצנץ במוחו של וולי. בקפדנות הוא בוֹחן את הקרקע שברצפת הפיר והוּא תמה: זהו חומר, טיט טהור, מעין זה, שמתהווה רק לאחר שקיעתו במים. טיט במקום הזה? וולי מחפשׂ הסבר, זה יכול להיות רק סחף חול, גיבוב חמרי־משקע מן הפרת בימים קדוּמים. שכבה זו נתהוותה, כנראה, בעת שהזרם החזק דחק את הדלתה הרחק אל המפרץ הפרסי, ממש כפי שהוא ממשיך ועושה זאת גם עתה ושנה־שנה מתוסף בים שטח יבשה ברוחב של 25 מטר. שעה שאוּר הגיעה אל תקופת פריחתה הראשונה – עבר כאן הפרת קרוב עד כדי כך, שמגדל־המדרגות הגבוה השתקף במימיו ואפשר היה לסקור מפסגתוֹ את המפרץ. על קרקע הטיט של הדלתה הישנה קם, כנראה, חישוּב הראשון.

מדידות השטח וחישוּבים קפדניים וחדשים נותנים בידי וולי תוצאות אחרות לחלוּטין, ועל ידי כך הוא מגיע גם להחלטה חדשה.

״אני רואה כי הגענו לגובה רב מדי. קשה היה לשער, כי האי, שעליו קם הישוּב הראשון, בלט כל כך מן הביצה".

קרקע המחפוֹרת, במקום שמתחילה שכבת הטיט, גבוהה מטרים רבים מעל פני הנהר. לא יתכן איפוא שאלה הם חומרי־משקע של הפרת. מה היא, איפוא, משמעוּתה של שכבה מוּזרה זאת? איכה נוצרה? תשוּבה לשאלה זאת לא נמצאה אף בפי אחד מעוזריו. הם יוסיפו איפוא לחפור ויוסיפו להעמיק את הפיר. במתיחוּת רבה מתבונן וולי לעלייתם של הסלים, סל אחר סל, מן הפיר, שתכניהם נבדקים מיד, והמעדרים שוקעים יותר ויותר בשכבה הזאת, מטר אחד, שני מטרים – ועדיין זה טיט נקי. לאחר שלושה מטרים כמעט נעלמת שכבת טיט זו פתאום כשם שנתגלתה. ומה יתרחש עכשיו?

פיר בתוך שכבה מימי המַבּוּל באוּר. (1) קברות מלכים. (2) חרסים. (3) שכבת טיט, 3 מ'. (4) כלים מלפני המַבּוּל.

הסלים הראשונים המופיעים לאור היום משיבים תשובה שאיש מהחופרים לא יכול היה לחלום עליה. אין הם מאמינים למראה עיניהם. הם שיערוּ כי יגיעו לקרקע בתוּלה וטהורה, אבל הדבר המופיע עכשיו לאור השמש הלוֹהט הוא שוּב אשפה ושוּב אשפה, פסוֹלת עתיקה, ובתוך אלה שברי כלי חרס ללא ספוֹר. מתחת לשכבת טיט בעובי של שלושה מטרים כמעט, שוב הגיעו אל שרידי ישוּב אנוֹשי. מראה הקרמיקה ואוֹפיה השתנוּ באופן מפתיע. מעל לשכבת הטיט היו כדים וקערות שנעשוּ, כנראה, בעזרת האבניים; ואילו הללו – מלאכת כפים הם, וכל כמה שהקפידוּ בבדיקת תוכני הסלים וניפוּים, מתוך מתיחוּת גדולה והולכת של הנוגעים בדבר, לא נמצאו בכל אלה שברי מתכות. כלי המלאכה הפרימיטיביים המתגלים כאן עשוּיים אבני־צוּר מסוּתתות. זוהי, בודאי, תקופת האבן!

בו ביום מודיע הטלגרף מארם־נהרים את הידיעה המרעישה ביותר לעולם, שהסעירה את הרוחות: ״גילינו את המַבּוּל!״ דבר המימצא המַרעיש הזה באוּר נתפרסם בעתונות ארצות־הברית ואנגליה באותיות של קידוש־לבנה.

המַבּוּל – היה ההסבר האפשרי היחיד לשכבת־הטיט העצוּמה מתחת לתל באוּר, שהפרידה הפרדה שלמה בין שתי תקופות יישוּב. הים השאיר את עקבותיו הבלתי מפוקפקות בצורת שרידי חיות־ים קטנות בתוֹך הטיט. ווּלי מוּכרח לקנות לו וודאוּת במהירוּת האפשרית ביותר; מקרה – ולוּ גם בלתי מתקבל על הדעת – יכול היה לשטוֹת בו ובאנשיו. במרחק 300 מטר מן המחפוֹרת הראשונה הוּא פותח במַחפוֹרת חדשה.

המעדרים מגלים חתך דומה: שברי סירים – שכבת טיט – כלי חרס מלאכת כפיים.

כדי להרחיק כל ספק, מורה ווּלי להוריד עוד פיר אחד לתוך שכבות האשפה במקום שהישוּב הישן נמצא על בליטה טבעית, כלומר, בשכבות שהיו גבוהות למדי משכבת הטיט.

בעומק דומה, בערך כמו בשתי החפירות הקודמוֹת – נפסק גילוּי כלי החרס העשויים על האבניים, ומיד, מתחת לזה, מתגלים כלי חרס מלאכת־כפיים. הדבר קרה בדיוּק כמו ששיער ווּלי מראש, אלא שחסרה כאן בדרך הטבע שכבת הטיט המפרידה. ״חמשה מטרים, בערך, מתחת למרצפת לבינים“, רושם ווּלי, ״בשיכבה שניתן היה לקבוע את תאריכה סמוּך לאלפיים ושבעי מאות שנה לפנה”ס, נמצאנוּ בפני הריסות אותה אוּר, שהיתה קיימת לפני המַבּוּל".

עד לאיזה מרחק נמשכת שכבת הטיט? אילו שטחים יכלוּ להיפגע מן השוֹאָה? מתחיל ציד ממש אחרי עקבות המַבּוּל המפורסם, גם במקומות אחרים אשר בארם־נהרים הדרומית. ארכיאולוגים אחרים מגלים ליד קיש, צפונית מזרחית לבבל העתיקה, במקום שם מתקרבים, בצורת קשת רחבה, הפרת אל החדקל, מקום אחיזה חשוּב נוסף. הם מצאו שם שכבה שיש בה חומרי־משקע. אלא שכאן אין עוביה אלא חצי מטר בלבד, בעזרת בדיקות נסיון ניתן לשחזר את תחום המַבּוּל. לפי דעתו של ווּלי בלעה השוֹאָה, צפונית מערבית מהמפרץ הפרסי, שטח שארכו 630 ורחבו 160 ק“מ. אם נסתכל במַפת הארץ ניתן לומר, כי היה זה כמו שנהוג לומר היום ״מאורע מקומי”, ואילו לתושבי עמק הנהר, היה זה כל עולמם כוּלו.

לאחר חקירות וניסוּיי־פירושים ללא ספוֹר בלי תוצאה מוחשית, אבדה התקוה לפענח פעם אחת את חידת המַבּוּל, שדומה היה, כי היא חוזרת ומגיעה עד לזמנים רחוקים ואפלים, אשר האָדם לא יצליח לעולם להשיגם. והנה הביאה עמה עבודתם הבלתי נלאית והבלתי נטעית של ווּלי ואנשיו תוצאָה מכריעה בשביל אנשי־המדע: שוֹאַת־מַבּוּל גדולה, המזכירה את מַבּוּל התנ"ך, אשר ספקנים ראו אותו כראוֹת אגדה, נמצא כי הוּא לא רק היה היה, אלא היה זה מאורע בזמן היסטורי הניתן להשגה.

התפשטות המַבּוּל בארם־נהריים.

לרגלי מגדל־המדרגות העתיק של השוּמרים באוּר, סמוּך למרוץ התחתון של הפרת, אפשר לרדת בסולם לתוך פיר צר ולמשש את שרידי שוֹאַת המַבּוּל – הלא היא שכבת טיט בעובי של שלושה מטרים כמעט, ולפי גיל השכבות של ישוּבים אנושיים, שבהם קוראים המוּמחים כקרוא בלוּח־זמנים, ניתן לקבוע – אימתי ירד המַבּוּל המפורסם.

זה היה, בערך – בשנת 4000 לפנה"ס!

פרק רביעי – ספור על מבול בבבל העתיקה    🔗

אֶפּוֹס גילגמש והתנ"ך. תריסר לוּחות חומר מנינוה. אֶפּוֹס עתיק יומין מספריתו של אשורבניפל. אותנפישתים, נח שומרי? מסתרי הר־אררט. ספינת ענק במוזיאון קרחונים. משלחות אל תיבת־נח.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ… עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר

(בראשית ו, 14־13).

על פרשת מאת־השנים האחרונה, זמן רב לפני שגילה ווּלי את אוּר, עורר מימצא אחד תשומת־לב מרובה, ואשר גרם לויכוּחים סוערים על כתבי־הקודש.

מבין ערפילי, המזרח העתיק נתגלה־הופיע פתאום סיפּוּר מסתוֹרי: אֶפּוֹס־גיבּוֹרים בן שלוש־מאות בתי־שיר של ארבע שוּרות, חקוּק על שנים־עשר לוּחות חומר גדולים, ובו הוּשרוּ עלילותיו הנפלאות של המלך גילגמש האגדי. סיפּוּר המעשה היה מַדהים: גילגמש סיפר בדיוּק, כמו התנ"ך, על אדם אחד אשר חי לפני שוֹאַת מַבּוּל גדולה ואחריה.

מאַין נוֹבע אֶפּוֹס נהדר ומצוּיין זה?

בחפירות משנות החמשים של המאה הקודמת, מצאו חוקרים אנגלים אותם שנים־עשר הלוּחות, יחד עם 20,000 כתובות אחרות בחומר שהיוּ מסוּדרות יפה בחרבוֹת הספריה נינוה, הספריה המהוללה ביותר של הזמן העתיק. במאָה השביעית לפנה"ס בנה אותה המלך אשורבניפל במקום רם מעל גדות החדקל בנינוה העתיקה. היום מתרוממים אל השמים מן הצד השני של הנהר מגדלי־הקידוח של מוסול.

אוצר יקר, שאין ערוך לו, נארז באריזה קפדנית והפליג למסע הארוך – מנינוה אל המוּזיאוֹן־ הבריטי.

אף־על־פי־כן, לא נודע ערכו של האוצר אלא לאחר כמה עשרות שנים, כשנתאַפשר לפענח את הכתובות. בשעת גילויו, עדיין לא נמצא עוד איש בעולם שיכול היה לקרוא בהן. למרות כל העמל נשארו, כמו להכעיס, לוּחות אלה באלימוּתם. אך זמן קצר לפני שנת 1900 החלוּ כתבים אלה לשיר מחדש. בין כתלי המוּזיאון־הבריטי, לאחר הפסקה של 2500 שנה, אחת השירות היפות ביותר של המזרח־העתיק, והאשורולוגיה הקשיבה, זו הפעם הראשונה, לשירת האֶפוֹס של גילגמש. אֶפוֹס זה כתוב אכדית, שהיא לשון החצר והדיפלומַטיה בימי המלך אשוּרבניפל. האפוס, שנמצא בספריית־נינוה, נתחבּר אלף שנים קודם־לכן. הוא מתייחס למלך בבל הגדול חמורבי, כפי שמוכיח הטופס השני שלו שנתגלה במטרוֹפוֹלין שלו על הפּרת. מימצאים אחרים מחזקים את ההשערה, כי אֶפּוֹס גילגמש שייך היה לאוצר התרבות של כל המדינות הגדולות במזרח העתיק. החתים, כמו המצרים, תרגמוּהוּ ללשונותיהם ולוּחות בכתב־היתדות, שנמצאוּ בארץ הנילוס, מַראים בבירוּר, על פּי סימני הדיו האדוּמה במקומות מסוּיימים, כי מעשה התרגוּם גרם לסופרי מצרים קשיים מרוּבים.

מה מקורו של אֶפּוֹס גילגמש – זאת מבהיר וקובע לבסוף קטע־חומר קטן. על הנוסח הראשון שלו חייב העולם תודה לשוּמרים, לאותו עם אשר בירתוֹ היתה במקומה של אוּר!

גילגמש, כך מספר הלוּח הי“א בכתב־היתדות, מספריית־נינוה, החליט לקנות לעצמו חיי־נצח, והריהו יוצא למסע ארוך והרפתקני אל אביו הקדוּם אותנפשתים שאצלו, מקווה הוּא, יתגלה לו סוד האלמוות, שכּן האלים העניקו לו כבר את האלמוות. בבואו אל האי שבו חי אותנפשתים, שואלו גילגמש ל״סוד החיים”. אותנפשתים מספר, כי הוא גר פעם בשורופק והיה מעריצו הנאמן של האל אָאָה, משהחליטו האלים להשמיד את האנושות על־ידי מַבּוּל הזהיר אָאָה את מעריצו אותנפשתים וציווה עליו לאמר:

אַתָּה, אִישׁ שׁוּרַפַּק, בְּנוֹ אֻבָּרָה, בְּנֵה לְךְ בֵּית־עֵצִים, אֳנִיָּה תַּעֲשֶׂנָּה, נָטשׁ עשֶׁר! דְרֹש חַיִּים! בְּזֵה כְבֻדָה, מָלְטָה חַיִּים! זָרַע־חַיִּים לְמִינֵהוּ קַח אֶל הָאֲנִיָּה. וְהָאֳנָיָּה אֲשֶׁר תִּבְנֶה אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ בְּמִדָּה יִשְׂאוּ.

אנו כולנו מכירים את הסיפּוּר הנפלא הבא אחרי זה. כי הדבר שאותנפשתים השוּמרי מתכוון לספּר לנוּ על חוויותיו, מסוּפַר בתנ"ך בפרשת נוח:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ… עֲשָׂה לְךָ תְּבַת עֲצֵי־גֹפֶר… וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיוֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ

(בראשית ו 13 וכו').

לשם השוואה נוחה יותר, נעמיד בזה, פסוּק מוּל פסוּק, את הדברים שאותנפשתים מספר על חווייתוֹ הוּא, הגדוֹלה ואת סיפּוּר התנ"ך על המַבּוּל ועל נח.

אותנפשתים בונה, לפי הוראת האל אָאָה, את הספינה ואומר:

משסיים אותנפשתים את בניין הספינה – הוא עורך חגיגה מפוארת. הוא זובח בקר וצאן לאנשים שעזרוּ לו וכלכלוּהוּ ״תירוש ושמן, מיץ־פרי ודם־ענב השקיתי את עמי כמי־נהר לרב", והוּא ממשיך:

האלים של ארם־נהרים נבעתים מן המַבּוּל ונמלטים אל מרומי הרקיע של האל אָנוּ. בטרם יכנסוּ לשם, הם רבוּצים ככלבים, הם נעצבים כוּלם ומזועזעים מן השוֹאָה, רכוּנים ובוכים הם מוחים על כך.

זהו תיאוּר הראוּי לעטוֹ של הומירוס!

אלא שהמַבּוּל מוסיף ומשתוֹלל, ולגילגמש נודע:

---

1. הערה: תרגוּם שאוּל טשרניחובסקי.↩︎

״כל שבטי האדם היוּ טיט יון"! אותנפשתים, הוא נחַ השומרי, מספר מה שעבר עליו עצמו, כביכול. בבלים, אשוּרים, חתים ומצרים תירגמו את המלים האלה וסיפרוּ אותם, זה באזני זה, ולא תיארוּ לעצמם, ממש כאשורולוגים המוֹדרניים והמפענחים את הענין, כי אמנם מספרים הם על מאורע שאירע באמת!

היום אנוּ יודעים, כי ביסודה של השוּרה ה־134 בלוּח הי"א של אֶפּוֹס־גילגמש מונח סיפּוּרו של עד־ראיה. כי רק אדם אשר ראה במו־עיניו את תוצאת השוֹאָה מסוּגל היה לתארה בדייקנוּת נוקבת כזאת.

את שכבת הטיט הגדולה שכיסתה, כמו בתכריכים, את כל החי, ואשר גרמה לכך כי ״פני האדמה – מדבר־יליל־מות" ראה ראָה בעיניו אחר שנמלט משם – וגם התיאוּר המדוּייק של הסוּפה הגדולה מדבר בעדו. אותנפשתים מספר במפורש על סופת־נגב, דבר התוֹאם בדיוק את המצב הגיאוֹגרפי. המפרץ הפרסי – שהסוּפה הטילה את מימי ימו על פני האדמה השטוּחה – הוא דרומית מתחוּם שפך הפּרת והחדקל. עד לפרט קטן מתאר הוא בדיוק את כל התהליכים האופייניים לתופעת־טבע בלתי־שכיחה זאת, גילוּיי מערבוֹלת יוצאת מהרגיל באַתמוֹספירה. התאַבּכוּת חשרת־עננים בלווית נהם רב – בצהרי־יום חושך לפתע־פתאום – השתוללות סופת־נגב הדוחפת את המים קדימה: המיטירוֹאוֹלוג מכיר מיד, כי כאן מתוארת גיאות של סופת מערבּוֹלת, של ציקלוֹן. חקירת האקלים המוֹדרנית יודעת: באזורים הטרוֹפיים נתונים תחוּמי החופים, האיים בים, אבל קודם כל השטחים הנמוכים המוּצפים מים, לנחשולי שטפון מיוּחד במינו, המשמיד וּמַשחית הכל, וסיבתם בעלעולי־סופות המתחוללות תכוּפוֹת, אגב רעידות־אדמה ומטרות־זעף!

בחופי פלוֹרידה, במפרץ מכסיקו והאוקינוס השקט, קיים היום שירוּת אזהרה מסוֹעף מאד ומצוייד בכל הישגי הטכניקה. ואולם לבני־האדם בדרום ארם־נהרים, בשנת 4000 לפנה"ס, ספק אם היה מועיל אפילו שירות אזהרה מוֹדרני. פעמים היו תוצאות סוּפוֹת המערבוֹלת מגיעות לקנה־מידה של מַבּוּל. יש לכך דוגמה מן העבר הלא־רחוק.

בשנת 1876 פרצה סוּפת־מערבולת איוּמה מלוּוה רעמים במפרץ־בּנגל והיא נישאָה בכיווּן החופים, אל שפך־הגאנגס. עד למרחק של 300 ק"מ ממרכז המוצא נוּפּצוּ כל התרנים של הטפינות בים. ליד החופים היה אז דווקא שפל. המים החוזרים נקלטוּ על ידי גלי־הציקלוֹן הגדולים והרחבים, נחשוֹל ענק התרומם אָז אל על, והוּא נשפּך אל תחוּם הגאנגס. גלי הים בגובה של 15 מטר שטפו את האדמה, 141 מילין מרוּבעים נקברו תחתם ו־215,000 אנשים מצאו שם את מותם.

אותנפשתים מספר לגילגמש המזועזע את אשר קרה בבוֹא השואָה אל קצה:

כתבות בבליות עתיקות בכתב היתדות מספרות, בדיוּק רב, היכן יש לחפשׂ את הר־ניסיר: בין החדקל ובין נהר זב התתון, במקום שמתרוממים רוכסי־ההרים הפראים של קורדיסטן מעל חופי החדקל השטוחים, מקום החניה המסומן ביבּשה – מתאים בהחלט לתהליך השוֹאָה הגדולה שפרצה מן הדרום. אנו שומעים מפי אותנפשתים, כי מולדתו היא שורופאק, היא היתה סמוכה לפארה של היום, באמצע אדמת־בצה שטוּחה, במקום שהפּרת והחדקל נפרדים בקשת רחבה. נחשול גיאות מהמפרץ הפרסי, גרף איתו אניה מכאן ועד להרי קורדיסטן!

אררט, מיפגש שלש ארצות: תורכיה, פרס ורוסיה.

למרות התיאורים המדוייקים באֶפּוֹס של גילגמש, לא משך הר־ניסיר את סקרנוּתם של אנשי המדע לחקירת שרידי ספינת הענק הזאת. לעוּמת זאת היה הר אררט התנ"כי המטרה המבוכרת של משלחות על משלחות.

הר אררט נמצא בתוּרכּיה המזרחית, סמוך לגבול האיראני־רוסי. פיסגתוֹ המכוסה שלג־עולמים מגיעה ל־5156 מטר.

במאה הקודמת, שנים רבות לפני שהארכיאוֹלוֹגים נעצו את מַעדרם הראשון באדמת ארם־נהרים, יצאוּ המשלחות הראשונות להר אררט. הדחיפה לכך באָה בשל סיפּוּר רועים אחד.

למרגלות אררט מצוי כפר ארמני קטן בייזיט, שתושביו מספרים זה דורות על חוויה מיוחדת במינה של רועה־הרים, שראה יום אחד באררט אנית־עץ. דו"ח של משלחת תוּרכּית משנת 1883 מאשר את סיפּוּרו של הרועה. הוּא מספר על חרטום־עץ של אניה שנזדקר לעת קיץ מתוך קרחוֹן דרומי.

האיש האחר שראה, כביכול, את הדבר הזה היה ד“ר נורי, ארכי־דיאקוֹן לירושלים וּבבל. כומר מכוּבד וזריז זה, יצא למסע תגליות ב־1892 אל מקורות הפרת. בשוּבו הוא מוסר על שברי ספינה בתוך קרח נצחי: ״הפּנים היה מלא שלג; הקיר החיצוני היה בעל גוון טבעי של אדום־כהה”. בעת מלחמת־העולם הראשונה מודיע קצין־תעופה רוּסי בשם רוסקוביצקי כי הוא ראה מתוך אוירונו בצד הדרומי של אררט שרידים של שברי אניה רבת ממַדים", בעצם ימי־המלחמה שלח הצאר ניקוֹלאי השני קבוצת־מחקר והללוּ לא רק שראוּ את האניה, אלא אף צילמוּ אותה. כל ההוכחות לכך נעלמו לפי המסוּפּר בימי מהפכת אוקטובר.

מימי מלחמת־העולם השניה נמצאים בידינוּ כמה תצלוּמי אויר, מוֹצאָם מטייס סוֹבייטי וארבעה טייסים אמריקנים.

הידיעות האחרונות מזכירות את ההיסטוֹריוֹן והמיסיוֹנר האמריקני ד“ר אהרן סמיט מגרינסבורו, מומחה לענין המַבּוּל. בעמל שנים רבות הוא צירף היסטוֹריה ספרוּתית מוּשלמת של תיבת־נח. ישנם 80,000 חיבוּרים בשבעים ושתים לשונות על המַבּוּל ומהם מזכירים 70,000 את שברי הספינה האגדית. בשנת 1951 מחפש לשוא ד”ר סמית, במשך שנים־עשר יום, בלווית ארבעים עוזרים, כיפת הקרח של אררט. ״אף על פי שלא מצאוּ כל עקבות לתיבת־נח“, מסביר הוא לאחר כך, ״חוּזק אמוני בתיאור התנ”כי של המַבּוּל. אנוּ נחזור עוד לשם".

על פי ד"ר סמית עולה ומטפס בשנת 1952 חוקר גרינלאנד, הצרפתי הצעיר ז’אן דה־ריקר, על הר הגעש. גם הוא חוזר מבלי שנתבהר לו דבר. אף־על־פי־כן מוסיפות ובאות משלחות חדשות ומצוּידות במיטב הציוד להר אררט.

שום מסורת שמקורה בזמן הקדוּם של ארם־נהרים אינה תוֹאֶמת במידה רבה כל־כך את הכתוּב בתנ"ך כמו שתואם אותו הסיפּוּר על המַבּוּל אשר באֶפּוֹס גילגמש. במקומות אחדים הננוּ מוצאים אפילו צלצוּל מילוּלי חוֹפף. אף־על־פי־כן יש הבדל אחד רב חשיבוּת וּמַהוּתי. הסיפּוּר המסור לנו בספר בראשית מכיר ויודע רק אל אחד. כאן נעלם המוּשג הפרימיטיבי והמשעשע על שמים מאוכלסים אלים למכביר, שרבים מהם מחוננים בקווי אוֹפי אנוֹשיים, והם בוֹכים ומיללים, מפחדים ונכנעים ככלבים.

מוֹצאוֹ של אֶפּוֹס־גילגמש הוא אותו תחוּם־חיים גדול, ״הסהר הפורה“, שהוּא גם מוֹצאוֹ של התנ”ך. מציאת שכבת־הטיט באוּר הוכיחה, כי האֶפּוֹס מארם־נהרים מספר על מאורע היסטורי, שוֹאַת־המַבּוּל בסביבת האלף הרביעי לפנה"ס בארם־נהרים הדרומית הוכחה על־ידי הארכיאולוגיה.

ואולם האם זהה המַבּוּל העתיק עם המַבּוּל שעליו מספר התנ"ך.

על שאלה גדולה זו אין הארכיאוֹלוֹגים והחוקרים יודעים לענות עד עצם היום הזה.

״לאמני מארי אני… מלך מארי" הן המלים החרותות על השכם הימנית, שבהן הציג עצמו שליט ממלכת־מארי בארץ הפרת התיכונית, ב־23 בינואר 1934 בפני המלומדים בפאריס.

החומות הגבוהות הראשונות, שגבהן עדיין בשיעור 5 מטרים, של הארמון על תל־חרירי אשר נתגלו באבו־כמאל בסוריה. ״החופרים“, כתב פרופיסור פארן, ״ירדו לתוך בתי־הדירה”.

בזוית אחת של האולם ה־78 עמדו כמה קדירות־חומר ענקיות שניזוקו. בשנת 1750 לפה"ס נפלו עליהן התקרות, שעה שפלוגות־המבעירים של המלך חמורבִי הציתו באש את ארמון־מארי.

רק הודות לצלום מן האויר ניתנה האפשרות לעמוד על המערכת הארכיטקטונית רבת־הרושם של ארמון־מארי העצום, ששטחו השתרע על 2.5 הקטאר, באלף השני לפה"ס, והיה ארמון־המלכות הגדול ביותר במזרח העתיק. ב־260 אולמותיו וחדריו נתגלו, בין השאר, כתבי־היתדות הנוגעים לערים חרן (בראשית יא, 31) ונחור {בראשית כד 10).

פרופיסור סארו (חבוש כובע טרופי) בודק באולם־כס־המלכות את האנדרטה של אישטופ־אילום, שהיה מושל מארי בימי האבות.

…וירשו את ארצם… עד הר חרמון (יהושע יב, 1). הר חרמון המכוסה שלג־עולמים ומזדקר מעל לארץ־הבחירה.

ים המלח נושא עליו את גוף האדם גם במצב של רוגע כנשוא פקק.

השכון התעשייתי החדש מטעם מדינת ישראל בסדום, בחוף הדרומי של ים־המלח.

בין ההרים השוממים של ארץ־ישראל מתפתל הירדן, החל מים כנרת ועד לים המלח השוכן 394 מטר מתחת לפני ים־התיכון.

פרק חמישי – אברהם חי בממלכת מארי    🔗

בר־מינן מאובן. לויטננט קאבאן מודיע על מימצא. תל אחד בסוריה זוכה לביקוּר חשוב. מלך לאמני־מארי מציג את עצמו. פרופיסור פארוֹ מגלה ממלכה בלתי ידועה. ארמון מלכים בן 260 אולמות וחצרות. 23,600 לוחות חומר נשמרו במשך 4000 שנה. משטרת־מדבר מודיעה על ״בנימינים". מולדתה של רבקה – עיר פורחת.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לָךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתָּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ.

(בראשית יב, 1)

ארץ האָבוֹת, שעליה מדבר התנ"ך, היא חרן. תרח, בנו אברהם, כלתו שרי ונכדוֹ לוֹט, כך מספר ספר בראשית יא, 31 – גם הם גרוּ כאן.

מהי חרן זו לא היה ידוּע עד לעבר הקרוב, על תולדותיה הקדוּמות לא ידעוּ דבר. כל התעוּדות של בבל העתיקה שותקות על מחוז בפרת האמצעי – ״ארץ שני הנהרות", שכשמה כן היא – שבה שכנה פעם חרן.

מימצא מקרי גורם רק בשנת 1933 לחפירות שהביאוּ לגילוּי אחד גדול. להתרגשוּת רבה וגם לידיעה נכונה. החוֹפרים משפצים מעכשיו ולהבא את חרן ואת חיי האָבות לתוך סביבה היסטוֹרית.

בקו ישר בין דמשק למוסול, במקום שעיר זו חוֹצה את הפרת, שוכנת העיר הקטנה והבלתי ידוּעה אבו־כמאל, כיוון שסוּריה היתה נתונה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, למנדט צרפתי חנתה במקום הזה פלוגת־שמירה צרפתית.

בשפלת הפרת הרחבה, שרר באמצע הקיץ של שנת 1933 שרב קשה. לוֹיטננט קאבאן, מפקד המקום, סבור היה כי שוּמה עליו שוב לשכּך איזו קטטה חדשה שפרצה בין הערבים שעה שנקרא אל המשרד, ודבר זה מוכּר לו כבר עד שאט־נפש. אולם הפעם דומה, כי ההתרגשוּת במשרד נגרמה על ידי משהו אחר. והנה מה שנודע לו מפי המתורגמן: אנשים אלה רצו לקבּוֹר את אחד מקרוביהם. הם חפרו לו קבר באדמת תל נדח, תל־חרירי, וכאן נתגלה להם בר־מינן מאוּבּן.

שמא זה מימצא מן המימצאים המעניינים את המוזיאון באַליפוֹ, מהרהר לויטננט קאבּאן. על כל פנים יש, סוף־סוף איזה שינוי קטן ביומיום המשעמם של משמרת שכוחת־אלוהים זו.

עם ערב, כשהאויר נעשה צוֹנן יותר, הוא נוסע במכונית לתל־חרירי. השוכן 11 ק“מ, בערך, צפונית מאבו־כאמל, סמוּך לפרת. הערבים מוליכים אותו במעלה שבו מוּטלת בערימת אדמה שטוּחה האנדרטה השבוּרה, שסיערה אמש את הרוּחות. קאבּאן אינו מוּמחה, אבל הוא משיג כהרף־עין: דמוּת האבן וודאי שהיא עתיקה מאד. למחרת היום היא מוּבאת על־ידי חיילים צרפתיים לאבו־כמאל. עד לאחר חצות דולק בלילה זה אור במשרדו הקטן של המפקד. קאבּאן מחבּר דו”ח מפורט על המימצא בשביל מפקדו, בשביל הנרי סייריג, מנהל העתיקוֹת בבירוּת, ובשביל המוּזיאוֹן בחַלבּ.

עוברים חדשים אחרים ומאום לא אירע. דומה, כי הענין אינו חשוּב ונשכח מכבר. לבסוף מגיע בסוף נובמבר מפאריס מברק מן הלובר. קאבאן אינו מאמין למראה עיניו וחוזר וקורא את הידיעה היוצאת־מן־הכלל. תוך ימים מועטים יבוא לביקוּר מצרפת: פרוֹפסוֹר אנדרה פארו, ארכיאוֹלוֹג מפוּרסם, ובלוויתוֹ אנשי־מדע, אדריכלים, עוזרים וּמשׂרטטים.

בתשעה בדצמבר שוֹרץ תל־חרירי כשרוֹץ קן של נמלים, הארכיאולוגים החלו במלאכת הבילוּש שלהם. קודם כל מודדים את כל התל, מצלמים אותו עד לפרטי פרטיו, ממששים אותו במַקלטי־תהודות, בחינות־קרקע נערכות ובדיקות עפר. כך עובר חודש דצמבר ושבועות ראשונים של השנה החדשה. יום 24 בינואר 1934 הוא היום המַכריע.

בחפירה זהירה בשוליו החיצוניים של התל, מתגלה מתוך שפך העפר רמות קטנה וחמודה, שעל כתפה הימנית חקוק דבר־מה. הכל נרכנים אליה מתוך התרגשוּת.

״אני לאמגי־מארי… מלך… מארי… הגדול… איסקו… שאת… אנדרטתו…אשתר¹… מקדיש!"

לאט לאט, מלה אחרי מלה, מהדהד משפט זה בתוך החוּג הנדהם. פרופיסור פארו מתרגם אותו מכתב־היתדות. לו ולעוזריו ייחקק הרף־עין זה לזכרון עד. זוהי תמוּנה מזעזעת כמעט וחד־פעמית, אפילוּ בתולדות הארכיאולוגיה המשופעת בהפתעות ובהרפתקאות!

המלך הקביל בחגיגיות את פני הזרים, באי פאריס הרחוקה, והציג את עצמו לפניהם. דומה הדבר, כאילו רצה להראות להם באדיבותו הרבה את הדרך לממלכתו מימים שעברו, השקועה בתרדמה עמוּקה מתחתיו, אשר המלוּמדים מפאריס אינם חושדים ברגע זה ואינם משערים מה מידות זהרה ועצמתה.

חצוב באבן, מלאכת־פיסול נפלאה, כך ניצב המלך לאמגי־מארי בפני פארו: דמוּת משפיעה כבוד, רחבת כתפים על גבי כן, ואוּלם, לפרצוף זה חסרה אותה יוהרה מוּפרזת, שהיא טיפוסית לפרצופיהם של שליטים אחרים מן המזרח־העתיק – האשורים, המביטים בלי יוצא־מן־הכלל בעין זועמת ורוגזת. מלך מארי מחייך. אין הוא נושא כל נשק, ידיו שלוּבוֹת על חזהוּ, כמו שעומד בתפילה. בגדו, המשופע פיפים ומקוּשט מאוד, לבוּש עליו כתגא וכתף אחת שלו חשׂופה.

ספק אם חפירה אחרת בעולם הוכתרה בהצלחה ממגע־יד ראשון, כמו שהוכתרה חפירה זו מראשיתה. מתחת לתל זה רוֹדמת, כנראה, מארי, עיר־המלוּכה.

על פי כתובות עתיקות רבות, של בבל ושל אשוּר, ידועה עיר־המלוכה מארי מכבר למלומדים. יש אפילו כתובת אחת האומרת כי מארי היא העיר העשירית שנוסדה לאחר המַבּוּל. מלאכת החפירה התחילה בתל־חרירי במלוא התנופה.

העבודות נמשכו, עם הפסקות גדולות, משנת 1933 עד שנת 1939. ברוֹב חודשי השנה מונע השרב הטרוֹפי כל פעילות. רק במשך החודשים הצוֹננים של ימות־הגשם, מאמצע דצמבר ועד סוף מארס, ניתן לעבור.

לפרק בלתי־נודע עדיין של תולדות המזרח העתיק מוסיפות החפירות בתל־חרירי שפע של תגליות חדשות. ועדיין אין איש מעלה על הדעת מה הדוּק הקשר בין מימצאי מארי לבין דמויות התנ"ך המוּבהקות ביותר.

שנה אחרי שנה מספק דו"ח המשלחת הפתעות חדשות.

בחורף של שנת 34–1933 נחשׂף מקדש אלת־הפריון עשתוֹרת. שלושה מן המעריצים המלכוּתיים של עשתוֹרת, הנציחו את זכרון עצמם בשלוש אנדרטות עשויות פסיפס צדפים מבריקים: לאמגי־מארי, אָבין־אָיל ואידי־נאַרוּם.

בעונת־החפירה השניה נתקל המעדר בבתים עירוניים. מארי נמצאה! כל כמה שגדל הסיפוּק מן ההצלחה גדולה יותר היתה שימת־הלב, או אף התדהמה. שעוררו חומות של ארמון, שהוא בלי כל ספק גדול ביותר. פארו מודיע: ״ששים ותשעה אולמות וחצרות השׂכּלנוּ לחשׂוֹף עד עתה ואיך רואים עדיין את הסוף", 1600 לוּחות בכתב־יתדות, שסוּדרוּ בקפדנוּת באחד האוּלמות, מכילים דוחים כלכליים.

דו"ח המימצאים של העונה השלישית, שנת 36–1935, מוסר כי עד עכשיו נחשפו 138 אולמות וחצרות, ואף־על־פי־כן לא הגיעוּ עדיין אל הקירות החיצוניים של הארמון. חליפת־מכתבים על 13,000 לוחות לא נתפּענחה עדיין. בעונה הרביעית נחשׂף מחדש האל דגוֹן וזיגורת אחת. מגדל־מדרגות טיפוסי לארם־נהרים. בארמון ניתנים עכשיו לראווה 200 אוּלמות וחצרות, ועל הלוּחות גיספן עד 8000.

משנחשׂפוּ, בעונת החורף החמישית, עוד 40 אולמות מתחת לשפך העפר, נתגלה סוף־סוף ארמון־המלכים של מארי במלוא גדלוּתו לעיני פארו ועוזריו. על שטח של עשרה אקרים כמעט משתרע בנין־ענקים זה מן האלף השלישי שלפנה"ס. זהו גוש בעל 260 אולמות וחצרות. ואף־פעם, קודם־לכן, לא נתגלה בחפירה בנין ענקי כזה ומסועף כזה.

שיירוֹת רבות של קרונות־משא דרושות כדי להסיע משם, מארכיוֹני הארמון, את הלוּחות הכתוּבים בכתב היתדות – 23,600 תעוּדות. על־ידי־כך הועמדו בצל מימצאי הלוּחות הגדולים ביותר של נינוה, שכן הספרייה המהוללת של אשורבניפל, מלך אשור, הכילה ״רק" עשרים אלף לוחות, בערך.

אם יש ברצוננוּ לראות בבהירוּת את ארמון מארי, עלינו להשתמש במטוס, בעזרת טיסה נמוכה על פני תל־חרירי הצליחו לצלם אותם צילומים שעוֹררוּ, עם פרסוּמם בצרפת, השתוממות שלא־תשוער. ארמון מארי זה היה, בשנות ה־2000 לפנה“ס, אחד מבניני הראווה הגדולים שבעולם, פאר הארדיכלוּת במזרח־העתיק. ממרחקים היוּ מניעים נוסעים כדי לצפות בו. ״ראיתי את מארי!” כתב בהתפעלות סוחר אחד מאוגרית, עיר הים הצורית.

המלך האחרון שמלך כאן נקרא בשם זימרי־לים. צבאות חמורבי הבבלי המפורסם מכריעים בשנת 1700 לפנה"ס את מלכוּת מארי בפרת התיכון ומחריבים את המטרוֹפוֹלין הגדולה.

מתחת לתקרות והקירות הנפוּלים – ניצבו עדיין יעי־האש של הלוחמים הבבלים, פלוגת המבעירים, שהעלתה באש את הארמון.

אלא שלא היה לאל־ידם להחריבו כליל. חומות בגובה חמשה מטרים נשארים עומדים. ״השרברבוּת של הארמון“, כותב פרופיסור פארו, ״במטבחים ובחדרי־הרחצה, ניתנת לשימוש גם עכשיו, ארבעת אלפים שנה לאחר החורבן, בלי שיהיה צורך בתיקון כלשהו”. בחדרי הרחצה נמצאו אמבטיות, במטבחים – מַחבוֹת, כן, אפילו פחמים בתוך התנוּרים!

מראה ההריסות המלכוּתיות הוא חוויה כבירה, שער יחידי מצד צפון נתן אפשרוּת בטוחה וקלה לשמירה ולהגנה מעולה. העובר על פני מספר רב של חצרות ומעברים נמצא עומד בחצר פנימית גדולה שטוּפת אור. היה זה המרכז לחיים הרשמיים ולהנהלת משק הממלכה כאחד. השליט היה מקבל באוּלם הראיונות הסמוך – כדי מאות מקומות ישיבה – פקידים, בלדרים ושגרירים. מסדרונות רחבים הוליכו אל משכנו הפרטי של המלך.

אגף אחד של הארמון שימש רק לטקסים דתיים. היה בו גם אולם מיועד לכס־המלכוּת, שאליו הוליכוּ מדרגות מפוארות. על פני אולמות רבים נמשכה דרך מיוחדת לתהלוכות בואכה כנסיית־הארמון, שבה ניצבה אנדרטת הפוּלחן של האלילה־האם המַעניקה חיים. מן הכלי שבידיה נבעו ללא הרף ״מי־החיים־הנצחיים".

כל צוות החצר היה חי בחצר־המלך. שרים, מנהלים, מזכירים, סופרים. ונועדו להם משכנות נרחבים מיוחדים.

היה משרד־חוץ ומשרד־למסחר בארמון־המנהלה הגדול של ממלכת־מארי. למעלה ממאה פקידים הועסקו בסידוּר אלפי הלוּחות, שהיוּ בחינת מכתבי הממשלה, יוצאים ונכנסים.

ציוּרי־קיר גדולים ונפלאים קישטוּ את הארמון. עד היום הזה לא דהוּ הצבעים ולא איבדוּ כמעט ולא־כלום מכוח אורם. דומה הדבר כאילו רק אתמול צוּירו כאן. והלא הם בכל זאת הציורים העתיקים ביותר מארץ שני הנהרות. וגילם עולה באלף שנים על גיל הפראסקות הצבעוניות המפוּרסמות אשר בבניני הפאר של השליטים האשוּריים בחורסבאד, נינוה ונימרוד.

גדלותו של הארמון המיוחד הזה ופארו, תאמו את הממלכה שהשלטון עליה יצא מכאן. במשך שנים שמרוּ ארכיוני־הארמון הזה על התעוּדות המעידות על קורות הזמן.

את הכרוֹניקוֹת הרשוּמוֹת. הצווים־הממשלתיים, החשבונות, שמלפני ארבעת־אלפים שנה, שנחרטו על ידי סופרי־חצר בחרט מהיר ובחריצות ללא גבוּל, יש לעורר לחיים מחדש. דבר זה נעשה עד עכשיו רק לגבי כמה מאות לוּחות בלבד. בפאריס מתאמצים פרופיסור ג’ורג' דוֹסין מאוּניברסיטת לייז' וקבוצת אשוּרוֹלוֹגים לפענח את כל אלה ולתרגמם. תעבורנה שנים רבות עד שיתורגמוּ 23,600 התעודות ויפורסמו ברבים. כל אחת מהן היא בבחינת אבן־פסיפס ממסכת תולדותיה האבטנטיים של ממלכת־מארי.

הוראות רבות מאד בדברי בניין התעלות, הסוללות. הסכרים ושיפועי־החופים מלמדות אותנוּ כי עושרה של המדינה היה מוּשתת ברובו על מערכת השקאָה מסוֹעפת שהפיקוּח עליהנתוּן היה בידי מהנדסים ממשלתיים והם שמרוּ עליה בקפדנוּת.

לוּח אחד מן הלוּחות מכיל רשימה של אַלפּיים בעלי־מלאכה, על שמותיהם רשייכוּתם המקצועית המלאה.

משרד־הידיעות ״מארי" פעל במהירוּת ולמופת, עד כי אין לחשוֹש להשווֹתו אל שירות־הטלגרף המוֹדרני. הודעות חשוּבות נמסרו על־ידי מַשוּאוֹת מגבוּל בבל ועד לתוּרכּיה של היום. כלומר: –למעלה מחמש מאות ק"מ – במשך שעות מעטות.

מארי היתה שוכנת על פרשת־הדרכים של השיירוֹת הגדולות ממערב למזרח ומדרום לצפון ועל־ כן אין פלא שעסקי החליפין למן קפריסין וכרתים ועד לאסיה־הקטנה וארם־נהרים הדרומית, הצריכוּ חליפת מכתבים, על לוחות־חומר, ערה ומַתמידה, בעניני יבוא ויצוא. אלא שלוּחות אלה אינם מודיעים רק על עניני יומיום. הם מספרים גם על פּוּלחנים, על תהלוּכות ראש־השנה, על מקדש עשתוֹרת, על מגידי־עתידות ועל פותרי־חלומות. לעשרים וחמשה אלים עבדוּ תושבי מארי. ברשימת הקרבנות, אשר זמרי־לים העניקה במתנה, מפורטים שמותיהם של כל האלים שלהם הועלוּ הקרבנות.

ציור זה מאולם 106 מארמון מארי מראה את הכתרת זמרי־לים על־ידי האלָה אשתר.

לפי פרטי דו״חים רבים על לוחות־חומר מצטרפת תמוּנה מלאה של ממלכת־מארי, שהיתה הוויה ממלכתית מובהקת במאה השמונה־עשרה שלפנה"ס, מאוּרגנת להפליא ומנוהלת כראוּי אָכן מַדהימה העוּבדה, שאין למצוא, לא בציורים של אותו זמן ולא בפסלים, כל מראות שהם ממאורעות מלחמתיים.

אוכלוסית־מארי הצטרפה מאמוֹרים שנאחזוּ בה מלפני זמן רב וחיו בה חיי שלום, רק עניני דת ופוּלחן, מסחר ומשא־ומתן העסיקו אותם; לכיבושים למעשי־גבורה. לצחצוּח־חרבות — לא היוּ מהלכים שם. פניהם, כפי שהם נראים לנוּ גם היום מעל גבי אנדרטות וציוּרים, זוֹהרים ומעידים על מתינוּת מנעימה.

אף־על־פי־כן לא היו חופשים, בשום פנים ואופן, מדאגות צבאיות להגנת ארצם ובטחונה. כי על גבולותיהם היו שבטים שמיים נודדים, שבשבילם היו המרעה הדשן, שדות הירק והתבואה בממלכת־מארי בחינת פתיוֹן מתמיד. הם חדרוּ, חזור וחדוֹר, לגבוּלותיה, עם עדריהם אל מחוזות מרוחקים והדריכו את מנוּחת האוכלוסיה. הכרח היה לעמוד על המשמר כלפיהם. משום־כן היו עמדות תצפית להגנת הגבוּלות. על כל מה שאירע הודיעו מיד למארי.

האשוּרוֹלוֹגים בפאריס פיענחוּ לוּח־חומר אחד מארכיוֹני מארי, ובהשתוֹממוּת קראוּ בו הודעה שבאה מאת באנום, קצין ממשטרת המדבּר:

״אמור לאדוני: זו הודעה מאת באגום עבדך. אתמול יצאתי את מארי ועשיתי את הלילה בזוּרוּבאן. כל הבנימינים העלו מַשוּאוֹת. מסאַמאַנוּם ועד אילוּם־מוּלוּך, מילוּם־מוּלוּך ועד מישלאַן, כל המקומות של הבנימינים במחוז תרקא, ענוּ באותות־אש, ועד עתה אינני בטוּח מה משמעודתן של האותות. עתה – מנסה אני לבַררן. אני אכתוב לאדוני, אם הדבר יעלה בידי או לא. הגבירו משמרות העיר מאַרי ואַל תתנוּ לאדוני לצאת מן השער".

בדו“ח־משטרה זה מן הפרת־התיכון, שמן המאה התשע־עשרה לפנה”ס. מתגלה שמו של אחד השבטים המוּכּרים בתנ"ך. הוא קורא במפורש בשם הבנימינים!

על הבנימינים מדברים תכוּפות. דומה כי הם גרמו צרות לשליטי מארי, ואף הטילוּ עליהם דאגות גדולות כל כך, עד כי יש תקופות־ממשל הנקראות בשמם.

שוֹשלוֹת הממשל במארי אינן מנוּיות לפי מספרים; הן צויינוּ רק לפי מאורעות מיוחדים, למשל: לפי בניין מקדש וחנוכתו, לפי הקמת סכרים לשיפּוּר מערכות ההשקאָה, לחיזוּק ביצוּרי החופים של הפרת, או לפי מיפקד האוכלוסיה. שלוש פּעמים מזכירים גם לוּחות הזמנים את הבנימינים:

״השנה, בצאת יהדוּלים להאָן והניח את ידו על מדבר הבנימינים", נאמר על תקוּפת ממשל יהדוּלים, מלך מארי, וכן:

״השנה זימרי לים המית את דוידוּם של הבנימינים…"

“השנה השניה שזימרי־לים הרג את דוידוּם של הבנימינים…”

כל אלה משנות שלטונו של זימרי־לים האחרון למושלי מארי.

חליפת־מכתבים מקיפה מאד בין נציבים, פקידי־משלה ופקידי־מנהל, עוסקת רק בשאלה אחת: – האם יש להעֵז ולצווֹת על מִפקד גם אצל הבנימינים?

בממלכת מארי היו המיפקדים דבר שכיח, הם שימשו בסיס להטלת מסים ולגיוס לשירות־צבאי. העם הוזעק לפי מחוזותיו וכל יוצא־צבא גויס, איש־איש בשמו. דבר זה היה נמשך לכל הפחות מספר ימים וסוכני־ממשלה היו מחלקים לחם ושיכר חינם. ראשי־המנהל בארמון־מארי היו מגייסים בחפץ־לב גם את הבנימינים. אלא שפקידי־המחוזות המוּמחים לדבר היוּ מהססים. הם הזהירוּ ויעצו להימנע מכך, שכן הם מיטיבים להכיר את השבטים הנוודים אשר רוח המרי תוססת בם.

״להצעתך על מיפקד הבנימינים שאתה כותב לי…“, מַתחיל שמשי־אַדו את מכתבו ליסמה־אַדו במארי. ״הבנימינים אינם מסוּגלים להיות נפקדים. אם תעשה זאת יוודע הדבר לאחיהם רא־אב־בא־יא, החוֹנים על חופו השני של הנהר. הם לא ישבּעוּ רצון מהם ולא יתנו להם לחזור אל ארצם. בשום פנים אל תפקוֹד אותם!”

כך הפסידו הבנימינים את הלחם והשיער חינם, וכך שוחררו מתשלום־מסים ומשירות־צבאי.

בזמן מאוּחר יותר נפקדו בני־ישראל פעמים רבות במיפקדים כאלה ודווקא לפי השיטה של מארי. בפעם הראשונה בימי משה על פי מצוות ה' בצאתם ממצרים. כל הגברים מבן עשרים שנה ומעלה יוצא־צבא, נפקדים לפי משפחותיהם (במדבר א, 1–4) דור אחד לאחר־כך, בסוף הנדוּדים במדבר פוקר משה שנית את העם לשם חלוקת ארץ־כנען (במדבר כ"ו). גם דוד פקד את העם בימי מלכוּתוֹ.

הוא מתכוון להקים ארגוּן־צבאי. ומטיל על שר־צבאו יוֹאָב את מעשה המיפקד (שמואל ב', כ"ד). ה' מסית את דוד, כמסוּפּר בתנ"ך, בצווֹתוֹ על מפקד זה, כדי להעניש את העם. בני־ישראל אהבוּ את החירות מעל לכל. התמרונים והגיוסים שבעקבותיהם היו שנואים עליהם. אפילו בשנה הששית לאחר־הספירה, הביא מיפקד העם שנערך על ידי הנציב מוריניוס כמעט למרד.

כדאי לציין, כי העולם חייב תודה דווקא לעם מארי אוהב־השלום על אב־דוּגמה לגיוסים. ממנוּ למדו הבבלים. האשורים. היוונים והרומאים, בדיוק כשם שלמדו הימנוֹ גם המדינות של הזמן־החדש. בכל ארצות העולם משמשים מיפקדי העם להטלת מסים ולגיוסי צבא, לפי המופת של מארי.

בפאריס מעוררת הזכרת הבנימינים השערות וצפיות בכיוון ידוע, ולא בלי הצדקה.

האשורולוגים מגלים בלוּחות אחרים בכתב יתדות בדינים־וחשבונות של נציבים ומושלי־ערים בממלכת־מארי, עוד מספר שמות ידועים יפה מפי סיפּוּרי התנ"ך. שמות כמו פלג ושרוג, ונחור ותרח וחרן!

״אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת שֵׁם", כך כתוב בבראשית פרק י"א,

…וַיְִחִי־פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־רְעוּ. וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־שְרוּג, וַיְחִי שְׁרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־נָחוֹר, וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח, וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־ אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן.

שמותיהם של אבות אברהם עולים מערפילי זמן כשמות של ערים בארם־נהרים הצפונית־מערבית. הן שוכנות בפדן־ארם, בעמק ארם. באמצעיתו שוכנת חרן שהיתה לפי התיאור עיר פורחת במאות התשע־עשרה והשמונה־עשרה לפנה“ס. חרן, היא מולדת אברהם, מולדת העם העברי, מוכחת כאן בפעם הראשונה על פי תעוּדות, שכן כאן מדברות עליה כתבות בנות־זמנה. במרחק מה מכאן, באותו עמק באליך עצמו, שכנה העיר הידועה לנוּ גם היא מהתנ”ך: נחור מולדת רבקה, אשת יצחק.

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרֵךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמשֶׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ, שִׂים נָא יָדְךְ תַּחַת יְרֵכִי וְאַשְׁבִּיעֲךְ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ, כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק… וַיְקַח הָעֶבֶד… וְכָל־טוב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־עִיר נָחוֹר

(בראשית כד, 1–4, 10).

העיר התנ“כית נחוֹר משוּלבת במַפתיע אל תוך נסיבות היסטוֹריוֹת מוּכּרוֹת. עבד אברהם יצא למדינת מלכי מארי. ההוראות הברוּרות שקיבל מאדוניו, כפי שהן מסוּרות לנו בתנ”ך, מוכיחות כי אברהם הכיר, בלי ספק. יפה את ארם־נהרים הצפונית וגם את נחוֹר, כי לוּלא כן איך יכול היה לדבר על העיר נחוֹר?

לפי הנתונים שבתנ“ך ניתן לחשב ולקבוע, כי אברהם עזב את מולדתו חרן 645 שנה לפני צאת בני־ישראל ממצרים. הם נדדוּ בהנהגתו של משה במאה השלוש־עשרה לפנה”ס על פני המדבר בדרכם אל ארץ הבחירה. תאריך זה כפי שנראה להלן, וודאי הוא, לפי הוכחת הארכיאוֹלוֹגיה. אברהם, חי, איפוא, בשנת 1900 לפנה“ס, מימצאי מארי מאַשרים עד כמה נכוֹנוֹת ידיעות אלה בתנ”ך, בשנת 1900 לפנה"ס היוּ חרן וגם נחוֹר ערים פוֹרחוֹת. כפי שמוכיחים ארכיוני הארמון.

התעודות מממלכת־מארי מספקות, זו הפעם הראשונה, את ההוֹכחה שלא היתה כמותה: סיפּוּרי האבות בתנ“ך אינם – כפי ששיערוּ תכופות בתום לב – ״אגדות תמימות”, אלא מאורעות ותיאורים מזמן היסטורי שתאריכוֹ קבוּע!

פרק ששי: המסע הארוך לכנען    🔗

נתיב שיירות לאורך אלף ק"מ. הצורך בארבע אשרות־כניסה. ארץ הארגמן. משלחות־ עונשין נגד “תושבי חולות”. ערי־חוף גאות ועורף נסער. “בּסטסלר” מצרי על כנען. סינוה משבּח את הארץ הטובה. ירושלים על גבי אגרטלים מגיים. מבצרי משלט. סאָלין מגלה את שכם. אברהם בוחר בדרך המלך.

וַיִקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרֵי־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־אָחִיו וְאֶת־כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן

(בראשית יב, 5).

הדרך ממולדת האָבות, חרן, אל ארץ כנען דרומה – אָרכה יותר מאלף ק"מ. היא מוליכה על פּני נהר באליך עד נהר פּרת, ומשם הלאָה על פּני נתיב־שיירות בן אלפי שנים ועל פּני נוה־המדבר תדמור, עד לדמשק ומכאן, בכיווּן דרומי מערבי, אל ים־כנרת. דרך זו היא אחת מדרכי המסחר הארוכות ביותר, המוליכות מאז ומתמיד, מן הפרת אל הירדן, מארם־נהרים העשיּרה אל ערי הצורים שעל גדות הים ־התיכון אל ארץ הנילוס המצרית הרחוקה.

הרוצה היום לנסוע בדרכו של אברהם, זקוּק לארבע אשרות כניסה

לתוּרכּיה, שבה שוכנת העיר חרן, לסוּריה, בכברת הארץ שמן הפרת על פּני דמשק ועד לירדן, ולמדינות ירדן וישראל השולטות היום בכנען העתיקה. בימי אברהם היה הדבר קל יותר בנידון זה, כי בדרך הארוּכה הזאת צריך היה לעבור על פני מדינה אחת גדולה, היא מדינת מארי, שהוא יצא אותה. את הערים־המדינות הקטנות יותר, שבין הפּרת והנילוס, אפשר היה לעקוף בנקל. הדרך לכנען היתה חפשית.

העיר הגדולה הראשונה, שאברהם עבר בה בדרך נדוּדיו, עומדת על תלה גם היום ־ דמשק.

המסע הארוך לכנען

נסיעה בימינו מדמשק לארץ־ישראל בעיקר באביב, היא חוויה גדולה. העיר הקדוּמה, על רחובותיה הצרים וקימוּרי השווקים האפלים, על מסגדיה ושׂרידי בניניה הרוֹמיים, שוכנת בשפלה ארוּכה וּפוֹֹריה. כשהערבים מדברים על גן־העדן – כוונתם לדמשק. אי מקום על חופי ים התיכון, שיכול היה להתחרות בעיר זו, שכל אביב משפיע עליה פּאר של פריחה ססגוֹנית שאין דומה לה! ַבגנים שאין מספר להם ובמַטעים מעבר לחומות העיר משוּפעים

דרכו של אברהם אבינו ממַמלכת מארי לכנען.

עצי אפרסקים וּשקדים שפּריחתם ורוּדה. אילנות פּוֹרחים בשוּלי הדרך העולה והולכת ומובילה לדרום־מערב. שדות חרוּשים פּוֹריים מתחלפים בפרדסי־זיתים ומטעי־תוּת נרחבים. שם למעלה, לימין הדרך, פורץ ונובע נחל פרפר המַפרה את הארץ. כאן עולה מתוך הרמה השטוּחה והפּוֹרחת הר החרמוֹן התלוּל והעצוּם, 2750 מ', לקראת שמים. מצלעי רכס־הרים זה בדרום פּורצים גם מקורות הירדן. מתוך שהוּא מתרומם בגובה רב מעל שתי הארצות, דומה כי הטבע קבע אותו כאבן־גבוּל ענקית בין סוּריה לבין ארץ־ישראל. גם בימי השרב הלוהטים ביותר של הקיץ שמוּר השלג בפסגותיו. הרושם מתעצם ביותר משנעלמת הירקוּת של השדות משמאל לדרך. תלים חדגוֹניים, אפורים־חומים, אשר ואדים יבשים חוֹצֹים אותם, מתנחשלים עד לאופק הרחוק והמנצנץ, מקום שם מתחיל מדבּר סוריה הנוֹשם שרב – מוֹלדת הבּדווים. שעה וחצי נמשך המַסע במכוֹנית מתוך עליה אטית. כאן נדירים יותר ויותר השדות והחוּרשות, יותר ויותר נבלעת הירקוּת בתוך אפרורית החולות הערבתית. אז צולבים פתאום את הדרך צנורות־הנפט העצוּמים. הנפט הזורם ועובר על פּני המקום הזה, יש לו דרך ארוכה מאד מאחריו. במגדלי הנפט שבאיי־באחריין, שבאמצע המפרץ־הפרסי, במרחק של 1500 ק“מ מכאן, מתחילה דרכו המסתיימת בעיר־החוף של הים התיכון צידה (קרי: סידה), היא צידון העתיקה של התנ”ך.

מאחורי רכס תלים מתגלה עכשיו לפניך ארץ הרי הגליל. דקות מעטות לאחר מכן אַתה עומד בפני בדיקת דרכונים. סוריה נשארת מאחוריך, הדרך מובילה לגשר קטן. מתחת לקשת הגשר הזה זורם נחל צר וסוער. זהו הירדן; אנו בארץ־ישראל, במדינה הצעירה ישראל.

לאחר מסע של עשרה ק"מ בין סלעי בזלת כהה מנצנצת ממעמקים התכלת הזוֹהרת של ים־כנרת. אַלפים שנה לפני כן רעוּ עדרי אברהם בחופים שלווים אלה שדומה כי עמד הזמן מלכת בם. שכן, הדרך מארם נהרים לכנען הוליכה על פני ים־כנרת.

כנען היא רצוּעת הארץ הצרה וההררית, בין חופי ים־התיכון ושולי המדבר מעזה בדרום ועד חמת על גדות האורונטס בצפון.

כנען משמעה “ארץ הארגמן”. השם הזה נתקבל בזמן הקדוּם בזכות מוצר הארץ. עוד בזמנים קדוּמים הפיקו התושבים מחלזון־ים אחד – מורקס – שהיה שכיח שם, את הצבע המפורסם בעולם העתיק, – הארגמן. הוא היה כל־כך נדיר, כל־כך קשה להפקה, ועל־כן כל־כך יקר, שרק העשירים יכלוּ לשלם מחירו. בגדי־הארגמן משמעם היה במזרח העתיק אות לרום־מעלה. היוונים כינוּ את תעשייני הארגמן וצבעי־הארגמן בחופי ים־התיכון פיניקים ואת ארצם פיניקיה, ובלשונם משמע השם – ארגמן.

ארץ כנען היא גם ערשׂם של שני דברים אחרים שהשפעתם היתה רבה על

כל העולם: של המלה “ביבליה” ושל האלף־בית! עיר צורית אחת היתה השושבין למלה היונית “ספר”. מביבלוס (גבל) היא עיר־החוף בכנען נבעה המלה “ביבליון” ומזה לאחר כך “ביבליה”. במאה התשיעית לפנה“ס קיבלוּ היוונים מכנען את האותיות של הא”ב שלנוּ.

אותו חלק של הארץ, שנוֹעדה להיות מולדת עם־ישראל, כוּנה על־ידי הרומאים על שם אויביה המרים ביותר: “פלשתינה”, משורש “פלשתים”; הם ישבוּ בחלק הדרומי של חופי כנען. “כל ישראל מדן ועד באר־שבע” (שמואל א' ג, 20), מתאר התנ"ך את שטחה של ארץ הבחירה, כלומר, ממקורות הירדן לרגלי החרמון ועד לתלים ממערב לים המלח, עד לארץ הדרום, הוּא הנגב.

אם אנוּ מעיינים בגלובוס, הרי פלשתינה היא כתם זעיר על פּני אדמתנוּ פס צר. את אדמת הממלכה העתיקה של ישראל אפשר לעבור בקלוּת במשך יום אחד במכונית, לאורך כל גבוּלותיה ־ 230 ק“מ מצפון לדרום, – 37 ק”מ הוּא הרוחב במקום הצר ביותר וביחד 25124 ק“מ מרוּבעים, כלומר, כגודל אי־סיציליה. רק במשך עשרות שנים מעטות מתוך עברה הנסער, היתה גדולה מזה. בימי מלכיה המפורסמים דוד ושלמה הגיע תחום המלכוּת עד זרוע ים־סוּף, ליד עציון גָבר בדרוֹם, ובצפוֹן – הרחק מעבר לדמשק לתוך סוּריה. מדינת ישראל של היום, שטחה 20,720 קמ”ר, והיא קטנה בחמישית אחת ממלכוּת־האבות.

מעולם לא פּרחוּ כאן המלאכה והתעשיה, שאת מוצריהן חשק שאר העולם. היא עשויה גבעות ורוכסי הרים, שפסגתם היא למעלה מ־1000 מטר, מוּקפת, מדרום וממזרח, ערבות ומדבריות. בצפון –־ הרי הלבנון והחרמון, במערב ־– החוף השטוּח שאינו נוח לנמלים, וכולה כמו אי דל בין שתי הממלכות שעל הנילוס והפּרת, על גבוּל שתי יבּשות עולם. מזרחית מדלתת הנילוס מסתיימת אפריקה. בקצה של מלכוּת מדבר שוממת, ברוחב של 150 ק"מ, מתחילה אסיה ועל מפתנה שוכנת ארץ־ישראל.

אם במשך תולדותיה רבות־החליפות נשתלבה הארץ בתוך מאורעות עולמיים גדולים, הרי זה רק הודות למצבה זה. כנען היא הטבּעת המקשרת בין מצרים ואסיה. נתיב־המסחר החשוב ביותר בעולם העתיק חוֹצה את הארץ הזאת. סוחרים ושיירות, שבטים ועמים נודדים עוברים בדרך הזאת ובעקבותיהם באים אחר כך צבאות הכובשים הגדולים. מצרים, אשוּרים בבלים, פרסים, יוונים ורומאים עושים אלה אחר אלה את הארץ הזאת ואת תושביה לכדוּר־משחק למען עניניהם הכלכליים, האיסטרטגיים והמדיניים.

את הענק על הנילוס הניעוּ עניני מסחר, שעה ששלח עוד באלף השלישי לפנה"ס, כמעצמה ראשונה בעולם, את משושיו אל ארץ כנען העתיקה.

הבאנו ארבעים ספינות עמוּסות קורות ארזים / בנינוּ ספינות מעץ ארז / “תהילת ארם־נהרים” ־– חמשים מטר אורך הספינה / ומעצי מרוּ שתי ספינות, חמשים מטר האורך / עשינוּ שערי־ארמון המלך מעץ ארז. – זהו תוכן הדו“ח העתיק ביותר בעולם על יבוּא עצים, משנת 2700 לפנה”ס בערך; הנתוּנים על יבוּא זה של עצים מימי פרעה סנפרוּ חרוּתים על לוּח עשוּי דיוריט שחור וקשה השמוּר במוּזיאון אשר בפלארמו, יערות צפוּפים כיסוּ אז את מורדות הלבנון. העץ המשובּח של הארז והמרוּ, ממשפּחת המחטיים, היתה חומר הבניין החביב ביותר על הפרעוֹנים.

עוד חמש־מאות שנה לפני אברהם פרחוּ בחוֹפי כנען עסקי יבוא ויצוּא. ארץ־ הנילוס היתה מחליפה זהב וחבלים מנוביה, נחושת ואבני־חן ממכרות סיני, אריגים ושן־הפּיל בכסף מטאורוט, בחפצי־עור מגבל, באגרטלים צבוּעים מכרתים. האמידים נתנוּ את אריגיהם לאשפרות הצוריות לצבּוֹע אותן בארגמן. לגבירות־החצר היוּ קונים את אבן התכלת המפוארת – ריסים צבוּעים בכחול היוּ אז האופנה הגדולה – והפּוּך היה התמרוק שערכּוֹ היה רב לעפעפי העינים.

בערי החוף של אוגרית (היום ראס־שמרה). וצור, היו יושבים שגרירי־מצרים; מצודות־החוף של גבל הפכו למושבה מצרית; אנדרטות של פּרעוֹנים הוּקמוּ ונסיכי צור החליפו את שמותיהם בשמות מצריים.

אם ערי החוף נראות כשופעות חיים עסקיים ומכניסי־רווחים בממַדים בינלאוּמיים של מוֹתרוֹת, הרי במרחק של כמה קילומטרים מהן מתחיל עולם שונה לחלוּטין. ההרים לאורך הירדן היו מוקדי אי־שקט נצחיים, התנפּלוּיוֹת של נוודים על התושבים, התקוממויות ותגרות בין הערים אינן פּוסקות. כיון שהן מסכנות את נתיב־השיירות לאורך חופי ים־התיכון, נאלצות משלחות עוֹנשין מצריות לרסן את מפריעי השלום. הכתובת על מַצבתוֹ של המצרי אוּני, מוסרת לנוּ בדיוק איך נצטרפה משלחת־עונשין כזאת 2350 שנה לפנה"ס, בערך. מפקד הצבא אוּני, מקבל הוֹראָה מאת פרעה פיוֹפס הראשון לגייס צבא נגד הבּדווים האסיאתיים שפּשטו בכנען. על המערכה הזאת הוּא מדווח:

“הוּד מעלתוֹ הכריז מלחמה על שוכני החולות האסיאתיים והוד מעלתו כינס צבא: בכל ארץ הדרום מעבר לאלפנטינה… בצפון, בכל מקום… ובין הנוביים הירטטיים, המאזואיים והינאתיים, אני הוא שהכינותי את התכנית לכל אלה… " המשמעת החמוּרה בצבא הרבגוני מהוללת במפורש, ואנוּ למדים לדעת מה הם החפצים בכנען, הנכספים מאז, שניתנו לשדידה: “איש מהם לא שדד… סנדלים של אחד שבא מן הדרך… איש מהם לא לקח לחם מאיזו עיר שהיא; איש מהם לא לקח ממישהו עז”. הדו”ח הצבאי של אוּני מודיע בגאווה על הצלחה גדולה, וניתן להסיק ממנו מסקנות רבות־ערך לגבי הארץ: “צבא המלך חזר הביתה במלואו, לאחר שהשים את ארץ תושבי החולות… לאחר שהחריב את מצוּדוֹתיהם… לאחר שגדע את עצי התאנה ועצי הגפן שלו… לאחר ששבה המון עם רב. הוד מעלתו שלחני חמש פעמים לעבור עם צבאותי בארץ של תושבי־החולות, כל פּעם שהתקוממוּ …”

כך הגיעו השמיים הראשונים – במצרים כינוּ אותם מתוך בּּוז בשם תושבי־החולות – בתור שבויי־מלחמה לארץ הפרעונים.

שוֹסבּך, שליש המלך המצרי, ססוסטריס השלישי, כותב, כחמש מאות שנה לאחר מכן, דו"ח מלחמתי, שגם הוא חרות באבן מצבה, בהתאם למנהג הזמן, שנשמר באַבּידוס שעל הנילוס העליון: “הוד מלכותו יצא לצפון, כדי להכריע את הבדווים האסיאתיים… הוד מלכותו הגיע למחוז ששמו סכּמם… אז הוכרעה סכמם יחד עם הארץ העלוּבה רתנו..”

המצרים קבעו לארץ־ישראל ולסוּריה את השם “רתנו”, “סכּמם”, היא עיר שכם בתנ"ך, העיר הראשונה בכנען שאברהם עבר בה בלכתו לכנען (בראשית יב, 5)..

עם הקרב של ססוסטריס השלישי, 1850 לפנה“ס בערך, אנוּ נתוּנים בתוך תוכו של זמן־האבות. בינתיים הכבידה מצרים את ידה על ארץ־כנען: כל הארץ נתוּנה לשלטונם העליון של הפרעוֹנים. הודות לארכיאוֹלוֹגים יש בידי העולם תעוּדה נדירה מאותה תקוּפה. גנז כתב עתיק. המחבּר: אחד הידוּע בשם סינוה ממצרים, מקום המעשה: כנען. זמן המעשה: בין 1971 ו־1928 לפנה”ס בימי שלטונו של פרעה סטוסטריס הראשון.

סינוה, אציל, שיש לו מהלכין בחצר, מעורב באיזה סכסוך מדיני, הוא חושש לחייו ומהגר לכנען:

…בשׂאתי את רגלי ללכת צפונה הגעתי לחומת הנסיכים שהוּקמה כדי להרחיק את הבּדווים ולהכניע את נודדי החולות². התחבאתי בתוך סבך, מתוך פּחד שמשמר החומות יבחין בי. רק עם ערב יצאתי שוב לדרך. בהאיר השחר… בהגיעי אל הימה המרה³ נפלתי ארצה. צמא עינה אותי וגרוני להט. אָמרתי: זה טעמו של המוות ! אך באמצי את לבי ובאספי את איברי שמעתי המוּלת עדרים וראיתי לפני בּדווים, הראש שביניהם, שהיה פעם במצרים, הכירני. הוּא הגיש לי מים ובישל חלב למעני והלכתי אחריו אל שבטוֹ. כל מה שעשו עמי טוב עשו".

בריחתו של סינוה הצליחה. הוא עבר בחשאי את חוֹמת החסימה הגדולה בגבול ממלכת הפרעוֹנים שעמדה בדיוק במקום ששם עוברת עכשיו תעלת־סואץ. “חוֹמת נסיכים” זוֹ היתה כבר אז בת כמה מאות שנים. אחד הכהנים מזכיר אותה כבר בשנת 2500 לפנה"ס: “בנה יבנוּ את חומת־הנסיכים, שתמנע מבני־אסיה את החדירה למצרים. הם מבקשים מים… לתתם לבקרם”. מאוּחר יותר עברוּ בני ־ישראל תכוּפות את החוֹמה הזאת; אין דרך אחרת המוֹליכה למצרים. אברהם הוא הראשון ביניהם, שהשגיח בה, בהגרוֹ בשנת רעב לארץ הנילוס (בראשית י"ב, 10).

סינוה ממשיך: “ארץ אחת הסגירה אותי לאחרת. הגעתי לגבל⁴ ולקדמה⁵ ושהיתי שם שנה ומחצית השנה. עמי־אנשי⁶, הנסיך של רתנו העליונה קיבלני למחנהוּ. הוּא אָמר לי: ברוּכה ישיבתך בתוכנוּ ואתה שומע מצרית. אלא שדברים אלה נאמרו משום שידע את מוצאי. בני מצרים⁷ שהיו אצלו סיפּרוּ באזניו עלי.”

על חוויוֹתיו של הפּליט המצרי בצפון ארץ־ישראל מסופּר לנו עד לפרטי פּרטים של חיי יום־יום. “עמי־אנשי אָמר אלי: ודאי, מצרים יפה היא, אלא שעליך להישאר פה וכל שאעשה לך, ייטב בעיניך.”

"הוּא העלה אותי על כל בניו והשיא לי את בתוֹ הבכירה. הוא התיר לי לבחוֹר למוֹשב את המקום המשוּבח ביותר ובחרתי לי כברת ארץ על גבוּלה של ממלכה שכנה. היה זה מקום נהדר ששמוֹ יאא. היוּ כאן תאנים וּגפנים והיין מרוּבה מהמים. דבשה היה בשפע ושמנה מרוּבה, והפּירוֹת למיניהם צומחים על עציו. והיתה חיטה וגם שׂעוֹרה ועדרי צאן וּבקר לרוב. הרבה תוֹעלת הפקתי מתוך שהייתי חביב על הבּריוֹת. הוּא מינה אותי לראש שבטוֹ במושב הנבחר בארצו. הלחם והיין היוּ מנת חלקי יום־יום, בשׂר מבוּשל ואוזים צלוּיים; נוסף על אלה ציד־המדבר שצדוּ למעני והביאוּ לביתי, מלבד מה שהביאו כלבי־הציד שלי… וחלב וכל מוצריו. וכך ביליתי שנים רבות, ובני גדלוּ והתעצמוּ, כל אחד מהם ראש בשבטוֹ.

"כל בלדר, שיצא ממצרים ונסע צפונה או דרומה לחצר המלך, חנה בביתי (דבר זה מעיד על תחבורה ערה בין מצרים וארץ־ישראל). ואני ארחתי אצלי כל אָדם. הגשתי מים לצמא; הוֹריתי לתועה את הדרך והייתי מַגן לנשדדים.

“משיצאוּ הבּדווים למלחמה במלכי הארצות האחרות, הייתי אני מכין את התכנית לשדה־הקרב, כי נסיך רתנו מינה אותי למצבּיא צבאוֹתיו במשך שנים רבות, ובכל ארץ שפּשטתי בה עשיתי… ו…את כל מרעי בקרה וכל בארוּתיה. שללתי את עדריה, שביתי את תושביה ובזזתי את אוצרותיה. הרגתי את אנשיה בחרבּי ובקשתי (הקשת היא כלי הזין המצרי הטיפּוּסי) בכוח הליכותי ותכניוֹתי הנבוֹנוֹת”.

מכל חוויוֹתיו הרבות של סינוה בין ה“אסיאתים” דומה כי דוּ־קרב אחד, לחיים ולמוות, טבע בו רושם מַעמיק, כי הוּא מתארוֹ על כל פּרטיו הקטנים. אחד “תקיף מרתנו” לעג לו והעליבוֹ באהלוֹ והזמינו לדוּ־קרב. הוּא היה בטוּח שיש בידו להרוג את סינוה ולזכות על־ידי כך בעדריו וכל נכסיו. ואוּלם סינוה מצרי מלידה היה קשת מנוּסה מנעוּריו והרג את ה“תקיף” שיצא לעוּמתו במגן, חנית ורוֹמח, בעזרת קלע אחד שירה בצוארוֹ. השלל שנפל לידו בעקבות דוּ־קרב זה העניק לו עושר ושלטון נוספים.

בגיל השׂיבה באוּהוּ געגועים למולדתו, אגרת מפּרעה ססוסטריס הראשון קוראת לך לחזור:

“…הכּוֹנה לדרך, לחזור למצרים, וראית בעיניך את החצר שבה גדלת. ונשקת לאדמה, ליד שני השערים הגדולים… זכוֹר את יום קבוּרתך ושעת האספך אל עמך. ומשחוּך בשמן עם לילה ויחתלוּך בחיתוּלי האֵלָה טית⁸. ביוֹם קבוּרתך תערך לך לוויה. הארון יהיה עשוּי זהב ומקוּשט אבן התכלת ואַתה תוּשׂם בתוך המיטה. שוורים ימשכוּך ומשוֹררים ילכוּ לפניך ובפתח קברך ירקדוּ את ריקוד הגמדים. יקראוּ לכבודך תפילות־הקרבנות, הבקר יוֹעלה על מזבחך. עמוּדי־קברך ייבנוּ אבן־גיר בין קברות בני־המלכים. אַל תקבר, חלילה, בנכר, ואל ישכיבוּך אסיאתים ואַל יעטפוּך עור־כבשׂ”.

לבּו של סינוה מריע בו. הוא מחליט מיד לחזור, מצווה את רכוּשו לבנוֹ וממנה את בנוֹ בכוֹרוֹ ל“ראש השבט”. זהו מנהגם של שבטי הנוודים. כך היה הדבר אצל אברהם וצאצאיו. היתה זו זכוּתם של האבות, שהיתה לאחר־כך לחוק בישראל. “ושבטי וכל נכסי יהיוּ שייכים לו, כל אנשי וכל עדרי, פּירותי וכל אילנותי. ואסע משם דרוֹמה”.

עד למשמרות הגבוּל עם מצרים ליווּהוּ הבּדווים, ומשם ליווּהוּ נציגי פּרעה לאניה שהביאתו לבירה, דרומית ממוף.

איזה ניגוד! מן האוהל – אל ארמון־המלך, מחיים פּשוּטים מלאי סכּנות – אל מוֹתרוֹת ובטחון בכרך עולמי בעל ציביליזציה גבוהה. "כאן מצאתי את הוד־מלכוּתו על כסאו הגדול בטרקלין עשוי זהב וכסף. מיד הוזעקו בני המלך. הוד מלכוּתו פנה למלכּה ואמר: ראי נא את סינוה, החוזר בדמוּתוֹ של אסיאתי ואשר הפך לבדווי! היא זעקה זעקה גדולה וכל בני־המלך זעקוּ כוּלם יחד. הם אמרו להוֹד מלכוּתו: "לא זהו האיש, אדוננוּ המלך'. הוד מלכוּתוֹ ענה: “הוּא הוּא האיש!”.

“הוּבאתי אחרי כבוד לבית המלך”, ממשיך סינוה בהתפעלוּת וּמתאר, "ובביתי היוּ חפצים נהדרים ואף חדר־רחצה… היו שם דברים מבית אוצרו של המלך, בגדים מאריגי מלכות, מור ושמן הטוב; פּקידי המלך, שהוּא. חיבבם, היו בכל חדר; וכל טבּח עשה מלאכתו. השנים שעברוּ כאילוּ נשרוּ הימני. גילחו את זקני ושׂערי סורק. הּוסר ממני מַשׂא הנכר⁹ והלבוּש הגס של נוֹדדי החולות. עטפוּ אותי בבדים עדינים ואת גווי מרחוּ בשמן ניחוֹח. שוּב ישנתי בתוך מיטה!. וכך חייתי, מכוּבד על־ידי המלך, עד התקרב יום הפרידה

לא טופס אחד בלבד נמצא מסיפוּרו של סינוה, אלא טפסים רבים עד תדהמה, ודאי היתה זו יצירה חביבה על הקהל ועל־כן הוּצא ב“מהדוּרוֹת” רבות. לא רק במצרים התיכוֹנה, אלא בממלכה החדשה של מצרים שׂשׂוּ לקראת יצירה זו, כפי שמוכח מהעתקותיה, אפשר לומר שזהו מין “בּאָסטסאֶלר”, הראשון בעולם, ודווקא על ארץ כנען!

החוקרים, שטיפּלוּ בו מחדש בראשית המאה, נהנוּ עליו ממש כפי שנהנוּ בני דורו של סינוה, לפני 4000 שנה, אלא שהם ראוּ זאת כראוֹת סיפּוּר־בּדים יפה, מוּפרז כמנהג המצרים, ונטוּל כל יסוד. וכך הפך סיפּוּרו של סינוה מעין אוצר רב־ערך לחוקרי מצרים המלוּמדים, אבל לא להיסטוֹריוֹנים. מתוּך המשך הפּוּלמוס על ביאוּר הטכּסט, האותיות, הסגנוֹן וּבנין המשפּט, נשכח תוכנם של הדברים.

בינתים טוֹהר שמו של סינוה, שכּן היום יודעים אנוּ, כי המצרי כתב דו“ח עוּבדתי על כנען שבאותם הימים, ימים שגם אברהם היגר לשם, הודות לכתב־יד בכתב החרטוּמים בדבר קרבות מצריים יש בידינוּ עדוּיות ראשונות על כנען, והן זהוֹת עם סיפּוּרוֹ של סינוה. מאידך גיסא, יש זהוּת, מילוּלית כמעט, בין כמה דברים של המצרי הנכבד לבין מקראוֹת בתנ”ך. “כי יהוה אלהיך מביאך אל ארץ טובה” – כתוּב ב“דברים” פּרק ח' פסוק 7. – “היתה זו ארץ יפה”, אומר סינוה. “ארץ”, ממשיך התנ“ך, “חטה ושׂעוֹרה וגפן ותאנה”. “וּשׂעוֹרה היתה שם, וחיטה וּגפנים”, מספר סינוה. ובמקום שכתוּב בתנ”ך: “ארץ זית שמן ודבש” כתוּב בכתב־היד המצרי, “דבשה היה בשפע ושמנה מרוּבה. והלחם היה מנת חלקי יום־יום”".

התיאוּר שמתאר סינוה את אורח חייו אצל האמורים, באוהל, מוּקף עדריו, והקרבות עם בּדווים שעמם הסתכסך ונאלץ לגרשם ממרעיו ובארוֹתיו, זהה עם חיי האָבוֹת. גם אברהם ובנו יצחק יש להם סכסוּכים על בארוֹת (בראשית כא, 25, 26; כו, 20).

עד מה מדוּייק וקפדני תיאוּר ההוי בסיפּוּרי־התנ"ך, ניתן לקבּוע בדרך הטובה ביותר, על־פּי תוצאות החקירה המפוּכחת. שכּן, שפע התעוּדוֹת והמצבות שנתגלוּ מאַפשר לנוּ היום לשחזר שיחזוּר פלאסטי, נאמן למציאוּת, של נסיבות החיים בכנען בתקוּפת־האָבוֹת.

ארץ כנען של שנת 1900 לפנה"ס היתה מאוּכלסת מעט. לאמיתוֹ של דבר היתה זו ארץ־הפקר. פּה ושם, בין שׂדוֹת חרוּשים, הזדקר מגדל הגנה, במדרוֹנוֹת הסמוּכים נטוּעים היו עצי תאנה וּתמרים. התושבים היוּ בכוֹננוּת מלחמתית מַתמדת. שכּן, ישוּבי־עיר אלה הקטנים, הפזוּרים במרחב רב זה מזה ודוֹמים לאיים הנם מטרה להתקפוֹת נועזות של שבטים ניידים. בפתאוֹמיוּת שאין לראותה מראש מופיעים הנוודים, טוֹבחים כל הנפגש בדרכם, בּוֹזזים את הבּקר ואת היבוּל, וּממש כך הם נעלמים, לפתע פּתאום, ואין למצאם עוד במרחבי מישוֹרי החול, בדרום ובמזרח. ללא הפוּגה מתרבים הקרבות בין עובדי־האדמה ומגדלי־הבּקר המיושבים ובין השבטים הבּוֹזזים, שאין להם בית קבע, שגגם הוא אוהל עשוּי עוֹרוֹת־עזים, אי־שם בחוּץ, מתחת לשמי המדבּר. אל ארץ מזוּעזעת זו בא אברהם ואשתו שרה, לוֹט בן־אָחיו, בני־לוויתוֹּ ועדריו.

…וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה… וַיֵּרָא יְהּוָה אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאָה אֵלָיו, וַיַּעֲתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקְדָם לְבֵית־אֵל וַיֵּט אָהָלָה בֵּית־אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקְדָם וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה. וַיִּסַּע ַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹע הֵנָּגְבָּה

(בראשית יב, 9־5).

בשנות העשרים מתגלים על גדוֹת הנילוס חרסים רבי ענין והעיקריים שבהם מוצאם מנא־אמון ומסהרה. ארכיאולוגים גרמנים רוכשים כמה מהם, אחרים מגיעים לבּריסל, והשאר נמסר למוּזיאוֹן הגדול בקהיר. בידיהם החרוּצוֹת והנבונות של המוּמחים מצטרפים שוב החרסים לכדים ולפסילים, אשר הדבר המַדהים בהם היא הכתובת.

הכתובות שופעות קללוֹת ואיוּמים: “יבוא מוות עליך בדברך, אף בהרהרך רעוֹת, בקשרך קשר, בזממך או בריבך רע”. אלוֹת אלה ודוֹמיהן היוּ מוּפנות כלפּי פקידי חצר ואנשים רמי־מעלה מצריים, אבל גם כלפּי שליטים בכנען ובסוּריה.

מקוּבל לפי דעה־קדוּמה עתיקת־ימים, כי בהתנפּץ כד כזה או פּסל כזה – מתנפּץ גם כוחו של האיש שאליו מוּפנית האלה. פּעמים רבות היו כלוּלים במארה: המשפּחה, בני־הלוויה וגם מקום מגוּריהם של המקוללים. בכתובות המאגיות נזכרים שמוֹת ערים, כגון ירוּשלים (בראשית יד, 18); אשקלוֹן (שופטים א, 18); צור (יהושע יט, 29), חצוֹר (יהושע יא, 1), בית־שמש (יהושע ט"ו, 10), אפק (יהושע יב, 18), אכשף (יהושע יא, 1) ושכם. שוּב הוכחה משכנעת, כי המקומות הנזכרים בתנ“ך כבר היו קיימים במאה התשע־עשרה והשמונה־עשרה לפנה”ס. שכן, מוצא הכדים והפסילים האלה הוּא מן הזמן הזה. בשתים מן הערים האלה ביקר אברהם, הוא בא אל מלכיצדק, מלך שלם (בראשית יד, 18) בירושלים. היכן שוֹכנת ירוּשלים – ידוּע הדבר, ואולם, היכן היה מקומה של שכם?

בלב שומרון – עמק רחב ושטוּח, שעליו מתרוֹממים הרי גריזים ועיבל. שדות חרוּשים יפה מקיפים את הכפר הקטן עסכר¹⁰ שבממלכת ירדן. בקרבתו, למרגלוֹת גריזים, נמצאוּ הריסות שכם.

זוהי זכוּתוֹ של הארכיאוֹלוֹג הגרמני פרוֹפיסוֹר ארנסט סאָלין; בחפירות של שנתים, 1913 ו־1914, נתגלו שכבות של זמנים עתיקים ביותר.

סאָלין נתקל בשׂרידי חומה מן המאָה הי“ט לפנה”ס. צעד אחרי צעד נתגלתה תמוּנת חומה גדולָה בעלת יסוֹדוֹת חזקים, בנוּיה כולה אבני־שדה גסות, שקוטרן של אחדות מהן מגיע לשני מטרים. ארכיאולוגים מכנים טיפּוּס זה של חומות בשם “חוֹמת קיקלופס”. החומה חוּזקה עוד על־ידי חלקלקה. בנאי־שכם חיזקוּ את החוֹמה ברוחב של שני מטרים לא רק על־ידי מגדלים קטנים, אלא גם בסוֹללוֹת מעליה.

מתוך ההריסות נחשׂפוּ גם שׂרידי ארמון. ספק אם חצר־הארמון המרוּבעת המוּקפת כמה חדרים עבי־ קירות, ראוּיה לשם ארמון. כמראה שכם כן מראיהן של כל ערי כנען, שאת שמותיהן שמענו כה תכוּפות, ואשר מהן פחדוּ כל־כך הישראלים בתחילה. מלבד יוצאים־מן־הכלל מעטים, ידוּעות לנו צוּרות הבנינים של אותו זמן. את רוב הערים האלה גילוּ החופרים בשלושים השנים האחרונות. אלפי שנים היוּ שקוּעות בעמקי האדמה, ועכשיו הן עומדות בולטות לנגד עינינוּ, ובין אלה – ערים שעיני האָבוֹת ראו אותן: בית־אל וּמצפּה, גרר ולכיש, גזר וגת, אשקלוֹן ויריחוֹ. אם ירצה מישהוּ לכתוב את תולדות בנין הערים וביצוּריהן בכנען, לא יתקל עוד בקשיים רבים במעשהו זה, הודות לשפע החומר המצוּי בכל הנוגע לכך עד לאלף השלישי לפנה"ס.

ערי־כנען היוּ ערים מוּקפות חוֹמה, ערי־מקלט מפּני סכנות מלחמה, אם מלחמת נוודים הפּוֹשטים לפתע־פתאום, ואם מלחמות בין שבטי הכנענים לבין עצמם. חוֹמוֹת עשוּיות אבנים גדולות הקיפוּ תמיד רק שטח קטן, שמידתו לא עלתה על מידת כיכר־סנט פטר ברומא. אמנם כל עיר־חומה כזאת היתה לה אספּקת מים משלה, אבל אין אלה ערים שבהן יכלה לגוּר בקביעוּת אוכלוסיה מרוּבה. בהשוואָה לארמונות ולמטרוֹפוֹלין של ארם־נהרים או שעל גדוֹת הנילוס הן נראות קטנות מאד. רוּבן של ערי־כנען אפשר להן להיבלע בארמון המלכים של כיכר מארי.

בתל־אל־חסי, שהוא, כנראה, עגלון המקראית, השׂתרעה החומה העתיקה רק על שטח של מחצית ההקטאר. בתל־אל־סאפי – היא גת מלפנים – חמשה הקטארים; בתל־אל־מותסלם – מגידוֹ מלפנים – אותו שטח, בערך; בתל־אל־זכריה – היא עזקה מלפנים – פחות מארבעה הקטארים; גזר, בדרך מירוּשלים אל נמל יפו, שטח בנוּי של תשעה הקטארים. אפילוּ ביריחוֹ, הבנוּיה בהרחבה, השׂתרעה חגוֹרת־הביצוּרים הפנימית, האקרופּוליס למעשה, רק על שטח של 2.35 הקטארים. והלא מבצר־יריחו היה אחד המבצרים החזקים בארץ.

תיגרוֹת מרות בין ראשי השבטים היוּ בחינת יום־כסדרו. חסרה היתה יד שלטת עליונה. כל ראש היה שולט במחוזו. איש לא שלט בו והוּא עשה כל מה שנתאווה לעשות. התנ“ך מכנה את ראשי־השבטים בשם “מלכים”; אם הכוונה היא לשלטון והעדר תלוּת ־– צודק התנ”ך.

היחסים בין ראשי־השבטים ונתיניהם היוּ פּאטריארכלים. בתוך תחוּמי המבצר חיוּ רק הראשונים, האצוּלה, שליחי־פרעה וסוחרים עשירים, רק הם גרוּ בבנינים חזקים, מוּצקים, רוּבם בני קומה אחת, על־פי־רוב בחצר פתוּחה. מארבעה עד ששה חדרים הבית. בתי־ אצוּלה בעלי קומה שניה היוּ נדירים באופן יחסי; שאר האוכלוסיה – אנשי לווייה, עבדים ונתינים – גרוּ בסוּכּוֹת פשוּטות, עשוּיות חומר או ענפי עצים, מחוּץ לחומה. חייהם היוּ, בלי ספק, חיי דלות וצמצוּם.

מאז ימי האָבוֹת נפגשות במישור שכם שתי דרכים. האחת מוליכה אל עמק־הירדן הפוֹרה, והשניה נמשכת על פּני הרמות הבּוֹדדוֹת דרומה עד בית־אל והלאָה מעבר לירושלים, עד לנגב היא ארץ־הדרום שבתנ"ך. ההולך בדרך זו, נפגש במחוז ההרים המרכזי של שומרון ויהוּדה, רק בישוּבים מעטים: שכם. בית־אל, ירושלים וחברוֹן. הבוחר בדרך הנוחה יותר, ימצא את הערים הגדולות יותר ואת הביצוּרים החשוּבים של הכנענים באזור המישוֹרים של עמק יזרעאל הדשן, באזור החוף הפּוֹרה של יהודה ובתוך הצמחיה הססגוֹנית של עמק הירדן.

אברהם, כפי שמספר התנ"ך, בחר למסע־הנסיון הראשון שלו בארץ־ישראל את הדרך המבודדת והקשה, המוֹליכה על פני הרמוֹת אל הדרום, כי כאן נתנוּ מורדות ההרים המיוערים מחסה ומַחבוא ומרעה עשיר לעדרים שהביא עמו. בנתיבי הרים מייגעים אלה המשיכוּ לאחר מכן לנסוע הוּא ובני־משפּחתו, וכן האָבות האחרים ועברו בהם הלוֹך וחזוֹר, פּעמים הרבה. גם אם היוּ עמקים פּוֹריים אלה פּתיוֹן מַתמיד, ביכּר אברהם להיאָחז באזור ההרים, כי הוּא לא היה יכול לנהל את התיגרוֹת בקשת וקלע שעה שהכנענים ניהלוּן בחרבות וחניתות. משום־כך לא סיכּן אברהם את נפשו לצאת מאיזור ההרים.

פרק שביעי: אברהם ולוט בארץ הארגמן    🔗

רעב בכנען. תמוּנת משפּחה מתקוּפת האָבות. רשיון כניסה למרעי הנילוס. חידות סדום ועמורה. מר לינץ' חוקר את ים־המלח. בקיע האדמה העצום. יערות שצללוּ בים־המלח. עמק השׂידים שקע במעמקים. נציבי מלח בהר סדום. אלון אברהם.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ

(בראשית יב, 10).

העולם חייב תודה לחול המדבּר היבש של מצרים ששמר על כמוּת ראוּיה להתכּבּד של כתבי־יד בכתב־חרטוּמים, שביניהם אחדים המעידים על הגירת משפחות שמיות לארץ הנילוס. ואוּלם ההוכחה היפה והברוּרה ביותר היא תמוּנה אחת.

במחצית הדרך בין ערי פּרעה העתיקות, מוף ונא־אמון, 300 ק"מ מקהיר, על גדות הנילוס, בתוך שדות ירוקים וחוּרשות תמרים, שוכן הישוּב הקטן בני־חסן. כאן חנה בשנת 1890 האנגלי פאָרסי א. ניובאָרי שהוּטל עליו על ידי קהיר, תפקיד רשמי לבדוק כמה קברות עתיקים. את מימון המשלחת קיבלה עליה קרן־המחקר־המצרית.

