¹

מר דוֹקטוֹר הנכבד מאד!

היה לנו, מר דוקטור, קשה מאד להשיב.

אנו מעוניינים מאד, כמובן, בועידה, אך לחתום על הקול־קורא שלך לא יכולנו בשום פנים. לא היינו רוצים להפריע לך, גם היינו רוצים לבוא לועידה, אבל לחתום לא. קודם כל אין מוצאת חן בעינינו, סלח נא לנו, ההקדמה ה“אמריקאנית”… אנו, לדאבוננו, אין אנו מאמינים בהתקדמות גדולה. מה קיים? אצלנו – שני עתונים צהובים; ה“פריינד” מכוּר והולך ונעשׂה עתון־מפלגה ציוני… דרושה ועידה – כדי לדרוש את ההתפתחות, את ההתקדמות…

וה“מליצות” האמריקאניות – משוֹררים כותבים שירים, כמובן, אין הם תופרים מגפים… עתוני יידיש מפיצים פוליטיקה, “מגיעים למדרגה”, מציגים “פּיעֶסוֹת”, “למשוך אליהם כל מיני חלאים ומומים רעים”. כל זה אינו בשבילנו יידיש, וזהו, בשורה ראשונה, גס. ולפחות מחבּרי הקול־קורא ראוי שיהיה להם סיגנון ונוסח…

“לא לתת להם להתרוצץ הפקר, לשמור כילד־טפּוחים” וגו' – לגבי קול־קורא זה ילדותי מדי…

אנו יכולים ורוצים לחתום על כרוז אירופּי, פשוט וטבעי…

"כדי לקדם את התפתחותה של הלשון היהודית נקראת (במקום זה וזה, ובזמן זה וזה) ועידה. מוּעמדוֹת לדוּן השאלות:

1.  בדבר הכתיב,

2.  הדקדוק,

3.  השימוש במלים זרות,

4.  מילון,

5.  תרגום המקרא,

6.  העתונות,

7.  הספרות,

8.  הדראמאטוּרגיה והבמה,

9.  ערכה של הלשון כלשון לאומית או עממית ויחסה לעברית.

10. הבטחה מוּסרית בינלאומית של זכות־הבעלות הספרותית".

אם אתה מסכים לצורה זו, חתום נא בעצמך והחתם אותנו.