הקברות נמצאים במוצאו של עמק מדבּרי, שבו רדוּמים גם שׂרידי מחצבת־אבן ומקדש גדול אחד. שבוע אחר שבוע מוצאים וּמוּסעים רק מַפּוֹלת אבני שפך ושׂרידים של עמודי אבן שבוּרים מתוך מבוֹא הסלע, שמאחוריו גנוּז מקום מנוּחתו האחרון של האָציל המצרי חנאם הוֹטאפ. כתובת־חרטומים אחת, בפרוזדור קטן, שומרת על שמו של המת. הוּא היה המושל על מחוז זה של הנילוס, שנקרא פעם בשם מַטה העופרים. חנאם־הוטאפ חי תחת שלטונו של פּרעה ססוסטריס השני, בשנת 1900, בערך, לפנה"ס.

לאחר ימי־עמל רבים מגיע לבסוף ניובאָרי אל אוּלם עצוּם בתוך הסלע. לאורם של לפּידים רבים הוּא מבחין בשלושה קמרונים, מן הקרקע מתרוממות שני טורי גדמי עמוּדים. מעל הקירות מאירים ציוּרים, על גבי טיח מסוּיד, שצבעיהם נהדרים. הם מתארים את חייו של הנסיך, מספּרים על יבוּל, ציד, מחוֹל ומשחק. בקיר הצפוני, סמוּך לדיוקן הנסיך במלוא שיעוּר קוֹמתו, מגלה ניובאָרי תמוּנה אחת ועליה דמויות זרות. מלבוּשיהם שונים מאלה הרגילים אצל המצרים, עוֹרם בהיר יותר ותוי־פניהם חדים יותר. שני פּקידים מצריים מציגים, כנראה, את הקבוּצה הזרה בפני הנסיך. של מי הן דמויות אלה?

כתובת־חרטוּמים אחת, על גבי תעוּדה אשר בידו של מצרי אחד, מבארת: “שוֹכני חוֹלוֹת”, שמיים! שם ראש הקבוּצה –אבישי. עם ל“ו אנשים, נשים וילדים של משפּחתו הגיע אבישי למצרים. הוא הביא עמו תשוּרות למושל וביניהן נזכר במיוּחד ה”סטיביום"¹¹ היקר, שהוּבא בשביל רעית הנסיך.

אבישי – הוּא שם שמי מוּבהק. לאחר כיבוּש כנען על ידי יהושע, בעת שלטונו של המלך השני בישראל, מופיע השם גם בתנ"ך.

"ויַּען דָּוִד וַיֹּאמֶר.. אֶל־אֲבִישִׁי בֶּן־צְרוּיָה (שמואל א' כו, 6).

אבישי שבתנ“ך היה אחיו של שר־הצבא יוֹאָב שלא היה אהוּד על העם בימי המלך דוד, אלף שנה לפנה”ס, בעת שישראל היתה ממלכה גדולה.

הצייר שעליו הטיל המושל חנאט הוטאפ לקשט את קברו, צייר את “שוֹכן החולות” בדייקנוּת מרוּבה, והקפּיד אפילו על פּכּים קטנים. התמוּנה הנאמנה למציאוּת והעושה רושם רב, כמוה כצילוּם צבעוֹני. דומה הדבר, כאילוּ נעצרה המשפחה השמית פּתאום רק להרף־עין, וכאילוּ האנשים, הנשים, הבנים והבהמות מוּכרחים להמשיך ולנוּע וללכת הלאה. אבישי בראש התהלוּכה, מברך מתוך קידה קלה, בידו הימנית, את הנסיך, שעה שבשמאלו הוא אוחז בחבל קצר, שאליו קשוּר יעל מבויית, שבין קרניו נמצא מַטה כפוּף מַטה הרוֹעים.

משפחה שמית מתקופת האבות בציור קיר

מַטה־הרוֹעים היה כל־כך אוֹפייני אצל הנוודים, עד שהמצרים השתמשוּ בו בכתב שלהם בחינת שם לנכרים אלה.

גם המלבוּשים, כמו הצבעים, ניתנים בנאמנוּת, מעטי־צמר מרוּבעים המגיעים אצל הגברים עד לברכים, ואצל הנשים עד לקיבורת השוֹק וקשוּרים על כתף אחת. הם עשוּיים פּסים צבעוֹניים מאירים וּמשמשים כמעילים, האם אין זה מזכיר לנוּ את “כתוֹנת הפּסים” המפורסמת שיעקב העניק לבנוֹ יוסף, כדי להפלוֹתוֹ משאר בניו (בראשית לז, 3)? שׂער הגברים קצר ומסתיים בזקן מחודד. אצל הנשים גוֹלש השׂיער השחור במפוזר על החזה ועל הכתפים. שביס צר ולבן מקשר אותו. התלתל הקטן סמוּך לאוזן דומה כי הוא כמין פּרט של האופנה. הגברים נועלים סנדלים, הנשים – חצאי־מגפים חוּמים. בנאדוֹת תפוּרים באמנוּת הם מוליכים אתם מנות מים. חץ וקשת, מקלות־קליעה וחניתות משמשים להם כלי נשק. אפילוּ את כלי־הזמר החביב עליהם לקחוּ אתם לדרך הרחוקה. אחד הגברים מנגן על השמינית (לירה בת שמונה מיתרים) –בכלי זה ליווּ גם כמה מתהילות דוד, כפי שאנָו למדים מתהלים ו' וי"ב.

כיון שתמוּנה זאת נוצרה בשנת 1900, בערך, לפנה“ס, בתקוּפת־האָבות, הרי שעלינוּ לתאר לעצמנוּ כך גם את אברהם ואת בני משפחתו. משהגיע אברהם אל גבוּל מצרים, ודאי לנוּ שחזיון כהנ”ל נתארע גם עמו, כי בדיוק כמו אצל האָציל חנאם הוטאפ כן נתקבלוּ האישים הזרים אצל משמרות־הגבול.

הדבר לא היה, איפוא, שונה מהיום, שעה שאנוּ נוסעים לארץ זרה. הדרכּוֹנים לא היו ידוּעים עדיין, ואוּלם הפּקידוּת וסידוּרים רשמיים הכבּידוּ גם אָז עוּלם על הנוסעים. כל הבא למצרים, צריך היה לספרּ על מעמדו, על נימוּקי נסיעתו וּמשך שהותו בה.

קברות המלכים בבני חסן על גדות הנילוס.

המזכיר היה רושם בדיוֹ אדוּמה על פּפּירוֹס את כל הנתוּנים והיה שולחם על ידי מתן רשיון־כניסה. ואוּלם, לא היה זה בכוח החלטתו בלבד. פּקידים בכירים בחצרו של פּרעה היוּ שולחים כל פּעם הוֹראוֹת מדוּייקות, וביניהן אפילוּ הוֹראוֹת על מקומות המרעה שיש לכוון אליהם את הנוודים.

בשנות רעב היתה מצרים בשביל נוודי־כנען ארץ־מקלט וּפעמים רבות מקום־הצלה יחיד. אם הקרקע בארצם הובישה היוּ להם בארץ הפרעונים מקומות מרעה פּוֹריים; את אלה גידל הנילוס ועליותיו העונתיות הקבוּעות.

אף־על־פי־כן, משכה עשירוּתה האגדית של מצרים את הנוודים השודדים והכנוּפיות הנוֹעזות, לא רק בשל מקומות המרעה, אלא ביחוּד על־שום מחסני־הבר המלאים והארמונות רבי־הפאר. תכוּפות אי־אפשר היה להיפּטר מאלה בכוח הנשק. כמגן בפני פּוֹלשים בלתי רצוּיים כאלה, וכדי לערוך ביקורת־גבוּלות יעילה יותר, הוחל באלף השלישי לפנה"ס, בהקמת “חומת הנסיכים”, שהיא שרשרת של מבצרי־גבוּל, מגדלי־מצפּה ונקודות מגן. רק באוֹפל הלילה יכוֹל היה המצרי סינוה, שהמקומות נהירים לו, לעבור את הגבוּל גם 650 שנה לאחר מכן, בעת יציאת מצרים, היה נשמר הגבוּל בקפדנוּת רבה. משה ידע היטב, כי נגד רצונו של פּרעה אי־אפשר לצאת מן הארץ. המשמרות היוּ מזעיקים מיד את צבאות הגבוּל למניעת הדבר. נסיון פּריצה היה נכשל בלי ספק על ידי קלעים־אמנים ורכב מלחמה מהיר וגורם לאבדן־ דמים. זהוּ הנימוּק שהנביא, הבקי בתנאי הארץ, בחר בדרך שונה ובלתי רגילה. משה הוֹליך את בני ישראל לדרום, אל עבר ים־סוּף, שעל גבולו לא היתה כל חוֹמה.

אברהם ולוֹט בשוּבם ממצרים:

כִּי־הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא־ָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּּו. וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעַי מִקְנֵה־אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנָה־לוֹט… וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רוֹעַי וּבֵין רוֹעִֵיךְ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ, הֲלֹא כָל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךְ הִפָּרֵדּ נָא מֵעָלַי אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימָנָה וְאִם־הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה

(בראשית יג 9־6).

אברהם נתן את הברירה בידי לוֹט. ללא כל היסוּס, כדרך הצעירים תמיד בחר לוֹט את הטוב שבחלקים, בככּר הירדן; יען כי:

כִּי כֻלָּה מַשְׁקָה… בֹּאֲכָה צֹעַר

(בראשית יג, 10).

וּמבוֹרכת בצמחיה טרוֹפית ססגוֹנית:

כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

(בראשית יג, 10).

מן שרשרות־הרמות המיוּערות בלב ארץ־ישראל ממשיך לוֹֹט ויורד מזרחה, נודד עם משפּחתו ועדריו לעמק־הירדן דרומה ונוטה לבסוף את אהלו בסדום. בדרומו של ים־המלח היה כאן אחד המישוֹרים הפּוֹריים ביותר. זהוּ:

עֵמֶק הַשָּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח

(בראשית יד. 3).

חמש ערים מונה כאן התנ"ך בעמק זה:

סְדֹם… עֲמֹרָה… אַדְמָה… צְבֹיִים… צֹעַר

(בראשית יד. 2).

הוּא גם מספּר מאורע על מלחמתן של חמש הערים האלה, אשר:

עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת־בֶּרֶע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת־בְּרָשָׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שְׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשָׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים וּּמֶלֶךְ בָּלַע הִיא־צֹעַר

(בראשית יד, 2).

שתים עשרה שנה היו מלכי עמק השידים נושאי־מס למלך כדרלעומר, ובשנה השלוש עשרה מרדוּ, כדרלעומר ביקש עזרתם של שלושה מלכים, שהיוּ בני בריתו. משלחת עונשים היתה צריכה להזכיר למורדים את חובתם, במלחמת תשעת המלכים הוכרעוּ מלכי חמש הערים בעמק השידים, ובירותיהם עולות באש ונשדדות.

בין שבוּיי המלכים הזרים נמצא גם לוֹט. הוּא שוּחרר על ידי דודו אברהם (בראשית יד, 16־12), ההולך כצל עם חניכיו בעקבות הצבא המנצח של הארבעה. ממַחבוֹא בטוּח הוא מתבונן בלי־משׂים ותר הכל בדיוּק. אברהם משתהה. רק ליד דן, בגבוּל הצפוני של ארץ־ישראל, דומה כי באָה ההזדמנוּת הנאוֹתה. בהתקפת בזק, בחסוּתו של הלילה האָפל, בא אברהם עם עבדיו על המאסף, ובאנדרלמוסיה שקמה הוא משחרר את לוֹט – רק מי שאינו בקי בטכסיסי הבּדווים יהסס מלהאמין לסיפּוּר זה.

על תושבי אותו חבל־ארץ הטבּיעה משלחת־העונשים רושם עז והוּא נשמר עד היום הזה. הדבר משתקף מתוך שמה של דרך אחת, מזרחה מים המלח, המוֹליכה על פּני ארץ מוֹאָב צפוֹנה. הבּדווים בעבר־הירדן מכירים אותה היטב. בין הילידים נקראת דרך זו באופן מוּזר בשם “דרך המלך”¹². בתנ"ך אנוּ נפגשים בה שוּב, אלא שהיא נקראת “דרך המלך” או גם “מסילה” שבה עוברים בני־ישראל בדרכם אל ארץ־הבחירה. בדרך אדוֹם (במדבר כ' 17–19). בפרשת הדורות ניצלוּ הרומאים את “דרך המלך” וסללוּה מחדש. חלק הימנה שייך כיום לרשת הדרכים בירדן. מתוך מעוף המטוֹס נראית הדרך יפה והנתיב הישן נמשך כאן כפס כהה לאורך כל הנוֹף.

וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי־רָבָּה וְחַטָאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד… ויהוָה הִמְטִירעַל־סְדֹם וְעַל־ עֲמֹרָה גָפְרִית וְאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן־הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים הָאֵל וְאַת כָּל־הַכַּכָּר וְאֵת כָּל יִשְׁבֵי הֶעָרִים וְצָמַח הָאֲדָמָה. וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח…

הִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ בכְּקִיטר הַכַּבְשָׁן.

(בראשית יח, 20; יט, 26־24, 28).

עונש אלהים המיאש בכֹבדו, שנענשוּ עושי הרעה אשר בסיפּוּר מקראי זה. הטביע רושם עצוּם על כל אלה שקראוּהוּ, סדום ועמוֹרה היוּ לסמל כל מידה מגוּנה וכפירה. הדוֹבר על השמדה כללית, תמיד נלהב מחדש מהדמיון עם העלילה מלאת המוֹרא, כפי שאָנו למדים לדעת זאת מסיפּוּרים רבים לאורך כל הזמנים. דומה כי מחזות מוּפלאים, אשר לא ישוערוּ, נתארעוּ על גדות ים־המות, הוא ים־המלח, במקום שבו אירעה השוֹאה, שעליה מספר התנ"ך.

בעת המצוֹר על ירושלים, בשנת השבעים לספירה, דן המַצבּיא הרוֹמאי, טיטוס, עבדים אחדים למוות. הוּא לא האריך בדין, וכבל אותם יחד בנחושתיים, וציווה לזרקם הימה ליד הרי־מוֹאָב. אוּלם הנידונים למוות לא טבעוּ, וכל שחזרוּ וזרקוּם הימה, כן חזרוּ ועלוּ על פּני המים כפּקק הזה. עוּבדה מוּפלאָה זאת עשתה רושם עצוּם על טיטוּס, עד שהכריז על חנינה לנידונים. יוסף פלאביוס, ההיסטוֹריוֹן היהוּדי שחי לאחרונה ברומי, מזכיר פּעמים רבות את “ים החימר”, היוונים סיפּרו פּעמים רבות על גזים מרעילים, שהיו עולים מתוך הים הזה. והערבים מספרים זה לזה, כי בתחוּם המים האלה העופות מתים מיד וצוֹללים אל מַעמַקים.

סיפּוּרים אלה ודומיהם היו מפורסמים, אמנם, אלא שעד לפני מאה שנה ויותר חסרה כל ידיעה מדוּייקת על דבר הים המוּזר והמסתורי הזה של ארץ־ישראל. שום איש מדע לא ראהו ולא חקרו. בשנת 1848 יזמוּ האמריקנים לראשונה ושיגרוּ משלחת אל ים־המלח המסתורי ועתיר־החידות. חוף הים בעיירת החוף עכוֹ, פּחות מ־15 ק"מ צפונית מחיפה, השחיר ביום סתיו אחד מאנשים שעקבוּ במתיחוּת אחרי תימרון לא רגיל.

ו. פ. לינץ‘, גיאוֹלוֹג וראש־המשלחת, הוֹרה להביא אל היבּשה שתי סירות מתכת מתוך הספינה שעגנה בחוף, הן הועלוּ וחוּזקוּ אל עגלות גלגלים גבוהות, רתוּמות לטור ארוך של סוּסים זזוּ העגלות למסען. לאחר שלושה שבוּעות עבר המסע בעמל רב על פּני הרמות של הגליל התחתון, בטבריה הורידוּ את הסירות שוב אל המים. המדידות שנעשו על פי הוראות לינץ’ בים־כנרת, מביאות עמן הפתעות מַדהימות ראשונות. קודם־לכן סבוּר היה כי יש כאן טעוּת, אולם הבדיקה המחוּדשת מאַשרת את התוצאות, פּני ים־כנרת המפוּרסם בכל העולם נתוּנים 208 מטר מתחת לפני הים־התיכון! באיזה גובה פּוֹרץ, איפוא, הירדן העובר את הים הזה?

מאוּחר יותר עומד ו. פ. לינץ' על אחד המורדות של הר־חרמון המכוּסה שלג. מתוך שׂרידי עמוּדים וּפתחי שערים הרוּסים מתגלה הכפר הקטן באניאס. ערבים, הבקיאים במקום, מוליכים אותו דרך חוֹרש עבוֹת של הרדוף אל מערה החסוּמה למחצה שפך־אבנים, ליד קיר זקוף של סלעי־גיר אשר בחרמוֹן. כאן מבעבעים וּפוֹרצים מן האפילה מים צלוּלים. זהוּ אחד משלושת מקורות הירדן. הערבים קוראים לירדן שריעת אל־כבירה, “הנהר הגדול”¹³, כאן היה מקום פניאס העתיקה, כאן בנה הורדוס, לכבודו של אבגוסטוס קיסר מקדש של פאן. מגרעות בצוּרת קוּנכיות חצוּבות בסלע נראות ליד מערת־הירדן. “כהן פאן” – ניתן לקרוא בכתב יווני בבירוּר. במקור־ירדן זה עבדוּ בימי ישוּ את אלוהי הרועים של היוונים, והאל, בעל רגלי התיש, מחזיק את החליל בין שפתותיו, ודומה כאילוּ רוצה הוּא לשיר לירדן שיר לווייה לדרכו. אך במרחק של 5 ק"מ בלבד מערבית מזה שכנה דן המקראית, המקום הצפוני ביותר של הארץ, הנזכר רבות, גם שם נובעים מי מעינות צלוּלים מן המורד הדרומי של החרמוֹן. מַקוֹר מים שלישי פּוֹרץ מתוך עמק גבוה יותר, קרקעית העמק גבוהה קצת מזו של דן ב־500 מטר מעל פּני הים

במקום שהירדן מגיע, 20 ק“מ דרומה מזה, לים החוּלה, שוקע אפיקוֹ עד לשני מטר בלבד מעל פני הים¹⁴. מכאן יורד הנהר כדי 10 ק”מ¹⁵, באופן תלוּל אל ים כנרת. בזרמו ממורדות החרמוֹן עד הנה, מרחק 40 ק"מ בלבד, הוא יורד ומתגבר על הפרש של 700 מטר גובה.

מטבריה יורדים אנשי המשלחת האמריקנית בשתי ספינות־המתכת לאורך פּיתוּליו הרבים לאין סוף של הירדן. הצמחיה מצטמקת יותר ויותר. רק על הגדות משׂגשׂג עוד הסבך העבוֹת. מתחת לשמש הטרוֹפּית מופיע מימין נוה־מדבּר אחד יריחו. מיד לכך הם מגיעים למטרה, בין קירות סלעים¹⁶ מאוּנכים כמעט נמצא לפניהם שטח המים הענקי של ים־המלח.

המעשה הראשון הוּא – רחיצה. האנשים שקפצוּ לתוך המים, יש להם ההרגשה כאילוּ הם נדחקים בחזרה אל השטח העליון של המים, דומה כאילוּ חגרוּ חגוֹרת־שׂחיה. נמצא, שהסיפּוּרים העתיקים לא שיקרוּ. בים זה אין איש יכול לטבוע. השמש הצוֹרבת מיבּשת כבהרף־עין את גוּף הרוחצים. שכבת המלח הדקה, שהמים השאירוּ על גוּפיהם, נראית לבנה לגמרי. אין שוּם שבלוּל, שוּם דג, שוּם אַצה, שוּם אלמוג – על פּני ים זה לא נעה מעולם סירת־דייגים. כאן אין לא פּרי הים ולא פּרי האדמה, שכן, שוממות ללא־נחמה הן גם גדוֹת הים. שכבות עבות של מלח שנגלד על הגדות ועל קירות הסלעים נראות כמרבצי יהלומים לאורה של השמש הזורחת עליהן. האויר מלא ריחות עוקצים וצורבים. ריח של נפט וגפרית עמד כאן. כתמים שמנים של זפת – התנ"ך קורא לו “חימר” (בראשית יד, 10) – שטים על פּני הגלים. אפילוּ השמים התכוּלים והמאירים והשמש השלטת על הכל אין בהם כדי להפיח רוּח־חיים בנוף..

מורד הירדן

22 יוֹם שטות סירות האמריקנים על פּני ים־המלח. הם נוטלים עמם מים למבחנים. בודקים בדיקות ותמיד חוזר ויורד אנך־העוֹפרת למעמקים. שפך־הירדן, ים־המלח, נמצא 394 מטר מתחת לפני הים! אילו היה קשר אל ים־התיכון, כי עתה היה הירדן וים־כנרת, המרוּחק מכאן 105 ק"מ, נעלמים. ים פּנימי עצוּם היה מתהווה עד לגדות ים החולה!

ים התיכון ובקעת ירדן.

“בנשוב רוּח סערה בקערת הסלעים”, כותב לינץ' “מכים הגלים כהכות פּטישים בדפני הסירות; אלא שכובד המים גורם לכך שהם נרגעים מיד לאחר שנפסקת הסערה”.

מן הדו“ח של המשלחת נודעוּּ לעולם לראשונה שתי עוּבדות מפליאות. ים־המלח מגיע עד ל־400 מטר עומק; קרקע ים המלח נמצא, איפוא, 800 מטר, בערך, מתחת לפני הים־התיכון. מימי ים־המלח מכילים 25% חומרים מוּצקים¹⁷, בעיקר נטריוּם־כלוֹריד, כלומר –מלח־בישוּל, ואילוּ שאר הימים בעולם מכילים 4% עד 6% מלח. הירדן ונהרות קטנים אחרים נשפּכים אל אגן שאָרכוֹ 76 ק”מ, ורחבו 17 ק“מ, שאין ממנוּ כל מוֹצא. בהשפּעת השמש הלוֹהטת מתאדים משטח הים יום יום 8 מיליונים מטרים מעוּקבים מים. כל החומרים הכימיים שמביאים הנהרות נשארים בתוך האגן ששטחו 1292 ק”מ מרובעים"¹⁸.

רק על פּרשת המאה, משהתרבוּ החפירות בארץ־ישראל, מתעורר הענין גם לגבי סדום ועמורה. חוקרים יוצאים לחפּש את הערים שהיוּ שוכנות בזמן התנ"ך בעמק־השׂידים ונעלמוּ.

בקצב הדרומי־מזרחי של ים־המלח נמצאוּ שׂרידי ישוּב גדול, שעד היום הוּא שמר על שמוֹ, צוער¹⁹. החוקרים צהלוּ למשמע הדבר שכן צוֹער היא אחת מחמש הערים בעמק־השׂידים, שסירבוּ לשלם מס־עוֹבד לארבעת המלכים, אוּלם החפירות הנסיוניות הביאוּ אתן אכזבה..

תאריך החרבות שנתגלוּ הוכיח כי אלה הם שׂרידיה של עיר, שהיתה פּוֹרחת בתקוּפת ימי־הבינים המוּקדמים. מן העיר העתיקה צוער היא בלע (בראשית י"ד) והערים הסמוּכות לה – לא נמצא דבר. אף־על־פּי־כן מורים סימנים אחדים כי בסביבת צוער של ימי־הביניים היה ישוּב צפוּף באזור זה בימים קדוּמים מאוד.

אנוּ רשאים לומר היום בבטחון, כי גם להבא יהיו החיפּוּשׂים אחרי סדוֹם ועמורה לשוא, כי חידת הכליון של שתי הערים נפתרה כבר..

בצורת לשון־יבּשה מזדקר חצי־האי א־לסאן מן החוף המזרחי של ים־המלח וחודר הרחק אל תוך המים. א־לסאן משמעו בערבית – הלשון. התנ"ך מזכיר אותה במפורש עם חלוּקת הארץ לאחר הכיבוש²⁰. גבוּלות שבט יהודה נקבעוּ בדיוּק. ואגב כך מתאר יהושע תיאוּר ברוּר ואוֹפייני את הגבוּל הדרומי:

וַיְהִי לָהֶם גְבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן הַלָּשֹׁן הַפּוֹנֶה נֶגְבָּה

(יהושע טו, 2)

ההיסטוריה הרומית מספרת על לשון־יבשה זו סיפוּר, שהאזינוּ לו באי־אמוּן רב, אך בלא הצדקה: שני עריקים נמלטוּ אל חצי האי הזה ושני חיילי לגיון חיפּשׂוּ אותם זמן ממוּשך לשוא. כשגילוּ לבסוף את המבוּקשים היה כבר מאוּחר, כי העריקים טיפּסוּ ועלוּ על סלע גבוה בחוף שמנגד. הם חצוּ ועברוּ את הים ברגל!

הקרקע נעלמת כאן בלי משים מתחת לפני המים בכפיפה עצוּמה, המחלקת את הים לשני חלקים. לימין חצי האי שוקעת הקרקע בתלילוּת בעומק של 400 מטר כמעט. לשמאלה של לשון־היבשה נשארים המים באופן מוּזר רדוּדים. מדידות שנעשוּ בשנים האחרונות הורוּ על עומק של 15 עד 20 מטר..

אם חותרים בסירה אל קצהו הדרומי של ים־המלח ניתן להתבוֹנן ולראות בעת זריחה נוחה של השמש, דבר־מה מדהים: במרחק־מה מן החוף מסתמנים מתחת לפני המים בבהירוּת רישוּמי יערות שחומרי המלח המשוּפעים של הים שימרוּ אותם כהווייתם..

הגזעים ושׂרידי העצים במעמקים הנוצצים בירקוּתם הם עתיקי עולם בוודאי. בעמדם אי־פעם בפריחתם, בהתקשט ענפיהם ופארוֹתיהם בעלווה ירוקה, וַדאי רעוּ למרגלוֹתיהם עדריו של לוֹט, אותו חלק רדוּד של ים־ המלח מחצי־האי א־סיסאן עד קצהו הדרומי של הים – היה עמק השׂידים! התנ"ך עצמו אומר בבהירות:

כָּל־אֶלָּה חָבְרוּ אֶל־עֵמֶק הַשָּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח (בראשית יד. 3)

גיאוֹלוֹגים הפיקוּ מתגליוֹת והסתכּלוּיוֹת אלה הוכחות מוּבהקוֹת, שעל פּיהן מתפּרשת הסיבה לסיפּוּר התנ"כי על הריסת סדוֹם ועמוֹרה.

המשלחת האמריקנית בהנהלת לינץ' משנת 1848 הביאה את הידיעה הראשונה על נפילתו העצוּמה של הירדן בדרכּו הקצרה דרך ארץ־ישראל. כל השקע הזה עד למתחת לפני הים הוּא, כפי שהוכיחו המחקרים הנוספים, הופעה גיאוֹלוֹגית מיוּחדת במינה. “יתכן שיש על פּני איזה כוכב־לכת אחר משהו הדומה אל המצוּי כאן בעמק־הירדן, אבל בכוכב הלכת שלנוּ אין דומה לכך” – כותב הגיאוֹלוֹג גיאוֹרג אדם סמית בספרו “הגיאוֹגרפיה ההיסטוֹרית של ארץ הקודש”, “אין כל חלק אחר בכדוּר ארצנוּ, שאינו מכוּסה מים, שיהיה נמוך יותר מ־100 מטר מתחת לפני הים”."

עמקֿ־הירדן הנו רק חלק של קרע גדול בקרוּם כדוּר־ארצנוּ. בינתים נחקר בדיוּק תהליך הקרע הזה. הוּא מתחיל הרבה מאות ק"מ לפני גבוּלות ארץ־ישראל בצפון, למרגלוֹת הרי תאורוס, באסיה הקטנה, בדרום הוא נמשך מן החוף הדרומי של ים־המלח דרך שממת הערבה אל מפרץ אילת ומסתיים מעבר לים־סוּף שבאפריקה. בנקוּדות רבות של שקע ענקי זה יש להצבּיע על סימנים של פּעילוּת ווּלקנית חזקה. בהרי הגליל, בהרי עבר־הירדן המזרחי. בחופי נחל יבוק, במפרץ אילת נמצאות אבני בּזלת שחורה ושפכי לבּה.

עם הקרקע של כל הבקע הכביר הזה, העובר בדיוּק כאן, שקע יום אחד גם עמק־השׂידים, עם סדוֹם ועמוֹרה יחד, למעמקים! התאריך של מאוֹרע זה ניתן להיקבע באוֹרח גיאוֹלוֹגי בדיוּק יחסי. וודאי הוא שהדבר קרה מיד לאחר שנת ה־2000 לפנה"ס!

ים המלח (א) 2000 שנה לפנה"ס – לפני הפיכת סדום ועמורה.

(ב) 1900 שנה לפנה"ס – לאחר השואה.‏

“כנראה היה זה בשנת 1900, בערך, לפנה”ס, כשאירעה השוֹאָה של מַהפּכת סדוֹם ועמוֹרה" – כותב המלוּמד האמריקני ז’אק פיניגאן. ־“בדיקה קפדנית של התעוּדות הספרוּתיות, הגיאוֹלוֹגיות והארכיאולוגיות, מביאה לכלל מסקנה, כי ‘ערי הככר’ (בראשית יט, 29), שנהרסוּ שכנוּ באיזור זה, שהוּא שקוּע עכשיו מתחת למים שעלוּ לאט בחלק הדרומי של ים־המלח, והריסתן נגרמה על ידי רעידת אדמה, שנתלותה, כנראה, בהתפּוצצוּיות, ברקים, פּריצת גזים טבעיים והתלקחות אש כללית”.

שנת 1900, בערך – הוא זמנו של אברהם אָבינוּ!

שקיעת האדמה שיחררה את הכוחות הווּלקניים, שרדמוּ לאורך הבּקע במעמקים. בעמק־הירדן העליון, בבשן, בּוֹלטים עד היום הלוֹעוֹת הכבוּיים של הרי־הגעש. על פּני קרקע־הגיר שרוּעים שדות לבּה נרחבים ושכבות בּזלת עצוּמוֹת. מאז ימים קדוּמים חוזרות רעידות־ האדמה באזורי השקע. יש הוֹכחוֹת חוזרות ונשנות על כך והתנ“ך מספּר זאת. כאישוּר לביאוּר הגיאוֹלוֹגי על חוּרבן סדוֹם ועמוֹרה יש לראוֹת את דבריו של הכּוֹמר הצורי סאנחוניאתון. הכותב ב”היסטוריה הקדוּמה" שלו, שנמצאה מחדש: “עמק הסידימוס”²¹ שקע והיה לים המעלה אדים תמיד, בלי דגים, והנו מעין סמל לנקמה וּמוות לחוטאים".

ועל אשתו של לוט נאמר:

וַתַּבֶּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח

(בראשית יט, 26).

ככל שמתקרבים לקצה הדרומי של ים־המלח, הולך האיזור ונעשה שוֹמם יותר ופראי יותר, וכן איוּמה וּמעיקה דמוּת ההרים סביב. באלם נצחי עומדים ההרים, שקירותיהם הזקוּפים והשסוּעים יורדים לים במאוּנך וּמרגלוֹתיהם מזהירים בלוֹבן גבישים. בצוּרה מַבעיתה הטביעה השוֹאָה ללא־דוּגמה את חותמה שאינו נמחה על איזור זה. רק לעתים רחוקות עוברת כאן קבוּצת נוודים דרך אחד העמקים המבוּקעים והתלוּלים.

במקום שם מסתיימים המים השמנים והכבדים בדרום, נפסק מסך הסלעים האָיוֹם משני החופים, כדי לפנות מקום לאגן ביצות מליחות ומרירות. בקרקע האדמדמת נמשכים חריצים לאין מספּר המסכּנים את עובר־האורח הבלתי זהיר. הביצה נמשכת וחודרת הרחק דרומה לעבר עמק הערבה השומם, המגיע עד לים־סוּף.

מערבית מן החוף הדרומי, בכיווּן לדרום התנ"כי – הנגב – נמתח מצפון לדרום רכס גבעות שגבהו 45 מטר וארכו ²²15. במורדותיו אתה רואה לאור השמש נצנוּצים כנצנוּצי יהלומים. זוהי תופעת־טבע נדירה. רוּבוֹ של גוּש הרים זה עשוּי גבישי־מלח טהור. הערבים קוראים לו ג’בּל אוֹסדוֹם. שם עתיק, שבו נרמז השם סדום. הרבה גוּשי־מלח שטוּפי גשם נפלו ממרומים. יש להם צוּרות משוּנות, מהם שניצבים כאנדרטות, ויש שאַתה רואה בתויהם לפתע־פּתאום מעין דמוּת אנשים.

אנדרטות־המלח המוּזרות מזכירות לנוּ באורח חי את סיפּוּר התנ"ך על אשת לוֹט, שהפכה לנציב־מלח, איזור ההרים המנצנץ שוכן בקירבה בלתי אמצעית. לעמק השׂידים ששקע במעמקים. גם מי שברח ונמלט חיים ממרכז השוֹאָה יכול היה להחנק מן האדים המרעילים, שהתאבּכוּ הרחק מעל פּני האיזור, כל המצוּי בקירבת ים ־המלח מתכסה עד היום הזה בזמן קצר בקרוּם של מלח.

וַיָּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה

(בראשית יג,18).

לא הרחק מחברוֹן של ימינוּ בילה אברהם את ימיו האחרונים במקום ישוּב קטן ממרא שבו בנה את המזבח. כאן קנה את כברת הארץ הראשונה מאת החתים (בראשית כג) להכין קבר לאשתו שרה בתוך מערה, כמנהג השמיים. באותה מערת־קברים נקבר גם הוּא (בראשית כה, 9–10). דומה כי החפירות מאַשרוֹת גם את הפַרטים האלה של התנ"ך על אבי האָבוֹת.

במרחק שלושה ק"מ צפונית מחברוֹן מקדשים הערבים מקום אחד, שהם קוראים לו “חאראם ראמת אל ח’ליל”. כלומר, “מקדש הרמה של ידיד האלהים”. “ידיד האלהים” הוא הציוּן המוּסלמי לאברהם. בקירבת המקום הזה מצא הארכיאוֹלוֹג האָב א. ה. מאדר אבני־מזבח מזמן קדוּם מאד, שעוד אפשר היה לראות בם עקבות ניכרות של שריפת אש. בשנת 1927 גילה מאדר סימני עץ גדול, שהיה עומד כאן ללא ספק. באופן ברוּר נראוּ עדיין באדמה שׁרידי שרשים עתיקי ימים.

גם על קבר אברהם מראים עד היום כעל מקום קדוש ורבים עולי הרגל הבאים לבקרוֹ.

גם זה אחד הדברים שדומה כי אין להם הסבר: כל הנמסר מפּה לפּה, המסוּפּר על־ידי הבּריוֹת מדוֹר אל דוֹר, מתאַמת פתאום יום אחד על ידי החקירות.

 

חלק שני: בממלכת הפרעונים מיוסף עד משה    🔗

פרק ראשון – יוסף במצרים    🔗

האם היה אב־טיפוס לפוטיפר?. פאפירוס אורביני. שליטי־היקסוס בארץ הנילוס. יוסף פקיד של חיל כיבוּש. הממגורות – המצאה מצרית. הוכחה לשבע שנות־הרעב. תחוּם־מושב בגושן. בחר־יוסף – תעלת יוסף. ״יעקב־האֶר" על גבי חיפושיות. הסיפוּר על יוסף.

ויוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִשְׁמְעֵאלִיּם אֲשֶׁר הוֹרְדֻהוּ שָׁמָּה.

(בראשית לט, 1)

הסיפור על יוסף שנמכר על ידי אחיו למצרים והתפּייס עמהם כשהיה מושל עליון במדינה הנו, בלי ספק, אחד הסיפּורים היפים ביותר של ספרוּת העולם!

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִי, וַיְמָאֵן…

(בראשית לט, 7–8)

ובבוא בעלה הביתה אמרה:

בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר־הַבֵאתָ לָנוּ לְצַחֶק בִּי

(בראשית לט, 17)

״אין כל חדש תחת השמש" – מתלחשים ומחייכים האגיפּטוֹלוֹגים, מיד עם החקירה הראשונה של תרגוּם ״פאפירוס אורביני“, הדברים שנתפענחוּ כאן היו בחינת סיפּוּר מימי השושלת הי”ט, שנקרא הרבה, ושמו הצנוּע היה ״האגדה על שני האחים": היה היוּ שני אחים… שם הבּכוֹר היה אנוביס, ושם השני באטה. לאנוביס היו בית ואשה ואחיו הצעיר גר עמו, כאילו היה בנו. הוּא רעה את עדריו באחוּ והחזירם עם ערב לביתו והיה ישן יחד עם הבהמה ברפת. בהגיע תור החרישה היו שני האחים חוֹרשים יחדיו. הם שהוּ ימים אחדים בשדה והיה מַחסוֹר בזרעים, אז שלח הבּכוֹר את הצעיר ואמר לו: "רוץ, הבא לנו זרעים מן העיר!״ האח הצעיר מצא את אשת אָחיו הבכור בעשוֹתה את שערה. הוא פנה אליה ואמר לה: "קומי ותני לי זרעים, כדי שאחזור וארוץ לשדה, כי אחי אמר לי: הזדרז ואל תתמהמה! הוא טען על גבּו זרעים ויצא ללכת… אז אמרה האשה אליו: ‘כוחך רב עמך! יום יום אני מסתכּלת בכוחך… בוא! בוא ונשכב שעה אחת! – הדבר ינעם לך. ואף בגדים נאים אעשה לך’. הצעיר נזעם כנמר הדרום… מהדברים הרעים שדיברה אליו. והוא אמר לה: ‘מה גדולה החרפה במלים שאָמרת לי. אל תוסיפי דבּר אלי כן! ולא אספּר את דבריך לאיש’… הוא הרים שוב את מַשׂאוֹ ויצא אל השדה… אולם האשה חששה לדברים שאמרה באזניו, היא לקחה שמן ועשתה בו כאילו נאנסה עלי ידי אנס. בעלה… מצא את אשתו חוֹלת אוֹנס… אָז אמר לה בעלה: "מי הוּא שסיפר אתך? והיא ענתה לו: 'איש לא סיפּר… מלבד אָחיך. משבּא לקחת… זרעים, מצאני יחידה ואָמר אלי: 'בוֹאי נשכב שעה אחת! התירי שׂערוֹתיך!… אבל אני לא שמעתי לדבריו, “האין אני כאם לך! והאין אָחיך הבּכוֹר כאָב לך! כך דיברתי באזניו. אז נבהל והכּני כדי שלא אספר לך, אם תשאיר אותו בחיים, מות אמות אנכי’3. אז התפרע אָחיו כנמר הדרום, הוא יצא והשחיז את המאכלת… כדי להמית בה את אחיו…”

אפשר לנו לנחש ולראות את מנוֹד ראשיהם של מלחכי־הפינכה בחצר פרעה. אגדה זו מצאה חן בעיניהם, שכן בעיוֹת מיניוֹת ופסיכוֹלוֹגיה של נשים היוּ מענינות כבר אז, אלפי שנים לפני קינסי.

האם סיפוּר זה על אשה סוֹטה, על רקע אגדה מצרית, הוא היה מוֹפת לסיפוּר יוסף התנ“כי? על קבלת הנחה זו או סתירתה התפלמסו מלוּמדים בסיוע תעוּדת ״פאפירוס אורביני” זמן ממוּשך לאחר שלהי המאה שעברה, ואילו על שהות בני ישראל במצרים חסרוּ – מלבד המסוּפּר בתנ“ך – כל עקבות שהן. היסטוֹריוֹנים וחכמי תיאוֹלוֹגיה דיברוּ על ״אגדת יוסף”. – והלא דווקא מארץ כמצרים אפשר היה לצפוֹת לתעוּדה, בת־התקוּפה, על המאוֹרע, שעליו מסוּפר בתנ"ך. לכל הפחות במה שנוגע ליוסף. כי הרי היה האיש משנה־למלך של פרעה, אישיוּת חשוּבה בסוּלם השלטון בארץ הנילוס.

שום ארץ במזרח הקדוּם לא סיפרה לנוּ את תולדותיה בנאמנוּת כמו שסיפּרה מצרים. עד לשנת 300 לפנה"ס יש בידינוּ לעקוב, ללא חסר כמעט, אחר שמות הפרעונים, וכן יודעים הננו את סדר השוֹשלוֹת של הממלכה הישנה, התיכוֹנה והחדשה. אצל שום עם אחר לא נרשמוּ בדייקנוּת כזאת המאורעות החשוּבים, פעלי השליטים, מלחמותיהם, פרטי בניני המקדשים והארמונות, וכן גם פרטי ספרוּתו ושירתו.

אולם הפעם שינתה מצרים מן המטבע שלה והיא חייבת תשוּבה לחוקרים. לא די בכך, שלא נמצא דבר על יוסף, אלא שאין מתגלות מזמנו של זה כל תעוּדתעוּדות וכל אנדרטות. הרשוּמות, שלא נפסקו בדורות קודמים ביותר, נפסקות פתאום בשנת 1730 לפני הספירה בערך. מכאן ולהבא פרוּשׂ ערפל סמיך לאורך ימים על פני מצרים, רק בשנת 1580 לפנה"ס שוב עולות ומתגלות תעודוּתתעוּד של התקוּפה. במה יוסבר חסרון כל ידיעה על תקופת־זמן כל כך ארוכה, ובייחוּד אצל עם מפוּתח כל כך ובעל משטר מדיני מפוּתח כל־כך?

דבר־מה נורא שאין להשיגוֹ כמעט, פוֹרץ ובא על ארץ־הנילוס בשנת 1730 לפנה״ס, בערך. לפתע־פתאום, כמו ברק משמים בהירים. פוֹלשים אנשי־מלחמה בכלי־רכב מהירים כחץ מקשת אל תוך המדינה. טורי־צבא צועדים ללא־הרף, עטוּפי ענני אבק: ליד שערי הארץ וגבולותיה שועטות יום ולילה פרסות הסוּסים, ותרוּעה נשמעת לאורך דרכי הערים, חצרות המקדשים וההיכלות המפוארים של הפרעונים. עוד בטרם השיגו המצרים את הנעשה קם והיה הדבר: ארצם נפרצה, נפלשה, נוּצחה. ענק הנילוס, שלא ראה מעולם קודם־לכן כובשים, רובץ כבוּל בארצו.

שלטון הכובשים מתחיל במרחץ־דמים. ההיקסוסים, שבטים שמיים שבאוּ מכנען וסוּריה, אינם יודעים רחמים. בשנה הגורלית, 1730 לפנה“ס מסתיים שלטון השושלות, שנמשך 1300 שנה. הממלכה התיכונה של הפרעונים קורסת ונופלת עם פלישתו של העם האסיאתי, ״שליט ארצות זרות”, זה משמעוֹ של השם היקסוס. זכרון השוֹאָה המדינית הזאת נשמר חי בתוך העם על גדוֹת הנילוס, כמוכח מתיאור נמרץ אחד שנשאר מידי ההיסטוריון המצרי מאנתו:

“היה היה מלך בינינוּ בשם טימאיוס. בימי שלטונו קרה הדבר. איני יודע על שום מה זעם עלינו האלוהים. באוּ עלינו פתאום גברים ממוֹצא לא ידוּע מארצות המזרח. היה להם העוז לערוך מלחמה בתוך ארצנו, והם הכניעוה בעצמה רבה, בקלוּת, בלי קרב אחד. וכשהביאוּ את שליטינוּ תחת עוּלם הוסיפו והציתו בפראוּת את ערינוּ, החריבוּ את מקדשי האלים. ובאוכלוסיה נהגוּ באכזריות, שכן חלק ממנה הרגוּ ואת הנשים והילדים לקחוּ לעבדים. לבסוף מינוּ את האחד מהם למלך. שמו היה סאלוטיס, והוא חי במוף, ומצרים העליונה והתחתונה היו לו למס עובד. הוא בנה קסרקטינים בכל מקום שנראה לו ביותר… וכשמצא במחוז האסיאתי עיר טובה למטרותיו, ששכנה מזרחה לזרוע הנילוס ליד בובאסטיס ושמה היה גם אואריס, בנה אותה מחדש וביצר אותה בחומות, שהוּקמו לשם כך, והכניס לתוכה חיל־מצב של 240,000 איש.לעיר הזאת היה הולך סאליטיס בכל קיץ, כדי לאסוף שם את התבוּאות ולשקול על ידי צבאותיו את שכרם לאַמן את חייליו וכדי להטיל פחד על הזרים”.

אואריס היא עיר הידוּעה בשם אחר בתנ"ך והיה לה תפקיד חשוּב. אואריס. הנקראת לאחר מכן פי־רעמסס, היא עיר מערי־המסכנות במצרים! (שמות א,.(11

הסיפּוּר התנ“כי על יוסף ושהייתם של בני־ישראל במצרים תואמים את הזמן הנסער בארץ הנילוס, בימי שלטונו של היקסוס הזר. אין פּלא, איפוא, שחסרה לנו כל ידיעה על כך מפי אותה תקוּפה. אף־על־פי־כן יש הוכחות־עקיפין על אמיתות הסיפּוּר על יוסף. התיאוּר התנ”כי של הרקע ההיסטורי – נכון, נכון אפילוּ עד לפרט הקטן וגם הצביון – מצרי הוא. האגיפּטוֹלוֹגיה מאַשרת זאת על־ידי מימצאים שונים.

הישמעאלים, סוחרים ערביים, מביאים בשׂמים וסמים למצרים, שבה הם מוכרים את יוסף (בראשית לז, 25). לסחורות אלה יש ביקוּש רב בארץ הנילוס. נזקקים להן למען עבודת־האלים, כי הבּשׂמים נותנים את ניחוֹחם במקדשים בעלוֹתם באש על המזבח. והם בלתי־נמנעים לרופאים במעשי ריפוי־החולים, וחרטומים מבקשים אחריהם, כי הם חוֹנטים בעזרתם את המתים רמי־המעלה.

שם המצרי, שלו נמכר יוסף, הוא פוטיפר (בראשית לז, 36). וזהוּ שם אוֹפייני ושכיח במצרים. במצרית הגוּי שם זה – ״פא־די־פא־רע" כלומר: „שי מאת האל רע".

עליתו של יוסף לדרגת משנה־למלך במצרים מסוּפּרת בתנ"ך בדיוק של פרוֹטוֹקוֹל. הוא מלוּבש בגדי־שרד, לפי משרתוֹ הגבוהה. טבעת ניתנת על ידו, חותמת פרעה, וכן ניתן לו בגד בד יקר ורביד־זהב (בראשית מא, 12) ובדיוּק כך מציירים ציירים מצריים, על הקירות ועל תבליטים, כל חגיגה שיש בה משוּם הטלת משרה על שכם מישהו.

כמשנה־למלך עולה יוסף ל״מרכבת המשנה" של פרעה (בראשית מא, 43). משמע הזמן – זמן ההיקסוס הוא, כי רק ״שליטי ארצות זרות" הביאוּ את רכב־המלחמה המהיר למצרים. ושוּב אנו יודעים, כי רק שליטי ההיקסוס השתמשוּ ברכב־פאר לטכסיהם במצרים. לפניהם לא היה הדבר שכיח בארץ הנילוס, מרכבת הטכסים, הרתומה לסוּסים משובחים, היתה בחינת רולס־רויס של היום למושלים במדינה. המרכבת הראשונה היתה בידי השליט. ואילו ב״מרכבת המשנה" ישב הבכיר בפקידי המדינה.

הכתרת שר מצרי.

רכב מצוי בנא־אמון.

יוסף נושא לאשה את אסנת, בת המעמד הנאוֹת לו (בראשית מא, 45). וכך הגיע והיה לחתנו של איש בעל השפּעה, של פוטיפרע, כוהן בהליופוליס, והליופוליס היא און התנ"כית, ששכנה קצת צפונית מקהיר של היום, על הגדה הימנית של הנילוס.

וַיֵצֵא יוֹסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְיוֹסֵף בֶּן־שְׁלֹשִׁים שָׁנָה

(בראשית כא, 46־45).

יותר אין התנ"ך מספר על כך, ואוּלםאוּלם עיר אחת בארץ הנילוס שמרה עד היום הזה על השם יוסף.

בשם ״ונציה המצרית" מכנים את העיר מדינת־אל־פיום, 130 ק“מ דרומית מקהיר, השוכנת בתוך פאיום הפוֹרחת. בגניו הססגוֹניים של נוה־מדבר ענקי ופורח זה צומחים תפּוּחי־זהב, מנדרינות, אפרסקים, זיתים, רימונים וענבים. פירות־מעדנים אלה גדלים כאן, בפאיום, הודות לתעלת־מים מלאכותית באורך 334 ק”מ, המביאה ומוליכה את מי הנילוס לאיזור זה, ההופכים את מדבר השממה לגן פורח. ״בחר־יוסוף“²³ תעלת־יוסף נקרא נתיב־המים עתיק־הימים גם היום, לא רק בפי הפלחים, אלא בפי כל המצרים, ובעם מהלך סיפּוּר, כי יוסף התנ”כי, המכונה בפי האגדות הערביות בשם ״הויזיר הגדול" של פרעה, הוא שהיתווה אותו.

התנ"ך מתאר את יוסף בחינת מארגן חרוּץ, המסייע לעם המצרי בעצה ובמעשה בימים קשים, הדואג ואוֹגר להם בשנות שוֹבע למען שנות הרעב. הנה כי כן הוא אוגר תבוּאה באסמים לעת רעב.

וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׁבַע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַתְּחִלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב… וַיְהִי רָעָב בְּכָל־הָאֲרָצוֹת

(בראשית מא, 54־53)

שנות יוֹבש, בצוֹרת ותקוּפות רעב היו מצוּיות לעתים תכוּפות בארץ הנילוס. בזמנים עתיקים, בראשית האלף השלישי, למשל, שרר רעב שנמשך שבע שנים, כפי שמוכח מכתובת־באבן מימי התלמיים, מלך צוזאר שולח הוראָה לעיר יֶב אל נסיך האזור השולט על אשדות הנילוס הגדולים: “אני מלא דאגה לכל הנמצאים בארמון. לבי לבי לאסון הגדול, כי הנילוס לא גאָה זה שבע שנים. מעטים פירות השדה, יש מחסור בירקות, חסר כל דבר מַאכל. כל איש גונב משכנו… הילדים בוכים, הצעירים מסתוֹבבים ברחובות. לב הזקנים שבוּר, רגליהם משוּתקוֹת והם יושבים לארץ. אנשי המלך נבוכים. הממגורות נפרצוּ, אבל… כל שהיה בהם נאכל”, נמצאו שרידים מאסמי הלחם שהיוּ עוד בממלכה העתיקה. במצבות־קברים רבות נמצאוּ חיקוּיי תבניתם בחומר. דומה, כי בשנות רעב דאגוּ המצרים גם למתיהם.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ־שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ־לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם

(בראשית מב, 3־1)

זוהי הסיבה למסע הגדול, הגורם לפגישה עם האָח שנמכר ולירידת בני־ישראל למצרים. המשנה־למלך מביא את אָביו, את אחיו וקרוֹביו לארץ מצרים.

… כָּל־הַנָּפֶשׁ לְבֵית־יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים. וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹשֶן

(בראשית מו, 27, 28)

המשנה למלך קיבל רשיון מן הרשוּת העליונה לעבור את הגבוּל, והפירוּט התנ"כי מתאים בדיוּק להוֹראוֹת הפיקוּח של הממשלה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלִיךְ. אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִיא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אַחֶיךָ יַשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶן

(בראשית מז, 6־5)

פקיד־גבוּל כותב לממוּנה עליו – על פאפירוס: ״ענין אחד ששוּמה עלי להודיע לאדוני הוּא: הרשינו לשבטי בדווים מאדוּם לעבור דרך מבצר מאנפתא בציקו אל ביצות העיר פר־אתום… כדי להחיות אותם ואת עדריהם בשדות המלך, השמש הטובה של כל ארץ".

מכירת בר לשמיס מכנען.

פר אתום, הנזכרת כאן בכתב־היתדות, היא פּיתוֹם של התנ"ך, בארץ גוֹשן, אחת מערי־המסכנות של בני־ישראל במצרים (שמות א, 11).

למען מקרים כאלה הוּקם משטר של משמר־הגבוּל, וכן גם פקידות בכירה. שדרגותיה עולות והולכות ומגיעות עד לחצר המלכוּת. העניין מתנהל לפי שיגרה בדוּקה: מגישי בקשות לבוא לארץ מרעה עם עדריהם, פליטים מן הארצות הסובלות רעב מתקבלים וכמעט תמיד הם נשלחים לאיזור המיוּעד לכך. איזור זה הנו בדלתה, בגדה הימנית של הנילוס, בארץ גוֹשן התנ"כית. מן הדלתה שולטים גם הכובשים ההיקסוסים.

בני־ישׂראל היו שׂבעי־רצון, כנראה, מהתנחלותם בארץ גוֹשן, איזור זה היה בפועל ממש כמו שתואר בתנ"ך (בראשית מה, 18; מו 32; מז, 3) – פורה מאד ומקום מרעה נפלא לגידוּל־בקר. במוֹת יעקב קוֹרה דבר־מה, שאינו נהוּג לא בכנען ולא בארם־נהרים, ואינו ידוּע למשפחתו, ועל כן הוא מעורר שימת־לב אצל בני־ביתו: חוֹנטים את גוּפוֹ:

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת־עֲבָדָיו אֶת־הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת־אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרוֹפְאִים אֶת־יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ־לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים

(בראשית נ, 2, 3)

אצל הירודוטוס, המשוטט־בארצות של העולם העתיק וסופר־המסעות המהולל, אפשר לקרוא ולהיווכח עד מה מדוייק תיאוּר זה של המנהג המצרי. גם את יוסף חנטוּ לאחר־כך.

אצל הפרעונים לא היה מגיע לעולם ״שוכן־חוֹלוֹת" למעלת משנה־למלך. הנוודים גידלוּ חמוֹרים, צאן, עזים, ושוּם דבר לא היה בזוּי בעיני המצרים כמגדל־בקר זעיר.

כִּי־תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן

(בראשית מו, 34)

רק אצל הכובשים ההיקסוסים ניתנה ההזדמנוּת ל״אסיאתי" להגיע אל המעלה הגבוהה של משנה־למלך. על גבי חיפושיות־פרעה מימי ההיקסוסים נמצא השם ״יעקב־הר״ חרוּת בבהירוּת. ״ואין זה מן הנמנע“, כך מנוּסח משפטו של האגיפּטוֹלוֹג האמריקני הגדול ג’יימס הנרי בראסטאד, ״כי ראש־שבט אחד מגזע יעקב כבש לעצמו את השלטון לזמן ממוּשך בתקוּפה המטוּשטשת הזאת בעמק הנילוס. מאורע כזה יתאים באופן מדהים לחדירת שבטי־ישראל למצרים, שנתארעה בכל אופן בזמן הזה, בערך.”

פרק שני – ארבע מאות שנות אלם    🔗

יקיצה חדשה על גדות הנילוס. נא־אמון מסיתה למרי. גירוש ההיקסוסים. מצרים נעשית מעצמה בינלאומית. תרבוּת הודית במדינת מיתאני. נופראטאטה, נסיכה הודית־ארית?. ״בני־חת" בהאליס. אלמנת פרעה שׂשׂה – אלי נישואין. אמנה לאי־התקפה ראשונה בעולם. תהלוכת נישואין חתית בכנען.

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִרְבּוּ מְאֹד

(בראשית מז, 27)

על דבר תקוּפה של 400 שנה, שבהמשכה נשתנה לחלוּטין דיוקנו המדיני של ״הסהר הפורה“, שותק התנ”ך. ב־400 שנה אלה חלה תמוּרה עצוּמה במבנה האוּמות. הן מפסיקות את ההיסטוריה בת אלף השנים ויותר של הממלכות השמיות אשר על גדות הפרת והחדקל. אי התרבוּת הגדול של המזרח התיכון נעקר מתוך תבנית חייו העצמיים. עמים זרים ותרבוּיות זרות פוֹלשים מארצות רחוקות ובלתי נודעות עד הנה. בפעם הראשונה הגיע אי זה להתנגשוּת עם שאר העולם.

150 שנה שקועה גם מצרים בשתיקה. הפתיחה להתעוֹררוּת החדשה של הענק על גדות הנילוס באה מתוך נעימה מוּזרה: צהלתם של סוּסי־היאוֹר.

אל נסיך עיר־הדרום, כך מספר קטע פאפירוס²⁴, הגיע השגריר של מלך ההיקסוסים אפופיס מאוואריס. עיר הדרום – היא נא־אמון, נסיכה הוּא – המצרי סאָקאָנאָר, אשר היה למס־עובד לכובש הזר בדלתה העליונה. בתמיהה שואל הנסיך את הממונה מטעם שלטון הכיבוּש האסיאתי: ״לשם מה שלחוך אל עיר הדרום? איכה הגעת לכך, שיצאת למסע הזה?" השליח עונה לו: ״מלך אפופיס – יאריכו ימיו, יבוֹרך בבריאוּת ובעושר! – צוונוּ לומר לך: הרחק מכאן את בריכת סוסי־היאוֹר במזרח עירך, כי אין הם מניחים לי לישון. יומם ולילה עומדת צהלתם באזני“, הנסיך של עיר־הדרום נזדעזע ויהי כהלוּם רעם, שכן לא ידע מה התשוּבה תשוּבה שעליו להשיב למלך אפופיס – יאריכוּ ימיו, יבורך בבריאות ובעושר! – לבסוף אָמר הנסיך: ״טוב, איפוא, מלכך – יאריכו ימיו, יבורך בבריאות ועושר! – שמוע ישמע משהו על בריכה זו במזרחה של עיר הדרום”. אוּלם אוּלם השליח אינו נותן שיסיחו את דעתו. היא מוסיף בבהירוּת: ״הענין שלמענו שלחני הנה, חייב להיות מבוצע!" נסיך עיר הדרום מנסה, לפי דרכו, להפוך לטובה את לב השליח הנמרץ. הוא בקי ומנוסה בטכסיס של עריכת סעודת־בוקר ממוּשכת, העשויה ליצור אוירה של רצון טוב וידידוּת. ברוּח הזמן ולפי טעמו הוא מסדר כי יגיעו לידי שליח החיקסוס ״דברים טובים בשר ועוּגות…" וללא הצלחה! כי בשעה שזה עזב ונסע, מצא בשק האוּכף הבטחה נסיכית כתובה על פאפירוס: ״כל שאמרת לי, מלא אמלא. מסור לו זאת“. ״אותה שעה הזמין הנסיך של עיר הדרום את פקידיו הבכירים וכן את ראשי החיילים וחזר באזניהם על ההוראה שקיבל מטעם המלך אפופיס – יאריכוּ ימיו, יבורך בבריאוּת ובעושר! – וכולם כאחד שתקו זמן מה…” כאן נפסק נוסח הפאפירוס. סיומו של הסיפּוּר חסר, לצערנוּ, אלא שניתן לנו לשחזרו על־פי תעוּדתעוּדות אחרות בנות שעתו.

במוּזיאוֹן בקהיר שמוּרה גוּפתו החנוּטה של אחד סקננרע. משנתגלתה בדייר־אל־בחרי ליד נא־אמון, ריתקה את התעניינוּתם של הרופאים, מכסה הגוּלגולת מראה על חמש חבורות קשות. סקננרע סיים את חייו במלחמה.

הדבר דומה לאגדה, ואף־על־פי־כן היתה זו עוּבדה פיקאנטית: צהלת סוּסי־היאור בנא־אמון הפריעה את מנוחת שליט ההיקסוס בדלתה. צהלת סוסי היאור הוא ה־casus belli הבלתי־שכיח ביותר בהיסטוריה של העולם²⁵.

מנא אמון נתפשט המרד נגד מדכאי הארץ השנוּאים, שוב צועדים גדוּדים מצריים במורד הנילוס. יחד אתם חותר ושט צי מצוּייד היטב על פני הזרם הקדוש לעבר הצפון. בקרבות דמים מרים נופלת, בשנת 1580 לפנה“ס, לאתר שנים ארוכות של התקפות־סוערות, אואריס המצודה החזקה של ההיקסוס בדלתה. אחמוזה, בנו של סקננרע, הוא הוא המשחרר המהולל של מצרים. דוד אחד מדודיו, בעל אותו השם, קצין־ים בצי המלכותי המצרי החדש. עזב אחריו לזכרון הדורות הבאים דו”ח על המאורע המלחמתי המכריע חרוּת על קירות באל־קאב, ולאחר תיאוּר מדוּקדק של חינוּכו הוא מספר בצמצוּם צבאי:

“כבשנוּ את אואריס, אני לקחתי שם בשבי גבר אחד ושלוש נשים, בסך הכל ארבע נפשות. הוד מעלתו העניקם לי לעבדים”.

קצין הים יודע לספר גם על המלחמה ביבשה: “צרנוּ על שרוחן במשך שלוש שנים רצופות, והוד מלכוּתו לכד אותה”. גם הפעם היה הדבר כדאי לאחמוזה: לקחתי לי שם שתי נשים ואיש אחד, העניקו לי זהב כגמול לאומץ־לבי, מלבד מה שנתנו לי את השבויים לעבדים".

שרוחן (היא בית־פלט התנ"כית²⁶ יהושע טו, 27), שהוֹדוֹת למצבה השולט על פני הנגב, היתה נקודה איסטרטגית, מדרום לשרשרת ההרים החומים של יהודה, תל־העפר תל־פארעה הוא כל מה שנשאר ממנה. פלינדרס פטרי. הארכיאוֹלוֹג האנגלי המפורסם, חשף כאן בשנת 1928 חומה חזקה.

הצבא המצרי השׂכיר והצבעוני שכלל בתוכו – כושים, אסיאתים ונובים,– צועד לעבר הצפון, דרך כנען. מן הנסיון המר של העבר למדוּ הפרעונים החדשים לקח. לא תופקר ארצם שוב להתקפת פתע. מצרים אינה מאבדת זמן והיא מקימה ליד גבוּלותיה מדינת־חיץ. שריד הממלכה ההיקסוסית הוכרע וארץ־ישראל היתה לאיזור השייך למצרים. משמרות קוֹנסולריים בעבר, משמרות־מסחר ותחנות־רצים בכנען ובחופי צידון, הופכים לקסרקטינים תמידיים ונקודות־משמר מבוּצרות למבצרים מצריים בארץ כנועה להם.

לאחר היסטוריה של אַלפּיים שנה חורג הענק מן הנילוס מבין צללי הפירמידות והספינכּסים שלו ויש עמו כוונה חדשה – לקחת חלק פּעיל במאורעות. אף מחוּץ לגבוּלותיו, ולהשמיע את דברו על כל הנעשה בעולם. מצרים מתבּגרת והולכת ומגיעה לדרגת מעצמה עולמית. כל הבריות מחוּץ לעמץ הנילוס, היוּ נראות להם קודם־לכן בחינת ״אסיאתים“, ״נודדי חולות” ו״בוקרים" נקלים, – עמים שאינם כדאים לשימת־לבו של פרעה מן הפרעונים. עכשיו מתחילים המצרים לבוא במגע עם זוּלתם. הם פותחים בחליפת־מכתבים עם ארצות אחרות. דבר זה היה מן הנמנע קודם־לכן. בארכיון של ארמון מארי אין למצוא כל תעוּדתעוּדה רשמית שתעיד על חליפת מכתבים עם אומת הנילוס. tempora mutantur – הזמנים מתחלפים.

ההתקדמות מוליכה לבסוף עד לסוּריה, ואפילו עד לגדוֹת הפּרת. שם נתקלים המצרים, להפתעתם, בעמים, שקודם־לכן גם לא שיערוּ את דבר קיוּמם. לשוא מחפשים הכוהנים במגילות הפאפירוסים הישנים של ארכיוֹני המקדשים, בוחנים ללא הצלחה את סיפּוּרי הקרבות של פרעונים קודמים. בשום מקום אין למצוא אפילו רמז על המיתאניים הבלתי ידועים!

בצפונה של ארם־נהרים הם מגיעים לממלכה האדירה מיתאני, בין מרוציהם העליונים של הנהרות פרת וחדקל. מלכיהם אספוּ סביבם אצוּלה של לוחמי רכב. נושאי שמות הוֹדיים־אריים. אצילי המדינה מכונים ״מאריה“, שמשמעו, בערך, ״לוֹחם צעיר”. ״מאריה" – היא מלה הוֹדית עתיקה, ומקדשיהם גם הם מוּקדשים לאלים הוֹדיים עתיקים, שירי־הכשפים של הריגואדה מצלצלים ליד אנדרטות מיתראס, הלוחם המנצח של האור כנגד החושך, אינדרא, השולט על הסערות, וווארונא, החוֹלש על מהלך־העולם הסדיר. האלים השמיים העתיקים הוסרוּ מעל כניהם.

המיתאנים היו חובבי סוּסים מוּבהקים, ניתן לומר ״משוגעים לסוסים". על גדות שני הנהרות הרחבים הם מטפחים את תחרויות הדאֶרבי הראשונות בעולם. הוראות לטיפּוּל באוּרווֹת סוּסים. הוראות לגידול וטיפוח סוּסים כללים לאילוף סוּסים צעירים, הוראות פיטוּם ואימון לסוּסי־מרוץ ממלאים את לוּחות־החומר בספריות. אלה הן יצירות היפולוגיות העשוּיות להתחרות בכל ספר על גידוּל סוּסים מודרני. הסוּס הוּשׂם אצל המאריה, לוחמי הרכב האצילים, במעלה גבוהה אפילו מן האדם.

עם מדינת מיתאני זו, יש עכשיו למצרים גבוּל משוּתף, שלא נועד אמנם לשלום ושלוה. התיגרות המקומיות אינן פוֹסקוֹת. התנפּלוּיוֹת פה ושם מביאות להתנגשוּיות בין הקשתים המצריים לבין לוחמי הרכב. בקרבות אתה²⁷ יש שחילות המצרים חודרים לארץ מיתאני ויש שחילות מיתאני חודרים לאיזור המצרי. עמקי הלבנון, גדות האורונטס והפרת הם במה למלחמות בלתי פוסקות ולטבח דמים. כמעט מאה שנה נמשכות התיגרות בין שתי הממלכות הגדולות.

זמן מועט לפני 1400 לפנה"ס מציעים המיתאניים אוהבי־הקרבות ברית־שלום למצרים. אויב הופך אוהב, מלכי מיתאני משנים בכוונה תחילה את מדיניוּתם ודואגים יותר לענייני פּנים. בטכס גדול ובתשוּרות יקרות הם שולחים את בנותיהם לארץ הנילוס, נסיכותיהן נישאות לפרעונים. במשך שלושה דורות רצוּפים של מושלים התמזג דם הודי־ארי עם דם מצרי. נראה כי נסיכה אחת מן הנסיכות שלהם היא שהיתה למהוללת בין כל נשי מצרים: נופראטאטה, זו שיופיה מקסים את העולם עד היום הזה. בעלה אמאנופיס הרביעי היה מלך השמש המצרי אחנתון.

מה היה היסוד לכוננוּת השלום הפתאומית של המיתאניים שואפי הקרבות?

הדחיפה באה מן החוּץ, שכן לארצם צפוּייה היתה מלחמה בשתי חזיתות. אויב חזק שני התחיל מצפון־מערב, מאסיה הקטנה, להתקיף את הגבוּלות בחילותיו. היה זה עם, שהמלומדים עד המאה הנוכחית כמעט לא ידעו עליו דבר, ואילו בתנ"ך נודע לו ערך רב – הלא הם החתים.

בין ״בני־חת" נטה אברהם בדרום הרי־יהודה, ליד חברוֹן, את אהליו וקנה מהם כברת־ארץ, שבה קבר את אשתו שרה (בראשית, כג, 3). עשיו נשׂא לו, למוֹרת־רוּחם של הוריו, יצחק ורבקה, שתי בנות חתים (בראשית כו, 34), וגם המלך דוד ״לקח לו את אשת אוריה החתי" (שמואל ב' יא). מפי הנביא יחזקאל אנו שומעים כי החתים סייעוּ בהקמת ירושלים:

מְכוֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאָמִךְ חַתִּית

(יחזקאל טז, 3)

ממלכת העם החתי שצללה בנשיה, נתגלתה זמן קצר לאחר תחילת המאה הנוכחית בלב תוּרכּיה.

בארץ ההרים, מזרחה מעיר הבירה אנקרה, זורם הנהר האליס בדרכו אל הים־השחור ומתאר קשת עצוּמה. כמעט בדיוּק באמצע שוכן הכפר בוגאזקוי; ״בוגאז" משמעו בתורכית – נקיק סלעים, ״קוי" משמעו – כפר. ליד ״כפר בנקיק־סלעים" זה מגלה, בשנת 1905, האגיפטוֹלוֹג פרופ' הוגו וינקלר, כמות עצוּמה של כתבים בכתב־היתדות וביניהם אחד בכתב־חרטומים, שהוּא מיוּחד במינו. כתבים אלה עוררו התענינוּת לא רק אצל המלוּמדים; מתוך תדהמה גדולה נודע לרבים מיהו העם התנ“כי המכוּנה ״בני־חת”, התרגוּמים בכתב־היתדות עושים פּוּמבי לחתים, בני גזע אינדו־גרמני, שלא היה ידוּע עד אז ולממלכתם העצוּמה, שנעלמה יחד אתם.

שנתיים לאחר מכן יוצאת משלחת גרמנית שוב בדרכה לבוגאזקוי. הפעם עומד בראשה נשיא המוסד הארכיאוֹלוֹגי בברלין, אוטו פוכשטיין, והם בוחנים את שדה־הריסות הגדול אשר מעל לכפר. במקום זה עמדה חטוסס, הבירה הגאָה של ממלכת החתים, שלא נשארו הימנה אלא חוּרבות כבירות, שרידי חומות שברי מקדשים, שערי מבצרים, הריסות עיר שלימה. חומותיה הקיפוּ שטח של 170 הקטאר. חטוסס היתה גדולה כמעט כמו נירנבּרג מימי הבינים.

אל שערי העיר נשענו תבליטים שקומתם כקומת אנשים. לתמונות אלה, העשויות בּזלת שחורה וקשה כברזל, אנו חייבים תודה על הידיעות בדבר דיוקנם החיצוני של מלכי החתים ולוחמיהם: שׂער ראשם ירד, בצורת צמה מסולסלת, על גבם. מעל לשׂיער חבוּשה כיפּה מקוּפלת. לסינר הקצר היתה מצומדת חגורה רחבה והיוּ נועלים נעלים שחרטום בּולט להן.

בצאת. בשנת 1370 לפנה"ס, מלך החתים סופילוליומס בראש צבא גדול אל דרום־מזרח היו ימיה של ממלכת מיתאני ספוּרים, אף־על־פי שניהלה מדיניות פּנימית מוּצלחת. סופילוליומס הכריע את ממלכת לוחמי הרכב, אילץ אותם להיות למס־עובד, והמשיך ללכת הלאה אל הרי לבנון בצפון כנען. בן־לילה כמעט היה למצרים ולסוריה שכן אחר חזק וצמא־כיבושים לא פחות מן הראשון.

מן התקוּפה הזאת הגיעה אלינוּ תעוּדתעוּדה משעשעת. הנסיך מורסיליס, בנו של סופילוליומס, מספר בזכרונותיו על מקרה שקרה בחצר המלך של החתים, ואשר הטביע בו כנראה, רושם עז, והוא שהביאהו לידי כך שירשום אותו על לוּח.

אנכאס־אן־אמון, אשתו של פרעה תות־אנך־אמון, נתאלמנה. הוריה היוּ אנשי שם, אחנאתון נפרטטה. אַנוּ מכירים אותה, לפי תמונות מצריות נפלאות, כאשה עדינה וצעירה לימים. אף־על־פי־כן דומה כי היא ידעה יפה מה רצונה, ובניצוּל כל אישיוּתה המקסימה ניהלה מדיניות גבוהה לטובת עמה. היא השתדלה – בעזרת מיטת־פרעה וכתר־פרעה – איזה פיתוּי שוֹבה לב! – להכשיל את תכניות ההתקפה של השכן החדש והעצוּם. לוחמים חתיים היוּ אותה שעה בעמקה²⁸, היא הארץ הפוריה שבין לבנון ומול הלבנון.

מורסיליס הכתיב: ״מששמעו אנשי ארץ מצרים בדבר ההתקפה על עמקה. נבהלוּ מאד. ולמרבה הרעה מת אז מלכם (תות־אנך־אמון), והמלכה המצרית. שנתאלמנה, שלחה שגריר אל אבי וכתבה לו לאמר: 'בעלי מת, ואין לי בן. אומרים, כי לך יש הרבה בנים. אלו שלחת לי אחד מבניך, הייתי נישאת לו. למורת רוּחי הוּא לי להינשׂא לאחד ממשרתי ולעשותו לבעל לי. מששמע זאת אבי, אסף למועצה את גדולי המדינה ואמר: ‘מאז נברא העולם, לא קרה עוד כדבר הזה’. הוא שלח אחד מאנשי החצר, את חתו־ציטיס: ‘לך והבא לי ידיעה נאמנה. יתכן שהם מנסים לרמותני: שמא יש להם נסיך, ועל כן הבא לי ידיעה נאמנה’. שגריר מצרים, האניס המכוּבד, בא אל אבי. כיון שאבי הורה את חתו־ציטים לפני צאתו למצרים: ‘שמא יש להם נסיך: אפשר והם מנסים לרמותני, ואין להם כלל צורך באחד מבני, כדי לקבל עליו את שלטון המלכות’. ענתה המלכה המצרית לאבי המכתב: “למה אתה אומר, שמא הם מנסים לרמותני. אילו היה לי בן, האם הייתי כותבת לארץ זרה בצורה המשפילה אותי ואת ארצי! אינך מאמין לי ואומר לי דבר שכזה. היא, זה שהיה בעלי, מת ובנים אין לי. האם אקח את אחד ממשרתי ואעשהוּ לבעלי? לא כתבתי לארץ אחרת, רק אליך כתבתי, אומרים שיש לך הרבה בנים. תן לי אחד מבניך, והוא יהיה בעלי ומלך ארץ מצרים. כיון שאבי היה נדיב־לב, עשה את רצונה של הגברת והחליט לתת לה את הבן המבוקש”.

תיווּך נישוּאין בלתי־שכיח זה לא הצליח. כסא פרעה ומיטתה של אנכס־אן־אמון נשארו ריקים. הארוש המיוּעד נהרג בדרכו למצרים.

אותו ציר עצמו, האליס־נילוס, הביא עמו הצעת־נישואין אחרת, 75 שנה לאחר־מכן, שנסתיימה בהצלחה, אף־על־פי שהפּתיחה היתה בלוויית מהומת־מלחמה וצחצוח חרבות ואפשר היה להניח כי הסיוּם יהיה אחר. רעמסס השני, המכונה ״הגדול", הלך בראש צבאותיו, דרך ארץ־ישראל, לסוּריה. הוא רצה לחסל סוף־סוף את החתים השנואים.

בעמק אורונטס, מקום שם משתרעים עכשיו שדות כוּתנה נרחבים ובמקום שמזדקרת מצוּדת הצלבנים ”Krak des Chevaliers“ וצופה אל מישור בוקיעה הפוֹרה, משהו דרומית מאגם חומס שמימיו ירוקים, שכנה או העיר קדש. לפני שעריה התקיפו ארבעה חילות מצריים את רכב המלחמה המהיר של החתים ואת חיל הרגלים שלהם. אף על פי שהקרב לא הביא לרעמסס השני את הנצחון המקוּוה – וכפשע בינו ובין השבי – פּסקוּ לאחר הקרב הזה ההתנגשויות המלחמתיות. בשנת 1280 לפנה"ס כרתוּ החתים והמצרים את אמנת אי־ההתקפה וברית ההגנה הראשונות בתולדות העולם. על יחסי השכנוּת הטובים הוטבע חותם הנישוּאין של רעמסס השני עם נסיכה מן החתים. כתובות ארוכות מטרים רבים מתארות במפורט את הנסיבות הססגוֹניוֹת של המאורע הזה, שהיה לפי תנאי הזמן ההוא, בחינת מאורע בינלאומי, אם זה על קירות המקדש בקרנאק, יֶב, אבּוּ־זימבּאָל, או במקומות אחרים, תמיד אותו נוסח עצמו.

רעמסס־השני האפיל בממַדי התעמוּלה לעצמו ובהיקף התפּארוּת על כל קודמיו. ״או אז בא מישהוּ, כדי להודיע את הדבר להוד־מלכותוּ, הוא אָמר: “הבט וראה אפילו הנסיך הגדול של החתים – בתו הבכירה מובאת הנה, והיא מביאה עמה מס מכל טוב… הם הגיעוּ אל גבולות הוד מלכוּתו. הרשה לצבאנו ולראשי־העם לבוא ולהקביל את פניהם!״ והוד מלכותו היה שבע־רצון, ואנשי הארמון היו מאוּשרים מששמעו על הענינים הנפלאים האלה, אשר לא היוּ ידועים כלל במצרים. והוא שלח במהרה את הצבא ואת ראשי העם כדי להקביל את פניהם”.

משלחת גדולה יוצאת לצפון ארץ־ישראל כדי לקבל את פני הכלה. האויבים מאתמול היו לבני ברית: ״כך הגיעה בתו של הנסיך הגדול מבני־חת למצרים. בעת שחיל־הפרשים, לוחמי הרכב וראשי־העם ליווּ אותה, התערבוּ עם חיל־הפרשים ולוחמי־הרכב מבני־חת וכל העם מארץ החתים התערב עם המצרים. הם אכלו ושתוּ יחדיו, והיו ללב אחד כאחים…"

כל בני־הלוויה הרבים של הכלה יצאו מארץ־ישראל אל העיר פי־רעמסס־מארי־אמון בדלתה של הנילוס: או אז הביאו את בתו של הנסיך הגדול מבני חת… לפני הוד מלכוּתוֹ… אז ראה הוד מלכותו, כי יפת מראה היא כמו אלה… והוּא אָהב אותה על פני כל האחרות…"

בני־ישראל היו, בלי ספק, עדי ראייה למסעה של הכלה שהגיע לפי־רעמסס־מארי־אמון, כלומר: ״בית רעמסס אהוב האל אמון“. לפי התנ”ך לא היתה בשום אופן שהותם בעיר הזאת שהייה מרצון.

וכאן, בזה הזמן, חוזר גם התנ“ך וממשיך בסיפּוּרו על דבר 400 שנות ישיבתם של בני־ישראל במצרים, הוא מדלג באלם. בשורות רעות ניצבות בראש קטע חדש והרה־מאורעות בתולדות עם התנ”ך.

פרק שלישי – עבודת פרך בפיתום ורעמסס    🔗

יוסף נפטר זה מכבר. דו“ח בציורים על קברות הנסיכים. עיר־המסכנות פּיתוֹם בכתבים מצריים. בירה חדשה בדלתת הנילוס. רמאוּת מתוך להט בנייה ויהירוּת. מונטה חושף את רעמסט עיר המסכנות. משה חתם שמו ״מש”. סיפּוּר על תיבה בארם־נהרים. משה מהגר למדין. מכות, הבאות על ארץ הנילוס.

וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס

(שמות א, 8–11)

המלך החדש, אשר לא ידע את יוסף, הוּא רעמסס השני. אי־ידיעתו מוּסברת לחלוּטין. שכן יוסף חי מאות שנים לפניו, בזמן ההיקסוסים, וספק אם נמסרוּ למצרים שמותיהם השנוּאים של המושלים ההיקסוסים, מה גם שמותיהם של נושאי המשרות הגבוהות והפקידים. אפילו אם רעמסס השני או מי שקדם לו ידע דבר־מה על יוסף, טבעי הוּא שהיה מתעלם מכך. למצרי בעל־הכּרה היוּ שתי סיבות להתעלמוּת מכוּונת כזאת. קודם כל זהוּ היחס אל אסיאתי, כלומר אל ״נודד חולות" בזוּי, ולאחר מכן – אל נושא משרת פיקוּח גבוהה מטעם שלטון הכובש הבזוּי. מנקודת־השקפה זאת היתה נראית הזכרת יוסף בעיני פרעה, בחינת הזכרת עווֹן לבני־ישראל.

על עבודת־הפרך במצרים העתיקה – שבה השתתפוּ גם בני־ישראל בהקמת בנינים גדולים על הנילוס ניתן ללמוד על־פי תמוּנה עתיקת־יומין, שגילה פרסי א. ניובארי – מגלה התמוּנה הפטריארכלית בבני־חסן – בקבר סלעים מערבית מעיר־המלוכה נא־אמון.

על קירות קימרון אחד רב־היקף מתואר, באורח ציוּרי, כל מה שעשה אחד מראשי השררה, הויזיר ראקמיר, לטובת ארצו במשך חייו. מחזה אחד מציגו בשעה שהוּא מבקר במקום העבודות הציבוּריות. בתיאור המפורט הזה של תעשיית הלבנים המצרית מתמיה קודם־כל צבע העוֹר הבהיר של הפועלים הלבושים סינר־בד קצר. ההשוואה למפקחי־העבודה כהי־העור מוכיחה, כי בהירי־העור הם, כנראה, שמיים, ובשום אופן לא מצרים. ״הוא מספק לנו לחם, שיכר וכל המעדנים“, ולמרות השבח הזה על ההזנה הטובה אין כל ספק בעוּבדה, שאין הם עובדים כאן מרצון אלא מאונס. ״המטה בידי הוא”, אומר, לפי כתב־חרטומים, אחד מן המפקחים המצרים – ״אל תתרשלו!״

פועלים זרים בעבודות לבנים במצרים.

תמונה זאת היא אילוסטרציה רבת רושם המאשרת את דברי התנ"ך:

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמַרְרוּ אֶת חֵיְּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבָלְבֵנִים

(שמות א, 13־14)

בני־ישראל היו עם של רועי־צאן ולא היוּ רגילים לעבודה אחרת, שהיתה קשה עליהם פי כמה. עבודות בניין ועשיית לבנים היו בעיניהם עבודת פרך.

הציוּר בקבר־הסלעים מראה לנוּ קטע מתמוּנת הבנין במקדש אמון בעיר נא־אמון. ערי־המסכּנוֹת ״הקלאסיים" של בני־ישראל היוּ פּיתוֹם ורעמסס. שני השמות מופיעים בצוּרה שונה במקצת ברשוּמות מצריות. ״פי־תום" ״בית האל תום" נקראת עיר אחת, שרעמסס השני ציווה לבנות. והשם שהזכרנו לעיל, פי־רעמסס־מארי־אמון, מתכוון לרעמסס התנ“כית. כתובת מתקוּפת רעמסס השני מדברת על ״אְפר”²⁹, הנושאים אבנים בשביל העיר ״פי־רעמסס־מארי־אמון“. המלה ״אפר” המצרית בכתב החרטומים משמעה – שמים.

בעינה עומדת עדיין השאלה היכן שכנוּ שתי ערי־מסכנות אלה. דבר זה ידוּע: מושלי הממלכה החדשה העתיקו את בירתם מנא־אמון העתיקה אשר בצפון – אל אואריס, שממנה משלוּ גם ההיקסוסים על המדינה. מדיניות־הכוח הבינלאוּמית החדשה סבוּרה היתה, כי טוב לה לא להתרחק הרבה ממרכז המאורעות, כפי שהיה בעת שהבירה היתה בנא־אמון. ממקום הדלתה קל היה – יותר לפקח על ״אסיה", על הכיבושים בכנען וסוּריה. לבירה החדשה קשר פרעה רעמסס השני את שמו. אוארים הקודמת – הפכה לעיר פי־רעמסס־מארי־אמון.

את בקשת הפתרונות לחידות ולניחושים המרוּבים סיים קרדום הארכיאוֹלוֹגים שסילק את כל חילוּקי־הדעות בדבר אחת משתי ערי־המסכּנוֹת. כל הנוסע היום למצרים, אפשר לו לכלוֹל בתכנית מסעוֹ גם סיוּר בין הריסותיה של עיר זו. זהוּ מהלך 100 ק“מ במכונית מקהיר. באמצעיתה של תעלת־סואץ, בערך, במקום החוֹצה את אגם התמסחים³⁰, מתחיל במערב עמק יבש אחד. המשׂתרע והולך עד לזרוע־הנילוס המזרחית והידוּע בשם ואדי תומילאת. דרך של 10 ק”מ מפרידה בין שני תלי שפך. האחד הוא תל־א־רטאבה, היא פּיתוֹם התנ"כית,

ממגורות־תבואה במצרים.

השניה תל־אל־מסחוטה היא סוכות התנ"כית (שמות יב, 37; יג, 20). מלבד שרידי ממגורות נמצאו גם כתובות שבהן מדוּבר על ממגורות.

אילו היה קיים לפני 4000 שנה המוסד להגנת האמצאות על־ידי רישום פאטנט, כי עתה היה רשום על שם מצרים אמצאת הממגורה. הממגורות בשדות הבר הקנדיות והאמריקניות נבנות גם היום על פי אותו עיקרוֹן. אָמנם הממגורות המצריות לא הגיעו לממדים ענקיים, ואוּלםאוּלם ממגורות גדולות בנינים עגולים בקוטר של 8 מטרים עם כניסה בדרך של שפּוּע אל המשפּך, לא היוּ דבר נדיר בארץ הנילוס. יוסף כבעל שררה במדינה מצוּוה על הקמת ממגורות (בראשית כא, 48) וצאצאיו בנו ממגורות בארץ גוֹשן בעבודת־כפייה.

החיפוש אחר עיר־המסכנות השניה, רעמסס, לא הביא, במשך זמן רב, כל תוצאה. עברוּ שלושים שנה, בערך, לאחר גילוּי פּיתוֹם, עד שנתגלתה גם היא – בשנת 1930.

פרעה רעמסס השני, המכונה ״הגדול“, הניח לארכיאוֹלוֹגים כמה אגוזים קשי פיצוּח, גדולה יותר אפילו מלהיטוּתוֹ לבנינים היתה, כנראה, להיטוּתוֹ להתרברבוּת, שכן לא נרתע מלהתקשט גם בנוצות זרות: העולם העתיד־לבוא חייב להתפעל ממעשי הבנאי הגדול רעמסס השני. ואָמנם, כן היה. מוּמחי העתיקוֹת לא יכלוּ לתפוֹשׂ איך קרה הדבר שעל בניני מקדשים, על בנינים חילוניים בערי מסכנות ובמקומות אחרים רבים עד אין־סוף, טבוע החותם ״רעמסס השני”. ורק לאחר שהתבוננוּ מקרוב אל הבנינים ניטל הקושי: רבים נבנוּ מאות בשנים לפני רעמסס השני! רעמסס השני החליט, כדי למלא את תאבוֹנוֹ להתרברבוּת, לחרוֹט את שמו גם על בניינים אלה.

החיפושים אחרי העיר. פי־רעמסס־מארי־אמון בדלתה הוֹליכוּ מתל אל תל, כל אתר עתיק באיזור הדלתה המזרחית דומה כאילוּ הוא המבוּקש: פּיתוֹם. הליופוליס, פולוסיום ואחרות, והתהייה הגיעה לקיצה רק בעת שמעדרו של איש שטראסבורג, פרופ' פייר מונטה, ננעץ בקרקע, בשנת 1929, בקרבת כפר הדייגים של היום, סאן. 50 ק“מ דרומית־מערבית מפּוֹרט־סעיד הפר מונטה משנת 1929 עד 1932, ומצא כמוּת עצוּמה של אנדרטות, ספינכּסים, פּיגוּמים ושׂרידי בניין, ובכולם היה טבוּע השם ״רעמסס השני”. הפעם לא היה עוד כל ספק, שאלה הם שׂרידי העיר פי־רעמסס־מארי־אמון, היא עיר־המסכּנוֹת רעמסס שבתנ"ך, וכמו בפּיתוֹם כן נמצאוּ גם כאן הריסות של ממגורות ואסמי־אגירה.

בני־ישראל נפלוּ, פשוּטוֹ כמשמעוּ, קרבּן לתאוות הבנייה של פרעה. המצב הגיאוֹגרפי של אזור־ההגירה שלהם גרם שיהיו נגררים אל עבודות הכפייה. גוֹשן התנ"כית, עם כרי המרעה הדשנים שלה, רחוקה היתה רק קילוֹמטרים אחרים דרומית מן הבירה החדשה והגיעה עד למבוֹאוֹת פּיתוֹם. לא היה דבר מתקבל יותר על הדעת מאשר למשוך את הזרים האלה מאחרי עדריהם וּמַאהליהם, השוֹכנים על פתח איזור הבנייה הגדול, לעבודות כפייה.

הריסות סאן אינן מאפשרות לעמוד על מידת הברק, שהיתה פעם מנת חלקה של הבירה. על הדברים שראוּ פלוּגות עבודת־הפרך הישראליות בדרכם היומיומית אל מקומות הבנייה, ניתן ללמוד על פי אגרת פאפירוס מאותם הימים. בהתפעלות כותב התלמיד פאי־בז אל מורו אמן־אם־אופאט:

…באתי אל פי־רעמסס־חביב־אמון ומצאתי, כי נפלאה היא. עיר הדוּרה, שאין דומה לה. על פי תכנית נא־אמון בנה אותה אותו אל עצמו, הוא ״רע", החיים בה נפלאים, שדותיה מלאים כל טוב. יום יום היא מקבלת מזון טרי ובשר. בריכותיה מלאות דגים, הלגיגות שלה מאוכלסות בעלי־כנף. כריה מכוּסים דשא ירוק, ולפירותיה טעם של דבש בשדות פוֹרחים. ממגורותיה מלאות שׂעוֹרה וכל תבואות, הן נישאות ועולות עד לשמים. יש בצל ושוּם כתבלין למזונות, גם רימונים, תפוחים, זיתים ותאנים בגנים. יין מתוק מקאנקאמה, שטעמו טוב מן הדבש. זרוע הדלתה שי־חור מספק מלח וחומץ. ספינותיה באות ומפליגות. כאן יש כל יום צרכי מזון טריים ובהמות. שמחים לגור בה, ואין איש קורא בה: יתן האלוהים! כי האנשים הקטנים חיים כאן

כגדולים. בואה! ונחוֹג כאן את חגי־השמים ואת ראשית תקוּפת השנה".

שנים לאחר מכן השכיחו חיי המדבר הקשים את זכרון עבודת־הפרך שעבדו בני־ישראל; ונשאר רק זכרון המזונות בשפע אשר בדלתה:

מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתָּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לָחֶם לָשׂבַע

(שמות טז 3)

מִי יַאֲכְלֵנוּ בָּשָׂר, זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הקִּשֻאִים וְאֵת הָאֲבַטִחִים וְאֶת־הָחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשוּמִים, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָשָׂר כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם

(במדבר יא, 5־4, 18)

ממצאי־חפירות וכתובות בנות־הזמן הזה זהים כמעט זהוּת מלאה עם התיאוּר בתנ"ך. אבל עם כל זאת אין לחשוב, כי המַחלוֹקת האקדמית בדבר היסוד ההיסטורי של מהלך־דברים זה בחיי ישראל נסתיים כבר.

כזוֹעמים כמעט נשמעים דברי האמריקני פרופ' ויליאם פוקסואל אולברייט, שהוא מן המלוּמדים המעטים בעלי שיעוּר עולמי – הוא תיאוֹלוֹג, היסטוֹריוֹן פילוֹסוֹף, מזרחן וארכיאוֹלוֹג – ואלה דבריו:

״בהתאם לידיעותינוּ כיום בטוֹפוֹגרפיה של הדלתה המזרחית – נמצא שיציאת מצרים, המסוּפּרת בשמות י“ב, 37 ובשמות י”ג 20, נכונה בהחלט ומוּתאמת לכל דיוּקי הטוֹפוֹגרפיה, הוכחות נוספות לאוֹפי ההיסטוֹרי התמציתי של סיפּוּר יציאת מצרים ולמסע בסיני, מדין, קדש – אפשר לפרט בלי קרשי גדול, הודות לידיעות המתרבות והולכות בתחוּם הטוֹפוֹגרפיה והארכיאוֹלוֹגיה.

״אנו נאלצים להסתפק כאן בהצהרה, כי היחס הביקורתי המוּפרז הרוֹוח גם כיום בנוגע למסורות היסטוריות ישראליות קדוּמות. – אין לך כבר כל הצדקה. אפילוּ את התאריך של יציאת־מצרים, שעמד זמן רב בסימן של ויכוּח, אפשר לקבוע עכשיו בתוך מסגרת־זמן מתקבלת־על־הדעת… אם אנו קובעים אותו לשנת 1290 לפנה“ס, בערך, אין אנוּ יכולים לטעות הרבה, שכן השנים הראשונות של מלכוּת רעמסס השני 1301–1234 היוּ משוּפעות בבנייה רבת־ממַדים בעיר שקשר לה את שמו – היא רעמסס שמן המסורת הישראלית. התיאום הבולט בין תאריך זה ומשך ישיבתם של בני־ישראל במצרים, הנזכר בשמות יב, 40, הנקבע ל־430 שנה: ‘ומושב בני־ישראל אשר ישבוּ במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה’ יכול שהוא מקרי בלבד, אף־על־פי כן, ראוּי חנן לשימת־לב. ההגירה חלה, איפוא, בערך, בשנת 1720 לפנה”ס".

זמן מלכוּתוֹ של רעמסס השני הוא זמן הדיכוּי ועבודת־הפרך של בני־ישראל, אלא שבו־בזמן גם קם וחי המשחרר הגדול – משה.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו, וַיִפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי־אֵין אִישׁ וַיִךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנָהוּ בַּחוֹל….וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְּבַקֵּש לַהֲרֹג אֶת־משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־הַבְּאֵר

(שמות ב, 11–12, 15)

משה הוא עברי, שנולד במצרים וחונך על־ידי מצרים, והוּא בעל שם מצרי טיפּוּסי. “משה” הוא השם מאוסה השכיח על גדות הנילוס. המלה המצרית “מס”³¹ משמעה פשוט “נער” – “בן”. כמה וכמה פרעוֹנים נקראו בשם אמוסים. אמאטיס, ותוטמוסיס. ותוטמוסיס היה שמו של הפסל הידוּע, שמלאכת־ידו הוּא ראשה היפה להפליא אל גופרטאטה, שכל העולם מתפעל הימנו.

כל אלה עובדות הן. אֶגיפטוֹלוֹגים יודעים זאת. ואילוּ דעת־הקהל הרחב מתעכבת על הסיפּוּר התנ“כי של משה ותיבת־הגומא, ולמפקפקים הנצחיים אין כל קושי להטיל ספק באמיתוּת סיפּוּר מקסים זה. ״הלא זוהי אגדת־הלידה של סרגון” אומרים הם ומדמים, כי הסיפּוּר מעשה העתקה הוא.

על סרגון, מיסדה של השוֹשלת השמית באכד, בשנת 2360 לפנה"ס. מספרים כתבי־היתדות: “סרגון, המלך האדיר, מלך אכד אני. אמי היתה קדשה במקדש, את אבי לא ידעתי. אמי הרתה לו, במסתרים ילדתני; היא הושיבתני בתיבת־סוף הדביקה את המכסה בזפת. היא הורידתני לנהר… הנהר הביאני אל אקי, שופך המים. אקי, שופך המים, אימצני לבן וגידלני…”

הדמיון עם סיפּוּר משה התנכי מפתיע באמת:

וְלֹא־יָכְלָה עוֹד הַצְפִינוֹ וַתִּקַּח־לוֹ תֵּבַת גֹמֶא וַתַּחְמְרָה בַּחֵמָר וּבְזֶפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת־הַיֶלֶד וַתָּשֶׂם בסּוּף עַל־שְׁפַת הַיְאוֹר

(שמות ב,3)

סיפּוּר התיבה הוא סיפּוּר עממי עתיק־ימים אצל השמיים. במשך מאות רבות של שנים הוא נמסר מפה לפה. את אגדת סרגון, 3000 שנה לפנה“ס אפשר למצוא אפילוּ בכתב־יתדות על לוּחות מבבל החדשה, 1000 שנה לפנה”ס, אין כאן מאום מלבד מלאכת־ריקמה שבה מקשטים מאז ומתמיד את חייהם של אישים גדולים. מי זה יעלה על דעתו שיש לפקפק באמיתות ההיסטוֹרית של קיסר בארבארוסה – משוּם שהאגדה מספרת עליו, כי הוּא מוֹסיף לשבת עד היום הזה בהר קיסהויזר?

פקידים נהנים תמיד ובכל מקום מהגנה ממלכתית. גם בימי הפרעוֹנים לא היה הדבר שונה מהיום. משום־כן לא נשאר בידי משה, לאחר שעורר עליו בצדק את חמת מפקחי־הכפייה, אלא מוצא אחד – הבריחה, כדי להימלט מן העונש.

משה עושה זאת כמו שעשה לפני כן סינוה. הוא בורח מאיזור השליטה העליונה של מצרים מזרחה. כיון שכנען היא ארץ־כיבוש מצרית, בוחר לו משה את מדין ההררית, מזרחה ממפרץ אילת, כמקום גלוּת, שכן יודע הוּא שיש קשרי קירבה עם שבטי המקום. קטורה היתה אשת אברהם, אבי השבט, לאחר שמתה שרה (בראשית כה, 1). אחד מבניה נקרא בשם מדין. שבט מדין נקרא בתנ“ך תכופות בשם הקיני (במדבר כד, 21). ״משתייך לנפחים” ״קין" בערבית, ״קינא" בארמית מַשמע – נַפח. ציוּן זה נוֹבע ממוֹצא המתכות באיזור זה. שרשרות ההרים, מזרחית ממפרץ אילת, עשירוֹת בנחוֹשת כפי שהוכיחוּ בדיקות הקרקע האחרונות של האמריקני נלסון גליק.

שום מדינה בעולם אינה משחררת מרצון עובדי־כפייה זולים. ובדבר הזה מתנסים גם בני־ישראל. לבסוף באו מכּוֹת שאילצוּ את המצרים להרשות את היציאה. אם מכּוֹת אלה חלוּ באמת בימי משה, אי־אפשר לקבוע בוודאוּת עד היום הזה, שכּן טרם נמצאוּתעוּד תעוּדתעוּדות בנות־התקוּפה בנידון זה. ואוּלםאוּלם המכות אינן בגדר דבר מן הנמנע, ולא בגדר דבר בלתי מצרי. אדרבא, הן שייכות לצביוֹן־המקום המוּבהק של מצרים. מימי הנילוס ״נהפכו לדם“, ״ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים”. ה״כנם" מופיע, ״ערוב“, ״דבר בהמות”, ״שחין" ולבסוף ״ברד“, ״ארבּה” ו״חושך" (שמות). את המכות המתוארות בתנ“ך אתה מוצא במצרים עד היום הזה, למשל הנילוס האדום”.

חומרי־משקע מאגמי חבּש צובעים את מי הנהר, קודם־כל במירוצו העליון, בצבע אדום־חוּם כהה. זה דומה לדם אם רוצים בכך. – לעת שטפונות מתרבות הצפרדעים וגם היתוּשים, עד כדי כך, שהם הופכים למכת־מדינה ממש. לסוג השרצים והרמשים שייך, בלי־ספק, זבוּב הכלבים. והוּא מתפשט בעצמה רבה על פני אזורים נרחבים, חודר לעינים, לאף, לאזניים ועשוּי לגרוֹם למַכאוֹבים קשים.

מגפוֹת של בהמות מצוּיות בכל מקום בעולם. כשהמדוּבר במכת השחין שפקדה אנשים ובהמות – הכונה בוודאי לשחין הנילוס או לצרעת הנילוס. זוהי חזזית הגורמת תכופות לתפיחות וחבוּרות, המכלות את הגוף. במחלת־עור מאוסה זו מאיים גם משה בנדוּדי המדבר בתור עונש:

יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובַעְפֹלִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא־תוּכַל לְהֵרָפֵא

(דברים כח, 27)

הבּרד נדיר אמנם בארץ הנילוס, אבל לא בלתי־ידוּע, הוא יורד בינוּאר או בפברוּאר. הארבּה הנו לעומת זאת תופעת־זוועה אוֹפיינית בארצות המזרח. גם החושך הפתאומי כך. החמסין, המכוּנה גם סימון, היא רוּח שרב המערבל כמויות חוֹל עצוּמוֹת ומעכיר את האויר. החוֹלוֹת מאפילים על השמש. משווים לה צבע כהה צהבהב ומקדירים אותה באמצע היום. רק מַכּת־בכוֹרוֹת היא מכה שאין לה כל הסבר (שמות יב).

 

חלק שלישי: ארבעים שנה במדבר מן הנילוס לירדן    🔗

פרק ראשון – בדרך לסיני    🔗

יציאת רעמסס. שתי זירות ל“נס על הים”. עקבות מעברות בתעלת סואץ. שלושת ימי צמא. להקות שליו בעונת מַסע הצפרים. משלחת מַסבּירה את תופעות המן. האלף־בית במקדש התור.

וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מַרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה

(שמות יב, 37)

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת־הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם־סוּף

(שמות יג, 18)

וַיִּסְעוּ מִסֻכּוֹת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר

(שמות יג, 20)

וַיִרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִׁיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם כָּל־סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל־פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן

(שמות יד, 9)

אחרי הקטע הראשון של דרך יציאת־מצרים אפשר לעקוב יפה בעזרת מַפה. אין קטע זה מוליך – דבר זה נאמר במפורש – בכיווּן ״דרך ארץ פלשתים" (שמות יג, 17), שהיתה דרך־המלך המוליכה ממצרים על פני ארץ־ישראל לעבר אסיה. דרך ראשית זו לאורחות גמלים וטורי־צבא מוליכה באורח מַקבּיל אל חופי ים־התיכון, והיא הטובה והקצרה ביותר, והיא בו בזמן גם נתיבי־המסעות שיש עליו שמירה מעוּלה. צבא חיילים ופקידים בדק כאן במשמרות־הגבול כל כניסה וכל יציאה.

דרך זו צוֹפנת סכּנה גדולה מאד. משום כך נסעוּ בני־ישראל דרומה. מפי־רעמסס, אשר בזרוֹעה המזרחית של הדלתה, לעבר סכות בואדי תומילאת. לאחר אתם – פי החירות היא התחנה השניה. התנ“ך מפרט, שמקום זה שוכן״ בין מגדול ובין הים, לפני בעל־צפון” (שמות יד, 2). ״מקתוֹל" מופיעה גם בכתובות מצריוֹת ומשמעה ״מגדל“. מצוּדה שהיתה כאן הבטיחה בדרום את דרך האורחות לעבר איזור סיני, 25 ק”מ צפונית מן הסוּאֵץ נחפּרוּ ונמצאוּ שרידיה באבו־חסן.

וַיֵּט משֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת־הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַּזָה כָּל־הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת־הַיָּם לְחָרָבָה וְיִבָּקְעוּ הַמָּיִם, וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְׂמֹאלָם

(שמות יד, 22־21)

…פלוגת רכב מלחמתי מצרית, שניסתה לרדוף אחרי בני־ישראל ולהשיגם, צללה בים על סוּסיה ורוכביה.

״נס־ים" זה העסיק ללא הרף את מוחות האנוֹשוּת. לא את היציאה עצמה – לא ידעוּ המדע והחקירה להסביר עד עכשיו, שכן לזו דווקא היוּ אפשרויות מציאוּתיות רבות. הויכוּח נמשך על מקום־החזיון, ועל אודותיו לא הושגה הבהירוּת המלאה הרצוּיה עד היום כמעט.

הקושי הראשון נעוץ בפירוש־המלים העבריות ״ים־סוּף“, שניתרגמוּ פּעם בשם ״הים האדוֹם” ופעם אחרת – ״ים סוּף“, כלומר: ים קני־הסוּף. על ״ים־סוף” מדוּבר פעמים רבות:

כִּי שָׁמַעְנוּ אַת אֲשֶׁר־הוֹבִישׁ יְהֹוָה אֶת־מֵי יַם־סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם ממִּצְרָיִם

(יהושע ב, 10)

והתנ"ך קורא לו עד לימי הנביא ירמיהו – ים סוף.

על גדות הים האדוֹם אין הסוּף צוֹמח כללי³², ים־סוּף נמצא צפונית יותר. שיחזור מהימן של המצב באותו זמן – וזהו הקושי השני – כמעט ואינו אפשרי. בניין תעלת־סוּאֶץ במאה הקודמת שינתה את פני הנוף שינוּי מוּחלט. לפי חישוּבים שיש לייחס להם את האפשרוּת הגדולה ביותר, דומה כי נס־הים קרה באזורה של התעלה דווקא. כך נעלם, דרך משל, בעת בניית התעלה, אגם בלח העתיק, שהיה מדרום לדרך־הפלשתים: הוא הפך לביצה. בדרום היה בימי רעמסס השני קשר ישר ממפרץ הסוּאֶץ ועד לאגמים המרים… וודאי שהוּא הגיע גם הלאה מזה, עד לאגם־תמסח, הוא אגם־התנינים. באיזור זה היה פעם אגם־סוּף. המים אל האגמים המרים ניתנים היוּ למעבר במקומות שונים, ובאמת אפשר היה למצוא עקבות למעברים אלה. וניתן לשער כי יציאת־מצרים היתה אפשרית באגם־סוּף זה.

בימי הנצרוּת הקדוּמים, הניחוּ צליינים, כי יציאת־מצרים היתה דרך הים־האֶדוֹם. הם הניחוּ אז כי הדבר קרה בקצה הצפוֹני של המפרץ, בקירבת העיר אס־סוויס, היא סווייס, או סוּאֶץ של היום. גם כאן אפשר היה לו למסע לעבוֹר. לעתים יש שרוּחות צפוניות חזקות דוחפות את המים בקצה הצפוני של מפרץ הסוּאֶץ במידה עזה כזאת, שאפשר לעבור כאן ברגל! במצרים מתמידה מאד רוּח מערבית. לעוּמת זאת טיפּוּסית בשביל ארץ־ישראל ״רוּח הקדים" הנזכרת בתנ"ך³³.

וַיַּסַּע משֶׁה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַם־סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל־מִדְבַּר־שוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת־יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא־מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם

(שמות טו, 23־22)

וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרָה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ־שָׁם עַל־הַמָּיִם

(שמות טו, 27)

וַיִּסְעוּ מֵאֵילָם וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר־סִין אֲשֶׁר בֵּין־אֵילָם וּבֵין סִינָי

(שמות טז, 1)

המסע המייגע מתחיל – חיי נוודים בארץ מדבר שוממה, שנמשך ארבעים שנה!

עם חמוֹרים, עזים וצאן אפשר לעבור ביום אחד מרחק שאינו עולה על 20 ק"מ, המטרה היומית היא תמיד – הבאר הקרובה.

ארבעים שנה ארוכות נדדו בני־ישראל בתחומי המדבר מבאר אל באר, ממקום מים אל מקום מים. על פי החניות שהתנ"ך מפרט, אפשר לקבוע את אסטריותיו החשוּבות ביותר של המַסע.

נתיב־המסע מתואר בדיוּק משכנע בספר במדבר, פרק ל"ג, טבעי הוּא לקהל אנשים ובהמות לא להתרחק, לא באיזור סיני ולא בנגב, מכל נווה־מדבר ומרעה עדרים.

מן הנילוס ועד חצי־האי סיני נמשך נתיב עתיק. היתה זו דרך ההספקה לטורי הפועלים והעבדים, שכּרוּ מאז שנת 3000 שנה לפנה"ס נחושת ותרקיה בהרי סיני. לא פעם אחת במשך אלפי שנים הוזנחוּ המכרות וצללוּ בשיכחה למשך מאות שנים, רעמסס השני נזכר באוצרות הרדוּמים כאן וציווה להפעיל שוּב את המכרות.

לאורך הדרך הזאת אל המכרות מוליך משה את עמוֹ. היא מתחילה אצל מוף, עוברת את קצה הזרוע של המפרץ, ליד סוּאץ של היום, ונוטה לאחר־כך לשטח חסר־מים באורך של 70 ק“מ לקראת הדרום, בלי נוה־מדבר, בלי מעין אחד. הדבר כתוב מפורש בתנ”ך עם ראשית היציאה, שהם נדדוּ במדבר שלושה ימים ולא מצאוּ מים, ולאחר־זה הגיעו אל מעין מים מרים ומיד לכך הגיעו אל נוה־מדבר עשיר במיוּחד ״ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים“. פרט מדוּייק זה שבתנ”ך סייע לחוקרים למצוא את הנתיב ההיסטורי של היציאה.

לשיירה של בהמות ועם רב נדרשים שלושה ימים כדי לעבור מהלך של 70 ק“מ. נוודים מסוּגלים להתגבר על תחוּם צמא כזה. לשם כך הם נושאים תמיד עמהם את ״מנת־הברזל”. מים בנאדוֹת עשוּיים מעורות־עזים כמו אצל המשפחה הפטריארכית בתמונת הקיר בבני־חסן. במרחק 70 ק“מ מן הקצה הצפוני של הים האדוֹם נוֹבעת עד היום באר ״עין עברה”, בלשון הבדווים. נוודים מתעכבים כאן עם עדריהם למורת־רוחם. מים אלה אינם מושכים לחנייה, כי הם מלוּחים וגפריתיים, – ״מרים" אומר התנ"ך. זוהי מרה העתיקה.

בעומק של 24 ק“מ דרומה, מהלך יום אחד בדיוּק, משתרע ואדי גאראנדל, נווה־מדבר נהדר עם תמרים נותני צל ומעינות מים רבים. זוהי אילים תנ”כית, התחנה השניה: מאחרי אילים מתחיל מדבר סין שעל חופי הים האדום, הוּא מישור אל־קאע היום. בני־ישראל לא עברו עד עכשיו אלא דרך קצרה בלבד, לאחר חיים לא קלים, אָמנם, אבל מסוּדרים ושׂבעים בכל זאת במצרים. לא פּלא הוא שאכזבה והתלוֹננוּת נגלוּ פעם, אף־על־פי־כן ניתן להם להוסיף מזון על מזונם המצוּמצם בזכות שני מאורעות לא צפויים שאירעוּ:

וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְׂלָו וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר… וַתַּעַל שִׁכְבַת הטָּל וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מִחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץ, ןַיּראוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לְאָכְלָה

(שמות טז, 15־13)

ושוב ושוב היו ויכוּחים אם גדולים ואם קטנים על שליו ועל מן. איזה חוסר־אימוּן. התנ"ך מספר, אמנם, על דברים נפלאים ובלתי מוּסברים. ואוּלם, השליו והמן הם בכֹל־זאת משהו טבעי. די לשאול על כך את פי הבקי בטבע או את ילידי המקום, היודעים את התוֹפעוֹת האלוּ ועדים להן גם כיום.

יציאת מצרים חלה באביב, היא עונת המַסע הגדול של צפרים. מאפריקה. שלעת הקיץ שוררים בה שרב וצחיחות קשים, טסות הצפּרים מאז ומקדם בשני נתיבים לאירופּה. האחד מוביל מן הקצה המערבי של אפריקה – לספרד.

ציד שליו בנילוס.

והשני על פני ים־התיכון המזרחי – אל הבּלקנים. עם שאר הצפרים בא גם השליו, בירחי האָביב, כשפניו אל הים האדוֹם, שעליו לעבור אותו בדרכו למזרח. לאים מטיסה ארוּכה הם נופלים על החופים השטוּחים, כדי לאסוף כוחות חדשים לדרך העוברת על פני הרים גבוהים אל הים־התיכון. יוסף פלוויוס (קדמוניות היהוּדים ג, א‘, ה’) מתאר חוייה כזאת, וגם בימינו אוספים הבדווים באותו איזור, באביב ובסתיו, את השליו העייף בידיהם.

ואילו על המן המהולל אנוּ לומדים לדעת מפי חכמי הבּוטניקה. ויש להקדים ולומר: כל המתעניין במן, יכול למצאו ברשימת הייצוּא של חצי־האי סיני. אגב, המייצא אותו רשוּם בכל הרשימות הבּוֹטניות של המזרח התיכון, הלא הוא: Tamarix Manifera, Ehr.

דעת הקהל הנרחב מַמשיכה לראות גם היום בלחם־השמים, מן, נס שאין לו הסבר. ולאמיתו של דבר, הרי תופעת־מן זו היא בחינת דוּגמה קלאסית עד מה אין דעות־קדומות ומוּשׂגים־קדוּמים ניתנים להיעקר במשך דורות רבים. ועד מה קשה לה לאמת לכבוש את הלבבות. דומה הדבר, כי אין איש רוצה להבין ולדעת, כי אמנם יש ״לחם־שמים". והלא אין כלל מַחסוֹר בתיאוּרים מהימנים בדבר מציאוּתו. סיפוּרו של עד־ראייה המוּבא כאן הוּא כמעט בן 500 שנה:

״בכל העמקים אשר מסביב להר סיני יש למצוא עד היום את לחם־השמים. שהנזירים והערבים אוספים אותו, שומרים ומוכרים לצליינים ולזרים הבאים לבקר שם" כך כותב בשנת 1483 הדיקאן ממאינץ ברייטנבאך ממסעו הצלייני לסיני, ״לחם שמים זה יורד עם שחר, ממש כרדת הטל או הכפור והוא תלוּי בצוּרת טיפה מאירה על העשׂב, האבנים וענפי העצים. והוא מתוק כדבש והוא נדבק לשיניים בשעת אוכל, ואנו קנינוּ הרבה ממנוּ".

בשנת 1823 מפרסם הבּוֹטניקאי הגרמני ג. אהרנבּרג דין וחשבון³⁴, שאפילוּ חברים למקצוע קיבלוּהוּ מתוך פּקפּוּק. ואמנם הצהרתו נראתה משוּנה כל־כך. המן המפוּרסם אינו אלא הפרשה שעצים ושיחי אשל מַפרישים, שעה שנוֹשך בהם רמש מסוּג כינת המגן המצוּיה בסיני!

מאה שנים לאחר־מכן יוצאת לדרך משלחת־מן ממש. הבּוֹטנאים פרידריך שמעון בודנהיימר ואוסקר תיאוֹדוֹר מן האוניברסיטה העברית בירושלים יוצאים למסע בחצי־האי סיני, כדי לחקור ולהבהיר סוף־סוף מהי תופעת המן, שעורר ויכוּחים רבים כל־כך. במשך חדשים רבים חוקרים שני המלוּמדים בסביבה נרחבת את העמקים הצחיחים את נאות־המדבר ואת הר־סיני. הדו“ח שלהם כמוהו כסנסציה. לא זו בלבד שהם מביאים עמם את הצילום הראשון של המן וחקירותיהם, לא זו בלבד שהן מאַשרות את דברי ברייטנבאך ואהרנבּרג, אלא שהם מוכיחים את מהימנוּתוֹ של התנ”ך, בספרו על נדוּדי עם־ישראל במדבר בדרכו אל הארץ.

אלוּלי כנימת המן, שהזכיר לראשונה אהרנברג, לא היה המן מצוּי. הרמשים הקטנים חיים קודם כל על האשל, עץ שכיח בסיני. הם מפרישים עליו הפרשה מיוחדת במינה של שרף, שלפי נתוניו של בודנהיימר צוּרתה ומידתה כזרע הגד (הסוּכּר). בנשירתה – צבעה לבן, ורק לאחַר זמן ממוּשך הופך צבעה צהבהב־חום. מוּבן מאליו, כי שני החוקרים לא נמנעוּ גם מלטעום את טעם המן. ״טעמם של הגבישים הוּא מתוק מתיקוּת מיוּחדת“, אומר בודנהיימר. ״הוא ניתן להשוואה אל סוּכּר־הדבש, פרי דבש דבוּרים משוּמר זמן רב”: והתנ"ך מספר:

וְהוּא כְּזְרַע גַּד לָבָן וְטַעֲמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ

(שמות טז, 31)

תוצאות המשלחת מאַשרות כמו כן את שאר תיאוּרי התנ"ך של המן:

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶׁמֶשׁ וְנָמָס

(שמות טז, 21)

כך ממהרים גם הבדווים היום לאסוף את ״מַן־א־סמא“, ״מַן השמים”, עם השכמה, שכן הנמלים מתחרות זריזות הן להם, ״אלא שהם מתחילים באוסף בשעה שמידת החום של הקרקע מגיעה ל־21 מעלות חום צלסיוס“, אָנוְ קוראים בדו”ח המשלחת, ״וזה קורה בשעה 8.30 בבוקר, בערך, ועד אז שרויות הנמלים במצב של קפאון“. כשמתעוֹררות הנמלים נעלם גם המן. ונראה, כי לכך התכוון המספר התנ”כי בדברו על המן הנמס. הבּדווים אינם שוכחים בתבוּנתם לשים את המן הנאסף בתוך סיר סגוּר, שאם לא כן הוּא נתקף על־ידי נמלים. וכך היה הדבר גם בימי נדוּדי משה:

וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶנוּ עַד־בֹקֶר וְיָרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ

(שמות טז, 20)

התהווּת המן מוּתנית מגשם חורף מבוֹרך והיבוּל שונה בכל שנה ושנה. בשנים טובות אוספים בדווי סיני קילו ומחצית הקילו לאיש לבוקר אחד! זוהי מנה הראוּיה להתכבּד, מַספיקה להשׂבּיע איש מבוּגר, וכך ניתן לו למשה לצוות את בני־ישראל:

לִקְטוּ מִמֶּנוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ

(שמות טז. 16)

הבּדווים לשים את טיפות המן דייסה, בחינת מנה נוספת, משופעת ויטאמינים, למזונם החדגוֹני. המן הוא אפילו מצרך ייצוּא, ואף הוּא – אם מיטיבים לשמרוּ – “מנת ברזל”, כי הוא ניתן לשמירה במשך זמן ממושך:

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתָן שָׁמָּה מְלֹא־הָעֹמֶר מָן וְהַנח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם

(שמות טז, 33)

וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶכְלוּ אֶת־הַמִּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־בֹאָם אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת־הַמָּן אָכְלוּ עַד־בֹאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן

(שמות טז, 35)

אשלי מן שכיחים עד היום בסיני, וגם לאורך הערבה עד לים־המלח.

וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר־סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה

(במדבר לג, 12)

כמה מאות מטרים ממימי הים האדום משתרע במרחק חדגוני מדבר סין. בחולות הצהובים ברמה השרופה מבצבצים רק קוצים ודרדרים מעטים ומצוּמצמים, אין כאן לא רוח־הים וכל רוּח שהיא שילטפוּ את מצחוֹ או ערפוֹ של הנודד. כל ההולך כאן דרומה־מזרחה בנתיב העתיק, זוכה למראה בלתי־נשכח: צלעות הרים תלוּלות מזדקרות לעין באוֹפק מתוך המישוֹר הרם – הלא הוא גוש הרי סיני. בהתקרב האיש מאירות לעיניו בשלל צבעים בלתי מצוי ונדיר תצוּרוֹת גיאוֹלוֹגיוֹת, קירות גרניט ורוד וארגמן מזדקרים זקוּפים מוּל שמים תכולים. ביניהם מנצנצים אשדות ונקיקים שעינן עינבר חיוור ואודם־גפרית חדוּרים גידי פורפור שצבעם עופרת ופסים של פצלת־השדה ירוקה כהה. דומה הדבר, כאילו נשתפכוּ הססגוֹניות והתפארת של גן־פרחים אל תוך סימפוֹניה פראית ופרוּעה זו של אבן. בשוּליו של מדבר‏־סין מסתיים נתיב עוברי־דרך העתיק, הנעלם בתוך אחד העמקים.

היכן יש לחפש ולמצוא את דפקה לא ידע איש עד לפרשת המאה הזאת והרמז היחיד נעוץ רק בשם המקום ״דפקה“, אשר בלשנים מסמיכים אותו להיתוך. והיתוך נמצא, כידוע, במקום שבו טמוּנות מתכות. בימי האָביב של שנת 1904 יוצא האנגלי פלינדרס פיטרי, שקנה לו שם כחלוּץ הארכיאוֹלוֹגיה התנ”כית, עם אורחת גמלים מן הסוּאֶץ. ליוה אותו צבא שלם של מלוּמדים, 30 אדריכלים, אגיפטוֹלוגים ועוזרים שונים. מרציפי הסוּאֶץ יוצאת המשלחת בעקבות הנתיב העתיק אל עולמו של סיני; היא הולכת בדרך מדבר־סיני ועד לרוכסי ההרים; הכל לפי מסלוּל מסעם של בני־ישראל.

לאט לאט צועדת השיירה לתוך אחד העמקים, מסביב לפינת־הרים חדה ומחוֹג השעוֹן העוֹלמי נסוג כאילו בבת־אחת אל זמן עבר שמלפני שלושת אלפים או אף ארבעת אלפים שנה. השיֹירה נתוּנה עכשיו במישרים בעולמם של הפרעוֹנים. פיטרי מצווה על חניה. מתוך מדרגת סלעית מזדקר מקדש הצופה אל תוך העמק. מן העמוּדים המרוּבעים למבואות השער ניבטים פני אלה שאזני פרה לה. עירבוּביה של מצבות וביניהן אחת גבוהה מאד, דומה כי צמחוּ מן האַדמה. החול הצהוב מסביב למזבחות אבנים קטנים, מראה בבירור על שׂרידי־אפר של קרבנות עולה, פתחי מערות כהים פּוערים פיהם מעל מורדות סביב, ומעל לעמק מתנשא הגוּש הנשגב של סיני.

קריאת המחמרים נאלמה. השיירה קוֹפאת תחתיה נדהמה למראה שכמוהוּ כמראה־הזייה.

במקדש ההרוּס מוֹצא פיטרי את שמו החרוּת של רעמסס השני הגדול. השיירה עומדת בסראביט־אל־חאדם, המכרה המצרי העתיק ומרכז התעשיה של נחושת ותרקיה. ניתן לומר, בודאוּת רבה שכאן יש לחפש את דפקה התנ"כית.

במשך שנתיים ימים מביא עמו מחנה האהלים, הנטוּי ליד המקדש העתיק. חיים חדשים אל העמק. מחזות פולחן ותמוּנות של קרבנות, המצוּיירים על קירות המקדש, מזכירים ומודיעים כי כאן עבדוּ לאלה התור. עירבוּביה שאין להקיפה בעין, של ניקרות סלעים בעמקים מסביב מלמדת, כי כאן כרוּ וחפרוּ כדי למצוא נחושת ותרקיה, עקבות הכרייה בכלי־כרייה לא ניטשטשו. ישובים הרוּסים ושרידי מעונות פועלים נראים בשכנוּת עם המקום הזה.

השמש צוֹרבת באַכזריוּת בתוך אגן־העמק, וּממלאָה אותו אוירת שרב המכבידה על עבודת השיירה. העבודה במכרות אלה היתה, בלי ספק, כעבודה בגיהינום, בעיקר בחדשי הקיץ, כתובת מימי ממשלו של אמנמחת השלישי, בשנת 1800 לפנה"ס, בערך, מספרת על כך לחוקרים.

חור־אור־רע, שומר־החותם ו״מנהל הפועלים" של פרעה, נושא נאוּם באזני הכורים והעבדים. הוא מנסה לעודדם, להפיח בהם מרץ: ״מה מאוּשר האיש, הנמצא באיזור מכרות זה!" אך דומה שהם ענוּ לו ״התרקיה מצוּייה תמיד בהרים. ואולם לעור גוּפנוּ יש לדאוג בעונה זו. שמוע שמענו, כי הפיקוּ מחצבים בעונה זו. אלא שהעוֹר נפסד וחסר מאד בעונה קשה זו“. ״בכל הזמנים”, משיב על כך חור־אור־רע, שהבאתי הנה כורים; ליווני תמיד שבחו של המלך… פני לא נפלוּ מחמת העבודה… מעולם לא שמעתי אומרים ‘אבוי לעורי?’ אדרבא העינים הבריקוּ…"

בשעה שהחפירות במכרות העתיקות בישוּבים ובאיזור המקדש התעצמוּ, נחפרוּ, במרחק כמה צעדים ממקדש האלה התור ונמצאוּ שברי לוּחות־אבן, שאליהם נתלוותה גם אנדרטה של גיבן. על הלוּחות ועל האנדרטה חרוּתים סימלנים מוּפלאים. לא פלינדרס פיטרי, ולא האֶגיפטוֹלוֹגים המלווים אותו, יודעים לפענח את הדברים. אלה הן, כנראה, רשימות בכתב שאיש לא ראה עוד אף־על־פי שהכתוב עושה רושם של תמוּנות – הוא מזכיר את כתב החרטומים – ספק הוּא אם המדוּבר הוא בכתב־תמוּנות. לשם כך מועט מדי ההבדל שבין הסימנים השונים.

לאחר שנבחנוּ כל צדדי המימצאים, מגיע פלינדרס פיטרי למסקנה הנועזת הזאת: “הפועלים מרתנו³⁵ “, שהמצרים העבידוּ אותם, והם נזכרים תכוּפות. היתה להם שיטה זו של סימני כתב. והתוצאה הקרובה מכך יש לה ערך רב. והיא – כי הפועלים הכּנענים הפשוּטים ידעוּ, בשנת 1500 לפנה”ס, לכתוב, וכי כתב זה הוּא שונה מכתב־היתדות ומכתב־החרטומים. ודבר זה נוטל כל יסוד מן ההנחה, כי בני־ישראל, שיצאו ממצרים ועברוּ על פני איזור זה עדיין לא ידעו לכתוב!”

הסבר זה עורר בחוגי חוקרי העתיקות וחוקרי הכתב וההיסטוֹריוֹנים שימת־לב עצוּמה. כל הידיעות שעד אז על דבר התהווּת הכתב והשימוּש בו בכנען הוכזבוּ. נדמה היה כי אין להניח כלל, כי תושבי כנען היה להם כתב משלהם באמצע האלף השני לפנה"ס. רק הכתב של לוּחות־סיני יכול היה להוכיח אם אמנם צדק פיטרי, ומיד בחזרו לאנגליה הורה פלינדרס פיטרי להעתיק את הלוּחות.

מוּמחים וּמלוּמדים מכל הארצות קמו והסתערוּ על הסימנים החרוּתים ביד לא־אמוּנה, ואיש מהם לא הצליח לפענח את מוּבנם. ורק כעבור עשר שנים הסיר סיר אלן גארדינר, המתרגם הגאוני והבלתי־נלאה של כתבים מצריים, את הצעיף ועלה בידו לפענח כמה חלקים מן הכתב. “מַטה הרוֹעים” החרוּת. החוזר ונשנה בכתב זה – סייע בידו. על פי צירוּפם של ארבעה או חמשה סימנים החוזרים ונשנים כמה וכמה פּעמים, רואה הוא ומנחש לבסוף, כי אלה הן מלים עבריות עתיקות! את חמשת הסימנים ל־ב־ע־ל־ת הוא מַסבּיר כהקדשה לאלה “בעלת”.

באלף השני לפנה"ס היו עובדים בעיר החוף גבל לאלוהוּת ממין נקבה בשם בעלת. לכבוד אֵלה זאת הוּקם על ידי המצרים מקדש בסראביט־אל־חאדם; אלא שאצל המצרים היה שמה התור. פּועלים שבאוּ מכנען כרוּ לא הרחק ממקדש זה נחושת ותרקיה.

שלמה שלשלת ההוֹכחות. חשיבוּת המימצאים בסיני התגלתה במלואה רק לאחר חקירות ובדיקות מייגעות, שש שנים לאחר מותו של פלינדרס פיטרי.

גארדינר יכול היה לפענח רק חלק של הסימנים המוּזרים. שלושים שנה לאחר זה, בשנת 1948, מצא צמד ארכיאולוגים מן האוּניברסיטה בלוס־אנג’לס את המפתח המאַפשר תרגוּם מילוּלי מהימן של כל הסימנים בלוחות סיני. מוצאָם של הסימנים הוּא, בלי כל ספק, משנת 1500 לפנה"ס, והם כתוּבים בדיאַלקט כנעני!

מה שכבש פלינדרס פיטרי בשנת 1905 מידי אדמת סיני, מצוי עכשיו בצוּרה מתוּקנת בכל העולם – בעתוֹנים, ספרים ובמכונות־הכתיבה. האבנים בסראביט־אל־חאדם מראות את חלוּצי האלף־בית שלנוּ! שני אמצעי ההתבטאוּת המהוּתיים של ״הסהר הפּוֹרה“, כתב־התמוּנות וכתב היתדות, הם ישנים־נושנים כבר, בשעה שבאלף השני לפנה”ס נוצר אמצעי שלישי לביטוי בכתב – האלף בית. יתכן כי בהשפעת כתב־החרטומים של חבריהם הפועלים מארץ הניִלוס – יצרוּ לעצמם השמיים בסיני את דרך הכתב העצמי והשונה לחלוטין.

כתב־סיני המפוּרסם הוּא שלב מוּקדם של האלף־בית הצפוני־השמי, שהוּא אבי־הטיפוס במישרים של האלף־בית אשר בימינוּ. השתמשוּ בו בארץ־ישראל, בכנען, במדינות הים של צור; עם סוף המאה התשיעית לפנה"ס קיבלוּהוּ היוונים, מיוון היגר הכתב לרומי ומכאן נפוץ על פני כל כדור הארץ.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

(שמות יז 14)

התפתחות האלפבית.

בפּעם הראשונה מדוּבר בתנ“ך על ״כתיבה” – לאחר שהגיעוּ בני־ישראל אל התחנה השניה, ולאחר שעזבו את דפקה. קודם־לכן לא נזכרה מלה זו אף לא פעם אחת. פענוּח לוּחות סיני הבליט לעיני כל את הפּסוּק הזה והעמידו באוֹר הפענוּח ההיסטורי החדש: כי מאָז הננוָ יודעים, כי שלוש־מאות שנה לפני שמשה הוציא את עמו ממצרים והעבירם על פני המקום הזה, היו כאן אנשי כנען אשר ״כתבוּ" בלשונם, הקרובה ללשון ישראל.

פרק שני – בהר משה    🔗

“פנינת סיני”. בני־ישראל מונים 6000 נפש. מים מהסלע. נסיון טכני של נוודים. “הסנה הבוער” צמח־אדים?. בעמק הנזירים והמתבודדים. הנס הגדול.

וַיִּסְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר־סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל־פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים

(שמות יז, 1).

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים

(שמות יז, 8)

רפידים היא פייראן של היום, שהערבים משבחים אותה ואומרים כי היא ״פנינת סיני". גן־עדן זעיר זה, המוגן על־ידי הסלע הענק הבּוֹדד והססגוֹני אשר סביבו, שומר היום, לאחר אלפי שנים, על אוֹפיוֹ. חוּרשת דקלים מעניקה צל המשפיע טובה. כמו בימי האבות הקדוּמים כן מביאים נוודים גם היום את עדריהם להשקוֹתם כאן, והם נוֹפשים על מרבד העשׂב הזעיר.

פלינדרס פיטרי מארגן ממחנה המשלחת גיחות־שיטוט כדי לחקור גם את הסביבה הזאת. בסיוּרים, רבי־תלאה, הוא לומד להכיר את הגיאיוֹת ואת ההרים עד לחופי הים האָדוֹם. הוא קובע, כי פייראן הוּא נוה־מדבּר יחיד בכל תחוּמי הדרום של גוּשי הרים אלה. לנוודים המקומיים היתה ומוסיפה להיות נכס חיוּני ויקר ערך. ״העמלקים רצוּ“, מסיק פלינדרס פיטרי, ״להגן על ואדי פייראן מפני פוֹלשים זרים”, והנחתו הבאה היא: ״אם האַקלים כאן נשאר ללא שינוּי, ודבר זה מוּכח על־ידי מציאות העמוּדים העשוּיים אבן־חול בסראביט־אל־חאדם, שלא הושחתוּ במשך אלפי שנים – הרי שגם מספר התושבים לא נשתנה. בימינו אלה חיים, לפי האומדן, 5000 עד 7000 נוודים עם עדריהם בחצי־האי סיני. וגם בני־ישראל מנוּ, בערך, 6000 גבר – את הדבר הזה מוכיח הקרב עם העמלקים שלא הוכרע".

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק

(שמות יז, 11)

“עד בוא השמש” נמשכה התיגרה המרה, ורק אז ניתן ליהוֹשע להכריע לטובת ישראל. ועל־ידי כך נתפּנתה הדרך אל מעין המים ברפידים, אבל קודם לכן ״ואין מים לשתות העם" (שמות יז, 1). בשעת צרה זאת, מסוּפר, הִיכּה משה במַטהוּ והוציא מים מן הצור (שמות יז, 6), הוא דבר הנראה מוּפרך לא רק בעיני פקפקנים, אף־על־פּי שהתורה מספּרת גם כאן על דבר שהוּא בגדר הטבע.

מאיוֹר ק. ס. ג’ארוויס, שהיה מושל מטעם בריטניה באיזור סיני בשנות השלוֹשים, נתנסה הוּא עצמו בדבר דומה. הוא כותב:³⁶ ״הכּאת הצור ליד רפידים על ידי משה והוצאת המים נראית לנוּ כנס, ואוּלם, רושם הרשוּמוֹת ראָה זאת בעיניו. אנשים אחדים מפלוּגת־הגמלים בסיני חנוּ בגיא צחיח זה ועמדו לחפוֹר חפירה בחול הגס, שנצטבּר למרגלוֹת קיר סלע. הם רצוּ להגיע אל המים, שטפטפוּ לאטם מבעד לסלעי הסיד. האנשים עמלוּ ועשוּ מלאכתם לאט, ואילוּ הבאש שאוויש, הסמל הצבעוני אמר: ״הבוּ נא!" ובו ברגע נטל מידי אחד האנשים את המעדר והתחיל לחפוֹר הוא עצמו בחימה רבה, כמנהג כל הקצינים הנמוכים בעולם ברצוֹתם לשמש מוֹפת לפקוּדיהם, ובלבם אינם מתכּוונים לעשוֹת זאת יותר מאשר במשך שתי דקות. מַכּה אחת ממַכּוֹתיו החזקות פגעה, בדרך מקרה, בסלע, הקרום העליוֹן והחלק, שנוצר והצטבר. כרגיל, מכוח הרוּחות על גבי אבן־הסיד, נתבקע ונשר הימנו. עם זאת נשתחררה האבן הרכּה שמתחתה, ומן הנקבוּביוֹת פרץ סילוֹן־מים. הסודאנים, הבקיאים אָמנם במעשי הנביאים, אבל אינם מוּפלגים ביראת כבוֹד, קראוּ והצביעוּ לעבר הסמל: „הביטוּ וראוּ – הנביא משה!" וזוהי הסברה המתקבלת על הדעת גם למקרה שאירע למשה, בעת שהכּה את הצוּר ליד רפידים".

ק. ס. ג’ארוויס היה עד ראייה למקרה, כי חיילי פלוּגת הגמלים סוּדאנים היוּ ולא אנשי־המקום הבקיאים בתנאי סיני והרגילים ודאי עם מעשה הכאות בסלע. בדרך מקדש לאדוֹם – משתמש משה שוּב באמנוּת הכּאַת הסלע לשם הוצאת מים.

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶלַע בְּמַטֵהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם

(במדבר כ, 11)

וודאי למד להכיר שיטה בלתי־שכיחה זו להשגת מים מן הסלע בימי גלותו אצל המדינים.

בראשית תקוּפת הנצרוּת השתקעוּ בפייראן, במקום שבני־ישראל עמדוּ בו בימי משה בפני תיגרת אויב ראשונה – נזירים ומתבוֹדדים רבים. בתוך הנקיקים ובמורדי ההרים קבעו את בקתוֹתיהם, בפייראן הוקמה כנסיה ובמרחק ארבעים ק"מ, דרומית מנווה־המדבר, נבנתה כנסיה־קטנה למרגלוֹת הר־משה.

נוודים פראים אינם נותנים מַנוֹח לנזירים ולמתבּוֹדדים בסיני. רבים מהם איבדוּ את חייהם בהתקפות החוזרות ונישנות. בשהוֹת הליני הקדושה, אמו בת השמונים של הקיסר הנוצרי הראשון קוֹנסטאנטין, בירוּשלים בשנת 327 לסה"נ. נודע לה על יסוריהם של נזירי סיני, והיא מַעניקה להם מצוּדת־מקלט שנבנתה למַרגלוֹת הר משה.

בשנת 530 לספירה מצווה יוסטיניאן, קיסר רומא המזרחית, להקים חוֹמה חזקה מסביב לכנסיה הקטנה, עד לימי הביניים היה מקום הכנסיה המבוּצרת בג’בּל מוסּה, מטרה קדושה לצלייני סיני מכל הארצות, לפי אגדה נקשר למקום קדוש זה השם ״מנזר סאנטה קתרינה", וזה שמו עד היום הזה.

נאפוֹליוֹן ציווה על שיפּוּץ ושיפּוּר מקום קדוש זה מימי הנצרוּת הקדוּמה והצילוֹ מהתמוֹטטוּת.

בשנת 1859 מגלה כאן התיאוֹלוֹג הגרמני קוֹנסטאנטין פון טישנדוֹרף מגילת קלף עתיקה – כתב־יד יקר־ערך של כתבי־הקודש, הלא הוּא Codex Sinaiticus המפוּרסם. מוֹצאוֹ מן המאָה הרביעית, וכלולה בו הברית־החדשה וחלקים מן התנ"ך – בלשון היוונית.

הצאר א־לכסנדר השני קיבל את ה״קודקס" במַתנה והעניק תמוּרתוֹ למנזר 9000 רוּבּל. האוֹצר היה שמוּר בספריה בפטרסבּוּרג. בשנת 1933 קנה המוּזיאוֹן הבּריטי את ה־Codex Sinaiticus מידי הסוֹבייטים – במחיר של חצי מיליון דוֹלאר.

הכנסיה הזעירה הוּקמה למרגלוֹת ג’בּל מוּסה באותו מקום שבו, כך אומרים התנסה משה בנסיון הסנה הבּוֹער.

וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל

(שמות ג, 2)

גם את התופעה הפלאית הזאת ניסו להסביר בעזרת מדעי הטבע; המוּמחה לצמחיית התנ“ך, ד”ר הארולד נ. מולדאנקה, מנהל הגן הבּוֹטאני בניוּ־יוֹרק, כותב:

…..בין המפרשים המרגישים כי אפשר למצוא הסבר טבעי, יש סבורים כי תופעת ״הסנה הבּוֹער" אשר ״איננוּ אוּכּל" ניתנת להסברה בעזרת צמח־האדים הוּא Fraxinella הוּא Dietamnus albus. זהו מין דרדר גבה־קומה, כדי מטר אחד ולו סיסנים של ניצני־ארגמן. כל הצמח הזה מכוּסה בלוטוֹת־שמן מעטות. שמן זה נוזל באופן כזה, שהוא חוֹמק והולך תמיד, וכל הקרב אליו עם נר דולק גורם ללהבה פתאומית. ואוּלם הסבר הגיוני יותר הוא זה של סמית. הוא מניח כי ״הסנה הבּוֹער" היה ההרנוג האדוֹם הפוֹרח (Lorantus Accaciac); הוא מצוּי בכל־מקום בארץ הקדושה ובסיני על עצים ושיחי־שיטה קוֹציים שונים. שעה שהרנוֹג זה עומד בפריחתו המלאה. דומה כי הסנה שלו, בתוקף צבעיו המאירים והלוהבים, עטוף באש".

תופעת ״הסנה הבּוֹער" מצוּייה, איפוא, בטבע, בצמחים המשוּפעים בשמן אֶתרי, פּשוּטוֹ כמַשמעוֹ. המוּמחה הגרמני למדעי הטבע, ד"ר מ. שואבה, מצביע על מקרים חוזרים של התלקחוּת עצמית; תרכוֹבת של אויר ואדים מתלקחת מאליה בשעת שרב והעדר רוּחות – והסנה עצמו איננו אוּכּל.

וַיִסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינִי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים

(שמות יט, 3־2)

וַיֵרֶד משֶׁה אֶל־הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ… לֹא־יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנַי.

(שמות יט, 25; ב־ 1–3)

בסיני מתארע דבר־מה חד־פעמי בתולדות האנוֹשוּת. כאן נעוּצים שרשיה וגדלוּתה של אמוּנה ללא־מופת ודוּגמה אשר עצרה כוח לכבוש את כל כדוּר־הארץ.

משה, בן סביבה המלאה אמוּנה בריבוּי אלים, באלים שוֹני דמוּת, מביא את בשוֹרת האמוּנה באל אחד! משה היה למייסד המוֹנוֹתיאיזמוּס – זהו הפלא הגדוֹל, המוּבהק והבלתי־מוּשׂג של סיני. משה, איש בלתי־ידוּע, בן נוודים ונינם שנתחנך בנכר: (וירד משה אל־העם ויאמר אליהם (שמות יט, 25)).

ותוֹעי־מדבר יושבי אוהלים עשוּיים עוֹר עזים, הנטוּיים במדבּר תחת שמי השמים, הם המאזינים הראשונים לבשוֹרה הגדולה, קיבלו אותה ונשאוּה אתם. במשך 39 שנים למדוּה קודם כל, בינם לבין עצמם, בבדידוּת ערבות, ליד בארות מבעבעוֹת, ליד מעינות מַים חרישים, בצל נאוֹת־מדבר ולקול רוּחות מיללות, הנושבות על פני נוף שמם. לעת מרעה הצאן, העזים והחמוֹרים, הם משוחחים על האל הגדול, על יהוה.

כך מתחילה ההיסטוֹריה של האמוּנה הזאת, המקיפה לאחר־מכן תבל ומלואה. רוֹעים פשוּטים בודדים נשאו בעת נדודיהם את הרעיון האדיר הנשׂגב, את אמוּנתם הגדולה אל מולדתם החדשה. עמים עצומים וּממלכות אדירות של אותם ימים רחוקים צללו מכבר לתוך תהום העבר האפלה. ואילו צאצאי אותם רועים, שדבקוּ ראשונים באמוּנה באל אחד וכל יכול, חיים וקיימים עד עצם היום הזה.

אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ – לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי –

(שמות כ,3־2)

דבר זה אין לו דוּגמה, מאָז חיים בני־אָדם עלי אדמוֹת. לא היה כל מוֹפת לכך, ולא יצאָה כל השפעת־השראָה מעמים אחרים.

וודאוּתנו בדבר זה באָה לנוּ בזכוּת המימצאים והגילוּיים הארכיאוֹלוֹגיים במצרים, הארץ שבה גדל משה ונתחנך, ובארצות אחרות של המזרח העתיק. אפילו פוּלחן השמש של אחנאתון, כמו גם התגלמוּתם של אלהות רבים באל אחד, אל המלחמה נינורטא בארם־נהריים, אינם אלא שלבים רוֹפפים של המוֹנוֹתאיזם. לכל התפיסוֹת האלה חסר היה הכוח המלכּד, חסר היה הרעיוֹן המוּסרי הגואל, זה שהונח בעשרת הדבּרוֹת, שהוריד משה מן הפסגות הבּוֹדדוֹת של הר־סיני וּנטעוֹ לתוך ליבּוֹתיהם ומוחותיהם של הבריוֹת.

רק אצל עם־ישראל בלבד, בכל תחוּמי הסהר־הפוֹרה, מוּבּע רעיון האלוֹהות בצוּרה טהורה וצלוּלה, חפשי מכל מגיה, חפשי מהמחשוֹת צבעוניות ססגוֹניוֹת וגרוטסקיוֹת ואף אין בו כל רמז שהוּא להכנה חמרנית לקראת חיי האני בעולם־הבא. אין כל דוּגמה ואין מופת לצוּרה הבהירה והפיקוּדית של עשרת הדיבּרוֹת. על הישראלים נאסר החטא, כי זהו רצונו של יהוה!

פרק שלישי – מתחת שמי המדבר    🔗

סיני – קדש 230 ק“מ. שני מעיינות בחניה גדולה. מרגלים לחברון. האשכול היה – גפן. עמים זרים. אשת פלחים מוצאת את ארכיון עמרנה. מכתבים של נסיכים כנעניים מגזע הודי־ארי. מושב חורי מתחת למגדלי־הנפט של קירקוק. דו”ח מרגלים גורם להחלטה חדשה. המדבר" התנ"כי משמעו ערבה.

וַיִּסְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי

(במדבר י. 12)

ישראל קיבל עליו את האמונה באל אחד ואת מצוותיו; את המקדש הנישא על כפים, שלמענו הקימו את ארון־הברית – בנו מעץ השיטה (שמות כה, 10). עץ מצוי ונפוץ גם עכשיו בחצי־האי סיני.

שנה שלימה כמעט נמשכה השהייה בהרי סיני. והנה הם ממשיכים את נדוּדיהם והולכים צפוֹנה ישר לכנען. קדש, התחנה הקרובה, שהיתה בחינת אבן־פּינה בנדוּדיהם הארוּכים של בני־ישראל, רחוקה 230 ק"מ בקו אוירי מסיני.

גם אחרי קטע זה אפשר לעקוב בדיוּק רב על יסוֹד הנתוּנים הטוֹפוֹגרפיים המדוייקים של התנ"ך. הדרך מוליכה לאורך החוף המערבי של מפרץ אילת אל מדבר פארן (במדבר ב, 15), הוא באדית־א־תיה, שמשמעו ״מדבר הבדידות³⁷, והלאה בשוּליו המזרחיים. בין מקומות־החנייה בדרך זו (במדבר לג, 16–36), אפשר לזהוֹת בוודאוּת את חצרוֹת ואת עציוֹן־גבר. חצרות היא עין־חודירה של היום בקירבת המפרץ: עציון־גבר שוכנת בקצה העליון של מפרץ אילת, המקום שהיה לאחר־כך, בימי שלמה, לנמל ומרכז תעשייתי (מלכים א' ט, 26).

שיחזור ארון־הברית, הכרובים ומוטות נשיאה.

בנדידה על חופי המפרץ חוזר ״נס" השליו. שוּב הגיע אביב, זמן מַסע הצפּרים, ושוב זהה התיאוּר למצוּי בטבע:

וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְהֹוָה וַיָּגָז שֵׂלְוִים מִן־הַיָּם וַיִּטְשׁ עַל־הַמַּחֲנָה

(במדבר יא, 31)

וַיִּסְעוּ מֵעצְִיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר־צִן הִיא קָדֵשׁ

(במדבר לג, 36)

למטה מחברוֹן יורדת הרמה של יהודה והופכת למישוֹר שטוּח שחלקוֹ הדרומי נמשך והולך אל ואדי מסועף מאד, המכוּנה תכוּפוֹת ״נחל מצרים“, שמימיו מעטים והולכים (במדבר לד, 5; יהושע טו, 4; מלכים א' ח, 65). זהו הנגב, ארץ הדרום שבתנ”ך (במדבּר יג, 17). בתוך ואדיוֹת לאין ספור ־ נחלים יבשים, – המוליכים מים רק בימי גשם בחודשי החורף שוכנת קדש. השם הישן קדש נשמר רק על המעין הקטן ״עין קדייס" שבּוֹ מַשקים נוודים את עדריהם. מי־המעין המצוּמצמים הספיקוּ וודאי בקושי בשביל 6000 נפשות מבני־ישראל ובשביל עדריהם לזמן ממוּשך. אך במרחק של 7 ק“מ צפונית־מערבית מקדש נמצאים מים מַספּיקים, בעין־קודייראת. רק בזכוּתוֹ פּוֹרה כל־כך ואדי קודייראת. מכאן צפו בני־ישראל וראוּ לפניהם מרחוק את הארץ שהובטחה להם, ואשר לא יכלוּ עוד לתאר לעצמם את מראה. ייתכן שהיציאה הפתאומית והנחפזת מנעה מהם את האֶפשרוּת לשאול למַהוּתה בהיותם עדיין במצרים. ארץ־ישראל היתה מפוּרסמת כל־כך אצל אוכלוסיית ארץ הנילוס, שידיעה מצוּצמת אפילוּ בפרט אחד מן הפרטים היתה נראית בעיני הבריות כבוּרוּת. לעגוּ ובזוּ לאמאן־אפא, ״מזכיר צבאי״ בימי רעמסס השני, בגלל בוּרוּתוֹ בענין ארץ־ישראל. חורי, פקיד באוּרווֹת המלך, עונה לו על מכתבו בחריפוּת סאטירית ומעמיד במבחן את כל ידיעותיו הגיאוֹגרפיות: ״מכתבך עשיר ועמוּס מלים גבוהות. הבט וראה, הנה גומלים לך כגמוּל לאלה המבקשים מעמסה גדולה ומעמיסים עליך אף יותר משביקשת. ואנו אומרים: אם יש אמת בדבריך, כי עתה בואה ונבחנת. רתוֹם יירתם סוּס למענך והוא יסיעך במהירוּת של… תן. הבה ונראה מה מסוּגל אַתה לעשות. האם לא ראית את ארץ אופה שליד דמשק? האם יודע אַתה את תכוּנוֹתיה, ומה הן? מה מראה הנהר שלה? האם לא נסעת ובאת לקדש? האם לא הגעת אל הלבנוֹן, מקום שם אפלים השמים גם לאור היום? הוא מיוער עצי ברוֹש, עצי אלוֹן וארזים המגיעים עד לשחקים. ומדבר אני אליך גם על עיר מסתוֹרית ששמה גבל – מה מראיה? כמו־כן למדני נא דבר־מה על צידוֹן וצרפת, ומספּרים גם על עיר אחרת. השוכנת לחוף ים, נמל צור שמה. המים מובאים אליה באניוֹת. בבואך ליפוֹ, אתה מוצא שם שׂדוֹת מוֹריקים. אם תחדור לשם… מצוֹא תמצא את הנערה היפה הנוטרת את הכרמים. היא מקבלת אותך כקבל כלה את חתנה ותעניק לך את מנעמי חיקה… אתה מנמנם ושוכב בעצלתים, גנוֹב יגנבוּ… את קשתך, את מַאכלת חגוֹרתך, את אשפתך, ומוסרות־סוסך ייחתכוּ במחשכים… מרכבתך נשברת. אַתה אומר: תנוּ לי לחם ומים, כי הגעתי בשלום. הם מָעמידים פני חרשים ואינם שומעים את דבריך. בואה והביאני בדרך הדרומית לאיזור עכּוֹ. היכן הר שכם? המזכיר החרוּץ – איכה יצעד לחצוֹר? מה מראה הנהר שלה? בוא נא ואומר לך גם על ערים אחרות. למדני נא דבר על מראה קין ליד מגידו, למדני נא לדעת את רחוב, והסבירני מה הן בית־שאָן וקרית־אל. הודיעני נא מהו המעבר על פּני מגידו. נהר הירדן – איכה חוֹצים אותו? הביטה וּראה” – כך מסיים חורי הפּקיד של אוּרוות המלך – ״עברתי למענך את ״ארץ־ישראל“, התבונן בה בשלווה, למען תהיה מסוּגל, בבוא הזמן, לתאר אותה, וכדי שתוּכשר… להיות יועץ בעתיד”. פקידי־המלך, חיילים, סוחרים, היתה להם לכל הפחות השגה על ארץ־ישראל, ואילו משה, בן לעם־רועים עני, נאלץ היה לחקור ולבקש ידיעות על דבר ארץ זו. והוא שולח מרגלים אליה:

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר וּרְאִיתֶם אֶת־הָאָרֶץ מַה־הִיא וְאֶת־הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הָרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם־רָב

(במדבר יג, 18־17)

בין שנים־עשר המרגלים היה יהושע בעל כשרון איסטרטגי גדול, כאשר הוכח לאחר־מכן, בעת כיבוש ארץ כנען. כאיזור עיקרי לריגוּל הם בוחרים בחברוֹן, בדרומה של יהוּדה. לאחר ארבעים יום חוזרים המרגלים וּבאים אל משה ולאוֹת כי מילאוּ את המשׂימה הם מביאים עמם פירות מאיזור הריגוּל, תאנים ורימוֹנים. תימהון רב עורר אשכול־ענבים ענקי, שכרתוהו בנחל־אשכול, ״וישׂאוּהוּ במוֹט בשנים" (במדבר יג, 23). עד היום הזה משתוֹממים הבריוֹת בסקפטיוּת, משום שסופר התנ“ך מספר על אשכול אחד ולמעשה נטלו עמם וודאי, גפן שלימה. המרגלים כרתוּה על אשכלותיה, כדי לשמור על הפּרי זמן ממוּשך יותר. ואילוּ מוצא הענבים נכון הוּא. ״נחל אשכול” – מקומו דרומית־מערבית מחברוֹן, ועד היום עשיר איזור זה בכרמים. אשכולות, שמשקלם ½4 ועד ½5 קילו, אינם כאן דבר נדיר. המרגלים מוסרים דו"ח ומתארים, כפי שעשה זאת סינוה לפני 650 שנה:

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא… אֶפֶס כִּי־עַז הָעָם הַישֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד

(במדבר יג, 27)

בספרם על התושבים השונים שבארץ מזכירים את העמים הידועים לנו: החתי, האמוֹרי, היבוסי היושב בירושלים, הכנעני, העמלקי, שעמהם התנגשוּ בני־ישראל עוד בסיני. הם קוראים גם בשם ״בני הענק“, שהיו ״מן הנפילים” (במדבר יג, 22–33), ויתכן שמשמעו של ה״ענק" הוא – בעלי צואר ארוך; יותר אין המדע יכול לומר דבר על־כך ואף הוּבעה השערה, כי ״הענקים" הם שרידי גזע טרום־שמי, אלא שחסרה כל הוכחה לכך.

למעשה היוּ אז בכנען גזעים זרים, שהיו ודאי בלתי־ידוּעים לבני ישראל שבאוּ ממצרים. ״בנים" לאיזה עם היוּ – זאת הודיעוּ בעצמם על גבי לוּחות. שנמצאו בדרך מקרה, בשנת 1887, על ידי אשת פלחים בתל־אל־עמרנה³⁸. המשך החיפוש הביא עמו אוסף של 377 תעוּדות בסך־הכל. המדוּבר הוא בכתב־יתידוֹת מן הארכיון הלאומי של אמאנופיס השלישי ובנו אחאנתון, שהקים את בירתו החדשה באל־עמרנה על הנילוס. אלה הם חליפת מכתבים בין מלכי ארץ־ישראל, צור וסוּריה הדרומית עם משרד־החוץ של שני הפרעוֹנים באכּדית, לשון הדיפּלוֹמטיה באלף השני לפני הספירה. רוב הכתבים מלאים מלים כנעניוֹת טיפּוּסיות, ומהם שנכתבוּ רק בדיאלקט זה, המימצא יקר־הערך מטיל אור בפעם הראשונה על הנסיבות ששׂררוּ בארץ־ישראל במאה הט"ו והי״ד לפנה״ס.

באחד המכתבים כתוב: ״למלך, לאדוני, לשמשי, לאלי, לאמר: כה דברי סווארדאטה, עבדך, עבד המלך ועפר רגליו, הקרקע שעליה אַתה דורך: לרגלי המלך, אדוני, שמש השמים, שבע פעמים, שבע פעמים הנני כוֹרע אפיים, כורע על בטני וכן על גבי…"

זוהי, יש לדעת, רק פּתיחה. ואין כאן משום הפרזה, אלא פּשוּט זוהי דרך פנייה, רשמית לפי הליכות בני זמנו, סווארדאטא מגיע גם אל הענין עצמו: ״ידע נא המלך, אדוני, כי הח’בירו מתקומם בארצות, שנתן לי אלוהי המלך, אדוני, וכי הכיתיו, וידע נא המלך, אדוני, כי עזוֹב עזבוּני כל אחי וכי אנוכי ועבדו־חיבה הם הנלחמים במנהיג החבירו. וצורתא, מלך עכו (שופטים א, 31) ואנדארוחה, מלך אכשף (יהושע יא, 1), הם הם שמיהרו לעזרני תמוּרת חמישים מרכבות, ששללו עכשיו ממני. אבל בוא וראה, כי הם נלחמים (עכשיו) נגדי, ואולי ייטב בעיני המלך, אדוני, לשלוח את ינחאמו, כדי שננהל מלחמה ברצינות וכדי להחזיר את ארץ המלך, אדוני, אל גבוּלותיה הקודמים"…

מכתב מלכוּתי זה מכנען הוא צביון נאמן של הזמן. במשפטים המעטים משתקפים כל הסיכסוכים המרים התמידיים והמוּכרים של המלכים בינם לבין עצמם, או עם שבטים נודדים שואפי קרבות. ומה שנוגע למכתב, מלבד סיגנוֹנוֹ ותכנו, מעניין קודם־כל השולח, הלא הוא סווארדאטא. שמו בלבד מצביע על מוצא הודי־ארי! הודי־ארי הוא גם המלך הנזכר אינדארותא. וכל כמה שיתמיה הדבר, הרי שליש מכל הנזכרים במכתב המלכוּתי מכנען הוּא ממוצא הודי־ארי. ביריאואזה מדמשק, בירידיה ממגידו, וידיה מאשקלוֹן ביראשנה משכם בשומרון – כוּלם שמות הוֹדיים־אריים. אינדארוטא, שם מלך אכשף, זהה אפילוּ עם השם מן הואָדה וכתבי־יד סנסקריטיים קדוּמים אחרים. עבדו־חיבא מירוּשלים, הנזכר בזה, שייך לעם החורי הנזכר פעמים רבות בתנ"ך.

עד מה מהימנה תעודה זאת, הוכיחו זה מקרוב פּאפּירוּסים שמוצאָם מן המאה הט“ו לפנה”ס, שבהם חוזר שם הארץ כנען ועם החורים שבתנ“ך בשם ״חורו”. לפי זה יוצא כי החורים היו נפוצים אז על פני כל הארץ.

בקירבת שדות הנפט של קירקוק בעירק, שבהם שואבות מַשאבות אמריקניות עושר לא־ישוער מן הקרקע, נתקלוּ ארכיאוֹלוֹגים מארצות־הברית ביישוּב רב־היקף, העיר העתיקה נוזו של החורים, תלי תלים של רשימוֹת משוּמרות, וביניהן כתובות־נישוּאין וצוואות, מספרות על דברים מענינים מאד: החורים התנ"כיים לא היוּ עם שמי, מולדתם היתה בהרים שעל חוף הים השחור. השמות ברשימות נוזו מראים כי לכל הפּחות שיכבת המנהיגים השתייכה לגזע ההודי־ארי. אפילו חיצוניוּתם מתוארת כי הם היוּ בעלי גוּלגוֹלת קצרה, כדוּגמת הארמנים בימינוּ.

וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַיְלָה הַהוּא… וְלָמָה יְהֹוָה מַבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז

(במדבר יד. 1–3)

הדברים שסיפּרוּ המרגלים על ״ערים גדולות ובצוּרות בשמים" (דברים א, 28) ועל תושביהן המזוּיינים להפליא, – לא היו מוּפרזים. מצוּדוֹת קיקלופיות. מוּקפות חוֹמוֹת ומגדלים, נראוּ בעיני בני־ישראל כמשהו נדיר ומטיל אימה. בארץ גוֹשן, מוֹלדתם במשך דורות רבים, היתה רק עיר בצוּרה אחת, רעמסס. בכנען היוּ המצוּדות קרובות אלוּ לאלוּ והארץ היתה מלאה אותן. חומות־מגן הזדקרוּ מעל הרים ופסגוֹתיהם ודבר זה שיווה להן מראה עצוּם ונורא יותר. ואין פלא, איפוא, כי סיפוּרי המרגלים הטילו אימה ופחד על שומעיהם.

בני־ישראל אינם מנוּסים לחלוּטין במלאכת הנשק, יש להם רק נשק פרימיטיבי, – קשתוֹת, חניתוֹת, חרבוֹת, מאכלוֹת, כלי־רכב רתוּמים לסוּסים כפי שהיו בשפע לכנענים, חסרוּ להם לגמרי. בני־ישראל רגילים עדיין על ״סירי הבשר" במצרים שעליהם התגעגעוּ ורטנוּ קודם־כל המבוּגרים שביניהם ולמרות האמוּנה החדשה וחוויות היציאה ממצרים המשוּתפות, לא היוּ מלוּכדים עדיין במידה מספּקת, כדי לעמוד בפני כוח מלחמתי העולה עליהם בהרבה.

בשל כל הדברים האלה הגיע משה לכלל החלטה נבונה – לא להמשיך במסע אל כנען מן הדרום, לפי תכניתו. הזמן והאנשים לא בגרוּ עדיין לשעה הגדולה. הכרח הוא לשהוֹת ולהמשיך בנדוּדים, יש להאריך את המסוֹת והמבחנים, כדי ללכד את העם ולחנכוֹ, שיהיה מחוסן יותר ורגיל למחסוֹר, עד שיקוּם דור חדש.

על קורות הזמן המעוּרפּל הזה שלאחר־כך אנוּ יודעים רק מעט מאד. הוא נמשך 38 שנים – כמעט משך חיי־אדם, ושהות המספיקה לחנך מחדש עם שלם, זהו זמן הנדודים ב״מדבר“. פּירוט זה של זמן ושל מקום בתנ”ך, המתוּבַּל תכוּפות ב״נסים", של שליו ושל מן, נראה כמוּפרך. ולא בלי־צדק כמוּכח מן החקירות השיטתיות מתוך נימוּקים שונים, אָמנם מן המשוערים, כי למעשה לא שהוּ בני־ישראל מעולם במדבר!

אם כי הפרטים בתנ“ך על תקופת־זמן זו מצוּמצמים מאד, מצטיירת ועולה תמוּנה בולטת מאד, בכוח החקירות שאיפשרוּ לזהוֹת מקומות מעטים בלבד. נמצא לפי זה כי בני־ישראל שהו עם עדריהם זמן ממוּשך בנגב, באיזור שני המעינות אשר ליד קדש. הם חזרוּ עוד פעם למפרץ אילת, אשר באזורי מדין וחצי־האי סיני. בהשוואה לאזורי החוֹלוֹת של סהרה, לא היו מעולם האזורים האלה בחינת מדבּר ממש. חקירות קרקע הוכיחוּ, כי תנאי מי־התהום ומי־הגשמים לא השתנוּ שינוי ניכר. נמצא, כי ״המדבּר” לא היה, במקרה הרע ביותר, אלא מין נוף של ערבה, שיש בה אפשרוּיות מרעה, וגם בוֹרוֹת מים.

מחקריו הארכיאוֹלוֹגיים של האמריקני נלסוֹן גליק שנתפרסמוּ בשנים האחרונות, העמיקו את הידיעות על המצב הכללי באותה תקוּפה. לפי זה היוּ אותם אזורים במאה הי“ג לפנה”ס, מיוּשבים על ידי שבטים נוודים־למחצה, שהיו קשוּרים בקשרי מסחר נמרץ ומלאכות פוֹרחוֹת עם מצרים ועם כנען. ועמם נמנים גם המדיינים, שאצלם חי משה בימי גלותו ובה נשא לאשה את צפוֹרה, בת לשבט הזה (שמות ב, 21).

פרק רביעי – על סף ארץ הבחירה    🔗

קם דור חדש. תכנית איסטרטגית חדשה. הצעת מעבר בארץ אדום. פלישה לעבר הירדן. “ערש־הברזל” של עוג המלך. נמצאו דולמנים ליד רבת עמון – מואָב שולחת את בנותיה. פולחני בעל בכנען. משה רואה את ארץ הבחירה. מחנה אוהלים מול יריחו.

וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד־תֹּם כָּל־הַדּוֹר הָעוֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְהֹוָה

(במדבר לב, 13)

רק לאחר שהתקרבוּ שנות הנדוּדים הארוּכות אל קיצן – חוזר התנ״ך וקושר מחדש את חוּט הסיפוּר על בני־ישראל. דוֹר חדש בא לעולם, והוא נכון לעבור את הסף ולבוא אל ארץ הבחירה. איש מן האישים שנהגוּ את העם ביציאתו ממצרים לא יגיע, לפי התנ"ך, לארץ הבחירה – ואפילוּ משה עצמו אינו יוצא־מן־הכלל.

התכנית האיסטרטגית החדשה קובעת – לכבוש את כנען ממזרח, כלומר – מן האזורים שממזרח לירדן. ואוּלם, את הדרך מקדש אל מזרחוֹ של הירדן חוסמים חמשה עמים, שתפסו את הפס הרחב אשר בין עמק הירדן ומדבר ערב: בצפון לערך למן שלוּחוֹת החרמוֹן – ממלכת בשן, הלאה מזה – ממלכת האמוֹרי של סיחוֹן, וממלכת עמוֹן, ובחוף המזרחי של ים־המלח – ממלכת מוֹאָב, והלאה בדרום – אדוֹם.

אדוֹם היא הממלכה הראשונה, שיש לעברה בדרך אל עבר הירדן המזרחי. בני־ישראל מבקשים רשוּת מעבר:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדַשׁ אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם… נַעְבְּרָה־נָּא בְאַרְצֶךָ

(במדבר כ, 14–17)

בדרכים הטובות ביותר ממהרים להגיע אל המטרה. אָכן, מעין כבישי המאָה העשרים היתה אז הדרך, שהוליכה ועברה לאורך ארץ אדוֹם. בדרך זו רוצים הם לעבור. זוהי ״דרך המלך״ העתיקה שמוֹצאָה עוד מימי אברהם.

נַעֲבְּרָה־נָא בְאַרְצְךָ… בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה

(במדבר כ, 17, 19)

מתישבי ארצות המזרח מתיחסים תמיד באי־אמון לנוודים, כעתה כן אָז. אָמנם, הדוֹברים בשם בני־ישראל מסבירים ואומרים:

לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם… לֹא נִטֶה יָמִין וּשְׂמֹאל עַד אֲשֶׁר־נַעֲבֹר גְבֻלָךָ. וְאִם מֵימֶיךְ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנִי וְנָתַתִּי מִכְרָם

(במדבר 18־17)

עד מה מדוּייק התיאוּר התנ“כי המתאר את אדוֹם – הוכיח נלסוֹן גליק במסע חקירה ממוּשך. בדרום עבר־הירדן הוא נתקל באיזור אדוֹם ומוֹאָב העתיקוֹת בשׂרידים רבים של ישוּב מתחילת המאה השלוש־עשרה לפנה”ס. כן מעידים שׂרידי הקרקע המעוּבדת על שדות שהיוּ חרוּשים וזרוּעים, ומוּסבּר, איפוא, מדוּע סירבה אדוֹם מהתיר את המעבר, למרות הבטחות בני־ישראל.

יחס האיבה מאַלץ את בני ישראל ללכת בדרך עקיפין, לאורך גבוּלה המערבי של אדוֹם ממשיכים הם ונודדים צפונה, בכיווּן ים־המלח. הם הגיעוּ אל פונון, היא חירבת־פינאן של היוֹם, מכרה³⁹ נחושת עתיק, ואל אובות ומעינותיה. לאחר־כך עוברים בני ישראל אל נחל הגבול זרד, המבדיל בין אדוֹם למוֹאָב ובאוּ אל הירדן המזרחי. את ארץ מוֹאָב, שבחוף הדרומי מזרחי, הם מקיפים בקשת נרחבה, ואז הנם מגיעים לנחל ארנון, ועל ידי כך לגבוּל הדרומי של ממלכת האמוֹרי (במדבר כא, 13). ושוּב מבקשים בני־ישראל רשוּת מעבר ב״דרך המלך" (במדבר כא, 22). ושוב מסרבים להם; הפעם מלך האמורי, כאן פרץ קרב, ומתחיל הכיבוש המזוּיין.

עם כיבוש ארץ האמורי חגגוּ בני־ישראל את נצחונם הראשון. מתוך בטחון בכוחם – הם דוחקים ועוברים את מעבר יבוק שבצפון וכובשים גם את ממלכת הבשן. ועל ידי כך הגיעוּ, עם התקפתם הראשונה, והיו לאדוני הירדן המזרחי, ־ מנחל ארנוֹן ועד לחופי ים כנרת.

בתוך מסכת התיאוּר העניני של החדירה לארץ הירדן המזרחי והמלחמות בה – משוּלבת הערה על ״ערש הברזל" של ענק, הוא עוג מלך הבשן, שחוקרים רבים הוגיעו את מוֹחם עליו, פסוק תנ“כי מסתוֹרי ומוּפלג זה בא לבסוף על ביאוּרו המלא. התנ”ך מוסר בזה בנאמנוּת רבה דברי־זכרון על עניין ששרשיו נעוצים בזמנה הקדום של כנען.

מוּמחי ארץ הירדן שבדקוּ את התעוּדות שנוֹעדוּ לאַשר את סיפּוּרי התנ“ך, נתקלוּ במבנים שחוקרי העתיקות מצאום גם בארצות אחרות. המדוּבר הוּא באבנים גבוהות, שהוקצעו בצורה סגלגלה, ועליהן מְקָרֶה גוּש אבן עצוּם, הלא הם קברות־האבן הגדולים. וקוראים להם – קברות מגליתים, או דוּלמנים והם מקומות־המנוּחה שבהם היו טומנים אי־פעם את המתים. באירופה. – בגרמניה הצפוֹנית, בדניה, באנגליה, בצרפת הצפונית־מערבית ובסרדיניה – נמצאים שׂרידי קברות כאלה עד היום, והם נקראים בפי ההמוֹנים בשם ״ערשי ענקים” וכיוון שמצבות בניין עצומות אלה נמצאו גם בהוֹדוּ, באסיה המזרחית. ואפילוּ באיי הים־הדרומי, הרי מיחסים אותן לנדידת־אנשים גדולה שאירעה בזמן הקדום ביותר.

בשנת 1918 גילה החוקר הגרמני גוסטאב דלמן בקרבת רבת־עמון, בירת ירדן של היום, דולמן כזה, הראוּי לשימת־לב מיוחדת, כי דומה שהוא מעיד עדות מפתיעה על סיפּוּר תנ"כי מסוּיים, רבת־עמוֹן שוכנת בדיוּק במקום ששכנה רבת־עמוֹן העתיקה. על המלך הענק עוֹג מסוּפּר:

כִּי רַק־עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מַיָּתָר הָרְפָאִים, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַת־אִישׁ

(דברים ג, 11)

גם מידת הגל שמצא דלמן תוֹאֶמת את המידות המצוּינות לעיל, ה״ערש" עשויה בזלת, אבן אפורה־שחורה, קשה כברזל, נראה, כי מראה קבר מעין זה היה היסוד לתיאור התנ“כי של ״ערש הברזל” למלך הענק. חקירות אחרות מוכיחות כי יש הרבה דולמנים כאלה בארץ־ישראל, וקודם כל במזרח הירדן מעל לנחל יבוק, בחבל עג’לון של היום, למעלה מאלף מצבות כאלה מזדקרות וניצבות בתוך עשׂב הבר של ארץ ההרים. הארץ, שמעל ליבוק, כך מציין התנ“ך, היא הממלכה, שבה שלט עוֹג מלך הבשן, אשר ״נשאר מיתר הרפאים” (דברים ג, 11). גם ארץ הבשן שנכבשה על־ידי בני־ישראל נקראת בשם ״ממלכת עוג" (דברים ג, 13).

מערבית מן הירדן נמצאים דולמנים כאלה רק בסביבות חברוֹן. על המרגלים שמשה שלחם מקדש נאמר:

וַיַּעֲלוּ בַנְֶּגֶב וַיָּבֹא עַד־חֶבְרוֹן… וְשָׁם רָאִינוּ אֶת־הַנְפִילִים בְּנֵי עֲנָק

(במדבר יג, 19, 33)

ודאי הוּא שהם ראוּ את קברות־האבנים שנתגלוּ עכשיו ליד חברוֹן בנחל אשכוֹל.

מי הם ה״ענקים" האלה מאז, לא ידוּע עדיין. מניחים כי שיעוּר קומתם עלה על זה של תושבי המקום בירדן. הזכרונות על אנשים גבהי־קומה נשתמרוּ. כנראה, בפי ההמונים, בחינת סנסציה, וכך הגיעו ונרשמוּ גם בתנ"ך.

מצבות־האבן העצומות והסיפּוּרים על ענקים מעידים שוב על הַהיסטוֹריה הססגוֹנית, רבת התמוּרוֹת, של אותו איזור ארץ צר אשר על חוף־ים־התיכון, שאליו חדרוּ בלי הפסק גלי־גלים של עמים זרים והטביעו שם את עקבותיהם הלוא היא ארץ־כנען.

הידיעה, כי בני־ישראל כבשוּ את ארץ הירדן, הטילה פחד גדול על בלק מלך מוֹאַב. הוא חשש שגם עמו לא יוּכל לעמוד בפני עם נודד קשה זה גם בגוּף גם בנשק. הוא מַזעיק את ״זקני מדין" ומשסה אותם בבני־ישראל (במדבר כב, 4). הם מחליטים על שימוש באמצעים אחרים, לא באמצעי מלחמה. הם רוצים לנסות ולעצור את בני־ישראל בעזרת כוח מגי. מעשה־כישוף וקללות, שעמי המזרח העתיק האמינוּ בהם, ודאי שישברוּ את כוחם של בני־ישראל. בלעם איש פתוֹר⁴⁰ בבבל, מקום שם פּוֹרחוֹת אמונות תפלות אלה, הוּבא הנה בחפּזון, אלא שבלעם, המגיקן והאשף הגדול – מכזיב. ברצות בלעם לקללם, הופכת קללתו לברכה (במדבר כג). אז מטיל מלך מוֹאָב את הקלף המסוכן ביותר על כף המאזנים, קלף אָיוֹם העשוי להשפיע לאחר־כך על כל חיי בני ישראל.

אותו פרק בתנ“ך, המספּר על מזימתו המלחמתית הנתעבה של המלך בּלק, אינה נעימה לאוזן התיאוֹלוֹגים, ועל כן הם דולגים עליו ברצון. ושאלה חשוּבה באמת היא, – מדוע ניתן בכלל מקום בתנ”ך לדבר נתעב כזה? והתשוּבה פשוּטה: ענין זה היה לו ערך רב וחורץ גורלו של עם־ישראל. ואָמנם, היא שהניעה את הסופר, לא להשתיק את התוֹעבה, אלא לספר כל מה שאירע לאמיתו ובגילוּי־לב ללא רחם.

רק לאחר החפירות שחפרו הצרפתים, בשנות השלושים של מאה זו, בנמל הים תיכוני ראס־שמרה – הוא ״הנמל הלבן" בחוף הצורי – בהנהלתו של פרוֹפיסוֹר קלוד שפר־שטרסבורג, שחשפו וגילו לאור היום חלק אחד מפּוּלחני הכנענים, יש בידינוּ להעריך ולהבין מה גדולה התועבה שעליה מסוּפר בספר במדבּר:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב וַתִּקְרָאן לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן

(במדבר כה, 2−1)

לא זה העיקר שהמידה המגוּנה היתה עשוּיה למשוך את לבם של בני־ישראל. מידה מגוּנה זוֹ היתה מצוּייה ועדיין היא מצוּייה בכל העוֹלם ואצל כל העמים: אלא שלא זונות לפי מקצוען היו אלו שבאוּ להדיח את בני־ישראל, כי אם בנות מוֹאב וּמדין הן, נשותיהן ובנותיהן. הן המפתוֹת ומדיחוֹת את בני־ישראל לעבוד לפוּלחן הבעל על כל מידותיה המגוּנות והנתעבות של כנען. הלא זה עולמה הפּוּלחני המנוול של צור, המטמטם את החוּשים, שיצא לכבוש לב בני־ישראל עוד בעברו השני של הירדן, – עם אליליו, חסרי המוּסר, וכנגדם חייבים היו בני־ישראל להעמיד במבחן את כל כוחם המוסרי במשך מאות־השנים הבאות.

לשוא מקווים בני־מואב ומדין להכניע את העם הצעיר, הנמרץ והנודר, למרוחיהם משופעי הזנוּת של פּוּלחניהם, ולשבור בזה את כוחו. כבר עם פגישה ראשונה זו התברר, כי אין פשרה ולא תיתכן כל פשרה בין יהוה לבין הבעל. בזריזות רבה וביד קשה דוחים מנהיגי ישראל מעליהם את הדבר הזה ואין הם חסים אפילוּ על אנשיהם. כל מי שנכשל – נידון לחנק ולתליה. פינחס, שאר־בשׂרוֹ של משה, שמצא את בן עמו בתוך אהלו עם בת מדין, נוטל רומח

וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת־הָאִשָּׁה אֶל־קָבָתָהּ

(במדבר כה. 8)

עם מוֹאב, הקשוּר בבני־ישׂראל קשרי משפחה – לוֹט, בן אָחיו של אברהם. הוּא אבי השבט (בראשית יט, 37). – ניצל בזכוּת זה. ואוּלם נגד המדינים פּוֹרצת מלחמת־השמד, ״מלחמת חירום" קלאסית, כקבוע בחוק (דברים ז, 2; כ,13) וכו'.

וְעַתָּה הִרְגוּ כָל־זָכָר בַּטָף וְכָל־אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוֹ

(במדבר לא, 17)

וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת־כָּל־הָאָרֶץ

(דברים לד, 1)

שכּן מילא את משׂימתוֹ הקשה, למן ערי המסכּנוֹת במצרים דרך עשרות השנים משופעי מחסור בערבה ועד לרגע הזה – עבר האיש דרך ארוּכה ומרה. משה ציווה את יהושע המסוּר והמוּכשר ליורשו, איש בעל כשרונות אסטרטגיים בלתי־שכיחים, איש שבני־ישראל צריכים לו עכשיו. חיי משה באו על תיקנם, הוא יכול עכשיו להפּרד מן העולם. לו לעצמו אין מתירים להציג את רגלו על אדמת ארץ הבחירה, ורק מרחוק ניתן לו עוד להתבוֹנן בה, ממרוֹמי הר נבוֹ.

מעמוֹן, בירת ממלכת ירדן הצעירה ומרכזה, עוברים מרחק של 27 ק“מ, כמחצית השעה בלבד של נסיעה בג’יפ על פני רמה בשוּלי מדבר ערב, עבור על פני עמקים ופעמים על פני שדות חרוּשים, בדיוק לעבר דרום בכיוון ים־המלח, ומגיעים אל ההר התנ״כי הנ”ל.

לאחר טיפוס קצר במעלה סלעים עירומים מגיעים אל רמה רחבה וקרחת. 800 מטרים מעל פני הים. בשפתה המערבית יורדים הנקיקים אל עבר שקע הירדן. רוּח ים רעננה נושבת כאן למעלה. מתחת לשמים תכולים נטולי כל עב משׂתרעת לנגד עיניו הקסוּמות של המסתכל, במרחק הנרחב, – פנוֹרמה מיוחדת־במינה. כיצוק כסף נוצץ בדרום שטחו הרחב של ים־המלח. מעבר לחוף מתרומם מסך של גבעות וגבנונים שוממים, ומאחרי אלה מזדקרת ונראית השרשרת הארוּכה של הרי יהודה החוּמים־לבנים. במקום שם מתחילה שרשרת ההרים והיא מזדקרת זקוּפה מתוך ארץ הנגב, שוכנת חברוֹן. במערב, לעבר ים־התיכון, נראות ברור באופק, אפילו לעין בלתי מזויינת של המסתכל, מתוך חתך־ההרים הבּוֹלט באוֹפק, שתי נקוּדות: מגדלי בית־לחם וירושלים, המבט נודד והולך צפונה־מערבה, על פני הרי שומרון, ליד הגליל, ועד לפסגות המוּשלגות של החרמוֹן במרחק המנצנץ.

אתה מבחין לרגלי נבוֹ במוֹרדוֹתיו, בכמה גיאיוֹת, שמתוכם מאירים פירותיהם האדומים־צהובים של עצי הרימון הירוקים, ולאחר מזה יורדת והולכת הערבה השוממה, זו של שקע הירדן. נוף של גבעות גיר מסנוורוֹת מעין נופו הקסוּם של הירח, אשר אין עליהן כל חתימת דשא, מקיף את הירדן שרחבוֹ כאן רק 10 מטרים. מכאן מהרי הירדן המערבי, המתרוממים זקוּפים, עולה ומלטף את העין כתם ירוק וצר – הוא נוה־המדבר יריחוֹ.

למראה נוף זה ממרומי הר נבו הצופה לארץ־ישראל – סיים משה את מעגל חייו.

ואילו למטה, במרחביה של ערבוֹת מוֹאָב, מתאַבּכים בזמן הזה תימרות־עשן דקים עד מרומי השמים. יומם ולילה דולקות מדוּרוֹת המחנות ביגות לאהלים לאין מספר, העשויים אריגי שער עזים שחור. יחד עם מהוּמת הקולות, של גברים נשים וטף, מוליכה הרוּח לתוך עמק הירדן גם את צהלת העדרים הרועים. זהו מראה שלום־ושלווה. אף־על־פי־כן אין זה אלא רגע נוֹפש אחד לפני בוא היום הנכסף, זוהי הדממה הגדולה שלפני הסערה אשר שנה תשנה את גורל ישראל וגורלה של ארץ כנען.

במוזיאון שבקהיר נמצאת המומיה של רעמסס השני, הוא פרעה של שנות עבודות־הפרך, עד שהוציא משה רבנו את בני־ישראל ממצרים.

המלכה המצרית אנכס־אן־אמון (מימין) בימי האושר עם בעלה תות־אנך־אמון.

שני הצילומים, הראשון והיחידי עד עכשיו של המן. הגידולים הבהירים, הזיגוגיים על הענף הן טיפות־המן. במן סוחרים עד היום ושמו מנית.

אמנים מצריים יצרו בציור קבוצת שבויים זו ממקדש מדינת־חאבו דיוקן־עמים מובהק. בעקבות איש לוב (שמאל) הולך שמי אחד מארץ־ישראל־סוריה. חתי, פלשתי ושמי אחר.

נוודים משקים את בהמתם בעין־קדש, כשם שעשה משה בחנוֹתו עם בני ישראל בקדש.

חומות יריחו התנ"כית. מעל פני חומות מבצר בן 3500 שנה נישא המבט מתל־אל־שולטן אל יריחו המודרנית לרגלי הר יהודה.

חישוף חזית מפוארת של גן המלך הורדוס ליד יריחו.

 

חלק רביעי – המלחמה למען ארץ הבחירה מיהושע ועד שאול    🔗

פרק ראשון – בני ישראל פולשים    🔗

העולם בשנת 1200 לפנה“ס. כנען החלשה. סוחרי־הברזל הראשונים. מעבר הירדן. חומות יריחו. העיר העתיקה ביותר בעולם. פולמוס מלומדים על חומות שהתמוטטו. שכבות שריפה – ציוני דרך. פרעה קורא בפעם הראשונה בשם ״ישראל”. קברים ליד הכפר של יהושע.

ויְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יְהוֹשָׁע בִּן־נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר משֶה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: אַתָּה וְכָל־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

(יהושע א, 1–2)

באותם ימים, בעמוד בני־ישראל נכונים ליד הירדן כדי לחדור לארץ־הבחירה, נחרץ באיזור ים־התיכון גורלה של טרויה, וימי מצוּדתו הגאה של פריאמוס המלך כבר היוּ ספוּרים. בקרוב יצאוּ למלחמה גבוֹריו של הומירוס: אכילס, אגממנון ואודיסיאוס. לוּח הזמנים של העולם מתקרב לשנת ה־1200 לפנה"ס. לא היתה לישראל שעת בחירה מוּצלחת יותר לפלישה. ממצרים אין נשקפת עוד כל סכנה. ארץ הנילוס נחלשה, יומה הגדול חלף. אלפיים שנות קיום כילו את כוחותיה. לאחר אחנאתון מלך־השמש המושל המדיני הרופס נעלם והלך כוחה של מצרים, שלטונה העליון על כנען הגיע למצב שלי התפוֹררוּת בלתי־פוֹסקת.

קרוּעה ושסוּעה מחמת: מריבות פנימיות שבין שליטים קטנים של ערי־ממלכה, שדוּדה בידי מדיניות כיבוּש מצרית מושחתת, הגיעה גם כנען לכליון כוחוֹתיה.

מאָז גירוש ההיקסוס, בשנת 1550 לפנה"ס, בערך, היתה ארץ־ישראל נתוּנה ללא הפסק תחת עוּלה של מצרים. שיטה פיאוֹדלית נתחדשה וּבאה בימי שלטון ההיקסוס במקום המשטר הפטריארכלי הפשוּט, שהיה קיים בערים בימי אברהם אָבינוּ, העם נתוּן לשלטונה של כנוּפיה מיוּחסת, שמשלה רק לטובת עצמה ועשתה מעשי רוֹדנוּת, העם ירד לדרגת נתינים חסרי־זכוּיות, לדרגה של דלת־עם. המצרים השאירו שיטה פיאוֹדלית זו בארץ־ישראל ללא כל שינוּי. מלכי המקום רשאים לנהוג ולשלוט לפי ראות עיניהם; הם אדונים לצבא לוחם אישי. שבו שמוּרות יחידות הרכב הלוחם לראשים, ואילו מן העם מצרפים יחידות רגלים. מלחמות־הדמים הנטושות בין ערי־הממלכה לבין עצמן אינן מדאיגות את המצרים, שכן להם חשובים רק המסים הנגבים בשבילם, ועליהם ממוּנים מפקחים מצריים מחמירים. צבא־מצב ומשלטים נותנים בידיהם אפשרוּת ללחץ מתמיד. עזה ויפוֹ מאַכסנוֹת את מרכזי־הפּיקוּח המצריים החשוּבים. בכוח עבודות־כפייה — את המיכסות קובעים אדונים פיאוֹדלים – נסללים כבישים הנשמרים בקפדנוּת. מנהלים את אחוזות המלכים בעמק־יזרעאל הפוֹרה דרומית מנצרת, גוֹדעים את יערות הארזים בלבנוֹן. פקחי הפרעוֹנים מוּשחתים הם ורבים המוֹעלים בהכנסות הצבא ובאָספקתו. על דעת עצמם שודדים השׂכירים המצריים – כרתיים, בּדווים ואנשי נוביה – ישוּבים חסרי הגנה.

תחת שלטון המצרים הולכת כנען וגוֹועת. האוכלוסיה מצטמצמת, בתי האצילים בשנת 1300 לפנה"ס הם פרימיטיביים מאשר קודם־לכן, כפי שמוכיחים במפורש המימצאים הנחשׂפים. חפצי מוֹתרוֹת ותכשיטים יקרי־ערך נדירים עכשיו יותר ודלים מאד קישוּטי הקברים. הופחת חזקן של החוֹמוֹת הבצוּרות.

רק בחופי סוריה, המוּגנים על ידי שרשרות הרי הלבנוֹן, והנפגעים פחות מתגרות מלכי־הערים, ממשיכים ותוססים החיים בקהליות הים, נמלים ממשיכים להיות תמיד – ויקרה בעולם אשר יקרה – שווקים לכל סחורה שהעולם זקוק לה. בשנת 1200 לפנה“ס בערך, צפה ועלתה מתכת חדשה – אשר מחירה היה בתחילה כמחיר הכסף והזהב – והיתה לראש מצרכי ההצע: ברזל. וכיון שהברזל הוּבא מארץ החתים, סחרוּ הצורים ראשונים במתכת זו, אשר שמה נקשר כתואר לתקופה אחת מתקופות אדמתנו. אַכן, המצרים הכירוּ את הברזל עוד לפני אַלפיים שנה כמעט וידעוּ כי הוא בעל ערך נדיר מאד אלא שאותו ברזל לא בא מכוכב הלכת שלנוּ, זה היה ברזל של מיטיאוריטים (״כוכבים נופלים") וכלי הנשק המעטים שהוּכנוּ ממנוּ נקראים בצדק אצלם בשם ״חניתות שמים”.

עם מתכת חדשה זו מתחילה תקוּפה חדשה, היא תקופת הברזל. תקוּפת הברונזה על הישׂגיה הציביליזאטוֹריים המיוּחדים מסתיימת; נפסקת תקוּפה גדולה של העולם העתיק.

עם סוף המאה השלוש־עשרה לפנה“ס פוֹרץ וּבא מצפוֹן האגיים נחשוֹל־עמים חדש, עצוּם וזר. בדרך היבשה והים שוטפים ועולים ״עמי הים” על אסיה הקטנה. הם שלוּחה של תנועת־עמים, שאליה משתייכת גם ״הנדידה הדורית" ליוון. כיוון־הדחף של אותם זרים – הם איגדוגרמנים – הוא לעבר כנען ומצרים, לעת־עתה אין לבני־ישראל, הניצבים מוּכנים על חוף הירדן, לחשוש מהם. ואילוּ הכנענים מפורדים וחלשים, שעתם של בני־ישראל הגיעה. השופרות אצל יריחוֹ מריעים את תרוּעת־הבּשוֹרה!

…וַיִסְעוּ מֵהַשִׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד־הַיַּרְדֵּן… וְכָל־יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרֶבָה עַד אֲשֶׁר־תַּמוּ כָּל־הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן… וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ

(יהושע ג, 1, 17; ד, 19)

עכשיו נטוּי. כאן גשר על פני הנהר. הירדן צר, צר מאד, ומאז ימי־קדם יש מעברים רבים בתוכו. בני המקום מכירים אותם היטב, מול יריחו אין המים העכורים־צהובים רחבים בימות החמה יותר מעשרה מטרים.

כשהגיעוּ בני־ישראל לירדן היו אז ימי גיאוּת:

וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר

(יהושע ג, 15)

כבכל שנה החלה הפשרת השלגים על הר חרמוֹן:

וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד־אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד בֵאָדָם… וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרְבָה עַד אֲשֶׁר־תַּמוּ כָּל־הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן

(יהושע ג, 16, 17)

את המקום אדם מזכירה אל־דאמיה, מעבר ידוע מאד בחלקו התיכוני של הירדן. אם גוֹאים כאן פתאום המים, כי אז אפשר שמתהווה לזמן קצר מקוה־מים הגורם כמעט ליבּוּשוֹ הזמני של החלק התחתון והצר.

מקווי־מים גדולים מן הירדן נתהווּ פעמים רבות קודם־כל כתוצאָה מרעידות־אדמה. דבר כזה קרה לאחרונה בשנת 1927, מחמת רעש גדול נתמוֹטטו אז חופי הנהר, ומסות גדולות של אדמה כדי טונות גלשוּ מן הגבעות הנמוכות לאורך הערוּץ הנפתל ונפלו לתוך האפיק, למשך 21 שעות רצופוּת נסתם זרם המים. בשנת 1924 קרה אותו דבר כמעט, גם בשנת 1906 נסתם הירדן בשל רעידת אדמה ובמשך 24 שעות היה מרוץ הנהר התחתון, מוּל יריחוֹ יבש כליל. רשומות ערביות מספרות על מאורע דומה לזה בשנת 1267.⁴¹

הסוקר ממרוֹמי אוירון חלק זה של עמק הירדן, משיג את חשיבוּתו של הירדן לפני אלפי שנים. במזרח משׂתרע, לפני מדבר ערב, המישור הגבוה והמגובנן של עבר הירדן המזרחי, שהיה מאז ומתמיד מולדת לשבטים נודדים רבים, כי ממנוּ ניתן להם להשקיף על כרי המרעה הפוֹריים והשדות של כנען. כאן אַתה מוצא שער־פירצה טבעי: מעבר ראשי בתוך הירדן, שגם עם עדרים אפשר לחצוֹתוֹ בקלוּת. ואוּלם הפוֹלשים מן המזרח נתקלים לא הרחק מן הירדן במכשול הרציני הראשון – יריחוֹ, נקוּדת־המַפתח לכיבוּשה של כנען.

ויַָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הָעָם אֶת־קוֹל הַשׁוֹפָר וַיְרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכָּדוּ אֶת הָעִיר… וְהָעִיר שָׁרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּה

(יהושע ו, 20, 24)

בשל מלחמת יהושע נתפרסמה עיר זו ברבים. עכשיו נלחמים עליה אנשי מדע במעדרים, קרדומים ולוּחות־זמנים. בשבעה ימים, מספר התנ"ך, כבש יהושע את העיר יריחוֹ. ואילו מלחמת הארכיאוֹלוֹגים נמשכת, עם הפסקות, זה חמשים שנה כמעט, והענין לא הוכרע עדיין. כיום על־כל־פנים עומדים לקבוע כבר את תאריך נפילתה, ללא כל היסוס עוד.

תוצאות החפירות הנרגשות והדרמתיות ביריחו גדוּשות מימצאים מדהימים וגילויים מרעישים, הפתעות ואכזבות, הנחות וסתירות, ופולמוס בנוגע למַשמעוּת הדברים ולתאריכיהם.

בשקע הירדני שורר אַקלים טרוֹפּי. לנוה־מדבר נדמה הכפר ״אריחה“, היא יריחו, שעל גבוּל מדבר־הגיר נטוּל כל צמח, אפילו תמרים גדלים כאן, שבדרך כלל מעטים הם בארץ־ישראל, מלבד בדרומה של עזה. גם התנ”ך קורא ליריחו ״עיר התמרים" (שופטים ג, 13). אשכולות התמרים פעם זהובים ופעם אדוּמים, נוצצים מבין הכפות הירוקות. מימים מקדם מפריח כאן מעין ״עין־א־סולטן" צומח עשיר. מצפוֹן ליריחו של היום תל־חרבות נקרא על שמו, תל־א־סולטן. הוא הוא שדה המלחמה של הארכיאוֹלוֹגים. כל הרוצה לגשת אליו חייב לשלם. מקומות המימצאים שמוּרים מאחורי גדר תיל.

שׂרידי יריחוֹ הפכו את תל־א־סולטן למקום מיוּחד־במינוֹ בין כל מקומות החפירות בעולם. שכן אין המדוּבר עוד רק על החומה התנ“כית. בתל הזה רודמות מתחת לשכבות תקוּפת הברוֹנזה – תעוּדות מתקוּפת האבן. הן מפנות את המבט לתקוּפות הקדוּמות ביותר ואל האָדם תושב הקבע הראשון. הבתים הקדוּמים ביותר ביריחו הם בני שבעת אלפים שנה והם דומים, בקירותיהם העגולים, לאהלי־נוודים. ואוּלם מלאכת הקדרוּת לא היתה ידוּעה עוד לתושביהם. בשנת 1953 חפרה כאן משלחת בריטית. המנהלת, ד”ר קתליין מ. קאניון, הצהירה: ״יריחו רשאית לתואר העיר העתיקה ביותר בכל העולם".

זמן קצר לאחר תחילת המאה היפנוּ הארכיאוֹלוֹגים את שימת לבם לתל־א־סולטן. משנת 1907 ועד 1909 מגששים מעדרים וקרדומים וחושפים בזהירוּת שכבה אחרי שכבה בתל הנהדר הזה. משהכריזוּ שני מנהלי המשלחת האוסטרית־גרמנית, פרופיסור ארנסט סאלין ופרופיסור קארל ואצינגר, על מימצאיהם, עוררו תדהמה גדולה. נחשפו שתי חגורות־חומה שמרכז משוּתף להן, וחגורה פנימית אחת נמשכה מסביב לפסגת הגבעה. זוהי מלאכת מחשבת של בניין חומה איסטרטגי מלבנים מיוּבשות בשמש, בדמוּת שתי חומות מקבילוֹת במרחק שלושה עד ארבעה מטרים זו מזו. החומה הפנימית, העבותה במיוחד, רחבה בממוצע שלושה מטרים וחצי המטר. חגוֹרת החוֹמה החיצונית נמשכת לרגלי הגבעה ורוחבה שני מטרים וחומה שגובהה משמונה עד עשרה מטר עם יסודות חזקים. אלה הן חומות יריחו המפורסמות! שתי חומות־המבצר, זמן הקמתן, תאריכי הבנין וההריסה. גורמים לפולמוס נסער של אנשי־מדע לדיעות בעד וכנגד, להשערות ולהוכחות. הדבר התחיל עם ביאוּריהם הראשונים של סאלין וואצינגר ונמשך כבר בשנים.

שני הגלאים עצמם מגיעים – כפי שהם מכנים זאת – לידי ״הגהה רבתי" של דעתם הראשונה. בדין־וחשבון משוּתף הם מודיעים, כי ״חוֹמת המבצר החיצונית נפלה בשנת 1200 בערך, לפנה“ס, כלומר, היא חומת־העיר שיהושע התקיף אותה”. כדי להגיה אור חדש על הענין יוצאת, בשנת 1930, משלחת אנגלית לתל־א־סולטן. בשש שנות חפירות נחשׂפים חלקים חדשים של חומות־המבצר. פרופיסור ג’ון גארסטאנג רושם, כראש הארכיאוֹלוֹגים. כל פרט ופרט בדיוּק מרובה. בדרך פלאסטית הוא מתאר את עוצמת ההריסות בחגורת המבצר הכפולה הפנימית: ״החלל שבין שתי החומות מלא שפך החרבות וההריסות. רואים בירוד עקבות של דליקה עצוּמה, ערימות לבינים מוּשחרות. אבנים מפוצצות, עצי בניין מפוחמים ואפר. הבתים שלאורך החומה שרוּפים עד היסוד, הגגות מעל כלי הבית נפולים".

לאחר שגארסטאנג נמלך במוּמחים המנוּסים ביותר, נתפּרסמה התוצאָה הזאת של מלחמת־הארכיאוֹלוֹגים השניה: חגורת המבצר הפנימית היא הצעירה והיא איפוא שנהרסה על ידי בני־ישראל. וגם בכך לא נסתיים הפּולמוס. המלחמה מסביב לחומות יריחו לא חדלה. גארסטאנג קובע את תאריך ההריסה של החגורה הפנימית מסביב לשנת 1400 לפנה״ס. האָב ווינסאן, ארכיאוֹלוֹג בעל משקל ואחד החופרים המוּצלחים ביותר של ירושלים, בוחן את תוצאות המימצאים וקובע את התאריך של הריסת חוֹמוֹת העיר מסביב לשנים 1200 או 1250 לפנה"ס. למרות נימוּקים שכנגד עדיין הוּא עומד על דעתו זו. אכן, יריחו היא אגוֹז קשה לפיצוּח בשביל הארכיאוֹלוֹגים. שכן חסרה התעוּדה החשוּבה ביותר: שברי כלי חרס. הבתים ההרוּסים ריקים, אנוּ נאלצים להניח את הבהרת שאלת הזמן לחוּשיהם של המוּמחים.

שיחזור החומה הכנענית העתיקה של יריחו.

על כל פנים עמוֹד עמדוּ חומות יריחו ויש להכיר בהן עקבות של התקפת אש עצוּמה:

וְהָעִיר שָׁרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּהּ

(יהושע ו, 24)

ואולם, מהו הדבר שגרם לנפילת החומות? – ״ויתקעוּ בשופרות… ותפל חומה תחתיה". בבדיקת הריסות החומה שׂם גארסטאנג את לבו למשהוּ המעורר ענין רב. אבני החומה החיצונית נפלוּ במורד כלפי חוּץ, ואילו החומה הפנימית מסביב לדבשת הגבעה התמוֹטטה, להיפך, כלפי פנים, והיא שקברה תחתיה את הבנינים שמאחריה. בחומות נראוּ מלבד זאת פרצים ובקיעים עצוּמים.

בחינות אלה מוליכות, לפי גארסטאנג, רק למסקנה אחת, כי רעידת־אדמה היא שהרסה את העיר. וכפי שמורות המַפּוֹת הגיאוֹ־פיסיקליוֹת שוכנת יריחו באיזור של רעידות־אדמה הנמשך ועובר את אסיה ומגיע עד להרי־ההימליה וטיבט.

יריחו היתה המבצר החוסם הראשון בדרך לארץ־הבחירה. אחר המשך מסע הכיבוש של בני־ישראל בכנען ניתן לארכיאוֹלוֹגים לעקוב בדיוּק במקומות אחרים.

עשרים ק“מ, בערך, דרומית־מערבית מחברון שכנה דביר התנ”כית. עיר זו השולטת על הנגב, היתה מוּגנת על־ידי חומה. חפירות אמריקניות, בהנהגתו של י. פ. אולברייט ומ. ג. קייל, נתקלות כאן, מאז 1926, בתל בית־מרסים בשכבת אפר והריסות קשות. שכבת האפר מכסה על שברים שמוצאם, בלי ספק, מן המאה הי“ג לפנה”ס. מעל לשכבת השריפה אתה מוצא עקבות של ישוּב חדש לבני־ישראל:

וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ דְּבִרָה וַיִּלָּחֶם עָלֶיהָ

(יהושע י 38)

ארבעים וחמשה ק“מ דרומית־מזרחית מירושלים מזהים את לכיש התנ”כית, שהיתה וודאי עיר גדולה מאד באופן יחסי בכנען. כי בתל־א־דווייר מודדת משלחת אנגלית, בהנהלתו של ג’יימס לאסלי, סטארקי, בשנות השלושים, שטח בנוי של עשרים־וארבעה אקרים, שהיו מוּגנים פעם על־ידי סוֹללה חזקה. גם עיר זו נפלה קרבן לסוּפת־אש מכלה. בספל שנמצא בין ההריסות היתה חרוּתה ״השנה הרביעית" של פּרעה מרנפתח. תאריך מתאים לשנת 1230 לפנה"ס.

וַיַּתֵּן יְהֹוָה אֶת־לָכִישׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל

(יהושע י, 32)

במוּזיאוֹן של קהיר ניצבת מצבת־זיכרון ממקדש קברים של נא־אמון, ועליה שיר תהילה ורוממוּת לנצחונו של פרעה מרנפתח⁴² על אנשי לוב. כדי להגדיל את תהילתו נזכרים גם מעשים גדולים אחרים של השליט. ואלה דברי הסיוּם של השיר: ״כנען לקוחה שלל על כל הרשעים שבה. אשקלוֹן נתוּנה בשבי, גזר כבוּשה ונועם הושמדה. עם ישראל אין לו נחמה; אין לו צאצאים, ארץ־ישראל היתה כאלמנה למצרים".

שיר־נצחון זה שנחרת בשנת 1229 לפנה“ס, יש לו ערך רב והוּא משוּפע מסקנות מכל הבחינות. כאן אנו מוצאים, בפעם הראשונה, את שם ״ישראל” בפי בן חוּץ־לארץ ובן־הזמן, ישראל מכוּנה בפירוש בשם עם, ודווקא אגב פירוט שמות של ערים ארץ־ישראליות הוכחה שאפילוּ ההססן המוּשבע אינו יכול להתעלם מזאת, כי בשנת 1229 לפנה"ס כבר ישבוּ בני־ישראל בכנען ולא היוּ עוד בלתי־ידועים.

זמן קצר לפני שנת 1200 לפנה"ס השיגוּ בני־ישראל את מטרתם הנכספת מכבר, הם בכנען, ואולם אין הם עדיין שליטי הארץ. שיכבות שריפה מסמנות את הדרך ומלמדות על איסטרטגיה חרוּצה. על המבצרים החזקים ביותר של גזר וירוּשלים דלג יהושע. נראה כי הוא נהג לפי העיקרון של קו ההתנגדות החלש ביותר. גם המישורים ועמקי הנחלים הפוֹריים ביותר הם עדיין בידי הכנענים והם נשארים בידיהם לזמן ממוּשך. לבני־ישראל חסר הנשק, כדי לעמוד בפני רכב־המלחמה המפחיד, חסרים הטכניקה והנסיון במלחמה כנגד ערים מבוּצרות מאד. ואוּלם באזורים מעוטי אוכלוסיה הם נעצוּ יתד; ארץ ההרים משני עברי הירדן היא כבר נחלתם.

יהושע ביצע את משימתוֹ. שבע־ימים הוא מת ונקבר:

וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר־אֶפְרָיִם מִצְפוֹן להַר־גָעַשׁ

(יהושע כד, 30)

נוסח השבעים מוסיף כאן הערה חשוּבה: ״יחד אתו הונחוּ בקבר, שחצבוּ שם בשבילו, גם חרבות צורים בם מל את בני־ישראל בגלגל“. בגלגל, בדרך שבין הירדן ויריחו, מלוּ לפי המסורת, את בני־ישראל ב״חרבות צורים”.

כִּי־מֻלִיּם הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים. וְכָל־הָעָם הַיִּלֹדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ

(יהושע ה, 5)

חמשה־עשר ק“מ צפונית־מערבית מבית־אל שוכן ״כפרו של יהושע”⁴³. בסלעים מסביב אתה מוצא מערות קברים. בשנת 1870 נמצא באחת ממערות קברים אלה מספר רב של סכיני־אבן…

פרק שני – בימי דבורה וגדעון    🔗

בני־ישראל הופכים לתושבים. עבודה חלוּצית בארץ־הרים אוהלי אכרים תחת ארמונות. דבורה מעוררת מרד. התנגשוּת בעמק יזרעאל. נצחון על רכב הברזל. כלי בית של בני־ישראל במגידו. התקפות שוד מן המדבר. טכסיסיו המצילים של גדעון. קרב רוכבי־גמלים ראשון בהיסטוריה. ״מוביל־מַשׁאות למרחקים" חדש.

וַיִּתֵּן יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרְשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ

(יהושע כא, 41)

כד־אגירה ישראלי.

מיד עם הכיבוּש קורה דבר־מה מַדהים ביותר: שבטי־ישראל תוקעים יתד חזקה בארץ הכבוּשה. נמצא איפוא כי הם לא היוּ מעולם עם־נווד. פלישות של נוודים היו שכיחות בכנען, מאז ימים קדוּמים, אבל אלה היו תמיד בחזקת אֶפיזוֹדוֹת. השבטים היו רועים את עדריהם ונעלמים לפתע פתאום, כשם שפּלשוּ לפתע־פתאום, ואילו בני־ישראל מתישבים, הם חורשים אדמות ומבראים יערות:

אם־עַם־רָב אַתָּה עֲלֵה לְךְ הַיַּעֲרָה וּבָרָאתָ לְךְ שָׁם

(יהושע יז, 15)

הם מחליפים את האוהל בסוּכּה, בערים הכבוּשות הם נכנסים לדוּר בהריסות הבתים. בשכבות האפר בדביר, בבית־שמש ובבית־אל נמצאו שׂרידים מחיי־הבית הפרימיטיביים והדלים.

ההינתקוּת מן הזמן שקדם ניכרת בבירור בחפירות. במקום שעמדוּ בו בתי־האצילים וארמונות האדונים הפיאוֹדליים, הוּקמוּ סוּכּוֹת איכּרים עם גדרוֹת. חומות־המבצרים הכבדות מורות בכל אופן על שיפּוּצים הכרחיים. ומה שהוּקם על־ידי בני־ישראל מחדש אינו אלא בניין קירות דקים. הקמת ביצורים חזקים חדשים הצריכה עבודות כפייה, ואין לך דבר שנוּא יותר על הישראלים מן הדבר הזה. הם חשים עצמם בני־חוֹרין, כאיכּרים בלתי־תלוּיים:

אִישׁ הַיָשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה

(שופטים יז, 6)

במשטר הפיאוֹדלי של אדונים עירוניים היו עבדים עושים מלאכה בשדה. ואילו אצל בני־ישראל עשו אותה בני המשפחה החפשיים, הראש הוא האָב, הפטריארך. ישוּבים לאין מספר הוּקמוּ. הארכיאוֹלוֹגים מוצאים את עקבוֹתיהם בכל איזור־ההרים. אָמנם, נמצאו שׂרידים מועטים בלבד. כי כחומר־בניין ראשון היוּ אז לבני־חומר מיוּבשות באויר, והבנינים שהוּקמוּ מהן אינם בני קיימא.

עבודה חלוּצית למופת נעשית על־ידי בני־ישראל בארץ ההרים, באזורים לא נושבים, במקומות שאין בהם מַעיינות או בארות, מוּקמים ישוּבים, וככל שייפּלא הדבר – מדינת־ישראל המוֹדרנית החייתה חלק משׂרידי הטכניקה של האבות הקדוּמים, הם חפרוּ בורות לאגירת מי־גשמים וסיידוּ את פנימם בסיד־אבנים שלא היה ידוּע עד אז. והם נבנוּ באופן יסודי כל־כך, שניתן להם לעמוד בפני שיני הזמן במשך אלפי שנים.

בני־ישראל שלחו שרשים, כמסוּפר בספר שופטים ומוּכח על־ידי הארכיאוֹלוֹגים, כמתישבים ועובדי־אדמה במולדתם החדשה. במלחמה ממוּשכת עם השכנים ובמריבות פנימיות גדל ונתעצם הכוח המלחמתי והנסיון. התנ“ך מספר על התנגשוּיות עם מוֹאַב, עמוֹן ושבטי ארץ ממדבּר סוּריה, על מלחמת־דמים אזרחית, על מלחמת השבטים בשבט בנימין (שופטים כ). בית־אל שכנה אז באיזור בנימין; פרופיסור אולברייט חופר במקום הזה ומוצא ארבע שכבות של הריסות משנות 1200 עד 1000 לפנה”ס.

שנים נסערות אלה של התישבוּת חדשה משתקפות כמו באספקלריה נצחית בספר שופטים, על ידי שלושה סיפּוּרים: בשירת דבוֹרה, בעלילוֹת גדעוֹן ובמעשי הגבורה של שמשון. כרקע ל״מעשיות תמימות" אלה שימשוּ עוּבדות, מאורעות של הזמן שהחקירות החדשות מאַפשרות לקבוע את תאריכיהם כמעט בדיוק. בני־ישראל נאלצים היוּ, בחדירתם לארץ בשנת 1230 לפנה"ס לערך, לנצל רק את ההרים:

וַיְהִי יְהֹוָה אֶת־יְהוּדָה וַיֹרֶשׁ אֶת־הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת־יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי־רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם

(שופטים א, 19)

רק כעבור מאה שנים כמעט נהפך הדף. שבטים שישבו בהרי־הגליל עבדוּ, כנראה, עבודות־כפייה למען הכנענים וביניהם גם שבט יששכר, המכוּנה בתנ“ך בדרך לעג ״חמוֹר גרם”.

יִשָׂשכָר חֲמֹר גֶָרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפָּתָיִם… וַיֵט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד

(בראשית מט, 14, 15)

בגליל מתלקח המרד. קמה הזעקה נגד השיעבוּד! את האות לכך נתנה אשה, השוֹפטת דבוֹרה. היא קוראת לשבטי ישראל לקום להשתחרר. בשמה נמסרה אותה שירה נפלאה שהושרה באזני העם.

מלך כנעני יושב על כסאו בלויית מנגן על עוּגב ורכב ברזל (1200 לפנה"ס),

בּרק משבט יששכר נוטל את ההנהגה לידיו. שבטים אחרים מצטרפים, מתלקט חיל צבא גדול, והנה מעז ברק לעשות מעשה נמרץ, שבני־ישראל לא עשוּהו קודם לכן. הוא יוזם שההתנגשוּת עם האויב הנורא תתחולל במישוֹר:

וַיֵרֶד בֶּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשָׂרָת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו

(שופטים ד, 14)

ואמנם, עמק יזרעאל הנרחב והפּוֹרה, שבין הרי הגליל בצפון ושומרון בדרום – איזור ממשל בלתי־מוּגבל של מלכים כנענים ומושלים פיאוֹדליים, היה לשדה־קרב. כאן מחכה להם כוח קרבי כנעני עצום:

אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעֲנָךְ עַל־מֵי מְגִדּוֹ

(שופטים ה, 19)

והנה נפל הדבר הבלתי צפוי – בני־ישראל מנצחים! בפעם הראשונה עלה הדבר להנחיל תבוּסה מוּחלטת לרכב צבאי בקרב־שדה פּתוּח. המעגל נשבר; בני־ישראל הוכיחוּ, כי הם בני־תחרוּת לטכניקה המלחמתית של הכנענים וכי הם אף עולים עליהם.

שני עיי־מפּוֹלת בעמק יזרעאל שומרים על שרידי תענך, במרחק עשרה ק“מ ממגידוֹ. שתי הערים מתחרות פעמים רבות על מידת חשיבוּתן. בשנת 1450 לפנה”ס היתה תענך עיר־ממלכה גדולה, ואילו מגידו רק מקום משמר מצרי קטן. ובערך בשנת 1150 לפנה“ס נהרסת מגידו ונעזבת מיושביה. המקום שעמד בהריסותיו שנים רבות נבנה וּמתאַכלס רק בשנת 1100 לפנה”ס. את שׂימת־הלב מוֹשכים כלי־הקדירה של התושבים החדשים, כלי חרס גדולים, ממש מאותו מין שבו השתמשו בני־ישראל עד הזמן ההוא. החוקרים נתקלים בהם בכל הישובים בהרי שוֹמרוֹן ויהוּדה. בשירת־דבורה נזכרת תענך במפוֹרש כמקום קרבות. הפירוט ״מי מגידו" לא בא אלא לשם דיוק יתר⁴⁴. מגידו עצמה שמימיה הם מנחל קישון⁴⁵ לא היתה קיימת אז, כנראה.

מימצאים ארכיאוֹלוֹגיים וסיפּוּר התנ“ך מאַפשרים לקבוע את תאריך הקרב הראשון נגד הרכב הצבאי של הכנענים בתקוּפה שבין הריסת מגידו והקמתה מחדש, כלומר: בשנת 1125 לפנה”ס בערך.

בסיפורו של גדעוֹן מדוּבר על נצחוֹנם השני של בני־ישראל, ממזרח הגיע יום אחד ובא על בני־ישראל דבר מה חדש, בלתי־ידוּע ובלתי־נוח. כנוּפיות של נוודים מדיינים על גמליהן מתנפלוֹת ושוֹדדוֹת, חוֹרבוֹת ורוצחות בארץ:

וְלָהֶם וְלִגְמַלֵיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ

(שופטים ו, 5)

שנים רבות נתוּנים בני־ישראל בחוֹסר־אונים מול התנפּלוּיוֹת המדיינים. אז קם להם גדעון כגוֹאל. כפי שמספר התנ"ך (שופטים ז, 20 וכו') בפירוט, מגלה גדעון תכסיס התקפה חדש. המדיינים בורחים ומניחים, כנראה, מכאן ולהבא לישראל.

המצאות בימי־שלום יש להם פעמים רבות המזל להיבחן בימי מלחמה דוקא. ה״המצאה״ החדשה, שאיפשרה למדיינים להטיל פחד על בני־ישראל, היה הגמל המאוּלף!

הגמל המאוּלף הוא דבר מה חדש בעולם העתיק, עמי תקוּפת הברוֹנזה לא ידעוּהוּ למרבה הפליאה. הכתובות המצריות אינן מזכירות זאת. אפילו במארי, בקירבת־מישרין עם מדבר ערב הגדול, לא נמצא עד עכשיו, בארכיון התעוּדוֹת המרוּבות, כל רמז לגמל. אנוּ חייבים למחוק את הגמל מתוך תיאוּרנו על העולם במזרח העתיק. גם לתוך ספר בראשית חדר, כנראה, לאחר־מכן. את המחזה היפה, למשל, שבּוֹ אנו פוֹגשים את רבקה אמנוּ בפעם הראשונה בנחוֹר, יש לייחס, כנראה, לחילוּפי תפאורת. ה״גמלים" של מי שהיה מיוּעד להיות חתנו של אברהם ליד הבאר היוּ בוודאי – חמוֹרים (בראשית כד, 10). והחמוֹרים הם הם כנראה, המוליכים את המַשׂאוֹת ואת הנכסים השונים על גביהם במשך אלפי שנים בדרכי המסחר הרחוקים – עד שבא במקומם הגמל המאוּלף.

אין לקבוע בדיוּק אימתי התחיל האילוּף, אבל יש אי־אילו נקודות־אחיזה. במאה ה־11 לפנה"ס מופיע הגמל בכתב־היתדות ובתבליטים, והוא נזכר מכאן ולהבא תכוּפות, ובזמן הזה אירע. לפי המשוער, גם מאורע גדעוֹן. מסעי־שוד על גביהם של גמלים, שהיו נודעים עד עכשיו כבהמוֹת־מדבּר פראיות, הטילוְ בלי־ספק זעזוּע של אימה!.

ההתנגשוּת השלישית צפנה בתוכה את הסכּנה הגדולה ביותר והיה בה משום מבחן לעצם קיומם של בני־ישראל: ההתנגשוּת עם הפלשתים.

פרק שלישי – לוחמי כפתור    🔗

כרתי ופלתי. פשיטת העמים הימיים. ההגירה הגדולה מן האגיים. מסע כיבוש עם קרונות שוורים ואניות. ממלכת החתים נעלמת. ערי־ים בחופי כנען בוערות. גיוס כללי בארץ הנילוס. פרעה רעמסס השלישי מציל את מצרים. הקרב הגדול ביבשה ובים. משאל במחנה פליטים. דיוקנאות גדולים של הפלשתים.

הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הָעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר

(עמוס ט, 7)

עם הסיפּוּרים האגדיים על שמשון הגבּוֹר, עם עלילותיו ופשיטותיו, מתחילה ההיאבקוּת הגדולה.

פלשתים! – שמם התערה מבחינות רבות בתוך אוצר הלשון של העולם. אנו מדברים על ״פיליסטר“, על ״גלית ענק”, הוא היה אחד מהם. וכן אנוּ אומרים בזלזוּל ״כרתי וּפלתי, בלי לדעת בדיוק על מה המדוּבּר. מי אינו מכיר את סיפור־האהבה הטרגי של שמשון ודלילה שהסגירתוּ לידי פלשתים, מי אינו זוכר את כוחותיו העל־אנוֹשיים של שמשוֹן, החוֹנק אריה בידיו, המַכּה אלף פלשתים בלחי־חמור מוּסגר על ידי אהוּבתו ומנוּקר עינים נזעם ונרגז הוא הורס את מקדש הפלשתים על הנמצאים בתוכו! אף־על־פי־כן משיגים רק מעטים, עד מה מעט בעצם אנוּ יודעים על הפלשתים המפורסמים.

עם הפלשתים, שהיה לו חלק מַכריע בחיי בני־ישראל, היה עטוף זמַן ממוּשך בסוד. רק בזמן האחרון הצליחי להרים קצת את הצעיף מעליו. לאחר מלאכת חקירה מרוּבה ניתן להגיע לתוצאות שיש בהן משום הבהרת התמונה. חרסי קרמיקה, כתובות של מקדשים ושכבות של שריפות מַעניקים לנו פסיפס־מראות על ראשית הופעתם של הפלשתים, שליסוֹדוֹ הדרמתי הנפלא אין דוּגמה ואַח.

ידיעות זוועה מקדימות את בוא הזרים, רצים מביאים חדשות מבהילות על הבלתי־ידוּעים, העולים ומופיעים בשוּלי מרחב־החיים של העולם העתיק, בחופיה של יוון. הם באו בהמון בקרונות־שוורים, בעגלות גסות על גלגלים גזוּרי עץ, שבהמות בעלי דבּשות מושכות בהן והן עמוּסות כלי־בית ומזונות. בלוויית נשים וטף. – לפניהם הולכים גברים מזוּיינים בנשק. הם נושאים מגינים עגוּלים וחרבות בּרוֹנזה. ענן אבק סמיך מכסה אותם, שכן רבים הם, לאין ספוֹר. מאין הם באים, אין איש יודע. ליד ים השיש נראה מחנה־הגירה זה לראשונה. ומשם מתחילה דרכו לאורך חופי ים־התיכון לעבר דרום. על נחשוֹלי הים הירוקים חותר צי מפוֹאר באותו כיווּן, סיעת ספינות עם קימרוֹנים גבוהים וגברים מזוּיינים על סיפוניהן.

דליקות, הריסות ושדות שוממים – השאיר מאחריו מחנה־נודד מטיל אימה זה בכל מקום שחנה. איש לא יכול היה לעצור את הזרים האלה, הם שוברים כל התנגדוּת. באסיה הקטנה נופלות ערים ומתמוֹטטים ישוּבים. המבצר האדיר חטוסס, ליד האלים נהרס. אורוות הסוּסים הנהדרות של קיליקיה נשדדוּ. אוצרות הכסף של מכרות טרסוס נלקחוּ. מהבקתות ליד מחנות הכוֹרים גוּנב סוד תוצרת הכמוּס ביותר של המתכת היקרה באותם הימים – הברזל. מכוח המַכּוֹת האלה התמוֹטטה אחת משלוש מַעצמוֹת־העולם של האלף השני לפנה"ס: מַעצמַת החתים הושמדה.

צי הכובשים הזרים חנה בקפריסין וכבש את האי. בדרך היבשה המשיך המחנה הלאַה, חדר לסוּריה הצפונית, הגיע לכרכמיש על הפרת, העמיק ונסע מעמק אורנטס והלאַה. בלחץ מלקחיים, מן הים ומן היבשה, נופלות ערי־הים העשירות של הצורים. לאחר אוגרית בא תור גבל, צידון וצור. דליקות משתוללות בערו⁴⁶ החוף הפוֹריים בארץ־ישראל. ממרחק שדות וכרי־המרעה בארץ־ההרים ראוּ וודאי בני־ישראל את נחשול ההשמדה, אם כי התנ"ך אינו מספר דבר על־כך, כי בבני־ישֹראל לא נגעוּ עדיין; מה שעלה אז באש, היוּ מצוּדות־המגן של הכנענים השנוּאים.

לבּת־העמים האלה גועשת וממשיכה לגעוֹש, בים וביבּשה, וכיוונה הוּא לעבר הנילוס, למצריים…

במדינת חאבו, מערבית מנא־אמון על הנילוס, ניצבת החורבה המפוארת של מקדש אמון הנהדר מימי שלטונו של רעמסס השלישי (1195 עד 1164 לפנה"ס). מגדלי שעריו, ״פילוניו" הגבוהים, החומות באולמות ובחצרות, גדוּשים תבליטים עצוּמים וכתובות. אלפי מטרים מרוּבעים של תעוּדות היסטוריות חצוּבות באבן. כל המקדש הוא כתב ענקי אחד של מסעי המלחמה לפרעה. באומר ובתמוּנה, עדוּת מלכוּתית למאורעות אותם הימים שאירעוּ על הנילוס.

עד מה גדול היה הפחד, מה רבה היתה הסכנה שריחפה על מצרים יש ללמוד בעליל מכתבים אלה. מתוך דאגה ואימה מספרת אחת הכתובות: „שנה שמינית לשלטון הוד מלכוּתו רעמסס השלישי… שום ארץ לא יכלה לעמוד בפני נשקם. את מלכות החתים, קודה⁴⁷, כרכמיש… וקפריסין הרסוּ במכה אחת… עמיהן הושמדוּ, וארצותיהם דומה כאילוּ לא היוּ בעולם. הם עמדוּ לפלוש למצרים… הם שמוּ ידיהם על הארצות עד קצה תבל. לבותיהם היוּ מלאים אמוּנה ובטחון: נשיג אשר יזמנוּ".

רעמסס השלישי עושה הכנות קדחתניות למלחמה, הוּא מצוה על גיוּס כללי: ״ביצרתי את גבוּלותי… קיבצתי: נסיכים, מַצבּיאים ולוחמים. הכינותי את שפכי היאוֹר כסוֹללה חזקה, עם ספינות־מלחמה, עם ספינות משוט וספינות חופים מלאי לוחמים עזים ונשקם עליהם. החילות נצטרפוּ ממבחר האנשים במצרים. כמוהם כאריות שואגים על פסגות הרים. צבאות הרכב נצטרפוּ מרצים, מאנשים נבחרים, מכל לוחם טוב וּמוּכשר. הסוּסים דרוּכים למעוֹך אוֹיבים תחת פרסות רגליהם…"

עם צבאות־לחימה עצוּמים, עם כל יוצא־צבא מזוּין שמצרים יכלה לגייס. יצא רעמסס השלישי לקראת מחנות הלוחמים הזרים, אל שדה הקרב הגדול. הכתובות מספּרות דברים קוֹנקרטיים מעטים. כמו תמיד, מסתפק הסיפּוּר המלחמתי המצרי גם במקרה זה, בהימנוני תהילה למנצח. ״צבאותיו“, כך מסוּפר על רעמסס השלישי, ״מוּכנים כּאבּירים בשׂדה־קרב: סוּסיו כמוֹהם כבז טוֹרף בין צפרים קטנות…” אלא שתבליט אחד גדול מתאר גם היום, לאחר 3000 שנה, בעליל את הקרב הנורא: רכב המלחמה הכבד של המצרים חדר לתוך המחנות המזוּיינים של האויב. בין מרכבות שוורים כבדות. בתוך נשים וטף גוֹעש טבח מר. מתחת לפרסות הבהמות והסוּסים נערמות גוּפות המוּבסים.

הקרב בין פרעה רעמסס השלישי ובין הפלשתים.

חקירת שבויים פלשתים על ידי קצינים מצרים

הנצחון דומה כי הוא מוּחלט, חיילים מצריים שודדים את מרכבות השוורים.

מצרים ניצחה בקרב שחשיבוּת היסטורית עולמית נודעת לו, וצבאות היבּשה של האויב הוּבסוּ תבוּסה מוּחלטת. ברכב מהיר נחפז רעמסס השלישי אל החופים, שכן ״הם פּלשוּ לתוך שפכי היאוֹר" עם ספינותיהם.

גם הקרב הימי הגדול הונצח בתבליט אבן אשר במקדש מדינת חאבו: סיעות סיעות נתקרבוּ ספינות האויבים אלה לאלה. דומה כי זמן קצר לפני ההתנגשוּת השׂתררה פתאום דממת־רוּחוֹת. המפרשים שמוּטים. ודבר זה משמעוֹ מכשול קשה לזרים, ספינותיהם אינן מסוגלות עוד לתימרוֹנים. נכונים לקרב, אבל חסרי מגן עומדים כאן הלוחמים, אוחזים בחרב וחנית הטובות רק לקרב פנים־אל־פנים, בעת שהספינות מתנגשות אלוּ באלוּ ואילו דממת־רוחות זו נתנה בידי המצרים עליוֹנוּת מרוּבה. ספינותיהם המצוּיידות במשוֹטים מתקרבות לספינות האויב ועומדות במרחק בטוּח, ומכאן ניתן הצו לבעלי הקשתות לקליעה. מטר חצים קטלני יורד על האויב, שחייליו נופלים רטוּשי גוּף לתוך המים. גוּפות המתים והפּצוּעים־קשה נגרפות עם הזרם, עם ההרג הרב והמבוּכה השלמה, מקריבים המצרים את ספינותיהם ולוקחים את ספינות האויב בשבי. אלה שניצלוּ חיים ממטר החצים, או נימשוּ מן המים, נהרגוּ על־ידי חילות המצרים, או נלקחו בשבי על ידיהם.

רעמסס השלישי הרחיק את סכנת־המות מארצו בשני קרבות מכריעים. אחד על היבּשה ואחד על הים, נצחון שאין דומה לו בתולדות ארץ הנילוס.

בשעת הסיכּוּם, לאחר הנצחון, נקטעוּ ידיהם של המתים והפצוּעים ונערמו הרים־הרים, וכך נקבע מספרו של האויב המוּבס, ומה שאירע לנשי הזרים ולילדיהם מַשתיקות הכתובות. התבליטים מראים את מחנות־הגירוש הראשונים בהיסטוריה. הלוחמים המנוּצחים כלוּאים יחד.

גורלם של השבויים הוא בעצם קבוּע ועומד מאז ועד היום. הם מסוּדרים טוּרים טוּרים ומחכים כרוּעי־ברך למיפקד. ואפילו ה״שאלוֹן״ המפורסם אינו חסר: קצינים מצריים מַכתיבים למזכירים את תוצאות חקירותיהם של השבוּיים. ורק דבר אחד היה שונה אז. אם היום מַטביעים לשבוּיים את האות בצבע־שמן על מדיהם. הרי לשבוּיים בידי המצרים הטביעוּ את שמו של פרעה בעוֹר בשׂרם. חוֹתם זה איתן יותר⁴⁸.

לכתב־החרטוּמים של ה״שאלונים" העתיקים ביותר בעולם אנוּ אסירי־תודה על הידיעה הראשונה בדבר הפלשתים, עם המקרא המפורסם.

בשם ״עמי הים" כפי שמכנים המצרים את הכובשים הזרים, נקבעה מדרגה מיוּחדת לגזע־עם אחד הוּא פלשת, או פרשת⁴⁹. ואלה הם הפלשתים שבתנ"ך.

האמנים המצרים הבינוּ להבדיל להפליא הבדלה מיוחדת־במינה בין תואר־פניהם של עמים שונים ולהביע את ההבדל בתוים אוֹפייניים. כך מראים תבליטי מדינת חאבו בדיוּקם המוּרגל את דיוקן הפלשתים המקראים. יש והם דומים לצילוּמים, שנחצבוּ באבן לפני 3000 שנה. הקומה הגבוהה והזקוּפה עולה על קומת המצרים בשיעור של ראש. אנוּ מכירים את ייחוּד מלבוּשם ונשקם, את עמידתם בקרב. אם אנוּ מתארים לעצמנו את בני ישראל במקום החיילים המצרים, הרי שיש לפנינוּ תמוּנת־קרבות נאמנה, כמות שהתחוללה לאחר־זמן בארץ־ישראל בימי מלכוּת שאוּל ודוד, בשנת 1000 בערך לפנה"ס.

פרק רביעי – תחת עול הפלשתים    🔗

פלשתים בחוף הים. קדרות שברבור מצויין עליהם, כדי שכר עם מַסננת. מונופּולין־ברזל הנשמר בקפדנוּת. הפלשתים כובשים את ארץ־ההרים. עקבות שריפה בשילה. בחירת מלך מחמת הכרח. אלנבי מנצח לפי טכסיסי שאוּל. התוּרכּים מוּפתעים. אולברייט מוצא את מבצר שאוּל שני מקדשי פוּלחן בבית־שאן. קצו של שאוּל.

וַיֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה

(שופטים יג. 1)

בשנת 1188 לפנה“ס נחלוּ הפלשתים את תבוּסתם הקשה מידי רעמסס השלישי. לאחר י”ג שנה הם התבצרו כבר במישור החוף בדרום כנען. המישוֹר החוּם הפּוֹרה שבין הרי יהודה והים. התנ“ך קורא לחמש הערים שהם השתלטוּ עליהן אשקלוֹן, אשדוד, עקרון, גת ועזה (שמואל א', ו, 11). כל עיר ובנותיה. אשר לוחמים בפיקוּדו של מנהיג צבא שכיר מעבדים את שדותיה – נתונה לשלטונו של ״סרן”, שהנו בלתי־תלוּי וחפשי. ואילו בענינים מדיניים וצבאיים פועלים סרני הערים בצוותא. בניגוּד לשבטי־ישראל מהווים הפלשתים בכל הענינים החשוּבים והחיוּניים יחידה אחת, ובשל כך הם כה חזקים.

המודיע התנ"כי מספר גם על שבטי־ים אחרים, שבאו עם הפּלשתים לארץ ונאחזוּ בחופים:

לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל־פְּלִשְׁתִּים וְהִכְרַתִּי אֶת־כְּרֵתִּים וְהָאֲבַדְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם

(יחזקאל כה. 16)

כרתים הוא אי מרוּחק מישׂראל במימי הים־התיכון. מאָז נודע על פריצתם ההיסטורית של ״עמי הים" לכנען, נתבהר לנוּ גם המוּשׁג המעוּרפּל של דברי יחזקאל אלה, המתארים בדיוּק את המצב באותו פרק זמן.

בזמן הופעת הפלשתים בכנען מופיעה גם קרמיקה אוֹפיינית מאד. היא נבדלת בבירוּר ממין הקדירות שהיה מצוי בערי הכנענים וגם בישוּבים ההרריים של בני־ישראל עד אז. בכל תחוּם חמש הערים אשר לפלשתים – ורק שם – נתקלוּ החופרים בקרמיקה זאת. נמצא, כי הפלשתים יצרוּ בעצמם את כלי הקדרות שלהם.

המימצא הראשון של כלי הפלשתים עורר את השתומוּתם של הארכיאוֹלוֹגים. צוּרות, צבעים וּדגמים אלה כבר נפגשוּ להם במקומות אחרים. את הגביעים והכּדים האלה, הצהוּבים כעוֹר, שמצוּיירים עליהם בצבע אדוֹם ושחור סימנים הנדסיים וברבוּרים המנקים את נוֹצוֹתיהם. הם הכירוּ ממיקיני.

כד פלשתי ועליו מצויר ברבור.

מאז 1400 לפנה"ס היוּ הכלים הנפלאים של תעשייני מיקיני מבוּקשים מאד בעולם העתיק וסחר־החיץ בהם הציף את כל הארצות. עשרות־שנים אחדות לפני שנת 1200 לפנה״ס חדל פתאום, עם חוּרבן מיקיני, היצוּא הזה מיוון. הפלשתים באוּ, כנראה, בדרך מיקיני. הם חידשוּ בכנען את התעשייה שהיוּ מוּמחים לה:

הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הָעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּים מִכַּפְתּוֹר

(עמוס ט. 7)

״כפתוֹר" היא כרתים, האי הגדול הסמוך ליוון. אך הקדרות של הפלשתים מעידות גם על עוּבדה מעניינת אחרת, שגם התנ"ך מספר עליה. רבים מן הכּדים הנפלאים האלה מצוּיידים במסננת שתפקידה אינו מוּטל בספק. אלה הם כדי שיכר טיפּוּסיים. המסננת עשוּיה לעצור את קליפּוֹת־השׂעוֹרה. הן שטוּ בשיכר תוצרת־בית, והיוּ גוֹלשוֹת בנקל לתוך הגרוֹן. בישוּבי הפלשתים נמצאוּ ערימות של כדי־שיכר וגביעי יין. ניתן, איפוא, לשער שהם היו שתיינים גדולים. משתאוֹת נזכרים גם בסיפורים על שמשון (שופטים יד, 10; טז. 25). ומוּטעם במיוּחד, שהגיבּוֹר עצמו היה נזיר מיין.

השיכר על־כל־פנים אינו המצאת הפלשתים. משרפות־השיכר הגדולות הראשונות פרחוּ עוד במזרח העתיק. בבתי־המרזח של בבל היוּ מצוּיים כבר חמשה מינים שונים של שיכר: כהה, בהיר, שיכר חדש, שיכר ישן. לייצוּא ולמסעות היה שיכר מעורב, שקראוּ לו גם שיכר דבש. זה האחרון היה מיוּצר מתמצית מעוּבּה של תבלים, המשתמרת זמן ממוּשך. די היה לערבבו במים – והשיכר היה מוּכן, כעין דוּגמה עתיקה לשיכר־היבש אשר לצבאות המוֹדרניים.

ואוּלם חשוּב יותר היה הגילוּי האחר. הפלשתים הם הראשונים בכנען שהיה להם ברזל בכמוּיות עצוּמות. בקבריהם נמצאוּ כלי נשק, כלים ותכשיטים עשויים מתכת נדירה ומשום־כן יקרה, וכשם שהיו מייצרים את הכדים המיקיניים כן ייצרוּ בעצמם גם את הברזל. בתי־היציקה הראשונים לברזל בכנען היוּ, וודאי, בתחוּמי הפלשתים. את סוד ההיתוּך הביאוּ עמם במלקוֹח ממסעם על פני אסיה הקטנה, במקום שהחתים היוּ, עד שנת 1200 לפנה"ס. תעשייני הברזל הראשונים.

את סוד־הייצור הזה שבזזוּ מאחרים, שמרו מלכי הפלשתים כשמוֹר על בבת־העין. זה היה המונופולין שלהם, והם ניצלוהוּ לעסקיהם. בני־ישראל היו, בזמן הראשון להתישבוּתם בהרים עניים מכדי לרכוש מהם את הברזל. המחסוֹר במחרשות ובכל כלי־עבודה של ברזל, במסמרים לבנין ובכלי־נשק – היה להם מכשול גדול. לאחר שהפלשתים כבשוּ את ההרים, הם מנסים לעכב גם את ייצוּרם של כלי נשק חדשים. הם אוסרים על בני־ישראל את מלאכת הנפחוּת:

וְחָרָשׁ לֹא יִמְצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חָרֶב אוֹ חֲנִית, וַיֵּרְדוּ כָל־יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים ללטוֹשׁ אִישׁ אֶת־מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת־אֵתוֹ וְאֶת קָרְדֻּמּוֹ וְאַת מַחֲרֵשָׁתוֹ

(שמואל א' יג, 19–20)

מצוּיידים בכלי־נשק חדישים ביותר, מנוּסים במסעי־מלחמה תמידיים ומאורגנים להפליא מבחינה מדינית, עומד עם־הפלשתים, שואף הכיבוּשים, לאחר שנת 1200 לפנה"ס, בחוף המערבי. גם הוא חותר לאותה מטרה שחתר ישראל: כנען!

עלילות שמשון ופשיטותיו הן אגדות גבוּרה (שופטים יד, 16), אבל מאחריהן מסתתרות עוּבדות קשות. הפלשתים מתחילים להתקדם ותחוּם יישוּבם מתפּשט מזרחה.

מארץ־ההרים דרך עמקים ארוכים, מתנחשלות ומתמשכות בין מישור־החוף והרי־יהודה – שרשרות של גבעות. אחד העמקים הוּא עמק נחל־שורק. שמשון חי בצרעה (שופטים יג, 2), ובתמנתה, לא הרחק משם, נשא בת פלשתים (שופטים יד, 1). גם בית דלילה היה שם (שופטים טז, 4). בדרך עמק זה החזירו לאחר מכן הפלשתים את ארון־הברית (שמואל א' ו, 12). פריצת הפלשתים לארץ הגבעות. לפני הרי יהודה, הנה בחינת אות מבשר, שאחריו כעבור שנים יבוא המסע הצבאי הגדול נגד בני־ישראל.

וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל־הָאָבֶן הָעֶזָר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַּאֲפֵק

(שמואל א' ד, 1)

אפק שכנה לצפון התחום הנתון לשלטונם של הפלשתים. תל־חרבות, הוא תל־אל־מוחמאר, שומר על שׂרידי מקום זה במרוצו העליון של נחל, הנופל לים בצפונה של יפו. מצבה האיסטרטגי של אפק מצויין במיוּחד. לעבר מזרח היא צופה להריה של ארץ־ישראל התיכונה. אל מחוז הישוּבים של בני־ישראל. ממוּל לאפק, בשוּלי ההרים, שכנה אבן־עזר, שם התחוֹללה התנגשוּת הלוחמים, בפגישה ראשונה ניצחוּ הפלשתים. במצוּקת־נפש גדולה מוציאים בני־ישראל את ארון־הברית משילה. בקרב השני הוּכּוּ מַכּה קשה על ידי הפּלשתים, שעלוּ עליהם בכוחם המכריע. גיוס הצבא נכשל, והמנצחים לקחוּ עמם את ארון הברית (שמואל א' ד, 2–11).

ארץ־ההרים נכבשת, ישראל פּורק מנשקו, ובתחוּמי השבטים הוצבוּ משמרות (שמואל א' י 5; יג, 3). בהתקפה הראשונה כבר השיגוּ הפלשתים את מטרתם, ארץ־ישראל המרכזית בידם היא.

פריצת הפלשתים לארץ היתה מלוּוה מעשים אכזרים. כמוּכח על־ידי עדוּיוֹת־מימצאים בני הזמן ההוּא. המשכּן בשילה, שישראל הקים לארון־הברית, היה קרבן ללהבות־אש. 22 ק"מ מדרום לשכם שוכנת סיילון, היא שילה, עיר פורחת באותם הימים. על גבעה סמוּכה היה מחוז הקודש, אזור העליה־לרגל של בני־ישראל (יהושע יח, 1; שופטים כא, 19, שמואל א' ג, 21), שבמקומו הוּקמו, עם פרשת הזמן, בניני־זיכרון של הנוצרים הקדוּמים ושל האיסלם.

משנת 1926 ועד 1929 חפרה כאן משלחת דנית, בהנהלתו של הארכיאוֹלוֹג ה. קיארס. שרידי שילה מספּרים בבהירוּת על שכבת חוּרבן מתקופת 1050 לפנה"ס, עקבות נצחונם של הפלשתים על בני־ישראל. דומה כי חורבות שילה עוד עמדוּ זמן ממושך, שכן ארבע מאות שנה לאחר החוּרבן מַצבּיע הנביא עליהן:

כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל

(ירמיהו ז. 12)

גם למקומות אחרים בהרי יהודה מונה אותו גורל של שילה. ארכיאוֹלוֹגים מצאו בתל־בית־מירסים, ליד חברוֹן, היא דביר התנ"כית, ובבית־צור, דרומית מירוּשלים, עקבות אפר, שהן הוכחה להנחה זו.

בקירבת שנת 1050 לפנה"ס היה קיוּמם של בני־ישראל נתוּן בסכּנה; הם רואים בעיניהם את אבדן פרי כיבוּשיהם ועבר התישבוּתם במשך מאתים שנה כמעט. כן, הם צפויים לסכּנה ליפוֹל תחת עול הפלשתים, להיות נתוּנים לעבדוּת ללא תקוה. מוּל סכּנה איוּמה זו אפשר להם לבני־ישראל לעמוד רק אם יתעצמוּ קשרי השבטים הרוֹפפים ויגיעוּ לאַחדוּת מלאה. תחת לחץ איוֹם זה של העולם הסוֹבב התלכּדוּ בני־ישראל לאוּמה. דרכי המימשל באותו זמן מאַפשרים רק צוּרה אחת, – מלוּכה. הבחירה חלה על שאוּל, איש שבט בנימין המהולל בגל אומץ־לבּוֹ ושיעוּר קוֹמתוֹ (שמואל א' ט, 2), הבחירה נבוֹנה היא, שכן שאוּל שייך לשבט החלש ביותר (שמואל א' ט, 21) ואין לשאר השבטים כל יסוד לקנאַה.

שאוּל מעלה את מקום מולדתו גבעה לדרגת בירה (שמואל א' י 26, יא, 4), מכנס צבא קטן סביבו ופוֹתח במלחמת פרטיזנים (שמואל א' יג, 1). בהתקפות בלתי־צפויות מגרש שאוּל את הכוֹבשים הפלשתים מתחוּמי שבטוֹ.

כי שאול היה תכסיסן בעל שיעוּר־קומה, נתברר לאחר שלושת אלפי שנה; דוּגמה אחת, שאין דומה לה במינה, מוכיחה עד מה אפשר לסמוך על התנ"ך גם בפרטים קטנים ועד כמה נכונים תאריכיו וידיעותיו.

אָנוּ חייבים תודה למיג’ר הבּריטי ויויאן ג’ילברט על תיאוּרוֹ של מאוֹרע בלתי־שכיח באמת. הוא כותב בזכרונותיו מימי המלחמה:⁵⁰ ״במלחמת העולם הראשונה חיפש שלישוֹ של בריגאדיר אנגלי אחד, מצבאו של גנרל אלנבי בארץ־ישראל, לאוֹרוֹ של נר חלב, אחרי שם מסוּיים אחד בתנ“ך שלו. לבריגדה שלו ניתנה הוראה לכבוֹש כפר אחד, שהיה שוכן מעברו של גיא עמוק אחר ליד צוק־סלע ושמו מכמש. מלה זאת נראתה לו כמוכּרה מאי־אז. לבסוף מצא אותה בפרק י”ג של שמואל א' והוא קרא בו:

וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יִשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִין וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְּמִכְמָשׂ.

להלן נמצא כתוב (בפרק י"ד) כי יונתן ונושא־כליו הגיעוּ בלילה עד מצב פלשתים ״וּבין המעברות אשר ביקש יונתן לעבור אל מצב פלשתים שן הסלע מהעבר מזה ושן הסלע מהעבר מזה ושם האחד בוצץ ושם האחד סנה״ (שפואל א' יד, 4). הם טיפסוּ והשתלטוּ על המשמר ״כבחצי, מענה צמד שדה" (שמואל אי יד, 14). מחמת הרעש נתעוֹררוּ האוֹיבים ונדמה היה להם, כי צבא שאוּל הקיפם.

וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה… וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם

(שמואל א' יד, 15–16)

מיד אחרי כן תקף שאוּל בכל יכולתו הצבאית וניצח: ״ויוֹשע ה' ביום ההוּא את ישראל״.

השליש הירהר בזה והסתבר לו כי יתכן שקיימים עדיין – גם נקיק־ההרים גם שיני־הסלע ו״חצי המענה". הוא עורר את המפקד וקרא אתו עוד פּעם את הפסוּקים, מיד נשלחוּ סיירים שמצאוּ את המעבר, שהיה תפוּשׂ בידי תוּרכּים מעטים, והוא הוליך בין שני שיני סלע, שהן, כנראה, בוצץ וסנה, במקום גבוה יותר, ליד מכמש, נראה היה לאור הירח מישוֹר קטן. המפקד שינה את תכנית ההתקפה שלו. במקום הבּריגדה השלימה שלח רק פלוּגה אחת באמצע הלילה בדרך המַעבר. התוּרכים המעטים, שהם נתקלוּ בהם, נכבּשוּ בלי רעש כלשהוּ. הם טיפסוּ ועלוּ במידרוֹנים וזמן קצר לפני עלוֹת השחר עמדה הפלוּגה על ‘חצי המענה’.

״התורכים התעוֹררוּ משנתם ונסוּ מנוּסת בהלה, שכּן סבורים היוּ, כי הם מוּקפים על־ידי צבאו של גנרל אלנבּי. כוּלם נהרגוּ או נלקחוּ בשבי".

״וכך קרה“, מסיים מאיוֹר ג’ילבּרט, ״שצבא אנגלי חיקה בהצלחה, לאחר שלושת אלפים שנה, את תכסיסי שאוּל ויונתן”.

נצחוֹנוֹתיו של שאוּל עוֹדדוּ את בני־ישראל. הסיוּט שהביא עליהם צבאי הכיבוּש הוּקל, אָמנם, אבל רק לזמן קצר. באביב של אותה שנה יצאו הפלשתים להתקפת־נגד.

לקראת סוף ימות־הגשמים הם אוספים שוּב את כוחם המלחמתי באפק (שמואל א' כט, 1), אלא שהפעם הם משנים את התכסיס. הם מוותרים על הפריצה להרים, שבהם מורגלים בני ישראל ובקיאים מאד בשטח. סרני פלשתים נוסעים צפוֹנה לאורך החופים לעבר עמק יזרעאל (שמואל א' כט, 11), מקום המלחמה של קרב־דבוֹרה, “בתענך על מי מגידו” והלאה מזרחה כמעט עד סמוך לחופי הירדן.

“בעין אשר ביזרעאל” (שמואל א' כט, 1) היא עין חרוד, לרגלי הרי־הגלבּוֹע, העֵזוּ שאוּל וגיסותיו לפתוֹח מלחמה בעמק! דבר זה הביא עמוֹ פורענוּת. מיד עם ההתנגשוּת הראשונה מתפלגים הגיסוֹת, הנסים מוּכּים ונרדפים, שאוּל עצמוֹ מתאַבּד, לאחר שגם בניו נהרגוּ.

נצחונם של הפלשתים היה שלם. כל ארץ־ישראל נכבשה – המרכז. הגליל ועבר הירדן המזרחי (שמואל א' לא, 7). הם מוקיעים את גוּפו של שאוּל וגוּפות בניו, ותולים אותן לראוה על חומות בית־שאָן לא הרחק משדה הקרב ״וישימו את כליו בית עשתרוֹת" (שמואל א' לא, 10), הוא בית אלת הפריוֹן. דומה כי הגיעה שעתם האחרונה של בני ישראל, דומה כי הנה נידונוּ לכלייה. הקיץ הקץ האַיוֹם של המַמלכה הראשוֹנה שנוֹסדה מתוֹך תקווֹת רבּוֹת. עם בן־חורין שוקע בעבדוּת, ״ארץ הבחירה" בידי זרים.

מעדר החופרים שיחרר את העדים האילמים של אותה שעה גוֹרלית שהיוּ כלוּאים בתוך עיי מפּוֹלת כבדים ואפלים. הרוּח מחליקה עכשיו על פני האבנים השבוּרוֹת והמפוֹררות של החומות, שבין כתליהן נחרץ אז אָשרם של בני־ישראל ואסוֹנם. אלה הן הריסות, שראו את שאוּל בשעותיו המאושרות ביותר כמלך צעיר ובסופו המר ביותר.

חמישה קילומטרים צפונית מירוּשלים. סמוך מאד לדרך המלך המוליכה מאז ומקדם לשומרון, שוכן תל־אל־פול, הוּא גבעה התנ"כית.

בשנת 1922 מתחילה החפירה מטעם ״אמריקן סקולס אוף אוֹריינטאל דיסארץ' ". פרופיסור ו. פ. אולברייט, היוזם, מנהל את העבודה. נחשׂפים שׂרידי חומות. לאחר הפסקה ארוְכה, ממשיך אולברייט בעבודתו בתל־אל־פול, נחשׂף מגדל פינה גס, ולאחריו עוד שלושה מגדלים. הם קשוּרים על־ידי חומה כפולה. בפנים – חצר פתוחה. שטח הבנין ארבעים על עשרים וחמשה מטרים. הבניה הגסה מאבן מסוּתתת עושה רושם איכּרי־כפרי.

אולברייט בוחן את החרסים שבתוך הריסות. אלה הם כלים, שהיוּ שכיחים בשנים 1020 ועד 1000 לפנה"ס. אולברייט גילה את מצוּדת שאוּל, את בירתם הראשונה של בני ישראל:

וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל־מושַׁב הַקִּיר

(שמואל א' כ, 25)

כאן ישב שאוּל המלך בחוּג מקורביו, עם יונתן בנו, עם דודו אבנר, שר הצבא ועם דוד, נושא־כליו הצעיר. כאן ערך תכניות לשיחרור בני־ישראל, מכאן ניהל את הקרבות הפרטיזניים כנגד הפלשתים השנוּאים.

שדה־צופים אחר, שבו נסתיים גורלו של שאוּל המלך ושגם אותו חשׂף המחקר, וכן שבעים ק"מ צפונית מזה.

על שפת עמק יזרעאל מתרומם לגובה רב תל עיים עצוּם של תל־אל־חוּסן הנראה הרחק בעמק הירדן שאליו משתפלת האדמה במקום זה. כאן בית־שׁאָן העתיקה, מתוך אבני־גרר מההרים מזדקפים במוֹרד, בצפון ובדרום, קירות יסוד חזקים של שני מקדשים.

ארכיאוֹלוֹגים מאוניברסיטת פנסילבניה, בהנהלת קלארנס ס. פישר, אלאן רו וג. מ. פיצ’גרלד, חישׂפוּ וגילוּ אותם בשנים 1921 ו־1933, קרוב לזמן שבו נתגלתה בירת שאוּל בגבעה.

חפצי פוּלחן שבין ההריסות, וקודם־כל לוּחות מזבחות קטנים עם קישוּטי נחשים, מ־ראים על כך, שמקדשים אלה נוֹעדוּ לעשתוֹרת, אלת הפריוֹן בכנען, ולדגוֹן, ראש אלי הפלשתים – דמוּת חציה אדם וחציה דג, קירות אלה ראוּ מה עוֹללוּ הפלשתים לאחר הניצחון, כמסופר בתנ"ך, לשאוּל.

וַיָּשִׂימוּ אֶת־כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת־גְוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית־שָׁן

(שמואל א, לא, 10)

“בית עשתרוֹת”, הלא הם הריסות המקדש אשר בצד הדרומי. “…ואת גוּלגלתוֹ תקעוּ בית דגוֹן” (דברי הימים א' י, 10). הלא זהו המקדש שנחשׁף במדרוֹן הצפוני.

 

חלק חמישי – בהיות ישראל ממלכה גדולה מדוד ועד שלמה    🔗

פרק ראשון – דוד המלך הגדול    🔗

אישיות גאונית. משורר, מַלחין ומוסיקאי. מנושא־כלים למלך גדול. סיוּע בלתי רצוּי לאשוּר. מאורונטס ועד עציון־גבר. פּיצוּי לבית־שאָן, בנינים חדשים עם חוֹמוֹת־צינוק. ירושלים נפלה בתחבוּלת ערמה. ווארן מגלה מנהר הוליכה לעיר. הסוֹפר – רושם רשוּמות המדינה. האם היה דוד שמן של דוד?. דיו כחידוּש אקלימה של ארץ־ישראל – אויב התעוּדות.

וַיָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּמְשְׁחוּ אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל… אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ

(שמואל ב' ה. 4־3)

המלך החדש הוּא בעל כשרוֹנוֹת רבים כל־כך, שקשה להחליט אילוּ מסגולוֹתיו ראוּיוֹת יותר להתפּעלוּת. כן קשה יהיה למצוֹא אישיוּת דומה בגאוֹניוּתה ובהיקפה לדוד, אפילוּ בדוֹרוֹת האחרונים על אדמתנוּ, אי האיש, שאֶפשר לשבּחוֹ במידה שוה כאיסטרטג וכבוֹנה־מדינה, כמשוֹרר וכמוסיקאי? אפילוּ בכוח שיריו בלבד היה דוד מוֹדרני זוכה וודאי לפרס נוֹבּל. והלא הוּא היה, כנגנים בימי־הבּינים, משוֹרר, מַלחין ומוּסיקאי כאחד.

לא, אין זו השערה! שוּם עם לא הקדיש עצמו למוּסיקה יותר מתוֹשבי כנען. ארץ־ישראל וסוּריה מהוללוֹת במוּסיקאים שלהן, לפי ידיעות שנמצאוּ במקורות של מצרים וארם־נהרים. על מערכת החפצים שאין לוותר עליהם. ואשר הביאה עמה הקבוצה הפטריארכלית, המצוירת על הקיר בבני־חסן, בדרך נדוּדיה למצרים, שייכים גם כלי הזמר. כלי זמר שכיח ביותר היא הלירה בעלת שמונה מיתרים.

בראש פרקי תהלים ו, יב, לדוד כתוּב: ״למנצח בנגינוֹת על השמינית" ומכנען מגיעה הלירה גם למצרים וליוון.

בממלכה המצרית החדשה (1580–1085) מדברים תבליטים וכתובות וחוזרים ומדברים במוּסיקאים ובכלי זמר מכנען. כנען היא הבּורסה למוּסיקה, שממנה מביאים סוליסטים אל שרי החצר ואל שוֹחרי החצר, ואף תזמוֹרוֹת קטנות המשעשעוֹת את שליטי הנילוס, הפרת והחדקל. במיוחד יש ביקוּש רב לתזמוֹרות־נשים ולרקדניות. אמנים בעלי חוֹזה בינלאוּמי אינם נדירים לגמרי.

שבויים מנגנים ביהודה.

וחזקיהוּ מלך יהוּדה יודע בדיוּק. בשנת 701 לפנה"ס, לשם מה הוּא שולח זמרים וזמרות לסנחריב מלך אשוּר האַיוֹם⁵¹.

מתוך יאוּש עמוק ביותר, מן מצב ללא תקווה תחת עוֹל הפלשתים עוֹלים בני ישראל בעשרות שנים מעטות אל דרגות עוֹצמה, חשיבוּת וגדוּלה. וזה היה אך פעלוֹ של המשוֹרר ומזמר־התהלים דוד. בחינת אלמוני הנו נוֹשא־כליו של שאוּל, הוֹפך לחייל שׂכיר, ולאחר־כך היה לוֹחם פרטיזן נגד הפלשתים ומטיל פחד עליהם ולעת זקנה הוא יושב על כסא־המלוּכה של עם אשר הגיע למַעלת מַעצמה גדוֹלה.

כמו לפני מאתים שנה קודם לכן, בעת כיבוּש כנען על־ידי יהוֹשע. כן גם עכשיו מסתייע פעלו של דוד בנסיבות חיצוניות. על פרשת אלף־השנה שלפני הנצרות לא היתה כל מדינה בארץ־נהרים, או באסיה הקטנה, בסוּריה או במצרים, שהיתה יכולה לעכּב את ההתפשטוּת מאדמת כנען.

מאז רעמסס הי“א, האחרון לשוֹשלת רעמסס, שעצם את עיניו בשעת 1085 לפנה”ס, הלכה ונתפוֹררה מצרים בידיהם תאבוֹת־השלטון של כנוּפיית כּוֹהנים שהשתלטה על האָרץ. נכסים לאין שיעוּר עברוּ והיוּ לנכסי־הקדש.

כבר מאָה שנים לפני כן היו 2% מן התושבים, כפי שמספר פאפירוס האריס, עבדים להקדשות, ו־15% מן האדמה המעוּבדת היו רכוּש־ההקדש. חצי מיליון ראשי בקר נמנוּ עם העדרים השייכים לו. צי בן שמונים־ושמונה כלי־רכב, חמשים ושלושה בתי מלאכה וּמספנוֹת, מאַה ששים ותשעה ישוּבים וערים היוּ תחת שלטוֹן הכוֹהנים. הבּרק שליווה את פּוּלחנם היוֹמי של האלים הגדולים. הוּא למעלה מכל אפשרוּת של תיאוּר. רק לבנינם של מאזני המקדשים, שעליהם שקלוּ את הקרבּנוֹת בהליופוליס. השתמשו ב־212 פוּנט של זהב ו־461 פוּנט של כסף. בטיפּוּח הגנים המפוֹארים של אמון, במטרוֹפוֹלין העתיקה פי־רעמסס שבדלתה העבידוּ שמונת אלפים עבדים.

על מַעמדה הפוֹליטי החיצוֹני של מצרים תחת שלטוֹן הכוֹהנים נמצאה תעוּדה מיוחדת־במינה. הוּא סיפּוּר המַסע של הציר המצרי ואן־אמון, משנת 1080 לפנה"ס. על ואן אמון הוּטל להשיג בפניקיה עץ ארזים לבניין הסירה הקדושה של אל אמון בנא־אמון. האריחור הכוֹהן הגדול. הפקיד בידוֹ רק כמוּת מוּעטה של זהב וכסף עם תמוּנה של אמון, והוא ציפה להצלחה גדולה משליחוּת זו.

אימי הנסיעה והחוויוֹת רוֹטטים עדין בסיפּוּרוֹ של ואן־אמון. היחס אליו בערי החוף היה כאל פוֹשט־יד נטול־זכוּיוֹת – שדדוּהוּ, חרפוהוּ וכמעט רצחוּהוּ נפש. כך נהגו בציר מצרים זה, שעה שכל קודמיו נתקבלו תמיד בפאר ובטקס מכוּבד מאד.

בעודו בדרך שדדו ממנו את כספוֹ, והוא הגיע סוף־סוף בקושי אל מטרת נסיעתו. “הגעתי לנמל גבל. מלך גבל שלח אלי שליח לומר לי: התרחק מנמלי”.

וכך השתלשלו הדברים במשך תשעה־עשר יום. וכבר רצה ואן־אמון המיואש לחזור מדרכו, ״או אז בא אלי מנהל הנמל ואמר לי: ‘חכה בזה עד מחר ועמוֹד לרשוּתו של המלך!’… ביום המחרת שלח וקראני אליו… מצאתיו יושב בעליתוֹ נשען על גבּוֹ אל חלון… הוא פנה אלי ואמר: ‘מה התפקיד שהוּטל עליך למלא בזה?’ אָמרתי לו: ‘באתי הנה כדי לרכוש את העץ לסירה הגדולה והמפואֶרת של אמון־רע מלך האלים, אָביך עשה זאת, אבי אָביך עשה זאת ואף אַתה תעשה זאת…’ הוא אמר לי: נכון הדבר, הם עשוּ זאת… באמת. אבותי מלאוּ את ההזמנה הזאת, אלא שפרעה אף שלח שש ספינות, עמוסות תוֹצרת מצרים… ואילוּ מה שנוגע לי, אין אני משרת שלך ולא משרתוֹ של מי ששלח אותך… אילו מסעות עלוּבים הטילו עליך! ואני אמרתי לו: ‘פפוי! אין אלה מסעות עלוּבים שאני נוסע…’ "

לשוא מזכיר ואן־אמון את שלטון מצרים ואת תהילתה ומנסה להעניק. במקום כסף מזוּמן, צלמי אוּרים־ותוּמים ותמוּנות־אלילים המשפיעים חיים ובריאוּת, ומנסה לעמוד על המקח עם המלך על מנת להשיג את עץ־הבנייה. רק לאחר שמגיע שליח של ואן־אמון ועמו כלי־זהב וכסף, בד דק, מגילות פאפירוס, עוֹרוֹת־בקר, עבותות ועוד עשרים שקים מלאי עדשים ושלושים סלים דגים ממצרים, מַתיר המלך לכרוֹת את הארזים המבוּקשים.

… “בחודש השלישי לקיץ גררוּ אותם אל חוף־הים. המלך יצא… ואַמר לי: – 'ראה הנה עץ־הבנייה האחרון שהגיע והוּא מוּנח שם. עכשיו עשה נא את רצוני ובוא להטעין אותו, כי אמנם נתון יתנוּהוּ לך, אבל מהר והסתלק, ואַל תתעכב כאן. כי מתקרבת ובאה עונת־השנה הרעה”.

לדוד לא היה עוד מה לפחד מפני ארץ, שאת ציריה מַעליבים מלכי־הערים בצורה גסה כזאת והם אינם עונים על כך, הנה כי כן פרץ עמוק לדרוֹם וכבש את אדוֹם, זו שמנעה פעם את רשוּת המַעבר ממשה בדרך־המלך (שמואל ב' ח, 4). על־ידי כך רכש לו דוד אזור חשוּב מאוד, במוּבן הכלכלי. מדבר־הערבה המשׂתרע מן החוֹף הדרומי של ים־המלח ועד למפרץ אילת, עשיר בנחוֹשת ובברזל. קודם־כל היה דוד מעוּניין במיכרות הברזל. האוֹיבים המסוּכּנים של בני־ישראל, הפלשתים. היו בעלי המוֹנוֹפוֹלין על ברזל (שמואל א' יג, 19—20). ומי שכבש את אדוֹם, ניתן לו הכוח לשבּוֹר את מוֹנוֹפוֹלין הפלשתים. דוד לא פיקפק בענין זה:

וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹת הַכִין דָּוִיד וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל

(דברי הימים א' כב, 3)

דרוֹמית מאדוֹם מסתיימת דרך השיירוֹת החשוּבה ביותר, המערבית דרוֹמית. “דרך הקטורת” המפורסמת. עם החדירה עד לחופי מפרץ אילת נפתחה גם דרך הים, בים־סוף, אל החוֹפים הרחוקים של ערב הדרומית ואפריקה המזרחית.

גם בשביל החדירה לצפוֹן היו התנאים טובים.

במישוֹרים הרחבים לרגלי החרמוֹן ובעמקים הפוֹריים לפני הלבנוֹן השתקעוּ שבטים ערביים שבאוּ מן המדבר. בני העם שנועד לקחת חלק חשוּב בחיי בני־ישראל: הארמים. היו להם מדינות־ערים ומדינות קטנות יותר עד לנחל הירמוךְ דרומית מהכנרת, וארץ הירדן המזרחית.

בשנת 1000 לפנה"ס הם עמדוּ לחדור למזרח. לארם־נהרים. כאן הם נתקלוּ בעם האשוּרי, שהתעלה במאת־השנים הבאה לדרגת מַעצמה עוֹלמית במזרח העתיק. לאחר מַפּלת בבל הכניעוּ האשוּרים את ארץ שני הנהרוֹת עד לערוצו העליון של הפרת. כתבי־יתדוֹת מארמונות שעל גדוֹת החידקל מן הזמן הזה מספרים על סכנה שצפוּיה היתה לאשוּר ממערב בגלל ההתקפוֹת והחדירוֹת החוזרות ונישנוֹת של הארמים.

במצב זה חוֹדר דוד מארץ ירדן המזרחית צפוֹנה עד לאורונטס. התנ"ך מספר:

וַיךְ דוד את הדרעזר מלך צובה חמתה בלכתו להציב ידו בנהר פרת

(דברי הימים א יח. 3)

השוואה עם כתבים אשוּריים מאותו זמן מוכיחה עד כה מדוייקים דברי התנ"ך האלה המתארים את המצב העובדתי ההיסטוֹרי. דוד המלך היכּה את מלך ארם שעה שזה היה נכון לכבּוֹש שטח אשוּרי על הפרת.

בלי דעת סייע בכך דוד סיוע צבאי לאשוּרים אלה, שמחקוּ לאחר־כך את מַמלכת ישראל.

את קוי הגבולות של ישראל העביר דוד עד לעמק הפוֹרה של האורונטס. משמרתו הצפונית ביותר עמדה באגם חומס, לרגלי הלבנון⁵², מקום שם נוזל עכשיו מקירקוק הרחוקה הנפט בצינורות עבים. מכאן מרחק של 600 ק"מ בקו אויר עד עציון־גבר שעל גדות ים־סוּף הקצה הדרומי של המדינה.

על הכיבושים האלה והקמת המעצמה בימי דוד – חשׂפו המעדרים עדוּיוֹת רבות מאד. את דרך הכיבושים מתארים עקבות ברוּרים, בין השאר גם עקבוֹת של בערות־השמד בערי עמק־יזרעאל. זמן לא רב אחרי שנת אלף לפנה"ס נמחקה מעל פני האדמה בית־שאָן יחד עם כל מקומות הפּוּלחן האלילי. הארכיאוֹלוֹגים של אוּניברסיטת פנסילבניה חפרוּ וגילוּ במקום קרב אכזרי זה מקדשים הרוּסים, שיכנות־אפר גבוהות על גבי חומות שנפלוּ, חפצי פּוּלחן וכלים של הפלשתים. נקמת דוד הוריד על העיר, שבה מצא את קיצוֹ המלך הראשון לישראל, מַכַּה מכלה, וזמן ממוּשך לאחר־כך לא ניתן לה להתאוֹשש עוד הימנה. מעל שיכבת האפר אין כל סימנים ליישוּב חדש במאות השנים הבאות.

בימי שלטונו הראשונים של דוד נשמרוּ בנינים רבים, קודם־כל בניני ביצוּרים ביהוּדה, שהוּקמוּ לשם הגנה מפני הפלשתים. בניינים אלה משקפים בבהירוּת את דמוּת הבניה של שאוּל בגבעה. אלה הן אותן חומות־צינוֹק גסות. בירושלים, בירתוֹ המאוּחרת יותר של דוד, מרמזים בודאוּת יסודות מגדל אחד וחלקים גדולים של טיח הקירות על דוד שבנה אותם.

וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב…

(שמואל ב' ה, 9)

באיזו דרך הרפּתקנית נפלה לידיו של דוד ירושלים המבוּצרת. הוברר יפה רק במאה הקודמת בדרך מקרה, הודות לחוּשו־המַשיג של הקפיטן וארן האנגלי.

במדרוֹנה המזרחי של ירוּשלים, בעמק קדרוֹן יש ״עין סיתי מרים“, הוּא ״מַעין הבּתוּלה מרים”. בתנ"ך נקרא מעין זה גיחוֹן, והוּא מאָז ומתמיד מַעין המים הראשי לתושבי העיר. על פני שׂרידי מסגד אחד – מוֹליכה הדרך אל תוך קימרוֹן. שלושים מדרגות מוליכות לעומק עד לאגן קטן, שבוֹ מצטברים המים מתוך ההרים.

בשנת 1867 מבקר קפיטן וארן, עם חבוּרת צליינים שעמו, את המַעין המפוּרסם. למרות אוֹר הדימדוּמים נראה חשוּד בעיני וארן בתוך הקימרוֹן חוֹר אחד בגוֹבה מטרים אחדים מעל למוֹצא המַעין בתוך הסלע. נדמה לו. כי איש מלבדו לא השגיח מעולם בחוֹר זה; ואָמנם כששאַל וארן על כך לא נענה.

סקרן לדעת, הוא מצטייד למחרת היום בחבל אָרוֹך ובסוּלם ובא שוּב לבקר את מַעין מרים. אין הוא מנחש, כי אָמנם צפוּי לו גילוּי הרפתקני שסיכן כמעט את חייו.

מעל למעין מתחילה מנהרה צרה, המוֹליכה במאוּנך אל על. וארן הוּא אלפיניסטן ומטפס־ארוּבּוֹת מוּבהק. בזהירות הוא מטפּס, טפח אחרי טפח, אֶל על. לאחר שלושה־עשר מטר, בערך, מגיעה המנהרה לפתע־פתאום אל קיצה. וארן מגשש ומוֹצא לבסוף מַעבר צר. על ארבעתיו הוא מַמשיך וזוֹחל הלאָה. מדרגות חצוּבות רבות בתוך הסלע. לאחר זמן־מה הוא מבחין באוֹר המבליח לפניו. הוא מַגיע אל תוך חלל מקוּמר שאין בו אלא דירות ישנות מאוּבקוֹת ובקבוּקי זכוּכית. וארן עובר תוך קשיים דרך סדק החוּצה – רגליו עומדות בעיר, עין־גיחוֹן הוא הרחק מתחתיו!

חקירות מדוּקדקות יותר של המלוּמד האנגלי פארקר, בשנת 1910, מטעם “פאלסטיין אקספלוֹריישן פאוּנד” מוכיחות, כי הסידוּר המופלא הזה מקוֹרוֹ מן האלף השני לפנה"ס. תושבי ירושלים הקדוּמים חצבוּ בעבודה מיגעת, את המַעבר הזה בסלע, כדי שאפשר יהיה להגיע בימי מצוֹר אל המַעין הנותן חיים.

סקרנותוֹ של וארן גילתה את הדרך, שאיפשרה לפני 3000 שנים כמעט לרוד להפיל את מבצר ירושלים. סיירי דוד ידעוּ בלי־ספק, על המעבר הזה, כפי שמוּכח מפרט קטן בתנ"ך, שקודם לכן לא היה מוּסבּר כלל. דוד אומר:

כָּל־מַכָּה יְבוּסִי וְיִגַּע בַּצִנוֹר

(שמואל ב' ח. 8)

בימי דוד מַתחיל בתנ“ך רישוּם הקוֹרוֹת המדוּייק. ״את קוֹרוֹת דוד אפשר לראות ברוּבם כהיסטוריה” – כותב הפרוֹפיסוֹר לתיאוֹלוֹגיה המַחמיר מארטין נות. את תוספת הדיוּק ברשומות בזמן זה, יש לזקוף על חשבון התהווּתוֹ של כוח מדיני גדול, שהיא זכוּתוֹ המיוּחדת של דוד, והוא חידוּש גדול אצל בני־ישראל. מקומץ שבטים נפרדים נוצרת אוּמה, ארץ התישבוּת הפכה למַעצמה גדולה בשטח ארץ־ישראל וסוּריה.

בשביל שטח מדיני נרחב זה הקים דוד הנהלה אזרחית, שבראשה עמד ליד המושל – סוֹפר. סוֹפר כמשרה מדינית שניה במעלה.

משרד ממשלתי על הנילוס.

עם ארגוּן צבא־המיליוֹנים של מַזכּירות ומַזכּירים, עם אלפי טוֹנוֹת הנייר, הנאכל יום־יום בעולמנו המוֹדרני, על־ידי מכונות הכתיבה – חלף ונעלם גם זהרוֹ המיסתוֹרי של ה״סוֹפר". אף אחת מן המזכירות הראשיות של מלך־נפט, המעוֹררוֹת קנאָה, אי־אפשר לה שתשתווה לאחד מחבריה הקדמוֹנים. הן בנוגע למַעמד והן בנוגע למידת ההשפעה. על בימת המזרח העתיק היה לסופרים התפקיד המיוחד שאין דומה לו במקצוע זה. ואין פלא בכך, שכן הרבה מאד היה תלוּי בו! כּוֹבשים גדולים ושליטי מעצמוֹת היוּ נותני העבודה שלהם ו – – – אלה לא ידעוּ קרוֹא וכתוֹב!

דבר זה ניתן להבחנה על פי סיגנון הכתב. לא אל המוֹען, שאליו נשלח המכתב או השליחות, פוֹנה הכותב; דרישת־שלום ואיחוּלי־ברכה נכתבים קודם־כל לסוֹפר, חברו למקצוע, ואין חסרות גם בקשות לדייק ולקרוא בבהירות ובקפדנות באזני המוֹען, וחלילה להחסיר דבר או להעלים!

מה מעמדוֹ של הסוֹפר במערכת השילטוֹן – ניתן ללמוד מתוך תמונה חיה במשרד החוּץ של פרעה מרנפתח. אוּלם המזכירות שלו מחולק לשלושה. בשני האגפים הצדדיים ישבו צפוּפים מזכירי־משנה, עשרה בכל אגף. רגל אחת נחה על הדוֹם, על ברכיהם מגילוֹת פאפירוס גדולות. החלק האמצעי והמרוּוח נועד למזכיר הראשי. משרת עומד עליו ומבריח במסירות נפש את הזבוּבים מעליו. בפתח עומדים שני שומרי־סף. האחד מורה לשני: התז מים וצנן את הלשכּה! הסוֹפר יושב וכותב!״

ודאי פאר זה לא היה נהוג בלשכת הסופר אשר בחצר המלכוּת בירוּשלים. מדינתם הצעירה של בני־ישראל היתה אכּרית יותר מדי ועניה יותר מדי. אף־על־פי־כן יש לשער, כי הסופר שאצל דוד היה פקיד בכיר מטיל־פחד. כי עליו הוטל לערוך את ״רשומות המדינה“, שהן, בלי ספק, המקור לכל העוּבדוֹת המסוּפרות בתנ”ך על מַערכת ההנהלה ועל הטובה בימי דוד. לכך יש לשייך את מפקד העם הגדול, לפי השיטה המנוּסה במארי (שמואל ב, 24), כמו גם הידיעה בדבר המשמר האישי ״הכרתי והפלתי", מין משמרת שוייצרית. שהצטרפה מבני כרתים ופלתים (שמואל ב' ה, 18; טו, 18; כ, 7).

וודאי הדבר, כי הסופר הוא הראשון שכתב גם את שמוֹ החדש של שליטוֹ.

מסתבר כי דוד לא היה שמו דוד! – גילוּי, שהחוקרים הרעישונוּ בו בזמן האחרון. נוסחם המדוייק של כתביס ידועים מארמון־מארי אשר על הפרת הם שהביאוּם לידי שיקוּלים אלה. פעמים רבּוֹת חוֹזרת שם המלה ״דוידום“, מַשמעה — ״מושל”, ״מצביא“, ונמצאוּ איפוא, שאין זה שם פרטי, אלא תוֹאר, גם השם הפרטי ״קיסר” היה אחרי כן לתואר, וממנו הן התפתחוּ לאחר־כך התארים ״קייזר" ו״צאר“, אצל דוד, דומה הדבר, היה להיפך. תוארוֹ הצבאי, שבּא לך עוד מימי מלחמתו הפרטיזנית, הפך לשם פרטי בשבילו. ״דוידום” הפך לדוד, והיה לשם־פרטי עד היום הזה.

הנושא ״כתיבה" משמש נימוּק בפי מבקרי המקרא:

במצרים נמצאוּ קרונות מלאים פאפירוסים. בבבל ובאשור נתגלו הררי לוּחות בכתב־יתידות – והיכן הן, איפוא, התעודות הכתוּבות של ארץ־ישראל? ארכיאוֹלוֹגים ומטיאוֹרוֹלוֹגים, נחלקים בדעותיהם בשאלה זאת:

בפרשת אלף־השנים האחרון לפנה“ס החליפה כנען את כתב־היתידוֹת המחודד בשיטת־כתיבה מוּרכבת פחות. עד אז היה הכרח לחרוֹט את הכתב בחרט בתוך חומר רך, שלאחר כך שרפו אותו או ייבּשוּהוּ בשמש, תהליך שהצריך זמן־רב, עד שיכלוּ אגרות החומר העבוֹת להגיע אל המוֹען. כתב חדש בעל סימנים גליים, הא”ב, שמצאנוּהוּ כבר בנסיונות כתיבתם של פועלי מכרוּת שמיים בסיני, נתקבל יותר ויותר. הוּכח כי החרט והחומר לא התאימוּ לאותיות המעוגלות והגמישות. משום־כן היה הכרח למצוא מכשירי כתיבה אחרים ומצאוּם בצוּרת לוח־חוֹמר דק ושרוּף ובצוּרת דיותה ודיו.

״אוסטרקון" קורא הארכיאוֹלוֹג ללוּח גמיש כתוּב בצוּרה זאת, ולכך התאים במקרים מיוּחדים חומר הכתיבה ההדוּר של העולם העתיק הפאפירוס. סיפּוּרוֹ של רן אמון מלמד אותנוּ עד כמה מבוּקשת היתה סחורת־יצוּא מצרית זאת. חמש־מאות מגילות קיבל מלך גבל תמוּרת הארזים. חמש־מאות מגילות מַשמע – אלפיים מטרים שטח כתיבה!

אַקלימה של ארץ־ישראל בחורף, עונת הגשמים, הוּא לח. באַקלים לח נמחק מהר הדיוֹ שעל האבן ונרקב הפאפירוס תוך זמן קצר. לדאבוֹנם הגדול של ארכיאוֹלוֹגים, חוקרים והיסטוֹריוֹנים סקרנים, הלכוּ לאיבוד, בשל כך, כל הרשוּמוֹת והתעוּדות של כנען ונעלמוּ מעיני העולם. אם הארכיאוֹלוֹגים מצאו במצרים שלל רב כזה של תעודות הרי זה רק משום קירבת המדבּר ובשל האַקלים היבש במיוּחד.

פרק שני – שלמה מלך הנחושת ⁵³    🔗

משלחת אל מפרץ אילת. ברזל ומלכיט. נלסון גליק מגלה את עציון־גבר. סופות־מדבר – מפוחים. פיטסבּוּרג של ישראל הקדומה. מספּנות בים־סוף. חירם הביא את עץ הבנייה. רבי־חובלים מצור. אופיר ארץ־מסחר מיסתורית. תמוּנה מצרית של מלכת פונט. חוקרים מארצות־הברית קונים תל. חפירת מופת במגידו. מישור גורלי של יזרעאל, אוּרוות מלכוּתיות עם ארבע מאות וחמשים תאים.

וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמה מֶלֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל

(מלכים א'. ד. 1)

וַיְהִי לִשְׁלֹמה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים

(מלכים א' ה. 6)

וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה… וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת… וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים

(מלכים א' ט' 17–19)

וָאֲנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶּבָר אֲשֶׁר אֶת־אֵלוֹת… וַיָּבֹאוּ אוֹפִירה

(מלכים א' ט, 26, 28)

וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב… אֵין כָּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה, כִּי אֲנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם… נִשְׁאַת זָהָב וָכֶסֶף שָׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִים

(מלכים א‘, י’ 21, 22)

והַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיהֹוָה… צִפָּה זָהָב

(מלכים א' 1, 2, 22)

וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם… וְכֵן לְכָל־מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ

(מלכים א' ד, 28, 29)

וַיְהִי מִשְׁקַל הֵזָּהָב אֲשֶׁר־בָּא לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁנָה אָחָת שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִׁים ושְׁשׁ כִּכַּר זָהָב

(מלכים א' י. 14)

האם אין זה נשמע כאגדה?

איש, ואפילוּ הוּא מלך, שמסוּפּר עליו הרבה כל־כך, קשה לו להימנע מן ההתפּארוּת ואין נקל מאשר להאשים בהפרזה את הכרוניסטן, הרושם דבר כזה. יש, כמוּבן, גם אגדות בתנ"ך, אגדות ממש, כגון הסיפור על המכשף בלעם ואתוֹנוֹ הפּוֹתחת את פיה (במדבר, כב), או הסיפור על יונה הנבלע עלי ידי דג גדול (יונה ב), או הסיפור על שמשון, שכוחו בתלתליו (שופטים יג–טז). ואוּלם, הסיפור האגדי ביותר בין כל הסיפורים אינו בשום פּנים אגדה.

הארכיאוֹלוֹגים ניגשוּ לבחון בכוח המעדר את מהימנוּת הסיפּוּרים על שלמה המלך וצאוּ וראוּ – שלמה נעשה להם מחזה־פאר יחיד במינו!

אם פוֹשטים מעל ה״אגדה" (כאמונת רבים) על המלך שלמה את הקישוּטים, נשאר שלד של עובדות ממשיות, היסטוֹריוֹת. זהוּ אחד הגילוּים המַרעישים ביותר של הזמן החדש. בשנת 1937 אישרוּ מימצאים רבים בחפירותיהן של שתי משלחות אמריקניות את אמיתותו של הסיפור התנ"כי הזה.

החיים בהרמון.

מצוּיידת בכל הציוּד החדיש הדרוּש לחפירוֹת – מַקדחים, מַעדרים וקרדוּמים ומלווה גיאוֹלוֹגים היסטוֹריוֹנים, ארדיכלים, חוֹפרים וצלמים, שהם בני־‏לווייה הכרחיים של משלחות מוֹדרניות, יוצאת שיירת גמלים את ירוּשלים, הראש שלה הוא נלסוֹן גליק, שגם הוא ככל חבריו חבר ״האמריקן סקולס אוף אוריינטל רסרץ' המפורסם.

הם עוזבים מאחוריהם את הרי יהודה השחוּמים. על פי הנגב השומם הם נוסעים הלאה דרומה. לאחר מזה מגיעה השיירה אל עמק הערבה. האנשים חשים כי הם מצוּיים בתוך נוף עתיק, שכוחות אדירים ממַעמַקים חרתוּ בו את אותותיהם, כששינוּ כאן את צוּרת האדמה. ״עמק הערבה" הוּא חלק מאותו בקיע־אדמה עצוּם, המתחיל באסיה הקטנה ומסתיים באפריקה.

החוקרים מביעים את התפּעלוּתם ממראה אחורי־הקלעים העצוּמים, והם ניגשים לתפקידם המחכה להם. המבטים בוחנים את קירות הסלע התלוּלים. לפי מעמד השמש מתחלפים צבע וגוֹן האבנים, ששבריהן נלקחים פה ופה בעזרת הקרדום לנסיון. המימצא מוכיח מציאוּת של פצלת־השדה בצבע החומר, נציץ לבן־כסוף, ובמקום שהאבן יש לה גוון אדמדם־שחור, עפרת־ברזל ומחצב ירוק – מלכיט, פצלת־נחושת!

בכל מקום בעמק הארוך נתקלוּ החוקרים האמריקנים בעפרוֹת ברזל ונחוֹשת. במקום שדוּגמאות האֶבן הוֹכיחוּ על מציאות מַחצבים, הם מוצאים בסלע מבוֹאות של ניקבוֹת, שׂרידים ממיכרוֹת ובתי־מלאכה שנעזבוּ מכבר.

לבסוף מגיעה השיירה אל חוף המפרץ, וככל שמשכוּ הבתים הלבנים של עקבה, היא אילוֹת התנ“כית, בלהט השמש הצורב, וככל קסם, לאחר ההליכה בעמק השממה המייגע ומייאש, הרעש של עיר־הנמל המזרחית, הופכים החוקרים את גבּם לצוֹמת זה של שלושה עולמות⁵⁴, כי מטרתם היא ״תל־אל־חליפה”, הגבעה הבּוֹדדת, שאינה נראית אלא כערימה של מפוֹלת, מתרוממת מתוך המישוֹר חסר־הצל.

נעיצוֹת־מַעדר זהירוֹת פוֹתחוֹת את המחקר ומביאות באופן בלתי־צפוי להצלחה מהירה. מתגלים אונקלי־חכּוֹת, הם עשויים נחושת. לאחר־מכן לבנים, שרידי קירות, בכמה גוּשים מכוּסי־קרום שנמצאו סמוּך לתל, יש עקבוֹת ירוקים. אלה הם סיגים, בכל מקום ניתקלים האנשים באבן־החול בצבעה הירוק האוֹפייני.

בערב, באוהלו, בוחן גליק את תוצאות העבודה עד עכשיו. לא ניתגלה עדיין כל דבר חשוּב. אלא שכל עבר־הירדן היא עדיין על־הפּרק. באדוֹם, במוֹאָב בעמוֹן, עד לדמשק, מתכּוון גליק למצוא את עקבוֹת עדי העבר. בדפדפוֹ בין הרשימות הוא שוקע בהרהוּרים, מחצבי‏־ברזל ומלכיט בערבה – ובגבעת המפוֹלת כאן, לפני אוהלו, – שׂרידי קירות, סיגים וחכּוֹת נחושת… וכל זה בקירבת־מישרין עם המפרץ, ששמו בתנ“ך – ים־סוּף, מלא מחשבות מחפשׂ גליק את הפסוק בתנ”ך, המזכיר את ים־סוף בקשר עם מלך גדול:

ואני עשה המלך שלמה בעציוֹן־גָבר אשר את אלות על שפת ים־סוּף בארץ אדוֹם (מלכים א' ט, 26).

עד כאן, עד למפרץ ים־סוף הגיעה אדוֹם בימי התנ"ך, האם תל זה…?

עוד באותו לילה מכנס גליק את עוזריו להתיעצוּת. בשביל יום המחר מתכננים חקירה שיטתית של התל. עם חפירות נסיון הם ניתקלים בשׂרידי בנינים ומתחת להם בקרקע בתוּלה. חרסים נותנים אחיזה לקביעת הזמן שבּוֹ הוּקמוּ הבנינים. מוֹצאַם משנות שלטונו של שלמה, כלומר – לאחר שנת האלף לפנה״ס.

נימוקים של זמן מוּגבל מאלצים את גליק להפסיק את העבודות. משלחת זו יש לה גם תפקידים אחרים. אף־על־פי־כן ממשיכים האמריקנים בשנים הבאות את החפירות בשלוש עונות, המגיעות לסיומן בשנת 1940 ומאַשרות את השערוֹתיו של גליק. נמצא, כי ההריסוֹת הראשונות שנמצאוּ היוּ פעם שיכּוּני עובדים, לאחר זה נתוֹספוּ חוֹמוֹת צינוֹק, – סיגנוֹן־בניין בלתי מפוקפק מתקוּפת־הברזל הראשוֹנה. לאחר מכן חופרים ומוצאים שׂרידי ישוּב נרחב. הדבר המעניין ביותר הן תבניוֹת היציקה וכמוּת גדולה של סיגי נחוֹשת.

תבניות יציקה וסיגי נחושת במישוֹר הלוֹהט מחום השמש ואכוּל שרב?

גליק מחפש הסבר לעוּבדה מיוּחדת זו. למה ניבנוּ בתי־המלאכה דווקָא בשטח של סוּפוֹת־החוֹל, הפוקדות בלי־הפסק כמעט וּבאות מצפוֹן עמק הערבה? מדוּע לא הוּקמוּ במרחק כמה מאות מטרים בחסוּתן של הגבעות, במקום שם נוֹבעים גם מַעיינוֹת המים המתוּקים? את התשוּבה המַדהימה על שאלות אלה הביאה עמה רק תקוּפת החפירות האחרונה.

בתוך שטח מרוּבע מוּקף קירות מתגלה בניין רב־היקף. הצבע הירוק על הקירות אפשר להכיר בלי קושי ולדעת מהו הדבר: – תנוּר היתוּך. הקירות הבנוּיים לבני חומר מגלים שתי שוּרות של פתחים. אלה הן ארוּבוֹת, שוּרה של צנורות אויר, לפי מיטב כללי המקצוע, עוברת את כל הבניין והכל יחד מהווה תנוּר היתוּך מוֹדרני ביותר, בנוּי לפי שיטה שחגגה את תחייתה לפני מאַה שנה בתעשייתנוּ והיא ידוּעה בשם שיטת־באסאמאר! צנורות־משך־האוויר וצנורות־הסקה נבנוּ בדיוּק בכיווּן צפון־דרום, שכּן הרוּחוֹת והסוּפוֹת הבאות תמיד מעמק הערבה מוכרחות היו למלא כאן תפקיד של – מפוחים⁵⁵. דבר זה היה לפני שלושת אלפים שנה; כַיום מעבירים בצינורות אויר דחוּס אל תנוּר ההיתוּך.

רק לשאלה אחת אין עוד היום כל תשוּבה: איכה זיקקוּ במכון קדוּם זה את הנחוֹשת? מוּמחי היתוּך של זמננו ניצבים כאן בפני חידה.

כּוּרים עשויי חומר מוּנחים עדיין כאן, לאחדים מהם יש בית־קיבול של ארבע־עשרה רגל מעוּקבות. המערות הרבות הכרוּיוֹת בסלעים אשר במדרוֹני ההרים סביב מראות את המבוֹאוֹת אל המכרות. שברי גופרת־נחושת מזכירים לנו את הידים החרוּצות שהעמיקו לחדור לפני אלפי שנים במכרות אלה. בסיורי סקר בשטחים מרוּחקים יותר עלה בידי המלוּמדים לגלוֹת גם בנחלי־הערבה מכרות רבים לנחושת וברזל.

לבסוף מגלה נלסוֹן גליק בחוֹמוֹת־הצינוֹק של התל גם מַערכת של שלושה שערים. הנה כי כן אין הוּא מפקפק עוד: תל־אל־חלייפה היה בזמן הקדוּם עציוֹן־גֶבר, עיר־נמל של שלמה המלך, המבוּקשת מזה זמן ממושך⁵⁶.

וְאֲנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלמה בְּעֶצְיוֹן־גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת־אֵלוֹת

(מלכים א' ט, 26)

אף־על־פי־כן היתה עציוֹן־גבר לא רק עיר־נמל. במספּנוֹתיה נבנו גם ספינות למסעות רחוקים, אבל קודם לכל היתה עציוֹן־גבר מרכז לתעשיית נחושת. בשום מקום אחר ב“סהר הפורה”, לא בבבל ולא במצרים, לא נמצא תנוּר־היתוּך בממד כזה. בעציוֹן־גבר היה, איפוֹא, מכוֹן היתוּך הגדול ביותר במזרח העתיק. הוא ייצר את המתכת לכלי־הפּוּלחן בבית־המקדש בירוּשלים – ל״מזבּח“, ל״ים”⁵⁷, כפי שקראו לאגן־נחוֹשת גדול, בשביל ״עשר המכוֹנוֹת“, ובשביל “הכיוֹרוֹת, היעים והמזרקוֹת” ובשביל שני העמוּדים הגדולים ״יכין ובוֹעז” במבוֹא המקדש (מלכים א' ז, טו; דברי הימים ב', ד), שכן

בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יִצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה

(מלכים א' ז, 46)

התלהבוּתוֹ של גליק למימצאים ללא דוּגמה מוּחשת אפילוּ בדין וחשבון הרשמי, המסכם את תוצאות החקירות במפרץ אילת.

עציוֹן־גַבר קמה כתוֹצאָה של תכנוּן מדוּקדק ובנייתה בנייה למוֹפֵת, העשוייה ביכולת טכנית וארדיכלית גדולה. העיר עציוֹן־גָבר היתה למַעשׂה לפי תנאי המקום והזמן, מרכּז חרוֹשתי מיוּחד במינו, שאי אֶפשר להשווֹתוֹ לכל מקום אחר בכל ההיסטוריה של המזרח העתיק. עציוֹן־גָבר כמוה כפיטסבּוּרג של ארץ ישראל וּבוֹ בזמן עיר הנמל החשוּב ביותר".

שלמה המלך, שגליק מכנהוּ מלך־הנחוֹשת הגדול, היה בוודאי יצוּאן הנחושת הגדול ביותר בעולם העתיק, חקירות במקומות אחרים השלימוּ את תמוּנת משקה של ארץ־ישראל בימי מלכוּתו של שלמה. דרומית מעיר הפּלשתים הקדוּמה, עזה, חפר פלינדרס פיטרי בנחל עזה ומצא תנוּרים לתעשיית ברזל. תנוּרי ההיתוּך דומים לאלה של תל־אל־חלייפה. אלא שהם קטנים יותר, דוד המלך כבר עירער את המונוֹפוֹלין על הברזל של הפלשתים ונטל מהם עם הניצחון גם את סוד הייצוּר. ואילו בימי שלמה המלך כבר נוּצלו דרכי התעשייה והגיעו לידי ייצור המוני של ברזל ונחוֹשת.

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךְ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה…אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַּרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיךָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת

(דברים ח 7, 9)

הוּא התיאוּר המפוֹרט שתיאר משה באזני בני־ישראל את ארץ הבחירה. נחושת וברזל בארץ־ישראל? אפילו אנשי מדע פּיקפּקוּ הרבה, עוד לפני שנים אחדות, אם יתכן שמתכות מצוּיות בכלל בארץ־ישראל או היוּ מצוּיות בה אי־פעם, אפילוּ מפרשים חדשים של התנ"ך מתחמקים מפּירוּשם של פסוּקים אלה, שכּן אין הם יודעים מה לומר דבר בנוגע לכך ורק עבודת הארכיאוֹלוֹגים הוֹכיחה לבסוף עד מה נכוֹנים היוּ פּסוּקים אלה והיא מגלה את פניה החדשוֹת של ארץ־ישראל הקדוּמה, שהיתה ארץ של בניין תעשייתי מדהים!

שלמה היה שליט מתקדם מאד, הוא הבין, בחוּשוֹ הגאוני, ללכּד סביבוֹ מוּמחים ויודעי־מקצוע זרים. וזהו סוד ההתפּתחוּת המהירה ביותר, שאין לה הסבר כמעט, מדרגת מדינת איכּרים פּשוּטה, בימי דוד אָביו, ועד למדינת משק גדול ממדרגה ראשונה. כאן גם המקור לעושר שעליהם מדבר התנ"ך. שלמה הביא טכנאי היתוּך מצור, לחירם, האמן מצור, נמסרה יציקת כלי־הפּוּלחן (מלכים א' ז, 13–14). בעציוֹן־גבר יסד שלמה מפעל ימי מסחרי חשוב. בני־ישראל לא היוּ מעולם על הים ולא הבינוּ דבר בבנין אניות, ואילוּ הצורים היוּ בעלי נסיון ומעשה של מאות בשנים, את מוּמחי המספּנות הביא, איפוא, שלמה מצור יחד עם אנשי־ים.

וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֲנִי אֶת־עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אָנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה

(מלכים א' ט, 27)

שיחזור כיור נחושת ממקדש־שלמה.

ואָמנם, הקמת הנמל בים־סוּף נזכּרת גם במקוֹרוֹת צוֹריים. הכּוֹהן סנחוניאתון כתב על מַהלך העניין. חירם מלך צוֹר הסכים ״להמציא למלך יהודה את עצי הבניין להיכל חדש, אם יסכים להקצוֹת לו נמל בים האטיופי, והלזה נתן לו את העיר ואת הנמל אילות“, שלמה בנה לעצמו היכל, הלא הוּא ״בית יער הלבנון” (מלכים א' ז, 2) –

חִירָם מֶלֶךְ־צֹר נָשָּׂא אֶת־שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָהָב לְכָל־חֶפְצוֹ

(מלכים א' ט, 11)

רשימה תנ"כית זו מוּבלטת במיוּחד בכוח העדוּת המעניינת של הכוהן סנחוניאתון בדבר בניין אניות:

אף־על־פי שהיוּ בסמוּך למקום זה יערות־תמרים גדולים, לא נמצאו בכל־זאת עצי בניין, ויורם⁵⁸ נאלץ לשלוח את העצים על שמונת אלפי גמלים. מהם נבנה צי של עשר אניות. אפילו שמות רבי־החוֹבלים הצוריים שפקדוּ על האניות, ידוּעים לסנחוניאתון. ״רבּי החוֹבלים הטוֹבים" נקראו בשם קדארוס, יאמינוס וקוטילוס."

עציון־גבר היתה לנמל־ייצוּא מצוּייד ומבוּצר ביותר למסחר הרחוק. מעציוֹן־גבר יצאוּ האניות למסעות מיסתוֹריים אל חופים מרוּחקים ובלתי־ידוּעים. אוֹפיר? – היכן שכנה הארץ האגדית אופיר, חנוּת ״כל־בו" שבה רכש המזרח הקדוּם את החפצים היקרים והנבחרים?

על אוֹפיר התנהל פולמוס מלוּמדים ממוּשך. כל פעם דומה היה כי הנה נמצאה. הגרמני קארל מאוך נתקל, בשנת 1864, בגבוּל רודזיה הדרומית של מוזאמביק, באפריקה המזרחית, בהריסות עיר־מקדש. חמש עשרה שנה לאחר מכן חוֹשף הבורי שטיינברג, במרחק קילומטרים אחדים משם, בתי־חרושת של מיכרות מלפני הספירה, שכנראה היו קשוּרים עם עיר המקדש. נמצא, על פי מבחן האבנים, כי שם חפרוּ קודם לכן זהב וכסף. בשנת 1910 צילם חוקר־אפריקה ד"ר קארל פטרס הגרמני, במקום מימצאים זה, תבליטים, שמוּמחים ראוּ בהם סימנים צוריים.

אוֹפיר, הארץ המיסתוֹרית, עלוּמה בכל זאת עד היום מעיני החוקרים⁵⁹. כמה נקודות אחיזה רומזות בכל זאת על אפריקה המזרחית. חוקרים, כמו פרופיסוֹר אולברייט, משערים שהיא שכנה בסומאלי. השערה זאת תוֹאֶמת את זמן־הנסיעה לשם, כנזכר בתנ"ך,

אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ

(מלכים א' י, 22)

“הצי הפליג”, משער אולברייט, “בנובמבר או בדצמבר מעציוֹן־גבר בשנה הראשונה. הוא חזר במאי או ביוּני של השנה השלישית, ועל־ידי כך נמנע ככל האפשר משרב הקיץ. באופן כזה ארך המסע לא יותר משנה ומחצית השנה⁶⁰, גם הסחורות שניקנו, כגון זהב וכסף שנהבים וקוֹפים ותוּכיים” (מלכים א' י, 22) מצביעות בעליל על אפריקה כארץ המוֹצא⁶¹.

המצרים יודעים ידיעה יסודית על “פונט”, שיתכן והיא זהה עם אופיר. וודאי שהם התבּוֹננוּ במקום הזה בעינים פקוּחות, שאם לא כן איכה הגיעוּ לתיאוּרים הבולטים רבי הרושם של ״פונט", המאירים לנו מקירות מקדש־המדרגות של דייר־אל־בחרי? את המקדש בצדה המערבי של נא־אמון מקשטים תבליטים צבעוֹניים נפלאים של אשה בעלת עור כהה – הלא היא מלכת פונט – המשווה לבני לווייתה ברק וקסם. כמו תמיד הקדישוּ המצרים גם במקרה זה שימת־לב מלאת־חיבה לבגדים, לסוכות העגולות, לחיוֹת ולצמחים של פונט, והצופה קונה לו על־ידי כך תמוּנה בולטת מאופיר האגדית.

כתובות לוואי מוסרות על משלחת רבת־רושם ששיגרה בשנת 1500 לפנה“ס. בערך, אשה אחת. על כסא פרעה ישבה אז כשליט משנה לתחותימס השלישי. המלכה המפוּרסמת חיאתשפסוט, ״האשה הגדולה הראשונה בהיסטוֹריה”, כפי שמכנה אותה האגיפטוֹלוֹג ברסטד, על־פּי דבר האל אמון, שציווה על חקירת הדרכים המוליכות אל פונט ועל חידוּש התחבוּרה עם חופי ים־סוּף שנפסקה בגלל מלחמות החיקסוס, שלחה המלכה בשנה התשיעית למלכותה צי בן חמש ספינות־ים, עליהן להביא עצי־מוֹר בשביל מקדש המדרגות. הצי הפליג מן הנילוס, דרך תעלה בדלתה המזרחית, אל ים־סוּף, ״והגיע בשלום ובהצלחה לפונט", ושם קיבלו תמוּרת סחורות מארץ הנילוס – אוצרות רבים של עצי־מור, הבנה, זהב וכן כל מיני עצי־בשׂמים אחרים, עורות פּנתרים וקוֹפים.

חזיון שלא נראה מעולם קודם־לכן נתגלה לעיני אנשי נא־אמון, בשוב המשלחת ממסעה המוּצלח הביתה. שיירה מוּפלאה של אנשי פונט, שחומי עור, עם מוצרי ארצם המוּפלאים יצאה בדרך אל הארמון להתייצב בפני המלכה. הקימותי לו פונט בגנו, כאשר ציווה לי"… מריעה חיאתשפסוט למראה עצי־המור במקדש המדרגוֹת. שרידי שוֹרשים של עצי־מור חרבים מצאוּ האגיפטוֹלוֹגים בחול הצהוב והלוהט במבוא המקדש בדייר אל־בחרי.

טעינת אנית המלכה חיאתשפסוט בעצי־מוֹר ובקופים באופיר.

כאנשי נא־אמון כן עמדו וודאי גם האנשים והנשים של בני־ישראל על בנייני החוף של עציוֹן־גבר מלאי התפעלוּת ותדהמה בשוב צי מלכם שלמה מאוֹפיר הרחוקה ופורק בחוֹף.

זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים (מלכים א' י. 22),

בדרך כלל מתחילים ארכיאוֹלוֹגים את עבודותיהם רק לאחר שקיבלוּ רשיון חפירה מבעלי הקרקע או מממשלת הארץ. את הרשיון הזה לא תמיד קל להשיג, ומלבד זאת מַכבידות בהמשך העבודה על חיי החוֹקרים תביעות והגבלות שונות. בשנת 1925 הגיעוּ האמריקנים למוצא בלתי־שכיח כדי שלא יופרעו בעבודתם כרצונם. הם קנו על רגל אחת את תל־אל־מותסלים אשר בעמק יזרעאל מידי תשעים בעלים, איכרים ורוֹעי־צאן, הכל באשר לכל, שכן כוונתו של המכון המזרחי של אוניברסיטת שיקאגו היא לערוך חפירת־מופת לכל המזרח הקרוב, חפירה מקיפה ומדוּייקת ביותר שלא היתה עוד כמותה בארץ־ישראל.

תל־אל־מותסלים טומן בתוכו את מגידו התנ“כית. גילוי זה מושתת על החפירה הגדולה הראשונה, שחפרה החברה המזרחית הגרמנית בהנהלתו של ד”ר י. שומאכר בשנים 1903 עד 1905.

תל־אל־מותסלים, הדוֹמה לטבלת־שוּלחן, נתוּן בתוך נוֹף מיוּחד במינוֹ. המביט מרמת התל למטה נדמה לו, כי הוא רואה לנגד עיניו ים ירוק גדול, – כך משׂתרע לפניו הרחק עמק יזרעאל (יהושע, יז, 16), כרי ביצות ירוקות ושדות מלאים מתחלפים בו לסירוגין. להקות עגורים וחסידות שכיחות כאן תמיד. במקום שבו מסתיים המישור, מתרומם מעל לחוֹף ים־התיכון הר הכרמל המיוער. בתוך תכלת עדינה נראים בצפון הרי הגליל עם הכפר הקטן נצרת. והרחק מימין סוגרת הפיסגה הקודרת של הר־תבוֹר את המראה אל עמק הירדן.

במשוּלש הפּוֹרה הזה, המַשרה רוּח טובה מוּקף שוּלי הרים עדינים, אין שוּם דבר שירמוֹז, כי לשוֹן אדמה צרה זאת היתה לפני הרבה אלפי שנים שדה־חזיוֹן של קרבוֹת עצוּמים ומאוֹרעוֹת היסטוֹריים חורצי גורל.

ב״מירכבת זהב" נכנס, בשנת 1500 לפנה“ס, פרעה תחותימס השלישי עם צבאוֹתיו במעבר⁶² צר אל תוך המישוֹר הזה והכּה את הכנענים, שברחוּ בפחד ואימה למגידו. במישור זה שברוּ בני־ישראל, המעודדים על־ידי השופטת הנפעמת והגיבּוֹרה דבוֹרה, את כוחם של הכנענים העולה עליהם בריכבם הצבאי, כאן הכריע גדעוֹן את ניידי הגמלים השודדים של המדיינים, ושאוּל המלך הוּבס בקרב עם הפלשתים, וכאן מת בשנת 600 לפנה”ס בערך, יאשיהו מלך יהוּדה בהתנפּלו עם בני־לווייתוֹ במר יאוּשוֹ על צבא המצרים בהנהלת פרעה נכו, העולה עליהם בעוזוֹ. ההריסוֹת עדיין מספרוֹת על מצוּדת פאבה הפראנקית⁶³, שאבירי מסדר יוהן הקדוש והטמפלרים השתלטוּ עליה בימי מסעי־הצלב, עד שגירשם מכאן צאלח א־דין, לאחר טבח איוֹם. ב־16 באַפריל 1799 נלחמים כאן הצרפתים והתוּרכּים. ב־1500 חיילים בלבד, כּוֹבל כאן ומרתק הגנרל הצרפתי קלבר 25,000 איש של צבא האוייב. הצרפתים נלחמים בגבוּרה מעלוֹת השמש עד הצהרים. אז מגיעה פלוגת רוכבים של שש מאות איש לעזרת הנתוּנים במיצר. הקצין העומד בראש – שמו נאפּוֹליוֹן בּוֹנאפארט, לאחר הנצחון ״בקרב על התבוֹר" רוכב נאפוֹליוֹן עם ערב אל עבר הרי הגליל; בנצרת הוא סועד בלילה. דרך אותו מעבר צר תוֹקפים, כמו תחותימס השלישי, בשנת 1918, הפרשים הבּריטיים, בפיקוּדוֹ של לוֹרד אלנבּי, ומביסים את הצבא התוּרכּי החוֹנה בעמק.

עֵד אילם לכל המאורעות האלה היה תל־אל־מותסלים שבו פתח קלארנס ס. פישר, באביב של 1925, בחפירת־המוֹפת.

התל נחתך, פשוּטוֹ כמשמעוֹ לפרוּסות, סנטימטר אחרי סנטימטר, כעוּגה אבל בצוּרה אוֹפקית. כבקאלידוסקוֹפ מופיעות מאות השנים הרבות; כל שיכבה שנחשפת כמוה כפרק בספר ההיסטוֹריה העולמית, מן המאה הרביעית ועד העשירית לפנה"ס.

מארבע השכבות הראשונות מכילה שכבה ראשונה – הריסות בימי שלטון פרס ודבבל, מלך הפרסים כורש הרס את מַמלכת בבל – 539 לפנה“ס. נבוכאדנצר המלך הבבלי כבש לפני מחצית־המאָה את סוּריה ואת ארץ־ישראל – 597 לפנה”ס. החומות של ארמון אחד, מוּצק ביותר, מן הזמן הזה נשמרוּ כליל, שכבה שניה – מקבלת את פּני החופרים בעדוּיות מן השלטון האשוּרי, עם הריסות ארמון מן המאה השמינית לפנה“ס. תגלת פילאסר הכניע את ארץ־ישראל, בשנת 733 לפנה”ס. שכבה שלישית ושכבה רביעית – מַעלוֹת את תקוּפת בני־ישׂראל. כאן נתגלוּ שתי חוֹתמוֹת עם הכתב העברי העתיק שנוסח האחת מהן אומר: ״לשמע עבד ירבעם⁶⁴״. ירבעם הראשון היה השליט הראשון בישראל החלוּקה – בשנים 926–907 לפנה“ס, באבן חרוּת שם ידוּע אחר: ששונק הראשון, פרעה של מצרים, שהתנ”ך קורא לו בשם פרעה שישק. בשנה החמישית של המלך ירבעם פשט על ארץ־ישראל — 922 לפנה"ס.

ביגיעה של עשר שנים כמעט חדרוּ מעדרים וקרדומים לשכבות מזמנו של שלמה המלך, שסגר את עיניו לנצח, ארבע שנים לפני התקפת שישק – 926 שנים לפנה"ס. תחתית השכבה הרביעית מביאה אז לארכיאוֹלוֹגים, גורדון לאוד ופ. ל. א. גאי, ולעולם כולו הפתעות מַדהימות מתקופתו של שלמה המלך.

בימיו של שלמה המלך, נתחדשה שיטה מיוּחדת בבניין בתים ומבצרים. לעומת דרך הבנייה הקודמת נקבעות אבני גזית חלקות בפינות הבנין, וברווחים מסויימים גם בשאר חלקי הבניין בחלק התחתון של השכבה הרביעית נחשׂפוֹת הריסות של מטרוֹפוֹלין שבבנייניה אַתה מוצא כבר שיטת בנייה זאת. הבניינים גדוּרים על־ידי מרובע של קירות, שאורך צלעו ששים מטר. כמגן נוסף שימשה כניסת־שער מפוֹאֶרת, עם שלושה זוּגות אומנות צפוּפים. כניסת שער משוּלשת כזאת מצאוּ החוקרים גם בעציוֹן־גבר ובלכיש. בניין עבה־קירות שנחשׂף באותו זמן כמעט נתגלה כמַמגוּרה, כאחת מ״ערי המסכנות אשר היוּ לשלמה" (מלכים א' ט, 19). מַמגורוֹת מסוּג זה נמצאוּ גם בבית שאָן וּבלכיש. מגידו היתה מושב המימשל, הנציבוּת החמישית בישראל בימי שלמה המלך. בארמון שלט, בשם שלמה, והיה אחראי לגביית המסים בתבוּאה. ל״עיר המסכנות" – הניצב ״בענא בן אחילוד תענך ומגדו וכל בית־שאן" (מלכים א' ד, 12).

אף על פי שמימצאים אלה היוּ חשוּבים, לא היה בהם בכל־זאת משום הפתעה. היא היתה גנוּזה ורדוּמה עדיין במעמקי תל־אל־מותסלים, ודומה כאילו שמר התל העתיק את הטוב ביותר שבו לשם סיוּם טוב. במשך החפירות מתגלים על שפת התל מתוך עיי־השפך משטחי אבן, בוּלי־אבן מרוּבעים, בשורות ארוּכות בזה אחר זה.

לאוד וגאי אינם מעלים כלל על הדעת מה הוּא הדבר המתגלה לעיניהם, לשטחים־העליונים המוּפלאים דומה שאין סוף, מטר מרוּבע אחרי מטר מרוּבע נחשׂף והולך מתוך עיי המַפוֹלת. גאי מעלה רעיוֹן, שמא אלה שׂרידים של אוּרווֹת. האם אין התנ"ך מדבר על סוּסים רבים שהיוּ לשלמה המלך?

לשיגרה החדגוֹנית של חפירה רבת־שנים, לעבודת־נמלים יום יום של הורדת קרקע, מילוּיים, סינוּן וסידוּר כלי החרס הראוּיים לשימת־לב – מוסיפות השערותיו של גאי טעם חדש, הכובש אפילוּ את ליבותיהם של פועלי החפירה במידרוֹן.

עם כל בניין חדש הנחשׂף, נדהמים החוקרים יותר ויותר. בלי הפסק מקוּבצוֹת אוּרוות רבות ומוארכות מסביב לחצר, רצוּפות טיח־גירי כבוּש. באמצעה של כל אוּרווה – מעבר ברוחב של שלושה מטרים. ריצוּף מחוּספס מנע את מעידת רגלי הסוּסים. משני הצדדים, מאחורי בולי האבן, היו מעין תאים מרוּוחים. שרוחב כל אחד מהם בדיוּק שלושה מטרים. באחדים מהם נמצאוּ עוד שׂרידי אבוּסים וניכרים עוד חלקי תיעוּל המים. גם לפי מוּשׂגינוּ אנו היום היוּ אלה אורוות פּאר, אם לדוּן לפי מידת הדאגה שהושקעה באלוּ, הרי שמעמד הסוּס היה אז מעמד גבוה, על כל פנים דאגוּ לסוּס יותר מאשר לאדם.

לאחר שניתן היה לסקור את כל ההרכב, מנה גאי ומצא לא פחות מ־450 מדורי סוּסים ואוּלמות־ביניים ל־150 מרכבות. מערכת אורווֹת ענקית!

וְזֶה דְבַר־הַמָּס אֲשֶׁר־הָעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת… וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת־חָצֹר וְאֶת־מְגִדּוֹ…

(מלכים א' ט, 15)

וַיֶאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי־לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע־מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנְחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב…

(מלכים א' י' 26)

לפי היקף מערכת האורווֹת במגידו, והאורווֹת והאוּלמות למרכבות הדומים להן בבנינם, שנחשׂפוּ בתל־אל־חסי⁶⁵ בחצור, בתענך, וגם בירושלים⁶⁶ יש לראות את הפרטים הנזכרים בתנ"ך רק כרמז קל לעוּבדות. תוצאות מכריעות אלה של החפירות מקנוֹת מושג מוּחשי באילוּ ממַדים של גדלוּת היתה נוהגת ישראל העתיקה בתקופת היותה מעצמה.

מגידו היתה, בעצם, רק מחנה אחד ממחנות שלמה לגדוּדי הרכב הצבאי. השייכים לצבא־הקבע של המלך.

באחד מבנייני האוּרווֹת העתיקים, שהוּקמו בעומק הסלעים מתחת לחומת העיר הגבוהה בירושלים, איכסנוּ, כעבור כמעט אַלפַּיים שנה לאחר שלמה המלך, אבירי־הצלב את סוּסיהם, לאחר שכבשוּ את העיר הקדושה על־ידי גוטפריד דה־בוין⁶⁷.

סוּס ומרכבה היו בימי שלמה גם דבר עובר לסוֹחר, ולישראל היה דווקא בתחוּם זה מעין מונוֹפוֹלין (מלכים א' י, 28–29).

במדינת שלמה המלך עברוּ כל אורחות הגמלים החשובוּת בין מצרים, סוּריה ואסיה הקטנה. מצרים היתה בחינת יצוּאן ראשי לרכב מלחמתי:

…סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר. וַתַּעֲלָה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשָׁשׁ־מֵאוֹת כָּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִׁים וּמֵאָה

(מלכים א' י, 28–29)

עגלנים מצריים היו בעלי־מלאכה למופת לבניין רכב למלחמה וציד. את העצים הקשים ייבאוּ מסוּריה, ובזאת מוּסבר גם מחיר התמוּרה הגבוה. מחיר מרכבה אחת, לפי התנ"ך, היה פי ארבעה ממחיר הסוּס (מלכים א' י, 29).

הסוסים באוּ ממצרים ״וגם מקוה“. ״קוא” היה שם של מדינה בקיליקיה במישוֹר הפוֹרה בין הרי תאורוס והים־התיכון. לאחר חוּרבן מעצמת מיתאני על־ידי החיתים היתה קיליקיה לארץ חובבי הסוּסים ה״טרקנן" של העולם העתיק. הרודוטוס מספר כי מאוּחר יותר קנוּ גם הפרסים את הסוּסים הנבחרים לשרוּת הרצים שלהם, בקיליקיה.

שוּתפי ישראל למסחר בצפון היוּ ״מלכי סוּריה" ו״מלכי החיתים" (מלכים א' י, 29). גם זה פרט נכון מבחינה היסטורית: מדינת החיתים אמנם היתה אז, בימי שלמה, מחוקה מזמן, אלא שקמוּ בינתיים כמה מדינות קטנות כיורשות לה. את האחת מהן גילה, בשנת 1945, הפּרופיסוֹר ה. ת. בוסארט הגרמני: ארמון־מלכים ביער אשר בהרי קאראטפה, לא הרחק מעדנה, בדרומה־מזרחה של תוּרכּיה. בנה אותן אסיטאוואנדה, במאה התשיעית לפנה“ס, אחד מאותם ״מלכי החיתים”.

מרכבה מצרית.

פרק שלישי: מלכת שבא שותפת למסחר    🔗

״ערב המאוּשרת" ארץ המיסתורין. מסע־המוות של 10,000 רומיים. יצוּאַן ראשון במעלה לסמים. חדשות ראשונות ממאריב. הרפתקתם המסוכנת של הלוי וגלאזר. משנשבר סכר־הענק הראשון. משלחת ארצות־הברית לתימן. במקדש הירח בשבא. גמלים נושאי־המשׂאות החדשים. שיחות על ייצוּא עם שלמה.

וּמַלְכַּת־שְׁבָא שָׁמְעָה אֶת־שֵׁמַע שְׁלֹמֹה וַתָּבוֹא לְנַסוֹת אֶת־שְׁלֹמֹה בְחִידוֹת בִּירוּשָׁלַיִם בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד וּגְמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב לָרֹב וְאָבֶן יְקָרָה

(דברי הימים ב', ט, 1)

זה אלפי שנים נודדות אורחות טעוּנות מטען עשיר מ״ערב המאוּשרת" צפוֹנה; במצרים, ביוון, בממלכת רוֹמא הן ידוּעות למדי. אתן נודדים בעקשנוּת במשך מאות בשנים סיפּוּרים על ערים אגדיות וקברים מלאי זהב. הקיסר הרומאי אבגוסטוס⁶⁸ רוצה להגיע לשרשם של הדברים שבפי רוכבי הגמלים המשבּחים כל־כך את מולדתם הרחוקה. הוא מצווה על אליוס גאליוס לערוך משלחת צבאית לערב הדרומית ולהיווכח, מה מן האמת בסיפּוּרים אגדיים אלה. בראש חיל צבא המונה עשרת־אלפים לוחמים פּורץ גאלוס ממצרים לדרום וצועד לאורך החופים השוממים של ים־סוף. מאריב. מטרוֹפוֹלין האגדות. היא מטרתו. הוא לא יגיע אליה לעולם. שכן, בשל השרב במדבר האכזרי קטטות־רצח ללא־סוף עם שבטים פראיים ומחמת מחלות נספּה החייל הגדול הזה. המעטים שנשארוּ בחיים וחזרוּ למולדתם, אין בפיהם מאוּמה מן המהימן והבטוּח על הסיפּוּרים האגדיים על ״ערב המאוּשרת".

ב״ערב המאוּשרת“, כותב היווני דיוניסיוס בשנת 90 לספירה, ״אַתה נושם תמיד את הניחוחות המתוּקים של הסמים, אם של לבונה ואם של מור. תושביה יש להם עדרי צאן גדולים על כרי־מרעה וצפרים באות מאיים רחוקים ומביאוֹת עמן לשם עלי קינמוֹן טהוֹר”.

ערב הדרוֹמית היתה עוד בעולם העתיק יצוּאן ראשון במעלה לסמים, והיא מַמשיכה בכך עד היום. אף־על־פי־כן נראה היה כאילו היא עטוּפה צעיף מיסתוֹרי בלתי־שקוּף ומעולם לא ראה אותה איש עין בעין. ״ערב המאושרת" נשארה בחינת ספר חתום על שבעה חותמות! הראשון, שההין בזמן החדש, במאה ה־18, להסתכּן בסיכּוּן הרפּתקני, היה הגרמני קארסטן ניבוהר, שהלך בראש משלחת דנית לערב הדרומית. אף הוא הגיע רק עד צנעה. עוד מאָה קילומטר הפרידוּ בינו לבין עיר ההריסות מאריב, והיה נאלץ לחזור בו.

יוסף הלוי מפאריס וד"ר אדוארד גלאזר מאוסטריה השיגוּ באמת, כאנשים לבנים ראשונים, לפני מאה שנה בערך, את המטרה הישנה־נושנה, וכיוון שכל זר, ומה גם בן־אירוֹפה, אסוּר היה לו לעבור את גבוּלות תימן, ושוּם רשיון לכך מן הנמנע היה להשיג, יצאוּ הלוי וגלאזר בדרך שהיתה כרוּכה בסכנת־נפש. הם חכרוּ סירת־מפרשׂים וירדוּ במפרץ עדן בתחפּוֹשׂת של בדווים, לאחר מַסע ארוך ומלא עינוּיים לאורך 300 קילומטר, על פני ארץ הרים שוממה וחסרת־מים, הגיעוּ לבסוף למאריב.

ומה שמצאוּ לנגד עיניהם הדהים אותם כל כך, עד שהם שכחוּ כל זהירוּת וטיפסוּ ועלוּ על ההריסות. מלאי חשדות מתקרבים אליהם הילידים. שני החוקרים יודעים, כי בנפשם הוּא, אם יגלוּ את תכסיס התחפּשׂוּתם. הם בורחים כל עוד נפשם בם. בדרכי־עקיפין הרפתקניות הם מגיעים לבסוף לעדן. בין קפלי הבורנוסים שלהם הסתירוּ העתקות של כתובות והבריחון עמהם, ועל פיהן הוכיחוּ לעולם: מאריב אָמנם קיימת!

סוֹחרים בודדים מביאים גם הם עמהם, מאוחר יותר, העתקי כתובות. במשך עשרות שנים נצטרף אוסף בן ארבעת־אלפים העתקים. מלוּמדים בּוֹחנים ובוֹדקים את החומר. הכתב הוא אלפא־ביתי; מקורו, איפוא, מארץ־ישראל. כתובות הקדשה מדברות על אלים, שבטים וערים מוּפלגוֹת בעושר, ואלה שמות ארבע ערים – ״קיסרויות של סמים" – הנזכרות בהן: מיניאה, כתבאן, חצרמוות! ו… שבא!

ממלכת מיניאה שכנה בתימן הצפונית ויש עליה ידיעות עד לשנת 1200 לפנה“ס. על שכנתה הדרומית, מדינת שבא, מספרות כתוֹבוֹת מן המאָה התשיעית לפנה”ס. תעוּדות אשוּריות מן המאה השמינית לפנה“ס מספּרות גם הן על שבא ועל יחסי מסחר נרחבים עם ארץ זו, שמלכיה מכוּנים ״מוקריב״ כלומר ״מלכים־כמרים”.

בהדרגה, עם ריבוּי התעוּדות שנמצאות, הולך ומתבהר דיוקנה של שבא האגדית.

חומת־סכר ענקית גדרה את נחל אדהנת בשבא, כינסה את המישקעים ממרחק, כדי להזרים את המים הניקווים אל תעלות השקאָה, שהן הן העושות את הארץ פוֹריה כל־כך. שׂרידי סוללה בגובה של עשרים מטר ממפעל טכני נפלא זה נשארוּ עומדים עד היום מול חולות המדבר. כשם שהוֹלאנד היא היום ארץ פּרחי הצבעונים, כן היתה אז שבא ארץ הסמים, גן אחד פוֹרח, אגדי, ריחני של סמי העולם הזה. ובאמצעו שכנה המטרוֹפוֹלין ששמה מאריב, אלף וחמש מאות שנה פרח פרדס הסמים מסביב למאריב, – עד שנת 542 לספירה – ואז נפרץ הסכר. המדבר נדד בלי הפרעה על פני הארץ הפּוֹריה והשמידה. ״עם שבא“, כתוב בקוֹראן, ״היו לו גנים נאים, שבהם צמחוּ פירות מעדנים”, אבל לאחר כך סר העם מעם אלוהיו, והוא הענישו ומוֹטט את הסכר. מאז התחילו צומחים רק פירות מרים בגני שבא.

בשנת 1928 חפרוּ המלומדים הגרמנים קארל רתאנס וה. פון ויסמאן בצנעה שבּן ארצם ניבוהר ראָה אותה לראשונה, ומצא מקדש. זו היתה התחלה חשוּבה, אלא ששוּב עברו עשרים־וחמש שנה כמעט עד שלבסוף, בשנת 1951, יצאה קבוּצת מוּמחים הגדולה ביותר למסע חקירה כדי לפתור את החידות הארכיאוֹלוֹגיות של שבא. החברה ״אמריקן פונדיישן פון די סטאדי אוף מאן" מציידת את המשלחת באמצעים כספיים גדולים. מארגן מסע־חקירה זה הוּא הפאליאונטולוג רב־הצדדים, בן העשרים־ותשע, מאוניברסיטת קאליפוֹרניה. ואנדאל פיליפס. לאחר משא־ומתן ממושך, הצליחו לקבל מהאימם אחמד את הרשיוֹן לחפירות במאריב, מאריב שוֹכנת בקצה הדרוֹמי של חצי אי ערב. בגובה של כאַלפּיים מטר, בשלוּחות המזרחיות של שולי ההרים על גדות ים־סוּף. החוקרים פּותחים במלאכה מתוך צפיה רבה.

בארץ הרים וּמדבּר, ללא דרך ונתיבה, חוֹפזת שיירת ג’יפים ומכוניות־מַשׂא, עטוּפת ענני אָבק, צפונה. כחזיוֹן־תעתוּעים של שרב מזדקרים פתאוֹם לעיני האנשים מתוך צהוב החוֹלוֹת המנצנץ הריסות אדירות ועמוּדים חרם בילקיס![⁶⁹] זהו מקדש אלמקה העתיק אום, מקום פּוּלחן רקום האגדות ליד מאריב, בירת המדינה הערבית העתיקה שבא. למרות קירות החולות שנערמוּ בגוֹבה של בית, נראים ברוּר רישוּמי הבניין הפּוּלחני הסגלגל שאָרכוֹ 110 מטר. המקדש דומה בצוּרתו להריסות מוזאמביק ביער הקדוּמים של אפריקה המזרחית, שבה חיפשוּ אחרי אופיר התנ"כית. התרשים הכללי של שני מקדשי הפולחן זהים במידה מדהימה!

כתובת קיר אחת מעידה כי בחרם־בילקיס העריצו את אל הירח אילומקו. את המקדש בתוך התבנית הסגלגלת קברוּ החוֹלוֹת. משום כן הוּפנוּ המעדרים קודם־כל אל הכניסה לבנין הפּולחן; החוקרים רוצים לנסות ולהגיע משם אל המקדש.

משלחת אמריקנית גילתה ב־1951 במאריב את מקדש־הירח של ממלכת שבא.

מתוך מתיחוּת מוּסברת נחשׂף, בשרב לוהט, בית־שער בעל יופי וּפאר מַפתיעים, מדרגות רחבות מצוּפּוֹת בּרוֹנזה מוליכות פנימה. החצר הפנימית מוקפת סטיו עמוּדים. אומנות אבן בגובה חמשה מטרים נשאו עליהן פעם את הגג המצל. נתיב התהלוכות, שמשני צדדיו התנשׂאוּ עמוּדים, מוליך אל מקדשוֹ של אל הירח. מערכת תכשיטים וקישוּטים מוּפלאה ונדירה מעוררת תדהמה. מזרקי־מים בגובה של חמשה מטרים דומה שהרעיפוּ קרירות על החצר השקטה. המים הנופלים ניקווּ באפיק תעלה צרה ומתפתלת ומשם התפשטו על פני כל חצר העמוּדים.

ניתן לשער כמה התפעלו הצליינים, שהתהלכו בין מערכות המים הנזרקים ונופלים מכל עבר, המוּמים מניחוחות של לבונה ומור – בתוך אוּלמי סטווים של בניין פּלאים זה בערב העתיקה!

רק מטרים אחדים הספּיקה השיירה לחפּוֹר בתוך תחוּמי המקדש, וכבר רואים החוקרים את שער המקדש, אשר משני צדדיו שני ״פילונים" תמירים – וכבר הם נאלצים להפסיק בחופזה את החפירה. ההפרעות במשך שבוּעות רבים מצד מושל מאריב הגיעו לבסוף לדרגה מסוּכּנת; אין הם בטוּחים עוד בחייהם, הם נאלצים להזניח הכל, להפקיר ולנוּס על נפשם. לאוֹשרנוּ היו בין החפצים המעטים שיכלוּ להציל בברחם לעיר תימן, גם כמה צילוּמים.

בחצרמות השכנה נערכוּ בשנים הקרובות שלוש חפירות בהצלחה גדולה יותר.

תוצאות החקירות של ארבע משלחות־חפירה קצרות ודרמתיות עוד לא נתפרסמוּ. כי תוצאות אלה טומנות הפתעות גדולות נרמז על־ידי פרופיסור ו. פ. אולברייט במשפטים האלה: ״יש בהן כדי לחוֹלל מַהפכה בידיעת ההיסטוֹריה התרבוּתית והכרוֹנוֹלוֹגית של ערב הדרומית“. התוצאות הברוּרות עד עכשיו מוֹכיחות את עליוֹנוּתה המדינית והתרבוּתית של שבא במאות הראשונות לאחר שנת ה־1000 לפנה”ס.

כדוּגמת הפלגת האניות של שלמה המלך בים־סוף לערב ולאפריקה, כן נפתחוּ בדרך היבשה לאורך ים־סוּף מַסעוֹת רחוקים על פני ים־החולות מדרום. ״המשׂאיוֹת למרחוק" – אלה ״ספינות־המדבר" – היו גמלים. הם השתלטוּ ביבשה על מרחקים שדומה היה כי אין לגשור ביניהם. התפּתחוּת בלתי־צפוייה של תחבורה ותעבוּרה על פני ארץ־הרים רחוקה ושוממה התחילה על־ידי אילוף בהמת־מדבּר זו וגידוּלה בשנת ה־1000, בערך, לפנה"ס. ערב הדרוֹמית. שהיתה שכוּנה זמן מרובה כל־כך במרחק מעוּרפל, נתקרבה פתאום אל ים־התיכון ועל־ידי־כך אל המַמלכות האחרות של העולם העתיק כמו שאמריקה נתקרבה פתאום לאירוֹפּה בכוח מטוסי הסטראטוֹספירה המהירים והשירות הטרנס־אוֹקינוסי, כן קרה, אם גם בממַדים אחרים, עם ערב הדרומית לגבי העוֹלם העתיק.

במסעות־יום קטנים, מייגעים ואינסוֹפיים, חודש אחרי חודש, ממקום־מים אל מקום־מים, על גבי חמורים, מול סכּנת התנפּלוּיות, נמשכה לסירוּגין העברת האוצרות בדרך המדבר, לאורך אַלפיים קילומטר, בדרך הקטוֹרת העתיקה לעבר הצפוֹן, ואילוּ על ידי אמצעי־התעבוּרה החדשים התחיל לזרוֹם זרם של נכסים מ״ערב המאוּשרת“. הגמלים היו מהירים יותר, כמעט בלתי־תלוּיים במקורות מים ועל־כן לא היו כבוּלים בדרך־העקיפין הארוכה והעתיקה מבאר אל באר, מלבד זאת היה להם ״בית קיבּוּל” גדול בהרבה. הגמל מסוגל לשאת מטען פי כמה וכמה מזה של החמוֹר.

־ תחנה סופית של דרך הקטוֹרת היתה ארץ־ישראל, סוכני המלך שלמה ״סוחרי המלך", היו מקבלים כאן לידיהם את הנכסים. מהם תלוּי היה הדבר, אם יותן לשיירות לעבור את ארצו של שלמה וללכת למצרים, צוֹר וסוּריה.

אין תימה, איפוא, כי ״שמע שלמה" הגיע אל מַלכּת שבא (מלכים א' י, 1). בקראנוּ עתה, לאחר שקנינוּ לנוּ ידיעות אלה, בעיוּן את פּרק י' ממלכים א', אין עוד לפרק זה, ולסיפּור על מלכת שבא, כל טעם של אגדה. אדרבה, לכל דבוּק צביוֹן הזמן הזה והכל מוּבן עד תכלית:

וַתָּבֹא יְרוּשָׁלַיְמָה… וַתָּבֹא אֶל־שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֶת כָּל־אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבָה

(מלכים־א׳ י, 2)

בתכניתה של מלכת־שבא היוּ ודאי נושאים רבים לשיחה לראש של מדינה, שייצוּאָה הראשי תלוּי בשלל נתוּנים גיאוֹגרפיים ראשוֹניים. במַעבר בארץ־ישראל, היוּ בלי־ספק ענינים רבים, שצריך היה לשׂאת־ולתת עלהם. מעשה דומה בימינוּ היוּ מכנים בשם משא־ומתן כלכלי, ומוּמחים בלתי־מוכתרים היו נשלחים לשם כך, ואף הם היוּ נושאים במזוודותיהם הדיפּלומטיות תשוּרות, כדי להחווֹת קידה בפני ראש המדינה, ממש כמו שעשתה מלכת שבא.

פרק רביעי: יומיומם הססגוני של בני־ישראל    🔗

בני־ישׂראל שׂשׂים לתכשיטים. סודות תמרוּקים מארץ־ישראל. מור ואהלות למחנה. גני צרי ביריחו. מאסטיק – גומי־לעיסה חביב. בשׂמים מכנען. את המיטה המציאוּ המצרים. טחנות־בר רועשוֹת.

בשל התעוּדות המספרות על ביצוּעי הפּאר במצרים, בבל ואשוּר, נשכח עד היום יומיומם, הנראה אפוֹר וחדגוֹני של בני־ישראל. וודאי, לא ניתן להודיע על גילוי אוצר־זהב, כמו בטרוייה, ולא היה כאן שום תות־אנך־־אמוֹן, ואף לא נפרטטה מַקסימה; ואוּלם, האם היה באמת יומיומם של בני־ישראל כל כך אפוֹר ללא כל אוֹרוֹת צבעוניים שישווּ לו איזה ברק?

בני־ישראל אהבו את הססגוֹני־מפוֹאָר, הם צבעוּ בגדיהם, את קירוֹת בתיהם ואת פני נשותיהם. עוד בתקוּפת האבוֹת הם גילו שמחה למראה צבעים:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו כִּי בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כָּתֹנֶת פַּסִים

(בראשית לז, 3)

תמונת־הקבר בבני־חסן מראה לנוּ את הבגד הזה הצבוּע באדוֹם ובכחוֹל. אַדום וכחוֹל הם הצבעים לאריגי הגברים, והירוק דומה כי שמוּר היה לטעמן של הנשים, על ״תכלת וארגמן ותולעת שני" (שמות כה, 4) מדוּבר עוד בעת הנדוּדים במדבר. ״בנוֹת ישׂראל אל שאוּל בכינה המלבישכם שני" (שמואל ב' א, 24), קורא דוד בכאב לאחר מוֹתו של המלך הראשון. ״ועליה כתנת פסים" (שמואל ב' יג, 18) מדוּבר על תמר, בתו של דוד. ״כי כן תלבשן בנות המלך הבּתוּלוֹת מעילים" (שם).

הטבע העניק לארץ כנען לוּח־צבעים מפואר ביותר, לבני־ישראל לא נשאר עוד אלא להיזקק לו. הרימוֹן והכרכום נותנים צבע צהוב מרהיב־עין, שרשי פואה וחריע נותנים אָדוֹם לוֹהט, איסטס – כחול שמימי, והיו גם כרומית וסיקרה. והים העניק לארץ את הנעלה במקורות הצבעים, את שכלול החילזון. גווֹ העדין וחסר הצבע כשהיה שוהה באור השמש הפך לארגמן⁶⁹. וזו היתה פוּרענוּתוֹ. תלי־תלים של צדפי־שבלוּלים ריקים נמצאו ליד צוֹר וצידוֹן⁷⁰, עוּבדה המוֹכיחה כי כאן היה מרכּז ייצוּרוֹ של הארגמן. הצוֹרים בערי החוֹף העלו ראשונים את ייצוּר הארגמן לדרגת תעשייה, לאחר מכן הקדישה עצמה גם ארץ־ישראל לציד השבלוּלים הנושא רווחים.

בית אשבע, בדרומה של יהודה, היה מפוּרסם בשל עבודת הבוץ, הבד העדין ביותר, שצבעוֹ לבן־צהבהב. ״עשר כוּתנות בוץ" רשום אפילוּ בכתובת אסרחַדון מלך אשוּר האדיר. חברוֹן וקרית־ספר היה להן שם טוב של ערי אשפרה. אגני־אבן גדולים נחשׂפוּ במקומות אלה, וכן מכוני דוודים עם צנורות קליטה ופליטה נתגלו כבתי־חרושת לצבעים. בתל־בית־חירסים, היא דביר התנ"כית, הכירוּ וידעוּ אפילוּ את הטכניקה של צבע קר.

אגני אבן לתעשיית צבעים בישראל העתיקה.

הָאֹמֵר אֶבְנֶה־לִי בֵּית מִדּוֹת… וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹח בַּשָׁשֶׁר

(ירמיהו כב, 14)

את הקירות מטייחים; אבני פּסיפס, אריגים, עורות ועצים נצבעים ואף את השפתיים, הלחיים, ריסי הנשים היפות צובעים:

מה־טֹּבוּ… וְרֵיחַ שָׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים כְּחוּט הַשָׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ… כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ… וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן…

(שיר השירים ד, 3; ז, 6; ד, 10)

שר שלמה המלך עצמו בשיר־השירים בשיר האהבה היפה ביותר בעולם.

בדרך פיוטית נעלה הוא מתאר את חדוות התכשיטים של בני ישראל. סוד הקישוטים של נשיו. בשמים ותמרוּקים, משחות ואמצעי צביעת השׂער מפורטים בעדינוּת, באצילוּת ובמומחיוּת, לפי מיטב הסממנים שהעולם הזה מסוגל להעניק, וכל אלה עשוּיים להיות גם היום פאר למלאכת התמרוּקים המהוללת באירופה ומעבר לאוקינוס.

הבּשׂמים בערכם עומדים מאז אותם ימים, השרף הריחני היה לא רק חלק מן הפּולחן, וחשיבוּתו רבה במעשה הקטורת בבית־המקדש, אלא שהוקצה להם מקום נכבד גם בחיי היומיום, בבית, בבגד, בשׂער וב… מצע המיטה.

מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׁי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם, נַפְתִּי מִשְׁכָּכִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן

(משלי ז, 16–17)

כך מזהיר החכם מפני אמנוּיות ההדחה של נשים סוֹטוֹת.

״מוֹר ואהלות קציעות כל בגדותיך מן היכלי שן מני שמחוך“, משבּח המשוֹרר בפרק מ”ה בתהלים פּסוּק ט'.

חכמי בּוֹטניקה בחנוּ תכוּפות את הסיפּוּרים הנראים אגדיים, וחיפשו אחרי הסממנים שסיפּקוּ את הבּשׂמים והצבעים. הם היוּ מגלים אותם בפרחים עדינים ובעשׂבים; ובעסיסי שיחים וניצנים. יש שמוצאם הוּא מארצות זרוֹת, אבל רבים מהם צומחים עד היום בארץ־ישראל.

מהוֹדוּ באוּ – הקינמוֹן (Cinnamomum Cassia), עץ עם קליפה קינמונית קנה קלמוס (Andropogon Aromaticus) הנקרא גם זנגביל, במסחר־החוּץ הם הגיעו בדרך האוקיינוס ההוֹדי אל שוּק ההפצה לסמים בערב הדרומית, משם נדדוּ הלאה אל ים־התיכון.

הקינמוֹן היה נפוץ הרחק בעולם עוד מקודם לכן. ממולדתו בסין הגיע לראשונה לפרס, משם להוֹדוּ, שבה התבּיית והגיע למעלת סחורת ייצוּא לערב.

הלבונה מוּפקת משיח ה־Boswellia. הוּא בן־בית בערב וסומלי כמו ה־Commiphora Myrrha הוּא עץ המוֹר. ערשׂ האהלות הוא האי סוקוטה במוצא ים־סוּף, שממנוּ גם השם לאהלות.

על מוצא הצרי נתגלע פה ושם פּולמוס. כאן דומה שהתנ“ך טעה באמת, כי הבּוֹטניקאים יודעים בביטחה, כי שיח הצרי (Commiphora Opobalsamum) צוֹמח רק בערב! איכה יכול היה, איפוא, יחזקאל (כז, 17) לומר, כי יהודה וישראל ייצאוּ ״פנג ודבש ושמן וצרי” לצוֹר?

כבוֹטניקאים צדק גם יחזקאל, הראשונים רק אחרוּ לקרוא אצל ההיסטוֹריוֹן הגדול יוסף פלאוויוס, כי מאָז ימי שלמה המלך היה צרי בארץ־ישראל. השיחים נשתלוּ קודם כל בסביבות העיר יריחוֹ. יוסף עונה גם על השאלה איך הגיעוּ לכאן: הם הופקו מגרעיני זרע⁷¹, שנמצא בתוך תשוּרת הסמים של מלכת־שבא.

ואוּלם, דומה כי זו אמירה נועזת היא.

אף־על־פי־כן יש לכך עדוּיות אחרות⁷². כשחדרו הרומאים לארץ־ישראל אָמנם מצאוּ מטעי צרי בעמק יריחוֹ. הכּוֹבשים מחשיבים כל כך את השׂיח הנדיר. עד שהם שולחים לרומא ענפים ממנוּ, כאות ניצחון על היהוּדים. בשנת 70 לאחר הספירה מינה טיטוס אספסיינוס איש על המטעים והוטל עליו לשמרם מכל השמדה. אף שנים לאחר־כך לא מצאו אבירי מסעי־הצלב כל עקבות של השׂיח היקר. התוּרכּים⁷³ הזניחום וגרמוּ להיעלמוּתם.

מַסטיק, הצרי שעליו מדבר יחזקאל, ישנוֹ עד היום הזה בארץ־ישראל. אלה הן דמעות צהבהבות־לבנות ושקוּפות של אלת המסטיק (Pistacia Lentiscus). משווים לו עד היום ערך ניחוחי רב והרפוּאה משתמשת בו לצרכיה. ילדים מקריבים בחפץ־לב את פרוּטות הבּקשיש במחיר כמה טיפות של גומי־לעיסה זה, שהקדמונים שיבחוּהוּ שהוא מחזק את השיניים ואת החיך.

בארץ הבחירה שכיחים גם שרפי ניחוח אחרים: חלבנה מצמח הדומה לכרפס (שמות ל, 34), נטף משיח־הנטף שפרחיו לבנים (שמות ל, 34); לוט משושנת־הסלע; הלבונה שיח ממשפּחת התלתן (בראשית לז, 25). מומחים למדעי הטבע מצאו את כל הסמים שבתנ"ך ⁷⁴.

את בתי הקיבול היקרים של אלה גילו הארכיאוֹלוֹגים מתחת להריסות הקירות, בתי־אצוּלה וארמונות מלכים, ספלים מאבן־גיר, משן־פיל ופעמים בהט יקר; ומכחוֹלים לבחישת משחות עדינות. מרקחותיהם של אמני־משחה היו מבוּקשות. בקבוּקים מקוּשטים מחומר שרוף, שימשו לשמירת הבשׂמים. את התבלים הריחנים היו שמים בשמן זית בתוך כדים וקנקנים גדולים. ידוֹע ידעוּ, כי השמן מעניק גמישוּת לשׂער ולעוֹר. אפילו עניים בכפר מרחוּ בו את שערם ועורם, ואפילו בלי התוספות הריחניות והיקרות מאד, כי את השמן הפיקוּ בשפע בחוּרשות עצי־הזית.

הרחיצה במים היתה צורך יומיומי ודבר המובן־מאליו, רחצוּ לפני הסעוּדה ולאחריה, רחצו את רגלי האורח ורחצוּ עם לילה. אגני־אבן, אמבטיות רגלים ובזיכי אבן, נמצאו בכל מקומות החפירה, והם מאשרים את כל הפסוקים הנוגעים־בדבר אשר בתנ"ך (בראשית יח, 4, יט, 2; כד, 23; שיר השירים ה‘, 3; איוב ט’, 32). מישרות צמחים ומתכות הן אמצעי רחיצה וסבּוֹן⁷⁵ (ירמיהו ב, 22; איוב ט, 30).

צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁרֵי יָלִין

(שיר השירים א 13)

אמבטיית־רגליים מאבן עם משען לעקב.

כך מתאר המשורר את הרגליהן האינטימיים של הנשים, שהיו מכניסות מור לתוך ארנקי־בשמים מתחת לשמלותיהן. ולא נעדרוּ מדלפק התמרוּקים מכשירי סלסוּל, מכבנות ואספקלריות. את שלושת חפצי הנוֹי האלה לנשים היוּ מביאים מארץ הנילוס, כי שם הם היוּ שכיחים מאד אצל נשי פרעה. מזה דורות רבים.

רעמוּ כאשר רעמוּ הנביאים על כך, ואת התמרוּקים ואת צבעי העינים לא יכלו בשוּם אופן להרחיק מבתי האצוּלה.

בסנסני הניצנים הצהוּבים והעדינים של שיח־הכּוֹפֵר הערב קישטוּ נשים מרצון את שׂערם. אבל הן הוֹקירוּ יותר את האבקה הצהובה־האדומה, שהפיקוּ מענפי שׂיח הכּוֹפר ועליו⁷⁶. הערבים קוראים לה ״חֶנה". בחנה צבעוּ את השׂער, את צפרני הידים והרגלים. את האוֹדם המַבהיק שלו מצאו הארכיאוֹלוֹגים הנדהמים בצורת לכּה על צפרני ידים ורגלים של גוּפות חנוּטות במצרים. בתי־מלאכה ובתי־חרושת לתמרוּקים מוסיפים להשתמש גם היום בחנה למרות כל ההתפתחוּיוֹת החדשות. את עפעפי העינים וריסיהן ציבעוּ בברק־עוֹפרת, אבן־התכלת הטחוּנה העניקה את צל הריסים הנכסף. כנימוֹת⁷⁷ מיובּשוֹת עד אבק – Cochineal – העניקוּ, כמו לשפתוֹן המוֹדרני את אוֹדם־השני הנכסף לפה המדיה.

לאחר שנחשפו מתוך הריסות הערים בישראל בקבוקי־בשׂמים ציוּריים, קוּפסות־משחה עשויות שן־פיל, בזיכי־בחישה וגביעי פּירכּוּס, ניתן לשער מה קשה היה איומו של הנביא ישעיהו באזני אנשים אלה הכרוּכים אחרי צבעים פירכּוּסים ובושׂמי־ניחוֹח:

וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׁם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשָׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׁק, כִּי תַחַת יֹפִי

(ישעיהו ג, 24)

בתנ"ך מסוּפּר אָמנם על אנשים היושבים על כסאות ליד שוּלחנות, ואוּלם שום איש לא עלה על מיטה, לפי מוּבננוּ היום, שכּן, המיטה היתה רהיט מוֹתרוֹת נדיר!

הפרעוֹנים ואצילי ארמנותיהם היו המאוּשרים הראשוֹנים שישנוּ במיטה. על שׂפת הנילוס נוצרה הדוּגמה העתיקה של אותו רהיט, שאין אנוּ יכולים היום בלעדיו. בתרוּעת שמחה מודיע מינואה שחזר: ״שוב ישנתי בתוך מיטה". גם 500 שנה לאחר מכן עוד היתה המיטה דבר נדיר, כי בהינשׂא נסיכת־מיתאני טאדוֹכאפה, היא היא המַלכּה נופרטטה המשוֹערת, לבית פרעה, היא מביאה אתה בתוֹרת נדוּניה – אָמנם בצורת ריקמה יקרה – שׂמיכוֹת בלבד. בארמון שבּמוֹלדתה לא ראתה מעוֹלם מיטה בלילה היוּ ישנים על הרצפה!

מכתש לתבלין (שמאל). מגרדת אבן לטחינת חיטה.

גם בארץ־ישראל היה רהיט יקר־ערך זה מצוּי רק אצל חוּגי החצר והעשירים. מיטתו של האיש הפשוּט היתה השׂלמה – בה התכּרבּלוּ בלילה (שמות כב, 26). חוק המדינה הביא זאת בחשבון ואם כי ״המיטה" ניתנת כמַשכּוֹן, לא ניתנה אלא למשך היום בלבד; ללילה צוו להחזירה (שמות כב, 25); ״שלמה" זאת היתה למעשה רק שמיכת־צמר, ודומה שנוצרה לתשמישים רבים, מלבד מה שהיתה משמשת כמגן בפני קוֹר, במוּבן שלנוּ, וכמַצע בלילה היתה משמשת גם כמרבד (מלכים ב' ט, 13).

המיטה לא היתה מעולם מקום־מנוּחה נכסף בארץ־ישראל ולא במזרח העתיק בכלל. היא היתה ונשארה תמיד רהיט זר. לתהילה הגיעה רק קרובתה – הספה (הדיוואן), שגם היא הומצאה בארצות ״הסהר הפּוֹרה", – מישכב רך עם כרים תפוּחים. מערכת כרים בשביל היום, המתרחבת עם הלילה, שימשה דוּגמה למיטה־ספּה של זמננוּ, הישׂגה של אירוֹפה המוּפצצת שהכירה בדירות המצומצמות במאה העשרים, היה בחינת cri des Mobiliars לפני שלושת אלפים שנה! זאת הספה־המיטה ידעו גם בני ישראל:

וְיָשַׁבְתְּ עַל־מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ…

(יחזקאל כג, 41)

אנוּ רוֹגזים היום על הרעש המוֹרט את העצבים בתקוּפת־הטכניקה שלנוּ, ואָנו מקנאים לפעמים בזמן הקדום שהיה משוּפּע בשלווה ובמנוּחה. האם היה דבר זה שוֹנה בארץ־ישראל?

מנוֹרת־שמן רגילה ופמוט בעל שבעה קצווֹת.

תחת מהוּמת הרמקוֹלים המעיקה היוֹם היה פוֹרץ עם שחר מן הבתים והסוּכוֹת רעש טחנוֹת־היד. עם ההשכּמה היוּ טוֹחנים גרעינים ושוֹחקים אוֹתם לקמח. עבוֹדה זאת היתה עבוֹדת־נשים, מַמש כטחינת־הקפה היוֹם, אלא שטחינת הקמח היתה עבוֹדה קשה וכבדה ביותר. פעמים רבּוֹת היו נאלצוֹת שתי נשים לסוֹבב יחד אֶת הרכב הכּבד.

האיוּם להשתיק את הרעש ביד חזקה, כפי שעושים זאת היום בחגיגיוּת, היה בו אז באותן נסיבות, משהוּ נורא. אילו נשתתק רעש הטחנות, כי אז היה גוֹבר הרעב בארץ. ירמיהו חזה חזיון כזה בנבאו על גלוּת בבל:

וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׁשׂוֹן… קוֹל רֵחַיִּם וְאוֹר נֵר, וְהָיְתָה כָּל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה וּלְשְׁמָּה

(ירמיהו כה, 10–11)

 

חלק ששי – שני מלכים – שתי ממלכות מרחבעם ועד יהויכין    🔗

פרק ראשון – בצל המעצמה העולמית העתידה־לקום    🔗

המַמלכה הגדולה מתפוררת. משמרות גבוּל בין ישראל ליהודה. נפוליון בפני הדין־וחשבון הארצישראלי של פרעה שישק. שומרון – בירת הצפון. תעוּדות על ארמון־השן של אחאב. “איש שלישי” מיסתורי. ערבים מפוצצים מצבת ניצחון של מואָב העתיקה. שיר הניצחון של מישע מלך הצאן. אשור מתערבת. האובליסק השחור מנימרוד. יהוא המלך בתמונה אשורית. משלוחי יין לירבעם השני. הנביא עמוס מזהיר לשוא. חומת־שומרון חוּזקה בעשרה מטרים.

וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה… לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית־דָּוד זוּלָתִי שְׁבֶט־יְהוּדָה לְבַדּוֹ

(מלכים א' יב, 19–20)

שלמה המלך הגדול מת בשנת 926 לפנה“ס. יחד עמו קברוּ בני־ישראל את חלומו על מַמלכת ישראל הגדולה לעולם ועד! שני דורות חיזקוּ, אבן אל אבן, בהנהגתם של שני אישים בלתי־רגילים, רבי כשרון – דוד ושלמה – את החלום הנעלה הזה. אלא שבּוֹ ברגע ששלמה סגר את עיניו, נתלקח שוּב הריב הישן שבין השבטים; המדינה הגדולה אשר בשטח סוריה – ארץ־ישראל נשבּרת בשל המדנים שלא ניתן היה למנעם. שתי מַמלכוֹת באות במקומה – מַמלכת ישראל בצפוֹן, וממלכת יהוּדה בדרוֹם, מתחיל פּרק חדש בהיסטוֹריה של עם התנ”ך.

עם ישראל עצמו מפורר את מַעמדוֹ רב־העצמה והורס את מַמלכתוֹ הגדולה. וּבזאת נחרצה הדרך שבה ילך. מכּאן ולהלן, לאט־לאט, עד לסוֹף המר; בית ישראל יהיה טרף לאשוּר, בית יהוּדה טרף לבבל. מתוך שהם מפורדים בינם לבין עצמם, קוֹרה להם דבר שהוא גרוּע מכל, שכן הם נקלעים אל בין אבני הריחים של אותן מעצמות המשתלטות על זירת־העולם. ישראל ויהוּדה נכחדוֹת במערבּוֹלת של התעצמוּיוֹת גדולות. שלוש מאות וחמשים שנה כמעט לאחר מוֹת שלמה נמחוּ שתי הממלכוֹת.

משאלתו האחרונה של שלמה נתמלאה בכל זאת: רחבעם בנו יושב לזמן קצר על כס המלוּכה בירוּשלים השולטת על כל שבטי ישראל. הסיכסוּכים שאינם פוֹסקים בין השבטים מחישים את סוֹפה של המַמלכה הגדולה, והם הוֹפכים למלחמת אזרחים. עשרה שבטים בצפוֹן פוֹרשים. מהגר הממהר לחזור ממצרים, ירבעם, שׂם בשנת 926 לפנה"ס את הכתר על ראשו ונעשה מלך על מַמלכת ישראל בצפוֹן. לרחבעם נשאר היתר, ממלכת הדרוֹם, יהוּדה, עם הבּירה בירושלים (מלכים א' יב, 19–20).

בין יהוּדה וישׂראל אין כל שיתוּף עוֹד. במריבוֹת רבּוֹת נשפך דם העם. זה מידי זה. שוּב ושוּב מתלקח הקרב על הגבוּלות:

וּמִלְחָמָה הָיְּתָה בֵין־רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל־הַיָּמִים

(מלכים א' יד. 30)

גם אצל הבאים אחריהם לא חל שינוי בענין זה:

וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעֲשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כָּל־יְמֵיהֶם

(מלכים א' טו, 16)

יהודה מקימה את מצפּה הבּצוּרה בדרך המלך מירוּשלים לצפוֹן, ומזרחית יותר מתבּצרת גבע:

…וַיִּבֶן בָּם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶת גֶבַע בִּנְיָמִן וְאֶת הַמִּצְפָּה

(מלכים א' טו, 22)

וכאן נקבע הגבול הסוֹפי.

משנת 1927 ועד 1935 חופרת משלחת אמריקנית של ״פאציפיק סקול אוף רליג’ין" בהנהלת פרדריק באדה, בתל־א־נצבה, שנים־עשר קילוֹמטר צפוֹנית מירוּשלים, וחוֹשׂף בנין־חוֹמוֹת בעל עצמה בלתי־שכיחה. אלה הם שׂרידי מבצר הגבוּל הישן של מצפּה. עבי החוֹמה הוא שמוֹנה מטרים. עוֹצמת המיבצר מוכיחה עד מה מרה וקשה היתה מלחמת־האחים שבין הצפוֹן לדרוֹם.

ישׂראל נלחצת כבמלקחים, בדרוֹם על־ידי יהוּדה, המַזעיקה לשם כך אפילוּ את עזרת הפלשתים השׂנוּאים, ובצפוֹן על־ידי מַמלכת ארם, שאת כוחה החשוּב קשרה יהודה בברית עמה (מלכים א' טו, 18).

מאות בשנים נתוּנה ישׂראל במַאבק עם אויב־עד־מוות זה, ושרשרת המלחמות נפסקת רק בשעה שהמַעצמה העולמית החדשה של אשוּר מכריעה את ארם. עם עליית אשוּר ספוּרוֹת כבר גם שעותיה של ישׂראל, של שתי המַמלכוֹת גם יחד.

למַרבּה האָסוֹן בא על הארץ, שמלחמת־האחים נתלקחה בה זה עתה, האָסוֹן של פלישה זרה ובלתי־צפוּיה, זו הפּעם הראשונה לאחר דוֹרוֹת בא פּרעה שישק ממצרים והתנפּל בּראש צבא לוֹחם, עבר אֶת כל האָרץ ועשׁה מַעשי שוֹד והרס. את הבּיזה הגדוֹלה ערך בעיר הבירה הישנה ירושלים:

שיחזור מבצר הגבול במצפה בין יהודה וישראל.

… וַיְקַח אֶת־אֹצְרוֹת בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־אוֹצְרוֹת בֵּית־הַמֶלֶךְ וְאֶת־הַכֹּל לָקֶח, וַיִּקַּח אֶת־כָּל־מָגִנִּי הזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה

(מלכים א' יד, 26)

רק עשׂרים שנה עמד בית־המקדש ויער הלבנוֹן, כפי שקוֹרא התנ"ך לביתוֹ של שלמה, וכבר נשדדוּ אותות עוֹצמה אלה של שלמה והועם זהרם. במקום לוחות הזהב השדוּדים

וַיַּעַש הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגַנֵי נְחֹשֶׁת

(מלכים א' יד, 27)

ויהי הדבר כאות מבשׂר רע.

האירופאי הראשון רם־המעלה שעמד בלי לדעת זאת, שכן בזמנו לא היה עוד איש שיכול היה לפענח כתב־חרטוּמים – בפני תעוּדה חשוּבה מימי פרעה שישק. היה נפּוֹליוֹן בּוֹנפּרט, שעבר בשנת 1799, עם קבוּצת מלוּמדים צרפתיים. משוּפע רשמים עמוּקים בשטח בניין של פּוּלחן מצרי בכרנך, אשר בחוֹף המזרחי של נא־אמון. באמצעיתו של תחוּם־מקדש נרחב זה, שהקימה אי־פעם יד־אנוֹש, נישא על מאָה שלושים וארבעה עמוּדים, בגובה עד לעשרים־ ושלושה מטרים, גג של בניין־אודלמות ענקי. בקיר החיצוני הדרומי התנוֹסס בשמש הלוֹהטת של ארץ הנילוּס, תבליט מרוּבה הוֹד, שהנציח את מסע־השוֹד של פרעה, הנזכר בתנ"ך.

תבליט קיר מתאר את נצחונותיו של שישק מלך מצרים במקדש בכרנך

האל אמון, שחרב־מַגל בימינוֹ, מעביר בּשׂמאלוֹ בּפני פּרעה שישק הראשוֹן מאָה חמשים וששה שבויים ארצישׂראליים, כבוּלים בעבוֹתוֹת. כל שבוּי ושבוּי מסמל עיר מן הערים או מקום אחר. כאוֹת לכך הוא נושא שם תנ"כי, גם מבצר מגידוֹ מיוּצג בזה. בשׂרידי ההריסות של מגידוֹ נמצא שמוֹ של שישק הראשון.

מַסע המלחמה של שישק היה זמן ממוּשך מַסע אחרוֹן. רק לאחר למַעלה משלוש מאות שנה היתה שוּב באֶפשרוּתה של מצרים לבוא בתביעוֹת שליטה על סוּריה.

סכנת־מות באָה לישׂראל מצפוֹן – מאשוּר. בימי שלטוֹנוֹ של עמרי המלך (871–882 לפנה"ס) מוּכנה אַשוּר לקפיצה. בחינת נסיוֹן ותמרוֹן למאוֹרע רציני היא יוצאת וּפוֹרצת מארם־נהריים מַערבה.

״מחַלבּ יצאתי, את האורנטס עברתי" – כתרוּעת שוֹפרוֹת מצלצל משפט זה בכתב יתידוֹת של אַשוּרנרסיפל השני. מאתיים שנה זקוּקה היתה אשור כדי למגר את אויביה מבית ומחוּץ. מן העיר אשוּר העתיקה שעל החדקל, הנוֹשׂאת את שם האל הגדול ביותר שלה, פורש עם שמי זה, צמא הכיבוּשים וברוּך־האירגוּן, את שלטונו על כל עמי שני הנהרות. עכשיו שואף הוא לשלטון־עולם. הנחה קוֹדמת לכך היא – להשתלט על רצועת־החוֹף הצרה של סוּריה וארץ־ישראל, החוֹסמת לפניו את הגישה לים־התיכוֹן, שהוּא מקום נמלי־הים החשוּבים, הבקורת על דרכי האוֹרחוֹת החשוּבות ביותר והדרך הצבאית היחידה המוֹליכה למצרים.

עם סימוּן מטרתה זאת של אשוּר נחתם גוֹרלן של סוּריה וארץ־ישראל.

הדין וחשבון של אשוּרנרסיפל רומז בצוּרה קצרה ביותר מה צפוּי להן בקרוב, לישראל וליהוּדה: ״מאורונטס יצאתי… כבשתי את הערים… ערכתי טבח רב ביניהן, הרסתי, פרצתי, הבערתי באש. לוחמים חיים לקחתי בשבי. על כלונסאות בעריהם הוֹקעתים. במקומם הושבתי אשוּרים… בים הגדול רחצתי את חרבּי…"

כשם שעלוּ האשוּרים בלתי צפוּיים כן נסוגו בלי־עקיפין, עמוּסי ״זהב, כסף עופרת, נחושת…" שלל מערי צוֹר, צידון, גבל.

עמרי, מלך ישראל, חש במעוּרפל את הבאות האלה. כמו בשעת היותו פעם מַצבּיא ראשי, כן מגלה הוּא גם עכשיו חוּש צבאי מובהק. בתוך ארץ הגבעוֹת של שומרון קונה הוּא הר אחד וקובע שם את הבּירה המבוּצרת החדשה לישראל – שוֹמרוֹן (מלכים א' טז, 24), – ישראל תהיה זקוּקה לה. בכך בטוּח הוא, באופן דחוף.

בחירת המקום מעידה על המוּמחה המוּדרך במעשיו מתוך נקוּדות־ראות אסטרטגיוֹת. שומרון נמצאת על גבעה מבודדת, גבוהה כ־100 מטר, משוּפעת. מוּקפת בחצי עיגוּל הרים גבוהים ממנה, בתוך עמק רחב ופוֹרה. מקור־מים משלה מכשיר אותה לנקוּדת־הגנה מצוּינת ביותר, מן הפיסגה ניתן לראות הרחק למערב עד לים התיכוֹן. המלך עמרי הוֹפך למוּשג אצל האַשורים, אף לאחר מאָה שנה, מאָז נפלה שוֹשלת זו בישראל, מדובר בכתב היתידוֹת על ״בית עמרי", בחינת שם רשפי. לישראל.

שמונה־עשרה שנה לאחר מוֹת עמרי בא באמת הדבר שחששוּ לו. שלמאנסר השלישי מתנפל על כרכמיש שעל הפּרת והוא מתקדם בדרך לארץ־ישראל (בשנת 853 לפנה"ס).

אחאב, בנוֹ של עמרי ויורש כסאוֹ, חש מראש בתנופת־הכוח של ההתנגשוּת עם אשוּר, מַעצמת־העולם העולה, והוּא עושה את הדבר הנכון ביותר במצב זה. הוא ניצח זה עתה את האוֹיב הקשה, את בן־הדד מלך ארם בדמשק. תחת להטיל עליו את כל כוח היריב המנצח, הוא מתייחס אליו בנדיבוּת־לב בלתי־שכיחה. ״ויעלהוּ על המרכבה“, קורא לו ״אחי”, ולא די בכך, אלא ״ויכרות לו ברית וישלחהוּ" (מלכים א' כ, 32–34) וכך הפך את האוֹיב לבעל־בּרית. העם אינוֹ מבין למַעשהוּ, ונביא גוֹעֵר בּוֹ על־כך, אף־על־פי־כן, עד מה מחוּכּם היה המַעשׂה – זאת מוֹכיח העתיד. המלחמה בשתי חזיתוֹת נמנעה.

״בספינות עשויות עור אילים עברתי… את הפרת בגאוּתו…", רשום בכתב־היתידות של שלמנאסר השלישי, מלך האשוּרים. צבאות־החלוּץ שלו היוּ מוּמחים לבניין גשרים מעוֹרוֹת של חיות ובהמות מנוֹפּחוֹת.

בסוּריה פוֹגשת אותו ברית מתנגדת של סוּריה וישראל, שאת מספר גדוּדיה הוא קובע בדיוּק. מלבד צבאותיו של הדד התנ"כי מדמשק ומלך סוּרי אחר. היוּ אַלפיים כלי רכב צבאיים, עשרת אלפים חיילים של אחאבו הסוּרי, אחאבו הסוּרי המייצג את הכוח הצבאי השלישי, הלא הוּא אחאב מלך ישראל.

ברית ישראל ודמשק היתה קצרה, מיד עם עזוֹב האשוּרים את האָרץ נתלקחוּ שוּב רגשי האיבה הישנים ואחאב נפל בקרב עם ארם:

וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִׁרְיָן… וַיֵּצֶק דַּם־הַמַכָּה אֶל־חֵיק הָרֶכֶב… וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן.. וַיִּשְׁטֹף אֶת־הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ

(מלכים א' כב, 34–38)

ששה פרקים הקדיש התנ“ך למלך זה. הרבה מן הדברים הוּסברוּ כשייכים לתחוּם האגדה, כגון ״בית השן אשר בנה” (מלכים א' כ"ב, 39), או נישׂוּאָיו עם מַלכה צוֹרית, שהביאָה עמה פּולחנוּת זרים:

…וַיִקַּח אִשָּׁה אֶת־אִיזֶבֶל בַּת־אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת־הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ…. וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת־הָאַשְׁרָה

(מלכים א' טז, 31–33)

או הבּצוֹרת הגדולה בארץ:

וַיֹּאמֶר אַלְיָּהוּ… אֶל־אַחְאָב חַי־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם־יִהְיֶה הַשָׁנִים הָאֶלָה טַל וּמָטָר כִּי אִם־לְפִי דְבָרִי

(מלכים א' יז, 1)

אף־על־פי־כן – עובדות היסטוֹריוֹת הן אלה!

על עיי המַפוֹלת בשוֹמרוֹן נערכוּ שתי התקפוֹת־חפירה גדוֹלוֹת. משנת 1908 עד 1910 – על־ידי האמריקנים ג’ורג' מ. רייסנר, קלאראנס ס. פישר וד. ג. לייאון מאוניברסיטת הארווארד, ומשנת 1931 עד 1935 – קבוצה אמריקנית־בריטית בראשות הארכיאוֹלוֹג הבריטי י. ד. קרופוט.

יסודות הבּירה של ישראל נעוּצים בקרקע בתוּלה, עמרי רכש באמת אדמה חדשה.

במשך שש שנות שלטונוֹ של עמרי הפכה הגבעה, המבודדת־השליוה ברגיל למרכז בנייה רועש. אבני־הגזית העצוּמות של הביצוּרים החזקים מורות בעליל על כוונתו האסטרטגית. רוחב החומות הוא חמשה מטרים. באקרופוליס במערבה של הגבעה נחשׂפים יסוֹדות וקירות של בניין המקיפים חצר רחבה – את בית־המלך של ממלכת הצפוֹן, ישראל.

לאחר עמרי משל כאן בנוֹ אַחאָב, הוּא המשיך ובנה על פי תכניוֹת אָביו. הבנייה נעשית מתוך כשרוֹן אמנוּתי ראוי לשימת־דעת, ומשתמשים רק בגוּשי אבני גיר עצוּמים ומסוּתתים בקפּדנוּת.

עם הסרת ערימות המַפוֹלת נמשכות עיניהם של החופרים לרסיסים הרבים לאין ספוֹר של שן־הפיל. מימצאים של שנהב אינם דבר בלתי שכיח בחפירות ארץ־ישראל. כמעט בכל מקום־חפירה נתקלים בחוֹמר יקר זה, אבל תמיד בדוּגמות בודדות. ואילו בשומרון מלאה הקרקע בחומר זה. על כל צעד ושעל, על כל מטר מרובע, מוצאים את הרסיסים ואת הלוּחות שהצהיבוּ והשחימוּ. וביניהם שברים המאַפשרים להכיר כי היוּ אלה תבליטים מקוּשטים, מלאכת יד של אמנים־חרטים מצוֹר.

למימצאים אלה יש רק הסבּר אחד: ארמון זה היה ״בית השן" של אַחאָב המלך! (מלכים א', כב, 39).

1. חומת יריחו מתקופת האבות. 2. קיר מארמונו של שאול בגבעה (1020 לפנה"ס). 3. קיר במגדו מימי שלמה (950 לפנה"ס). 4. קיר בארמון אחאב בשומרון (850 לפנה"ס).

אכן, לא את הארמוֹן כוּלו בנה השליט מחוֹמר זה. וכיוון שהיוּ סבודרים כי אָמנם כן, כי כוּלו שן, התחילוּ לפקפק בנכוֹנוּת הסיפּוּר התנ"כי על כך, שרק עכשיו הוּבן כראוּי: אַחאָב הורה לקשט את קירות ארמוֹנוֹ בחומר נפלא זה, וגם הרהיטים היו עשויים שן.

בצד צפוֹן של חצר־הארמון הנרחבה חישׂפוּ המעַדרים אגן־מַים בעל היקף רב; זוהי, כנראֶה, ה״בריכה" שבּה שטפו את הדם מריכבוֹ של המלך המת.

את ההוֹכחוֹת לאמת ההיסטוֹרית על הבּצוֹרת ועל חותנו של אַחאָב, אָתבּעל מצידוֹן, מספק לנוּ מנאנדר מאפסוס, היסטוֹריוֹן צוֹרי. אָתבּעל התנ"כי נקרא אצל הצידוֹנים איתו־בעל והיה מלך בעיר־הים צוֹר בימי אַחאָב⁷⁸. מנאנדר מספר על בצוֹרת רבת אסוֹן שפקדה בימי המלך איתובעל את ארץ־ישראל וסוּריה ונמשכה שנה שלימה.

בימי שלטונו של יהורם, בנו של אַחאָב, נפגעת ישראל מפלישה שתוצאותיה איוּמוֹת והיא מאַבּדת שטח רב ערך.

ארם פּוֹרצת למדינה ושׂמה מצוֹר על שוֹמרוֹן. רעב אָיוֹם מענה את העם. יהורם מטיל את האחריוּת לרעב על אלישע הנביא והוא מבקש להמיתוֹ, ואילוּ אלישע מנבּא על קץ הרעב כבר למחרתוֹ: “השליש אשר למלך נשען על ידוֹ”, פקפק בנבוּאה זו. (מלכים ב' ז, 2).

שליש זה גרם להרבה ויכּוּחים. תפקידוֹ היה מוּפרך מאד. על משרת חצר כזאת לא היה ידוּע קודם־לכן. מפרשי התנ“ך ביקשוּ לשווא הסבּר לזאת. לבסוף מצא חוקר הלשון עקבות לדבר, המלה הנזכרת בזה היא ״שליש” ומוֹצאָה מ״שלש", ואילו קצין מדרגה שלישית לא היה כלל בנמצא. משבדקוּ הבוֹדקים תבליטים אשוּריים ביתר קפדנוּת מצאוּ את ההסבּר הנכוֹן.

כל רכב צבאי היה עמו צוות של שלושה אנשים: מוביל־הסוּס, הלוֹחם, ואחד שמושבו היה מאחוֹרי השניים. בזרוֹעוֹת פּרוּשוֹת אוחז הוא בשתי חגורות קצרות הקשוּרות היטב, לימין הרכב ולשמאלו. בדרך זו הוא משמש מגן ומַחסה הכרחי ללוחם ולמוביל־הסוּסים ומוֹנע שהללוּ ייזרקוּ, בעת נסיעה פראית, מתוך הרכב הפּתוּח, שעה ששׂוּמה לנסוע ולעבור בעת הקרב על גוּפות הרוּגים ופצוּעים, וזהו ״האיש השלישי“; ״השליש אשר למלך נשען עליו” הבלתי ברוּר – הוּא אוחז החגורות ברכב־הצבא של יהורם המלך!

בימי יהורם אָבד לישראל שטח גדול בעבר הירדן המזרחי. מוֹאָב אשר בעבר הירדן היתה למס־עובד לישראל, בפרטות מסופר על מלחמה נגד מישע ״מלך־האילים הבּוֹגד".

מֵישַׁע מֶלֶךְ־מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל מֵאָה־אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אִילִים צָמֶר, וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִפְשַׁע מֶלֶךְ־מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל

(מלכים־בי ג. 5־4)

ישראל קוֹראת לעזרה את מַמלכת הדרוֹם, יהוּדה, ואת אדוֹם. הם מַחליטים לתקוֹף ביחד את מואב מדרוֹם. הדרך לשם מוֹליכה מסביב ים־המלח, על סמך הנבוּאָה:

לא־תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא־תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנָּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתָם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְכֶם⁷⁹

(מלכים־בי ג, 17)

מעיזים בעלי־הברית לעבוֹר בדרך השממה:

וַיָּסֹבּוּ דֶרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא־הָיָה מַיִם לַמַּחֲנָה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם

(מלכים ב' ג,9)

על פי עצת הנביא אלישע:

עָשׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵבִים גֵבִים – – וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת־הַמָּיִם

(מלכים ב' ג, 16, 20)

מרגלי מוֹאָב ראוּ זאת:

וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת־הַמַּיִם אַדֻמִים כַּדָּם

(מלכים ב' ג. 22)

והם שיערוּ כי מתחוֹלל טבח בין האוֹיבים.

לצבאוֹת בעלי־הברית היתה הצלחה במוֹאָב, והם הפכוּ את הארץ שממה:

וְהָעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל־חֶלְקָה טוֹבָה יִשְׁלִיכוּ אִיש־אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל־מַעְיָן־מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל־עֵץ־טוֹב יַפִּילוּ עַד־הַשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בְּקִּיר חֲרָשֶׁת

(מלכים ב' ג, 25)

באופן מוזר נגמר הקרב בזה

וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ

(מלכים ב' ג, 27)

דומה היה שאין כל אפשרוּת לבחון את מהימנוּת הסיפּוּר התנ"כי הזה בחינה היסטוֹרית.

בשנת 1868 מסייר המיסיונר הגרמני פ. א. קליין את מקוֹמוֹת התנ"ך בארץ־ישׂראל. דרכו מוֹליכה, בין השאר, על פני אדמת עבר־הירדן המזרחי, דרך אדוֹם ולבסוף דרך מוֹאָב. ברכבו בסביבת דיבון, היא דיבון העתיקה. במרוצו התיכוֹן של הארנוֹן, הסבּה את עינוֹ אֶבן מסוּתתת גדוֹלה. חוֹל צהוֹב כּיסה אוֹתה כּמעט כּליל. מתוך סקרנוּת קוֹפץ קליין ויוֹרד מסוּסוֹ

ורוֹכן על האֶבן. הלא זוֹהי כתוֹבת עברית ברוּרה! אין הוּא מאמין פּשוּט למראה עיניו! הרבה מַאמץ ועמל הוּשקע כדי לחשוֹף בתוך לַהט השמש בצהרים את אבן־הבּזלת הכבדה. גוֹבהה מטר אחד והיא מעוּגלת בראשה. קליין מנקה אוֹתה בזהירות באוֹלר זבמטפחת ונחשפוֹת שלושים וארבע שוּרות של כתוֹבת.

ודאי היה רוֹצה לקחת עמוֹ את אבן התעוּדה אלא שהיא כּבדה ביוֹתר, מלבד זאת הופיעה בן־רגע במקום כנופיית ערבים מזוּיינים, בתנוּעות פראיות הנם מקיפים את המיסיוֹנר והם מוֹדיעים לוֹ, כי האָבן היא רכוּשם הפרטי והם דורשים ממנו מחיר מסחרר תמוּרתה.

קליין מנחש כי לפניו מימצא בעל חשיבוּת מרוּבה והוא עומד מיואש. למיסיוֹנרים לעוֹלם אין כסף רב. לשווא מנסה הוא לפתוֹת את הילידים ולהטוֹתם מהחלטתם, ולא היתה ברירה לפניו, אלא לקבוע בתוך מַפּה את מקומו המדויק של המימצא. הוא מוותר על המשך המַסע, ממהר לירוּשלים וחוֹזר מיד לגרמניה; שם ינסה להשיג את הכסף הדרוּש בשביל הערבים.

בינתיים פועלים ועושים אחרים! גם זו לטובה, שאם לא כן ייתכן כי היתה הולכת לאיבוּד לנצח עדוּת רבת־ערך לסיפּוּר תנ"כי.

החוֹקר הצרפתי קלרמון־גאנו, בירוּשלים, שמע על תגליתוֹ של המיסיוֹנר הגרמני ויצא מיד לדיבון. נדרש לו כל כשרון השיכנוּע שלו, כדי שהערבים החשדנים ירשוּהוּ לכל הפּחות לבדוק בדיקה מדוּייקת את הכתובת שעל אבן הבּזלת, מוּקף ילידים מזוּייני רוֹבים מַעתיק קלרמוֹן־גאנו העתקה נאמנה את הכּתוֹבת שעל פני האֶבן. משניתן לאחר כמה חדשים, בידי המלומדים בפריס תירגוּם הכתובת, מאַשרת הממשלה הצרפתית ללא כל היסודס את רכישת האבן. אבל מי יתנה את אכזבת הצרפתים שעה שהם מגיעים עם אורחת גמלים ועם כסף רב, והאבן אינה עוד במקומה! רק כתם מפוחם מראה על המקום שבו היתה מוּנחת. הערבים פּוצצוּה באבק־שריפה של רוֹבים – מתוך רדיפה אחרי בצע. ממכירת שברים לאירוֹפאים להוטי עתיקות ציפּו להשיג כסף רב יותר.

מה נשאר לוֹ לקלרמון־גאנו לעשוֹת מלבד ציד אחרי חלקי התעוּדה רבת־הערך! לאחר עמל חיפושים רב, לאחר עמידה־על־המקח ממוּשכת, הצליח סוף־סוף וכל השברים נמצאים בידיו, שני גושי־אבן גדולים ושמונה־עשר שברים קטנים בדבּקים שוּב זה לזה על פי ההעתקה שבידיו, ועוד בטרם השׂיג המיסיוֹנר קליין את הסכוּם הדרוש – כבר עמדה האֶבן מדרכון כרכישה חדשה רבּת־ערך במוזיאון לובר שבּפריס.

על האבן כתוב:

אָנֹךְ מֵשַׁע בֶּן כְּמשׁ מֶלֶךְ מוֹאָב הַדַּיְבֹנִי, אָבִי מָלך על מֹאָב שְׁלֹשָן שַׁת וְאָנֹךְ מָלַכְתִּי אַחַר אָבִי, וָאַעַשׂ הַבָּמָת זֹאת לִכְמשׁ בִּקְרֵחֹה הוֹשִׁעֲנִי מִכָּל הַמְלָכִן וְכִי הָרְאַנִי בְּכָל שִׂנְאָי, עָמְרִי מְלַךְ יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּוּ אֶת מוֹאָב יָמִן רַבִּן, כִּי יֶאֱנַף כְּמֵשׁ בְּאַרְצֹה וַיַּחְלְפֹה בְּנֹה (אחאב) ניֹּאמֶר גַם הֻא: אֲעַנֵוּ אֶת מֹאָב בְּיָמַי אָמַר… וָאֵרֶא וּבְבַתֹה, וְיִשְׂרָאֵל אָבֹד אָבַד עֹלָם… וְאָנֹךְ כָּרְתִי הַמִּכְרָטֹת לִקְרַחֹה בְּאַסָרֵי יִשְׂרָאֵל…"

סיפור זה על ניצחוֹן מוֹאבי עורר שימת לב מרוּבה בחוּגי מלוּמדים. אחרים מהם הביעוּ חשד של זיוּף, מוּמחים מכל העולם בּוֹחנים וּבוֹדקים את האבן ואת כתובתה. וכל הבדיקות מסיקות ללא ספק עוד, כי המדוּבר הוּא בתעוּדה היסטוֹרית, בדין־וחשבון מימיו של מלך מוֹאָב מישע התנ"כי.

זוֹהי הכּתוֹבת העתיקה ביוֹתר מארץ־ישראל, משנת 840 לפנה"ס, בערך, בלשוֹן מוֹאָב, דיאַלקט קרוֹב לעברית. זוֹהי באמת סנסציה.

הבה ונשמע גם את הצד השני של הסיפוּר!

הרוֹצה לקבּל ידיעה אוֹבּייקטיבית נכוֹנה מן הדין הוּא, שיבדוֹק את הדינים וחשבונות הצבאיים של שני האוֹיבים גם יחד: אז יש ביטחוֹן כי תצטייר לו תמוּנה ברוּרה יותר על העוּבדות כהווייתן. במקרה מיוּחד זה מַשלימים האחד את השני, במידה מַפליאָה ביוֹתר, המקוֹר התנ“כי והמקוֹר המוֹאבי. המקוֹר המוֹאבי מַגיש את האילוּסטרציה החסרה בתנ”ך וּמַבהיר את המעוּרפל ואילוּ בנקוּדה המַכריעה יש התאָמה מלאָה בין שני המקוֹרוֹת. הקרב נסתיים בתבוּסת מלך ישראל. התנ“ך מתאר בפרטות את ההצלחוֹת הראשוֹנוֹת של ישראל, שעליהם מדלג מישע המלך בשתיקה. על הכּשלוֹן בסיוּם הקרב מרמז התנ”ך בקיצוּר, ומלך מוֹאב מדבּר גבוֹהה על נצחוֹנוֹ. שניהם מספרים את האמת.

הסבר טבעי לגילוּי ״המים האדוּמים כדם" שהצילו את בעלי הבּרית במַסעם בארץ השממה מצמא, מצא גיאוֹלוֹג אחד, החוֹפר גוּמה באבני החוֹל שליד ים־המלח רוֹאֶה כי היא מתמלאת מיד מים, המסתננים ובאים מן הרמוֹת, וצבעם אַדוֹם מכּוֹח תנאי הקרקע⁸⁰. גם כיוֹם מפיקים הרוֹעים בעבר־הירדן המזרחי, באותו אופן, מים לעדריהם.

״וישׂראל אָבד לעוֹלם" – מספר בתרוּעת־ניצחוֹן המקור של מישע.

הכּוונה היא להשמדת־הדמים של שוֹשלת עמרי מכּס ישׂראל. יהורם המלך הוּמת. לא חסוּ אף על נפש אחת מבית־המלוכה, אשר הביא לישראל עם נישוּאי אַחאָב המלך למַלכּה הצוֹרית איזבל, את פּוּלחן הבּעל השנוּא (מלכים ב' ט, 24; י, 1).

הנביאים אליהו ואלישע ניצלו את המַפּוֹלת ובשנת 841 לפנה"ס העלוּ את המַצבּיא הנאמן לאלהים, יהוא, על כס המלוּכה (מלכים ב' ט, 1). את כּוֹהני הבּעל פּוֹקד גוֹרל בית עמרי; הם נטבּחים ומוּמתים ללא רחם (מלכים ב' י, 25). ועוּבדה זו הביאָה לקרע עם צוֹר.

הידיעות על ימי מלכוּתוֹ של יהוא מצוּמצמוֹת:

בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל יְהֹוָה לְקְצוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיֵּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל־גְבוּל יִשְׂרָאֵל (מלכים ב' י, 32).

את היקפם המלא של האבידוֹת והכּשלונות אנוּ למדים רק מפּסוק אחד בתנ"ך מימי יהוֹאָחָז, בנו של יהוא (818–802 לפנה"ס):

כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם־חֲמִשִׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כָּעָפָר לְדָשׁ

(מלכים ב' יג, 7)

הרכב הצבאי הגא של אַחאָב המלך, אשר מנה אַלפּיים יחידוֹת, נמוֹג וצוּמצם לכדי עשרה כלי רכב! איכה ייתכן הדבר!

אנגלי צעיר אחד, הנרי לייארד, עורך־דין ומוּעמד להיות נספח בקוֹשטא, היה בר־מזל בלתי־שכיח מראשית דרכּוֹ. עם חמשים לירות שטרלינג, לא יותר, בכיסוֹ, יצא ב־1845 לחקוֹר את תל־נימרוֹד, גבעה עתיקה ליד החדקל. לאחר שלושה ימים חשׂף שרידי ארמוֹן. הוא מצוה לחפוֹר חפירה. אלא שרק ערימוֹת חוֹל, ושוּב ערימוֹת־חוֹל, מַעלים משם. משהעמיקו לחפוֹר כעשרים מטר, נאלץ לייארד להפסיק ביאושוֹ את עבוֹדתוֹ, מחוֹסר אֶמצעים.

מרוּגז, הריהוּ מַטעין את המכשירים המעטים על גבי בהמות־המַשׂא, ואָז הוא קוֹלט לפתע־פתאום צעקוֹת נרגשוֹת של ילידים. אחד מהם רץ בחפזה אליו וקוֹרא לו אל קצה החפירה ממקום שם עולה מן החול הזהוב ברק כבד. בחפזה חוזרות המַגרפוֹת ומוֹציאוֹת מפלצת־אֶבן שחוֹרה מאד, שצוּרתה צוּרת אובליסק. בחרדה וּבחיבּה רבה מסיר לייארד את האָבק ואת הזוהמה מעל המימצא. והנה מתגלים תבליטים, תמוּנות וכתוֹבוֹת בכתב־יתידות על כל ארבעת הצדדים.

ארוּזה בקפדנוּת ושמוּרה כבבת־עין, נוסעת האֶבן השחוֹרה, בסירת־נהרוֹת פריכה, במעלה החדקל, כדי להיוֹת מוּצגת בפני האדונים המוּפתעים של השגרירוּת הבּריטית בקושטא. חמשים לירות השטרלינג הרזוֹת – הביאוּ שיעוּר־ריבּית אשר לא ישוֹער! מעולם לא נישנה עוד בהיסטוֹריה של הארכיאוֹלוֹגיה מקרה, שיגלוּ מימצא רב־ערך כזה באֶמצעים כה דלים.

מלאי גאווה מפנים פקידי המוּזיאוֹן הבּריטי מקום כבוד בשביל האֶבן הזאת. אלפים מתוֹשבי לוֹנדוֹן ומלוּמדים מאירוֹפה מתפּעלים מן התעוּדה העתיקה שבאָה מארץ־המזרח הרחוקה. חוּדוֹ של אובליסק־הבּזלת השחוֹר, שגוֹבהוֹ שני מטרים מהווה מגדל של מקדש בעל שלוש קוֹמוֹת. נדהמים מתבוֹננים המבקרים בתבליטים הנפלאים המחוּלקים לחמש רצוּעוֹת.

דמוּיוֹת מלכוּתיוֹת לבוּשות הדר חרוּטוֹת בצוּרה פלאסטית מוּבהקת. אחדוֹת מהן קדוֹת אַפיים ארצה בפני דמוּתוֹ של שליט. טוּרי־כּתּפים ארוּכים עמוּסים אוֹצרוֹת יקרי־ערך כגון שן־הפיל, חבילוֹת־אריגים שפיפיהן תלוּיים מעבריהם של מוֹטוֹת, כדים וטנאים מלאים, בין הבהמות המוּבלות מַפתיעה מציאוּתוֹ של פיל בעל אזניים קטנות להפליא. ויש כאן גמלים בעלי שתי דבּשות, קוֹפים דישוֹנים, ואפילוּ שוֹר־הבּר וחדקרן מיסתוֹרי.

אילו רצה מישהוּ לפרש את תמוּנוֹת התבליטים לא היה יכול אלא לנחש ניחוּשים ולא יותר מזה, שכּן אָז לא היה עוד איש בעוֹלם שיכוֹל לקרוֹא כתב־יתידוֹת. האָבן נשארה באילמוּתה. ועל האַשוּרים יודעים גם המלוּמדים עצמם לא יותר ממה שמספר עליהם התנ“ך. בראשית המאה הי”ט לא היוּ אפילוּ השומרים והאכדים ידוּעים בשם, ״תיבה, שאין גוֹדלה עוֹלה על מטר מרוּבע“. כותב לייארד, ״מלאה גלילים קטנים כתוּבים, חוֹתמוֹת וקטעי־כתוֹבוֹת שאי־אֶפשׁר אפילוּ למיין אותם בסדר שיטתי, זה היה אָז הכל מה שהיה מצוּי בלונדון ונגע בזמנה הקדוּם של ארם־נהריים”.

רק לאחר שנים נתגלה לאחר תירגוּם הכתוֹבוֹת, כי האובליסק השחור הנו אנדרטת־נצחון של שלמאנסר השלישי (858–824 לפנה"ס), מלך אַשוּר, בן זמנוֹ ויריבוֹ של אַחאָב מלך ישראל. היא מהללת את שרשרת קרבות־הדמים שלא פסקה.

הפרטים מכילים עדוּת רבת־ענין לסיפּור התנ"כי מאותם הימים.

המלך יהוא מעלה מס לשלמנאסר השלישי.

שלוש פעמים, בשנת השלטון הששית, האחת־עשרה והארבע־עשרה, נתקלוּ האַשוּרים במסעי כיבושיהם במערב בברית המלכים שבסוּריה ובארץ־ישראל. ואילו בקרב אשר בשנה השמונה־עשרה יצא כנגדם רק מלך אחד באזור הזה, המקוֹרוֹת האַשוּריים קוראים רק בשם המלך התנ"כי חזאל מדמשק.

בנוגע לבעל בריתוֹ הקודם של מלך דמשק, יהוּא מלך ישראל, מספּרת אנדרטת הנצחוֹן פרטים חשוּבים.

רצועת התבליט השני מראה לנוּ טור אָרוֹך של שליחים עמוּסי מַשׂא כבד, לבוּשי מעילים וחובשי כיפּוּת, מקוּשטים הדר. וכתוב בו: ״מס מיאוא מבית־חומרי: כסף, זהב, קערת זהב, ספל זהב, דלי זהב, מטילי עוֹפרת, שרביט למלך, ועצי־צרי קבלתי מהם".

״יאוא מבית חומרי" אינו אלא המלך יהוא מישראל. האַשוּרים קראוּ לישראל ״בית חומרי" שמשמעוֹ ״בית־עמרי".

עדוּת זו, הבאָה מן הבּירה שעל החידקל, נוֹתנת בידינוּ מַפתח להשגת גוֹדל האבידות שסבלה מַמלכת הצפוֹן, ישראל, בימי שלטונו של יהוא!

שכּן, מס משלם רק מי שנכנע מרצון, ואילו מן האויב המנוּצח לוקחים מלקוֹח. יהוא בגד בדמשק והביא תשוּרות לאשור. על הבגידה בבעל־הברית הישן, על הסטייה מדמשק, נאלץ יהוּא ובנוֹ יהוֹאָחז, וקודם כל עם־ישראל, לשלם מחיר רב וכבד. מן הרגע שאַשוּר נסוֹגה, התחיל חזאל במלחמת־נקם והשמדה כנגד ישראל ועל התוֹצאוֹת מספר התנ"ך:

בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל יְהֹוָה לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל… וַיִשִׂמֵם כָּעָפָר לָדֻש

(מלכים ב' י, 32; יג, 7)

הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מְצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשָׁב לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר, הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ

(עמוס ו, 4–6)

העוּבדה, כי באַשוּר, לאחר שלמאנסר השלישי, שלטה שוּרה של מלכים חלשים, מַעניקה לשתי המַמלכוֹת, ישראל ויהודה, הפוּגה, שלא היתה בה אלא משוּם דחייה בלבד. משוּם שאשוּר היתה עסוּקה במהוּמות בארצה היא, ניתנה אֶפשרוּת לישראל ויהוּדה ליהנות מימי שלום משנת 825 ועד 745 לפנה"ס.

ארבעים שנה מוֹלך עוּזיהוּ, המלך המצורע, ביהוּדה. ובישראל מוֹלך ירבעם השני (787– 747 לפנה"ס). בימי מלכוּתוֹ הארוּכים פוֹרחת שוּב ישראל, מתעשרת, משתעבדת למוֹתרוֹת, והשכבה העליוֹנה בעם חיה ועושה כטוב בעיניה. מוּשחתת, שאפתנית, מגוּנה במידוֹתיה. הנביא עמוֹס מרים קוֹלוֹ ומַזהיר. הוּא מגנה את חיי המוֹתרוֹת ללא סייג.

דינים־וחשבונות ארכיאוֹלוֹגיים ורשימות עובדתיוֹת מידי משלחות שונות מטילות אור־הוכחה חשוב בנוגע לאזהרוֹת אלה של הנביאים. בישראל, בעיי המַפוֹלת של שוֹמרוֹן העתיקה וסביבוֹתיה, גנוּזוֹת היוּ העדוּיוֹת על שפע חוֹמרי בעשרוֹת השנים שלאחר שנת ה־800 לפנה"ס, בימי שלטוֹנוֹ של ירבעם השני. ארמוֹן המלכים בשומרון הסתיר כמוּת מרוּבה של חרסים⁸¹ מקוּשטים הכתוּבים בדיוֹ ובפיח. על ששים־ושלוש פתקאוֹת־לוואי. למשלוֹחים גדולים של יין ושמן אל ארמוֹן המלך – חותמים מנהלי אחוּזות־המלך ירבעם השני, חוֹרים ופקידים שהיה להם כבר כתב־יד הראוי לציודן.

מאותו זמן עצמו באה כמות רבה של חריטים יפים בשן־הפּיל, המשוּבּצים חלקם בזהב ואבני־חן וחלקם בזכוּכית ססגוֹנית. אַתה מוצא בהם מוֹטיבים שמקוֹרם במצרים, כגון הארפוקראטס על גבי פרח הלוטוס, או דיוקני־אלים כמו איזיס והורוס, או כרוּבים. בכל מקום בארץ־ישראל הוּקמו מחסנים וּמַמגוּרוֹת לגנוֹז בהם לעת מצוא את העודף בחפצים ובסחורות מכל הסוּגים. מה מקוֹרם של תנוּפה זו ושל עושר זה?

שיחזור בית אצילים במגדו בתקופת המלוכה.

עשרות־שנים מעטות לפני כן שׂרר עוד מחסוֹר אָיוֹם בישראל, פּסוק אחד, המדבּר בשלטונו בן הארבעים־ואחת שנה של ירבעם השני, נותן בידינוּ את המַפתח לכך:

הוּא הֵשִׁיב אֶת־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְבוֹא חֲמָת עַד־יָם הָעֲרָבָה (מלכים ב' יד, 25).

״ים הערבה" משמעוֹ ים־המלח. שוּב משׂתרעת המַמלכה עד לאדמת עבר־הירדן המזרחי, וכמו בימי דוד ושלמה, עד לסוּריה.

כיבוּש דמשׂק בשנת 800 לפנה"ס, בערך, על ידי אשור – הכריע את שלטוֹן ארם ועל־ידי כך – ויש בזה משום אירוֹניה של הגוֹרל – הוּסר מדרכּה של ישראל אוֹיבה הקשה ביותר. ישראל ניצלה את ההזדמנות לכבּוֹש בחזרה את השׁטחים שאבדוּ לה, היטתה את מַהלך הדברים לטובתה, ויחד עם מסי העמים מעמק הירדן זרם והלך מַעין של עוֹשר חדש לתוך ישראל.

קשים ומבשרי־רעוֹת הידהדוּ בימי הפּריחה המדוּמה דברי הנביא עמוס:

הוֹי… הַבּוֹטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּשׁוּן שֶׁבֶת חָמָס… לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹלִים וְסָר מִרְצַח סְרוּחִים

(עמוס 1, 1, 3, 7)

לשווא – הם נתקלים באזנים אטוּמוֹת. רק המלך ירבעם לא האמין, כנראה. בשלוֹם, ואֶפשר מצאו דברי התוֹכחת של הנביא הד בלבוֹ. על־כל־פנים הוא חיזק בקדחתנות את מבצר שוֹמרוֹן הבירה.

האנגלי י. ו. קרופוט חוֹשׂף ומוֹצא את אשר הקים ירבעם בראייתוֹ־מראש, – שוֹמרוֹן הוּקפה חוֹמה כפוּלה, והחוֹמוֹת החזקוֹת בלאו הכי, בוּצרוּ עוד יותר. בחלק הצפוֹני של האקרופוליס, מקום שם ניתנה שוֹמרוֹן להיפּגע במיוּחד, חשׂף קרופוט מבנה ענקי, הוא מוֹדד את המבנה ונדמה לו כי הוא טוֹעה. בקפּדנות רבה הוא חוֹזר על מעשה המדידה. אין כל ספק עוד, החוֹמה – המחוּזקת אבן אל אבן – רוחבה עשרה מטרים!

פרק שני – קיצה של ממלכת הצפון    🔗

החייל פול היה לתגלת פלאסר השלישי. נציבים אשוריים בישראל. שומרון נוגדת שלוש שנים. הקונסול בוטא מחפש את נינוה. מלך אזרחי פותח את מוזיאון־אשור הראשון. צייד תעוּדות לאור הירח. ספרייתו של אשורבניפל. עם גולה.

בא פוּל מֶלֶךְ־אַשוּר עַל־הָאָרֶץ

(מלכים ב' טו, 19)

נמרצים, מפוּכחים, חסרי־התרגשות הם דברי הסיפּור על שעת מוֹתה של ישראל, מַמלכת הצפון.

מוֹתוֹ של ירבעם השני מביא אֶל המַערכה האַחרוֹנה. באוֹתָה שנה, 747 לפנה“ס, סוגר את עיניו גם עוזיה מלך יהודה. מתוך האנרכיה שנמשכה רק זמן קצר מתעלה מנחם למלך שוֹמרוֹן. בשנת 745 לפנה”ס עלה על כס המלוּכה באַשוּר מי שהיה קודם־לכן חייל בשם פול, הנקרא מעכשיו תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס). הוא הראשון בכנוּפיית עריצים בּרוּטאַליים שכבשו את מעצמת־העולם הגדולה ביותר עד אָז במזרח העתיק. מגמתם היא סוּריה, ארץ־ישראל, ועמוד הפינה האחרון של העולם העתיק, מצרים. על־ידי כך נקלעות ישראל ויהוּדה בין אבני־הריחים האכזריות של מדינה צבאית. שבה בזים למלה ״שלום", שעריציה וּכנוּפיוֹתיהם מכבּדים רק שלושה דברים: פלישות, כיבּוּשים, הכנעות.

מצפוֹנה של סוּריה מסתער תגלת פלאָסר השלישי על ארצוֹת ים־התיכוֹן. מַכריע עמים עצמאיים ועושה אותם מחוזי אַשוּר וארצות נושאות לו מס. ישראל נכנעת קודם מרצונה:

וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר־כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ, וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת־הַכָּסֶף עַל־יִשְׂרָאֵל עַל כָּל־גִּבּוֹרֵי הַחַיִּל לְתַּת לְמֶלֶךְ אַשוּר חֲמִשִׁים שְׁקָלִים כָּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשוּר ולא־עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ

(מלכים ב' טו, 19–20)

״את מסיו של מנחם משומרון קבלתי״, רושם תגלת פּלאסר השלישי ברשוּמוֹתיו.

אלף כּכּר כּסף" ערכם כערך ששה מיליוֹנים סובריינים של זהב. חמשים שקלי כסף לאיש אחד, ערכּם מאָה סובריינים זהב. הכּלכּלן וחכם־הסטטיסטיקה מסיק מזאת: וודאי היוּ אז בישראל ששים־אלף תושבים אמידים.

תגלת פלאסר השלישי (עם קשת וחרב) שם מצור על מבצר.

המלך מנחם סבור, בטעוּתוֹ, כי ההסכּם עם העריצים ומס עוֹבד מרצון הם המוּעט שברע. אלא שמצב זה מטפח רוגז בתוך עמו הוּא. והרוגז על עוֹל המסים מידי אַשוּר מתפּתח לקשר ולרצח. השליש פקח בן רמליהו ממית את בנוֹ ויוֹרש כסאו של מנחם ועולה תחתיו על כסאו. מכאן ולהבא קובעת המפלגה המתנגדת לאַשוּר את מדיניוּתה של מַמלכת הצפוֹן.

רצין מלך דמשׂק נוֹטל בהעזה את היזמה לידיו. בהנהגתו מתעוֹררת שוּב לחיים ברית־ההגנה של מדינות ארם נגד אַשוּר. מדינות צוֹריוֹת וערביוֹת, ערים פלשתיות ואדומים מצטרפים. גם ישראל מצטרפת לברית, ורק אָחז מלך יהודה עומד בעקשנוּת מן הצד. בכוח מנסים רצין ופקח לכלוֹל בברית גם את יהודה:

אָז יַעֲלָה רְצִין מֶלֶךְ־אֲרָם וּפָקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַיִם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל־אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם

(מלכים ב' טז, 5)

במצוּקתו הגדולה קורא מלך יהודה קריאת־עזרה:

וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל־תִּגְלַת פָּלֶסֶר מֶלֶךְ־אַשוּר לֵאמֹר עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי עֲלֶה וְהוֹשְׁעֲנִי מִכַּף מֶלֶךְ־אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי. וַיִּקַּח אָחָז אֶת־הַכָּסֶף וְאֶת־הַזָהָב הַנִּמְצָא בֵּית יְהֹוָה וּבְאצְרוֹת בֵּית המֶּלֶךְ וַיִשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשור שֹׁחַד

(מלכים ב' טז, 7–8)

“את מסיו של יאוחאזי (אָחז) מיהודה קבלתי” רושמים שוּב האַשוּרים.

מכאן מתקרב והולך האסוֹן. ידיעתנו על המאורעות לאחר־זה באה לנוּ משני מקורות היסטוֹריים. האחד – התנ“ך והאחר – לוּחוֹת בכתב־יתידוֹת עשוּיים אֶבן וחוֹמר, שבהם נרשם – במרחק אלף קילומטרים ממקוֹם המאורעות הנוֹרא – מהלך הקרבוֹת ב״מוּמחיוּת משרדית”. למעלה מאַלפּיים וחמש מאות שנה היו תעוּדות אלה גנוּזוֹת בארמונות הפּאר על החדקל, עד שחוֹקרים, בחוּשם המיוּחד, הגיעו עדיהן, חישׂפוּ אותן ותרגמוּן ללשוננוּ. אָמנם תעוּדות אלה מחדשות, באופן מיוחד־במינו, אוֹתו תוֹכן היסטוֹרי נאמן עצמוֹ הידוּע לנוּ מסיפּוּרי התנ“ך. התנ”ך והתעוּדות האַשוּריוֹת מתארים בהתאָמה מלאה את המאוֹרעוֹת שהכחידוּ את מַמלכת ישראל. התנ"ך נאמן ברוּח מפוּכח לעוּבדוֹת. ואילו ההיסטוֹריוֹגרף האַשוּרי אַכזרי עד לפרטי פרטים:

משעזבו הכנופיות הצבאיות של אשור את הארץ הניחו את ממלכת ישראל פּצוּעה פּצעי־מוות, מדוּכאה עד עפר ומדוּלדלת מפאַת גוֹליה הרבּים: מלבד שומרון, נתלשוּ ממנה כל הערים; הארץ מחוּלקת למחוזות, ונציבי־הערים והפקידים נוהגים בהם ביד חזקה.

מישראל לא נשארה אלא מדינה ננסית, נקודה זעירה במַפה: הרי אפרים והבּירה שומרון. שם חי המלך הושע.

אמנם מַמלכת־הדרום, יהודה, לא באָה בעוּלוֹ של שלטון זר – לעת־עתה! אבל היא היתה למס־עובד לתגלת פלאסר השלישי.

הענק הצבאי האשוּרי כבל באֶגרוֹף גס את ה״סהר הפורה". למן חופי המפרץ הפרסי משרשרוֹת ההרים בפרס, ועד אסיה הקטנה, ממישוֹר ארם־נהרים על פני הלבנוֹן ומוּל הלבנוֹן ועד לארץ־ישראל. רק הבּירה שוֹמרוֹן השוֹכנת בדרום מערב, כשבעוֹרפה מספר קילוֹמטרים מרוּבעים של שדוֹת חיטה ושעוֹרה לא נכבּשה.

ובזה כאילוּ הוּכרזה איבה לאַשוּר!

לאחר מוֹת תגלת פלאֶסר השלישי קוֹשר הוֹשע המלך קשר בהשענוֹ על מצרים, הוא ממאן להעלות לאַשוּר את המס השנתי. שלמנאֶסר החמישי (727–722 לפנה"ס), יוֹרשוֹ של תגלת פלאסר השלישי, דוֹחה את המאוּן.

שכן –

וַיִּמְצָא מֶלֶךְ־אַשוּר בְּהוֹשַׁע קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל־סוֹא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְלֹא־הָעֶלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעְצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא

(מלכים ב' יז. 4)

לרשות שיטת־הטירוֹר המאוּס עמדה – כבר אז – רשת נרחבת של מרגלים ובלשים.

עם כיבוש שוֹמרון עבר גם על שאר ישראל גוֹרלה של דמשק:

בִּשְׁנַת הַתְּשַׁעִית לְהוֹשָׁעַ לָכַד מֶלֶךְ־אַשוּר אֶת־שֹׁמְרוֹן וַיָּגֶל אֶת־יִשְׂרָאֵל אַשוּרה

(מלכים ב' יז, 6)

שלוש שנים עמד מיבצר ההרים הקטן ונלחם כארי כנגד כוח מכריע של כוֹבש אכזרי (מלכים ב' יז, 5).

מקוֹרוֹת בכתב היתדוֹת מספּרים, כי שלמנאסר החמישי מת מיתה חטוּפה בעת המצוֹר על שוֹמרוֹן. אף־על־פי־כן המשיך יורשוֹ סרגוֹן (721–705 לפנה"ס) את המלחמה. ״בשנת שלטונו הראשונה“, מתפארות רשומות סרגון. ״צרתי על שומרון וכבשתיה… 27,290 נפש שחיוּ כאן לקחתי עמי”.

גילוּי כתובות־סרגון לפני למעלה ממאָה שנה דומה לסיפּוּר רומנטי מארץ האגדות של הכליפים, אף־על־פי־כן הוּא אבן־־פינה במדע העתיקות. שכן אתוֹ מַתחילה שעת־הלידה של האשוּרוֹלוֹגיה, שמימצאיה אישרוּ אישוּר היסטוֹרי מוּבהק סיפּוּרי תנ"ך רבים.

האוֹטוֹ טרם הוּמצא, מאוֹר החשמל עדיין לא נוֹדע, עוד לא נזדקר משטח החוֹל שעל החדקל, שלד הפּלדה של מגדל הקידוּח. מוסול עודנה עיר ססגוֹנית מאלף לילה ולילה על שווקיה והרמוֹנוֹתיה ואף כליף כהווייתוֹ אינו חסר. היה זה מזרח עתיק כהלכתוֹ, והשנה שנת 1840 לספירה.

הקיץ לוהט בשרביו בעיר המצועצעת, על מסגדיה הלבנים ורחובות החוֹמר המזוהמים שלה. שרב זה הוּא לבלתי נשוֹא לאיש אירוֹפי, פאול אמיל בוטא, סוכן הצירוּת הצרפתית החדש, בורח מן הכבשן הזה, כל כמה שאפשר לו, כדי לנשוֹם אויר צח יותר ברכיבה על שפת החדקל. אגב כך מגרוֹת אותו ביותר גבעות שוממות אחדות מעברוֹ השני של החדקל. אָמנם, אין לזה כל שייכוּת לתפקידיו השכיחים של סוכן־צירוּת, אולם מר בוטא הוא איש מַשְׂכִּיל, הוא עקב בקפדנוּת אחר וויכוּח בין מלוּמדים על השם התנ"כי – נינוה! איש לא יכול היה לקבוֹע בדיוק היכן היתה עיר זו בימי קדם, הנחה מוּפרכת על־ידי חברתה. אחת מהן אומרת, כי היא היתה בקירבת מוסול, בשוֹטטוֹ על גבעות החול השחומוֹת מעבר השני של הנהר הוא שׂם לב לשברי לבנים, אלה הם שברים מעוּטי ערך ואין הם מבטיחים דבר. אף־על־פי־כן הוא מזכירם באחד ממכתביו לפאריס. באָה תשוָבה חשוּבה ממר מוֹל, מַזכּיר ה״סוסיאטה אסיאטיק״. דבר זה מעוֹדדוֹ לבדוֹק יוֹתר את הדבר מקרוב.

בוטא שוכר על חשבונו הוא קבוּצת ילידים. בסירות חדקל עגוּלוֹת טיפוּסיוֹת הם מַפליגים אל הגבעות שמעבר לנהר לחפור בהן.

נסיוֹן ראשון זה של אירופאי להתקרב אל נינוה, כדי לחשׂוֹף את צפונותיה. הסתיים ללא הצלחה. בוטא מורה לפוֹעלים להוֹציא אדמה במדרוֹנוֹת רבים. לריק עוברים מספר שבועות בעיסוק חרוּץ, התוֹצאָה היא אפסית. בוטא נוכח לדעת, כי אֶמצעיו הוּצאוּ לשווא והוא מפסיק מאוכזב את עבודת משלחתוֹ הפרטית שהחלה בהתלהבוּת רבה.

יתכן שהיה מסלק את ידוֹ מחקירות נוספות באיזור זה, אלא שאָזנוֹ קלטה דבר, הנותן בו כוח מחוּדש ליזמה. אומרים כי בקילוֹמטר האחד־עשר, צפוֹנית מכפר כורסבאד, מצאו ערבים בעת עבודה בשדה עמוּדים גדולים!

בימים הראשונים של מרס 1892 מצוּי כבר בוטא ופוֹעלים במקום. העבודה עם הקרדום מתחילה. וכבר ביום הראשון הם נתקלים בחומות, בקוֹרוֹת של בנין שהיה, כנראה, גדול.

בוטא מאוּשר ללא גבוּל, אף־על־פי שאין הוּא מנחש עוד, כי הוּא גאַל מאוֹרע היסטוֹרי, מַדעי, ממדרגה ראשונה. הבניין היה חלק מארמון אַשוּרי ענקי, שהוֹפיע לאוֹר היום לאחר תרדמה בת אלפי שנים. היתה זו שעת־הלידה של האשוּרוֹלוֹגיה. והדבר הראשון שקרה למדע זה, היה כפי שניווכח מיד – טעוּת.

המדע הצרפתי הוכיח שוּב, גם במקרה זה, שהוא מבוֹרך חוּש בטחוֹן. ״האקדמיה לכתובות", אשר בוטא הודיע לה על המימצא, מצליחה לשכנע את הממשלה, והיא מעמידה לרשוּתה את האמצעים הדרוּשים, אמנם, לעת־עתה אין זו קרן גדולה, אלא שפרנק הזהב הצרפתי יש לו משקל במזרח. השוּלטן מַעניק את הרשיוֹן הדרוּש לחפירה.

אלא שההכשלוֹת והקשיים עד לבלתי־נשוֹא, שהוּשׂמוּ בדרך עבודתו של בוטא על־ידי השלטונות המקומיים במוסול, אינם ניתנים לתיאוּר. פעם אחת הכריזוּ על החפירות שאינן אלא חפירות מגן צבאיות, פעם אחרת הוכרזוּ צריפי השיכּון הפרימיטיביים של חברי המשלחת כמחנה־צבאי. את מלאכת החפירה הגדולה דומה היה שרוצים למנוע בכל האֶמצעים. פעמים רבות נאלץ בוטא לקרוֹא לעזרה את פאריס והדיפלוֹמַטיה הצרפתית צריכה היתה להתערב.

חורבות ערי המלכים האשוריים על החידקל.

למרות הכל נחשפו מן החוֹלות של בוֹרסבאד חלקים של בניין ארמוֹן ענקי.

על אויגאן נ. פלאנדין, צייר־רשם בעל שם, שהתמחה בדברי עתיקוֹת, הוּטל מטעם המוּזיאון בלובר התפקיד שמטילים היום על צלמי המשלחוּת. עפרוֹנוֹ הרוֹשם העלה בנאמנוּת רבּה על הנייר מה שנחשׂף מן הקרקע. הרישוּמים נצטרפוּ לאוֹסף מפוֹאר, והחיבּור ״איו פולין" נקרא בשם גאה ״אנדרטת נינוה“, שכּן בוטא היה בטוּח, כי בכורכסבאד מצא את העיר התנ”כית נינוח, וזו היתה טעוּת.

אילו הוסיף בוטא לחפוֹר בגבעות שממול למוסוּל במקום שהפסיק באכזבה לפני שנתיים, רק בעומק של כמה סנטימטרים בלבד, כי אָז היה אָמנם מַגיע לגילוָי הגדול שבחייו! ומכיון שכך נפלה בגורלו של הנרי לייארד הזכוּת לגלות את נינוה, הוא פתח בשנת 1845 בחפירה מטעם המוֹזיאון הבּריטי, באותו מקום עצמו שבוטא התיאש ממנוּ.

אֶפשר לוֹמר, כי בנעיצת מעדר ראשונה פגע לייארד בחוֹמוֹת אחד הארמונות העצוּמים ביותר של נינוה.

מה שהוֹציא בוטא בכורסבאד מן האדמה, היתה מצוּדת סרגון האדירה, בירת סרגון השני מלך אַשוּר. אוּלם דבר זה נתברר רק לאחר כך. אילו יכול היה בוטא לקרוֹא את הלוּחוֹת הגנוּזים בכורסבאד, לא היה טועה. ״דור־שארוקין“, כלומר ״מצוּדת־סרגון”, רשום בכתב־יתידות, שלא ידעוּ עוד לקראוֹ כראוּי בשנת 1842. המַפתח לתרגוּמים נמצא רק לאחר חמש־עשרה שנה.

בשנת 1857 תירגמו האנגלים רו ליסון והינקס, הצרפתי הגרמני אופרט, בנפרד זה מזה, תעודה אחת בכתב יתדות והתרגוּמים היו דומים. בכך הובטח פיענוּח הכתב האַשוּרי.

באוקטובר 1844 הפליגו לוּחות התבליטים והרשוּמות של בוטא, יחד עם אנדרטוֹת וגוּשי־עמוּדים, למַסע הרפתקני. מכורסבאד יצא המטען יקר־הערך בסירוֹת ודוֹברות ושט במוֹרד החדקל. בבצרה, אשר במפרץ הפרסי, קיבלה האניה ״קורמוראן" את הנכס רבֹ הערך והפליגה עמו לאירוֹפה. על פאריס ירדה סנסציה גדולה, והתענינוּ בה גם האוכלוסיה הנרחבת וגם המלוּמדים באותה מידת להט.

באוּלמות הנהדרים של פאַרסיה ופונטין בלובר, מסר לואי פיליפ ב־1 במאי 1847, בטקס חגיגי ופוּמבּי, את אוסף העדוּיות הראשונות מעולם הסיפּוּרים התנ"כיים, ובזאת נוֹסד המוּזיאוֹן האַשוּרי הראשון בעולם.

גבעוֹת נינוה העתיקה העניקוּ לעולם החדש את אוֹסף התעוּדות ההיסטוֹריוֹת העצוּם ביותר.

תוֹלדוֹת גילוּייהן יש להן בשביל צרפת טעם־לוואי מר. משהתחילוּ החפירות הבּריטיוֹת, שמרוּ הצרפתים לעצמם את הזכוּת על מספר גבעוֹת.

בתחוּם־החפירות האנגלי נחשׂף ארמוֹן ענקי והמקום זוּהה כנינוה ההיסטורית, התנ"כית, ומה גנוּז היה עוד בתחום הצרפתי? החוֹפר ראסאם מצא שעת כוֹשר: הוא ניצל את העדרו של הממוּנה עליו, מנהל החפירות רו ליסון, ואת אור הירח המַכסיף, ויצא לסיוּר נמרץ בתחום הצרפתי. מיד עם ההתחלה נתקל בארמונו של אשורבניפל ובספריה המפורסמת מכל מה שיש במזרח העתיק. עשרים אלף לוּחות בכתב־יתידוֹת הגיעוּ אל המוזיאוֹן הבריטי.

הם כוֹללים את התמצית ההיסטוֹרית והרוּחנית של ארץ שני הנהרוֹת, של עמיה, מַמלכוֹתיה וגוֹרלוֹתיה, תרבוּיוֹתיה ודתוֹתיה, ובין אלה את סיפּוֹר המַבוּל של השוּמרים ואת אפוֹס גילגמש.

ספר היסטוֹריה של עולמנוּ, שהיה עד אז כמוּס וסגוּר, נפתח לפתע־פתאוֹם דף אחרי דף לעינינוּ. מוֹשלים. ערים, מלחמות וסיפּוּרים, שאנשים שמעוּ עליהם במשך זמן כה רב רק מן התנ"ך – נתגלוּ כעובדות שרירות וקיימוֹת.

בינתיים נשכּח מכּבר, מהו מקוֹר הדחיפה לכל החקירוֹת והגילוּיים המַרעישים האלה: בלי התנ"ך לא היוּ, אוּלי, מגיעים בכלל לחיפוּשים וחקירות!

באֶמצע המאה שעברה נתגלוּ נינוה, מצוּדת סרגון, ובתל־נמרוֹד נמצאָה כלח אשר בבראשית, זו שנמרוֹד בנה אותה (בראשית י, 11), אלא שעברוּ עוד עשרות שנים אחדות עד אשר ניתן לפענח את המקוֹרוֹת העצומים האלה בכתב־היתדוֹת ולתרגמם, ורק אָז הגיעוּ הללוּ לחוּג מעוּניינים גדול יותר. רק על פרשת־המאות האחרונה הופיעו מחקרים כּוֹללים אחדים של מלוּמדים וּבהם תרגוּם חלק מן הכתוֹבוֹת, ביניהן דברי־הימים הידוּעים היטב לקוראי התנ"ך של תגלת פלאָסר, הוא פול, סרגון, סנחריב ואסרחדון.

מכאן ולהבא הם שייכים לחלק היסודי בספריות של אוּניברסיטאוֹת, מכוֹנים וסמינריוֹנים בכל העולם. מימצאים אלה מנוּצלים ונחקרים, מאז ועד עתה, על־ידי אשוּרוֹלוֹגים, תיאוֹלוֹגים. היסטוֹריוֹנים כל מוּמחים לסוּגיהם. אבל מי עוד מלבדם קוֹרא בהם, מי מַכּירם? והלא אֶפשר היה בקלוּת, אילוּ השתמשוּ בתבליטים בלבד, לצרף לתנ"ך ספר־תמוּנות היסטוֹרי רב־צדדי!

התעוּדות האַשוּריוֹת מכילות שפע של דברים מעניינים ורבי־ערך, המאַשרים את אמיתות תוֹכנוֹ ההיסטורי של התנ"ך. בוטא מצא במצוּדת סרגון, ליד כורסבאד, את הדינים־וחשבונות של סרגון על מסע־קרבוֹתיו לסוּריה, ארץ־ישׂראל, ועל כיבוּש שומרון שבישראל.

״בשנת מלכוּתי הראשונה צרתי על שומרון וכבשתיה" – והמלך סרגון השני מלך מ־721 ועד 705 לפנה“ס. לפי זה נחרבה ישראל בשנת 721 לפנה”ס (מלכים ב' יז, 6).

אנשי הארצות, שבויי מלחמה שנפלו בידי, הושבתי בה את פקידי מיניתי לנציבי־ערים, ומסים וארנונות כמו בארצות אַשוּר הטלתי עליהם" – כתוב ברשומות על כיבוש שומרון. התנ"ך מתאר גם תכסיס העקירה־משורש הזאת, שנקטו במקרה זה רוֹדנים אַשוּרים עריצים בנסיונם הגדול באותו עולם:

וַיָּבֵא מֶלֶךְ־אַשוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמַעֲוָּא וּמַחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֵּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִרְשׁוּ אֶת־שֹׁמְרוֹן וַיִּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ

(מלכים ב' יז, 24)

רבּוֹא רבבוֹת אנשים גוֹרשוּ באלימוּת ממוֹלדתם, נשלחוּ לארצות זרות, ואת החלל היו ממלאים על ידי מגוֹרשים ממחוֹזוֹת אחרים.

המגמה היתה ברוּרה: לשבּוֹר את הייחוּד הלאוּמי ועל־ידי־כך למנוע את רצון ההתנגדוּת. עמי ״הסהר הפּוֹרה" נעקרוּ משוֹרשם ונתערבבוּ, ושכנוּת ססגוֹנית של גזעים וּפוּלחנים הפכה לערב־רב.

גם שוֹמרוֹן לא ניצלה מגוֹרל זה. האוכלוסיה המעוֹרבת בדרך פּרוּעה כזאת נקראת לאחר כך בשם ״שומרונים“. ״שומרונים” הפכה למלת־גנאי, והוא ביטוּי לשאט־נפש. בזוּ אותם הן מבחינה לאוּמית והן מבחינה דתית.

העם במַמלכת הצפוֹן ועמוֹ בית המלוּכה כלוּ ואָבדוּ,

נטמעוּ בתוך אוכלוסיית ארצות זרות ולא חזרוּ עוד אל זירת ההיסטוֹריה. כל החקירות על שׂרידי עשרת השבטים לא הביאוּ עמן עד עכשיו כל תוֹצאָה.

פרק שלישי – יהודה תחת עול אַשוּר    🔗

תקוות שהתעוררוּ עם מותו של סרגון. דבלת־תאנים מרפאה את המלך חזקיהוּ. תרוּפה מזרחית עתיקה בדוּקה. מראדך בלאדן חובב גנים ומורד. הזדיינוּת סתר ביהוּדה. הולכת מים בין סלעי ירושלים. כתובת המספרת על דבר המנהרה של חזקיהו. גורל לכיש בתבליט אבן. עקבות של אילי־ברזל אַשוּריים בתוך הריסות. חירת נסיגה. רשימתו של הרודוטוס על המלך והעכבר. סטארקי מוצא קבר־מַגפה. סנחריב מתאר את המצור על ירוּשלים.

עַל־זֹאת אֶסְפָדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם אֶעֱשָׂה מִסְפֵּד בַּתֲּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה, כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ כִּי־בָאָה עַד־יְהוּדָה נָגַע עַד־שַׁעַר עַמִּי עַד־יְרוּשָׁלַיִם

(מיכה א' 8, 9)

ייתכן כי מישהוּ צהל ביהוּדה על אָבדן האָח היריב. ואולם את הנביא בכאבוֹ תוקף פחד חריף בהיוודע לו הדבר. הוא חש, כי המַכּה שהכריעה את שוֹמרוֹן, תונחת בבוֹא היום גם על יהוּדה וירוּשלים. אותו זמן היה חזקיהו מלך ביהוּדה (725–697 לפנה״ס):

וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָֹה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה דָּוִד אָבִיו

(מלכים ב' יח, 3)

מאָז נכנע אביו של חזקיהוּ בשנת 733 לפנה"ס, לתגלת פלאַסר השלישי, היתה יהוּדה לממלכה משוּעבדת, ומס־העובד ששילמה נרשם בקפדנוּת בנינוה. חזקיהו לא רצה להמשיך וללכת בדרך אביו. יחד עמוֹ בא המרי אל בית־המלך:

וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ־אַשוּר וְלֹא עֲבָדוֹ

(מלכים ב' יח. 7)

חזקיהוּ אינו קל־דעת, אלא איש חכם, שקוּל בדעתו וצוֹפה למרחוֹק. הוּא יודע בבירוּר, כי יש במעשהוּ משום משחק מסוכּן בשבילו ובשביל עמוֹ. במרחק חמשים ק"מ בלבד מירוּשלים שוֹכן בשוֹמרוֹן השליט והכּוֹבש האַשוּרי, השׂם עליו עין עוֹיינת פּקוּחה. צעד בלתי־מחוּשב אחד, רמז אחד לנינוה, ומיד יורד חזקיהו מכסאו כבוּל באזיקים. הכסא אינו אלא פקדוֹן. בזהירוּת מרוּבה ובמתינוּת נוהג חזקיהוּ:

בְּכֹל אֲשֶׁר־יֵצֵא יַשְׂכִּיל

(מלכים ב' יח, 7)

באשדוֹד שבמדינת הפלשתים, המשוּעבדת גם היא, פּוֹרצוֹת התפּרעוּיוֹת כנגד אַשוּר. דבר זה יוֹצר מעין ליגה נגד הנוגשׂים שמעבר לחדקל (713 לפנה"ס). חזקיהו רואה בכך הזדמנוּת טובה ראשונה לתכניתו. הוא מביט בעין יפה אבל באופן רשמי הוא עומד מן הצד. הוא נושא־ונותן במסתרים.

ירוּשלים מקבלת אותה שעה אורחים זרים, אישים נעלים: ״מעבר לנהרי כוּש" (ישעיהו יח, 1). אלה הם שגרירים מחבּש. במצרים שולט אָז שאבאקה. פרעה מיוצאי חבּש.

את ההתפרעוּיות באַשדוֹד מקדמת אַשוּר בכוח מזוּיין.. ״תרתן״⁸², מַצבּיא כללי מופיע בראש חיל גדול.

בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלחַ אֹתוֹ סרְגוֹן מֶלֶךְ־אַשוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִלְכְּדָהּ

(ישעיהו כ, 1)

על קירות מצוּדת סרגוֹן תיארו רושמי רשוּמוֹת־החצר את מַסע־העוֹנשין הזה כדלקמן: ״…אשדוֹד… צרתי עליה וכבשתיה… את אליליו, את אשתו, את בניו, את בנוֹתיו, את טוּבו ועוֹשרוֹ, את אוֹצר ארמוֹנוֹ, על אנשי ארצוֹ, לקחתי שלל. את הערים ההן יישבתי מחדש…"

האגוּדה נגד אַשוּר נתפּוֹררה עם התקרבות האַשוּרים.

אזוֹר אשדוֹד הפך והיה למחוֹז אַשוּרי

למלך חזקיהו לא אירע דבר, אם כי הוּא רשוּם ברשימה השחורה. בלשים אַשוּרִיים הבינוּ את משחקו ומסרו דין־וחשבון לסרגוֹן השני על משאוֹ־ומתנוֹ הנסתר עם ארץ הנילוּס, כפי שניתן ללמוד מקטע על גבי פריזמה:

סרגון השני מלך אַשוּר עם שר צבאו (תבליט מכורסבד).

״פלשת, יהוּדה, אדוֹם ומוֹאַב שתיכננוּ מעשי־איבה, נבלות בלי מספר… אלה אשר כדי לקוֹמם אותו נגדי, את פרעה מלך מצרים… העניקוּ לו תשוּרוֹת אמוּן וביקשוּ ממנוּ לכרוֹת עמן ברית…"

כדליקה מתפּשטת בשנת 705 לפנה“ס הידיעה, המשפיעה במַפתיע תקוה חדשה לשחרוּר מן העול: סרגוֹן נרצח! בכל מקומות ״הסהר הפורה”, במחוֹזי אַשוּר ובמדינוֹת המשוּעבדוֹת, מתחילים קשרים, דין־וּדברים, מַשׂא־וּמַתן.

בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת

(מלכים ב' כ, 1)

ברגע זה של פּעילוּת מדינית קדחתנית היה זה מיכשוֹל קשה, שכּן מדינות רבות בסוּריה וארץ־ישראל התחקוּ מתוך ציפיה רבה אחרי פעוּלותיו של מלך יהוּדה החכם.

מה אֶפשר היה לעשות, כדי לרפּא את חזקיהו מלך יהוּדה ממַחלתוֹ?

וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים, וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְׁחִין וַיָּחִי

(מלכים ב' כי 7)

מהלך תולדות העולם עשיר לפעמים בהקבּלוֹת ובקשרי־דברים מוּפלאים. והוּא הדבר גם בפרט זה של רפוּאה תנ"כית.

בנמל ראס שמרה שבצפוֹן סוּריה מפשפשים, בשנת 1939, חוֹפרים צרפתיים בהריסותיה של עיר הים הצוֹרית, אוגרית בשברי ספר ווטרינרי עתיק, המכיל הוֹראוֹת על טיפּוּל בסוּסים חוֹלים, ״אשר על הרכב" למלך אוגרית העלה בשנת 1500 לפנה“ס על הכתוּב דרכי ריפוּי בדלקות: ״אם יש לסוּס ראש נפוּח או אף פצוּע, התקן משחת תאנים וצימוּקים, מעוֹרב בקמח שבוֹלת־שוּעל ונוֹזלים. את הבּליל הזה יש לצקת לתוך נחירי הסוּס”.

לכל חולי שהוּא – אַתה מוצא תרוּפה בדוּקה. אֶמצעי הריפוי העיקריים הם צמחים ופירוֹת, כגון חרדל ומי־שוש, כלומר מיץ של עצי שוש. כמו־כן אין מַחסוֹר בעצוֹת לטיפול בסוּסים נוֹשכים, בסוּסים – ואיזה מגדל־סוּסים מוֹדרני יןדע זאת? המַרבּים לצהוֹל? באותם הימים היתה יכולה צהלת סוּסים להביא עמה אסון בנסיבוֹת מיוּחדות! כי בסוּסים השתמשוּ בעיקר לניהוּל מלחמות ולציד, לבטחוֹנה של פּלוּגת־רכב צבאית, גם אם היתה מסותרת כראוּי בעוֹרף, יכול שצהלה פתאומית כזאת תהיה בחינת הסגרה והוא הדבר גם בנוגע לציד.

תרוּפות בדוּקות אלה לבהמות היו נהוּגות אצל עמי המזרח העתיק מזמנים קדוּמים, אלה הן תרוּפות טבעיות שבהן ריפּאוּ בהצלחה גם אנשים חולים. התרופה שהספר הואֶטרינרי מַמליץ עליה במיוּחד, זו הקרוּיה ״דבלה“, מין עוגת־תאנים, שייכת לסוּג הזה. רפּא ב״דבלה” זאת ציווה הנביא על המלך חזקיהוּ. והמעשה הצליח. לאחר שלושה ימים קם המלך ממַחלתוֹ.

הרבה מאוֹצר הידיעות הרפואיוֹת המנוּסות שמימי התנ“ך, אשר יסודן אמצעי־ריפּוּי טבעיים, אָבד במַערבּוֹלת המאורעות, או נשכח לגמרי. ואוּלם, כמה מהן נמסרוּ בחשאי מדוֹר לדוֹר, תרוּפת הדבלה שייכת לאלה. רופאים שוייצריים מורים עד היום לרפא סוּגי תפיחה ודלקת ידוּעים בתאנים קצוּצוֹת שרוּיוֹת בחלב. השם ״דבילה” מזכיר, אגב, גם שם של תרוּפה ערבית, נוֹזל סמיך המוּפק ממיץ ענבים נקרא בלשון הילידים –״דיביס״⁸³.

בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדָךְ⁸⁴ – בַּלְאֲדָן בֶּן־בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ־בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל־חִזְקִיָּהוּ כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חֶזְקִיָּהוּ

(מלכים ב' כ, 12)

דבר זה היה בין המושלים מנהג־חצרים מסוֹרתי, ונחשב על הנימוּס הטוב בארצות המזרח. היו שולחים תשוּרות ושואלים לשלוח ״האח". בלוּחות־החומר של תל אל עמרנא קוראים על־כך תכוּפות.

בשביל מראדך בלאדן (בבבלית: מרדוּך אפלידין) היתה מחלתו של חזקיהוּ רק הזדמנוּת חיצונית רצוּייה, אמתלה, לבוא בקשרים אתו. היסוד האמיתי לגילוּי־אדיבות זה נעוּץ בענינים של מדיניוּת גבוהה.

״מראדך בלאדן מלך בבל" היה לקוראי התנ"ך, כמו גם למלוּמדים, במשך זמן רב דמוּת מסתוֹרית. עכשיו ברוּר כבר, שהוּא היה אישיוּת חשוּבה בזמנו, ידוּעים אפילוּ פרטים וכמה מנהגים אישיים שלו. הוּא היה, למשל, חוֹבב־גנים גדול, שלא התעניין דווקא בנטיעת גנים מלכוּתיים מפוארים, אלא בעניינים מעשיים יותר – בגני־הירק ומיני חפירות של ארם־נהרים, כגון עולשי־הודו, סלקים, מלפפוֹנים, תימוס, כוסבר, זעפרן, אפרסקים או שסקים. הוא תיאר את סוגי הצמחים השונים ודרכי שתילתם וכך היה למחבּר תורת גני ירק מעשית, כפי שקבעו לתדהמתם הגדולה הארכיאוֹלוֹגים.

מלבד תענוּגוֹתיו האישיים מן הגננות, היה מראדך בלאדן, כמלך בבלי, מתנגד תקיף ומר לנינוה. שום שליט אחר, בתחום ״הסהר הפּוֹרה", לא הציק כל־כך במשך עשרות בשנים, ולא גרם למאבקים לוֹהטים כל־כך, ולא הטיל סכסוּכים ממוּשכים כל־כך נגד המדכּאים יוצאי החדקל, כמוהוּ.

מותו של סרגוֹן בידי מרצח מעמיד מיד את מראדך בלאדן על הרגלים, בזמן הזה חל ביקוּר שגריריו אצל חזקיהו. על המדוּבר בעת ביקוּר־ההחלמה הרשמי מסוּפר בין־השטין:

וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקָיָהוּ וַיַּרְאֵם אֶת־כָּל־בֵּית נְכֹתה… וְאֶת בֵּית כֵּלָיו (מלכים ב' כ' 13).

הלא הם מחסני הנשק של יהוּדה. ההזדיינוּת החשאית, ההכנות לקראת היום המקוּוה, ליום הנכסף של ההתנגשוּת עם אַשוּר היו במלוא מהלכם:

וַיִבֶן אֶת־כָּל־הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וַיַּעַל עַל־הַמִּגְדָּלוֹת וְלַחוּצָה הַחוֹמָה אַחֶרֶת וַיְחַזַק אֶת־הַמִּלוֹא עִיר דָּוִיד וַיַּעַש שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים

(דברי הימים ב' לב, 5)

ביצוּרי ירוּשלים מתעצמים, מצוּיירים לקראת מצוֹר קשה, חוֹמת־העיר העתיקה הוֹלכת ומתחזקת, הפרצים נסתמים, מגדלים נבנים; מצפוֹן העיר, מקום התוּרפה, נבנית חוֹמה חיצוֹנית נוֹספת. לשם כך מצווה חזקיהוּ גם על הריסת בתים (ישעיהו כב, 10), ובכך בלבד לא נסתיימו הכנוֹתיו:

וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַבְּרֵכָה וְאֶת־הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת־הַמַּיִם הָעִירָה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה

(מלכים ב' כ' 20)

והכרוֹניקה משלימה ואומרת:

וְהוּא יְחַזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת־מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְׁרֵם לְמַטָּה מַעֲרָבָה לְעִיר דָּוִיד…

(דברי הימים ב' לב, 30)

ירוּשלים, עיר דוד העתיקה, יש בה הרבה מקומות־סתר, עולי־רגל מכל הארצות, יהודים, נוצרים ומוּסלמים, עולים אליה. לעתים רחוקות נתעה אחד מן המבקרים המרוּבים אל מחוץ לחומות אל מקום אָפל וקוֹדר, עמוק מתחת לרחובות הסוֹאנים של העיר, המעיד עדות מוּבהקת על העבר הרחוק והקשה, מלא הפחדים והאימה. מקום זה שקע לתוך שכחה, ורק בשנת 1880 נחשׂף בדרך מקרה ושמוּרים בו עדיין הסימנים הברוּרים והעקבות של בהלה קדחתנית.

במבוֹא העיר, מצדה הדרומי מזרחי, מקום שם גוֹלשים המוֹרדוֹת לאט לתוך נחל קדרוֹן, משתקפים מי בריכה שלווים, היא בריכת השילוֹח. שני נערים ערביים שיחקו שם – אחד מהם גלש ונפל למים. הוא חתר בכל כוחותיו, יצא ועלה בעבר השני, מקום שם מתרוֹמם קיר־סלע מעל לבריכה. לפתע היתה סביבוֹ אפילה שחוֹרה, והוּא גישש בפחד רב וגילה שם מַעבר צר.

שמו של הנער הערבי צלל בשכחה, אך לא כן סיפורוֹ! נמצאוּ שהלכוּ בעקבוֹת סיפּוּרוֹ ונתקלוּ במנהרה תת־קרקעית ארוּכה.

תעלת השילוח של המלך חזקיהו בירושלים.

מעבר צר 60 סנטימטר רחבּו וכמטר גוֹבהוֹ, חצוּב היה בתוֹך אֶבן־גיר. אֶפשר לעברוֹ רק במַגפי גוּמי ובקוֹמה כּפוּפה במקצת. הוא נמשך לאוֹרך חצי קילוֹמטר בנפתוליו הרה, לאחר־מכּן מסתיימת התעלה אצל עין־גיחוֹן, המַעניק מים לירוּשלים מאָז ימים קדומים.

בעת בדיקת המַעבר על־ידי מוּמחים לדבר נראוּ לעיניהם, לאוֹר לפידים, אותיוֹת עבריוֹת על הקיר.

בכתוֹבת החרוּתה בסלע, במרחק צעדים מעטים בלבד ממבוֹא בריכת השילוֹח. קראוּ:

[תמ] ״הנקבּה. וזה היה דבר הנקבּה בעוד…" (תחילתה של כתובת השילוֹח).

הממשלה התורכית ציוותה, לפני מלחמת־העולם הראשוֹנה, לעקוֹר את הכתוֹבת. עכשיו היא מוּצגת לראווה במוּזיאוֹן קוּשטא.

זה היה תיעוּל המים של המלך חזקיהוּ!

לעת מצוֹר, הרי הספקת מי־שתיה היא בעיה ראשונה־במעלה. מיסדי ירוּשלים, היבוּסים, חצבו פיר בהר, למַטה, אֶל עין גיחוֹן; חזקיהו הוֹליך את מימיו, ששטפוּ לנחל קדרוֹן, דרך ההר לעברה המערבי של העיר: בריכות השילוֹח היא בפנים החוֹמה החיצוֹנית השניה שהוּקמה על ידוֹ.

הזמן דחק; צבאוֹת אַשוּר עמדוּ לפלוֹש כל יום בשערי ירוּשלים. משוּם כך פתחוּ הפוֹעלים בעבוֹדתם משני עברי המנהרה. עקבוֹת החציבה של הגרזינים מוֹליכים לפי תיאוּר הכתוֹבת, אלה מוּל אלה.

ראוּי לציין, כי המנהרה עשויה בתוך הסלע בצורת S בשתי קשתוֹת גדולות. מדוע לא חצבוּ הפועלים את הניקבה התת־קרקעית מבריכת השילוֹח למַעין גיחוֹן בדרך הקצרה, כלומר בקו ישר, אלה מול אלה? העבודה רבת־העמל הן היתה מסתיימת ביתר מהירוּת; במקום 512 מטרים – אורך של 217 מטרים⁸⁵.

בארץ נמסר מפּה לאוֹזן, סיפּוּר ישן, המַסבּיר מפני מה נסללה הדרך הזאת בעקיפין. בין המַעין ובין הבּריכה נמצאים, במַעמַקי הסלע, קברוֹת המלכים דוד ושלמה.

חוקרים עקבוּ אחרי הסבּר מיוּחד זה מפּי העם, והם בחנוּ על־ידי דפיקות את הקירוֹת במנהרה לחה וצרה זאת. ניסו לחפור פירים בהר – ולשווא⁸⁶.

ובארבע־עשרה שנה למלך חזקיהוּ⁸⁷ עלה סנחריב מלך אַשוּר על כל ערי יהוּדה הבצוּרות ויתפשׂם (מלכים ב' יח, 13).

ארבע שנים נשאר להן למדינות בסוּריה וארץ־ישראל להכנת ההגנה. השליטים האַשוּריים גוֹרשוּ. קמה ליגה חזקה. מלכי אשקלוֹן ועקרוֹן כרתוּ ברית עם חזקיהוּ, ומצרים הבטיחה עזרה לעת סכסוּך מלחמתי.

דבר זה אינו נסתר, כמובן, מידיעתוֹ של סנחריב (705–861 לפנה"ס) אלא שיריו כבוּלות. לאחר רצח קודמו סרגוֹן פרצה התקוֹממוּת במזרח המדינה. הכוח הדוחף היה מראדך־בלאדן. ומשגברה שוּב ידוֹ של סנחריב, בסוף שנת 702 לפנה"ס והוּא השתלט על המצב בארץ־נהרים, הריהוּ פּוֹרץ מַערבה ובקרב אחד הוא מַכריע את המדינות הקטנות המוֹרדוֹת.

כל יהוּדה נכבּשת על־ידי צבאוֹת סנחריב והמלך חזקיהו נכלא בירוּשלים. רק לכיש, מכל מבצרי הגבוּל, עוֹדנה עוֹמדת בהגנתה. סנחריב שולח לעיר־מבצר זו חיל מסתער רב וחזק מאד.

כל הרוצה לעקוב אחרי הקרב הנורא בלכיש ולעמוד בדרמתיוּת על כל פרטיו הקטנים, יבקר במוּזיאוֹן הבּריטי בלונדון. כאן נמצאים התבליטים העצוּמים, שיצרו עדי־ראייה, לפני 2650 שנה, על פי הוראות סנחריב. סיר הנרי לייארד הציל את האוצר הזה מתוך תל־נימרוד.

על מגדלי מבצר לכיש ומעקיה, על חוֹמוֹתיה הגדולות והחזקות, נלחמוּ מגיני יהודה בחירוּף נפש. הם המטירוּ על התוקפים מסר חצים, גלגלוּ עליהם אבנים, זרקוּ לפּידי אש – אלה פּצצות התבערה של הזמן העתיק – על אויביהם. הפּנים, השׂער המתוּלתל, הזקנים הגזוּזים קצרות, נראים כל צורכם, רק מעטים חוֹבשים מגן על ראשם או גוּפם.

למרגלוֹת החוֹמה תוקפים האַשוּרים בעוז רב ובכל כלי־הנשק. סנחריב הטיל למלחמה את כל מערכת כלי־התקיפה הבּדוּקים, כל חייל אַשוּרי מזויין עד לשניו, כל אחד מהם נושא מגן על חזהוּ וחוֹבש קובע־מגן. החלוּץ הקים סוללות מעפר ואבנים, מעצים שנגדעוּ. מכונות־מצוֹר – אלה הטנקים הראשונים בעולם – תקפוּ ממסילותיהן את החומות. הן מזוּיינות בקרן איל⁸⁸, הבּוֹלט כקנה של תותח. היחידה היתה של שלושה: רוֹבה־הקשת יוֹרה בחסוּתה של כיפּה: לוחם אחד מפעיל את איל־הברזל ומסערת מַכּוֹתיו מתרססות אבני החומה ולבניה; החייל השלישי שופך מים על הטאַנק, הוּא מכבּה את פצצוֹת־התבערה המתרבוֹת והולכות. יחידות טנקים אחדות פועלות בבת־אחת, מנהרות תת־קרקעיות נחפרוֹת מתחת ליסודות החוֹמה בהר. להגנת הטנקים בא חיל־הרגלים, רוֹבי־קשת, מהם כּוֹרעים על ברכיהם, מהם כפוּפים, מוּגנים על־ידי נושאי מגינים, גברים ונשים, נלקחים ומוּבלים, גוּפות מתות תלוּיות על גבי קורות מחוּדדות… מוקעים.

ג’יימס לאסלי סטארקי, הארכיאוֹלוֹג האנגלי, הפר וחשׂף את הריסות חומות המבצר של לכיש. עד היום רואים בהן בבירוּר את החוֹרים ואת הבקיעים שעשו הטנקים האַשוּריים.

במהוּמת הקרב, ברעש המצוֹר על מבצר הגבוּל של יהוּדה יצאה פקוּדת סנחריב:

וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־תַּרְתָּן וְאֶת־רַב־סָרִיס וְאֶת־רַבְשָׁקָה מִן־לָכִישׁ אֶל־הַמֶּלֶךְ חַזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלַיִם

(מלכים־ב' יח, 17)

וּמַשמעות הדבר – התקפה על ירושלים!

אף מה שקרה מכאן ולהבא העלוּ על הכתוּב סופרי־העתים של אַשוּר. על פריזמה משושה של חומר שנמצאה בהריסות נינוה רשום: ״וחזקיהוּ מלך יהודה, שלא נכנע לעולי… אותו עצמו כלאתי ככלוֹא צפוֹר בכלוּב בירוּשלים עיר בירתו. הקימותי סוללות כנגדה, ומי שחרג משעריה, גמלתי לו כמעשהו. את הערים ששדדתי ניתקתי מעל ארצו…"

האַשוּרים תוקפים את לכיש (701 לפנה"ס).

עכשיו צריך היה להודיע, כמובן, על מַפּלת ירוּשלים, על כיבוּש עיר הבירה. ואילוּ ההמשך הוא זה: ״ואילוּ אותו, את חזקיהוּ, הבהיל זוֹהר שלטוני… שלוֹשים כּכּר זהב… ואוצר כבד, וכן את בנוֹתיו את נשי חצרוֹ שרים ושרוֹת ציווה להביא אלי לנינוה, למסור את תשוּבותיו ולהשבע לי אמוּנים שלח שליחים".

זהו דין וחשבון מנוּפּח של התרברבוּת על שלמי מס ולא יותר.

וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ־אַשוּר. עַל־חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכָּר־כָּסֶף וּשְׁלשִׁים כִּכַּר זָהָב

(מלכים ב' יח, 14)

הכתבים האַשוּריים עוברים במישרים מתיאוּר הקרב על ירוּשלים לתיאוּר הגשת המס שהוּטל על חזקיהוּ. ובין־רגע, כשכל הארץ נכבּשה כבר והמצוֹר על ירוּשלים, מקום ההגנה האחרון של ההתקוֹממוּת, היה בעצם תקפוֹ, קרה הדבר הבלתי־צפוּי: סנחריב הפסיק – חמש דקות לפני השעה השתים־עשרה – את ההתקפה. רק משהו בלתי־שכיח יכול היה להניעו להפסקת הקרבות. מהו הדבר הזה?

שעה שהכתבים האַשוּריים עוברים על כך בשתיקה, מספר התנ"ך:

וַיְּהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְּצֵא מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיִךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וַיִּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה

(מלכים ב' יט, 35, 36)

הירודוטוס מהליקרנסוס, הנוסע המפוּרסם ביותר בעולם העתיק, היסטוֹריוֹן ומחבר המַדריך הראשון, סייע לפתרון החידה. ידידם של פריקלס וסופוקלס, שנולד 500 שנה לפנה"ס, בערך, היה בעל בינה מיוּחדת בכל דבר המאַפיין אנשים ועמים. בדומה לשאלוֹן חי ידע לחקוֹר במסעוֹתיו במזרח העתיק את בני זמנו ולדוֹבבם בכל עניין שהיה ראוּי לדעתו ואשר לא היה ידוּע. במצרים ניהל שיחה ממוּשכת עם כוהן במקדש, שסיפר מעשה מיוּחד במינו ליווני הסקרן.

בדיוּק בזמן שסַנחריב מלך אַשוּר יצא למלחמה על מצרים, מלך בה כהן שבּחל במעמד של לוחמים. והלוחמים המצריים, אשר היחס אליהם היה יחס של בּוּז, סירבוד לצאת לקרב. אז נחפז המלך־הכדוֹהן ובא אל מקדשוֹ. שם נודע לו, כי האלים מבטיחים לשלוח לו עוזרים. מתוך ביטחה בעזרה זאת, יצא המלך אשר לא לוֹחמים, אלא סוחרים בעלי־מלאכה ואנשי שוּק הלכוּ אחריו, למלחמה בסַנחריב. במבוֹאוֹת הארץ שוּלחוּ בלילה באוֹיבים להקוֹת עכברי־שׂדה… שכּירסמוּ את אשפּותיהם ואת קשתוֹתיהם, את ציפּוּיי מגיניהם, ומשניטל מהם זינם, ברחוּ על נפשם למחרת היום ורבים מהם נפלוּ. ״משוּם כך אתה מוֹצא עכשיו". כך מסתיים סיפורו של הירודוטוס, ״את המלך ניצב במקדשוֹ ועכבר בידו וכתוב לידו: ‘ראה והביטה בי והיית שלם’ ".

המלך סנחריב יושב על כסאו לפני לכיש הכבושה (קטע מתבליט קרבי).

כל כמה שייראה מעוּרפל מוּבנה של אגדה דתית זו – יש בה גרעין היסטוֹרי.

העכבר היה בעיני עממי הזמן העתיק, כמו גם בתנ"ך (שמואל א' ו, 4), מה שהיה העכברוש בימי הביניים, הוא היה סמל הדֶבר.

מחנה אַשוּרי בימי סנחריב (תבליט מנינוה).

בקצה של לכיש מצא הארכיאוֹלוֹג סטארקי, בשנת 1938, הוֹכחה מזעזעת: קבר המונים בתוך סלע ובו 2000 שלדי בני־אדם, שניכר כי הושלכוּ לשם בחפזה רבה. דומה הדבר כי המגיפה השתוֹללה באכזריוּת גדולה בצבאות האַשוּרים…

הדרמה של קרב זה נסתיימה, וירושלים ניצלה עוד הפעם. ואולם, בארץ יהוּדה מסביב היה המצב מבהיל.

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שָׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפַּכַת זָרִים, וְנוֹתְרָה בַת־צִיוֹן כְּסֻכָּה בְכְרֶם כִּמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה

(ישעיהו א, 7, 8)

רק המחשבה על הצלחתה המוּפלאָה של עיר דוד משפיעה על העם המחוּסר תקווה חדשה ואומץ־רוח. ללא חת הוא מַפנה את כל כוחותיו לשיקוּם, שלא תופרע במאוּמה על־ידי נינוה. שכן סנחריב לא חזר עוד לעולם, כי במשך עשרים השנים הבאות היה העריץ עסוק במלחמותיו נגד ארם־נהרים. ואחר־כך נפל סנחריב, כאביו סרגוֹן, מידו של רוצח:

וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוָה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׁרְאֶצֶר בָּנָיו הַכֻּהוּ בַחָרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אַרְרָט וַיִּמְלךְ אֲסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו

(מלכים ב' יט, 37)

אסרחדון עצמו, יוֹרש הכּסא, מתאר במפוֹרט ובצבעוֹניוּת את הימים הנסערים בנינוה: ״הרהוּרי בגידה השתלטוּ על אחי… הם התקוֹממוּ. כדי למלא את תאוות שלטונם רצחוּ את סנחריב, כאריה זעמתי, רוּחי נסערה בקרבי…"

למרוֹת הקור הקשה, בכפוֹר ובשלג פוֹרץ הוּא, בחודש האחד־עשר של שנת 681 לפנה“ס, בלי היסוּסים להכרעת אויביו. ״אוֹתם שודדי־כסא… ברחו לארץ לא ידוּעה. אני הגעתי אל חוף חדקל, הקפּצתי את צבאוֹתי על פני החדקל הרחב כקפוֹץ על פני תעלה. בחודש אדר…⁸⁹ הגעתי לנינוה… בשמחה. על כסאו של אבי ישבתי בשמחה. נשבה רוח דרוֹמית… מַשבה הוא סימן טוֹב לשלטוֹן מלכים… אני אסרחדון, מלך העולם, מלך אַשוּר… בן סנחריב…”.

פרק רביעי – פולחני כנען המדיחים    🔗

״תועבות הגויים“. דברי זעם של הנביאים. העד פילו מגבל. אבי הכנסיה אבסביוס אינו מוצא לו אמונה. איכר חורש נתקל באוגרית. עיר נמל עצוּמה שקעה. שפר חופר אצל ״ראס־שמרה”. הספריה במעון הכהן. שלושה מלומדים מפענחים אלף־בית בלתי־נודע.

בֶּן שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְּמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם… וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

(מלכים ב כא, 2־1)

״תוֹעבוֹת הגוֹיים" – אומר הסיפור הרשמי, ישעיהוּ, הנביא הגדוֹל, בן־זמנו של מנשה המלך (696–642 לפנה"ס) ברוּר יותר בקוננו:

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֳמָנָה

(ישעיהו א, 21)

כישעיהו כן מַשמיעים גם שאר הנביאים, במשך דורות רבים, אותה תוכחה עצמה, הנראית כה נוֹראה בעיני קוראי התנ"ך.

כחוט שני עוֹברת תוֹכחה זו בכל ספרי התנ"ך, והיא מלווה את כל קוֹרוֹת בני־ישראל רבּי התמוּרוֹת.

ראשיתה בהגיע בני־ישראל לאחר נדוּדי המדבר, בשנת 1230 לפנה“ס בערך, אֶל הירדן (במדבר כה, 1–2). היא עוֹלה בימי השוֹפטים (שוֹפטים ב, 13) והיא רוֹעמת בימי שתי המַמלכוֹת, מיהוּדה (מלכים א' יד, 23–24), ממַמלכת הצפוֹן מישראל (הושע ד' 13–14), ואין היא נאלמת אפילוּ בשנות השבי על נהרות בבל, במאה הששית לפנה”ס (יחזקאל טז, 16).

מה ידע איש המערב, שהאלהים אֶצלוֹ בחינת ״מבצר עוֹז" על פּולחניה של הארץ, שבּה נוצר התנ"ך. מפי המשתתפים במסעי־הצלב שמע דברים המעוֹררים בחילה על ישמעאלים פראים –אבל על דברים שליליים מאָז לא היה להם כל מוּשׂג.

הנביאים ורושמי הרשוּמות מן ההכרח שיהיוּ נראים בקנאוּתם ליהוה, בזעמם נגד פּוּלחנים זרים, כמַפריזים בדבריהם וקטרוּג זה אָמנם נתלווה לתנ"ך עד לימינו אלה.

יש עֵד חילוני לדבר זה שהתנ“ך מכנה אותו בשם ״תוֹעבוֹת הגוֹיים”; פילו מגבל, מלוּמד צוֹרי, שחי מאַה שנים לפני הספירה, אָסף חוֹמר מַקיף מארץ מולדתו וכתב את ״ההיסטוֹריה של צוֹר“. היסטוֹריה זו עוסקת בכל הקוֹרוֹת ההיסטוֹריים, עד לעבר המרוּחק ביותר, בערי הנמל ובמדיניוּת־החוף בכנען, והוא מתאר אגב כך את האלים, הפּוּלחנים והמיתוֹלוֹגיה של צוֹר. כמקוֹר מהימן לחיבּוּרוֹ מזכיר פילו מגבל את הכּוֹהן הצוֹרי סנחוניאתון, שחי במאה השתים־ עשרה לפנה”ס, אשר כבר הבאנו מדבריו. משנתמוֹטטו יום אחד, לאחר רעידת־אדמה, עמוּדי מקדש מלקרט, שכתוֹבוֹת שונות היו חרותות בהם, העתיק סנחוניאתון את הכתוֹבוֹת העתיקוֹת.

הבּישוֹף אבסביוס, מקיסריה בארץ־ישראל, גילה בשנת 314 לספירה, את כתבי פילו מגבל ופירסם את הדברים ברבים. כמה מהם, קודם־כל המיתוֹלוֹגיה והפּוּלחנים, נראו כה מזעזעים ומסמרי־שערוֹת, עד שהבּריוֹת מיאנוּ לראות את תיאורי השחיתוּת המינית כעוּבדות של ממש.

מעל לבעלים של כנען עמד ״אל“. אשתו היתה אשרה, שגם התנ”ך מַזכּיר אותה. אל נשא לו את שלוש אחיוֹתיו לנשים, שאחת מהן היתה עשתוֹרת, הנזכרת הרבה פּעמים בתנ"ך (שוֹפטים ב, 13; י, 6 ועוד). הוא המית לא רק את אחיו, אלא גם את בנוֹ; הוא כּוֹרת את ראש בתוֹ, הוּא מסרס את אָביו, את עצמוֹ, ומכריח את בני בריתוֹ לעשות כן.

דבר מוּבן מאליו הוא לנוּ, שכל מדינה תרבוּתית כלשהי מפקחת על מוּסריוּת אזרחיה, ואילו בכנען היה באותם הימים הפּוּלחן המיני עבודת־אלים, והמקדשים שימשו בתי־זנוּת, והקדשות והקדשים השתייכוּ לצוות הפּוּלחן והאֶתנן היה נמסר לקוּפוֹת המקדשים, ״קרבּן לאלים". הנביאים ורושמי־הרשומות לא הפריזוּ, איפוא. עד מה מוּצדקים היוּ דברי זעמם הוברר לנו רק לאחר הגילוּיים הגדולים בראס־שמרה.

בחוף הסוּרי הצפוני שוכנת, בדיוּק ממוּל לקצה המזרחי של קפריסין, מינת־אל־ביידא, ״הנמל הלבן“. גלי הים־התיכון נשבּרים פּה אל סלעי אבני־הגיר המאירים בלוֹבן־שלגים ומצטרפים למשחק צבעים מפליא, מירוֹק בהיר ועד לסגול־תכול עמוק. נחשוֹלי עננים אוֹפפים את פּיסגוֹת ההרים המבוֹדדים, ״ג’בּל אקרא”. הילידים מספּרים, כי כאן היה בזמנים קדוּמים – מעוֹן האלים.

בקרבת הים מגלה איכּר אחד, בשנת 1928, בעת החרישה, מחילה תת־קרקעית ארוכה. בדיקה ראשונה מוכיחה, כי המחילה מוליכה אל מערת קברים. המדובר הוא בקמרון קברים בסגנוֹן מיקיני.

על ההוֹדעה בדבר המימצא מגיבה צרפת, שהיתה בעלת המנדט על סוּריה. במהירוּת שהיא רגילה לה. מר דיסו, מנהל המחלקה של עתיקות המזרח בלובר משגר את פרופיסור קלוד פ. א. שפר, בלוויית מוּמחים אחרים, אל ״הנמל הלבן“. גילויים מפתיעים ומדהימים נכונו להם! במרחק 800 מטרים מן החוף והקבר המיקיני העתיק מתרומם תל מלאכוּתי, זרועותיו של יובל פּראי, שמימיו מַכּים בעליצות, חוֹבקוֹת אותו. מאָז ומתמיד נקרא הוא בפי העם בשם ״ראס־שמרה”, ״ראש השמיר". ואָמנם, משׂגשׂג פּה השמיר ששמר על תל ההריסות הישן, שבו מסותרים שׂרידי עיר המלוּכה הצוֹרית, אוגרית. לפני למעלה משלושת אלפים שנה נמחתה מן העוֹלם עקב פלישתם של עמי־הים.

אניית מסחר צורית.

לא. שפר שיחק המזל בחפירות ראס־שמרה. שכּן, במקום הזה מתגלה: ההוֹכחה הנכספת מכבר – למציאות פּולחני כנען המפורסמים. בין שני מקדשים, שהאחד מהם הוא לבעל, והשני לדגוֹן, מוֹצא הוא, בין בתי הסוחרים העשירים, את ביתו של הכוֹהן הגדול מאוגרית, שהיה בעל ספריה נהדרת, כפי שמוכיחים הלוּחות הרבים שנמצאוּ. עינוֹ המנוּסה של שפר מַבחינה מיד, כי הכותב השתמש באלף־בית צוֹרי, שלא היה ידוּע עד כה. הפיענוּח נעשה במהירוּת מַפתיעה, כבר בשנת 1930, על ידי שלושה מלוּמדים: – הגרמני פרופסור ה. באואר, מאוּניברסיטת האלה, והצרפתים ק. וירולו וא. דורם. התעוּדות בשתי לשונות – האחת היא – מין דיאַלקט כנעני עתיק, הקרוב לעברית שלפני משה – העוסקת רק באלים ובפוּלחני כנען העתיקה, שבני־ישראל נפגשוּ בהם פגישה רבת־תקלות בעלותם לארץ־הבחירה.

המיתוֹסים והמנהגים המתוארים בתעודות מיוחדות־במינן אלה, משקפים את הברבריוּת המַבהילה ביותר, הללו פּוֹרצים וחוֹדרים למַערכת הפּוּלחנים המַגיים של חוּשנוּת אפילה, פּרימיטיבוּת וגסה, מסביב לאלים וחצאי־אלים. חשיבוּת מיוחדת ייחסוּ לפוּלחן האלות הפרייה־ורבייה, אבל בכנען הגיעו הדברים לחוסר־בושה גלוּי לכל; אלות־אמהות הוכרזוּ דרך משל, ל״קדשוֹת קדושות". ממש כפי שתיאר פילו מגבל ולאחריו אבסביוס.

פולחן לא־יתואר זה של פרייה־ורבייה שכנען היתה שטוּפה בו, נגע גם בפרטים קטנים של יומיום. מתחת לכל בית שנחשׂף נמצא גם קמרוֹן לקברים, שבהם הטמינוּ תושבי אוגרית את מתיהם. צנורות חומר, בעלי צוּרות נדירות, הוליכוּ אל מעמַקים; למתים הוּבאוּ בדרך זו מים, יין ושמן, בשר ודם, של קרבן־בהמות! אפילו בפני עולם המתים לא נרתע פּוּלחן הפרייה ורבייה, וכלי־השפך אינם מניחים כל ספק בדבר, הם מקוּשטים בסמלים מתאימים.

במערכת הפּוּלחנים למען החיים הוּקצה מקום נרחב – לדוּדאים. הכנענים הקדמוֹנים והצוֹרים ייחסו לשורש הבשרי הזה תכוּנות אפרודיסטיות. הם סברוּ שיש לו הסגוּלה לגרוֹת את היצר ולרפא את העקרוּת.

מעוררות זוועה הן האלות עשתוֹרת וענת, אלות הפרייה־והרבייה, שהיוּ בו בזמן גם אלות־מלחמה. אֶפוס הבּעל האוגרתי מתאר את האלה ענת:

וְאוּלָם עֲנָת תִּמְחָץ, בְּחֹזֶק תַּחְצֹב בִּבְנִי קִרְיָתָיִם, תִּמְחַץ עַם חוֹף הַיָּם תַּצְמִית אַנְשֵׁי מִזְרַח שָׁמֶשׁ.

היא כינסה את הגברים לתוך מקדשיה ונעלה את השערים, כדי שאיש לא יתחמק מזה.

תָּטִיל כִּסְאוֹת עַל מְהִירִים, הַטִילָה שֻׁלְחָנוֹת עַל צֹבְאִים, הָדֹמִים עַל גִּבּוֹרִים: תַּחְתָּיהָ רָאשִׁים כְּכַדּוּרִים, עָלֶיהָ כַּפּוֹת יָדַיִם כְּאַרְבָּה, כְּיָלָק לְאֵין מִסְפָּר כַּפּוֹת מְהִירִים, תָּלְתָה רָאשִׁים עַל גַּבָּה, כַּפּוֹת שִׁנְסָה עַל חֲגוֹרָתָהּ, וַתִּטְבֹל בִּרְכֶּיהָ בְּדָם קַלִים, יְרֵכֶיהָ בְּנֶצַח מְהִירִים, יִרְחַב כְּבֵדָה מִצְחֹק, יִמָּלֵא שִׂמְחָה לְבָבָהּ.

(תרגום מ. א. קסוטו)⁹⁰.

ענת היא אחוֹת ואשה לבעל, אֵל הסערוֹת והגשמים. סמלוֹ הוא ראש־פּר. בעל מַפרה את הבּקר במרעה על־ידי גשם, כדי שישמין. הוא דוֹאג גם לפרייתו ורבייתוֹ. אם הוּא מת מוּכרע בחליפת תקוּפות השנה, כ״פר מחתת למַאכלת המַקריב". מקבל עליו בנו את תפקידו זה.

פרוֹפיסוֹר שפר מצא באוגרית גם ציורים קטנים וקמיעוֹת של העשתוֹרת. הם ערוּמים, עשויים חומר וזהב. נחשים ויוֹנים, המפוּרסמים במזרח העתיק בשל פוֹריוּתם, הם סמליה. את אלוֹת הפרייה־ורבייה עבדו בייחוּד על מרוֹמי הרים וגבעות. כאן הקימוּ לכבודן את ה״אשרות“, נטעוּ את ״מצבוֹת־הקוֹדש”, עצים שלרגליהם ערכו את הפולחנים כמרומז תכוּפות גם בתנ"ך:

וַיבְנוּ גַם־הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשַׁרִים עַל כָּל־גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן

(מלכים א' יד, 23)

לוחית זהב של אלת פריון ערומה.

על טיבם של ״הפּוּלחנים" האלה אין עוד כל ספק, מאז החפירות באוגרית.

רק עם פּרסוּם תוצאות החקירות המדעיות בדבר אלי כנען, פולחני צור, יש בידינוּ להשיג ולהבין, את עצמת המאבק המוּסרי שנאבקו בני־ישראל באותם ימים.

אך מה גדול היה הנסיוֹן בשביל עם־רוֹעים פשוּט, ומה

מסוּכּנים הפיתוּיים שכּן פּעמים רבות כבר היכּו שוֹרש פּוּלחני הבּעל,

חדרוּ והגיעוּ עד למקדש ה' עד לקדשי הקדשים.

בלי החוק המוּסרי המַחמיר, בלי האמוּנה באל האחד, בלי דמוּיוֹתיהם הנעלות של הנביאים, לא היוּ בני־ישראל מסוּגלים לעמוד במאבקם עם הבעל, עם פולחני הזנוּת של אלוֹת הפרייה והרבייה, עם האשרוֹת, עם הבהמוֹת בראשי ההרים!

וזה היה היסוד ל״פסוּקים הדוחים". למען התעוּדה אי־אפשר לעבור על כך בשתיקה.

פרק חמישי – המעצמה העולמית נינוה שוקעת    🔗

אַשוּרבניפל בוזז את נא־אמון. מעצמה עולמית מן הנילוס ועד למפרץ הפרסי. ״אסנפר הגדול והמפורסם“. צייד גדול של חיות טורפות בחץ וקשת. כוחה של אַשוּר כלה. בצבת של שתי מעצמות. מדי וכשדים מזדיינות. מחנות סקיתים בארץ־ישראל. נינוה שוקעת בתוך עייה. ״הסהר הפּורה” שואף רוח. שטן של שגיאות־כתב בתנ"ך. גילוּי של נד בלונדון. יורש־העצר נבוכדנצר מבבל.

הָתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן הַיּשְׁבָה בַּיְאֹרִים מַיִם סָבִיב לָהּ… כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ… גַּם־הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשְּׁבִי גַם עֹלָלֶיהָ יִרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת…

(נחום ג 8–10)

בשנת 663 לפנה“ס חגגו האַשוּרים את הנצחון הגדול ביותר בתולדותיהם. המלך אַשוּרבניפל כבש את נא־אמון, בירת מצרים העילית, בת מאָה השערים לפי הומרוס, שעד אָז לא ניתנה לכיבוָש. היה זה מאוֹרע שעורר תשוּמת־לב בלתי־שכיחה בעולם המזרח העתיק, במדינות ״הסהר הפּוֹרה”, ועד לאחר יוון. האַשוּרי בזז את המטרוֹפוֹלין שבמקדשיה נטמנוּ אוצרות אין חקר. ״את כל העיר כבשתי… כסף, זהב, אבני־חן, את כל נכסי ארמונו, אריגים ססגוֹניים, בדים, סוּסים נהדרים, עבדים ושפחות, שני אובליסקים גדולים עשוּיים ארד נוֹצץ שמשקלם 2500 כּכּרוֹת, את שערי המקדש הסירוֹתי מציריהם והבאתים לאַשוּר. שלל לא יתואר של דברי־ערך יקרים הבאתי עמי מנא־אמון", צהל אַשוּרבניפל.

מכונת המלחמה האַשוּרית עשתה את עיר המקדש שעל הנילוס המהוללת עד למרחקי מרחקים – ״לוח חלק". החפירות מאַשרות כליל את דבר השוֹאָה המתוארת על־ידי הנביא נחום ועל־ידי הכובש. המטרוֹפוֹלין של מצרים העילית לא חזרה עוד לאיתנה לאחר מַכּה זו.

לאחר מַסע־כיבוּש זה כרע כל העולם לרגלי האַשוּרים. מן הזרם העליון של הנילוס ועד להרי ארמניה ועד לשפך הפרת היוּ כל העמים נתוּנים תחת עוּלם, והמדינות היו למדינות משוּעבדות.

אך משהגיעה אַשוּר לפסגת העצמה, התחיל כוחה של המעצמה לרדת. אַשוּרבניפל אינוֹ עוד כּוֹבש וּמַצבּיא בממַדי אָביו אסרחדון, וודאי לא בממָדי אָביו זקנו הענק, סנחריב. אַשוּרבניפל, ״אספנר רבא ויקירא" (עזרא ד, 10). יש לו כבר ענינים אחרים.

לאחר שוּרה ארוּכה של עריצים מוּכתמי־דם קנה לו אַשוּרי יחיד זה זכוּת גדולה. הוּא ציווה להעתיק את היצירות הגדולות של הספרוּת האַכּדית – שאליהן מתיחסים גם אֶפּוס־בריאת־העולם הבבלי; הוּא הורה לחבּר מילוֹנים ודקדוּקים ללשונות שונות שהיו רוֹוחוֹת במַמלכתוֹ הענקית. הספריה שנוֹסדה על־ידו בנינוה היא הגדולה והחשוּבה בכל המזרח התיכון. בלי אוסף יקר־ערך זה היה העולם של היום דל בהרבה בכל הנוגע לנכסי מחשבה ושירה עד לזמן הקדוּם ביותר של ״הסהר הפורה".

אף־על־פי־כן, לא רוּסנה הפראוּת לגמרי גם אצל צאצא אחרוֹן וחשוּב זה של דורות שליטים אַשוּריים. יחד עם חיבוּב האמנות והספרות הוא מחבב את הציד. אַשוּרבניפל הוא צייד גדול של חיוֹת־טרף. במוּבנוֹ המלא של מוּשג זה וכל ההוֹלכים בעקבוֹתיו ישווּ אליו רק בקושי. לא במטוֹס ולא בג’יפּ משוּריין, העושה מאה קילוֹמטר לשעה, לא ברוֹבה המגלה בעזרת כוונת עם מַשקפת את מַחבוֹאי הפילים ומאַפשרת לשלוח כדוּרי מות מחוּץ לכל סכּנה של טלפים או מַלתעות – ללא כל אלה מתקרב צייד חיוֹת־טוֹרפוֹת גדול זה אל צידוֹ. על גבי התבליטים הנפלאים והגדוֹלים, שנמצאו בארמונותיו על החדקל, הוּא רודף אחריהן במרכבה בת שני גלגלים, או ברכיבה על סוּס, בעזרת חץ וקשת, או חנית, שבידו. ״שלושים פילים, 257 חיוֹת טוֹרפוֹת, 370 אריוֹת", מונה הנוסח של אַשוּרבניפל בכתב היתידוֹת.

הוֹי עִיר דָּמִים… וְרֹב חָלָל וְכֹבָד פָּגָר וְאֵין קֵצֶה לַגְוִיָּה…

(נחום ג, 3)

כך מנבּא נחוּם על סוֹפה של נינוה, סוֹפה של מַעצמה עוֹלמית לעריצוּת שוֹפכת־דמים במשך מאות בשנים.

עם מותו של אַשוּרבניפל (626 לפנה"ס) מתחילה ההתמוֹטטוּת המהירה. המעצמות הגדולות החדשות של ההוֹדים־האריים ושל השמיים נוטלות כשהן מאוּגדות את בניין־הענקים כמו בצבת, מפוֹררוֹת אותו ומחלקות ביניהן את שלל האדירים.

בצפוֹן־מזרח קמה מַמלכת מדי בהרי פּרס. ״כאן נטל את השליטה קיקסרס“, כותב הרוֹדוטוס, ״על תחוּם שכלל בתוכו את כל אסיה מעבר לנהר האליס. עכשיו קיבץ את כל אלה ששלט בהם, ונסע לנינוה כדי לכבוש את העיר הזאת”.

בדרום־מזרח ארם־נהרים קם האוֹיב הרציני השני, משוֹלי ארץ התרבוּת. דרומית לשפך הפרת, במקום שם נמצאת גם אוּר־כּשׂדים, חדרוּ ובאוּ שבטים שמיים והוסיפו למַמלכת בבל הישנה כוחות רעננים. הם קראוּ לעצמם ״כשדים", מראדך־בלאדן, שעוֹרר עוד לפני מאּה שנה שימת־ לב והציק לאַשוּר עשרות בשנים, היה אחד מהם.

בינתים עלה בידי בני ארצו לשטוֹף בגלים חדשים את כל הארץ. בשנת 625 לפנה"ס השתלט אחד הכּשׂדים על דרום ארם־נהרים, נבופלאסר היה למלך ולמיסדה של בבל החדשה. גם הכשדים יש להם רק מגמה אחת – הכרעת אַשוּר.

בו בזמן שבדרום ובצפוֹן אוֹרבוֹת שתי מַעצמוֹת, כדי להנחית מַכּת־מוות לאַשוּר, פוֹרץ וּבא ממרחבי קווקאז מחנה פראי אל תוך תחוּם ״הסהר הפּוֹרה", חוֹדר ועוֹבר את מדי ומציף את מַמלכת אַשוּר – הסקיתים. הם שוֹדדים ומבעירים, הם עוברים מארם־נהרים על פני ארץ־ישראל, ומגיעים עד לגבולוֹת מצרים.

על פני מישוֹר החוף של ים־התיכון מסתער מַסע שאין לעכבוֹ של רוכבים סקיתיים. שמוּעות מַבהילוֹת ומזעזעוֹת מבשׂרוֹת בוֹאָם. תוֹשבי יהוּדה וודאי שראוּם ממרוֹמי ההרים; הנביא צפניה צוֹפה בבהלה את העלוּל לבוֹא:

כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה אַשְׁדּוֹד בצָּהֳרַיִם יְגָרְשוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר… בְּבָתֵּי אַשְׁקְלוֹן בָּעֶרֶב יִרְבָּצוּן

(צפניה ב, 4, 7)

״הם עלוּ על מצרים" מספר הרודוטוס, ״ובהיותם בסוּריה הארצישראלית. בא לקראתם פסמיסיכוס⁹¹ (663–609 לפנה"ס), מלך מצרים, ועיכב אותם בתשוּרוֹת ושידוּלים. ובהיות הסקיתים בדרך נסיגתם באַשקלוֹן הסוּרית. נתעכבוּ מעטים מהם ובזזוּ את מקדש אפרודיטי אוראניה, אותם הסקיתים, שבזזו את אשקלון וכל צאצאיהם אחריהם, היכּתה האלה במחלת נשים".

לאחר עשר שנים נעלם שוב עם־הרוכבים האסיתי הזה והיה כלא היה.

בארץ־ישראל נשאר זכרם של הסקיתים טבוע בשם אחת הערים. בית־שאָן העתיקה הפכה ל״סקיתופוליס".

והנה עולים המדיים והבּבליים החדשים משני אגפים בבת־אחת, מצפוֹן ומדרוֹם, ובאים על אַשוּר. אַשוּר, העיר והמצוּדה הכּבּירה על החדקל, נוֹפלת ראשונה, בשנת 614 לפנה“ס. ״מלך בבל וצבאוֹ, שיצאוּ לעזרת המדיים, לא הגיעוּ במוֹעד לקרב. ״מלך בבל וסיקסרס (מלך מדי) נפגשוּ יחד על חוּרבת העיר”, כך כתוב בכרוֹניקה של בבל־החדשה, ״והם כרתו ברית ריעות וצבא… שלל רב, אשר לא ישוער לקחו בעיר והפכו את העיר לעיר מפוֹלת".

בשנת 612 לפנה“ס השיגוּ בעלי־הברית, המדיים והבּבליים החדשים, את מטרתם: ״לאחר קרב גדול נכבשה העיר”; נינוה נחרבה!

וְיֵט יָדוֹ עַל־צָפוֹן וְיאַבֵּד אֶת־אַשוּר וְיָשֵׂם אֶת־נִינְוֵה לִשְׁמָמָה צִיָּה כַּמִּדְבָּר

(צפניה ב, 13)

כך ניבא צפניה והדבר קם ויהי.

נינוה מרכז השלטון נהרסה ונשרפה לאחר שהביאה במשך מאות בשנים על העוֹלם העתיק אך דם ודמעות בשרשרת כיבוּשים, דיכּוּיים, שריפוֹת. טירוֹר וגירוּשים.

״הסהר הפּוֹרה" נשם לרווחה. קול תרוּעת שמחה פרץ מלב העמים המדוּכאים – תקווֹת חדשות עלוּ בלבבוֹת. גם ביהודה.

וכבר בימים שלאחר מות אַשוּרבניפל, כאשר אחזה רעדה ראשונה של חוסר־אוֹנים את הענק האַשוּרי – ביטל המלך יאשיהו (639–609 לפנה"ס), על רגל אחת. את פולחני המַמלכה הזרה. היה זה לא רק מעשה של התנגדוּת דתית, היה זה באופן ברוּר ביטוּל יחסי השיעבוּד, שסמלו היה הייבוא בכוח־הזרוֹע של אלי־נינוה. ויחד עם גירוּש האלים האלה שהוכנסו בכוח הזרוע גירש

גַם אֶת־הָאֹבוֹת וְאֶת־הַיִדְּעֹנִים וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַגִלֻלִים וְאֶת כָּל־הַשְׁקֻצִים (מלכים ב'. כג, 24).

וכן גירש גם את פולחני כנען (מלכים ב' כג, 7).

הריפוֹרמה של יאשיהו הכינה את הקרקע להרגשת־חיים דתית ולאוּמית חדשה, שהפכה להמוּלת־שמחה בבוֹא הבּשׂוֹרה על מַפלת נינוה.

במפתיע נתארע מאורע שאיים שוב בהשמדה כללית:

בְּיָמָיו עָלָה פַּרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־מֶלֶךְ אַשׁוּר עַל־נְהַר־פְּרָת. וַיֵּלֶך הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בְּמְגְדּוֹ כָּרְאֹתוֹ אֹתוֹ

(מלכים ב' כג, 29)

פּסוּקים אלה הם דוּגמה קלסית עדי מה מסוּגלת מלה אחת לסבּך את מוּבנוֹ של סיפּוּר מן הסיפּוּרים. כאן מַכתים השימוּש השוֹגה של המלה הקטנה על את המלך יאשיהו כעוזרו של העריץ השנוּא. המלה על הוּבנה במַשמעוּת נגד, לאמיתו של דבר בא פרעה נכֹה לעזרת האַשוּרים, כלומר ״לקראת״⁹². ורק הודות למימצא מקרי הבהיר האַשוּרולוג ק. י. גד את הטעוּת הזאת.

שלא בדרך השיגרה הארכיאוֹלוֹגית היה מקום המימצא – מוּזיאוֹן. גד תירגם בשנת 1923, בין כתלי המוּזיאוֹן הבּריטי בלונדון, לוּח פּגוּם בכתב־יתידות, שנמצא לפני שנים בחפירות ארם־נהרים.

כתוב בו: בחודש דו־אוז (יוני־יולי 609 לפנה"ס) אסף מלך אַשוּר צבא מצרי גדול ויצא נגד חרן, כדי לכבשה… ועד לחודש אלול (אבגוסט־ספטמבר) נלחם בעיר, ולא השיג מאוּמה".

״צבא מצרי גדול" זה היה צבאוֹ של פרעה נכה.

לאחר מַפלת נינוה נסוֹגוּ שׂרידי הצבא האַשוּרי לצפון ארם־נהרים. מַלכּה עשה משם נסיוֹן נוֹאָש להחזיר שוּב את האבוּד. לעזרתוֹ בא במהרה פרעה נכה, אך כיוון שבמלחמת שני חדשים לא נכבשה אפילו העיר חרן – נסוג נכֹה.

הוֹפעתם החדשה של צבאות מצרים בארץ־ישראל הביאה את המלך יאשיהוּ לידי החלטה – למנוע מהאַשוּרים השנוּאים את העזרה הצבאית של המצרים, ויהי המחיר אשר יהיה. וכך הגיעוּ הדברים, שצבא יהודה המצומצם יצא נגד צבא מצרי העולה עליו בהרבה, והוא נבוֹס תבוּסה טרגית במגידו. ״נכה“, כותב הרודוטוס, ״ניצח גם את הסוּרים (יהוּדה) בהתנגשוּת שהיתה במגדולוֹס (מגידו)”.

בדרכו חזרה למצרים רוצה פּרעה נכה להראות את מידת כוחוֹ כשליטן של סוּריה וארץ־ישראל. ביהודה הוא עושה מעשה שאינו מניח עוד כל ספק, כי הארץ תלוּיה בו. הוא מוריד מכסאוֹ את יהואָחז, בנו ויורש־כסאוֹ של יאשיהו, ומביאו כשבוי לארץ הנילוס (מלכים ב' כג, 31–34) ומושיב על כיסא זה את אליקים, בן אחר של יאשיהוּ ומסב את שמו ליהויקים (מלכים ב' כג, 24).

האֶגיפּטוֹלוֹגים לא מצאו עד לפני זמן קצר כל שירי־נצחון על פרעה נכה. ״את הבגד שבו ביצע את המעשים האלה", נודע להרודוטוס כעבור מאה וחמשים שנה מפי כוהנים מצרים, נתן במתנה למקדש אפולו במילטו, כתודה על השתתפות חיילים יווניים בצבאוֹ. בארץ המנוּצחת הוא משאיר לוּח־אֶבן ובכתב־חרטומים חרות בו שמוֹ. שברים הימנו נשארו בצידוֹן.

עמודי שלמה המלך בעציון־גבר, מרכז תעשיית הנחושת של המזרח העתיק. ליד מפרץ אילת.

הפקת הנחושת לאחר 3000 שנה במכרות שלמה המלך ליד ים־סוף.

מראה חפירת המופת בתל־אל־מותסלים, פועלים מעלים בצורת שרשרת את שפך החפירות בסלים. הם עומדים (מלמעלה למטה) על הריסות בימי פרס, בבל, אַשוּר וישראל. בשכבה הרביעית נחשפו אורוות־הסוסים של המלך, אולמות לעגלות והארמון שנבנה בשביל מושל המחוז ״בענה… ממגידו" (מלכים א: ד' 12)

במגידו שנבנתה על ידי שלמה המלך (מלכים ירא ט, 15) נחשפו שרידי אורוות םוםים גדולה עם תאים מיוחדים ל־450 סוסים גררומי העמודים הפרידו בין התאים.

שיחזור (במוּזיאוֹן פנסילבניה בארה"ב).

לוחמים חתיים מהממלכה ליד כרכמיש חתים מאוחרים).

בשנה הרביעית… למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית ליהוה" (מלכים א' ו, 1). מן החצר החיצונית (מלמטה) מוליך שער הכניסה אל החצר התיכונית הגבוהה יותר. בשער נוסף מוליכות מדרגות אל חצר פנימית גדולה, מקום אסיפת העדה לפני המקדש ולפני המזבח. בכניסת המקדש מתנשאים שני האגפים של האולמות העליונים ״יהויכין״ ו״בועז" (מלכים א' ז' 21). ושוב מוליכות מדרגות אל הקודש, שמאחוריו שוכן קודש הקדשים במדור מאופל. (שיחזור מן המאה הי"ט לפי ווג).

פרופסור ו.פ. אולברייט (באמצע), ו. פיליפס (שמאל) באזור סיני.

בארצה של מלכת שבא חישפה משלחת אמריקנית בשנת 1951 ליד מאריב העתיקה בתימן את מקדש הירח רב הרושם מתוך הרי החול.

925 לפנה"ס חרת תלמיד בגזר. בחינת תרגיל בכתב את כללי החקלאות האלה בתוך אבן־גיר. בית רביעי מכתב־יד עתיק ביותר זה מארץ־ישראל גרם לכך שמדינת ישראל פתחה את גידול הפשתן ליד גזר.

כלים עשויים משן פיל שימשו בתיבות לתמרוקים ומשחות בצורת ברווזים, הנחים על פני המים, ומוכיחים את מלאכת־מחשבת הצורפים מאוגרית בחיקוי רגבים מצריים נכספים.

ביום ההוא יסיר אדני את תפארת העכסים והשביסים והסהרונים" הזהיר ישעיהו הנביא במאה השמינית לפנה“ס, 2680 שנה לאחר מכן הסביר מנהל החפירות הצרפתיות ב״נמל הלבן” ביחס לקישוטי הזהב המצולמים לעיל, אנו מוצאים בכתב־היד של ראס־שמרה שתכשיטים אלה, לא רק נזכרים בהם, אלא אותם עצמם, שיהוה רוצה לשללן מאת בנות ציון הגאיוניות, כפי שכתוב אצל ישעיהו".

ארבע שנים לאחר כך – בשנת 605 לפנה“ס – עבר ובטל מן העולם חלומו של נכה לשלטון עליון על ״אסיה”, כפי שכינוּהו קוֹדמיוֹ.

שעה שגבה מסים בארץ־ישראל, נחרץ הגורל על ״כבוּשיו" במקום אחר. לאחר הנצחון המשוּתף חילקו ביניהם המדיים והבּבליים החדשים את ממלכת אַשוּר. המדיים סיפּחו לעצמם – את הצפוֹן וצפון־מזרח, ובבל – את הדרוֹם ודרום־מערב. ועל ידי כך נפלה סוּריה – ארץ־ישראל בידי נבופלאסר, בינתים הזקין זה ולא יכול עוד לצאת ולבוא והוּא שלח את יוֹרש־העצר הכּשׂדי, את בנו נבוכדנצר, ליטול לידיו את הארצות החדשות.

נכה ניסה, אָמנם, להתגוֹנן, אולם נכשל באופן מַחפּיר… ליד כרכמיש, בו באיזור שלפני ארבע שנים רצה לבוא לעזרתו של מלך אַשוּר האחרון, הוּבס תבוּסת־השמד, במַעבר פּרת המפּורסם מארם־נהרים לסוּריה הצפונית (ירמיהו מו, 2).

בנסיגתו עבר נכה על פני ארץ־ישראל ויהי ללעג ולקלס בפי הנביא ירמיהו:

קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם שָׁאוֹן הָעֲבִיר הַמּוֹעֶד… קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ

(ירמיהו מו, 17, 22)

לאחר המנוסה המַעליבה לא ראתה עוד יהוּדה את נכה –

וְלֹא־הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ כִּי־לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד־נְהַר פְּרָת כָּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם

(מלכים ב' כד, 7)

יורש־העצר הכשדי לא יכול היה לנצל כליל את הנצחון ליד כרכמיש. במהלך הקרב הגיעתוּ הידיעה על מוֹת אביו והוא הוּכרח לחזור לבבל. בעלוֹת נבוכדנצר (605–567 לפנה"ס) על כיסא המלוּכה היה מרותק, במשך שנים, בשל עניינים מַמלכתיים חשוּבים, לארצוֹ וכך נמנע מיהוּדה שעבּוּד חדש; היא היתה נתוּנה ברשוּת עצמה.

אין בידינוּ רשודמות על המאורעוֹת המפורטים שאירעוּ בפרשת המאָה הששית ביהוּדה. גם התנ"ך אינו מַעניק תמוּנה ברוּרה, כגון – מתי הופיעוּ הכשדים בארץ ומאימתי החלה לשלם מס־עובד. מלכי בבל החדשה לא השאירוּ אחריהם, כקודמיהם האַשוּרים, שוּם רשוּמות מפוֹרטוֹת. הכתובות שנשארוּ על קירוֹת בנינים רק מרמזות למאורעות היסטוֹריים.

פרק ששי – ימי יהודה האחרונים    🔗

גולה ראשונה. המלך יהויכין ברשימת החצר של בבל. גילוּי במרתף המוּזיאוֹן של ברלין. מסע עונשין שני. הודעות על גושי חומר. מותו הטרגי של סטארקי. הטכניקה הבבלית של שריפות לוּח חלק בשביל ארכיאוֹלוֹגים.

בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי־לוֹ יְהוֹיָקִים עָבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד־בּוֹ

(מלכים ב' כד, 1)

בשלהי המאה הששית לפנה"ס אירעה הפוּרענוּת, ובמשך שנים מעטות סוּלק גם עם־יהודה מעל במת ההיסטוֹריה של המזרח העתיק. בחפזה מעיקה מתחוֹללים וּבאים האירועים על המדינה המשועבדת הקטנה שעל הירדן ועל אזרחיה, ותוצאותיהם היוּ – מים מרים של סבל ויסוּרים ליהוּדה, המסתיימים ביציאה לגלוּת, עם גירוש לבבל.

בראשית המעשה היה הסירוב לתשלום מס־עובד והתקוֹממוּת כנגד השליטים המשעבדים החדשים. בשנת 597 לפנה"ס מתלקח ביהוּדה מרי גלוּי.

וַיָּשָׁב (יהויקים) וַיִּמְרָד־בּוֹ

(מלכים ב' כד, 1)

נבוכדנצר לא התערב תחילה באופן אישי. אֶפשר סבוֶר היה כי אין הענין חשוּב כל־כך; לגבי מַעצמה גדולה אין התקוֹממוּת תוֹפעה נדירה. הוּא שלח קודם־כל פלוּגוֹת ממוֹאָב, עמוֹן וסוּריה, וצירף חיל כּשׂדים לסיוּע, אבל דוֹמה שלא ניתן להם להשתלט על המצב. רק אז ממהר נבוכדנצר עצמו ויוצא ליהוּדה.

בעוֹדוֹ בראש חיל לוחם רב־כוח בדרך לארץ־ישראל מת פתאום יהוֹיקים ובנוֹ עוֹלה על כסאוֹ:

בֶּן־שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם וַיָּבֹא נִבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַל־הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ… וְהִגְלָה אֶת־כָּל־יְרוּשָׁלַיִם… וַיָּגֶל אֶת־יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה

(מלכים ב' כד, 15־8)

בשנת 597 לפנה“ס הובלוּ, כמאמר התנ”ך, המלך יהוֹיכין וכל הנילווים אליו כשבויים לבבל. ואולם מי מסוגל היה לבחון את מהימנוּתה של עוּבדה זו לאחר אַלפיים וחמש מאות שנה? ואף־על־פי־כן ניתנה לחוֹקרים הזדמנות, מיד לאחר ראשיתה של המאה העשרים, לבדוֹק ולדעת פרטים על מה שקרה לשארית משפחתו של מלך יהוּדה.

בשנת 1899 מציידת החברה המזרחית הגרמנית משלחת גדולה, בהנהלתו של האדריכל פּרוֹפיסוֹר רוברט קולודוויי, אל תל ההריסות המפוּרסמת ״בביל" שעל הפּרת. חפירוֹת אלה נמשכוּ זמן רב יותר מכל הרגיל – שמונה־עשרה שנה. נחשפה המטרוֹפוֹלין המפוּרסמת של העולם העתיק, בירת נבוּכדנצר. וכן אחד מ״שבעה פלאי העולם“, הלא הם ״הגנים התלוּיים” המהוללים בפני נוסעים יווניים ו״א־טמן־אן־קי", הוא מגדל בבל האגדי. בארמוֹנוֹ של נבוּכדנצר ובשער אשתר שבקרבתו נמצאוּ כתובות לאין ספוֹר.

אף־על־פי־כן הביאו החפירות אכזבה מסוּיימת למלוּמדים. בניגוּד לרשוּמות המפוֹרטות של שליטי אַשוּר, שבהן נזכרים תכוּפות שמות וגורלות של מלכי ישראל ויהוּדה, אין הרשומות של בבל החדשה מזכירות מאורעות חוּץ מענינים דתיים ומעשה בנייה. אין בהן, דרך משל, כל אחיזה לקורות ביהוּדה.

שלושים שנה לאחר שהמימצאים רבי־הערך מ״בביל" אוּכסנו כבר בארכיוֹנים ומוזיאוֹנים, נתגלתה בקירבתוֹ הישירה של שער־אשתר כמוּת רבה של תעוּדות מיוּחדות במינן – בברלין!

על אי־־המוּזיאוֹן, המוקף מי השפריי, בלב הבירה הגרמנית, הוקם מחדש שער־אשתר הנפלא מבבל באוּלם המרכזי הגדול של מוּזיאוֹן המלך פרידריך. כמאַיימים ומַבהילים עמדו גוויהם הצהוּבים־המַבהיקים של האריות בטוּר ארוך על רקע האריחים המזוּגגים בצבע כחוֹל־עמוק ברחוב התהלוּכות של מארדוך אלוהי בבל. כמו אָז, על גדות הפרת, כן עתה הוֹליכו את הבּריוֹת המשתוֹממים של המאּה העשרים אל השער המפוֹאר של האלה עשתוֹרת המקושט דרקונים ושוֹרי־בר.

שעה שבאוּלם־האור למעלה עמדו מבקרים, באי כל העולם, מוּשפעים השפעה עמוקה בפני השער הכפוּל, המוּאר והגבוה, ונדדוּ ועברוּ כמו בימי נבוּכדנצר מתחת לקמרונו אל רחוב התהלוּכות, המתינוּ בחדרי המרתף של המוּזיאוֹן כשלוש מאות לוּחות בכתב־יתידות לפיענוּחם.

עוזריו של קולדוויי הוציאוּם מן הבנינים הסמוּכים של ארמון־נבוּכדנצר ליד שער אשתר, קבעו להם מספרים סידוּריים וארזום בארגזים, יחד עם ערימוֹת לבינים מזוּגגוֹת וצבעוֹניוֹת, עם תבליטי אריוֹת, דרקוֹנים ושוֹרי־בר, יצאוּ הללוּ למסע ארוך לברלין. והמקרה העיקש בלבד גרם, כי לוּחות עתיקים אלה, הארוּזים כראוּי, יהיו שמוּרים ליד השפריי ממש כמו בבבל, במרחק מטרים אחדים בלבד מתחת לשער אשתר.

האַשוּרוֹלוֹג א. פ. וויידנר ניגש לאחר 1933 לבדיקת הלוּחוֹת והחרסים אשר בחדרי המרתף במוּזיאוֹן פרידריך המלך. הוא תרגם את הכתוֹבוֹת זו אחר זו. ואין הוּא מוצא אלא רשימוֹת־ חצר, חשבון מחדר המזונות של המלך, הנהלת־חשבונות של לבלרים עתיקים, עניינים יומיומיים מפוּכחים.

אף־על־פּי־כן רוֹבץ וויידנר ללא־ליאות יום־יום במרתף מתחת לשער העשתוֹרת ומתרגם ללא הרף.

באורח בלתי צפוּי באה התעוֹררוּת רבה במַהלך העבוֹדה החדגוֹנית. בתוך ה״כל־בו״ המינהלי המטמטם מוצא ויידנר פתאום רשימות יקרות־ערך של העוֹבש המשרדי העתיק.

בתוך ארבעה שוברי קבלה שונים בדבר הוצאות לצרכי מזון, וביניהם גם שמן שומשמין, הוא נתקל בשם תנ“כי מוּכּר: ״יא־או־כינו” זה יהוֹיכין!

כל טעות לא תתכן, שכן יהוֹיכין נזכּר כאן במלוא תוֹארוֹ ״מלך יהודה“. מלבד זאת רשום בשוֹבר הקבלה המַלכוּתי התאריך: השנה הי”ג לשלטון נבוכדנאצר. זוהי שנת 592 לפנה“ס. כלומר – חמש שנים לאחר נפילת ירושלים והגירוש. נוסף לזה מזכיר מנהל המזונות הבּבלי בשלושה מקרים חמשה מבניו של המלך, הנתוּנים לטיפּוּלוֹ של משרת בעל־שם יהודי ״כנייה”.

כזכּאים נוספים למנות מזון ממחסני נבוכדנאצר רשומים עוד ״שמונה אנשים מיהוּדה", שיתכן שהיוּ ממלווי המלך, וביניהם גנן בשם „שלמ־יא־א־מה״.

יהוֹיכין, מלך יהוּדה שהורד מכסאןֹ, חי יחד עם בני לוויתוֹ בבבל בארמון נבוכדנאצר, הרי שאָנו יכולים להשלים לאחר גילויו של וויידנר, את סיפּוּר התנ"ך אשר במלכים ב':

וַאֲרֻחָתוֹ אַרֻחַת תָּמִיד נִתְנָה־לוֹ מֵאֵת מֶלֶךְ־בְּבֶל דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ עַד־יוֹם מוֹתוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו

(ירמיהו נב, 34)

וַיְהִי בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית למָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הוּא וְכָל־חֵילוֹ עַל־יְרוּשָׁלַיִם… וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ

(מלכים־ב' כה, 1, 2)

עברו אחת־עשרה שנה מאז שביוֹ של יהוֹיכין והגוֹלה. עתה הקיץ הקץ על יהוּדה.

התמוּנה האחרונה בטרגדיה של העם הקטן הזה היא דוגמה למוֹפת, עד מה. סיפור תנ"כי ומימצא חקירה מאירים אותו מאורע עצמו אך מנקוּדת־ראוּת אחרת, עד כמה מדוּייקים ליד הדינים־וחשבונות הרשמיים במלכים ב' ובדברי־הימים גם הפּרטים של הנביא. ירמיהו מתאר בקווים מצוּמצמים מצבים מן המַהלך הקשה והמעיק של הימים האחרונים, אשר מימצאים מארץ־ישראל בזמננוּ אישרוּ את דיוקם ההיסטוֹרי המדהים.

לאחר הכיבוּש הראשון של ירושלים, בשנת 597 לפנה"ס, הניח נבוּכדנאצר ליהודה שתוסיף ותתקיים כמדינה משוּעבדת לו. יוֹרש כסאוֹ של יהוֹיכין שהוּבל בשבי היה דודו מתניה, אשר מלך הכּשׂדים שינה שמו לצרקיהו. אדמת המדינה צוּמצמה, לפי דברי הנביא:

עָרֵי הַנֶגֶב סֻגְרוּ וְאֵין פֹּתַחַ (ירמיהו יג, 19).

גלותם של האחים לגזע עדיין לנגד עיניהם, הנסיונות המרים מלפני ק״ן שנים, הגורל האכזרי של מדינת הצפוֹן, ישראל, שמוּר עדיין בזכרון, ואף־על־פי־ כן לא כבה רצון ההתנגדוּת.

מיד נשמעים קולות המעוררים כנגד בבל, המבשרים את החזרת האבידה (ירמיהו כח, 1–4). הנביא מרים קולו באזהרה, אולם החוּגים האויבים לבבל מוצאים אזנים קשוּבות. הם מקוֹממים את העם ולבסוף הם משפיעים גם על המלך חסר־המרץ והמהסס, קושרים יחסים עם המדינות השכנות המשוּעבדוֹת. אצל המלך צדקיהו בירושלים נערכת פגישת ״מלאכים" מאדוֹם, מוֹאָב ועמוֹן. כמו גם מערי החוף, צוֹר וצידוֹן (ירמיהו כז, 3).

העובדה, כי בשנת 588 לפנה"ס עלה על כסאו פרעה חדש, חפרע (588–568 לפנה"ס) השפיעה כנראה, על החלטת ההתקוֹממוּת (ירמיהו מד, 30). השליט המצרי החדש הבטיח, כנראה, עזרה צבאית ליהוּדה, שכן:

וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל

(מלכים ב' כד, 20)

בחודש העשירי (מלכים ב' כה, 1) של שנת 588 לפנה"ס, היתה זו השנה התשיעית למלכוּת צדקיהוּ – יוצא נבוּכדנאצר בראש צבא גַדול מבבל. במהירות הבזק מגיע מסע העונשין כנגד יהוּדה המוֹרדת.

גדודי הרגלים, פלוּגות הרוכבים המהירים וכלי־הרכב הלוֹחם של הכּשׂדים שוברים כל התנגדוּת, כוֹבשים עיר אחרי עיר. נכבּשה כל האָרץ. עד לעיר הבּירה ירוּשלים ומבצרי הגבוּל של לכיש ועזקה בדרום.

ירושלים, לכיש ועזקה מוּכנוֹת ומזומנוֹת להמשיך במלחמה בכל הכוחות:

וְחֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלַיִם וְעַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה הַנוֹתָרוֹת אֶל־לָכִישׁ וְאֶל־עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר

(ירמיהו לד, 7)

עדים רבי־רושם מאַשרים נאמנה בפני הדורות הבאים את המצב האחרון של הקרב חסר־התקווה.

במרחק שלושים קילוֹמטרים דרומית־מערבית מירוּשלים נדחק והולך עמק האלה הירוק הרחק לתוך הרי יהודה. זו היתה זירת דוּ־קרב בין דוד הצעיר לבין גלית הענק הפּלשתי (שמואל א' יז, 19).

מאָז ועד היום מבעבע הנחל שמתוכו אסף דוד את ״חמשת חלוקי האבנים" לילקוטוֹ בין עצי האלה (שמואל א' יז, 40).

ברוֹך מתמרים ועולים מתוך הנחל המדרוֹנים ומגיעים כדי גובה של 300 מטרים. מעליהם חוֹלף המַבּט וצוֹפה על פני שדות־בר ומַטעי עצי־זית של מישור ארץ פלשתים ועד לים־התיכון המנצנץ מוּכסף באוֹפק המערבי. במקום הזה זיהה, בשנת 1898, האנגלי ד“ר פרדריק י. בליס מצוּדה בעלת שמונה מגדלים גדולים, היא עזקה, שהיתה אחת ממצודוֹת הגבוּל הנזכרות שלא נכבשו. בדיוק במרחק עשרים קילומטרים דרומית ממנה טמוּנות בעיי המַפוֹלת של לכיש עדוּיות יקרות־ערך ביותר. הארכיאוֹלוֹג י. ל. סטארקי מהמשלחת האנגלית של ״וולקם־מארסטן” מגלה אותן בשנות השלושים של מאָה זו בשפך העפר שליד שער העיר העצוּם, מקום שם התנהל הקרב המר ביותר. שמונה־עשר שברי חומר עם כתובות מכילים ידיעות על ביצוּרים חיצוניים. על נקודות־מצפה ונקודות־משען של צבאות יהודה שלא נכבשוּ עדיין. לוחות־הודעות מחומר מן הימים של ״החודש העשירי" משנת 588 לפנה“ס שהופנו אל ״יאוש” ״מפקד מצודת לכיש". ההודעות החרותות בחפזוֹן ממחישות עם כל שוּרה ושוּרה את המתיחוּת הגדולה שלפני התבוּסה. אחד הדינים־וחשבונות האחרונים האלה של עד ראייה מודיע:

יַשְׁמַע יהוה אַת אֲדֹנִי עַתָּ כְּיֹם שְׁמֻעֹת טֹב!… נַחְנוּ שֹׁמְרִם כְּכָל הָאֹתֹת אֲשֶׁר נָתַן אֲדֹנִי, כִּי לֹא נִרְאָה אֵת עֲזַקָה.

(תעודות לכיש", ג, ה, טורסיני עם 125, 124)

הודעה זו מספרת ליאוש, מפקד לכיש, כי עזקה נפלה. נבוכדנאצר יכול היה להחזיר את חלוצי הצבא לשם הסתערות על המצודה האחרונה.

על סוֹפה המעורר זוועה של לכיש עמדוּ הארכיאוֹלוֹגים הבריטיים של משלחת־וולקם־מארסטון, בשנת 1938, לאחר שש עונות חפירות מייגעות מאוד.

זוהי ההצלחה האחרונה הקושרת עטרה לחיי ג’מס לסלי סטארקי, החוֹקר המהולל של חפירות לכיש. במאורעות שהתחוֹללו בארץ נרצח בדרך מלכיש לירושלים בקרבת חברוֹן בשל טעוּת טרגית בזיהויוֹ על־ידי הערבים, והוא רק בן ארבעים־ושלוש. במשך התקוּפה הארוּכה של החפירות גידל זקנוֹ, והם חשבו שהוּא יהודי!

שיחזור מבצר לכיש ביהודה בעל חומות כפולות ושלושה שערים.

בשנת 701 לפנה“ס הקיפוּ גדוּדי הסער של סנחריב מלך אַשוּר את חומות לכיש ב״טנקים” מצויידים באילי־ברזל. צבאוֹתיו המיוּחדים של נבוּכדנאצר השתמשו בטכניקה אחרת לגמרי כדי לאלץ את המגינים למסור את העיר.

בדיקת שכבת־ההריסה הבּבלית גילתה להפתעתוֹ של סטארקי מימצא מפתיע: אפר. אפר בכמויות מדהימוֹת. כמה מן השכבות מגיעות לעובי של מטרים רבים ואף היום – לאחר 2526 שנים, – הנו בגובה העולה על שרידי החומות והקירות של המבצר הגסים. חלוּצי צבאוֹ של נבוכדנאצר היו מוּמחים לתבערוֹת, אמנים גדולים לליבוי שריפות־ענק!

הם היו סוחבים ומביאים כל עץ שנמצא להם, מחַשׂיפים את כל הסביבה של לכיש מחורשות ויערות, מַשמימים במרחק קילוֹמטרים רבים את כל הגבעוֹת, מקבּצים את חמרי התבערה ועושים אותם ערימה בגוֹבה של בית ליד החוֹמוֹת ומציתים. חוּרשות עצי זית ללא־ספור היוּ קרבן לגרזיניהם, שכן שכבת האפר הכילה כמוּיות רבות של חרצני זית.

יומם ולילה השתוֹללו והתרוֹממו להבות ענקיות אל השמים, טבעת אש גדולה אָכלה את החומות, ללא הפסק הוסיפוּ בעלי המצוֹר עצים, עד שכל האבנים התפוֹצצו מיקוֹד האש, והמצוּדה החזקה נתמוֹטטה.

אז נפלה לכיש. רק ירושלים עוד התנגדה, וסביבה התרכזוּ כוחות הלחימה של בבל. הטכניקה החדשה של תבערה היתה כאן מן הנמנעות, שכּן מלאי העצים מסביב לירוּשלים בימי האָבוֹת וכיבוּשי יהושע הושמד כליל (יהושע יז, 15–16). על ירושלים היה הכרח להסתער בכוח אילי־ברזל וכלי מצוֹר בדוּקים אחרים.

שמונה עשר חדשים היתה ירושלים נצוּרה ומוּגנת בגבוּרה רבה:

וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתִּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ (מלכים ב' כה, 2).

הדבר שעודד את הנצוּרים, אם כי הרעב השתוֹלל מכבר בעיר והרבה חלליו, היתה התקווה הנוֹאשה לעזרה מידי מצרים.

תקווה זאת דומה היה כי תבוֹא, שכּן הבבלים נסוֹגו לפתע פתאום.

וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצְרִים עַל־יְרוּשָׁלַיִם אֶת־שִׁמְעָם וַיַּעֲלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלָיִם

(ירמיהוּ לז. 5)

ואמנם הגיע אז, גם לפי דבר הרודוטוס, צבא לוחם של פרעה חָפרע מארץ הנילוס. אלא שמטרתם לא היתה ירוּשלים; פרעה הסיע את צבאוֹ, בים וביבּשה, אל ערי החוף הצוֹריים. חוֹקרים מצאוּ בקטעים של אנדרטות מצריות הוֹכחוֹת לנוכחותוֹ באותם

הימים בצוֹר ובצידוֹן.

וכך אירע, כדברי ירמיהוּ:

חֵיל פַּרְעֹה הַיֹצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם

(ירמיהו לז, ז)

ולאחר ימים מעטים עמד שוב האוֹיב בשערי ירוּשלים, המצוֹר נמשך באַכזריוּת גוֹברת, ואת ההתמוֹטטוּת אי־אפשר היה עוד למנוֹע.

וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַּיִם אֲשֶׁר עַל־גַן הַמֶּלֶךְ

(מלכים ב' כה, 4)

על יסוד תוצאות החפירות ניתן עכשיו לשחזר בקלוּת את דרך נסיגתם של הנצוּרים.

המלך חזקיהוּ ציווה לחזק את הביצוּרים הדרומיים הישנים של עיר דוד על ידי חומה שניה חזקה (דברי הימים ב' לב, 5), ששׂרידיה נחשׂפוּ ונתגלוּ.

ברגע שהאוֹיב פרץ בדרך הפּירצה שבחוֹמה לתוך העיר, נסוֹגוּ המגינים קודם כל אל תוך החלק הדרומי של המצוּדה המוּקפה בשתי חוֹמוֹת, ורק עם רדת האפילה ברחוּ בשער חיצוני למרחב והלאה על פני הגבעות לעבר יריחו. צדקיהו נתפּס. לעיניו נשחטוּ בניו ואת עיניו הוּא – ניקרוּ (מלכים ב' כה, 7) – זה עונש מלחמה אכזרי של הבּבלים בשביל בּוֹגדים. פעמים רבות מצוּייר עונש אכזרי זה של נקירת עינים בציוּרי תבליטים.

ירוּשלים ניתנה לשוֹד ופרעוֹת; ארמון המלך והמקדש נשרפים, חומות העיר וביצוריה נהרסים. פקודת ההרס נשלחה אל ״נבוזראדן רב־טבחים" (מלכים ב' כה, 8) מצביא ששמו נזכר בדין־וחשבון החצר הבבלית (נבו־שרי־אינדינם). ושוּב הוּגלה חלק מן האוכלוסיה בשנת 587 לפנה"ס (מלכים ב' כה 11). נבוכדנאצר השמיד את בית דוד, ששלט ללא־הפסקה ארבע מאות שנה. ארץ יהוּדה הפכה לפרוֹבינציה בבלית. הנשארים בעיר פּתחוּ מן המחבוֹאים בהרים מלחמת פּרטיזנים, שקרבנם היה גדליה בן אחיקם, נציב הבּבלים. העוֹנש על רצח זה היה גלות שלישית, אחרונה (ירמיהו נב, 30). קבוּצות קטנות מבני־יהודה ידעוּ להתחמק וברחוּ למצרים (מלכים ב' כה, 26, ירמיהוּ לד, 7). מסך ההיסטוריה ירד על ארץ נשמה, שבטי בני־ישראל נפוצו לכל רוּחות השמים.

כנגד סיפּוּרי התנ"ך על הגוֹלה אשר הוגלתה יהוּדה הביעוּ מלוּמדים, כמו האנגלים ס. א. קוק, ס. ס. טוריי, דיעה שיש בה משום ואָטוֹ. לפי השקפתם לא היה מעולם גירוּש־המוֹנים מיהודה, ורק כמה מבני האצוּלה נלקחוּ בשבי הבבלים.

ואילו החפירות הוכיחו את ההיפך הגמוּר מזה, מאז שנת 926 נחשׂף מספּר רב של ערים ומצוּדות, כולן או חלקן, והן נחקרו בכל הנוגע לתאריך הריסתן או יציאת תושביהן, ו״התוֹצאוֹת הן“, אומר פרוֹפיסוֹר אולברייט, ״אחידוֹת ומשכנעוֹת: ערים רבות נחרבו בתחילת המאה הששית לפנה”ס ולא נוֹשבוּ עוד לעולם; אחרות נהרסוּ באותו זמן ונושבוּ שוב בחלקן רק בזמן מאוּחר במקצת; ואילו אחרות נהרסוּ ונוֹשבוּ רק לאחר שהיו עזוּבוֹת זמן ממוּשך מאוד. ולא ידוע על אף מקרה אחד, שעיר ביהודה תהיה מיושבת כל זמן הגלוּת". הבּבלים הרסו בהתמדה את יהודה וגירשוּ את האוכלוסיה: בקיצוּר, הם הניחו לארכיאוֹלוֹגיה שולחן נקי!

650 שנה לאחר שבני־ישראל באו לארץ הבחירה, לא היה עוד איש מצאצאיהם בתוכה. דברי האזהרה והתביעה של הנביאים נתקיימוּ, ומשפט האלהים בא ויהי:

הִנְנִי… נְאֻם־יְהֹוָה. וְאֶת־עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב

(ירמיהו לד, 22)

תמו ונשלמו תולדות בני־ישראל – מתחילות תולדות היהודים.

 

חלק שביעי – מגלות בבל ועד לממלכת החשמונאים מיחזקאל ועד יוחנן הורקנוס    🔗

פרק ראשון – האסכולה הגדולה בגולה    🔗

עצה נבונה של הנביא ירמיהו. בית־העסק מוראשו ובניו, ניפור. רבית בשיעור 20%. אכרים ומגדלי־בקר הפכוּ סוחרים. קולדווי חושׂף את בבל. תכנית עיר כמו ניו־יורק. הגדולה בערי העולם העתיק. מגדל בבל גבוה תשעים מטר. לשכת מסחר בנמל פּרת.

בְּנוּ בָתִּים וְשַׁבוּ וְנָטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת־פִּרְיָן… וּרְבוּ־שָׁם וְאַל־תִּמְעָטוּ וְדִרְשׁוּ אֶת־שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה

(ירמיהו כט, 5–7)

כך כתב הנביא ירמיהוּ אל הזקנים, הכּוֹהנים, הנביאים, לעם כוּלוֹ, שהוּגלוּ על פי פּקוּדת נבוּכדנאצר לבבל.

נאמנים לעצתוֹ הנכונה הם חיפּשוּ ומצאוּ את ״שלום העיר"; וּמצבם לא היה רע. את הגלוּת בבבל אין להשווֹת לקיוּמם הקשה של בני־ישראל על הנילוס, בפיתוֹם וּברעמסס בימי משה. פרט למקרים יוצאים־מן־הכלל מעטים, לא עבדוּ כאן כל עבודת פרך (ישעיהו מז, 6). בשום מקום אין מדוּבר בעבודת־לבינים על הפרת, והלא בבל היתה בעלת־חרושת הלבינים הגדולה ביותר באותו עולם, ובשוּם זמן מן הזמנים לא בנו בארם־נהרים כבימי נבוכדנאצר.

מי שנשמע לעצתוֹ של ירמיהוּ השׂכּיל לעשות, ופעמים הצליח מאד. משפּחה שהצליחה בפעליה, השאירה לבאים אחריה לוּחות־חומר מאוּבּקים – תעוּדות עסקיה. ״מוראשו ובניו" בנק בינלאוּמי גדול – ביטוּחים, חוֹזי־חכירה והלוואות – נכסי דניידי ודלא־ניידי – מקום ההנהלה ניפור – סניפים בכל המקומות – זה היה העסק שלהם, מפוּרסם בעולם ומהולל ה״לוידס" של ארץ־נהרים!

כל המוראשים הגוֹלים מירוּשלים – הגיעו מאָז 587 לפנה“ס בניפוֹר למשהוּ איתן. הם נעשוּ בית־עסקים מאוזרח ומיוּשב; עוד בימי הפרסים היה בית־העסקים שלהם בארם־נהרים לשם־דבר, ״תעוּדות העסק” של ״מוראש ובניו" עשירות בפרטים מעניינים על חיי בני הגוֹלה, כגון שמות, עיסוקים, נכסים.

מלוּמדים מאוּניברסיטת פנסילבניה בארצות־הברית גילוּ חלק מן התעוּדות הישנות בבית־העסק היהוּדי הישן בניפור. הן נמצאו בכדי־חוֹמר גדולים שהיוּ סגוּרים בקפּדנוּת בחימר לפי הוֹראוֹת חברות הביטוּח באותם הימים. ולא רק אשוּרוֹלוגים שמחוּ ונהנוּ על הדברים שניתרגמוּ.

בחדרי המשרדים של מוראשו ובניו היתה תנוּעה עסקית רבה; למעלה ממאָה וחמשים שנה היו מקוּבּלים על לָקוֹחוֹתיהם, אם לגבי חכירוֹת גדולות של קרקעות וקטעי תעלות ואם לגבי עבדים. כשהגיעה שעת החתימה לאחר משא־וּמתן ממוּשך היה מי שלא ידע לכתוב מַטביע במקום שמו על התעוּדה את חותם צפּוֹרן אצבעוֹ. זה מעין סמל האנאלפבתים של ימינוּ בדמוּת ״שלושה צלבים".

יום אחד הופיעוּ אצל מוראשו ובניו שלושה צוֹרפי זהב… אליל־אה־אידינא, בלסונו וחטין דיברו אל אליל־נאדין־סום, בנוֹ של מוראשו לאמר: מה שנוֹגע לטבעת העשוּיה זהב ומשוּבצת איזמרגד, הרינוּ ערבים בזה למשך עשרים שנה, כי האיזמרגד לא יחרוֹג מטבעת הזהב. ביום שהאיזמרגד יחרוֹג מטבעת הזהב, בטרם עברוּ עשרים שנה, ישלמוּ אליל־אה־אידינא, בלסונו וחטין לאליל־נאדין־סום פּיצוּי בשיעוּר עשרה מנים כסף“. שבעה אנשים חתמוּ על התעוּדה. לפני שמו של הנוֹטריוֹן יש בחומר שלוש טביעות של צפורני־אצבעות. אלה הן ״החתימות” של הצורפים שלא ידעו כתוֹב.

היהוּדי הגולה מנודנימה בא אל מוראשו ובניו; הוא רצה לחתום חוזה־חכירה עם בבלי אחד בדבר עדר גדול: ״13 תישים זקנים, 27 תישים בני שנתיים, 152 כבשׂים עלות, 40 תישים בני שנה, 40 כבשות בנות שנה, עתוד־עזים זקן אחד, עתוד עזים אחד בן שנתיים, בסך הכל 276 ראשי בקר ובהמה דקה, לבנים ושחורים, גדולים וקטנים… נגד תשלוּם… לשכר המרעה. הטיפּוּל והשמירה של הצאן הנ“ל ערב מנדונימה. ניפור כה באלוּל… חתום: צפוֹרן אצבעו של מנודימה”.

גם ערבויות ומשכוֹנוֹת מבעלי־חוב היוּ ניתנים לפיקדוֹן בבית־הבנק: היוּ כאן מחלקות מיוחדות לכל מקרי חליפין.

שער הרבית היה 20% והוּא נקבע – יש להטעים זאת – לא על־ידי מוראשו. היה זה השער השכיח אז.

״מוראשו ובניו" הם דוּגמה למוֹפת למקצוע, שנקטוּ בו בני־ישראל מזמן גלוּתם. הוא היה מקצוֹע בשבילם ונשאר כן עד היום: מקצוֹע המסחר. במוֹלדתם הם היו איכּרים, מגדלי־בקר ובעלי־מלאכה. בחוּקת ישראל אין הוֹראוֹת בעניני מסחר, הוא היה זר להם. המלה ״כנענים" היתה זהה אֶצלם עם ״חנוונים" ״סוחרים", שאת פשעיהם הוֹקיע הנביא:

כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב (הושע יב, 8).

המעבר למקצוע שהיה בזוּי עד עכשיו – דבר שהוּבן רק לעתים רחוקות – היה נבון מאד. כי הוכח, שביחד עם הדביקות החזקה באמוּנה הישנה. היה זה בחינת הצלה להמשך קיוּמו של ישראל כעם בין העמים, כאכרים ומתיישבים ודאי שהיוּ נפוצים כבודדים בארץ זרה, משתדכים ומתחתנים בשוֹני־גזע והיוּ נטמעים וכלים במשך דורות מעטים. המקצוע החדש חייבם להתרכז יחד בקיבוצים גדוֹלים ולהיוֹת יחידה נפרדת, וכך יכלוּ לשמוֹר על מנהגיהם וּפוּלחניהם. דבר זה העניק להם אחדוּת לאוּמית והמשך של קיוּם.

בני ישראל לא יכלוּ לאַחל לעצמם בית־אוּלפן טוב מזה בשביל הערים והכּרכים בכל העולם, שהיוּ מעכשיו מולדת לחסרי־המוֹלדת. היתה בבל מרכז בינלאוּמי למסחר, תעשֹיה ותחבּוּרה ובית־אולפן, אין דוּגמה ואָח בעולם העתיק למטרוֹפוֹלין זו, שהריסוֹתיה מלמדות, לאחר אַלפּיים וחמש מאות שנה. על עצמתה וגדלוּתה מאָז.

במרחק מאָה קילוֹמטרים דרומית מבּגדד העסקית משתרע המדבּר המצוּלק והמחוּטט. עד המקום שהעין משׂגת מתמשכת ערבוּביה של קברוֹת, עיי־מפּוֹלת וּפירים, המעידים על מערכת החפירוֹת הממוּשכת של המשלחת הגרמנית בת שמונה־עשרה השנה (1899–1917), שבה הצליח פּרופיסור רוברט קולדוויי לחשׂוֹף ולהוציא לאור־היום את בבל האגדית שבתנ"ך.

ארבעים שנה חלפוּ מאז החפירה, ומראה־המקום כה משוּבש ומעורבב ללא נחמה. רוּחות המדבּר וחוֹלוֹתיו מכסים שוב, לאט־לאט אבל בלי הפסק, את השלד הענקי של המטרוֹפוֹלין העתיקה, רק בצד אחד עוד מזדקרים מגדלים גסים על קויהם ורישומיהם החדים. קירות הלבינים שלהם, המזוגגים והצבעוֹניים, קרחים עכשיו. כאן, בשער אשתר התחיל רחוב התהלוּכות הארוך, במקום שהוּא נסתיים, מתחילה בצד השני של העיר דבשת ענקית של אחד הבנינים הגבוהים ביותר בעולם העתיק, מגדל בבל.

ברק ופאר, עצמתה וגדלותה של העיר אשר ״ליהוה חטאה" (ירמיהו ג, 14). נהרסוּ ונעלמוּ ולא נוֹשבה עוד לעולם מחדש, האם אֶפשרית היתה התגשמות שלימה יותר של נבוּאות הנביא ישעיהוּ?

וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׁדִּים כְּמַהְפַּכַת אֱלֹהִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה, לֹא־תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִּשְׁכֹּן עַד־דּוֹר וָדוֹר.. וְרָבָצוּ־שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה… וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג

(ישעיהו יג, 19־־22)

מכבר עזבוּ את המקום הזה גם התנים, הינשופים ולא כל שכּן בנוֹת־היענה⁹³. אפילו נהר פרת העצוּם הפך כאן את גבּוֹ, שבּוֹ השתקפוּ פּעם החוֹמוֹת והמגדל הגבוה עד השמים, הוּא חיפש וּמצא לו אפיק חדש. רק צללית של עצי תמר במרחק מראה על זרמוֹ החדש. הכפר הערבי הקטן ״בביל" שומר עדיין בשמו את הזכרון לעיר הגאָה, אוּלם הוא שוֹכן קילוֹמטרים אחדים צפונית מן ההריסות.

״תחנת בבל״ כתוב, בערבית ובאנגלית, על שלט תחנת הרכבת בגדד, המוֹרידה את המבקרים הנדירים במרחק כמה מאות מטרים מן הגבעוֹת לעבר נתִיב המוֹליך אל ההריסות השוֹממוֹת החוּמות־צהוּבות. כאן מקיפה אותם הדממה של בדידוּת מלאָה.

ההריסות שמרוּ, כשמוֹר על אוצר יקר, על תעוּדות בעלות ערך לא־ישוער; הודות להן ניתן לשחזר את התמוּנה המדוּייקת מימי גלוּת בבל, שהיוּ גם ימי פריחתה הגדולה ביותר של בבל.

הֲלָא דָא־הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִי־אֲנָה בְנַיְתָהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקַף חִסְנָי וְלִיקָר הַדְרִי (דניאל ד, 27).

מלים אלה, שדניאל שׂם בפי נבוכדנאצר המלך, אין בהן כל הפרזה. ספק אם היה עוד שליט בעבר שבנה בחריצות גדולה כזו. על עניני מלחמה, כיבושים הקרבות מדוּבר רק מעט. בראש הדברים עומדת פעילוּת הבנייה של נבוּכדנאצר. מאוֹת אלפי לבינים נוֹשאוֹת את שמוֹ, ונשתמרוּ תכניוֹת לבנינים רבים. בבל עלתה במעשה על כל ערי המזרח העתיק, היא היתה גדולה מנא־אמון, מוף או אוּר, גדולה אפילוּ מנינוה.

״העיר הפּנימית המלאה בנינים בני שלוש וארבע קומות, חצוּיה רחובות ישרים בלבד, בכיווּן האחד כמו גם בכיווּן החוֹצה את הנהר" – כך עוד ראה אותה הרודוטוס. תוכנית העיר בבל מזכירה את תוכניות־הסרגל השיגרתיות של ערים גדולות באמריקה.

בערי ארץ־ישראל וירוּשלים הגאָה בכללן, ידעו הגוֹלים רק רחובות צרים ומעוּקלים, ובעצם רק סימטאוֹת, בבבל למדו להכּיר רחוֹבוֹת וּשׂדרוֹת רחבים וישרי־קו, כאילוּ נערכוּ בסרגל. כל אחד מהם נשׂא עליו את שמוֹ של אל מאלי הפנתיאון הבבלי. כאן היה רחוב מרדוך ורחוב זבבה בשפה השמאלית של הנהר. הם הצטלבו בזווית ישרה עם רחוב סין, אל הירח, ורחוב אנליל, ״אדון העולם". על השפה הימנית נמשך ממזרח למערב רחוב הדד. הוּא חצה את רחוב שמש, אל השמש.

בבל היתה לא. רק מטרוֹפוֹלין המסחר, אלא גם מטרוֹפוֹלין הפולחן, כפי שניתן להיווכח מכתוֹבת אחת: בסך־הכל יש בבבל 53 מקדשים לאלים הגדולים, 55 כנסיות למרדוך, 300 כנסיות לאלי־האדמה, 600 לאלי־השמים, 180 מזבחות לאלה אשתר, 180 לאלים נרגל והדר ו־12 מזבחות אחרים לאלים השונים".

ריבוּי זה של אלים עם פּוּלחנים ומנהגים, שהגיעוּ עד לזנוּת פּוּמבּית, וודאי שהטבּיעו על העיר, לפי המוּשׂגים של ימינוּ, חוֹתם של עיר בעלת יריד מתמיד.

״המגוּנה במנהגי הבבלים הוא זה" מתקומם הרודוטוס (א, 199) ״על כל אשה מבנות הארץ לבוא ולשבת במקדש אפרודיטי ולהזקק פעם אחת בחייה לאיש זר… ואחרי שנזקקה, מלאה בזאת את חובתה לאלילה, היא שבה לביתה. ומעתה אין לך שום דבר גדול לתת לה, כדי לרכוֹש אותה. אלה מהן המצטיינוֹת ביפין ובתארן, עוזבות מהר את המקום, ואלה שהן מכוערוֹת, מחכות זמן רב, עד שהן יכולות למלא את החוק, כי יש אחדוֹת מהן המחכות שלוש שנים וגם ארבע שנים".

בזכרוֹנם של יהוּדי הגוֹלה נחרתו יפה־יפה כל המדוּחים והפיתוּיים שהיוּ מעשה יום־יום בבל. במשך כל הדורות היו אלה בעיניהם בחינת תוֹעבה. ״בבל הגדולה היא אם הזנוּת ותוֹעבת הארץ" – כתוּב בּבּרית החדשה.

30,000 מטרים מעוּקבים של מַפּוֹלת צריכים היו החוקרים הגרמנים לפנות עד שחישׂפוּ חלק אחד ממקדש מרדוך על הפרת, שנבנה מחדש בימי נבוכדנאצר. מידות הבנין של המקדש, יחד עם האגפים, 450 על 550 מטר! ממוּל למקדש התרומם הזיגורת, מגדל המקדש של מרדוך.

הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְבָנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר, וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם ןנַּעֲשֶׂה־לָנוּ שֵׁם

(בראשית יא, 3–4)

אפילוּ דרך הבנין של מגדל בבל, המתוארת בתנ“ך, תוֹאמת את תוצאות החקירה. השתמשוּ, כפי שמאַשרות החקירות, בלבינים מצוּפי חימר בשביל היסודות. דבר זה היה הכרחי, כנראה, לשם בטיחוּת הבנין מטעמי ״רשות הבנין”, שכּן בבנייה סמוּך לנהר צריך היה להביא בחשבון את גוֹבה פני המים ולחוּת־הקרקע. מ״חימר", הוּא האַספלט, – נבנו איפוֹא היסוֹדוֹת והקירוֹת, כדי שיהיו חזקים ובלתי־חדירים.

תחילת הבנין נזכרת ב״בראשית“, והיא חלה עוד בזמן שלפני האָבוֹת. אברהם חי לפי המימצאים ממארי, במאָה הי”ט לפנה“ס. האם יש בזה ניגוּד! תולדות המגדל ״שראשו בשמים” מגיעות עד לעבר מאוּחר. הוא נהרס יותר מפּעם אחת והוּקם שוב. לאחר מותו של חמורבי ניסוּ החתים למחוֹת את הבניין מעל פני האדמה. נבוכדנאצר רק שיפּץ אותו.

שבע מדרגות, ״שבע אבני גזית“, התרוממוּ זו על גבי זו. לוּח של ״ארדיכל”, שנמצא במקדש, מתאר במפורש כי האורך, הרוחב והגובה היו שווים ורק הגזוזטראות היו להן מידות שונות. אורך היסוד הגיע ל־89 מטרים ומעלה; 91.5 מטרים מדדוּ הארכיאוֹלוֹגים. לפי זה יוצא כי גבהוֹ של המגדל הגיע כדי 90 מטר, בערך.

גם מגדל בבל היה נתוּן לשירוּתו של פּוּלחן אָפל. הרודוטוס מספר על כך: ״במגדל העליון נמצא מקדש גדול, במקדש זה עומדת מיטה גדולה מוּצעת יפה, ועל ידה שוּלחן זהב, יש שם פסל, אולם הוּא לא הוקם, ובלילה אין איש לן שם ורק אשה אחת לבדה מנשי הארץ, אשר בה בחר האל מבין כוּלן, כדברי הכּשׂדים אשר הם כהנים לאל זה. הם אומרים גם כן, ואני איני מאמין כי האל עצמו בא אל המקדש ונח במיטה, כדבר אשר בנוא־אמון במצרים. לפי דברי המצרים, כי גם שם יש אשה במקדש זאוס של תיבי".

ברחובות ובככרות בין המקדשים, הכנסיות והמזבחות פרחוּ העסקים, התפתח המסחר. תהלוּכות חגיגיות, שיירות טעוּנות מטען רב, מרכבות סוחרים. כוֹהנים, עוֹלי רגל, נעוּ בתנוּעה ססגוֹנית ורוֹעשת. פּוּלחן ומסחר נגעוּ זה בזה ביומיום הבבלי כל כך שהם השתלבוּ זה בזה כמו במקדשים. מה לכוהנים ולכל הקרבנות האלה, כל ״המעשרות" שהובאו יום יום אל המזבחות ומהם שהיוּ נפסדים מהר, אם לא הכוונה למהר ולהתעשר. כמו באוּר כן גם בבבל היו בידי הנהלות המקדשים מחסנים, חנוּיות מימכר. וכדי שההשקעות תביאנה רווחים טובים היו להם גם בנקים משלהם.

לפני החוֹמוֹת הכפולות, שהיוּ רחבות כל־כך, ״שעגלה רתוּמה לארבעה סוּסים יכלה לעבור בהן" נמצאוּ ״לשכות המסחר“, על גדות הנהר נקבעוּ המחירים, ערכי החליפין של הסחורות שהוּבאוּ אל האניות. ״קארום”, נקרא בבבלית המקום שאנו קוראים לו היום ״בּוּרסה". עם הבּוּרסה ולשכת המסחר קיבל המערב מאת מרכז המסחר הבבלי גם את שיטת המדידה והמשקל.

גם אם ביקשוּ היהוּדים את ״שלום העיר", ואף אם מצאוּ אותו, ואפילוּ אם למדו הרבה בערי בכל לתועלת הדורות הבאים, וגם אם הרחיבוּ את השקפת־עוֹלמם, ושיפּרוּ את רמת־חייהם, דברים שהיוּ בלי־ספק במוּבנים רבים לטובת הדורות הבאים – הגעגועים למוֹלדתם הרחוקה והקטנה שעל הירדן לא פסוּ מלבותיהם. הם לא יכלוּ לשכוח את עיר דוד, את ירוּשלים שלהם:

עַל־נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשְׁבָנוּ גַּם־בְּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן

(תהלים קלז, 1)

ואין זו פראזה נבוּבה, שכּן אלפים יצאו לדרך הקשה המוליכה חזרה. הם הקימוּ את העיר ההרוּסה ואת מקדש האלהים, בלי הערגה הלוֹהטת למולדת שאָבדה לא היה הדבר קוֹרה לעולם.

פרק שני – שמש המזרח העתיק כבתה    🔗

בעולם העתיק בשנת 500 לפנה"ס. אימפּוּלסים אחרונים לפני השקיעה. בריחה אל העבר. נאבוניד משקם בנינים עתיקים. מוּזיאון ראשון בעולם – באוּר. מַעצמות שמיות נסוגות. שעת הלידה של המערב.

הִנֵּה רָעָה יֹצֵאת מִגּוֹי אֶל־גּוֹי וְסַעַר גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ

(ירמיהו כה. 32)

מחוֹג שעוֹן־העולם מתקרב לשנת 500 לפנה“ס. המזרח העתיק עוֹמס כבר על גבּוֹ למעלה משלושת אלפי שנה. עמי ״הסהר הפּוֹרה” והנילוס הזקינוּ, כוחם היוצר התנוון. הם מילאוּ את תפקידם והגיעה השעה שהם ירדוּ מבמת ההיסטוֹריה.

שמשו של המזרח העתיק שוֹקעת, ועמיה מנחשים כבר בהכּרתם את בוֹא הלילה.

במתעייפים מתלקח ועולה כוֹשר־המעשה בפעם האחרונה; עוד פעם אחת הם אוגרים את כוחם, ממצרים ועד לארצות הפּרת והחדקל באָה התקוֹממוּת אחרונה כנגד הצלילה לתוך האפסוּת. האם הן חוזרות וסוקרות מחדש את תפקידן החשוב על במת העולם בעבר? דומה הדבר כי כן הוּא, שליטיהן חוזרים וצופים בקוֹדמיהם הגדולים מן העבר מלא־הזוֹהר, הם סבוּרים כי בזכוּת אימפּוּלסים של שלטון יעכבוּ את שאין לעכב עוד.

הפרעוֹנים נכה וחפרע עושים מאמצים לשוּב ולכבוֹש את סוּריה־ארץ־ישראל. המַעצמה הישנה וּמַסע קרבוֹתיה נגד אסיה הם האידיאל של השוֹשלת העשרים ושש (663–525 לפנה"ס). נבנים ציים גדולים ונעשה נסיון להקים מחדש את התעלה הישנה בין הנילוס לבין הים האדוֹם.

גם אם אין האימפּוּלסים החדשים מביאים פּירות, וגם אם אין ההצלחה מאירה פנים לנשק, משפיעה בכל־זאת הנהייה אחרי הקודמים בוֹני הפירמידות, על תחוּמי פעולה אחרים. ציירים ופסלים מַעתיקים את יצירות קוֹדמיהם הגדולים, שמות פרעוֹנים מן האלף השלישי נחרתים בחיפּוּשיות־פרעה חדשות. שוּב מחדשים תארי משׂרוֹת וחצרות, מכוֹנת המינהל והפּקידוּת הועמדה מחדש על ״סגנון עתיק".

דבר דומה קוֹרה גם בחופי ים התיכון, בצוֹר. בשנת 814 לפנה"ס נוֹסדה קרתגה כמוֹשבה של צוֹר באפריקה הצפוֹנית. לעת הזאת מגיעה מַעצמת המסחר הימי הצוֹרית לשיא יכולתה החדפעמית. למן הים השחור ועד למצרי הגיבּרלטר יש לה עסקי מסחר ונקוּדות משען בחופי הים־התיכון. מאַה שנה לאחר מכּן כבר באו היוונים וירשוּ את סחרם העוֹלמי. הכּומר סנחוניאתון כותב את תולדות צוֹר; הוּטל עליו מטעם המלך להעתיק את כל הכתוֹבוֹת והנוסחאות ששימשוּ זמן רב לאחר־כן כמקור היסטורי לפילו מגבל.

בימי אַשׁוּרבניפל (669–626 לפנה"ס) הגיעה מַמלכת האַשׁוּרים לשיא עצמתה; היא משׂתרעת מן המפרץ הפרסי ועד למצרים העילית. הנמר של המזרח העתיק אָכל לשׂבעה ושליטוֹ של עם־כּוֹבש עצוּם מכונס מתחת לגפן, שוכב על ספּה מרוּפּדת רכּה, ומבקש שיציירודהוּ בשעה שמוּגש לו גביע יין. אוסף העתיקוֹת הראשון, הספריה הגדולה ביותר בעולם העתיק, הוא תחביבוֹ. לפי הוֹראוֹתיו בוֹדקים ומחפשים תעודות אבוּדות בכל מחסני המקדשים. סופריו מכינים העתקים של אלפי לוּחות מימי סרגוֹן הראשון (2350 לפנה"ס). תחביבוֹ של אחיו שמששומקין מבּבל עוד הרחיק לכת. – הוא הוֹרה לכתוב על המאורעות האַקטוּאַליים בלשון העתיקה של השוּמרים.

גם את נבוּכדנאצר (605–562 לפנה"ס) את האיש הגדול האחרון על כסא־המלכוּת של בבל מענים הגעגוּעים על העבר הרחוק. סופרי החצר שלו חייבים לחבּר כתוֹבוֹת בבבלית העתיקה, שאיש אינו יודע עוד לדבר או לקרוא בה. אמנות הבנייה והספרוּת הגיעוּ שוּב בימי הכּשׂדים למעמד של פּריחה.

התצפיוֹת בשמים בשירוּת האסטרוֹלוֹגיה, מתקדמות לאין שיעוּר. מצליחים כבר לקבּוֹע מראש מועדי ליקוּיי חמה וּלבנה. באוּלפן האסטרוֹנוֹמי הבּבלי נרשמות בשנת 750 לפנה“ס רשימות על גרמי שמים והן נמשכות ללא הפסקה במשך שלוש מאות וחמשים שנה – שוּרת התצפיוֹת האסטרוֹנוֹמיוֹת הממושכות ביותר. החישוּבים עולים בדיוּקיהם, עד למאָה הי”ח, על אלה של האסטרונומים האירופיים.

נאבוניד (555–538 לפנה"ס) היה הארכיאוֹלוֹג הראשון בעולם. שליט בבלי אחרון זה ציווה לחפוֹר ולחשׂוֹף מקומות פּוּלחן וּמקדשים ישנים לפענח כתוֹבוֹת ולתרגמן. הוא שיחזר, כפי שהוכח ממימצאי תל־אל־מוקייר, את מגדל המדרגות של אור שנתרופף.

הנסיכה בל־שלטי־ננר, אחותו של בלשאצר התנ“כי, הלכה בדרכי אָביה נאבוניד. ווליי גילה בבנין של מקדש באור, אשר הנסיכה היתה שם כוֹהנת, מוּזיאון כהלכתוֹ עם מימצאים ממדינות של ארם־נהרים הדרומית – המוּזיאוֹן הראשון, כנראה, בעולם, היא רשמה אפילוּ, על גבי גליל־חוֹמר, כל מימצא ומימצא שבאוסף שלה. זהו לפי דברי ווליי – המַדריך המוּזיאוֹני העתיק ביותר”.

רק עם אחד – מפורד לחלקים רבים ומפוּזר הרבה על פני ״הסהר הפּוֹרה" – אינו נתוּן לרגש השׂוֹבע, לנמנום: – בני־ישראל, צאצאי האָבות, מלאי תקווה לוֹהטת, יש להם מגמה עזה. הם אינם שוקעים; הם מוצאים את הכוח להנצל ולעבור לשנות אלף אחרות עד לעצם היום הזה.

במשך אלף וחמש מאות שנה יצא מ״הסהר הפוֹרה“, מרכז התרבוּת והציבר ליזציה העתיק ביותר מאָז תקוּפת־האבן, האור והזוֹהר של האנוֹשוּת. בשנת 500 לפנה”ס, בערך, ירדה האפילה בלי־משים אבל בלי־הרף, על הארצות והעמים, שטמנו את הזרע לכל אשר בו יבוא – – – בארצות אחרות.

זוהר חדש בּוֹרק כבר מהרי איראן: הפרסים באים והולכים. המדינות השמיות ומצרים מילאוּ את תפקידם ההיסטורי; הקטע החשוּב ביותר והמַכריע ביותר של האנוֹשוּת הצעירה סייע להכין את הקרקע בשביל המדינות ההודיוֹת־גרמניות, שהולידוּ את המערב – את אירוֹפה.

מכנף־היבּשת הדרומית־מזרחית הקיצונית נודד האור הלאָה לעבר המערב. מיוון לרומי, על פני מחסומי האַלפים, על פני אירוֹפּה המערבית עד לסקנדינביה והאיים הבּריטיים. אור ממזרח!

בדרכו צצוֹת ועולות, במשך מאות שנים מעטות, תרבוּיות וציביליזציות חדשות, האמנוּת מגיעה לשיאים בלתי־שכיחים של יופי והרמוֹניה, השּכל האנוֹשי חודר לפילוסופיה ולמדעי־הטבע של היוונים, ומגיע עד לפסגה שנמנעה מן המזרח העתיק.

בדרכּוֹ נוֹשׂא האור גם את המוֹרשה רבת הגוונים של המזרח העתיק, למן השיטה המועילה של משקלוֹת ומידוֹת ועד לאסטרוֹנוֹמיה, ועמם את הכתב, את האלפבית ואת – התנ"ך.

פרק שלישי – כורש מלך פרס    🔗

שני חלומות מפורסמים. כורש מאַחד את פרס וּמדי. הכתב על הקיר. בלשאצר היה רק יורש־עצר. כניסה שליווה לבבל. סובלנוּת הפּרסים.

כֹּה־אָמַר יְהֹוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד־לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ

(ישעיהו מה, 1).

שבע שנים לאחר מוֹת נבוכדנאצר עולה נאבוניד, ״הארכיאוֹלוֹג הראשון“, בשנת 555 לפנה”ס, על כיסא המלכוּת של בבל, הוא יהיה השליט האחרון מארם־נהרים, שכן מאוֹרעוֹת בארץ הרמה הפּרסית מראים, כי ההיסטוֹריה העולמית מוֹליכה עכשיו לקראת מַהפכה.

כבר לאחר חמש שנות שלטונו של נאבוניד מתחילה התקוּפה החדשה עם שלטון הפרסים.

המדים־והבבלים שהם מאָז מַפלת נינוה, בשנת 612 לפה"ס, יוֹרשי מַמלכת אַשׁוּר המוּכה – מוּכרעים באופן בלתי־צפוי על ידי העם הפרסי השכן ומשתעבדים לו. מלך מדי אסטיגס נוּצח על ידי נכדוֹ כּוֹרשׁ.

גדוֹלי העולם העתיק היוּ מבשׂרים את בּוֹאָם באורח מיוּחד, פעמים רבּוֹת היו חוֹרגים בעצם הנסיבוֹת המיוּחדוֹת של לידתם מן המסגרת השכיחה בזמנם. את גוֹרלוֹ של כּוֹרש קבעוּ לפי זה שני חלומות בלתי־שכיחים. בכל מקום במזרח התיכון הם נמסרוּ מפּה לפּה וכך הגיעוּ גם אל אזניו של הרודוטוס המספר:

אסטיאגיס… ולו בת וּשמה מנדנה. אותה ראָה בחלומות כשהיא מטילה מים רבים כל כך עד שמילאָה את עירו ושטפה את כל אסיה. הוא סיפר את חלומו לפותרי החלומות מבין המגיים ובשמעו מהם את פתרון החלוֹם לכל פרטיו ותפעם רוּחוֹ. אחרי כן כאשר היתה מנדנה זאת ראוּיה לאיש לא נתנה לאחד המדים ההגון לה, כי ירא מפני חזוֹן הלילה. הוא נתנה לפרסי ושמו קמביזיס…

״אחרי אשר היתה מנדנה אשה לקמביזיס ראה אסטיאגיס בשנה הראשונה חלום אחר. נדמה לו, כי מחיק בתו זאת צומחת גפן, והגפן הזאת מכסה את כל אסיה. בראותו זאת שאל את פוֹתרי החלומות גם בדבר החלום הזה, ושלח לקחת מארץ פרס את בתו העומדת ללדת, ואחרי בוֹאה שׂם עליה שומרים, בחפצו לאַבּד את הנוֹלד ממנה, כי לפי המראה פּתרוּ פּוֹתרי החלוֹמות מבין המגיים, כי הבן אשר תלד בתו ימלך תחתיו. כדי להשמר מפניו שלח אסטיאגיס כאשר גולד כורש לקרוא את הרפגוס, קרובו והנאמן לו מבין המדים… ויאמר כדברים האלה: “…קח את הילד אשר ילדה מנדנה והביאהו אל ביתך הרגהו…”

הרפגוס לא עצר כוח למלא את צו הרצח של הסב, וכן לא עשה זאת רועה־הבקר אשר לידיו מסר הרפגוס את הילד. וכוֹרש נשאר בחיים.

ולא רק לידתו ונערוּתו של כּוֹרש עטוּרים אגדה. בן־מלכים זה צאצא פּרסים מבית האחמנידים העסיק את דמיונם של עמי העולם העתיק יותר מכל בן־ מלך אחר ועורר את פליאתם, היווני כסנופון שיבח את ייסוּד הממלכה על ידו ברוֹמן שלם: ״קירופדיה".

התנ"ך שמר זכרוֹ כמבשׂר האור. עלייתוֹ המהירה והמַזהירה לא הוכתמה על־ידי כל מעשה חמס. מדיניוּתו הנבונה ורחבת־הלב משווה לו דמות שהיא החביבה במזרח העתיק. התכוּנה המתועבת של שליטים מזרחיים, והעריצוּת האכזרית, זרה לפרסי זה.

אישיוּתוֹ ההיסטוֹרית של כּוֹרש מתגלית בשנת 550 לפנה"ס. בשנה זו הוּא כובש את אקבטנה, בירת המדים. סבו, המלך אסטיאגיס, מוּכרח לגלוֹת. כּוֹרש ממזג את מדי עם פרס. כנגד המנצח הזה כורתות ברית – בּבל, לידיה שבאסיה הקטנה וספרטה. המלך הלידי כרזוס – שמוֹ מסמל גם היום עושר רב – תוקף את הפרסים. כּוֹרשׁ כּוֹבש את הבּירה סרדיס (80 ק"מ מזרחה מסמירנה) ומנצחוֹ.

הדרך לבבל פּנוּיה, בבל משתרעת לפניו ומוֹשכת.

על רקע מצב זה נוצר הסיפּוּר המסתורי המיוּחד – המסוּפּר בתנ"ך – שהעסיק מאד את דמיון עמי המערב:

בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלֶף וְלִקֳבָל אַלְפָא חַמְרָא שָׁתָה… אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלֹהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַּרְזְלָא אָדָא וְאַבְנָא, בַּהּ־שַׁעֲתָה נְפָקוּ אֶצְבְּעַן זִי יַד־אֲנָשׁ וְכָתְבָן לָקְבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל־גִירָא דִי־כְתַל הֵיכְלָא דִי מַלְכָּא… אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנָּה וְקִטְרֵי חַרְצֵה מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻּבָתֵהּ דָּא לְדָא נְקְשָׁן… עָנָה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל כִּי כָל־אֲנָשׁ דִי־יִקְרַה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחוּנַנִי אַרְגְוָנָא יִלְבַּשׁ וְהַמְנִבָה דִי־דַהֲבָא עַל־צַוָּארֵהּ ותלְתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלָט

(דניאל ה, 1, 4–7)

״מנא מנא תקל ופרסין" הן המלים המפוּרסמות שעל הקיר והן מנבאוֹת:

מְנָה־אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלִמָה. תְּקֵל. תְּקִלְתָא בְּמֹאזְנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְ הַסִּיר. פְּרֵס, פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיחִיבת לְמָדַי וּפְרָס

(דניאל ה, 28־26)

משידע יוסף לפתור את חלום פרעה מלך מצרים על שבע הפרות הבריאוֹת ושבע הדקות ועל השבּלים הטובות והשדוּפוֹת היה למשנה־למלך במדינה.

מה משמעוֹ של השׂכר בעד פענוּח שהובטח לדניאל: הכתב המוּפלא ״ותלתי במלכותי ישלט"?

הפּרט התנ"כי הזה היה בלתי מובן והוסבר רק בעזרת הארכיאוֹלוֹגיה.

מי זה בּלשאצר ידוּע היום מפי תעוּדות בכתב־היתדוֹת של אָביו עצמוֹ. הוּא היה, לא כדברי ספר דניאל (ה, 2), בנו של נבוּכדנאצר, אלא של נאבוניד, האומר בכתובת אחת: ״וּבלב בּלשאצר, בני בכוֹרי, פּרי בטני, היה פּחד בפני אלוֹהוּתך הנעלה, שלא יחטא חלילה וכי יבוֹרך בשפעם של החיים".

מכאן ברוּר, כי בּלשאצר בן־המלך, היה האיש השני בבבל, ועל־כן יכול היה לחוֹנן את דניאל רק במקום השלישי במדינה.

הסיפּוּר על סעוּדת בּלשאצר והכתב על הקיר משקפים, מנקוּדת־ראוּת נבוּאית, מצב מדיני באותו זמן: בשנת 539 פנה כּוֹרשׁ נגד נאבוניד, והצבא הבבלי הוכרע. ועל־ידי כך היוּ שעות המַמלכה הגדולה האחרונה בארם־נהרים ספוּרות:

רְדִי וּשְׁבִי עַל־עָפָר בְּתוּלַת בַּת־בָּבֶל שְׁבִי לְאָרֶץ אֵין־כִּסֵּא בַּת־כַּשְׂדִּים

(ישעיהו מז, 1)

שנה אחת לאחר הקרב נכנס כּוֹרשׁ מלך פּרס לבבל המנוּצחת.

חתים, סקיתים ואַשׁוּרים מינו כבר פּעמים רבות גורל כזה לעיר הענק.

ואוּלם כיבוּש זה יוצא מגדר השיגרה: אין דוּגמה לה בשיטות הלחימה במזרח העתיק. הפּעם אין מזדקרים עמוּדי בעירה מאחורי חומות הרוּסות שוּם מקדש רשוּם ארמון אינם מוּשמדים, שום בית אינו נשדד, שום איש אינו נרצח ואינו נתלה. גליל החומר של כּוֹרשׁ מספר בכתב בבלי איך נתארע הדבר:

״משנכנסתי לבבל בשלום, בתרוּעה וצהלה, וקבעתי את מושב שלטוני מתוך תרוּעה וצהלה בארמון המלכים, היטה אלי מרדוך, האדון הגדול, את לב הבבלים אלי, בעת שדאגתי יום־יום לכבדו בכל. צבאותי המרוּבים התהלכוּ בשלום בבבל, ולא נתתי להבהיר במאוּם את שוּמר ואת אַכּד, ודאוֹג דאגתי לענייניה הפּנימים של בבל ולכל עריה. את תושבי בבל… שיחררתי מן העוֹל שלא הלם אותם. תיקנתי את בדק בתיהם, ניחמתים באֶבלם… אני כּוֹרשׁ מלך על הכל (⁹⁴?) המלך הגדול, המלך הכּבּיר, מלך בבל, מלך שוּמר, מלך ארבע רוּחות העולם…"

המשפטים האחרונים מַעלים מחשבה כאילוּ ידעם סוֹפר התנ"ך כניסוּחם:

כֹּה־אָמַר כּוֹרשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל־מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם… (דברי־הימים ב' לו, 23).

כי יכתבו שליטים את סוֹבלנוּתם, ואף סוֹבלנוּת לפּוּלחן על דגלם – דבר זה היה בלתי־רגיל ובזאת הצטיין לראשונה מלך הפרסים.

עם כניסתוֹ לבבל מצווה כּוֹרשׁ מיד לשחזר את הדמוּיוֹת ואת מקדשי האלים העממיים. ״הוּא דואג יום־יום לכבּד את האל הראשי של העיר“, מרדוך. גם בעיר אור הוּא נוהג כך, על גליל חומר שבוּר, שנמצא בהריסות, אומר כּוֹרשׁ עצמו: ״סין, מאור השמים והארץ עם אותותיו לטובה, נתן בידי את ארבע רוחות העולם. החזרתי את האלים למקדשיהם”.

פרק רביעי – שיבת ירושלים    🔗

צו השיחרוּר של כּוֹרשׁ. מסע ה־42,000. אורחה בעלת חשיבוּת גוֹרלית. התחלה קשה על גבי חורבות. קבר בודד בפסרגדה. בנין המקדש מחדש. מַעצמת פּרס מן הנילוס ועד להודוּ. דונקאן מוצא את יצירת נחמיה. רק מַמלכת כוהנים. מטבעות יהודה עם הינשוף מאתונה. מאתיים שנות פרובינציה פרסית.

בִּשְׁנַת חֲדָה לְכּוֹרּשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׁם טְעַם בֵּית־אֱלָהָא בִירוּשָׁלָם בַּיְתָא יִתְבְּנָא אֲתַר דִּי־דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמַה אַמִין שְׁתִּין פְּתָיִהּ אַמִּין שְׁתִּין

(עזרא ו' 3)

זהוּ הרשיוֹן לחזוֹר לירוּשלים! – נוסחו של הצו המלכוּתי הוא ארמית. לשון ההנהלה הרשמית החדשה של הפרסים. את אמיתוּת הצו הזה אשר בספר עזרא פרק ששי ניתן לאַשר על־ידי החקירות.

המדוּבר הוא במעשה של תיקון מעוּות. כי הפּרסים ראוּ את עצמם יוֹרשיהם של הבּבלים יש ללמוֹד גם מהוֹראוֹת הביצוּע:

.. וְנִפְקְתָא מִן־בֵּית מַלְכָּא, תִּתְיְהִב. וְאַף מָאנֵי בֵית־אֱלָהָא, דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא, דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן־הֵיכְלָא דִי־בִירוּשְׁלֶם, וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן, וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי־בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא.

(עזרא ו, 4–5)

את ביצוע הצו הטיל המלך הגדול כּוֹרשׁ על ששבצר⁹⁵ (עזרא ה, 14), נסיך יהוּדים, כנראה מבית דוד,

מוּבן מאליו, כי חמשים שנה לאחר הגוֹלה לא הכל מנצלים את הרשוּת לחזוֹר לארץ האבוֹת, על כל פנים היתה זו העזה לעזוֹב את בבל העשירה שבּה התבּססוּ ובה גדלוּ רבים מהם, ולחזור בדרך הקשה אל ההריסות של ארץ שוֹממה. אף־על־פי־כן נתקבצו לאחר הכנות ממוּשכות, באביב שנת 537 לפנה"ס, שיירה ארוכה על מנת לחזור למוֹלדת.

כָּל־הַקָּהָל, כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת שִׁשִּׁים. מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם, אֵלֶּה־־שִׁבְעַת אֲלָפִים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה; וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת, מָאתָיִם. סוּסֵיהֶם, שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה; פִּרְדֵיהֶם, מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת, שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה; חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים

(עזרא ב, 64–67)

על המַסע הכּבּיר של המון־עם זה אין כל עדויוֹת עד היום הזה, לא בתנ"ך ולא בתעוּדוֹת אחרות של אותו זמן, אוּלם אין צורך בדמיון רב מדי לתאר את השיירוֹת הארוכות עם כהנים ולויים, עם נשים וטף, בהמות־מַשא הנוסעות לאט במעלה הפּרת קדימה.

1300 ק"מ כמעט יש לעבור מבבל ועד לירוּשלים הרחוקה. בלוויית ענני אַבק המתאַבּכים ללא הרף בעקבות תהלוּכה זו! יום אחד הם עוברים על פּני מארי העתיקה. הם מגיעים אל החוף אשר מעבר לנהר באליך, שבזרמוֹ התחתוֹן שוכנת חרן והנשפּך אל הפרת.

מכאן ולהלן נוסעים החוזרים למוֹלדת באותה דרך עצמה שבּה נסע אברהם לפני 1400 שנה, מבית אָביו אל ארץ כנען, על פני דמשׂק, לרגלי החרמוֹן ועד לים־כנרת; וּבא היום שבּוֹ הופיעוּ לנגד עיניהם מתוך הפּסגוֹת החוּמוֹת של הרי יהוּדה ההריסות של עיר ציוֹן – ירוּשלים!

איזה מַסע בעל חשיבוּת גוֹרלית גם לכל העוֹלם העתיד לקודם!

״שכן עם מַסע זה לירוּשלים נסע עתידוֹ של העוֹלם“, קוֹבעת אשת המַדע והמחנכת האמריקנית מארי אלאן צ’ס, המלמדת מאז 1926 בבתי־ספר גבוֹהים על הנוֹשא ״התנ”ך כספרוּת“. ״במַסע זה תלוי היה הדבר, אם בכלל יהיה תנ”ך בעולם, כמו שאנוּ מכירים אותו, – תנ“ך, אמוּנה יהוּדית, נצרוּת ומאוֹת רבות של שנות תרבוּת מערבית. אילולא השיבה לירוּשלים, כי עתה היה גוֹרלה של יהודה, בלי ספק, לכל הפחות בקוים גדולים, כגוֹרלה של ישראל, שהיתה מתערבת עם המזרח והיתה נמחקת כעם מיוחד ועוֹברת מן העולם”.

בהתלהבוּת רבה הוּנח, מיד עם בוֹאָם לירוּשלים, היסוֹד לבית־המקדש החדש. אך סמוּך לכך נתעכבה המלאכה. (עזרא ה, 16). ההתלהבוּת הגדולה של השבים פחתה במהרה, קשים מדי ודלים מאד היוּ החיים בארץ מעוּטת־האוכלוסין, אשר אך מחסה עלוּב בבתים הרוּסים נמצא להם לשבים ונוסף לכך באָה הדאַגה ללחם יום־יום, באופן כזה קודם כל:

וְאַתָּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ

(חגי א. 9)

כל אחד ואחד היה עמוס צרוֹת עצמוֹ.

רק לאט לאט נמשך השיקוּם. המתיישבים הראשונים היוּ עניים, ולפי הוכחת הכלים ששׂרדוּ, – מעטים במספר. מימצאי החפירוֹת משקפים בבירוּר את קשייו של אותו זמן ראשון.

קברו של כּוֹרשׁ.

כּוֹרשׁ, המשחרר, נוֹפל בשנת 530 לפנה"ס, במַסעוֹ למזרח, ונקבּר בבירת פסרגדה ליד פרספוליס⁹⁶, ארמונו היה בנוּי בצורת ביתנים בודדים; כל אחד מהם שכן בתוך גן מפוֹאר והכל היה מוּקף חוֹמוֹת גבוהות.

במוֹרד הדרומי של שרשרת־הרים ארוּכה ניצב, בתוך צוֹמת־בר בהרים מבנה־אבן קטן ודל־מראה מימי כּוֹרשׁ. שש מדרגות אבני־גזית מוליכות לתוך תא צר, שבמבוֹאוֹ היתה כתובת: ״הה, הגבר, תהיה אשר תהיה ותבוֹא בכל שעה שתבוֹא, שכּן יוֹדע אני כי בוֹא תבוֹא – אני כּוֹרשׁ ואני הענקתי לפרסים מַעצמה עוֹלמית. אַל תהיה עינך צרה בכברת־ארץ זו, המכסה את גוּפי".

לשוא! תא־האבנים הצר, שבו היו שמוּרים שרידיו של הפרסי הגדול בתוך ארון זהב, נפער היום והוא ריק כמבוא למקום הזה, שנשא עליו את הכּתוֹבת הנ"ל. לפרקים עוברים רוֹעים עם עדריהם בשויון־נפש על פני מקום נשכח זה כמו בימים קדודמים על פּני מישוֹר גבוה, שהאריה היה עדיין עיקר הציד בו.

לאחר כּוֹרשׁ בא בנוֹ קמביסס השני (530–522 לפנה"ס). בימיו נעשית פרס, עם כיבוּש מצרים, למַעצמה הגדולה ביותר בתולדות העולם: היא משׂתרעת מהוֹדוּ ועד הנילוס.

אך בימי יוֹרשוֹ דריוש הראשון (522–486 לפנה"ס), עשרים שנה לאחר הנחת היסוד – ניגשים להשלים את בנין בית־המקדש בירושלים. על שאלתו של נציב ההנהלה ביהוּדה, האחשדרפן של ״עבר־הנהר"⁹⁷, מאַשר דריוש במפוֹרש את רשיונו של כּוֹרשׁ. על חליפת־המכתבים הרשמית עם החצר הפרסית יש למצוא בספר עזרא (ה, 6; ו, 12).

בדבר מהימנוּתם ההיסטורית של ידיעות אלה אין עוד כל היסוּס וספק. כתבים רבים מן הזמן ההוא מוכיחים, שגם דריוש, כמו קודמיו, שקד על שמירת הפּוּלחנים, לא רק בארץ־ישׂראל אלא גם באסיה הקטנה וּבמצרים.

וכך רשוּם בכתובתו של הרופא המצרי אוסאחור: ״ויצו עלי דריוש המלך – יאריך ימים! שאלך למצרים… למנות שם את סופרי המקדש במספּרם ולהחיות שוּב כל מה שנהרס…"

אל הממוּנה על משקי המדינות גדטה כותב דריוש דברים בּוֹטים מאד. הוּא נוף בו קשות על יחסו אל הכוֹהנים במקדש אפולו במגנזיה! ״שמעתי, שאין אַתה מַקפיד על כל הוֹראוֹתי. אָמנם, אַתה עמל למען אדמותי, בזה שאַתה שוֹתל צמחי עבר־הנהר בשטחי אסיה הקטנה, אני משבּח את מַעשיך ותוֹדה רבה מוּבּעת לך בחצר המלך. ואוּלם, על שאין אַתה מַקפיד על יחסי אל האֵלים, הרי אם לא תשנה מדרכּך, הרגש תרגיש בכעסי, שעוֹררת בי. כי אֶת הגננים המקוּדשים לאפולו הכרחת לעבוד עבודת־חולין למורת רוּחם של אבותי בנוגע לאל שדיבר באזני הפרסים…"

מאמצי השיבה מצטמצמים במשך שנים רבות, רק בהקמת המקדש בירוּשלים. בבנין הוּחל באוקטובר–נובמבבר שנת 520 לפנה"ס, וב־12 במרס 515 הוא נשלם⁹⁸.

את בנין חומת העיר הם מניחים לשנים רבות. רק בימי נחמיה, שנתמנה בשנת 444 לפנה"ס על־ידי מלך הפרסים ארתקסרקס הראשון (465–424 לפנה"ס) לנציב עצמאי ביהוּדה התחילוּ בעבודות החוֹמה והן נסתיימוּ בזמן קצר מאד:

וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה… לַחֲמָשִׁים וּשְׁנַיִם יוֹם

(נחמיה ו 15)

בנין חדש במשך 52 יום – אין לשער! נחמיה עצמוֹ מספר:

וָאֱהִי שֹׁבֵר בְּחוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר הֵמָּה פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ

(נחמיה ב, 13)

נמצא שהחומות רק שוּפצוּ, ודבר זה נעשה בחפזה. כי השבטים השכנים, קודם כל השוֹמרוֹנים, רצוד לעכב בכל האֶמצעים את ביצוּרה מחדש של ירושלים. היהוּדים חייבים היוּ להיות תמיד על המשמר:

בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח

(נחמיה ד, 11)

בעבודת התקוּמה של האכרים, הפּועלים והרוֹעים, במדינת־ישראל המוֹדרנית אין הדבר שונה היום.

החוֹרים שנרפּאוּ בחפזה והפּרצוֹת בחוֹמוֹת שנסתמו מעידים על לחץ הזמן ועל העצבנוּת הקדחתנית שבה נתונים היו העובדים. הארכיאוֹלוֹג האנגלי י. גארו דונקאן חשׂף חלקי חוֹמה על הגבעה הדרומית מזרחית הקטנה אשר מעל לעין גיחוֹן. בדין־וחשבון על המימצאים שלו כתוּב:

״האבנים קטנות, לא מסוּתתוֹת, ללא צוּרה וללא מידה שווה. אחדוֹת מהן קטנות מאד והן דומות רק לרסיסים, שנקרעו מעל גוּשים גדולים; דומה שהם השתמשוּ בחמרים מכל הבא ליד. החורים והחללים הגדולים מלאים תערוֹבת ללא־בחירה של טיט עם שברירי אבנים…"

בנין המקדש ועיר דוד הישנה הם סימנים ברורים לכך. שבני־ישראל הכירוּ, כי שעת המלכוּת עברה ולא תחזוֹר ורק האַחדוּת הפּנימית כעדה דתית עשויה להבטיח את המשך קיוּמו של העם, ויביאו המאורעות המדיניים אשר יביאו, מתוך כוונה וידיעת המטרה עשוּ את המקום הקדוש למרכז בשביל שבי המולדת ובשביל האחים הנפוֹצים בגוֹלה. ״הכוהן הגדול" של המקדש בירוּשלים היה לראש בני־ישראל.

חותמת על כד מיהודה בכתובת ירושלים".

מדינת הכהנים הקטנה בארץ־ישראל לא נטלה עוד כל חלק חשוב במאורעות העולם בתקוּפות הקרובות. בני ישראל פּנוּ עוֹרף למדיניוּת.

בהסכמת הפרסים היה ״חוֹק ה' ״ לישראל חוק לכל היהודים, ככתוּב במפוֹרש בתנ"ך (עזרא ז, 26־23).

עדוּת תנ"כית זו מתאַשרת גם על־ידי תעוּדה אחרת בת הזמן.

בשנת 1905 נתגלו באי אלפנטיה שבנילוס הנטוע תמרים, השוֹכן ליד הקטרקט, הראשון בסמוּך לסכר אסואן, שלוש תעודות פאפירוס. הן כתובות בארמית ומוֹצאָן משנת 410 לפנה“ס. אחת מהן היא אגרת פּסח של מלך פרס דריוש השני, עם הוֹראה איך לנהוֹג בחג הפסח. האגרת נשלחה אל המושבה הצבאית היהודית ביב. חתום עליה חנניה, ״ממונה על עניני היהודים בחצרו של נציב הפרסים במצרים”.

מטבעות מיהודה עם דמויות זאוס והינשוף מאתונא (התקופה הפרסית).

במשך מאתיים שנה שולטים הפּרסים בירוּשלים. דומה כי ההיסטוֹריה של היהוּדים לא היתה נתוּנה לשום זעזוּעים בתקוּפה הזאת. לא התנ"ך ולא שכבוֹת ההריסות אינם מספּרים דבר על משך־זמן ארוך זה. בנינים גדולים, חפצים עשויים ביד אמנוּתית, חסרים לגמרי בין המימצאים הארכיאוֹלוֹגיים של השכבות השייכות לזמן הזה. חרסים של כלי בית פשוּטים מוכיחים עד מה דלים ועלוּבים היוּ אז החיים ביהוּדה.

על כל פנים נחשפוּ מַטבעות מן המאה הרביעית לפנה“ס, טבוּע בהן השם הגאה ״יהוד”. דומה הדבר, כי הפרסים הקנוּ לכוהן הגדול הזכוּת לטביעת מטבּעות כסף. לפי דוּגמת הדרכמות האתיות טבועה גם בהן דמוּת זאוס והינשוף מאתוּנה. הוֹכחה למידת הפצתם – זמן ארוך לפני אלכּסנדר הגדול, של המסחר היווני וההשפעה היוונית בכל מקום במזרח.

פרק חמישי – תחת השפעת יון    🔗

אלכסנדר הגדול בארץ־ישראל. סוללת־ים מַכריעה את צור. מגדלי־מצור גבוהים חמשים מטר. אלכסנדריה – עיר־עולם חדשה. התלמיים כובשים את יהוּדה. שבעים ושנים חכמים מתרגמים את התנ“ך. חמשה חומשי תורה ביונית. בפארוס נוצר תרגום השבעים. אצטדיון בתוך מקדש. כוהנים גדולים ב״בית המשחקים”. לוחמים יהודים מביאים תקלה.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַכּוֹת אַלְכְּסַנְדֶּר בֶּן פִּילִיפּוֹס הַמָּקְדּוֹנִי אֲשֶׁר יָצָא מֵאֶרֶץ כִּתִּים וַיַּךְ אֶת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וּמָדַי וַיִּמְלךְ תַּחְתָּיו בָּרִאשׁוֹנָה בְּאֶרֶץ יָוָן וַיַּעֲרֹך מִלְחָמוֹת רַבּוֹת וַיִּלְכֹּד מִבְצָרִים…"

(ספר המקבים א, א, 1)

בהדרגה עובר, במאה הרביעית לפנה“ס, המרכּז המדיני מן ״הסהר הפּוֹרה” למַערב. כפתיחה להתפּתחוּת זו, המשנה פני עולם, נתחוֹללוּ שני קרבות שהיוּ מפורסמים כבר מאה שנה קודם־לכן, ובהם עצרו היוונים את הפרסים התוקפים ומתקדמים. במארתוֹן (490 לפנה"ס) נכנעוּ להם הצבאות הפרסים של דריוש הראשון. בסלמיס שעל יד אתוּנא (480 לפנה"ס) ניצחוּ, לאחר אחת־עשרה שנה, את הצי הפרסי.

באיסוס סמוּך לנמל אלכּסנדריתה בצפון סוּריה של היום, נוטלים היוונים לידם, בשנת 333 לפנה"ס, עם נצחונו של אלכסנדר הגדול (336–323 לפנה"ס) על מלך הפרסים דריוש השלישי (336–311 לפנה"ס), את שרביט ההנהגה של העולם באותם הימים.

מַטרתוֹ הראשונה של אלכּסנדר היא מצרים, עם צבא מוּבחר בן 32,000 רגלים ו־5000 רוֹכבים, יוצא בן הכ"ד לעבר הדרום, בלוויית בן 160 אניות בים. פּעמים נעצר אלכסנדר בחוף הסוּרי־ארץ־ישראלי.

הפעם הראשונה – בצוֹר. העיר הצוֹרית המבוּצרת יפה, מפקחת מעל פני חוֹמוֹת גבוהות וחזקות הבנוּיוֹת על אי קטן – על כל החוף.

אלכּסנדר מגלה כאן יכולת נפלאה בטכניקה מלחמתית: הוא מצווה להקים סוֹללה באורך 600 מטר מחוף הים אל העיר שעל האי. לבטיחות העבודה היה הכרח להקים מגינים שטים הקרוּיים ״צבים“. אף־על־פי־כן הוּפרעה הקמת הסוללה על־ידי מטר יריות בלתי־פוֹסק. בינתיים מכינים מהנדסים בחוף מפלצות ממש – הלפולים”; אלה הם מגדלי מצוֹר מוּסעים, בעלי קומות רבות זו על גבי זו. הם נושאים עליהם את הקשתים וארטילריה קלה. גשר ״נופל", בחזיתם של מגדלים אלה, מאפשר התקפה על חומות האויב⁹⁹. אלה הם מגדלי־המצור הגבוהים ביותר שהוּקמוּ אי־פעם בתולדות המלחמות. הם בנויים עשרים קומות¹⁰⁰ וגבהם המגיע לחמשים מטר עולה על חומת העיר הגבוהה ביותר.

אלכסנדר הגדול בנה סוללה באורך 600 מטר.

כשהוּסעו מפלצות מלחמתיות אלה, לאחר שבעת חדשי הכנה, לאיטן ובכל כוֹבדן לעבר צוֹר נחרץ גורל מעוז הים, שדומה היה כי אין לכבשוֹ.

בפעם השניה נתעכב אלכּסנדר ליד עזה, עיר הפּלשתים. אף־על־פי־כן נמשך מצוֹר זה רק חדשיים ולאחר זה היתה הדרך לנילוס חפשית.

המצוֹר על עזה, בדרום מערב של ארץ־ישראל, וודאי שלא נתעלם מן היהוּדים. עד למעלת גבעותיהם הגיע וודאי רעש הצבאוֹת ששׂמוּ מצוֹר על החוף. אף־על־פי־כן אין התנ“ך מוסר מאוּמה על המאורעות האלה, כשם שאינו מספר דבר על שלטון־העושק של היוונים במשך מאה וחמשים שנה כמעט. ההיסטוריה של התנ”ך אינה חוֹרגת ממסגרת סוֹפה של ממלכת ישראל ויהוּדה ומעבר ליצירת מדינת הכוהנים בימי שלטון הפרסים, ורק עם תחילת מלחמות המקבים היא פּותחת שוב בפרטים היסטוריים.

אלא שיוסף פלאביוס, ההיסטוריון היהוּדי, כתב בפרטות על הזמן הזה, על מסע המלחמה של הכובש היווני על פני סוּריה–ארץ־ישראל. לאחר כיבוּש מבצר עזה, כך כתוּב אצלו, בא אלכּסנדר הגדול לירוּשלים, העם והכוהן הגדול קיבלוהוּ בכבוד רב. אלכּסנדר הביא קרבּן בבית־המקדש והעניק לעם הקלוֹת והנחוֹת.

מגדלי המצור של אלכסנדר (50 מטר גובה).

אלכסנדר מצא בוודאי בקושי רב זמן לביקוּר בירוּשלים, לאחר שנתעכב תשעה חדשים, בגלל ההתנגדוּת בצוֹר וּבעזה. לאחר נפילת עזה הוּא מיהר בדרך הקצרה ביותר למצרים, והניח את כיבוש ארץ הביניים למַצבּיאוֹ פארמניו, שהשתלט בלי קושי על שטח זה. רק את הנציג בשומרון היה הכרח להכניע בכוח. כעונש על כך הושיבוּ בה את בני מקדוֹניה.

דומה כי ירוּשלים ויהוּדה קיבלו עליהן את עוּלוֹ של השליט החדש בלי התנגדוּת, על כל פנים לא ידוּע עכשיו דבר, מכל מקור שהוּא מאותו זמן, על התנגדוּת מצד מדינת הכוהנים.

ביקוּרו של אלכּסנדר במצרים היא בחינת אגדה שיש בה גרעין של אמת. היא מוכיחה כי גם הכובש היווני היה סובלני לגבי צוּרות החיים במדינת־הכוהנים של יהוּדה; העדה הדתית לא הופרעה.

דבר זה מתאים לתוצאות החקירות. ביהודה של אותם הימים לא נמצאו כל עקבוֹת לא לכיבוּש יווני ולא של מצוֹר יווני.

רק בשומרון השכנה הוּקם, בשנת 322 לפנה"ס, מבצר חזק של היוונים, החופרים חשׂפוּ שורה שלימה של מגדלים עגוּלים, הם נשענים על חוֹמת המצוּדה מן הזמן ששוֹמרוֹן היתה עוד בירת מַמלכת ישראל.

במצרים, המקבּלת את פניו כמשחרר, שוֹהה אלכּסנדר בחוֹרף שנת 331/332 לפנה"ס. הוּא מייסד את העיר אלכּסנדריה, בקצה האחרוֹן של דלתת הנילוס. המיוּעדת להיוֹת עיר עוֹלם של התקוּפה החדשה. היא פוֹרחת במהירוּת ועוֹלה לדרגת מרכּז של החיים הרוּחניים החדשים, הכּוֹבשים את המוֹחוֹת הטוֹבים ביוֹתר של העולם היווני והמזרחי.

עם תחילת הבניין קבע אלכּסנדר דבר שהיתה לו חשיבוּת גדוֹלה ביוֹתר בשביל העתיד. הוּא העניק ליהוּדים – צאצאי הפליטים מימי בבל – זכויוֹת שווֹת עם בני ארצוֹ! יוֹרשיו של המוקדוֹני הגדוֹל קיבלוּ הוֹראָה זו ועל־ידי כך היתה אלכּסנדריה מקוֹם־ריכּוּז חשוּב בשביל היהדוּת.

באחד ממ־סעוֹת־הכּיבּוּש הגדולים ביותר בהיסטוֹריה עבר אלכּסנדר שוּב את ארץ־ישׂראל. כל ארצוֹת המזרח העתיק נכנעוֹת לוֹ; הוא חוֹדר עד לאינדוס, כמעט עד למרגלות הרי ההימַליה. בדרך חזרה תקפתוּ קדחת. אלכסנדר מת בבבל בגיל שלוֹשים ושלוש, ב־13 ביוּני שנת 323 לפנה"ס.

רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ… כִּי־הִנְנִי מַקִים אֶת־הַכַּשְׂדִים הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי אָרֶץ

(חבקוק א. 5–6)

כך כותב הנביא ושוֹאל בתמיהה את אלוֹהיו:

לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶנּוּ (חבקוק א, 13).

עובדה היא, שהיוונוּת הוֹשיטה עוֹד לפני אלכּסנדר את משוֹשיה אלפי פעמים לעבר ארם־נהרים וּמצרים – ועל כן נראית לנוּ שאלה זו כתמוּהה ומוּזרה. דוֹמה הדבר כי במדינת הכּוֹהנים עמד הזמן מלכת, ולא עסקו שם אלא בדברי תוֹרה וְבחוקי אלהים.

כבר מזמן היו בצבאוֹת פרעה פסמתיך השני ובצבאות נבוּכדנצר מלך הכשדים שכירים יוונים וּמכבר התרבו בחופי סוריה וארץ־ישראל הנמלים ויישוּבי־המסחר היווניים הראשונים. במאָה החמישית לפנה"ס כבר נסעוּ וחקרוּ יוונים משכילים את הארצוֹת של המזרח העתיק: הירודוטוס וכסנופון, הקטיוס וקטיזיאס.

האם לא הכירו או לא הבינו אנשי מדינת הכּוֹהנים את אוֹתוֹת הזמן? או שהם עצמוּ במתכּוון את עיניהם בפני הבאוֹת?

ואם כן, קשה הרי יותר היתה יקיצתם, שעה שמצאוּ את יוון רק במרחק צעדים מעטים מן המקדש, והם לא יכלוּ עוד להתעלם מכך, כי הנוֹער היהוּדי כבר החל בזריקת הדיסקוס שהוּבא מיוון! תחרויוֹת ספּוֹרט, לפי הדוּגמה היוונית, מצאו מיד הד נלהב אצל הנוֹער.

לא בגלל עליוֹנוּת הכּוֹח ועצמת הנשק או בשל מַדוּחים חסרי־מוּסר היתה יוון מסוּכּנת ליהוּדים: הסכּנה אָרבה בשל אוירת החוֹפש שבּאָה מן העוֹלם המוֹדרני, יוון הגיעה עם פריקלס, איסכילוס, סופוקלס, אברפידס, עם פידיאס ופוליגנוט, עם אפלטון ואריסטו, לדרגת התפּתחוּת אנוֹשית חדשה.

בלי שימת לב אל התקוּפה החדשה באנוֹשוּת המשיכה מדינת הכּוֹהנים את דרכּה העצמית באוֹרך־רוּח, נאחזה בקשיוּת־עוֹרף וּבחזקה במסוֹרת, בעבר. אף־על־פי־כן לא נמנעה ממנה ההתנגשוּת עם המחשבה החדשה. אלא שהיתה לה עוד שהוּת לכך עד למאָה השניה שלפני הספירה.

וַיִּמְלֹךְ אַלְכְּסַנְדֶר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיָּמֹת, וַיִּשְׁלְטוּ עֲבָדָיו אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ וַיָּשִׂימוּ כֻלָּם כִּתְרֵי מַלְכוּת בְּרָאשֵׁיהֶם אַחֲרֵי מוֹתוֹ וּבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת וַיַּרְבּוּ רָעוֹת בָּאָרֶץ

(ספר המקבים א, א 7–9)

המושג ״מלחמות הדיאדוכים" קיים ועוֹמד עדיין, גם במדיניוּת המאה העשׂרים. אפילוּ במהדורתן המקוֹרית אין הן דף תהילה למַעמדם המקצוֹעי של המַצביאים. מַנהיגי הצבאוֹת של אלכּסנדר הגדוֹל הסיחוּ מדרכּם ברצח ללא רחם את כל משפחת אחיו החוֹרג פיליפוס ארידאוס, את האם אולימפיה, את האלמנה רוקסנה ואת בנוֹ שנולד לאחר מוֹתוֹ. ההתנגשוּיוֹת הגיעו לשׂיאָן בהתפּוֹררוּת האימפּריה וחלוּקתה לשלוש מַמלכוֹת:

מַמלכת מקדוֹניה בצפוֹן יוון.

מַמלכת סילבקוס שהשׂתרעה מתרקיה על פני אסיה הקטנה, סוּריה ועד לגבוּל הוֹדוּ. לשם בירה של המדינה השניה, הגדולה בין מדינוֹת היוֹרשוֹת, נוֹסדה אנטיוכיה, אשר על האורנטס התחתוֹן בסוּריה הצפוֹנית. כמעט כל שליטי סילכקוס הוסיפו אל שמם הפרטי את שם העיר הזאת: אנטיוכוס.

השלישית היתה מַמלכת התלמים על הנילוס עם בירתה אלכּסנדריה. כאן שלטה שוֹשלת שנציגתה האחרונה קליאוֹפטרה זכתה לשם בכל הזמנים, שכּן היא השכילה לסחרר את ראשם של אישים חשוּבים בזמנה, כמו קיסר ואנטוניוס.

שליט ראשון של שושלת זו היה תלמי הראשוֹן.

עוד בהיותו גנרל פּלש תלמי, בשנת 320 לפנה“ס לירוּשלים. שילוּב מדינת הכּוֹהנים, יהוּדיה, במַמלכה ההליניסטית של תלמי היה בו יותר מחילוּפי שלטוֹן. היה זה הצעד הראשון בדרך ההגשמה של הזיבר המתואר בתנ”ך:

יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם…

(בראשית ט, 27)

לפי ספר בראשית נולדו לנח שלושה בנים: שם, חם ויפת, אָבוֹת לשלוֹשה גזעים. משם – יצאו השמיים, מחם – בני חם, החיים באפריקה. צאצאי יפת הם, לפי המקוֹמוֹת שהתנ"ך קוֹבעם בדיוּק, עמי הגזע הארי. עמם נמנים ״החתים״, כלומר היוונים, במפוֹרש.

שני שליטים מַרחיקי ראוֹת ביותר, תלמי הראשוֹן ובנוֹ תלמי השני פילדלפוֹס, מפתחים את בירתם אלכּסנדריה לעיר המטפּחת תרבּוּת הלניסטית ומַדע, וּשמה הטוב הוֹלך ועובר הרחק מגבוּלוֹת מַמלכתם והיא נעשית נקוּדת משיכה מַזהרת. גם למהגרים מיהוּדה. בכוּר היתוּך זה הם צוֹללים עמוק לתוך יפי הלשוֹן של היוונים. האֶמצעי היחידי להגיע לכלל הנאָה מהתקדמוּת האנוֹשוּת הגדוֹלה במַחשבה ובחוויה, היא הלשוֹן הבּינלאוּמית של המַדע והמסחר, לשוֹנם של רבבוֹת בני־ישׂראל שנשארוּ ללא מוֹלדת.

הדוֹר החדש שקט אינו יודע עוֹד את לשוֹן עמוֹ, את העברית. הם לא ידעוּ את פּירוּש המלים בעבוֹדת האלהים אשר בבתי־הכּנסת. משוּם כן גָמלה ההחלטה בגלוּת המצרית על תרגוּם כתבי הקוֹדש. בשנת 250 לפנה"ס בערך, נתרגמה ״התוֹרה״ ליוונית, והיא עוּבדה רבּת חשיבוּת בשביל האנוֹשוּת המַערבית.

ליהוּדי מצרים היה תרגוּם התנ"ך ליוונית מאוֹרע מתקדם כל־כך, עד שהאגדה נזקקה לכך, סיפּוּר זה מצוּי בספר החיצוֹני של אגרת אריסטיאס מאלכּסנדריה:

המלך תלמי השני, פילדלפוס (285–246 לפנה"ס), התפאר שיש לו אוֹסף הספרים היפים ביותר בעוֹלם. הספרן אָמר יוֹם אחד לשליט, כי ב־995 ספרים קיבּץ את מבחר הספרוּת של כל העמים. ואוּלם, כך הוסיף ואָמר, הספרים החשוּבים מכוּלם – חמשת חוּמשי תוֹרה – אינם מצוּיים ביניהם. אָז שלח תלמי השני, פילדלפוס, שליחים אל הכהן הגדול בירוּשלים וּביקש העתק של ספרים אלה, ובוֹ בזמן ביקש ממנוּ לשלוח לו אנשים, שיש בידם לתרגם ליוונית, הכּהן הגדול עשה את בקשת המלך ושלח לו מלבד העתק התוֹרה שבעים ושנים מלוּמדים וסוֹפרים חכמים. חגיגוֹת גדולות נערכוּ לכבוד האישים מירוּשלים שהמלך ואנשי חצרוֹ התפעלו מחכמתם וידיעוֹתיהם. לאחר החגיגוֹת הם ניגשוּ למילוּי התפקיד הקשה שהוּטל עליהם, שלא היה לו כל דוּגמה ולא מילוֹן־עזר. על פני הים באי פארוס של אלכּסנדריה, למַרגלוֹת אחד מ״שבעת פלאי העוֹלם" המגדלור בגוֹבה 180 מטר, שהקים תלמי השני למען הספינות המפליגוֹת בים – עבד כל אחד ואחד מהם לעצמו בתא מיוּחד. משהשלימוּ החכמים את יצירתם והשווּ את התרגוּמים זה לזה, נמצאוּ כל שבעים וּשנים התרגומים שווים זה לזה, מלה במלה. בשל כך קשרוּ לתרגום היווני של התנ“ך את השם ״ספטואגינטה”, כלומר – ״תרגום השבעים".

מה שניתן עד עתה במקדש, רק בלשוֹן העתיקה ולעם היחידי, הפך בבת־אחת דבר המוּבן לאנשים לוֹעזים, מגזע אחר ומוּסבּר לכוּלם. השער שהיה שמוּר עד עכשיו בחרדה רבּה בתוֹך “אהלי שם” – נפתח לרווחה.

שייכוּתה של יהוּדה למַמלכת תלמי נמשכה יותר ממאָה שנה. לאחר כך השיגוּ הסילבקים מאנטיוֹכיה את ההתפשטוּת הנכספת דרוֹמה. לאחר נצחוֹן בקרב על תלמי החמישי ליד מקוֹרוֹת הירדן, בשנת 195 לפנה“ס, כבש אנטיוֹכוֹס השלישי, המכוּנה ״הגדוֹל”, את ארץ־ישראל והשליטים בה נתחלפוּ שוּב.

לאט לאט נבט הזרע גם בשדמוֹת מדינת הכדוֹהנים. ההשפעה רבת־הצדדים והמַתמדת של השקפת העולם היוונית שהוּטלה על העם, מאָז מַסע הכּיבּוּש של אלכּסנדר – הכּתה שרשים יותר ויותר:

אַנְטְיוֹכוֹס אֶפִּיפָנֶס… וַיִּמְלֹךְ בִּשְׁנַת מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע לְמַלְכוּת הַיְוָנִים

(ספר המקבים א' א, 10)

שָׁאַף יָסוֹן. אֶל הַכְּהֻנָּה הַגְּדוֹלָה… מִהֵר לְהַטּוֹת. אֶת בְּנֵי עַמוֹ לַמִּדּוֹת הַהֶלֵנִיוֹת… כִּי בְשִׂמְחָה בָנָה גִמְנָסִיּוֹן מִתַּחַת לַמְצָדָה וְאֶת הַמְפֿאָרִים שֶׁבַּבַּחוּרִים הֵבִיא מִתַּחַת לַמִּכְסֶה… וְעַד מַעֲּלָה כָזֹה הִגִיעָה הַהֶלֵּנִיוֹת וּמִדּוֹת הַנָּכְרִים פָּרְצוּ בְּחֶטְאוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל יָסוֹן לֹא כֹהֵן גָּדוֹל, עַד אֲשֶׁר הַכֹּהֲנִים חָדְלוּ לִהְיוֹת קַנָּאִים לַעֲבוֹדַת הַמִּזְבֵּחַ וּבִבְזוֹתָם אֶת הַמִּקְדָּשׁ וּבְעַזְבָם אֶת הַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ מְמַהֲרִים אֶל כִּכַּר הַהִתְאַבְּקוּת בְּהַנְהָגַת הַפֶשַׁע עַל פִּי קְרִיאַת הַדִּסְקוֹס

(ספר המקבים ב' ד, 14־7)

אך לשם מה כל הרעש הזה בשל מקום ספּוֹרט, בשל איצטדיוֹן? תרגילי גוּף בירוּשלים, זריקת דיסקוסים וּמרוֹצים בעיר הקוֹדש, יש בהם אָמנם מַשהוּ חדש ומתקדם יותר מדי, אבל מדוּע זה ראה ראָה אלוהי ישראל פּשע בכך ואיך יתכן שכּוֹהן גדול ייראה ככוֹפר בשל כך?

בין דרכי הספורט של היום לבין אלה של אותם ימים יש הבדל קטן, אבל מַהותי, ואין המדוּבר רק בתרגילים, שלא השתנוּ כמעט במשך אַלפּיים שנה; ההבדל הוא בלבוּש. לפי הדוּגמה האוֹלימפּית היוּ המשחקים מתנהלים בעירוֹם מוּחלט. הגוף היה מרוּח רק בשכבת שמן דקה!

את העירום הזה בלבד ראו המַאמינים ביהוּדים בחינת התגרוּת. הם האמינוּ ביצר האָדם הרע בנעוּריו ובגירוּי לחטא הטבוּע בגוּף. לא יתכן, שתרגילי הספּוֹרט מוּל בית־המקדש, מרחק צעדים מעשים מקודש־הקוֹדשים, לא ייראוּ כעלבוֹן ולא יעוֹררוּ רוגז והתנגדוּת. לפי סיפּוּרי בני־הזמן ההוא ציוה יסוֹן הכּוֹהן הגדול להקים את האיצטדיוֹן בתוך ירוּשלים, בעמק – לפי פלאביוס טיריפיאוֹן, אשר על גבוּל הר הבית.

אבל בכך לא נסתיים עוד הדבר. לא עבר זמן רב ושחקני ספּוֹרט יהוּדים חטאוּ נגד מצוות התוֹרה:

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם עָרְלָה

(ספר מקבים א' א, 15)

מוּשגי היוֹפי של היוונים והמילה לעיני כל של המתגוֹששים היהוּדים במקומות ציבוריים – היוּ דברים מנוגדים זה לזה. המתחרים היהוּדים עוֹררוד – לא בירוּשלים, שבה היו בתוך עמם – לעג וקלס, ואֶפשר גם בוּז, שעה שהוֹפיעוּ בתחרוּיוֹת בחוּץ־לארץ ועל התחרוּיוֹת הלא מסוּפר בפירוש:

וּבִהְיוֹת מִשְׂחַק שְנַת הֶחָמֵשׁ בְּצֹר

(ספר מקבים ב' ד, 18)

רבים סבלוּ, בלי ספק, מן הבּוּז וביקשוּ מוֹצא. תרגוּמים אחרים מספרים על מעשה ניתוח, שהחזיר למצב הטבעי (קאוץ' מקבי א', 15).

העירוֹם העמיד שוּב בנסיוֹן את יהוּדה. העירוֹם היה סימנוֹ המתוֹעב של אֵלוֹת הפּריה והרביה בכנען, ואת העירוֹם הזה חשׂפוּ המתחרים בכל האיצטדיוֹנים שהוּקמוּ בכל מקום בארץ. לתרגילי הגוּף היתה אז חשיבוּת רבּה יותר מאשר לתרגילי הספוֹרט של היוֹם; אלה היו שעשוּעים פּוּלחניים מקוּדשים לאֵלים הזרים זאוס ואפולו. תגובתם של המַאמינים היהוּדים על איוּם מסוּכן זה לא יכול היה להיות אלא תגובה קשה ומחמירה.

שליטי הארץ החדשים, הסילבקים, נתנוּ מיד הזדמנוּת לכך.

פרק ששי – למען חופש האמונה    🔗

פקיד־מסים בּוזז את ירוּשלים. פולחן זאוס בבית־המקדש. מרד המכבּים. קרב פילים ליד בית־לחם. אמריקנים מגלים את בית־צור. מַטבעות מאנטיוכיה בעיי־מַפּולת. ספק קנטינות מאי רודוס. פומפיאוס תוקף את ירושלים. יהודה הופכת פרובינציה רומית.

וּבְיָדָיו הַטְמֵאוֹת לָקַח אֶת כְּלֵי הַקֹדֶשׁ וַאֲשֶׁר נִתַן נְדָבָה בִּידֵי מְלָכִים אֲחֵרִים לְגַדָּל וּלְפָאֵר אֶת הַמָּקוֹם וְאֶת כְּבוֹדוֹ סָחַב הוּא בְיָדָיו הַמְתֹעֲבוֹת

(מקבים ב', ה 16)

המלך אנטיוכוס הרביעי (175–163 לפנה"ס), המכוּנה אפיפנס, בּוֹזז ומחלל את בית־המקדש בירושלים, בשנת 168 לפנה“ס. מקצועו המיוחד היה בּיזת מקדשים. לפי עדוּיוֹת בני זמנוֹ, ההיסטוריון היווני פוליביוס רוֹשם בספר ״תוֹלדוֹת העוֹלם” בן 40 הכּרכים, כי ״אנטיוכוס הרביעי בּזז את מַרבית בתי המקדש".

אוֹצר בית המקדש לא הספּיק לו לסילבקי. הוא שלח את אפולוניוס בּכיר גוֹבי־המסים עם כוח מזוין לירושלים –

וַיִּקַּח אֶת שְׁלַל הָעִיר וַיִשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וַיַהֲרֹס אֶת בָּתֶּיהָ וְאֶת חֹמוֹתֶיהָ מִסָּבִיב. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטָּף וְאֶת הַבְּהֵמָה בָּזָזוּ

(מקבים א', א, 31–32)

מאוּמה, מכל מה שעשוּי עם לסבּוֹל בתמוּרות הרבּוֹת של תולדותיו, מאוּמה מכל המוֹראוֹת והאימוֹת לא נחסך מעם ישראל בעבר, ואוּלם מעוֹלם, לא בהיוֹתוֹ נתון לעוּלה של אַשׁוּר ולא תחת עוֹל הבדבלים, לא ניתכה עליו מַכּה כמַכּה שבאָה לו עם הגזירה שגזר אנטיוכוס אפיפנס בבקשוֹ לפגוֹע פגיעת־השמד באמוּנת ישׂראל:

וַיִּשָׁלַח הַמֶּלֶךְ סְפָרִים בְּיַד מַלְאָכִים לִירוּשָׁלַיִם וּלְעָרֵי יְהוּדָה לָלֶכֶת אַחֲרֵי חֻקִים נָכְרִים לָאָרֶץ

(מקבים א', א, 44)

בּמקדש ה' נקבּע פּוּלחן זאוס האוֹלימפי, וגזירה יצאָה על כל עבוֹדת ה', הקרבּנוֹת, השבּת, המילה, וכל העוֹבר עליהן – סוֹפוֹ דין מוות. כתבי הקוֹדש הושמדוּ. זו היתה רדיפת דת יסוֹדית ראשונה בהיסטוריה.

ואוּלם עם ישׂראל נתן לקח ומוֹפת לכל העוֹלם, מה חייבת להיוֹת תגוּבתוֹ של עם, שאינו רוצה בחדלוֹנוֹ, על דיכוּי מַצפוּן ממין זה.

בעלי אוֹפי חלש שהלכוּ בדרך ההתנגדוּת הקלה ביוֹתר היו, כמוּבן, גם אָז ואוּלם רבים –

וַיִּבְחֲרוּ לָמוּת לְבִלְתִּי הטַּמֵּא…

(מקבים א', א. 63)

ואולם רק קנאת הדת השלמה שאין עמה טעוּת של זקן אחד הטילה את לפּיד המרד לתוֹך הארץ.

מוֹדיעין היא שם מקוֹם קטן, במרחק שלושים ק“מ מירוּשלים, למַרגלוֹתיהם המַערביוֹת של הרי יהוּדה. כאן חי מתתיהוּ הכהן עם חמשת בניו. משבּאוּ אַנשי אנטיוכוס גם למוֹדיעין, כדי לאַלץ את האוכלוסיה ״לעזוֹב תוֹרה” להקריב קרבּן ולהקטיר קטוֹרת, סירב מתתיהוּ לציית לצו, וכשראָה בן מוֹדיעין אחד מביא קרבּן:

וַיְשַׁלַּח חֲרוֹנוֹ כַּמִּשְׁפָּט וַיָּרָץ וַיִזְבָּחֵהוּ עַל הַבָּמָה, וְאֵת אִישׁ הַמֶּלֶךְ הַמְאַלְץ לִזְבֹּחַ הֵמִית בָּעֵת הַהִיא וְאֶת הַבָּמָה הָרָס

(מקבים א', ב, 24־23)

ובזאת נתן דחיפה למרד גלוּי, למַאבק של חיים ומוות למען חוֹפש האמוּנה – הלא הן ״מלחמוֹת המקבים".

מַתתיהו ובניו השכּילוּ לברוֹח. במַחבוֹאי ההרים והמערוֹת הם אוֹספים סביבם קהל בני ברית ומנהלים מלחמת גרילה מרה כנגד הרשוּת. עם מוֹת הכהן הזקן היה בנוֹ יהוּדה למנהיג וכוּנה בשם “מקבי” (“המקבת”, “איש המקבת”).

בארץ ההרים של יהוּדה נוֹחלים המתקוֹממים נצחוֹנוֹת ראשוֹנים וראויים הם שנתפעל מהם, שכּן החבוּרה המצוּמצמת, הטירוֹנית והמצוּיידת בכלי־זין דלים מנצחת את חילוֹת המצוֹר המאוּמנים והעוֹלים עליהם הרבּה במספּרם. בית־חורון, אמאוס ובית־צור נכבשוּ. הסילבקים נסוֹגים עד בוֹא צבא עזר מאנטיוכיה. יהוּדה המכּבּי משחרר, בשנת 164 לפנה"ס, את ירוּשלים ומַחזיר את עבודת ה' בבית־המקדש על מכונה. המזבּח נבנה מחדש, הקרבּנוֹת לה' מובאים כמקודם (מקבים א', ד, 34).

במַסעי מלחמה, המוליכים יותר ויותר גם אל מעבר לארץ יהוּדה, מַגיע יהוּדה המקבי אל הגליל, לעבר הירדן המזרחי, שם יושבים בני־ישראל הנאמנים לה'. בדרך לאדוֹם, בדרוֹם־יהוּדה, הוּשׂם מצוֹר על חברוֹן העתיקה והיא נחרבת. ההצלחה הממוּשכת של יהוּדה המקבי מאלצת את המלך אנטיוכוס החמישי אבפטור (163–162 לפנה"ס), בנוֹ של אפיפנס, להתקיף בכוֹח צבאי גדול. בקרב מכריע, שהתנהל במרחק עשרה ק“מ דרומית־מערבית מבית־לחם, ליד בית־זכריה, מטילים הסילבקיים למערכה את פּילי־המלחמה בסיוּע מחלקת פרשים. בפני עליוֹנותוֹ של כוח עצוּם זה אין המקבּים יכוֹלים לעמוֹד והם מוּבסים. סכסוּך פּנימי מאַלץ את המנצחים לכרוֹת ברית־שלום אגב תנאים בלתי־צפויים לטובת המנוּצחים, גזירות אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, משנת 167 לפנה”ס, מאַבּדוֹת את תקפן, מוּבטחת העבודה החפשית לאלהים והעדה הדתית בירוּשלים הוּכּרה מחדש (מקבים א' ו, 30 וכו‘, 58 וכו’).

מַטרוֹת המרד היהוּדי הוּשׂגוּ.

אוּלם אין די בכך: המקבים שוֹאפים לאי־תלות מדינית, מלבד חוֹפש הדת.

יוֹרשי יהוּדה המקבי, אָחיו יונתן ושמעון, פּוֹתחים במַאבק מחוּדש, שהסתיים בהנהגתוֹ של שמעון בשנת 142 לפנה"ס בכך שסוּריה העניקה ליהוּדים גם את החוֹפש המדיני (מקבים־א', טו, 1).

מבצר אחד, השוֹכן בנקודה מרכזית של הקרבוֹת והוא עוֹבר פּעמים רבּוֹת מיד אל יד – הוּא בית־צור (גם היום – בית צור). תוצאות החפירוֹת זהוֹת עם המסוּפּר בספר מקבים א'.

״חירבת־א־טוביקה" נקרא היום המקום שעליו נלחמוּ מלחמה קשה. הוּא חולש על הדרך העתיקה מירוּשלים לחברוֹן, בגבוּל שבין יהוּדה לבין אדוֹם שבדרום, בשנת 1931 מצאו כאן הארכיאוֹלוֹגים האמריקנים, ו. פ. אולברייט וא. פ, סלרס, כמוּת גדוֹלה של מַטבעוֹת. במאָה עשרים ושש, מתוֹך שלוש מאות מַטבעות, טבוּעים השמות של אנטיוכוס אפיפנס ואנטיוכוס אבפטור.

על הגבעה נמצאים עדיין יסוֹדוֹתיו של מבצר חזק שיש להבחין בהם שלוש תקוּפות בנין. מן התחתונה, העתיקה ביותר, נשמרו רק קטעים בלבד. מוֹצאם מימי הפּרסים, לשכבה שעליה יש אוֹפי מזרחי, היא מלאכתו של יהוּדה המקבי מן הימים הראשונים של המרד המוּצלח:

וַיָּשָׁם שָׁם חַיִל לְשָׁמְרוֹ וַיְבַצֵּר לִשְׁמֹר אוֹתוֹ אֶת בֵּית צוּר לִהְיוֹת לֶעָם מִבְצָר בִּפְנֵי אֱדוֹם

(מקבים א'. ד, 61)

לאחר קרב הפילים ליד בית־זכריה הוֹרה אנטיוכוס החמישי אבפטור לכבּוֹש את מבצר הגבוּל:

וַיִּלכֹּד הַמֶּלֶךְ אֶת בֵּית־צוּר וַיָּשֶׂם שָׁם מֵצָּב לְשְׁמֹר עָלֶיהָ

(מקבים א', ו, 50)

גם צבאוֹת הסילבקיים השאירוּ אחריהם עקבוֹת שהוֹתם פה שאינם נותנים מקום לטעוֹת. כפי שקובעים הארכיאוֹלוֹגים, אשר חפרוּ בעיי המפוֹלת של החוֹמוֹת, שהקים יהוּדה המקבי, הרי אלה שׂרידי מחלקת הקנטינות שלהם. מנת המזון של חיילים אלה הכילה – יין, מיץ ענבים עדין שמוֹצאוֹ מגבעות יווָן. אפילו את מקום מוֹצא היין יכלוּ אולברייט וסלרס לקרוֹא, הוּא טבוּע באזניוֹת הכּדים שנמצאוּ בין שברי החרסים שהיו מפוּזרים כאן בכמוּיוֹת עצוּמוֹת. יש לשער כי סוֹחר יין מרודוס היה הסַפק הראשי של הצבא.

הדבר היה בשנת 162 לפנה"ס. שנה לאחר כך ציווּ הסילבקיים לחזק מחדש את בית־צוּר. על גבי חוֹמוֹת המקבים ההרוּסות קמה מצוּדה בעלת מבנה הליניסטי אוֹפייני:

וַיִּבְנוּ עָרִים בָּצוּרוֹת בִּיהוּדָה… וַיְבַצְרוּ אֶת הָעִיר בֵּית־צוּר… וַיָּשִּׂימוּ בָּהֶן חַיִל וּמִסְכְּנוֹת אֹכֶל

(מקבים א', ט, 50–52)

הסיפּוּר מסתיים במוֹת שמעוֹן, אָחיו של יהודה המקבּי, ההנהגה הרוּחנית והמדינית של יהוּדה עוברת יחד עם משׂרת הכהן הגדול ליוֹחנן, בנוֹ של שמעוֹן. הוא כּוּנה בשם יוֹחנן הורקנוס. ״יהוחנן הכּהן הגדול וחבר היהודים" – ״יהוחנן הכּהן הגדול ראש חבר היהודים" טבוּע במַטבּעוֹת שהוּא ציווה לצקת.

הודות לרשימותיו הקפדניוֹת של יוטף פלויוט יש לרשוּת ההיסטוֹריה תיאוּר מדוּיק על בן־מקבּים זה ויוֹרשּיו (יוסף פלויוס קורא להם לפי אביהם, מתתיהוּ בשם ״חשמונאים" (מלחמות היהודים" א, 1, 3)).

במלחמוֹת בלתי־פוֹסקוֹת הולכים החשמונאים ומרחיבים בכוונה תחילה את גבוּלוֹת יהוּדה. בימי אלכּסנדר ינאי (103–76 לפנה"ס) הרחיבוּ את מחוֹז שלטוֹנם והוּא כלל כמעט את כל האָרץ של שתי המַמלכות, ישראל ויהוּדה לפנים.

הסיליבקיים היוּ, ככל שנמשכוּ הענינים, יריבים שאין להתיחס אליהם ברצינוּת. חסר היה להם הכוח לעמוד גם כנגד המקבּים, לאחר שהרומים היוּ, עם תבוּסתוֹ של חניבעל מקרתגה (202 לפנה"ס בקרב על צמה), למוֹשליו הבלתי־מוּגבלים של ים־התיכוֹן המערבי והרחיבו את שלטונם על יוון והלאָה על אסיה הקטנה.

דרך מַמלכת הסיליבקיים חוֹדר המצביא פומפיוס לתוך ארץ־ישראל, לאחר מצור שאָרך שלושה חדשים פוֹרצים הלגיוֹנוֹת הרוֹמיים, בשנת 63 לפנה"ס. לירוָשלים. יהודה היתה לאזוֹר רומאי.

עצמאות ישראל הגיעה עם מאוֹרע זה אל קיצה.

״השליש אשר למלך נשען על ידו" (מלכים ב' ד, 2) היה אוחז חגורה, כמצוייר על תבליט זה מנינוה בימי אנספר מלך אַשׁוּר עם אוחז המושכות שלו.

מצבת בזלת זו של מישע מלך מואב, נמצאה בשנת 1868 על־ידי המיסיונר הגרמני קליין ליד דיבון בעבר־הירדן. מוצאה משנת 850 לפנה"ס רשום בה סיפור המלחמה בישראל ויהורה שעליה מסופר במלכים ב פרק ג'. בדווים שראשי בצע פוצצו את התעודה רבת הערך.

בשער לחומת העיר שומרון נתקלו החופרים בשני ספסלי־אבן: ״מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו… בגורן" (מלכים א' כב, 10).

ואת עיני צדקיהו עור…" (מלכים ב' כה,7) סרגון השני מבצע את העונש המזווע. שבו נענש, לפי חוק העונשין הצבאי האַשׁוּרי־בבלי. כל בוגד לשבויים היו משחילים טבעות בשפה העליונה כדי לשבור את התנגדותם ״וילכדו את מנשה בחוחים (דבה"י ב' כג, 11).

לוח הודעה של משמר־צופים ביהודה למפקד הצבא בלכיש משנת 589 לפני הספירה.

ארמון סרגון השני מלך אַשׁוּר, בחורסבר (שיחזור).

חנויות ומחסנים בטורי רחובות ישרים במאה הט“ו לפנה”ס חשפו חופרים צרפתיים על חוף ים־התיכון באוגרית העתיקה.

״באחד המחסנים נמצאו 80 כדי יין ושמן, מסודרים יפה", הודיע פרופסור שפר.

קמיעות זהב קטנות מאוגרית עם סמלי הפריה־והרביה.

תבליט עשוי שן־פיל של אלת־הפריון הכנענית מעורטלת־השדיים. מתוך קבר בפרוור החוף של אוגרית.

פסלים של שור הבר ושל פתנים מקשטים את שער אשתר בבבל, שנחשף על ידי פרופסור קולדריי

״… יהודה הוגלו לבבל במעלם" (דבה"י א' ט, 1). במטרוֹפוֹלין מפוארת בינלאומית זו על הפרת, על רחובותיה הרחבים חי יהודה בגולה, כאן ״על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" (תהלים קלז, 1) מאחורי חומות העיר הענקיות על הפרת התנשא סמוך למקדש ארדוך (ימין) מגדל בבל ל־90 מטר גובה השווה לגובה אנדרטת החופש בנמל ניו־יורק (שיחזורו של פרופסור א. אונגר, רישומו של ה. אנגר).

 

חלק שמיני – בין עבר להוֹוה ־ חורבן ירושלים    🔗

המרד. מלחמת היהודים. מלחמות בגליל. המַצביא טיטוס – 30.000 רומיים מתקיפים. פקוּדת ההתקפה ומיפגנים לפני השערים. חמש מאות צליבות בכל יום. דייק סוגר על ירוּשלים. סיוּטי הרעב. מבצר אנטוניה נופל. בית־המקדש בלהבות. העיר נחרבת. מַסע־נצחון ברומא.

קוֹלוֹת ההתנגדוּת לרוֹמי הלכוּ והתעצמוּ. לעדת הקנאים נצטרפוּ אנשי מרי ובעלי הזיוֹת שתבעוד בלי הרף להרחיק את שלטוֹן הזרים; כל אחד מהם החביא חרב מתחת לבגדיו. מַעשׂי האלימות שלהם הסעירוּ את האָרץ. התרברבוּת הנציגים הרוֹמיים ומַעשי הפקר שלהם הוֹסיפוּ להחרפת המצב; הנוֹהרים אחרי הקיצוניים הלכוּ והתרבּוּ.

אי־הרצוֹן ההוֹלך וגוֹבר הפך בחודש מאי 66 – למרד; בעת שהנציב פלורוס תבע 17 כּכּרוֹת זהב מאוצר בית המקדש. חיל המצב הרוֹמי הוּתקף, ירוּשלים נוֹפלת בידי המוֹרדים. האיסור המידי של הבאת־קרבן היום לכבוד הקיסר מַשמעוֹ הכרות מלחמה כנגד רוֹמי, המַעצמה העוֹלמית. הננס ירוּשלים זוֹרק את כסיית האיבה וההתגרות לרגלי האימפריה הרוֹמית!

זהו האוֹת לכל הארץ; בכל מקום ומקום מתלקח המרי, פלורוס אינו עוד אדון המצב. בראש לגיון וחיל־עזר רב־כוח עוֹלה קסטיוס גלוס, מוֹשלוֹ של אזוֹר סוּריה, לשבּוֹר את המרד, אוּלם הוּא נאלץ להיסוֹג מתוך אבידות קשות. המוֹרדים משתלטים על הארץ.

מתוך וודאוּת, כי רוֹמי תיחלץ להתקפת־נגד במלוֹא הכוח, הם מבצרים בחפזוֹן את הערים, משפצים את החוֹמוֹת הישנוֹת, ממנים מפקדים צבאיים. יוסף. בעתיד ההיסטוֹריוֹן יוסף פלאביוס, נתמנה למפקד עליון בגליל.

לפיקוּד העליוֹן מצד רוֹמי נתמנה על ידי נירוֹן קיסר המַצבּיא המנוּסה טיטוס פלביוס אספסינוס, שהצטיין כל כך לשבת בעת כיבוּש בריטניה.

בלווית בנוֹ טיטוס וּבחיל של שלושה לגיוֹנוֹת, ממיטב הצבא, וחילות עזר מרוּבּים הוּא מַתקיף את הגליל מצד צפוֹן.

קרבוֹת הדמים הראשונים מתחוֹללים במקומות הסמוּכים לים־כּנרת: עד לאוֹקטובר שנת 67 נכבּש כל הגליל. הלך בשבי גם יוסף, המפקד העליון. הוּא נכבל בשלשלאות והוּבא, לפי פקוּדת אספסינוס, למַטה הראשי ומשם, ממַחנה האוֹיב, הוּא מתבּוֹנן במלחמת־היהוּדים, 6000 יהוּדים נשלחים כעבדים אל קורינת לחפירת תעלה.

באביב הבּא נמשכת כניעת המוֹרדים ביהוּדה. בעצם המלחמה באָה ידיעה מַבהילה המעכבת לשעה את הקרבות. נירון קיסר מת על־ידי התאבּדוּת.

ברומי פוֹרצת מלחמת־אזרחים ואספסינוס מחכה להתפּתחוּת העניינים. בזה אחר זה מאַבּדים שלושה קיסרים בלתי חשוּבים את שלטונם ואת חייהם. לבסוף התחילוּ הלגיונות פועלים במזרח; שנה אחת לאחר מות נירון בוֹקעת הקריאה במצרים, בסוּריה, בארץ־ישׂראל וּבכל מקומות המזרח: ״יחי הקיסר"! אספסינוס היה לשליטה של המַעצמה העולמית רוֹמי. מקיסריה שבחוף ארץ־ישראל, שבּה הגיעתוּ הבּשׂוֹרה, הוּא יוצא ללא שהות לרוֹמי ומטיל על בנוֹ טיטוס את ניהול המַערכה האחרונה של מלחמת היהוּדים.

זמן קצר לפני מלוא הירח בחודש האַביב שנת 70, ניצב טיטוס עם חיל מלחמה עצוּם בשערי ירוּשלים. בכל הדרכים והנתיבוֹת נעים לעבר העיר טוּרים שיהוּדה לא ראתה כמוֹתם מעולם, עולים הלגיונות החמישי, העשירי, השנים־עשר והחמשה־עשר, בלווית חיל־פרשים, חיל חלוּצים וחילות־עזר אחרים, כ־80,000 איש.

עיר הקודש רוחשת בני־אדם, עולי־רגל באוּ מקרוב ומרחוק לחוֹג את חג הפּסח. סכסוּכים פוֹרצים בין הקיצוניים שבקנאים ובין המתונים – גם בעת התפילות; פּצוּעים והרוּגים מתגוֹללים בחוּצות.

בינתיים מקימים הרוֹמים בסביבה את מַחנוֹתיהם. דרישה לכניעה נענית בלעג ובצחוֹק. טיטוס עונה על־כך בפקודה להתקפה. מצטרפים התוֹתחנים (scorpiones) (עקרבים), פוֹלטי־אש בזק, ו־Balistea (זורק אבנים, בליסטראים). כל אחד מכלי המלחמה הכּבדים האלה זוֹרק אבנים, שמשקל כל אחת כ־50 קילו, למרחק 185 מטר! מצד צפון פּוצח חיל־החלוץ את עקב־אכילס של המבצר. מצד דרום־מזרח ומערב מגינים מורדות העמק התלוּלים על הסוללות. לעומת זאת מבוּצר במיוּחד צד צפון על ידי שלושה טורי־חומה. אילי־ברזל ומקרקרי־חומות מתחילים את מלאכת־ההרס שלהם ברעש והמוּלה גדולים מאצל היסודות. ורק בשעה שנזרקוּ אבני־בליסטראות כבדות לתוך העיר, בעת הרעש העמום של מפצחי־החומות יומם ולילה, נסתיימוּ הסכסוּכים בין האחים; היריבים כורתים ברית־שלום. מבין מנהיגי הכיתות נוטל עליו שמעון בר־גיורא, המתון, – את הגנת חזית הצפוֹן, יוֹחנן מגוּש חלב, הקנאי – את הגנת אזור בית־המקדש ומבצר אנטוניה.

בתחילת מאי פרצו מכונות המצוֹר, שחתרוּ במשך שבועיים, פּירצה ניכּרת בחוֹמה הצפוֹנית. וכעבור עוד חמשה ימים חדרוּ הרוֹמאים גם בפירצה של החוֹמה השניה. התקפת־נגד נמרצת מַחזירה לנצוּרים את החוֹמה. עברוּ ימים לא מעטים עד שהרומיים הצליחוּ לכבשה שוּב, ועל־ידי כך שמוּ את ידם החזקה על הפּרבר הצפוֹני.

אמנות המצור הרומאית בעת כיבוש ירוּשלים.

מתוך בטחון, כי במצב זה תכּנע ירוּשלים – מצווה טיטוס על הפסקת ההתקפה. מחזה גרנדיוֹזי של מיפגן צבאי גדול, סמוך לעיני הנצוּרים, מן הדין שיביאם להרהוּרי בינה וכניעה.

הרוֹמאים פּוֹשטים את מַדי הקרב ומצחצחים עד ברק את מַדי המיפגנים. הלגיוֹנרים לוֹבשים את שריוֹניהם, את כתנוֹת השריוֹן, חוֹבשים את הקסדוֹת. חיל־הפּרשים מקשט את סוּסיו באוכפים מפוֹארים, ולקול צלילי חצוצרות עוברים רבבות לוחמים בפני טיטוס, והם מקבּלים שׂכר ומנוֹת־מזוֹן מוּגדלות. לעיני הנצוּרים, ארבעה ימים נמשך, מבּוֹקר עד ערב, מיצעד הנצחוֹן של טוּרי הרוֹמאים.

לשוא. – צפוּפים זה לזה מגלים הבּריוֹת שעל הסוֹללה הישנה, בצפוֹנוֹ של בית־המקדש, על כל גג, גילוּיי איבה בלתי פּוֹסקים. הפגנה חסרת תועלת – הנצוּרים אינם מַעלים על דעתם כל כניעה.

טיטוס מנסה נסיון אחרון, כדי לשנות את דעתם. הוא שולח את בן־ארצם השבוּי יוסף פלביוּס, את המפקד העליון של הגליל, אל חומות המבצר.

קולו של יוסף נישׂא ברמה: ״הוֹי לבּוֹת הברזל! פרקוּ מעליכם את נשקכם, עוֹררוּ רחמיכם על עיר אבותיכם, אשר נהפכה כבר למעי מַפלה, הביטוּ מאחריכם וּראוּ את צבי־עדיכם, אשר אַתם מַפקירים בידיכם את תפאֶרת העיר, הדר המקדש, יקר מַתנות עמים רבים, ומי יערוֹב את לבּוֹ לשלח בכל אלה את האש? מי ירצה, אשר לא תוספנה עוד עיניו לראוֹת את אלה? והיש לנוּ דבר יקר מאלה להצילהוּ? הוי, אַבּירי־לב, הקשים מאבן!"¹⁰¹

במלים נרגשות הוא מזכיר את גבורות העבר, את האָבוֹת, את ההיסטוריה. את יעוּדה של ישראל. לשוא – תביעותיו ובקשותיו נתקלות באזנים אטוּמות.

מן החוֹמה השניה מתחיל הקרב החדש. מתלקח אל עבר מצוּדת אנטוֹניה. בדרך רחובות הפרבר נמשכת החזית לעבר אזור בית־המקדש והעיר העליוֹנה. חיל החלוּץ בּוֹנה מסילות הסתערוּת, חיל עזר גוֹרר ממרחק את העצים הנחוּצים. הרוֹמאים מנצלים את כל האֶמצעים הבּדוּקים והמנוּסים של טכניקת המצוֹר. עבוֹדוֹת ההכנה נפגעוֹת תכופות בשל נסיוֹנוֹת הפרעה נוֹעזים של הנצוּרים. מלבד התפרצוּיוֹת פראיות, עולות סוללות העצים עם הקמתן בלהבות. עם רדת החשיכה שורצת סביבת המחנות של הרומאים דמוּיות הגוֹחוֹת מפינות־סתר, ממעברים תת־קרקעיים, שזחלוּ ועברוּ את החומות.

טיטוס מצווה על נגישות נגד הרעבים והמסתננים המשוטטים בדרכים. כל הנתפשׂ – אם פליט ואם מסתנן מבקש אוכל או משוֹטט – צלוֹב ייצלב. חמש מאות איש ליום צוֹלבים החיילים על עמוּדים לעיני העיר. הולך ומתרבה יער התליות במורדות הגבעות עד שהמחסור בעצים מעכב את המעשׂה המכוּון לאַיים ולהפחיד.

עץ אחרי עץ היוּ קרבּן לתליוֹת, סוֹללוֹת מצוֹר, סוּלמוֹת הסתערוּת ומדוּרוֹת מחנה. הרוֹמאים חדרוּ לתוך נוֹף פּוֹרח. נעלמוּ הכרמים, גני הירק, שפע עצי חזית והתאנים, אפילו הר־הזיתים אינו מטיל עוד כל צל, על פּני הנוֹף השוֹמם והקוֹדר מהלך ריח ללא נשוֹא, לרגלי החוֹמוֹת נערמות גוּפות רעבים ולוחמים שנפלוּ ושנזרקוּ לאלפים על ידי הנצוּרים מעל למעקות. וכי מי מסוּגל היה לקברם לפי הנוֹהג והמסוֹרת?

״וגם האיש הנכרי אשר ראָה לפנים את ארץ יהוּדה ואת מגרשי ירוּשלים כּלילי היוֹפי“, התאַבּל יוסף פלביוס, ״והבּיט עתה אל המקוֹמוֹת האלה בחורבנם לא עצר כוח למנוע קולו מבכי ולהבליג על אנחותיו למראה המהפּכה הנוֹראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדר העיר לפנים, ולו הגיע שמה פּתאום איש אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנוּ להכירם”.

ירוּשלים בעת מצור טיטוס, 70 לספירה.

כדי לסגור על העיר סגירה הרמטית, מצווה טיטוּס להקים דייק {Circumvallatio). בעבודת יום ולילה הוּקמה חוֹמת עפר אדירה וגבוֹהה בקשת נרחבת סביב ירוּשלים, והיא חוּזקה עוד על־ידי 13 מבנים מבוּצרים שהיו נשמרים על ידי שרשרת משמרות רצוּפה. אם אפשר היה עד עתה להבריח לעת לילה ובדרכי־סתר, בעזרת מנהרוֹת וחפירוֹת, מזוֹן לתוך העיר, הרי מעכשיו נמנע דבר זה בשל הדייק.

זוועת הרעב מחזיקה כבצפּרנים את העיר שאוכלוסיתה נתרבתה בשל עולי־רגל, והמוות קוֹצר יבוּל אָיוֹם. הלהיטוּת למַאכל כלשהוּ אינה יודעת מַעצוֹרים ממיתה כל רגש אנוֹשי.

״והרעב המַאמיר השמיד את העם לבתיו ולמשפּחותיו. הגגות היוּ מלאים נשים ועוֹללים גוֹועים, וברחוֹבוֹת נערמו פּגרי זקנים, נערים ובחוּרים נפוּחי רעב תעוּ כצללים בשווקים ונפלוּ לארץ באשר הדביקם המוות. וקרוביהם אשר תמוּ לגווֹע גם הם לא מצאוּ כוח להביאם אל קבר, וגם האנשים הבריאים משכוּ ידיהם מהמון הפגרים הרב, ביראם מהביט אל פני הרעה, אשר תשּיג גם אותם. כי רבים נפלוּ מתים על הפגרים אשר אָמרו לקברם"…

יוסף שמשפּחתוֹ נתייסרה, יחד עם כל הנצוּרים, לא חשש גם לתאר מאורעות לא־אנוֹשיים, המוֹכיחים כי הרעב המשתוֹלל התחיל סותר כבר את בינת הנצוּרים.

קנאים שוֹטטוּ ברחובות וחיפּשׂוּ מזוֹנוֹת. מאחד הבתים הגיע אליהם ריח צלי. הם פּורצים מיד פנימה ועומדים מוּל מרים, בת האָציל מבית אזוב, ממזרח הירדן, בת עשירים, עולת־רגל לפסח לירוּשלים. הקנאים איימוּ עליה במוות אם לא תמסוֹר לידיהם את הצלי. נבוכה מפּחד מַגישה האשה לאנשים את המבוּקש. מזוּעזעים הם מַבחינים בגוּפתו המצוּמקת של הרך הילוֹד – בנה של מרים.

מיד מתפשטת הידיעה לא רק בכל העיר, אלא מסתננת גם אל מעבר לחוֹמוֹת, וּמַגיעה לאזני המַחנוֹת הרוֹמיים, טיטוּס נשבּע כי הוּא ינקום את מַעשה הנבלה הזה על ידי חוּרבּן כל העיר.

רבּים בּוֹרחים בחסוּת החשיכה ממות של רעב והם נופלים לידי גוֹרל אָיוֹם ונוֹרא לא פחוֹת. בין חילוֹת העזר נפוֹצו שמוּעוֹת, כי הפליטים מן המבצר נוֹשׂאים עמם זהב ואבני־חן, והם בּוֹלעים אותם כדי שלא יפּלוּ בידי זרים ויצליחו להצילם עד בּוֹא עת. משנתפּשׂוּ הפּליטים החפשים היוּ נרצחים, ואנשים רודפי־בצע ללא רחם היוּ מנתחים את גוּפוֹתיהם. בדרך זו נרצחוּ בלילה אחד בלבד אַלפּיים איש. טיטוס משתוֹלל; ללא רחמים הוא מצווה על גדוּד פרשים שלו לדרוֹס למוות יחידת חיל־עזר כזה: פקודת יום קובעת עוֹנש מוות על פשע זה. אבל אין הדבר מועיל הרבה והרצח הולך ונמשך.

בינתים נמשכת עבודתם של פּוֹצחי החוֹמוֹת בפרברי ירוּשלים. סוֹללוֹת הסתערוּת חדשות מוּקמות. טיטוס דוחק ומזרז את הקץ. הוא רוצה להחיש את סיוּמוֹ של הסיוּט.

בראשית יוּלי תוֹקפים את אנטוניה. המבצר שקירוֹתיו גוֹבלים בחוֹמת הצפוֹן של הר הבית נהרס עד היסוֹד.

עכשיו הגיע תור אזור בית־המקדש, זו מַערכת־בנינים מבוּצרת עם יציעים, מַעקות ועזרוֹת. המפקד העליון מכנס מועצת־קצינים לשם התיעצוּת על המצב. רבים מַסכּימים שיש להתייחס לבית־המקדש כהתייחס אל מבצר. טיטוס מתנגד. הוא מתכוון להציל, ככל האֶפשר, מחוּרבן את המקדש המפורסם בכל האימפּריה הרוֹמית. בעזרת כרוּזים הוא קורא בפעם האחרונה לכניעה ללא מלחמה, והמַענה הוא שוב – סירוּב, ורק עכשיו מַתחיל טיטוס לנהל קרבוֹת כנגד האיזור המקודש.

ברד של יריות־אבנים ומטר־חצים בלתי פוֹסק יורד על החצרות. היהוּדים נלחמים כאחוּזי טירוּף ואינם נסוגים. הם בוטחים בה, כי יחוּש לעזרתם ברגע האחרון ויגן על מקדשוֹ. יותר מפעם אחת מַגיעים לגיוֹנרים ועוברים בסוּלמוֹת־הסתערוּת לעבר השני של החוֹמה, ושוּב ושוּב הם נהדפים, פוֹצחי חוֹמוֹת ואילי־ברזל חסרי כוח הם בפני חומות אלה. אי־אפשר לפוֹצץ את אבני הגזית העצוּמוֹת שהוּקמוּ בימי הורדוס. כדי לפרוץ מבוא מצווה טיטוס לשלוח אש בשערי המקדש העשוּיים עץ.

משנתלקחוּ הוּא מצווה לכבות את האש ולפתוח דרך להסתערוּת הלגיוֹנרים. פּקוּדת־היוֹם של טיטוס להתקפה מצווה על ״זהירוּת במקדש“, ואף־על־פי־כן נתלקחה הבעירה והגיעה עד לאוּלם העמודים וידי הרוֹמים מלאות עבודה לכיבוּייה. את הרגע הנוח הזה מנצלים הנצוּרים להתקפת־נגד נמרצת. בטבח חסר־רחמים מַכּים הלגיוֹנרים אַחוֹר את היהוּדים, רוֹדפים אחריהם ומגיעים עד לחצרוֹת. במהומה הפּראית מקיפים הלוחמים את המקדש באש. ״אחד מאנשי הצבא לא חיכּה לפקוּדת המַצבּיא ולא נבהל מהמַעשׂה הנוֹרא אשר אָמר לעשות כאילו צוּוָה למלא את הדבר מפי הגבוָרה, ותפש בידו לפיד בּוֹער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון הזהב, אשר בקרבתו היה המבוֹא מצד צפוֹן אל הלשכוֹת הסוֹבבוֹת את ההיכל”.

חדרי המקדש ספוּנים עץ ישן ויש בהם מלבד חמרי קרבנות הנדלקים על נקלה גם כלים מלאים שמן קודש, להבות הבעירה מוצאות להן חומר דליקה. טיטוס רואה את לשונות האש העולה והוּא מנסה למנוע את התפשטוּתה.

״הקיסר¹⁰² נשׂא את קוֹלוֹ והרים יד ימינוֹ לתת אות לנלחמים, כי יכבוּ את האש, אולם שומע לא היה לו… כי לצעקה הנוֹראה צללוּ אזני אנשי־הצבא ולא שמוּ לב לאוֹת… וכראות הקיסר, כי אין לאל־ידוֹ לכבּוֹש את כעס אנשי צבאוֹ המתהוֹללים והאש מוֹסיפה לאכוֹל מסביב, בא עם שׂרי צבאוֹתיו אל הבית לפני ולפנים והביט אל דביר ההיכל ואל כל אשר בו… בראותו, כי לא נגעה עוד הלהבה עד ההיכל לפנים, רק אָכלה את הלשכוֹת הסוֹבבוֹת אותו לבד, עלתה בלבּוֹ מַחשבה נכוֹנה, כי עוד יוּכל להציל את הבנין, ומיהר החוּצה וניסה בעצמוֹ לדבר על לב אנשי־הצבא, כי יכבּוּ את האש, וציוה את לברליוס שר־המאָה, מנוֹשאי־הרמחים השוֹמרים לראשוֹ, לחבוֹט במַקלוֹת את המַמרים לקוֹלוֹ ולגרשם. אוּלם חמת אנשי־הצבא ושׂנאתם ליהוּדים גברוּ על הכבוד, אשר כיבדוּ את הקיסר וגם על יראת העונש מידוֹ, ורוּח קנאתם במלחמה לא ידעה מַעצוֹר. רבים נמשכוּ אחרי תאות בצעם, באָמרם בלבּם, כי היכל הבית מלא אוצרות מפּה אל פּה, אחרי ראוֹתם אותו מחוץ, והנה הוא מצוּפּה זהב כוּלו מסביב… ככה היה בית־המקדש למַאכוֹלת אש על אף הקיסר ועל חמתוֹ".

באוֹגוּסט שנת 70 עוֹרכים הלגיוֹנרים את נסי־הקרב שלהם באיזור המקדש של היהוּדים ומביאים קרבּנוֹת לפניהם. ואף־על־פי שמחצית ירוּשלים היא בידי האוֹיב, ואף־על־פי שעמוּדי עשן עוֹלים מתוך בית־המקדש הבּוֹער, אין הקנאים נכנעים.

יוחנן מגוּש־חלב מתחמק, עם כיתת אנשים גדולה, מתוך איזור בית־המקדש וּבא לעיר העליוֹנה שעל הגבעה המערבית. אחרים בּוֹרחים לארמון הורדוס על מצוּדותיו החזקות. שוּב נאלץ טיטוס להפעיל חיל־חלוּצים, תוֹתחנים, מכוֹנוֹת שונות, את כל הטכניקה המַזהירה של מצוֹר. בחודש ספּטמבּר נכבּשוּ גם חוֹמוֹת אלה. מַחסומי המצוֹר האחרוֹנים; ההתנגדוּת נשבּרה כּליל.

במַעשׂי שוֹד ורצח משתלטים המנצחים על העיר, שהתנגדה להם כה קשה ומר והכריחה אותם לשלם מחיר יקר של דם וזמן. ״טיטוס ציוה עליהם להרוס את כל העיר עם ההיכל עד היסוֹד ולהשאיר רק את המגדלים העוֹלים על חבריהם בשׂיאם, הם פצאל, הפיקוס ומרים, את חלק החוֹמה הסוֹגר על העיר ממַערב, למען יהיה שם מקום־מחנה לחיל־המשמר הנשאר בירוּשלים".

הלגיון שחנה במקום הנורא הזה משך ששים שנה בקסרקטין, היה בעל הנס Leg XP, כלומר: הלגיון העשירי… מקום חנייתו במולדת Fretum Sicilense, כלומר: ״דרך סיציליה". הוא השאיר אחריו בירוּשלים וסביבתה אלפי עדוּיות לנוכחוּתו פה. גננים ואכּרים מוצאים עד היום הזה בשכבות שונות של הקרקע לבנים שרוּפות עם מספּר הלגיון ועם הסימן – ספינת משוֹט וחזיר־בר.

אבידות היהוּדים באנשים היוּ רבות עד לאין שיעוּר. בשעת המצוֹר נמצאוּ לפי הודעות טקיטוס, 600,000 איש בעיר. יוסף פלביוס מספּר כי השבוּיים. מלבד התלוּיים והמרוּטשים, היוּ כדי 97,000 איש, ומוסיף כי דרך אחד משערי העיר עברוּ במשך שלושה חדשים – 115,800 לוויוֹת של היהוּדים.

בשנת 71 מפגין טיטוס, לעיני הקהל ברומא, את גודל נצחוֹנוֹ על ירוּשלים, בצוּרת מַסע נצחוֹן של 700 שבוּיים יהוּדים, וביניהם יוֹחנן מגוּש חלב ושמעוֹן בר־גיורא, הכּבוּלים בשלשלאות. לקול תרוּעות עצוּמות עוברים גם שני חפצי ביזה מזהב טהור – המנורה בת שבעת הקנים ושולחן לחם־הפנים מבית־המקדש בירוּשלים, מקום משכּנם החדש – במקדש השלום ברומא. בקשת אשר בשער טיטוס, שהוּקם לזכר הנצחוֹן הגדול, יש להבחין גם היום בשני חפצי קדוּשה אלה.

על חורבות לא רוחמות של ירוּשלים אשר הכניסה אליה ליהוּדים וגם ליהוּדים־נוֹצרים נאסרה בעונש מות, מקים הקיסר אדרינוס (127–138) מושבה רוֹמית חדשה: אליה קפיטולינה. מַראה העיר הזרה על קרקע יהודית מקודשת זו גורם למרד חדש. יוליוס סווירוּס נשלח, ממקום כהוּנתו בבריטניה, ליהודה והוא מדכּא את הנסיון החדש של היהוּדים לזכות שוב בחופש. הקיסר אדרינוס בונה ומקים היפודרום שני בתי מרחצאות ותיאטרוֹן. על עיי החרבות של המקדש היהוּדי מתרוממת, כמו להכעיס, אנדרטה ליופיטר.

החלק הגדול של אוכלוסית הארץ הקדושה, שלא הושמד בקרבות הדמים של מלחמות היהוּדים, משנת 66 ועד 70 ובמרד בר־כוכבא משנת 132 עד 135 נמכר לעבדוּת:

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַּגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה

(ויקרא כו, 33)

הארכיאוֹלוֹגים אינם מוֹצאים בארץ ישראל דבר מן השנים שלאחר שנת 70 שיש בו כדי להעיד על בני־ישראל, אף לא מַצבת קבר, שיש עליה כתוֹבת יהוּדית. בתי־הכנסת נהרסו ואך שׂרידים מעטים מהם נשמרוּ¹⁰³. יד גורל אכזרית מחקה את תפקיד ישראל מן הפרטיטורה של העמים.

 

יהי אור    🔗

תולדות הבריאָה לאור המַדע המודרני. חוקרים מחשבים חשבון “בראשית”. העולם מתפּשט. בריחת הערפּילים החלזוניים. על גילו של קרום הארץ. מחמשה עד עשרה מיליארדים שנים. נאומו של האפיפיור פיוס השנים־עשר.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אַת הַשָּׁמַיִם וְאַת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

(בראשית א, 1–3)

המוּשׂג ״תקוּפת ההתקדמוּת" כּוֹלל בתוכו שפע מַדהים של אמצאוֹת התפתחויוֹת ותגליוֹת.

בידי רוּח המחקר שאינו נלאה עלה לבקע את החומר, פטריוֹת עשן של פיצוּצים אטוֹמיים מלאי אימה היו למראה שכיח. מַכשירים אלקטרוֹניים ממַלאים את מקומם של מאות מתמטיקאים, מהנדסי בנין ולבלרים. מערכוֹת רוֹבוֹטים מַפעילוֹת באוֹרח אבטוֹמטי בתי־חרוֹשת שלמים. כבר מוּכנוֹת תכניוֹת לשילוּח ירחים סביב האדמה וייתכן, כי בעוד זמן קצר תפליג אניית־חלל אֶל תוך חלל העולם, ואין הדברים מַפתיעים עוד שוּם איש ברחוב.

רוב המדברים על התקדמוּת, מתכוונים בעיקר להתקדמוּת הטכנית. ואוּלם, ההתקדמות המַהפכנית האמיתית היא בידיעוֹת ובתגלויוֹת בתחוּם הפיסיקה והמתימטיקה, האסטרוֹנוֹמיה ותחוּמי־מַדע רבים אחרים. מכוונים לשנות את מוּשׂגינוּ על דמוּת־העוֹלם, הם איפשרוּ הצצוֹת בלתי משוערות מראש לתוך האוּניברסוּם ולתוך עוֹלמוֹ של הזעיר, המיקרוֹקוֹסמוֹס, כמו לתוך עוֹלמוֹ של הגדול, המאקרוֹקוֹסמוס.

בדוֹר ההתקדמוּת נמצאָה גם תשוּבה על שאלה, שהסעירה עמוּקוֹת את האנוֹשוּת מאָז ראשיתה, הלא היא השאלה עתיקת הימים לבריאתה של אדמתנוּ ושל האוניברסום, והדבר המתמיה הוא: תשובת המדע תוֹאֶמת בעיקרה את התמוּנה הנפלאָה על תוֹלדוֹת הבריאָה אשר בתנ"ך!

״לשוא היוּ כל הנסיונות, והם יהיוּ תמיד לשוא, – לתאם בין הסיפוּר התנ“כי על הבּריאה לבין תוצאות מדעי־הטבע” – כתב בשנת 1902 המלוּמד הגרמני פרוֹפיסוֹר דליטש במחקרו ״בבל וביבל". והשקפתוֹ זו לא היתה בשוּם־פּנים יוצאת דוֹפן; הוא ביטא את השקפת המַדע בזמנוֹ.

היום, רק חמשים שנה לאחר־מכן, נמצאת דעה זאת מיושנת, והעיוּנים החדשים וידיעות המַדע החדשות הם כה בלתי־ניתנים לערעוּר, שאפּילוּ הכּנסיה אי־אֶפשר לה עוד להתעלם מהם. ברוֹמא, שנהגה כמו שנהגה עם אנשים כקופרניקוס וכגליליי, קרה דבר שאי־אפשר היה כלל להעלוֹתוֹ על הדעת. נוֹשׂא המשׂרה הדתית העליוֹנה של הכּנסיה הקאתוֹלית מדבּר על תוֹלדוֹת־ הבּריאָה לאוֹר המַדע המוֹדרני. בנאוּם רב־רוֹשם שנשׂא האפיפיור פיוס השנים־עשר באקדמיה למַדעים אשר ברוֹמא העמיד את ידיעות החקירוֹת אל מוּל תוֹלדוֹת הבריאּה שלפי התנ"ך:

״בהתבּוֹנן המַדען בעתידוֹ של העוֹלם לפי מצבוֹ כיום, הריהוּ רוֹאֶה במאקרו־קוֹסמוֹס ובמיקרוֹקוֹסמוס כי העוֹלם מַזקין. במשך מיליארדים שנים מאַבּד החוֹמר, בעל גרעיני האַטוֹם, שדוֹמה כי אין הוא נדלה, את האֶנרגיה המוֹעילה. החוֹמר מתקרב, אם לדבר בלשון מראות, להיות כעין הר געש שכבה, וצוּרתוֹ צוּרת סיגים. ואם העולם הנוֹכחי, המלא ריתמוּס וחיים בעלי דוֹפק, אין לו יסוֹד הוויה מַספיק בתוך עצמו, וודאי שלא היה בנמצא גם באותו עולם שחלף ועבר, זה שכנפי המוות נגעוּ בו".

״ככל שאָנוּ חוֹזרים אל העבר כן עשיר יותר החומר באֶנרגיה חוֹפשית וגדל יותר שדה־הצוֹפים של תמוּרות קוֹסמיוֹת גדולות. הכל מוכיח כי העולם החמרי שהיה משוּפּע בכמוּיוֹת אֶנרגיה אשר אין לתארן – היתה לו בזמן מן הזמַנים ראשית אדירה. בפני התבוּנה מוּצגות איפוא, באופן ספּוֹנטאני שתי שאלות: האם יש בידי המַדע לומר אימתי חלה הראשית הכּבּירה הזאת של העוֹלם? ומה היה מצב הראשית של העולם?

״כדי לחקוֹר את שתי השאלות האלה שיש בהן, כמוּבן, סוּלם־גוֹדל משוער בלבד – יש בידי המַדע דרכים שונות, בלתי תלוּיות זו מזו, במידת־מה, אלא שמַסקנוֹתיהן מתקרבוֹת. דרכים אלה הן בקיצוּר:

1. תנוּעתן המפוּלגת של הערפילים החלזוֹניים (הספּירליות), כלומר, מערכוֹת שביל החלב. חקירת הערפילים החלזוֹניים המרובּים, ביחוּד על ידי אדוין א. הובל במצפה מונט וליסון, הביאה עמה את התוצאה, כי למערכות שבילי־החלב המרוּחקות האלה יש נטיה להתרחק זו מזו, והעיקר במהירוּת כזו, שהמרחק בין שני ערפילים כאלה נכפל במשך זמן של 1300 מיליוני שנים. בתהליך זה של ״התפשטוּת העולם". מתקבל, כי בזמן, החוֹזר אחורה עד 10 מיליארדים שנה, היה החומר של הערפילים החלזוֹניים דחוּס בתוך חלל צר מאד באופן יחסי.

2. גילוֹ של קרוּם האדמה המוּצק. כדי לחשב ולמצוא את גיל היסודות הרדיוֹ־אַקטיביים המקוֹריים מביאים בחשבוֹן את הזמן המשוֹער הנדרש להפיכת האיזוֹטוֹפ 238 של האוֹרניוּם לאיזוֹטוֹפ של עופרת (Ra G), של האוֹרניוּם 235 לאקטיניום D(Ac D) ועל האיזוֹטוֹפ של התוריום 232 לתוריום (D(Th D. המסה של הליום המתהווה אגב כך יש בה כדי לשמש אבחנה. וכך מגיעים לתוֹצאָה, כי הגיל הממוּצע של המַתכוֹת העתיקוֹת ביותר הוא לכל היוֹתר 5 מיליארדים שנה.

3. גיל המיטיאוֹרים. אותה שיטה עצמה, אם משתמשים בה לגבי מיטיאוֹרים, כדי לקבּוֹע את גילם, מביאָה לידי אותו זמן של חמשה מיליארדים שנה. לתוֹצאָה זו יש חשיבוּת מיוּחדת, שכּן הכּל מניחים היום בדרך כלל, כי המיטיאוֹרים מקוֹרם בחלל הבין־כּוֹכבי.

4. יציבוּת הכּוכבים הכּפוּלים וצבוּרי הכּוֹכבים. תנוּדוֹת הגרביטציה שלהם שמערכוֹת אלה (מהן ולחוצה) כפוּפוֹת להן, כמוהן כגאוּת היַמים קובעות שוּב את יציבוּתן בתחוּמי חמשה או עשרה מיליארדים שנים.

„שמא מעוֹררים מספרים אלה תמיהה, אף־על־פי־כן אין בהם, גם בשביל המַאמין הפשוּט ביותר, מושׂג שוֹנה מזה אשר במלים הראשונות בבראשית: בראשית, כלומר, בראשית הדברים בזמן. למלים אלה של החומש נותנים המספּרים המַדעיים ביטוּי קוֹנקרטי ומַתימטי.

במידת חופש וחוֹבה זו של חקירה והכּרה עסקוּ המלוּמדים גם בשאלה האחרת, ודאי קשה יותר: שאלת מצב החוֹמר הראשוֹני ותכונוֹתיו.

כל הבּוֹחן בכוֹבד־ראש בעיוֹת אלה על פּי תוֹצאוֹת החקירות המַדעיוֹת. נאלץ לזנוֹח את ההשקפה על חוֹמר בלתי תלוּי. בלתי נוֹצר, הנוֹבע מתוך עצמוֹ, ולהגיע לכלל דעה על רוּח־היוצר בכל אלה. באותו מַבּט צלוּל ובקוֹרתי, שבּוֹ הוא דן על העוּבדוֹת, הוּא מַכּיר את יציר־כּפיו של רוּח יוֹצר כל־יכול, אשר הביא לפני מיליארדים שנים את כוחו בתוקף ״יהי!״ עצוּם לידי תנוּעה, פּיזֵר אותו בכל היקוּם וּבמַעשׂה אהבה קרא לחיים את האֶנרגיה השוֹפעת בחוֹמר. דוֹמה כי המַדע המוֹדרני זכה לקפוֹץ ולעבוֹר על פני מיליארדים שנים ולהיוֹת עד לאותו ״יהי אוֹר" (fiat lux) באותם הימים, שביחד עם החוֹמר פרץ ים של אוֹר וקרינה מתוך הבּוֹהוּ, בשעה שחלקיקי היסודות הכימיים נבקעוּ ונתלכּדוּ שוּב למיליוני מַערכוֹת שבילי־חלב.

אכן נכון הוא, כי לגבי היצירה בזמן, אין בעוּבדוֹת הבּטוּחוֹת עד עכשיו משוּם הוֹכחה אבסוֹלוּטית כמו בנימוּקים של המטפיסיקה וההתגלוּת, הן לגבי היצירה עצמה והן לגבי ההתגלוּת אשר ליצירה בזמן. העוּבדוֹת בתחוּם מַדעי־הטבע והתיאוֹריוֹת המתבּססוֹת עליהן מַצריכוֹת התפתחוּת נוֹספת והוֹכחוֹת חדשוֹת, כדי להגיע ליסוד בטוּח של הנמקה, שהיא כשלעצמה מחוץ לתחוּם מַדע הטבע. אף־על־פי־כן ראוי הדבר לשימת לב גדולה ביותר, כי מַדע הטבע המוֹדרני רוֹאֶה כאֶפשרית את מזיגת הרעיוֹן של יצירת היקוּם עם ההשקפה המַדעית, וכל זה על יסוד חקירתו שלו.

עוד לפני כמה עשרות שנים היתה הנחה כזאת נדחית כבלתי נמזגת לחלוּטין עם מעמדוֹ הנוכחי של המַדע. עוד בשנת 1911 הצהיר הפיסיקאי המפוּרסם סואנטה אראניוס: ״הדעה כי דבר־מה יכול היה להיברא מתוך האין, מנוּגדת למעמדוֹ הנוֹכחי של המַדע, שלפיו אין החוֹמר ניתן לתמוּרה״.

מה שוֹנה ונאמַנה יותר למציאות היא ההשקפה, כפי שהיא באָה לידי ביטוּי בדבריו של מַדען חשוּב מאד. סיר אדמונד ויטקייר אומר בנוגע לחקירות בדבר גילה של האדמה: ״החישובים השונים חוֹפפים במסקנותיהם, כי היה היה זמן, לפני מיליארד או עשרה מיליארדים שנה שהעולם, אם היה קיים בכלל, היה שוֹנה לחלוּטין מן הגילוּיים הידוּעים לנוּ היום. זמן זה הנוֹ בעינינוּ הגבוּל הקיצוני של המַדע. אָנוּ רשאים בצדק לכנוֹתוֹ בשם זמן היצירה. הוא נותן בידינוּ את הרקע לראיית העוֹלם, כפי שהוא מתואר לפנינוּ על־ידי העוּבדוֹת הגיאוֹלוֹגיות, זאת אומרת, שכל אוֹרגניזם הקיים עלי אדמוֹת יש לו ראשית בתוך הזמן¹⁰⁴.

איזו חשיבות יש, איפוא, למַדע המוֹדרני בשביל הוֹכחת קיוּם האלהים המיוסד על עוּבדת השתנוּת הקוֹסמוֹס! עד לדיוּק ולפרטי חקירה במאקרוקוסמוס ובמיקרוֹקוֹסמוֹס הכין המַדע והעמיק בהרחבה רבה את היסוד האמפירי להוכחה זוֹ. על יסוֹד ההשתנוּת יש להסיק על קיום Ensase (״דבר לעצמו"), שהוּא לפי טבעוֹ אינו משתנה. המַדע עקב עוד אחרי תהליך ההתפתחוּת הקוֹסמית וכיווּנה והכּיר בהכרח סיוּמה, כשם שהכּיר בראשיתה בזמן שלפני חמשה מיליארדים שנה. על ידי כך אישר בהוֹכחוֹת פיסיקליוֹת את העיקרוֹן ראת המסקנה המבוּססת כי באותו זמן נברא העולם בידיו של בּוֹרא־עוֹלם.

היצירה בזמן: דבר זה מַשמעוֹ – יוֹצר, מַשמעוֹ – אלהים! את העדוּת הזאת – ואפילו אינה עדוּת מפוֹרשת ומוּחלטת דרשנוּ מן המַדע, ולעדוּת הזאת מצפה האנוֹשוּת של היום מן המדע, זה הוא דברה של הסתכּלוּת מבוּגרת וצלוּלה במראה אחד ממראות היקוּם – השתנוּתוֹ. אבל מראה זה מַספיק, כדי שכל האנושוּת, עטרת המקרוֹקוֹסמוס והמיקרוקוסמוס וביטויים הראציוֹנאלי, תשוּב אל בּוֹראָה, תכּיר בכוֹח פּעליו בחלל ובזמן ותשתחווה אַפיים בתפילה בפני מַלכוּתוֹ הנעלה."

איזו תמוּרה שאינה ניתנת להשׂגה! עד לעצם המאָה העשרים לא היוּ, מתוך שחסרוּ עוד לכך ההנחוֹת הקוֹדמוֹת, כל השערות מַדעיוֹת על התהווּת היקוּם, ואין זה מבטל בכל־זאת את העוּבדה, כי כבר עמלוּ בכנוּת, מזה זמן רב, למען פתרוֹנה של החידה הגדולה. כן, אף האמינוּ שאפשר להגיע לתאריכים ממשיים.

עוד בשנת 1654 הצהיר הארכיבּישוף אשר מאירלנד, כי הבּריאה באָה לעוֹלם בשעה 9 בבוֹקר 26 באוֹקטוֹבּר שנת 4004 לפנה"ס, כפי שמוֹכיחה החקירה המדוייקת של כתבי־הקוֹדש. יותר ממאָה שנה נחשב היה תאריך זה כמדוּייק. וכל מי שהניח תאריך קוֹדם – נראה היה ככוֹפר.

המחקר המוֹדרני חישב את הזמן שעבר מאָז התהוות היקוּם. בנאוּמוֹ של פיוס השנים־עשר שמענוּ ״הן״ בעל משקל מפי בר־סמכא עליוֹן של הכּנסיה הקתוֹלית.

 

תקומת ישראל לפי התנ"ך    🔗

תכנית כלכלית לפי התנ“ך. בארות אבות לרשוּת המתישבים. ״דבש מסלע”. גלי־אבן כמאגרי טללים. מחצבות חדשות במכרות שלמה. עבודת־חלוּצים לפי דוּגמת התנ"ך.

אין ספק, כי בתנ"ך עצוּר אותו כוח־השפעה אשר לא יימד ולא יישקל, במוּבן היסטורי־מוּסרי ורוּחני־נפשי, העומד בכל הזמנים ואין נגרע ממנוּ. אוּלם כי כוח השפעה זה משתרע גם על התחוּם המציאוּתי הכּלכּלי בהתהוותה של ארץ, דבר זה הוּא בכל־זאת הפתעה שאין דוּגמה לה.

מאז שנת 1948 ממלא ״ספר הספרים", שגילו למעלה מ־3000 שנה, תפקיד של יוֹעץ בדוּק וּמנוּסה במערכת התקוּמה של המדינה המוֹדרנית, ישראל. נתבּרר, כי מסוֹרוֹתיו ההיסטוֹריוֹת המדוּייקוֹת יש להן חשיבוּת מרוּבּה בשביל פיתוּחה החקלאי והתעשייתי של הארץ.

שטחה החדש של המדינה משׂתרע על קצת למעלה מ־20,000 ק“מ מרוּבעים, שטח השווה, בערך, לשטחה של מדינת הסן. רק לגבי עמק יזרעאל והעמקים הפוֹריים של ים כּנרת היה תוֹקף, בשנת 1948, לתאור התנ”כי בדבר ארץ הבּחירה, ארץ ״זבת חלב ודבש“. ואילו שטחים רבים בגליל, וכמעט כל ארץ ההרים ביהודה, פנים אחרוֹת להם עתה מאשר בתקוּפת התנ”ך, מאות רבּוֹת של שנות משק משוּבּש השמידוּ גם כל חתימת דשא. שיטת השוֹד במטעי עצי זית ותאנה במוֹרדי ההרים גרמה להשמה. הרס קארסטי הולך ומתפשט וסחיפה רבת־ממַדים הם תוֹצאּה לכל זה.

המתישבים החדשים, חסרי הנסיוֹן, שהאָרץ לא היתה ידוּעה להם, מצאוּ בתנ“ך עזרה שאין־ערוֹך לה, והוא שהקל עליהם בקבלת כמה החלטות בשאלוֹת נטיעה, יעוּר או תיעוּשׂ. הנה כי כן אין כל דבר בלתי רגיל בזאת. שאפילו מוּמחים שוֹאלים בעצת התנ”ך במקרים של ספיקוֹת.

״לאָשרנוּ מגלה לנו התנ“ך – אומר ד”ר ו. ק. לאודרמילק, מומחה לצמחי תוֹעלת ולתרבּוּת הקרקע – איזה הן התרבּוּיוֹת שניתן להן להצליח באזוֹרים מסוּיימים. אָנו למדים מספר שוֹפטים, כי הפלשתים זרעו תבוּאוֹת, שכן שמשוֹן קשר שם שוּעלים, זוּגוֹת זוּגוֹת בזנבוֹתיהם:

וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין־שְׁנֵי הַזְנָבוֹת בַּתָּוֶךְ… וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִים

(שופטים טו. 4, 5)

וכן העלה באש את חוּרשוֹת הזיתים שלהם, ובהיוֹתוֹ בדרך, כדי לבקר אצל בחירת לבו עבר על פני כרמים (שופטים, יד, 5, טו, 5). כל התרבּוּיוֹת האלה מַצליחוֹת עכשיו במקוֹם הזה.

כל נסיוֹן להתישבות בנגב נראה היה כחסר כל סיכּויים. שכּן דרוֹמית מהרי יהוּדה משׂתרע, מחברוֹן ועד למצרים, המדבּר, אשר עמקים צחיחים ונטוּלי כל צמחיה שהיא חוֹצים אותו. מדידוֹת מיטיראוֹלוֹגיוֹת הוֹכיחוּ כי כמוּת הגשמים במשך שנה, בממוצע, היא בשיעור של פחוֹת מ־150 מ"מ. ודבר זה היה בו כדי לרפוֹת ידים.

במידת גשמים דלה כזאת אי־אפשר שיצמח משהוּ, ואולם האם לא היטיבוּ לדעת זאת הסיפּוּרים מימי האָבוֹת:

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין־קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר

(בראשית כ, 1)

האב הקדמון היה רוֹעה, הוא חי בשכנוּת קרוֹבה עם עדרוֹ הגדוֹל, וזה נזקק למרעה ולמי־שתייה.

קבוצת־סקר שוֹטטה עם גיאוֹלוֹגים במשך שבוּעות רבים על פני החוֹלוֹת השוֹממים והסלעים של הנגב, והם מצאוּ באמת את שביקשוּ. תוֹשבי ישׂראל עשוּ ממש מה שעשה יצחק בדוֹרוֹ:

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחֲפֹר אֶת־בְּאֵרוֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ מִימֵי אַבְרָהָם אָבִיו

(בראשית כו, 18)

מכוּסוֹת תלי חוֹל – קיימוֹת עדיין בארוֹת עתיקוֹת אלה, והן מַעניקוֹת כמקוֹדם מים זכּים, מים חיים, כפי שכינוּם עבדי יצחק (בראשית כו, 19). והם התכּוונוּ בזאת למי שתייה, שכן מלבד אלה יש בנגב – גם את הדבר הזה גילוּ סוֹקרי קרקע – מי תהוֹם מלוּחים שאינם ראויים לשתייה. ושוּב נטוּיים אוהלים, כמקוֹדם, באותם המקומות שיש בהם מים. הבּאר שסביבה שוֹטטה הגר, אמתוֹ של אברהם עם ישמעאל בנה (בראשית כא, 14–19) מספּקת מים לששים משפּחות של מתישבים. יהודים מרומניה השתקעוּ במוֹרד הר קרוֹב; עד לבאר שבע שבתנ"ך המרחק הוא רק קילוֹמטרים אחרים.

באותו איזוֹר אתה מוצא עוד דבר־מה הראוי לתשומת לב: המתישבים נטעוּ שתילים רכּים הצומחים כאן לתפארת. ״העץ הראשון, שאברהם נטעוֹ בקרקע של באר־שבע, היה אשל“, הצהיר מר יוסף ווייץ, המוּמחה הישראלי לייעוּר. ״לפי דוגמתוֹ נטענוּ באיזור זה שני מיליוֹנים עצי אשל. אברהם עשה את הדבר הנכוֹן והאֶפשרי. כי האשל הוא מן העצים המעטים שניתן לו לצמוֹח, לפי חקירוֹתינו, בנגב” – גם את ההוֹראָה המוּחלטת הזאת קנינו מן התנ"ך:

וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר־שָׁבַע

(בראשית כא, 33)

הנחה קוֹדמת מַכריעה להפריית ארץ דלת־מים – הוּא היעוּר. מאָז תחילת העליה נטעוּ המתישבים יערוֹת. בבחירת סוגי הנטיעוֹת יכלוּ לסמוך על רשימוֹת האָבוֹת, כמו גם בבחירת האזוֹרים המַתאימים, בהתעוֹרר לפני שנים אחדוֹת השאלה, אם אֶפשר ליער את מוֹרדוֹת ההרים השוֹממים במחוז הצפוֹני של המדינה, השיב ספר יהושע את התשוּבה:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־בֵּית יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר עַם־רָב אַתָּה וְכֹחַ גָדוֹל לָךְ לֹא־יִהְיֶה לְךְ גוֹרָל אֶחָד כִּי הַר יִהְיֶה־לָךְ כִּי־יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ

(יהושע יז, 17, 18)

שני השבטים התישבוּ, כידוּע, צפוֹנית לירוּשלים, משרשרות ההרים של בית־אל, על פני שכם התנ“כית לרגלי הר גריזים, ועד לעמק יזרעאל. ״העצים מיטיבים לצמוֹח, כידוּע, במקומות, אשר כבר צמחוּ שם פּעם עצים”, נימק פרוֹפיסוֹר זהרי מן האוּניברסיטה העברית, ״הבה נסמוֹך על ספר־הספרים".

כאב־ראש לא מעט גרם מראה־מקום אחד, אשר עד לפני שנים מעטות לא ידע איש פשרוֹ:

וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵנִקַּהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשָׁמֶן מֵחַלָמִישׁ צוּר

(דברים לב, 13)

החידה נפתרה בנגב, במקום שם נתקלוּ באלפי גלי־אבן עגולים וּקטנים. מים לא היו בנמצא בכל הסביבה, לא מַעיינות ולא מי־תהוֹם הראוּיים לשמַם, כשהוֹציאוּ את החוֹל נראו שׂרידי שרשים של עצי זית עתיקים ושל גפנים, גלי־האבן שימשוּ מאגרים לטללים שירדוּ.

הקמתם מעידה על ידיעה ונסיון מַדהימים בדבר תהליכי התעבוּת של אדים. אבני הגלים היו ערוּכוֹת בצוּרה רוֹוחת כזאת שאיפשרה לרוּח לעבור ביניהן. באופן כזה היתה הלחוּת שבאויר שוֹקעת בהן. כמוּיוֹת אלה של לחוּת מַספּיקוֹת לכלכּל את צמיחת עצי־הזית והגפנים. בתוך כל גל עמדה רק גפן אחת, מיץ הענב המתוֹק נקרא תכוּפוֹת בימים הקדוּמים ״דבש" ואילוּ עץ־הזית העניק שמן, דבש ושמן הוּפקוּ מן הסלעים, מן ״חלמישי צוּר". גם הישראלים המוֹדרניים יוֹדעים את ערכּם של מאגרי הטללים הקטנים המשמשים את תקוּמת הארץ ואת חקלאוּתה¹⁰⁵.

במחצית השניה של שנת 1953 הוּפקוּ בישראל לראשונה 3,000 טונות נחוֹשת¹⁰⁶. במקום שם עמדו, לפני 3000 שנה, שיכּוּני הפועלים של שלמה המלך ועבדיו, עומדים היום שיכוּני עובדי המכרוֹת החדשים. הפקת הנחוֹשת כדאית גם היום. הגיאולוג ד“ר בן־תור יעץ, בשנת 1949, לבדוֹק את מכרוֹת הנחוֹשת, כמוּתם וכדאיוּתם. מומחים קבעוּ, כי מלאי המכרוֹת מאַפשר הפקה של 100,000 טונות נחוֹשת. לפי האוּמדן שלהם יספקו הסתעפויוֹת המכרוֹת לכל הפחות עוֹד 200,000 טונות. ליד עציוֹן־גבר אשר את אילוֹת על שׂפת ים סוּף (מלכים א, ט, 26) נעשית העבודה במלוא הכוח. ג’יפים ומכוניות משא נוסעים, מעלים ענני אבק צהוֹב מסביב, וטוּרים של גברים שזוּפי שמש עובדים במעדר ובאת. ״בכל מקום שם מצוּייה המַתכת בשפע – מודיע מהנדס־מכרוֹת – אנו נתקלים בסיגים ובתנוּרי מכרוֹתיו של שלמה. יש ונדמה לנו כי העובדים עזבוּ זה עתה את עבודתם”.

במשרד הראשי של האגודות המקצועיות תלוי שלט, האומר:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךְ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה… אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַּרְזֶל וּמֵהֲרְרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת

(דברים ה, 7–9)

הבּרזל על כל פנים אינו מוּפק עדיין. אָכן, מציאותו נקבעה כבר, לא הרחק מבאר־שבע, כלומר בדיוּק במקום ששכנוד הפלשתים נוגדי־הברזל, מצא ד"ר בן־תור מוֹרדוֹת תלוּלים עם עוֹרקים שחוֹרים־אדמוֹנים, הוא הסימן לעפרוֹת־ברזל. הקירוּת הביאוּ לאומדן של מציאת 15 מיליונות טובות. אָמנם המדובר הוא בעפרות ברזל דלים, אלא שבינתיים נתגלוּ גם עפרות מצוּיינים ב־60% עד 65% ברזל נקי.

פסוק אחד מפורסם עלה שוב ושוב בזכרונו של הסוחר הפּיקח יקותיאל פדרמן, הפּסוּק שבּוֹ מתואֶרת הפיכת סדוֹם ועמוֹרה לא נתן לו מנוֹח:

…וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן

(בראשית יט, 28)

האם אין מעיד משפט זה על מציאוּת גזים מתחת לאדמה? ובמקום שיש גזים יש, כידוּע, גם נפט. נוסדה חברה, והמוּמחים שנשלחוּ אל ים־המלח אישרוּ את השערוֹתיו של פדרמן. ב־3 בנובמבר 1953 נתגלה בקידוּחים מ־עין נפט ראשון בישראל.

למעלה מחמשים¹⁰⁷ ישוּבים כפריים הוּקמוּ בין הערים התנ“כיות דן ובאר־שבע. כמעט כל אחד מהם יש ברשותו תחנת שאיבה קטנה מוֹדרנית ממעין או מבּאר מים עתיקים. יותר ויותר נעשה הנוֹף במקומות ידוּעים דוֹמה למַראוֹת החביבים מן התנ”ך.

קשה המשׂימה, שהטילה על עצמה המדינה הצעירה, אבל תושביה משוּכנעים שיכנוּע עז, כי הם וצאצאיהם – ולא מעט הודות לתנ"ך – נצח ינצחוּ, וכי תתקיים נבוּאתוֹ של יחזקאל לבני־ישראל:

וְהָאָרֶץ הַנְּשָׁמָּה תַּעֲבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל־עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵזוּ הַנְשָׁמָה הָיְתָה כְּגַן־עֵדֶן

(יחזקאל לו, 34, 35)

 

כתבי יד העתיקים ביותר של התנ"ך שנתגלו עד עתה    🔗

בקיץ שנת 1947 נתגלה במקרה כתב־יד העתיק ביותר של ספר מספרי התנ“ך. בין כתבים על עוֹר ופפירוס, שגילו רוֹעים בּדווים בחוֹף הצפוֹני של ים־המלח במערה של וודי קומראן, נמצאה מגילת־גוויל שלא נפגמה, שבעה מטרים ארכּה, וכתוּב עליה ספר ישעיה בעברית. חקירת התעודה על־ידי מוּמחים הוכיחה כי כתב־יד זה מוֹצאוֹ הוא, ללא ספק, משנת מאָה לפנה”ס! ספר ישעיהו זה בן 2000 שנה – הנו הוכחה מיוּחדת־במינה למסוֹרת הנכוֹנה של כתבי־הקודש, שכּן נוסחו זהה עם נוסח התנ“ך אשר בידינוּ. בשנים מ־1949 עד 1951 ניתן לארכיאוֹלוֹגים ג. לאנקסטר הארדינג והכומר רולאן דה־וו למצוא במערות אחרות ליד ים־המלח מספר רב של כתבי־יד, ביניהם מגילות־קטעים מי”ט ספרי התנ“ך. מימצאים אלה הם, לפי הצהרת ג. ל. הארדינג, ״התגלית הארכיאוֹלוֹגית הסנסציונית ביותר של זמננוּ. דור שלם של חוקרי תנ”ך יהיה עסוק זמן רב לפענוח מלא של כתבי יד אלה".

עוד לפני זמן קצר היוּ הנוסחאות העתיקות ביותר של התנ“ך ושל ״הברית החדשה” – ״כתב היד של הואתיקן“, כתב־יד סיניי” המפורסמים, מן המאָה הרביעית לספירה, ולהם נוסף משנת 1931 פפירוס צ’סטר ביוטי מן המאה השניה והשלישית. מלבד אלה יש עוד קטעים מן התנ“ך מזמנים שלפני הספירה (קטעי פואד וריילנד), אבל כל התעוּדות האלה הן ביוונית, כלומר תרגוּמים של התנ”ך. כתב היד המקיף והעתיק ביותר בלשון העברית הוּא הלאנינגראדי שנכתב בשנת 916, בזכות מגילת הגוויל של ספר ישעיהו מים־המלח הוקדמה עתיקותו של הנוֹסח התנ“כי באלף שנים כמעט, כתבי יד עתיקים אלה הם תשובה משכנעת לכל הספקות במהימנות הנוסחאות המסוֹרתיוֹת של התנ”ך!

כתבי היד העתיקים של התנ"ך